לימוד מהניסיון – שיעור 4
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- התבגרות סינתטית, אינטואיציה ובקרה
- פרנסיס בייקון והביקורת על “מהעובדות לתיאוריה”
- חלוקת עולם העובדות לתחומים מדעיים
- בורחס, אידיאליזם ושרירותיות של קיבוץ תופעות
- לייבניץ, זהות הבלתי־נבדלים וביקורת “אובייקט = אוסף תכונות”
- אינסוף תיאוריות לאותו סט עובדות והצורך בתער של אוקאם
- ביקורת על ויקיפדיה, פופר והפרשנות המתודולוגית של התער של אוקאם
- אקטואליזם, אינפורמטיביזם והכרעה סטטיסטית לטובת מהותיות התער
- אינטואיציה, למידה, חומסקי וויטגנשטיין
- שאלות בסיום: אבולוציה ופופר
סיכום
סקירה כללית
הסדרה מציבה טענה עקבית שלפיה המדע אינו מתקדם מתצפיות “ניטרליות” אל תיאוריה, אלא מחייב כבר מן ההתחלה הנחות, אינטואיציות וכללים רציונליים שמכוונים את איסוף העובדות, את חלוקתן לתחומים ואת הבחירה בין תיאוריות מתחרות. ההצגה משתמשת בפרנסיס בייקון כמודל אמפיריציסטי נאיבי של “איסוף עובדות ואז מציאת תיאוריה”, ודוחה אותו באמצעות שלושה טיעונים מצטברים: אי־אפשר לבחור עובדות רלוונטיות בלי רעיון תיאורטי, אי־אפשר לתחם תחומים מדעיים בלי רעיון תיאורטי, וגם לאחר שיש סט עובדות נתון יש אינסוף תיאוריות מתאימות ולכן דרוש עיקרון כמו התער של אוקאם. מתוך כך נטען שהתער של אוקאם הוא עיקרון מהותי של נכונות ולא רק המלצה מתודולוגית, ושיש דרך סטטיסטית להראות שהעמדה האקטואליסטית־פופריאנית שגויה.
התבגרות סינתטית, אינטואיציה ובקרה
הבוגר הסינתטי מתקדם בתוך מסגרת דומה לילד שאוחז בדוגמה, אך אינו מקבל אותה כוודאות אלא נשען על אינטואיציה תוך הבנה שצריך בקרה, הצלבה ואלימינציה. הגישה מבליטה שהתקדמות אינה דבקות עיוורת במה שנמסר, אלא שימוש בכלים שמצמצמים שגיאות גם כשאין ודאות.
פרנסיס בייקון והביקורת על “מהעובדות לתיאוריה”
ההצגה מייחסת לבייקון ולתפיסה נפוצה עד היום את הרעיון שהמדע מתחיל באיסוף עובדות ורק אחר כך מגבש תיאוריה שמסבירה אותן. הטענה היא שאי־אפשר אפילו לקבוע על אילו עובדות להסתכל בלי רעיון מוקדם כלשהו על מה יכולה להיות התיאוריה, משום שיש אינסוף עובדות ואי־אפשר לרדוף אחר כולן. הדוגמאות של נפוליאון בווטרלו ושל זמלווייס וקדחת היולדות ממחישות שמתחילים ברעיון מופשט ואמורפי, בוחרים בעזרתו עובדות שעשויות להיות רלוונטיות, משפרים תיאוריה מול עובדות וחוזרים חלילה בתנועה של “רצוא ושוב” בין תיאוריה לעובדות.
חלוקת עולם העובדות לתחומים מדעיים
החלוקה לפיזיקה, כימיה וביולוגיה, ואף החלוקות הפנימיות בתוך הפיזיקה כמו גרביטציה, אלקטרומגנטיות ותרמודינמיקה, אינה ניתנת לגזירה מתוך “עובדות” בלבד. הדוגמה של ניוטון מציגה שגאות ושפל, נפילת גופים ומסלולי כוכבים לא היו נתפסים כשייכים לאותו תחום לפני הרעיון המאחד של משיכה בין גופים. ההצגה מדגישה שממספר נתון של עובדות אפשר לבנות מספר עצום של תתי־קבוצות (שתיים בחזקת אלף עבור אלף עובדות), ולכן בלי כיוון תיאורטי אין דרך “להריח” אילו עובדות שייכות יחד לתחום אחד, והחלוקה עצמה נוצרת בתהליך של תיקון תיאוריה והחלפה של עובדות בתוך הקבוצה.
בורחס, אידיאליזם ושרירותיות של קיבוץ תופעות
הסיפור של בורחס “טלן אוקבר טרטיוס” מובא כאנלוגיה: בעולם אידיאליסטי שבו אין עצמים אלא רק תופעות, אפשר להמציא שמות עצם כרצוננו לכל אוסף תופעות שרירותי, כך שכל חלוקה היא אפשרית ואין קריטריון טבעי שמאגד פריטים לתת־קבוצות “נכונות”. האנלוגיה מועברת לעובדות מדעיות: ללא רעיון מאחד על חוק או תיאוריה, כל תת־קבוצה של עובדות יכולה להיות “תחום”, והמחקר נתקע באינסוף חלוקות ללא התקדמות.
לייבניץ, זהות הבלתי־נבדלים וביקורת “אובייקט = אוסף תכונות”
עקרון זהות הבלתי נבדלים של לייבניץ מוצג עם הוכחתו שלפיה אם לשני אובייקטים יש אותו סט תכונות, הרי שהם אותו אובייקט, משום שלכל אחד יש תכונה של “לא להיות השני”. ההצגה טוענת שלייבניץ טועה מפני שהוא מניח שהאובייקט אינו אלא אוסף תכונותיו, בעוד שאפשר להניח אובייקט כנושא תכונות שאינו מצטמצם למכלול התכונות. הדיון ממשיך לטענה שלוגית אין מניעה לשני ישים בעלי אותן תכונות להיות שניים, ומובאת המחשה מן הפיזיקה באמצעות ההבחנה בין פרמיונים לבוזונים, כולל הטענה שבמערכות בוזוניות ובקונדנסציה של בוזה-איינשטיין יכולים להופיע חלקיקים זהים באותו מצב.
אינסוף תיאוריות לאותו סט עובדות והצורך בתער של אוקאם
גם לאחר שבוחרים עובדות רלוונטיות ומניחים שהן שייכות לחוק אחד, עדיין קיימות אינסוף תיאוריות שמתאימות להן. ההדגמה ניתנת באמצעות גרף של כוח מול תאוצה: חמש נקודות מדידה יכולות להתאים גם לקו ישר (כחוק השני של ניוטון) וגם לעקומות רבות אחרות, ולכן “הקו” הוא התיאוריה והנקודות הן העובדות, ואין מעבר חד־משמעי מהנקודות אל הקו. הבחירה בקו הישר מוצגת כהכרעה על בסיס פשטות, כלומר על בסיס עיקרון שאינו תצפיתי אלא אפריורי של התבונה, והוא עשוי להיפרע אם מדידות נוספות יפריכו אותו.
ביקורת על ויקיפדיה, פופר והפרשנות המתודולוגית של התער של אוקאם
מובא ציטוט מוויקיפדיה בעברית על התער של אוקם, כולל הטענה שאין לראות בו כלל של אמת אלא המלצה פרגמטית, ושכביכול הוא מסייע לבחור בין תיאוריות “נכונות לאותה עת” ולא בין אמת ושקר, תוך הישענות על קרל פופר ועל רעיון ההפרכה. ההצגה קובעת שכמות הטעויות שם “מדהימה”, ושזו תפיסה מקובלת אך שגויה משום שהיא מחמיצה את תפקיד האינטואיציה ואת האפשרות שהתער של אוקאם הוא עיקרון מהותי.
אקטואליזם, אינפורמטיביזם והכרעה סטטיסטית לטובת מהותיות התער
מובאת הבחנה של זאב בכלאר בין אקטואליזם לבין אינפורמטיביזם: האקטואליזם מזהה אמת עם העובדות שנמדדו בפועל ורואה בתיאוריה כלי ארגון בלבד, בעוד האינפורמטיביזם רואה בתיאוריה נשיאת אינפורמציה נכונה על העולם. ההצגה טוענת שהתער של אוקאם הוא קריטריון לנכונות ולא רק ליעילות, ושיש הכרעה מדעית־סטטיסטית בין העמדות: אם הפשטות אינה קשורה לנכונות, אז הסיכוי שניבוי התיאוריה הפשוטה יצליח בניסוי הבא הוא אפס ביחס לאינסוף האפשרויות; אך בפועל המדע מתקדם ומפיק אחוז ניכר של ניבויים מצליחים, ולכן האקטואליזם שגוי. מכאן נטען שהאינטואיציה ש“הפשוט הוא גם הנכון” היא כלי בעל תוקף אמיתי במחקר, גם אם אינו ודאי תמיד, ושבלעדיה המדע לא היה מתקדם כלל.
אינטואיציה, למידה, חומסקי וויטגנשטיין
נטען שאי־אפשר להסביר את האינטואיציות כתוצר של ניסיון מצטבר בלבד, מפני שהניסיון עצמו נשען על אינטואיציות קודמות, ואם היינו “טבולה ראסה” לא היינו יכולים להתחיל לברור עובדות, לחלק תחומים או לבחור תיאוריה. מובאת טענת חומסקי על רכישת שפה שלפיה חייב להיות כושר לשוני מוטמע שמאפשר הכללה מעבר לדוגמאות, אחרת אפשר להכליל אינסוף “שפות” מכל אוסף דוגמאות. מובא גם המוטיב של ויטגנשטיין “following a rule” דרך דוגמת סדרת מספרים (3, 5, 7) שאין לה המשך יחיד הכרחי, והקישור לפסיכומטרי שבו “תשובה נכונה” משקפת קונבנציה ופשטות נתפסת ולא אמת יחידה הכרחית.
