למהותן של הלכות תשובה ברמבם – שיעור 4 – הרב מיכאל אברהם

אוקיי, עד

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו בעצם דיברתי על על שני המסלולים בתהליך התשובה. יש את המסלול החשבונאי, הפנקסני, ויש את המסלול המהותי, ההיפוך הנפשי, \"אינני אותו אדם\", כמו שהרמב\"ם מתאר את זה. ובפעם הקודמת סיימתי בניסיון להסביר מה במה בעצם כרוכה התשובה המהותית, התשובה הגדולה. והטענה הייתה, ניסיתי להראות שיש שם איזושהי בעיה שהיא לא רק קושי פסיכולוגי, אלא בעיה מושגית, בעיה לוגית. זאת אומרת, איך זה יכול להיות שנדרש מבן אדם באופן יזום לשנות את עצמו? זאת אומרת, אם אני חושב איקס, אז מה פירוש שנדרש ממני לשנות את המערכת שלי לוואי? אני עצמי אמור לשנות לוואי, אבל אני מאמין באיקס. זאת אומרת, אם אני מאמין בוואי ולכן אני רוצה לשנות, אז אני כבר לא צריך לשנות, אני כבר שם, אני כבר מאמין בוואי. אז לכן יש פה משהו שהוא מאוד בעייתי כל עוד אנחנו מבינים שהוא קורה באופן יזום. יכול לקרות לי פתאום, שאני חשבתי איקס ואחרי זה פתאום אני חושב וואי, אוקיי? אבל באופן יזום לקחת את עצמי ממקום איקס למקום וואי, זה פשוט לא מוגדר ברמה ברמה הלוגית. ולכן אמרתי שאין לי, דיברנו על חולשת הרצון, אני לא נכנס עכשיו חזרה לכל הפרטים, אבל אמרתי שאני לא לגמרי בטוח שיש לי אפילו איזושהי תשובה טובה לעניין הזה. את הבעיה אני מבין הרבה יותר טוב מאשר את התשובה.

[Speaker B] אפשר להגיד, לא יודע.

