חסד ודין – אלול תשפ＂ג – שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- תמהיל חסד ודין וההפשטות שאי אפשר לחיות בהן
- חסד כהתחלה ודין כהשתלשלות, והטענה שדין מוחלט הוא חסד
- מישור אונטולוגי: יש מאין, חומר היולי, צורה והקיום הממשי
- כללים, קירוב ואינטואיציה: למה קוראים להתחלה “חסד”
- עמוס עוז, “עגלה מלאה ועגלה ריקה”, ומשל לוח השחמט על יצירתיות ואילוצים
- כללי ז’אנר, ספורט ופוסט-מודרניזם: הכללים כמייצרי משמעות ויכולת שבירה
- יצירתיות בחינוך מתמטי והצורך בבסיס “קשיח”
- פוניבז’ וסלבודקה: דין כתבניתיות וחסד כאי-תבניתיות, ומהלך “להתחיל בדין ולגמור בחסד”
- תנועת ההיווצרות מול תנועת הפענוח: מהיולי לצורה ומהצורה אל מה שמאחוריה
- הגמרא והזלזול בכללים: קזואיסטיקה, “הצד השווה לאתויי מאי” ו“אין למדין מן הכללות”
- כללים כפתרון לספק: רמב”ם, אביי ורבא, ורבי יהונתן אייבשיץ על “אחרי רבים להטות”
- הצטברות כללים, אפיציקלים ו“כדורים מול אליפסות”: למה כללי-על מייצרים תתי-כללים
- נתינת גט, “תארים שליליים” ותהליך הלמידה שבו התוצאה התיאורטית פחות חשובה
- מוסר: אינטואיציה מול תיאוריה, והטענה שהכרעה מוסרית אינה נובעת מכללים
- דדוקציה קלאסית מול רשתות: בינה מלאכותית כמשל לחשיבה אנושית וקזואיסטיקה תלמודית
- משפט, פרשנות ו“חקיקה שיפוטית”: הטענה שאין יישום כללים בלי מימד מחוקק
- ראש השנה ויום כיפור: תנועה מדין לחסד והטענה שחסד אינו “ויתור”
- פורים, “כיפורים כפורים”, ועתיד לבוא: האמת שמעבר לקירובים
- פסיקה בסיטואציות קיצוניות והצורך בהיכרות בלתי אמצעית עם המציאות
- “החדר של מרי”, מעלית נופלת וגטו: למה יישום כללים אינו מכני
- חתימה והערה על “מעליות בשבת” כצורך לחוש את הקושי
סיכום
סקירה כללית
זה מפגש מסכם שטוען שחסד טהור ודין טהור הם הפשטות שאי אפשר לחיות איתן במציאות, כי חסד גמור מתפרק לאנרכיה ודין גמור מתקבע לדיקטטורה, ולכן העולם מתקיים תמיד בתמהיל שבין הקטבים. הטענה מתחדדת במישור האונטולוגי דרך חומר היולי וצורה, ובמישור החשיבתי דרך היחס בין אינטואיציה וכללים: הכללים נחוצים כדי לחשוב ולפעול, אבל הם רק קירוב לדבר האמיתי, והאמת עצמה נמצאת בחסד שמקדים את הדין ושורש הדין נטוע בו. מתוך זה נבנה מהלך שמסביר יצירתיות באמנות, לימוד תורה, משפט, מדע ומוסר, ומסתיים בהבנת עשרת ימי תשובה כתנועה מראש השנה של דין אל יום כיפור של חסד שאיננו “ויתור” אלא חזרה אל הבסיס האמיתי שמעל הכללים.
תמהיל חסד ודין וההפשטות שאי אפשר לחיות בהן
חסד טהור ודין טהור מוגדרים כמושגים מופשטים שלא פוגשים ולא יכולים לחיות איתם, משום שניסיון לממש אותם יוצר מצבים בלתי יציבים ובלתי נסבלים. חסד גמור מתורגם חברתית-כלכלית לאנרכיה, ודין גמור מתורגם לדיקטטורה, קומוניזם ודפוסים מקובעים של שליטה. סוציאל-דמוקרטיה מתוארת כפשרה מעשית בין שני הקטבים, והוויכוחים בעולם נסובים סביב מינונים ותמהיל סביר ולא סביב בחירה בקוטב עצמו.
חסד כהתחלה ודין כהשתלשלות, והטענה שדין מוחלט הוא חסד
הרב מוצג כמי שטוען שחסד הוא התחלה בחירית ודין הוא השתלשלות מקובעת, והדובר שואל כיצד זה משתלב עם הצורך בתמהיל. הטענה מתנסחת כך שדין לבדו אינו יכול לעמוד, ושאם הולכים עם דין עד הסוף מגלים שאין כלום, כי דין נשען על חסד כשורש. הדוגמה הלוגית אומרת שמי שמוכן לקבל רק מה שמוכח לוגית לא יקבל דבר כי לא יקבל את ההנחות, ולכן “דין שבדין” מתהפך לחסד.
מישור אונטולוגי: יש מאין, חומר היולי, צורה והקיום הממשי
במישור האונטולוגי חסד מזוהה עם היווצרות יש מאין ובריאה, ודין עם יצירה והשתלשלות. חסד מוחלט מתואר כחומר היולי, חומר בלי צורה שאין לו משמעות ואין הבדל בין מקום למקום, ולכן אינו מציאות במובן המוכר אלא פוטנציאל למציאות. צורות נפרדות כמו עולם האידיאות של אפלטון מתוארות גם הן כלא קיימות במובן הרגיל, והקיום המוכר הוא דווקא חומר שצרו לו צורה, ולכן כל אחד מהקטבים לבדו הוא הפשטה מועילה אך לא מציאות חיה.
כללים, קירוב ואינטואיציה: למה קוראים להתחלה “חסד”
הטענה מנסחת שהדין הוא קירוב לחסד ולא תחליף לו, משום שהכללים אינם הדבר עצמו אלא דרך להתקרב אליו. “חסד” מוגדר כנטול כללים במובן המופשט, והדין מוצג כעולם הכללים שמאפשר לנו לפעול אך איננו האמת עצמה. ההבחנה מנוסחת כך שאפשר לעבוד עם כללים ולכופף אותם בזהירות, אבל שבירתם המוחלטת מרוקנת כל משמעות, ומצד שני היצמדות נוקשה לכללים יוצרת קיפאון ואובדן יצירתיות.
עמוס עוז, “עגלה מלאה ועגלה ריקה”, ומשל לוח השחמט על יצירתיות ואילוצים
מאמרו של עמוס עוז “עגלה מלאה ועגלה ריקה” מתואר כטוען שהיהדות מתחילה במעמד הר סיני כמעין מפץ גדול שמייצר חלל, ודורות ממלאים אותו בעוד ועוד “רהיטים” בלי להוציא דבר עד שנוצר מחנק של יהדות מאובנת. התשובה טוענת שהביקורת מרגישה נכונה אך מבוססת על טעות מושגית, כי ככל שמוסיפים “רהיטים” או אילוצים מספר האפשרויות לסדרם גדל, כמו בלוח שחמט שבו הוספת חיילים מגדילה קומבינטורית את מספר המצבים. יצירתיות מוגדרת כיכולת ליצור משהו חדש בתוך מערכת אילוצים, ולכן חדר ריק הוא “כלום” ולא מצע ליצירה, והיעדר מחויבויות תיאולוגיות בספרות חדשה הופך את “ההתמודדות” עם בעיית הרוע לחסרת תוכן כי אין אילוצים שמחייבים.
כללי ז’אנר, ספורט ופוסט-מודרניזם: הכללים כמייצרי משמעות ויכולת שבירה
הטענה מסבירה שכללי ז’אנר בטרגדיה, ציור ופיסול נחוצים כדי שמשהו “יגיד” משהו וכדי שתהיה אפשרות לשפוט יצירתיות, משום ששיפוט והבחנה מתקיימים רק בתוך מסגרת מוסכמת. דוגמת הכדורגל והכדורסל מציגה שכללים יוצרים משחק משמעותי ומאתגר, ולא מגבלה שרירותית שאפשר לבטל בלי אובדן תוכן. אומנות פוסט-מודרנית שמתמרדת נגד כללי הז’אנר מתוארת כמרוקנת מתוכן, והטענה מוסיפה שאפשר לכופף כללים אבל צריך להיזהר לא לשבור אותם, כי בלי כללים אין גם משמעות לחריגה מהם.
יצירתיות בחינוך מתמטי והצורך בבסיס “קשיח”
סיפור על דיון בעיתון *הארץ* מציג הורים ומתמטיקאים שאינם מצליחים לפתור שיעורי בית של ילדיהם, משום שמערכת הלימוד קפצה ל“יצירתיות” ולשאלות חשיבה בלי ללמד קודם לוח הכפל. הטענה קובעת שחייבים קודם לבנות תשתית קשיחה של ידע ושינון כדי שתהיה מסגרת שבתוכה יצירתיות יכולה לפעול. ההיגיון הזה מוצג גם כטענה נגד “להמציא את הגלגל” במקום ללמוד מה שכבר הומצא ואז להוסיף קומה משלך.
פוניבז’ וסלבודקה: דין כתבניתיות וחסד כאי-תבניתיות, ומהלך “להתחיל בדין ולגמור בחסד”
הבדל בין פוניבז’ לסלבודקה מוצג דרך סגנון לימוד: פוניבז’ מתוארת כתבניתית, אנליטית ומונחית הגדרות, נפקא מינות ודדוקציה, בעוד סלבודקה מושפעת מן חזון איש ונראית לא-תבניתית, “נראה לי כך ונראה לי אחרת”, בלי אלגוריתם. נטען שכמעט כל ראשי הישיבות יצאו מפוניבז’ כי תבניתיות מאפשרת לשכפל יכולת גם בלי גאונות יוצאת דופן, בעוד בסלבודקה מי שאינו חזון איש יישאר בלי כלי שכפול. מסקנת המשל היא שהטעות של סלבודקה היא שמתחילים שם, והטעות של פוניבז’ היא שגומרים שם, והמהלך הנכון הוא להתחיל בפוניבז’ ולגמור בסלבודקה, כלומר להתחיל במסגרת הדין ואז להגיע לשיקול דעת לא-תבניתי שמחזיר אל החסד.
תנועת ההיווצרות מול תנועת הפענוח: מהיולי לצורה ומהצורה אל מה שמאחוריה
בתהליך ההיווצרות מתחילים בחומר היולי ואז צרים לו צורה, ואילו בתהליך הפענוח מתחילים מהצורה ומהכללים ואז מגלים שהם רק קירוב ומחפשים את הדבר האמיתי שמאחוריהם. זה מוצג כתנועה כפולה שבה אי אפשר לוותר על הכללים אבל אסור להתייחס אליהם כאל האמת עצמה. הדובר מתאר שצריך לעבוד עם כללים אך לזכור שהם קרובים בלבד, ולדעת מתי לעגל פינות בלי לפרק את המסגרת.
הגמרא והזלזול בכללים: קזואיסטיקה, “הצד השווה לאתויי מאי” ו“אין למדין מן הכללות”
הגמרא מתוארת כבעלת אמון גדול יותר במקרים מאשר בכללים, כדוגמת בבא קמא שבה הגמרא שואלת “הצד השווה לאתויי מאי” כאילו הכלל דורש הצדקה ולא הדוגמאות. השיטה הקזואיסטית של התלמוד מוצגת כעבודה דרך קייסים שממנה הפרשן מוציא כללים, בניגוד לגישה פוזיטיביסטית שמתחילה מכללים ומסיקה מהם. בקידושין מובא “אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ”, והטענה היא שזה מטא-כלל שמחליש את האמון בכלל עצמו גם כשהוא נראה דקדקני.
כללים כפתרון לספק: רמב”ם, אביי ורבא, ורבי יהונתן אייבשיץ על “אחרי רבים להטות”
הטענה קובעת שכללים נועדו למקום שבו אין עמדה משלך, ולכן הם “כללי ספקות” ולא אמת מהותית. דוגמת “הלכה כרבא בר מיעל קג״ם” מוצגת עם קושי ברמב”ם שפוסק כאביי גם מחוץ ליעל קג״ם, וההסבר הוא שהרמב”ם פוסק לפי מה שנראה לו אמתית בסוגיה, והכללים פועלים רק כשאין הכרעה עצמאית. סיפור רבי יהונתן אייבשיץ מול הכומר ממחיש שהולכים אחרי רוב רק כאשר נמצאים בספק, וכאשר יש סימן ברור אין מקום לכלל של רוב.
הצטברות כללים, אפיציקלים ו“כדורים מול אליפסות”: למה כללי-על מייצרים תתי-כללים
ריבוי כללים בהלכה מתואר כתוצאה מכך שחריגות מהכללים הקודמים מייצרות תתי-כללים כדי ליישב את החריגות. ההקבלה לקוסמולוגיה התלמאית מתארת איך הנחה ש“הכול מעגלים” מחייבת להוסיף אפיציקלים ודיפרנטים עד שמתקרבים לאליפסה, במקום להכיר מראש שהצורה האמיתית אליפטית. הטענה מסיקה שכללים הם אמצעי להתמודד עם מציאות כאוטית, אבל אסור לשכוח שהם קירוב ושלעיתים ההנחה הכללית עצמה שגויה.
נתינת גט, “תארים שליליים” ותהליך הלמידה שבו התוצאה התיאורטית פחות חשובה
סוגיות נתינת גט מתוארות כריבוי עצום של מקרים כשרים ופסולים שמקשות על ניסוח כלל פשוט. הקצות והקהילות יעקב מוצגים כמנסים להגדיר עיקרון כולל ונאלצים להוסיף עוד ועוד הבחנות עד שהתיאוריה מסתבכת יותר מהמקרים, מצב שבו מספר העקרונות כמעט שווה למספר הדוגמאות. הערך מוצג כתהליך של ניסוי כללים ודחייתם עד שהלומד מפנים את המקרים ומפתח יכולת לפסוק במקרה חדש, ותואר הדבר כתואם “תורת התארים השליליים של הרמב״ם” שבה יודעים מה הדבר אינו עד שמתבררת הבנה בלתי-מנוסחת של מה שהוא כן.
מוסר: אינטואיציה מול תיאוריה, והטענה שהכרעה מוסרית אינה נובעת מכללים
ניסיון לבנות תיאוריה מוסרית כמו “מקסימום טוב למקסימום בני אדם” מוצג כמתנגש עם מקרי מבחן קיצוניים כגון קניבליזם להישרדות לאחר התרסקות. הטענה היא שכאשר כלל מוביל למסקנה “פאשנישט”, זה מצביע על כך שהכלל הוא קירוב לאינטואיציות ולא מקור האמת. ההכרעות המוסריות מתוארות כמתקבלות באינטואיציה, בעוד הכללים משמשים לסידור התמונה ולהשוואת מקרים ולא כמנוע הדדוקטיבי של ההחלטה.
דדוקציה קלאסית מול רשתות: בינה מלאכותית כמשל לחשיבה אנושית וקזואיסטיקה תלמודית
ההבחנה בין תכנות קלאסי לבין בינה מלאכותית מציגה שבתכנות קלאסי יש “אם-אז” ליניארי, בעוד שבבינה מלאכותית הקשר בין אינפוט לאאוטפוט עקיף וקשה להסבר. זה מוצג כדומה לאופן שבו בני אדם חושבים, דרך דוגמאות שבונות רשת עצבית ולא דרך כללים ראשוניים שמולידים מסקנות. בהתאם לכך הגמרא מתוארת כעובדת על בסיס מקרים שמייצרים אצל הלומד “רשת” של הבנה שמאפשרת הכרעה במקרים חדשים.
משפט, פרשנות ו“חקיקה שיפוטית”: הטענה שאין יישום כללים בלי מימד מחוקק
הוויכוח על “האימפריאליזם המשפטי” ו“חקיקה שיפוטית” מוצג עם טענה עקרונית שאין דבר כזה פרשנות בלי מרכיב ספקולטיבי שמייצר נורמה, כי החוק אינו מכסה חד-ערכית את המציאות המורכבת. הניסיון לתאר שופט כמיישם מכני של כללים מוצג כיומרה נאיבית, שכן כל מקרה מחייב הבנה של “איפה כן ואיפה לא ועד כמה”. הקטגוריה ההלכתית של “לפנים משורת הדין” מוצגת כהוכחה שיש דברים שהמערכת אינה יכולה להכניס לתוך כללים.
