הקהל 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] מתי להקדים ילדים לבית המדרש?
- [2:00] הקטן אינו חייב – ההבנה ההלכתית
- [3:37] פטוח אבן – מי חב ה‑הקהל?
- [8:17] מחלוקת חינוך מול טורי אבן על חובת הקטנים
- [12:52] חובת הקהל בעבד – פטור נשים ועבדים
- [15:37] הקהל כמקבל מצווה – הציבור ולא הפרט
- [21:17] המלך ובית הדין – מי מבצע את ההקהל?
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מבאר את מצוות *הקהל* דרך דרשות חז״ל והדיון בגמרא בחגיגה על הטף, ומציג מחלוקת עקרונית האם יש כאן חיוב על הקטן עצמו או חיוב על המביאים אותו, “כדי ליתן שכר למביאיהם”. המנחת חינוך מפרש שהקטן אינו בר חיובא ולכן אין עליו תנאים כמו בגדול, ואילו הטורי אבן נוטה להבין שהקטן עצמו נכנס למסגרת החיוב ולכן נידון עם תנאים כמו קרקע וחירשות, ומתלבט גם על מי מוטלת פעולת ההבאה בפועל. בהמשך נידון מעמד עבדים לפי הרמב״ם והלחם משנה, ולבסוף מוצעת הבנה כוללת שמצוות הקהל היא מצווה המוטלת על הציבור כציבור, ולכן נשים וטף נכללים בה כחלק מן העם ואילו עבדים נתמעטו מ“בבוא כל ישראל”.
מטרת הבאת הטף והדרשות בבית המדרש
הטקסט תוהה מתי ואיך להביא ילדים קטנים לשמוע, ומה משמעות חינוך כזה כאשר “פשוט לילדים לבוא ולשמוע אולי לא יבינו כלום”. הטקסט מציע שהמטרה קשורה לרצון לדבר “בברכת המזון בתוך המצווה”, ומתאר קושי מעשי לדרוש מילד בן פחות מ-6 “לשבת ולשתוק”. הטקסט מביא את הלשון “כדי ליתן שכר למביאיהם” ואת האמירה “מרגלית טובה הייתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?”, ומתאר שתי דרשות שנאמרו בבית המדרש שנראות בתחילה בלתי קשורות.
“את ה’ האמרת היום” וחטיבה אחת בעולם
הטקסט מביא את הדרשה על הפסוק “את ה' האמרת היום וה' האמירך היום”, שבה הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: “אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם… בשביל שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד”, ומבטיח “ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם” שנאמר “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”. הטקסט מציין שהדרשה “יפהפייה” אך “לא נראה שיש קשר” בינה לבין הדרשה הראשונה על שכר למביאי הטף.
המנחת חינוך: החיוב על המביאים ולא על הקטן
הטקסט קובע שלפי פשט הגמרא “אין פה מצווה על הקטן עצמו”, משום ש“קטן לא בר חיובא אי אפשר לחייב אותו במצוות”, ולכן “זה מצווה על המביאים”. המנחת חינוך מובא ככותב “כדבר פשוט” שלא ייתכן שהכוונה שהטף עצמם חייבים, אלא שהחובה על האב או גדולים להביאו כדי לקבל שכר, והוא מביא את הגמרא בחגיגה. המנחת חינוך מסיק מכאן הלכה ש“הקטן לא צריך לקיים את תנאי החיוב שהגדול צריך לקיים”, ולכן גם קטן חירש אפשר להביא “כדי ליתן שכר למביאיו” מפני שאינו מקיים את מצות הקהל אלא המצווה מוטלת על המביאים.
הטורי אבן: אב או בית דין, קרקע, ותנאי חיוב של קטן
הטקסט מביא את הטורי אבן על חגיגה דף ג’ ששואל “האם המצווה הזאת מוטלת על האב או מוטלת על בית דין”, ומבקש לברר מי הם “המביאים” שזוכים בשכר. הטורי אבן מביא ראיה שהחיוב על בית דין דרך ההיקש בין *ראייה* ל*הקהל* והדין ש“מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה”, וממילא יש מקום לומר שגם מהקהל ייפטר מי שאין לו קרקע. הטקסט מחדד את קושיית הטורי אבן שמאחר שלטף אין קרקע כל עוד האב חי, יוצא שאם הקטן חייב רק כש“מת אביו וירש ממנו קרקע”, אזי לא ייתכן שהחובה להביאו היא על האב, ולכן “זה חייב להיות שהחובה היא על הבי״ד”.
מחלוקת מנחת חינוך וטורי אבן בהגדרת חיוב הטף
הטקסט מציג שהמנחת חינוך מניח שהקטן אינו צריך תנאים כמו גדול כי “החובה היא על האבא ולא על הילד”, ואילו הטורי אבן מניח הנחה הפוכה ש“הקטן עצמו יש עליו את כל המגבלות כמו גדול”. הטקסט מסביר שלפי הטורי אבן קטן שאין לו קרקע או שהוא חרש לא יתחייב, משום שזו “סוג של מצווה מהתורה שגם הקטנים חייבים בה”, והיא חריגה שבה גם קטנים נכנסים לחיוב. המנחת חינוך מעיר על הטורי אבן שזה “לא… נכון”, והטקסט מגדיר זאת כוויכוח בשאלה האם חיוב הקהל של קטנים הוא חיוב על האב להביא או חיוב על הקטן עצמו.