שאלות בסיום: אבולוציה ופופר
נשאלת אפשרות שהאינטואיציה היא פרי האבולוציה כך שהיא מותאמת למציאות, ונענית כאפשרות פתוחה “לצורך הדיון”. נאמר שהדוגמה של קו ישר היא המחשה בלבד ושאותו עיקרון חל גם כש“הפשוט” הוא פרבולה או סינוס. הקו העקרוני מוצב כנגד פופר בכך שפופר מציג תיאוריה כמי ש“לא הופרכה” בלבד, בעוד כאן נטען שהתיאוריה הפשוטה אינה שקולה לכל האחרות ושאינה “ירייה באפלה”, אלא בעלת עדיפות ממשית שמגובה בהצלחות הניבוי של המדע.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אנחנו בלימוד מהניסיון, סדרת לימוד מהניסיון. אני אזכיר איפה עצרנו בפעם האחרונה. דיברתי בעצם על האופן שבו אפשר להתקדם בתוך מסגרת או בתוך התפיסה הסינתטית, ההתבגרות הסינתטית במפה ששרטטתי, ומה ההבדל בין זה לבין הילד. הילד כאילו הולך באופן דוגמטי, מה שאומרים לו הוא מקבל בלי הוכחה, הרי זה על זה נוזף בו הנער. אבל הבוגר הסינתטי לכאורה עושה אותו דבר. ואז הסברתי שלא, הוא משתמש באינטואיציה אבל הוא גם מבין שזה לא וודאי ולכן צריך לעשות איזושהי בקרה, להצליב, לעשות אלימינציה. ואז התחלנו לדון בלוגיקה המדעית של פרנסיס בייקון והטענה בעצם הייתה שיש איזשהם מערכת כללים לוגיים שמהווים מסגרת לחשיבה המדעית. זה לא לוגיקה דדוקטיבית שזה שייך לאגף המתמטי פילוסופי אלא אינדוקציה, אלימינציה, כלים מן הסוג הזה שמשמשים אותנו בהקשר המדעי. אבל בתמונה של פרנסיס בייקון לגבי התפתחות המדע אז באמת אפשר היה להתרשם וככה הוא עצמו חשב, כמו שאמרתי גם עד היום הרבה חושבים כך, שמדע עובד בצורה שאנחנו קודם כל אוספים עובדות ואז מנסים למצוא תיאוריה שמסבירה אותן, זאת אומרת הולכים מהעובדות אל התיאוריה. ניסיתי בפעם הקודמת להראות שזה לא יכול להיות נכון בגלל שבלי שיש לנו איזשהו רעיון לפחות ראשוני על מה יכולה להיות התיאוריה אין לנו שום דרך לקבוע על איזה עובדות להסתכל. אני יכול, יש אינסוף עובדות. דיברנו על כן על נפוליאון בקרב כזה או אחר שהוא הפסיד, בווטרלו נגיד שהוא הפסיד, והשאלה הייתה איך להסביר את הניצחון של הבריטים או של האנגלים והפרוסים. ואמרתי שאפשר היה להסתכל על אינספור עובדות, אז לכן אי אפשר להתקדם באופן כזה. איך אני בודק או איך אני מחליט על איזה עובדות להתמקד, איזה עובדות יכולות להיות רלוונטיות, אולי ימצאו שלא אבל לפחות יכולות להיות רלוונטיות, ואיזה עובדות אני יכול להתעלם כבר מראש, לא צריך אפילו לנסות לבדוק אם הם רלוונטיות או לא. אין שום דרך לעשות את זה אלא אם כן יש לך איזשהו רעיון על מה יכולה להיות התיאוריה. ברגע שאתה מבין מה יכולה להיות התיאוריה אתה מבין איזה עובדות יכולות להיות רלוונטיות ואיזה עובדות הן בבירור לא רלוונטיות. לפעמים תטעה אבל בגדול זה מכשיר חשוב. כי אם אתה לא תצליח לברור חלק מאינספור העובדות אז אתה תבלה כל חייך במרדף אחרי עובדות, אינסוף עובדות. אתה צריך לדעת בכמה עובדות להתמקד כדי לפחות להקטין את הקבוצה של העובדות הרלוונטיות כדי שאפשר יהיה להתקדם הלאה ואחרי זה לתקן. אז דרך זה הראיתי גם היסטורית וגם מדעית עם הדוגמה של זמלווייס וקדחת היולדות. שתי הדוגמאות האלה שבעצם יורות בדיוק אותו דבר למרות שכל אחד מהם לא יודע על השני, בשתי הדוגמאות האלה רואים שהמהלך הוא לא מהעובדות לתיאוריה. אנחנו מתחילים ברעיון מופשט, אמורפי של מה יכולה להיות התיאוריה, ניגשים לאוסף העובדות כשאנחנו כבר יודעים לבודד איזה עובדות יכולות להיות רלוונטיות ואיזה לא, מסתכלים על העובדות ההן, בודקים מה מהן באמת משפיע ומה לא או מה יכול להסביר, חוזרים חזרה לתיאוריה משפצים אותה, חוזרים חזרה לעובדות, לתיאוריה, לעובדות, לתיאוריה וזה בעצם המהלך המדעי שכל הזמן מנסה לשפר עוד ועוד את התיאוריה דרך ניסיונות נוספים, דרך איסוף עובדות נוספות, אבל המהלך הוא בהחלט לא מהעובדות לתיאוריה אלא רצוא ושוב בין העובדות לבין התיאוריה כשההתחלה היא דווקא בתיאוריה ולא בעובדות. אז זה מה שעשינו בפעם הקודמת. אני רוצה עכשיו להוסיף עוד שתי זוויות כך שבסך הכל יהיו לנו שלוש זוויות שמתארות את אותה תופעה. הזווית הראשונה כמו שאמרתי קודם יש לנו אינסוף עובדות, איך נבחר איזה עובדות להתמקד כדי לבנות את התיאוריה שלנו, כדי למצוא את ההסבר שאנחנו מחפשים. זה מה שעשיתי בפעם הקודמת. עכשיו אני רוצה לשאול את השאלה איך אני מחלק את עולם העובדות לתחומים. מדעיים שונים. והשאלה הבאה תהיה, בהינתן שיש לי אוסף עובדות נתון, עדיין יש אינסוף תאוריות שיכולות להסביר את זה, איך אני בורר מה התאוריה הנכונה. התער של אוקאם בעצם. אז שלושת הדברים האלה בעצם אמורים להראות לנו, אני פשוט מנסה להראות את הקונטקסט כדי שלא נאבד כאן, שלושת הטיעונים האלה מנסים להראות לנו שהעובדות זה לא דבר נייטרלי. זה לא דבר שהוא לא תלוי תאוריה אלא מתחילים איתו ואז עוברים לתאוריה. לא. התאוריה מעורבת בתוך הדיון בעובדות. אז ראינו את זה קודם בשאלה איך אני בורר מתוך כלל העובדות את הקבוצה הרלוונטית. עכשיו אני אשאל שאלה דומה, אבל קצת שונה. כשאנחנו ניגשים לנסות ולבדוק את התיחום בין תחומים מדעיים שונים, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו איך בכלל נוצר התיחום הזה. איך אני יודע שפיזיקה זה תחום, ביולוגיה זה תחום, כימיה זה תחום, או אפילו בתוך הפיזיקה, איך אני יודע שאוסף התופעות המסוים הזה שייך לחוק אחד, נגיד הגרביטציה, אוסף התופעות הזה שייך לחוק אחר, זה האלקטרומגנטיות, אוסף התופעות הזה לתרמודינמיקה, וכן הלאה. זאת אומרת, גם בתוך הפיזיקה יש חלוקה של תחומים, וכל תחום עוסק באוסף מסוים של עובדות. עכשיו איך אני יכול לדעת לחלק את אוסף העובדות לתת הקבוצות האלה שכל קבוצה כזאת מהווה תחום. צריך להבין שהשאלה הזאת דומה מאוד לשאלה הקודמת. תנסו לחשוב רגע למשל על ניוטון כשהוא בנה את חוק הגרביטציה. חוק הגרביטציה של ניוטון מסביר בין היתר את התופעה של גאות ושפל, את התופעה של נפילת גופים לכדור הארץ, ואת מסלולי הכוכבים. מסלולים של תנועת גרמי השמיים. עכשיו לפני שאנחנו יודעים את התאוריה של הגרביטציה, אף אחד לא היה מעלה בדעתו לחשוב ששלושת התופעות האלה שייכות לאותו תחום או מוסברות על ידי אותו חוק. נכון? מה הקשר בין גאות ושפל לבין מסלולי הכוכבים, כן, האליפסות האלה או הכדוריים עם האפיציקלים, והנפילה של גופים לכדור הארץ? מה הקשר בין התופעות האלה? את האחת היית משייך לתחום אחד, את השנייה לתחום אחר, את השלישית לתחום שלישי. למה להניח ששלושת התופעות האלה שייכות לאותו או מוסברות על ידי אותו חוק, שייכות לאותו תחום, תחום שנקרא תורת הגרביטציה? אין דרך לדעת את זה. אז אם אני רוצה עכשיו לבנות את חוק הגרביטציה ואני מנסה, אני מחפש איזשהו חוק שיסביר לי אוסף של עובדות. דמיינו שנגיד שיש לי, לא יודע מה, אלף עובדות, אז כמה קבוצות של עובדות אפשר לבנות מתוך אלף עובדות? כן, יודעים?
[Speaker B] אלף עצרת.
[הרב מיכאל אברהם] לא. שתיים בחזקת אלף. כי בכל קבוצה כל אחת מהעובדות או שתופיע או שלא תופיע. עובדה ראשונה, עובדה שנייה, עובדה שלישית עד אלף. אז זה שתיים כפול שתיים כפול שתיים, שתיים בחזקת אלף עובדות. נגיד יש שלוש עובדות, אוקיי? א', ב' ו-ג'. יש קבוצה אחת שהיא עובדה א', קבוצה שנייה זה עובדה ב', קבוצה שלישית זה עובדה ג'. קבוצה רביעית זה עובדה א' ב', קבוצה חמישית זה עובדה ב' ג', קבוצה שישית זה עובדה א' ו-ג' וקבוצה שביעית זה שלושת העובדות א' ב' ו-ג'. אם תוסיפו את הקבוצה הריקה זה יוצא שמונה, שתיים בשלישית. אז כשיש שלוש עובדות זה שתיים בשלישית, כשיש אלף עובדות זה שתיים בחזקת אלף. אוקיי, שתיים בחזקת אלף, מספר מטורף. פשוט לא ניתן לדמיון בכלל. מספר מטורף לחלוטין. כן, שתיים בעשירית זה אלף, אז זה אלף בחזקת מאה. זאת אומרת זה שלוש מאות אפסים. אחד עם שלוש מאות אפסים. זה פשוט מספר מטורף של אפשרויות. עכשיו אני רוצה לדעת מתוך, וזה אלף עובדות, שזה בדיחה, יש הרבה יותר עובדות, נכון? אלף עובדות זה כלום. כמה עובדות יש בעולם? אי אפשר לדמיין, אינסוף. אז זה שתיים בחזקת אינסוף בעצם מספר התחומים שאני יכול לייצר מתוך העובדות האלה. אם לא היה לי שום רעיון והייתי צריך לברור מתוך העובדות בעולם את העובדות ששייכות לאותו תחום. אין, יש אינסוף אפשרויות לעשות את זה. אין שום דרך לעשות את זה. איך אני יכול בכל זאת להריח שעובדה. מספר אחד, שלוש עשרה, חמישים וארבע, מאה ועשר, מאתיים חמישים ושבע, ארבע מאות ושתיים וכן הלאה שייכות לאותו תחום. וצריך לחפש תאוריה שמסבירה את העובדות האלה. וכמובן כל מיני אוספי עובדות אחרים שכל אחד מהם מכונן תחום מדעי אחר או תאוריה מדעית אחרת. אין דרך לדעת שהעובדות האלה שייכות לאותה קבוצה אלא אם כן יש לי איזשהו רעיון על מה התאוריה שתסביר. כי בלי זה מה הקשר בין העובדות האלה? אז למשל אצל ניוטון ברור שבשביל לאסוף את הגאות והשפל, הנפילה של עצמים לכדור הארץ ומסלולי הכוכבים, אתה צריך להבין שכל אלה שייכים באיזושהי צורה למשיכה בין גופים. ואתה כבר צריך לחשוב מראש שכנראה יש איזשהו כוח משיכה בין גופים. ואז אתה אומר טוב בוא נראה יש פה כל מיני עובדות שאני כבר יכול לנסות ולחשוב אולי באמת הן שייכות לאותו חוק, הם יוסברו על ידי אותו חוק. אולי אני אטעה אולי אני אצדק אבל זה כבר נותן לי כיוון. זה כבר לא ירייה באפילה. אוקיי. ואז אפשר להתקדם. יכול לגלות שזה לא מוסבר, ההם כן מוסברים, אולי יש עוד עובדה שלא חשבתי עליה שגם היא תיכנס לפה. ברור שקורה פה בדיוק את מה שתיארתי במהלך הקודם. אני מתחיל מהתאוריה, אוסף אוסף של עובדות, בודק את עצמי מחדש האם אני מוצא תאוריה שמסבירה את אוסף העובדות האלה. אם כן מצוין, אם לא לתקן, אני מוציא עובדה אחת, מכניס אחרת, עושה חלוקה אחרת של מרחב העובדות לכל מיני תתי קבוצות. כך שבניית התחומים המדעיים, לא רק התחומים הגדולים כן, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה, אלא גם בתוך הפיזיקה, בתוך הביולוגיה, בתוך הכימיה, החלוקה הפנימית שלה של התחומים האלה, אגב זה בעיקר בפיזיקה. בביולוגיה למשל הבעיה פחותה כי בביולוגיה באמת אין חוק אחד שאחראי על אוסף של תופעות בדרך כלל, אלא התחומים נקבעים לפי התחום שבו אני מתעניין וההסברים שמה יהיו אוסף של המון חוקים מפיזיקה ומכימיה. אין חוק אחד ביולוגי ששולט על הרבה מאוד תופעות בגדול. ולכן שמה זה קצת אחרת, אבל במדעים הבסיסיים זאת אומרת פיזיקה וכימיה שמה זה מאוד ברור שמה שאמרתי