לקראת פסח – שיעור 2

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי נעשה הקלטת אודיו ליתר ביטחון. בסדר, טוב. אנחנו מתחילים. הנקודת המוצא אני רוצה קצת לעסוק במהותו של איסור חמץ כשנקודת המוצא לדיון הזה בעצם תהיה בעצם תהיה הדין של השאור. כי הוא נותן איזושהי אינדיקציה אני חושב בגלל שהוא חריג הוא נותן איזושהי אינדיקציה למהות של האיסור. אז בואו נתחיל עם הפסוקים. את הפסוקים לא שלחתי לכם אז יש פה את זה על המסך תראו. פסוק ראשון בשמות י"ב ט"ו, שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. אז יש פה שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור לא חמץ והנימוק כי כל אוכל חמץ ונכרתה. זאת אומרת השימוש בשאור ובחמץ הוא חילופי. זאת נקודה ראשונה שאני רוצה שתשימו אליה לב. בפסוק הבא אני מסמן גם אותו עכשיו זה ארבעה פסוקים אחר כך, שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. שוב פעם שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת. אז השאור והחמץ פה משמשים בעוד פעם באופן חילופי ומקור אחרון בי"ג בשמות י"ג ז', מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. שוב פעם חמץ ושאור. האנטיתזה זה מצות כמובן אבל הצד האסור זה חמץ ושאור. הבעיה היסודית שמתעוררת כאן שממנה אני רוצה לצאת לדרך זה היותו של השאור לא ראוי לאכילה. וזה הפניתי אתכם להגהות מיימוניות בפרק א' מהלכות חמץ הוא בעצם מביא תוספתא המקור הוא בתוספתא שכתוב איזהו שאור אני קורא פה. איזהו שאור המחמץ את האחרים חמץ שנתחמץ מידי אחרים. זאת אומרת שאור זה דבר שמחמץ עיסות אחרות וחמץ זה משהו שהתחמץ על ידי שאור למשל. מאימתי קרוי שאור כן הכתב פה זה מין השיבושים לא יודע אם זה שיבושים אלא זה התוספתא הארמית של התוספתא אולי זה ארמית ארץ ישראלית אני לא יודע בדיוק. מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול הכלב. זאת אומרת מתי החמץ בעצם זה בצק שהולך ומחמיץ מחמיץ מחמיץ מחמיץ באיזשהו שלב הוא כבר נהיה כל כך חמוץ וזה נקרא שאור. מתי מגיע השלב הזה? מתי שכבר לא ראוי אפילו לאכילת כלב. בסדר זה המדד שהתוספתא נותנת להגדרת השאור. עכשיו הבעיה שאיתה צריך להתמודד כאן היא שבדך כלל באיסורי האכילה בתורה כאשר דבר מסוים לא ראוי לאכילה הוא לא נאסר. מאכלים למשל חזיר חתיכת בשר חזיר ברגע שהוא כבר מעופש או לא ראוי לאכילה פג האיסור שלו זאת אומרת אין איסור. יש דיון האם יש דבר שנקרא שלא כדרך אכילתו זאת אומרת אם אוכלים את זה באופן שהוא חם מדי או באיזושהי צורה לא בצורות הרגילות של האכילה גם אז אין איסור דאורייתא אולי רק איסור דרבנן. אותו דבר כאשר הדבר עצמו לא ראוי לאכילה לא צורת האכילה אלא הדבר בעצמו שלא ראוי לאכילה גם אז אין איסור לפחות לא איסור דאורייתא יש ויכוח בין האחרונים תוכלו אחרי זה לראות בסיכום שאני אשלח לכם. יש ויכוח בין האחרונים מה משניהם יותר חמור אבל זה פחות חשוב לענייננו. בכל אופן אם הכלל הוא שדבר שלא ראוי לאכילה לא נאסר השאלה היא למה השאור שהוא כבר כל כך חמוץ עד שלא ראוי אפילו לאכילת כלב בכל זאת הוא אסור? לא רק זה אלא שדבר שלא ראוי לאכילת כלב לא אסור באכילה אפילו מדרבנן. זאת אומרת אם דבר נפסל מאכילת אדם אבל עדיין חיות יכולות לאכול אותו הוא אסור מדרבנן אין איסור דאורייתא אבל הוא אסור מדרבנן. חתיכת חזיר שכלב כן היה אוכל אותה בני אדם כבר לא אוכלים אותה והכלב כן אז יש איסור דרבנן אם בן אדם אוכל אותה יהודי. אוכל אותה. אם זה לא ראוי למאכל כלב, אז אין אפילו איסור דרבנן. אז זה כלום, זה נחשב פשוט לכלוך, זה לא נחשב אוכל. עכשיו, למה בשאור שהגדרה שלו זה שהוא לא ראוי למאכל כלב, בכל זאת הוא אסור באכילה. הנקודה שאני רוצה להסביר קשורה בעצם למהותו של איסור חמץ. אני חושב שהדבר הזה קשור למהותו של איסור חמץ, ואני רוצה להראות את זה בשלב ראשון מהסוגיה במסכת ביצה. המשנה הראשונה במסכת ביצה, אני מסמן אותה על הדף. בית שמאי אומרים, זה חלק מהמשנה, החלק הרלוונטי אלינו, בית שמאי אומרים, שאור בכזית וחמץ בככותבת. ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. זאת אומרת יש מחלוקת בשאלה מה השיעור של הדבר האסור. בדרך כלל איסורי אכילה אסורים כאשר אדם אוכל כזית. אם אדם אכל כזית זה אסור, איסור דאורייתא. אם אדם אכל פחות מכזית זה מחלוקת אמוראים שעוד נדבר עליה, רבי יוחנן וריש לקיש, אבל אין את האיסור המלא. עכשיו השאלה היא מהו השיעור הרלוונטי לאיסור חמץ. פה זה בעצמו כבר שאלה. מה הבעיה? כל איסורי האכילה שיעורם בכזית, אז מה השאלה המיוחדת על איסור חמץ שהמשנה עכשיו מתחילה לברר מאיזה שיעור הדבר הזה נאסר. כמו כל איסורי התורה, מה הבעיה? כל איסורי התורה נאסרים משיעור כזית והלאה. למה פה מתחיל דיון? עכשיו לא רק שמתחיל דיון, אלא הדיון הזה מחדש לנו שהשיעור הוא באמת לאו דווקא כזית. בית שמאי למשל אומרים שאכילת שאור השיעור הוא כזית, אבל אכילת חמץ הוא גדול יותר. ככותבת זה תמרה. השיעור הוא, התמר הזה יותר גדול מכזית, אז השיעור זה שיעור יותר גדול מכזית. אם אוכלים חמץ השיעור יותר גדול. בית הלל אומרים השיעור בין בשאור בין בחמץ זה בכזית. אז לא רק שהדיון על השיעור עולה, שזה בעצמו טעון הסבר, מה הבעיה, מה זה שונה מכל שאר איסורי האכילה בתורה, גם התשובה לפחות של בית שמאי חורגת מהשיעור הרגיל שהוא הכזית, ופתאום יוצא לנו שזה בככותבת. הגמרא בדף ז' עמוד ב' על אותה משנה, רק שיש כמה דפים עד שמגיעים לדיון בקטע הזה של המשנה. סימנתי את הגמרא על הדף, תראו. מאי טעמייהו דבית שמאי. זאת אומרת למה בית שמאי אומרים ששאור בכזית וחמץ בככותבת? אולי רק לחדד, המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל זה בשיעור החמץ. אבל שיעור השאור לפי שניהם זה בכזית. ושיעור החמץ לפי בית שמאי זה בככותבת ולפי בית הלל זה בכזית. הגמרא אומרת ככה: מאי טעמייהו דבית שמאי? איך בית שמאי הגיעו למה שהם אומרים? אומרת הגמרא: אם כן, ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור. בעצם בית שמאי אומרים לעצמם הרי התורה כתבה שאור וחמץ, קראנו את הפסוקים קודם. בשביל מה היא הייתה צריכה לכתוב את זה? מספיק לכתוב חמץ, ולכתוב את השאור זה מיותר. למה? ואנא אמינא, ומה חמץ שאין חימוצו קשה בכזית, שאור שחימוצו קשה לא כל שכן? זאת אומרת אם התורה הייתה כותבת חמץ ולא הייתה אומרת כלום, אז היינו מבינים ששיעור האיסור הוא כזית כמו כל איסורי התורה. כמו כל איסורי אכילה בתורה השיעור הוא כזית. ואז מה? אם חמץ הוא אסור שחימוץ שלו הוא עוד קל יחסית, שאור שהוא הרבה יותר חמור, הוא הרבה יותר חמצי, דיברנו על זה קודם, השאור מחמיץ עוד ועוד עד שהוא כבר לא ראוי למאכל כלב. הוא הרבה יותר חמוץ מהחמץ הרגיל, מכיכר לחם, מפיתה, משהו כזה. אז ברור שהוא יהיה אסור. אם החמץ אסור אז השאור ודאי צריך להיות אסור ולכן לא ברור למה התורה כתבה בכלל את האיסור של שאור, מספיק שהייתה כותבת את החמץ והייתי יודע לבד שהשאור גם הוא אסור. אומרים בית שמאי: מכאן, בכל זאת התורה כתבה שאור, שאור דכתב רחמנא למה לי? למה באמת התורה כותבת את זה? לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. אומרים בית שמאי יש פה מילה מיותרת בתורה: שאור. היה מספיק לכתוב חמץ. למה כתבו שאור? כנראה זה בא ללמד שיש הבדל בשיעורי האיסור בין חמץ לבין שאור. הראשונים כבר מדברים על זה, למה דווקא מגיע לככותבת? למה לא זית וחצי? כל שיעור אחר. אבל זה הם אומרים, השיעור הבא אחרי כזית שאנחנו מוצאים בשיעורי התורה זה ככותבת, אז אם כבר הגענו למסקנה שזה שיעור גדול יותר, אז אנחנו עוצרים בככותבת. למה דווקא החמץ הוא בככותבת והשאור הוא בכזית ולא להפך? אז התשובה כמובן מאוד פשוטה, כי הרי כל הרעיון של בית שמאי זה ששאור הוא חמץ יותר חמור מאשר חמץ רגיל, נכון? לכן אם היו כותבים חמץ, הייתי לומד בקל וחומר לאסור את השאור. אז אם אני צריך לקבוע למי שיעור האיסור יהיה גדול יותר, ברור שזה יהיה לחמץ. ואת הדבר הקל יותר צריך לאכול ממנו יותר כדי להיות עבריין. הדבר המרוכז יותר, כן? האיסור הקשה יותר, ברור שמספיק לשיעור קטן בשביל להיחשב עבריין. לכן אם אני כבר צריך להחליט מי השיעור הקטן ומי השיעור הגדול, אז חמץ זה השיעור הגדול, זה הככותבת, ושאור זה הכזית, זה השיעור הקטן. בסדר? אז זה דעת בית שמאי. אפשר לשאול?

[Speaker B] כן כן. ולמה אי אפשר היה לחשוב בצורה אחרת? השיעור הרגיל כזית, שחמץ יהיה אסור בכזית, ואם אנחנו רוצים להחמיר עם שאור שיהיה פחות?

[הרב מיכאל אברהם] אבל בית שמאי מניחים ששאור זה לא חומרא, זה קולא. בית שמאי אומרים ששאור הרבה יותר חמור מחמץ. אם חמץ אסור, שאור ודאי אסור.

[Speaker B] נכון, ודאי אסור, אז שיעור של שאור יהיה פחות מכזית.

[הרב מיכאל אברהם] למה? אבל שאור הוא חמץ חמור יותר.

[Speaker B] נכון, וכך יש שאור בכזית וחמץ שיעור יותר גדול. ואם נשאיר את השיעור של חמץ בכזית, אז שאור צריך להיות בשיעור יותר נמוך.

[הרב מיכאל אברהם] למה לא הורידו את השאור אלא העלו את החמץ?

[Speaker B] כן, כן, למה עשו את זה?

[הרב מיכאל אברהם] כי הגיוני כזית, ההנחה היא שפחות מכזית אין איסור בתורה. אין כזה שיעור. הבנתי. ככותבת מצאנו, אבל כזית פחות מזה אין שום דבר. בסדר?

[Speaker C] אפשר לשאול משהו? כן. אני לא מבינה למה הם בכלל מדברים על שיעורים אם כתוב האיסור הוא גם שזה בל ייראה? אסור שזה יהיה בכלל בבית. אז איך בכלל הם מגיעים לשיעורים?