[הרב מיכאל אברהם] אתה יודע, זה תמיד בזה יצא לי כמה פעמים באתר שלי לכתוב, איך איך בנויה הוכחה בדרך השלילה? אז אתה לוקח איזשהן הנחות, אתה מראה שהן מובילות לסתירה, ולכן ברור שלפחות אחת מן ההנחות לא נכונה, נכון? צריך לשנות את אחת אחת מן ההנחות. מה קורה אם כל ההנחות נשמעות לי מאוד סבירות, מה שזה המצב בדרך כלל? יכול להיות שבן אדם יגיע למסקנה אחרת. יכול להיות שיש בעיה בטיעון, שאומנם לא עליתי עליה, אבל יש איזושהי בעיה בטיעון, ולכן אני לא מוכן לוותר על ההנחות שלי. בסדר? זאת אומרת, יש פרדוקסים, הרבה פעמים מצד אחד הם נראים כמו הוכחה בדרך השלילה. מצד שני, פרדוקס, למה זה מוגדר כפרדוקס? כי זה מוביל אותי למסקנה שברור לי שהיא לא נכונה. אכילס משיג את הצב פתאום, ברור לי שזה לא נכון, אוקיי? אז מה אני אמור לעשות עכשיו? סך הכול אם אני ישר אינטלקטואלית, יש פה טיעון שמראה לי שאכילס באמת לא משיג את הצב, נכון? טעיתי אם חשבתי שאכילס רץ יותר מהר והוא משיג את הצב? לא, אני אמור להיות ישר, להבין שיש פה הוכחה בדרך השלילה. לא, כן, אז נעזוב כרגע, אפילו אם זה לא אפשרי למדוד את זה בפועל, אז יכול להיות שאתה רואה טועה בהסתכלות שלך, הראייה שלך מתעתעת בך, בסדר? אני רק מדבר, משתמש בזה רק כדוגמה. מה שאני רוצה לומר זה שתמיד ישנה אופציה לומר שההנחות שלי הם מספיק חזקות, בשביל שגם אם תראה לי שזה מוביל לסתירה, אני אניח שכנראה יש טעות בטיעון שלך למרות שאני לא מספיק חכם כדי להבין איפה הטעות, אוקיי? ולכן אני עדיין לא אוותר על ההנחות שלי, אני אשאר עם ההנחות שלי. וזה זאת מסקנה שבהחלט לגיטימית. זאת אומרת, בן אדם הרבה פעמים אומר תראה, השכל הישר שלי אומר שזה לא יכול להיות, עכשיו יש לך טיעון נהדר שמראה לי שאתה שזה בכל זאת נכון. בסדר, אז אני חושד שמשהו בטיעון הזה לא נכון. לא לא יודע לשים את האצבע מה לא בסדר שם, אבל נראה לי די ברור שמשהו שם לא בסדר. אני חושב שאנחנו פגשנו מצבים כאלה לא פעם בחיינו, שמישהו מציג טיעון מצוין, אבל איכשהו הבטן שלי אומרת המסקנה לא נכונה. המסקנה הזאת לא נכונה. אני לא יודע להראות לו איפה הוא טעה, אבל המסקנה הזאת לא נכונה. עכשיו גם פה אפשר להגיע לאותה מסקנה. זאת אומרת, אתה שאלת, אפשר להגיע למסקנה, נכון, זה באמת בלתי אפשרי לעשות תשובה. אבל אפשר להגיד לא, אני כל כך משוכנע שאפשר לעשות תשובה, שאפשר לקבל החלטות, כי אני מכיר את זה מעצמי, אני יודע שאני יכול לשנות את עצמי, אני יודע שיש דבר כזה חולשת הרצון, וכל מיני דברים כאלה. עכשיו הטיעון הזה, אני לא יודע לשים את האצבע מה לא בסדר בטיעון הזה, אוקיי, אבל עדיין אני בטוח שמשהו שם לא בסדר. זאת אומרת, אוקיי? אז לכן אני אומר, אין לי אין לי גם קריטריון מתי לבחור באופציה של להיות ישר אינטלקטואלית, נכון, חשבתי איקס אבל הוכיחו לי שאיקס לא נכון, אז צריך לוותר על זה. סך הכול זה יושר, אתה לא מתעקש סתם על עמדתך. לבין להגיד, תשמע, שזה כל כך ברור לי שזה נכון, שלא, משהו בטיעון לא יכול להיות נכון. אני לא יודע, לא יודע לשים את האצבע, אבל משהו שם בטיעון לא נכון. אוקיי? אז לכן אני אומר ששתי האפשרויות פה פתוחות. אני למשל נוטה לאפשרות שכן אפשר לעשות תשובה. הצעתי איזושהי איזשהו הסבר, אבל אמרתי, אני בעצמי מתלבט קצת עד כמה ההסבר הזה באמת מספק, אבל בכל מקרה אני מספיק משוכנע שבנאדם יש לו בחירה חופשית, והוא יכול לחטוא והוא יכול גם לחזור בתשובה, בשביל להגיד שגם אם יש פה איזושהי סתירה, אז בסדר, אני לא מספיק חכם כדי להבין איפה הטעות, אבל אני חושב שיש פה טעות. אוקיי? אז זה, בסופו של דבר המסקנה הייתה, זה ש… תשובה, פירושו לחזור להיות בוחר. לחזור להיות בוחר. לקחת את המושכות לידיים. שמטתי את המושכות, וככה הגעתי לחטא, לעשות חטא, והתשובה זה לחזור ולאחוז במושכות, לחזור ולהחזיק את המושכות ולא לתת ליצרים או לסביבה לקחת אותי. ולכן הרמב\"ם ממקם את הדיון שלו בנושא הבחירה בהלכות תשובה, לכן הרמב\"ם לא מונה את המצווה לעשות תשובה, כי אי אפשר שתהיה מצווה לבחור. היותך בוחר זה תנאי לכך שאפשר לצוות אותך. אז לכן, במהות, בסופו של דבר, מה שנדרש ממך זה לחזור ולהיות בוחר, וזה מהותה של תשובה. עכשיו אני רוצה להראות את זה מזווית טיפה שונה, וללמוד איזשהו פרק בספר התניא, פרק ט'. מגדיל את הפונט. הנה. בסדר? \"והנה מקום משכן…\" הוא בעצם, הפרק הזה, כל החלק הזה בספר, אבל בעיקר הפרק הזה, אני חושב שהוא ממש נקודת הליבה, עוסק במאבק שיש לנו בין טוב לרע. אוקיי? כשהגננת לימדה אותנו שיש לנו יצר טוב, ויש לנו יצר רע, כן, אתם בטח עוד אולי זוכרים אפילו את השירים על היצר הטוב והיצר הרע שאסור לתת לו להיכנס וזה, אז יש לנו מאבק, בתוכנו מתנהל מאבק בין היצר הטוב לבין היצר הרע, והמטרה היא שהיצר הטוב ינצח. זה התמונה של הגננת. אבל התמונה הזאת היא מתאימה לגן ילדים, פחות או יותר. ולמה? מעבר לשאלה מה זה בדיוק היצרים האלה, אבל סתם, ברמה המושגית. זאת אומרת, אם המאבק הוא בין היצר הטוב לבין היצר הרע, ואדם טוב זה אדם שהיצר הטוב שלו גובר על היצר הרע, ואדם רע זה אדם שהיצר הרע גובר על היצר הטוב, אז מי זה האדם? יש שני יצרים שמתכסחים ביניהם, מי שיותר בריון מנצח. איך זה קשור אליי? זאת אומרת, מה החלק שלי בעניין הזה? אני זה סכום שני היצרים האלה? מי זה אני? ראיתי פעם, מה? אוקיי, זאת אומרת צריך להיות פה מישהו שמכריע, או במילים אחרות, זה לא מאבק בין יצר טוב ליצר רע. יצר טוב ויצר רע מנסים למשוך אותי, אני צריך להחליט. זאת אומרת, הם לא נאבקים ביניהם, זה תיאור מטופש של המאבק בין יצר טוב לבין יצר רע. מה? זה חיצוני. כן, כן, עוד רגע אני אדבר על זה. שניהם, שניהם חיצוניים, אבל שנייה, אני אגיע לזה. אז מה שאני רוצה לומר, זאת הסכמה. מה שבעצם בעל התניא מנסה להציג פה זה את הסכמה האלטרנטיבית, שזה לא מאבק בין יצרים, אלא משהו משהו קצת שונה. מזכיר לי שראיתי פעם מאמר של יהודי בשם אהרן רבינוביץ', פסיכולוגיה פה, הוא היה מרצה לפסיכולוגיה או עדיין, לא יודע. ראיתי כבר לפני הרבה שנים את המאמר. ושמה הוא מנסה לזהות, בנפש החיים, בספר התניא, בכל מיני ספרים, חסידות, לא יודע, כל מיני כאלה, הוא מנסה לזהות איפה ממוקם האני. האגו, כן, מה שאנחנו קוראים האני, איפה במפת הנפש הוא ממוקם, איזה חלק ממפת הנפש זה. והוא אומר שלבעל התניא יש שיטה כזאת, ולנפש החיים יש שיטה אחרת, לא משנה. ואני כשקראתי את זה אז, אז התחושה שלי הייתה שיש לו טעות בכלל בהעמדת מסגרת הדיון. דיון. כי האני הוא לא איזשהו חלק במפה הפסיכולוגית שלי, האני זה בעל המפה. האני זה אותו אחד שהמפה מתארת אותו, או שייכת לו. הוא לא יכול להיות איזשהו חלק במפה עצמה. נכון? אני, זאת אומרת, האדם, הוא הוא זה שיש לו פסיכולוגיה. האדם הוא לא משבצת אחת בתוך המפה הפסיכולוגית של עצמו. זה פשוט לא, זה פשוט מושגית מטופש, אוקיי? ולכן אני חושב שיכול להיות שהוא התכוון למה שנקרא תחושת האני, או משהו, איזשהו אספקט פסיכולוגי מסוים. לא חשוב, אני לא כרגע בא לבקר אותו, אני רק משתמש בזה כדי להגיד שזה זה אותו מעבר כמו שעשיתי קודם עם היצרים. זאת אומרת, גם היצרים, זה לא זה לא נכון לומר שהאני זה שני היצרים. האני זה בעליהם של שני היצרים. שני היצרים האלה פועלים עליי, או בתוכי, או מה שלא יהיה. אבל ברור שיש פה איזשהו משהו, או מישהו, ליתר דיוק, סובייקט, כן? ששני היצרים האלה מנסים למשוך אותו לפה או לשם, אבל את ההחלטה, מה שקובע אם הוא צדיק או רשע, זה הוא מקבל, לא היצרים. אם היצר הטוב שלי נברא באופן שהוא יותר חזק מהיצר הרע, זה לא הופך אותי לצדיק, זה הופך את הקדוש ברוך הוא לצדיק. הוא ברא לי יצר טוב חזק, מה זה קשור אליי? מה ש… מה שקובע אם אני צדיק זה הבחירות שלי, ההחלטות שלי האם ללכת לפה או ללכת לשם, אוקיי? כן, המאבק בין היצרים זה לא תיאור… זה תיאור לא נכון של ה… של המאבק שמתנהל בתוכנו, כן? להיות יותר טובים או פחות טובים. עכשיו בואו ננסה לראות את התיאור שלו. \"והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב, בחלל שמאלי שהוא מלא דם.\" ואולי לפני כן עוד משפט, בעל התניא מתאר את המאבק הזה לא כמאבק בין יצר טוב ליצר רע, אלא מאבק בין נפש בהמית לנפש אלוקית. יש לנו בעצם שתי נפשות, שני אספקטים בנפש שלנו, לא משנה, שהם נאבקים ביניהם. ואז באופן ציורי אני אתאר את זה ככה: למעשה המאבק בין יצר טוב ליצר רע זה מאבק בין ימין לשמאל, כל אחד מכם יחליט מי זה ה… מי הטוב ומי הרע, אני לא רוצה לפני הבחירות להביע עמדה, אבל אה אבל זה איזשהו מאבק בין ימין ושמאל, ובעל התניא מסובב את ראשית את מערכת הצירים. בעל התניא אומר: הימין והשמאל הימין והשמאל היצרים נמצאים כאן, המאבק הוא בין נפש אלוקית ונפש בהמית, בין הלמעלה והלמטה, לא בין הימין והשמאל, אוקיי? זה התמונה בגדול, עכשיו בוא נראה בפנים. \"מקום משכן נפש הבהמית\", כן, החלק הנמוך יותר, זה מקליפת נוגה, זה קצת כתב חידה אז אני אעזור לכם לפענח אותו, קליפת נוגה יש ארבע קליפות בקבלה, שלוש קליפות הן רעות בתכלית, וקליפת נוגה מערבת טוב ורע. קליפת נוגה זה בעצם המשאכא דחיויא, זה העור הנחש, עור הנחש, שהנחש הטיל את זוהמתו בחווה שמה עם חטא אדם הראשון, הנחש הטיל בה את זוהמתו, זה הקליפת נוגה. אז המשכא דחיויא זה עור הנחש, משל הנחש אם תרצו, מאיר אריאל, וה וה והדבר הזה נכנס לתוך האדם בעקבות היצר. והדבר הזה, הקליפת נוגה הזה, שימו לב, זה נקודה מעניינת, זה שילוב של טוב ורע, הוא לא רע בתכלית, אוקיי? במובן הזה הקליפה היא לאו דווקא משהו רע, היא משהו שמערב רע וטוב. אז מקום המשכנה של הנפש הבהמית, שמקורה מקליפת נוגה, בכל איש ישראל זה בלב, בחלל השמאלי. עוד פעם, לא תיאור ביולוגי של הלב כמובן. בחלל השמאלי שהוא מלא דם, אוקיי? יש חלל ימני וחלל שמאלי, החלל השמאלי מלא דם, שם נמצאת הנפש הבהמית. וכתיב: \"כי הדם הוא הנפש\", נפש הבהמית, כן? \"ולכן, כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף, וגם עולה למוח שבבעל ראש, לחשוב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם מקורו בלב, ומהלב מתפשט לכל האיברים, וגם עולה להמוח שבראש.\" מה הוא אומר? הדם שנמצא בחלל השמאלי של הלב הוא עולה לכל הגוף, אז הנפש הבהמית, כמשל, כן? הנפש הבהמית גם היא נמצאת שם, וגם היא משם מתפשטת לכל הגוף, כולל המוח. אבל המרכז שלה הוא פה, ומשם היא מתפשטת למוח, אוקיי? לחשוב בהם ולהרהר בהם ולהתחכם בהם, כל מיני דברים כאלה. עוד מעט אני אסביר את זה. \"אך מקום משכן נפש האלוהית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האיברים, וגם בלב, בחלל הימני שאין בו דם, כמו…\" שכתוב: לב חכם לימינו. כן, אז הנפש הבהמית נמצאת בחלל השמאלי של הלב ומשם מתפשטת לכל הגוף כולל הראש, והנפש האלוהית נמצאת בראש ומשם מתפשטת לכל הגוף כולל הלב בחלל הימני שהוא בלי דם, אוקיי? הנפש הבהמית מתפשטת דרך הדם, נפש האלוהית מתפשטת באוויר לא יודע, לא לא דרך הדם, אוקיי? והיא אהבת השם כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה, וכן שמחת לבב בתפארת השם והדר גאונו כאשר עיני החכם אשר בראשו, במוח, במוח חוכמתו ובינתו מסתכלין ביקרא דמלכא ותפארת גדולתו עד אין חקר ואין סוף ותכלית כמבואר במקום אחר. וכן שאר מידות קדושות שבלב הן מחב\"ד שבמוחין, אוקיי? אז עד כאן התיאור של שתי הנפשות, המיקומים שלהם, ההתפשטות שלהם על כל הגוף וכולי. אך הנה כתיב: ולאום מלאום יאמץ, כן? ורב יעבוד צעיר. זה יעקב ועשיו, כן? כי הגוף נקרא עיר קטנה. וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכובשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות, האלוהית והחיונית הבהמית מהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו, שהאלוהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה מושלת עליו ומנהיגתו, וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה, ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג' לבושיה הנ\"ל, שיתלבשו כולם באיברי הגוף, ויהא הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום, דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים בחב\"ד שבנפש האלוהית, שהיא חוכמת השם ובינתו להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף, להוליד מהם על ידי הדעת והיראה, קיצר, וכולי וכולי, בלב וכו'. בסוף בסוף, רעותא, רעותא דליבא, רעותא דליבא שבחלל הימני שיהיה תוכו רצוף אהבה, מלא וגדוש, עד שתתפשט גם לחלל השמאלי לאכפיא לסטרא אחרא יסוד המים רעים שבה שיהא תאוה שמקליפת נוגה לשנותה ולהופכה מתענוגי עולם הזה לאהבת השם, כמו שנאמר: בכל לבבך, בשני יצריך. והיינו, שני היצרים. והיינו שיעלה ויבוא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחיבה יתירה וכולי. כן, אז הנפש האלוהית רוצה להפוך גם את הנפש הבהמית להיות חלק מממשלתה, ולהפך, והנפש הבהמית רוצה, זאת אומרת, כל אחד מהם רוצה להשתלט על כל הגוף, אוקיי? זה המלחמה היא על כל העיר, למרות שכל אחד מהם יש לו מפקדה במקום אחר, אוקיי? אך נפש הבהמית, עד כאן זה הכל תיאור של איך הנפש האלוהית רוצה להשתלט על כל הגוף. משפט האחרון: אך הנפש הבהמית שמהקליפה רצונה להיפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש. בסדר? המלך ששולח את הזונה לנסות את בנו, הוא רוצה שהבן לא יתפתה, וגם הזונה רוצה שהבן לא יתפתה, אבל תפקידה לנסות ולפתות אותו, אוקיי? בכל אופן, אז מה שבעל התניא בעצם אומר כאן, נסכם רגע, יש לנו מאבק בין נפש אלוקית ונפש בהמית. הנפש הבהמית יסודה בקליפת נוגה, קליפת נוגה מערבת טוב ורע. שתי הנפשות האלה שוכנות במקומות שונים בגוף. הגוף כמובן זה גוף אסטרלי, כן? זה לא הגוף הפיזי. זאת אומרת, הנפש האלוהית שוכנת במוחין, בחב\"ד שבמוחין, ומשם מתפשטת לכל המקומות האחרים, כולל הצד הימני של הלב. נפש הבהמית שוכנת בצד השמאלי של הלב עם הדם, ועם הדם היא מתפשטת לכל האיברים, כולל במוח, להתחכם בה ולהרהר וכל מיני דברים מן הסוג הזה. וזה בעצם המאבק, שהמטרה של כל המאבק זה להכפיף את כל המבנה, את כל הגוף, את כל העיר אם תרצו, אליה, כן? אז הנפש הבהמית אומנם שוכנת בלב, אבל היא רוצה שגם המוח יהיה תחתיה, והנפש האלוהית אומנם שוכנת במוח, אבל היא רוצה שגם הלב יהיה תחתיה. זאת אומרת, המאבק הוא על כל הקופה, אוקיי? אז למעשה אם אנחנו מסתכלים על זה באופן הגיאומטרי שתיארתי את זה קודם, אז בהתחלה התחלנו עם זה שהמאבק הוא בין ימין לשמאל, בין שני היצרים. ואז אמרתי שהוא מסובב את מערכת הצירים, והמאבק הוא בין המעלה והמטה, ואת נפש אלוקית מול נפש בהמית. אבל עכשיו פתאום אנחנו מגלים שזה גם לא בין מעלה ומטה, כל אחד משני אלה רוצה להשתלט על כל המבנה, לא רק על המעלה ועל המטה. רגע, לא, אלה לא יצרים, הנפשות הם לא יצרים, תכף אני אסביר. אז התמונה היא יותר מורכבת. הנקודה היא שנפש אלוהית זה לא טוב בלבד, זה גם כן יכול להיות רע וטוב, ונפש בהמית גם זה קליפת נוגה, זה עירוב של טוב ורע. זה לא מאבק בין טוב לרע. אז בין מה כן? מה כן לעומת מה, מה מול מה עומד פה במאבק הזה? אז מה שאני רוצה לטעון, זה שהיצרים של האדם, הן היצר הטוב והן היצר הרע, שייכים לנפש הבהמית. יצרים שייכים לנפש הבהמית. גם יצר טוב הוא יצר. כשאני רוצה לעשות טוב בגלל שהיצר, הסוסים, כן, זוכרים את המושכות? הסוסים לוקחים אותי לעשות טוב, זה לא נקרא שעשיתי טוב. פשוט, הטבע שלי לקח אותי לעשות טוב. כן? המשל שתמיד משמש אותי בעניין הזה, שמעתי פעם מאמנון יצחק, כן? והוא אמר פעם שהרב של העיר התעורר ב-4:00 בבוקר, שחט כבש, כיסה אותו בסדין בכביש הראשי, והתחיל לצעוק: \"צדיק, צדיק נפטר! צדיק נפטר!\" כן? הוא שחקן גדול, הרי, אמנון יצחק. וכל האנשים ככה מתעוררים, 4:00 בבוקר, מסתכלים מה הרב עושה שמה, כנראה היה שם איזה טרגדיה נוראית. מצטרפים אליו למסע לוויה, ממררים כולם בבכי. מגיעים לבית הקברות, לוקחים את הצדיק, מוציאים ממנו את הסדין, ומורידים אותו לקבר, ואז מגלים שהצדיק הזה הולך על ארבע. אז אז רוצים, כן, רוצים להחליף את את הרב עם הצדיק, להכניס את הרב במקומו שם פנימה. אז הוא אומר להם: \"רגע, אני לא מבין מה אתם רוצים ממני. הרי אתם, כל הזמן כשאני נוזף בכם, אתם אומרים: 'מה אתה רוצה, כבוד הרב? אני לא פוגע באף אחד, אני לא הורג אף אחד, אני לא גונב. אני אדם… אני צדיק גמור. מה מה מה אתה רוצה ממני? הכול בסדר'.\" אומר להם: \"גם הכבשה הייתה צדיקה במובן הזה. היא לא פגעה באף אחד, היא לא רצחה אף אחד, היא לא גנבה מאף אחד, היא צדיקה גמורה.\" עכשיו, מה הסיפור מאחורי זה? הסיפור מאחורי זה, זה שצדקות אין פירושו לעשות טוב. לעשות טוב זה לא צדקות. צדקות פירושו לעשות טוב מתוך בחירה. וזה לא קיים בכבשה. לכן היא לא צדקת, לא כי היא לא עושה טוב. ובעצם מה שהרב רצה מהם, כשהוא נזף בהם, כן, מה הוא רצה מהם? הוא לא רצה מהם שיתנהגו טוב. הוא רצה מהם שיבחרו. שיתחילו להיות בוחרים. לפני שהזכרתי את הביטוי \"תצא מהמזרוחניק\", נכון? אז אז הוא בעצם רצה שיפסיקו להיות מזרוחניקים. זה זה בעצם ה זה בעצם הטענה. תתחילו להיות בוחרים. תתחילו להיות כאלה שמקבלים החלטה ומבצעים את מה שהם עצמם מחליטים. והטענה, מה שאני רוצה לומר, זה שבעל התניא כשהוא מדבר על המאבק בין נפש אלוקית ונפש בהמית, בעצם המאבק הוא בין אנשים… נפש אלוקית זה אדם בוחר, ונפש בהמית זה אדם לא בוחר. כשאדם לא בוחר, הוא יכול לעשות המון טוב. אם היצר הטוב יקח אותו לעשות טוב, נכון? כי הוא בעצם מסור בידי יצרו. הרשעים הם בידי ליבם, הצדיקים ליבם בידם. הלב זה לאו דווקא דבר רע, אבל הם בידי ליבם, זאת אומרת, הלב לוקח אותם, ולאיפה שהוא לוקח אותם, לשמה הם הולכים. הולכים עם החבר'ה, כן? אז אז אותו דבר גם אותו דבר גם אצלנו. זאת אומרת, נפש בהמית פירושו לא להיות בוחר, לא להחזיק את המושכות. התוצאה יכולה להיות המון מעשים טובים, זה לא קשור. אם היצר הטוב שלך חזק, כמו שהגננת אומרת, אז אתה תעשה הרבה טוב. אם יצר הרע שלך חזק, תעשה הרבה רע. אבל בסופו של דבר, אתה לא עושה לא את זה ולא את זה, זה לא אתה עושה. זה הסוסים לוקחים אותך, היצרים לוקחים אותך. זה אדם של נפש בהמית. לכן אדם של נפש בהמית זה לא אדם רע. זה אדם לא בוחר. אדם של נפש אלוקית זה לא בהכרח אדם טוב. אדם של נפש אלוקית זה אדם שבוחר. \"יודעי טוב ורע.\" אה? יודעי טוב ורע, נכון? יודעי טוב ורע זה באותו חטא אדם הראשון. באותו מקום. הידיעה זה חיבור, גם על זה עוד אולי אני אעיר על זה עוד איזה… רגע, תכף נראה. אז בעצם המאבק בין נפש בהמית לבין נפש אלוקית הוא לא מאבק בין טוב לרע, ימין ושמאל, אלא בין השאלה אם אתה בוחר או לא בוחר. האם אתה תהיה אדם בוחר, זאת אומרת אדם שהנפש האלוקית אצלו בעצם מתפקדת, או שזה אדם של נפש בהמית. נפש בהמית הכוונה כמו הכבשה, אתה יכול לעשות המון טוב, אבל אבל אתה כבשה.

