לימוד מהניסיון – שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פתיחת הסדרה והכוונה המתודולוגית
- רציונליזם מול רציונליות ודוגמת היונים והצהבת
- שאלת המנגנון הרפואי והבדיקה השיטתית
- ההבחנה בין ביקורת על חשיבה רציונלית לבין רציונליות אנשים ופוליטיקה
- הרקע ההיסטורי: שלטון הרציונליזם בעת העתיקה ודוגמת אריסטו
- עליית הביקורת במאה ה-15 והקבלה לביקורת על הפלפול
- התגבשות האמפיריציזם והמדע המודרני: בייקון והלוגיקה האינדוקטיבית
- דקארט כקרב מאסף רציונליסטי: הקוגיטו והניסיון להצדיק תצפית
- האמפיריציזם הבריטי וההידרדרות לספקנות: לוק, יום, ברקלי
- המשבר שלאחר יום וקאנט: מדע עובד ללא הצדקה פילוסופית
- הפתרון המוצע: אינטואיציה כתצפית שכלית ו-*Einai ha-sekhel*
- סיום הפתיח, פופר, ספרו של יצחק בן ישראל, ושאלת הרצון והנס
סיכום
סקירה כללית
הטקסט פותח סדרה על לימוד מהניסיון ומציב כמבוא מסגרת פילוסופית-היסטורית לעימות בין רציונליזם לאמפיריציזם. הוא טוען שרציונליזם איננו רציונליות, ושדחייה אוטומטית של עדויות רק מפני שהן אינן מתיישבות עם ההבנה הקיימת היא קיבעון לא-רציונלי. הוא מתאר את עליית האמפיריציזם והצלחת המדע המודרני לצד משבר הצדקתו הפילוסופית אצל יום וברקלי, ומציג הצעה לפתרון באמצעות אינטואיציה כ״תצפית שכלית״ או *Einai ha-sekhel* כדברי הרמב״ם. הוא מסיים בטענה שהמדע נשען לא רק על חושים אלא גם על עקרונות הנקלטים באינטואיציה, ושיש להבחין בין ביקורת על כלי החשיבה לבין ביקורת על רציונליות בני אדם והטיותיהם.
פתיחת הסדרה והכוונה המתודולוגית
הדובר פותח סדרה חדשה על לימוד מהניסיון ומתכנן בהמשך סדרה על סטטיסטיקה עם נקודות ממשק אך כנושא שונה. הוא מציג כוונה לתת הקדמה פילוסופית מושגית, להביא דוגמאות כלליות וגם מהלכה, ולבחון קשרים בין התחומים.
רציונליזם מול רציונליות ודוגמת היונים והצהבת
הדובר מבדיל בין רציונליזם כתפיסה פילוסופית של למידה על העולם באמצעות השכל לבין רציונליות כהתנהלות הגיונית בבדיקת טענות. הוא מספר על אדם שחלה בצהבת תקופה ארוכה, על טיפול של מכשפה עם יונים שהונחו על הפופיק ומתו זו אחר זו, ועל נסיגה מהירה של המחלה לאחר מכן, וטוען שקורלציה כזו מחייבת בדיקה ולא דחייה על הסף. הוא מציג את עמדת הוריו כדוגמה לרציונליזם קיצוני שאינו רציונלי מפני שהוא מסרב לקבל דיווחים הסותרים את התפיסות הקיימות, ומזהיר שאם מדענים היו נצמדים לכך המדע היה נשאר ברמתו הראשונית. הוא מוסיף ששמרנות מדעית היא הגיונית אך שמרנות מוגזמת מייצרת טעויות וקיבעון.
שאלת המנגנון הרפואי והבדיקה השיטתית
הדובר משיב לרופא גסטרואנטרולוג שטוען שהחלמה מהפטיטיס חריף אחרי זמן אינה מפתיעה, ומדגיש שהנקודה היא צירוף הזמנים והקורלציה ולא עצם ההחלמה. הוא טוען שאין להסיק מיד שיונים מרפאות, אלא שיש לערוך בדיקה רצינית לפני גיבוש עמדה, ומביא כדוגמה את האפשרות שתופעות בלתי צפויות כמו השפעת פטריות על חיידקים לא היו מתגלות ללא פתיחות לעדויות. הוא מצטט טענה שקרא בשם הרב טאו שלפיה מנגנון מות היונים הוא חנק ושאין השפעה רפואית ממשית, ומציין שימושים שנעשו בעבר בבית חולים מאיר אך אינו קובע מסקנה עובדתית בנושא.
ההבחנה בין ביקורת על חשיבה רציונלית לבין רציונליות אנשים ופוליטיקה
הדובר מתייחס לדוגמה פוליטית על הסכם הגז עם לבנון ולשסע בין עמדות ימין ושמאל, ומבחין בין ערעור על החשיבה הרציונלית ככלי לבין טענה שאנשים בפועל אינם רציונליים בגלל אינטרסים. הוא מוסיף שהחלוקה אינה מוחלטת ומציין ביקורת ב״הארץ״ על ההסכם, וטוען שלנושאים כאלה יש יתרונות וחסרונות שמאפשרים לכל צד להיאחז בטיעונים שונים.
הרקע ההיסטורי: שלטון הרציונליזם בעת העתיקה ודוגמת אריסטו
הדובר מתאר שבעת העתיקה ועד סוף ימי הביניים נטתה הכף לרציונליזם מול אמפיריציזם, ומדגיש שהבחנה זו אינה בין רציונליות למיסטיקה אלא בין שני אופני הכרה פילוסופיים. הוא מציג את אריסטו כדוגמה לכך שמסקנות על העולם נגזרו מהיגיון בלי ניסוי, כמו הטענה שאבן כבדה נופלת מהר יותר, ומסביר שהניסוי הפשוט שהיה מפריך זאת לא נעשה משום ש״למה לי קרא סברא הוא״. הוא מבהיר שאריסטו כן עשה תצפיות ומיונים ושימש כאב מדעי, אך ראה גם בשכל כלי להכרת העולם ולכן במקום שנראה לו מובן מאליו נמנע מניסוי.
עליית הביקורת במאה ה-15 והקבלה לביקורת על הפלפול
הדובר מתאר שבמאה ה-15 החלו ביקורות על הרציונליזם ועל התפיסה שהשכל הוא אמצעי מרכזי או בכלל לגיטימי להכרת העולם. הוא מציע דמיון היסטורי לוויכוח על הפלפול בלימוד תורה באותה תקופה, שבו נבנים ״מגדלים אינטלקטואליים באוויר״ בלי בדיקה מול עובדות הלכתיות, והוא מזכיר את פיגמליון כדימוי להתאהבות ביצירה שכלית שאינה נבחנת.
התגבשות האמפיריציזם והמדע המודרני: בייקון והלוגיקה האינדוקטיבית
הדובר מתאר שהתפתחה תפיסה אמפיריציסטית שלפיה רק תצפית וניסיון מאפשרים לדעת על העולם, ובגרסאות קיצוניות השכל אינו כלי להכרת העולם כלל. הוא מציג את פרנסיס בייקון כניסיון לפתח לוגיקה שתלווה הסקה מן הניסיון, לא לוגיקה דדוקטיבית אריסטוטלית אלא לוגיקה אינדוקטיבית ואנלוגית. הוא מתאר את המדע המודרני כמתבסס יותר ויותר על תצפיות ונוטש היפותזות שמקורן בשכל בלבד, תוך הכרה בתקנים שמחייבים ביסוס ניסויי גם לדברים שנראים הגיוניים.
דקארט כקרב מאסף רציונליסטי: הקוגיטו והניסיון להצדיק תצפית
הדובר מציב את דקארט בתפר סוף המאה ה-16 ותחילת ה-17 כאיש מדע ומתמטיקאי אך רציונליסט אדוק שנלחם במתקפה האמפיריציסטית כדי להציל את האפשרות ללמוד על העולם באמצעות השכל. הוא מסביר שהספק המתודי של דקארט מבקש לזקק דבר אחד שאי אפשר להטיל בו ספק, והוא האקט של הטלת ספק עצמו שמוביל ל-*cogito ergo sum*. הוא טוען שדקארט ואנסלם ניסו לבנות טיעונים לוגיים ודאיים ללא הנחות יסוד כדי להגיע לטענות עובדתיות על העולם, אך התרגיל נכשל, ומוסיף שדקארט אף ניסה לבסס את האמון בחושים ובתצפית על בסיס רציונליסטי דרך קיומו של אלוקים וכלי ההכרה.
האמפיריציזם הבריטי וההידרדרות לספקנות: לוק, יום, ברקלי
הדובר מתאר שגשוג אמפיריציסטי בעיקר באיים הבריטיים אצל לוק, יום וברקלי, במקביל להתקדמות המדע ולהפרדת הדיסציפלינות בין פילוסופיה למדעים. הוא טוען שלקיחת אמפיריציזם קיצוני מובילה לכך שמעט מאוד ניתן לדעת מן הניסיון, ושיום מערער על אינדוקציה וסיבתיות ומדגים שעקרונות רבים בעבודה המדעית אינם נלמדים מתצפית אלא מונחים אפריורית. הוא מתאר שיום מגיע לספקנות עמוקה מפני שאמפיריציזם נאמן משאיר רק עובדות שנצפו ישירות ומערער על הכללות ותיאוריות, וברקלי מקצין וטוען שאין הצדקה אפילו לאמון בחושים ומפתח אידיאליזם שבו ״עובדות״ הן תופעות פנימיות בלי עולם חיצוני.
המשבר שלאחר יום וקאנט: מדע עובד ללא הצדקה פילוסופית
הדובר טוען שלאחר השלמת המהלך האמפיריציסטי ברור שהמדע מצליח ומוכיח את עצמו, אך אין לו הצדקה פילוסופית במסגרת אמפיריציזם קיצוני, וזהו המשבר שקאנט מציין כאשר הוא אומר שיום העיר אותו מתרדמתו הדוגמטית. הוא מתאר את המתח כ״שמיכה קצרה״ בין רציונליזם לאמפיריציזם שאינה מכסה יחד את הראש והרגליים. הוא מציג את הצעת קאנט שהמדע עוסק בעולם כפי שהוא מופיע לנו (פנומנה) ולא בעולם כשהוא לעצמו (נואומנה), ומוסיף ביקורת על קאנט שלפיה אין הצדקה להנחת נואומנון ושלא ברור כיצד תבניות השכל אמורות לסנן תצפיות כך שיתאימו לחוקי טבע נתפסים.
הפתרון המוצע: אינטואיציה כתצפית שכלית ו-*Einai ha-sekhel*
הדובר מציע לטשטש את הדיכוטומיה בין רציונליזם לאמפיריציזם באמצעות כישורים מתווכים בין חשיבה להכרה, והוא מכנה זאת אינטואיציה. הוא טוען שאינטואיציה אינה נגזרת לוגית של מחשבות קודמות ואינה תצפית חושית, אלא הכרה שכלית שבה השכל תופס מבנים, חוקים ועקרונות בעולם, בדומה ל-*Einai ha-sekhel* אצל הרמב״ם ול״היגיון השמיעה״ של הרב הנזיר, והוא מזכיר שגם הוסרל משתמש בביטויים דומים. הוא טוען שעקרונות כמו סיבתיות ואינדוקציה הם תוצר של תצפית שכלית ולא של מחשבה צרופה, ושגם האקסיומות של המתמטיקה נתפסות ב״ראייה״ שכלית ולא בניסוי, ולכן העולם ״יודע״ להתנהג בהתאם למתמטיקה משום שהאקסיומות נקלטות כהכרה על טבע העולם.