[הרב מיכאל אברהם] גם בבל ייראה יש שיעורים. לא כל פירור עוברים על בל ייראה. גם שמה יש שיעור. אבל כרגע אנחנו מדברים על איסור אכילה. אבל עקרונית הגמרא גם בהמשך אנחנו כבר לא נגיע לזה, אבל הגמרא בהמשך בביצה שם באותה סוגיה באמת מסבה את כל הדיון לבל ייראה, לא לאיסור אכילה. אבל אנחנו עוסקים כרגע בחלק הראשון של הסוגיה. אתן יודעות, יש זה מזכיר לי תשובה של הרב בן ציון אבא שאול. הכלל הוא שחמץ אסור אפילו בכל שהוא. זאת אומרת חמץ בל ייראה בעצם צריך להיזהר, הוא לא מתבטל ברוב. בסדר? אפילו אם יש רוב אוכל שהוא לא חמץ ומעט חמץ, הוא לא מתבטל. אז שאלו את הרב בן ציון אבא שאול פעם איך אפשר לשתות מים מהכנרת? איזה דייג זרק לשם פרוסת לחם, ומשהו איזה פירור כזה יכול להגיע לנו לתוך המים שאנחנו שותים. איך אפשר לשתות מים? ובאמת יש כאלה ששמים בד כזה על הברז כדי למנוע את כניסתם של פירורים, חומרא יתרה. אז הרב בן ציון אבא שאול אמר כן, אבל גם לכל שהוא יש שיעור. זאת אומרת יש דברים שהם שהם לא נחשבים אפילו כל שהוא. זה רק אנקדוטה, אני אומר את זה בסוגריים. בכל מקרה, אבל לענייננו, אז זאת דעת בית שמאי. עכשיו הדבר הזה הוא מוזר בדעת בית שמאי כי הקל וחומר של בית שמאי הוא כבר ממש מוזר. קודם אני שאלתי, אפילו אם חמץ אסור, למה להניח ששאור יהיה אסור? מה פתאום שאור אסור? הרי הוא לא ראוי לאכילה? עכשיו בית שמאי לא רק שהם מתעלמים מהבעייתיות הזאת ששאור לא ראוי לאכילה, אלא הם אפילו חושבים ששאור יותר קל לאסור מאשר חמץ. אני הייתי אומר הפוך, אם היה כתוב חמץ אז הייתי חושב רק חמץ ולא שאור, כי החמץ ראוי לאכילה והשאור לא. הבית שמאי לא רק שהם לא מוטרדים מהשאלה הזאת, אלא הם עושים אפילו הפוך. זאת אומרת לדעתם כיוון שהשאור יותר חמוץ, אז ברור שצריך יותר לאסור אותו מאשר את החמץ. ומה עם זה שהוא לא ראוי לאכילה? זה לא מטריד אותם כקליפת השום. למה? מאוד מוזר. זה לכן הבאתי את הסוגיה הזאת כדי שתראו שהשאלה שאותה שאלתי על הפסוקים בעצם עולה בגמרא עצמה. הגמרא עצמה לא מוטרדת בכלל מהעניין הזה שהשאור לא ראוי לאכילה, עד כדי כך שהיא מביאה קל וחומר שלפי בית שמאי שאם היה כתוב חמץ, הייתי לומד בקל וחומר ששאור גם הוא אסור. ויש פירכא על הקל וחומר הזה, שאור לא ראוי לאכילה. איזה מן קל וחומר. הגמרא עצמה לא מוטרדת בכלל מהיחס, מהעניין הזה שהשאור לא ראוי לאכילה. עד כדי כך שהיא מביאה קל וחומר שבעצם לפי בית שמאי שאם היה כתוב חמץ, הייתי לומד בקל וחומר ששאור גם הוא אסור. אבל יש פירכא על הקל וחומר הזה: שאור לא ראוי לאכילה? מה, איזה מין קל וחומר זה? בית שמאי לא מוטרדים מזה, ביניהם זה לא פירכא. אוקיי? עכשיו נראה את בית הלל. ובית הלל, אני מסמן את הגמרא תראו, ובית הלל. זאת אומרת, מה אז למה מה איפה בית הלל חולקים על המהלך הזה של בית שמאי? הרי בית הלל אומרים שגם השאור וגם החמץ הם בכזית, איפה מה במהלך הזה לא נראה לבית הלל? אומרת הגמרא צריכי. הכוונה זה שכתבו את השאור היה צריך לכתוב אותו הוא לא מיותר ולכן כל הדיון של בית שמאי שמבוסס על זה שהמילה שאור מיותרת לא נכון. כי המילה שאור לא מיותרת. למה? כי אי אפשר היה לכתוב רק את חמץ ונלמד ממנו את שאור ואי אפשר היה לכתוב רק את שאור ושנלמד ממנו את חמץ. התורה הייתה צריכה לכתוב את שניהם. למה לא? זה מה שנקרא בלשון הגמרא צריכותא. כשאנחנו עושים צריכותא בין שני דברים אנחנו מראים למה שניהם צריכים להיות כתובים, לא מספיק שאחד יכתב ואת השני נלמד ממנו. בשביל להראות צריכותא, בשביל להראות צריכותא בין שני דברים אני צריך להראות א', אם היה כתוב א' למה לא הייתי יכול ללמוד את ב', ואם היה כתוב ב' למה לא הייתי יכול ללמוד את א'. אז זה מה שהגמרא עושה עכשיו. צריכי. דאי כתב רחמנא שאור, אני קורא בגמרא, הוה אמינא משום דחימוצו קשה, אבל חמץ דאין חימוצו קשה אימא לא, צריכא. זאת אומרת אם היה כתוב רק שאור אז לא הייתי יודע שגם חמץ צריך להיות אסור. בערך עד כאן זה ממש כמו בית שמאי. כי חמץ לבד אי אפשר לכתוב, אם היו כותבים את סליחה אם היו כותבים את שאור לבד ולא חמץ לבד, אם היו כותבים את שאור לבד הייתי חושב ששאור כיוון שהוא כל כך חמור אותו התורה אוסרת אבל מי אמר שהיא אוסרת גם את החמץ שהוא קל יותר החימוץ שלו פחות קשה? ושוב פעם יש פה איזושהי התעלמות מזה שהשאור לא ראוי לאכילה, ההנחה פה בינתיים זה שהשאור הרבה יותר אסור מאשר החמץ נכון? זה בינתיים כמו בית שמאי. גם בית שמאי אומרים ששאור לבד אי אפשר לכתוב. מה שבית שמאי אומרים אבל את חמץ לבד אפשר היה לכתוב כי אם היו כותבים את חמץ אז הייתי אומר בקל וחומר את שאור. נכון? עד כאן זה בית שמאי. על זה בית הלל צריכים לענות. מה שבית הלל אמרו עד עכשיו מוסכם גם על בית שמאי. אבל עכשיו בית הלל מסבירים איפה הם חולקים כי בית הלל טוענים ואי כתב רחמנא חמץ, אני קורא פה, ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא לא, צריכא. הופ פה יוצא השפן מהכובע. עכשיו פתאום בית הלל אומרים שנייה אחת יש אמנם יחס של חומרה שלפיו השאור יותר חמור מהחמץ אבל יש גם יחס הפוך החמץ יותר חמור מהשאור למה? כי החמץ ראוי לאכילה והשאור לא ראוי לאכילה. אז לכן אף אחד משניהם לא שאור ולא חמץ אם הוא היה כתוב בתורה לא היה מספיק כדי שאני אלמד גם את השני. ממילא התורה הייתה צריכה לכתוב גם את שאור וגם את חמץ. ואם זה ככה אז כל השיקול של בית שמאי שהוביל אותם להבחנה בין השיעורים נופל כי השיקול שלהם היה מבוסס על זה שהמילה שאור מיותרת. אומרים בית הלל מה פתאום זה לא מיותר אם היו כותבים את חמץ ולא היו כותבים את שאור הייתי אומר ששאור לא ראוי לאכילה ולכן הוא לא נאסר. אז לכן חייבים לכתוב את שאור. אי אפשר ללמוד כלום מזה שהתורה כתבה את שאור. זה בעצם מה שסימנתי כאן בגמרא השורה האחרונה זאת נקודת הוויכוח בין בית הלל לבין בית שמאי. עכשיו בוא נראה מה הדבר הזה בעצם אומר. מה שבעצם הדבר הזה אומר זה ככה: בית שמאי בכלל לא מוטרדים מהעובדה ששאור לא ראוי לאכילה מבחינתם השאור הרבה יותר חמור מחמץ למה? כי חימוצו קשה יותר. ככל שהחימוץ יותר קשה ככה הדבר יותר אסור לא אכפת להם שזה לא ראוי לאכילה. זה בית שמאי ואנחנו פוסקים הלכה כבית הלל. מה קורה בבית הלל? בית הלל תשימו לב הקל וחומר הראשון שהם עשו הוא בסדר גמור זאת אומרת סליחה הקל וחומר השני שהם עשו הוא בסדר גמור זאת אומרת אם היה כתוב חמץ לא הייתי יודע את שאור כי הוא לא ראוי לאכילה אבל הם עשו גם את הקל וחומר הראשון שאם הייתי יודע אם היו כותבים שאור לא הייתי לומד בקל וחומר את חמץ למה? כי החמץ הוא פחות חמוץ. זאת אומרת במובן הזה הם מקבלים את בית שמאי. זאת אומרת שלפי בית הלל נכון שאם התורה לא הייתה כותבת את שאור אלא רק את חמץ לא הייתי לומד לאסור את שאור כי שאור לא ראוי לאכילה אבל גם בית הלל מסכימים שאחרי שהתורה כן כתבה את שאור אז ברור שהוא גם אסור נכון? זאת אומרת השאלה ששאלתי קודם נכונה בין לבית הלל ובין לבית שמאי. רק אצל בית שמאי זה הרבה יותר חזק כי בית שמאי טוענים שאני הייתי אוסר שאור. מסברא אפילו בלי שהתורה כותבת את זה, מעצם זה שזה יותר חמוץ מהחמץ. בית הלל אומרים לא כך, בית הלל טוענים שאמנם בלי התורה אני לא הייתי אוסר את זה, אבל אחרי שהתורה כתבה, עכשיו אני כבר כן אוסר את זה. ועדיין השאלה, בסדר, התורה כתבה, אבל גם את זה צריך להבין למה התורה כתבה את זה, למה התורה אוסרת גם את השאור למרות שהוא לא ראוי לאכילה? זאת אומרת שבשורה התחתונה הבעיה שהשאור לא ראוי לאכילה תוקפת הן את שיטת בית שמאי והן את שיטת בית הלל. לא רק זה, בית הלל עצמם מעלים את הנקודה הזאת, לכן כך הם מסבירים למה התורה לא מספיק שהייתה כותבת את חמץ, היא צריכה לכתוב גם את שאור, זאת אומרת שהם מודעים לנקודה הזאת. נו, אז איך הם עצמם מסבירים שהתורה בכל זאת אומרת לנו לאסור את שאור? אוקיי, אז זה רק מחדד את השאלה שבה פתחתי מהפסוקים, איך זה יכול להיות ששאור נאסר? אז לבית הלל השאלה נשארת כפשוטה, למה התורה אוסרת גם שאור למרות שהוא לא ראוי לאכילה? אצל בית שמאי השאלה עוד הרבה יותר חזקה, כי בית שמאי אומרים לנו אפילו בלי שהתורה הייתה אוסרת אני לבד מסברא הייתי אוסר את זה, למה? מה זאת אומרת? לא מפריע לך שזה לא ראוי לאכילה? אוקיי, אז זאת השאלה. בואו נראה את הרמב"ם, הרמב"ם בשתי ההלכות הראשונות בהלכות חמץ ומצה, אגב הלכות פסח ברמב"ם מחולקות לשתי שני קובצי הלכות, הלכות קרבן פסח, שבזה עסקנו בשיעור הקודם קצת, שזה בספר הקרבנות, ויש את הלכות חמץ ומצה שזה בספר מועדים, אז ספר זמנים, זאת אומרת זה בהלכות המועדים, וזה עוסק בקרבן הפסח ובעבודתו עבודה בבית המקדש ואלה עוסקים בהלכות הפסח, חמץ ומצה וסיפור יציאת מצרים, כל הלכות החג שמוכרות לנו היום. אז אנחנו קוראים עכשיו את תחילת הלכות חמץ ומצה, סימנתי את זה, בואו נקרא בפנים. הלכה א. כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל חמישה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת, שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה, בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה, אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. כן, הכרת שדיברנו עליו בשיעור הקודם על אי הבאת קרבן פסח קיים גם לגבי אכילת חמץ בפסח, ודיברתי על זה בשיעור הקודם, מי שהעיר, אני כבר לא זוכר מי, איך עברתי מקרבן פסח לחמץ, אמרתי שגם בחמץ יש את הרעיון הזה שהוא הופך את כולנו למתיך את כולנו לציבור אחד ולכן הכרת שמתלווה לנקודה שמתלווה לזה שמי שלא הכניס את עצמו לכלל הציבור נכרת ממנו, הכרת הזה מופיע הן באיסור חמץ והן באיסור של מי שלא הביא את קרבן פסח. אלא שבאיסור חמץ כמובן זה לאו, זה לא עשה, כך שזה לא חריג במובן הזה, עשים שיש עליהם כרת זה רק קרבן פסח ומילה, לאווין יש עוד, אבל גם חמץ הוא אחד מהלאווין האלה. טוב, בכל אופן זו ההלכה הראשונה ברמב"ם, שכל מי שאוכל כזית חמץ בפסח במהלך ימי הפסח חייב כרת במזיד ובשוגג חייב קרבן חטאת. הלכה ב. החמץ בפסח אסור בהנאה, שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהיה בו היתר אכילה, זאת אומרת הוא לומד את זה מלשון הפסוק שכתוב לא יאכל חמץ, לא כתוב לא תאכלו חמץ, לא יאכל חמץ זה מלמד, עוד מעט נראה את זה בגמרא, זה מלמד שלא רק באכילה זה נאסר אלא גם