לימוד מהניסיון – שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שלושת הטיעונים נגד אמפיריציזם נוקשה
- הגרף: עובדות, תיאוריה ופשטות
- אקטואליזם: תיאוריה ככלי ארגון ולא כטענה על העולם
- אינפורמטיביזם: תיאוריה כמקור אינפורמציה על העולם
- אינטואיציה, סובייקטיביות והדמיון בין שני התהליכים המדעיים
- ניבויים, הסתברות והכרעה מדעית נגד אקטואליזם
- פופר, אישוש והזיהוי של אקטואליזם עם הפרכתנות רזה
- רצונות, הטיות וניסיון להצדיק את אמינות האינטואיציה
- אוברפיטינג, שגיאות ניסוי וסינון עובדות רלוונטיות
- היווצרות האינטואיציה, חומסקי וכושר שפתי מולד
- ויטגנשטיין, בעיית עקיבת הכלל והבדל בין מתמטיקה למדעי הטבע
- פרשנות התורה, אינטואיציות פרשניות ובריסק
סיכום
סקירה כללית
הטקסט טוען שאמפיריציזם נוקשה, שלפיו אפשר לבנות ידע מדעי רק מתצפיות, הוא אשליה מפני שהמעבר מעובדות לתיאוריה דורש הנחות רציונליסטיות ואינטואיציה. דרך דוגמת גרף של חמש נקודות נטען שתצפיות לבדן אינן מכריעות בין אינסוף תיאוריות אפשריות, ולכן בחירת התיאוריה הפשוטה נשענת על שיקול לא-תצפיתי. מתוך כך מוצגת מחלוקת בין אקטואליזם לאינפורמטיביזם, ונאמר שאפשר להכריע בה מדעית באמצעות טיעון סטטיסטי מתולדות המדע שמראה שאחוז ההצלחות של ניסויים אינו אפס. בהמשך נטען שהיצמדות יתר לתצפיות מובילה לאוברפיטינג ולשגיאה, ושגם רכישת כללים ושפה מחייבת מבנה מולד שמקדים את הניסיון, כפי שעולה מחומסקי ומבעיית עקיבת הכלל של ויטגנשטיין.
שלושת הטיעונים נגד אמפיריציזם נוקשה
הטקסט קובע שאי אפשר לבנות ידע מדעי כולל רק על בסיס תצפיות, מפני שכבר באיסוף העובדות הרלוונטיות לתיאוריה יש סינון שאינו תצפיתי. הטקסט קובע שחלוקת העובדות לתחומים מדעיים שונים נעשית לפני שיש תיאוריה מגובשת, ולכן היא נשענת על רכיב רציונליסטי. הטקסט מוסיף שאותו סט של עובדות יכול להתאים לאינסוף תיאוריות, ולכן תצפיות לבדן אינן מניבות מידע כללי על העולם בלי הנחות מחשבתיות.
הגרף: עובדות, תיאוריה ופשטות
הטקסט מתאר חמש מדידות של יחס בין כוח לתאוצה כנקודות על גרף, ואת הקו הישר כתיאוריה שמסבירה אותן. הטקסט טוען שאפשר להעביר אינסוף קווים דרך אותן נקודות, ולכן אין דרך תצפיתית בלבד להעדיף את הקו הישר על פני קו מקווקו או כל קו אחר שמתאים לעובדות. הטקסט אומר שהעדפת הקו הישר נשענת על פשטות ואלגנטיות שהן יסודות של חשיבה ולא של תצפית, ולכן המעבר מעובדות לתיאוריה כולל אינטואיציה.
אקטואליזם: תיאוריה ככלי ארגון ולא כטענה על העולם
הטקסט מציג תפיסה אמפיריציסטית נוקשה שלפיה כל טענה לגיטימית על העולם היא רק תוצר של תצפית ישירה, וכל חריגה מכך היא ספקולציה. הטקסט קובע שלפי תפיסה זו הקו הישר אינו סטייטמנט על העולם אלא דרך נוחה לארגן חמש עובדות תצפיתיות, ולכן בוחרים אותו בגלל יעילותו ופשטותו ולא בגלל נכונותו. הטקסט מגדיר זאת כאקטואליזם בעקבות זאב בכלר, שבו מידע מדעי הוא רק מה שנוכח אקטואלית מול כלי התצפית, ומה שאינו נוכח כך אינו מדעי.
אינפורמטיביזם: תיאוריה כמקור אינפורמציה על העולם
הטקסט מציג אינפורמטיביזם כתפיסה שלפיה תיאוריה מדעית היא היפותזה שמכילה אינפורמציה על העולם ולא רק ארגון יעיל של עובדות. הטקסט אומר שגם האינפורמטיביסט מודה שהתיאוריה אינה תצפית אלא תוצר של עיבוד מחשבתי, אך רואה בעיבוד הזה כלי לגיטימי שמניב טענה על העולם. הטקסט טוען שהאינפורמטיביסט בוחר את התיאוריה הפשוטה לא רק מפני שהיא יעילה אלא מפני שפשטות היא אינדיקציה לנכונות בסיכוי גבוה יותר, גם בלי ודאות ותוך כפיפות להפרכה אמפירית.
אינטואיציה, סובייקטיביות והדמיון בין שני התהליכים המדעיים
הטקסט קובע שהאקטואליסט תוקף את האינפורמטיביסט בטענה שפשטות תלויה במבנה המוח ובטעם, ולכן אינה יכולה ללמד על העולם. הטקסט מציג את תשובת האינפורמטיביסט שהאינטואיציה היא כלי הכרתי בדומה לראייה, ושכמו שאפשר להטיל ספק בראייה אך עדיין להניח את אמינותה עד שתופרך, כך גם באינטואיציה. הטקסט אומר ששני הצדדים מתנהלים במדע באותו אופן מעשי של אימוץ תיאוריה, העמדתה לניסוי והשלכתה אם הופרכה, אך חלוקים בפרשנות האם התיאוריה היא טענה על העולם או רק כלי ארגון.
ניבויים, הסתברות והכרעה מדעית נגד אקטואליזם
הטקסט טוען שבעולם אקטואליסטי אין ניבויים במובן של ציפייה שהתוצאה תיפול על הקו, משום שהקו אינו יותר נכון מכל קו אחר ולכן כל תוצאה עתידית שקולה. הטקסט מציע הימור על ניסוי נוסף ומסיק שלפי האקטואליסט, אם כל התוצאות האפשריות שקולות ויש אינסוף אפשרויות, ההסתברות לתוצאה מסוימת על הקו היא אפס, ולכן אחוז הצלחת ניסויים אמור להיות אפס. הטקסט קובע שאפשר לבדוק זאת היסטורית וסטטיסטית, ושעצם התקדמות המדע והעובדה שתיאוריות מחזיקות מעמד לאורך ניסויים מפריכות את האקטואליזם, משום שאם האקטואליזם היה נכון המדע לא היה מתקדם וכל ניסוי היה מפריך את התיאוריה הקודמת. הטקסט מוסיף שאקטואליסט עקבי לא היה אמור לעלות על מטוס או לסמוך על אקמול, כי הצלחה בעבר אינה נותנת לו שום אינדיקציה להמשך.
פופר, אישוש והזיהוי של אקטואליזם עם הפרכתנות רזה
הטקסט מציג את פופר שמגדיר תיאוריה מדעית כתיאוריה שניתנת למבחן הפרכה, ומדגים זאת עם “כל העורבים שחורים” שאי אפשר להוכיח אך אפשר להפריך. הטקסט קובע שתיאוריה מדעית אינה בהכרח נכונה, כמו המכניקה של ניוטון שהיא מדעית אף שאינה נכונה, ומוסיף שתיאוריית “יש אלוקים” אינה מדעית מפני שאינה ניתנת לאישוש מדעי אך עדיין שאלת נכונותה פתוחה. הטקסט מביא ביקורת שלפיה אצל פופר גם לאחר הצלחות רבות אפשר לומר רק שהתיאוריה “טרם הופרכה”, ומזהה עמדה זו כאקטואליסטית שמרוקנת את המדע מטענה פוזיטיבית על נכונות, בעוד תפיסת אישוש טוענת שככל שהתיאוריה עמדה ביותר מבחנים הסיכוי לנכונותה גבוה יותר ובכך היא מבטאת אינפורמטיביזם.
רצונות, הטיות וניסיון להצדיק את אמינות האינטואיציה
הטקסט מתעמת עם טענה שהאינטואיציה מושפעת מרצונות ולכן “אנחנו יוצרים את המציאות כמו שאנחנו רוצים אותה”, ודוחה זאת בטענה שהשיקול הסטטיסטי מראה שהאינטואיציה קולעת למציאות כי אחוז ההצלחות אינו אפס. הטקסט מודה שיש הטיות וסובייקטיביות ומציג כלים מדעיים למזער אותן, כמו השוואת עבודת חוקרים מתרבויות שונות ובדיקת התכנסות לתוצאות דומות. הטקסט טוען שגם אם יש שימוש לרעה והטעיות נקודתיות, האקטואליסט טוען טענה חזקה יותר שלפיה אין לנו שום אפשרות להיות צודקים, והטקסט קובע שטענה זו שגויה מפני שהמדע “מוכיח את עצמו” בכך שהוא עובד.
אוברפיטינג, שגיאות ניסוי וסינון עובדות רלוונטיות
הטקסט חוזר לגרף ומוסיף נקודה נוספת שמתרחקת מהקו, ומציג שלוש אפשרויות: לתפור קו מורכב שעובר בכל הנקודות, להעביר קו של ריבועים מינימליים, או למחוק את הנקודה החריגה כטעות ניסוי ולהשאיר את הקו הישר. הטקסט קובע שהתאמה מדויקת לכל התוצאות היא אוברפיטינג ושיטה גרועה שמביאה לתיאוריה שגויה, ושבמדע בפועל נוטים לזהות נקודה חריגה כמשהו “שהשתבש” ולהתעלם ממנה. הטקסט קושר זאת לטיעונים הקודמים על בחירת עובדות רלוונטיות ועל חלוקת התחומים המדעיים, ומדגים שכבר לפני שיש תיאוריה סופית נעשה סינון רציונליסטי של אילו עובדות שייכות לחוק הנחקר. הטקסט מסיק שלא רק שצריך אינטואיציה כדי לעבור מעובדות לתיאוריה, אלא שבלעדיה היצמדות לתצפיות לבדן היא “ערובה בדוקה לטעות”.
היווצרות האינטואיציה, חומסקי וכושר שפתי מולד
הטקסט מציג טענה מקובלת שלפיה האינטואיציה עצמה נבנית מניסיון קודם, ודוחה זאת בטענה מתמטית שלכל סט עובדות אפשר לבנות אינסוף תיאוריות ולכן הניסיון לבדו אינו בורר את התיאוריה הנכונה. הטקסט טוען שגם אם הלמידה אינה מודעת, עדיין חייב להיות רכיב רציונליסטי שמתווך את ההכללה מתוך העובדות. הטקסט מביא את חומסקי שטוען לכושר שפתי מולד שמאפשר רכישת שפה, ומסביר שאף אחד לא פוגש את כל המשפטים האפשריים ובכל זאת ילדים מייצרים משפטים חדשים, ולכן חייב להיות מבנה קודם לדוגמאות שמסנן את אינסוף ההכללות האפשריות. הטקסט קובע שמי שחולק על חומסקי מפספס נקודה מתמטית, כי ללא מבנה כזה כל אחד היה מגבש “שפה” אחרת על בסיס אותן דוגמאות.
ויטגנשטיין, בעיית עקיבת הכלל והבדל בין מתמטיקה למדעי הטבע
הטקסט מתאר את בעיית “following a rule” אצל ויטגנשטיין, שלפיה כל כלל נלמד דרך דוגמאות סופיות ומכאן עולה הקושי כיצד מבינים את אותו כלל כאשר יש אינסוף כללים שמתאימים לאותן דוגמאות. הטקסט מדגים זאת בסדרה 3, 5, 7 שבה אפשר להמשיך ל-9 כסדרת אי-זוגיים או ל-11 כסדרת ראשוניים, ומוסיף שאפשר לייצר אינסוף חוקים שיתנו המשך אחר ולכן אין “נכון ולא נכון” במתמטיקה אלא תלות בפרשנות ובמבנה המשותף לנו. הטקסט טוען שבמדע המצב שונה כי אפשר לבדוק אמפירית את ההכללה מול העולם, ומתברר שחלק גדול מההכללות מצליח בניסויים ולכן המבנה המולד אינו רק מסנכרן אותנו אלא גם קולע למציאות. הטקסט קובע שוויטגנשטיין מסתבך כשהוא הופך זאת ל“משחק”, ושבמדעי הטבע העולם אינו חייב לנו כלום ולכן עצם ההצלחה האמפירית מוכיחה שהאקטואליזם טועה.