האם אפשר לחייב קטנים: מחלוקת רש״י ותוספות בדין חינוך
הטקסט שואל כיצד בכלל אפשר לפנות לקטנים בציווי, ומביא את המחלוקת המפורסמת בין רש״י ותוספות בברכות ובמגילה לגבי דין חינוך. הטקסט מתאר את סוגיית ברכות מ״ח על מי שאכל כזית שחייב בברכת המזון מדרבנן, ואת הסתירה מול ברכות כ’ לגבי קטן שאינו מוציא גדול שחייב מדאורייתא. רש״י מסביר ש“הקטן לא נקרא בכלל מחויב מדרבנן”, כי “החובה על האבא שלו לחנך אותו”, ותוספות חולקים וסוברים “גם הקטן עצמו חייב מדרבנן”, ומתוך כך הטקסט קושר את האפשרות להטיל חובות על קטנים להבנת החיוב בטף בהקהל.
עבדים בהקהל: הרמב״ם והלחם משנה
הטקסט בודק את דין עבד בהקהל ומביא שהרמב״ם כותב “כל מי שפטור מראייה פטור מהקהל” ומוציא מן הכלל “ערל, טמא ונשים”, ומשתמע שעבדים פטורים מהקהל כשאר פטורי ראייה. הלחם משנה שואל מדוע עבדים פטורים אם יש היקש “לה לה” בין נשים לעבדים, כך שאם אישה חייבת בהקהל היה נראה שגם עבד חייב. הלחם משנה מתרץ ש“שאני הכא דאמר קרא ‘בבוא כל ישראל לראות’”, ועבדים אינם בכלל “כל ישראל”, ולכן הפטור שלהם עומד גם בהקהל אף שנשים נתחייבו.
מצוות הקהל כמצווה ציבורית: “הקהל את העם”
הטקסט מציע שהמפתח הוא להבין שהקהל “מצווה שמוטלת על כלל ישראל” ולא על כל יחיד, בדומה למצוות ציבוריות כמו “להקים בית מקדש”, “למנות מלך”, “להכרית עמלק”, ו“לכבוש את הארץ” לפי הרמב״ן. הטקסט מביא את בה״ג שמחלק את המצוות ל“עשה, לא תעשה ופרשיות”, ומגדיר “פרשיות” כמצוות המוטלות על הציבור, ומונה את הקהל בתוך רשימה זו. הטקסט מסיק שמכיוון שהנמען הוא הציבור, “לגבי מצוות עשה שהזמן גרמה, חיוב נשים, אין שאלה”, כי “כל מי שכלול בציבור חייב”, וממילא אין מקום לפטור נשים מצד הכלל הרגיל.
נשים, עבדים, וטף במסגרת “כל ישראל” ואחריות הפרטים
הטקסט קובע שנשים נכללות בהקהל “כחלק מהקולקטיב”, ולכן אין כאן “קרקפתא דגברא” שמאפשרת היקש לעבדים, ועבדים נידונים לגופם ונתמעטו מ“כל ישראל”. הטקסט מצביע על לשון הפסוקים: “הקהל את העם” ורק אחר כך “האנשים הנשים והטף”, כדי ללמד שהמחויב הוא “העם” והפירוט מפרק את הציבור למרכיביו. הטקסט מסביר את לשון ספר החינוך שלפיה “אם מישהו עבר על זה, בין גבר בין אישה, אז הוא ביטל עשה”, מפני שאף שהמצווה על הציבור, הפרטים נושאים אחריות מעשית לקיום הציבור, ואם יחידים יאמרו “מה זה קשור אליי” לא יתקיים קהל ממשי. הטקסט מסיים שהרמב״ם הביא את הגמרא על חיוב נשים כדי להדגיש שזו מצווה ציבורית שמסבירה מדוע “יש פה משהו שבכלל לא קשור לכלל הזה שנשים פטורות”, כי “מי שחייב פה זה הציבור”.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אז מתי ללכת? מה פתאום לחנך אותם מזה? מתי? מה העניין פה? לא לשמוע? כן אבל מה העניין מה המצווה פה פשוט לילדים לבוא ולשמוע אולי לא יבינו כלום אה מה המטרה? המטרה לדבר בברכת המזון בתוך המצווה הילדים רוצים את השולחן כבר אמרת לו…
[Speaker B] תגיד לילד בן פחות מ-6 לשבת ולשתוק הוא יעדיף
[הרב מיכאל אברהם] לשבת ולשתוק אחרי שהוא הלך ברגל לעבודה… עוד פעם הלך ברגל… עם ילדים אחרים… טוב בכל אופן, אז הטבלה הבאה זה כדי ליתן שכר למביאיהם, ואז אומר להם מרגלית טובה הייתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני? הדרשה הנפלאה הזאת הייתה בבית המדרש ולא רציתם להגיד הייתי צריך לסחוט מכם את הדרשה הזאת? מיד אחרי זה עוד דרשה, על פניו נראית לא קשורה, כתוב זו הדרש, את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם בשביל שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. גם דרשה יפהפייה, אבל לא נראה שיש קשר בין שתי הדרשות האלה, שתי דרשות שכנראה היו בבית המדרש באותו זמן. על פניו נראה שאין פה מצווה על הקטן עצמו, זה לא שהקטן באמת חייב, מלשון הגמרא נראה שלתת שכר למביאיהם, זאת אומרת יש מצווה על המביאים להביא את הקטנים בשביל לקבל שכר על זה, אבל אין מצווה על הקטן, הקטן הוא לא בר חיובא אי אפשר לחייב אותו במצוות, אז זה לא מצווה על הקטן, זה מצווה על המביאים, כך פשט הגמרא. ובאמת כך כותב המנחת חינוך כדבר פשוט, הוא אומר לא יכול להיות שמה שכתוב שהטף חייבים הכוונה שהקטן עצמו חייב, קטן לא חייב במצוות, זה ברור שזה חובה על אבא שלו או על מישהו מהגדולים להביא אותו לבית המדרש כדי לקבל שכר, והוא מביא גם את הגמרא בחגיגה. בהמשך הוא מסיק מזה מסקנה הלכתית חריפה, המסקנה ההלכתית שהוא מסיק מזה זה שהקטן לא צריך לקיים את תנאי החיוב שהגדול צריך לקיים. גדול בשביל להתחייב במצוות הקהל צריך שיהיה לו קרקע, צריך שהוא לא יהיה חירש וכולי, הקטן לא צריך לקיים את התנאים האלה, קטן חירש אומר המנחת חינוך גם אפשר להביא אותו כדי ליתן שכר למביאיו, למה? כי הוא לא מקיים את מצות הקהל, מצות הקהל לא מוטלת עליו, מי שעליו מוטלת מצות הקהל אז נאמר לגביו הסייגים האלה שאם יש לו קרקע אם הוא לא חירש וכולי, אבל הטף גם אם הם חרשים אפשר להביא אותם, אין בהם שום שום תנאים כי הם בעצם לא חלק מהרשימה המחויבת, כך אומר המנחת חינוך וכך לכאורה נראה מהגמרא, הגמרא אומרת שזה לא שזה לא החיוב בעצם על הקטן אלא על האבא.
[Speaker B] מה עם הדרשה של ושיננתם לבניך בטח ישראל אותה ושיננתם
[הרב מיכאל אברהם] משהו כזה, צריך עדיין להבין מה זה אומר בדיוק העניין הזה אבל למה
[Speaker B] אולי העניין של תחת פה זה מאה של קרקע?
[הרב מיכאל אברהם] מהמכירות בראיה ובהקהל ויש סוג של מישהו שיהיה לו קרקע
[Speaker B] ללויים למשל שאין להם קרקע זכאים בקהל?
[הרב מיכאל אברהם] לא פה כביכול נחלה בארץ מהם והלויים לא היו שם על הנפקא מינה הזאת… בפטוח אבן שם על הגמרא הזאת בחגיגה בדף ג' הוא שואל האם המצווה הזאת מוטלת על האב או מוטלת על בית דין, כדי ליתן שכר למביאיהם, המביאים צריכים להביא את הקטן מי זה המביאים האלה? המביאים האלה זה מי שמנהל את העניינים בית דין בלשון ההלכה או אבא, כל אבא על הילד שלו. אז הוא מביא ראיה שזה בית דין, מה הראיה? שלומד ככה: כדי ליתן שכר למביאיהם, לא מיבעיא לי הבאת הטף בפטוח אבן, על מי מוטל החיוב? אי על האב דווקא או אף על הבית דין? אף על הבית דין דגבי אב פשיטא ליה בכל מקרה. וכי תימא אי דווקא על האב היה לי פלאי לפטור פטורי ראיה מהקהל בגזירה שווה, ראיה ראיה, לומדים את פטורי ראיה מפטורי הקהל ולקמן אמר משום הכי כתיב זכר להוציא את הנשים, גבי ראיה דלא נפקא מהקהל, זאת אומרת יש הקש בין ראיה לבין הקהל וכדי לפטור את הנשים בראיה צריך פסוק מהתורה, כי אילו לא היה פסוק היינו מחייבים אותם בגלל הגזירה שווה מהקהל. אז זה הוא רק מביא ראיה קצת ארוכה הוא אומר היה לי פלאי לפטור פטורי ראיה מהקהל בגזירה שווה ראיה ראיה. וכמה ספקות אמר רבי אמי, מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה. יש כלל כזה שמי שאין לו קרקע לא צריך לעלות לרגל, לא חייב לעלות לרגל. ומכיוון שלא הולך להביא את הילד שלו, אולי ודאי את הילד יצטרך להביא, אם כן הוא הדין דפטור מהקהל, דמי שאין לו קרקע כנראה גם פטור מהקהל כמו שפטור מראייה כי הרי יש היקש. בסדר? שואל הטורי אבן, כי הקהל בטח