[Speaker D] לכן זה

[הרב מיכאל אברהם] נפש בהמית במובן הזה ש כמו בהמה, זאת אומרת, בהמות יכולות להתנהג מאוד טוב, זה לא קשור. הרבה פעמים אנשים אומרים שלחיות ליד בהמות זה פחות מסוכן מאשר לחיות ליד בני אדם. אז בהמות לא עושות רע באופן מכוון, לפעמים עושות כי יש להם אינטרס, אבל זה פשוט הטבע שלהם, הם עושות מה שהטבע שלהם מכתיב. אז אם אתה אדם של נפש בהמית, אז אתה כמו בהמה. אתה עושה את מה שהטבע של שלך מכתיב. אתה לא בוחר במה שאתה מחליט לעשות. עכשיו, מה מה פשר ההתפשטות הזאת בכל הגוף, כן? שהנפש הבהמית מקורה בלב והיא אחרי זה מתפשטת בכל הגוף, והנפש האלוקית מקורה בראש והיא מתפשטת גם כן בכל הגוף. אז היה מקום לומר, שאו, אז המאבק הוא כנראה לא בין טוב לרע, אלא בין חכמים לטיפשים. חכמים לטיפשים. צריך להיות חכם ולא טיפש. אבל גם זה לא נכון. יש אנשי נפש בהמית שהם יכולים להיות גאונים, זה לא קשור לחוכמה בכלל, וגם אנשי נפש אלוקית שהם לא חכמים גדולים. זה לא חוכמה מול מול טיפשות. וכאן אני אולי אביא גם כן יצא לי כבר לדבר על זה לא פעם על הדברים האלה אז יש לי כבר ארסנל קבוע של אילוסטרציות. אז שמעתי פעם את שלמה ניצן ברדיו, והוא סיפר בדיחה בשם דב סדן שהיה חוקר ספרות באוניברסיטה העברית, איש מאוד מעניין. הוא אמר שהאדם הבא שיעשה מהפכה בעולם יהיה אורתופד יהודי. למה יהודי? כי בדרך כלל מי שעושה מהפכה בעולם הוא יהודי. אבל למה אורתופד? אז הוא אומר כי היהודי הראשון שעשה מהפכה בעולם היה אברהם אבינו. \"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה\", זאת אומרת תפעילו את הראש, זאת אומרת תראו זה לא נוצר לבד, אוקיי? משה רבינו, נו להבדיל, תפעילו תפעילו את הראש. היהודי השני שעשה מהפכה בעולם ישו, אותו האיש שאומר לכם רחמנא ליבא בעי, זאת אומרת הוא רוצה את הלב, עזוב את כל ההתפלספויות וכל המצוות וכל הזה, הלב זה העיקר, אוקיי? היהודי הבא שעשה מהפכה בעולם, קרל מרקס, נכון? שהוא אמר, מי? הכל בבטן, הקפיטל בעצם קובע מה אנחנו עושים, אוקיי? הכל באינטרסים ב ב ב בצרכים שלנו. האיש הבא שעשה מהפכה בעולם, היהודי? איינשטיין, פרויד. איינשטיין זה לא מסתדר עם המהלך, אז עזוב את איינשטיין. פרויד כמובן, שהכל מתחת לחגורה, נכון? התחלנו בראש, עברנו ללב, ירדנו לבטן, מתחת לחגורה. היהודי הבא שיעשה מהפכה בעולם יהיה כנראה אורתופד, במצב שהוא בכפות הרגליים, פודיאטר. אז ה ה הטענה, מה שעומד אבל מאחורי הדברים האלה זה משהו יותר רציני, כמו שבדרך כלל אגב בבדיחות מוצלחות זה ככה, יש נקודה רצינית מאחורי כל בדיחה. מה מה פשר, התהליך הזה באמת קורה. התהליך הזה של הדומיננטיות של ראש, לב, בטן, כן, איברי המין, הוא באמת קורה. יש באמת איזשהו סוג של ירידה בעולם של מרכז הכובד, וזה לא שהעולם נהיה יותר טיפש, זה טעות לזהות את זה עם מעבר מחוכמה לטיפשות, זה לא הנקודה. הנקודה היא מי מנחה מי מי מוביל אותך, מי מקבל את ההחלטות אצלך. אתה יכול להיות גאון, אבל את ההחלטות תקבל מהלב, מהבטן או מהפופיק, אוקיי? או מתחת. אוקיי? אתה מקבל את ההחלטות משם לא כי אתה טיפש, אתה יכול להיות חכם מאוד גדול, אבל את ההחלטות אתה מקבל שם. תחשבו היום בעולם, הרבה פעמים יש איזשהו סוג של ייאוש מהשכל למעשה. פוסטמודרניזם זה בעצם ביטוי אולי מאוד מובהק של זה. יש סוג של ייאוש מהשכל, השכל לא יכול להוביל אותי לשום מקום, כי ההנחות האלה יובילו אותך למסקנה כזאת, ההנחות האחרות יובילו אותך למסקנות אחרות, אז עם השכל לא תגיע לשום מקום. אז מה כן? הלב, נכון? בעצם כל האקזיסטנציאליזם, החיפוש, הכמיהה הזאת אחרי מה שמתחבר אליי וכל מיני דברים מהסוג הזה, הם חלק מאותה אותה תופעה.

[Speaker B] עשה מה שבא לך.

[הרב מיכאל אברהם] כן, לא יודע אם מה שבא לך, אלא מה שאתה מתחבר אליו. בוא נדבר בצורה יותר פחות נמוכה, אבל זה עדיין זה, זה עדיין זה. זאת אומרת, אתם אתם בעצם לא נותנים אמון בראש שלכם כמכוון, אלא הלב הוא זה שמכוון אתכם. ואחרי זה כמובן מגיע הקומוניזם שאומר לא, הבטן מכוונת אותנו, ואחרי זה כבר הפסיכואנליזה, כן, שמה שמכוון אותנו נמצא יותר למטה. אוקיי? אז זה ה זה ה זה ה הנקודה היא לא המעבר מ מחכמים לטיפשים, אלא מחוכמה לטיפשות. הטיפשות יכולה להתבטא על ידי אדם מאוד מאוד חכם, זה בכלל לא קשור למידת האינטליגנציה שלו, זה השאלה עד כמה אמון הוא נותן בשכל, כמה קרדיט הוא נותן לשכל. היום נוטים לזהות את המוסר עם רגש. ואין לכם טעות גדולה מזו. המוסר נמצא בשכל. מה שנמצא ברגש זה מוסר של כבשה. זאת אומרת, אתה עושה את זה כי כואבת לך הבטן. אוקיי, נו זה, מוסר זה משהו שאתה עושה כי אתה מחליט שכך ראוי להתנהג. המוסר הוא חלק מהשכל, הוא לא חלק מהרגש. הרגש נותן אינפוטים, ודיברתי פעם על זה, יש היה לי איזה חבר, עדיין יש, אבל הוא היה פעם מנהל של התיכון הסביבתי בשדה בוקר, תיכון מאוד טוב, ואני לימדתי אז בירוחם, בישיבת ההסדר, והוא אמר לי: בוא, תבוא אלינו, בעשרת ימי תשובה תבוא אלינו תדבר איתנו על ענייני היום, אבל בלי בלי הקדוש ברוך הוא, בלי תורה, בלי שום דבר כזה. אבל דבר רק כפרה, מחילה, סליחה, תשובה, לא יודע, כל מיני דברים כאלה, אבל לא בעניינים דתיים. טוב, אז החלטתי לענות לאתגר, ובאמת היה היה מאוד מעניין הערב הזה, עם כל התלמידים והמורים, חבר'ה ברמה גבוהה, מאוד התרשמתי מהם. בכל אופן, אז אמרתי להם ככה, התחלתי ככה: אמרתי נגיד שפגעתי במישהו, אוקיי? ואין לי שום נקיפות מצפון על זה, אני כרות אונת המצפון, אוקיי? אונת המצפון כרותה אצלי, אין לי, לא מרגיש שום דבר, בסדר? אבל אני חוזר הביתה, אני מגיע למסקנה שהייתי לא בסדר. אינטלקטואלית לחלוטין, שום דבר בבטן, שום דבר ברגשות, חוויות, כלום, אינטלקטואלית. מבין שהייתי לא בסדר ואני מחליט ללכת לפייס אותו. אני הולך אליו, מפזם לי זמר עליז בדרך, אני הרי לא מרגיש שום דבר, אין לי נקיפות מצפון ולא כלום, מגיע אליו ומבקש ממנו סליחה על זה שפגעתי בו, אוקיי? האם אתם מקבלים בקשת סליחה כזאת? שאלתי אותם. עכשיו, נגיד שאתם יודעים מה בליבי, בדרך כלל אנחנו לא יכולים לדעת, אליהו הנביא הגיע, הרשיתי לעצמי להזכיר את אליהו הנביא למרות הכללים, והוא אומר לכם שבתוכי פנימה הנה, לא מרגיש כלום, אוקיי? האם אתם מקבלים בקשת סליחה כזאת? אז כמו שצפיתי, היה שם קונצנזוס די מלא שלא, כי זה צבוע, אתה לא באמת מרגיש, אתה מתחרט, אתה עושה את זה מן השפה ולחוץ. אבל אני מדגיש: זה לא שאני עושה את זה כדי להרוויח משהו, זאת אומרת שאני אפייס אותו ואז הוא יהיה חבר שלי והוא ייתן לי כל מיני דברים שאני צריך ממנו, לא לא, אני עושה את זה באמת בגלל שהבנתי שהייתי לא בסדר, רק אין לי את ה… זה לא מלווה בתחושות, רגשות, חוויות, אלא זה הבנה אינטלקטואלית קרה, אוקיי? אמרתי להם שבעיניי אין לכם בקשת סליחה יותר טהורה מזאת. מי שמבקש מי שמבקש סליחה בגלל שיש לו כאבי בטן, הוא בא לפרנס את הבטן שלו. הוא רוצה לשכך את כאבי הבטן שהוא חווה, אז הוא הולך לבקש סליחה כדי להרגיע את הבטן, או את הלב, או את הבטן, או את מה שלמטה, אוקיי? מי שהולך לבקש סליחה למרות שלא מרגיש כלום, זה זה בעל תשובה הכי גדול שיש. הוא עושה את זה באמת כי כך נכון, כי הוא הבין שהוא היה לא בסדר והוא צריך לכפר לפייס את השני כדי לכפר על מה שהוא עשה בלי שום רגשות, אז מה? מה הבעיה בזה? הייתי פעם בטד, הייתה איזושהי הרצאה על ידי איזה נוירולוגית אמריקאית, נדמה לי. היא עברה איזושהי תאונה והיא איבדה את היכולת של האמפתיה, זאת אומרת היא לא היא לא מצליחה להרגיש את האחר, אוקיי? והיא תיארה שמה בהרצאה, היה מאוד מעניין, היא תיארה שם בהרצאה איך היא מצליחה בכל זאת לתפקד בצורה נורמטיבית בחברה. כי אתה בלי אמפתיה, אתה פוגע באחרים, זאת אומרת אתה לא יכול באמת לתפקד חברתית. היא פשוט למדה את זה, זאת אומרת היא למדה את זה כאילו כמו חיקוי, בסדר? קצת דומה לנפלאות התבונה, מי שראה, לא משנה, זה גם כן מהלך די דומה. אז בכל אופן, באיזשהו שלב חשבתי לעצמי: מה מה חסר לה למעשה? האם היא באמת לא מוסרית? היא חקיינית? זה בינה מלאכותית שמתנהגת באופן מוסרי כזה? אני חושב שלא. היא מאוד מוסרית, אולי יותר מכולנו, בגלל שהיא מגלה את האמפתיה כי היא מבינה שכך נכון לנהוג, לא בגלל שיש לה איזה דחף נפשי שדוחף אותך דוחף אותה לשם. אין לה את הממד האמוציונלי שמניע אותה לפעולה, זאת החלטה קוגניטיבית. עוד פעם, לא בטוח שהיא לגמרי טהורה, כי היא מבינה שיש גם מחירים חברתיים אם אתה לא מתנהג בצורה כזאת, לא חשוב, אבל נגיד ברמה העקרונית לא חסר לה כלום. זאת אומרת, האמפתיה זה לא מוסר. זו טעות, כל הפסיכולוגים של המוסר מזהים את שני הדברים האלה, פשוט הזוי. אמפתיה זה לא מוסר, אמפתיה נותן לך אינפוטים, תשתית תשתית שיכולה לעזור לך בקבלת החלטות מוסריות. זאת אומרת נגיד אם אני שוקל האם לתת למישהו אגרוף, ואם אין לי אמפתיה, אז אני בכלל לא מבין שהוא סובל מהאגרוף הזה. מה, אני סובל, זה אני יודע, אבל אני לא מרגיש את האחר, אז אני לא אני לא מבין שהוא באמת הולך לסבול מזה, אז אני אתן לו אגרוף, אני כאילו מתנהג בצורה לא מוסרית. אבל זה לא שבאמת אני אדם לא מוסרי, חסרים לי נתונים פשוט. אם היו לי את הנתונים שאני מבין שהוא סובל, לא הייתי עושה את זה. אז גם אם אני נותן לו אגרוף, זה לא פגם במוסר שלי. זה כמו שאני נגיד שאני עיוור, אני הולך דורך מישהו ודורס אותו, פשוט אני לא אני לא רואה שהוא שם, אז חסר לי נתונים כי אני לא יודע שהוא שם, אבל זה לא אומר שאני לא מוסרי, נכון? פשוט אין לי את הנתונים כדי לקבל את ההחלטות המוסריות. שנייה אחת, אני רק רוצה להשלים, מה שאני רוצה לומר זה שהאמפתיה או הרגשות בכלל, החוויות והרגשות בכלל, הם נתונים שאתה צריך אותם כדי לקבל את ההחלטות המוסריות, אבל הם נתונים. זה לא שהאמפתיה היא זו שדוחפת אותך להתנהגות שלך, כי אם זה ככה אז אתה כבשה. אוקיי?

[Speaker B] בסדר, אבל עדיין אתה רוצה להגיע למצב שרוב התכנה שלך תופיע היא לא אתה רוצה שהכל יהיה לך?