פרשנות התורה, אינטואיציות פרשניות ובריסק
הטקסט מאשר שבכל תחום פרשני יש אינטואיציות שמונעות היסחפות לפרשנויות שרירותיות, ודוחה קביעה שהאינטואיציות היחידות הן מוסריות. הטקסט טוען שגם בלימוד קדשים וטהרות אצל הבריסקערים פועלות אינטואיציות של “מה מייק סנס ומה לא מייק סנס”, ושבלעדיהן היו אינסוף אפשרויות ולא שתי אפשרויות בחקירה. הטקסט טוען שרב חיים “זורק אפשרויות” שאינן סבירות אך נמנע מלהכריע בין האפשרויות שעברו מסננת ראשונית, ומוסיף שאביי ורבא כן הכריעו באמצעות מימד נוסף מעבר להצגה העקבית של שתי האפשרויות. הטקסט מסיים בכך שהמחלוקת על הכרעה אינה מוכיחה שהניתוח לא נכון, אלא שיש רכיב נוסף שמוביל להעדפה בין אפשרויות לאחר שהן הובהרו.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] דיברנו בפעם הקודמת או סיימתי בפעם הקודמת לדבר על שלושה טיעונים או שלוש זוויות שמכולן עולה שהאמפיריציזם כאילו התחושה הזאת שאתה יכול לבנות ידע מדעי כולל רק על בסיס תצפיות היא סוג של אשלייה. ראינו את זה ראינו את זה דרך האיך אנחנו בעצם אוספים איך אנחנו איך אנחנו אוספים את העובדות הרלוונטיות לתיאוריה, איך אנחנו מחלקים את האוסף העובדות בכלל לתחומים מדעיים שונים, איך איך אנחנו מקבצים עובדה או אוסף של עובדות ששייכות לאותו תחום לפני שאתה יודע מה אומר התחום והטיעון השלישי עסק באוסף של תיאוריות שמסבירות את אותו סט של עובדות, כן עם הגרף הזה, ובכל ובכל הטיעונים האלה בעצם יוצא שתצפיות לבדן לא יכולות לא יכולות לתת לנו מידע כללי על העולם בפרט מידע מדעי, אלא צריך יש בצבירת המידע המדעי ובכלל צבירת מידע יש מרכיבים רציונליסטיים, לא הכל יכול להתבסס על תצפית או לא התצפית לבדה יכולה לתת לנו את העניין. עכשיו אני סיימתי בפעם הקודמת בטיעון שעשיתי אותו מהר ואמרתי שאני עוד אפרט אותו טיפה היום, זה הטיעון שקשור לגרף הזה הטיעון האחרון בעצם. הטענה הטענה היא בוא נניח שיש לנו סט של נקודות שמסומנות פה בעיגולים בעיגולים ריקים, כן זה החמש הנקודות האלה, אחת, שתיים, שלוש, ארבע וחמש. מדדנו את היחס בין כוח, פורס, לתאוצה, אקסלריישן, ויצאו לנו חמש המדידות האלה עם העיגולים הריקים האלה. בדרך כלל אנחנו מעבירים דרך הנקודות האלה את הקו הישר, כולן יושבות על קו ישר ולכן המסקנה המדעית המתבקשת מחמש המדידות האלה היא שהקשר בין כוח לבין תאוצה הוא קשר ליניארי, קשר של קו ישר. הקו הישר הזה בעצם מהווה את התיאוריה שמסבירה את אוסף העובדות האלו, נכון הנקודות זה העובדות שבהן צפינו זה יצא לנו מתצפית, הקו הישר זאת התיאוריה. ועכשיו אנחנו יכולים לראות שהעובדות לבדן לא מספיקות כדי להסביר את התיאוריה, למה? כי את העובדות האלה אפשר להסביר באמצעות אינסוף תיאוריות או אינסוף קווים שיעברו דרך חמש הנקודות, פה מצויר אחד מהם הקו המקווקו הזה הזה כן הקו הזה שעובר גם הוא דרך גם הוא עובר דרך חמש הנקודות הריקות האלה, ולכן לכאורה זאת תיאוריה שקולה לתיאוריה של הקו הישר, שתי התיאוריות האלה מסבירות את כל חמש המדידות ולכן אין לנו באמת דרך תצפיתית בלבד להבחין בין התיאוריות או להעדיף תיאוריה אחת על פני תיאוריות אחרות. ובכל זאת כל איש מדע שתשאלו יגיד לכם שאנחנו נבחר את הקו הישר. למה? אז איזה שהוא סוג של שיקול שהוא שיקול לא תצפיתי כי מבחינת התצפיות כשלעצמן כל הקווים הם שקולים. אז כשאני בוחר קו אחד מתוך אינספור קווים אפשריים פה אז אני בוחר אותו לא על בסיס התצפיות אלא על בסיס מה נראה לי יותר פשוט או כן משהו כזה יותר אלגנטי ולכן אני בוחר בו. עכשיו פשטות ואלגנטיות אלה יסודות ששייכים לחשיבה לא להכרה, זאת אומרת השכל שלנו מניב את זה לא תצפית על העולם. אז אנחנו רואים זה היה הטיעון השלישי בעצם שמראה לנו שהדרך מהעובדות לתיאוריה היא דרך שכרוכה בכמה וכמה הנחות מחשבתיות, לא רק תצפיות וזהו. עכשיו זה זה היה הטיעון השלישי שבא להראות את חשיבותה של האינטואיציה במהלך של צבירת מידע, אבל ניסיתי לנצל כבר את השרטוט הזה את הגרף הזה כדי לומר עוד משהו. כי בעצם ישנה מחלוקת פילוסופית, זה מה שעשיתי מהר ועכשיו אני אעשה את זה טיפה יותר בשיטתיות, בזהירות. ישנה מחלוקת פילוסופית בשאלה איך להתייחס לתיאוריות מדעיות. יש תפיסה אמפיריציסטית נוקשה, שאומרת כל מה שאני יכול להגיד על העולם זה אך ורק מה שראיתי, תוצאה של תצפית. אם זה כך, אז מה שאני יכול להגיד על העולם מבחינת התמונה שמתוארת כאן, זה בסך הכל שלתאוצה מספר אחת יש את הכוח מספר אחת, לתאוצה מספר שתיים יש את הכוח מספר שתיים, חמש המדידות האלה, זה מה שאני יכול להגיד באופן בדוק על העולם. זה התוצאה של התצפית. כל מה שאני אומר מעבר לזה, זו ספקולציה. אז כשאני מדבר על זה שהקשר בין כוח לבין תאוצה הוא קו ישר, בעצם אני לא יכול לטעון את הטענה הזאת שהקשר הוא קו ישר על בסיס תצפיתי בלבד, ולכן זה לא לגיטימי. זו לא יכולה להיות טענה לגיטימית על העולם. הטענה הלגיטימית על העולם לפי האמפיריציסט הנוקשה היא אך ורק תוצרים של תצפית ותו לא. זאת אומרת, בלי להוסיף מאומה לתצפיות. כל פעם שאני אוסיף משהו לתצפיות, זו ספקולציה. אני לא יכול להתייחס לזה ברצינות כטענה על העולם. ובעצם מה שהדבר הזה אומר, זה שהקו הישר או התיאוריה, היא לא סטייטמנט על העולם, לא טוענת משהו על העולם, אלא זה בסך הכל כלי נוח מבחינתנו לארגן את העובדות שבהן צפינו. יש לנו חמש עובדות שבהן צפינו. אפשר לארגן אותן בהמון צורות. אפשר לארגן אותן דרך הקו המקווקו הזה או דרך המון קווים אחרים שעוברים את חמש הנקודות האלה, ואפשר גם לארגן אותן על בסיס הקו הישר. זה בסך הכל צורות ארגון שונות של חמש העובדות. העובדות זה מה שצפיתי, זה אני יודע, זה בדוק. זה ידע אמפירי. התיאוריה אינה אלא צורת ארגון יעילה של העובדות. עכשיו, אם באמת זה כך, אז אין שום בעיה, בגלל שברור שאני אבחר את הקו הישר, כי הקו הישר הוא הכי פשוט, הכי נוח, הכי אפקטיבי, ולכן אני בוחר בו. אבל שימו לב, אני בוחר בו בגלל שהוא נוח ויעיל, לא בגלל שהוא נכון. כי התיאוריה, הקו הישר זה תיאוריה. התיאוריה היא לא טענה נכונה על העולם, אלא היא צורת ארגון נוחה של העובדות שבהן צפיתי. וזאת הצורת ארגון הכי פשוטה ולכן גם הכי נוחה. אז למה לבחור בצורת ארגון מסובכת אם יש לי צורת ארגון פשוטה שהיא שקולה לה? זאת אומרת, מבחינה אמפירית אין דרך להבחין ביניהם, אז אני בוחר את הפשוטה. אבל אני בוחר את הפשוטה בגלל פשטותה, לא בגלל נכונותה. פשוט נוח לי יותר. אני לא יכול לטעון שבאמת הקשר בין כוח לבין תאוצה הוא קו ישר. זאת טענה לא מדעית. אני יכול להגיד שכל התוצאות שראיתי עד עכשיו יושבות על קו ישר. וזה נכון, כי זאת טענה רק על התוצאות, זו לא טענה על הקו. אני לא יכול לטעון שהקו הוא תיאוריה נכונה על העולם. זה במבט האמפירי הנוקשה, כן, שלא מוכן לסטות מתצפית, לא מוכן להשתמש בשום דבר שלא תצפית ישירה. עכשיו, לפי התפיסה הזאת, קראתי לה אקטואליזם בעקבות זאב בכלר, כן, כתב כמה ספרים על הפילוסופיה, הוא פרופסור לפילוסופיה של המדע, אמריטוס כבר, באוניברסיטת תל אביב, כתב שלוש מהפכות קופרניקניות, כתב כמה ספרים, יש לו איזה טרילוגיה אפילו בעצם על הנושא הזה, למרות שהם ספרים שונים לגמרי. ושם הוא מגדיר אקטואליזם מול אינפורמטיביזם. מה שתיארתי עד עכשיו זה בעצם מה שהוא קורא אקטואליזם. מה זה אקטואליזם? אקטואליזם הכוונה מידע מדעי זה אך ורק מידע שנוכח באופן אקטואלי מול כלי התצפית שלי. וזה אומר חמש הנקודות האלה על הגרף. מה שלא אקטואלי או לא נוכח בצורה מוחשית וישירה מול העיניים הוא לא מדעי. אז לזה הוא קורא אקטואליזם. האקטואליזם כשהוא מסתכל על ההליך המדעי, על התפיסה המדעית, אז הוא מתאר את זה באותה צורה שאנחנו מכירים. זאת אומרת, נגיד אם עכשיו אני אעשה ניסוי נוסף ובניסוי הזה יצא פה, נגיד מדדתי תאוצה מספר שבע והכוח שקיבלתי היה הכוח הזה, כן, פה, מה שמקביל לנקודה הזאת. זאת אומרת, זה לא יושב על הקו הישר. מה יעשה אקטואליסט? האקטואליסט יאמר, לא שעכשיו התברר שהקו הישר לא נכון, גם מראש לא חשבתי שהוא נכון, אלא התברר שהוא לא יעיל להסביר את העובדות המוכרות לי, העובדות התצפיתיות, כי את העובדה הזאת הוא לא מסביר. ולכן אני צריך לוותר עליו. אני מוותר עליו בגלל שהוא מפסיק להיות יעיל, לא כי הוא מפסיק להיות נכון. נכון הוא לא היה אף פעם, רק עכשיו הוא לא יעיל כי הוא לא, הוא לא מסביר את העובדות, או הוא לא מארגן את העובדות, נקרא לזה ככה, לא מסביר אלא לא מארגן את העובדות. אז לכן אני מוותר עליו. זאת אומרת תהליך ההפרכה של תיאוריה או אישוש והפרכה מה שאנחנו קוראים, קיים בתמונה האקטואליסטית בדיוק כמו שזה מוכר לנו מאז ומעולם. אותו דבר. אז זה תפיסה אחת, נקרא לה התפיסה האקטואליסטית. כנגדה עומדת התפיסה האינפורמטיביסטית. תפיסה אינפורמטיביסטית אומרת שהתיאוריה, לא רק העובדות שבהן צפינו, אלא התיאוריה מכילה אינפורמציה על העולם. כשאני אומר שיש קשר ישר, ליניארי, בין כוח לבין תאוצה, זאת טענה על העולם, זה לא רק צורת ארגון של עובדות שפשוט נוחה לי. אני טוען שזה החוק שמתאר נכון את מה שקורה בעולם. אוקיי? זה מה שנקרא אינפורמטיביזם. הטענה שאומרת שתיאוריות זה לא רק כלי ארגון של עובדות, אלא תיאוריות אלו היפותזות על העולם שאני לומד אותם מתוך העובדות. ובעצם האינפורמטיביזם אומר שהאינפורמטיביזם הוא תפיסה שהיא לא אמפיריציסטית נוקשה. היא מוכנה לקבל טענות על העולם שהן לא תוצאה של תצפית. כי צריך לשים לב, גם האינפורמטיביסט לא אומר שהתיאוריה יוצאת רק מתצפית. לא זה הוויכוח שלו עם האקטואליזם. גם הוא מבין שמה שיוצא מתצפית זה רק חמש הנקודות שבהן צפינו. הקו הישר זה איזושהי תוצאה של עיבוד מחשבתי שאנחנו עושים לנתונים האלה. אבל הוא טוען שהעיבוד הזה הוא כלי לגיטימי שיכול להניב לי מידע על העולם. והוא לא טוען שזה תצפית, התיאוריה, וודאי שזה לא תצפית. אבל למרות שזה לא תצפית, כיוון שהוא לא אמפיריציסט נוקשה, אז למרות שזה לא תצפית, עדיין את התוצר הוא מוכן לקבל והוא מוכן לראות בו טענה על העולם. התוצר זה התיאוריה, כן? הקו הישר. עכשיו תשאל את האינפורמטיביסט, למה אתה בוחר את הקו הישר ולא את הקו ה, נגיד המקווקו מה שאנחנו רואים פה? אז גם הוא יגיד לך, כי זה יותר פשוט. אז ישאל אותו האקטואליסט, בסדר, יותר פשוט זה יפה מאוד, אבל מי אמר שהוא יותר נכון? הרי אתה טוען לא רק שזה כלי ארגון יעיל או פשוט, אתה טוען שזה גם יותר נכון. עכשיו אני שואל, על בסיס מה? הרי תצפיות אין לך שנותנות את הדבר הזה, התצפיות מתאימות גם לקו המוזר הזה. אלא מה? אתה חושב שזה יותר פשוט. אז אני מבין שאתה מאמץ את התיאוריה הזאת. אני רק לא מבין למה אתה חושב שהתיאוריה הזאת היא טענה על העולם, שהיא נכונה. כל מה שאתה יכול להגיד זה שזו הצורה הכי פשוטה לארגן את העובדות. כי אם אתה לא צופה על העולם, אתה לא יכול לטעון את הטענה הזאת, לא יכול לראות את הטענה הזאת כטענה על העולם אם היא לא יצאה מתצפית. כך טוען האקטואליסט. האינפורמטיביסט אומר לא, ברגע שזה יותר פשוט, אני טוען שפשטות היא אינדיקציה לנכונות, ולא רק אינדיקציה ליעילות של תיאוריה כמו שאומר האקטואליסט. האקטואליסט אומר אני גם בוחר את התיאוריה הפשוטה ביותר. אני בוחר אותה כי היא הכי יעילה, לא כי היא הכי נכונה. האינפורמטיביסט אומר לא, אני בוחר את התיאוריה הפשוטה ביותר כי היא הכי נכונה. עוד פעם, שום דבר לא וודאי, לא בטוח נכון, יכול להיות שזה יופרך בניסוי הבא, אבל כרגע לאור הנתונים שיש לי בינתיים, מבחינתי זאת המועמדת להיות התיאוריה הנכונה. הסיכוי הכי גבוה. וודאות אין אף פעם, אבל אני טוען שהיא לא שקולה לכל התיאוריות האחרות. הסיכוי שלה להיות נכונה הרבה יותר גבוה מאשר שכל תיאוריה אחרת. ועכשיו צריך לעשות ניסויים כדי באמת לראות אם זה נכון או לא. היית שואל אותי איך אני מתייחס לזה? זה התיאוריה שממבחינתי כרגע הכי קרובה להיות התיאוריה הנכונה.