חל על האבא, כי באמת החובה להביא את הטף להקהל חלה על האבא. מאין לו קרקע לטף בארץ ישראל אם אב המשפחה עוד קיים? מאיפה יש לו קרקע בארץ ישראל הילד אם אבא שלו עוד קיים? הקרקע היא של האבא. כל עוד הוא לא ירש אותה היא לא עברה אליו, לכן אם יש בארץ ישראל וירש את הקרקע, אולי משנה דאורייתא לא יודע מה, אבל בארץ זה הכל ירושות. כל עוד שאתה לא קיבלת את הקרקע בירושה, אז היא שייכת לאבא שלך. קיבלת אותה מהאבא. ומיירי במת אביו וירש ממנו קרקע, אלא מה פה, איך הטף יכול להיות חייב? חייב להיות שאבא שלו כבר מת והוא ירש את הקרקע וככה יש לו קרקע. בכל אופן נדלג פה על ה… בקיצור אם זה ככה מה זה אומר? זה אומר שהחובה היא על הבי"ד, כי אם האפשרות היחידה שקטן חייב בהקהל רק מתי שאבא שלו כבר נפטר, זאת אומרת ברור שלא יכול להיות שהחובה להביא אותו היא רק על האבא. ברור שהחובה היא חלה על הבי"ד. מתי בכלל קטן חייב? רק מתי שאבא שלו נפטר כבר. אז אם זה רק מתי שאבא שלו נפטר כבר, אז איך זה יכול להיות שהחובה היא על האבא? זה חייב להיות שהחובה היא על הבי"ד.
[Speaker B] זאת ההוכחה שלו. אבל אם הקטן חייב, הוא
[הרב מיכאל אברהם] מצוטט גם במנחת חינוך, ברור שזה לא מסתדר עם המנחת חינוך הקודם. מה אמרתי קודם? נכון? המנחת חינוך ההוא בעצם אומר, המנחת חינוך בעצם אומר שקטן לא צריך לקיים את כל התנאים שגדול צריך לקיים כדי להתחייב. למה? כי החובה היא על האבא ולא על הילד, האבא צריך להביא אותו. הטורי אבן פה מניח הנחה הפוכה, הטורי אבן פה מניח שקטן גם אם אין לו קרקע הוא לא יהיה חייב, זאת הנחה מאוד מחודשת. המנחת חינוך יחלק. קטן גם בלי קרקע יכול לעלות, חוץ מקטן חייב שיכול לעלות, זה לא קשור הוא עצמו הרי לא מחויב, האבא מחויב. אז הטורי אבן מניח פה מנחת חינוך אחרת, המנחת חינוך עצמו מעיר, בערה בזה אחר כך. הוא מעיר על זה על הטורי אבן שזה לא… זה לא נכון. ויש פה ויכוח ביניהם. הטורי אבן מניח שהקטן עצמו יש עליו את כל המגבלות כמו גדול. הוא כנראה לומד, מה הויכוח ביניהם? הוא כנראה לומד שהמחויבות בהקהל היא על הקטן עצמו. לא על האבא להביא את הקטן כמו שלמד המנחת חינוך. הטורי אבן לומד שהמחויבות היא על הקטן עצמו, ואז ממילא כמו כל אחד, הוא צריך לקיים את התנאים. מי שחרש לא חייב, מי שאין לו קרקע לא חייב, ואותו דבר גם בקטן כי גם הקטן חייב כמו גדול, סוג של מצווה מהתורה שגם הקטנים חייבים.
[Speaker B] ומה הוא מחפש? מי חייב להביא אותם?
[הרב מיכאל אברהם] הבי"ד. זאת שאלה אחת, אבל עוד שנייה אני מגיע אליה. קודם כל שיהיה ברור, בסדר? אז המחלוקת בין הטורי אבן למנחת חינוך היא בעצם בשאלה איך להגדיר את מצוות הקהל של הקטנים. המנחת חינוך סובר שהקטנים לא יכולים להיות חייבים בכלום, הם קטנים בשביל… קטנים לא מחויבים במצוות. החובה היא על ההורים להביא אותם, או הבי"ד או על ההורים, לא משנה. הטורי אבן מעבר לזה שהוא מוכיח את זה על הבי"ד, אחר כך הוא דוחה את זה, אבל הוא מעבר לזה שהוא מוכיח את העניין הזה בתוך הדברים משתמע שמניח הנחה הפוכה, שהקטן צריך לעמוד בכל הקריטריונים של גדול, הוא עצמו מחויב. לא שהאבא צריך להביא אותו, אם לקטן אין קרקע הוא לא צריך לעלות. אם הוא חרש, הוא לא צריך לעלות, בניגוד למנחת חינוך. זאת אומרת יש פה ויכוח איך להבין את החיוב של קטנים. האם החיוב של קטנים זה חובה על האבא להביא את הקטן כפי שלמד המנחת חינוך, או זה חובה על הקטן עצמו כמו גדול, סוג של מצווה מהתורה שמצוות הקהל היא חריגה, גם קטן חייב בה. בסדר? כך יוצא מהטורי אבן.