בהנאה. והמניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכלו עובר בשני לאווין, שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצים אחד הוא. אז פה בהלכה ב הרמב"ם, הלכה א הרמב"ם עוסק באיסור האכילה, הלכה ב הוא עוסק באיסור ההנאה והוא בעצמו כנראה מרגיש בנקודה הזאת שיש פה איסור גם על החמץ וגם על השאור ונראה מלשונו שהוא אפילו מתכוון להסביר את העניין הזה, כי הוא אומר ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצים אחד הוא. מה הכוונה ואיסור השאור שבו מחמצים? נדמה לי שמה שהרמב"ם מתכוון לומר, זה הוא מתכוון להסביר לי למה השאור למרות שהוא לא ראוי לאכילה הוא נקרא גם חמץ. תגיד בשר חזיר שלא ראוי לאכילה הוא לא חזיר בכלל, זה סתם לכלוך. אוקיי? לכן הוא לא אסור, אם מישהו במקרה אוכל אותו למרות שזה דבר שלא נאכל בדרך כלל הוא לא עבר איסור, זה לא בשר חזיר, זה יצא מגדר אוכל, זה כבר סתם לכלוך. אבל השאור, אומר הרמב"ם, עדיין. עדיין שם חמץ עליו למרות שהוא לא ראוי לאכילה. למה לא? הרמב"ם מסביר כי זה בו מחמצים עיסות אחרות. אי אפשר להגיד שהשאור הוא לא חמץ. הוא אבא של כל החמצים הרי הוא גם יוצר את החימוץ של עיסות רגילות. אז איך אפשר להגיד שזה שיוצר את החימוץ הוא עצמו לא חמץ? לא יתכן דבר כזה. הרי כל החימוץ שמגיע לעיסה מגיע מתוך השאור. זאת אומרת השאור הוא מקור החימוץ. אז אי אפשר להגיד שבגלל שהוא לא ראוי לאכילת כלב, אז הוא בכלל לא נקרא חמץ. ככה נראה לפחות שהרמב"ם מתכוון להסביר. ותראו אני הבאתי פה רק דוגמה, הבאתי פה דוגמה מהרמב"ם הלכות שבת במלאכת צובע. יש איזה עוד דוגמה או שתיים. העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב. זאת אומרת מי שמכין צבע, מערבב צבע במים את הסממנים במים כדי לייצר צבע שאיתו צובעים בד או נייר או משהו כזה, אז הוא חייב. זה נקרא צובע. ועל זה שואל הראב"ד בהשגת הראב"ד פה, יש פה גם קו תחתי שמדגיש את המשפט החשוב לענייננו, ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע. אבל צביעת מים שאינה לצורך עצמן לא. כן, הראב"ד בעצם אומר כאשר אתה מכין צבע זה לא נקרא לצבוע. מה אתה צובע את המים? אין לי עניין שהמים יהיו צבועים. אני מכין צבע כדי להשתמש בו לצבוע דברים אחרים, לצבוע נייר, לצבוע בד או משהו כזה. אבל מה פתאום הכנת הצבע בעצמה נקראת צובע? אבל זה השגת הראב"ד, אבל הרמב"ם מה אומר? הרמב"ם אומר שגם דבר כזה נקרא צובע. למה? כי מבחינת הרמב"ם כנראה הדבר שמהווה מקור לעניין ודאי שגם הוא עצמו יש עליו את שם הדבר. זאת אומרת כשאני מכין את הצבע אי אפשר להגיד שאני לא עושה פה את מלאכת צובע. אני ממש מכין את הצבע שאיתו צובעים. איך אפשר להגיד שדבר כזה הוא לא צובע? ולכן הבאתי את זה כדוגמה לאותה סברה שהרמב"ם אומר פה לגבי החמץ. השאור שאיתו מחמצים עיסות אי אפשר להגיד שהוא בעצמו לא חמץ. הרי הוא עצמו בו משתמשים כדי לייצר מהעיסות האחרות חמץ. אז לכן הוא עצמו ודאי קרוי חמץ. טוב, יש איזה עוד דוגמאות אבל נראה לי שזה מה שהרמב"ם מתכוון להסביר. אלא שהדבר הזה הוא עדיין בעייתי, כי לכל היותר אני מוכן לקבל את מה שהרמב"ם מסביר כאן שהשאור גם הוא נקרא חמץ. הוא לא יצא מכלל חמץ למרות שהוא לא ראוי לאכילת כלב. אבל זה שהוא נקרא חמץ זה לא מספיק. הוא נקרא חמץ אבל עדיין הוא לא ראוי לאכילה. אז למה הוא אסור? מה אכפת לי שהוא נקרא חמץ? כשאני אוכל אותו זה לא נקרא לאכול. הרי מה הבעיה בדבר שלא ראוי לאכילה? בדבר שלא ראוי לאכילה פירוש הדבר כשאני אוכל חזיר שלא ראוי לאכילה, זה לא נקרא בכלל שאכלתי חזיר כי דבר כזה הוא לא אכילה בכלל. לאכול דבר מאוס זה בכלל לא נקרא אכילה. אז למה כשאני אוכל את השאור, הבנתי, השתכנעתי, גם שאור נקרא חמץ, עדיין אבל הוא לא ראוי לאכילה, כשאני אוכל אותו הפעולה הזאת היא לא אכילה של חמץ, היא לא אכילה בכלל. אז למה בכלל שאני אהיה חייב על דבר כזה? הרמב"ם כשנותן לנו את ההסבר פה זה רק הסבר חלקי. הוא מסביר למה השאור נקרא חמץ, אבל הוא לא מסביר למה עדיין לא מפריע לי שהוא לא ראוי לאכילה. אז מה אם הוא חמץ? אכלתי חמץ אבל באופן שהוא לא אכילה. אז למה הדבר הזה הוא אסור? את זה הרמב"ם לא הסביר. והשאלה היא איך עונים על העניין הזה? כדי לענות על העניין הזה בואו נרד לגמרא בפסחים, אני מסמן אותה ונראה שם את המחלוקת שהיא הבסיס לדברי הרמב"ם למעלה. בפסחים בדף כ"א אמר חזקיה: מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה? שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהיה בו היתר אכילה. זאת אומרת אם היה כתוב לא תאכלו חמץ או לא תאכל חמץ אז היה איסור אכילה. אבל כיוון שהתורה כתבה בשפה פסיבית במינוח פסיבי לא יאכל חמץ, אז זה בא לרמוז לנו שיש פה גם איסור הנאה ולא רק איסור אכילה. רש"י מסביר הכוונה שאפילו אם יאכל על ידי גוי אבל הגוי שילם לי עליו או איך שהוא נהניתי מתוך החמץ, אז עצם העובדה שהחמץ נאכל ואליי הגיעה הנאה על ידי כך, אני עברתי איסור. לכן זה מרמז. לרמוז על זה שיש פה גם איסור הנאה ולא רק איסור אכילה. לא חשוב, אבל יש פה חזקיה בעצם לומד שכיוון שהתורה נקטה פה בשפה ייחודית, שפה פסיבית, אז היא באה לרמוז לי שיש פה גם איסור הנאה ולא רק איסור אכילה. למרות שלא כתוב שאסור ליהנות מהחמץ בפסח, כתוב שאסור לאכול. אבל אם התורה הייתה כותבת לא תאכל, הייתי אומר זה רק איסור אכילה. אבל אם התורה כתבה לא יאכל, אז היא רמזה לי שיש פה גם איסור הנאה. אומרת הגמרא ככה: טעמא דכתב רחמנא, אני קורא פה עכשיו. טעמא דכתב רחמנא, לא יאכל חמץ. הא לא כתב לא יאכל, כי אם הוא היה כתוב סתם לא תאכל או לא תאכלו, לא היה כותב בשפה פסיבית, הוה אמינא איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע. כן, נכון, זה מה שנראה מדברי חזקיה. שאם התורה הייתה כותבת במינוח הרגיל, אז היה פה רק איסור אכילה, לא היה איסור הנאה. רק בגלל שהתורה שינתה בלשונה, אנחנו מבינים שיש פה גם איסור הנאה. וזה, אומרת הגמרא, זה הולך נגד שיטת רבי אבהו. ופליגא דרבי אבהו. דאמר רבי אבהו, כל מקום שנאמר לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפירט לך בנבלה. דתניא, לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנוכרי וכולי. מה זאת אומרת? הגמרא בעצם אומרת, רבי אבהו בעצם טוען נגד חזקיה. רבי אבהו טוען שגם כאשר כתוב הלשון הרגילה לא תאכל חמץ או לא תאכלו חמץ, גם אז אני הייתי מבין שזה לא רק איסור אכילה אלא גם איסור הנאה. התורה לא צריכה לשנות במיוחד בלשונה כדי לספר לי שזה איסור הנאה. בכל ניסוח שלא יהיה שהתורה אוסרת משהו באכילה, זה כולל בתוכו גם איסור הנאה. את זה חזקיה כמובן לא מקבל. לכן חזקיה אומר אם היה כתוב לא תאכל, הייתי מבין שזה רק איסור אכילה, זה לא איסור הנאה. רק בגלל שהתורה שינתה בלשונה, אז היא אומרת לי שזה גם איסור הנאה. אוקיי? ובאמת רבי אבהו מביא ראיה לדבריו, אני רק אומר את זה בסוגריים, עד שיפרט לך הכתוב, אתם רואות, אני מסמן, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפירט לך בנבלה. כי הרי יש פסוק לגבי איסור נבלה, כתוב לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. הגר פה הכוונה כמובן לגוי. גוי שחי בינינו, זה נקרא גר תושב, והוא לא אסור, מותר לו לאכול בשר לא כשר. אז את הנבלה אתה יכול לתת לגוי. זאת אומרת אין בעיה. אתה אסור לך לאכול את זה, היית רוצה לתת לגוי, בבקשה. שואל את עצמו רבי אבהו, למה התורה צריכה לכתוב את זה? למה התורה צריכה, בסדר, לי אסור לאכול, ברור שאני יכול לתת לגוי, לגוי מותר, מה הבעיה? אומר רבי אבהו, זה שהתורה הייתה צריכה לכתוב את ההיתר לתת את זה לגוי, כנראה שבלי זה אני גם הייתי מבין שאסור לתת את זה גם לגוי. למה לא? הרי לגוי מותר לאכול נבלה. בגלל שהגוי כשהוא ישלם לי על הבשר הזה, אני אהנה מהנבלה. וזה היה איסור הנאה, אני עברתי על איסור הנאה. אומר רבי אבהו, רואים מכאן, שכל פעם כשהתורה כותבת איסור אכילה, זה כולל בתוכו גם איסור הנאה, אלא אם כן היא כותבת בפירוש שלא, כמו פה. אבל במקום שהיא לא כותבת בפירוש, כל לשון שכתוב לא תאכל, לא יאכל, לא תאכלו, זה תמיד כולל איסור אכילה ואיסור הנאה. כך טוען רבי אבהו. עד כאן ברור. אוקיי. עכשיו בוא נראה איך פוסק הרמב"ם. הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ו, הרמב"ם פוסק כרבי אבהו. אני מסמן אותו, תראו: כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל, לא תאכלו, לא יאכל, לא יאכל, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפירט לך בנבלה, שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ובחלב, שנאמר בו יעשה לכל מלאכה, או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה. אם יש לנו איזה מסורת בעל פה, גם אז בסדר. אבל ברירת המחדל, ברגע שהתורה אוסרת משהו באכילה, הוא נאסר גם בהנאה. זה הברירת מחדל. אז הרמב"ם באופן מאוד מאוד ברור ומובהק, פוסק כמו רבי אבהו. בואו נעלה רגע למעלה חזרה לרמב"ם שקראנו, רק נזכיר את זה. אני מסמן את הרמב"ם, תראו בהלכה ב': החמץ בפסח אסור בהנייה, שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה. זה ממש חזקיה, נכון? ואת הרמב"ם במחלוקת בין חזקיה לרבי אבהו פוסק כרבי אבהו, זה ראינו קודם בהלכות מאכלות אסורות. אבל פה בהלכות חמץ ומצה, הרמב"ם מביא את ההנמקה של חזקיה. יש איסור הנאה בחמץ, והנימוק לזה הוא דברי חזקיה. אני מזכיר שוב. גם לחזקיה וגם לרבי אבהו יש איסור הנאה מחמץ. שניהם מסכימים. כל השאלה זה רק למה. לפי רבי אבהו, כל איסור אכילה שכתוב בתורה כולל גם איסור הנאה, אין למה. כל איסור אכילה הוא גם איסור הנאה, אלא אם כן התורה התירה במפורש. אבל אם לא, אז אסור בהנאה. לפי חזקיה זה גם אסור בהנאה, אין להם ויכוח הלכתי. גם לפי חזקיה החמץ אסור בהנאה, אבל הוא אסור בהנאה בגלל שהתורה נקטה בלשון פסיבית. זאת אומרת יש מקור בתורה לדבר הזה. לולא זה, זה לא היה אסור בהנאה. אז אין להם ויכוח הלכתי, כן? שאלו אותי במייל אתמול, חנה נדמה לי, שאלה אותי אתמול איך מה הבעיה עם הרמב"ם הרי אין ויכוח הלכתי לגבי איסור ההנאה. רגע. אין ויכוח הלכתי לגבי איסור ההנאה כי גם חזקיה וגם רבי אבהו אוסרים בהנאה. נכון, אבל ברמב"ם ההנמקה שהוא מביא לאיסור ההנאה היא ההנמקה של חזקיה ולא של רבי אבהו. והשאלה היא למה. כי הרי הוא פוסק כרבי אבהו.