ראש השנה ויום כיפור: תנועה מדין לחסד והטענה שחסד אינו “ויתור”
ראש השנה מתואר כיום הדין ויום כיפור כיום החסד, והמהלך בעשרת ימי תשובה נבנה כהתחלה בקבלת עול וכללים ובהמלכת הקדוש ברוך הוא, ואז בדיקת ההתאמה והחזרה למחויבות. ההבחנה בין דין לרחמים מוצגת דרך רש”י על בראשית שהעולם לא יכול לעמוד במידת הדין ולכן שיתף מידת הרחמים, אך שורש הדין הוא חסד והרחמים מחזירים אל החסד. האמירה “כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן, יוותרו מעיו” מוסברת כך שסליחה היא חריגה מן הכללים אך אינה ויתור, משום שהכללים אינם האמת אלא קירוב לאמת, והאמת היא שהשב בתשובה “באמת מגיע לו שיסלחו לו”.
פורים, “כיפורים כפורים”, ועתיד לבוא: האמת שמעבר לקירובים
בפורים מובאות תופעות שנתפסות כחריגה מן הדין לאורך השנה, כמו לבסומי עד דלא ידע והיתרים/מנהגים חריגים שנכתבו בפוסקים לגבי תחפושות ונזקים של בחורים. הטענה קושרת זאת לאמירה שלעתיד לבוא כל המועדים בטלים חוץ מפורים, משום שהעולם הנוכחי בנוי על כללים וקירובים, ולעתיד לבוא יישאר “הדבר האמיתי” ולא הקירובים. פורים מוצג כסימן לכך שהדין הוא מסגרת שנדרשת לנו, אבל הוא אינו האמת האחרונה.
פסיקה בסיטואציות קיצוניות והצורך בהיכרות בלתי אמצעית עם המציאות
סיפור הרב גיברלטר בגטו קובנה מתואר כטוען שאין דיני ממונות בגטו ואין בעלות פרטית, והתגובה המבקרת שאומרת “זה לא לפי כללי ההלכה” מוצגת כמעוררת התנגדות משום שמי שלא חי את הסיטואציה אינו יכול לשפוט. הדובר מציג את דבריו כעדות של מי שחי את המציאות ולא כחוות דעת שניתן להפריך מבחוץ באמצעות כללים. הדוגמה של שירת נשים מוצגת כהמחשה לכך שפוסק שאינו מכיר מבפנים את התרבות מניח הנחות מוטעות על מניעים, ולכן אינו יכול ליישם כללים באופן נכון.
“החדר של מרי”, מעלית נופלת וגטו: למה יישום כללים אינו מכני
ניסוי המחשבה “החדר של מרי” מוצג כדי להראות שאפשר לדעת את כל חוקי האופטיקה ועדיין לא לדעת מהו “אדום” בלי חוויה בלתי אמצעית. הדוגמה של שניים במעלית שנופלת ושל עט שנלקח לכתיבת מכתב פרידה מציגה אינטואיציה שלפיה מושגי בעלות וגזל מאבדים משמעות בסיטואציה של מוות מיידי, אף שעל פי הכללים היבשים יש “גזל”. המסקנה היא שיישום כללי ההלכה על סיטואציה אינו דדוקציה, כי הכללים הם קירוב, והבנת הסיטואציה מבפנים היא חלק ממה שקובע מה נכון לעשות.
חתימה והערה על “מעליות בשבת” כצורך לחוש את הקושי
הסיום כולל “שתהיה כתיבה וחתימה טובה” והערה שמקשרת את הדברים לטענה שפוסק על מעליות בשבת צריך לגור בקומה שביעית ולא בקומה ראשונה כדי לחוש את הקושי בפועל.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. זה בעצם מפגש אחרון בסדרה הזאת. דיברנו עד עכשיו על ההגדרות המופשטות יותר של חסד ודין. ניסיתי להציג את זה גם במישור של הספירות הקבליות, גם בדוגמאות בעולם שלנו, אולי אפילו בהלכה. ובסופו של דבר המסקנה הייתה שהתערובת של חסד, זאת אומרת המושגים חסד טהור ודין טהור, שניהם מושגים מופשטים שלא באמת אפשר
[Speaker B] לפגוש
[הרב מיכאל אברהם] אותם וגם לא באמת אפשר לחיות איתם. אפילו אם מנסים לממש את זה, בדרך כלל זה מביא למצבים בלתי נסבלים, בלתי יציבים, שאי אפשר באמת להתקיים בהם. זה או אנרכיה אם אנחנו מדברים על חסד גמור, או דיקטטורה אפשר לומר אם אנחנו מדברים על דין גמור, קומוניזם, דיקטטורה, דברים מן הסוג הזה. זאת אומרת שבסופו של דבר, נגיד במישורים הכלכליים חברתיים, קוראים לפשרה הזאת שיוצרים משני הקטבים האלה סוציאל-דמוקרטיה. סוציאל-דמוקרטיה במינונים שונים משני הקטבים הקיצוניים, זה אלה בעצם הוויכוחים שיש היום בעולם. איזה מינון או איזה תמהיל סביר לחיות איתו. אבל ברור שזה צריך להיות איזה שהוא סוג של תמהיל, זה לא יכול להיות משהו שנמצא על אחד הקטבים עצמם.
[Speaker C] הרב כל הזמן דיבר שחסד זה משהו שהוא התחלי ודין זה משהו שמשתלשל ממנו בקומה השנייה. איפה זה משתלב בכל מה שעכשיו הרב אמר שזה צריך תמהיל? למה אני צריך את החסד, כאילו להסתגל לתובנה הזאת שחסד זה משהו, זה בסדר התובנה הזאת שחסד היא משהו בחירי כזה שמתחיל לגלגל איזו שהיא שרשרת. איפה זה, למה צריך את התובנה הזאת? איך התובנה הזאת משתלבת פה בכל העסק? ממה שהרב סיכם עד עכשיו הייתי יכול להבין טוב גם בלי התובנה הזאת.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אני במישור האונטולוגי, האבחנה בין חסד ודין מה שדיברתי עד עכשיו זה באמת במישור, אפשר לומר, הלוגי. זאת אומרת השאלה אם אקסיומות מול לוגיקה שגוזרת מסקנה מאקסיומות וכולי. במישור האונטולוגי זה היווצרות יש מאין, בריאה מול יצירה. אוקיי? עכשיו ברור שאתה לא יכול, נגיד חסד מוחלט במישור האונטולוגי זה חומר היולי. חומר בלי צורה. זאת אומרת הדבר נוצר יש מאין, החסד, תהליך הצעד הראשון קרה, אבל זהו. זאת אומרת מכאן ואילך זה בסך הכל דבר היולי, הוא לא אומר כלום, אין לו שום משמעות, אין הבדל בין מקום כזה לבין מקום אחר. אתה לא באמת יכול להתייחס לדבר כזה כסוג של מציאות. ולכן קוראים לזה חומר היולי, זאת אומרת הוא קודם למציאות, איזה שהוא פוטנציאל של המציאות. אתה צריך לצור לו צורה. נגיד הצורות הנפרדות, אני לא יודע מה, עולם האידיאות של אפלטון, כן, צורות נפרדות גם הן לא באמת קיימות במובן שאנחנו מכירים כאן. הקיום שאנחנו מכירים כאן זה איזו שהוא חומר שצרו לו צורה. זאת אומרת חומר עם צורה, או חומר עם עצמות, עם מהות, לא יודע, אפשר לקרוא לזה בכל מיני צורות. כי בלי שני הדברים האלה כל אחד לחוד הם הפשטות. הם לא באמת משהו שאתה יכול לדבר עליו. עכשיו זה הפשטות מועילות. זאת אומרת הפשטות שחשוב לדעת ששני הקטבים האלה קיימים, אבל בפועל תמיד זה יופיע בתמהיל כלשהו. יש מערכות מסוימות שבהן נגיד הרעיון הכללי נוכח והכללים שמנסים לאפיין אותו או להגדיר אותו כדין הוא דליל מאוד. ויש מצבים שבהם אנחנו במערכות מאוד פוזיטיביסטיות, נגיד בעולם המשפטי, שהוא כולו עקרונות מוכתבים וכל מקרה שבא לפניך אתה עושה לו דדוקציה.
[Speaker C] למה כל פעם חסד, כאילו למה אם אני מבין שזה משהו שמבינים ואי אפשר לחיות איתו לבד והוא איזה קירוב לזה, למה הקירוב לרעיון שאני מחפש אותו התחלי הוא במובן של חסד? כי כל דבר תחלי הוא חסד כי מה? הרב גם דיבר על המושג הזה שדין לבד לא יכול, הוא רק תמיד קירוב לזה ולכן אי אפשר.
[הרב מיכאל אברהם] הדבר האמיתי זה בעצם הדבר ללא הכללים, הכללים הם קירוב שלו. זה מה שהרב קורא לו חסד? כי חסד זה משהו שהוא נטול כללים בהגדרה המופשטת שדיברתי עליה כאן. אולי אני אדבר עוד קצת על זה היום אז אני מקווה שזה אולי יצא יותר ברור.
[Speaker C] הרב גם הזכיר את כל הסיפור עם החתם סופר ועם הגבורה ועם הפטנט של ל"ג בעומר.
[הרב מיכאל אברהם] הטענה שם שבעצם חסד, דין מוחלט הוא חסד, דין שבדין זה בעצם חסד, כי דין לבדו לא יכול לעמוד. השורש של הדין הוא בעצם חסד. זאת אומרת, אם אתה הולך איתו עד הסוף, אתה בעצם מגלה שכן, שאין כלום. מי שנגיד ברמת הלוגיקה, אם מישהו יקבל רק דברים שיש להם טיעון לוגי שמוכיח אותם, אז הוא לא מקבל כלום, כי את ההנחות הוא לא יקבל. אז מה הטעם לקבל הוכחות בלי שאתה מוכן לקבל הנחות? טוב, אני רוצה להתחיל אולי קצת, להמשיך קצת עם ה… להמחיש את זה בעוד הקשרים או בעוד דוגמאות, את הנקודה הזאת, ובסוף להגיע לראש השנה ויום כיפור, שזה בעצם סוף הדרך הקצרה שלנו. אני אתחיל אולי בהקשרים של אומנות, אולי גם אומנות וגם אמונה במובן מסוים. הנקודה שעוררה אותי לעניין הזה הייתה מאמר של עמוס עוז. הוא, יש לו מאמר שנקרא עגלה מלאה ועגלה ריקה. פה ושם בארץ ישראל, יש לו איזה אסופת מאמרים כזאת, אחד מהם זה עגלה מלאה ועגלה ריקה. והטענה שלו שם הייתה שהעולם היהודי מתחיל באיזשהו מפץ גדול במעמד הר סיני, ושם נוצר איזשהו חלל, כמו המפץ הגדול, ומשם והלאה אנחנו ממלאים את החלל הזה בכל מיני רהיטים. תתייחסו לזה כחדר כלשהו שאנחנו ממלאים בתוכו עוד ועוד רהיטים, ולא מוכנים להוציא אף רהיט קיים. ואז עוד ועוד ועוד וכל הדורות מוסיפים עוד ועוד, בסוף אנחנו מגיעים לאיזשהו מחנק שלא מאפשר לנו לעשות שום דבר. אנחנו כבולים לחלוטין לאוסף הרהיטים או הכללים או האילוצים שאספנו לאורך ההיסטוריה, ואנחנו נשארים עם איזה יהדות מאובנת, מקובעת, מין משהו כזה. והוא כאנטיתזה רוצה לטעון שהספרות העברית החדשה או משהו כזה יכולה להתמודד יותר טוב עם המציאות. הוא מדבר שם גם עם השואה או עם בעיית הרוע וכל מיני דברים כאלה, כי ההתמודדויות השבלוניות שמתחייבות מתוך התמונת עולם שאנחנו כל כך כפותים אליה לא באמת מאפשרת התמודדות אמיתית. אני חושב שיש משהו שאני חושב שכולנו מרגישים שהוא נכון בביקורת הזאת, אבל יש כאן איזושהי טעות מושגית שאני חושב שחשוב לעמוד עליה. זה עלה אצלי כשהייתי בירוחם, לימדתי שם בישיבה, אז פעם בחודש היה מגיע מישהו, איזה סלב או משהו, לתת הרצאה על פרשת השבוע. כל פעם מישהו אחר. והיה מגיע… היו באים מכל הסביבה, מהקיבוצים, מבאר שבע, מדימונה, מכל מיני מקומות. ופעם אחת עמוס עוז היה צריך להגיע והוא לא הגיע, אז ביקשו ממני להחליף אותו, לתת באותו… במקומו. ואז החלטתי לנצל את ההזדמנות לדבר איתו לא בנוכחותו. אז הגבתי למאמר ההוא שקראתי ממנו ושם אמרתי בעצם את מה שאני אגיד עכשיו. בואו ניקח כדוגמה לוח שחמט. אוקיי, תסתכלו על לוח שחמט, ואני רוצה לשים על לוח השחמט לוח שחמט ריק, ואני רוצה לשים עליו חייל אחד. כמה אפשרויות יש לי לעשות את זה? שישים וארבע. נכון? עכשיו יש לי שני חיילים. כמה אפשרויות יש לי לעשות את זה?
[Speaker C] שני החיילים? קומבינטוריקה…
[הרב מיכאל אברהם] לא, סליחה, שישים
[Speaker C] וארבע כפול שישים ושלוש.
[הרב מיכאל אברהם] שישים וארבע כפול שישים ושלוש זה אם הם שונים. אם הם שווים אז זה חלקי שתיים. אז לא משנה, אבל הרבה יותר, נכון? הרבה יותר. שישים וארבע כפול שישים ושלוש, או אם הם רוצים, אם הם שווים, שישים וארבע כפול שלושים ואחד, אבל זה פי שלושים יותר. אוקיי? עכשיו שלושה חיילים? שישים וארבע כפול שישים ושלוש כפול שישים ושתיים וכל פעם יש חלקי לא משנה כרגע, כן, יש תלוי אם הם שווים או לא. נכון. זאת אומרת שככל שאני מוסיף יותר רהיטים לחדר או יותר חיילים ללוח הזה, כן, זה מבחינתי רהיטים לחדר, מספר האפשרויות לסדר אותם בתוך החדר גדל. ואם מישהו ידבר על יצירתיות בתוך חדר ריק, הוא מדבר על כלום, הוא מדבר על שטויות. אין על מה לדבר. אין יצירתיות בחדר ריק. בחדר ריק אתה לא יכול לעשות כלום. אוקיי? כל משמעות של יצירתיות. יצירתיות פירושו יש לך מספר מסוים של רהיטים. לענייננו אילוצים, כן? הרהיטים זה רק משל. יש לך איזשהו מספר מסוים של אילוצים והאילוצים האלה עכשיו השאלה איך אתה מסתדר איתם. וככל שיש לך יותר אילוצים אתה צריך להיות יותר יצירתי כדי להסתדר איתם או כדי לייצר איתם משהו חדש, משהו שהוא לא צפוי, משהו שאחרים עוד לא עשו, וכל מיני דברים מן הסוג הזה. וככל שמספר האילוצים גדל אז החופש היצירתי או האפשרויות היצירתיות גדלות, לא קטנות. זאת אומרת ככל שאנחנו מכניסים עוד ועוד רהיטים לתוך החדר במשל, כן, של המפץ הגדול שלו, מספר האפשרויות היצירתיות גדל. או בנמשל, כן, עד שלושים ושתיים. נכון, משלושים ושתיים והלאה תכניסו חורים במקום במקום רהיטים וזה אותו אותו מספר. זאת אומרת המקסימום הוא בשלושים ושתיים. אבל לענייננו, התיאור שלו של חדר מלא ברהיטים בעצם א' מפספס את העניין שככל שיש יותר רהיטים בחדר דווקא מספר האפשרויות עולה ומספר האופציות לסדר את החדר, כלומר להיות יצירתי, גדל. ולכן בעצם מי שיש לו הרבה רהיטים בחדר והוא לא מוכן לוותר על הרהיטים שכבר הצטברו בחדר זה דווקא פותח יותר אופציות ולא פחות אופציות. עכשיו מה למה מה גרם לו לפספס את הנקודה הזאת? אני חושב, זה שהוא הוא מתייחס גם לחדר ריק כמצע ליצירתיות. זאת אומרת הוא בעצם טוען שהיצירתיות זה להוציא רהיטים כאלה, להכניס רהיטים אחרים, להכניס אחד, להכניס שלושה, לעשות מה שאתה רוצה. אבל אם תסתכלו על זה עכשיו מעבר לשאלה כמה רהיטים אנחנו מסדרים ואיך, בעולם שבו אין אילוצים אין יצירתיות. זאת אומרת האם איך הספרות העברית החדשה תתמודד עם בעיות תיאולוגיות של הרוע בשואה? שזה אחד הדברים שהוא מדבר עליהם שם. אין לה מה להתמודד. היא לא מחויבת לקיומו של אלוהים, היא לא מחויבת להשגחתו, היא לא מחויבת לטובו. אז היא תגיע למסקנה שאין אלוהים או שהוא לא טוב או שהוא כן טוב, לא משנה, אין שום דבר שמאלץ אותה לכלום. תגיע לאיזושהי מסקנה, זהו. או שתגיע שאין פה מה להתמודד. להתמודד זה תמיד כאשר יש איזשהם אילוצים שאתה מחויב להם. זאת אומרת רהיטים שאותם אתה לא מוכן להוציא מתוך החדר אבל אתה איכשהו צריך לסדר אותם כדי שזה יסתדר, כדי להסביר למה הקדוש ברוך הוא הוא לא רע במשל הזה של השואה. אז אתה צריך לא לוותר על קיומו, לא לוותר על טובו, לא לוותר על המסורת ועל התורה ועדיין לנסות ולהבין למה הוא לא רע. זאת התמודדות. לא קל לעשות את זה. יש פה באמת בדרך כלל תשובות לא ממש משכנעות, אבל אבל זאת נקראת התמודדות, או שתצליח להתמודד או שלא. אבל במקום שבו אין לך שום אילוצים אתה בעצם עושה מה שאתה רוצה, אתה לא מתמודד, זה לא נקרא להתמודד. זה גם לא נקרא יצירתיות, זה לא נקרא כלום, אתה עושה מה שאתה רוצה. זה, אם אתם חושבים על זה, תחשבו אני מעודי תמהתי למה למה בתחומי אמנות שונים יש כללי ז'אנר. כן, פעם היה הרבה יותר נוקשה, כן, אז טרגדיה הייתה צריכה להיות עם שלוש מערכות, המערכה הראשונה יש לה כך וכך חלקים, המערכה השנייה יש לה כך וכך משפטים, חלקים, מה שלא יהיה, והמערכה השלישית ככה. והאקדח במערכה הראשונה יורה במערכה השנייה כידוע. אז השאלה למה צריך את כללי הז'אנר. ואם אני רוצה לגרום לכם לילל עם ארבע מערכות, זה לא יהיה טרגדיה? מה הבעיה? למה זה חייב להיות דווקא שלוש? או למה דווקא מספרי המשפטים בכל אחד מהחלקים האלה צריכים להיות מוכתבים? אבל זה כמובן רק דוגמה, גם בציור יש כללי ז'אנר, גם בפיסול יש כללי ז'אנר, יש איזשהם כללים שהם בתקופה האחרונה מאוד נשברו. אבל אבל באופן בסיסי יש איזשהם כללי ז'אנר בכל תחום יצירתי. והשאלה היא למה צריך את כללי הז'אנר? מה למה זה חשוב? למה זה מעניין? והתשובה היא אני חושב זו אותה תשובה שאמרתי קודם. זאת אומרת אם אין כללי ז'אנר כשאתה תסתכל על הדבר הזה הוא לא יגיד לך כלום. לא יגיד לך כלום. מה זה אומר? זה לא אומר, עשית משהו, אני לא יודע למה לייחס את זה, האם זה שונה, שווה למשהו אחר, באיזה מובן, מה, אין לזה שום משמעות מבחינתי, אני לא יודע איך להתייחס לדבר הזה, איך להשוות אותו למשהו אחר, איך לדעת האם עשית פה משהו שונה ממישהו אחר, יותר יצירתי, פחות יצירתי. אני צריך לפעול כדי לשפוט משהו זה תמיד צריך להיעשות בתוך איזושהי מסגרת של כללים נתונים. ולכן כל תחום יצירתי חייב. חייב להתנהל בתוך כללי ז'אנר ולפעמים הם יכולים להיות כללים שרירותיים. זה ממש לא משנה, כי אני לא צריך אותם בגלל שהם הכללים הנכונים. אני צריך אותם בגלל שזאת מערכת האילוצים שבתוכה הסיפור מתנהל, אלה כללי המשחק. עכשיו אתה יכול לראות האם הבן אדם עשה משהו יצירתי או לא. גם בכדורסל יש כללים, גם בכדורגל יש כללים. למה יש כללים? תעשה מה שאתה רוצה עד שהכדור ייכנס לרשת. לא, יש איזה שהם כללים ויש רק אחד עשר שחקנים ולא כל אחד שם כמה שחקנים שהוא רוצה. נכון? כל אחד מאיתנו מבין בצורה מאוד ברורה למה אתה צריך את הכללים האלה, כי אחרת המשחק אין לו שום משמעות, הוא לא מעניין, זה לא מאתגר אותך, זה לא מחייב אותך לחשוב באיזושהי צורה לצאת מהקופסא, שום כלום. כללי הז'אנר זה משהו שהוא מאוד חשוב, דווקא קיומם של כללים זה דבר מאוד מאוד חשוב בשביל להביע יצירתיות ובשביל לבחון יצירתיות. ולכן המרד הזה נגד כללי הז'אנר, האמנות הפוסט מודרנית, אז המרד נגד כללי הז'אנר במובן מסוים מרוקן מתוכן את האמנות בכלל. כשאתה עושה מה שאתה רוצה ולך תבין מה הוא עשה שמה, כל מיני אנשים מקשקשים שמה על מה שזה כן אומר ומה שזה לא אומר, אין לי הרבה אמון שהם עצמם יודעים על מה הם מדברים, אבל זה לא משנה, זה לא אומר כלום. זה לא אומר כלום. היה לנו פעם, כשהייתי פה בדוקטורט, אז חשבנו לעשות, הרי קישון מאוד אהב אמנות מודרנית במירכאות כמובן, היה לו ביקורת קשה על זה, יש לו ספר שיצא אחרי מותו, ספר נהדר על אמנות מודרנית. אז חשבנו להציע לו שיממן לנו איזה מחקר לעשות בדיקת קורלציות על ציור על אמנות מודרנית ולראות האם יש פה בכלל איזשהו מבנה או שסתם שפכו צבעים על הזה כמו שילד בגן יכול לעשות. ואני לא יודע מה היינו מגלים שמה, בסוף לא עשינו את זה, אבל לא יודע מה היינו מגלים שמה. הנקודה היא שגם כאשר אני יכול להבין את הרצון ואת הצורך לעגל פינות, לכופף קצת את הכללים, להבין שהכללים הם רק קירוב כמו שאמרתי קודם, אבל יש משהו שלפעמים מחייב אותך לא לעבוד עם הכללים, אוקיי? אבל צריך מאוד להיזהר בעניין הזה, אבל כשמכופפים את הכללים צריך להיזהר לא לשבור אותם. זה צריך זה ללכת לרקוד על שתי החתונות. אתה צריך לשמר את הכללים אבל קצת לכופף, אבל קצת, זאת אומרת, אז יש פה מידה מסוימת של יצירתיות כי אני יודע שפה כופפת את כלל י"ג שלוש, אוקיי? אבל אם אין כללים אז לא כופפת כלום ולא עשית כלום, אין שום משמעות למה שעשית. זאת אומרת אפשר לכופף את הכללים, הכללים נמצאים לא כדי לשמר אותם בהדיקות אורתודוקסית, אבל הם צריכים להיות שמה כי אחרת אנחנו מאבדים לחלוטין את המשמעות של כל מה שאנחנו עושים, גם באמנות וגם בכלל.
[Speaker D] למה? אתה יכול לשבור כללים וליצור סט כללים חדש, תסתכל פיקאסו, הוא שבר כללים ו… אם אתה יוצר, אני אומר, אם
[הרב מיכאל אברהם] אתה יוצר את הכללים בעצמך, אז זה לא נקרא שיצרת כללים. כל אחד, אז גם אני אצור אותו בעצמי, אז איך ישוו ביני לבינך? אתה חייב, אין בעיה לייצר מערכת אחרת של כללים ובתוכה עכשיו יתנהל עוד משחק. זה בסדר גמור. אבל הכללים האלה צריכים להיות מוסכמים וידועים פחות או יותר, או מובנים לקהילה שצורכת אותם, שעוסקת בהם, כי אחרת אין לזה שום משמעות. אם כל אחד מייצר את הכללים, אז זה לא כללים. פשוט אתה עושה מה שאתה רוצה ובעצם אחרי זה אתה קורא לזה כלל. זה לא… לכן כל הציורים האלה, פיקאסו למיניהם וכולי, יש שם בהחלט עקרונות או כללים ובלי זה אי אפשר היה לדעתי, אני לא יכולתי ליהנות מזה בכלל. אני מאוד אוהב אגב את הציור האבסטרקטי של פיקאסו, אבל לא הציור המופשט הפוסט מודרני, אלא האבסטרקט הזה, אבסטרקטי מהתקופה ההיא, קוביזם ודאלי ופיקאסו וכאלה. ויש שם באמת, מה? דאלי זה לא פיקאסו, דאלי זה משהו אחר. כן, לא, וגם יש שם איזושהי מידה של פיגורטיביות ולא סתם שפיכת צבעים, פיגורטיביות מרוחה, כן? משהו כן, לא משהו שהוא לגמרי אנרכיסטי. זה לדעתי חסר כל מובן. אבל טוב, לא יודע, אולי הדבר תלוי רק בחוסר ההבנה שלי, אני לא יודע. בכל מקרה, הטענה בעצם זה שיש משהו בקיומם של כללים שהוא זה שמאפשר לי גם את שבירת הכללים. אם אין כללים גם אי אפשר לשבור כלום. זאת אומרת במובן מסוים הדין מחזיק את החסד, בגלל שאם אתה רוצה לפעול מחוץ לכללים, אני שואל אותך מחוץ לאיזה כללים. כמו הבדיחה המפורסמת, כן, ששואל הבנאדם בקיוסק, יש לך קפה בלי סוכר? אומר לו אין סוכר, אולי אתה רוצה קפה בלי מלח. גם אבל פה אני מדבר על, פה אני אומר את זה ברצינות. זאת אומרת, כשאני כשאני רוצה לשבור כללים, אני לא רוצה לפעול בעולם בלי כללים, אני רוצה לפעול בעולם עם כללים שאני שובר אותם או מעגל אותם או לא יודע במקומות מסוימים אני חורג מהם. אבל אם אני מבטל לחלוטין את הכללים אז אני לא עושה כלום, אין שום משמעות למה שאני עושה כאן. נראה לי שזה מופיע בהרבה מאוד מקומות. היה פעם כשהייתי מנוי להארץ לפני שכבר לא יכולתי יותר לסבול את זה, אז היה שמה איזה דיון שבין היתר כתבו שם כל מיני הורים ביניהם גם מתמטיקאים, אומרים הילדים שלי בבית ספר יסודי חוזרים הביתה עם שיעורי בית שאני לא יודע לפתור במתמטיקה. שבועות זה הלך שמה עם כל מיני תכתובות וכתבות ודברים מהסוג הזה ומתברר כנראה לפי מה שהבנתי משם, לא יודע מה היה בבתי הספר באותו זמן, התברר שהחליטו ללכת שמה על קונספט של יצירתיות. אז החברה מכיתות הנמוכות של בית ספר יסודי התחילו לשאול אותם שאלות מחשבה, הם לא ידעו לוח הכפל, ושאלו אותם שאלות מחשבה ומה אתה אומר מפה ומשם וזה פשוט דבר הבל. זה אומר אתה מוותר על התשתית המקובעת והקשיחה הלא יצירתית, הנתון הזה, ואתה מנסה ישר לקפוץ למימד של החשיבה היצירתית. אבל אתה לא יכול, זאת אומרת אתה חייב קודם כל לבנות את המסגרת את הידע הבסיסי שהוא אמנם קשיח ואמנם זה שינון ולא מחשבה, דבר מאוד לא פופולרי היום, אבל אתה לא יכול בלי זה. זאת אומרת אתה צריך איזושהי מסגרת שבתוכה תתנהל היצירתיות. גם אין כל כך טעם להמציא את הגלגל, תמציא את הגלגל שעוד לא המציאו, למה להמציא את הגלגל שכן המציאו. אז קודם תלמד את הגלגלים שכבר המציאו ותנסה להוסיף גלגל משלך. להמציא את הגלגלים שכבר המציאו זה סתם, או שתמציא או שלא תמציא, אבל בשביל מה. זה מזכיר לי שיש כשהייתי בבני ברק בתקופתי בבני ברק, אז היה לי כאן איזה סוג של הסתכלות סוציולוגית אנתרופולוגית על מה שקורה סביבי וראיתי שיש שם באותה תקופה, אני חושב שזה היה יותר בולט, היו שתי ישיבות מאוד מרכזיות בבני ברק סלבודקה ופוניבז'. היו ביניהם שני הבדלים עיקריים. הבדל עיקרי אחד זה שבפוניבז' הלימוד היה נורא תבניתי, מאוד מאוד מובנה, אנליטי, המושגים מוגדרים היטב, נפקא מינות והכל נורא נורא מובנה. עד כדי כך שככה לקראת סוף תקופתי בבני ברק היו תמיד שיעורים של ראשי ישיבה בבין הזמנים, היו מגיעים לתת שיעורים בכל מיני בתי כנסת בשכונות וכולי. אז הייתי הולך לשמוע את השיעורים האלה מאוד נהניתי לשמוע אותם, באיזשהו שלב ראיתי שכשהשיעור מתחיל אני אומר לכם איך הוא יגמר. אני יודע הוא יקשה מפה והוא יענה לשמה והוא יביא את הנפקא מינה הזו ואז הוא ישאל משם, יכולתי להגיד לכם פחות או יותר איך יראה השיעור.
[Speaker C] פוניבז' זה להקשות ממחברת של רב דוד על מחברת של רב שמואל ולתרץ עם מחברת של רב שך.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בדרך כלל אני לא חושב שזה עובד ככה, בדרך כלל המחברות האלה סגורות בתוך עצמן. אתה יכול להקשות מרבי יוסף רוזובסקי לרב שמואל רוזובסקי זה אתה יכול, אבל יש שם משהו מאוד מאוד תבניתי. מי שמכיר את העולם הזה אז יודע ברגע שתגיד משהו שהוא לא לפי השניט הקבוע האוזניים רועדות, הם לא ישמעו אותך, יגידו זה לא משהו שאומרים, כאילו זה לא חוקי. עכשיו זה לא מודע, הם לא פשוט בסדר הוא מדבר שטויות אוקיי בוא נעבור הלאה, זאת אומרת הם לא מקשיבים. אם זה לא בתבניות הרגילות הם לא מקשיבים, זה המאפיין שלהם. לעומת זאת בסלבודקה זה בעקבות החזון איש, מי שמכיר את החזון איש הספרים, חזון איש מאוד לא תבניתי. מאוד לא, חזון איש אני היה לי מאוד קשה איתו בתור חניך של האסכולה הפוניבז'אית היה לי תמיד מאוד קשה איתו כי הוא בעל בית כזה, זאת אומרת הוא לומד כמו בעל בית. בודק קצת יותר והוא קצת פחות וכזה מאיפה כל המבנים, כל השני דינים, כל ההגדרות, כל המבנים המורכבים, אין שם כלום. זה פשוט יש מקרה כזה ופה זה נראה לי שונה מההוא וזה לא אלגוריתם, מאוד בעל בתי כמו הסמ"ע. גם הסמ"ע תמיד הטריד אותי, הסמ"ע הוא כזה גם כן בעל בתי. אגב הסמ"ע הוא אבי המימרה שדעת בעל בתים היפך דעת תורה, הסמ"ע בסימן ג'. אבל הוא גם כן לומד כמו בעל בית, מה אני יכול לעשות, או פוסק כמו בעל בית. אז זה סלבודקה, זאת אומרת סלבודקה בעצם כל אחד אומר מה שנראה לו. נראה לי כך נראה לי אחרת, אתה לא רואה שום חשיבה תבניתית, זה מאוד לא אנליטי. הייתה לי תקופה שישבתי בכולל חזון איש, הייתי באסכולה הפוניבז'אית אז אחרי זה גם ישבתי בכולל פוניבז' תקופה לא ארוכה ואחרי זה גם. עברתי לכולל חזון איש. היה שם איזה קבוצה שלמדו חושן משפט, ואני הזהירו אותי מראש תשמע אתה לא תסתדר שמה, ואני הייתי בטוח זה שתי צפרדעים חיות באיזה שלולית ובטוחות שזה האוקיינוס השקט. זאת אומרת, אוקיי, מה יכול להיות כבר, אלה לובשי שחורים ואלה לובשי שחורים. מה? כן? הללו עושים מה שלבם חפץ והללו עושים מה שלבם חפץ. מה, מה יכול להיות כבר ההבדל? מתברר שההבדל הוא כנראה מאוד גדול. באמת לא הסתדרתי איתם. זה מן משהו כזה, מישהו היה אומר חבורה, כן, נראה לי כך, אולי לא, אולי זה קצת יותר קצת פחות. מה, תן הגדרה, תן פה, נפקא מינה, תן, כמו שאנחנו אוהבים. לא, זה עובד אחרת. וזה הבדל אחד בין פוניבז' לסלובודקה. וההבדל השני הוא שכמעט כל ראשי הישיבה יצאו מפוניבז'. כמעט כל ראשי הישיבות בישיבות השונות הם יוצאי פוניבז', הם לא יוצאי סלובודקה. מאוד נדיר שיש ראש ישיבה יוצא סלובודקה.