[הרב מיכאל אברהם] איתי, לא, לא. לא, לא, זה שאתה רוצה זה בסדר גמור. הדיון שלי הוא דיון עקרוני. לא, אני מבין מה שאתה אומר. אני מבין מה שאתה אומר, אני מבין, אבל זה זה תכליתי, זה תועלתני, אני מסכים. בסדר, אבל זה לא מעניין. אני מדבר כרגע במישור הערכי. למה יש ערך? לא בשאלה איך להתנהל בצורה ש לא,

[Speaker B] עדיף לא, הוא לא עדיף.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא עדיף.

[Speaker B] למה? כי אז כאילו כמו שלא לגעת באש לא.

[הרב מיכאל אברהם] לא עדיף רק הוא עדיף במובן הזה שאתה פחות תסבול ממנו. הוא לא עדיף בצלם אלוקים שלו, הוא לא עדיף בהתנהגות המוסרית שלו. לא, הוא לא יקמיע, אז עכשיו הוא מתנהג לא דרך לא דרך החלטות, הוא פשוט כזה. עוד פעם, רובוט, זה בדיוק הבעיה. גם כבשה, הכי נעים לגור ליד כבשה. כי הכבשה אין לה בכלל יצר הרע, היא כל כך נחמדה, היא כל כך שכנה טובה. בדיוק, אז אני לא רוצה אנשים כמו כבשים. בסדר, כל אחד וטעמו. אני לא רוצה אנשים כמו כבשים, עולם משעמם מדי.

[Speaker B] אתה לא רוצה אנשים רעים.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא רוצה אנשים רעים, אני רוצה אנשים בוחרים. והמחיר של זה שהם בוחרים, זה שהם גם יעשו רע, ואני רוצה כאלה. אני לא הולך לגור בדיר כבשים. לא, אני רוצה אנשים כאלה, כן. נכון, המחיר של היותך בוחר, זה שלפעמים אתה גם תבחר ברע. נכון, מסכים, ועדיין. תחשבו, ראיתי פעם אה דיאלוג שכתב ריימונד סמוליאן, הוא היה איזה לוגיקן יהודי אמריקאי, שעשה מופעים של סטנד-אפ קומדי לוגי. הוא הגיע לגיל מופלג, הוא נפטר בגיל 100 נדמה לי, או משהו כזה, לפני כמה שנים, לא הרבה שנים. אה אז ראיתי פעם דיאלוג שלו, תורגם לעברית לימים, אה בס יש לו ספר שתיקת הטאו, נדמה לי שזה נקרא. הגדיר את עצמו טאואיסט, והוא ניסה להסביר מה זה טאואיזם באוזן המערבית. אוקיי? אז אה אז בין ה לא משנה, אחד ה אחד הדיאלוגים שמה, זה שהאדם בא לקדוש ברוך הוא, ומבקש ממנו שיטול ממנו את הבחירה. למה? כי הוא לא עומד באחריות שזה מטיל עליו, וקשה לו עם הדבר הזה, הוא אה הוא אה מבקש ממנו שיטול ממנו את הבחירה, אוקיי? אז הקדוש ברוך הוא משחק איתו משחקים כזה, מוביל אותו בלולאות לוגיות, והוא עושה שמה כל מיני תעלולים. אה בין היתר הוא שואל אותו, תגיד, אתה יודע אבל שאם לא הייתה לך בחירה, גם את ה גם את הבקשה הזאת לא יכולת לבקש? ואתה עכשיו בחרת ללכת בכיוון שאתה רוצה לוותר על הבחירה. זאת אומרת, ברגע שאתה כבר עושה שיקול דעת ומעדיף אפשרות אחת על אפשרות אחרת, אתה בעצם משתמש במנגנון הבחירה, אתה באמת מוכן לוותר על זה? ואז פתאום הוא קצת מהסס. נו, את עכשיו, זה זה בדיוק מה שאני אומר. זאת אומרת, אם אתה רוצה עולם של כבשים, שיהיה לך לבריאות. יש עולם של כבשים, אתה יכול לגור בדיר.

[Speaker F] יהיה להם יותר קל להימשך לזה.

[הרב מיכאל אברהם] זה משהו אחר. אני רוצה אנשים בוחרים. עכשיו אתה אומר לי, יש ערך פסיכולוגי או אחר בזה שתטמיע בך את הדברים החיוביים, כי אז יהיה לך יותר קל לבחור בטוב, בסדר גמור. אבל זה אמצעי. מבחינתי הערך הוא לזה שתבחר בטוב, זה הערך. ואם אתה מונע, לא מתוך בחירה, אלא אתה מונע לעשות טוב, זה לא דבר בעל ערך. אוקיי? יש אה היה פה סיפור, בוא אני אומר לכם, הארסנל האי אילוסטרציות שלי זה כבר הולך ומתדלדל. אה ראיתי פעם תוכנית אה תוכנית ריאליטי כזאת של מוזיקה, אני לא זוכר איזה מהם, אולי The Voice, לא זוכר, כזה שמסתובבים עם הכיסאות. The Voice. אז היה שמה היה שם שלומי שבת, הוא היה אחד השופטים, נדמה לי שזה היה זה. ומה מישהו שר שמה, לא זוכר כבר, וכולם אה מתלהבים, כמו תמיד. ואז הוא כל השופטים אומרים את דעתם, ואני ראיתי את זה עם הילדים שלי. ואז אה ואז שלומי שבת אומר תשמע, הראש אומר שהיו פה בעיות כאלה ובעיות כאלה, אבל הלב, הלב, הלב, וכולם צועקים באקסטזה מושלמת. ואז כשזה נגמר, שואל, רגע, ומה החלטת? הילדים שלי היו על הרצפה מרוב צחוק. אז כאילו לכולם הוא לא היה צריך להוסיף עוד משפט, נכון? זאת אומרת אם הראש אומר שזה לא בסדר, אבל הלב, הלב, הלב, החלטה ברורה, כן נכון? זאת אומרת ברור עברת לשלב הבא, כן? זאת אומרת למה עברת? זאת אומרת, אם הראש אומר ככה והלב אומר ככה, אוקיי, אז עכשיו בוא נראה עכשיו מה מחליטים. הוא לא טורח להגיד מה הוא החליט בכלל, למה? כי במקום שבו יש עימות בין הלב לבין הראש, ברור שהלב קובע. זה התהליך שאותו תארתי קודם, אתם מבינים? אתם רואים שבן אדם, אתם רואים שבן אדם, לא יודע, מבקר אומנות, בסדר? הוא מבקר קונצרט או לא יודע מה, תערוכה, ציורים או מה שלא יהיה. אז מסביר כמה זה היה מרגש וכמה זה היה… תגיד דברים, מה אכפת לי כמה זה היה מרגש? אתה טיפוס רגשני, אז זה ריגש אותך. תגיד לי מה ראית שמה, עד כמה זה משמעותי, איזה טכניקות הוא עשה, מה בדיוק ה… לא יודע מה, איזה דברים מעניינים ראית שמה, יצירתיים ראית שמה. תגיד משהו בעל ערך.

[Speaker B] כשאתה מרגיש משהו, פח… כשאתה נוגע באש, אתה נוגע באש, אתה לא צריך להסביר, אתה מרגיש את החום. ככה הוא אומר: הלב, השיר שלך תקע אותו ככה, אני לא צריך

[הרב מיכאל אברהם] לחשוב, זה מגיע לי ישר ללב. ומה הראש אמר שמה, שזה לא היה כמו שצריך?

[Speaker B] זה עקום, זה זה, זה זה… פה כשאני נוגע בסיר, אתה אומר זה לא חם, הראש אומר אין כלום, אין…

[הרב מיכאל אברהם] אם הראש אומר זה לא חם ואני נוגע, אז זה אומר שהראש טעה, זה כן חם.

[Speaker B] לא יכולת לדעת שהוא חם.

[הרב מיכאל אברהם] לא יכולתי לדעת, אבל עכשיו אני יודע.

[Speaker B] אתה יודע בדיעבד.

[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון. הוא לא אמר את זה, זה מה שאני אומר. אם הוא היה אומר את זה, אז בסדר. הוא לא אמר, הוא אמר בעצם יש לך המון בעיות, אבל אם ריגשת אותי אז אין שום בעיה, אז עברת.

[Speaker H] כי הוא לא צריך לחשוב.

[הרב מיכאל אברהם] למה? הוא צריך לחשוב, הוא צריך להסביר. יכול להיות שאין לו פוטנציאל להגיע לשום מקום כי הטכניקה שלו גרועה. מה אבל, זה שיקול, צריך לקחת אותו בחשבון. תחליט אחרי זה מה שתחליט. אני אתן לכם דוגמה, דוגמה נוספת. פעם היה בירוחם…

[Speaker H] תמיד הלב ינצח.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא אמרתי שתמיד הלב ינצח, אמרתי אבל שצריך לעשות שיקול דעת. מי עושה את שיקול הדעת, דרך אגב? הלב מול הראש, מי עושה את שיקול הדעת? הראש כמובן, נכון? פעם בא אליי תלמיד, גם כן בירוחם, אמר לי: תראה, יש לי, הוא יוצא עם מישהי, והשאלה אם ללכת אחרי הלב או אחרי הראש? רק אחרי הראש.

[Speaker B] רוב ההחלטות…

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא אומר לי…

[Speaker B] אז הוא אומר לי ש… מה זאת

[הרב מיכאל אברהם] אומרת, אבל הרי תחושת הכימיה והאהבה וכל מיני דברים כאלה. אמרתי לו: זה בסדר גמור, זה מאוד חשוב, זה אינפוט חשוב בשביל ההחלטה שהראש יקבל. אתה צריך את האינפוטים האלה, כי ברור שהכימיה שיש ביניכם היא פקטור מאוד משמעותי בהחלטה, זה בסדר. אבל זה פקטור בהחלטה, לא שהלב מקבל את ההחלטה. הלב נותן לך את האינפוט, כמו האמפתיה שדיברתי עליה קודם, ועכשיו תקבל את ההחלטה. את ההחלטות מקבלים בראש. אוקיי? לכן, אני אומר אם אני חוזר לבעל התניא, אז בעצם מה שבעל התניא אומר פה, זה שהנפש האלוקית שנמצאת בראש, למה היא מתפשטת למטה גם אל הלב ואל הכול? כאן אני מגיע להערות שלך. אנחנו עושים שימוש בלב. הלב נותן לנו איזשהו סוג של אינפוט כדי להבין את התחושות, הרגשות, החוויות, האמפתיה, כל מה שדיברנו קודם. אפילו המצפון המוסרי שלנו נותן לנו איזה שהם איתותים מה נכון ומה לא נכון. אבל בסופו של דבר זה הנפש האלוקית משתמשת באיתותים האלה ומקבלת את ההחלטות פה. אוקיי? אני חושב שהרבה, הרבה מאוד מהוויכוחים שיש היום, הוויכוחים הציבוריים שיש היום, הם ויכוחים בין מוח ללב, לא בין טיפשים לחכמים, בין מוח ללב. הדוגמה הכי בולטת אני חושב זה הוויכוח על החטופים. הוויכוח על החטופים, ועוד פעם, לא משנה כרגע בכלל מה עמדתכם, אבל הוויכוח התנהל בצורה כזאת שמי שהתנגד לעסקה העלה טיעונים, ומי שתמך בעסקה יבב. אמר רגשות, ואיך זה יכול להיות, והם במערות, וסובלים, שזה הכול נכון, אני לא מזלזל בזה. זה מצב נורא. אוקיי? אבל התחושה הייתה שהוא לא מוכן לשמוע טיעונים אחרי זה. זאת אומרת, אם הלב אמר את דברו, כמו שלומי שבת, כן, הלב אמר את דברו, נקודה, זהו. מי שחושב אחרת הוא חסר לב, זאת אומרת הוא לא הוא לא הוא לא במשחק, אין מה לדבר איתו. לא, לא משנה, אני אני חושב שהאדם ברחוב זה לא הלך עם אינטרס פוליטי. אני מאמין לאותנטיות שלהם. בסדר, אבל לא, זה הולך אחרת, זה הולך הפוך. האותנטיות, אני מאמין לאותנטיות. זה היה אותנטי, זה לא היה מניפולציה. עוד פעם, יש כאלה שכן, אבל בגדול זה לא היה מניפולציה. אנשים באמת ובתמים זה מה שהם חשבו, אבל הם חשבו את זה בגלל שהלב שלהם זעק. ואתה מנסה להסביר לאנשים: תראו, אבל יש עוד כל מיני שיקולים שצריך לקחת בחשבון, אין לך עם מי לדבר. עכשיו תשימו לב ש, אגב, אותו דבר היה עם גלעד שליט. גלעד שליט אותו דבר. שומע קונצנזוס מוחלט נגד ה… מה זאת אומרת לשלם כל מחיר וזה. אנחנו, אשתי ואני הלכנו לדבר עם ההורים של גלעד שליט, עם אביבה ו… שכחתי שמו, בירושלים. היה להם אוהל מחאה כזה, הלכנו לדבר איתם. והם שאלו: תגידו, למה הדוסים לא איתנו? למה למה הדתיים לא לא במאבק הזה? אמרתי: כי יש שיקולים טובים נגד. זאת אומרת, אם אם יחזירו, אם אם יחזירו את גלעד שליט, והלב כואב מאוד, אבל אם יחזירו את גלעד שליט וישחררו, לא יודע מה, כל מיני רוצחים, יהרגו המון אנשים, תהיה תחושת הצלחה בצד השני, יש כל מיני שיקולים. עכשיו, עוד פעם, אפשר לשקול את זה ואת זה, אני לא מדבר כרגע… אתה טועה טעות מרה, אני אגיד לך למה, משום שלא הייתה הצעה בכלל כזאת. לא הייתה שם הצעה תשחררו לנו את אלה ו… לא, כי לא הייתה הצעה כזאת, אני אומר עוד פעם. באנטבה כן. אבל אני אומר, זה היה זו הייתה תקופה אחרת, אז הכול היה ימין. רבין היה ימין גמור, בן גוריון היה ימין גמור. לא, זה לא הגוש הזה, זה גוש אחר, זה ההורים של הגוש הזה, זה בדיוק הנקודה. זו אותו ירידה מהראש אל הלב שאני מדבר עליה. זאת אומרת, מה שקורה היום, תשימו לב לקורלציה, שנייה אחת, לקורלציה, יש קורלציה מאוד חזקה, אמרתם קודם שאלה תומכי ביבי ואלה מתנגדי ביבי, הקורלציה היא הפוכה. זאת אומרת, האנשים, ואני ממש לא מתומכי ביבי, גילוי נאות, רחוק מזה, רחוק מזה מאוד, אבל הקורלציה היא כזאת שאנשים שנמצאים בצד הימני של המפה הם יותר אנשים של נפש אלוקית. יש שם יותר דתיים, קורלציה מאוד ברורה. ובצד שמאל יש הרבה יותר, זה לא אחד לאחד, אבל יש קורלציה מאוד חזקה. וזה בכלל, אני לא מדבר כרגע על השאלה מי צודק, אני מתאר פשוט את המציאות. והמציאות היא כזאת, אנשים חושבים שלהיות דתיים זה משהו רגש, לב וחוויות וזה, וחילוני זה משהו רציונלי, זה בדיוק הפוך. חילוני זה עניין אמוציונלי טהור. חילונים בדרך כלל מתנהלים בצורה סופר אמוציונלית. ודתיים, אחת מאי ההבנות שהחילונים מגלים כלפי דתיים זו ההתנהלות הסופר רציונלית שלהם, רציונליסטית שלהם, לא תמיד רציונלית, אבל רציונליסטית שלהם. זאת אומרת, הראש קובע ולא הלב. ולכן אני חושב שהרבה, תמצאו הרבה יותר דתיים בצד שמתנגד לשחרור שבויים מאשר בצד שתומך. ועוד פעם, בלי קשר לשאלה מי צודק. יכול להיות שהצדק נמצא בצד השני, אני לא מדבר על זה. מדבר על השאלה מה אופי הטיעונים ומה אופי החשיבה. ואופי החשיבה הימני הוא יותר רציונליסטי, אופן החשיבה השמאלי הוא יותר אמוציונלי. זה ככה זה, ולמרות שהתדמית היא הפוכה זה פשוט לא נכון.