כאן שאין דרך לחלק את העובדות בלי שיהיה לי איזשהו רעיון על מה יכולה להיות התאוריה שתסביר אותן. לכן ניוטון עוד לפני שהוא ניסח את חוק הגרביטציה הוא היה צריך להיות עם איזשהו רעיון בראש ברמה כזו או אחרת של ניסוח, אני לא יודע עד כמה זה היה ממש מנוסח אצלו, שיש פה כנראה משיכה בין גופים. ואז הוא אומר טוב בוא נראה זה כנראה בין גופים בעלי מאסה ואז הוא אומר הגאות והשפל נמשך המים נמשכים על ידי הירח, כל מיני דברים מהסוג הזה ואז הוא מתחיל להבין באמת איך העסק הזה מתארגן. ואז הוא אומר יש תחום כזה שנקרא תורת הגרביטציה. אותו דבר יש אלקטרומגנטיות, תרמודינמיקה, קוונטים לא משנה כל תחום שתרצו. קוונטים בעצם זה לא הדבר הזה לא משנה תחומי התוכן בפיזיקה לא המתודולוגיות. קוונטים שייך למתודולוגיה. אז הטענה שלי בעצם פה זה שהחלוקה של אוסף העובדות בעולם לתתי קבוצות של עובדות שמחלקות את המדע לתחומיו זאת חלוקה שלא ניתן להסביר אותה תחת ההנחה הבייקונית שאני קודם אוסף עובדות ואז בונה תאוריה. אין. לא יכולתי לאסוף את העובדות אם לא היה לי רעיון על התאוריה. אתם רואים זה בדיוק מה שראינו בפעם הקודמת, רק בפעם הקודמת דיברתי על הסבר לתופעה מסוימת, עכשיו אני מדבר על החלוקה של עולם העובדות ושל המדע לתחומים מדעיים שונים. אבל הלוגיקה היא בדיוק אותה לוגיקה. זה כמו מזכיר לי קצת ככה באסוציאציה, יש אני חושב שיש מעט סופרים שאני יכול להגיד עליהם שהם גאונים ככה מובהקים כלומר ברור בלי ספק. אחד מהם זה בורחס. בורחס הסופר הארגנטינאי שכאילו לא זכה נדמה לי בנובל בנובל כן לא יודע איך זה יכול להיות בכל אופן האיש גאון זה ברור גאון לגמרי. עכשיו באחד הסיפורים שלו שנקרא תלן אוקבר טרטיוס. יש אסופת סיפורים של בורחס שנקראת בדיונות בעברית שזה יורם ברונובסקי תרגם. הוא ערך ותרגם את האסופה ואת הסיפורים שבה, והסיפור נדמה לי שזה הסיפור הראשון באסופה הזאת, טלן אוקבר טרציוס. והסיפור מספר על איזה כוכב, כן זה כמובן בדיון ממוחו הקודח והמופרש של בורחס, אבל זה כאילו תיאור של פיסת היסטוריה. כן, יש כוכב בשם טלן שנשלט על ידי ברקלי האידיאליסט, הפילוסוף האידיאליסט עם כל מיני אנשים שמה, וזה כוכב ששולטת בו התפיסה האידיאליסטית. תפיסה שאומרת שבעצם לא קיימים עצמים או לא קיים עולם, כל מה שקיים זה רק ההכרה שלי, אבל אין להכרה הזאת בסיס בעולם עצמו. אני אעשה פה מיוט. כן, אין להכרות האלה בסיס בעולם עצמו. זאת התפיסה שנקראת אידיאליזם. דיברנו על זה כשדיברתי על האמפיריציזם. ברקלי היה האמפיריציסט הכי קיצוני ולכן הוא נאלץ למחוק את העולם בכלל, כי שום דבר הוא לא באמת בוודאות אמפירית מלאה. זה שאני רואה משהו זה לא אומר שהוא קיים, וברגע שאין תצפית אז אני לא יכול לקבל את קיומו אצל אמפיריציסט. אז בקיצור, תיאור מופרע לחלוטין של העולם הזה, איך הוא מתנהג וכולי. בין היתר הוא אומר שכן, מצאו אנציקלופדיה שמתארת קצת את העולם הזה של טלן וכולי. בין היתר הוא אומר שבשפה, אחת השפות שדיברו בהן בעולם הזה, הייתה שפה ללא שמות עצם. נגיד, לא יכולת להגיד הירח זרח מעל הנהר, כי הרי אין עצמים, אנחנו אידיאליסטים. מה אתה צריך להגיד? התירח מעל זרימת המים, מעל הזרימה. מים זה כבר איזה שהוא שם עצם, כן? התירח מעל הזרימה המימית. אוקיי? כי אתה מדבר רק על תופעות שאתה חווה בעולם ההכרתי שלך. אובייקטים שהתופעות האלה מתארות אותם, האובייקטים לא קיימים, רק התופעות קיימות. אז אתה בעצם מתאר את כל המציאות באמצעות תארים בלי שמות עצם. כן? אז זו שפה מרתקת. זה תיאור גאוני של האידיאליזם ושל משמעויותיו. חושב שזה באמת מופת הסיפור הזה. בכל אופן, זה דוגמה אחת, ובשפה אחרת של העולם הזה, וזה מה הדוגמה שנוגעת אלינו. תראו איזה גאון הבן אדם. אז הוא אומר שמות העצם הם כמובן פיקציות בשפה ההיא. בשפה ההיא היו שמות עצם. בחצי הכדור הדרומי, חצי הכדור הצפוני, באחד לא היו שמות עצם, באחד היו. זה שלא היו שמות עצם זה מה שאמרתי קודם: התירח מעל הזרימה המימית. זאת אומרת, אי אפשר להגיד לא ירח ולא מים, כי זה שמות עצם. אבל בחצי הכדור השני היו שמות עצם. אבל שמות העצם הם פיקציות, כי עצמים לא קיימים. אנחנו רק רוצים לאסוף את התופעות, אז אנחנו כאילו משייכים אותן לאיזה שהם אובייקטים פיקטיביים, אנחנו קוראים לזה שמות עצם. אבל אז הוא אומר, בעצם אפשר להגדיר שם עצם לפי כל אוסף תופעות שתרצה. זאת אומרת, צריחת הציפור במרחק ביחד עם לא יודע מה, עומק הבור בחצר ביתי, זה, בוא נקרא לו יקומפורקן. זה העצם יקומפורקן, כי הרי אני רק אוסף תופעות, אבל הן לא באמת תופעות שמתארות עצם מסוים, כי הרי אין עצמים. אז אני רק אוסף תופעות באופן פיקטיבי, וקבוצת תופעות מגדירה באופן פיקטיבי עצם. אז אין שום סיבה לשלול סתם אוסף של תופעות שאין שום קשר ביניהן, ותת הקבוצה הזאת של התופעות, כן, אוסף התופעות הזה, זה מה שנקרא מבחינתי עצם ואנחנו ניתן לו שם, בוא נקרא לו יקומפורקן. בסדר? זה השם של אוסף התופעות הזה. כי הרי אין… אנחנו בשפה שלנו, ברור לנו למה ציפור זה שם עצם הגיוני. יש לה כנפיים, היא בצבע כזה, יש לה מערכת עיכול, לא יודע, יש לה כל מיני יכולות ניווט, אוסף של תכונות, אבל כל התכונות האלה מאפיינות את הציפור, הציפור המסוימת הזאת. אז יש טעם להשתמש במונח ציפור כמשהו שבעצם מאגד את אוסף התכונות האלה. אלה התכונות של העצם הזה. אבל בעולם שבו אין עצמים אז מה אמור לאגד את אוסף התכונות, כך שהמכלול הזה ייתן לי איזשהו שם עצם? כל תת קבוצה של תכונות בעצם תהיה שם עצם. אולי יהיה משהו יותר שימושי ופחות שימושי, אבל בעצם אין דרך לקבוע חלוקה אמיתית של עולם התכונות ולשייך כל קבוצה כזאת לעצם נפרד, כי אין עצמים. אז תעשה כל חלוקה של עולם התופעות לכל שתיים בחזקת אלף, כן, קבוצות של תופעות. כל אחת מהקבוצות האלה בעצם אמור להיות לה שם, והשם הזה מבחינתי נקרא עצם. זה פיקציה כמובן, כי אין פה משהו שקיים בעולם. אבל זה מה שנקרא עצם, אוסף של תכונות, זה מה שאני קורא עצם. אז השפה בעולם האידיאליסטי הזה, בעולם שלא מאמין בקיומם של עצמים, אז השפה הייתה מורכבת מאוסף של המוני שמות עצם באופן לחלוטין שרירותי. כל אוסף של אירועים מאפיינים מוגדר כשם עצם. זה מזכיר לי, כן, עוד לפני מזכיר לי. אתם מבינים את הקשר למה שאני מדבר כאן? כי עכשיו תתרגמו את זה לעובדות מה שאמרתי קודם. העובדות שתיארתי קודם, בעצם אני יכול לקחת אוסף של או כל תת קבוצה של מכלול מתוך מכלול העובדות ולהגדיר את זה כתחום מדעי. נכון? אין לי דרך לקבוע איזה תת קבוצה הגיוני להגדיר אותה כשייכת לאותו תחום ואיזה לא. למה יש בכל זאת היגיון? למה אפשר להתקדם באיזושהי צורה? כי יש לי אינטואיציה מה יכול להיות טיבו של החוק שיסביר את אוסף העובדות האלה. אז ממילא אני מבין שכנראה אוסף העובדות הזה שייך לתחום אחד. יהיו תיקונים, אבל בגדול אני יכול, יש לי נקודת מוצא לא רעה כדי להתחיל את תהליך המחקר המדעי. ואז המחקר מתקדם, אני מוציא חלק מהעובדות, מוסיף, משפר את התיאוריה, חוזר לעובדות וכן הלאה, עוד פעם הרצוא ושוב הזה. אוקיי? אבל בהקשר של בורחס כמובן אין דרך להתקדם, כי אין לך דרך לבדוק אמפירית איזה אובייקטים יש ואיזה אין. אין אובייקטים. אז שמה אתה נשאר ברובד הראשון. כל אוסף של תכונות הוא אובייקט, לא משנה איזה. ובמובן הזה, זה אבסורד מטורף שמראה אבל את המבחינתנו זה מראה עד כמה אם אין לך איזשהו רעיון למה שמאגד את הפריטים, לא תוכל לחלק קבוצה של פריטים לתת קבוצות. יש אינסוף דרכים לחלק את זה, אין לך שום דרך להתקדם. אתה תסתובב סביב הזנב כל הזמן עם אינסוף חלוקות של עולם הפריטים הזה ולא תוכל להתקדם בשום צורה. למה התחלתי קודם לומר מה זה מזכיר לי, זה מזכיר לי, דיברנו על זה פעם, אני לא זוכר באיזה הקשר, על עיקרון זהות הבלתי נבדלים של לייבניץ. לייבניץ טען שלא יכול להיות שיש שני אובייקטים שיש להם בדיוק את אותו סט של מאפיינים. למה? כי אם זה אותו סט של מאפיינים אז זה פשוט אותו אובייקט. הם לא שני אובייקטים שונים, אז זה אותו אובייקט עצמו. והייתה לו הוכחה לזה. מה ההוכחה? שאם נניח שזה באמת שני אובייקטים שונים, לא שונים בתכונות אלא הם שני אובייקטים ולא אחד, אבל יש להם בדיוק את אותו סט של תכונות לכל אחד משני האובייקטים, אז לאובייקט א' יש את התכונה שהוא לא ב' ולב' יש את התכונה שהוא לא א'. אז אין להם את אותו סט של תכונות. מה שהיה להוכיח. הוכח בדרך השלילה. בוא נניח שזה כן שני אובייקטים נפרדים. אם הם שני אובייקטים נפרדים, סט התכונות שלהם לא זהה. אבל אם הנחנו שסט התכונות הוא זהה, חייב להיות ששני האובייקטים האלה הם לא שניים אלא אחד. איפה הוא טועה? הוא טועה בגלל שהוא מניח שהאובייקט אינו אלא אוסף תכונותיו, שאין באובייקט מאומה מעבר לאוסף התכונות שלו. ולכן הוא אומר, אם יש שני סטים זהים של תכונות אז זה אותו אובייקט עצמו, כי האובייקט זה אוסף התכונות. אבל אם אני אומר שהאובייקט הוא לא אוסף התכונות, אוסף התכונות הם תכונות של האובייקט, אבל יש איזשהו אובייקט, עצם, שהוא נושא את התכונות האלה, שהתכונות האלה מתארות אותו. הוא לא מכלול התכונות, הוא האובייקט שאלו התכונות שלו. אם זה כך, אז אין שום מניעה לומר שיש שני אובייקטים שונים, ולכל אחד מהם יש בדיוק את אותו סט של תכונות. אז מה מגדיר אותם כשניים? זה שהם שניים. לא ההבדל בתכונות. לא צריך הבדל בתכונות כדי להגדיר אותם כשניים, אלא זה שהם שני אובייקטים. האובייקט עצמו הוא אחר מהאובייקט ההוא. לא שונה מהאובייקט ההוא במובן שיש לו תכונה אחרת, אלא הוא נפרד מהאובייקט ההוא. זה לא אותו אובייקט, זה אובייקט אחר. לייבניץ מניח שהאובייקט אינו אלא אוסף של תכונות, שבעיניי הנחה שהיא שטותית, ממש מקביל לאידאליזם של בורחס. נזכרתי עכשיו פשוט אנלוגיה מעניינת. כי האידאליזם של בורחס בדיוק אומר אותו דבר, אוסף של תכונות, זה מה שנקרא אובייקט, אין שם משהו מעבר לאוסף התכונות. ואז באמת בעולם של בורחס, האידאליסטים אצל בורחס, אז ברור שאוסף של תכונות מגדיר אובייקט, אז אם יהיה אוסף של תכונות שהוא מכיל בדיוק את אותן תכונות כמו האוסף הזה, אז זה לא עוד אוסף, זה אותו אוסף, זה פשוט אותו אובייקט. אוסף התכונות הוא הוא האובייקט. אוקיי. אז
[Speaker C] מה מפריד בין שני האובייקטים? אם אין שום דבר שמבדיל בין שני האובייקטים, אז זה אותו אובייקט.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אם אין הבדל בתכונות, זה לא אותו אובייקט.