[Speaker B] חוץ מזה הקטן לא יכול לקנות קרקע.
[הרב מיכאל אברהם] אז לכן הוא אומר בארץ ישראל זה הולך בירושות.
[Speaker B] ולמה בירושות? הוא יכול לקנות את זה יותר מאוחר. יש לו קרקע עד היובל.
[הרב מיכאל אברהם] קונה קרקע… נכנס פה קצת יותר לסוגיה של מה קורה בזמן היובל או חוץ מהיובל. אדם שקונה בזמן היובל אז יש פה איזה עניין של… יש לו קרקע אז… טוב, אז קודם כל זה מעורר עוד שאלה שמצטרפת לשאלה הקודמת. קודם ראינו שיש פה איזה מחויבות חריגה של נשים במצוות הקהל למרות שזה מצוות עשה שהזמן גרמא. עכשיו אנחנו רואים שקטנים אפילו קטנים חייבים. זאת אומרת קטנים שבכלל לא חייבים במצוות אף פעם, מצוות עשה שהזמן גרמא, פה גם קטנים חייבים. העסק הולך ומתרחב, עכשיו המצווה הזאת איכשהו כולם חייבים בה. אבל לפני שאני מגיע לנקודה הזאת, איך בכלל באמת אפשר לחייב קטנים? האם בכלל אפשר לפנות לקטנים באיזשהו ציווי? האם התורה יכולה, או מישהו בכלל, יכול לחייב קטן שלא הגיע למצוות במשהו? אז האמת שזה כתבתי גם בדף המקורות, מחלוקת רש"י ותוספות מפורסמת בברכות ובמגילה לגבי דין חינוך. אמנם זה דרבנן, דין חינוך, אבל לגבי דין חינוך יש את המחלוקת הזאת. הגמרא בדף מ"ח בברכות אומרת שמי שאכל כזית הוא חייב בברכת המזון מדרבנן, רק כדי שביעה חייב מדאורייתא. הוא חייב מדרבנן, השאלה היא אם הוא יכול להוציא ידי חובה בברכת המזון מישהו שאכל כדי שביעה, שהוא חייב בברכת המזון מדאורייתא. אומרת הגמרא שהוא יכול, מי שאכל כזית יכול להוציא את מי שאכל כדי שביעה. שואל שם רש"י במקום מהגמרא בדף כ', הגמרא בדף כ' אומרת שקטן שחייב מדרבנן לא יכול להוציא את אביו או את אבא שלו או מישהו גדול. למה? כי מישהו גדול שאכל חייב מדאורייתא וקטן הרי לא חייב במצוות, רק משום חינוך ודין דרבנן, וכיוון שקטן חייב רק מדרבנן הוא לא יכול להוציא את מי שחייב דאורייתא. שואל רש"י סתירה בין הסוגיות. אומר רש"י צריך לומר שהקטן לא נקרא בכלל מחויב מדרבנן, קטן לא חייב בכלל. החובה על האבא שלו לחנך אותו, אין חובה עליו לברך. אז איך הוא יכול להוציא ידי חובה מישהו אחר? הוא לא חייב אפילו מדרבנן, לא רק דאורייתא. ומדרבנן הוא לא חייב בכלל, דקטנים לא יכולים להיות חייבים בכלום. רק האבא הוא חייב לחנך אותו במצוות מדרבנן. ככה אומר רש"י. והתוספות שם בדף מ"ח אומר, רש"י, שלום וכל הדיבור, זה לא יכול להיות, גם הקטן עצמו חייב מדרבנן. ואז הוא מנסה תירוצים אחרים למה הקטן לא מוציא את אבא שלו, לא משנה כרגע. אבל יש פה מחלוקת, וזאת אומרת זה חוזר גם במגילה, האם הקטן חייב במצוות חינוך, מצווה שמוטלת על הקטן עצמו, עוד פעם זה הכל דרבנן אבל עדיין זה אומר משהו, או שמא היא מוטלת על האבא, שאומרים לאבא תחנך את בנך שכשהוא יהיה גדול יידע מה לעשות. אז יש פה מחלוקת רש"י ותוספות. אז זאת אומרת שאפשר להטיל חובות על קטנים אולי, כתוספות. ועדיין נשאלת השאלה באמת למה? למה פה יש את ההרחבה של גבולות המחויבות לנשים, לקטנים וכולי. לפני שאני עובר לתשובה על השאלה הזאת, אני אעבור לעוד מישהו שתמיד צריך לבדוק אותו וזה עבד. מה הדין בעבד בהקהל? דיברנו על נשים, דיברנו על קטנים. אז נשים כולי עלמא חייבות, חריג. קטנים מחלוקת אם לכתחילה בכלל חייבים, אולי לפי התוספות גם קטנים חייבים, אולי כמו תוספות במצוות חינוך. מה עם עבדים? אז הרמב"ם כותב בהלכה ב' שכל מי שפטור מראייה פטור מהקהל. ובעצם הוא מוציא שלושה ערל, טמא ונשים. עכשיו בראייה זה מפורש ברמב"ם בהלכות חגיגה ובגמרא שעבדים פטורים מראייה. וכשהרמב"ם משווה את ראייה והקהל הוא אומר חוץ מנשים, טמא וערל. הוא לא מזכיר עבדים, משמע שכל שאר הפטורים מראייה הם פטורים גם בהקהל. במילים אחרות עבדים פטורים מהקהל. כך כתוב ברמב"ם, כך נראה מדברי הרמב"ם, כך לומד הלחם משנה שיש פה רשימה של שלושה והעבדים פטורים. הלחם משנה שואל למה הם פטורים? הרי יש היקש של עבדים לנשים, נשים ועבדים יש היקש "לה לה" מאישה. מה אישה חייבת עבד חייב, מה אישה פטורה עבד פטור. אז אם אישה חייבת בהקהל אז גם עבד היה צריך להיות חייב בהקהל. למה עבד פטור? כך שואל הלחם משנה. אומר הלחם משנה בקטע שלפניכם, ויש לומר דשאני הכא דאמר קרא "בבוא כל ישראל לראות", משמע פטור עבדים כדכתב רבנו ז"ל. רבנו בהלכות חגיגה כשהרמב"ם מדבר בראייה, הרמב"ם מביא שני נימוקים למה עבדים פטורים, אחד זה בגלל היקש לנשים שנשים בראייה פטורות, והשני כי כתוב "בבוא כל ישראל" ועבדים לא כלולים בכל ישראל. אומר הלחם משנה, הנימוק של היקש לנשים ועבדים הוא באמת בראייה, נשים פה חייבות, אם היה היקש גם עבדים היו צריכים להיות חייבים, אבל הם פטורים. אומר כן אבל יש את הסיבה השנייה, כתוב "בבוא כל ישראל", והפטור הזה קיים גם בהקהל. ובנשים התחדש שלא. ככה אומר הלחם משנה. ובאמת עולה השאלה למה עבדים לא הוקשו לנשים? אם נשים חייבות, למה עבדים לא הוקשו לנשים? למה פה עוד פעם זה משהו חריג? אני חושב שההסבר לכל הבלאגן הזה, זה שבעצם השאלה היא איך להבין את המצווה הזאת של הקהל. עכשיו הבנה פשוטה של הפסוק עוד לפני כל הגמרות והראשונים והאחרונים, זה שהמצווה הזאת מוטלת על הציבור, לא מוטלת על הפרטים. הקהל זאת מצווה שמוטלת על כלל ישראל. אנחנו מכירים אוסף שלם של מצוות שהנמען שלהם זה הציבור, זה לא הפרטי. מצווה להקים בית מקדש, מצווה למנות מלך, להכרית עמלק, לכבוש את הארץ לפי הרמב"ן מצוות עשה ד' בהוספות שמה, ומחיית עמלק גם כן, וזה שנוי במחלוקת, אבל סביר להניח שגם זו מצווה שמוטלת על הציבור. לא מצווה שמוטלת על כל יחיד, לא כל יחיד חייב להקים בית מקדש. ציבור, כלל ישראל מצווה לעשות את הדברים האלה. יש מצוות שבבסיסן הנמען שלהם הוא הציבור, הוא לא כל אחד מהפרטים. עכשיו כמובן מה זה ציבור? ציבור זה אוסף הפרטים שיוצרים אותו, אז בשביל שהמצווה הציבורית הזאת תתקיים, הפרטים צריכים לעשות עבודה, אבל מי שמחויב במצווה הזאת הוא הציבור. עכשיו אם זה כך, יש בבה"ג למשל, הסתכלתי בדף המקורות, בבה"ג יש מצוות עשה, בספר המצוות שלו, במניין המצוות שלו יש עשה, לא תעשה ופרשיות. והרמב"ם מכה את השיטה הזאת ולא בדיוק מבין למה אנחנו לא מכירים אותו, מוני המצוות עד הרמב"ם חילקו את המצוות לשלוש, בדרך כלל. עשה, לא תעשה ופרשיות. מה זה פרשיות? הבה"ג אומר, תראו את הקטע האחרון בצילום בדף, בה"ג אומר שפרשיות זה מצוות המוטלות על הציבור, והוא מונה את כל המצוות המוטלות על הציבור, האחרונה שבהם, יש שבעים וחמש, האחרונה שבהם זה הקהל. הנה זה פה בפרק. אז בספר בה"ג כתוב במפורש שהנמען הוא הציבור. זה לא שכל אחד מהציבור חייב וממילא כמובן כל הציבור צריך להימצא בהקהל, המחויב הוא הציבור. זה לא שכל אחד חייב וממילא כשכולם מגיעים אז הציבור נמצא בירושלים. לא, המחויב, האישיות המחויבת במצווה הזאת זה הציבור כולו ולא הפרטים. ממילא כך: לגבי מצוות עשה שהזמן גרמה, חיוב נשים, אין שאלה. אם כל הציבור חייב, כל מי שכלול בציבור חייב. מה פתאום לפטור את הציבור ממצוות עשה