[Speaker C] שבנו של סלובודקה חברון פה הם כן קיימים.
[הרב מיכאל אברהם] יש מעט. יש? כן. ואני חושב ששני ההבדלים האלה קשורים אחד לשני. כי ברגע שאתה מגדל מישהו על חשיבה תבניתית, אז הוא לא צריך להיות גאון. הוא, אם הוא לומד כמו שצריך חזק במסירות והוא מוכשר גם אבל לא, והוא, אז הוא ישכפל את רב שמואל רוזובסקי. אחרי מספיק זמן הוא ישכפל את רב שמואל רוזובסקי. אתה יכול להגיד שיעור כללי על כל סוגיה שאתה מקבל. אם יש לך את הכלים, אתה יכול ליישם אותם, זה אלגוריתם די סטרייט פורוורד. ואתה אומר שיעור כללי על כל סוגיה שיש לך, זה פחות או יותר נראה אותו דבר. אני אתן להם, לספר לכם סיפור. היה פעם כשאני למדתי בישיבת נתיבות עולם, זה נקרא, חוזרים בתשובה בבני ברק, גם כן אסכולה פוניבז'אית כזאת. היה לנו מגיד שיעור שהיה תלמיד של רב שמואל רוזובסקי. ולמדנו, אני זוכר מסכת סוכה, אבל אחרי זה ראיתי שזה כנראה לא יכול להיות מסכת סוכה. למדנו איזה שהיא מסכת, אני כבר לא זוכר איזה. וטוב, הוא נתן את השיעורים שלו, ובאמצע השנה יצא הספר הראשון של שיעורי רב שמואל רוזובסקי. אז זה יצא, אז זה התחיל לצאת. האדומים האלה? כן. לא האדומים של הסטנסיל, האדומים של המודפס? לא, זה משהו אחר, כן, זה הקודם. אבל פעם היה רק רב יוסף רוזובסקי, זה היה המחברות. אחרי זה היו סטנסילים ואחרי זה היו השיעורים המסודרים, שרב מיכל רוזובסקי הבן שלו סידר אותם, גם השיעורי רב שמואל וחידושי רב שמואל.
[Speaker C] באיזה שנה זה היה?
[Speaker D] פלוס מינוס תשמ"ה,
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב, משהו כזה, סדר גודל. בכל אופן, אז יצא הספר, עוד פעם, אני לא זוכר איזה מסכת בדיוק, אבל זה הראשון שיצא אם אני זוכר נכון. והתחלנו לדפדף בספר וזה היה מביך. כי ראינו שזה בדיוק השיעורים שהוא נתן לנו, פשוט מעתיק מרב שמואל בלי להגיד שהכול זה שיעורים של רב שמואל. עכשיו, לא ידענו מה לעשות, כזה היה קצת לא נעים. כבר אני הייתי ככה ותיק התלמידים שמה, אז החלטתי בכל זאת להעיז פניי וניגשתי אליו. אמרתי לו: אתה יודע הרב, יצא ספר של רב שמואל רוזובסקי. מה אתה אומר? לא שמעתי. והשיעורים הם ממש אחד לאחד. אמר: באמת? הוא היה מאושר כמעט קפץ לעננים מרוב אושר. אומר תשמע, זה רק שתדע לך, לא, יותר מזה, מה, אני לא למדתי אצלו את המסכת הזאת. לא למדתי אצלו את המסכת הזאת. אבל את השיעורים שהוא נתן על המסכת שהוא לא למד, אני אומר לכם אני בדידי הוה עובדא, זה היה אחד לאחד השיעורים של רב שמואל רוזובסקי על אותן הסוגיות האלה שהוא לא למד אצלו בכלל. וזה היה דוגמה נהדרת, שם נפל לי האסימון אני חושב פעם ראשונה, מעבר לשאלה הערכית, אם זה באמת המודל שאתה שואף אליו, שזה מה שאתה רוצה להגיע, אני לא כל כך, אבל לא משנה, על זה אפשר להתווכח. אבל קודם כל עובדתית, אם אתה לומד באסכולה הפוניבז'אית, אתה גם אם אתה אדם בינוני אתה יוצא ראש ישיבה.
[Speaker B] בסקאלה תבניתית?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אתה יוצא ראש ישיבה. כן, כן, אפשר לומר בריסקאית, זה לא בדיוק, אבל בערך. אז איזה שהוא שילוב של רב שמואל, רב שמעון ורב חיים.
[Speaker C] ולכן אין תלמידים? או להגיד תלמידים של חזון איש?
[הרב מיכאל אברהם] כן, היו קצת, אבל בטח לא במאסה,
[Speaker C] זאת אומרת, ורבי גדליה נדל הוא איזה טועם חזון איש? לא יודע. לא יודע, תמיד אין אין אנדרסטייטמנט, זה טועם חזון איש בפני עצמה.
[הרב מיכאל אברהם] זה טועם חזון איש בגלל שהחזון איש, אתם יודעים החזון איש אמר שיש שני, לא הוא אמר, יש שני סוגי חזון אישניקים. אתם יודעים, יש חזון אישניקים שהם עושים את כל מה שהחזון, מה שכתוב בספרי חזון איש. ויש חזון אישניקים שעושים את מה שהם חושבים כמו שהחזון איש עשה את מה שהוא חושב. זה החזון אישניקים האמיתיים, זה רבי גדליה נדל. מבין? עכשיו החזון איש עצמו כותב את זה. הוא אני שמעתי נדמה לי אפילו מהרב יוגל עוד, שהוא ורבי גדליה נדל היו בחברותא, למדו חברותא ובסוף השבוע היו תמיד מגיעים לחזון איש לדבר איתו על מה שיצא שמה. אני חושב ששמעתי את זה ממנו, אני לא בטוח, שרבי גדליה שאל את החזון איש: רגע מה שכתבת פה לא נראה לי כי כך וכך. אומר: בסדר גדליה, אז מה אתה רוצה, אז תעשה אחרת. מה? אתה חושב אחרת? תעשה אחרת. היה, והוא כותב את זה גם בסימן ג', בסימן ר"נ ביורה דעה, הוא כותב שכל בן אדם צריך לעשות את מה שהוא חושב. להיות חזונישניק זה לעשות את מה שאתה חושב, כמו שהחזון איש עשה את מה שהוא חושב. זה החזונישניק האמיתי. על כל פנים, בפוניבז' זה לא ככה. בפוניבז' זה מאוד תבניתי. והסיבה לזה שכמעט כל ראשי הישיבות יוצאים מפוניבז' היא זאת. כי ברגע שאתה עובד בצורה תבניתית, גם אם אתה אדם עם כישרון בינוני, אם אתה לומד מאוד ברצינות ומשקיע בזה וכולי, כמובן כישרון לא מזיק אף פעם, אבל אני אומר, אתה יכול להגיע להיות ראש ישיבה גם אם אתה לא גדול העילויים. אתה משכפל את רב שמואל רוזובסקי ואומר את השיעורים שלו על כל סוגיה שתרצה. אבל בסלובודקה אם אתה לא חזון איש, אז אתה תישאר מוישה זוכמיר. זאת אומרת, החזון איש יכול לצמוח גם שמה, כי הוא היה, יש בו משהו שהוא לא היה צריך כנראה לקבל את התבניות מאנשים אחרים. אבל מי שלא, אז הוא יישאר כזה. אני למה אני מביא את זה? כי זה משל לאותו עניין. זאת אומרת, הלימוד של פוניבז' זה דין, הלימוד של סלובודקה זה חסד. הם לא עובדים עם הכללים. נראה לי ככה, נראה לי אחרת. זה לא משהו שיש לו הנמקות, יש לו הצדקות לוגיות.
[Speaker C] אתם לוקחים את זה לקצה קצת.
[הרב מיכאל אברהם] למה? זה בדיוק זה.
[Speaker C] אבל החזון איש יגיד בסוף, אחרי שהוא מנתח את כל הסוגיה, למשל אתן דוגמה על עבודת יום הכיפורים, כי פעם חשבתי על הדבר הזה. בסופו של דבר הוא אומר, מתי אני אומר חוקה, מתי אני אומר מחוסר זמן? הרי עבודה מעכבת את העבודה, מתי נגיד חוקה, מתי נגיד מחוסר זמן? הבורא דוגמה? לא. כשמשהו מקדים את משהו, יכול להיות שהמשהו הזה הוא לא יהיה פסול בגלל שכתוב חוקה, זה לפני זה כמו שאנחנו יודעים בעבודת יום הכיפורים, או תגיד זה לפני זה אתה לא יכול לעשות כי לא הגיע זמנו, לכן הוא נפסל. זה יש קושיה בראש גלותא על איל שעשו אותו לפני בכלל כל העבודה, היא לא עובדת. אז החזון איש אומר אני לא יודע מתי זה, פעם זה ככה, פעם חכמים אמרו שזה ככה זה ככה, אני לא יודע להגיד שום דבר.
[הרב מיכאל אברהם] הבריסקאים יש להם שיטה שכתוב בתורה חוקה. מה? לא, כתוב בתורה חוקה זה מעכב.
[Speaker C] מתי לפסול, כי
[הרב מיכאל אברהם] אי אפשר לדעת מתי לפסול אם כתוב בתורה חוקה זה חוקה, ואם לא אז מחוסר זמן. לא, מתי בשלל כל העבודות של יום הכיפורים אני אפעיל את העסק
[Speaker C] שלי של מחוסר זמן ומתי של חוקה? זה לא כתוב. הוא, החזון איש אומר שאני לא יודע מתי להפעיל את זה, כי יש מקרים שאני אפעיל את זה ויש מקרים שאני אפעיל את זה, והאמת הוא לא יודע מתי לעשות את זה וזה. הבריסקאים יש להם בדיוק הסבר זה. טוב, אבל מה אני רוצה להגיד בטענה הזאת? זה לא שהחזון איש לא מנתח את הסוגיה. בסופו של דבר הוא ניתח וזה, לא שהוא בא אני עושה ככה אני עושה כאילו. הוא ניתח מכל הכיוונים, היה ניתוח מעמיק.
[הרב מיכאל אברהם] אבל הוא לא מנתח את זה בכלים האנליטיים שאני מדבר עליהם. מה שהבאת זה בדיוק דוגמה למה שאני דיברתי. לא, ממש לא.
[Speaker C] זה סתם אינטואיטיבי לחלוטין.
[הרב מיכאל אברהם] ממש לא. חזון איש כל עניינו זה בדיוק זה, בדיוק זה. אין לו תבניות, אין לו כללים, אין לו זה בכלל לא אנליטי בשום צורה.
[Speaker C] לא, אני לא יכול, קשה לי.
[הרב מיכאל אברהם] לא אמרתי שהוא עושה מה שבראש, חס ושלום.
[Speaker C] זה שתי צורות חשיבה. להקיש מסוגיה לסוגיה, זה אני מסכים, אבל ובכל סוגיה היא אבל בתוך הסוגיה הניתוח הוא לא שונה לגמרי, הוא לא שונה מהותית.
[הרב מיכאל אברהם] שונה מאוד לדעתי. טוב, אבל זה דיון אחר כבר. מה שאתה תיארת כאן זה בדיוק דוגמה למה שאני אמרתי, זאת אומרת אני לא מבין מה למה זה הוצג בתור שאלה.
[Speaker C] שחזון איש הרב נקט אותו ולקח אותו לקצה.
[הרב מיכאל אברהם] לא לקצה, זה מה שאתה תיארת זה מה שאמרתי. זה בדיוק מה שאמרתי. שהחזון איש לא עובד עם הכללים האלה של הבריסקערס, אלא הוא מסתכל ורואה פה כן, פה לא, יש לו סברה כזאת סברה אחרת. אין את כל התבניתיות, זה בדיוק הטענה שלי. לא אמרתי שהוא עושה מה שהוא רוצה ועושה הגרלות. זה לא הטענה. יש פה שתי צורות התייחסות, שתי צורות חשיבה. אבל שתי הצורות החשיבה האלה מובחנות בצורה מאוד ברורה אחת מהשנייה. ובמובן הזה אני חושב שזה חסד וזה דין, לגמרי. העובדה של העבודה לפי כללים זה דין, העבודה שלא על פי כללים זה חסד. נכון? העבודה האנליטית זה דין, העבודה הלא אנליטית, הסינתטית נקרא לה, זה חסד. ובמובן הזה אני חושב ששתי הדוגמאות האלה מראות, בעיניי הלקח הוא ששני הצדדים לא פועלים נכון בעיניי. אתה צריך, הטעות של סלובודקה זה שמתחילים בסלובודקה, הטעות של פוניבז' זה שהם גומרים בפוניבז'. ומה שצריך לעשות זה להתחיל בפוניבז' ולגמור בסלובודקה.
[Speaker C] משהו באמצע.
[הרב מיכאל אברהם] להתחיל בפוניבז' ולגמור בסלובודקה. בדיוק כמו עם המתמטיקה לילדים. קודם כל תלמד את התבניות, תלמד מה שאנשים עשו, אנשים חכמים כבר עבדו על העניין הזה, אל תמציא את הגלגל. קודם כל תסתכל מה עשו. אחרי זה תסתכל בעצמך, תראה מה נראה לך מה לא נראה לך, תוסיף את הנדבכים שלך, אבל זה בסוף, אל תתחיל ככה. אם אתה מתחיל ככה לא יצא ממך כלום. זה היה פעם בירוחם תלמידים של אחד המחזורים הראשונים, חזרו היה שם משבר נוראי באמצע השנה, זה היה מחזור מצוין, באמצע השנה נהיה פתאום משבר נוראי. לחפש אותו זה אומר שמישהו כבר עשה את זה ועכשיו בוא שיתן לי אני רוצה. אתם אמורים להיות כנראה חלק ממה שיוצר את זה אם אתם מאמינים שיש דבר כזה. יש התחושה שמחפשים משהו אחר במקום מה שנעשה עד עכשיו. אומרת תעשו, תלמדו את מה שנעשה עד עכשיו כמו שצריך, על גבי זה תוסיפו עוד קומה, אולי זה אתם יכולים לקרוא לו תורת ארץ ישראל. הרבה פעמים יש לנו איזה נטייה להקדים את המאוחר או לעשות את הדבר האידיאלי כבר בהתחלה וזה מאוד לא אידיאלי. ובמובן הזה אני חושב שאנחנו עובדים בתחום לימודי למשל, אז צריך קודם כל להתחיל עם הדין ואחרי זה להוסיף את החסד ולא הפוך. כמו שלומדים באולפן, דיברתי על הדוגמה של האולפן, כמו שלומדים באולפן אתה קודם כל לומד את הכללים של איך מדברים, ואחרי שאתה מבין את הכללים אתה לאט לאט מבין גם איפה חורגים מהכללים ומתי לא נכון בדיוק לדבר עם הכללים אלא אחרת. אתה מקבל את התחושה הטבעית שלא עוברת דרך תיווך של הכללים. אבל אתה צריך להתחיל עם הכללים. ולכן, ואמרתי שזה שזה הולך לשני הכיוונים, זה דיברתי נדמה לי בפעם הקודמת, שבתהליך של ההיווצרות אנחנו מתחילים עם הדבר ההיולי ואז צרים לו צורה. אבל בתהליך של הפיענוח, כן, אנחנו מתחילים מהצורה ולאט לאט מבינים שהצורה היא רק איזה שהוא סוג של קירוב ואנחנו מחפשים את הדבר האמיתי שעומד מאחורי הקירוב הזה. אז זה שתי שתי תנועות, שתי תנועות של התקדמות, אבל בסופו של דבר זה צריך להיות איזה שהוא שילוב של שניהם. זאת אומרת אתה חייב לעבוד עם הכללים אבל לא להתייחס אליהם יותר מדי ברצינות. זאת אומרת אתה יכול לעגל קצת פינות, להבין מתי זה חל ומתי זה לא חל, אבל זה צריך להיות בתוך עולם או בתוך מסגרת של כללים. כן, הגמרא הגמרא בכמה מקומות מאוד מזלזלת בכללים. יש לא מעט כללים גם בגמרא, אבל יש בכמה מקומות שבהם אפשר לראות שהגמרא מזלזלת בכללים. שתי דוגמאות שאני תמיד קופצות לי בהקשר הזה, אחד מהם זה בבבא קמא, שהגמרא שמה אומרת המשנה אומרת ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער, אוקיי? הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. בדף ו' הגמרא אומרת הצד השוה לאתויי מאי. עכשיו אתה מורט שערות כשאתה רואה את הגמרא הזאת. זאת אומרת הרי המשנה מתנסחת בצורה מאוד לא, המשניות באופן כללי מתנסחות בצורה מאוד לא הגיונית. במקום לתת לי את הכללים תגיד לי על מה מדובר. אתה אומר לי יש דוגמאות, יש שור, בור, חמור, או לא יודע כל מיני דברים, תוציא אתה מזה איזה שהם כללים, תבין מה העסק הזה אומר או שכן או שלא. איזה שהיא אינדוקציה פרועה כזאת שאתה צריך להוציא מתוך הדוגמאות האלה. כן, זה שיטה קזואיסטית. התלמוד עובד עם הבסיס מקרים, קייסים. אוקיי? ומהם אנחנו מנסים להוציא כללים, המפרשים והלאה לנו מנסים להוציא כללים כדי להבין. למה הם לא אומרים לנו את הכללים ישר? תן את הכלל ואל תבנה על האינדוקציות שאני אעשה מהפרטים שאני אגיע לכלל הנכון. תן לי את הכלל! עכשיו פעם אחת המשנה בבבא קמא כבר עושה לי טובה ונותנת לי את הכלל. הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם וכו'. זה בקיצור דיני נזיקין בשורה אחת. נהדר. הייתי אמור לנשק את רבי על קודקודו שסוף סוף הוא עשה לי טובה ונתן לי את החומר כמו שצריך. אז הגמרא בדף ו' הייתי מצפה שהיא תשאל ארבעה אבות נזיקין לאתויי מאי? בשביל מה צריך את הדוגמאות אם נתת לי את הכלל? והגמרא שואלת לא, הצד השוה לאתויי מאי. יש לי את הדוגמאות, למה אני צריך את הכלל? זאת אומרת יש לגמרא איזה שהוא אמון הרבה יותר גדול בלימוד מתוך דוגמאות מאשר בלימוד על פי כללים. בעולם המשפטי אתם יודעים שזה מחולק. הבריטים זה משפט המקובל, זה שיטה יותר קזואיסטית, על בסיס מקרים. הם מעט מאוד מחוקקים. בזמן האחרון זה קצת משתנה אבל מעט מאוד מחוקקים, זה הרבה יותר תקדימים ואנלוגיות לתקדימים קודמים וכולי. והמשפט הגרמני למשל או הקונטיננטלי בכלל באירופה בכלל הוא משפט שהוא יותר נוטה לפוזיטיביזם. זאת אומרת יש כללים ומתוך הכללים האלה אנחנו מוציאים את פסקי הדין למקרים המסוימים שבאים בפנינו. אז בגמרא הגמרא היא מאוד קזואיסטית. הגמרא כן המשניות והגמרא מדברות על מקרים לא על לא על כללים. יש יוצא דופן אחד, לא יודע אם הזכרתי את זה, זה נהנה וזה לא חסר. שהגמרא בפרק שני של בבא קמא הגמרא אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר. ואז בא רבה בר בר חנה אומר לו לא הוית גבן באורתא, כן הפסדת, היו מילי מעליא בבית המדרש. מה היה? אז הוא אומר לו כן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. ומה הדיון שמה? האם זה נהנה וזה לא חסר חייב או פטור. הגמרא עצמה, זה נדיר יחסית. הגמרא עצמה עושה את ההמשגה היא מתחילה בשאלה על מקרה מישהו דר בחצר חברו שלא מדעתו האם הוא צריך להעלות שכר או לא. ועכשיו היא עושה המשגה היא אומרת רגע בעצם זאת שאלה כללית מה קורה אם מישהו נהנה והשני לא חסר האם הנהנה צריך לשלם לבעלים שלא היה חסר. זאת זה כבר ניסוח נורא כללי אפשר לראות את זה בעוד הרבה מאוד מקרים אחרים לא רק בדר בחצר חברו שלא מדעתו. עכשיו אתם מבינים שאם אני רוצה להיות קזואיסטי אז אני מנסח את הניסוח הראשון דר בחצר חברו שלא מדעתו ועכשיו בתי המשפט העתידיים אולי יוכלו לעשות אנלוגיה למקרה הזה או שלא יעשו אנלוגיה למקרה הזה אבל לכאורה הרבה יותר הגיוני עזוב מה אתה מביא לי את המקרה תגיד לי את הכלל זה נהנה וזה לא חסר חייב או פטור ונגיע למסקנה או שחייב או שפטור. לא הגמרא מתחילה עם המקרה במקרה בסוגיה המסוימת הזאת היא גם עשתה המשגה זאת אומרת היא עצמה ניסחה את העיקרון שעומד פה לדיון ואז הדיון גם מתנהל בצורה יותר נכונה אתה יכול להביא ראיות כי זה עיקרון כללי אז יש עוד דוגמאות שאפשר לבחון את העיקרון.
[Speaker C] נכון זה הכלל זה הכלל זה הכלל
[הרב מיכאל אברהם] יש אבל לא הרבה הייתי מצפה להרבה יותר
[Speaker C] ואחרי זה אומרים הכלל הזה לא שווה כלום כי
[הרב מיכאל אברהם] הוא יוצא דופן זה תמיד זה אז אני אומר שההוצאת הכללים זה תמיד התפקידו של הפרשן הגמרא לעומת המשנה הראשונים לעומת הגמרא ולכן נוצרים עוד ועוד ועוד כללים לאורך ההיסטוריה בבסיס הם בעצם מדברים על מקרים ונדבר על מקרים כי אין לנו אמונה בכללים שזה בדיוק עוד פעם חסד מול דין. זה בעצם אומר אני נותן לך את המקרה מתוך זה תבין אינטואיטיבית מה באמת אני מתכוון לומר לך ותדע ליישם את זה במקומות אחרים אם אני נותן לך את הכלל אז בעצם אני אומר לך אני מלעיט אותך בצורה כמעט לוגית או מתמטית בתוצאות וזה לא עובד כי שום מקרה הוא לא באמת התפרטות פשוטה של כלל זה לא קורה זה לא קורה אין כל מקרה הוא איזשהו משהו יש בו משהו מיוחד אתה לא יכול סתם לעשות דדוקציה מתוך כלל ולהוציא את הדין של מקרה מסוים. ולכן אני חושב שבמידה רבה של צדק הגמרא בוחרת בכיוון הקזואיסטי כי הוא כיוון יותר נכון למרות שהוא לכאורה פחות מוגדר יותר ניתן לטעות בו אבל זה לא נכון יותר ניתן לטעות בכיוון הדין מאשר בכיוון החסד כי בחסד אתה בעצם נותן את האסנס של העניין דרך מקרה אתה מלמד אותי לחשוב כשאתה מלמד אותי לחשוב אז בעצם אתם יודעים זה קצת דומה עכשיו אני קצת עוסק בזה אבל זה קצת דומה להבדל בין בינה מלאכותית לבין תכנות קלאסי. בתכנות קלאסי כשאתה רוצה תשובה אתה אומר if זה אז תעשה ככה if זה תעשה ככה יש משהו מאוד מאוד ליניארי בבינה מלאכותית אין לך מושג מה הקשר בין מה שאתה עושה שמה לבין התוצאה שהיא נותנת אחת החידות הגדולות שיש שמה איך העסק הזה בכלל עובד אלה שמפעילים את זה לא מבינים איך זה עובד אלה שכתבו את זה אני מתכוון לא מבינים איך זה עובד כי הקשר בין האינפוט לבין האאוטפוט הוא מאוד מאוד עקיף זה דרך כל מיני משקלים ברשת לא משנה אבל זה לא אתה לא יכול לראות באמת איך עוברים מפה לשם. במילים זה הרבה יותר דומה אגב לאיך שבני אדם חושבים בני אדם כשהם חושבים הם לא מתחילים מהכללים אתה מתחיל מהדוגמאות והדוגמאות בונות אצלך את הרשת העצבית בצורה כזו או אחרת ואחרי שהרשת העצבית בנויה כך לאור הרבה דוגמאות אתה יכול גם להסיק ממנה מסקנה על דוגמה חדשה כך בדיוק גם אנחנו עובדים ואני חושב שהגמרא עובדת בדיוק כך הגמרא עובדת בשיטה הזאת לא בשיטה הקלאסית של תן לי את הכללים ואני אוציא מהם בדדוקציה את המסקנות על מקרים פרטיים כמו שבמשפט הגרמני המקובל למשל. זה אומר שהדין הוא איזשהו סוג של קירוב לחסד כמו שאמרתי גם הוא איזשהו סוג של קירוב לחסד אסור שהוא יחליף את החסד זה טעות זה השלב הראשון שאתה זה הסולם שאתה משתמש בו כדי לעלות על העץ אחרי שעלית על העץ זרוק את הסולם עכשיו תנסה להבין מה באמת קורה פה. דוגמה נוספת מעבר לצד השווה לתיאורמי יש גמרא בקידושין הגמרא מביאה שמה כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות חוץ מרשימה של ארבעה יוצאי דופן או משהו כזה אוקיי שואלת הגמרא והאיכא הקהל או עוד משהו וזה הגמרא אומרת אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. עכשיו זה הרי דבר ממש
[Speaker D] משונה
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת אם אתה אומר לי כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות אני יכול להבין טוב זאת הכללה יש כמה יוצאי דופן לא נכנסו לפרטים אבל במקום שנאמר חוץ אז מה אתה אומר לי כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות חוץ מא א ב ג ו-ד זאת אומרת כבר נכנסו לכל החוצים הניסוח הכי דייקני שיכול להיות זאת אומרת אומר לי והאיכא ה יש עוד אחד אל תעשה עניין אז יש עוד אחד אז מה קרה זאת אומרת גם החוץ הוא כבר
[Speaker C] לא כן זאת אומרת גם
[הרב מיכאל אברהם] כשהניסוח של הכלל הוא ניסוח דייקני שאז היית אומר אולי לא יכול להיות שיש עוד יוצא דופן הרי כבר נכנסו ליוצאי הדופן לא גם שמה יכול להיות יוצא דופן אל תעשה עניין אגב אני חושב שאנשים לא מספיק מבינים את העוצמה ואת החשיבות של הכלל זה לא כלל המטא כלל הזה המטא כלל שעומד. אל תתייחסו לכללים. למה? תחשבו למשל יש כלל בגמרא כל מצוות סליחה בהלכה במחלוקות אביי ורבא הלכה כמו רבא בר מיע"ל קג"ם. נכון ראשי תיבות שש סוגיות שבהן י' של ייאוש שלא מדעת עד זומם לחי עומד מאליו וכולי. אז יש ראשי תיבות יע"ל קג"ם. עכשיו ברמב"ם לפחות בשני מקומות ולדעתי יש יותר פוסק כמו אביי בעוד מקומות חוץ מהשישה אלה.
[Speaker C] ובשאר מקומות שזה לא ביע"ל קג"ם הוא גם יכול לפסוק כמו אביי?
[הרב מיכאל אברהם] מה עוד פעם?