[Speaker C] אבל מה? זה רגש? מה זה? מה הוא טוען שהכי פשוט זה הכי נכון, אבל איך הוא מבסס את זה?
[הרב מיכאל אברהם] הוא טוען שהכי פשוט זה הכי נכון. לא רגש, אלא זאת אינטואיציה, סברה, תובנה רציונלית. ככה הוא חושב. עכשיו באמת, זה מעורר את השאלה על בסיס מה? הרי האקטואליסט טוען כנגד האינפורמטיביסט, זה שמשהו נראה לך הכי פשוט זה בגלל שהחשיבה שלך או המוח שלך בנוי בצורה מסוימת. ברור שאם המוח שלנו היה בנוי אחרת, אז משהו אחר היה נראה לנו יותר פשוט. השאלה מה נראה לי יותר פשוט ממה היא עניין של טעם. זאת אומרת, יבוא מישהו עם חשיבה לגמרי שונה משלנו, יכול להיות שמבחינתו הקו המוזר הזה, המקווקו הזה, נראה לו יותר פשוט מאשר הקו הישר. כן, מי שיש לו עיניים עקומות, אז הקו הישר מבחינתו נראה לו עקום, וקו עקום כלשהו יראה לו דווקא הקו הפשוט יותר, הקו הישר. אז השאלה מה פשוט ומה לא פשוט היא פונקציה של איך החשיבה או איך המוח שלי בנויים. למה זה אומר משהו על העולם? זה בעצם מה ששואל האקטואליסט את האינפורמטיביסט. והאינפורמטיביסט טוען. האינטואיציה שלי אומרת לי שזה דבר נכון. זאת אומרת אני, זה סוג מסוים של ראייה של הדברים או ראייה של העולם שמניבה את התיאוריה המדעית. זה מה שטוען האינפורמטיביסט, האינטואיציה היא כלי הכרתי. וזה דיברנו, היא כלי הכרתי, זאת אומרת באמצעותו אני יכול להכיר את העולם. וההבחנה שהקו הישר הוא יותר נכון היא הבחנה שהיא תוצאה של אינטואיציה. האינטואיציה שלי אומרת שהפשוט יותר הוא גם נכון יותר. עכשיו, איך תראה איך יראה הפרוצס המדעי בהסתכלות האינפורמטיביסטית? בדיוק אותו דבר כמו בהסתכלות האקטואליסטית. אין שום הבדל. זאת אומרת האינפורמטיביסט לא טוען שהקו הישר הוא בטוח נכון. הוא מאמץ אותו בינתיים. נגיד אם הוא יעשה עכשיו את אותו ניסוי שדיברנו קודם בתאוצה מספר שבע והוא ימצא שהכוח זה נמצא פה, כן הכוח הזה, לא על הקו הישר, גם הוא יזרוק את הקו הישר. נכון? הקו הישר הופרך. עשינו ניסוי והניסוי הראה שהקו הישר לא נכון. זאת אומרת גם האינפורמטיביסט לא רואה את הקו הישר כמילה האחרונה, כמשהו שהוא בוודאות נכון. מבחינתו יש סיכוי גבוה יותר שזה נכון מאשר כל תיאוריה אחרת, אבל עדיין זה כמובן כפוף לבדיקה אמפירית. גם האינפורמטיביסט מסכים. במובן הזה הוא לא מנותק מהאמפיריקה או מהתצפיות. הוא הוא רק לא אמפיריציסט נוקשה. הוא לא רואה בתצפיות הדבר היחיד שקביל בדרך למידע מדעי על העולם. אבל ברור שהוא כפוף לתצפיות. מה שהתצפיות לא מאשרות אותו, שהתצפיות מפריכות אותו הוא כמובן יזרוק. גם האינפורמטיביסט יזרוק אותו. זה לא שהוא מזלזל בתצפיות. אז בעצם גם הוא יתנהג באותה צורה כמו שהאקטואליסט מתנהג. הוא יניח את התיאוריה הפשוטה ביותר, יעשה ניסוי, אם הניסוי יאשש את התיאוריה אז הוא יישאר איתה, אם הניסוי יפריך את התיאוריה אז הוא יזרוק אותה ויחפש תיאוריה אחרת. למשל את התיאוריה של הקו העקום הזה שהיא באמת מתאימה לממצא שהיה לי כאן. גם לממצא הזה. אז אולי הוא יאמץ את התיאוריה הזאת.
[Speaker C] אז הרב, מה מה יש מחלוקת בין האקטואליסט לאינפורמטיביסט? האם לתת משקל לאינטואיציה? זאת בעצם המחלוקת או לא?
[הרב מיכאל אברהם] כן. האם האינטואיציה זאת הזיה, כך טוען האקטואליסט, היא עניין סובייקטיבי, ככה אתה בנוי. האינפורמטיביסט אומר שהאינטואיציה זה כלי דומה למה שהעיניים. הרי הספקנים הגדולים יכולים להגיד לי להטיל ספק גם במה שאני רואה בעיניים. ואיך ומי אמר מי אמר שהעיניים שלך לא מתעתעות בך בכלל? אלא מה, לי ברור שכשאני רואה אני גם ברור לי שהראייה היא מכשיר אמין. זאת אומרת מה שאני רואה באמת קיים. באותה צורה גם האינטואיציה, כשיבוא האקטואליסט הספקן ויגיד לי מי אמר שהאינטואיציה שלך לא מתעתעת בך? אני אגיד לו האינטואיציה זה סוג של ראייה. אני רואה ואז ברור לי או לא ברור לי אבל סיכוי גבוה שמה שהאינטואיציה שלי אומרת הוא גם נכון אלא אם כן אני אמדוד ואני אראה שלא. אבל בסיכוי גבוה כן, בינתיים אני מאמץ את זה. גם בראייה, אם יתברר לי שיש לי פאטה מורגנה פתאום, אז אני באמת גם מה שאני רואה אני לא אקבל. אבל ההנחה הפשוטה שלי היא שמה שאני רואה אכן קיים. אם יהיה ניסוי שיראה שלא, אז בסדר, אני אצטרך לשנות את ההנחה הזאת או להחליט שבמקרה המסוים ההוא היא לא עובדת. אותו דבר עם האינטואיציה. כך טוען האינפורמטיביסט. אז בעצם לכן זאת הסיבה שפילוסופים מתייחסים למחלוקת בין אקטואליזם לאינפורמטיביזם כמחלוקת פילוסופית. היא לא ניתנת להכרעה מדעית. המדע מתנהל בדיוק באותה צורה אם אנחנו במסגרת אקטואליסטית או אם אנחנו במסגרת אינפורמטיביסטית. אין הבדל. המדע יתנהל בדיוק באותה צורה. השאלה היא של הפילוסופיה, איך אתה מתייחס לתיאוריה שקיימת בידך בינתיים. האקטואליסט יגיד: אני מתייחס אליה בכבוד, כבדהו וחשדהו, אבל לא נותן בה שום אמון. זה בינתיים הארגון הכי יעיל של המידע שבידיי, אבל זה לא יותר נכון מכל תיאוריה אחרת שמתאימה למידע שבידיי. כן הקו הישר לא יותר נכון מאשר הקו העקום הזה. שניהם מתאימים למידע שבידיי. כך האקטואליסט יגיד. האינפורמטיביסט יאמר: לא, הקו הישר הוא הפשוט יותר ולכן מבחינתי הוא גם הנכון יותר. אז זה בעצם בסך הכל לעשות בדיוק את אותו מדע, להתקדם בדיוק באותה צורה, לעשות ניסויים, לזרוק תיאוריות, לאשש תיאוריות, הכל מתנהל בדיוק אותו דבר בתמונה האקטואליסטית ובתמונה האינפורמטיביסטית. כל ההבדל זה רק בפרשנות איך אני מתייחס לתיאוריות שאני מגיע אליהן באמצעות המדע. האם התיאוריות האלה הן טענות על העולם או הן ארגון יעיל של המידע שצברתי עד עכשיו? אז זה בסך הכל ויכוח פילוסופי של איך להתייחס לתיאוריה. אבל מה תהיה התיאוריה, זה יסכימו האקטואליסט והאינפורמטיביסט. הם תמיד יבחרו את התיאוריה הפשוטה ביותר.
[Speaker C] ולפי האקטואליסט איך אתה מנבא ניבויים? עוד פעם? לפי האקטואליסט איך אפשר לנבא ניבויים?