[Speaker B] כל כל פרמטר שתבדקו.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, רציונליסטי, לא

[Speaker B] רציונלי.

[הרב מיכאל אברהם] לגמרי, ברור. אף אחד לא מבין אותם, איך הם מוכנים למסור את נפשם למען איזה שהם מטרות מופשטות כאלה וזה. זה בדיוק הרציונליזם שלהם. עכשיו אתה יכול לא להסכים, אמרתי, זה לא בהכרח רציונלי, זה רציונליסטי. רציונליסטי פירושו, גם הם רוצים לחיות, תהיה בטוח. גם הם לא רוצים להתאבד, אבל הם מוכנים להכפיף את הרגשות הפשוטים שלהם, את האינסטינקטים שלהם לאידאולוגיה. זאת התנהלות רציונליסטית חד משמעית. וזה מה שהעולם לא מבין. העולם לא מבין כי העולם אומר: \"רגע, איך אתה מסוגל לעשות דבר כזה?\" אז זו לא שאלה של איך אתה מסוגל, אלא למה אתה חושב שנכון לעשות דבר כזה? זה השאלה שצריך לברר, לא איך אתה מסוגל. איך אני מסוגל? אני מתגבר, לוקח כדור. זו לא הנקודה. אבל העולם כשהוא שואל: \"איך אתה מסוגל?\", הוא מניח שהלב קובע. אתן לכם עוד דוגמה, היה פעם כימאי בירושלים מאוד אנטי דתי בשם שחק, ישראל שחק, מכירים? הוא מדי פעם פרסם מכתבים בעיתון ועורר מהומות וכל מיני, הרבה פעמים זה היה סיפורים בדיוניים, לא משנה. בין היתר הוא סיפר שמה על הוא ראה קבוצה של דתיים עוברת ליד איזה גוי בשבת ולא מצילה, הוא נמצא במצוקה, לא הצילה אותו והשאירה אותו למות. וההלכה אומרת שלא מחללים שבת להציל חיים של גוי, אוקיי? אז זה סיפור אחד. סיפור אחר, הוא מדבר על אשת כהן שנאנסה וחייבו אותם להיפרד. אשת כהן שנאנסה וחייבו אותם להיפרד, אותה מבעלה, זה מה שההלכה אומרת, אוקיי? ואז בסוף התברר שאחד מהסיפורים, או שניהם אפילו, היו פייק, לא לא היו, וכולם נשמו לרווחה. מה אתם נושמים לרווחה? הרי זה נכון, זה מה שההלכה אומרת. מה, מה זה משנה אם זה היה או לא היה? אם זה מה שההלכה אומרת, הביקורת שלו נכונה, אוקיי? אז מה זה משנה אם זה היה או לא? עכשיו, מה קורה? אז אני דיברתי עם אנשים שמה סביב העניין הזה, ואמרתי להם, זה היה עם האשת כהן הזאת הסיפור, אז כל הארץ סערה על העניין הזה. דיברתי עם אנשים, אמרו לי: \"תראה, איך הם מסוגלים לעשות את זה, הדיינים האלה שאומרים להם שהם צריכים להיפרד? איך הם מסוגלים לעשות את זה? מה, אין להם לב?\" אז אמרתי להם: \"בטח שיש להם לב, אבל לא הלב קובע.\" אתה לא רק מניח שיש לב, אלא אתה גם מניח שהלב הוא זה שצריך לקבוע. לא נכון. זאת אומרת, יש לי לב, כואב לי הלב בדיוק כמוך. אם הייתי דיין שיושב שמה, היה כואב יותר ממך. הלב שלך כואב בכורסה מול הטלוויזיה, הוא צריך לשבת שמה ולתת להם את ההוראה. הלב שלו הרבה יותר כואב מהלב שלך. אבל הוא מאמין שכך צריך לנהוג, שזה מה שהקדוש ברוך הוא מצפה ממנו. רגע, שנייה. עכשיו, אתה יכול לא להסכים, אין בעיה, אבל תבין שזה מה שהוא חושב. אז אם זה מה שהוא חושב, אז גם אם הלב שלו בנוי כמוך, הוא עדיין יקבל החלטה אחרת. עכשיו, הוויכוח לא היה על השאלה למה אתם חושבים כך, זה הרי שטויות. אם זה היה הוויכוח, אז זה ויכוח, צריך לנהל אותו. האם ההלכה נכונה, לא נכונה, אם צריך להיות מחויב להלכה, לא צריך להיות מחויב להלכה, זה ויכוח שצריך, אבל הוויכוח לא התנהל כך. הוויכוח היה תמיד, האם אין להם לב? איך זה יכול להיות? איך הם פועלים בצורה כזאת? ואני אומר, מה זאת אומרת אין להם לב? אתה מניח שאם היה להם לב הם לא היו עושים את זה? למה? יש עוד שיקולים חוץ מהלב. זאת אומרת, למה למה אם הלב אומר משהו אז זה זה סוף הדיון? וזה מה אנשים לא הצליחו להבין את זה. זה לא ייאמן. זאת אומרת, זה מוטמע כל כך חזק בתרבות הסובבת שלנו, צריך לשים לב לזה. זה כל כך מוטמע חזק, שהרגש הוא הפוסק האחרון. זאת אומרת, אם הרגש אומר משהו, נקודה. לא יעזרו לך שום טיעונים אינטלקטואליים. וזה מאפיין הרבה יותר ציבור חילוני מאשר ציבור דתי, בניגוד לתדמית המקובלת, הרבה יותר. אני חושב שאחת ה אחת ה אחת הפרמ- אחד האספקטים שהכי פחות מובן בהתנהלות הדתית בעיניים חילוניות, הוא האספקט הזה: הניתוק מהתחושות הפשוטות שלך. מה, אתה לא אין לך את התחושות הפשוטות שיש לי, שצריך להשאיר אותם ביחד, את האשת כהן ואת ה ואת בעלה? יש לי, יש לי את התחושות האלה, אני לא מנותק מהן. אתה מתעקש שאני מנותק מהן. אני לא מנותק מהן, אבל יש לי עוד שיקולים. זה אינפוט שאני לוקח אותו בחשבון, אני אנסה למצוא היתר, כי אני מבין שזה החלטה באמת קשה לבני הזוג, אני אנסה למצוא היתר. אבל אם אני לא מוצא היתר, אז בסוף בסוף אני אקבל את ההחלטה עם הראש ולא עם הלב. במהות, מה שהרב

[Speaker B] אמר, כופרים במקור של הסמכות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לכן אני אומר, הוויכוח לא היה שם. עוד פעם. הרציונל של… אני מבין, אבל זה לא היה הוויכוח, זה בדיוק הנקודה.

[Speaker B] הם לא יודעים להגיד את זה אז…

[הרב מיכאל אברהם] לא, הם כן יודעים להגיד את זה. הם כן יודעים להגיד את זה, והם אומרים את זה. זה לא הנקודה. הם אומרים עזוב את האמונות שלך ולא אמונות שלך, זה עניין אחר, אוקיי, יש לנו ויכוח על זה, אבל איפה הלב שלך? זה היה הטיעון. ואני אומר, מה זאת אומרת עזוב את האמונה? אם אלה האמונות שלי, אז גם אם הלב שלי הוא נראה כמו הלב שלך, עדיין אני אקבל החלטות אחרות. כל הנקודה היא שהם אמרו עזוב, הוויכוח על האמונות ועל הר סיני וזה הוא לא הוא לא רלוונטי, הוא לא מעניין, וגם אם אתה מאמין בשטויות האלה, שיהיה לך לבריאות, אבל איפה הלב שלך? זאת אומרת, אתם מבינים? יש פה יש פה מטא-ויכוח הרבה יותר יסודי. המטא-ויכוח הוא בשאלה מי קובע, אוקיי? לכן אם אני חוזר ל ל ל לתיאור של בעל התניא, אז בתיאור של בעל התניא הוויכוח הוא בין שתי נפשות שמנסות לכסות את כל הגוף. בשתיהן יש גם מוח וגם לב. מה ההבדל בין נפש אלוקית לנפש בהמית? נפש אלוקית המוקד נמצא כאן, ומשמה הוא יורד ללב, לקחת אינפורמציה, לקבל אינפוטים ולקבל החלטות. וההחלטות מתקבלות פה. פה זה המוקד, זה הקטר. הרגש והחוויה זה הקרונות שהוא גורר אחריו, הם משרתים אותו, אוקיי? ובנפש בהמית זה הפוך. זאת אומרת, הקטר נמצא פה, ומשמה זה עולה למוח להתחכם ולהרהר וכולי. מה זאת אומרת? אתה משתמש בטיעונים הגיוניים. כל אדם, אדם אינטליגנטי, יש לו טיעונים, הוא יסביר את העמדה שלו הרבה פעמים, אבל ברור שההסברים האלה באים כדי לשרת את התחושה שיש לך בלב. הלב קובע. והשכל משרת את הלב, זה נפש בהמית. ובנפש אלוקית, הלב משרת את השכל. לכן בשניהם יש אנשים חכמים מאוד ואנשים פחות חכמים, בשני הצדדים. בשני המקומות יש גם מוח וגם לב, בשני המקומות. ההבדל הוא בשאלה מי בראש, מי מקבל את ההחלטה ומי משרת את מי שמקבל את ההחלטה. זה ההבדל בין ה בין ה בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, וזה המאבק שמתאר בעל התניא. זה לא מאבק בין רע וטוב, זה לא מאבק בין חוכמה לטיפשות, זה מאבק בין נפש אלוקית, שזה רכבת של חוכמה ורגשות, כשהחוכמה היא בקטר, לבין נפש בהמית, שזה עוד פעם רכבת של חוכמה ורגשות, אבל הרגשות בקטר ולא החוכמה. וזה מאוד עדין, זה מבנה פרקטלי כזה. זאת אומרת, צריך להיכנס, בכל צד יש את כל הצדדים שיש. בסוף בסוף השאלה היא פשוט מי בראש. זה ה זה ה זה ה זה ההבדל, והמאבק הוא שם. ומשמעותו של המאבק הזה, וכאן זה מתחבר למה שדיברתי בפעם הקודמת, משמעותו של המאבק הזה היא בדיוק בשאלה הזאת. זאת אומרת, האם אתה בוחר או נגרר? האם אתה מחזיק את המושכות, או שאתה נותן לסוסים לקחת אותך? הסוסים זה כמובן היצרים, הרגשות, ה…

[Speaker B] כי אם אתה הולך על… נפש אלוקית זה המקור יותר טוב… ולפי ה… אבל אם הרציונל שלך שגוי, עכשיו כמו הנאצים, אז זה הרבה יותר… הרבה יותר הרסני.

[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע אני אגיע לזה עוד מעט.

[Speaker B] יכול להיות הרבה יותר הרסני.