סיום הפתיח, פופר, ספרו של יצחק בן ישראל, ושאלת הרצון והנס
הדובר מסכם שהצדקת המדע מחייבת הכרה בכך שתצפיות אינן רק חושיות אלא גם אינטואיטיביות-שכליות, ושהעקרונות הלא-תצפיתיים במדע נשענים על תצפית שכלית. הוא מציין שהמדע מכיר בכך שהכרתו מותנית ונתונה להפרכה כפי שאומר פופר, אך עדיין טוען לטענות על טבע העולם כל עוד לא הופרכו, והשאלה הפילוסופית היא מה מצדיק זאת. הוא מזכיר שקנה את הספר ״האם העולם באמת קיים, מסע מדעי פילוסופי מקאנט עד קוונט״ של יצחק בן ישראל ומפנה לטור שכתב באתרו. הוא משיב לשאלה על השפעת הרצון על אינטואיציה ועל אפשרות לחיות בתודעה של ״הכל נס״ בסגנון הרמב״ן, ומבחין בין טענה שאין אמת לבין טענה שהטיות אנושיות מעוותות ראייה, וקובע שמבט ביקורתי יוביל להכרה שיש חוקי טבע בעולם וש״עולם כמנהגו נוהג״.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי אנחנו מתחילים סדרה חדשה עכשיו. סדרה על לימוד מהניסיון. בהמשך חשבתי לעשות עוד סדרה על סטטיסטיקה שהיא קשורה לעניין, יהיו נקודות ממשק אבל זה עדיין נושא קצת שונה. נראה עוד מה אני אעשה עם הממשקים. אבל בכל אופן כרגע אני רוצה לדבר קצת על לימוד מהניסיון. כמו בדרך כלל אני ארצה לתת איזושהי הקדמה פילוסופית מושגית כללית יותר, להיכנס לקצת דוגמאות גם באופן כללי גם בהלכה, לראות אם יש קשר בין הדברים, כן כמו שאנחנו עושים בדרך כלל בסדרות האלה. טוב אני אתחיל באמת עם המבוא המושגי הפילוסופי הכללי יותר. בעצם יש לאורך תולדות ההיסטוריה של הפילוסופיה יש בעצם הייתי אומר עימות מתמשך או ויכוח מתמשך בין שתי תפיסות איך אנחנו לומדים דברים על העולם. תפיסה אחת זו התפיסה הרציונליסטית, הרציונליזם. זו תפיסה שבעצם אומרת שאנחנו לומדים דברים על העולם באמצעות השכל. זה נקרא רציונליזם ושוב אני אחדד יש הבדל בין רציונליזם לבין רציונליות, זה לא אותו דבר. שתי התפיסות הן רציונליות אבל אחת היא רציונליסטית והשנייה אמפיריציסטית. כן הדוגמה שאני משתמש בה בדרך כלל כדי להראות את ההבדל בין רציונליזם לבין רציונליות זה כן זה הסיפור כבר סיפרתי אותו על מישהו שלמד אצלנו בישיבה, היום הוא דמות ידועה, והוא היה חולה בצהבת תקופה די ארוכה ככל שזכור לי משהו כמו חצי שנה או אפילו יותר. לא עבר הסיפור לא עבר, הוא היה קצת מאושפז קצת בבית לא הגיע לישיבה הרבה זמן. באיזשהו שלב איזה חבר משותף שהיה שמה סיפר לי שהגיעו אליו איזה הגיעה איזה מכשפה בחורה צעירה עם יונים, שמה לו על הפופיק, היונים מתו זו אחר זו, ואחרי תוך כמה ימים הוא חזר לישיבה. זאת אומרת הצהבת התחילה לסגת עברה בסופו של דבר. כן הקורלציה הייתה נראית מאוד מובהקת מול היונים אחרי שחצי שנה העסק לא זז, או לא יודע תקופה ארוכה לא יודע חצי שנה אבל תקופה ארוכה העסק לא זז. אז כשהגעתי הביתה להורים שלי סיפרתי להם על העניין הזה אז הם ספקו כפיים מה הישיבה החשוכה הזאת עושה לבן החביב שלהם. כן גוש עציון אני מדבר כאן לא על פוניבז' או על לא יודע מה ישיבת ויז'ניץ. והטענה הייתה שכן דופקים לי את המוח אני מתחיל להאמין בכל מיני אמונות תפלות מיסטיקות וכל מיני דברים חשוכים מן הסוג הזה. אז אמרתי להם שאני לא כל כך מבין את הרציונליות שלהם או את הרציונליזם שלהם, זה לא אותו דבר, כי מבחינתי אדם רציונלי אם הוא שומע עדות על התרחשות אירוע תופעה כלשהי שהוא לא יודע להסביר אותה לא מבין אותה לא נשמעת לו הגיונית, הוא לא אמור לדחות את העדות הזאת על הסף אלא לבדוק טוב טוב האם אכן העד נאמן האם הוא ראה את מה שהוא ראה ואם כן אז יכול להיות שמה שאני חושב לא נכון וצריך לבדוק מחדש כמה הנחות שלי כי יש פה איזושהי תופעה שאני לא יודע להסביר אותה והיא כנראה נכונה. ואם אני מתוך התפיסה הרציונלית הזאת כן אני כל הזמן אדחה כל דיווח על תופעה שאני לא מבין או תופעה שנראית לי תמוהה אז אני כמובן לא אלמד שום דבר חדש בחיים שלי. זאת אומרת אני אסיים את חיי עם אותן תובנות שאיתן באתי לעולם כי כל. מה שלא מתאים להם אני פשוט לא אקבל אותו, ולכן אל תבלבלו אותי עם עובדות מה שנקרא. ונגיד אם עם גדולי המדענים בהיסטוריה היו מאמצים את הרציונליזם הזה היינו עם המדע המפותח של אדם הראשון היום פחות או יותר. ולכן בעיניי רציונליות דווקא דורשת ממני לבדוק טוב טוב את העדות ואם העדות נראית נאמנה אז לחשוב עוד פעם מה לא בסדר בתפיסות העכשוויות שלי, זאת אומרת איפה אני איפה אני טועה. ההבדל בין שתי הגישות האלה כן של ההורים שלי ושלי אני חחשוב שזה ההבדל בין רציונליזם לבין רציונליות או רציונליסטיות ורציונליות. רציונלי זה התנהגות הגיונית. רציונליזם זה התנהגות שנצמדת לשכל לתובנות לא מוכנה לקבל מה שלא נראה לא נראה לי הגיוני או לא נראה לי מובן. עכשיו רציונליזם הוא לא בהכרח רציונלי להיפך ברציונליזם מוגזם הוא לא רציונלי כי רציונליזם מוגזם זה בעצם להידבק במה שנראה לי הגיוני ולא לקבל דיווחים מרכאות לא רציונליים כן דיווחים שלא מתיישבים עם התפיסות שלי ואז כמובן זה בסך הכל עיוורון מחשבתי או קיבעון מחשבתי ולא לא יאפשר לי לבדוק את עצמי באופן ביקורתי ולשנות את התפיסות שלי. לכן רציונליזם מהסוג הזה הוא מאוד לא רציונלי. אני לא מזלזל ב… מה?
[Speaker B] הרב אני פשוט לא מבין את הדוגמה שהרב הביא אני כגסטרואנטרולוג ידוע לי שצהבת והפטיטיס רובם ההפטיטיסים האקוטיים חולפים זה עניין של זמן. ברור שאם היו בודקים איזה סוג של צהבת זו הייתה זה שהיא חלפה זה לא מפתיע. לחשוב שזה נוצר באיזה מנגנון מוזר שיונים מתות וזה משפיע על הבילירובין בדם נשמע ממש מוזר.
[הרב מיכאל אברהם] טוב זה באמת נשמע מוזר אני מסכים לגמרי רק מה אתה רוצה להסיק מזה שזה לא נכון?
[Speaker B] אני אומר כל ההפטיטיסים החריפים כמעט כולם חולפים אחרי זמן מסוים. הצהבת חולפת אחרי זמן מסוים תלוי איזה סוג A E B C אז חצי שנה זה לא לא משונה במיוחד.
[הרב מיכאל אברהם] לא מה זה לא משונה?
[Speaker B] אני דווקא אני דווקא זוכר את הדוגמה המופלאה שהרב הביא על התאונה שהייתה עם שמונה הילדים שבדיוק הפוך הרב לא סמך על הנס ולא…
[הרב מיכאל אברהם] כן זה משהו אחר אנחנו נגיע גם לזה אבל זה משהו אחר אתה אתה מפספס פה נקודה חשובה. יש פה חצי שנה שהעסק לא זז וברגע שהגיעו היונים הוא פתאום נסוג. הקורלציה הזאת כמובן לא הכרחית שום דבר לא הכרחי. מי שלא מדבר אנא תחזרו למיוט. הקורלציה הזאת גם אם היא לא מובילה למסקנה הכרחית אני לא חחשוב שאפשר להתעלם ממנה כלאחר יד זה בהחלט אמור לעורר אותי למחשבה שיכול להיות שמה שאני יודע על הפטיטיס מכל סוג שלא יהיה אולי הוא לא נכון אולי הוא לא מדויק. יכול להיות שיונים כן יש להם איזושהי השפעה על הדברים האלה אם אני אדחה כל דבר שלא מוכר לי כמו שאמרתי קודם אני אשאר עם המדע או עם הרפואה של אדם הראשון. אז לכן בעיניי זאת גישה מאוד לא הגיונית הגישה הזאת. אני לא אומר שיונים עושים את זה אני אומר שזה צריך בדיקה רצינית לפני שמגבשים עמדה אם זה עובד או לא עובד. זה הכל.
[Speaker C] מי יכול היה לדעת שפטריות משפיעות על חיידקים?
[הרב מיכאל אברהם] מה לא הבנתי?
[Speaker C] מי יכול היה בכלל להעלות על דעתו שפטריות יש להן איזה השפעה על חיידקים?
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי אני עד היום לא מעלה את זה בדעתי לא יודע. אבל בסדר כן כל מיני תופעות שלא ידעו פעם אם לא היו מוכנים לקבל את העדויות עליהן אז היינו נשארים עם מה שידעו אז ולא לא היינו כן בדיוק היום ראיתי איזה התייחסות לזמלויס אולי נדבר על זה בהמשך באחת הפעמים הבאות על ה גם כן על ההיצמדות למוכר יש לנו נטייה להיצמד למוכר שהיא לא היא לא מופרכת זאת אומרת אני לא חושב שנכון לזלזל בה אבל צריך להיזהר לא להיצמד מדי זאת אומרת כן להיות מוכנים לשינויים לא לא להיות צמוד באופן מוחלט אל המוכר. שמרנות מדעית יש בה היגיון שמרנות מוגזמת מדעית היא היא מרשם בטוח לטעויות ולקיבעונות. טוב בכל אופן… אז הטענה היא בעצם שרציונליזם כעמדה פילוסופית זה לא אותו דבר כמו רציונליות, שזה תיאור של צורת התנהלות או צורת קבלת החלטות או חשיבה או מה שלא יהיה. וזה לא אותו דבר. זאת אומרת, היצמדות לשכל זה איזשהו סוג, תקראו לזה אופי או תפיסה פילוסופית או מה שלא יהיה, אבל זה לא מקביל לרציונליות. ולכן ההבדל הזה הוא הבדל מאוד חשוב כשאני מדבר על רציונליזם כעמדה פילוסופית אני מדבר על רציונליזם ולא על רציונליות. כי רציונליות כולם כמעט כולם טוענים לכתר הרציונליות, גם קשה להגדיר את זה. רציונליזם זה תפיסה פילוסופית מסוימת. זו תפיסה שאומרת שאני יכול ללמוד על העולם באמצעות השכל. אני אחדד את זה יותר עוד מעט. כנגד זה עומדת תפיסה שקרויה אמפיריציזם. אמפיריות זה למידה מהניסיון, מתצפית. ואמפיריציזם בעצם טוען שאי אפשר ללמוד על העולם אלא מתוך תצפיות, מתוך הניסיון. ולא, השכל הוא לא כלי להכרת העולם, זאת בעצם הטענה האמפיריציסטית. ובמובן הזה אני רוצה קצת לחדד, למרות שזה קצת מקדים את המאוחר, אבל כדי לדייק את המושגים. הרציונליזם לא טוען שלא לומדים על העולם מהניסיון או שאי אפשר ללמוד על העולם מהניסיון, אלא הוא טוען שאפשר גם ללמוד על העולם באמצעות השכל. הוא לא טוען לבלעדיות של השכל. הוא טוען לזה שהשכל גם הוא כלי להכרת העולם. האמפיריציזם טוען שהשכל הוא לא כלי להכרת העולם, רק הניסיון הוא כלי להכרת העולם. לכן זה קצת אסימטריה הוויכוח בין רציונליזם לאמפיריציזם. הרציונליזם טוען שגם השכל הוא אמצעי, האמפיריציזם טוען שרק הניסיון הוא אמצעי להכרת העולם. אז יש פה איזושהי אסימטריה שחשוב לזכור אותה, אבל היא במוקד הדיון. אנחנו נגיע אליה עוד מעט בצורה יותר מפורטת.
[Speaker D] גם אמפיריציסט תמיד משתמש בשכל כדי להסיק מסקנה.
[הרב מיכאל אברהם] בשכל, אבל הוא לא רואה בו כלי להכרת העולם.
[Speaker D] אבל בלי שכל הוא לא יכול להבין שום דבר ממה שהוא…
[הרב מיכאל אברהם] בלי ארוחת בוקר אי אפשר לעשות את זה, כי אם תהיה רעב ותמות ברעב גם לא תוכל. אבל ארוחת בוקר היא לא כלי להכרת העולם. עוד רגע אני אחדד את זה קצת יותר. אז אני רוצה קצת להתחיל באיזשהו מבט היסטורי שכבר נתתי אותו בעבר, אני לא זוכר כבר באיזה הקשר. מבט היסטורי על העימות הזה בין רציונליזם לבין אמפיריציזם. בתקופות הקדומות, בעת העתיקה, מה ששלט בכיפה זה הרציונליזם. רציונליזם לא להבדיל ממיסטיקה או להבדיל מדתיות, אלא להבדיל מאמפיריציזם. אני מדבר רק בהקשר הפילוסופי, רציונליזם מבחינתי זה האנטיתזה לאמפיריציזם. לא רציונליות להבדיל ממיסטיקה או מחשיבה לא רציונלית או מה שלא יהיה, זה היה בשפע בעת העתיקה גם כן, לא מתכוון לשלול את זה. אלא במובן של רציונליזם מול אמפיריציזם הכף המשקולת נטתה מאוד בבירור לטובת הרציונליזם. מה זאת אומרת? הטענה או הגישה הבסיסית הייתה, אריסטו אולי הוא הדוגמה המובהקת אבל כמובן זה לא רק הוא, וההשפעה העצומה שלו עד סוף ימי הביניים בעצם, הייתה כזאת שבעצם אנחנו לומדים על העולם באמצעות השכל שלנו. אז אם אריסטו רוצה לדעת, זו הדוגמה שחביבה עליי, לא שלי אלא דוגמה נדושה, אם אריסטו רוצה לדעת על שתי אבנים, אחת שוקלת קילו ואחת שוקלת עשרה קילו, מי תיפול יותר מהר לקרקע? אם נעזוב אותם באוויר וניתן להם ליפול, מי תגיע יותר מהר לקרקע? אז הוא לא טורח לעשות ניסוי ולבדוק את זה אלא הוא אומר בהיגיון בראש האבן הכבדה נופלת מהר יותר. לכן ברור שהיא תגיע מוקדם יותר לקרקע. האמת היא שזה לא נכון. האמת היא שהן נופלות בדיוק באותה מהירות, באותה תאוצה ולכן גם אותה מהירות. ובשביל לעשות את הניסוי הזה לא צריך כור גרעיני או מאיץ חלקיקים משוכלל. מה שצריך זה לקחת שתי אבנים, לעלות לקומה א' או קומה ב' של איזה בניין או משהו כזה ולזרוק. ולעזוב אותם באוויר ולראות מי מהן מגיעה ראשונה לקרקע. ניסוי מאוד מאוד פשוט. אם אריסטו היה טורח לעשות את זה, היה מגלה שהוא מדבר שטויות. אבל הוא לא טרח לעשות את זה. למה? משום שהיה ברור לו בהיגיון שהאבן הכבדה נופלת מהר יותר, ומה למה לי קרא סברא הוא, כן? יש לי סברא ברורה, בשביל מה אני צריך לעשות ניסיון? עכשיו, רק להוציא מטעות, אריסטו השתמש בניסיון. אריסטו בהחלט אחד מאבות המדע גם המודרני. הוא עשה, הוא בדק, הוא עשה תצפיות, הוא עשה מיונים, טקסונומיה, בהחלט היה אדם ואגב הרבה מאוד מהרציונליסטים הגדולים, כולל דקארט למשל, היו אנשי מדע תצפיתי. אבל עדיין תפיסתם הפילוסופית הייתה תפיסה רציונליסטית. באיזה מובן? במובן הזה שגם השכל נתפס אצלם כאמצעי להכרת העולם, לא רק השכל אלא גם השכל. אבל ברור שבמקום שבו נגיד אין לי סברא, השכל לא אומר לי מה יקרה בסיטואציה הזאת, אז אני אשתמש בתצפית. זאת אומרת, כן, יש שאלה קטנה.
[Speaker B] אני תמיד תהיתי איך יכול להיות שאדם כל כך מוכשר וגאון כמו אריסטו מעלה כל מיני רעיונות כאלה שכל כך תלושים, לא יודע, נדמה לי שהוא טען שברבורים צומחים על עצים, וכמו הדוגמה הנפלאה שהרב הביא עכשיו. מה זאת אומרת, אדם חכם, זה לא צריך להיות גאון הדור פעם אחת לפקוח את העיניים ולראות ששתי אבנים נופלות יחד. זה לא דוגמה מובהקת שאנחנו יודעים את מה שאנחנו רוצים לדעת והרציונליות היא מאוד מאוד תלויה על בלימה?
[הרב מיכאל אברהם] זה בכלל לא קשור לגאוניות, בכלל לא קשור לגאוניות. זאת אומרת, אם משהו נראה לך מאוד ברור ואתה רציונליסט, אז זה כנראה המציאות. למה שתטרח לעשות ניסוי על משהו שהוא מובן מאליו? הוא לא טרח לעשות את זה וזה לא פגם בחכמתו. הוא היה איש חכם כנראה. זה בכלל פשוט תפיסה כזאת שאומרת למה לי קרא סברא הוא. אם זה ברור לי בהיגיון למה אני צריך לעשות ניסיונות? אני יודע, מה הבעיה? זה כמו האם אני צריך לעשות ניסיונות כדי לבדוק שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות? לא, יש לי הוכחה לזה ולכן ברור לי שזה נכון. אני אף פעם לא מדדתי את זה דרך אגב בשום ניסיון, אבל אני בטוח שזה מה שיצא אם אני אמדוד. כי ברור לי שזה נכון. נכון, פה יש לי הוכחה מתמטית, אבל עדיין ברמה העקרונית מה שנראה לנו מובן מאליו אנחנו לא נצא לבדוק. ולכן אני לא, בעיניי זה לא דבר כל כך תמוה שאריסטו לא טרח לבדוק את העניין. אני אומר במקום שבו היה ברור לו בהיגיון או בשכל שזה המצב. במקום שבו השכל שלו לא היה חד משמעי והוא לא ידע מה קורה, אז הוא בהחלט השתמש בתצפיות. אנחנו כולנו כאלה דרך אגב. אתה עצמך קודם, אתה עצמך קודם הרהרת על הסיפור הזה עם הצהבת. עכשיו בא בן אדם הביא לך עובדה. אתה אומר עזוב אני לא מסתכל על העובדות, זה לא נכון. אני דוחה את זה על הסף. זה בדיוק רציונליזם של אריסטו.
[Speaker B] לא, אני לא אמרתי שאני דוחה, אני אמרתי שאני יודע שמבחינה מכניזם רפואי פשוט אדם אמור להחלים אחרי חצי שנה בדרך כלל.
[הרב מיכאל אברהם] אמור להחלים, אבל הקורלציה מול הזמן שבו שמו לו את היונים היא אומרת דרשני. זה שהוא אמור להחלים לא הבאתי את הראיה מזה שהוא החלים. זה שהוא החלים זה ברור. אלא מזה שזה קרה בדיוק אחרי חצי שנה שזה לא זז, זה קרה בדיוק עם הנחת היונים על הפופיק שלו. זה משהו שאמור לעורר אותי למחשבה. עוד פעם מה המסקנות אני לא נכנס לזה, אבל בהחלט משהו שאמור לעורר אותי למחשבה ולא לגרום לי לדחות את הדברים על הסף. אגב הזכרתי את זה אני חושב, פעם קראתי איזה מאמר של הרב טאו. הרב טאו בדק את זה כנראה בצורה שיטתית לפחות לטענתו והוא טוען שזה בובקס. אומר שזה שטויות, הוא טוען שיש ליונים איזה שהוא פתח אוויר מאחוריהן וכשלוחצים אותם אל הפופיק זה פשוט חונק אותם ולכן הם מתות. אבל למה אנשים מבריאים? זה מקרה. זאת אומרת אוקיי מתישהו הם מבריאים וזה מקרה. זאת אומרת כשבודקים שיטתית זה כנראה עם קבוצת מדגם וביקורת וכפול סמיות וכל מה שצריך לעשות בניסוי מדעי, אז לטענתו לא נגלה השפעה מובהקת של היונים על ריפוי מצהבת. לא בדקתי. אני כן יודע שלמרות שבעבר היו גם רופאים שעשו בזה שימוש, אני יודע שבית חולים מאיר למשל השתמשו בזה. אני יודע את זה מאנשים ש… ראו את זה, זאת אומרת, בבית חולים מאיר רופאים השתמשו בדבר הזה. אני לא חושב שהיום זה קיים באיזשהו מקום. בכל אופן לא שמעתי. כך שנדמה לי שבאיזשהו שלב כבר בדקו את זה והבינו שזה לא נכון, אבל זה באמת אני לא יודע. אני מתרשם כך, לא בדקתי, אין לי מידע. טוב, ולענייננו, אני רק אומר לעצם העובדה שמישהו מביא לי מידע מהסוג הזה, אני לא אמור לדחות את זה על הסף, אלא אני אמור לחשוב איך מה ההסבר? מה יכול להיות? האם זה נכון? ואם זה נכון, אז איך זה עובד? זאת אומרת, להיות רציונלי אין פירושו להיות רציונליסט, אלא פירושו לקבל את האמת ממי שאמרה ואחרי זה לנסות להסביר הסבר רציונלי למה העסק הזה עובד, או לנסות למצוא את ההסבר הרציונלי למה העסק הזה עובד. אז בכל אופן אבל לענייננו, אז היינו אצל אריסטו. אז אריסטו כמובן, כמו שאמרתי קודם, משתמש בתצפיות בהחלט. במקום שבו השכל אמר לו משהו שנראה לו מובן מאליו או ברור לגמרי, אז הוא לא טרח לעשות ניסוי. והאמת שגם אנחנו כאלה, עד היום הרבה מאוד אנשים הם כאלה, כולל מדענים, כולל הכל. אלא מה? שאנחנו יותר ויותר מודעים לזה שהשכל יכול לתעתע. יש לנו טעויות ויש לנו שגיאות, ולפעמים השכל שלנו אומר לנו משהו בצורה מאוד ברורה, שווה עדיין, אם אפשר לפחות, לבדוק את זה בניסיון ולראות האם באמת זה כך או לא. אז יש לנו במובן הזה צברנו ניסיון על איך השכל שלנו עובד, גם זאת מסקנה מהניסיון. ומסקנה מהניסיון שאומרת שהשכל שלנו, גם אם הוא אומר לנו משהו בצורה מאוד מאוד ברורה, הוא יכול עדיין להטעות אותנו. זה לא תמיד נכון, ושווה תמיד לבדוק את הדברים בצורה אמפירית. התפתחו כבר גם תקנים לעניין הזה, כן, שאתה לא סתם אומר דברים מסברה, אם אתה רוצה לקבוע קביעה מדעית, היא צריכה להיות מעוגנת בניסיון. למרות שזה אולי נראה לך נורא מובן מאליו ונורא הגיוני, זה צריך לעבור איזה שהם מבחנים ניסיוניים לפני שהעסק הזה מאושר לשימוש, נגיד כתרופה או פרוצדורה רפואית או מה שלא יהיה. זה שנשמע לך הגיוני זה לא מספיק. בכל אופן, אבל כל זה זה מסקנות שהוסקו לאורך ההיסטוריה והניסיון כמובן גם משתלב פה והכל, אבל זה לא דבר טריוויאלי, זה לא דבר מובן מאליו. עד היום אנשים, משהו שהשכל שלהם אומר, הם לא יטו לקבל עובדות שסותרות את זה. הם יטו לומר שהעובדות האלה כנראה לא נכונות. ואולי באמת הם כאלה, אבל עוד פעם, שאלה של מינונים. טוב, בכל אופן.
[Speaker B] הרב אפשר לנסות עוד טיפה? אפשר עוד טיפה לנסות לערער על הרציונליות
[הרב מיכאל אברהם] לשנייה?
[Speaker B] ממשהו עכשווי, מאיזו דוגמה עכשווית שאותי ממש מרשימה. אתה יודע, הרב יודע ההסכם עם לבנון, הגז וכל הסיפור. אני מתרשם ש-100 אחוז, אולי 99.9 אחוז מתומכי הימין מתנגדים להסכם ומוצאים בו את כל הפגמים שבעולם, וההיפך בקבוצה השנייה. ואתה עומד תמה, זה אנשים רציונליים וזה וזה, זה מזרחן וזה מזרחן, זה איש ביטחון וזה איש ביטחון. ומשום מה קו פרשת המים בין שתי הדעות נחלק סביב האינטרסים הפוליטיים של שני הצדדים שהם ברורים מאליהם. זה לא מערער על כל הרציונליות וזה הופך את כל העניין לכל כך מותנה באינטרסים שצריך לחשוד בו משחר קיומו.
[הרב מיכאל אברהם] פה אני צריך לעשות עוד אבחנה, אם כבר העלית את זה. יש אבחנה בין ביקורת על החשיבה הרציונלית לבין ביקורת על הרציונליות של אנשים. זה ממש לא אותו דבר. מי שמפעיל חשיבה רציונלית, אני חושב שזה הכלי, כלי מאוד חשוב, לפעמים יחיד שיש לנו, לערער עליו זאת טעות. מי שטוען שהאנשים הם אנשים רציונליים והם פועלים עם הכלי הזה, הוא לא כל כך רציונלי, או לפחות לא מכיר בעובדות. לכן כשאתה מביא את הדוגמה הזאת, אתה לכל היותר יכול להסיק מכאן שאנשים לא נוהגים באופן רציונלי. זאת לא ביקורת על החשיבה הרציונלית, זאת ביקורת על האנשים שלא עושים בה שימוש. ואגב, הקורלציה הזאת לא כל כך מדויקת, מה שאמרת קודם. בדיוק עכשיו ראיתי, לא פעם ראשונה, ביקורת קשה בעיתון הארץ על ההסכם הזה. עיתון הארץ בהחלט לא שייך לאגף הימין.
[Speaker B] גונטז' היחיד שאומר את אותה דעה כל הזמן? אותו גונטז' שאמר את הדעה הזאת מהתחלה וטיעונים מאוד קלושים, לפחות לדעתי.
[הרב מיכאל אברהם] לא רק גונטז', גם אחרים. יש ביקורת, יש ביקורת קשה על ההסכם הזה. ראיתי מישהו היום רציני. המאמר של גונטז' זה כבר היה מזמן.
[Speaker C] זה כמו שדן אריאלי אומר, סתם
[הרב מיכאל אברהם] דוגמה, אני אומר זה לא כל כך פשוט. בפוליטיקה אתה יכול להתרשם, כן, ההוא אומר ככה וההוא צועק ככה, כי לכל אחד יש אינטרס. אגב, בהקשר הזה גם הרי ברור שלהסכם הזה יש יתרונות ויש חסרונות, נכון? זה ברור לכולנו. אז ברור שמי שרוצה להיות בעדו יכול, יש לו במה להיתלות, ומי שרוצה. אני חוזר לענייננו, אז אריסטו למעשה היה שייך לצד הרציונליסט, כן, הרציונליסט מבחינת תפיסתו הפילוסופית, אבל זה בגלל שהוא היה מוכן להשתמש בשכל להכרת העולם, לא שהוא אמר שרק השכל הוא אמצעי להכרת העולם. זה נקודה חשובה. טוב, זה מה ששלט בכיפה עד נגיד סוף ימי הביניים. אריסטו ונגזרותיו וממשיכיו, ובאיזשהו שלב הוא קיבל גושפנקה של הכנסייה, אצלנו אצל הרמב"ם, כן קיבל גושפנקות דתיות, אצל המוסלמים, אצל היהודים, אצל הנוצרים, נהיה קדוש ואסור היה לחלוק עליו. בתחילת, לקראת סוף ימי הביניים, תחילת העת החדשה, המאה ה-15 עבור ל-16, התחילו להתפתח ערעורים שונים על התפיסה הרציונליסטית. התפיסה שאומרת שהשכל הוא אמצעי המרכזי או בכלל אמצעי להכרת העולם. גם זה עבר איזה שהם ניואנסים, בהתחלה השאלה אם הוא המרכזי, אחרי זה השאלה אם הוא בכלל אמצעי לגיטימי להכרת העולם. ובמאה ה-15 התחילו להתעורר ביקורות פילוסופיות על הרציונליזם. אגב, אני אישית נוטה לחשוב, אני לא יודע אם זה צייטגייסט או ממש השפעה מודעת, אבל זה דומה מאוד לוויכוח על הפלפול בהקשר של לימוד תורה שגם הוא התעורר במאה ה-15, הוויכוח על הפלפול כי גם שם הפלפול הוא איזושהי בניית מגדלים אינטלקטואליים באוויר, והביקורת על הפלפול זה שתבדוק את זה מול העובדות. העובדות במקרה הזה העובדות ההלכתיות. אתה בונה מגדל נורא יפה באוויר, אבל הוא לא באמת מחזיק מים, זאת אומרת יש סתירות מפה וסתירות משם ויש לך קושיות, אתה לא טורח לבדוק את המבנה שלך כי אתה מאוהב ביצירה, כן, ביצירה שאתה יצרת. כן, איך קוראים לזה? איך קוראים לזה? להוא שהתאהב בפסל שהוא יצר. פרח לי, משהו עם פ. מכירים? טוב, לא משנה.
[Speaker B] מי זה מי זה? ההוא שמה?
[הרב מיכאל אברהם] התאהב בפסל שהוא יצר במיתולוגיה היוונית. פרח לי, לא משנה. טוב, הסיפור ידוע כזה. אוקיי, אז האנשים שמתאהבים ביצירי רוחם, ביצירי האינטלקט שלהם, ולא מוכנים לבדוק אותם מול עובדות. וזה בעצם גם היה במידה מסוימת הביקורת על הפלפול והביקורת על הרציונליזם בהקשר הפילוסופי מדעי הכללי יותר, שניהם קרו במאה ה-15. יש הרבה התאמות מעניינות, פיגמליון, בדיוק. הרבה התאמות מעניינות. טוב, בכל אופן, אז בעקבות הביקורת הזאת שהתעוררה במאה ה-15, התפתחה תפיסה פילוסופית שנקראת אמפיריציזם שאומרת שבעצם כדי לדעת משהו על העולם אנחנו נזקקים בהכרח לתצפית. בניסוחיה הקיצוניים הטענה היא שהשכל הוא בכלל לא כלי להכרת העולם. לא שחשוב להשתמש בתצפית, לא שתצפית זה העיקר, תצפית זה הדבר היחידי שיש. כן כמו שאומרים תמיד, כסף זה לא הדבר העיקרי, כסף זה הדבר היחיד. אז גם פה בהקשר הזה אותו דבר, ובמאה ה-16 התחילו להתפתח. נגיד סוף המאה ה-16, מתחיל להתפתח המדע המודרני. ובייקון, פרנסיס בייקון עם הלוגיקה האמפירית שלו, כן מנסה לבנות לוגיקה שתלווה את ההסקה שלנו מהניסיון, מהתצפית. לא לוגיקה במובן של אריסטו, לוגיקה דדוקטיבית, אלא לוגיקה אינדוקטיבית או לוגיקה של אנלוגיות, לוגיקה שמלווה את ההסקה המדעית, את ההסקה מהניסיון, מהתצפיות, מהעובדות, מתפתחת גם היא במאה ה-16 17. וכמובן המדע המודרני שבלאט לאט מתבסס יותר ויותר על תצפיות ועוזב את כל ההיפותזות הרציונליסטיות, את ההיפותזות שיוצאות מהשכל. בנקודת התפר פחות או יותר, סוף המאה ה-16, תחילת המאה ה-17, עומד למשל אדם כמו, הוגה דעות כמו דקארט. שדקארט מצד אחד היה מתמטיקאי, כן, מערכת הצירים הקרטזית של דקארט משתמשים בה עד היום, קרטזיוס זה דקארט, כן, מערכת צירים קרטזית זה פשוט על שמו. והוא היה איש מדע ופילוסוף ומתמטיקאי, באותה תקופה עוד לא היו הבדלים, מי שעסק בחוכמה עסק בכל התחומים האלה. אבל הוא היה רציונליסט אדוק בתפיסתו הפילוסופית וצרפתי, נכון אליאב? אמרתי כבר שהצרפתים זה רק, כשאני מדבר על הצרפתים אני מדבר על צרפתים מהמאה ה-20, לא לפני כן, היו שמה כמה בני אדם נורמלים גם, סליחה מחברינו פה, יש פה עוד כמה. טוב בכל אופן, אז דקארט היה רציונליסט, ובמסגרת זאת אנשים לא מספיק מכירים אני חושב את הרקע להיווצרותה של משנתו הפילוסופית של דקארט, כן, עקרון הקוגיטו, קוגיטו ארגו סום, אני חושב משמע אני קיים, שזה נתפס כמו איזושהי תשתית שעליה הוא בנה את ההוכחות שלו לקיומו של אלוהים. בהתחלה אני מוכיח שאני קיים, ואחרי זה אני יכול להוכיח שאלוהים קיים וכן הלאה. אז זה הכול נכון, אבל יש פה משהו יותר יסודי יותר במישור המתודולוגי שעומד בבסיס כל המהלך הזה. בעצם דקארט נלחם, נלחם איזה קרב מאסף, איזה כן, איזה קרב הרואי אחרון כנגד המתקפה האמפיריציסטית, למרות שהוא בעצמו היה גם איש מדע. אבל הוא נלחם נגד המתקפה האמפיריציסטית ורוצה להציל את הרציונליזם. כשלהציל את הרציונליזם פירושו להציל את האפשרות ללמוד על העולם באמצעות השכל. לא להציל את העובדה שרק באמצעות השכל לומדים על העולם, כי הוא היה איש מדע והשתמש גם בניסיון ובתצפית, ועוד פעם אני חוזר לזה כל הזמן כי זה חשוב. אבל הוא כבר התמודד מול המתקפות הבוטות יותר, הקשות יותר, שאומרות שאי אפשר בכלל ללמוד על העולם עם השכל, רק עם התצפית, אוקיי? והוא ניסה להראות לא נכון, יש דברים שאני יכול ללמוד על העולם באמצעות השכל. והמהלך שלו בעצם היה, בוא ננסה לנקות, כן המהלך, הספק המתודולוגי של דקארט, הספק המתודי. בעצם בוא נטיל ספק בכל דבר עלי אדמות ונראה עם מה נישאר, האם יש משהו שאיתו אנחנו יכולים להגיע לוודאות מוחלטת בזה שהוא קיים? מה פירוש וודאות מוחלטת? שתהיה לנו הוכחה מיניה וביה שהדבר הזה קיים, הדבר הזה נכון. אוקיי, אז הטענה היא שאם אתה מנקה את כל הדברים שלגביהם אתה בספק, בסוף בסוף יש משהו אחד שבו לא תוכל להטיל ספק, וזה שיש מישהו שמטיל ספק, שזה אתה. זאת אומרת, אם אתה מטיל ספק, אתה לא יכול לכפור בזה שיש פה אקט של הטלת ספק, זאת אומרת שיש פה מישהו שמטיל ספק. וכיוון שכך, אתה יכול להסיק שזה לא חשוף למתקפות של ספקנים או של אמפיריציסטים או של מה שלא יהיה. את ההוכחה לקיומי שלי אני יכול לבסס בלי הזדקקות לתצפית, ממחשבה טהורה. ואז על זה הוא מנסה לבנות את קיומו של אלוקים ועוד כל מיני דברים כאלה ואחרים, אגב גם את התצפית בסוף הוא בונה על זה, אבל לזה נגיע אולי בהמשך. עכשיו המהלך הזה של דקארט בעצם בא. זה כבר היה בשיא. הרציונליזם נמצא בנסיגה קשה מול מתקפה מדעית פילוסופית, ודקארט מנסה להציל אותו. והטיעון של הקוגיטו זה בעצם הניסיון שלו להיאחז בקרנות המזבח הרציונליסטיות, לעשות להראות שעם השכל אפשר להגיע לטענות על העולם. למשל שאני קיים זאת טענה על העולם. אז הנה באמצעים שכליים טהורים אני יכול להגיע למסקנה על העולם. כן, אנסלם זה הדוגמה, הראיה האונטולוגית לקיומו של אלוקים זאת דוגמה אחרת. זה כל מיני טיעונים שמנסים להגיע לטענת עובדה על העולם בלי תצפיות, אלא מתוך שכל בלבד. בהקשר של הקוגיטו ובהקשר של הטיעון האונטולוגי של אנסלם הם עושים צעד יותר רדיקלי. הם מנסים להראות שאני יכול ללמוד על העולם באמצעים לוגיים ודאיים שלא נזקקים להנחות יסוד. זה מה שנקרא ראיה אונטולוגית. ניתוח מושגי בלבד. כי תבינו, אני יכול למשל ללמוד דברים על העולם על בסיס הנחות יסוד שלי והנחות היסוד האלה הם הנחות רציונליסטיות, זאת אומרת מהשכל, לא מתצפית. אבל מהם אני יכול להסיק מסקנות על העולם. המסקנות האלה לא יהיו ודאיות כמובן, כי הם תלויות בהנחות, וההנחות עצמן או שהן נכונות או שלא. ולכן זה לא להסיק מסקנה על העולם באמצעים לוגיים בלבד, אבל זה כן באמצעים שכליים בלבד. לכן זה לא אותו דבר. אנסלם ודקארט ניסו להציג טיעון לוגי שמוביל למסקנה באופן ודאי, זאת אומרת לא צריך הנחות יסוד בכלל. לא ממקור תצפיתי ולא ממקורות אחרים. לא צריך שום הנחות יסוד. זה מין הוקוס פוקוס כזה שמנביע טענה, איזה מסקנה כלשהי בלי לבסס אותה על הנחות יסוד בכלל. זה תרגיל לוגי כזה. התרגיל הזה נכשל. נכשל בשני המקרים, הוא לא יכול להצליח אני חושב, אבל זה בעצם היה הניסיון שעשה דקארט. זה ניסיון להגן על הרציונליזם. אחרי זה, כמו שאמרתי קודם, הוא אפילו ביסס את האמפיריציזם ואת האמון שלי במדע ובתצפית גם על הרציונליזם. אחרי שאני יודע שאני קיים, ויש לי אלוקים קיים והוא נטע בי כלים של חשיבה ושל הכרה וכולי, עכשיו אני יכול גם להאמין לחושים. אז עכשיו אני יכול גם לקבל את התצפיות שלי. מבחינתו התצפית היא נגזרת, האמפיריציזם אפשרי רק על בסיס רציונליסטי. הרציונליזם הוא הבסיס שעליו אפשר לבנות את האמון שלנו בתצפיות, באמפיריה. אוקיי, זה בעצם הטענה, כן. ההוכחה של דקארט לקיומי זו הוכחה לקיומו של השכל שלי, של החשיבה שלי. לא של הרגליים, או של הבטן או של הראש. של החשיבה. במובנים מסוימים הוא הוכיח את קיומה של הרוח והוא טוען שזה הבסיס גם להכיר בקיומו של החומר, בניגוד למה שבדרך כלל חושבים שהחומר זה ברור שזה קיים אבל על הרוח יש ויכוח אם אנחנו מטריאליסטים או לא. דקארט אמר זה פשוט הפוך להיגיון. הרוח ודאי קיימת. אם החומר קיים או לא זה ויכוח מול האידיאליסטים. אבל הרוח ודאי קיימת, הרוח היא זו שמכירה את החומר ואם אני לא מקבל את קיומה של הרוח אז גם החומר לא קיים. טוב בכל אופן לענייננו, אז דקארט בעצם ניסה להציל את הרציונליזם ולהראות באופן קונסטרוקטיבי שאני יכול ללמוד דברים, להסיק טענות על העולם באמצעים שכליים בלבד, בלי תצפיות. זה בעצם היה הפרויקט הקרטזיאני, הפרויקט הפילוסופי שלו. עכשיו אחריו הוא נחל תבוסה, תבוסה קולוסאלית הייתי אומר, לא שלכולם ברור לגמרי מה הבעיה עם הקוגיטו אבל לכולם ברור שיש בעיה עם הקוגיטו, יש לי על זה טור באתר אני לא אכנס לזה כאן. בכל אופן דה פקטו בעולם המדעי והפילוסופי התחוללה מהפכה במאה השש עשרה, והחשיבה האנושית עברה די במהירות מרציונליזם לאמפיריציזם, ואפילו לאמפיריציזם קיצוני. אמפיריציזם קיצוני פירושו שרק התצפית היא כלי. להכרת העולם ולא השכל. לא שצריך תצפית, לא שחשוב תצפית, רק התצפית. זאת אומרת השכל הוא לא כלי להכרת העולם. בשביל להכיר את העולם אתה צריך לצפות בו. מה שאתה חושב, מי אמר שמה שאתה חושב מתאר את מה שקורה? אם יש לך ניסיון, אם אתה יכול לצפות בדברים, אז בסדר, זה בסיס סביר לטעון טענות על העולם. אבל זה שאתה חושב שמשהו נראה לך הגיוני, אז הוא נראה לך הגיוני. אז מה? כל עוד לא בדקת את זה, זה לא אומר כלום על העולם. כן? מארק טוויין החביב עלי, שאמר העולם לא חייב לך כלום, הוא היה פה לפניך. זה שאתה חושב באופן מסוים, זה לא אומר שכך באמת קורה במציאות. המציאות לא חייבת לך כלום. אז זו התפיסה הרציונליסטית, סליחה, האמפיריציסטית שאיכשהו כבשה את מקומה או תפסה את מקומו של הרציונליזם. אלא מאי? שהתהליך הזה לא נעצר כאן. הוא ממשיך הלאה ובעקבות המהפכה הרציונליסטית, בעצם בעיקר באיים הבריטיים, יש איזשהו שגשוג של פילוסופיה אמפיריציסטית. כן? שלושת הבריטים הבולטים זה לוק, יום וברקלי. אוקיי? שהם בעצם שלושה אמפיריציסטים בריטיים מרכזיים, שהם מפתחים את המשנה האמפיריציסטית הפילוסופית. הם היו בעיקר פילוסופים אגב, לא מדענים. באותה תקופה כבר מתחיל להיווצר ההבדל בין פילוסופים לבין מדענים. המאה השבע עשרה, שמונה עשרה, שם הדיסציפלינות מתחילות להיפרד, והם היו בעיקר פילוסופים, אבל במקביל אליהם כמובן המדע האמפירי מתקדם בצעדים הולכים וגדלים יחד עם הפילוסופיה האמפיריציסטית. אלא מאי? שהפילוסופיה האמפיריציסטית מגיעה אצל יום, ואולי ברקלי גם, לשוקת שבורה.