[Speaker C] אז איך אתה משיג בשכל שזה שני אובייקטים אם אין שום דבר שונה ביניהם? הם אותו דבר.
[הרב מיכאל אברהם] מה, אבל יש שניים.
[Speaker C] וזה המילה, זה משפט יפה "זה שניים", אבל זה לא עומד מאחורי המילים האלה כלום.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא מילה,
[Speaker C] שניים זו לא מילה ריקה, אבל זו קבוצה ריקה, הרב לא יכול להסביר את זה במה זה שניים. קראנו לזה שניים. האם הרב יגיד שזה ארבע? יגיד שזה ארבע, גם זה יעמוד באותה מידה כמו להגיד שזה שניים.
[הרב מיכאל אברהם] אולי אני אסביר לך את זה באמצעות תכונה? מה זה נקרא להסביר לך?
[Speaker C] לא, בכל דרך אחרת. זהו, זו הדרך. לא, אבל איך הרב משיג את זה בשכל, לא רק אומר משפט?
[הרב מיכאל אברהם] אני משיג את זה לגמרי בשכל, אין לי שום בעיה. כולנו מבינים את ההבדל בין שניים לאחד.
[Speaker C] המאפיינים של האלקטרונים, המיקום שלהם בחלל, הוא בדיוק אותו מיקום של כל אלקטרון וכל פרוטון, כל המאפיינים של שני הגופים הם אותו דבר, והרב אומר שהם שניים.
[הרב מיכאל אברהם] כולל המיקום בחלל, והם עדיין יהיו שניים.
[Speaker C] אבל הרב הרי באמת יודע שהוא לא משיג את זה בשכל שזה אפשרי, ולמרות הכל קורא לזה משפט ואז פתרנו את הבעיה.
[הרב מיכאל אברהם] אני משיג את זה לגמרי בשכל, תקשיב, אני משיג את זה לגמרי בשכל וזה פשוט להפליא, אין בזה בדל בעיה. בוא ניקח שני אלקטרונים, רגע רגע תשמע, יש לי שני אלקטרונים שנמצאים בדיוק באותו מקום, יש להם אותו מטען, אותה מסה, הכל אותו דבר. באלקטרונים זה לא יכול להיות כי הם פרמיונים, אבל לצורך הדיון, זו בעיה פיזיקלית לא לוגית. בפיזיקה מחלקים בין בוזונים לבין פרמיונים. פרמיונים זה שני חלקיקים שלא יכול להיות להם אותו סט של תכונות, בוזונים בפיזיקה זה חלקיקים שונים שיכול להיות להם בדיוק אותו סט של תכונות. אגב הנה הראיה, בפיזיקה אנחנו מכירים חלקיקים כאלה.
[Speaker C] כשהם נמצאים באותו רגע, באותה שנייה, באותו זמן, באותו מקום, וזה שניים שונים. נכון. זה משהו שאפשר להשיג בשכל?
[הרב מיכאל אברהם] לגמרי. עכשיו אני אסביר לך למה. בגלל שאני רואה שמה שיש באותו מקום יש לו מטען שהוא פעמיים המטען של היחידה האחת, אז זה אומר שיש פה שתי יחידות, זה הכל. אבל יש להם בדיוק את אותן תכונות, אותו מטען, אותה מסה, באותו מקום, באותו זמן. בסדר, אבל באותו מקום באותו זמן יושב חלקיק שהמסה שלו היא שתי אם והמטען שלו הוא שתי אי, זה הכל, מה הבעיה? למה אי אפשר להשיג את זה? בקלות אפשר להשיג את זה.
[Speaker C] אז זה כבר משהו אחר, שניהם יצרו גוף חדש שיש לו שני מטענים.
[הרב מיכאל אברהם] מי אמר לך שזה גוף חדש? אנחנו מכירים אותם לחוד ואנחנו יודעים שזה לא גוף חדש. כשהם נמצאים במקומות אחרים אנחנו רואים פה יש מטען אי ופה יש מטען אי.
[Speaker C] ואם אני אתעקש להגדיר אותם כגוף אחד?
[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול להגדיר מה שאתה רוצה, אבל שני הגופים האלה שנמצאים במקומות שונים כשהם מתקבצים לאותו מקום אז עדיין המטען שלהם הוא שתי אי. אין שום סיבה להניח שזה יצר גוף חדש אלא אם כן תדבר על גוף קולקטיבי, אין לי בעיה, אבל הגוף הקולקטיבי הזה מורכב משני הגופים האלה, יש פה שני גופים.
[Speaker C] הרב מדבר על שני גופים שנמצאים בדיוק באותו מיקום ביקום והרב אומר שהוא משיג את זה בשכל איך זה יתכן?
[הרב מיכאל אברהם] כמובן, מה אתה לא משיג? זה פשוט.
[Speaker C] אני לא חושב שבשכל זה כמו שאני אשאל את הרב "הרב יכול לדמיין מצב שאין בכלל חלל, אין יקום בכלל?" אל תביא לי דוגמאות אחרות.
[הרב מיכאל אברהם] זה אותו
[Speaker C] דבר, זה בדיוק אותו דבר, הרי לא את זה אנחנו יכולים להשיג בשכל וגם לא את זה.
[הרב מיכאל אברהם] אתה מבין שאתה מניח את המבוקש? אתה מביא לי דוגמה שאותה אי אפשר להשיג בשכל ואז אתה מנסה להדגים לי דרך זה שאת זה אפשר להשיג בשכל ואתה אומר לי "זה אותו דבר". אבל זה מה שאני טוען לך, שזה לא אותו דבר. הוא אי אפשר להשיג בשכל ואת זה כן אפשר. מה הבעיה? זה כל כך פשוט, הסברתי את זה עכשיו. הסברתי את זה עכשיו. יש לך שני חלקים. אתה צריך להבין שזה ששני חלקיקים לא יכולים להימצא באותו מקום, זה לא בעיה בלוגיקה, זה בעיה בפיזיקה. מבחינה לוגית אין שום בעיה ששני… בסדר.
[Speaker C] מה זאת אומרת שני חלקיקים? אני לא מבין, איך אפשר להשיג, איפה פגשת אי פעם ביקום, במציאות שלנו?
[הרב מיכאל אברהם] בגלל שאני מבין, זה לא משנה איפה פגשתי. אני מבין את זה כי אין בעיה לוגית בזה. אם זה לא קיים בעולם,
[Speaker C] אבל חלק מההגדרה של יקום, של חלל, זה שיש משהו שתופס מקום בחלל. ולהגיד שאותו דבר… לא, אז מה זה חלל בכלל?
[הרב מיכאל אברהם] שמע רגע. אני כשאני מסביר לך שיש פה שני חלקיקים באותו מקום, אין שום בעיה להבין את זה מבחינה לוגית. יכול להיות שפיזיקלית זה נאסר כי הפיזיקה אוסרת את זה ולכן אני לא אפגוש את זה אף פעם. אז מה? גם אם אני לא פוגש את זה אף פעם, זה לגמרי מובן. אגב, אני גם פוגש את זה, הפיזיקה לא אוסרת את זה. בחלקיקים קשיחים כמו אלקטרונים הפיזיקה אוסרת את זה, אבל בחלקיקים כמו פוטונים הפיזיקה לא אוסרת את זה. שני פוטונים זהים יכולים להימצא באותו מקום, באותה נקודת זמן, עם אותה תכונה בדיוק, אותן תכונות בדיוק. זה הכל, והפיזיקה מתירה את זה ומכירה את המצב הזה ומתארת אותו ויש על זה הרבה עבודות בפיזיקה. אין שום בעיה, ובכל בוזון זה ככה, בכל מערכת בוזונים זה כזאת. הקונדנסציה של בוזה-איינשטיין מה שנקרא בפיזיקה, זה מערכת של בוזונים שנמצאים כולם באותו מקום, באותו מצב, עם אותם תכונות, באותו זמן ואנחנו סופרים כמה בוזונים יש.
[Speaker C] זאת אומרת שלא פגשתי אף בוזון, אבל אני לא אתפלא אם בסוף יגידו
[הרב מיכאל אברהם] שזה בכלל גל וזה לא… אתה לא צריך לפגוש. בשביל להבין לא צריך לפגוש. מה? רק מטריאליסטים חושבים, וגם הם אפילו לא חושבים ככה, שבשביל להבין צריך לפגוש. לא צריך לפגוש שום דבר. אני מבין המון דברים בלי שפגשתי אותם. אם הם מתיישבים על השכל וזה הגיוני, הכל בסדר, אני מבין את זה. זה שאני פוגש או לא פוגש זה שאלה בפיזיקה, האם הפיזיקה מתירה את זה או לא מתירה את זה. במקרה הזה הפיזיקה גם מתירה את זה, אבל זה לא משנה. אתה תפגוש את זה אם תשתמש במכשירי מדידה. אתה לא רואה בוזונים בעיניים, אבל במכשירי מדידה אתה יכול לראות אותם. מה הבעיה? אני לא רואה פה שום בעיה להבין את זה. פשוט צריך להגדיר נכון את המושג להבין, זה הכל. טוב, עכשיו לענייננו…
[Speaker C] הרב, הרב, אם ניקח למשל שני אבנים שיש להם, לא למה בוזונים? בוא ניקח שני אבנים. שני אבנים שיש להם בדיוק את אותם מאפיינים לגמרי, נצליח באיזו יכולת בוזונית לאחד אותם לאותו חלל ופשוט נמצאים באותו מקום, באותם מאפיינים, ושניהם אותו משקל, אותו צבע, הכל אותו דבר. עכשיו הרב יגיד שעדיין זה שתי אבנים שונות למרות שהן נמצאות באותו מקום בחלל ויש להן את אותם מאפיינים ולא השתנה כלום ממה שהיה קודם?