[Speaker B] אפילו על

[הרב מיכאל אברהם] פי חזקיה זה

[Speaker B] אסור. לא שומע? אפילו על פי חזקיה זה אסור.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל למה הוא צריך להביא את זה? ההלכה היא כמו רבי אבהו. אז זה בערך מה שהכסף משנה אומר, מה שנחמה הציעה פה, עוד רגע נראה. אני אדלג רגע על פירוש המשנה, אולי נראה את זה אחר כך, כי הדברים יותר מפורשים למטה בספר המצוות לא תעשה קפ"ז. תראו, אני סימנתי את המשך הרמב"ם, אני קורא: המצווה קפ"ז היא שהזהירנו מאכול בשר בחלב. והוא אומרו גם כן "לא תבשל גדי בחלב אמו" פעם שנייה. הוא רוצה בו איסור אכילה. ובגמרא חולין אמרו: בשר בחלב לוקה על בישולו ולוקה על אכילתו וכולי. בקיצור יש באיסור בשר בחלב שלושה איסורים. אסור לבשל את הבשר בחלב, אסור לאכול אותם ביחד את הבשר בחלב, ואסור ליהנות מתערובת של בשר בחלב. אוקיי, שלושה דברים נאסרים. ומאיפה לומדים את זה? מזה שהתורה כתבה שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו". פעמיים זה מיותר, זה בא לרבות גם את איסור האכילה וגם את איסור ההנאה. עכשיו אני קורא למטה, ואני לא אכנס פה לכל הפרטים כי זה רמב"ם סבוך, מאוד מעניין דרך אגב אבל סבוך. אני רק אקרא בעיקר את מה שנוגע אלינו. אני סימנתי את המשך הרמב"ם, אני קורא: "ובכאן ראוי לי שארמוז על שורש גדול שלא קדם לי זוכרו". זאת אומרת, לא קדמו לי מי שהסביר את הרעיון המעניין הזה. וזה שאומרו יתברך, הקדוש ברוך הוא כותב בתורה, "לא תבשל גדי בחלב אמו" נכפל בתורה שלושה פעמים. ואמרו מלמדי הפירוש, כן חז"ל לימדו אותנו, שכל לאו מהם הוא לעניין, כל אחד מהם מלמד אותי עניין אחר: אכילה, בישול והנאה. כן, אחד לאיסור אכילה, אחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. "ולמקשה", אני קורא פה, "ולמקשה שיקשה ויאמר: לאיזה דבר מנית איסור אכילתו ואיסור בישולו שתי מצוות ולא תמנה איסור הנאתו מצווה שלישית? הנה ידע המקשה שאיסור הנאה אין ראוי שיימנה מצווה בפני עצמה". כן, הרמב"ם במניין המצוות, באופן מפתיע, מונה את האיסור לבשל בשר בחלב ומונה את האיסור לאכול בשר בחלב, אבל הוא לא מונה את איסור ההנאה מבשר בחלב. שואל הרמב"ם למה? הרי הוא שואל על עצמו, כן. אתם בטח שואלים עליי, אומר הרמב"ם, למה מניתי רק שניים ולא שלושה? כאן הסברתי לכם שיש את שלושת האיסורים. אז אומר הרמב"ם: "הנה ידע המקשה", זו התשובה שהוא נותן לקושיה הזו, "הנה ידע המקשה שאיסור הנאה אין ראוי שיימנה מצווה בפני עצמה, מפני שהוא ואיסור אכילה עניין אחד". זאת אומרת, באיסור הנאה באופן כללי, כאשר יש משהו שאסור גם באכילה וגם בהנאה, הרמב"ם אומר צריך למנות את זה כמצווה אחת, לא כשני איסורים אלא כאיסור אחד. למה? וזה משפט המפתח: שהאכילה, אדגיש את זה כי זה משפט המפתח, שהאכילה מין ממיני ההנאה. ואומרו יתברך. ואומרו יתברך בדבר שהוא לא יאכל, אומנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה, והכוונה שלא ייהנה בו, לא באכילה ולא בזולתו. מה הוא אומר? הוא אומר שאיסור האכילה תמיד כולל בתוכו איסור הנאה. למה? מה הרעיון? את זה ראינו בגמרא, הוא פוסק כמו רבי אבהו. אז אנחנו יודעים כבר שכל איסור אכילה כולל בתוכו גם איסור הנאה. מה שהרמב"ם מוסיף כאן זה את ההסבר. למה כל פעם שהתורה אומרת איסור אכילה, זה כולל גם איסור הנאה? התשובה, כיוון כשהתורה אומרת לא לאכול, היא בסך הכל נותנת לנו דוגמה. כוונתה לומר אל תיהנו, רק במקום להגיד באופן כללי נתנה דוגמה. מה זה דוגמה להנאה מאוד רווחת, נפוצה? אכילה. לכן התורה אומרת אל תאכלו. כמו כשהתורה אומרת כי יגח שור איש את שור רעהו, אז צריך לשלם לניזק. אבל אין הכוונה רק כשהשור שלי נוגח. מה אם הכלב שלי נושך אותו? גם אז אני צריך לשלם. למה התורה אמרה שור? כי אחד הנזקים הנפוצים זה כשהשור שלי נוגח, אז היא משתמשת בדוגמה כדי לדבר על כלל שלם. אותו דבר פה אומר הרמב"ם, כשהתורה אומרת לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו, היא לא מתכוונת לאסור אכילה, היא מתכוונת לאסור הנאה. האכילה זה פשוט דוגמה אחת נפוצה של מין ממיני ההנאה. לכן היא נקטה בדוגמה הזאת, אבל בעצם כוונתה לאסור את כל סוגי ההנאה. אז הרמב"ם יש לו פה חידוש מאוד מעניין. הרמב"ם מסביר לנו פה את דברי רבי אבהו. תראו, אני קורא מיד את המשפט שבאחרי זה, אני אסמן לכם אותו. ואומרם עליהם השלום, כל מקום שנאמר לא תאכל, לא תאכלו, לא יאכל, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה. זאת אומרת אומר הרמב"ם, זה ההסבר לרבי אבהו שקראנו את דבריו בגמרא בפסחים. ההסבר הוא למה רבי אבהו אומר שכל פעם שהתורה אומרת לא לאכול, הכוונה גם לא ליהנות. זה ההסבר, מה שאמרתי לך עכשיו זה מה שכתוב בדברי רבי אבהו. שכשהתורה אומרת לא לאכול זה בסך הכל דוגמה, מטרתה בעצם לאסור עלינו את כל סוגי ההנאות והדוגמה הנפוצה זה אכילה. ולכן כל מקום שכתוב אכילה, זה כולל בתוכו גם הנאה. ההמשך החשבון הרמב"ם מאוד מסובך, אני לא אכנס לעניין הזה. אז זה מה שחשוב לענייננו. אני רק בכל…

[Speaker B] מעניין על עץ הדעת, אם הוא היה גם אסור להנאה.

[הרב מיכאל אברהם] לכאורה כן, אם הקדוש ברוך הוא אמר לא לאכול, זה כולל הנאה גם, כן. ואז אגב נדמה לי שזה מפורש בפסוק, כי אחרי זה אומרים לכם, נכון, יש שם משהו איזה פסוק שאומר שכל עץ הגן נתתי לכם ליהנות ממנו. זאת אומרת משמע שמעץ הדעת אסור היה גם ליהנות.

[Speaker D] אכול תאכל, לא כתוב ליהנות שם.

[הרב מיכאל אברהם] באיסור, אבל אחר כך יש התייחסות של התורה אחר כך, הרי נתתי לכם את כל העצים כדי ליהנות, לא זוכר את הפסוק בדיוק, כדי ליהנות. משמע שהעץ הדעת היה יוצא דופן גם בהנאה ולא רק באכילה. אני חושב, אני צריך להסתכל שוב, אני לא זוכר כרגע. טוב, בואו נסתכל רגע בפירוש המשנה, סימנתי את הקטע. הרמב"ם קורא לזה הנקודה הנפלאה. זה ככה בישיבות קוראים לזה הנקודה הנפלאה של הרמב"ם בפירוש המשנה בכריתות. הקדמתי לכם גם בדף, אני אקדים גם כאן. יש עיקרון בהלכה שאין איסור חל על איסור. זאת אומרת אם דבר מסוים אסור באכילה למשל, נגיד איסור חזיר, ואיסור החזיר נופל לתוך חלב, עכשיו יש פה גם בשר בחלב וגם איסור חזיר. אז באופן עקרוני כשאני אוכל את חתיכת החזיר הזאת, עברתי רק על איסור חזיר, לא על איסור בשר בחלב. למה? כי החתיכה הזאת הייתה אסורה עוד לפני שהיא נפלה לחלב. היה עליה איסור של בשר חזיר. אחרי שהיא נפלה לתוך החלב, אז היא גם אסורה מצד איסור בשר בחלב. אבל היא כבר הייתה אסורה קודם, ואיסור שני לא חל על האיסור הראשון. אם כבר יש איסור על החתיכה, האיסור השני לא חל עליו. במקרה של בשר בחלב אולי זה כן יחול, אבל אני רק מביא את זה כדוגמה. עכשיו יש שני יוצאי דופן, מה שעידית שאלה קודם, שלושה יוצאי דופן לדין אין איסור חל על איסור. סתם להשכלה כללית כדאי להכיר את זה. שלושת יוצאי הדופן האלה זה כולל, מוסיף ובת אחת. זאת אומרת אם שני האיסורים חלים בבת אחת, לא אחד קדם ואחרי זה בא השני, אז שניהם חלים. אין איסור חל על איסור זה תמיד כשיש אחד ראשון ואחרי זה בא איסור שני. אבל אם שניהם חלים ביחד אז לא. בגמרא מביא דוגמאות איך זה יכול להיות. היוצא דופן השני זה איסור כולל. איסור כולל הכוונה שהאיסור השני חל על עוד דברים חוץ מאשר האיסור הראשון. נגיד איסור בשר בחלב חל לא רק על בשר חזיר אלא גם על עוד סוגי בשר. ואיסור חזיר זה רק על בשר חזיר, אז זה יהיה כולל. החריג השלישי זה מוסיף, כשהאיסור השני… יש לו עוד לא חל על עוד דברים אלא יש עוד סוגי מעשים אסורים באותה חתיכה. למשל, איסור בשר בחלב אסור גם באכילה וגם בהנאה. וחזיר אסור רק באכילה, לא אסור בהנאה. אז מצד איסור מוסיף זה צריך לחול. עכשיו אני קורא את הרמב"ם. סימנתי את הרמב"ם. ויש בדברינו אלו נקודה נפלאה נאיר עליה, לפי שהיא מפתח לעניינים אחרים נוסף למה שיש בה מדיוק העיון. אומר הרמב"ם תראו, זה גם מרתק למדנית, אבל חוץ מזה זה גם בסיס הלכתי לעוד עוד השלכות הלכתיות. לכן כדאי להכיר את זה, כך הוא אומר. והיא, מן הידוע שבשר בחלב אסור בהנאה. כן, גם אכילה וגם הנאה. והחלב, זה מבלבל פה כי אין ניקוד אבל פה זה חלב, לא חלב, והחלב דרך משל מותר בהנאה. חלב זה סוג של בשר שאסור לאכול אותו, גם בשר של בהמות כשרות, אסור לאכול אותו, זה דומה לשומן קצת, אסור לאכול אותו, אבל מותר ליהנות, הוא מותר בהנאה. ואם בישל החלב בחלב, מה היה צריך להיות לפי מה שאמרתי קודם? אז קודם כל הוא היה חלב, הוא היה אסור מדין איסור חלב. עכשיו בישלתי אותו בתוך חלב. עכשיו אני רוצה לאכול את החלב עם החלב. אז יש איסור חלב וגם איסור בשר בחלב, החלב הוא סוג של בשר. אז גם איסור בשר בחלב. אבל אין איסור חל על איסור, לא נכון. כיוון שבשר בחלב אסור גם בהנאה ולא רק באכילה, אז יש פה מוסיף. לכן הוא היה צריך לחול על איסור חלב, נכון? ואם בישל החלב בחלב, מטעם לא יחול איסור בשר בחלב על איסור חלב? והוא הדין בנבלה, כן, נבלה שמבשל אותה בחלב, אז היה צריך להיות אסור בהיותו איסור מוסיף, כמו שאמרנו כאן בחלב הקדשים, לא משנה וכולי. זה השאלה. והתשובה לכך, שבשר בחלב לא נאסר בהנאה אלא מחמת שאסר הכתוב אכילתו לפי הכלל שביארנו שכל שנאסר באכילה נאסר ליהנות בו עד שיפרוט לך הכתוב. ואין בו פסוק האוסר אכילתו ופסוק האוסר ליהנות בו, אלא שני הדברים יחד הם, איסור בשר בחלב. וכיוון שאמרנו אין איסור חל על איסור, ולפיכך לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבלה, הרי לא יהיה אסור בהנאה אלא יהיה מותר בהנאה, והאוכלו לוקה משום נבלה, וירד איסור בשר בחלב לגמרי לפי שלא חל. עד כאן. אני אסביר. הרמב"ם אומר כך. בעצם איסור בשר בחלב זה לא נכון להגיד שהוא אסור גם באכילה וגם בהנאה. הוא אסור באכילה. רק כל דבר שאסור באכילה כמובן גם אסור בהנאה, אבל אין פסוק נוסף שאוסר אותו בהנאה. זה אותו פסוק. הפסוק אוסר אותו באכילה וכל דבר שנאסר באכילה נאסר ממילא גם בהנאה. עכשיו בואו נראה מה קורה עם החלב או הנבלה הזאת נופלת לתוך חלב ואני מבשל אותם ביחד. אז היה איסור נבלה ועכשיו חל עליו גם איסור של בשר בחלב. לכאורה היה צריך להיות שיהיו פה שני האיסורים כי איסור בשר בחלב הוא רחב יותר, יש גם איסור אכילה וגם איסור הנאה, אז הוא צריך לחול על איסור הנבלה. אומר הרמב"ם לא, איסור בשר בחלב לא רחב יותר כי איסור בשר בחלב זה רק איסור אכילה. אחרי שיהיה איסור אכילה כמובן זה גם ייאסר בהנאה, אבל בבסיס זה מוגדר כאיסור אחד, איסור אכילה. אין פה שני איסורים, אכילה והנאה. וכיוון שכך, איסור בשר בחלב לא חל על איסור נבלה, כיוון שזה איסור אכילה וגם זה איסור אכילה. ברגע שלא חל איסור האכילה של בשר בחלב, גם איסור ההנאה של בשר בחלב לא יחול. ואז יוצא פלא פלאים. יוצא שאם אני לוקח את הנבלה ואני מבשל אותה בתוך חלב, מותר לי ליהנות מזה לכתחילה. לא עברתי על האיסור של הבישול, לא עברתי על האיסור של האכילה. אם הייתי אוכל הייתי עובר על איסור אכילת נבלה, אבל לא על איסור אכילת בשר בחלב, ואם אני רק נהנה זה מותר לגמרי. אין בכלל בעיה. כי חלב מותר בהנאה ואיסור ההנאה של בשר בחלב בכלל לא חל פה. זאת אומרת אין בכלל איסור הנאה. יוצא פה פלא ממש הדבר הזה.