[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע לזה עוד מעט. זה מה שאתה שאלת גם קודם. כי קודם אתה שאלת, מה קורה אם מישהו שהוא בוחר, שזה לכאורה האידיאלי, אבל הוא בוחר ברע, לא בטוב. איפה זה נכנס? עוד שנייה, אני אגיע לזה. דיברתי על זה כשדיברתי על המזרח דיק אבל, אני אגיע לזה. מסוכן, עוד פעם, לא מעניין אותי מסוכן. אני לא מדבר תוצאתית. אני מדבר על השאלה, איך אני שופט את האדם, לא מה מביא סכנה לסביבה. זה שיפוט תוצאתי. אני לא מדבר על שיפוט, שיפוט מבחינת שיפוט תוצאתי, תחיה ליד כבשים. זה זה הכי טוב מבחינה תוצאתית. אז זה לא, אני לא מדבר על זה, אבל אני אגיע לזה עוד רגע. אז מה שאני בעצם רוצה לומר, זה שבעל התניא בעצם מסובב את התמונה של המאבק הפנימי שלנו. זה לא בין רע לטוב, לא בין חוכמה לטיפשות, אלא בשאלה מי קובע. והירידה שאותה תיאר דב סדן, מהראש ללב לבטן לזה, היא לא ירידה של מחוכמה לטיפשות, אלא מזה שהראש קובע, לזה שהלב קובע, לזה שהבטן קובעת, לזה שהיצרים קובעים. אוקיי? זה זה בעצם ה הירידה שעליה מדובר. איפה נמצא הקטר? איפה שוכן הקטר בגוף? זה השאלה. לא איזה חלק מהגוף משתתף. כל הגוף משתתף אצל כל בכל התנהלות. השאלה היא אבל מי הקטר ומי הקרונות. זה זה בעצם ה זה בעצם הדיון. שכחתי ש רצית לשאול קודם משהו. אפשר?

[Speaker G] לגבי המקום של אתה אומר לחשוב מהראש, הראש ראשונה. עכשיו אם נכנס לעניין עכשיו של ההורים של גלעד שליט, דוגמה, האם היה האם לא היה נכון מצידם לחשוב מהלב כיוון שזה הבן שלהם וחייו תלויים בהחלטות האלה? האם אין מקום לחשוב מהלב? רק מהראש תמיד בכל דבר?

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שתמיד זה צריך להיות מהראש.

[Speaker G] זה לומר והיית בין עליהם?

[הרב מיכאל אברהם] אז יכול להיות שלא הייתי מצליח לחשוב מהראש, אבל זה לא אומר מה נכון לעשות, כלומר, לא, אני לא מאשים אותם.

[Speaker G] מי שנמצא במצב הזה, קטונתי, אני לא מאשים בכלל.

[הרב מיכאל אברהם] אני רק אומר, ברמה העקרונית מה שנדרש מאיתנו, זה לעבוד עם הראש. הרבה פעמים מאוד קשה. ולכן אגב, חלק מהעניין הוא שהם יעשו את שלהם וידרשו את מה שהם דורשים, בסדר, הכל בסדר. וכנ\"ל גם המשפחות של החטופים, זה בסדר גמור, אין בעיה. ובשביל זה יש אבל שילטונות שאמורים לקבל את ההחלטה, אחרי שהם שומעים את האינפוטים האלה, והשילטונות אמורים להיות מנותקים מהאינטרסים שם להבין את ההחלטה לטוב ולמוטב. ואלה צריכים לקבל את ההחלטה. אז פה אנחנו מחלקים תפקידים בעצם בתוך החברה. הרבה פעמים אחת הטענות היו: \"ואם הבן שלך היה שם?\" כן, ששאלו את ביבי או לא יודע מה, כל מי שהיה שם, \"ואם הבן שלך היה שם?\" התשובה: \"אם הבן שלי היה שם, הייתי צריך להתפטר ולתת לאחרים לקבל את ההחלטות.\" זה מה שהייתי צריך לעשות אם הבן שלי היה שם.

[Speaker B] עכשיו הבן שלו היה שם? אה? צביקה מור, אחד מהם, הוא אמר: \"אל תעשו כן. כן, נכון.

[הרב מיכאל אברהם] זה דוגמה ל כן, לימין, מה שדיברתי קודם, רציונליסט.

[Speaker B] נכון. נכון, נכון.

[הרב מיכאל אברהם] וזה אותו דיון. לא, זה שאלה אחרת, אבל זה אותו דיון.

[Speaker B] זה אותו דיון.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, הטענה היא: \"רגע, איפה איפה היה הלב שלך?\" והלב שלי היה בדיוק איפה שהלב שלכם, ויש לי עוד שיקולים. זה בדיוק הנקודה. אז הנה, למשל, באמת צביקה מור, הוא באמת התנהלות שונה ממה שמשפחת שליט. ושוב, אני לא שופט. אני לא, בכלל לא יודע מה הייתי עושה שמה וזה לא מעניין, אני לא הולך לשפוט אותם בכלל. מה שאני מנסה אברהם אבינו? מה? לא יודע,

[Speaker G] אני יכול להיות שגם לא היית פה. אין לי מושג.

[הרב מיכאל אברהם] אני אני יודע, אני חושב שאני יודע מה נכון לעשות. אבל לשפוט בן אדם שנהג באופן שהוא לדעתי לא נכון, לא עסק שלי, הקדוש ברוך הוא צריך לשפוט אותו, אני לא. וזה בסדר, אני לגמרי מבין ואני חושב שזה טוב שקולם נשמע. זה טוב שקולם נשמע, כי גם זה אינפוט שצריך לקחת אותו בחשבון כשמקבלים את ההחלטה, אבל לא רק זה! זה בדיוק הנקודה. והדרישה שעלתה מהשטח הייתה שרק זה צריך ליטול חלק בקבלת החלטה, וזה לא נכון! זה זה בדיוק ה הבעיה וזה אתם רואים, זה אותו ויכוח. כל הזמן זה אותו ויכוח.

[Speaker G] לכבד את המקום של בן אדם ש כואב לו וחושב מהלב.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. נכון. במיוחד שאם אני הייתי במצבו, כנראה גם הייתי מתנהג ככה. זה לא זה זה בכלל לא שיפוט של האדם, זה שיפוט של העמדה. כן, שיפוט של העמדה, לא של האדם. אבל אבל תעשה כבוד לזה. כן. אבל מקבלי ההחלטות אבל צריכים לקבל את ההחלטות ולא ללכת אוטומטית אחרי המצוקה של האנשים, והיא מצוקה אמיתית, מצוקה איומה. ואמיתית ואותנטית, הכל נכון. וזה לא אומר שצריך ללכת עם זה, זה שני דברים שונים. וקשה מאוד להעביר מסר כזה באטמוספירה ששוררת סביבנו היום, קשה מאוד. כי היום אנחנו נמצאים באזורים ההם, באזורים ההם.

[Speaker D] ראיתי ש 40 שבועיים מתו?

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. מה זה אומר?

[Speaker D] מוסיף לעניין. צבא טוב ומאורגן. מה? כן.

[Speaker I] בסדר,

[הרב מיכאל אברהם] זה ולא עשו וואו כזה.

[Speaker I] לא,

[Speaker D] אם זה תבוני או לא תבוני.

[הרב מיכאל אברהם] לא, עוד פעם אני

[Speaker D] לקחו את

[הרב מיכאל אברהם] החשבון הכללי.

[Speaker I] זהו אני

[הרב מיכאל אברהם] אומר עוד פעם, זה בכלל לא משנה מי צדק. יש לי עמדה וזה לא מעניין, זה לא הנקודה. אני מנסה להראות את דפוס הדיון. לא, לא, זה בדיוק הנקודה. לא נכון שכל אחד עושה את החשבון הכללי, לא. יש חלק מהאנשים שבאופן אידאולוגי לא מוכנים לעשות את החשבון הכללי. זה בדיוק הנקודה. ויכול להיות שהחשבון הכללי אומר שכן צריך לעשות עסקה, לא אכפת לי, אני לא… אני חושב שלא, אגב, אישית, אבל זה לא משנה, זה לא… לא נושא הדיון. אני חושב ש… ש… הנושא הוא לא מי צדק, הנושא הוא בשאלה איך מנהלים את הדיון, אוקיי? אז לכן, בעצם, אם אני חוזר חוזר אלינו, מה שאני רוצה לומר, זה שה…

[Speaker H] להיות

[הרב מיכאל אברהם] בעל תשובה, פירושו של דבר, לחזור ולהתנהל בהתנהלות של נפש אלוהית ולא בהתנהלות של נפש בהמית. זה בעצם להיות בעל תשובה עכשיו בשפה הזאת. עכשיו, אולי עוד הערה אני רוצה כדי להשלים את התמונה, מה זה הנפש הבהמית שעולה אל המוח להתחכם ולחשוב בה מחשבות? כן? גם הנפש הבהמית, יש טיעונים הגיוניים ושכליים בבסיס הטענות של הנפש הבהמית. איך זה עובד? אז אמרתי קודם, הטיעונים האלה משרתים את הלב, משרתים את הרגש, את החוויה, את התחושה. תחשבו למשל, כן, הבאתי קודם את הדוגמה שהזכרת, חטופים, יכולתם גם לשמוע טיעונים בטובת העסקה. לא משנה כרגע, יש טיעונים, זה לא שלא היו שם שום טיעונים. אבל היה די ברור שהטיעונים האלה משרתים את הרגשות. זאת אומרת, אחרי שהרגש שלי אומר, ברור שצריך לעשות עסקה, עכשיו אני מנסה לבנות איזה שהם טיעונים שיצדיקו את הדבר הזה. קצת דומה, שמעתי פעם מ… איזה קורס מבוא לפילוסופיה, אז מישהו אמר, מה ההבדל בין תאולוגיה לבין פילוסופיה? פילוסופיה אתה לוקח הנחות וגוזר מהן מסקנות, בתאולוגיה אתה לוקח מסקנות וגוזר מהן הנחות. אתה בעצם מאמין באלוקים, ועכשיו אתה בונה טיעון שיוכיח את קיומו של אלוקים, כן? התפילה של אנסלם בתחילת הפרוסלוגיון זה דוגמה נהדרת. הוא מתפלל לאלוקים שיאיר את עיניו, ואז מנסח את ההוכחה לקיומו. זאת אומרת, כן? זה ה… והוא חטף על זה הרבה בליסטראות, לא בצדק. בכל אופן, אז הטענה היא שהרבה פעמים, גם אם אתה מעלה טיעונים מתוחכמים, ולוגיים, והגיוניים, והכל בסדר, הם משרתים את הרגשות שלך. והרגש הוא בעצם זה שקובע. אני אביא לכם דוגמה להתנהלות מסוימת שיכולה להיות כזאת. לא חייבת, אבל יכולה להיות כזאת. תגיד, איך מתנהל דיון למשל, דיון פילוסופי באתיקה, בתחום המוסר? אז תחשבו למשל על ויכוח בין תפיסה תועלתנית לתפיסה דאונטולוגית, תפיסה שבוחנת את הדברים לאור התוצאות, מול תפיסה שבוחנת את הדברים לאור הכוונות של האדם, לא לאור התוצאות. אוקיי? אז למשל, יכול לבוא הדאונטולוג ולשאול את התוצאתן, את התועלתן, לשאול אותו: אתה חושב שצריך להגיד… המעשה המוסרי זה המעשה שמביא מקסימום תועלת, אוקיי? נגיד עשרה אנשים, מטוסם התרסק על הרי האנדים באמצע החורף, כן? מנצ'סטר יונייטד…

[Speaker C] היה, היה מקרה אחד.