[הרב מיכאל אברהם] ברור שזה שתי אבנים שונות, ברור. ברור. כל הבעיה היא רק בפיזיקה. פיזיקה אוסרת על שני אבנים להיות באותו מקום. אז מה? מבחינה לוגית אין שום בעיה. אם הפיזיקה לא הייתה אוסרת את זה, אז הם היו באותו מקום ולא הייתה בזה שום בעיה. כמו פוטונים, זה הכל. פוטונים שניהם נמצאים באותו מקום כי אין להם מסה אז הם לא מפעילים כוח אחד על השני ולכן אין שום איסור שהם יהיו באותו מקום. זה הכל. אין עם זה שום בעיה. צריך לצאת מהתמונה המטריאלית, כן? לא כל הישים בעולם הם חומר. כי חומר יש לו תכונה בפיזיקה שהוא תופס מקום והוא לא מאפשר לחומר אחר להיות באותו מקום. בסדר, אבל יש דברים שהם לא חומר במובן הזה והם יכולים להיות באותו מצב, באותו מקום, הכל אותו דבר, אין שום בעיה. טוב, אז אנחנו ממש חרגנו, זה רק אסוציאציה. הטענה שלי זה שלייבניץ כשהוא מדבר על אובייקט כאוסף של תכונות, זה בדיוק אותו דבר כמו התיאור של בורחס על האידיאליסטים. זה אוסף של תכונות בלי שיש אובייקט שהוא בעל התכונות. אוקיי? טוב, אז לענייננו בעצם הטענה שלי, זו הטענה השנייה. הטענה הראשונה הייתה מה שראינו בשיעור הקודם: יש לי אינסוף עובדות, אם אני רוצה להסביר למה נפוליאון הפסיד בווטרלו, אז אני צריך לדעת על איזה עובדות להתמקד. כי באינסוף עובדות אני לא אתקדם אף פעם. אני אבדוק עובדה עובדה עובדה, אני לא אגמור אף פעם לבדוק את העובדות, מתי אני אגיע לבנות את התיאוריה? אוקיי, אז אי אפשר להתקדם מדעית אם אין לי דרך לסנן ולהתמקד בתת קבוצה של העובדות. לכן אני צריך את התיאוריה או רעיון ראשוני לגבי התיאוריה כדי לחלץ את העובדות הרלוונטיות. זה היה הטיעון של הפעם הקודמת. הטיעון של הפעם הזאת מדבר על חלוקה של העובדות שקיימות בעולם לתחומי מדע שונים, לנושאים שונים, לפי תחומים מדעיים שונים וגם את זה אי אפשר לעשות אם אין לי איזשהו רעיון ראשוני לגבי התיאוריה. שאני אגלה אותה אחרי שאני אחלק את העובדות לתחומים שונים. עכשיו אני רוצה לעבור לטיעון שלישי שאומר את אותו דבר, וזה מצב שבו יש לי כבר אוסף נתון של עובדות, חילקתי את העובדות. עכשיו יש לי אוסף נתון של עובדות, כן? עכשיו השאלה איך אני מגיע מהעובדות האלה אל התיאוריה. מתברר שלכל אוסף מסוים של עובדות יש אינסוף תיאוריות שיכולות להסביר את זה.
[Speaker D] פשוט. ההוכחה לזה היא מאוד מאוד פשוטה. תסתכלו על הגרף שאני עכשיו משתף.
[הרב מיכאל אברהם] תראו כאן. אני מודד כאן, מה זה עושה פה? אני עושה כאן גרף של הכוח פורס F כנגד התאוצה אקסלריישן. בסדר? ציר ה-X זה תאוצה, ציר ה-Y זה הכוח. ואני מודד את היחס בין הכוח שפועל על גוף לבין התאוצה שהוא מפתח. אוקיי? עכשיו החוק השני של ניוטון אומר שהיחס הוא יחס ישיר, F שווה ל-MA. זאת אומרת המסה מכפולה בתאוצה נותנת את הכוח. אז יש קו ישר לגבי היחס בין הכוח לבין התאוצה, השיפוע של הקו זה המסה. בסדר? טנגנס הזווית של הקו זה המסה. זה החוק השני של ניוטון שהכוח שווה למסה כפול תאוצה. עכשיו אני, אני ניוטון, זאת אומרת אני עוד לא יודע את החוק השני עוד לא גיליתי אותו, אבל אני עכשיו רוצה לבדוק מה היחס בין כוח לבין תאוצה ואני כבר מבין שהיחס בין כוח לבין תאוצה כנראה נותן לי איזשהו תחום בפיזיקה, במקרה הזה החוק השני, אוקיי? הוא נשלט על ידי אותו חוק, היחסים בין הפעלת כוחות, ערכי כוחות לבין תאוצות של מסות שונות. בסדר? אני כבר עשיתי את החלוקה של העובדות, הגעתי למסקנה שאוסף העובדות הזה אמור להיות מוסבר באמצעות חוק אחד. אז כבר צלחתי את כל ה זאת אומרת איתרתי את העובדות הרלוונטיות, חילקתי את העולם המדעי, ואני יודע כבר שאוסף העובדות הזה צריך להיות מוסבר על ידי חוק אחד. עדיין לא פתרתי את הבעיה. למה? תסתכלו כדי להבין את זה על כל העיגולים הריקים. אתם רואים? זה אחד, זה שניים, זה השלישי, זה הרביעי, זה החמישי. כל עיגול כזה מסמן צמד של כוח, נגיד הכוח זה פה הערך שלו פה והתאוצה זה חמש, אוקיי? לא סימנתי פה משום מה את ערכי הכוח. בסדר? זה לא זה מספרים סידוריים זה לא ערכים לתאוצה. זה נקודה מספר אחת, נקודה מספר שתיים, נקודה מספר שלוש, ארבע וחמש. ובכל נקודה כזאת יש צמד מספרים תאוצה וכוח. אוקיי? אז מדדתי חמש מדידות, תתעלמו מהנקודות השחורות, אני עכשיו מדבר על הנקודות הריקות. אוקיי? עשיתי חמש מדידות של כוח ותאוצה, קיבלתי תוצאות מסוימות, אני מצייר אותם על הגרף הזה. עכשיו אני שואל את עצמי מהו הקו שמתאר את החוק הכללי. אתם מבינים שלחפש את החוק שמסביר את העובדות האלה זה בעצם לחפש את הקו. נכון? הקו זה החוק. העובדות זה הנקודות אותן מדדתי והחוק זה הקו. עכשיו יש לי את חמש הנקודות האלה ואני שואל מיהו הקו שמחבר אותם? כמה קווים אפשר לצייר שמחברים את חמש הנקודות האלה? אינסוף. נכון? שניים מהם מופיעים כאן. הקו הישר זה השחור, הקו הרציף השחור, והקו השני זה הקו המקווקו הזה, אתם רואים? הקו הזה גם הוא עובר דרך חמש הנקודות וכמובן יש אינסוף כאלה. אינסוף אפילו לא בן מנייה. אוקיי? יש המון קווים ששוזרים שחוזרים את חמש הנקודות האלה. עכשיו אנחנו כבר בצרה צרורה. כבר מצאנו את העובדות הרלוונטיות, כבר חיפשנו חילקנו את אוסף העובדות לעובדות שאמורות להיות מוסברות על בסיס חוק אחד. הכל כבר עשיתי. צעדים בלתי אפשריים כמובן אבל עשיתי. אוקיי? עכשיו תראו זה עדיין בלתי אפשרי להתקדם מכיוון מהעובדות אל התיאוריה. למה? כי אפילו בסט נתון של עובדות, כבר חילקתי את העובדות, יש אינסוף תיאוריות שיכולות להסביר אותו. אז איך אני בוחר? את התאוריה הנכונה? איך אני יודע להכליל בצורה הנכונה את אוסף העובדות שמדדתי? אתם מבינים שזאת בעיה על גבי בעיה על גבי בעיה. יש אינסוף אפשרויות. טוב, פה מה התשובה? התשובה היא, ככה כל איש מדע יגיד לכם, זאת לא תשובה פילוסופית, זאת תשובה פרקטית, כן? כל איש מדע יגיד לכם, עזבו אותי באימא שלכם, הקו זה הקו הישר. אל תבלבלו לי ת'מוח. שואל אותו למה? ואולי זה הקו המקופקף? הרי אם כל העובדות שאתה יודע זה רק חמש הנקודות שאותן מדדת, הן מתאימות לכל קו שיחרוז את כולן. אז למה אתה בוחר דווקא את הקו הישר הרציף ולא את הקו המקופקף? זה הסבר לא פחות טוב או כל אינסוף הקווים האחרים. למה אתה בוחר את הקו הישר? אז הוא יגיד לכם כי זה הכי פשוט. נכון? קו ישר הוא הקו הכי פשוט. ההנחה המינימלית. נגיד בשפה מתמטית נאמר את זה, נגיד שכל קו כזה צריך מספר מסוים של פרמטרים כדי להגדיר אותו, קו ישר דורש את הכי מעט פרמטרים, נכון? דורש שניים, אם זה עובר דרך הראשית אז רק אחד. וואי שווה איי איקס פלוס בי זה קו ישר. ברגע שיש לנו פרבולה, אז זה איי איקס בריבוע פלוס בי איקס פלוס סי זה שלושה פרמטרים. אם יש לנו משהו יותר חזק, ארבעה, חמישה, שישה פרמטרים וכן הלאה. אז אם נלך על מספר הפרמטרים, אז הקו הכי פשוט זה קו ישר. זה מינימום הפרמטרים. אם זה עובר דרך הראשית אז וואי שווה לאיי איקס בלי בי. אוקיי? פרמטר אחד, זה הכי פשוט. לכן אנחנו בוחרים את הקו הישר. זאת התשובה. עכשיו אני שואל על מה מבוססת התשובה הזאת? התצפית כל מה שהיא נתנה לי זה את חמש הנקודות האלה. את הערכים של חמש הנקודות האלה. המעבר מהעובדות שבהן צפיתי אל התאוריה מניח פה איזושהי הנחה שאני בוחר את האופציה הפשוטה ביותר, כי הרי יש אינסוף תאוריות שיסבירו את זה. מבין אינסוף התאוריות שמסבירות את זה, אני בוחר את התאוריה הפשוטה ביותר. אבל זו עצמה הנחה שאין לה בסיס תצפיתי, זאת הנחה של ההיגיון. זאת הנחה תאורטית, זאת הנחה אפריורי, היא לא תוצאה של תצפית. אגב, זה גם לא תמיד עובד. לפעמים הקו הישר הוא באמת לא קו נכון ואנחנו מגלים שטעינו. נגיד אם היינו עושים מדידה נוספת נגיד פה, בתאוצה הזאת, והיינו מגלים שהכוח הוא זה. נניח, אוקיי? אז היה מפריך את ההנחה שהקו הישר הוא הקו הנכון. אוקיי? זה לא בטוח שהוא נכון. אבל בהעדר הפרכות, אנחנו נבחר תמיד את הקו הפשוט ביותר. במקרה הזה, את הקו הישר. מה שיסתדר על פרבולה, נבחר את הפרבולה ולא משהו יותר מתוחכם וכן הלאה. אנחנו תמיד נבחר את הקו הפשוט ביותר. והשאלה היא מאיפה העיקרון הזה עצמו יוצא? שהקו הפשוט הוא גם הנכון. זאת הנחה של התבונה. זה לא תוצאה של תצפית. להפך, התצפית או העובדות מגלות לנו שהפיזיקה היא לא תמיד כל כך פשוטה. תורת