[הרב מיכאל אברהם] הוא מנבא. הוא לא מתייחס לניבויים כניבוי. הוא בסך הכל אומר, התיאוריה הזאת בינתיים טרם הופרכה. בוא נעמיד אותה לניסוי. אם הניסוי יצליח כביכול, יצליח הכוונה יישאר על הקו הישר, פירוש הדבר שאני לא צריך לזרוק את התיאוריה, היא עדיין יעילה. לא שהתבררה כנכונה, אלא שהיא עדיין יעילה. אם יתברר שהיא לא עומדת בניסוי הבא, אז צריך לזרוק אותה. אבל אני לא טוען שהניסוי הבא צריך לשבת על הקו הישר. כי הקו הישר לא יותר נכון מכל קו אחר. אין ניבויים בעולם האקטואליסטי. בסדר? אבל זה עוד פעם, זה הבדל פילוסופי. זה לא משנה כי הוא יעשה את אותו דבר. לכאורה זה רק הבדל פילוסופי. עכשיו, מה שאני רציתי לטעון זה שההתייחסות למחלוקת הזאת כאילו היא מחלוקת פילוסופית שלא ניתנת להכרעה בכלים מדעיים או בכלים כלשהם, רק שאלה של מה אתה חושב, אם אתה אקטואליסט או אינפורמטיביסט, אבל אין דרך להדיין על זה, אין דרך להכריע את המחלוקת הזאת כי זו מחלוקת פילוסופית, השאלה מה נקודת המוצא שלך. אני חושב שזה לא נכון. זאת מחלוקת שאפשר להכריע אותה באופן מדעי. אפילו לא פילוסופי בטיעונים פילוסופיים, באופן מדעי אפשר להכריע אותה. ומה שאני מציע זה את הטענה הבאה. אני עכשיו עשיתי את חמשת הניסויים האלה שמסומנים פה עם העיגולים הריקים, כן אחת, שתיים, שלוש, ארבע וחמש. עכשיו אני שואל, אני עושה עכשיו עוד ניסוי. נגיד נקודה שש. אוקיי? מה אני עושה עכשיו? אני אינפורמטיביסט ויש לי חבר אקטואליסט. עכשיו אני רוצה להתערב איתו. בוא נתערב מה תהיה התוצאה של הניסוי הזה? כן? נפעיל כוח בעוצמה מסוימת ובוא נראה מה, או נביא את הגוף לתאוצה מסוימת ונשאל את עצמנו, כי התאוצה פה זה המשתנה הבלתי תלוי, לא חשוב, זה לא באמת קורה ככה בחיים אבל בגרף ככה זה מצויר, ובוא נראה מה הכוח שנקבל, מה הכוח שיצר את זה. אוקיי? אז האקטואליסט מה הוא אמור לענות על זה? אין לי דרך לדעת. נכון? כי הקו הישר לא יותר נכון מכל קו אחר. זה מה שמתאים והכי פשוט, מתאים לתוצאות שקיבלתי עד עכשיו וגם הכי פשוט, אז בינתיים אני מאמץ אותו. ואני לא טוען שהוא יותר נכון מכל תיאוריה אחרת. אז מבחינת האקטואליסט התוצאה הזאת והתוצאה הזאת או כל תוצאה אחרת שתמצאו פה לא משנה, הן שקולות. חמישים-חמישים סיכוי. נכון? וכיוון שיש אינסוף תוצאות, אוקיי? כל הקו הזה עד למעלה הן תוצאות אפשריות. יש אינסוף תוצאות אפשריות. אז מבחינת האקטואליסט מה הסיכוי שהתוצאה תהיה זאת? אפס. נכון? אם כל התוצאות אפשריות והן שוות משקל ויש אינסוף תוצאות, אז הסיכוי לתוצאה מסוימת הוא אפס. אותו דבר פה, כן, תעשו את הניסוי שבע. מה הסיכוי שהתוצאה תהיה זאת ולא זאת או זאת או זאת או זאת, כל התוצאות שעל הקו הזה? אפס. נכון? בקיצור, האקטואליסט אמור לא לתת שום סיכוי לזה שהניסוי הבא יצליח. יצליח הכוונה ייפול גם הוא על הקו שמתאר את התיאוריה העכשווית, הקו הישר נגיד במקרה הזה. אוקיי? וזה נכון לכל קו, לא משנה. מה יגיד האינפורמטיביסט? האינפורמטיביסט יאמר: אני חושב שהקו הישר בגלל שהוא פשוט הוא גם יותר נכון. לא אומר שהוא בטוח נכון. ניסויים עתידיים יכולים להפריך אותו. אבל בעיניי זה הרבה, הסיכוי שהוא נכון הרבה יותר גדול מאשר כל קו אחר. זאת אומרת שאם אני עכשיו צריך להתערב מה תהיה התוצאה של הניסוי הזה, תאוצה מספר שש, האם הכוח יהיה פה או פה, נגיד בין שתי האפשרויות האלה, האקטואליסט יגיד חמישים-חמישים, אני מהמר שקל כנגד שקל. אוקיי? האינפורמטיביסט יגיד מה פתאום, עשרה לאחד. או לא יודע, כמה שהוא נותן אמון, ככל שיש יותר תוצאות על הקו הישר כמובן האמון שלו גדל. אבל נגיד לצורך הדיון אני מהמר על זה בעשרה לאחד. אני חושב שרוב הסיכויים שהתוצאה תהיה זאת, יכול להיות שהיא תהיה זאת ואז זה באמת יפריך את התיאוריה של הקו הישר, אבל רוב הסיכויים שהתוצאה תהיה זאת. עכשיו שימו לב, פה זה כבר מתחיל להיות נפקא מינה בין האקטואליסט לאינפורמטיביסט. קודם אמרתי שאין נפקא מינה. אבל את הנפקא מינה הזאת אני צריך להראות האם אפשר לבדוק אותה בניסוי. והתשובה היא כמובן שכן. מה זאת אומרת? בוא נעשה את הניסויים ונראה מה מספר הניסויים שבהם התיאוריה העכשווית נכשלת. ומה מספר הניסויים שהתיאוריה העכשווית מצליחה. לפי האקטואליסט, מספר הניסויים או אחוז הניסויים שבהם התיאוריה העכשווית מצליחה אמור להיות אפס. נכון? כי אין סיכוי שהניסוי הבא ייתן לי תוצאה שנופלת על התיאוריה הנוכחית, כי זו תוצאה אחת מתוך אינסוף אפשריות. אז מבחינתו הסיכוי הוא אפס. זאת אומרת, מספר הניסויים, שנגיד שניקח את כל הניסויים שנעשו לאורך ההיסטוריה שבדקו תיאוריה מסוימת שהייתה נחשבת נכונה באותו זמן, ועכשיו עשו ניסוי ובדקו אותה. לפי האקטואליסט, כל הניסויים האלה, אולי אחד במקרה לא, אבל עקרונית כל הניסויים האלה היו צריכים להיכשל. אין סיכוי שהם יצליחו. אפס אחוז, כן? הסיכוי שהם יצליחו הוא אפס. לפי האינפורמטיביסט, ברור שלא כולם הצליחו, יש תיאוריות שהופרכו, אבל המספר הניסויים שהצליחו הוא לא אחוז אפס. אולי חמישים אחוז, שלושים אחוז, שישים אחוז, לא יודע, אבל אחוז משמעותי, לא אפס. אוקיי? אמרנו, וודאות אין, תיאוריה פשוטה יכולה להיות מופרכת, אבל הסיכוי הוא לא אפס. עכשיו, את זה אפשר לבדוק. בוא נראה את כל הניסויים שנעשו עד עכשיו ונבדוק כמה מהם הצליחו וכמה נכשלו. אתם מבינים שהאקטואליסט ברור שהוא לא צודק. אם האקטואליסט היה צודק, אין שום ניסוי בתולדות המדע שהצליח עד היום. וזה גם אומר ששום תיאוריה מדעית לא יכולה להחזיק מעמד אפילו ניסוי אחד קדימה. כל פעם היינו צריכים להפריך תיאוריה מדעית, הניסוי הבא מפריך את התיאוריה הבאה, הניסוי הבא מפריך את התיאוריה הבאה וכן הלאה. אתם מבינים, אחרי שעשינו נגיד את הניסוי הזה, בסדר? קיבלנו את התוצאה הזאת. עכשיו אנחנו מעבירים נגיד את הקו הזה, אוקיי? מה הסיכוי שהניסוי הזה ייתן את התוצאה הזאת? עכשיו אני מחזיק שהקו הזה הוא הנכון, כן? אפס, לפי האקטואליסט, נכון? אותו דבר, כי זה יכול לתת כל תוצאה שלא תהיה, אין עדיפות לקו הזה. אז הניסוי הבא גם הוא ייכשל, ואז אני אשנה את הקו עוד פעם, ואז הניסוי הבא גם כן ייכשל וכן הלאה. זאת אומרת, לפי האקטואליסט המדע לא יכול להתקדם. כל ניסוי שאתה תציע נכשל.
[Speaker B] כמה ניסויים אתה צריך שיהיה קו ישר?
[הרב מיכאל אברהם] אין, אינסוף.
[Speaker B] לא, אני מתכוון ברגע, כמה ניסויים אתה צריך להראות שהם על קו ישר ואז אתה אומר זה באמת קו ישר?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לפי האקטואליסט
[Speaker B] אף פעם לא יכול להוכיח שזה… לא, אני מתכוון לפי האינפורמטיביסט.
[הרב מיכאל אברהם] לפי האינפורמטיביסט, אתה כמה, חמישה ניסויים זה כבר מספיק, אבל זה מספיק בסיכוי מסוים. אם עשית יותר ניסויים, אז הוודאות שלך בזה שהקו הישר הוא נכון יותר גבוהה, וזה הכל. אבל אין פה אחד או אפס. לפי האקטואליסט אף פעם לא תדע שהקו הישר הוא הנכון. אף פעם. הסיכוי לא עולה, הוא נשאר אפס. נגיד שעשיתי מאה ניסויים, מאחד עד שבע, חילקתי את זה למאה נקודות ובכולם יצא לי על הקו הישר. תבינו שעדיין אני יכול לעשות איזה קו מופרע, לא קו מופרע, אינסוף קווים מופרעים שתופרים את כל הנקודות האלה. אין אף פעם לא תצליח ליצור סט שיש רק קו אחד שחורז אותו, נכון? לכל סט בדיד של נקודות יש אינסוף קווים שחורזים את כל הנקודות. משפט במתמטיקה. וכיוון שכך אין שום מספר ניסויים שיצליח לשכנע את האקטואליסט שהקו הישר הוא גם נכון, לא רק שהוא הכי פשוט. אין. עכשיו אתם מבינים, מדע לא עובד ככה. ברור שאם עשיתי חמישה ניסויים או חמישים ניסויים אם תרצו, מאה ניסויים, המדען ישים את הראש שלו על זה שהקו הישר הוא הנכון. עכשיו אני מה אומר? יכול להיות שזה היה מקרה שמאה ניסויים הצליחו? אין כמעט סיכוי בעולם. אולי במהירויות גבוהות זה ישתנה, אבל בתוך האינטרוול הזה שאותו בדקתי, אין סיכוי שזה מקרה. אין סיכוי שתגלו פה בין אחד לבין שבע איזושהי נקודה שלא תיפול על הקו הישר אם מדדתי נגיד מאה נקודות באינטרוול הזה. אין סיכוי בעולם. אף מדען לא יכחיש את זה, משוגע מי שמכחיש את זה. מבחינת מה זה אומר בעצם? זה אומר שהאקטואליזם זו תיאוריה פילוסופית שברור לכולנו כולל האקטואליסטים עצמם שהיא לא נכונה. גישה פילוסופית, כן? או תפיסה פילוסופית, זה לא תיאוריה במובן המדעי. אבל איך שהוא, משום מה, הוויכוח הזה ממשיך לנצח ולא גומרים עם זה. יש הוכחה מדעית חד משמעית שמכריעה את הוויכוח הזה. הוכחה סטטיסטית. עובדה שהמדע מתקדם. עובדה שיש אחוז לא אפסי מהניסויים שנעשו לאורך ההיסטוריה שמצליח. אז איך אפשר להמשיך להחזיק בעמדה אקטואליסטית? טוב בכלר הקדיש לזה ספרים, אבל הוא לא הביא באף אחד, בכל הספרים שלו הוא לא הביא טיעון אחד שמראה למה אקטואליזם לא נכון. יש שם רק השמצות על האקטואליזם, אבל אין שם שום טיעון שמראה שהאקטואליזם לא נכון, או למה האקטואליזם לא צודק בביקורת שלו על האינפורמטיביזם. גם את זה הוא לא מסביר. אני טוען שהוא לא צודק בגלל שאינטואיציה זה כלי הכרתי. זה ההסבר. אבל יש לי גם הוכחה להסבר הזה כי האקטואליזם הוא מופרך מתולדות המדע. תולדות המדע מפריכות אותו.
[Speaker D] הרב, אני לא מבין, אקטואליסט לא עולה על מטוס?
[הרב מיכאל אברהם] למה אתה בא שמדעתי לא מבין? האקטואליסט העקבי, כן, אם הוא ברצינות כזאת, אז הוא היה צריך לא לעלות על מטוס. הוא היה צריך לא לסמוך על שום מכשיר טכנולוגי, ממצא מדעי, כי הרי זה הכל רק צורות ארגון הכרתיות של המידע שקיים לי עכשיו, ואין שום סיכוי שבניסוי הבא זה ימשיך להתנהג אותו דבר. אז למה להניח שהמטוס לא יתרסק בהמראה הבאה שלו? אין שום אינדיקציה, זה שעד עכשיו זה עבד מבחינת האקטואליסט זה לא אומר כלום. זה בעיית האינדוקציה של יום. האקטואליסט אומר, בעיית האינדוקציה של יום נכונה מאוד. אני באמת מסכים, בעיית האינדוקציה של יום היא בעיה קשה, ולכן התיאוריה שיוצאת מהאינדוקציה היא לא נכונה. היא רק צורת ארגון יעילה של המידע, אבל היא לא נכונה בשום צורה. אז זה אומר שאתה לא יכול לסמוך על שום דבר. איך תדע שהאקמול הבא שתאכל לא יהרוג אותך? נכון, עד עכשיו הוא הוריד חום והכל היה בסדר, הוא לא עשה נזקים קשים בדרך כלל. אבל אז מה? אם משהו קרה עד עכשיו זה אומר שזה גם ימשיך הלאה? מי אמר?
[Speaker B] סליחה, אבל רק להבין, ברגע שנגיד עכשיו על הגרף יש חמש נקודות שיושבות נגיד על הקו הישר, ההסתברות שהנקודה הבאה תעבור על הקו הישר סטטיסטית היא גם אינסופית כמו ההסתברות שזה יעבור לא בקו הישר, או שההסתברות היא יותר נמוכה עכשיו?
[הרב מיכאל אברהם] הסתברות אתה צריך להגדיר כשיש לך מרחב מדגם ויש לך התפלגות. עכשיו אתה צריך להחליט מה ההתפלגות של התיאוריות, של הקווים. זאת אומרת, מה הסיכוי שכל קו הוא נכון? אוקיי? בהנחה שכל הקווים הם שווי ערך, כך טוען האקטואליסט, שכל הקווים נכונים באותה מידה, הפשטות היא לא קריטריון לנכונות, אז מבחינתו כל הקווים שקולים. אם כל הקווים שקולים, אז גם כל התוצאות הבאות האפשריות הן אפשריות. וכיוון שכך הסיכוי לקבל תוצאה אחת מתוכן הוא אפסי. אגב, זה לא אותו, הסיכוי לקבל תוצאה אחת משאר התוצאות לא שקול לסיכוי לקבל קו אחד מתוך שאר הקווים, אבל זה פרדוקסים בסטטיסטיקה, אני לא אכנס אליהם עכשיו. יש פרדוקסים עוד מעניינים בסטטיסטיקה לעניין הזה.
[Speaker B] האינפורמטיביסט יגיד לא.