[Speaker E] הרב, אבל הבשר בחלב אסור גם בבישול והוא מונה את זה כאיסור נפרד לאיסור אכילה, את האיסור בישול.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, כי זה לא קשור לאכילה והנאה. זה איסור נפרד.

[Speaker E] אבל אתה אומר שאם בישלתי נבלה בבשר בחלב אז מותר לי ליהנות מזה. איך זה יכול להיות? הרי עברתי על איסור של בישול.

[הרב מיכאל אברהם] איסור בישול בסדר אבל לא איסור הנאה. את איסור בישול עברתי אבל אין איסור ליהנות ממה שבישלת.

[Speaker E] הבנתי, הבנתי.

[Speaker B] בסדר. נפקא מינא למה ש… באוכל הזה לתת לחתולים וכלבים.

[הרב מיכאל אברהם] אם האוכל של הכלבים הוא אסור באכילה, התכוונת

[Speaker B] בהנאה, אני יכולה לתת לכלב שלי.

[הרב מיכאל אברהם] מובן. לקחתי בשר, הוא לא כשר?

[Speaker B] לא, לא, מבשלים איזה בשר שהוא לא כשר, שזה תוצרת חוץ לארץ של גויים, אוקיי, ששם יש גם בשר וחלב בפנים מבושל נגיד, אבל אני קונה את זה במכולת ונותנת לכלב שלי, אין איסור הנאה בזה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אם הבשר שם הוא בשר אסור, אז אין איסור הנאה בזה. ואם הבשר הוא בשר מותר, אז יש גם איסור הנאה. זאת אומרת, זה דבר מעניין. זאת אומרת, אם הבשר הוא אסור, אז הוא פחות אסור ממה שאם הבשר הוא מותר. כן? זה מה שהרמב"ם, לכן הרמב"ם מתלהב כל כך מהנקודה הנפלאה הזאת. בכל אופן, אז זה עוד פעם אותו רעיון שהאיסור אכילה ואיסור הנאה הם בסך הכל דוגמאות, הם שתי דוגמאות לאותו איסור עצמו. לכן אין מה להתייחס אליהם כשני איסורים נפרדים. וכמו שהרמב"ם הסביר קודם, זה בעצם בגלל שהאכילה היא רק דוגמה לאיסורי ההנאה. עכשיו, בואו נראה, נחזור חזרה לגבי הרמב"ם בתחילת הלכות חמץ ומצה. אני מסמן לכם את הכסף משנה. אני מזכיר לכם שהרמב"ם בהלכות חמץ ומצה אומר שהחמץ אסור בהנאה כי כתוב "לא יאכל חמץ", כלומר הנימוק של חזקיה, לא של רבי אבהו. אומר הכסף משנה, הכסף משנה זה בעל השולחן ערוך כמובן, רבי יוסף קארו בפירוש שהוא כותב על הרמב"ם: ורבינו, הרמב"ם, אף על גב דסבירא ליה כרבי יהודה, לא משנה זה לא חשוב לענייננו כרגע, כתב בפסח כלישנא דחזקיה. הוא כתב את הנימוק של חזקיה. דאף על גב דכרבי אבהו סבירא ליה, למרות שהוא סובר כמו רבי אבהו, הרמב"ם הרי פוסק כרבי אבהו כמבואר בפרק ח מהלכות מאכלות אסורות בפירוש וגם בפרק ב מהלכות שחיטה נראה שסובר כן וכולי. לא משנה, הוא מביא לזה ראיה. כן? אז הוא מביא הרבה ראיות לזה שהרמב"ם פוסק כרבי אבהו. אני עובר לסוף: עם כל זה, לעניין איסור הנאה בפסח, כיון דאיכא קרא מפורש ביותר דכולי עלמא מודו ביה, נקטו. וכעין זה כתב הר"ן להרי"ף. זאת אומרת, מה שהכסף משנה בעצם מסביר פה זה כלל ידוע ברמב"ם. הרמב"ם לפעמים מביא מקור להלכה מאיזושהי דרשה או מפסוק שהוא לא הפסוק שבסופו של דבר הגמרא למדה את ההלכה ממנו. למה? כי אם זה נראה יותר ברור ויותר מובן, אז הרמב"ם בוחר את המקור הזה, כי בכה וכה הדין הרי הוא דין מוסכם. כל השאלה זה רק איזה מקור אתה מביא. אז אני מעדיף את המקור של חזקיה, כי המקור של חזקיה יותר מובן, יותר ברור. כך אומר הכסף משנה, למרות שנראה שהוא עצמו לא בטוח שהוא שלם עם ההסבר הזה, כי אני לא רואה למה זה יותר ברור הדבר הזה. זה שיש איסור הנאה שלומדים אותו מ"לא יאכל" זה כל כך ברור? אתה צריך להסביר לי את חזקיה למה "לא יאכל" בא לרבות גם איסור הנאה. טוב, וככה הוא אומר. אני כמו שאמרתי לכם בדף, אני רוצה לטעון שיש לי הסבר מהותי. לא צריך להגיע להסבר הזה. הטענה שלי בעצם, וכאן אני אסביר עכשיו אני אסגור את כל הקצוות, הטענה שלי היא הטענה הבאה: בדרך כלל איסורי אכילה בתורה יסודם בזה שהדבר אמור להיות מאוס בעינינו. אם הדבר הוא מאוס, התורה רוצה שנתרחק ממנו, התורה אומרת לי אל תאכל, ואומר לנו רבי אבהו, ממילא גם לא ליהנות. התורה אומרת אל תתקרב אליו, לא ליהנות, לא לאכול, עזוב אותי מזה. לכן והסביר לנו הרמב"ם למעלה שבעצם גם איסור האכילה זה לא איסור על פעולת האכילה, אלא האיסור ליהנות. אחת הדרכים ליהנות זה לאכול, אבל בעצם גם איסור האכילה הוא בסך הכל מין ממיני ההנאה כמו שהוא כתב שם. אין איסור על פעולת האכילה, אתה צריך להתרחק ממנו, לא ליהנות מהדבר הזה, הוא מאוס, תתרחק מזה. זה איסורי האכילה הרגילים. הטענה שלי היא ששיטת הרמב"ם זה שאיסור חמץ הוא איסור אכילה חריג. באיסור חמץ האיסור הוא על פעולת האכילה, לא על ההנאה מהאכילה. זה הטענה שלי. למה? מה הרעיון? אז אני אסביר מה הרעיון. הרי החמץ, נגיד חזיר אסור כל השנה, בשר בחלב אסור כל השנה, נכון? חמץ אסור באותם שבעה ימים של פסח. לפני פסח אפשר לאכול, לא שמענו מעולם מישהו שאומר שאיסור חמץ ראוי להימנע ממנו גם בשאר השנה, למהדרין. נכון? לא שמעתי מישהו שאומר דבר כזה, ברור שלא. בפסח אתה צריך להימנע מחמץ כמובן, אבל בשאר השנה לא. זאת אומרת, אין בזה משהו שהוא פסול מצד עצמו, אחרי פסח לפני פסח תאכל תהיה בריא. אז למה בפסח עצמו אסור? ומה שהתורה כותבת בפירוש, זה לא חידושים שלי. התורה אומרת בגלל שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ, נכון? בגלל זה אסרו עלינו את החמץ. מה זאת אומרת? שהאיסור לאכול חמץ הוא איסור שיסודו היסטורי. כיוון שאבותינו לא אכלו חמץ בשבעה ימים האלה, גם אנחנו לא אוכלים חמץ בשבעה ימים האלה. זה הכל, לא בגלל שבחמץ יש משהו פסול, אין בו שום דבר פסול. אם אבותינו היו אוכלים חמץ ולא אוכלים מצה באותם שבעה ימים, אז היינו צריכים בשבעה ימים האלה לאכול חמץ ולא מצה. כי מה שאנחנו בעצם עושים בשבעת הימים האלה משחזרים את יציאת מצרים. השחזור של יציאת מצרים הוא לא רק בסיפור יציאת מצרים, מה שאנחנו עושים בליל הסדר, אלא הוא גם באכילת מצה והימנעות מאכילת חמץ. לא בגלל שהחמץ הוא מאוס שצריך להתרחק ממנו, אלא פשוט בגלל שאבותינו באותה תקופה איתרע מזלם, לא הספיק בצקם להחמיץ ולכן הם אכלו מצה ולא חמץ. אז גם אנחנו במסגרת הסימולציה שאנחנו עושים של יציאת מצרים, אנחנו אמורים לא לאכול חמץ אלא רק מצה. לכן בעצם מה שקורה כאן, שהתורה כשהיא אוסרת עלי את אכילת החמץ, היא לא אומרת לי אל תיהנה מהחמץ, היא אומרת לי אל תעשה פעולת אכילה על חמץ, כי גם אבותינו לא עשו פעולת אכילה על חמץ. אני רק אדגיש בסוגריים, כל הדרושים המפורסמים על חמץ וצריך לנקות את החמץ בנפשותינו, והחמץ מייצג את יצר הרע, כמו שזה כבר דרשת חז"ל, חמץ מייצג את יצר הרע וכולי, בעיניי זה דרושים שאין להם שום בסיס. דרוש להבדיל ממדרש. החמץ לא מייצג את יצר הרע והחמץ הוא לא פסול ואין בו שום דבר מאוס. החמץ בסך הכל במקרה אבותינו לא אכלו אותו בשבעת הימים האלה ולכן גם אנחנו כחלק מההזדהות עם מה שהיה שם, עם השחזור של מה שהיה שם, אנחנו גם אמורים לא לאכול חמץ. זה הכל, אין בו שום דבר מאוס. אם החמץ היה סמל ליצר הרע הייתי מצפה שספרי מוסר לפחות, גם אם לא ההלכה, יכתבו לנו מן הראוי לאנשים בעלי מדרגה שיימנעו מחמץ כל השנה, לא רק בשבעה ימים.

[Speaker B] אבל יש היבט כזה שבבית המקדש גם לא היה חמץ.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל אין עניין כזה של המנחות, זה דיון אחר, חוץ ממנחת העומר, אבל המנחות באופן עקרוני גם הם לא באות חמץ. בסדר, לא חשוב. אבל אין איסור לאכול חמץ במהלך השנה. למה? מה זה אומר? זה אומר שהחמץ כשלעצמו הוא לא דבר מאוס, זה לא יצר הרע ולא שום דבר. זה אותם שבעה ימים אנחנו אמורים לעשות את מה שעשו אבותינו. זה הכל, זה איסור חמץ. ההבדל זה הטעם של העניין, אבל מה זה אומר הלכתית? יש לזה המון השלכות הלכתיות שלא לכולם אני אצליח להיכנס היום, אבל בסיכום תוכלו לראות אותן, כתבתי אותן בסיכום. העיקרון הבסיסי שעומד בבסיס כל ההשלכות ההלכתיות זה שהגדרת האיסור זה לא איסור הנאה מאכילת חמץ, זה איסור על פעולת אכילה של חמץ. זה האיסור, כי זה מה שאבותינו לא עשו באותם שבעה ימים. זה לא איסור הנאה כי החמץ הוא לא מאוס, אני לא אמור להתרחק ממנו. לכן אומר הרמב"ם עכשיו תראו איך אני מגלגל את כל השטיח. כל הקשיים שהיו עד עכשיו נעלמים מאליהם. דבר ראשון, למה הרמב"ם דורש נימוק נוסף לאיסור ההנאה בחמץ כמו חזקיה? מה הבעיה? הרי כל איסור אכילה כולל בתוכו גם איסור הנאה, הוא פוסק כרבי אבהו, נכון? מה אנחנו רואים? לא נכון. זה נכון בכל איסור אכילה אחר אבל לא בחמץ. כי בחמץ האיסור הוא על פעולת האכילה ולא על ההנאה מהאכילה. אז בחמץ כשהתורה אוסרת לאכול אי אפשר ללמוד מזה שזה גם אסור בהנאה מעצם העובדה שזה אסור לאכול. לכן אתה חייב מקור נפרד שאומר לך שגם אסור ליהנות מחמץ. אומר חזקיה המקור הזה זה לא יאכל חמץ, מזה שהתורה נקטה שפה פסיבית. ומה הרעיון מאחורי זה? כי אבותינו כמו שהם לא אכלו חמץ גם לא נהנו מחמץ. זה לא מסתעף מאיסור האכילה, זה איסור נפרד. זה איסור נפרד שאומר כמו שאיסור האכילה יש בחמץ, גם איסור הנאה יש בחמץ. ולמה? שניהם זה בגלל שאבותינו לא אכלו ולא נהנו מחמץ. זה לא אחד מסתעף מהשני, הם שני דברים שונים. ולכן הרמב"ם… כן? כן כן.

[Speaker E] בפסוקים מופיע איסור חמץ עוד לפני שבכלל מתרחשת אכילת המצות של אבותינו. זאת אומרת, יש את האיסור לאכול חמץ עוד כשהם מקבלים את הציווי להקריב את הקורבן, להסתגר בבתים, למרוח דם, ושבעת ימים לא תאכלו חמץ. אז למה אתה אומר שהטיעון הוא היסטורי?

[הרב מיכאל אברהם] הטיעון הוא היסטורי בגלל שלא הספיק… התורה עצמה כותבת, בשביל שלא יספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. התשובה היא תשובה טובה, התשובה היא טובה על התורה עצמה בלי קשר אליי. התורה עצמה אומרת שזה זכר לזה. אבל התורה גם אומרת את הציווי בא' ניסן. זה אומר שכל העסק הזה היה מתוכנן. זה לא במקרה שלא הספיק בצקם להחמיץ ולכן… זה נכון. אבל עדיין בסופו של דבר מבחינתנו, אנחנו עושים את זה בגלל מה שקרה אז. למה הקדוש ברוך הוא סובב את זה באופן כזה? זה הוא תכנן מראש שככה יקרה.

[Speaker E] כן, אז אולי יש כאן איזה רמז לזה שיש איזשהו מיאוס בחמץ? כמו שיש לא יודע, הרבה דברים שהתורה התירה.

[הרב מיכאל אברהם] אם יש בזה איזשהו מיאוס, אז למה לא ראוי להימנע ממנו כל השנה?

[Speaker E] המון דברים הם לא כל כך ראויים אבל התורה סוג של התירה. לא יודע, יש המון נגיד איסורים של יום כיפור שהם אסורים למרות שכל השנה הם מותרים. אבל יש יום אחד שאנחנו מתקדשים יותר.

[הרב מיכאל אברהם] זה באמת לא מיאוס. לא, הבאת דוגמה מצוינת. באמת איסורי יום כיפור הם לא מיאוס. אין עניין בכלל לצום כל השנה אפילו אם מישהו יכול, אין עניין כזה. זה בדיוק הנקודה, זאת אותה נקודה. גם שם זה אומר…

[Speaker E] אבל זה גורם לך להתקדש. אבל זה כן גורם לך להתקדש אם אתה צם ו…

[הרב מיכאל אברהם] לא נכון, אכילה זה לא דבר פסול. ספציפית לעבודת יום הכיפורים אני צריך…

[Speaker E] התורה נוקטת את כל האיסורים…

[הרב מיכאל אברהם] מה שומע? בסדר? הלו?