שהזמן גרמה? נשים באמת לא חייבות במצווה הזאת, מי שחייב זה הציבור. וכל מי ששייך לציבור ממילא צריך ליטול חלק בקיום המצווה הזאת. אז לא שייך להגיד פה שנשים פטורות בגלל מצוות עשה שהזמן גרמה. לפי זה גם ברור למה אי אפשר להקיש לעבדים. היה להקיש לעבדים אם נשים בעצמן באמת היו חייבות בחובה של קרקפתא דגברא, איזה חיוב שמוטל עליהן, אז יש היקש לעבדים. אבל אין, נשים לא חייבות, הן חייבות כחלק מהקולקטיב. אז מי עוד חייב בזה? מי ששייך לקולקטיב. אומר הלחם משנה עבדים לא חייבים, למה לא? כי כתוב בבוא כל ישראל. מי ששייך לכלל ישראל חייב בזה, עבדים נתמעטו בגלל שהם לא שייכים לכל ישראל. זה לא שייך בכלל להקיש לנשים. נשים הן לא משחקות פה תפקיד, הן לא חייבות והן לא פטורות, כי זה לא מדבר בכלל אל האנשים הפרטיים המצווה הזאת. המצווה הזאת מדברת אל הציבור, אז ממילא אין שאלה למה עבדים פה לא הוקשו לנשים. הנשים חייבות כחלק מהציבור, והעבדים לא מוקשים לנשים כי אין מה להקיש, הנשים בכלל לא חייבות ולא פטורות. העבדים נידונים לגופם, ולגופם כשאנחנו שואלים את עצמנו האם הם חייבים או לא, כתוב כל ישראל, עבדים לא כלולים בזה. מאיפה אנחנו יודעים את זה בפסוקים עצמם? תסתכלו בראש העמוד, מה כתוב בפסוקים? הקהל את העם, ואחרי זה האנשים הנשים והטף, יש פירוט. קודם כל יש הגדרה, למה לא הקהל את האנשים הנשים והטף? למה כתוב הקהל את העם ואחרי זה האנשים הנשים והטף? למה? כדי להגיד לנו שהמחויב פה זה העם. כמובן זה מתורגם לכל אחד מהפרטים שמרכיבים את הציבור הזה, אבל הנמען של המצווה הוא העם.
[Speaker D] יש עניין כלל ופרט פה אולי?
[הרב מיכאל אברהם] לא כלל ופרט במובן של מידות הדרש.
[Speaker D] זה השאלה שלי אם זה כן במובן הזה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא במובן של מידות הדרש. הפסוק מופיע בלשון רבים ולא בלשון יחיד. זה הכל כלל, מהאופן התרגום
[Speaker D] הזה,
[Speaker C] זאת אומרת, כדאי גם במניין המצוות שלא מונים את זה כמצוות עשה, הבה"ג בגלל זה הוא לא מונה את זה כמצוות עשה אלא רק מונה מי עובר על זה. נכון, נכון. כן, אבל אבל מה מה הפואנטה פה?
[הרב מיכאל אברהם] הבה"ג… הנה…
[Speaker B] איך מחלקים בין קהל או לא בעצם? מה?
[הרב מיכאל אברהם] בספר במניין הקהל, אם זה נספר כמניין הקהל… אני לא יודע, אבל… יכול להיות שבאמת פה יש ויכוח האם אתה מעכשיו גמור בקהל. לכן הוא שינה אולי.
[Speaker B] למה בספר
[הרב מיכאל אברהם] החינוך למה, למה הוא לא כתב את החייב בדברים, הנקבות? לא הכול, לא הכול. לא החינוך, לא החינוך, למה הוא כתב את זה? החינוך, למה זה משנה? הטורי אבן שאומר שקטנים, דיברנו על נשים, דיברנו על עבדים. שאלתי לפי הטורי אבן אני מבין עכשיו אולי את החינוך על קטנים. כמו שמצאנו בתוספות במצוות חינוך. אבל למה באמת? למה באמת פה קטנים חייבים? אז עוד פעם, לא הקטנים חייבים, זה הציבור חייב. הרי לכאורה תסתכל בגמרא, מה שספר החינוך תמה עליו. הגמרא אומרת, לתת שכר למביאיהם. זאת אומרת, מי מחויב בזה? המביאים. אז איך הטורי אבן לומד שהחובה היא על הקטן עצמו? אמר הטורי אבן לא, זה החובה היא על הציבור כולו. בכללו, גם הקטנים. והעבדים כמובן לא כלולים בציבור, אז הם לא.
[Speaker B] אבל לשון, לשון התורה זה לא על העם שצריך להקהל. וזה אולי המלך, הקהל את העם, מישהו צריך להקהיל אותם.
[הרב מיכאל אברהם] לא המלך להקהיל אותם, אבל את מי?
[Speaker B] אז המצווה על המלך אולי.