[הרב מיכאל אברהם] האינפורמטיביסט יגיד, אני חוזה משכנע אותי כי עד עכשיו זה עבד, אז זה כנראה נכון. לפעמים המטוס שלו יתרסק, לפעמים הוא טועה. אבל זה שזה לא קורה תמיד זו אינדיקציה לזה שאינפורמטיביזם זו הגישה הנכונה ולא אקטואליזם. זה לא אומר שאינפורמטיביזם לא מביא אותי לוודאות מדעית, אין ודאות במדע, אבל הוא כן אומר שהתיאוריה המדעית שעמדה במבחנים היא התיאוריה הסבירה, היא המועמדת להיות תיאוריה נכונה, עד שלא יוכח אחרת. אוקיי? זה בעצם שקול לתפיסה הפופריאנית. הזכרתי את פופר, אני חושב שהזכרתי. פופר אומר, מגדיר תיאוריה מדעית כתיאוריה שניתן להעמיד אותה למבחן הפרכה. כי להגיד שהתיאוריה של כל העורבים שחורים, אז הרי אי אפשר להוכיח אותה, אף פעם אתה לא יכול לדעת שראית את כל העורבים, אבל ודאי שאפשר להפריך אותה אם תראה עורב אחד שהוא לא שחור, הפלת את התיאוריה. אז הוא אומר, אז אם ככה אי אפשר להוכיח תיאוריה מדעית, אפשר להפריך תיאוריה מדעית. אם ככה כשאנחנו רוצים להגדיר מה זאת תיאוריה מדעית, אז ההגדרה לא יכולה להסתמך על הוכחה, אלא צריכה להסתמך על הפרכה. הוא אומר שתיאוריה תיחשב מדעית אם היא ניתנת להפרכה. עכשיו תיאוריה שלמשל המכניקה של ניוטון, היא תיאוריה מדעית. במקרה אנחנו כבר יודעים שהיא תיאוריה מדעית לא נכונה, אבל היא עדיין תיאוריה מדעית. למה? כי ניתן להעמיד אותה למבחן הפרכה. תיאוריה מדעית אין פירושה תיאוריה נכונה. זו רק ההגדרה אם היא שייכת לקטגוריה המדעית או לא. אבל התיאוריה שיש אלוקים היא לא תיאוריה מדעית. לא בגלל שהיא לא נכונה, אלא בגלל שהיא לא ניתנת לאישוש מדעי. אי אפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה. ועדיין, השאלה אם היא נכונה או לא היא שאלה פתוחה. אני לא עושה, לא, לא מזהה מדעיות עם אמיתיות. אבל ההגדרה של פופר זה שתיאוריה מדעית זאת תיאוריה שניתן להעמיד אותה למבחן הפרכה. זאת תיאוריה מדעית. עכשיו, אחת הביקורות עליו זה שהוא בעצם לפי פופר יוצא שכמה ניסויים שתעשה וכל הניסויים בינתיים אישרו את התיאוריה, כל מה שאתה יכול להגיד על התיאוריה הזאת שהיא טרם הופרכה. אתה לא יכול להגיד שום דבר על זה שהיא נכונה או יותר נכונה. וזאת תפיסה מאוד רזה של המדעיות. כי בעצם המדעיות רק מנסה לפרוך תיאוריות, לזרוק תיאוריות. אף פעם המדעיות לא יכולה להגיד לי שהתיאוריה שבידיי היא נכונה. היא רק יכולה להגיד לי שבינתיים היא לא הופרכה. אבל יש המון תיאוריות שבינתיים לא הופרכו. יש אינסוף תיאוריות שבינתיים לא הופרכו. מה אני בוחר את הפשוטה ביותר? אבל הפשוטה ביותר היא לא הנכונה ביותר. אחת הביקורת על פופר היא בעצם במובלע, היא בעצם שפופר הוא אקטואליסט. כי פופר טוען שהתיאוריה לא באמת, התיאוריה לפחות ברמה המדעית לא אומרת משהו מדעי על העולם. אלא היא צורה לארגן את המידע שבידיי. ולכן כל מה שאפשר זה להפריך תיאוריה. המבקרים של פופר למשל טוענים שאפשר גם לאשש תיאוריה. נכון, להוכיח אי אפשר, זה ברור. אבל לאשש כן אפשר. אם התיאוריה עמדה ביותר מבחנים, אז היא יותר מאוששת. הסיכוי שהיא נכונה יותר גבוה. כי יש הבדל בין אם עשית חמישה ניסויים בין אחד לבין שבע כמו שיש פה, או בין אחד לבין חמש, סליחה, לעומת מצב שבו היית עושה מאה ניסויים באינטרוול הזה. אם היית עושה מאה ניסויים באינטרוול הזה, ברור שהתיאוריה יותר מבוססת, יותר מאוששת. לפי פופר לא. זה רק אומר שבינתיים היא לא הופרכה, אבל אני לא יכול להגיד שום דבר פוזיטיבי לגביה. אוקיי? אז אתם מבינים שהוויכוח הזה בין האישוש לבין ההפרכה, האם יש דבר כזה אישוש או שכל מה שיש זה רק הפרכה, הוא הוא הוויכוח בין אינפורמטיביזם לאקטואליזם. זה אותו ויכוח. כי בעצם האישוש מה הוא אומר? שהתיאוריה למרות שהיא כמובן הכללה והיא לא יוצאת רק מתצפיות, היא מאוששת. זאת אומרת היא טענה טובה על העולם. לא וודאית, אבל טובה. וככל שהיא עמדה ביותר מבחנים היא יותר טובה. אז האישוש מחביא מאחוריו אינפורמטיביזם והקריטריון הפופרי מחביא מאחוריו אקטואליזם. זה בעצם ה…
[Speaker D] הרב, אם בעצם יוצא לפי זה שהאינטואיציה פה היא מאוד מאוד מרכזית. כלומר היחס שלנו לתיאוריה המדעית, עד כמה אנחנו לוקחים אותה ברצינות, עד כמה אנחנו מוכנים לקחת סיכונים על האמת, על הנכונות שלה, בעצם תלוי באינטואיציה שלנו. ודי סביר שהאינטואיציה שלנו מושפעת מהרצונות שלנו. אז הרב ממש מסביר בצורה מאוד בהירה למה אנחנו יוצרים את המציאות כמו שאנחנו רוצים אותה, כיוון שאנחנו באמת
[הרב מיכאל אברהם] מתארים
[Speaker D] ומבינים אותה לפי מה שאנחנו, לפי האינטואיציות, והאינטואיציות קשורות מאוד לרצונות ולאמונות שלנו ולעולם שלנו.
[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע, בדיוק הפוך. כל הטיעון שלי מה שהוא אמר עכשיו זה ניסיון להראות לך שהאינטואיציה שלנו היא אמיתית, לא למה אנחנו מאמצים את האינטואיציה. אלא זאת הוכחה לזה שהאינטואיציה עובדת. כי העובדה היא שאחוז הניסויים שמצליחים הוא לא אפס. אז זה אומר שאנחנו קולעים למציאות עצמה. להיפך, כל מה שבאתי להוכיח זה שהשימוש שלי באינטואיציה זה לא רק בגלל שככה אני בנוי, זה מה שטוען האקטואליסט.
[Speaker D] לא, לא, אני מתכוון להגיד ברור, אבל הרב כשאתה מאמץ אותה אינטואיציה, כשאתה מתאר לעצמך מגדיר את האינטואיציה הזו, היא בוודאי מושפעת מהרצונות שלך.
[הרב מיכאל אברהם] זה הביקורת האקטואליסטית ולכן הוא אומר אל תיתן בה אמון. ואני מראה לו…
[Speaker D] לא, אבל אנחנו הסכמנו שהוא לא קיים, הרי הוא בעצמו טס על מטוסים, זה אישיות לא קיימת. אבל אני מדבר על אינפורמטיביזם, כמה אינפורמטיביסט…
[הרב מיכאל אברהם] מה זה משנה? הביקורת שאתה מעלה היא קיימת. זאת ביקורת אקטואליסטית.
[Speaker D] לא, אני לא אומר ביקורת אני אומר עובדות, אני חושב שזאת המציאות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, העובדות שלך מוטעות. אתה חושב שזאת המציאות ואתה טועה. הנה האינטואיציה שלך טעתה פה. למה? כי הראיתי לך בשיקול סטטיסטי שאתה טועה. זה עובד. אחרת זה לא היה אמור לקלוע לתוצאות של ניסוי.
[Speaker D] לא, אבל אתה בודק אחרי שיצרת את אותה תיאוריה. את התיאוריה אתה יוצר על סמך אינטואיציה. ואם לא הייתה לך אינטואיציה מראש כי רצית בדיוק את ההיפך. בוא ניקח דוגמה קיצונית, היית בא לאיזה שהוא פרופסור גזעני בגרמניה הנאצית והוא יצר תורה שלמה של גזענות, ויש לו את כל ההוכחות והתיאוריות ואתה אומר לו שמע תסתכל אולי תיצור תיאוריה אחרת, לא, האינטואיציה…
[הרב מיכאל אברהם] לא מראש, רגע, אני לא אומר לו שייצור תיאוריה אחרת, אני אעשה ניסוי ואני אראה לו שהוא טועה. אבל כשאני אצור את התיאוריה שלי הוא לא יצליח למצוא ניסוי שיפריך אותה. אולי יצליח אבל באחוז לא גבוה. זה טענה אמפירית. זה בדיוק הנקודה. אני לא טוען למה כדאי לאמץ את האינטואיציה הזאת, לא טענה פסיכולוגית למה אנשים מאמצים את האינטואיציה. אני מנסה להראות שהאינטואיציה עובדת, שהיא נכונה. למרות שהיא לכאורה מושפעת מרצונות ומהוואים ואינטרסים וביוגרפיה והשפעות סביבתיות וחברתיות, הכל נכון. עובדה שלמרות כל זה, כל זה הכניס בקל וחומר כמו שאומרים תוספות על הגמרא, כן? למרות כל הפגמים האלה, התיאוריה הזאת עובדת, זאת אומרת הגישה הזאת, סליחה, עובדת. זה מסביר את העובדות. אז זה אומר שזה לא נכון הביקורת הזאת על זה שהרצונות מעוותים את האינטואיציה וכולי. נכון שבמדע פיתחו כל מיני כלים שהם כולם לא אמפיריים אגב, אבל כלים כדי למזער את ההשפעות הסובייקטיביות על האינטואיציה שוודאי קיימות. איך? למשל בוא ניקח אנשים מסוגים שונים, ממקומות שונים, מתרבויות שונות, כולם יעבדו על אותם תחומים מדעיים ונשווה את התוצאות. אם כולנו מקבלים אותה תיאוריה ואותן תוצאות, זה אומר שכנראה הסיכוי שזה לא מושפע מהסביבה הסובייקטיבית שלנו. ואז ניקינו לפחות בצורה חלקית את ההשפעות האלה. בסוף בסוף אחרי שאנחנו עושים את כל זה, אנחנו המדע הוא מכשיר טוב, עובדה שאנחנו מתקדמים, אנחנו מצליחים לבנות דברים, דברים שעובדים. זאת אומרת אי אפשר להתכחש לזה. ואם האקטואליזם היה צודק ואם לא היה מוצדק לתת אמון באינטואיציה כי היא מושפעת מכל מיני נגיעות כמו שאומרים בעלי המוסר, אז לא היה לנו מדע היום. והעובדה שיש לנו מדע היום. וזה בדיוק הגדולה של הטיעון הזה. הטיעון הזה לא מסביר פסיכולוגית למה אני מאמץ את האינטואיציה. זה אקטואליסט יסביר, הוא טוען זו תופעה פסיכולוגית. אני טוען לא, יש לי הוכחה לזה שזה נכון, זה עובד. זה בדיוק הנקודה.
[Speaker D] לא, אבל חלק גדול מהנגיעות שלנו זה הישרדות ושהמטוסים יטוסו ושהתיאוריות ושהטלפונים יעבדו ושהמדע יעבוד. אבל כשיש לנו אותן פינות שאנחנו רוצים שהמדע לא יעבוד כי אנחנו רוצים לעשות משהו אחר
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו
[Speaker D] עלולים להיכנס לזה.
[הרב מיכאל אברהם] תקשיב למה שאתה אומר. יש לנו נטייה להיות צודקים ולכן אנחנו צודקים. מה זה מן טיעון זה? העובדה שזה עובד, העובדה שאנחנו באמת שורדים. אנחנו רוצים לשרוד אבל השאלה היא לא למה אנחנו רוצים לשרוד, השאלה איך זה יכול להיות שאנחנו מצליחים לשרוד. כיוון שאנחנו רוצים לשרוד ולכן אנחנו מאמצים אינטואיציה מדעית טובה שנותנת תיאוריה מדעית. אבל מה זה טובה? לפי אקטואליסט אין דבר כזה טובה, היא לא בהישג ידינו. אין לנו דרך לדעת איזה תיאוריה
[Speaker D] היא טובה. אני לא תומך באקטואליסט. אני מדבר על אינפורמטיסט, כשהוא בוחר לעצמו את אותה תיאוריה שהוא נותן לה את האימון המסוים עד שהיא ועולה למטוסים, הוא לרוב רוצה לשרוד, רוצה שהכלכלה תעבוד ושהמכונות יעבדו ולכן זה
[הרב מיכאל אברהם] עובד במבחן התוצאה.
[Speaker D] מצוין, לא, זה בסדר גמור. אני גם חושב שבצדק שזה עומד במבחן. אבל אני רק אומר שבאותם פינות שהוא ירצה משהו אחר כשהוא יהיה נאצי ויחליט שהוא רוצה להיות גזען ולראות ביהודי תת-אדם אז הוא יוכל למצוא במדע את כל ההסברים וההוכחות לתיאוריה.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא נוגע אלינו בשום צורה. אני מדבר על השאלה האם האינטואיציה שלנו נותנת לנו תיאוריות שעובדות, נכונות. והתשובה היא כן. אתה טוען שישנם מצבים שבהם האינטואיציה הטעתה אותנו או תביא לנו תיאוריה לא… נכון, אני מסכים. מי אמר שלא? אמרתי. גם לפעמים גם בלי הטעיות האינטואיציה לא צודקת, לא בגלל הטעיות אלא כי פספסנו. והניסוי הבא יראה לנו שאנחנו טועים. אין בעיה, לא אמרתי שאינטואיציה היא כלי מושלם. לא אמרתי שהסביבה שלנו או המאוויים שלנו לא משפיעים על האינטואיציה. מה שאמרתי זה שהאינטואיציה היא כלי להגיע לאמת וזה לא ירייה באפלה. עם כל המגבלות שלה, ויש לה מגבלות. אין לנו כלי יותר טוב מזה ולא רק שאין לנו כלי יותר טוב מזה אלא הכלי הזה מוכיח את עצמו בצורה טובה. גם אם לא ודאית וגם אם לא תמיד. זה הטענה. זה שיש שימוש לרעה, זה שיש לנו אנשים מגמתיים, זה שלפעמים אנשים טועים, ברור, הכל נכון, כולנו בני אדם. אבל האקטואליסט טוען משהו יותר חזק. הוא טוען שאנחנו תמיד טועים. זאת אומרת אין לנו שום אפשרות להיות צודקים. זה לא נכון. אוקיי, זה בעצם הטיעון באופן יותר מפורט, הטיעון שנתתי בפעם הקודמת. וזה אבל אומר הרבה מאוד לענייננו מבחינת הלימוד מהניסיון כי זה אומר שכל מה שאמרתי בשיעורים. בשיעורים הקודמים, שהאינטואיציה זה מכשיר הכרתי, שאני מאמץ אותו כי האימוץ שלו בעצם זה הדבר היחיד שיכול להצדיק אמון שאני נותן במידע שלי, שצברתי. עכשיו אנחנו פשוט רואים את זה בצורה מדעית, או מכומתת יותר. אוקיי? אז מה שמה שהראיתי עכשיו זה בעצם הוכחה לדבר הזה שזה עובד ולא רק היפותזה או הצעה. עד עכשיו רק נתתי הצעה, אמרתי, אם רוצים להאמין למדע, אז לא צריך להתרגש מהמתקפות האמפיריציסטיות והספקניות. אפשר להגיד שהאינטואיציה שלי היא כלי הכרתי ולתת בה אמון. ולכן זאת אפשרות לפחות. עכשיו נבחר בה באופן פילוסופי, מי שמאמין בה יבחר בה, וזה לגיטימי. ומי שלא מאמין בה לא יבחר בה וגם זה לגיטימי. אבל אני, כמי שמאמין באינטואיציה, לא צריך להיבהל מהמתקפות האמפיריציסטיות. זה מה שהיה עד הטיעון הזה. מה שהטיעון הזה מראה זה שלא רק שאני לא צריך להיבהל מהמתקפות האלה ואני לגיטימי כמוהם, לא, אני צודק יותר מהם. לא שאני לגיטימי כמוהם. זה לא הצלה במובן שלא הצליחו להשמיד אותי. אני הצלחתי להשמיד אותם. בזה התקדמנו צעד נוסף מעבר לטיעונים הפילוסופיים שנתתי עד עכשיו שהובילו לאמון באינטואיציה. עד עכשיו זה הטיעונים הפילוסופיים, אתה יכול לאמץ את זה, אתה יכול לא לאמץ את זה, תלוי בתפיסתך הפילוסופית. מה שהראיתי עכשיו זה שזה לא רק שהאמון שהרציונליזם הוא אפשרי, אלא שהרציונליזם הוא אפילו עובד. יש ראיה סטטיסטית לזה שהוא נכון. וזה טענה חזקה, אוקיי? עכשיו אני רוצה להראות עוד משהו על אותו גרף, עוד נקודה חשובה שגם כל הדברים האלה ישמשו אותנו בהמשך, לכן בינתיים אני רק בונה את התשתית. אני מחזיר את הגרף. בואו נסתכל עכשיו, בואו נניח שעשינו לא חמישה ניסויים אלא שישה. בסדר? אז עשינו מאחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש ושש. עזבו את שבע כרגע. עשינו מאחת עד שש, בסדר? והתוצאות יצאו כל העיגולים הלבנים הריקים וזה. זה מה שקיבלנו בניסוי, זה מה שיצא. אוקיי? עכשיו השאלה אלה התוצאות שלי, מה התיאוריה? או מה הקו בעצם שאני אעביר? יש כמה אפשרויות. יכול היה לבוא מישהו ולהגיד אני אעביר את הקו המקווקו, מה שמצויר כאן. אבל כמובן יש אינסוף קווים כאלה שעוברים דרך הפעם כבר יש לי שש נקודות. תחשבו שגם זה עיגול ריק, כן? אז יש לי בעצם שישה עיגולים ריקים שמייצגים את התצפיות שלי, העובדות האמפיריות. את השישה עיגולים האלה אפשר לתפור באינסוף קווים. ובמקרה הזה הקו שציירתי כאן הוא אפילו לא הכי פשוט מביניהם. אוקיי? אז זה אפשרות אחת לעבור לקווים אחרים ולנסות לחפש את הפשוט ביותר ביניהם. מה שעושים בדרך כלל במדע זה לא זה. מה שעושים בדרך כלל במדע אומרים אם אם בעצם העסק הזה נראה כמו קו ישר, אז יכול להיות שזה לא הקו הישר הזה אלא זה קו ישר שעובר בערך כך, והתוצאות הם כמובן יש טעויות בניסוי. אז התוצאות לא נפלו בדיוק על הקו אלא באזור שלו. ומעבירים את מה שנקרא הקו של ריבועים מינימליים. כן, אני מעביר קו ואני מחפש קו כזה שהמרחק שלו מכל הנקודות שקיבלתי בניסוי הוא מינימלי, סכום המרחקים, סכום ריבועי המרחקים הוא מינימלי. כן זה ההגדרה המתמטית, לא חשוב, אני מעביר את הקו הישר שהוא קרוב בצורה אופטימלית לכל התוצאות שקיבלתי. אוקיי? זה מה שיעשו הרבה פעמים. כי בסך הכל בניסויים יש תוצאות, ניסוי אף פעם לא נופל בדיוק על הקו. מי שמגיע עם גרף שהצליח וכל התוצאות נפלו לו בדיוק על הקו, דעו לכם כמתרגל ומרצה לשעבר, הוא העתיק או פיברק. זה אף פעם לא נופל על הקו. זה נופל באזור. אז הקו הוא בעצם מסמל לך פחות או יותר איפה זה היה צריך ליפול. אבל התוצאות בפועל תמיד יש תנודות, השפעות של אוויר, של חיכוך, של חום, תמיד זה סוטה קצת מהקו. לכן אתה מעביר איזשהו קו שהוא הקו האופטימלי שהכי קרוב למכלול הנקודות. מגדירים איזשהו קריטריון מה זה נקרא הכי קרוב, זה ריבועים מינימליים למי שמכיר, אבל זה לא משנה. מגדירים איכשהו איך איך יצא פה המרחק המינימלי וזה מה שמגדיר את הקו. אבל, וזה מכירים יותר אנשים של מאשין לרנינג והתחומים האלה, אבל גם אנשי מדע מכירים את זה. אם באמת נגיד שקיבלתי את חמש התוצאות האלה. ואת התוצאה הזאת, גם פה יש עיגול ריק. מה נעשה באמת? לא נעביר קו של ריבועים מינימליים. אנחנו נעביר את הקו הזה ונגיד שזה טעות בניסוי. זאת אומרת נמחוק את התוצאה הזאת, פה כנראה הייתה איזושהי בעייתיות, משהו מעורבות של אלמנט שלא לקחנו בחשבון, נמחוק את זה. כי שאר הקווים נופלים על קו ישר, שאר הנקודות נופלות על קו ישר, לא סביר שיש חמש נקודות שבמקרה תופסות בדיוק קו ישר ואחת שפתאום נופלת רחוק. אם אחת נפלה רחוק, זה אומר שמשהו פה השתבש והתיאוריה שלי זה הקו הישר הזה. בסדר? להעביר קו שתופר את כל הנקודות האלה וגם את הנקודה הזאת, זה מה שנקרא בשפה של משין לרנינג אוברפיטינג. אוברפיטינג זה ניסיון להתאים את הקו, לאלץ את הקו להתאים לגמרי בדיוק לכל תוצאות הניסוי. וזה כידוע שיטה מאוד גרועה להגיע לתיאוריה הנכונה. שיטה מאוד גרועה. השיטה הזאת בדרך כלל תביא אותך לתוצאה שגויה, למרות שכאילו זה הכי מדויק. זה הקו שתופר בצורה הכי מדויקת את כל התוצאות שקיבלתי בניסוי. וכל אחד יגיד לכם שמי שיעשה ככה מגיע לתיאוריה שגויה בבירור, חד משמעית. הוא יגיע לתיאוריה שגויה. למה? כי החיים יותר מסובכים. יש תוצאות שהן באמת התפלקו לנו כי משהו התערב שם ולא שמנו לב, היה איזה טעות בניסוי הספציפי הזה שעשינו ניסוי מספר שש. לא משנה מה, התערב שם משהו שלא היה בשאר הדברים. וכיוון שכך, אם כל השאר נופל על קו ישר, סביר להניח שהקו הישר הוא הנכון וזה טעות בניסוי. הרבה יותר סביר מאשר האוברפיטינג הזה ואפילו יותר סביר מאשר הקו הישר עם ריבועים מינימליים, שזה יצא משהו כזה בערך, משהו שעובר פה בשיפוע קצת יותר גבוה. זה הקו של הריבועים המינימליים. זאת אומרת, בעצם מבין שלוש האפשרויות, או הקו המופרע הזה שזה האוברפיטינג, או הקו הישר שהוא ריבועים מינימליים שזה הקו הזה, או הקו הישר הזה שפשוט לא מתאים בכלל לנקודה הזאת, מתעלם ממנה, התוצאה שכנראה תהיה נכונה זה הקו הישר הזה. עכשיו תשימו לב, מה שבעצם זה אומר האוברפיטינג הזה, זה בדיוק את מה שהראיתי בשיקול הראשון. זוכרים עם נפוליאון ועם זמלווייס, עם השאלה איזה עובדות הן רלוונטיות לתיאוריה? כי זה בדיוק מה שעשיתי כאן. יש לי שש עובדות, אני עכשיו רוצה לבנות תיאוריה. מה אני עושה כשאני מוחק את העובדה הזאת וטוען שרק החמש האלה הן רלוונטיות? אני בעצם בוחר חמש מתוך שש העובדות ומכריז על השישית כעובדה לא רלוונטית. במקרה הזה בגלל טעות בניסוי או משהו אחר היה מעורב פה, אבל זה לא בגלל החוק שבו אני מתעניין, זה לא שייך לחוק שבו אני מתעניין. זה בדיוק מה שעושה היסטוריון שבדק למה נפוליאון הפסיד בווטרלו, ובדיוק מה שעשה זמלווייס כשבדק מה גרם לקדחת היולדות במחלקה שלו. הוא לקח כל מיני עובדות, לא היה לו מושג איזה עובדות הן רלוונטיות, אבל הוא החליט מראש שיש עובדות שהן לא רלוונטיות, הוא מחק אותן, ויש עובדות שהן כן רלוונטיות והוא ניסה לבנות תיאוריה על בסיס העובדות הרלוונטיות. את הרלוונטיות של העובדות הוא בנה עוד לפני שהוא ידע את התיאוריה. הייתה לו איזושהי אינטואיציה מה יכולה להיות התיאוריה, כך הסברתי שם. בעצם תשימו לב, הלוגיקה שעובדת פה היא אותה לוגיקה של אוברפיטינג. כי מה שאני עושה פה, אני עוד לא יודע מה התיאוריה, יש לי תוצאות. התוצאה הזאת, התוצאה הזאת, תוצאה הזאת, זאת, זאת וזאת. שש תוצאות יש לי. אוקיי? עכשיו אני צריך להחליט מה היא התיאוריה. אני עוד לא יודע מה התיאוריה, והנה זה פלא, בלי לדעת מה התיאוריה, אני אומר לכם שהנקודה הזאת היא טעות בניסוי ומוחק אותה. ואני בוחר תת קבוצה של העובדות שהן העובדות הרלוונטיות. ועכשיו יש לי תיאוריה שמסבירה אותן, זה הקו הישר. ומתברר למרבה הפלא שזה עובד הרבה יותר טוב מאשר אלה שנצמדים לתצפיות האמפיריות, שזה האוברפיטינג, אלה שמנסים ליצור קו שיתאים לכל העובדות שבהן צפינו, שלא מוכנים לעשות סינון רציונליסטי לעובדות. אנחנו רק תצפיות. מה שאתה חושב שנראה לך רלוונטי ולא רלוונטי, ספקולציות. זה לא מעניין. בוא נראה את העובדות. והנה לכם מהדלת האחורית עוד אינדיקציה לזה, שהסתמכות על עובדות א' לא מספיקה כדי להבין את התיאוריה הנכונה, ב' מי שיסתמך יותר מדי על עובדות בדרך כלל יגיע לתוצאה שגויה. אתה צריך להחליט מי הן העובדות הרלוונטיות שאיתן אתה יכול לבנות את התיאוריה שלך. וזה שני… אם עכשיו בגרף הזה הוכחתי את או הדגמתי את הטיעון השלישי, אז באוברפיטינג שאספתי את הנקודה הזאת הדגמתי את. שני הטיעונים הראשונים שאמרו לנו איך אנחנו בוחרים חלק מהעובדות שהן הרלוונטיות להסבר התופעה, ואיך אני מחלק את העובדות בעולם לתחומים שונים שכל אחד מהם יוסבר על ידי תיאוריה אחרת. למה זה פיזיקה, זה כימיה, זה ביולוגיה, או זה תרמודינמיקה, זה מכניקה, זה אלקטרומגנטיות. ככה החלוקה בתוך הפיזיקה. כן? אלה היו שני הטיעונים הראשונים שהראו לנו שיש פה אלמנט רציונליסטי. זה בדיוק מה שקורה כאן. אני בוחר חלק מהעובדות, זורק חלק מהעובדות שלא מתאימים, ואני מסביר עם התיאוריה רק את החלק הזה. אלה העובדות הרלוונטיות לתיאוריה. אלה העובדות הרלוונטיות כדי לקבוע את הקשר בין כוח לבין תאוצה. העובדה הזאת לא רלוונטית אם אני מחפש את הקשר בין כוח לבין תאוצה, בדיוק כמו שהגובה של אמא של נפוליאון זה לא עובדה רלוונטית אם אני מחפש את ההסבר למה נפוליאון הפסיד בקרב ווטרלו. עוד לפני שיש לי את ההסבר, אני כבר אומר העובדה הזאת לא רלוונטית. להסתמך על כל העובדות זה אובר-פיטינג. זה לא נכון, זה לא טוב. זה יביא אותי לתוצאה שגויה. זאת אומרת, אנחנו רואים שבעצם המודל המאוד… או הדוגמה, זה לא מודל, הדוגמה המאוד פשוטה הזאת מדגימה את שלושת הטיעונים שמראים לנו למה אי אפשר לבנות תיאוריה מדעית בלי אינטואיציה. למה מדע לא יכול להסתמך רק על תצפיות. לא רק שנדרש עוד, נדרשים עוד מרכיבים חוץ מהתצפיות, אלא שאם לא תכניס את המרכיבים האלה, לא שלא תהיה לך תיאוריה, תהיה לך תיאוריה שגויה. מי שייצמד לתצפית, זו ערובה בדוקה לטעות. זה די מפתיע. מי שנצמד לתצפית יטעה. אתה חייב את האינטואיציה כדי למנוע טעויות, לא רק כדי להגיע מהעובדות לתיאוריה, אלא כדי לפסול תיאוריות שגויות, לפסול עובדות לא רלוונטיות. וזה מאוד מרחיק לכת במבט… הרי אנשים רגילים לזה שאנחנו הכי טוב, מדע הכי טוב זה מדע שנצמד לתצפיות ולא מוסיף עליהם שום דבר. זה מדע רע מאוד. מדע שנצמד רק לתצפיות ולא מוסיף עליהם כלום זה מדע שלא יעבוד. לא היה מתקדם מילימטר מאדם הראשון אם זה מה שהיינו עושים כל הזמן. כל הזמן אנחנו עושים סינונים של איזה עובדות רלוונטיות ואיזה לא רלוונטיות, איזה תיאוריות סבירות ואיזה תיאוריות לא סבירות. הסינונים האלה הם לא אמפיריים, הם רציונליסטיים. אוקיי, זה לגבי הערה לגבי האובר-פיטינג ובשני הטיעונים הקודמים שראינו. עכשיו אני רוצה…
[Speaker D] הרב, האינטואיציה הזאת שלנו היא לא בסופו של דבר גם מושפעת מאמפיריציזם מסוים שעשינו איזושהי הכללה על…?