[Speaker C] בגלל
[הרב מיכאל אברהם] שכשלוקחים את האמפיריציזם באופן קיצוני, זאת אומרת מאמינים בו עד הסוף, רק הניסיון הוא כלי להכרת העולם ולא השכל, בעצם מגלים לאט לאט שמעט מאוד דברים אנחנו באמת יכולים ללמוד מהניסיון, אם בכלל. ולכן כל מיני ספקות שיום מעלה לגבי אינדוקציה, סיבתיות וכולי, בעצם יום בעצם מעלה שאלה קשה לגבי המון המון דברים שאולי לוק ואלו שלפניו חשבו שאנחנו לומדים אותם מהניסיון, ויום בעצם חשף שבבסיסם עומדים כל מיני עקרונות שהם לא נלמדו מהניסיון, אלא עקרונות שאנחנו מניחים אותם, כמו עקרון הסיבתיות, האינדוקציה, חלל וזמן, כל מיני דברים שונים שמשפיעים על החשיבה המדעית, ואיכשהו אנשי מדע בטוחים שהם בסך הכל עוסקים בתצפית טהורה והם הרבה פעמים לא שמים לב כמה תובנות אפריוריות משוקעות בתוך העבודה המדעית שלהם. הם בטוחים שהם רק עוסקים בתצפית טהורה, אבל ממש לא. זאת אומרת וכבר במאה השבע עשרה, שמונה עשרה, האמפיריציסטים הבריטים שמים לב לעניין הזה, ולאט לאט, אצל לוק הוא היה מאוד אופטימי, הוא בנה איזושהי תפיסה אמפירית מאוד יפה, חילק את העולם בצורה מאוד לקטגוריות ואיכשהו בנה באמת פילוסופיה אמפיריציסטית עשירה, מגוונת, מבוססת לכאורה, הכל נהדר. אבל אז יום וברקלי מתחילים לנבור במשנה של לוק ומגלים יותר ויותר עקרונות שלוק מתייחס אליהם כאל איזושהי תוצאה של תצפית, אבל הם בעצם הנחות אפריוריות שהוא הניח. ואז בעצם יום מנסה לזרוק הלאה עוד ועוד דברים שהם לא תצפיתיים טהורים. כי אנחנו זוכרים, התצפיתיות הטהורה אומרת השכל הוא לא מכשיר להכרת העולם, רק התצפית. עכשיו, איזה דברים אני יכול לדעת רק על בסיס תצפית? מעט מאוד. רק עובדות שבהן צפיתי באופן ישיר. שום הכללה, שום דבר שאני עושה דמי מילתא למילתא, כל מיני היסקים כאלה ואחרים זה כבר עבודה של הראש, של השכל. אם אתה רוצה להיצמד לתצפית ולהיות אמפיריציסט ישר ונאמן וקיצוני, אתה נשאר עם מעט מאוד עובדות גרעיניות וזהו, אתה לא נשאר עם מדע בכלל. ובמובן הזה… יום הגיע מתוך האמפיריציזם שלו לספקנות מאוד עמוקה, מה שנראה להרבה מאוד אנשים תרתי דסתרי, להיות ספקן, להאמין במדע, בתצפית וכולי, סליחה, להיות רציונליסט, להיות רציונליסט, לא רציונליסט, אמפיריציסט שמאמין במדע ובתצפית ובהתקדמות וכדומה וללמוד מתוך הניסיון והכל, לא מתיישב לנו כל כך טוב עם דמות של ספקן. ספקן זה פילוסוף, כן, המדען הוא כאילו ההפך מספקן, אבל לא. יום הראה שדווקא האמפיריציזם מוביל לספקנות. ולמה? כי האמפיריציזם אם אתה לוקח אותו עד הסוף אתה נשאר אך ורק עם הדברים שבהם צפית באופן ישיר. כל שאר הדברים אתה אמור להיות ספקן לגביהם. אז הוא לא ספקן על התצפיות שלו, אבל הוא ספקן על כל השאר, ולאט לאט הוא מגלה שכל השאר זה לא מעט. זאת אומרת, התצפיות שבהן אתה יכול לדעת שאותן ראית במו עיניך זה מעט מאוד דברים. רוב הדברים ששייכים גם למדע הם לא דברים שאתה ראית בעיניים או שמישהו אפילו ראה בעיניים, לא רק אתה אישית אלא בכלל. זה הסקים מדעיים, תיאוריות שאנחנו בונים, כל מיני דברים מן הסוג הזה, כל אלה זה פעולות של השכל. ואם השכל הוא לא כלי להכרת העולם, אומר יום, אז מי אמר שיש בזה ממש בכלל? סתם הזיות. ברקלי לוקח את זה צעד אחד הלאה ובכלל משאיר אותנו עם ואקום מוחלט. כי ברקלי בעצם אומר שגם האמון שלנו בחושים אין לו הצדקה תצפיתית. האמפיריציזם בעצמו הוא לא מוצדק. ושמי אמר שהעיניים שלך משקפות נכון את המציאות, או האוזניים, או המישוש, כן, כל החושים? מי אמר לך? אולי יש שד מתעתע, כן, של דקארט, או הזיות, או מי אמר שיש בכלל מציאות? וברקלי בנה משנה אידיאליסטית מה שנקרא, שלא מכירה בקיומו של עולם חיצוני, שזה עוד יותר מוזר לקשור את זה למשנה אמפיריציסטית. וברקלי היה אמפיריציסט. אבל מתוך האמפיריציזם שלו הוא הבין שאפילו העובדות הטהורות שלגביהן יום לא הטיל ספק, בעצם גם הן אי אפשר לקבל אותן. כי מי אמר לך שזה נכון? מי אמר לך שמה שאתה צופה הוא באמת מה שקורה? ולכן בעצם הטענה של ברקלי זה שמה שאנחנו קוראים תצפית הוא בסך הכל מפגש עם תופעות שקיימות בתוכנו פנימה. בתוכנו או בתוכו פנימה אישית, אני לא יודע אם הוא האמין בקיומם של אנשים אחרים, אני לא יודע מה ההצדקה לזה, בעצם רק הוא קיים וכל החוויות ואנשים אחרים ועצמים אחרים והעולם זה הכל בעצם דברים שקיימים בתוך חשיבתו או הכרתו פנימה. ולכן מה שאנחנו קוראים עובדות ותצפיות והכל זה בעצם עוסק בנו בתוכנו פנימה, אין עולם חיצוני. וזה, זאת התוצאה של משנתו האמפיריציסטית של ברקלי. הוא היה אמפיריציסט. דווקא בגלל שהוא היה אמפיריציסט והוא דרש איזושהי ודאות, איזשהו כן, לתפוס ביד את מה שאני מאמין בו, הוא פתאום מבין שגם לתפוס ביד זה לא מספיק טוב. אתה לא יכול להגיד כלום על זה, כל מה שאתה יכול להגיד זה שאני רואה כך וכך. אתה לא יכול להגיד שקיים בעולם כך וכך. ואז בעצם המדע עוסק בחוויות הפנימיות שלי. אין עולם. אז האם זה אמפיריציזם או רציונליזם? אתה יכול לקרוא לזה אמפיריציזם אבל זה כבר ההבדל בין זה לבין רציונליזם כבר מיטשטש מאוד. אז ברקלי זה ממש לסיים את המהלך שמעביר אותנו מהרציונליזם לאמפיריציזם באיזשהו ואקום שמחזיר אותנו לרציונליזם. אבל הוא מחזיר אותנו לרציונליזם כל כך רזה, כי הרציונליזם הרגיל תפס שעם השכל אנחנו מכירים את העולם. כן האמין בקיומו של עולם חיצוני והוא אמר שהשכל הוא מכשיר להכרת העולם, התנהלותו של העולם, העצמים בעולם וכולי. ברקלי אחרי המהלך האמפיריציסטי בעצם חוזר לרציונליזם אבל זה רציונליזם שבעצם הופנה פנימה, לא החוצה. השכל הוא כלי להכרת העולם במירכאות, העולם הכוונה עולם החוויות שלי, כי אין עולם בחוץ. אז זה חזרה לרציונליזם אבל בצורה הרבה יותר רזה, מצומצמת, כן, הרבה הרבה יותר סקפטית, נקרא לזה כך. ובמובן הזה בעצם אחרי שהאמפיריציסטים הבריטים. משלימים את הגיבוש של המשנה הפילוסופית האמפיריציסטית אנחנו בעצם ניצבים בפני שוקת שבורה. כי לכולם ברור שהמדע שכבר באותו שלב בהחלט מתקדם יש בו ממש, זה מכשיר שעובד, זה מכשיר טוב, הוא מוכיח את עצמו. אי אפשר להגיד שאני לא לומד על העולם באופן כזה ושזה לא נעשה בצורה הרבה יותר טובה ממה שעשה אריסטו בזמנו בשיטותיו הרציונליסטיות. זאת אומרת אנשים פיתחו אמון במדע אבל לא הייתה לדבר הזה שום הצדקה פילוסופית. זה בעצם המשבר שבפניו עמד קאנט אחרי יום. זה מה שקאנט אמר שיום עורר אותו מתרדמתו הדוגמטית. כן, יום בעצם חידד לו את השוקת השבורה שבפניה עומדת החשיבה המדעית. כי מצד אחד ברור לנו שהמדע מצליח ועובד ויש בו ממש ואיכשהו האמון במדע הוא מובן מאליו, אבל כשאתה שואל את עצמך מה הצדקה פילוסופית לזה, אין. כי הצדקה רציונליסטית לאמון במדע לא מספיקה, המדע הוא דבר תצפיתי, הוא לא מאמין בשימוש בשכל להכרת העולם, ולתצפית אין באמת הצדקה, היא גם לא נותנת לנו כמעט שום דבר, וכמו שברקלי אומר מי אמר שבכלל אנחנו צופים במשהו. והרי קאנט בעניין הזה גם עשה איזשהו סיבוב עם היחס בין פנומנה לנואומנה אני לא נכנס כרגע לפרטים האלה. אז השבר הזה בעצם הוא פותח את המחשבה נקרא לזה לא החדשה אלא המודרנית. העת החדשה מתחילה במאה ה-16, החשיבה המודרנית יותר אני חושב מתחילה איפשהו באזור של קאנט ששם באמת הדברים יותר מגובשים ומשם והלאה לכולם ברור שיש פה איזשהו סוג של שמיכה קצרה. המשחק בין אמפיריציזם לבין רציונליזם זה בעצם משחק של שמיכה קצרה השאלה אם לכסות איתה את הראש או לכסות את הרגליים אבל אי אפשר לכסות את שניהם. זאת אומרת לא תצליח לתת משנה שלמה סדורה רציונליסטית לא תצליח לתת משנה שלמה אמפיריציסטית ובעצם יש פה משהו שאיכשהו נראה ללא הצדקה. הוא עובד, הוא מרשים, יש לנו אמון בו אבל אין לו הצדקה וזה מאוד מתסכל לפחות את הפילוסופים. המדענים דוהרים קדימה לא מעניין אותם שום דבר אבל את הפילוסופים זה מאוד מטריד.