[Speaker E] כן כן, אני מקשיב.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, לא, מה שאני אומר זה שגם ביום כיפור זה אותו דבר. אין שום דבר מאוס באכילת לחם. אכילת לחם מותרת בכל השנה, תאכל תהיה בריא. ביום כיפור חלק מעבודת היום דורשת איזשהו סוג של הינזרות מאכילה או הינזרות מהנאות, אבל לא בגלל שהדברים האלה פסולים אלא בשביל שעבודתו של היום דורשת את זה. זה בדיוק בדיוק הראיה. הרבה אחרונים מביאים את זה דוגמה, שכאשר דבר איסורו תלוי בזמן אז כנראה שבדבר עצמו אין שום בעיה. זה מה שנקרא, זה לא איסור חפצא, זה איסור גברא, זה איסור על האדם. הדבר עצמו הוא לא מאוס, הוא לא דבר אסור. וחמץ הוא אחד מהם. אוקיי, אז עכשיו הטענה היא הבאה. א', אני טוען, לכן הרמב"ם צריך מקור נפרד להסביר למה חמץ גם אסור בהנאה ולא רק באכילה. כי חמץ, איסור האכילה שלו הוא חריג, זה לא כמו כל שאר איסורי התורה. ולכן מאיסור האכילה של חמץ אי אפשר היה ללמוד את איסור ההנאה. רק בגלל שהתורה חידשה גם איסור הנאה, אז אנחנו יודעים שזה אסור גם באכילה וגם בהנאה. דבר שני שאלתי על הרמב"ם, כשאתה מסביר לי את למה שאור לא מפריע לאף אחד שהוא לא ראוי לאכילה… לא על הרמב"ם, על הגמרא. למה שאור לא מפריע לאף אחד שהוא לא ראוי לאכילה? תשובה מאוד פשוטה. כי באמת הבעיה, מה, אם זה לא ראוי לאכילה אז למה זה לא אסור? כי אין ממנו הנאה, נכון? דבר לא ראוי לאכילה ואתה אוכל אותו, אין לך הנאה מהאכילה. אבל באכילה של חמץ בפסח הבעיה היא לא הנאה מאכילה אלא פעולת האכילה. אז למה ששאור לא יהיה חמץ גם? אז ודאי ששאור אסור. להיפך, שאור הוא עוד יותר חמץ מאשר חמץ רגיל, הוא עוד יותר חמוץ, אז ודאי וודאי שיהיה קל וחומר שאסור לאכול אותו. לכן זה בית שמאי וגם בית הלל, אחרי שהפסוק מחדש את זה, זה כל הרעיון. כיוון שהאיסור הוא איסור על פעולת האכילה, אי אפשר ללמוד ששאור יהיה מותר בגלל שהוא לא ראוי לאכילה. אז מה אם הוא לא ראוי לאכילה? הוא חמץ ואני אוכל אותו, אז אכלתי חמץ. אגב, זה מסביר את השאלה השלישית שאלתי, למה הרמב"ם מסתפק כשהוא מסביר לנו למה שאור גם אסור באכילה? אז הרמב"ם אומר כי השאור הוא ודאי חמץ, הוא האבא של כל החמצים הרי בו מחמיצים עיסות אחרות. שאלתי יפה, הסברת לי למה זה נקרא חמץ, אבל לא הסברת למה לא מפריע לי שזה לא ראוי לאכילה. הרמב"ם לא צריך להסביר את זה. ברגע שהוא הראה שהדבר הזה נקרא חמץ ואני אוכל אותו, אז עשיתי פעולה של אכילת חמץ, מה זה משנה שלא נהניתי? זה לא חשוב שלא נהניתי, כי עשיתי פעולת אכילה על משהו שקרוי חמץ. מספיק להראות לי שזה קרוי חמץ כדי להסביר שזה אסור. לא צריך להסביר לי גם למה דבר שלא ראוי לאכילה אסור פה, כי פה אין בעיה בזה שהוא לא ראוי לאכילה, כי בזה שהוא לא ראוי לאכילה אני רק לא נהנה. אז מה? האיסור הוא לא ליהנות מאכילת חמץ אלא לעשות פעולת אכילה על החמץ. ואת כל הקשיים שהעליתי קודם בעצם נפתרים מאליהם ברגע שרואים את הדבר הזה ככה. עכשיו אני אראה לכם עוד השלכה, עוד שתי השלכות אני אראה, אני מקווה שאני אספיק. השלכה אחת זה גיד הנשה. אנחנו מכירים עוד איסור אחד בהלכה שהוא גם איסור היסטורי, נכון? לפחות אחד שאני מצליח לחשוב עליו, זה גיד הנשה. תראו את הפסוק בבראשית, סימנתי אותו אצלכם בדף, תראו, על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה. מה זה העל כן? שמתי קו מתחת, רואות? על כן. מה זה על כן? בגלל האירוע שהיה ליעקב, המאבק של יעקב עם המלאך, נכון? שנקעה כף ירכו, ותקע כף ירך יעקב. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה. אז התורה כותבת במפורש פה שהאיסור של גיד הנשה הוא איסור על פעולה, איסור היסטורי, נכון? זכר למה שהיה עם יעקב. או במילים אחרות גם גיד הנשה האיסור לאכול אותו הוא לא בגלל שהוא מאוס, אלא כדי לזכור את האירוע של יעקב עם המלאך. במובן הזה זה מאוד דומה לאיסור חמץ. עכשיו תראו דבר יפה. גיד הנשה יש מחלוקת בגמרא, אני לא אכנס לזה עכשיו כי אנחנו כבר קצרים קצת בזמן, זה הגמרא שהבאתי פה, אבל עוד פעם אני לא אכנס, זה גמרא בהמשך אותה סוגיה בפסחים. בגמרא שמה יש מחלוקת תנאים האם יש בגיד בנותן טעם. זאת אומרת בגיד, גיד הנשה זה גיד, אין בו טעם, זה לא בשר רגיל, זה סתם, זה לאכול חתיכת חבל, אין בזה שום טעם. אז איך אפשר לאסור גיד הנשה באכילה? הרי זה לא ראוי לאכילת כלב. תשובה, כי איסור האכילה של גיד הנשה הוא איסור היסטורי כמו חמץ. הבעיה היא לא ההנאה מפעולת האכילה אלא עשיית פעולת אכילה על משהו שנקרא גיד הנשה. לא אכפת לי שאין מזה הנאה, כיוון שהאיסור הוא איסור כדי לזכור מה היה עם הגיד של יעקב. זה הכל, לא בגלל שגיד הנשה הוא מאוס והתורה אומרת לי תתרחק ממנו, אל תיהנה ממנו. לא, איסור האכילה בגיד הנשה זה רק איסור אכילה, הוא לא הנאה מאכילה. ועכשיו תראו, אני אראה לכם השלכה, עוד פעם בלי להיכנס לכל המקורות, אני רק אביא לכם את הקושיה. הגהות הרמ"ך, זה רבי משה מלוניל, רבי משה הכהן מלוניל, אחד מהראשונים שפירשו את הרמב"ם. וגם הראש בחולין שואל על הרמב"ם אותה שאלה. סימנתי את זה פה. אומר הרמב"ם כגון שקצים ורמסים ודם ואבר מן החי וגיד הנשה שכל אלו מותרים בהנאה מפי הקבלה. זה ציטוט של הרמב"ם. אוקיי? תימה אומר הרמ"ך דלא ידעתי למה כתב זה שיהיה גיד מותר בהנאה מן הקבלה, והלא פסק הוא בסמוך הלכה כרבי אבהו ולדעת רבי אבהו גיד אסור בהנאה. והכי איתא בפרק כל שעה, כתוב במפורש בגמרא בפסחים, פסקת כרבי אבהו שכל דבר שאסור באכילה אסור גם בהנאה וגיד הנשה אסור באכילה ורבי אבהו אומר שאם זה ככה אז הוא גם אסור בהנאה. אז איך הרמב"ם אומר שגיד הנשה מותר בהנאה? אתם רואים? אני אסמן לכם את ההלכה ברמב"ם, תראו, גיד הנשה מותר בהנאה. לפיכך מותר לאדם לשלוח לעכו"ם ירך שגיד הנשה בתוכה. מותר בהנאה, נגד גמרא חזיתית. הרי פסקת כרבי אבהו ורבי אבהו אומר שכל דבר שאסור באכילה אסור גם בהנאה. אז איך אתה אומר שבגיד הנשה אסור באכילה אבל מותר בהנאה? התשובה היא כמובן מה שאמרתי קודם, בדיוק אותה שאלה ששואלים עליו על חמץ זה נכון גם לגבי גיד הנשה. בשני המקרים האלה מדובר באיסורים שיסודם היסטורי. זה לא דברים שהם מאוסים. לכן השאור בהקשר של חמץ והגיד שהוא בסך הכל חתיכת חבל שאין בו שום טעם, שניהם לא ראויים לאכילה ובכל זאת התורה אוסרת אותם באכילה. למה? כי האיסור פה הוא לא ליהנות מפעולת האכילה אלא לעשות פעולה של אכילה. בשני המקרים. מה ההשלכה? כמו שהסברתי קודם שאי אפשר לגזור מאיסור האכילה את קיומו של איסור הנאה כיוון שהאכילה פה זה לא איסור ליהנות מהאכילה שאז אומר לנו רבי אבהו אם זה ככה אז כל ההנאות אסורות אלא זה איסור לעשות פעולה של אכילה. אבל אם זה ההגדרה של האיסור אי אפשר לגזור מזה שיש גם איסור הנאה. ואז מה קורה? בחמץ בכל זאת יש איסור הנאה. למה? אי אפשר לגזור אותו מאיסור האכילה אבל יש מקור נפרד. כתוב לא יאכל בשפה פסיבית. אז התורה לימדה אותי שחוץ מאיסור אכילה יש גם איסור הנאה. סדר גמור. אבל בגיד הנשה אין מקור כזה. בגיד הנשה אין פסוק. פסוק שמביאים לאיסור האכילה, אז אומר הרמב"ם אם זה ככה, אז אין איסור אכילה, הנאה, סליחה. יש איסור אכילה, אבל האכילה זה פעולת אכילה, לא הנאה מהאכילה, כי זה איסור היסטורי. וכיוון שכך, אז אי אפשר לגזור מזה את קיומו של איסור הנאה. ולכן באמת להלכה אומר הרמב"ם אין בגיד הנשה איסור הנאה. וכולם משתאים פה בצריך עיון וקשים עליו, ואני טוען שזה פשוט חורז את השיטה שלו גם בחמץ, את כל הקושיות שראינו קודם, לכל אורך הדרך באופן מאוד מאוד שיטתי. רותי לא נמצאת פה אני רואה, רותי פטינקין. רותי ונחמה, אנחנו למדנו את זה פעם בפסחים, את הסוגיה הזאת בפסחים כ"א, ושם הראיתי לכל אורך הסוגיה הזאת, שהסוגיה הזאת הולכת באופן שהוא לא נפסק להלכה כמו הרמב"ם. הרמב"ם לא פוסק להלכה כמו הסוגיה ההיא. את שתי הדוגמאות האלה אפשר לראות גם פה, הן לגבי גיד הנשה והן לגבי חמץ, הסוגיה שם אומרת שמיסור האכילה אפשר לגזור איסור הנאה, כרבי אבהו. הרמב"ם בשני המקומות האלה אומר שלא. כי הרמב"ם פוסק לדעתי המקור של הרמב"ם הוא הסוגיה של ביצה שראינו למעלה. בסוגיה של ביצה אנחנו רואים שאיסור חמץ לא מפריע לי שהשאור לא ראוי לאכילה. אומר מזה הרמב"ם כנראה שהסוגיה בביצה מבינה שאיסור חמץ הוא איסור על פעולת האכילה של החמץ, לא על הנאה מהאכילה של החמץ. אם זה ככה זה סותר חזיתית את הסוגיה של פסחים, והרמב"ם פוסק מהסוגיה של ביצה, ולכן למרות שסוגיית פסחים אומרת גם לגבי גיד הנשה וגם לגבי פסח, חמץ, שאיסור האכילה מניב גם איסור הנאה, הרמבום בשני ההקשרים האלה אומר שלא. איסור אכילה לא מניב איסור הנאה. רק בפסח, בחמץ, יש לי מקור נפרד לאיסור הנאה, אז הרמב"ם מביא את המקור הנפרד ואומר שיש איסור הנאה. בגיד הנשה אין מקור נפרד, אז נשארים עם זה שזה רק איסור אכילה ולא איסור הנאה. וזה נגד הגמרא בפסחים, נכון, כי הגמרא בביצה סותרת הגמרא בפסחים והרמב"ם פוסק כמו הסוגיה בביצה. זאת הטענה. עכשיו אני רוצה להראות לכם עוד השלכה ובזה נסיים. בגמרא ביומא בדף ע"ד נחלקים אמוראים רבי יוחנן וריש לקיש לגבי חצי שיעור, הזכרתי את זה קודם. איסורי אכילה בתורה הם איסורים של כזית. זה איסורי האכילה הרגילים בתורה. מה קורה אם מישהו אכל חצי זית, שלושת רבעי זית, רבע זית? לדבר הזה קוראים חצי שיעור, חצי שיעור הכוונה פחות מהשיעור, לאו דווקא חצי, כל דבר שהוא פחות מהשיעור. גם זה אסור, אומר שיש מחלוקת אמוראים אם זה אסור מדרבנן או מדאורייתא. שיטת רבי יוחנן שזה אסור מן התורה. שיטת ריש לקיש שזה אסור מדרבנן. הרמב"ם וכל הפוסקים פוסקים להלכה כרבי יוחנן, הוא היה רבו של ריש לקיש, פוסקים הלכה כרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה. אז לעניין מה נאמרו השיעורים? מה זה הכזית? לעניין העונש. דמי שאוכל כזית חזיר חייב מלקות. מי שאוכל רבע זית חזיר עבר איסור דאורייתא, אבל מלקות הוא לא חייב. זאת אומרת השיעור של הכזית נאמר רק לגבי העונש אבל לא לגבי האיסור. האיסור נאמר גם בפחות מכזית. אז הרמב"ם כמו שאמרנו פוסק כמו רבי יוחנן. עכשיו בואו נקרא את הרמב"ם בפרק א' מהלכות חמץ ומצה הלכה ז'. האוכל מן החמץ עצמו בפסח כלשהו, הרי זה אסור מן התורה. עד כאן זה בסדר, נכון? ממש רבי יוחנן. שנאמר "לא יאכל חמץ". מה זה? למה שנאמר? כי חצי שיעור אסור מן התורה, מה הבעיה? זה נכון לכל האיסורים. "אף הנאה!" מה? "גם הנאה יש שיעור. כשאני אוכל חצי כזית יש לי גם הנאה שלי לא בשיעור". הרמב"ם לומד מהפסוק, לא חשוב כרגע מה מקורו, איך הוא לומד את זה מהפסוק, אני שואל למה הוא צריך פסוק בכלל. יש כלל בהלכה שחצי שיעור אסור מן התורה בכל איסורי אכילה. אז למה אתה צריך להביא לי מקור מיוחד לגבי איסור החמץ? מה הבעיה? אז באמת הכסף משנה שם במקום שואל, שואל את זה, זוכרות אותו? הכסף משנה ששאל גם על הרמב"ם בהלכה א'-ב'. כי הכסף משנה באופן עקבי כנראה לא הבין את הרמב"ם כמו שאני מציע כאן, אבל בגלל זה הוא גם נתקע ברמב"ם. "האוכל מן החמץ עצמו בפסח" וכולי "שנאמר לא יאכל". זה ציטוט. "קשיא לי", אומר הכסף משנה, "למה לי קרא בחמץ בפסח? למה צריך פסוק על חמץ בפסח? הא בכל איסורין שבתורה קיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה?". הא בכל איסורי התורה חצי שיעור אסור מן התורה. למה צריך להביא מקור מיוחד על חמץ בפסח? ובסופו של דבר לא משנה, לא נכנס כרגע לתירוץ שהוא מציע, אתם רואות את המילה האחרונה בקטע וצריך עיון. זאת אומרת הוא לא מקבל את ההסבר שהוא עצמו הציע. נכון? לא מצא הסבר. למה הרמב"ם צריך מקור? ועוד פעם, לא הדין קשה פה, לא הדין. כי הדין חצי שיעור אסור מן התורה, אין בעיה. מה שקשה פה זה הנימוק. למה הרמב"ם צריך מקור לזה? יש כלל שאומר שחצי שיעור אסור מן התורה. אז אני אקרא לכם מה שמביא המשנה למלך, הוא מביא את דברי המהר"לנח. משנה למלך כותב כך: וראיתי להרב מהר"לנח בתשובה סימן נ"א דהוקשה לו קושיית מרן ז"ל הלזו, מרן זה השולחן ערוך, זה הכסף משנה ששואל על הרמב"ם. ותרץ דאיסור חמץ לא דמי לחלב, חלב משם לומדים את איסור חצי שיעור. אז איסור חמץ לא דומה לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור. למה? משום דחלב אסור לעולם ולא הייתה לו שעת היתר, מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח. ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור. מה הוא אומר? הוא אומר פסח זה איסור שתלוי בזמן. קודם הוא היה מותר ועכשיו הוא אסור. מה המקור לזה שחצי שיעור אסור מן התורה? חלב. כל חלב, כל דהוא חלב, זה מה שהגמרא ביומא אומרת. איסור חלב הוא איסור תמידי, לא תלוי בזמן, זה לא רק בזמן מסוים. אומר המהר"לנח, הרמב"ם כנראה חשב שמיסור חלב אי אפשר ללמוד לאיסור חמץ. אולי איסור שאסור לעולם אסרו בו חצי שיעור, אבל איסור שהוא רק בזמן מסוים לא אסרו בו חצי שיעור. הפלא הגדול על המהר"לנח, וזה ממש דבר שאנשים נשארים בצריך עיון, אי אפשר להבין בכלל מה הוא רוצה. הגמרא במסכת יומא כשהיא דנה על חצי שיעור, אתם יודעות מה ההקשר של הדיון? ההקשר של הדיון הוא איסור אכילה ביום כיפור. איסור אכילה ביום כיפור גם אם אכלת חצי שיעור הוא אסור מן התורה. נו, עכשיו אני לא מבין. איסור אכילה ביום כיפור אז זה גם איסור שהוא זמני. איך את זה לומדים מחלב? אם דברים שהם איסורים זמניים אי אפשר ללמוד אותם מחלב, אי אפשר לדעת אם חצי שיעור אסור או מותר, אז איך הגמרא עצמה לומדת ביום כיפור שחצי שיעור אסור מחלב? גם יום כיפור זה איסור שהוא רק ביום כיפור. כל המאכלים של יום כיפור אפשר לאכול יום קודם ויום אחר כך. אז איך אפשר ללמוד את זה מכל חלב? אלה דברים שהם לא, הדעת לא סובלת בכלל, זה פשוט שטות מוחלטת מה שהוא כותב כאן. עכשיו זה עד כדי כך שטות שברור שהוא עצמו לא טעה בזה. זה בסוגיה עצמה מופיע, זה לא שהוא שכח איזה סוגיה אחרת במקום רחוק. באותה סוגיה של חצי שיעור כל הדיון הוא על יום כיפור. איך הוא יכול להגיד שדברים שתלויים בזמן אין בהם איסור חצי שיעור? זה פשוט לא, זה נגד הגמרא. אני טוען את הטענה שלי. יש כמה אחרונים כותבים שאיסור חצי שיעור נאמר רק במקום שהאיסור הוא איסור חפצא. תגיד איסור חזיר, אסור לאכול כזית חזיר כי הוא מאוס. אז תתרחק ממנו גם רבע חזיר אל תאכל. כי גם רבע חזיר יש בו בעצם הוא גם נקרא חזיר, רק לא אכלת מספיק אבל עדיין זה לא בסדר, תתרחק גם מזה. אבל אם יש איסורי פעולה, אומרים כמה וכמה אחרונים על זה לא נאמר חצי שיעור. למשל, מי שמוליך ד' אמות ברשות הרבים בשבת, אז הוא עבר על איסור העברה ברשות הרבים. מה קורה אם מישהו שהעביר אמה אחת או שתיים? אז זה חצי שיעור? לא. אומרים כמה וכמה אחרונים לא, אין איסור דאורייתא בדבר כזה. למה? כי שמה אין חפץ מסוים, חתיכת בשר חזיר. זה איסור על פעולה. הפעולה של העברת ארבע אמות ברשות הרבים היא אסורה. פחות מזה זאת בכלל לא פעולה משמעותית, זאת לא הפעולה שנאסרה. בחזיר הנקודה היא שגם אם אכלת רבע כזית, ברבע כזית הוא גם חזיר, רק לא מספיק, חסר השיעור. אבל אם זה חלק מפעולה, אז החלק מהפעולה הוא בכלל לא פעולה. לא נאסר חצי שיעור. אם זה כך, אז נדמה לי שמאוד ברור מה הפשט ברמב"ם פה עם החצי שיעור בחמץ. הרי ראינו שאיסור אכילת חמץ הוא איסור על פעולה, לא שהחמץ בעצמו הוא חפצא של איסור. זה איסור על פעולה, אסור לי לעשות פעולת אכילת חמץ. אם זה כך, באיסורי פעולה אין איסור חצי שיעור. האינדיקציה לזה היא מה שאמרתי קודם, שהעובדה שאין מצווה להינזר מחמץ לפני ואחרי פסח. נכון? זאת הראיה לזה שזה איסור על פעולה ולא שהחפץ בעצמו הוא חפץ מאוס. שאלתי קודם על המהר"לנח ומה עם יום כיפור? גם ביום כיפור איסור האכילה מותר לפני יום כיפור ואחרי יום כיפור, אז למה שם חצי שיעור אסור? פשוט מאוד. כי ביום כיפור מה האיסור ביום כיפור? חנה, נכון? חנה חרזי? זה חנה? לא? אז לא יודע, התבלבלתי כנראה עם מי ששלחה לי מייל. בכל אופן, מה שאת אמרת קודם, זה באמת גם ביום כיפור לפני יום כיפור ואחרי יום כיפור הרי מותר לאכול. רק ביום כיפור עצמו אסור. אבל מה אסור? אסור ליהנות מהאוכל, נכון? הרי אסור לי גם הנאות אחרות ביום כיפור. ברור שביום כיפור זה איסור שבמהותו הוא איסור הנאה. האכילה ביום כיפור אסורה כי זאת אחת מסוגי ההנאה שנאסרו ביום כיפור, לא בגלל שהחפץ מאוס. אבל מה שאסור זה איסור הנאה. טוב, אם זה כך, אז דין חצי שיעור שייך שם. זה לא איסור על פעולה, זה איסור על הנאה. לכן ביום כיפור הגמרא כן מבינה שחצי שיעור אסור. רק בחמץ הרמב"ם אומר שחצי שיעור לא היה אסור אלולא היה מקור נפרד. ומה שהמהר"לנח כותב שזה בגלל שיש לו שעת היתר, הוא היה מותר קודם ואחר כך, הוא רק מתכוון להביא מפה ראיה שזה לא איסור על החפץ אלא איסור על הפעולה. הוא לא מתכוון לומר שכל דבר שתלוי בזמן אין בו איסור חצי שיעור. הגמרא עצמה אומרת באותו מקום לא כך. אם זה כך, אז אפשר להבין גם את המהר"לנח. אוקיי, נדמה לי שאני עוצר כאן. פחות או יותר עיקרי הדברים אמרתי. מה שאני מציע כעת, אני הקלטתי את הדבר הזה גם באודיו וגם בווידאו. זה יעלה לאתר כמו תמיד. אני גם אשלח לכם את זה. רגע. רק שנייה אחת פה רק שאני לא אתברבר פה עם כל העניינים, כל הטכנאות סאונד. רגע. אוקיי. אני נשאר עכשיו עם מי שרוצה לשאול שאלות, אז אני אוכל לענות כאן ואני אשלח לכם גם את הסיכום וגם את ההקלטה במייל. אנחנו נפגשים בפעם הבאה ביום, איזה יום היום, שלישי? ביום חמישי, כן, השיעור הבא. אני אשלח לכם לקראת זה גם הזמנה ודף מקורות. אוקיי, אז תודה רבה. אפשר לפתוח מיקרופונים מי שרוצה. אנחנו נהיה פה עוד כמה דקות.

[Speaker F] תודה רבה, תודה רבה, יום טוב.

[Speaker G] אחת

[Speaker H] אחת.

[הרב מיכאל אברהם] תודה רבה.

[Speaker H] תודה רבה.

[הרב מיכאל אברהם] להתראות.

[Speaker G] הרב, לגבי מסקנה מהשיעור.

[הרב מיכאל אברהם] יהודית, כן?

[Speaker G] כן. אני יודעת שמדברים על תרופות בפסח, שאם יש לזה טעם מר או כל מיני עטוף בכל מיני דברים שקפסולות וכאלה, אז אין עם זה בעיה. אבל לפי מה שראינו עכשיו זה לא משנה, זה עדיין נשאר איסור.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז זה אני לא נכנסתי פה לשיעור, אתם תראו את זה בסיכום. בסיכום אני אמרתי שחמץ נוקשה למשל, חמץ שלא ראוי לאכילה גם מותר. רק שאור אסור. למה? כי חמץ שלא ראוי לאכילה הוא פשוט לא אוכל, הוא סתם לכלוך. וזה מה שהרמב"ם אומר, אבל שאור למרות שהוא לא ראוי לאכילה הוא חמץ, כי איתו מחמצים עיסות. זה בדיוק ההבדל.

[Speaker G] כן. אני יודעת שאצל האתיופים מותר לאכול אינג'רה, שזה פשוט שאור בפסח. החמץ שלהם הוא הרבה יותר חמוץ משלנו. זאת אומרת, אין להם את החי רגעים וכל זה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, לא יודע, אולי.

[Speaker G] טוב. אז

[הרב מיכאל אברהם] כן, אני יודעת שאצל האתיופים מותר לאכול

[Speaker G] אינג'רה, שזה פשוט שעורה בפסח.

[Speaker F] החמץ שלהם הוא הרבה יותר חמוץ משלנו.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, אין להם את החיי רגעים וכל זה. אז זה קצת כמו בית שמאי. אוקיי, לא יודע, אולי. טוב. הרב? כן. אמרת ש… עם מי אנחנו מדברים? רוית. רגע, אז אני אפסיק את השרינג רגע ואז אני פשוט אראה את כולכם. כן, רותי.

[Speaker F] אמרת שכזה על פעולה, אז אין שיעור, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, מי מדברת? אני לא מזהה. רותי, רותי. אה, רותי, רותי כן נמצאת פה. אה, אוקיי, חשבתי שאת לא פה. כן. כשהאיסור

[Speaker F] על פעולה, אז אין פה עניין של שיעור, אמרת?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אין חצי שיעור.

[Speaker F] כן, אבל למה אבל בכל זאת אמרת שחמץ אסור בכל שהוא?

[הרב מיכאל אברהם] מה? חמץ אסור בכל שהוא הכוונה שאין ביטול ברוב.

[Speaker G] חמץ זה החפצא, זה לא הבן אדם שעושה פעולה.

[Speaker F] ועוד משהו, אמרת שכל בדרך כלל איסורי אכילה זה בגלל שהדבר מאוס. כן?

[הרב מיכאל אברהם] כן. בגלל שהמיאוס,

[Speaker F] בגלל שהדבר מאוס יש עליו איסור אכילה, שכל דבר שיש עליו איסור אכילה הוא מאוס. אז חזרה לאיסור הראשון של איסור אכילה הוא באמת פרי עץ הדעת, אז הוא לא מאוס?

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא מאוס, הוא לא מאוס אבל צריך להתרחק ממנו, זה איסור חפצא. מאוס אני לא מתכוון במובן של מגעיל או מנמיך, אלא לפעמים למשל דבר קדוש גם ממנו צריך להתרחק, יש איסור אכילה ואיסור הנאה. אבל זה דווקא בגלל שהוא קדוש, לא בגלל שהוא נמוך. אבל עדיין יש איסור חפצא, אנחנו אמורים להתרחק ממנו. אוקיי, עוד?

[Speaker E] כן, לגבי יום כיפור אני לא כל כך הבנתי למה זה לא איסור חפצא. סליחה, למה זה איסור חפצא ביום כיפור ולא פעולה? לכאורה זה נשמע כאילו מה שאסור ביום כיפור זה הפעולה ולא החפצא.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל זו לא פעולת אכילה, זאת הנאה. ביום כיפור, הרי ביום כיפור מה שאסור זה ליהנות. המצווה היא מצוות תענית, נכון? אז אם המצווה היא ליהנות,

[Speaker E] אז זאת לא על פעולת האכילה,

[הרב מיכאל אברהם] פעולת האכילה זה רק אופן ליהנות, ולכן שם יהיה איסור חצי שיעור. אה, זה לא בגלל שזה חפצא, זה מסיבה אחרת. נכון, בדיוק. זאת אומרת, אני מסכים, אפשר להגדיר את זה לא כחפצא, אבל ברור שזאת לא איסור על פעולת האכילה, זה איסור על ההנאה מתוך האכילה. בסדר, תודה. אוקיי.

[Speaker H] רציתי לשאול, אתה שומע אותי? כן. אמרת איסור על החזיר וכל מה שאמרת בשיעור, אז איך זה מתקשר לדוגמה ש… טוב, אני מבינה איך זה מתקשר, אבל גם יש איסור נניח לאכול תולעים ואני יודעת שהעונש על זה זה מלקות. אז בטח גם כתוב בעוד איזה מקום.

[הרב מיכאל אברהם] כן, יש איסור כזה, נו ואז מה?

[Speaker H] אז אתה אומר שיש כאילו עניין למה זה כתוב בעוד מקום, כאילו זה מה שאני הבנתי, שאמרת על העניין של החזיר ואז אמרת כאילו למה שלא יהיה כתוב ביחד כל האיסורים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא הבנתי את השאלה.

[Speaker H] למה שלא יהיה כתוב ביחד כל האיסורים?

[הרב מיכאל אברהם] למה שיהיה כתוב ביחד? כל איסור…

[Speaker H] כן, על החזיר ביחד עם התולעים, ביחד עם הכל. למה צריך כאילו שזה יהיה כתוב… אולי זה לא קשור?

[הרב מיכאל אברהם] כל איסור הוא איסור נפרד, מה זאת אומרת, למה שיהיה כתוב ביחד?

[Speaker H] אבל מה ההבדל בין תולעים לחזיר?

[הרב מיכאל אברהם] אלה איסורים שונים לגמרי. מה זאת אומרת מה ההבדל? מה הקשר ביניהם? שניהם אסורים באכילה אבל זה איסורים שונים. שניהם אסורים באכילה אבל אלו איסורים שונים. כמו שאסור לי לעשות מלאכה בשבת ואסור לי לעשות מלאכה גם ביום טוב הראשון של פסח. זה לא כתוב באותו פסוק למרות שבשני המקרים אסור לי לעשות מלאכה. שני איסורים שונים.

[Speaker H] נכון, אבל בשני המקרים יש לך את אותה תוצאה, יש לך את אותו עונש.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? גם בשבת וביום כיפור, אז מה? או ביום טוב של פסח ויום טוב של סוכות. כשהאיסורים הם איסורים שונים הם כתובים במקומות שונים בתורה, הם לא כתובים ביחד. אוקיי. אוקיי, עוד מישהו? טוב, אז אני פה אני רואה את הצ'אטים של איריס. איריס את רוצה לדבר בצ'אטים? אין לך מיקרופון אני מבין. אז את יכולה להישאר, אני אדבר איתך. בסדר, או שאם אתם רוצות, הצ'אט נדמה לי הוא כללי פה, נכון? אתם רואות גם את הצ'אט, נכון?

[Speaker I] כן, זה אפשרי.

[הרב מיכאל אברהם] אז בסדר, אז את יכולה להסתכל שם, אני רק אדבר פה עם איריס כי אין לה מיקרופון. הרב?

[Speaker I] כן. אני מבינה שביום חמישי אין שיעור, נכון? למה? יוצאים לחופשת סמסטר, חופשת פסח. ביום רביעי הבנתי שיוצאים לחופשת פסח, לפי הלוח של המדרשה. מה?

[הרב מיכאל אברהם] זה רביעי הבא לדעתי.

[Speaker I] כתוב, אני מסתכלת שנייה, אולי אני טעיתי, מיום רביעי. נכון, נכון. סליחה.

[הרב מיכאל אברהם] על פי חשבוני יש ארבעה שיעורים אמורים להיות לנו. אוקיי, בסדר, מאה אחוז, סליחה. תודה רבה. טוב, עכשיו אני עולה רגע עם כל ה, יש פה הרבה שאלות, רגע, אני עובר עכשיו על הצ'אטים. טוב, אך ביום הראשון אני עונה לך איריס, אני עונה בעל פה. אך ביום הראשון למה הדגשה על היום הראשון? שאלה אחרת לא קשורה אלינו, אני לא יודע למה זה קשור אלינו. האם לפי זה מותר לאכול חזיר מעופש? התשובה היא כן. חזיר מעופש אם הוא לא ראוי לכלב מותר לגמרי. אם הוא ראוי לכלב ולא לאדם אז אסור מדרבנן. הבהרה אצל בית שמאי ובית הלל שני פרמטרים, מידת החימוץ וראוי לאכילה, אצל בית שמאי רק מידת החימוץ. אצל בית הלל זה שני הפרמטרים. שאלה הבאה לא יאכל, מזה לומדים שיש כאן עוד איסור, אם כך זה תמיד. באופן עקרוני זה כך זה תמיד. לא בדקתי בתורה, אבל זה מוצג כאיזשהו עיקרון כללי. צריך לבדוק בכל מקום אם זה לא כך, צריכה להיות הסבר למה. אבל חזקיה אומר פה משהו כללי. יש הסבר ברש"י שם בפסחים מה הרעיון מאחורי זה, אמרתי, שלא יאכל אפילו אם גוי אוכל ואני רק מרוויח מזה כסף שזה בעצם איסור הנאה. אז זה אמור להיות בכל מקום. מאיפה ידעו חז"ל ששלושת האיזכורים של שלושת איסורי בשר בחלב מלמדים דווקא את שלושת אלה? אני לא יודע, יכול להיות הלכה למשה מסיני ואז הדרש סומך, אבל גם יכול להיות שזה דרש יוצר. הכוונה יש פסוקים מיותרים וחז"ל הבינו שהם באים ללמד איזשהו איסור. עכשיו לא תבשל כתוב במפורש, ואם אני שואל את עצמי מה עוד זה בא לרבות, יכול להיות שמסברה הם אמרו אכילה והנאה כי זה האיסורים הרגילים בתורה. שאלה שש לרמב"ם אם כל איסור אכילה הוא איסור הנאה, איך הוא יסביר את האיזכורים בתורה, האם מספיקים שני איזכורים? שאלה מצוינת, זה ההמשך של הרמב"ם שלא קראתי שם, תסתכלי בקפ"ג בסיכום עצמו אני קצת מסביר את זה. דיון ארוך שם. שאלה שבע נבלה שבושלה בחלב והיתר ליהנות מזה הוא בגלל שאין כאן הנאת אכילה? כלומר יש הפרדה בין הנאה כללית לא. לא בגלל שאין הנאת אכילה אלא בגלל שאין איסור על הנאה. כי האיסור על ההנאה משתעף מאיסור האכילה, אבל איסור האכילה לא חל כי אין איסור חל על איסור. כי הנבלה אסורה באיסור אכילה, נבלה בחלב זה גם רק איסור אכילה, כי איסור הנאה רק משתעף ממנו. אז הוא לא חל. ברגע שהוא לא חל לא משתעף ממנו גם איסור ההנאה. אם אין איסור הנאה אז גם אם נהניתי בפועל, אבל אין איסור בזה. אין איסור הנאה. הטיעון של חזקיה הוא יותר פדגוגי ויותר זכיר, זה הכסף משנה אמר. אני הסברתי שמה סיון חרזי סליחה, כן לא חנה, אני טעות שלי אבל התכוונתי אלייך. פשוט משום מה בראש ישבה לי חנה לא יודע למה. אוקיי, שאלה שמונה לגבי איסור אכילת חצי כזית. האם מדובר בהנאת האכילה הרי גם טעימה יכולה להיות הנאה ומה זה משנה הכמות? בדיוק כך. לא משנה הכמות לכן יש איסור. הכמות משנה רק לעניין העונש. לכן חצי שיעור אסור מן התורה. זה רבי שמעון שקופ מסביר את הדין של חצי שיעור, הגמרא כותבת בזה סברא. חוץ מהפסוק שכתוב בחלב כל חלב כל דהוא חלב, רבי שמעון גם מסביר שזה חזי לאיצטרופי. זאת אומרת הרי אם תיקח חצי כזית חזיר ועוד חצי כזית חזיר אז זה יהיה איסור שלם כשאני אוכל את זה. אז ברור שאיכות האיסור קיימת גם בחצי. כל מה שחסר זה רק הכמות. לכן בעצם זה אסור. רק השיעור חסר. תודות, תודות. כבר הקראתי את השאלות? לא, כבר עניתי עליהן, בסדר. אוקיי, אז זה הכל.

[Speaker G] רגע עוד שאלה. כן כן.

[הרב מיכאל אברהם] איריס אבל זה בסדר מבחינתך? רק היא עונה רק בצ'אט לכן אני רוצה רק לוודא. תראי בסיכום בעצם הדברים מופיעים. אני רואה שהיא, אוקיי אני מקווה שאיריס קיבלה מענה. טוב, בואו נעבור הלאה.

[Speaker G] שאלה קצרה. לגבי אני יודעת שאסור לעשות ניסויים.

[הרב מיכאל אברהם] עוד שאלות? אוקיי, אז אני אשלח לכם את הסיכום ואת ההקלטה. נתראה בעזרת השם ביום חמישי, אני עוד אשלח לכם כמובן לקראת יום חמישי. להתראות.

[Speaker G] תודה רבה רבה. ביי. ביי.