[הרב מיכאל אברהם] אז אמרתי, דיברתי על זה בשיעור הקודם. אמרתי שיש הגישה המקובלת, לא רק שיש, הגישה המקובלת היא שהאינטואיציה שלנו בעצמה נבנתה על בסיס ניסיונות קודמים. נבנתה מהניסיון. אולי זה לא היה מנוסח, אבל בעצם אנחנו איכשהו המוח שלנו התארגן או למד מתוך העובדות שבהן צפינו עד עכשיו. הניסיון הוא זה שעיצב את האינטואיציה שלנו. אז עניתי על זה בפעם הקודמת שזה לא יכול להיות נכון. מתמטית זה לא יכול להיות נכון. בגלל ששמה גם כן הרי הניסיון הזה זה בעצם לבנות תובנות או תיאוריות על בסיס עובדות. אבל הרי על בסיס כל סט של עובדות אפשר לבנות אינסוף תיאוריות. אז איך הניסיון הלא מודע בורר את התובנה הנכונה מבין אינספור תובנות אחרות? אתה חייב להניח שחוץ מהניסיון יש לנו עוד כלי רציונליסטי שמתלווה ללימוד מהניסיון. וגם אם הוא משמש אותנו באופן לא מודע, עדיין בממד הלא מודע הזה שמעצב לנו את הניסיון, את האינטואיציה, סליחה, על בסיס הניסיון שלנו, גם שם מעורב ממד רציונליסטי. כי הרי גם שם בעצם מה שאנחנו עושים זה הכללות על בסיס עובדות, רק אנחנו עושים את זה בלי מודע. אבל הכללות על בסיס עובדות הן תמיד נזקקות לעוד רכיבים שהם לא עובדתיים, לא תצפיתיים. לכן לא נמלטים אלא רק נסוגים צעד אחד אחורה, אבל הטיעון שלי, עכשיו אני אעלה את אותו טיעון ביחס להיווצרות האינטואיציה, ואני אראה שגם בהיווצרותה של האינטואיציה הייתה מעורבת אינטואיציה. תמיד, אין, אתה לא יכול להתחיל מעובדות ריקות ולהגיע לתובנות. אם אתה מניח שאנחנו נולדים טבולה ראסה, כן, בלי שום הנחות מוקדמות, היום היינו בלי שום מידע כללי על העולם. כלום. עם המידע של אדם הראשון.
[Speaker D] אבל אם נניח העולם למשל היה כאוטי, כל הזמן חוקי הטבע משתנים באופן אקראי, אם בכלל אפשר לשרוד בעולם.
[הרב מיכאל אברהם] יש לך מדע שמסביר אותם ויש לך חוקים שהוא נותן לך חוקים. מי אמר שהמדע נכון? אתה מבין שכבר בשאלה שלך אתה הנחת שחוקי המדע הם נכונים. כי אתה אומר שחוקי הטבע הם יציבים, אבל את זה המדע אומר. אז לכן זה לא, זה לא עוזר שום דבר. זאת אומרת, בסופו של דבר, אני לא יודע מה היה קורה לאינטואיציה שלי בעולם כאוטי. יכול להיות שהאינטואיציה שלי הייתה קולטת שהעולם הוא כאוטי ואין לי דרך להבין אותו. הייתי מגיע למסקנה הנכונה, רק זה לא היה עוזר לי כלום. כן, הייתי מתמטיקאי, מה הכדור הפורח. אתה מגיע למסקנה הנכונה רק שזה לא עוזר לנו כלום. לא יודע אם הייתי מפתח שם אינטואיציות והן היו נשברות. לא, יכול להיות שהייתי מפתח את האינטואיציה הנכונה שאי אפשר להבין את העולם הזה, אין בו חוקים. אז לא היית יכול להסתדר שם כמובן. היינו מתים מהר מאוד. כי לא היה לנו שום דרך להתמודד עם כל האתגרים, כן, כל האבולוציה הייתה קורסת במצב כזה. זאת אומרת, לא הייתה לנו שום דרך להתמודד עם אתגרים הישרדותיים. אוקיי. אז התופעות האלה בעצם יש להן, יש להן ביטוי, ביטויים נוספים. אני חושב שהזכרתי כבר, לא זוכר אם הזכרתי פה את העקיבה אחרי כלל של ויטגנשטיין. לא זוכר כבר. בעבר, ואולי בסדרה הזאת לא זכרתי אם כן, וחומסקי בעצם על היכולת השפתית. אז אני אביא את שתי הדוגמאות האלה כי הן ישלימו את התמונה. חומסקי טוען, כן, נועם חומסקי נחשב גדול הבלשנים נדמה לי, ישראלי או ההורים שלו ישראלים בעצם, אבל הוא נולד כבר בארצות הברית, כמובן אנטי ישראלי גדול כצפוי. והוא, הוא טוען שאנחנו נולדים עם כושר שפתי מולד. זאת אומרת, אם לא היינו נולדים איתו לא יכולנו לרכוש שפה. זה ויכוח בין בלשנים, אבל חומסקי טוען שיש לנו איזשהו כושר מולד. אם לא היה לנו את הכושר השפתי, ועוד פעם, כושר שפתי זה לא שפה מסוימת, אלא זה באופן עקרוני לקלוט שפות. אוקיי? איזה שפה אני אשתמש? זו שהסביבה שלי מלמדת אותי. אבל היכולת שלי לקלוט את השפה הזאת שהסביבה מלמדת אותי היא כושר שפתי, ועם זה אני נולד. את זה לא למדתי. וככה, זאת הטענה שלו. מה שאני רוצה לומר שזה בעצם שקול למה שאמרתי כאן. אם לא היה לנו כושר שפתי, לא הייתה לנו שום דרך ללמוד שפה. למה? כי הרי איך אנחנו לומדים שפה? נותנים לנו דוגמאות. כך אומרים את המשפט הזה, כך קוראים לדבר הזה. לאט לאט אנחנו רואים איך מדברים ומזה אנחנו יוצרים לעצמנו את היכולת הלשונית בשפה מסוימת, כן, לדבר עברית. הרי אף פעם אף אחד לא פגש מעולם את כל המשפטים העבריים האפשריים, נכון? אנחנו פוגשים משפטים מסוימים בתהליך הגדילה שלנו, ההתבגרות שלנו, וזה מלמד אותנו עם הזמן לדבר מהר מאוד. כבר בגיל מאוד מוקדם אנחנו כבר לומדים לדבר. כמה, בדוגמאות שפגשנו עד גיל שלוש זה מספיק בשביל לדבר כבר בצורה כמעט מלאה. שלוש ארבע כבר אין, כבר אין שגיאות בדיבור בגיל שלוש ארבע. אז זה, זה אומר שההסקה שאנחנו מסיקים מתוך הדוגמאות יוצרת לנו תיאוריה לשונית שזה בעצם נגיד השפה העברית ואנחנו עכשיו יכולים להשתמש בה וליצור משפטים שאותם לא פגשנו. עכשיו לפי מה שהראיתי כאן, חומסקי צודק ברמה המתמטית. מי שחולק עליו מפספס נקודה מתמטית. זאת אומרת זה לא יכול להיות נכון, אלה שחולקים על חומסקי. זה לא ויכוח פילוסופי. זה אפשר להכריע אותו מדעית, או במקרה הזה מתמטית. אם לא היה לנו כושר לשוני לא יכולנו לדבר. כי מה שכל אוסף של עובדות שניתקל בו, יכולנו להסביר אותו באינסוף צורות. הקו הישר, הקו המקוקו, כל מה שראינו, זה כמובן מטאפורות במקרה הזה זה לא קווים אבל הקווים מייצגים את התיאוריה שמנסה להסביר את העובדות. במקרה הזה זה תיאוריה לשונית או חוקי לשון שמסבירים את הדוגמאות שבהן פגשתי. ואת החוקים האלה אני משתמש בהם כדי לייצר משפטים חדשים שאותם לא פגשנו. עכשיו אם לא היה לי כושר שפתי אז הרי כל אוסף דוגמאות. בדיד שפגשתי ניתן להסביר אותו באין סוף מערכות חוקים שונות וכל אחת מהן תוביל אותי לדבר שפה שונה. אז איך כולנו גדלים לדבר באותה צורה? איך אנחנו מבינים אחד את השני במשפטים שלא שמענו קודם? זה אומר שכולנו מגבשים את השפה באותה צורה, למרות שכל אחד מאיתנו, אחד היה אמור להעביר קו ישר בין הנקודות והשני אם הוא בנוי אחרת היה אמור להעביר קו מרוסק, נכון? אם כולנו מעבירים את הקו הישר או עושים את אותם חוקים שפתיים על בסיס הדוגמאות שלנו, זה אומר שיש בתוכנו איזשהו מבנה מולד שהוא קודם לדוגמאות שאני משתמש בו כדי להבין את הדוגמאות ולהכליל אותן ולייצר את המיומנות של הדיבור. ולכן חייב להיות, כמו שאמרתי קודם על האינטואיציה, חייב להיות לנו איזשהו כושר מולד כזה. הדוגמה הזאת מקבילה למה שוויטגנשטיין קרא הבעיה של פולואינג א רול, בוויטגנשטיין המאוחר, בחקירות פילוסופיות, לא בטרקטטוס, זה המוקדם. אז שמה הוא אומר שבעצם כל כשאנחנו לומדים כלל כלשהו, את הכלל הזה תמיד מלמדים אותנו דרך דוגמאות. אף פעם אי אפשר ללמד אותנו ישר את הכלל. אומרים לך נגיד אתה לומד לספור, אז אתה עושה אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה, עשרים וכן הלאה. אתה לומד איך מדלגים את העשרות, איך מדלגים את המאות וזהו, כמה יספרו איתך עד אינסוף? אבל בסוף בסוף אתה כבר יכול להשתמש בזה וגם לספור מיליונים, מיליארדים וביליונים וכמה שאתה רוצה. אוקיי? אנחנו עושים איזה שהם הכללות מתוך הדוגמאות. אי אפשר ללמד אותנו את הכלל טופ דאון, זאת אומרת ללמד את הכלל מלמעלה ואנחנו ניישם אותו למקרים הפרטיים. זה תמיד נלמד בוטום אפ. זה תמיד מתחיל מהדוגמאות מלמטה שמהן אנחנו מבינים את הכלל ואז אנחנו מיישמים אותו הלאה. ואז אומר וויטגנשטיין, אבל משהו פה לא הגיוני, כי כל סט של דוגמאות שתיתן לי יש אינסוף כללים שיכולים להסביר אותו שאני יכול להסיק מהן. אז איך זה יכול להיות שאתה נותן לי סט בדיד של דוגמאות, סופי ובדיד של דוגמאות ואני מבין נכון את הכלל בדיוק מה שרצית להעביר לי ואני משתמש בו נכון? אני סופר עד אינסוף בדיוק כמו שאתה תספור, למרות שהיה צפוי שכל אחד מאיתנו ימשיך מעשרת אלפים והלאה אחרת כי הכללות יש אינסוף הכללות. ועוד פעם, זאת אותה, אתם מבינים שזאת אותה בעיה בדיוק? איך לייצר חוק מתוך אוסף בדיד של דוגמאות שכל אוסף בדיד של דוגמאות יכול להיות מוסבר עם אינספור חוקים? אז איך אפשר להעביר לי חוק דרך אוסף בדיד של דוגמאות? איך אנחנו לומדים חוקים? אז וויטגנשטיין טען שזה איזשהו סוג של משחק, משחק שפה או משחק לשון. אוקיי? בעצם אין תשובה נכונה ולא נכונה בהקשר הזה. אין את החוק הנכון והלא נכון. מישהו בנוי אחרת אז מבחינתו החוק הוא חוק אחר. אוקיי? אבל יש לנו משחק מוסכם כיוון שכולנו בנויים באותה צורה, יש לנו איזשהו משחק מוסכם והעובדה היא שאנחנו מצליחים להעביר אחד לשני חוקים או הכללות. ולכן, אבל זה מבנה שמוטמע בתוכנו ורק באמצעותו אפשר להעביר אחד לשני חוקים. אם מישהו יגיע עם מבנה אחר בתוכו, הוא לא יותר טיפש ממני, הוא לא טועה יותר ממני, אבל אני לא אצליח ללמד אותו שום דבר. כן, למשל אם אני אקח את הסדרה שלוש, חמש, שבע ועכשיו בפסיכומטרי מבקשים מכם מה המספר הבא? שלוש, חמש, שבע ו… מה אתם אומרים? תשע. תשע, נכון, כולם יגידו תשע. למה? כי אתם מניחים שזה סדרת האי זוגיים, שלוש, חמש, שבע, תשע, נכון? אבל אולי זה סדרת הראשוניים? שלוש, חמש, שבע, אחת