[Speaker C] מה מפריע לפילוסופים להגיד גם וגם? מה
[הרב מיכאל אברהם] זה נקרא גם וגם? שגם
[Speaker C] השכל וגם הניסיון… מה
[הרב מיכאל אברהם] זה נקרא גם השכל וגם הניסיון? כי השכל לא יכול להיות מכשיר להכרת העולם. זה הלקח מהביקורת האמפיריציסטית כי זה שאני חושב באופן מסוים למה זה מחייב את העולם להתנהג באופן כזה? כי המבנים המחשבתיים שלי נטועים בי מסיבות שונות, אז עוד לא דיברו אבולוציה לא חשוב אבל נטועים בי מאיזושהי סיבה מעצם הולדתי. מאיפה אני יודע שיש איזשהו מתאם או התאמה בין האופנים שאני חושב לבין איך שהעולם מתנהג? אין איזושהי הצדקה. והתצפית עצמה לא נותנת לי את זה, תצפית נותנת לי לכל היותר עובדות פרטיות לפי ברקלי אפילו זה לא. אז יש פה משהו שאי אפשר להצדיק אותו. במדע יש מרכיבים לא תצפיתיים אבל פילוסופית הגענו למסקנה שכל דבר לא תצפיתי לא יכול להניב טענה על העולם לא יכול לקבל אותו כבסיס לטענה על העולם. אז איך אפשר להאמין במדע אבל גם להבין שלא יכול להיות לו בסיס? יש פה משהו שהוא דיסוננס לא פשוט. זה מה שאני אומר מה זה באותה מידה. אז הטענה, עניתי פה לשאלה, מכאן והלאה מתפתחות תפיסות כאלה ואחרות שלא באמת נותנות מענה לשאלה הזאת. היחיד שניסה להציג מענה שיטתי באמת לשאלה הזאת אני חושב, אחרים מנסים אבל באמת ניסיונות די עלובים, אבל קאנט ניסה לתת איזשהו מענה לשאלה הזאת. הוא ניסח אותה קודם כל זה השוקת השבורה של יום ואחרי זה ניסה לתת לה איזשהו מענה עם הסינתטי אפריורי דיברנו על זה באחת ה אני לא זוכר באחת הסדרות הקודמות. עם הסינתטי א-פריורי וטיעונים טרנסנדנטליים, לא לא חשוב כרגע, מי שלא מכיר אז לא משנה כל כך, אבל קאנט ניסה לתת לזה איזשהו מענה שנקרא נגיד בתמצית אני כן אגיד אותו, בעצם מה שהוא ניסה לטעון זה שאנחנו לא עוסקים, קצת קצת דומה לברקלי, אנחנו לא עוסקים בעולם עצמו כשאנחנו מדברים על מדע, כן חוקי המדע והתובנות המדעיות לא עוסקות בעולם עצמו אלא בעולם כפי שהוא מופיע לעינינו. לא בנואומנון שזה העולם כשלעצמו, אלא בפנומנון, בפנומנה, באופן שבו אנחנו תופסים את המציאות, לא במציאות עצמה. ואז הוא אומר שאם זה כך אז כן אפשר להבין למה השכל יכול לתת לי הכירות עם העולם, כי העולם שבו מדובר זה לא באמת העולם החיצוני אלא גם הוא נמצא אצלי בתוך הראש. בסדר, אז השכל יכול להכיר את עצמו ובמובן הזה אפשר אולי להאמין לכלים מחשבתיים, כלים שכליים שהם אומרים לי דברים על העולם, כי זה לא על העולם, זה על העולם כפי שאני תופס אותו. זה לא ממש ברקלי כי ברקלי חשב שאין עולם וקאנט חשב שיש עולם, רק הוא טען שהמאפיינים של העולם, התובנות שלנו על העולם, התכונות של העולם הם כולם מנוסחים בשפה הסובייקטיבית שלנו. ולכן המדע שעוסק בהם עוסק בעצם בדברים שמנוסחים בשפה סובייקטיבית, אבל הם טוענים טענות על העולם עצמו, לא כמו שברקלי חשב שאין בכלל עולם וכל הטענות הן עוסקות במה שקורה בתוכי פנימה. קאנט חשב שיש עולם והטענות עוסקות בעולם עצמו, רק הן מנוסחות בשפה שהיא שפה שלי, בצורות מחשבה ובמושגים ששאובים מהעולם שלי. הרבה טועים בעניין הזה לדעתי בפרשנות של קאנט, גם על זה כתבתי כמה טורים, אבל עוד פעם אלה פרטים שפחות חשובים לנו כאן. אז זה זאת ההצעה של קאנט. אני אני לא לא חושב שזה מחזיק מים, הטענה של קאנט, בסופו לא רק אני, כן יש הרבה ביקרו אותו. בין היתר למשל שאלו אותו למה, או שאלו עליו, למה אתה מניח שיש בכלל עולם בחוץ? אם כל מה שנגיש לך זה רק הפנומנה, רק הדברים כפי שהם מופיעים בהכרתך, אז מי אמר שברקלי לא צודק שכל מה שיש זה רק ההכרות שיש בתוכך ואין איזשהו עולם בחוץ שיוצר את ההכרות האלה? המסקנה הזאת בעצמה מאיפה היא מאיפה היא נובעת? כי איך אתה יודע שיש נואומנון? כל מה שאתה פוגש זה את הפנומנון, איך אתה יודע שיש נואומנון? מעבר לזה יש כל מיני קושיות. אני חושב שהעובדה שאנחנו מנסחים את הדברים בשפה שלנו ומשתמשים בכלי החשיבה שלנו לא אומרת שאפשר להשתמש בשכל כדי להכיר את העולם או שהשכל בעצם נותן לי את מה שקורה בעולם. נגיד שהגעתי לאיזושהי מסקנה שכן כמו נגיד החוק השני של ניוטון, הגעתי למסקנה שהתאוצה שגוף מפתח פרופורציונית לכוח שפועל עליו. בסדר? עכשיו קאנט יגיד איך אתה יודע? הרי זאת הכללה, זה תוצר של השכל, מי אמר לך שזה מה שקורה בעולם? אולי במקרים שצפית זה קרה אבל מי אמר שבשאר המקרים זה קרה? אז הוא אומר כי המבנה של השכל שלי מכתיב לי את חוק הטבע הזה, חוק הטבע הזה עוסק בעולם כפי שהוא מופיע לעיניי, לא בעולם כשהוא לעצמו. כן זה ההסבר שהציע קאנט לעניין. אלא שאז בעצם יוצא נגיד שבעולם עצמו היה גוף שהתאוצה שלו הייתה פרופורציונית לריבוע הכוח, לא לכוח עצמו אלא לכוח בריבוע. אוקיי? אז מה קאנט רוצה לטעון? שלא הייתי מצליח לראות את זה בעיניים שלי את הגוף, את התנועה של הגוף? נשמע הזוי, למה לא? מה זה שהתבניות של המוח שלי מגיעות למסקנה שהכוח פרופורציוני לתאוצה זה מונע מהעיניים שלי לראות את הגוף שנע בתאוצה אחרת? למה למה שהוא לא יראה? הוא רואה גוף שזז, למה שהעיניים יפספסו את זה? מה הבעיה? איך קורה הסינון של התופעות שבהן אני צופה, איך הסינון הזה מקביל בדיוק לדפוסים שלפיהם השכל שלי עובד? התצפית והשכל זה שני כישורים שונים למרות ששניהם כישורים שלי, אבל אבל זה כישורים שונים, אין אין סיבה לחשוב שאני לא, נגיד שיקרה משהו בלי סיבה, אז אני מחשבתית לא מוכן לקבל שקורה משהו בלי סיבה, אבל האם אני לא אוכל לראות משהו שקרה בלי סיבה? למה לא? ולהיפך. כן זה שאני נאלץ לחשוב באופן מסוים זה לא אומר שזה מאלץ את העיניים שלי. ומה שהן יראו או לא יראו. לכן התזה הקאנטיאנית בעיניי תזה מאוד ספקולטיבית, לא מחזיקה מים, בעיניי היא לא יותר מוצלחת מהתזה שאותה היא באה להחליף, או שאותה היא באה להסביר. לכן אני לא חושב שהתזה הזאת באמת יכולה להוות הסבר. אז מה כן? אני חושב שהאלטרנטיבה היחידה שקיימת פה ולדעתי עוד פעם אני לא מכיר מישהו שניסח את זה באופן הזה, אני מנסח את זה כך, אבל אני כן חושב שהתובנות האלה קיימות כבר אצל כל מיני הוגי דעות מכל מיני תקופות וסוגים. והטענה בעצם היא שזה נכון, אני רוצה להפריד או לטשטש את הדיכוטומיה בין רציונליזם לאמפיריציזם. כל הדיון שלנו עד עכשיו הניח שאני צריך לבחור או שאני רציונליסט או שאני אמפיריציסט, או שאני משתמש בחושים או שאני משתמש בשכל. וההנחה הייתה שאלה שני כישורים שונים בלתי תלויים, או שזה עובד או שזה עובד. אבל אני רוצה לטעון ששני האבחנה בין חשיבה לבין הכרה היא לא כל כך חדה. יש לנו איזשהם כישורים, כישורים בכ"ף כן, כישרונות יכולות, כן? יש לנו איזשהם כישורים שהם נמצאים בתווך או באמצע בין חשיבה לבין הכרה. אז זה מה שאנחנו, אני חושב שזה מה שאנחנו קוראים אינטואיציה. האינטואיציה שלנו היא מעלה לנו איזשהו סוג של מחשבות, תובנות שהן לא נגזרות לוגית מתובנות קודמות אלא הן עולות בעצמן. זאת אומרת עקרון הסיבתיות, יש לי אינטואיציה שהוא נכון, אוקיי? אז זה לא משהו שיוצא מתצפית כמו שיום אומר. יום אומר שאנחנו לא לומדים את עקרון הסיבתיות מתצפית, אז זה יצא לנו ממוחנו הקודח. ואז שואלים בסדר, אז אם זה יוצא ממוחנו הקודח זה כנראה רק אומר שהתבניות אצלנו בראש עובדות באופן סיבתי. כך אנחנו חושבים. האם זה אומר שהעולם עובד באופן סיבתי? לא בהכרח. אז למה שאני אניח שעקרון הסיבתיות נכון גם בעולם עצמו? אז הטענה שלי זה שעקרון הסיבתיות הוא לא תוצאה של חשיבה אלא תוצאה של הכרה. אבל לא, יום צודק, זה לא הכרה בחושים. זה הכרה שהיא לא על ידי חושים, הכרה שכלית. הטענה שלי זה שיש לשכל שלנו יכולת להכיר דברים לא באמצעות חמשת החושים. מה שהרמב"ם קרא בתחילת המורה נבוכים עיני השכל. זה שכל שמתבונן, לא שהוא חושב, הוא מתבונן על העולם. אבל זה לא עיניי, זה השכל עושה את ההתבוננות הזאת. אז יש פה פעולה הכרתית שנעשית על ידי השכל. או היגיון השמיעה של הרב הנזיר, כן? הוסרל יש לו גם כן ביטויים דומים, ועוד. מוצא צרפתי אגב. הטענה היא שיש לנו בעצם איזשהו סוג של יכולת שאפשר לקרוא לו חשיבה מכירה.