[הרב מיכאל אברהם] כן, היה, היה יותר מאחד. היה קבוצת כדורגל פרואנית או צ'יליאנית, לא זוכר כזאת, היה מנצ'סטר יונייטד גם. בכל אופן, אבל לא משנה, מטוסם התרסק והם שמה, הם לא יכולים לצאת מזה, הם באמצע middle of the nowhere, שלג מסביב, אין נפש חיה, אין אוכל, אין כלום. שתייה יש, הם ממיסים שלג, אבל אין… עכשיו, הם יכולים או לשחוט את אחד מהם כדי שהאחרים יוכלו לאכול אותו ולשרוד, או להישאר, כן, להישאר כולם ולמות. אוקיי? אז ה… כן, אבל הם אכלו מתים. הם לא הרגו מישהו כדי… טוב, מי שמת הם אכלו. כן, כן. בכל אופן, יש איזה סרט מאוד חזק. בכל אופן, אז ה… הטענה, הטענה היא ש… הדאונטולוג שטוען כלפי התועלתן, אומר לו: תראה, אז לשיטתך, בעצם יוצא שהם צריכים לשחוט אחד כדי ששאר התשעה יהיה להם מה לאכול וישרדו. אז מה הוא מתכוון לעשות בטיעון מהסוג הזה? הוא בעצם מתכוון להגיד לו: תראה לאן מובילה הגישה שלך, ולכן תודה שהיא לא נכונה, ותחזור בך, אוקיי? עכשיו, אז מה הוא מצפה שיענה? הוא יגיד: נכון. לא, אני תועלתן, לא? זאת אומרת, תועלתן פירושו מקסימום תועלת. מקסימום תועלת, אז שוחטים את העשירי ואוכלים אותו כדי ששאר התשעה יישארו בחיים. מה, איזה מין טענה זאת? מה אתה רוצה ממני? כן, נכון, ככה, מסכים, נכון, זה מה שצריך לעשות. מה, אתה מתריס כלפיי כאילו ש… תבין לאיפה מובילה העמדה שלך, לכן ברור שהיא לא נכונה. למה ברור שהיא לא נכונה? היא מובילה לשם כי כואבת לך הבטן. מזה שכואבת לך הבטן ששוחטים בן אדם, מה זאת אומרת? בסדר, כואבת לך הבטן, אבל השיקול הרציונלי, האינטלקטואלי אומר שזה מה שנכון לעשות. ולכן זה… מה שאני מתכוון לעשות. אבל האמת היא שהרבה פעמים בדיונים כאלה באמת הדעות משתנות בעקבות טיעונים מהסוג הזה, ומאמרים פילוסופיים של המוסר, הרבה פעמים, ניסויים מחשבתיים מהסוג הזה, שאתה מצייר איזושהי סיטואציה ואתה בוחן מה העמדה המוסרית הזאת אומרת לגבי הסיטואציה, זה משמש ככלי טיעוני. ואני מנסה להראות לך את ההשלכות של מה שאתה חושב, כדי לגרום לך לחזור בך, כדי לשנות את דעתך. מה ההנחה בבסיס העניין? אז אפשר לפרש את זה בשתי צורות: אפשרות אחת זה בעצם להגיד תראה, זה שאני חושב תוצאתנית או תועלתנית, הכל נכון, אבל כשאני רואה את הסיטואציה מול העיניים, הבטן כואבת ולכן ברור שנזרוק את כל העניינים האינטלקטואלים לפח, הבטן עובדת, אוקיי? וזה בעצם אומר שאנחנו בונים טיעון, תועלתנות זה טיעון שאפשר לנסח אותו בצורות מאוד מתוחכמות, ויש על זה מאות, אלפי מאמרים וכל מיני דברים כאלה, אבל בסוף בסוף המאמרים האלה בסך הכל משקפים את מה שקורה בבטן, אוקיי? זה מה שהם עושים. ואני משתמש במוח, שהוא כלי אנליטי, כדי לנסח את התיאוריה שתבטא הכי טוב, בצורה הכי משכנעת, את מה שהבטן שלי חושבת או מרגישה שלי, כן? זה אפשרות אחת. יש אפשרות אחרת, וזה עלה גם קודם, אפשרות אחרת שאומרת לא, זה לא הבטן, זה אינטואיציה. יש לי אינטואיציה שאומרת שלא נכון להתנהג כך. אז אם התיאוריה שלי אומרת משהו שמוביל למסקנה שסותרת את האינטואיציה, זה כמו סוג של פרדוקס שדיברתי עליו קודם, יכול להיות שאני צריך לבדוק מחדש את התיאוריה שלי, כי התיאוריה שלי לא הגיונית, לא שהיא לא מתיישבת עם הבטן, היא לא מתיישבת עם הראש, רק עם השכל הישר בראש, לא עם החלק הלוגי של הראש, החשיבה הריקורסיבית שלנו, אוקיי? אז אם אנחנו באופן השני, אז אין שום בעיה, עם זה אני מסכים לגמרי, אבל התחושה שלי שהרבה פעמים זה האופן הראשון. שאתה רואה שאנשים שוחטים מישהו ואוכלים אותו, אי אפשר לראות את זה הרי, נכון? ברגע שאתה רואה דבר כזה, מיד: 'לא לא לא לא, אני חוזר בי, אני לא תועלתן ולא שום דבר'. שזה בעצם הטיה אמוציונלית, הטיה רגשית. אתה מנסה לשנות עמדה אינטלקטואלית של בן אדם באמצעות פעולה על הרגשות, אוקיי? וזה דוגמה למה שאמרתי קודם, ולכן הרבה פעמים אפילו מאמרים בפילוסופיה בעצם בנויים בצורה כזאת: הם מביאים סיטואציות שמעוררות איזשהו רגש מוסרי מאוד חזק, ודרך זה מנסים להוכיח תזה מוסרית. אבל זה בעצם, הרבה פעמים לפחות, זה אומר שאתה בעצם מכפיף את השכל לרגש, אוקיי? הרגש הוא קובע, והשכל מנסח את התיאוריות כדי שזה יבטא את מה שהרגש אומר. אגיד לכם יותר מזה, איך בכלל בונים תיאוריה כזאת? מתחילים במקרים מסוימים, מנסחים היפותזה, ואומרים: 'המקרה הזה לא מסתדר עם ההיפותזה, אוקיי, בוא נשייף את ההיפותזה קצת כדי שזה יסתדר גם עם המקרה הזה', כמו ניסוי מדעי, כן? כשהתיאוריה לא עומדת בניסוי, אנחנו מתקנים אותה קצת, נכון? עכשיו, אני עושה עוד ניסוי, מחשבתי במקרה הזה, עוד סיטואציה: לא עומד, אני משייף עוד פינה, עוד ניסוי: לא עומד, משייף עוד פינה, עד שאני מגיע לתיאוריה המושלמת, אוקיי? כך בונים תיאוריה בפילוסופיה. עכשיו, מה זה אומר? שהתיאוריה הזאת אינה אלא תיאור כולל של אוסף תחושות הבטן שהיה לי. ניסחתי את זה בצורה אינטלקטואלית, הגיונית, לוגית, אבל בעצם זה נבחן או זה נבנה באופן כזה שזה ייצג את אוסף תחושות הבטן שלי. אז השתמשתי בראש, ולפעמים בראש טיעונים מבריקים, לא כל אדם יכול לעשות דבר כזה, יכול להיות אדם מאוד חכם, אבל החוכמה שלו היא לא החוכמה שבאמצעותה הוא מחליט, לא היא קובעת מה נכון לעשות, מה שקובע מה לעשות זה הבטן. החוכמה, זה מה שהוא כותב פה, שהנפש הבהמית עולה אל המוח לחשוב בהן מחשבות, להתחכם בהם וכולי, כי אתה מגבש את התחושות הבטן שלך לתוך איזשהו דפוס שכלי, אינטלקטואלי, אוקיי? אבל בסוף בסוף הבטן תבעה, לא הראש. וזה מה שדב סדן התכוון כשהוא דיבר על הירידה אל הבטן. אנשים חכמים לא פחות ואולי יותר, אבל הם מונעים מהבטן, והשכל משרת את הבטן. הבטן קובעת מה עושים, והשכל משרת את הבטן.

[Speaker D] מה? כן, בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי? אז זה בעצם התיאור של של של בעל התניא לתהליך הזה. ואם אני חוזר למהלך שלנו לגבי התשובה, אז אז הטענה היא ש שלהיות בעל תשובה פירושו לחזור ולהתנהל כמו אדם עם נפש אלוקית ולא עם נפש בהמית. זה פירושו לחזור בתשובה. עכשיו, אני רוצה ללכת צעד אחד הלאה. טוב, להתחיל? יש לנו עוד פגישה אחת אז אני אנסה להספיק את ה שלד של מה שתכננתי. הזכרתי אני חושב בשיעור הראשון כשדיברתי על השאלה אם יש מצווה או אין מצווה לעשות תשובה, אז הזכרתי את ההסבר של המשך חכמה לרמב\"ם, נדמה לי שהזכרתי אותו. המשך חכמה מסביר למה לפי הרמב\"ם אין מצווה לעשות תשובה, בגלל שלעשות תשובה פירושו להפסיק לחטוא. ועצם העובדה שהדבר הזה מוגדר כחטא מספיקה, לא צריך גם להגיד לי אל תחטא. מעצם העובדה שאסור לאכול חזיר נובע שאני צריך להפסיק לאכול חזיר, לא צריך למנות עוד מצווה תפסיק לאכול חזיר. מעצם העובדה שאכילת חזיר היא חטא, זה אומר את זה, נכון? המצווה מיותרת. עכשיו, אז אני לא זוכר כבר כמה דיברתי על זה ואם דיברתי על זה, אבל איפה הטעות שלו? יש לו טעות יסודית בדבר הזה. הטעות היא שתשובה, קודם כול הטעות היא ברמה העובדתית, תשובה זה לא להפסיק לאכול חזיר. בתשובה יש ארבעה פריטים: עזיבת החטא, חרטה, קבלה להבא ווידוי. אוקיי? עזיבת החטא זה הדבר היחידי שקשור ללהפסיק לחטוא. כל השאר זה דברים שלא לא הייתי יודע אותם אם היה כתוב רק שאסור לאכול חזיר. מה, הייתי יודע שאם אכלתי חזיר אני צריך להתוודות ולקבל על עצמי להבא לא לעשות את זה? צריך להבא לא לעשות את זה, זה נכון, אבל לקבל על עצמי, האקט הזה שנקרא תשובה, הוא לא עולה מהאיסור לאכול חזיר. עזיבת החטא, כן, אל תאכל חזיר, כאילו זה ברור, אבל עזיבת החטא זה רק פריט אחד מתוך ארבעה מהגדרת תהליך התשובה. אני אומר יותר מזה, גם אם כל התהליך מטרתו בסוף היא זו שאני לא אוכל חזיר אחר כך, נגיד, כאילו שכל זה זה פשוט האמצעים כדי שבסוף אני לא אוכל חזיר, עדיין אני חושב שיש פה טעות בתפיסה שהתשובה היא אמצעי ולא מטרה. היא אמצעי כדי להגיע למצב שבו אני לא חוטא. זה התהליך הנפשי או הזה שאני עובר הוא האמצעי כדי להגיע למצב הרצוי. והטענה שלי שזה שהתשובה ערכה הוא בתהליך ולא בתוצאה שלו, או גם בתהליך, ולא רק בתוצאה שלו. ואחת האינדיקציות לעניין הזה, הגמרא אומרת שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור. מביאה מחלוקת אמוראים אם בעל תשובה עדיף או צדיק גמור עדיף, היא אומרת שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, בגלל הצפיפות, כידוע, ולכן ה בעל תשובה הוא עדיף. עכשיו אני שואל: באיזה מובן בעל תשובה עדיף מצדיק גמור? נגיד בעל תשובה הצליח לחלוטין לעשות תשובה, אז עכשיו נהיה צדיק גמור. איך הוא יכול להיות יותר מצדיק גמור? מה יש יותר מצדיק גמור? צדיק גמור זה לא המקסימום? לא, מה זה אסימפטוטי? אסימפטוטי

[Speaker B] לא,

[הרב מיכאל אברהם] אסימפטוטי זה לא אומר זה התהליך, אסימפטוטי זה רק אומר שהמטרה היא היעד הוא המטרה רק שאנחנו אף פעם לא מגיעים אליו. אני לא מדבר על זה. אני אומר אפילו אם כן היינו מגיעים אליו, המטרה היא לא היעד אלא הדרך אליו, לא לא בגלל שזה אסימפטוטי ולא מגיעים אף פעם. זה עדיין תפיסה תוצאתית. מה שאני רוצה לומר בעצם, כשאני אומר שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור, מה אני בעצם אומר? יש כאלה שרוצים לומר כי הוא עשה מאמץ יותר, הוא צריך להילחם וכולי. אז זו שוב תפיסה לא נכונה בעיניי. מה, אתם חושבים שצדיק לא נלחם? לא, אז היא לא נגמרת אף פעם, אבל עדיין השאלה אם הערך הוא ביעד שאליו אני מגיע או בדרך שאותה אני עושה. אז אני אומר מה, צדיק לא נלחם? מי חושב שצדיק גמור צריך להילחם, להיפך, הוא נלחם בכל רגע ורגע. הבעל תשובה היו רגעים שלא נלחם והוא נפל, ואחרי זה הוא חזר להילחם. איזו שהיא הנחה כזאת שצדיק גמור זה זה מנוחות, אין שום בעיה, זה בא לו בא לו בחינם, אוקיי?

[Speaker F] כן, בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא ככה, לכן אני לא חושב שאפשר לתלות את זה במאמץ, זה לא השאלה של המאמץ. גם השאלה של המאמץ אומרת שלבעל תשובה מגיע יותר שכר, לפום צערא אגרא, זה לא אומר שהוא יותר גדול. יותר גדול פירושו שמצבו הרוחני יותר גבוה, אוקיי? אני טוען שהוא יותר גדול, לא רק שמגיע לו יותר שכר. למה הוא יותר גדול? כי בתשובה הבעל תשובה עשה תשובה, והצדיק לא עשה תשובה. עכשיו נכון, נניח שהתשובה הביאה אותי למצב שאני צדיק גמור, אוקיי? כמו כמו ה כמו הצדיק הגמור, אז מה היתרון שלי עליו? הדרך לשם. אני נמצא באותו מצב, אבל אני עשיתי תהליך של שינוי, עשיתי תהליך של תשובה, ולכן אני עדיף עליו כי התהליך הוא לא רק אמצעי להגיע למצב שאני צדיק גמור, אלא יש לו ערך מצד עצמו. זאת אומרת פונקציית הערך זה סכום משוקלל של הנגזרת והפונקציה. לנגזרת יש גם תרומה לערך, לא רק ל למצב שאליו אתה מגיע. נגיד כשאתם חושבים על גוף שיש לו מהירות, המהירות היא לא רק אמצעי כדי להגיע ל ליעד הבא, אלא להיות בתנועה זה בעצמו בעל ערך. אפילו אם אני נע אפילו אם אני נע במעגלים. כן? תחשוב.

[Speaker J] אז הצדיק הגמור ה… זה כאילו קונסטנט? כן, אפס.

[הרב מיכאל אברהם] הפונקציה היא קונסטנט, הנגזרת היא אפס. כן. אז ה… ה… ה… הערך של התשובה הוא הערך ב… ב… בזה שאני מתקדם, לא בזה שההתקדמות מובילה אותי, לא רק, בזה שההתקדמות מובילה אותי למצב יותר גבוה. זה גם נכון, אבל לא רק. יש פה גם את הממד של הנגזרת. ואת זה יש ל… לבעל תשובה ואין לצדיק גמור, לכן בעל תשובה עדיף מצדיק גמור. אוקיי? עכשיו זה ה… \"משך חכמה\" מניח שהמטרה של התשובה זה להביא אותי למצב שאני לא חוטא. בסוף בסוף היעד הוא המצב שאליו אני מגיע. וכאן אני לא מסכים איתו. התהליך של התשובה הוא בעצם המטרה של העניין, הוא הוא הוא זה שנותן את הערך לתהליך הזה, לא ה… לא רק היעד שאליו אתה מגיע בסוף, אלא עצם העובדה שאתה אה אה מתקדם. יש אה יש לפעמים המלצות של כל מיני אנשי ניהול, כן? שאומרים ל… למפעל שטוב שתהיה דינמיות בניהול, בתהליכים, תשנו דברים. עכשיו, אנשים חושבים שהדינמיות זה פשוט כדי לייעל את זה ולהגיע לתוצאות טובות יותר. לפעמים לדינמיות יש ערך מצד עצמו, רק עצם העובדה שאתה נמצא, נגיד ששני מצבים מביאים לאותה אותה יעילות יצרנית, בסדר? לצורך הדיון, עדיין כדאי לעבור ממצב למצב לטובת המפעל, למרות שאתה לא תראה את זה ב… ב… בתפוקה, לפחות לא באופן ישיר.