עשרה. תשע הוא לא ראשוני, זה שלוש בריבוע. שלוש, חמש, שבע, אחת עשרה. עכשיו אם מישהו יכתוב אחת עשרה ומישהו יכתוב תשע, מי צודק? אין פה צודק. תלוי בשאלה איך אתה מפרש את החוק ששולט על שלושת הדוגמאות הראשונות, שלוש, חמש, שבע. אתה הרי צריך להוציא מזה חוק ואז מתוך החוק להבין מה המספר הבא. אבל יש אינסוף חוקים. אני הבאתי לכם פה שניים שהם טריוויאליים, שהם אינטואיטיביים, אבל יכול לייצר לכם אינסוף חוקים אחרים שכל אחד מהם ייתן לכם תוצאה אחרת. אני יכול להגיד לכם שהמספר הבא הוא מינוס שבע עשרה ושליש. אין לי שום בעיה לייצר את החוק שייתן לי שלוש, חמש, שבע, מינוס שבע עשרה ושליש. אין שום בעיה לייצר חוק כזה. פשוט מאוד. ואין פה נכון ולא נכון. מה זה אומר? זה אומר שכשאנחנו מייצרים חוק כללי מתוך אוסף בדיד וסופי של דוגמאות, לא סופי אלא בדיד, מספיק בדיד, אוסף אוסף בדיד של דוגמאות, יש פה משהו שמתערב חוץ מהדוגמאות עצמן, שזה אמפירי, כן? את הדוגמאות אני מכיר. משהו בצורת החשיבה, משהו שמוטמע בתוכנו, משהו שאני מניח אותו, אני מביא אותו מהבית, אני לא שואב אותו מהתצפיות, והוא מעורב במעבר מהדוגמאות לחוק הכללי. בלעדיו לא היה דרך להגדיר חוק כללי אחד מתוך הדוגמאות כי יש אינסוף אפשרויות. עכשיו לגבי העולם זה דבר בניגוד למתמטיקה ששם באמת אין תשובה נכונה. שלוש, חמש, שבע, מה המספר הבא? אין פה תשובה נכונה. תחליט מה החוק. לגבי העולם ההכללות שלנו אפשר לבדוק אותן אמפירית כי ההכללות שלנו ביחס לעולם זה חוקי הטבע. את חוקי הטבע אפשר לעשות ניסוי ולבדוק. ומתברר שחלק גדול מהניסויים האלה כמו שאמרתי קודם עובדים. אז זה אומר שלגבי העולם המערכת שמוטבעת בתוכנו זה לא רק שאצל כולנו מוטבעת אותה מערכת, זה מה שאפשר לראות במתמטיקה. שעובדה שכולם כותבים שם תשע בסוף. אבל לא בגלל שכולם צודקים אלא כי כולם מסונכרנים, אנחנו בנויים באותה צורה. אבל כשאנחנו מסתכלים על המדע, לא על מתמטיקה, אז אנחנו מגלים שלא רק שאנחנו מסונכרנים אלא אנחנו גם צודקים. כי שם אפשר לעשות ניסוי ולראות אם ההכללה צודקת או לא, ובהרבה מאוד מקרים מתברר שהיא צודקת. כך שבמדע אנחנו מגלים משהו שבמתמטיקה לא יכולנו לגלות. במתמטיקה רק גילינו שיש לנו איזשהו מבנה מולד שמשותף לכולנו אבל אין שום דרך לדבר עליו כנכון או לא נכון, זה המבנה, ככה אנחנו בנויים. לגבי המדע האקטואליסטים טוענים שזה אותו דבר, גם שם זה רק מבנה שאנחנו נולדים איתו אבל הוא לא נכון בשום צורה. ומה שהראיתי קודם לא נכון. המבנה הזה שאנחנו נולדים איתו הוא גם נכון. כי העובדה שההכללה שהוא נותן, ההכללות שהוא נותן גם עובדות בחלק לא מבוטל מהמקרים, לא באפס אחוז מהמקרים. לכן המערכת המולדת הזאת היא גם נכונה. וזה הרבה יותר מרחיק לכת מאשר הטיעון של ויטגנשטיין. ויטגנשטיין כמובן שהוא הסתבך עם הדברים האלה, אז הוא טוען שזה הכל משחק, הוא בעצם היה אקטואליסט בשפה שדיברתי עליה קודם והוא התייחס לכל כאיזשהו משחק שפה סובייקטיבי. אבל זה אתה יכול להגיד במתמטיקה, אבל לגבי מדע, המדע עובד, עומד בניסויים, אז מה זה משחק סובייקטיבי? אפשר לבדוק אותך אם אתה צודק או לא. זה לא משחקים שרק אנחנו בודקים שאנחנו מסונכרנים בינינו, זה מול העולם, העולם לא חייב לנו כלום, ועובדה שזה עובד. אוקיי, עוצר כאן, מישהו הערה או שאלה?
[Speaker D] הרב, את אותה אינטואיציה שאנחנו מדברים לגבי פרשנות של העולם והתיאוריות המדעיות, אי אפשר באופן מושאל להגיד אותם גם על, כמו שהרב הביא את חומסקי ואת ויטגנשטיין, אי אפשר גם להגיד על תורת הפרשנות באופן כללי? שכשאנחנו באים לפרש אנחנו גם כן עושים, בדויים עם האינטואיציה כי אין, אז כשאנחנו, אז באמת זה שאלה קצת אחרת מהנושא אולי של הקורס אבל של הסדרה, אבל אם אנחנו ניגשים לפרשנות התורה, אנחנו באים עם אינטואיציה עמוקה לפרשנות שלה. נכון. אחרת אנחנו נגיע למחוזות מפתיעים ולא רצויים, ולכן חייב להיות שהתורה מבוססת על אינטואיציה יחידה שיש לנו שזה המוסר, אין לנו משהו אחר.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, פה כבר קפצת קפיצה אולימפית. נכון שאנחנו באים עם אינטואיציות פרשניות, לגמרי נכון. בלעדיהן אפשר לקחת כל פסוק או כל סט של פסוקים ולייצר ממנו מה שאתה רוצה ברמה התיאורטית. והעובדה שיש פרשנויות שמייק סנס ויש פרשנויות שפחות מייק סנס. אבל המייק סנס זה לא מייק סנס, זה אותו דבר כמו הקו הישר שהוא יותר פשוט. בכל תחום של פרשנות אני אגיד את מה שאמרתי כאן. אתה גם הנחת בנוסף לזה שהאינטואיציות היחידות שיש לנו הן אינטואיציות מוסריות, זה ממש לא נכון, זה עובדתית לא נכון. יש לנו אינטואיציות שלא קשורות למוסר ועדיין הן מייק סנס. תסתכל, הדוגמה הכי טובה לזה, הרי הבריסקערים תמיד אומרים שאנחנו שואלים רק מה ולא למה, נכון? שואלים מה כתוב ולא למה זה כתוב. זה כמובן שטויות, הם שואלים למה כל הזמן. אבל כדי שיהיה להם נוח לעבוד עם האתוס המוזר הזה, אז לא בכדי הם מתמקדים בקדשים ובטהרות, נכון? בבריסק תמיד לומדים קדשים וטהרות. למה? כי בקדשים וטהרות זה לא קשור למוסר ולא אמורה להיות לנו שום אינטואיציה, שם אנחנו יכולים להיות מתמטיקאים. שום אינטואיציה שאנחנו מביאים מהבית לגבי טומאה וטהרה או לגבי קדשים. אבל העובדה היא שגם אצל בריסק ובכלל שלומדים קדשים וטהרות, על כל צעד ושעל. ובשאר אנחנו משתמשים באינטואיציה פרשנית. מה מייק סנס ומה לא מייק סנס. וזה לא קשור למוסר בשום צורה. בגלל זה הבריסקרים בוחרים את זה. יש לנו אינטואיציות פרשניות בלי קשר למוסר. גם המוסר זה אינטואיציות שיש לנו, אבל זה לא נכון שרק המוסר מרכיב את האינטואיציות הפרשניות שלנו. ממש לא.
[Speaker D] אבל כשאתה בא לבריסקר ואומר לו אוקיי, תיארת, הסברת בצורה את החקירה, את שני הצדדים של המחלוקת, נו, אז תן מה אתה פוסק? מה אתה, איזה צד אתה לוקח? אף פעם לא לוקחים צד. ולמה הם לא לוקחים צד? כי הם לא באמת הבינו את שורש המחלוקת מהצד המוסרי, אלא לקחו איזה שהוא המשגה, המשגה רעיונית ומנותקת מהחיים, ואז בסוף הם עומדים עם כלי ריק כשהם באים לפסוק את ההלכה, ושולחים את זה לרב אלחנן שיפסוק את ההלכה או מישהו אחר.
[הרב מיכאל אברהם] רבי יצחק אלחנן. אתה טועה. הם בהחלט זורקים, זורקים הרבה אפשרויות. אין קטע ברב חיים שלא תראה שהוא זורק אפשרויות שלא נראות לו סבירות. זה לא נכון שהוא פורס את כל האפשרויות ההיפותטיות האפשריות. יש המון דברים שזה לא מייק סנס והוא זורק אותם. אין קטע ברב חיים שאין בו את זה. האשליה כאילו שהוא עוסק במתמטיקה זאת אשליה שהוא מכר לעצמו ולאחרים, אבל כל אחד שקורא את זה בעיניים לא משוחדות רואה שזה לא נכון. על כל צעד ושעל יש לו אינטואיציות מה מייק סנס ומה לא מייק סנס. אחרת היו אינסוף אפשרויות, לא שתיים. זה נכון שבין אלה שנשארו הוא מקפיד לא להכריע, כדי לשמר את אותה אשליה שאנחנו לא מבינים כלום, אנחנו רק מתמטיקאים.
[Speaker D] הנה, זה לא מוכיח לרב כשהוא נשאר בסוף בלי יכולת הכרעה בין הצדדים, אחרי שהוא עשה את החקירה המרשימה הזו, זה לא מוכיח שהוא לא… הרי אביי כן הכריע. אביי לא אמר הבנתי את החקירה, שני הצדדים טובים, אולי רבא צודק, אולי אני צודק, אני קצת נוטה לכאן, אני לא יודע. הוא הכריע ודפק על השולחן, אמר אני צודק. ורבא אמר הפוך. אז זה אומר שרב חיים לא הבין בכלל את שורש המחלוקת. הוא המשיג את זה באיזושהי צורה מנותקת, אבל הוא לא הגיע לשורש העניין. עובדה שהוא לא יכול להכריע. הוא לא יכול לקחת צד.
[הרב מיכאל אברהם] לא נכון. רב חיים מציג שתי אפשרויות, שכל אחת מהן היא עקבית והגיונית מצד עצמה. הוא לא יודע להכריע ביניהן. אבל אביי בחר את אפשרות א', ורבא בחר את אפשרות ב'.
[Speaker D] איך? איך שתי… החקירה היא כל כך מוצלחת, שתי הצדדים כל כך הגיוניים, אז איך רבא הכריע? איך אביי הכריע?
[הרב מיכאל אברהם] על החקירה המוצלחת הזאת אתה אומר שהיא לא נכונה? היא כן נכונה. רק…
[Speaker D] לא, אני אומר היא נכונה, אבל היא לא מגיעה לשורש העניין. היא על פני השטח. יש הרבה שלבים. בצד הלשוני, בצד הלמדני, הכל טוב. אבל כשבאים לשורש העניין הם לא…
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא הגיע לשורש העניין. בוא ננסה להפריד בין שני דברים. לטענה הזאת אני מסכים חלקית. רב חיים באמת הוא עושה סקירה שהיא במובן מסוים שטחית. הוא בסך הכל מציג את כל האפשרויות שעוברות את המסננת הראשונית. עדיין יש אפשרויות שהוא זורק, כמו שאמרתי לך קודם. אבל הוא משאיר את האפשרויות שעברו את המסננת הראשונית. ביניהן הוא לא מרשה לעצמו להכריע. לא בטוח אגב שלא הייתה לו אינטואיציה מכריעה, אבל הוא לא מרשה לעצמו להכריע. אביי ורבא הרשו לעצמם להכריע. אבל זה לא אומר שרב חיים לא הסביר את אביי ורבא נכון. זה רק אומר שאחרי שהוא הסביר אותם נכון, ישנו עוד מימד שעזר לאביי לחוד ולרבא לחוד לבחור איזה אפשרות הם מעדיפים ואיזה אפשרות הם דוחים. בסדר? את זה לרב חיים לא היה. מסכים. שזה הוא פנה לרבי יצחק אלחנן. עוד מישהו? אוקיי, אז שיהיה שבת שלום.
[Speaker D] תודה רבה.
[הרב מיכאל אברהם] להתראות.