[Speaker C] וגם במקומות שהם לא כיע"ל קג"ם
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי בשני מקומות לפחות שני מקומות שהם לא יע"ל קג"ם סליחה שלא יע"ל קג"ם בוודאי פוסק כמו אביי. אומר אבל חוץ מיע"ל קג"ם במקומות אחרים הוא גם פוסק כמו אביי. לפחות שני מקומות שאני זוכר זה לא תתגודדו עם שני בתי מדרש בעיר אחת הוא פוסק כמו אביי ומקום שני זה עביד לא מהני ששם יש מחלוקת כי יש את הסתירות ברמב"ם אבל חלק מהמפרשים של הרמב"ם לפחות מבינים שהוא פוסק כמו אביי בעביד לא מהני. עכשיו מה יש כלל לא רק שיש כלל מונים גם רשימה של שישה יוצאים מן הכלל. איך זה יכול להיות שהרמב"ם פוסק כמו אביי במקרים אחרים? וכל נושאי הכלים של הרמב"ם באמת תמהים על העניין הזה מוצאים הסברים כאלה הסברים אחרים נוצרים שם אגב עוד איזה תת כללים כאלה שאומרים במחלוקות של אביי ורבא אליבא דאמוראים קודמים או תנאים קודמים שם לא נאמר הכלל הזה. למה לא? שד יודע למה לא כי זה מה שהם החליטו מאיפה בא הכלל הזה לא יודע מאיפה מהאוויר מה שזה באמת לחלוטין נראה חסר כל בסיס. אלא מה יש יוצא דופן שאתה צריך ליישב. מה האמת? האמת לדעתי שהרמב"ם מבין את כללי הגמרא כמו שאני מתאר לכם כאן. מה זאת אומרת? אם אין לכם עמדה משלכם מה יהיה ההלכה מכוח ראיות מכוח לא משנה מה אז יש כללים הלכה כמו רבא חוץ מיע"ל קג"ם ששם הלכה כאביי. אם יש סוגיה שבה ברור לך שהלכה צריכה להיות כמו אביי תפסוק כמו אביי. הכללים באים לדבר איתך במקום שאתה לא יודע מה לעשות. אז יש כלל שמחליף את החשיבה שלך אומר לך במקום שאתה תגיע להכרעה תעשה כך אם אין לך עמדה משלך. ואם יש לך עמדה משלך אז לא צריך כללים. כן זה כמו הסיפור המפורסם אחד ממיליוני הסיפורים המפורסמים על רבי יהונתן אייבשיץ כל הסיפורים הטובים זה על רבי יהונתן אייבשיץ. והוא אומר שמה שבא אליו הכומר אומר לו למה אתם לא הולכים כמונו הרי בתורה כתוב אחרי רבים להטות אנחנו הרוב הנוצרים אתם צריכים ללכת אחרינו. אז הוא אומר לו שהולכים אחרי הרוב במקום שאני בספק אני הולך אחר הרוב אם אני לא בספק אני לא הולך אחר הרוב. זה לא בדיחה אגב זה אמיתי לגמרי. זאת אומרת אם אתה מוצא חתיכת בשר בשוק יש תשע חנויות טריפה ואחת כשרה בעיר אוקיי אבל החתיכת בשר הזאת היא עם פלומבה של כשרות אז מה תגיד כיוון שרוב החנויות טריפות אז החתיכה טריפה? לא כי אם יש עליה פלומבה אז אני לא בספק. אם אני בספק אני הולך אחר הרוב. אם אני לא בספק מה הכוונה מה עומד מאחורי זה מה שעומד מאחורי זה שהכלל של הליכה אחר הרוב נאמר במקום שאתה לא יודע את האמת. אם אין לך עמדה משלך אם אין לך דרך לדעת מה היא האמת אז נותנים לך איזה שהוא כלל מה לעשות במקרה כזה. כן בעצם כל הכללים הם כללי ספקות זאת הטענה כל הכללים הם כללי ספקות. זאת אומרת אם אתה בספק תלך עם אם אני למשל לכן שיש מחלוקת בין פוסקים אז הרבה פעמים אומרים צריך ללכת אחר הרוב שולחן ערוך סימן כ"ה בחושן משפט כן צריך ללכת אחר הרוב במחלוקת הפוסקים. לא מסכים לזה בכלל מה זאת אומרת אם יש לי עמדה משלי אז אני אעשה מה שאני חושב אם אין לי עמדה משלי אז אפשר לדון אם יש כלל כזה או אין כלל כזה אולי הם רק נספרו ביחד זה כל הדיונים בש"ך שמה וברמ"א ועוד. אבל אבל כל הדיונים האלה עוסקים במישהו שצריך לקבל החלטות כשאין לו עמדה משלו כי אחרת לפי זה לא היה יכול לצאת רוב ומיעוט אתם מבינים איך איך נוצר מצב של רוב ומיעוט הרי ברגע שאחד חושב ככה השני מתלבט אז יש אחד נגד אפס הוא צריך ללכת עם האחד השלישי לא יודע אז הוא צריך ללכת כמו השניים אז בעצם תמיד צריכה להיווצר קבוצה שכולה חושבת אותו דבר. איך יכול להיות שנוצרת מחלוקת? אולי הם לא שמעו עליהם ובמקרה זה התגלה? לא יש מחלוקות בין אנשים גם אם שמעתי אנשים שאומרים אחרת אני חושב אחרת מה מעשים שבכל יום בהלכה וזה לא חידוש שלי כלל וכלל. זאת אומרת יש הכללים או הדין הוא נועד וכאן אני חוזר לנושא שלנו הוא נועד למצב שבו אני לא יודע מה לעשות מעצמי מהאינטואיציה שלי מהשיקול דעת שלי או משהו כזה אז הכללים באים לעזרתי תלך עם הכללים ותעשה כמו שהם אומרים אבל אם אני יודע מה לעשות אז אני לא מתרגש מזה שאני חורג מהכללים הכללים הם רק קירוב קירוב למי שלא יכול כמו הכללים הדקדוקיים כן באולפן. בכלל בהקשר של הלכה ושל פסיקת ההלכה, אז מספר הכללים לאורך ההיסטוריה הולך וגדל כל הזמן. למה הוא הולך וגדל? בדיוק בגלל שכל פעם שמישהו חרג מהכללים הקודמים, בא מישהו ושואל רגע, הוא הרי חרג מהכללים, ואז הוא מייצר תת-כלל, מין אפיציקלים ודיפרנטים כאלה כמו בקוסמולוגיה הפתולמאית. שהם הניחו שהכל צריך להיות במסלולים עגולים, כי כדור זה הצורה הכי מושלמת. עכשיו שום דבר לא עובד עם עיגולים, זה אליפסות. אנחנו יודעים היום שזה אליפסות. אבל הם אמרו זה חייב להיות כדורים. עכשיו זה לא כדורים, מה לעשות? אז הם הוסיפו עוד שני כדורים בקצה של הכדור, הוסיפו עוד שני כדורים, אתה רואה זה כבר מתחיל להיות כמו אליפסה. אבל זה לא בדיוק, כי פה יש עוד מגרעות כאלה. אז הוסיפו עוד שני כדורונים קטנים ועוד שני כדורונים קטנים, ולאט לאט אחרי סוף כדורים אתם תגיעו לאליפסה. ככל שהרמת הדיוק שלך יותר גדולה אתה צריך להוסיף עוד אפיציקלים ודיפרנטים. למה? כי אתה שבוי בקונספציה של העיגולים. ואם מראש לא היית עובד עם העיגולים לא היית צריך כללים ותת-כללים ותת-תת-כללים, היית ישר אומר זה אליפסה וזהו. ואתם מניחים שזה כדור. עכשיו יש כלל שהכל הולך עם כדורים, מה לעשות? מוסיפים עוד כדור ועוד כדור ועוד כדור ועוד כדור. אל תלך עם הכלל הזה כי הכלל הזה הוא קירוב, בעצם זה אליפסה, זה לא כדור. עכשיו אותו דבר בהקשר ההלכתי. יש פוסקים משני הסוגים. יש פוסקים של דין ויש פוסקים של חסד. לא בהכרח שמקלים ומחמירים, לא קשור להקלה והחמרה. אלא יש פוסקים שעובדים עם הכללים. לפעמים סופרים תקדימים והולכים אחרי הרוב, לא משנה, כל אחד בשולחן ערוך, יש ואחר כך יש אומרים ואחר כך סתם, או סתם ואחר כך יש אומרים, כל מיני כללים שאני לא יודע מי הנפיץ אותם ומאיפה הם הגיעו. אין לזה שחר לכל הכללים האלה, שממציאים כל מיני כללים בשולחן ערוך, ועכשיו זה כבר קושיות, מי שפוסק לא כמו הכללים של שולחן ערוך שמישהו הנפיץ אותם אני לא יודע מאיפה, אז עכשיו זו קושייה עליו. אין כללים ואין שום דבר. הכללים האלה נוצרו כדי ליישב כל מיני דברים שלא הסתדרו לך. אבל מי אמר שיש מאחורי מה שלא הסתדר לך כלל? מי אמר? הכללים זה בסך הכל איזושהי צורה שלנו לטפל במציאות כאוטית. אנחנו לא יודעים לטפל במציאות עם בלאגן. אנחנו צריכים לכפות עליה איזושהי מערכת של כללים כדי שנוכל לחשוב עליה. אנחנו לא יודעים לחשוב בלי כללים. לכן אני לא, כמו שאמרתי קודם, אני לא בעד לזרוק את הכללים. אני לא חושב שאנחנו יכולים לזרוק את הכללים, וגם אם הייתי בעד, אי אפשר לחשוב בלי כללים. כשאתה עושה אנלוגיה בין דבר לדבר, אתה בעצם מחפש מה משותף להם. אתה חושב במובלע על הכלל שעומד מאחורי זה. אתה לא סתם עושה אנלוגיה בין מקרה א' למקרה ב'. מאחורי זה יושבת איזושהי תפיסה כללית. אבל התפיסה הכללית הזאת זה איזשהו סוג של ניסוח או המשגה שאתה מציע. לא בטוח שהיא קולעת לאמת. לפעמים האנלוגיה תישאר נכונה למרות שהכלל שעמד מאחוריה והוביל אליה הוא לא נכון. כי האנלוגיה לא באמת יושבת על הכלל. הרבה פעמים הכלל בא ומסביר בדיעבד את האנלוגיה שאותה עשית. אבל קודם כל אני יודע שיש אנלוגיה. אחרי זה דוגמה נוספת לדבר. פעם כתבתי על נתינת גט, זה המאמר פה בדף השבועי של בר אילן, כשעוד הייתי דוקטורנט, זה אחד הדברים הראשונים שכתבתי. אז כתבתי שם על נתינת גט. זה פרשת כי תצא, ממש לפני שבועיים. אז כתבתי שם על נתינת גט. והסוגיות של נתינת גט בגמרא הן מאוד מוזרות. יש שמה עשרות, רבות, מאות לדעתי אפילו, של מקרים של נתינה כשרה ונתינה לא כשרה, וגט בידה ומשיכה בידו, והוא הפקיר את הגט ולא הפקיר את זה, והוא עומד בצד החצר והיא ישנה והעבד ישן וכפות וחיגר ואילם, ואני לא יודע בדיוק כל מיני עניינים כאלה. מיליוני מקרים. כתב על טס של זהב והפקיר אותו ואיסורי הנאה, ומיליון דברים. שלח לה ביד קוף, המון המון המון דוגמאות. עכשיו הקצות מתחיל לדון איך להגדיר את הכלל מה זאת נתינת גט כשרה. אז הוא אומר אפשר להגיד שזאת הקנאה, אבל הוא שולל את זה, כי כתבו על איסורי הנאה כשר, ואיסורי הנאה לפחות לפי חלק מהראשונים אי אפשר להקנות. אז לכן זה לא יכול להיות הקנאה. אז אולי זאת פעולת נתינה, אבל גם זה לא יכול להיות, כשאתה כותב גט בחצרך ומקנה לה את החצר זה גט כשר, אבל לא נתת שום דבר, לא עשית פה פעולת נתינה. אז הוא מתחיל להסתבך עם זה, ואפיציקלים ודיפרנטים וכל מיני עניינים כאלה, ושום דבר לא מסתדר באמת עם כל הדוגמאות. כל דוגמה שאתה מוסיף, מוסיפה עוד אפיציקל, לא יודע איך אומרים את זה ביחיד, עוד דיפרנט כזה, ועוד דוגמה, ואז יש תיאוריה חדשה, ואז יש עוד דוגמה ועוד תיאוריה חדשה ועוד דוגמה, ומספר העקרונות בתיאוריה הכללית שלך הוא פחות או יותר כמספר הדוגמאות. ובדרך כלל תיאוריה מה שיפה בה, מה שמועיל בה, זה שמספר העקרונות בתיאוריה קטן ממספר הדוגמאות. כי אחרת יכולתי להישאר עם הדוגמאות. כשאני רוצה להסביר את הדוגמאות עם תיאוריה, אני אומר יש לי עשר דוגמאות אני יכול להסביר אותן עם עיקרון אחד או שני עקרונות, אז הרווחתי משהו. אבל אם אני מסביר… שיש עם תאוריה שיש בה עשרה עקרונות, אז תמנה את עשר הדוגמאות, זה אותו דבר, אתה פשוט יכול למנות את עשר הדוגמאות וזהו. אוקיי? למה עושים את זה? ובקהילות יעקב יש שני סימנים ענקיים מפורטים שם בגיטין, גם כן הוא ממשיך את זה וטוחן שם ואתם תראו את המסקנה שהוא מגיע אליה בסוף, מה זאת נתינת גט? זה משהו שהוא הרבה יותר מסובך מהסוגיות עצמן. אז מה הרווחנו מכל ההסבר התאורטי הזה אם התאוריה יוצאת יותר מסובכת מהמקרים ומורכבת מהמקרים? והתשובה היא בעיניי שזה תארים שליליים, זאת אומרת הערך הוא בתהליך, לא בתוצר. התוצר היא לא ההגדרה הנכונה של נתינת גט. אבל התהליך, אנחנו לא יודעים לחשוב בלי כללים. איך אנחנו בודקים את המקרים ועושים השוואה? אנחנו רואים זה לא דומה לזה מבחינת העיקרון הזה, אז העיקרון הזה כנראה לא בדיוק עובד פה, אז צריך לתקן את זה. אבל אם אני מתקן את זה, אז המקרה ההוא לא מסתדר כי זה לא מסתדר, אז צריך לתקן גם את זה. לאט לאט בסוף מה שיוצא זה לא התאוריה הנכונה, בסוף אני הפנמתי היטב את הדוגמאות ואני יודע בדיוק בלי לנסח לעצמי מה זאת נתינת גט כשרה ומה לא. אם תשאלו אותי עכשיו מה זאת, אחרי שעברתי על כל המקרים וניסיתי להתאים להם כללים וכולי ולא באמת הצלחתי בסוף, אבל בסוף זאת הדרך שלי להשוות בין המקרים ולהבין מה כן ומה לא, ולסדר את המערכת הנוירונית שלי באופן כזה שכשיבוא לפניי מקרה חדש אז אני אדע לפסוק נכון האם זאת נתינת גט כשרה או לא. לכן התהליך הוא בעצם העניין ולא התוצר. התוצר בסוף זה איזה סוג של תאוריה שהיא לא שווה כלום, אבל הדרך להגיע לתאוריה זה ניסיון להציע כלל ולזרוק אותו, להציע עוד כלל או עוד תת-כלל ולזרוק גם אותו, ואז לאט לאט אני מבין מה כן מתוך כל מה שזרקתי שלא. זה תורת התארים השליליים של הרמב"ם ממש, אוקיי? ולכן הסיפור של הכללים זה שבלידיהם אנחנו לא יכולים לעבוד. אי אפשר לעבוד בלי כללים. מצד שני צריך להיזהר כי הכללים הם קירוב, הם לא הדבר עצמו. אנחנו מחפשים את הדבר עצמו, הכללים זה הדרך שלנו להתקרב אליו או להגיע אליו, אבל הם לא הדבר עצמו. אותו דבר בעקרונות של מוסר. אתם רואים הרבה פעמים ניתוח של סוגיות מוסריות שמנסים לבנות תאוריה מוסרית, אני לא יודע, לעשות, להגדיל את הטוב הכללי, את התועלת הכללית או כל מיני הגדרות מן הסוג הזה. ואז אתה מעמיד את זה באיזשהו מבחן, רגע רגע ומה קורה אם יש עשרה אנשים שנקלעו, אני לא יודע מה, כן, מנצ'סטר יונייטד שמה על הרי האנדים, זה היה? לא זוכר איפה, התרסק המטוס שלהם שמה והם נשארו שמה תקועים בחורף אי אפשר היה להגיע אליהם, לא ידעו איפה הם בכלל. הם לא יכלו לצאת משם ולא היה להם מה לאכול כי הכול היה קפוא והם היו צריכים לעשות הגרלה לאכול את אחד מהחברה שלהם כדי שהשאר יישארו בחיים. עכשיו השאלה היא האם זה מתאים לעקרונות המוסר או לא? אם אתה אומר הטוב הכללי או מקסימום טוב למקסימום בני אדם, לכאורה זאת התוצאה שמתבקשת. ויש הרבה אנשים שאומרים רגע, אם זאת התוצאה מתבקשת אז סימן שהכלל לא נכון. לא יכול להיות זאת התוצאה, פאס נישט, אוקיי? אז בעצם זה נשמע על פניו מופרך, אם