הקוונטים, תורת היחסות, כל מיני תורות פיזיקליות מסובכות הן ממש ממש לא פשוטות. אי אפשר להגיד שאנחנו לומדים מהניסיון שתאוריה מדעית היא תאוריה פשוטה. אז למה אנחנו מניחים שמבין התאוריות שמסבירות את העובדות כי צריך לקחת את הפשוטה ביותר או שזה לפחות הניחוש הכי הכי נכון? גם אם הוא לא בוודאות נכון, אבל הוא הכי נכון. סיכוי הכי גבוה שהוא יימצא נכון. זאת הנחה של התבונה. אז עוד פעם אנחנו רואים שלהסתכל על העובדות וללכת מהן לתאוריה זה הסתכלות מאוד מאוד שטחית ולא נכונה. א' אנחנו צריכים להניח דברים על התאוריה כבר כשמסתכלים על העובדות. אחרי שכבר בחרנו איזה עובדות להסתכל והשתמשנו במובלע בתאוריה, לחזור מהן לתאוריה זה דורש מאיתנו את התער של אוקאם, ואולי עוד דברים, אבל לפחות את התער של אוקאם, לבחור את התאוריה הפשוטה ביותר. שגם זאת הנחה של התבונה, זה לא הנחה שיוצאת מתצפית. כשאנחנו מדברים על מדע שהוא תצפיתי, זאת אומרת שמבוסס על תצפיות, אנחנו זורים לעצמנו חול בעיניים. המדע מתחיל מתצפיות, אבל אי אפשר להגיד שהוא מבוסס על תצפיות, זאת אומרת שהתצפיות נותנות לבדן נותנות את התוצאה הסופית. ממש לא. יש פה עוד הרבה הרבה הרבה הנחות שהן הנחות. שקודמות או באות אחרי התצפית, אבל צריך גם אותן כדי להגיע בסוף לתיאוריה. בעצם מה שהדבר הזה אומר זה שהתמונה בייקונית לא יכולה להיות נכונה. שהתצפית, כן, המדע התצפיתי הטהור, אומר אנחנו נצמדים לתצפית, אנחנו יודעים מה שהתצפית נותנת. לא נכון. אין תיאוריה מדעית בעולם שהיא תוצאה של תצפית בלבד, שלא דורשת עוד הנחות שהן הנחות שאנחנו מביאים מהבית, הנחות של ההיגיון שלנו, הנחות פילוסופיות, מה שלא תרצו, שהן לא תוצאות של מדידה או של תצפית. וכמו שאמרתי בשיעור הקודם מישהו שאל את זה, יש כאלה שמסבירים שהאינטואיציה שמוסיפה את ההנחות האלה היא בעצמה תוצאה של ניסיון מצטבר. כך מקובל לחשוב, שהיא תוצאה של ניסיון מצטבר, אבל זה כמובן שטות מוחלטת. פסיכולוגים יכולים להגיד דבר כזה כי פסיכולוגים לא מבינים במתמטיקה. אבל מי שיודע מתמטיקה מבין שזה לא יכול להיות נכון. זה לא יכול להיות נכון בגלל שאם היינו נולדים טאבולה ראסה, אז הניסיון לא היה יכול לתת לנו שום דבר בגלל הסיבות שמניתי כאן. כי הניסיון בעצמו תמיד מבוסס על אינטואיציות. לא יכול להיות שהניסיון בונה את האינטואיציות, כי אם לא היו בבסיסו אינטואיציות, לא הייתי יכול להתקדם איתו. הייתי מסתובב סביב הזנב ומחפש אינסוף עובדות, אחרי שמצאתי תת קבוצה של העובדות, יש אינסוף תיאוריות, לא הייתי יודע לחלק את העובדות לקבוצות, לא הייתי יכול להתקדם מילימטר אם הייתי נצמד רק לעובדות. ומי שחושב שכל האינטואיציות שלנו הן תוצאה של עובדות מדבר שטויות, של לימוד מעובדות מתצפית, מדבר שטויות. זה אגב הטענה של חומסקי לגבי התפתחות של שפה, שהזכרתי את זה, אני לא זוכר כבר, לגבי התפתחות של שפה, הוא אומר שלא ייתכן ששפה מתפתחת רק מתוך למידה, שאני לומד את השפה ואז וככה אני רוכש את האפשרות להשתמש בה. חייב להיות בתוכנו, מוטמע בתוכנו, איזשהו כושר לשוני. משהו שהוא לא תוצאה של מה שאני, של העובדות שאני מקבל או של הדוגמאות שאני מקבל. משהו צריך להיות בתוכי, איזשהו סוג של אינטואיציה לשונית שמאפשרת לי לבנות מיומנות של שימוש בשפה מתוך הדוגמאות שאני פוגש. כי אחרת לא הייתי יכול לעשות שום דבר עם הדוגמאות שפגשתי. כי אני תמיד, אלא אם כן אני חוזר עליהן עצמן, אבל כל משפט אחר שאני אבנה, אי אפשר להגיד שהוא יוצא מהדוגמאות. מהדוגמאות האלה יכולתי להכליל באינסוף צורות ולייצר אינסוף לשונות. ולכן ברור שיש לי איזשהן אינטואיציות לשוניות שמסייעות לי לבנות את היכולת הלשונית שלי. הדוגמאות שנותנים לי כשמלמדים אותי את השפה כשלעצמן לא היו יכולות ללמד אותי שפה. כן, זה ה, זאת הבעיה שויטגנשטיין מכנה פולואינג א רול, עקיבה אחרי כלל. ויטגנשטיין אומר, גם על זה פעם דיברתי,
[Speaker D] ויטגנשטיין בעצם אומר נגיד ש, נגיד שאני נותן לכם אוסף של סדרה של מספרים. אחד, נגיד שלוש, חמש, שבע ואומר לכם להשלים. אז מה המספר הבא? שלוש, חמש, שבע ו?
[Speaker F] כל דבר אפשרי. לא שומע? כל דבר אפשרי. למה? כי אתה יכול לעשות, הרב כבר אמר, אתה יכול לעשות חשבון שיביא לכל תוצאה.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, התשובה הראשונה שתקבלו נגיד במבחנים פסיכומטריים זה תשע. זה תשע כמובן. נכון? מי שלא יענה תשע איבד את הנקודות במבחן. אבל למה לא אחת עשרה? תשע זה מניח שאני רץ על האי זוגיים, שלוש, חמש, שבע, תשע, נכון? אבל אני גם יכול להגיד שאני רץ על הראשוניים, שלוש, חמש, שבע והראשוני הבא זה אחת עשרה, תשע הוא לא ראשוני. תשע זה שלוש בריבוע. אז שלוש, חמש, שבע זה שלושה ראשוניים, הראשוני הבא זה אחת עשרה. אבל כמובן גם זה לא חייב להיות. אני יכול גם להגיד לכם מינוס שתיים ושליש, ואין לי שום בעיה להראות לכם את הכלל שבמקום הראשון זה שלוש, במקום השני זה חמש, במקום השלישי זה שבע ובמקום הרביעי זה מינוס שתיים ושליש. אפשר לבנות כלל כזה בלי הרבה בעיות, זה ארבע משוואות עם ארבעה נעלמים, או לא משנה כרגע הפרטים, אבל אני יכול. אפשר לבנות כלל כזה. וכמובן כל מספר שתרצו. אז אין פה תשובה נכונה. אז איך אני יודע שצריך להשלים תשע בפסיכומטרי? כי זה איכשהו הכי פשוט באיזשהו מובן. והכי פשוט הוא לא בהכרח הכי נכון. אחת עשרה זה לא פחות נכון מאשר תשע. וגם מינוס שתיים ושליש לא פחות נכון מאשר תשע. זה אולי פחות פשוט, פחות מתבקש, פחות קופץ לנו לראש. אבל זה רק תוצאה של איך שאנחנו בנויים. מבחינתנו תשע הוא הכי פשוט, אבל יכול לבוא איזשהו יצור שמבחינתו באמת הכי פשוט זה אחת עשרה, או יצור בכלל מהחלל החיצון, הכי פשוט מבחינתו זה מינוס שתיים ושליש. ובמבחן הפסיכומטרי שיעשו על הכוכב שלו, שלם, כן, הכוכב שלו, אז באמת מי שלא יכתוב מינוס שתיים ושליש אלא יכתוב תשע נכשל בפסיכומטרי. למה? כי הפסיכומטרי לא בודק אם אתה צודק. הפסיכומטרי בודק אם אתה חושב כמוני, אם אתה קונבנציונלי. מי שעובר את הפסיכומטרי בציון טוב זה אומר שהוא קונפורמי בחשיבה שלו. זה אומר שהוא חושב בדיוק מה שמצופה ממנו לחשוב. זה לא אומר שמי שנכשל בפסיכומטרי הוא יצירתי, לפעמים הוא סתם טיפש. אבל יצירתי יכשל בפסיכומטרי. לא כל מי שנכשל בפסיכומטרי הוא יצירתי, אבל מי שיצירתי יכשל בפסיכומטרי, אלא אם כן הוא יודע מה מצפים ממנו למרות שהוא יצירתי והוא יענה באופן לא יצירתי. אוקיי? זאת אומרת יש פה זו נקודה מעניינת. צריך לשים לב לעניין הזה. למבחנים פסיכומטריים בסך הכל בודקים אם אתה בנוי כמוני. ובצדק אגב. כשאתה הולך ללמוד באוניברסיטה, אז המרצה כשהוא מלמד הוא מניח כל מיני הנחות על איך צריך להסביר לתלמידים כדי שיבינו. אם יש תלמיד שבנוי אחרת הוא לא ידע איך להסביר לו. התלמיד הזה לא יבין את ההסברים. לכן האוניברסיטה צודקת כשהיא בודקת את הסטודנטים אם הם חושבים באופן בדפוס הקבוע כדי שהמרצה יוכל ללמד אותם. זה מה שבודקים שם, לא בודקים שם כישרון. בודקים שם…
[Speaker H] האם קיים בכלל מבחן שבודק יצירתיות או לא?
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע, אני מנחש שכן, אבל אני לא בטוח, אני לא יודע. צריך להיות יצירתי כדי לענות על השאלה הזאת. אוקיי, אז אני חוזר אלינו, אז זה בעצם אומר שאפילו כאשר יש לי סט נתון של עובדות המעבר מהן לתיאוריה דורש תוספות שהן לא אמפיריות. כל מיני תובנות כמו במקרה הזה התער של אוקאם. עכשיו פה אני רוצה להעיר עוד הערה שקשורה קצת לדברים שדיברנו עליהם קודם, אבל אני אנצל את הדוגמה הזאת שהשתמשתי בה. לגבי התער של אוקאם יש שתי אפשרויות… שנייה
[Speaker I] אחת…
[הרב מיכאל אברהם] אתם רואים עכשיו את האתר שלי, נכון? לא את הקובץ הקודם. נכון?
[Speaker E] רואים קובץ.
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא את הגרף, אתם רואים את האתר.
[Speaker E] לא לא, כן כן.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. אז תסתכלו פה בסוף, זה טור שכתבתי על התער של אוקאם ועברתי על הערך של ויקיפדיה בתער של אוקאם וכמות השטויות שכתובה שם זה פשוט קשה לתפוס. כל כך הרבה שטויות וטעויות זה מדהים. רואים וורד.
[Speaker G] מה? אנחנו רואים וורד, לא את האתר.