[הרב מיכאל אברהם] לא, למה? הקהל, המלך אולי פונים אליו, אני לא יודע אם פונים אל המלך, אבל ברור שהוא אחראי, הוא יביא, מצווה על המלך בעניין הזה. אבל יש פה מצווה לציבור, כמובן שמה כשיש מצווה לציבור, מי המוסד שאחראי לבצע אותה? המלך כנראה, או בית דין אם אין מלך, מי שמנהל את הציבור. למה זה נאמר, למה זה לא נאמר כמו בלשון בניין בקהילה? אבל זו מצווה למלך, אולי המצווה פה לא מוטלת על המלך בלבד, אלא על הציבור.
[Speaker D] כמו "זכור את אשר עשה לך עמלק", זה לא מוטל על המלך למרות שזה נאמר בלשון יחיד, זה מוטל על העם.
[הרב מיכאל אברהם] כן, מוטל על העם, ויכול להיות שהמלך כמי שמנהל את העניינים הוא זה שצריך לבצע את זה בפועל. וזהו שמינהו, הוא המשגיח על העם, כפי שקורים למלך "אחד העם", והוא זה שמייצג את העם כמכלול. אז דברים שמוטלים על העם המלך אמור לדאוג לזה שיתבצעו.
[Speaker B] אבל זה מוטל על העם, לא מוטל על המלך. לא כמו המצווה על המלך לכתוב לו ספר תורה, זו מצווה למלך כפרט, כבן אדם.
[הרב מיכאל אברהם] פה זו מצווה לציבור, כמובן מצוות של הציבור המלך אמור לדאוג שיתבצעו. אז להביא אותם כחלק מהכלל, לא כדי לתת שכר למביאיהם, אלא מה? אז אם החינוך אומר להביא אותם, לא, רגע, רגע, יש פה שני פנים, זה קשור לשאלה הקודמת ששאלת. טוב, אז אם ככה יש מצוות שמוטלות, שמוטלות על הציבור, וכחלק מהציבור גם הנשים, הטף וכולי. בחינוך עצמו אמרנו למה באמת החינוך לא אומר שחייבים בזה נשים וגברים יחד? וזה לא נכון שנשים וגברים חייבים בזה. זה לא מצווה על פרטים בכלל, זה מצווה על הציבור. מה שאתה כן יכול להגיד בחינוך, וכאן אני מתחיל להשיב לשאלות ששאלו כאן, מה כן כתוב בחינוך אבל? מה שכתוב בחינוך זה שאם מישהו עבר על זה, בין גבר בין אישה, אז הוא ביטל עשה. למה? כי אם המצווה מוטלת על הציבור היה מישהו יכול לבוא ולומר, אוקיי, שהציבור יבצע את זה, מה זה קשור אליי, אישה בבית? אם כל אחד יגיד את זה, אז אני לא יודע איזה ציבור בדיוק יגיע לירושלים. הציבור המופשט בלי אף אחד מהפרטים קצת קשה להבחין בו. זאת אומרת, חייב להיות שהפרטים יטלו חלק, וזה נכנס לשאלות האלה, מה היחס, מה הפרטים בעצם צריכים לעשות כדי שהכלל יבצע את תפקידו. אבל זה מה שהחינוך רוצה לומר לנו. הוא אומר לנו תראו, אני לא אומר לכם שנשים וגברים חייבים. זה לא. למה? כי זה היה כלל הציבור. מה שאני כן אומר לכם, שיש אחריות, שאם יש גבר או אישה שלא באו וגרמו לזה שהציבור לא מילא חובתו, הם ביטלו עשה. וצורה לבטל כביכול לאו. למה? כי ביחס לפרטים זה באמת סוג של לאו. הפרטים הם לא מצווים, מי שמצווה הוא הציבור. הפרטים כמובן יכולים לקלקל, הם יכולים לגרום לזה שהציבור לא יבצע את חובתו. לכן החינוך כותב את זה בלשון הפוכה. לכן גם הרמב"ם והחינוך שניהם מצאו לנכון להביא את הגמרא הזו בקידושין שמדברת על חיוב נשים. שאלתי למה בדיוק את זה הרמב"ם בחר כדוגמה שמייצגת מה זאת מצוות הקהל. נדמה לי שזאת התשובה. הוא גם מביא את הסיבה, כי אתה לא אומר חוץ מהכללות הרגילות, אפילו מה שכתוב חוץ. מה זאת אומרת? יש פה משהו שבכלל לא קשור לכלל הזה שנשים פטורות. למה? כי מי שחייב פה זה הציבור. והרמב"ם ברשימה שלו, הוא אמר גם את זה בצורה נורא פשוטה, הוא פשוט רשם את זה ברשימה של הפרשיות, מה רשימת הטף? ובעצם זה צורה נורא פשוטה להגיד את זה. איך הרמב"ם אומר את זה? הרמב"ם פשוט מביא את הגמרא שמצביעה על זה. הגמרא מצביעה על זה שנשים פה חייבות למרות שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, למה? תבין, זו מצווה לציבור, הרמב"ם פה צודק.