זה הכלל שלך, מה זאת אומרת אם יש מקרה שלא מסתדר אז זה לא הכלל? אם זה הכלל, אז נכון, אז זה מה שצריך לעשות במקרה הזה. לא. כי יש לי הרבה פעמים אינטואיציה מה נכון מוסרית ומה לא נכון מוסרית והכללים באים לנסות ולקרב את האינטואיציה שיש לי. הכללים הם לא הדבר הנכון באמת. הכללים זה איזשהו ניסוח או המשגה של האינטואיציות שיש לי, האינטואיציות זה הדבר הנכון. זה באמת מה שמכוון אותי מוסרית, ואני חושב שזה נכון אגב אצל כולן. בסופו של דבר ההחלטות המוסריות באמת אנחנו לא מקבלים מכללים, אנחנו מקבלים מהאינטואיציה. אנחנו הרבה פעמים משתמשים בכללים או חושבים עם כללים כדי לחלק בין מקרים או להשוות בין מקרים, אבל בסוף בסוף ההכרעה היא לא בגלל הכללים אליהם הגענו. הכללים רק עזרו לנו לסדר לעצמנו את התמונה, בסוף בסוף אנחנו מקבלים את ההחלטה עם האינטואיציה. ולכן המשחק הזה או הריקוד העדין הזה בין כללים לבין האינטואיציה או החכמה והבינה, כן, החסד והדין, הדין והחסד, הוא משחק ששני הצדדים שלו נדרשים. זאת אומרת אף אחד משניהם אנחנו לא יכולים לוותר עליו. החסד זה הדבר האמיתי, אבל הדין זה אנחנו. אנחנו לא יכולים לטפל בחסד בלי שיש תיווך של כללים, בלי לחשוב בלי כללים. אי אפשר לחשוב בלי כללים. לחשוב פירושו להפיק כללים, זה נקרא לחשוב. לא מכיר בן אדם שיכול לחשוב בלי כללים. אבל האינטואיציות הראשוניות שלנו הן לא כללים, הן אומרות לנו מה האמת במקרה המסוים הזה באופן ישיר, לא דרך כללים. פה נראה לי שזה כך וכך, זה מותר, זה אסור, כל מיני דברים מהסוג הזה. הכללים באים לעזור לי לתת את זה במסגרת, לפסוק במקומות שאין לי עמדה אינטואיטיבית משלי, לעזור לי לייצר את האינטואיציה שלי על ידי כל מיני כללים וחשיבה כזאת כמו שתיארתי קודם, אבל ההיצמדות לכללים. להיצמד לכללים זו טעות גדולה. כמו שההיצמדות לדין, דיברנו על ברית המועצות וכל הדוגמאות האלה, ההיצמדות לדין היא טעות מאוד גדולה ובמובן הזה כן צודק עמוס עוז. שאומר שאנחנו כל כך נצמדים לרהיטים בחדר שזה יוצא אנחנו יוצאים כפותים ומאובנים לחלוטין, שזה נכון לא ביחס לתקדימים או לא ביחס לטקסטים שיש לנו, אבל כן ביחס לכללים. ולהיצמד לכללים זו טעות. להיצמד לכללים זה באמת מונע יצירתיות. אבל ויתור על הכללים גם הוא מנטרל יצירתיות. זאת אומרת, האלטרנטיבה של עמוס עוז שאין בכלל כללים והוא לא מאמין בכלום, גם לא מאפשר יצירתיות. היצירתיות קיימת רק במקום שיש כללים, אבל אני מבין שהכללים הם קירוב לדבר האמיתי. ואז אני מבין איפה אפשר לחרוג מהם קצת ואיפה לא, ועדיין אני מנמק את זה באמצעות כללים כי ככה חושבים, ככה אנחנו עובדים. אין לנו דרך אחרת לעבוד. יש הרבה פעמים בהקשר של העולם המשפטי למשל, הוויכוחים העכשוויים על האימפריאליזם המשפטי מבית המדרש של אהרן ברק, על החקיקה השיפוטית מה שנקרא הרבה פעמים. זה שכששופט בעצם עושה פעולות שהן במהותן חקיקה ולא פרשנות. ואז הטענה לכאורה צודקת אומרת ששופט לא יכול לחוקק, הוא לא נבחר לחוקק, הוא נבחר לפרש את החוק וליישם אותו. המחוקק זה המחוקק, מי שנבחר להיות מחוקק. אבל זה, זאת נאיביות או התמימות. בגלל שאין דבר כזה פרשנות בלי מימד ספקולטיבי, מימד של חקיקה. החוק אף פעם לא אומר לך בצורה חד-ערכית מה אמורים לעשות במקרה מסוים שבא לפניך. כי המציאות תמיד יותר מסובכת מהכללים של החוק. תמיד ליישם את הכללים של החוק על המציאות זה דורש איזשהו סוג של פרשנות, איזשהו סוג של הבנה איפה כן ואיפה לא ועד כמה כן ועד כמה לא. ולכן גם בהלכה דיברנו על זה שיש קטגוריה שלמה של לפנים משורת הדין. אם התורה רוצה שנעשה את זה, שתכתוב את זה, למה היא משאירה את זה בחוץ? כי יש דברים שאי אפשר להכניס פנימה. המציאות הרבה יותר מסובכת מאשר התבניות החשיבתיות שלנו. וכדי ליישם את התבניות החשיבתיות שלנו על המציאות זאת לא מכונה דדוקטיבית. אתה לא יכול סתם לגזור מתוך הכללים האלה מה עולה למקרה הפרטי וליישם את זה. זה לא עובד ככה. זאת אומרת אתה צריך להיות גם במובן מסוים מחוקק. עכשיו השאלה של מינונים והשאלה עד כמה, וכמובן תמיד מי שלא מוצא חן בעיניו הפסיקה הזו יגיד שזה חקיקה שיפוטית, הוא יצא נגד החקיקה השיפוטית. אבל אם החקיקה השיפוטית הייתה בעדו אז הוא יהיה בעדה. לכן אנחנו גם כמובן עם פוזיציות תמיד בדיונים האלה. אבל ברמה העקרונית בלי קשר לפוזיציות, צריך להבין אין דבר כזה פרשנות בלי חקיקה ולהיפך. אין דבר כזה. זה לא עובד. אתה תמיד קצת, אם אתה חושב שהמחוקק יכול לקבוע כללים והשופט בסך הכל יישם את הכללים וזהו, אתה לא יודע מה אתה שח. אי אפשר ליישם את הכללים. אין דבר כזה. כל מקרה הוא מקרה אחר. היומרה הזאת להכניס את הכל לתוך מערכת של כללים היא יומרה ילדותית. אין שום סיכוי לעשות את זה. אתה יכול כמובן להגיד שכל דבר צריך לצאת מהכללים ומה שלא יוצא מהכללים אז יש ואקום משפטי, לקונה. ואז למשפט אין מה להגיד, תעשו מה שאתם רוצים. אבל אז הכל יצא ללקונה. המשפט לא יגיד כלום. אז אם מישהו חושב שיש אופציה אחרת לדעתי הוא טועה טעות מרה. טוב, אני רוצה בכל זאת להתקרב למסקנות שלנו. בראש השנה ויום כיפור, ראש השנה זה יום הדין. ויום כיפור בדרך כלל מיוחס לחסד, משויך לחסד. יום כיפור הקדוש ברוך הוא סולח לנו, מוחל לנו, שזה מידת החסד. מה הקשר בעצם בין ראש השנה ויום כיפור של דין וחסד, מה הקשר ביניהם? מה המהלך הזה שהולך מראש השנה ליום כיפור? למה ראש השנה קודם ואחרי זה יום כיפור? אני חושב שבבריאה, כמו שאמרתי ברש"י הראשון של בראשית, אחד הראשונים בבראשית, הוא אומר שהקדוש ברוך הוא חשב לברוא את העולם במידת הדין וראה שהוא לא מחזיק מעמד, לכן שיתף איתו את מידת הרחמים. אז לגבי דרך הבריאה ברור שקודם היה רעיון ואז יש את הכללים שמממשים את הרעיון, נכון? גם כשאתם באים לבצע משימה כלשהי, אתם צריכים להגדיר מה המשימה ואז אתם מחפשים את הדרכים איך מגיעים אל המשימה הזאת. אתם מתחילים ברעיון עצמו ואז אתם בונים איזה שהם כללים שיממשו או יגיעו אל המשימה הזאת, נכון? לכן ברור שה… בהיווצרות החסד מקדים את הדין. אבל בפיענוח זה עובד הפוך. בפיענוח אתה קודם כל מנסה להבין את הדרכים, את הכללים, ומתוך זה אולי אתה יכול לנסות גם להבין מה היה הרעיון. כן, בהקשר של פרשנות לסוגיות למשל, או גם במדע, אתה מתחיל קודם כל עם לנסות ולתאר. מה שנקרא בפילוסופיה של המדע, יש תיאוריה פנומנולוגית ותיאוריה מהותית. תיאוריה פנומנולוגית זה בסך הכל נוסחה שמתארת מה קורה, את הקשר בין משתנים. מה קורה עובדתית. אחרי זה אתה מנסה לחפש תיאוריה מהותית שמסבירה את הקשרים שאותם מצאת. הקשרים זה בעצם בסך הכל להכליל את העובדות ולייצר מהן חוק כללי. אבל זה אינדוקציה פשוטה. כשאתה הולך להסברים, זה מה שנקרא אבדוקציה. אבדוקציה זה ניסיון לייצר תיאוריה שמסבירה את התוצר האינדוקטיבי, את החוק הכללי שאותו, כן, בקרינת גוף שחור זה היה מאוד בולט. השלב הראשון היה, זה אפילו לא איינשטיין עשה נדמה לי, השלב הראשון היה איזושהי נוסחה שהראתה איך מתפלגת הקרינה של גוף שחור לפי אורך הגל. זאת אומרת איזה סוגי קרינה, כמה יוצא מכל אורך גל. ואז פתאום איינשטיין אומר: רגע, את הנוסחה הזאת בעצם אני יכול להסביר על ידי ההנחה שיש פוטונים, יש חלקיקי אור. אוקיי? וככה בעצם התגלית שלו עבדה. קודם כל היה חוק פנומנולוגי, הייתה נוסחה שמתארת. כי עד אז רק ידעו שקרינה באורך גל כזה יוצאת כך, באורך גל כזה יוצאת כך. מישהו עשה הכללה ואמר: זה כנראה מציית לנוסחה הזאת. יש איזושהי נוסחה כללית, שים את אורך הגל, זה יגיד לך כמה יוצא. מה האנרגיה שיוצאת בכל אורך גל. ואז בא איינשטיין ואומר: אוקיי, עכשיו יש לי נוסחה כללית פנומנולוגית, התנהגותית, תיאור של ההתנהגויות בפועל. ואז בא איינשטיין ומנסה לחפש תיאוריה שמסבירה את התיאוריה הפנומנולוגית הזאת, נכון? אז אנחנו בעצם קודם כל בודקים מה קורה, את הכללים של מה שקורה. אבל התיאוריה שמסבירה את זה היא בעצם מנסה להבין מה באמת יש שם מאחורי הכללים האלה. מה הכללים האלה מתארים. אוקיי? עכשיו גם את התיאוריה אפשר לנסות ולהסביר עם כללים, וגם מאחוריהם אפשר לנסות לחפש כללים. איינשטיין חלם על תורת השדה המאוחד גם. אז כמובן, אפשר להמשיך את התהליך הזה גם הלאה. אבל באופן עקרוני, בתהליך הפיענוח בטבע, הקדוש ברוך הוא יצר את הטבע וממילא היו כללים שהם מממשים את מה שהוא רצה. כשאנחנו מפענחים את זה, זה עובד הפוך. אנחנו מנסים להבין מה חוקי הטבע, ואז מתוך החוקים מנסים אולי להבין מה בעצם קורה מאחוריהם, ואולי אפילו מי שרוצה לנחש לאן הם מכוונים, מה הם רוצים להשיג. אולי, וזה כבר באמת ספקולטיבי מאוד. אז גם בהלכה זה כך שחכמים יצרו משהו, אז הם יצרו אותו כי הם חשבו שכך נכון. ואחרי זה כמובן כדי לממש את מה שנכון הם קבעו איזשהו סוג של כלל. כלל שגם יש לו הרבה פעמים יוצא מן הכלל, יש פלוג, יש כל מיני דברים כאלה, אבל קבעו כלל. אנחנו לא יודעים מה חכמים רצו, או מה התורה רצתה בטעמא דקרא, אוקיי? אנחנו מנסים להבין את הכלל, ומתוך הכלל הזה מנסים להבין מה שעומד מאחוריו. וכמובן תמיד צריך לזכור שהכלל הוא איזשהו סוג של קירוב, ולכן הוא לא תמיד באמת יוביל אותנו באופן פשוט למה שעומד מאחוריו. אנחנו צריכים לתמרן בין החסד לבין הדין. בהקשר של ראש השנה ויום כיפור, אנחנו מתחילים בראש השנה שהוא יום הדין. ואז מגיע יום כיפור שהוא חסד. כן, זאת אומרת כשאנחנו בסופו של דבר מנסים להבין איפה אנחנו עומדים, כשאנחנו מנסים להבין איפה אנחנו עומדים או לתקן את דרכינו, בואו נדבר על עשרת ימי תשובה כמהלך. כשאנחנו רוצים לתקן את דרכינו בעשרת ימי תשובה, אנחנו בעצם צריכים להתחיל עם דין. מה זאת אומרת? יש כללים. המלכה של הקדוש ברוך הוא. המלך בעצם קובע את הכללים ואנחנו כפופים למרותו. וכל מה שאנחנו יודעים זה את מה שהוא דורש מאיתנו, אותו עצמו אנחנו לא יכולים לתפוס. והקבלת העול הזאת זה בעצם ההמלכה של ראש השנה. עכשיו מה זה אומר ההמלכה הזאת? באופן עקרוני זה בעצם לתת איזשהו תוקף למערכת הרצונות של הקדוש ברוך הוא, להלכה. בואו נדבר כרגע על עברות במובן ההלכתי. אני בעצם בראש השנה מייצר מחדש את המחויבות להלכה. זה דין או חסד? מצד אחד אני מייצר איזשהו משהו יש מאין, לא על בסיס קודם, זה איכשהו נקרא חסד. מצד שני, שם אני מייצר את הדין. את המחויבות לכללים, זה בעצם יום הדין. ביום הדין אתה מושיב את הקדוש ברוך הוא על כיסא של דין, אתה בעצם מכיר במלכותו. בסדר? אחרי זה אתה מתחיל לעשות תשובה. למה? כי אחרי שיש כללים ואתה יודע שאתה מחויב אליהם, הפנמת את זה שאתה מחויב אליהם, אז עכשיו אתה בודק עבד, לא עבד, כן בסדר, לא בסדר. אתה מנסה לחזור חזרה לאותה מחויבות. שקיבלת על עצמך בראש השנה, זה עשרת ימי תשובה. מה קורה ביום כיפור? ביום כיפור הרי כתוב כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן יוותרו מעיו. הקדוש ברוך הוא לא מוותר על כלום. עכשיו איך זה מתיישב עם זה שהקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד, הקדוש ברוך הוא מוחל וסולח וכולי? השאלה המפורסמת וכל מיני תשובות ניתנו לפה וניתנו לשם, אני לא מכיר אותן אבל אני חושב שההסבר לזה הוא הסבר די פשוט. הקדוש ברוך הוא חורג מהכללים כשהוא סולח לנו. עברנו על הכללים, עשינו משהו שהוא לא כהלכה, עברנו על הכללים. על פי הכללים אנחנו צריכים לחטוף. הקדוש ברוך הוא כשהוא סולח לנו הוא עובר על הכללים. במובן הזה זאת הטיה כלפי חסד, כי זה עזיבת הדין והליכה לחסד. אבל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן יוותרו מעיו, כי זה לא ויתור. אם אתה חושב שהכללים הם הדבר הנכון, אז חריגה מהכללים זה באמת ויתור, הכללים זה הדבר הנכון. אבל אם אתה מבין שהכללים זה לא הדבר הנכון, הכללים זה קירוב למשהו שהוא באמת הדבר הנכון והוא לא תמיד מתאים לכללים, וכשמישהו עושה תשובה אז באמת מגיע לו שיסלחו לו. מגיע לו שיסלחו לו. נכון, על פי הכללים עברת עבירה מגיע לך עונש, אין משחקים עם הכללים. אבל הקדוש ברוך הוא ביום כיפור מטה כלפי חסד וזה לא ויתור, זה הדבר האמיתי. זה מה שהוא רוצה. את זה מה שהוא רצה, את הכללים הוא עושה בתור קירוב, כי אנחנו צריכים לחיות בתוך כללים. מי שניסה לוותר על הכללים ולעשות את מה שנראה לו שהקדוש ברוך הוא רוצה נשאר בלי כלום. אלה שוויתרו על המערכת ההלכתית הפורמלית שמוכרת לנו לא נשארו בסוף עם שום דבר מהיהדות. היהדות שלהם זה בערך מה שמדברים היום, היהדות שלי זה דמוקרטיה, הומניזם ואחוות עמים. לא נשאר שום