[הרב מיכאל אברהם] אה, אז רגע, אז אני כנראה בכל זאת, זה מה ששאלתי קודם, אז אני עכשיו אשתף את זה. הנה, עכשיו רואים, נכון? נכון. פה הציטוט מוויקיפדיה. טוב, ויקיפדיה מסכם אחרי שהוא מביא הרבה פירכות על התער של אוקאם וכולי, אף פירכה לא נכונה, לא משנה כרגע, אבל באמת זה ערך שלם שהוא כולו טעות מההתחלה ועד הסוף, והכי מרתק זה ש… הערך הזה באמת מסכם את מה שכותבים פילוסופים על התער של אוקאם. זה לא שהכותב המציא את זה. כולם מדברים שטויות. והסיבה לזה שכולם מדברים שטויות בהקשר הזה היא בגלל שהם לא מבינים את האופציה של האינטואיציה, כמו שאני אסביר עוד רגע. אז תראו איך הוא מסכם. אין להתייחס לעיקרון אוקאם ככלל או חוק, אלא רק כהמלצה פרגמטית. אם נתייחס אליו ככלל, נבחר בעזרתו בתיאוריה מסוימת על היותה פשוטה יותר. לפי קרל פופר, אם יום אחד תימצא תצפית שאינה תואמת לתיאוריה הזאת, אז התיאוריה הזאת הופכת מיידית למופרכת ומבוטלת. בסדר? אך לפי אותו פופר זה יפריך ויבטל מיידית גם את עיקרון אוקאם אשר בעטיו בחרנו קודם בתיאוריה המופרכת. עכשיו תראו מה הוא כותב כאן. טעות שכיחה היא לטעון, הטעות השכיחה הזאת היא כמובן האמת הצרופה. טעות שכיחה היא לטעון שתערו של אוקאם אמור לתת כלי לבחירה בין תיאוריות אמיתיות ושקריות. ולא כך הוא. התער עוזר לנו לבחור מתוך תיאוריות אמיתיות שונות את התיאוריה הפשוטה יותר מבחינת הסבר, חסכנות ותוכן ולהשתמש בה להמשך הדרך המדעית. אך מה על שאר התיאוריות, אלו שנדחו? הרי גם הן נכונות לאותה עת. מדוע בכלל לדחות תיאוריות נכונות רק מפני שהן מורכבות ומסובכות יותר להבנה? רבים טוענים שתפקידו של מדען הוא לשלול ולדחות תיאוריות שקריות ולא תיאוריות מסובכות. כן, גלילאו לעג לתער של אוקאם באומרו שיש לדחות את כל ספרי המדע ולבחור רק באותיות הא-ב, כי הרי בעזרתן אפשר להסביר כל דבר והן פשוטות יותר מספרי המדע. בכל זאת, אין לשלול לחלוטין את העיקרון של אוקאם. הוא כמובן מקבל את כל הטענות הטיפשיות האלה, ואז הוא מסכם, בכל זאת אין לשלול לחלוטין את העיקרון של אוקאם. הוא שימושי בתחומים כמו התחום הדידקטי. קל יותר להסביר וללמד תיאוריות ומושגים בצורה פשוטה יותר מאשר בדרך מסובכת. בחירה של תיאוריה פשוטה יותר יכולה להביא גם להפחתת עלויות ביישום התיאוריה לעומת אחת מסובכת יותר. כן, אז פה אני יורד עליו בפסקה הבאה, לא משנה כרגע, אבל זה מה שאמור לסכם את המידע הפילוסופי והמדעי העדכני לגבי התער של אוקאם לכל הקוראים. וזה סיכום אגב נאמן למקור. כך באמת התפיסה המקובלת בעולם הפילוסופיה. זה הכל שטויות מאלף ועד תיו, ואפשר להוכיח את זה מתמטית. זאת אומרת, זה לא עמדה פילוסופית שלי שהיא עמדה אחרת, זה פשוט שטות שאפשר להוכיח אותה מתמטית שזה שטות, וזה פשוט לא נכון. ולמה? עכשיו אני אעשה את זה בקצרה. בעצם מה עומד מאחורי העניין? יש שתי אפשרויות להבין את התער של אוקאם. בהסתכלות הפשוטה, הרי ברגע שנחזור רגע לגרף, אוקיי?
[Speaker D] הנה, זה הגרף שלנו. אז בגרף הזה ראינו שלאוסף של חמשת העיגולים
[הרב מיכאל אברהם] הריקים אפשר להעביר אינסוף קווים. הקו הישר זה הקו הפשוט ביותר. אז התער של אוקאם אומר לנו בוא נבחר את התיאוריה של הקו הישר כי היא הכי פשוטה. מה טוען הבחור מוויקיפדיה או הבחורים מוויקיפדיה? שכמובן התיאוריה הזאת לא יותר נכונה מהקו המקווקו, היא רק יותר פשוטה. כי הרי מבחינת המידע שיש לנו כעת זה חמשת העובדות האלה שמדדנו. לא יודעים דברים אחרים. אז בינתיים שתי התיאוריות, המקווקו והרציפה, שתיהן נכונות באותה מידה. אז התיאוריה של הקו הישר היא רק יותר פשוטה מהקו המקווקו, היא לא יותר נכונה מהקו המקווקו. זאת בעצם הטענה שלו. זאת ההסתכלות על התער של אוקאם כעיקרון מתודולוגי. זה לא אומר לנו מהי האמת, אלא זה אומר לנו איך כדאי לפעול כדי לעשות את זה הכי יעיל והכי פשוט. זה הכל. או במילים אחרות, למה להשתמש בתיאוריה מסובכת אם יש לי תיאוריה פשוטה שמסבירה באותה צורה את כל העובדות הידועות? אז סתם להסתבך בשביל מה? בוא נשתמש בתיאוריה הפשוטה. אבל לא בגלל שהיא יותר נכונה, אלא כי אין סיבה להסתבך ויותר נוח להשתמש בה. אוקיי? זה התזה המתודולוגית או הפרשנות המתודולוגית לתער של אוקאם. מה שאני מציע זה הפרשנות המהותית לתער של אוקאם. אני טוען שאנחנו בוחרים בקו הישר כי הוא היותר נכון. זה לא כלל מתודולוגי התער של אוקאם, זה כלל שבורר בין תיאוריות. תיאוריות נכונות ושקריות. בדיוק מה שהוא אמר הטעות הנפוצה, אמר שבויקיפדיה אמר שזאת טעות נפוצה, אז הטעות הנפוצה הזאת היא כמובן האמת הצרופה שעכשיו אני אוכיח אותה. בוא נחשוב רגע, בדרך כלל התפיסה נגיד מה שעומד מאחורי שתי התפיסות האלה זה מה שבכלר, זאב בכלר הוא פרופסור לפילוסופיה של המדע היה, כבר אמריטוס נדמה לי באוניברסיטת תל אביב, והוא מדבר על אקטואליזם ואינפורמטיביזם. מה זאת אומרת? אקטואליזם זאת גישה פילוסופית בפילוסופיה של המדע שאומרת שרק העובדות שאותן מדדנו הן אמת. מה שנוכח לנו באופן אקטואלי מול העיניים, העובדות שאותן מדדנו, זאת האמת. התיאוריה היא לא אמיתית ולא שקרית, זה רק אופן שלנו לארגן את העובדות בצורה הכי טובה שאנחנו יכולים, הכי נוחה והכי פשוטה. האקטואליזם זה מקביל לתפיסה המתודולוגית של התער של אוקאם, שזה רק כלל מתודולוגי, זה לא כלל של אמת ושקר. אינפורמטיביזם זאת התפיסה שאומרת שהתיאוריה מכילה אינפורמציה על העולם, היא נכונה. היא לא ריקה מאינפורמציה, היא נכונה. זאת אומרת שהתיאוריה היא לא רק ההסבר הכי פשוט לעובדות הידועות, אלא גם ההסבר הכי נכון לעובדות הידועות. ולכן בעצם יש פה ויכוח בשאלה איך להתייחס לתיאוריה מדעית. האקטואליזם או הגישה המתודולוגית של התער של אוקאם אומרות כך, התיאוריה המדעית היא סך הכל הדרך הכי יעילה שלנו לארגן את העובדות, אבל היא לא טוענת מאומה על העולם. כשאני אומר שיש כוח גרביטציה, לא טענתי טענה על העולם, זה לא שבאמת בעולם יש כוח גרביטציה. אלא שלהניח שיש כוח גרביטציה יארגן לי את העובדות הידועות בצורה הכי פשוטה ויעילה לשימוש. זה הכל, אבל אני לא באמת טוען שיש בעולם כוח גרביטציה. לעומת זאת האינפורמטיביזם או הגישה המהותית לתער של אוקאם אומרת שאם אני מגיע למסקנה שיש לי תיאוריית גרביטציה, אני טוען שיש בעולם כוח גרביטציה. ולכן העובדות האלה באמת מתרחשות, הן מתרחשות מכוחו. או במילים אחרות בהקשר של הגרף הזה, אני טוען שהקו הישר הוא החוק הנכון. הוא יותר נכון מהקו המקווקו. למה? הרי יש לי רק חמש עובדות, ואת חמש העובדות האלה מסבירים גם הקו המקווקו וגם הקו הרציף. אז על סמך מה אני מניח שהקו הרציף הוא הנכון יותר? אני טוען בגלל שהוא פשוט יותר. הפשוט זה קריטריון לנכונות. לא ליעילות ופשטות בלבד, ליעילות מתודולוגית, אלא זה קריטריון לפשטות. עכשיו פה בתפיסה כשתקראו את הספר של בכלר, שלוש מהפכות קופרניקאיות, בבית חולים קראתי אותו ככה באיזה יומיים אינטנסיביים, הייתי מאושפז, עברתי אותו מכריכה לכריכה, אחרת לא יודע אם הייתי צולח אותו. אבל לכל אורך הספר, אחרי זה גם התכתבתי איתו קצת על זה כי היה לי ביקורת על הספר, הוא טוען לטובת האינפורמטיביזם אבל לא מביא לזה אפילו ראיה אחת לאורך כל הספר. רק משמיץ את האקטואליזם עד כמה הוא מכוער ועד כמה הוא מרושע ועד כמה הוא מגמתי, אבל הוא לא מביא שום ראיה לטובת האינפורמטיביזם. אמרתי לו שהוא עשה חצי עבודה, ובספר שלי שתי עגלות אני עושה את החצי השני. או בעת אשר ישנם ואשר אינם, שם מופיע לראשונה הגרף הזה, שהגרף הזה עושה את החצי השני, את הראיה לטובת האינפורמטיביזם. עכשיו אני אוכיח את האינפורמטיביזם. כי בכלר הניח וכך מניחים בכלל בעולם המדעי, שהמחלוקת הזאת בין אקטואליזם לאינפורמטיביזם או בין התפיסה של התער של אוקאם כעיקרון מתודולוגי לבין התפיסה שלו כעיקרון מהותי, אי אפשר להכריע אותה באמת. זה סתם שתי תפיסות פילוסופיות, אתה יכול להניח את זה אתה יכול להניח את זה, אין דרך להכריע. למה אין דרך להכריע? בוא ננסה לחשוב. נגיד שמדדתי עשיתי עוד מדידה, פה אתם רואים נקודה שבע, עשיתי פה עוד מדידה ומצאתי את הקו הזה, אוקיי? את הנקודה הזאת, סליחה. עשיתי מדידה בתאוצה הזאת מצאתי שהכוח הוא זה. אוקיי, אז מצאתי את הנקודה הזאת. במדידה הזאת הראיתי שהקו הישר הוא קו נכון והקו המקווקו הוא לא נכון. מה הבעיה הנה הראיתי שהקו הישר הוא הקו הנכון. אבל זה כמובן לא מכריע לטובת האינפורמטיביזם, למה? כי האקטואליסט יגיד מה שהראית זה לא שהקו הישר הוא נכון, הראית שהקו הזה הוא לא נכון. אבל עכשיו בוא נעביר קו חדש שחורז את חמש. של חמש הנקודות העגולות ואת הנקודה הזאת, ואתם תראו שיש עדיין אינסוף קווים עקומים שאפשר להעביר דרך כל הנקודות האלה. אז סך הכל פסלת חלק מהקווים, אבל עדיין נשארו לי אינסוף קווים אחרים. לא הראית לי שהקו הישר הוא הנכון. גרמת לי לבחור תיאוריה פשוטה ביחס למערכת אחרת של אפשרויות. או אם מדדת את הנקודה הזאת ומדדת את זה פה, לא על הקו הישר, אז פרכת את הקו הישר. אבל כמובן לא הוכחת את הקו המקווקו, כי בנקודה הזאת אפשר להעביר עדיין אינסוף קווים שחורזים כולל הנקודה הזאת. לכן בעצם התהליך המדעי יכול להיות מוסבר באותה צורה על ידי אקטואליסט ואינפורמטיביסט באותה מידה. התהליך המדעי מציית לשתי התפיסות הפילוסופיות האלה. הוא לא יצליח להכריע ביניהן. לכן מקובל לחשוב בעולם שהמחלוקת היא מחלוקת פילוסופית. אין דרך להכריע אותה. אבל זאת כמובן טעות. יש דרך להכריע אותה בצורה מאוד מאוד פשוטה. ואני אגיד את זה עכשיו בקצרה, אולי בשיעור הבא כי אנחנו כבר צריכים לגמור, אבל רק כדי להשלים, לסגור את המעגל. תראו. בוא ננסה לחשוב עכשיו מחשבה היפותטית. נגיד שיש לי את חמש הנקודות העגולות האלה. אוקיי? מדדתי אותם. אמרנו יש אינסוף קווים שחורזים את חמש הנקודות האלה. ביניהם יש את הקו הישר, את הקו המקווקו הזה ועוד המון קווים אחרים. עכשיו אני שואל, אני לא שואל, אני לא עושה ניסוי ובודק מה ייצא. אני שואל אתכם עכשיו, בוא נהמר. אני עושה ניסוי בנקודה שבע על התאוצה הזאת.