[Speaker B] וזה מה שנקרא חוש שישי לא?
[הרב מיכאל אברהם] אפשר לקרוא לזה חוש שישי גם. קיבל כל מיני שמות אצל כל מיני אנשים. אבל לענייננו זה משהו שמשלב את שני הדברים שקראתי להם קודם הכרה וחשיבה. יש לנו חלק בחשיבה שלנו שעוסק בהכרה של העולם, לא דרך חושים. השכל מכיר את העולם. זאת בעצם הטענה. עכשיו איך נקרא ליכולת הזאת, לכישורים האלה? זה אמפיריציסטי? זה רציונליסטי? מה זה? זה לא הכרה חושית. מצד שני זה לא חשיבה. זה סוג של התבוננות על העולם. זה כשאני מפעיל את האינטואיציה זה לא כמו לעשות חשבון מתמטי שתיים ועוד שלוש שווה חמש. זאת חשיבה טהורה. זה לא קשור לעולם. זה נעשה הכל בתוכי פנימה. אבל אינטואיציה בעיניי לפחות לדעתי זה כלי שבאמצעותו אני תופס דברים בעולם. זה סוג של אינטראקציה שלי עם העולם אבל לא אינטראקציה דרך החושים אלא דרך כישורים אחרים שיש לי. ובמובן הזה זה בעצם סוג של תצפית. רק תצפית לא חושית. ואני חושב שהתובנות שאנחנו לומדים על העולם לא באמצעות חושים צודקים האמפיריציסטים, אלו תובנות שנובעות מאמפיריציזם. תצפיות נעשות גם על ידי השכל. ואני טוען שכשאנחנו טוענים שיש בעולם עקרון סיבתיות, שלכל דבר צריכה להיות סיבה שמחוללת אותו, איך אנחנו יודעים את זה? מתוך תצפית. צודק יום. זה לא תצפית חושית, החושים לא יכולים לראות את זה. זה תצפית שהשכל עושה, האינטואיציה שלנו תופסת את זה. אינטואיציה זה לא איזה הברקה שכלית גאונית, זה הברקה הכרתית, לא שכלית. השכל תופס משהו בעולם. הוא תופס מבנה, חוק, צורת התנהגות, עיקרון, סברה כלשהי בעולם, לא אובייקט. אובייקט תופסים עם חושים, עם השמיעה או עם הראייה, עם המישוש או מה שלא יהיה. אבל כשאני רוצה לתפוס אידיאה, רעיון, מחשבה, כן, דפוס כלשהו, אז פה אני משתמש בעיני השכל, לא בחושים. בהיגיון פנימי או לא משנה איך שלא תקראו לזה.
[Speaker C] וזה מתחבר לשאלה הרחבה איך מתמטיקה שהיא תוצאה של השכל בלבד, איך העולם יודע להתנהג לפיה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. אני חושב שהמתמטיקה היא לא תוצאה של השכל, היא תוצאה של האינטואיציה. כשאני מדבר על המתמטיקה אני מדבר על ההנחות של המתמטיקה, האקסיומות, כי התוצאות הן נגזרות לוגיות של ההנחות. ומאיפה אני יודע את האקסיומות? מאיפה אני יודע ששני קווים מקבילים לא נפגשים? שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד? אני מבין את זה הגיונית. מה זה מבין, אבל זה טענה על העולם. אז אני מבין את זה בעיני השכל. אני מתבונן על העולם אבל אני מתבונן עליו בעיניים עצומות. ואני מבין שבין שתי נקודות לא יכול להיות יותר מקו ישר אחד, ואני מבין ששני מקבילים לא נפגשים אף פעם. אני מבין את זה, וכשאני אומר מבין פירושו אני רואה את זה. אני רואה בעיני השכל. אני מבין שכך נכון, שזה טבע העולם. אוקיי, זה הנקודה שאני רוצה לטעון. לכן זה בעיני ההסבר היחידי שבאמת מסביר את היכולת שלנו להכיר דברים לא באמצעות חושים, וכאן אני מסכם כי זה בעצם מסיים את הפתיח לסדרה הזאת. התלבטנו בשאלה איך אנחנו יכולים להכיר את העולם, האם אפשר להשתמש בשכל כדי להכיר את העולם. האמפיריציסטים לכאורה צודקים שלא. מצד שני אם באמת לא אז אין מדע. כל מה שיש זה אוסף עובדות שראיתי. חוקים כלליים, תזות על אלקטרונים, על דברים מופשטים, זה לא מדע במובן האמפיריציסטי המצומצם, הצרוף. אבל אני כן מוצא את עצמי מאמין לחוקים המדעיים, לתובנות המדעיות האלה. אז איך זה יכול להיות? הדרך היחידה להסביר את זה זה שבדרך לתובנות ולחוקים האלה השתמשתי לא רק בתצפיות אמפיריות חושיות, אלא גם בעקרונות שאותם הבנתי באמצעות האינטואיציה שלי. גם אותם שאבתי מהעולם, אבל הבנתי באמצעות האינטואיציה שלי שהם נכונים, לא באמצעות העיניים. ולכן עקרון הסיבתיות, עקרון האינדוקציה, כל הדברים שיום הציב עליהם סימן שאלה וקאנט לא פתר, ניסח את סימן השאלה הזה אבל לא באמת הציע לו פתרון, לא באמת הציע לו הצדקה, נדמה לי שהצדקה היחידה האפשרית זה שהעקרונות האלה בעצם הם תוצאה של תצפית שכלית. אי אפשר להכיר את העולם מתוך מחשבה צרופה שנעשית בתוכי פנימה. אבל זה לא נכון שצריך חושים, או רק חושים, אלא העקרונות המחשבתיים שאני מבחין בהם כשאני מתבונן על העולם ועל העולם האפלטוני, העולם הרעיוני, העולם האמיתי בעיני השכל שלי, באינטואיציה שלי, הם בעצם אלה שעוזרים לי להגיע לחוקים המדעיים, לתובנות המדעיות, והם בעצם ההצדקה למרכיבים הרציונליסטים בפעילות המדעית, למרכיבים שהם לא תצפית צרופה, שהם לא עובדות טהורות. ובנקודה הזאת אני אתחיל, אני אפרט יותר בפעם הבאה.
[Speaker C] גם המדע מכיר בעובדה שהוא מכיר את העולם על תנאי, מה שפופר אמר, עד שלא תבוא הפרכה.
[הרב מיכאל אברהם] לפופר נגיע והכל נכון, אבל עדיין הוא טוען שהוא מכיר את העולם. לא בטוח, זה כמובן זאת טענה אחרת אם אני בטוח או לא, אבל לא בטוח, אבל עדיין אני חושב שזה טבע העולם, כל עוד לא הוכח אחרת. והשאלה הפילוסופית שבה עסקתי עד עכשיו, זה מה ההצדקה לזה שאתה חושב ככה? למה להניח שזה טבע העולם? זה טבע התבניות המחשבתיות שלך.
[Speaker C] בצירוף מקרים מעניין מאוד קניתי היום את הספר, ספר חדש של יצחק בן ישראל, האם העולם באמת קיים, מסע מדעי פילוסופי מקאנט עד קוונט.
[הרב מיכאל אברהם] אז כתבתי על זה טור באתר שלי על הספר, אחרי שתקרא את הספר אני מזמין אותך לקרוא את הטור הזה.
[Speaker C] אוקיי. איזה מספר זה? איפה זה?
[הרב מיכאל אברהם] אחד האחרונים, ארבע מאות וחמש מאות וקצת נדמה לי. תחפש, יש חיפוש גוגל באתר. תחפש את השם של הספר אז תגיע אני מניח לטור הזה. אוקיי, אני אעצור כאן בשלב זה. הפעם הבאה זה חמישי, כן? רק היום חד פעמית בגלל אילוץ שלי עשינו את זה ברביעי.
[Speaker B] הרב, רק שאלה קטנה, אפשר? כשהרב מתאר את האינטואיציה כאיזה חוש כלשהו לגלות אמת על העולם, הרב כאילו מתעלם מההשפעה הגדולה של הרצון על האינטואיציה הזו. הרי, נניח, ניקח את הרמב"ן לנניח, אם היינו רוצים לממש את גישת הרמב"ן שהכל נס ולחיות חיים של נס, ולא לקבל את הסיבתיות בעצם כמשהו אמיתי, ולחיות את זה בתודעה של שויתי ה' לנגדי תמיד, הכל נס, אז אתה באמת חי ככה ואתה רואה את המציאות ככה, ככה הרמב"ן אולי חי באמת. אנחנו הרי, עוד פעם, הרצון שלנו איך שאנחנו רוצים לראות את העולם, ככה אנחנו מתארים וככה חשים וככה חיים אותו.
[הרב מיכאל אברהם] אני אראה לך את מה שעניתי לך על השאלה הקודמת. יש הבדל, אם אתה טוען שאין באמת אמת בהקשר הזה, זאת אומרת, או שיש חוקים בעולם או שהעולם כולו ניסים, אני לא מסכים. אם אתה טוען שהראייה שלי יכולה לעוות, או הנחות היסוד שלי יכולות לעוות את הראייה שלי, ולכן אם אני מניח שהעולם כולו ניסים ככה אני אראה אותו, ואם אני מניח שהוא לא ניסים אז אני אראה אותו באופן מדעי יותר, זה אתה צודק. אבל זאת ביקורת על בני האדם.
[Speaker B] אבל באופן מעשי, אם יש אמת או אין אמת ואין לנו אליה שום גישה, אז מה זה משנה לדבר על אמת שהיא לא נגישה?
[הרב מיכאל אברהם] יש לנו בהחלט גישה. לא ודאות, אבל יש לנו גישה. אנחנו יכולים לחשוב טוב האם הנחות היסוד שלנו מוצדקות או לא מוצדקות ואיפה הן משפיעות על הראייה שלנו, ולהסתכל באופן ביקורתי על המסקנות שלנו ולתקן. ואם תסתכל באופן ביקורתי על המסקנות שלך, אז אתה תראה שיש חוקי טבע בעולם. מי שאומר אחרת הוא פשוט טועה.
[Speaker C] לזה מה שקורין עולם כמנהגו נוהג וזה.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. טוב, אז שבת שלום על החשבון. להתראות. תודה.