דבר מהדבר הזה. אז ברור שאתה לא יכול להיות פטור מהכללים, אבל מצד שני אתה צריך להבין שהכללים זה לא הדבר עצמו. ולכן כשאתה אומר חסד אין פירושו סטייה ממה שאמיתי. אנחנו בדרך כלל תופסים שחסד זה סטייה מהדין, ממה שנכון. לא, זה סטייה מהדין, אבל הדין הוא לא מה שנכון. מה שנכון זה החסד. הדין הוא הקירוב, הדין הוא הסטייה. אנחנו כל השנה צריכים לחיות עם הסטייה הזאת כי אנחנו חייבים לעבוד עם הכללים, כמו כל דבר שאנחנו מנסים להבין אותו באמצעות כללים כי זאת הדרך שלנו להבין דברים. אנחנו לא יודעים לעבוד לא באמצעות כללים. אז לכן הגדירו לנו כללים, כללים הלכתיים שהולכים ומתעבים עם הדורות כמו שאמרתי קודם. אבל כל הדברים האלה הם קירוב. בסופו של דבר הדבר האמיתי זה מה שהכללים האלה מנסים לקרב. וכשאתה רוצה באמת לעשות את הדבר האמיתי זה לא יוצא מתאים לכללים. ולכן כשאנחנו מדברים על חריגה מהכללים זה לא מילה נרדפת לויתור. זה לא נכון. כשאתה חורג מהכללים זה לא ויתור. כשאתה חורג מהכללים זאת האמת עצמה. הכללים זה סוג של ויתור, זה ויתור לאופי האנושי. אופי אנושי לא יכול לחיות בלי כללים שאומרים לו מה כן ומה לא, בלי הדין. אבל זה לא הדבר הנכון. הקדוש ברוך הוא ראה שהעולם על מידת הדין לא יכול לעמוד, אז שיתף איתו את מידת הרחמים. אבל ברור שבמקור בבסיס הדין יושבת מידת חסד. נכון? רחמים זה כבר אחרי שיש דין אני עושה רחמים, אני חורג מהדין. החסד קודם לדין. הרחמים באים אחרי הדין. הרחמים מחזירים, אחרי שיש דין הם מחזירים אותך חזרה לחסד שבעצם הוא הבסיס שעליו היה בנוי הדין. ולכן כשאנחנו שואלים את השאלה הזאת, איך זה יכול להיות שהקדוש ברוך הוא מוותר הרי כתוב שהקדוש ברוך הוא וותרן יוותרו מעיו, יש פה הנחה לא נכונה בשאלה, לכן אני לא מחפש תשובות. השאלה לא נכונה. חריגה מהדין זה לא סטייה מהאמת. הפוך, הדין הוא לא האמת. יש הרבה פעמים בהקשר של פורים עולה לי העניין הזה. בפורים יש בפוסקים כותבים פורים זה ככיפורים, כיפורים זה כפורים זאת אומרת. בפורים כתוב בכל מיני פוסקים, זה מתחיל במהרי"ל מינץ שהוא ליקט הרבה דברים כאלה, כל מיני דברים שהם לא מתאימים לדין. נהגו ללבוש כלאיים דרבנן בפורים. עכשיו בדרך כלל אנחנו מבינים שנהגו להתיר ללבוש כלאיים דרבנן בפורים. אני חושב שהכוונה נהגו ללבוש כלאיים דרבנן בפורים, לא להתיר ללבוש. יש עניין ללבוש כלאיים דרבנן בפורים. עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. כל מיני דברים שבעצם נתפסים או אסורים או מאוד לא ראויים לאורך השנה, בפורים זה בסדר. המזיק, בחורים במרוצתם שהזיקו, יש שולחן ערוך, כל מיני דברים. יש רשימה שלמה של דברים. תחפושות, שאסור להתחפש לאישה או להתחפש כל מיני דברים מהסוג הזה, גם כן. כל מיני דברים שכרוכים באיסור או לפחות בדברים לא ראויים, בפורים עושים אותם. למה עושים אותם? חז"ל נדמה לי, חז"ל אומרים, נכון? זה לא זוהר או משהו, שאומרים שלעתיד לבוא כל המועדים בטלים חוץ מפורים. והתנ"ך חוץ ממגילת אסתר. אוקיי? מה הרעיון? כי כל הכללים שאנחנו מכירים, כל העולם שאותו אנחנו מכירים זה עולם שבנוי על איזה שהם כללים, כולל כללי טבע, כולל כללי הלכה, כל מיני כללים מן הסוג הזה. לעתיד לבוא אנחנו מגיעים לאיזשהו עולם מתוקן ששמה באמת יתנהל מה שצריך להתנהל, לא הקירובים שבהם חיינו עד אז. ולכן שם מה שיישאר זה רק פורים. כי בפורים באמת מסמנים לנו שאותו דין שאנחנו אמורים מאוד להיצמד אליו לאורך כל השנה ולהשתדל לא לחרוג ממנו לא לפה ולא לשם, בפורים אומרים לנו דעו לכם כל הסיפור הזה זה רק בגלל שאנחנו לא יכולים לעבוד אחרת. אבל עולם מתוקן באמת, מה שיישאר אחרי שכבר יעבור כל העולם שלנו, מה שיישאר לעתיד לבוא זה יהיה כולו פורים. בסופו של דבר יישאר שמה האמת עצמה, לא הקירובים הדיניים שלהם אנחנו רגילים לאורך כל הזמן עד אז, כן? בעולם שלנו. ובקטן, אני חושב שזה נכון גם להתנהלות היומיומית שלנו, שזה בא ללמד אותנו משהו גם בימים שהם לא פורים. כשאנחנו מתנהלים ביומיום אז צריך להבין שמצד אחד יש כללים והלכה עובדת עם כללים ואנחנו אמורים לפעול על פי הכללים. מצד שני צריך להבין שיש חקיקה שיפוטית גם ביד הכללים. זאת אומרת, יש מצבים שבהם הבנאדם צריך להבין שהכללים זה לא הדבר הנכון שבאמת צריך לעשות פה, או צריך ליישם אותם בצורה שונה או לפרש אותם בצורה שונה, כי הכללים הם לא הדבר האמיתי. אנחנו לא יכולים שלא להיצמד אליהם, זה אי אפשר לעבוד בעולם בלי כללים. אבל אנחנו כן צריכים לזכור כל הזמן שהדבר הזה הוא בסך הכול כולו קירוב, והאמת נמצאת בבסיס, זה הקירוב של משהו שהוא הוא האמת ולא הכללים עצמם. ולכן הרבה פעמים ההסתכלות כאילו שמישהו שעשה משהו לא לפי הכללים אז הוא פושע או משהו כזה, צריך לראות את הנסיבות, צריך להבין מה המשמעות של הדברים. יש אולי דוגמה אחת, אני עוד יש לי קצת זמן אז אני אתן את הדוגמה הזאת. יש כמה וכמה דוגמאות שבהן אפשר לראות פסק הלכה במצב מאוד קיצוני, פסק הלכה שהוא לא מתאים לכללים, לכללי ההלכה. יש בכמה הקשרים. למשל, היה פעם סדרת מאמרים ביתד נאמן שראיתי על מישהו בשם הרב גיברלטר שהיה בגטו קובנה, הוא ניצל מהשואה ואחרי זה היה רב באיטליה. הבן שלו כתב סדרת מאמרים על מה שקרה שם בגטו. והרב גיברלטר אחז שאין דיני ממונות בגטו. אין. זאת אומרת, אין גזל, אין רכוש פרטי, אין כלום. הוא הלווה נגיד כסף לאנשים, אחרי השואה באו להחזיר לו, הוא אומר זה לא כסף שלי, אתם לא צריכים להחזיר. זאת אומרת, אין בעלות על ממון בגטו. זאת הייתה טענתו ויש כל מיני השלכות והשלכות ממש מטורפות שם, לא משנה כרגע. למה? זאת הייתה הטענה שלו. אוקיי, עכשיו על הדבר הזה יצא איזשהו מאמר מנוגד, שמישהו שעסק בדיני ממונות והוא טען טוב, לא היו לו כנראה ספרים שם או מה, זה לא בדיוק, זה לא עובד לפי כללי הלכה. זה לא נכון על פי ההלכה, אני לא שופט אותו ולא זה, אבל זה לא נכון על פי ההלכה. זה ככה נורא הרגיז אותי כי אני חושב שכתפיסה, ושם נפל לי האסימון, אם מישהו חי בסיטואציה מאוד מאוד קיצונית שהיא מאוד רחוקה מהמקום שבו אני נמצא, אני לא יכול לדעת אם מה שהוא עשה זה נכון או לא. כי אתה צריך לחיות את הסיטואציה עצמה כדי להבין מה באמת נכון לעשות בסיטואציה הזאת ומה לא. והטענה שלי שאחרי זה ניסיתי להכניס את זה ממש לתוך התבניות של דיני ממונות, להסביר למה זה באמת גם נכון, אבל מבחינתי נקודת המוצא הייתה שהתיאור של הרב גיברלטר זה היה עדות, לא חוות דעת. זאת אומרת, הוא מעיד בפניי מה חושב מי שחי בתוך הסיטואציה הזאת. אני שלא יכול לדמיין מה זה נקרא לחיות בתוך סיטואציה כזאת, אין לי דרך להביע עמדה האם הוא צודק או לא. כל מה שאני יכול זה לנסות ולהבין או להמשיג את השיקולים שהוא עשה ולנסות להכניס אותם לתוך התבניות הלכתיות המוכרות אחרי שהוא עשה אותם. אבל אני לא יכול להגיד לו לא, אתה לא צדקת כי זה לא מתאים לכללים. זה לא עוד פעם, עם הארץ אז זה משהו אחר, אבל אם פוסק יושב בתוך סיטואציה, אפילו במקרים פחות קיצוניים, תחשבו על שירת נשים. בסדר? שירת נשים, אתם שואלים פוסקים, בדרך כלל יגידו לכם אסור ללכת להופעה של זמרת. עכשיו אני מניח שאותם פוסקים אנשים ישרים והם לא היו אף פעם בהופעה של זמרת כי לדעתם אסור, אוקיי? אז הם לא יודעים מה זה. הם לא יודעים. מי שלא חי את התרבות שבתוכה העסק הזה מתנהל לא מבין למה אנשים חיים. עכשיו אתם שואלים פוסקים, ברור להם שאתה הולך לשמה כי יש שמה יצרים ואתה רוצה ככה לגרות את יצרך. בגלל זה אתה הולך, מה אתה הולך לשמוע זמרת? לך תסביר להם שאתה הולך לשמוע אותה כי היא שרה מאוד יפה, פשוט יש לה קול יפה, יש לה שירים נהדרים, אני נורא אוהב לשמוע אותם, הנאה מוזיקלית. זה הכל. ולא בגלל שאני אדיש לחלוטין לגירויים מיניים, אבל לא זאת הסיבה שבגללה אני הולך, וגם לא תמיד זה יתעורר. כי אם בן אדם נמצא בסיטואציה הזאת, בן אדם שמנותקים מהסיטואציה הזאת, כל דבר נראה להם כמו איזה מעורר יצרים נוראי. אבל מי שחי בתוך הסיטואציה הזאת הוא לא מסתכל על זה בהיבט המיני, הוא מסתכל על זה בהיבט המוזיקלי הרבה פעמים. עכשיו לך תסביר את זה למישהו שמעולם לא חווה את זה. וכאן זה לא משהו קיצוני כל כך כמו השואה, אבל עדיין זה רחוק מעולמו של הפוסק הממוצע, המבוגר, שיושב לו בספון בחדרו. אז הוא לא יכול להביע עמדה לגבי זה, הוא לא יכול להגיד מה אסור ומה מותר כי הוא לא מבין את הסיטואציה. הוא לא מבין את הסיטואציה, אתה לא יכול להביע עמדה לגבי דבר כזה. מה זה בעצם אומר? הרי לכאורה מה הבעיה? הוא מכיר את כללי ההלכה, הוא מיישם אותם, תתאר לו את הסיטואציה, הוא יגיד לך מה כללי ההלכה אומרים. התשובה היא שזה לא נכון, כיוון שיישום של כללי ההלכה על סיטואציה זה לא דדוקציה. כללי ההלכה הם קירוב, ואתה צריך להבין טוב טוב ובאופן בלתי אמצעי את הסיטואציה כדי לדעת איך והאם ליישם את כללי ההלכה לגביה. יישום של כללי ההלכה זה לא סתם דדוקציה יש לי את הכללים, יש מקרה פרטי, הופ אני מיישם את הכללים על המקרה הפרטי וזהו. זה לא עובד בצורה כזאת. אם אתה לא מכיר את הסיטואציה ולא מבין אותה מבפנים, כן, הדוגמה הטובה לעניין הזה, אתם מכירים, יש דוגמה שנקראת החדר של מרי. בוויקיפדיה מי שרוצה יכול לראות שם. חדר של מרי זה אומר, מרי הייתה פיזיקאית, עסקה באופטיקה. סתם, זה כמובן ניסוי דמיוני. עסקה באופטיקה והיא שלטה גאונית, שלטה ישר והפוך בכל האופטיקה, וכל אורך גל מה הוא עושה בכל סיטואציה ואיך הוא מתפזר וכל מה שקורה לו, אוקיי? עכשיו היא יצאה והיא חיה כל חייה ופעלה בתוך חדר שחור לבן. שחור לבן, היה אנטי מחיקון, לא המחיקון, לא אנטי מחיקון. אז באיזשהו שלב היא יצאה מהחדר והיא ראתה פתאום משהו בצבע אדום. והשאלה האם היא למדה משהו חדש. ברור שכן, נכון? לא היה לה מושג מה זה צבע אדום. אמרנו צבע אדום זה גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים, זה צבע אדום. אבל לא היה לה מושג מה זה צבע אדום למרות שהיא מומחית באופטיקה, כי הגל הוא זה שמחולל את הצבע האדום בהכרה שלי כשהוא פוגע לי ברשתית. אבל צבע אדום אתה לא יכול ללמוד אותו בשיעור בפיזיקה, מה זה צבע אדום. אתה יכול להבין מה עושה גל באורך גל כזה וכזה, מה הוא עושה בכל סיטואציה. כלומר, יש איזשהו סוג של היכרות בלתי אמצעית עם דברים, שאתה יכול להבין לגמרי את הכללים שפועלים לגביהם אבל אתה לא מבין את הסיטואציה עצמה מה היא בעצם אומרת. מה זאת הסיטואציה הזאת? מה זה צבע אדום? אני יודע כל מה שיעשה גל אלקטרומגנטי באורך גל כזה וכזה, אבל לא יודע מה זה צבע אדום. אותו דבר, אתה יודע את כל דיני הממונות והכל נכון, אתה לא מבין את הסיטואציה של גטו שבה כל ילד יכול לירות לך בראש ואף אחד לא יעשה לו כלום. אז מה שייך בעלות במצב כזה? תחשבו על, כתבתי שם את הדוגמה, תחשבו על שניים שנמצאים במעלית והכבל ניתק. עכשיו המעלית מגובה 40 קומות, בסדר? המעלית דוהרת כלפי מטה וברור, תוך 10 שניות הם מתים, מתרסקים לחלוטין, אין שום סיכוי. בסדר? עכשיו אחד מהם מבקש מהשני, או שיש לו עט בכיס, מבקש מהשני את העט אני רוצה לכתוב מכתב פרידה למשפחה שלי. אומר לו לא, מה פתאום, זה גזל, אל תיקח. אומר לו, לוקח את העט הזה, כותב אותו, וגוזל ממנו את העט הזה, כותב אותו ושולח את המכתב הזה כמכתב למשפחה. הוא עבר על גזל? לפי כללי ההלכה, כן. אבל נדמה לי שמי שחי בתוך סיטואציה כזאת יכול לחוש באופן בלתי אמצעי מה שייך לדבר פה על גזל? עוד 10 שניות הוא והעט מתרסקים ביחד, אין לו מה לעשות עם העט הזה. במצב כזה לא שייך לדבר על מושגים של בעלות. לא יודע מאיפה זה לקוח, אין לי מקור להגיד דבר כזה, אבל יכול להיות שבתוך כשאתה חי בתוך סיטואציה כזאת, אם אתה תלמיד חכם ואתה פוסק ואתה כן חושב על דברים במודע לכל ההיבטים ההלכתיים, אז אתה יכול להחליט שבסיטואציה הזאת אין דיני בעלות, וממילא אין גם דיני גזל. וזה בעצם המצב של הגטו, אוקיי? ולכן הרבה פעמים ה- היישום של הכללים על הסיטואציה שלפנינו הוא לא דדוקציה. יש משהו בהבנת הסיטואציה שאומר לי באופן אינטואיטיבי מה נכון ומה לא. וזה הדבר האמיתי, הכללים זה קירוב, והקירוב לא תמיד עובד, במקרים קיצוניים בטח לא עובד.
[Speaker C] מכונה תוכל להגיד אי פעם דבר כזה?
[הרב מיכאל אברהם] על זה אני כותב עכשיו באתר שלי. כתבתי טור אחד, עכשיו אני כותב את השני. טוב, אנחנו נעצור כאן. שתהיה כתיבה וחתימה טובה.
[Speaker C] אמרו פעם שזה שפוסק על מעליות בשבת שיגור בקומה שביעית ולא בקומה ראשונה. שיחוש את הצורך.