[Speaker D] מה ייצא הכוח? הכוח ייצא זה או זה? הימור. על מה אתם מהמרים? אז בוא נעשה חשבון.
[הרב מיכאל אברהם] אם אתם אקטואליסטים, ההימור צריך להיות שהסיכוי הוא שווה. או במילים אחרות, הסיכוי שהנקודה תיפול על הקו הישר הוא אפס. יש אינסוף קווים. יש אינסוף אפשרויות. ואתה לא, הרי הקו הישר הוא לא יותר נכון מבחינת האקטואליסט. הוא פשוט יותר נוח. אבל אין קשר בין הנוח או הפשוט לנכון. אז מה הסיכוי שהקו הישר הוא הנכון? אפס. אחד חלקי מספר הקווים האפשריים. לכן הסיכוי שהתוצאה תהיה זאת הוא אפסי. הוא אפס. בתמונה האקטואליסטית, נכון? מה הסיכוי בתמונה האינפורמטיביסטית? אם התער של אוקאם מגלה לי את התיאוריה הנכונה, לא את התיאוריה הפשוטה. קרוב למאה? לא יודע אם קרוב למאה, אבל לא אפס. זאת אומרת אני אומר, זה לא ודאי הרי התער של אוקאם. אני רק אומר זה לא יהיה ירייה באפלה. אז הסיכוי יכול להיות שלושים אחוז, יכול להיות שבעים אחוז, ווטאבר, אבל לא אפס. כי הרי יש פעמים שהקו הישר שאנחנו מציבים אותו בניסוי הוא נכשל. זה קורה מדי פעם. אבל הוא לא נכשל בכל הניסויים. יש כמה עשרות אחוזים שבהם הוא יצליח. זאת אומרת שהקו הישר הוא בסיכוי גבוה קו יותר נכון מאשר כל הקווים האחרים. הוא לא ודאי, אבל הוא קו יותר נכון. אז הנה לכם מדד מדעי, לא פילוסופי, שיכול להכריע מי צודק, האקטואליסט או האינפורמטיביסט. בוא נעשה הרבה ניסויים על חוקים שבינתיים הקו הישר מתאים, ונבדוק מה נותן לי הניסוי הבא. אם בניסוי הבא כל הניסויים הבאים נכשלים, וזה לא נופל על הקו הישר, אז כנראה שהאקטואליסט צודק. אבל אם באחוז ניכר מובהק מתוך הניסויים האלה גם הנקודה הבאה תיפול על קו ישר, אז זה אומר שהאינפורמטיביסט צודק וזאת הוכחה מדעית. זה אפילו לא טיעון פילוסופי, זאת הוכחה מדעית סטטיסטית. עכשיו אם תבדקו בהיסטוריה של המדע, כמה מתוך הניסויים המדעיים הצליחו? זאת אומרת בכמה מהם הניבוי אכן התאמת במעבדה. כמובן לא מאה. היו לא מעט טעויות, אבל גם לא אפס. אם זה היה קורה באפס אחוז מהמקרים, היום המדע שלנו היה המדע של אדם הראשון. לא היינו זזים מילימטר. אם המדע מתקדם, פירוש הדבר שאנחנו מצליחים לבנות תיאוריות שנותנות לנו ניבויים לא רעים על מה שייקרה. לא כל ניבוי של כל תיאוריה נכשל. אבל לפי האקטואליסט, מה שצריך בעצם להתרחש זה שכל ניבוי של כל תיאוריה ייכשל. כי הסיכוי שהוא יצליח הוא אפס. יש אינסוף תיאוריות. בחרתי את הפשוטה ביותר מתוך אינסוף אפשריות. אז שום ניסוי לא יכול להצליח לפי האקטואליסט. אבל יש ניסויים בתולדות המדע שהצליחו, לא מעט ניסויים. יש כאלה שיגידו רובם, אבל לא משנה, אחוז גבוה. במובהק מאפס. זה מספיק לי. זה אומר שהאקטואליסט טועה, מה שהיה להוכיח. פשוט המחלוקת הזאת מחלוקת מדומה, זה אוסף של טעויות של המון המון פילוסופים, סטטיסטיקאים, מתמטיקאים. כל מי שכתב על התער של אוקאם, כמו שמסוכם בוויקיפדיה, כולם חושבים כך וכולם טועים. הוכחה מתמטית ומדעית, סטטיסטית, פשוטה שהם טועים. מה זה אומר בעצם כדי לסגור את המעגל מבחינתנו? זה אומר שכשאני בוחר את הקו הישר, זה פשוט בגלל שהאינטואיציה שלי אומרת שהפשוט הוא גם הנכון. או במילים אחרות, מה שנקרא פשוט אצלי, מה זה נקרא פשוט? למה קו הישר הוא פשוט? כי הוא יותר מתאים לאינטואיציה שלי. זאת אומרת שהאינטואיציה היא כלי טוב כדי לטעון טענות על המציאות. זה בעצם מה שאומרת הפרשנות המהותית לתער של אוקאם. האקטואליזם חושב שאינטואיציה זה כלי סובייקטיבי, הוא לא אומר כלום על המציאות, הוא פשוט משמש אותנו כדי לארגן את העובדות. ולכן הוא אומר אז הכלל לגבי התער של אוקאם זה כלל מתודולוגי, זה לא כלל מהותי. ומה שהוא מפספס, הטעות הנפוצה שהוא יוצא נגדה, הטעות הזאת בעצם מניחה שזה כלל מהותי. למה? כי זה כלל שיוצא מהאינטואיציה. ואינטואיציה נכון שאין לה בסיס תצפיתי, אבל למרות שאין לה בסיס תצפיתי, יש לה תוקף, היא עובדת. לא תמיד, אבל היא עובדת. זה לא ירייה באפלה. וכל תולדות המדע מוכיחות את זה. ועוד פעם זה בעצם אומר, שזה בעצם אומר שהאינטואיציה שלנו או העקרונות הפילוסופיים שאנחנו משתמשים בהם מעבר לתצפיות הם חלק בלתי נפרד מהמדע ובלעדיהם המדע גם לא היה מצליח. לא היינו מתקדמים. אוקיי, אני אעצור כאן, אולי אני אפרט את זה טיפה פעם הבאה כי אני מרגיש שקצת עשיתי את זה מהר. לא בטוח עד כמה זה היה מובן כי זה גם לא כולם עם אותו רקע של חשיבה מתמטית או מדעית, אז צריך לעשות את זה קצת בזהירות. רציתי פשוט רק להספיק לפחות לסגור את המעגל. הערות או שאלות?
[Speaker F] אפשר לשאול אם
[Speaker J] ייתכן שהאינטואיציה הזו היא פרי האבולוציה שבנתה אותנו בצורה שהאינטואיציות שלנו יתאימו למציאות?
[הרב מיכאל אברהם] על זה אפשר לדון. אם האינטואיציה היא תולדה של האבולוציה, יכול להיות. כרגע לצורך הדיון יכול להיות שכן.
[Speaker F] הקו הישר הוא הקו כנראה הנכון אם מדדנו מספיק פעמים וסטטיסטית קיבלנו.
[הרב מיכאל אברהם] קו ישר בין שתי נקודות זה ספקולציה. זאת הכללה מדעית חלשה. אבל חמש, עשר נקודות זה כבר הרבה יותר חזק.
[Speaker F] אז בגלל שמדדנו ויש לנו מספיק תצפיות לגבי מספר מקרים שעומדים על הקו של הקו הישר ולכן…
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו עוד פעם, גם אם זה לא קו ישר אלא פרבולה, הטיעון הוא אותו טיעון. אני הדגמתי את זה על קו ישר, אבל לא כל חוקי המדע זה קווים ישרים. אבל עדיין החוק המדעי זה הדרך הפשוטה ביותר לתפור את כל התוצאות, לפעמים זה פרבולה לפעמים זה סינוס. אבל גם את התוצאות האלה הרי אפשר לתפור באינסוף צורות. אז אם אני אמדוד את הניבויים של הסינוס או של הפרבולה ואני אגלה שהם מתאימים גם לניסוי הבא באחוז משמעותי של המקרים, זה אומר אותו דבר כמו שאמרתי קודם, רק הדגמתי את זה על קו ישר כי זה יותר פשוט.
[Speaker F] אז גם אם יש אינסוף אפשרויות, זה עדיין לא שולל את זה שזה דבר שהוא סטטיסטית בעל משקל?
[הרב מיכאל אברהם] כן. לא סטטיסטית בעל משקל אלא בעל משקל סטטיסטי. הוא לא בעל משקל בגלל הסטטיסטיקה אלא הוא בעל משקל בגלל האינטואיציה, אבל המשקל שלו אומר שסטטיסטית הוא יצדק באחוז משמעותי.
[Speaker F] כאן נכנס אלמנט של האינטואיציה,
[הרב מיכאל אברהם] הבנתי.
[Speaker J] בדיוק. בדברים של הרב זה בעצם קצת סותר את, כאילו בא כנוגד את פופר גם? שאומר שאתה לא מוכיח את התיאוריה רק…
[הרב מיכאל אברהם] ברור. פופר הוא גדול האקטואליסטים. כי פופר מבחינתו, לכן בדיוק פופר טוען שתיאוריה מדעית היא לא נכונה אלא רק היא לא הופרכה. כל מה שאפשר זה רק להפריך תיאוריה. למה? כי מבחינתו כל תיאוריה זאת הכללה ולהכללות יש אינסוף. לכן אין דרך לדעת איזה תיאוריה היא נכונה, יש דרך לדעת איזה תיאוריה לא נכונה. והוא כמובן טועה. אין דרך לדעת בוודאות שתיאוריה נכונה, את זה אני מסכים. אבל לא נכון שזאת תהיה ירייה באפלה, זאת אומרת שהיא שקולה לכל התיאוריות האחרות שמסבירות את אותו אוסף עובדות. בסדר, משלושת הטיעונים שהבאתי כאן. מכל אחד מהם לחוד אתם רואים עד כמה האמפיריציזם הוא אשליה. התפיסה הזאת כאילו שאנחנו יכולים לבנות אך ורק על תצפית ומזה לבנות את כל המדע שלנו, זה פשוט שטות וחוסר הבנה. תמיד מעורבת פה חשיבה, הרציונליזם לא עזב אותנו, הוא איתנו כל הזמן. אוקיי, אנחנו עוצרים כאן, להתראות, שבת שלום.
[Speaker B] תודה רבה, שלום, תודה רבה.