[Speaker B] אתה לא תמיד יודע איפה הקלקול, אז ברגע שאתה עושה שינוי

[הרב מיכאל אברהם] לא, עוד פעם, אתה חוזר לחשיבה תוצאתית. אני אומר, עצם העובדה שאני עושה שינוי, לא לא כי אני אגלה את הקלקול ואז המצב יהיה יותר טוב, כי אז עוד פעם זה תוצאתי. עצם העובדה שעשיתי שינוי, זה עושה משהו לעובדים, זה עושה משהו למפעל, התחושת הדינמיות הזאת תורמת לא בגלל המצב שאליו אני מגיע בסוף, אלא בגלל עצם העובדה שיש פה דינמיות. בסדר? זה מקביל קצת ל… יש יש אה אה קטע מאוד מעניין של הרב קוק ב\"אורות הקודש\", שהוא אומר שם שאחת השלמויות, בחלק ב', שאחת השלמויות זה להיות משתלם. ההשתלמות היא לא רק אמצעי כדי להיות שלם יותר, אלא תהליך ההשתלמות עצמו הוא אחת השלמויות. ואז הוא שואל שאלה תיאולוגית. הוא שואל: אם ככה, אז הקדוש ברוך הוא אין לו את השלמות הזאת, כי הרי הוא מושלם, הוא לא יכול להשתלם, נכון? אז חסר לו בעצם את אחת השלמויות, אז הוא לא מושלם. אז התשובה שלו, נשמע קצת כמו פלפול, אבל אבל תחשבו על זה קצת, יש בזה משהו, ואז התשובה שהוא נותן, זה שבשביל זה אנחנו נבראנו. אנחנו נבראנו, כי אנחנו יצורים חסרים שיכולים להשתלם, ודרכנו, בעצם, הוא מוציא אל הפועל את ההשתלמות שהוא עצמו לא יכול לעשות, לכן אנחנו נבראנו. ושמה הוא כותב: וזה סוד העבודה צורך גבוה. מה זאת אומרת? שהעבודה שלנו, אנחנו בדרך כלל רגילים לחשוב שהקדוש ברוך הוא לא צריך אותנו, רק אנחנו צריכים אותו ולכן אה כביכול הכרת הטוב כלפיו וכולי, זה לא נכון, צריך אותנו, אם הוא לא היה צריך אותנו, לא היינו פה. אנחנו עובדים בשבילו, אנחנו עושים דברים שהוא לא יכול לעשות, צריך אותנו. תנו עוז לאלוקים. אנחנו לא יכול… בדיוק, תנו עוז לאלוקים, זה הפסוק שתמיד מביאים בהקשר הזה. אנחנו עושים איזושהי פעולה שהוא לא יכול לעשות, פעולת השתלמות. הוא צריך אותנו. אתם יודעים, יש בסוף ספר יונה יש שמה את הקל וחומר של הקיקיון. נכון, ה… ה… הוא יושב שמה, שואל את נפשו למות, יש שמה שמש והקיקיון מצל עליו וזה, ואז בא התולעת והשמש והקיקיון מתייבש. ואז הוא שואל את נפשו למות, ואז הקדוש ברוך הוא שואל אותו: \"ההיטב חרה לך על הקיקיון?\" אומר לו: \"היטב חרה לי עד מוות\". הקדוש ברוך הוא אומר לו: \"אתה חסת על הקיקיון שלא עמלת בו ולא גידלתו,

[Speaker D] ואני

[הרב מיכאל אברהם] לא אחוס על נינווה העיר הגדולה עם אנשים ובהמה רבה?\" וכולי. זה קל וחומר מוזר, הייתי אומר אפילו מטופש. מה, איזה מין קל וחומר זה? הקדוש ברוך הוא יונה לא חס על הקיקיון, יונה צריך את הקיקיון, הוא עשה לו צל. כמו הגששים: דייג אוהב דגים, אם הוא אוהב דגים, למה הוא דג אותם? כן. אתה אוהב את עצמך, הוא רוצה לעצמו את הדגים. אז מה איזה מין קל וחומר זה?

[Speaker H] רש\"ר שואל את זה ב\"כוס כסף\".

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. אז איפה איפה איפה איפה הבאג ב… זאת אומרת, איפה מה התשובה לבאג הזה בקל וחומר? יש שתי תשובות אפשריות. תשובה אחת, שתיהן מאלפות, אני חושב. תשובה אחת, זה שאנחנו מסתכלים על זה כמו פרשנים פוליטיים. פרשן פוליטי, כשהוא רואה צעד של פוליטיקאי שיש לו אינטרס, אז ברור שהצעד הזה לא כשר, הוא עשה את זה בשביל אינטרס. אבל אולי הוא עשה את זה באמת ביושר, הוא חושב שזה נכון, וזה גם מוביל אותו לאינטרס שלו? תגיד יותר מזה, בפוליטיקה זה תמיד הולך ביחד, כי אם אתה מצליח לקדם את האג'נדה שלך שאתה באמת מאמין בה, זה גם מביא לך את האלקטורט שלך, זאת אומרת זה גם האינטרס שלך. לכן ההפרדה הזאת שתמיד עושים, שיש לו אינטרס לכן זה, זה לא הפרדה נכונה, לפחות במישור הפוליטי הרבה פעמים זה תואם. הם עושים את מה שמאמינים בו וזה גם מביא להם את האינטרס, וזה בסדר גמור, זה מה שהם אמורים לעשות. אז במבט של פרשן פוליטי, אנחנו בעצם מסתכלים על כל אחד שאם יש לך אינטרס כנראה פעלת בשביל האינטרס, אוקיי? לא נכון, יכול להיות שיש לי אינטרס אבל לא פעלתי בשביל האינטרס, פעלתי כי אני באמת מאמין שזה נכון. גם יונה, אנחנו אומרים הקיקיון עשה לו צל אז ברור שהוא לא חס על הקיקיון, הוא רק רצה את הצל. מי אמר לכם? יכול להיות שהוא באמת חס על הקיקיון. נכון, הוא גם היה צריך אותו, הוא גם עשה לו צל, אבל הוא גם חס עליו, אולי כן? הקדוש ברוך הוא ראה בליבו שהוא גם חס על הקיקיון? זה סתם לקח אחד, אבל יש גם לקח הפוך. כן? אומר, יש הבדל בין יונה לבין הקדוש ברוך הוא. התשובה יכולה להיות או שאת יונה לא הבנו נכון או שאת הקדוש ברוך הוא לא הבנו נכון. התשובה הזאת אומרת לנו, את יונה לא הבנתם נכון, הוא באמת חס על הקיקיון למרות שהיה לו אינטרס. התשובה השנייה אומרת, הקדוש ברוך הוא לא הבנתם נכון. אתם חושבים שיונה צריך את הקיקיון והקדוש ברוך הוא לא צריך את נינוה? בטח שהוא צריך את נינוה, אחרת למה הוא עשה אותם? הוא שולח את יונה שמה כדי להציל אותם כי הוא צריך אותם, בשביל זה הוא ברא אותם. לכן הקל וחומר הוא מצוין, כמו שאתה צריך את הקיקיון אני צריך את נינוה, העיר הגדולה. כן, יש מקום להשוות. עבודה צורך גבוה, מה שדיברנו קודם. עכשיו, כל ספר יונה נסוב בעצם סביב הנקודה הזאת. ספר יונה איך הוא מתחיל? מתחיל בזה שהקדוש ברוך הוא שולח את יונה לנינוה, כן, להחזיר אותם בתשובה, ויונה מסרב. מה, הוא ילד קטן? הוא נביא. הקדוש ברוך הוא אומר לך תלך לנינוה תחזיר אותם, לא, הוא מסרב. מה הוא מסרב? אז הפרשנות, פרשנות רווחת אומרת שהוא מסרב כי הוא לא מסכים אידאולוגית. שאלו לחוכמה חוטא מה עונשו,

[Speaker C] שימות.

[הרב מיכאל אברהם] זהו, חטאת, דיברנו על זה, כן? חטאת, זהו, אבוד לך, מה אתה רוצה? שורת הדין ושיחטפו את העונש שמגיע להם. זה התפיסה של יונה, ואז הוא בורח מהקדוש ברוך הוא, סוג של סירוב מצפוני כזה, אוקיי? ואז הקדוש ברוך הוא מלמד אותו לקח. מה הוא אומר לו? אומר לו אתה חסת על הקיקיון ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה? היית צריך את הקיקיון, גם אני צריך את נינוה. עכשיו למה אני צריך את נינוה? מה הם עוזרים לי? דיברנו קודם, כי הם חוטאים ועושים תשובה, מה שאני לא יכול, אני הקדוש ברוך הוא כן, לא יכול לעשות, אני מושלם, לא יכול להשתלם. בני אדם יכולים להשתלם, הם חוטאים ועושים תשובה ובכך הם משתלמים, וזה מה שאני צריך מהם. אז הקדוש ברוך הוא אומר ליונה לא הבנת את כל המשחק, אני לא בורא את האנשים כדי שהם יעשו מצוות, אני בורא את האנשים כדי שהם יעשו תשובה. ואי אפשר לעשות תשובה בלי חטאים, אתה חוטא ואז אתה חוזר בתשובה ומשתפר, בשביל זה נבראת. חטא הוא לא נפילה מקרית, אופס קרה לי, חבל, טעות. לא! החטא הוא בילט-אין בבריאה, בשביל זה היא קיימת. אם בבריאה לא היה חטא היא לא הייתה קיימת, היא קיימת בשביל זה שיהיו פה אנשים שחוטאים ושבע יפול צדיק וקם, וחוזרים חזרה על ידי תשובה. ואז אנחנו תמיד מתוסכלים, בשנה הבאה אנחנו עומדים לפני אותה שוקת שבורה, עוד פעם אנחנו מנסים להגיד אוקיי בשנה הבאה אנחנו נהיה הרבה יותר טובים, עד יום כיפור הבא. ביום כיפור הבא עוד פעם אותו דבר וזה נורא מתסכל, אבל זה לא צריך לתסכל. כל עוד אנחנו נמצאים במצב שאנחנו באמת רוצים ובאמת עושים את התהליך של ההשתפרות הזאת, אז זה לא משנה שאנחנו אחרי זה נופלים, זה לא חשוב. בסוף בסוף אנחנו נמצאים כאן כדי ליפול ולקום. התהליך הוא הנקודה, לא ההגעה בסופו של דבר למצב, לכן תמיד אומרים לך כל שנה תנסה להיות במצב יותר טוב ממה שהיית בשנה הקודמת, לא צריך. אם אפשר כמובן זה טוב, אבל לא צריך, לא צריך. מה שאתה צריך זה לעשות את המיטב להשתפר, לא משנה לאיפה תגיע. ההשתפרות בעצמה אפילו אם היא נעשית במעגל זה בסדר גמור. זאת המטרה שלשמה אנחנו בנויים פה, זאת אומרת התשובה היא ממש, תשובה קדמה לעולם אומרים חז\"ל, למה? כי העולם נברא בשביל זה, בשביל שיהיו פה יצורים חסרים שעושים תשובה. זה מה שמשלים את הקדוש ברוך הוא, זה מה שהוא צריך מאיתנו. יונה חשב שאם נינוה חטאו אז הם לא עשו את תפקידם, אז תחסל אותם, הם לא עושים, הם פה בשביל לעשות מצוות, אם הם לא עושים מצוות תחסל אותם, הם מיותרים. הקדוש ברוך הוא אומר לו לא, הם פה בשביל לחטוא ולשוב, לא בשביל לעשות מצוות, אתה לא מבין את כל הרעיון. עכשיו, הנקודה היא שלכן יש חסידים אומרים כן, למה למה, מי זה אומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה? מה זה ההווא אמינא הזאת של אחטא ואשוב? זאת ההווא אמינא. ההווא אמינא של אחטא ואשוב זה ההווא אמינא של צדיק, שהוא רוצה להיות בעל תשובה שהוא יותר גדול מצדיק גמור, אז הוא רוצה לחטוא ולשוב לחטוא ולשוב כדי להיות בעל תשובה, לא כדי ליהנות מכל העולמות, גם לחטוא וגם אחרי זה לשוב ולהיות מסודר מכל הצדדים. לא, הם טוענים נכון, זה ווארט חסידי, אבל אבל יש בו נקודה אמיתית. הוא בעצם מבין שתפקידו ליפול ולקום, הוא לא רוצה להיות צדיק גמור, הוא רוצה להיות בעל תשובה, אז הוא אומר לעצמו: אחטא ואשוב. אז אז חז\"ל אומרים לו: מחשבה נכונה, אל תעשה את זה. פרקטית אנחנו לא ממליצים, אל תדאג, אתה תחטא גם בלי גם בלי ליזום, אוקיי? אז אתה לא צריך ליזום את זה. ואם אתה תעשה את זה יזום, אז לא יספיקו בידך לעשות תשובה. זה תשאיר לקדוש ברוך הוא, את המטרות שלו עם התהליך של התשובה והכול. אתה תדאג להיות כמה שיותר טוב שאתה יכול. אבל אם נפלת כבר, אז אל אל תיפול רוחך, תעשה תשובה כי זאת המטרה שלך, ליפול ולעשות תשובה. לא המטרה שלך זה להיות צדיק, המטרה שלך זה להיות בעל תשובה. העולם נברא בשביל שיהיו פה בעלי תשובה, לא בשביל שיהיו פה צדיקים, צדיקים הקדוש ברוך

[Speaker C] הוא לא צריך. אוקיי? טוב, נעצור כאן.

[הרב מיכאל אברהם] כתיבה וחתימה טובה.

[Speaker C] אחרי החגים, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אנחנו נפגשים עוד ביום שלישי, היום יום שלישי, יום שלישי הבא יש עוד.

[Speaker C] נכון, ראש השנה

[הרב מיכאל אברהם] יום…

[Speaker C] כן. אה, כן, שלום.

[הרב מיכאל אברהם] יש שאלה.

[Speaker C] כן,

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי.