מחלוקות – שיעור 5

טוב רציתי קצת לחבר את מה שאנחנו עושים לעניינו של היום. נראה לי שזה לא על דרך דרוש אבל זה כן זה מתקשר לנושא שלנו. אנחנו עוסקים במחלוקות. דיברתי קצת על ההשתלשלות ההיסטורית של המחלוקות, הזכרתי צורות הסתכלות שונות על המחלוקת. דיברתי בפעם הקודמת על המשמעות של הדעות השונות. האם שתיהן צודקות, רק אחת מהן, כן, סובלנות, פלורליזם והמסתעף. אני רוצה עכשיו קצת להיכנס לאיך בכלל נוצרת דעה. זאת אומרת למה נוצרות דעות שונות? אני לא מדבר היסטורית, אלא שני אנשים מתווכחים למה בעצם או למה שיהיה ויכוח. התיאור בגמרא, מה שהרמב"ם מביא, ירושלמי, מה שהרמב"ם מביא שתלמידי הלל ושמאי שלא שימשו כל צרכם ולכן בעצם התחילו המחלוקות. דיברתי על זה קצת שהתגבשו המחלוקות. היו מחלוקות אני מניח גם קודם אבל התגבשו לכלל שני בתים שחולקים זה על זה בהרבה נושאים ואיכשהו לא מצליחים להגיע לעמק השווה, להגיע לפתרון מוסכם או להכרעה. אז ההנחה היא שפשוט אנשים לא שימשו כל צרכם. באופן בעולם אידיאלי, במצב אידיאלי, לא היו אמורות להיות מחלוקות. ואז השאלה שכל השאלה שבה עסקתי עד עכשיו או לא כל השאלה אבל חלק מהזמן עסקנו בשאלה האם המוסר אמור להיות צינור חלול או שיש לו איזשהו ערך מוסף לחומר שאותו הוא מעביר הלאה, כן, במרוץ השליחים הזה מדור לדור, בעצם היא מתרוקנת מתוכן למעשה בגלל שזה ארטיפקט. זה שאתה לא צינור חלול זה רק בגלל שמשהו השתבש. זאת אומרת אם הצינור היה בנוי כמו שצריך אז גם אם הוא לא היה חלול הכל היה עובר אותו דבר. ההנחה שכשאני שואל את השאלה האם הצינור של המוסר אמור להיות חלול או שיש בו חיכוך, שהוא משפיע נופך משלו על החומר שהוא מעביר, מניחה שהתוצר אמור להיות תלוי בבן אדם. זאת אומרת והשאלה אם זה לגיטימי ועד כמה צריך לנסות לנטרל את זה, אבל ההנחה היא שהתוצר בעצם אם לא ננטרל את זה הוא תלוי באדם. אבל אם באמת התיאור של הירושלמי, של הרמב"ם, שאומר שהדבר הזה הוא רק תוצאה של הידרדרות של זה שאנשים בעצם נעשו פחות מיומנים, לא שימשו כל צרכם, שכחו את החומר או את הכלים, כלי הניתוח או את ההלכות עצמן, את התכנים עצמם, בכל מקרה אז נוצרה בעיה שהיא בדיעבד. זאת אומרת אוקיי כרגע יש לי בעיה שהחומר שעובר אליי תוצר של האדם ולא באמת מה שניתן למשה בסיני. אבל זאת בעיה שנוצרה בדיעבד, באופן עקרוני זה בכלל לא היה אמור להעסיק אותנו העניין הזה. נכון שאחרי שהבעיה נוצרה צריך לטפל בה, בסדר, זה המצב. לא יעזור שבמצב אידיאלי זה לא היה אמור להיות, אנחנו לא במצב אידיאלי. עכשיו השאלה מה עושים עם זה? אבל אני הרי לא דיברתי על זה במישור של אוקיי מה עושים עם זה, זה נתון, מה לעשות עם זה. אלא אני שאלתי האם בכלל אנחנו מוכנים לראות בתורה שנוצרה על ידי בני אדם תורה. עכשיו מה זה נקרא תורה שנוצרה על ידי בני אדם? ברור שזה מניח באיזשהו מובן שאם הבן אדם שיצר את זה היה בן אדם אחר, אז התורה שנוצרת אולי הייתה אחרת. כי אחרת זה לא באמת תורה שנוצרה על ידי בני אדם. אם כל בני אדם היו מייצרים את אותה תורה, אז בסדר, אתה יכול להגיד שזה נוצר על ידי בני אדם אבל זה לא ממש משנה. זאת אומרת זה בסופו של דבר זאת התורה שהקדוש ברוך הוא, זאת אומרת זה לא ההיכי תמצי איך היא הגיעה לידיעתנו, אם זה היה האדם הזה או האדם ההוא, זה לא ממש משנה אם כולם מייצרים את אותו דבר. לכן אני עכשיו רוצה לסגת צעד אחד אחורה מהדיון שעשינו עד עכשיו ולשאול את עצמנו איך בעצם נוצרות מחלוקות. האם באמת זה איזשהו סוג של תקלה היסטורית? האם זה רק בעיה של כמו שהירושלמי מתאר פשוט זה מה שהם אומרים. יש? הרב בשיעור הקודם קודם אמרת שכמו רבי אליעזר שהוא אמר להם בשביל מה איזה מקום יש לכלי ניתוח בכלל, אתה רק צינור, מה תנתח בתוך הצינור? לא, אני מניח שהרי ברור שמשה רבנו לא העביר לדורות הבאים את כל הסיטואציות ואת כל היישומים שהתעוררו אי פעם, זה פשוט לא מעשי. הוא העביר להם את העקרונות ואת ההלכות הבסיסיות. עכשיו ההנחה היא שהיישומים הם משהו מכני לגמרי, זאת אומרת היישומים זה רק לקחת את ההלכות שקיבלנו ולראות איפה זה מתיישם ואיך זה מתיישם אבל באופן עקרוני זה אמור להיות אוניברסלי, לא תלוי בגורם שמקבל את ההחלטה. ברור שמשה רבינו לא אמר לנו בכל סיטואציה מה צריך לעשות. אז בהכרח זו תורה של אנשים. לא, זה לא בהכרח. לא, תחשוב, אם למשל תחשוב שיש לך מחשב. בסדר? זה לא משנה הרי איזה מחשב יעשה את החישוב, בסופו של דבר לאותו אינפוט התוצאה תהיה אותו אאוטפוט. זה לא משנה כלום. עכשיו בהנחה ש… זה לא בכל המקרים בעולם? כן, ברור. אלא אם כן יש שיבוש במחשב. מה זאת אומרת? ברור. אותה תוכנה, אותה חומרה, אותו אינפוט, אותו אאוטפוט. אבל אם זו אותה חומרה, אותה תוכנה, זה צינור חלול. וזה בדיוק. אבל זה לא. מי אמר שלא? זו בדיוק השאלה. הרי מהמאמר שהביא הרב בעצמו, זאת אומרת, אם רבי אליעזר אומר להם מימיכם לא שאלתם אותי, הייתי אומר לכם שהוא טמא. מאיפה אתה יודע? מה זאת אומרת, היינו שואלים אותך והיית אומר שהוא טמא? למה? עכשיו אתה מחזיר אותי למה שדיברתי כבר. אמרתי שאני חוזר צעד אחד אחורה. אני עכשיו חוזר צעד אחד אחורה. אני אומר, כל מה שדיברנו עד עכשיו בעצם הניח שהמוסר הוא לא צינור חלול. עכשיו השאלה היא, למה המוסר הוא לא צינור חלול? זו תקלה? באופן עקרוני זה היה אמור להיות משהו אוניברסלי שפשוט עובר, זה בכלל לא משנה דרך איזה אנשים זה עובר? רק נתקלנו באיזושהי בעיה, ירידת הדורות, לא יודע מה, נוצרו שיבושים, לא שימשו כל צורכם, כל מיני דברים מהסוג הזה? או שבאמת יש משהו סובייקטיבי בחשיבה שלנו, בניתוח שלנו, שזה בילט אין שאנשים שונים יגיעו לתוצאות שונות? עכשיו לפי דברי רבי יהושע בגמרא שם, משתמע שהוא סובר שבעצם לכתחילה התורה צריכה לקבל את הפרשנות הסובייקטיבית של… כן, אבל השאלה אם הדבר הזה הוא רק תוצאה של מצב שנוצר. תקלה הביאה לזה שאנחנו מייצרים תורות שונות. טוב, עכשיו השאלה היא מה לעשות, אז רבי יהושע אומר, אוקיי, בוא נהפוך את זה לאידיאל. אבל משתמע, למרות שלרבי אליעזר משתמע שהוא מעביר את הצינור, הוא מעביר דרך צינור. אתה אומר שאם זו הייתה רק תקלה, אז מה אכפת לך? לך תשאל את רבי אליעזר, אצלו לא היו תקלות, הוא ידע בדיוק מה עבר מהדורות הקודמים. אי נמי. לכן, וזה באמת מה שאמרתי בפעמים הקודמות, היה איכשהו הנחה פשוטה שהדבר הזה הוא לא סתם תקלה, אלא ככה זה וככה זה כנראה גם אמור להיות. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כבני אדם וכנראה שהוא היה אמור לקחת בחשבון שאנחנו אנשים שונים עם מחשבות שונות ונגיע לתוצרים פרשניים או יישומיים שונים. אבל מצד שני בירושלמי איכשהו כתוב שזה לא שימשו כל צורכם, וגם ברמב"ם כתוב שלא שימשו כל צורכם. אז רבי יצחק הוטנר כבר מדבר על העניין הזה והטענה שלו זה שהוא, אני חושב שהוא אפילו מביא איזה מקור ברמב"ם, לא הסתכלתי עכשיו, אני צריך לבדוק את זה עוד פעם, שגם הרמב"ם עצמו רומז במקום אחר שיש פה משהו שהוא כן אידיאלי, שזה לא רק איזושהי תקלה. ויכול להיות שבמובן מסוים התקלה הזאת היא תקלה ששיבחה את התוצר ולא קלקלה אותה. זה יכול לקרות. יש לי חברותא מהעבר שתמיד שהייתי מציע תירוץ לקושיה של רבי עקיבא איגר, שרבי עקיבא איגר נשאר בצריך עיון, אז הוא אמר לי טוב, עכשיו יש לך שתי טעויות. זאת אומרת, רבי עקיבא איגר נשאר בקושיה בצריך עיון על הגמרא, אז הוא טעה טעות אחת, ואם אני יישבתי את רבי עקיבא איגר, הרי ברור שלא ידעתי יותר טוב ממנו, אלא לכל היותר עשיתי מספר זוגי של טעויות והגעתי לתוצאה הנכונה. זאת אומרת אני מצליח להסביר את הגמרא. זאת אומרת לפעמים השיבוש יכול להביא אותי לתוצאה טובה יותר למרות שבאמת במקור זה סוג של שיבוש. רק צריך לעשות מספר זוגי של שיבושים. כן, זה דרך משל כמובן. וכל תקלה בניסוי פיזיקלי מביאה אותך לתגליות חדשות. נכון, יש הרבה פעמים או אפילו במסורת ההלכתית יש שיבוש בגרסה. הזכרתי את זה אני חושב פעם, יש הרמב"ם בהלכות שכירות נדמה לי, הרמב"ם כותב שם, הוא מדבר שם על חיוב של שומר אם הבהמה שנמסרה לך לשמירה הזיקה. כן? שכתוב בגמרא שהשומר חייב, זאת אומרת השומר נחשב כמו בעלים. אם קיבלתי שמירה לשמור על הבהמה, לא לשמור מפני הבהמה, זאת אומרת לא לשמור שהבהמה לא תזיק אלא שלא תוזק, אבל ההנחה הפשוטה בגמרא היא שמי ששומר על הבהמה שלא תוזק אמור גם להיות אחראי שהיא לא תזיק. אתה נכנס במקום הבעלים. וזו שאלה גדולה למה, הרי אתה לא בעלים וצריך שיהיה ממונו ושמירתו עליך, אבל זו הנחה פשוטה בגמרא. עכשיו ברמב"ם כתוב לא ככה. ברמב"ם כתוב שהשומר פטור. אולי אם לא תופסים את הבעלים יש שם איזושהי הערה, אז יכול להיות שכן אפשר, אבל באופן עקרוני השומר פטור. אז כולם מעירים שזה נגד גמרות. אז המגיד משנה מציע איזשהו תירוץ. עכשיו כשמסתכלים. כשמסתכלים על הכסף משנה בצד השני של הרמב"ם, אז הוא מביא שמה שרבי אברהם בן הרמב"ם מביא שאבא שלו אמר שזו טעות סופר. טעות סופר, זה פשוט נפל שמה כנראה איזה "לא" בהלכה. לא, ברמב"ם. ברמב"ם פשוט המדפיס טעה, הבחור הזעצר. זאת אומרת הרמב"ם התכוון לכתוב מה שכתוב בגמרא ונפל שיבוש. אבל בסופו של דבר אחרי שנפל השיבוש המגיד משנה מצא איזשהו הסבר שמיישב את זה עם הגמרא. עכשיו מה לעשות עם זה? נכון שאם לא היה נופל השיבוש הזה המגיד משנה לא היה חושב על הרעיון הזה ולא הייתה שיטה כזאת בהלכה. נפל השיבוש, אבל אחרי שנפל השיבוש המגיד משנה מוכן לעמוד מאחורי זה. זאת אומרת אז יכול להיות שהרמב"ם לא אמר את זה. בדיוק. אפשר להגיד את זה. כן. אז נוצרה שיטה שלא הייתה נוצרת בלי השיבוש. אז זה דוגמה למשל למשהו שמראה לנו שמשהו שהוא בעצם שיבוש במהותו, לא אמור להיות טעות, אנחנו מנסים שלא תהיהנה טעויות בהדפסה. מה? שכל דבר עכשיו? לא, זו המסקנה הצינית. אבל המסקנה האמיתית, אם אני באמת מתייחס ברצינות להסבר הזה, אז אני טוען שלא, התגלתה פה שיטה שאם לא היינו לא היה קורה השיבוש הזה היא לא הייתה מתגלה. היינו מפסידים את השיטה הזאת בעצם. אתה יכול להחליט לא לפסוק כמוה, לא משנה לי, אבל התגלתה פה עוד שיטה הלכתית שרק השיבוש יצר אותה. אני מניח שיש הרבה כאלה דרך אגב. יש בגמרא הרבה מאוד מהתירוצים ומכל הדברים של הראשונים ושל האחרונים. יש בגמרא דברים כאלה שהגמרא אומרת אימא, תסיר "לא", אוקימתא אבל אז מוותרים, אז לא מוצאים תירוץ. אומרים את זה בדרך כלל כשאין תירוץ. לא, הגמרא אומרת לא, תגיד "לא". ברור, אבל זה הפוך, זה בגלל שלא מוצאים תירוץ. אם היו מוצאים תירוץ אז לא היו צריכים לתקן את הגרסה. לא היו צריכים את החיסורא מחסרא. זו ראיה שאי אפשר להסביר כל דבר כנראה. אם היה אפשר להסביר כל דבר אף פעם לא היינו מגיעים לחיסורא מחסרא ולאוקימתות. אבל כל דבר שאפשר לתרץ זה כאילו זה נחשב להגיד שזה כחלק מהפסיקה? כן, זאת אפשרות. אתה יכול להגיד שזה כחלק מהפסיקה? לא, לא כחלק מהפסיקה, זאת שיטה הלכתית. השאלה אם אתה לא תפסוק כמוה אל תפסוק כמוה, אם זה נראה לך דחוק אין בעיה. אבל הוא מצא ערוץ פרשני שהוא מוכן לעמוד מאחוריו המגיד משנה, ובכל זאת לא היה קטלא קניא. בסדר? הוא מצא ערוץ פרשני שלא היה נוצר אם לא הייתה פה הטעות הזאת ברקע. אתה יכול להגיד לי זה נראה דחוק בגמרא ולכן אני לא פוסק כמוהו, אבל שיטה כזאת ישנה. זאת אומרת אפשרות כזאת לפרש את הגמרא ישנה. בשיעור אני יכול להגיד את זה כאחת האפשרויות. אוקיי? האפשרות הזאת לא הייתה נוצרת אם לא הייתה הטעות. אז אפשרות, אתה כאילו יצרת את זה, הוא חיפש תשובה, אני לא יודע, זה כאילו… נכון, אבל הוא מוכן לעמוד מאחוריה, הוא אומר זאת אופציה לפרש ככה את הגמרא. אתה לא תפסוק פסיקה פה משפטית אם תמצא איזה פתח? אז הוא מצא פתח. זה בדיוק הנקודה. מה אכפת לי מה האילוץ שגרם לו, היא אמיתית. אם בסופו של, תראה, אם ההנחה היא שיש פה איזה יושר מינימלי. אני יכול להציע תירוץ דחוק אבל הוא צריך להחזיק מים, זאת אומרת אתה לא יכול להיות כי ככה נראה לי. אוקיי? אז המסקנה היא שהתירוץ מחזיק מים, זה שיש לך הכרח זה לא מספיק, צריך שגם התירוץ יעמוד. אוקיי? נכון שבלי ההכרח לא הייתי מגיע לזה, אבל אחרי שיש את ההכרח מצאתי ערוץ שבלעדיו לא הייתי חושב עליו. אגב, לפעמים פתאום אנחנו נגלה שהערוץ הזה הוא אפילו נורא הגיוני. זה איזו אופציה בגמרא שאולי לא היינו חושבים עליה לולא האילוץ, כי בקריאה ראשונה זה לא עולה ואין סיבה לחשוב עוד פעם. אבל במחשבה שנייה לפעמים אנחנו יכולים אפילו לגלות שזה יותר הגיוני מהאופציה הראשונה. זה גם יכול לקרות. ואז בכלל זה יכול אפילו להיות להלכה. אפילו אם לא, זאת אומרת ברמה העקרונית אנחנו רואים שנוצר פה עוד ערוץ פרשני שלא היה נוצר בלי הטעות הזאת. אין איזה שלב שאתה יכול להגיד כאילו תשמע זה מוגזם כאילו? ברור שיש. אם התירוץ הוא דחוק. אם התירוץ הוא דחוק אני לא אקבל אותו גם אם הוא נוצר. אני לא אומר שצריך לפסוק עכשיו כמו המגיד משנה. אבל כן אפשר להגיד אותו בשיעור, זאת אומרת בתור אחת האופציות. לפעמים הוא אפילו יהיה יותר הגיוני מהאופציה השנייה רק לא היינו חושבים על זה לולא היה פה השיבוש הזה. אחרי שזה קרה פתאום גילינו אופציה מאוד מעניינת. זאת אומרת יש הרבה פעמים ברמב"ם, יש סתירות בין הרמב"ם לגמרא. בסדר? הספורט הלאומי זה ליישב את הרמב"ם, נכון? עם הגמרא. אף פעם הוא לא כותב כמו הגמרא. אז אנחנו הספורט הלאומי זה ליישב את הרמב"ם עם הגמרא. עכשיו הרבה פעמים כשאתה חושב מספיק טוב, המוח היהודי כידוע הוא כבר מיומן בעניינים האלה, אחרי שאתה חושב מספיק טוב אתה פתאום מגלה אופציות מדהימות לפרש את הגמרא. אתה לא היית מעלה בדעתך לפרש ככה את הגמרא. אבל אחרי שעלית על זה זה פירוש נהדר. לפעמים הוא אפילו יותר משכנע מהפירושים שחשבת עליהם בהתחלה. היו לי כבר כמה מקרים כאלה. אבל לא הייתי מעלה בדעתי להגיד פירוש כזה אם לא הייתי מגלה את הרמב"ם הזה. שאגב פה זה לא שיבוש, אני רק מביא את זה כדוגמה למנגנון. זאת אומרת נניח זה שיבוש, יכול להיות שזה פירוש נכון ברמב"ם ובאמת ככה הרמב"ם למד. גילית רק את המנגנון אבל? רק את המנגנון. אין לך… כי אין לך פידבק… אני מכיר מהרב אפילו את בטעמא דקרא שהוא הביא שמה את הרמב"ם הזה שפוסק לא כמו הגמרא שמופיע במשנה ובגמרא לא… הוא מביא שמה וזה באמת כששומעים את זה זה יותר משכנע. מאשר אם אתה קורא את הגמרא כמו שהיא, נכון? אפילו תשאל את עצמך אם זה נכון או לא נכון, למרות שזה יותר משכנע. זה סברה! אז זה טוב, מה רע בסברה? אם זה נשמע יותר טוב, זה יותר טוב! אין שום רע בסברה, רק אם לך יש סברה אחת ולו יש סברה אחרת, אז יש ויכוח. מה חסר פה? ויכוחים בהלכה? נכון, בסדר, לא משנה. אבל אם לי זה נראה טוב אני הולך עם זה. זה לא שגילית אמת. למה? גיליתי את האמת, מבחינתי זאת האמת. אבל אף פעם אני לא יודע. יש משהו עלי אדמות שאתה יכול לדעת שהגעת לאמת? הרי כל האמת היא הערכות. לפניו הייתה לו סתירה והוא תמיד התנגש. אבל פה הרב הביא, טוב, לא משנה. לא, תמיד יש לי דעה משלי, מישהו אחר יכול להתווכח, מה לעשות? זה תמיד נכון. לכן גם אם יש שיבוש, זה רק בגלל ששטחנו אותו מספיק והצלחנו להכניס אותו לתוך איזה אלגוריתם שמראה שזה עובד עד הסוף. לא, השיבוש נוצר בלי קשר לאלגוריתם. השיבוש נוצר! עכשיו אני רוצה להסביר את השיבוש וזה יוצר את החידוש. וזה פתאום נראה לך גאוני. מאה אחוז. אבל אתה יודע, זה כמו בכל משפט, שני הצדדים הם משוכנעים במאה אחוז שהם… לא, אבל זה נראה לך הגיוני. אני לא עוסק בשני צדדים, אני עוסק בי, אני לבד בעולם. עכשיו אני שואל מה ההלכה. עכשיו אם אני מגלה אחרי השיבוש הזה איזושהי שיטה שלא חשבתי עליה קודם והיא נשמעת לי הגיונית, אני הולך איתה, אני פוסק כמוה. ואם מישהו אחר יתווכח איתי, זה יכול להיות גם בלי שיבושים, יש ויכוחים גם בלי שיבושים. מישהו אחד חושב כך והשני חושב אחרת. זה לא יכול להוביל לרפורמה? מה? זה סוג של רפורמה, כל הזמן כל אחד יבוא יזרוק שיטות. אתה מחליט שזה רפורמה, אני לא קורא לזה רפורמה. רפורמה זה לא לזרוק שיטות, לזרוק שיטות זה סך הכל פרשנות, אתה יכול להסכים איתה ויכול שלא להסכים איתה. רפורמה זה לא לעבוד בכלל במסגרת השיטות. אם אתה מתרץ פרשנות אחרת, והדעות שגויות, המחשבות שגויות. בוא נתווכח אם זה שגוי או לא. מה ובלי השיבושים אתה לא תגיע לדעות שגויות? מה תעשה בכל ויכוח שיש בלי שיבושים? סתם ויכוחים של בית שמאי ובית הלל, גם כן יש שיבוש, אחד מהם טועה, לא? אז המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע. מה? בין רבי אליעזר לרבי יהושע? אולי, במובנים מסוימים, אלא אם כן זה רק פתרון לתקלה שנוצרה. אם זה לכתחילה, אז אולי אחד הגיע לפתרון אחר. לכן ויכוחים הם לא תוצאה רק של זה. ויכוחים יכולים להיווצר בלי שום שיבושים והם נוצרים בשפע גם בלי שיבושים. יש ויכוחים כי אנשים חושבים אחרת. אז מה לעשות? ויכוחים, נתווכח ובסוף נשתכנע או לא נשתכנע. נסתדר. ברור שלא נגיע לוודאות. אף פעם אי אפשר להגיע לוודאות. מי שיש לו וודאות בסיפור הזה דומני שהוא משלה את עצמו. אבל יש לך סבירות ואתה הולך איתה. זה מה שאנחנו יכולים לעשות, אין לנו יותר מזה. אז אני חוזר לענייננו, אז בעצם השיבושים יכולים אפילו לייצר דברים, תוצאות חיוביות. גם השיבוש הזה שמתואר בירושלמי, שלא שימשו כל צורכם, יכול להיות שאפשר לקרוא את הירושלמי כפשוטו, כי הרבה אנשים טורחים על הירושלמי הזה ועל הרמב"ם הזה, איך להסביר שבכל זאת מחלוקת זה דבר אידיאלי. כמו שראינו בגמרא ביהושע ואליעזר ובחגיגה שם בדף ג', וכל הגמרות שעושות אידיאליזציה של המחלוקת, איך ליישב את זה עם התיאור הזה שזה בעצם תוצאה של תקלה? שלא שימשו כל צורכם. אז מוצאים כל מיני יישובים. אבל יכול להיות שלא צריך לחפש יישובים, אלא הנכון הוא שזה תוצאה של תקלה ועדיין התקלה הזאת יצרה משהו שהוא בעצמו חיובי. זה יכול לקרות. העובדה שזה תוצאה של תקלה והעובדה שהתוצר הוא חיובי לא סותרות אחת את השנייה. לכן הרבה פעמים, יוון החשיכה את עיניהם של ישראל, ורבי יצחק הוטנר אוהב לראות את זה על חנוכה. יוון החשיכה את עיניהם של ישראל, אבל בסופו של דבר כתוצאה מזה נוצרו מחלוקות, נוצרה שיטת ניתוח התלמודית. הוא טוען שכל התורה שבעל פה בעצם נוצרה מהמפגש עם החכמה היוונית. ונוצרו דברים נהדרים שאנחנו רק שמחים שהם נוצרו, למרות שהכל נוצר מאיזשהו מאבק נגד יוונים שהחשיכו את עיניהם של ישראל וניסו להעביר אותנו על דתנו ואסרו לקיים מצוות וללמוד תורה וכל הדברים. זאת אומרת הרבה פעמים, כן, השטריימלים נוצרו מגזירות. הוא אומר, אז יש כאלה שרואים גם בזה משהו חיובי. אז גם היום, אוקיי, זה נוצר מגזירה אבל עכשיו זה הפך לאידיאל אחרי שזה נוצר מגזירה. זאת אומרת הרבה פעמים זה אפילו טבע יהודי במובן מסוים, זו הדרך שלנו להתמודד עם גזירות. זאת אומרת להפוך את התוצר לאידיאל. אבל לפעמים זה באמת נכון. זאת אומרת למרות שיהודים רגילים לעשות את זה, לפעמים זה גם נכון. אז במקרה הזה אני חושב שלא בטוח צריך לחפש יישוב, אלא אין סתירה. העובדה שזה תוצאה של אנשים שלא שימשו כל צורכם זה נכון. אבל הרבה פעמים כשאתה משמש כל צורכך אתה קצת שבוי של הרב שלך. אם אתה יודע לשכתב בדיוק את צורת המחשבה שלו, אז אתה בעצם אומר ממש כמוהו, ולכאורה זו מסירה נהדרת, אתה צינור חלול, אתה מעביר בדיוק את מה שהוא העביר לך, אתה מעביר הלאה והתורה עוברת במדויק. אבל המון אופציות שהיו אמורות להיווצר לא ייווצרו ככה. ולכן אתה כמובן לא אמור לשבש את עצמך כדי ליצור אופציות, את זה אנחנו לא עושים. אבל לכן השיבוש הוא שיבוש, זאת אומרת זו תקלה. אבל אחרי שיש תקלה יכול להיות שייצאו ממנה דברים יפים מאוד, כמו שסיפרתי לכם פעם. המגיד שיעור שלי מבני ברק, אז הוא לימד אותנו מסכת סוכה. סיפרתי את זה, הוא לימד אותנו מסכת סוכה. ואז עוד לא היו שיעורים של רב שמואל רוזובסקי, הוא היה תלמיד מובהק של רב שמואל רוזובסקי. ואז עוד לא היו שיעורים של, ספרים, שיעורי רב שמואל רוזובסקי. אז טוב, למדנו מסכת סוכה. באותה שנה יצא הכרך הראשון של שיעורי רב שמואל רוזובסקי, שזה היה על סוכה. האדומים, לא השיעורים הכלליים, השיעורים היומיים. הם שניהם אדומים. הקטנים יותר, השיעורים היומיים. בקיצור, אנחנו מסתכלים בספר, והאמת זה פשוט בול השיעורים שהוא נותן לנו. זה היה מביך. זאת אומרת, הוא לא אמר שזה בשם רב שמואל, והוא פשוט נתן לנו את השיעור של רב שמואל בלי להגיד, כאילו שזה שיעור שלו. טוב, אנחנו נבוכים, מתלבטים מה לעשות, בסוף החלטתי לגשת אליו לשאול אותו בכל זאת. הייתי הוותיק שמה בחבורה, אז הרשיתי לעצמי. תשמע כבוד הרב, או הרב, לא נעים, זאת אומרת, אבל יצא שיעורי רב שמואל על סוכה, אתה יודע? אמר, לא, לא שמעתי על זה. והאמת שהשיעורים שלך הם פשוט בול מה שיש שם. הוא הסתכל עליי, הוא היה המום. אמר לי תשמע, לא ראיתי את שיעורי רב שמואל ולא למדתי אצלו סוכה. לא למדתי אצלו בכלל סוכה. אבל מה שהוא מייצר זה בדיוק מה שרב שמואל אמר על הסוגיה. אני אומר לכם, הדמיון הוא מדהים. זאת אומרת, זה פשוט אחד לאחד. וזה בדיוק תלמידים ששימשו כל צורכם. הוא שימש את רב שמואל, הוא היה דבוק לרב שמואל, הוא העריץ אותו, עשיתי לו את השנה כשאמרתי לו את זה, כי הוא פתאום קיבל איזשהו פידבק שהוא חושב נכון. כל מה שהוא אמר היה כתוב בשיעורי רב שמואל, זאת אומרת הוא לא צריך ללמוד את סוכה אצל רב שמואל, כשהוא לומד לבד זה גם יוצר רב שמואל. עכשיו, מבחינתו זה פסגת האושר היה. אני ככה לא מסכים כל כך, זאת אומרת, אני חושב שזה בעייתי קצת. אבל הוא מבחינתו זה היה פסגת האושר. עכשיו, זה לא אומר שאני חייב עכשיו לשבש את המחויבות שלי לרב שמואל או לנסות לחלוק עליו בכוח, סתם כדי לא להסכים איתו. לא, להיפך, אם הוא תלמיד חכם גדול ואתה מסכים איתו, לך עם זה. זה לא, אני לא טוען שהוא עשה משהו לא בסדר, אבל התוצר היה בעייתי. התוצר היה בעייתי כי הוא לא גילה אופציות שהוא יכול היה לגלות אותן. והוא לא גילה כי הוא היה צמוד לשיטה של רבו. ולכן מצד אחד זאת תקלה, אנחנו לא אמורים לייצר את התקלה הזאת לכתחילה, אבל מצד שני התקלות האלה מייצרות דברים שהם דברים חיוביים. ומה זה בעצם אומר? הרבה פעמים בן אדם שמשמש את רבו כל צורכו, במיוחד באידיאולוגיה האליעזרית, רבי אליעזר, כן? שאומר שאנחנו אמורים להיות צינור חלול, זה בן אדם שגם אם הוא לא בנוי כמו רבו, ואני מניח שהיו הבדלים בין צורת החשיבה הטבעית של המגיד שיעור שלי לבין צורת החשיבה של רב שמואל. זה לא שבטבעי הוא בדיוק נולד כמו רב שמואל, הוא חושב כמו רב שמואל, במקרה הוא נפל אצלו לשיעור, אבל האמת שהיה לומד אצל רב יאנק'ל הוא היה יוצא אותו דבר כי זה הוא. זה לא כך, נכון? הרי ברור שהוא כופף את עצמו לרב שמואל וניסה לבנות את כלי הניתוח וכלי החשיבה שלו בדיוק כמו רב שמואל. ולכן זה יצא ככה. אז במידה מסוימת הוא קצת כופף את עצמו בשביל שזה יקרה. ובמובן הזה זאת האידיאולוגיה של רבי אליעזר. ומה שאני בעצם רוצה לטעון זה שפה יכול להיות שיש באמת איזשהו שיבוש, כי אתה לא צריך לכופף את עצמך. זאת אומרת, וכאן זה ויכוח אידיאולוגי, אבל אתה לא צריך לכופף את עצמך. אני למשל לא לומד בכלל כמוהו. אבל מה אתם מדברים? ויכוחים, הם בסדר, אבל הוא, כל מה שלמדתי למדתי ממנו. ואנחנו לא מסכימים כמעט על שום דבר. זאת אומרת, ועדיין לדעתי כל מה שאני אומר זה ממנו. דיברתי על זה פעם עם ההספד של הרב קוק על הסוכטשובער, שהוא כתב למחבר של הסוכטשובער את ההספד, אז הוא כתב שם שרבי אליעזר, אמרתי את זה פה, רבי אליעזר שאמר לא אמר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, ומצד שני כתוב שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. אז הרב קוק אומר שם שהוא שמע מפי רבו דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, ונדמה לי שגם רבו לא שמע את זה. זאת אומרת, זה אמיתי לגמרי. זאת אומרת, כל מי שלמד אצל מישהו ככה באינטנסיביות, אני חושב מכיר את החוויה הזאת. זאת אומרת, אני שמעתי אצלו דברים שהוא עצמו לא מסכים איתם, אבל הוא אמר אותם. אני מתעקש שזה מופיע אצלו. הוא אמר את זה, המגיד שיעור שלי. זאת אומרת, למרות שהוא עצמו לא מסכים. כי יש משהו באוזן שלי ששמעה את זה מתוך מה שהוא אמר. אני באמת חושב שזה שם. עכשיו, הוא לא רק האומר, הוא גם השומע, אז הוא בתור שומע שונה ממני כשומע. גם אם אנחנו שומעים את אותו אומר, התוצאה שלנו היא תוצאה שונה, כי השומעים הם שונים. מבינים? זאת אומרת, אז הוא שומע את עצמו, הוא מבין אחרת ממה שאני מבין ממנו. אוקיי, זה סתם… טוב, זה מעניין, דיברתי פעם על הספר של רון אהרוני, החתול שאיננו שם, שהזכרתי אותו פעם, הספר של… אז הוא מדבר, הוא מנסה להגדיר שם פילוסופיה והוא טוען שכל הפילוסופיה זה ערבוב בין סובייקט לאובייקט. זאת אומרת, כל סוגיות הפילוסופיה הוא מראה אותם אחת אחרי השנייה. זאת אומרת, כל סוגיות הפילוסופיה כולן זה כשל אחד גדול. ואותו כשל בדיוק. הכשל שבו הפילוסוף בעצם לא מבחין בין עצמו כאובייקט לבין עצמו כסובייקט. כשאני חושב על איך שאני חושב, אני מופיע פה בשני תפקידים. אני הנושא שעליו חושבים ואני הגורם החושב. כל המעגליות הזאת. כן, כן, ולכן מזה הוא טוען שמזה יוצאות כל סוגיות הפילוסופיה עד האחרונה. כולן. רש"י וכו'? לא משנה עכשיו, זה קצת מורכב, אני לא בטוח שאני גם מסכים, אבל זאת הטענה שלו. זה אומר גם פה, אבל זה נקודה חשובה כי גם פה באמת אני מרשה לעצמי להתווכח איתו על המשמעות של מה שהוא עצמו אומר. אמיתי, זה לא דרוש. אמיתי לגמרי. אני חושב שאני צודק והוא טועה. אני מפרש אותו יותר נכון ממה שהוא מפרש את עצמו, את המגיד שיעור שלי. למה? כי הוא כשהוא מפרש את עצמו אז הוא שומע את מה שהוא אומר. הוא מפרש את עצמו, הוא הסובייקט. אני מדבר עליו כאובייקט. מה כתוב במה שהוא אמר? לא מה כתוב, אלא מה המשמעות של מה שהוא אומר. וכאן באוזן שלי אני שומע משמעויות אחרות. שאגנון פעם אמר אתם רוצים לשמוע קורצווייל, כן? כן, כן, ששאלו אותו מה התכוונת? ואני לגמרי לגמרי מסכים. בעיניי זה לא בדיחה. זה מציאות. הוא צודק. וזה בדיוק זה. הרבה דברים שהכותב לא מתכוון. כן, כן, יש. אבל הדברים האלה נמצאים בתוך הדברים למרות שהסופר לא יודע את זה. קורצווייל מצא אצל אגנון דברים שאגנון בעצמו לא ידע שהם שם. מה? לא רק שלא ידע, הוא התנגד לזה. יכול להתנגד אפילו, זה לא חשוב. זה לא חשוב. וזה אמיתי, זה לא התפיסה הפוסט-מודרנית הזאת שאומרת שאין לך סמכות וזה לא שלך ותעשו מה שאתם רוצים מהפרשנות. לא, זאת הפרשנות האמיתית. זה תת מודע כאילו? תת מודע או מוסתר? כשאתה מנתח את עצמך הרבה פעמים אתה לא מבין את עצמך נכון. זאת אומרת, יש למשל אנשים, זה בהפלגה כבר, אבל יש אנשים שלמשל מחויבים למוסר. לדעתי אי אפשר להיות מחויב למוסר בלי להאמין באלוקים. דעתי האישית. עכשיו, איך אני מסביר אתאיסט שמחויב למוסר? אני טוען שזה אתאיסט שלא מבין את עצמו. הוא בעצם מאמין באלוקים והוא רק לא מודע לזה. ואז כשאתה דוחף אותו לקיר אז הוא מנפיץ לך כל מיני תשובות, לא לא, אני בכלל לא מאמין למוסר, רק נוח לי לפעול כך פשוט, אני פועל כי נעים לי להיטיב או לא נעים לי להרע. כל התיאוריות יוצאות מזה. מההתכחשות לאיזושהי אינטואיציה. לא התכחשות מודעת, אלא חוסר הבנה של מה באמת עומד מאחורי ההתנהגות שלך. והרבה פעמים כשבן אדם מנסה לפרש את עצמו הוא נדחק כי הוא לא מבין מה באמת. אם הייתי מציג בפניו את האופציה הזאת הוא היה מודה לי. לפעמים אפילו אם אני מציג בפניו את האופציה הזאת הוא לא מודה לי כי הוא לא מוכן לקבל תזה כזאת. זה נראה לו מיסטי, מה זה אלוקים? אני לא מאמין בדבר כזה. אם אתה תגיד דבר כזה לאתאיסט הוא בחיים לא יודה לך. אבל מצד שני, אם אתה תצליח לשכנע אותו שזה לא מתיישב עם מחויבות מוסרית, אז הוא יצטרך להנפיץ משהו כי הוא לא רוצה לעזוב את המוסר, הוא כן מחויב למוסר, אבל הוא לא מוכן להאמין באלוקים כי זה פרימיטיבי. אז מה הוא עושה? אז הוא מסביר לך שמוסר זה הסכמה חברתית, מוסר זה סתם בא לי להתנהג מוסרי, אני בכלל זה לא מחויבות, זה רק נחמד לי להתנהג ככה. ולמה אתה שופט אחרים? כי נחמד לי לשפוט אחרים וכל מיני תירוצים מופרכים בעיניי. אבל הם כולם נובעים מזה שבן אדם לא מבין את עצמו, במקרה הטוב. לפעמים הוא סתם עובד עליי ועל עצמו. אבל אני אומר, לפעמים זה כנה, לפעמים אני חושב שהוא באמת לא מבין את עצמו עד הסוף. לאו דווקא הכרחי, יכול להיות גם שאתה יודע, וואנס אמרת ששום דבר לא הכרחי. אבל זה כמו חוקים. בסדר, כדאי אולי לשאול את המחוקק למה הוא התכוון? אין טעם לשאול אותו. מה שכתב, מה שכתבו זה מה שיש. לא, זה שאלה של אידיאולוגיה פרשנית במשפט. אפשר לדון למה באמת, האם לשאול את המחוקק, לא לשאול את המחוקק. לכאורה אם הרציונל של החוק קובע, וואנס יצא חוק אז עכשיו הוא נתון לפרשנותם של אחרים. בסדר, כי אתה מניח באידיאולוגיה או בתיאוריה המשפטית שלך שהמחוקק הוא לא הסמכות, החוק הוא הסמכות. בסדר, אפשר לדון עכשיו אם זה הגיוני, לא הגיוני, למה עושים את זה, כל הקשר לגופו. אבל בפילוסופיה כשאני רוצה לדעת מה מישהו חושב, אז אני רוצה לדעת מה הוא חושב, לא מה הוא כתב. אז כשאני רוצה לדעת מה הוא חושב לכאורה אני אמור לשאול אותו, אבל לא, לפעמים אני אפרש אותו יותר טוב ממה שהוא מפרש את עצמו. כי אני מסתכל מבחוץ. יש יתרון מסוים להסתכלות מבחוץ, יש כמובן חסרונות, אבל אני אומר לפעמים יש משהו שאתה יכול לתפוס את הדברים. אתם יודעים, יש הוויכוח בתחילת האנתרופולוגיה, היה ויכוח מאוד. יש ויכוח בשאלה האם אתה אמור להתערות בתוך השבט שאותו אתה חוקר, לחיות איתם ולהבין מבפנים איך העסק עובד, איך הם חושבים, איך הם מתייחסים לדברים, או להפך, לשבת על הגבעה מלמעלה עם המשקפת, כן, כמו בטנקים, המשקפת, ולתעד את העובדות באופן מדעי, לא להיכנס בכלל לממד הסובייקטיבי ולשמור על ריחוק מדעי. עכשיו אני חושב ששני הצדדים הם לא מופרכים, זאת אומרת יש פה, זאת אומרת אתה, אני חושב שאם היה אפשר להיכנס פנימה ועדיין לשמור על ריחוק, זה היה הכי טוב. לא יודע עד כמה אפשר לעשות את זה, יכול להיות שאפשר, אני חושב שבמידה מסוימת אפשר. אבל זה נכון, יש שני צדדים כאלה. לפעמים מבחוץ אתה תופס יותר טוב, ולפעמים אתה מפספס כי משהו שמבינים מבפנים אתה לא יכול להבין מבחוץ. לחשוב מחוץ לקופסה, יש כאלה שחושבים רק מחוץ לקופסה. כן, לחשוב מחוץ לקופסה, אבל לחשוב מחוץ לקופסה של עצמך. אז הטענה בעצם, אם אני חוזר עכשיו לענייננו, זאת אומרת נסוגתי צעד אחד ואני עכשיו מחזיר אותו חזרה, הטענה היא שבאמת בני אדם הם שונים. וכששימשו כל צורכם באותו מצב במירכאות אידיאלי, ששימשו כל צורכם ושלא היו מחלוקות, זה היה שיבוש. כי אנשים כפפו את עצמם לרבם. זאת הייתה האידאולוגיה של רבי אליעזר לדעתי, כי אנשים היו שונים, הם תמיד שונים, אנשים לא היו פעם שווים ופתאום נהיו שונים, זה לא זה התהליך. אנשים היו שונים, מה זאת אומרת? בתחומים אחרים של החיים, לא בתחום של תורה, אני מניח שהיו ויכוחים גם אז. אז למה בתורה עד ששימשו כל צורכם כולם הסכימו? כי כולם היו רבי אליעזר, כי כולם היו מן כאלה שכופפים את עצמם לרבם, איזושהי אידאולוגיה של צינור חלול, כן, בדיוק. נכון? אז הם שימשו כל צורכם והם בסדר, הם עשו את זה כמו שצריך, הם הקפידו לא לשבש שום דבר, הם שימשו כל צורכם, עד שקרה השיבוש ופתאום הם לא שימשו כל צורכם. ואז מה קרה? אז אתה כבר לא יודע מה רבך אומר, כי לא שימשת אותו כל צורכך, אתה לא דבוק בו לגמרי. מה אתה עושה? אתה אומר מה שאתה חושב. ואז מה קורה? נוצרות מחלוקות. כי כל אחד אחר. נוצרות מחלוקות אבל המחלוקות האלה משקפות משהו אמיתי. כי מי אמר שרבך צודק? הרי יש צורות חשיבה שונות שמובילות למסקנות שונות וזה באמת מסקנות אפשריות. אז לכן השיבוש הזה שלא שימשו כל צורכם יצר בעצם, הוציא את התורה ממיצר למרחב, למרות שזה תוצאה של כביכול שיבוש. השחרור מהמחויבות לרב הרבה פעמים מעשיר את התורה ולא מצמצם אותה, זאת אומרת אתה, וזו אומנות מאוד עדינה. זאת אומרת כשאתה לומד אצלו אז תהיה דבוק אליו. אני מסכים שצריך תקופה מסוימת ככה להיצמד אליו, אבל מתוך מגמה שלאט לאט תבנה את עצמך ותעמוד על דעתך. זאת אומרת ומשם והלאה תעשה את מה שאתה חושב. רק אני חושב שלעשות את זה פרא, זה לא כדאי, כי אתה צריך בכל זאת לגבש את זה על ידי מישהו שהוא מיומן. זו המשמעות של מסורת, המשמעות של מסורת זה לא להעביר את הדברים אז איז בצינור חלול, המשמעות של מסורת זה לגבש את השיטה שלך בזהירות מתוך זיקה לכל מה שהיה עד אליך, לא להעתיק את מה שהיה עד אליך, אבל כן לייצר את זה. זאת אומרת אני אומר דברים שלא שמעתי אלא מפי רבי, אני אומר רק דברים ששמעתי מפי רבי, או הייתי יכול לשמוע מפי רבי, לא את הכל למדתי ממנו, אבל ברור שמה שאני אומר ומה שרבי אומר זה לא יהיה אותו דבר. זה עסק מאוד עדין, המסורת הפתוחה הזאת. זאת אומרת להיות מחויב לשלבים הקודמים של המסורת ומצד שני להיות אותנטי, זאת אומרת להיות מחויב גם לעצמך, לא להיות כפוף במובן מלאכותי לשלבים הקודמים. ואז בעצם מה שיוצא כתוצאה מזה, שבאמת השלב שבו עסקנו עד היום, היום נסוגתי צעד אחורה ועכשיו אני חוזר, הוא באמת שלב אידיאלי. זאת העובדה שיש דעות שונות זאת לא תקלה. זה תוצאה של תקלה אולי, אבל היא עצמה לא תקלה, אלא אנשים שונים חושבים בצורות שונות. וכיוון שהקדוש ברוך הוא ברא אותנו, כן, הרואה אוכלוסי ישראל מברך ברוך חכם הרזים, הקדוש ברוך הוא ברא אותנו שונים כנראה לא בכדי, כנראה שלכל אחד יש איזושהי יכולת לתפוס דברים באופן שונה ממה שמישהו אחר תופס דברים. ולכן אנחנו לא אמורים לוותר על האותנטיות שלנו, אלא אולי זמנית עד שאנחנו מתגבשים, עד שאנחנו לומדים, בהחלט כן, זאת אומרת צריך, לא צריך לעשות את זה מוקדם מדי. אבל כן מתוך מגמה שבסופו של דבר זה מה שיקרה ולכן מחלוקות בין חכמים, כשהם כבר מגובשים, אני מדבר על תלמידי חכמים שהם כבר מגובשים, אז הם כמובן צריכים להגיד את מה שהם חושבים, וכשהם אומרים את מה שהם חושבים אז יוצאות מחלוקות, כי אנשים שבנויים אחרת חושבים אחרת. אומרים דברים אחרים. עכשיו, התוצאה הזאת היא לא רק של איך שאתה בנוי כמובן, אלא גם של הסביבה שלך. זאת אומרת, בסופו של דבר זה נטוע בתוכך, הסביבה שלך, זה משפיע על איך שאתה בנוי. מה שאתה בנוי זה סכום של המון דברים, של גנטיקה, סביבה, חינוך, בית, חברה, כל מיני דברים. ביוגרפיה, זה מה שפגשת, מישהו אחר במקרה פגש דברים אחרים, יכול להיות שהוא התגבש קצת אחרת. וכמובן גם השיקול דעת שלך. בסופו של דבר אנחנו לא מכונות דטרמיניסטיות. אז יש את השיקול דעת שלך, אבל עדיין זה נמצא בתוך איזושהי מסגרת שהיא מסגרת שונה ממישהו אחר. ולכן אנחנו יכולים להגיע לתוצאות שהן תוצאות שונות. אבל אולי, אולי הירושלמי הרי מביע ביקורת על ה… הוא אומר, הוא מתייחס לזה כאל משהו לא טוב, שלא שימשו כל צורכם. אז אולי הירושלמי תפס את שיטת רבי אליעזר ובסדר, הרב הולך כשיטת רבי יהושע, זה בסדר גמור, אבל זה לא שיטת הירושלמי. טוב, אני לא יודע אם זה פירוש בירושלמי או לא, אני צריך לבדוק עוד פעם את הירושלמי כדי לראות האם זה חייב להיות שבאמת זה נאמר שם בביקורתיות. אני לא יודע, אבל זה תיאור עובדתי. זה נכון, זה קרה כשהם לא שימשו כל צורכם. התיאור העובדתי הוא נכון. השאלה אם יש שם גם שיפוטיות, אני לא זוכר. אני אסתכל, אני יכול לבדוק את זה. כי ברמב"ם עצמו יש ביטויים לכאן ולכאן, ברמב"ם עצמו זה ממש נראה סתירה. כי הוא מביא את זה, מצד שני יש מקומות שבהם נראה שזה כן הוא רואה את זה כן כמשהו אידיאלי. רגע, אז האידיאל שיש מחלוקת, כאילו, אני מנסה להבין, האידיאל הוא מה שהיה בהתחלה, שהיה כאילו באמת דעה אחת ודרך אחת, או כאילו… לא. כאילו לכאורה וזה כן, זה האמת. אם אנחנו חותרים לאמת… לא, ממש לא, לא נכון. האידיאל הוא שהתורה תעבור דרך האנשים ותיצבע בצבעים שלהם. אז הנה, והצבעים הם צבעים שונים. עוד פעם, העקרונות הם אותם עקרונות, אבל כל אחד שומע בעקרונות האלה משהו שונה. כולם דורשים כלל ופרט, אבל יש מחלוקת מה התוצאה. למה? כי אני מיישם את אותו עיקרון עצמו כמוך, אבל כיוון שאני זה שמיישם אותו, אז זה יוצא אחרת. אין דבר כזה, אין שניים שיחשבו אותו דבר. אני לא… זה כמעט לא קורה אגב. כשתיקראו בדקדוק למשל דברים של אחרונים, יש ראשונים ויש אחרונים, הדברים הכי קלאסיים שיש, אין שניים שמנסחים את זה באותה צורה. זה כמעט לא קורה. הם לכאורה אומרים אותו דבר, אבל כשאתה רגיש לניואנסים ואתה בודק טוב טוב, תמיד יש איזה שהם הבדלים. זאת אומרת, זה כמעט לא קיים שיש ממש את אותו ניסוח, אותם יסודות הכי קלאסיים שיש, מיגו, כוח טענה, כל האחרונים חוזרים על אותו דבר, כל אחד אומר את זה אחרת. כי זה הכללים הרב, זה לא התוצאה. זה רק הכלים, הנגזרות. זאת אומרת, בטח שיהיו אינסוף מחלוקות. אבל במתמטיקה לא יכול להיות דבר כזה. למה? כי אמרתי שהתורה זה לא מתמטיקה. נכון, בגלל שהתורה היא לא מתמטיקה, אז זה נכון. לא, לא שזה נכון, לא אמרתי שזה נכון. הרב, אתה יכול להגיד שביחס לאמת יש את אלו ואלו דברי אלוהים חיים. האמת היא אמת יותר גמישה. דיברנו על זה, דיברנו כבר שאמרתי שאני חושב שבסופו של דבר הצדדים ודאי שניהם צודקים. השקלול, שמה אני חושב שיש רק אמת אחת, בשקלול של הצדדים, לדעתי האישית. אבל זה בדיוק ההסבר לאלו ואלו דברי אלוהים חיים. כן, אבל זה גם שמה ההסבר הוא לא משכנע עד הסוף, כי זה נכון שזה על מכלול הטעמים, משחקים באותם הטעמים. אבל בסוף זה שני רוקחים שרוקחים זה שמונים עשרים, לא יודע, שבעים עשרים עשר, וההוא שבעים וחמש עשר חמש עשרה. במינון יש טעות, רק אחד צודק. בסדר, במינון של הטעמים, בסוף זה לא נכון, זה לא מתמטי. לא, אז זה לא נכון, אבל אם אתה מדבר על הטעמים, שאתה לא שוקל את הסברה של המגיד משנה כי הוא לא קיים, אז גם אם היית מכריע לטובתה אם היית מכיר אותה, אתה לא תגיע לזה, כי זה לא קיים. אז לכן קודם כל צריך להכיר את הסברה שלו, את הטעם שלו. האם יש לזה משקל גבוה? האם צריך לפסוק ככה או לא? שאלה אחרת, לא יודע. אבל הטעם הוא טעם אמיתי במובן מסוים, במשקל מסוים. בסדר? צריך לדון מה המשקל של זה. הרב, כשרוקח רוקח תרופה, אז היא צריכה לקלוע בדיוק. מאה אחוז, גם שפוסק פוסק זה צריך לקלוע בדיוק. אבל אין לו למה לקלוע בדיוק, כי יש מינון אחד שהוא נכון והמינונים האחרים לא נכונים. יש לו למה לקלוע, זה בדיוק אותו דבר כמו הרוקח. לטענתי, זה לא קורה. מה? זה לא יכול לקרות. ברור, כי יש אחד צודק ואחד טועה. מה זה אומר? מעשית, יש תמיד אחד שצודק ואחד שטועה. אין לנו דרך, לא שואלים את הקדוש ברוך הוא, אנחנו לא יודעים מי הצודק ומי הטועה. יש לנו כללים מה לעשות כשיש מחלוקת. וגם כששואלים, הוא אומר זה לא אני, אתם. לפחות אנחנו אומרים בשמו שהוא אומר לא בשמי. גם את זה אנחנו אומרים. הגמרא אומרת. כי זה מראה שזה נכון רק על הנגזרות, רק על השיטה של החישוב. לא האמת היא, כי אם הקדוש ברוך הוא אומר הלכה כרבי אליעזר ואומרים לו תשמע, אבל אחרי רבים להטות, כי זה המנגנון שמקבלים איתו את ההחלטה. נכון רק המנגנון שמקבלים איתו את ההחלטה. התוצאה לא משנה. לא נכון שהתוצאה לא משנה, מה פתאום שהתוצאה לא משנה? המנגנון לקבל את ההחלטות גובר על הבעיה שיש בטעות ההלכתית. אוקיי, אז הבאתי את דרשות הר"ן פעם. דרשות הר"ן שואל, איך דורשים מזקן ממרא לשמוע בקול הסנהדרין אם הוא הגיע להוראה, הרי הוא יודע שזה טעות? אתה דורש ממנו לטמטם את נפשו בעבירה רק בגלל לא תסור? אז הוא אומר כן, כי לא תסור גובר. וזה לא אומר שהם צודקים הסנהדרין. לא. הוא צודק, לשיטתו לפחות הוא בטוח שהוא צודק, אבל הערך של לשמוע לסנהדרין ולא לפרוץ את המסגרת של לא תסור גובר על הערך של לעשות את האמת. גם פה אני אומר אותו דבר. הקדוש ברוך הוא צדק, רבי אליעזר צדק מבחינת ההלכה. לא בשמיים היא זה כלל איך לפסוק, ומה האמת? האמת היא רבי אליעזר, זה ברור, הקדוש ברוך הוא אמר שרבי אליעזר צדק. אבל החשוב יותר לקדוש ברוך הוא שאנחנו נלך אחרי ההבנה שלנו ואחרי רוב הדעות מאשר שנלך אחרי האמת. לא בגלל שאין אמת. טוב, אבל זה כל הדיונים שעשינו פה. אז בעצם מה שיוצא זה שדעות של אנשים מתגבשות לאור האישיות שלהם, הנסיבות שלהם, הסביבה שלהם וכולי. עכשיו פה קורה דבר מאוד מעניין. יש הרבה אנשים שחושבים, לפחות אידיאולוגית, עוד פעם זה רבי אליעזרים כאלה, הם חושבים שזה נגיעות. ההטיות האישיות שלי זה נגיעות, צריך לנסות ולנטרל, הם יודעים שאי אפשר לגמרי לנטרל את זה, אנחנו בני אדם, לפחות המפוקחים שבהם, אבל לפחות ברמה האידיאולוגית הם אומרים שאנחנו צריכים כמה שאפשר לנטרל את זה. בסדר? ואני רוצה לטעון שלא. לא צריך לנטרל את הנטיות האישיות, את הגישה האפריורית שלך. תהיה כפוף ל… זה בדיוק זאת השאלה. להשאיר את הגמרא נגיד, או את הראשונים, לא יודע. בסדר, זה השאלה איפה אתה מעביר את הקו של מהו דבר בלי נגיעות. הראשונים לא היו נגיעות? הם לא היו בני אדם כנראה. אבל בסדר, לא, משמעות… זה יכול לחשוב על זה כשני פירושים, כלומר המשמעות של הכוונה היא להימנע מהנגיעות אלא להידבק למה שאמרו לפנינו. כן, אוקיי. לא, להימנע מהנגיעות במובן של הטיות רגשיות, זה גם אני מסכים, זאת אומרת יצרים, לעבוד עם הראש. לזה אני מסכים. אבל הרבה פעמים אנשים מבינים שכשייש לך דעה זה נגיעות. זאת אומרת אתה צריך לנסות ולהבין מה אמר רבי עקיבא איגר או המשנה ברורה ולא מה אתה חושב. ומה שאתה חושב זה נגיעות. בסדר? עכשיו אני טוען שלא. בהמשך של אותו עניין, זאת אומרת אני טוען שזה… רגע, ומה רבי עקיבא איגר היה צריך לעשות? אה כן, גם מה הוא היה צריך לעזוב את עצמו וזה מה שהוא עשה, כמובן, כי רבי עקיבא איגר זה רבי עקיבא איגר, אז זה מה שהוא עשה, אנחנו רק עם הנגיעות, הוא לא, הוא רק עסק בפרשנות. הטענה היא אני מבין מה אומרים, יש את הרבנים שבאים ש… לא, אתה מדבר על שאלת המודעות, לזה אני אגיע עוד רגע. עד כמה אתה מודע לזה שזה הרי אף אחד לא עושה את זה באמת. גם אלה שרוצים לנקות את הנגיעות, אף אחד לא באמת עושה את זה. ברור שכל אחד פוסק את מה שהוא חושב, אלא מה, הרב של ה… מה? גם הוא בסופו של דבר גם הוא עושה את מה שהוא חושב, נכון שהוא עבד על זה שיהיה מאוד קרוב לרב שמואל כאידיאולוגיה בעניין הזה, אבל אנשים כן עושים את מה שהם חושבים, וזה לא… אלא מה, הם לא מודעים. וזה אחת הבעיות הגדולות של הדור שלנו. בדורות הקודמים אנשים עשו אותו דבר כמו בדור הזה, אבל הם לא היו מודעים. אנשים היו בטוחים ברמה התודעתית שהם לא מוסיפים כלום משלהם. וזה ברור, הנה זה כתוב ברמב"ם, אני רק אומר לך מה כתוב ברמב"ם, אני לא… אה, יש מישהו אחר חושב אחרת ממך? בסדר, אז הוא טועה כנראה, אבל אני אומר לך, זה ברור, זה מה שכתוב ברמב"ם, זה הרמב"ם, זה לא אני. אבל אנחנו היום יש לנו רפלקסיה, אנחנו יותר מתוחכמים, אנחנו כבר מבינים שברור שמעורבת הפרשנות, כי הפוסט-מודרניות כמובן מאוד עוזרת לזה, אבל לא צריך אותה בשביל זה, זה הרי ברור שיש תופעה כזאת. זאת אומרת לא צריך להגזים בחשיבותה, אבל היא קיימת. זאת אומרת זה ברור שיש לנו איזשהו מכלול של מאפיינים, של פרמטרים, של צורות חשיבה, של השפעות, שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו. השאלה מה אני חושב היא השאלה מי זה אני, לא מה אני חושב. האני זה כולל כל מה שהם קוראים נגיעות, זאת אומרת כל העסק הזה, כל המכלול הזה, זה אני. ואם כל המכלול הזה הגיע למסקנה הלכתית מסוימת, אז זאת המסקנה ההלכתית הנכונה שלי. למה לי להסתלק מעצמי? זאת אומרת זה אני, לא משנה שהאני מורכב גם מהשפעות, השפעות מבחוץ, השפעות מבפנים, השפעות חברתיות, לא משנה. הכול בסדר. זאת אומרת כל עוד זה אני, ועם זה אני ניגש בכנות עד כמה שאני יכול לטקסט ואני מפרש, אלא מה. שאני היום כבר מתוחכם ואני היום כבר מבין מאיפה אני מגיע ואיפה ההשפעות שלי, כי אנחנו כבר רגילים להסתכל גם על עצמנו. זה פעם לא היה. ואז מתעוררות כל מיני בעיות, ואני חושב שזאת אחת הסיבות לזה שאנשים נצמדים לתקדימים היום יותר ממה שעשו פעם. הסיבה לזה היא בהפוך על הפוך. דווקא בגלל שפעם לא היו מודעים לזה שזאת פרשנות שלהם ולא של הרמב"ם, אז הם לא מוטרדים. מה שהם חושבים זה בעצם הרמב"ם. אה, לא עשיתי שום דבר, זה פשוט הרמב"ם. אז אין לו בעיה, הוא לא מרגיש מצוקה מזה שהוא לא נצמד לאיזה תקדים שהסביר כך את הרמב"ם או לא הסביר כך את הרמב"ם. פשוט זה הרמב"ם וגמרנו. והרמב"ם זה כמובן משה רבנו, משה רבנו זה הקדוש ברוך הוא, אז בעצם מה שאני עושה זה הקדוש ברוך הוא, זה ברור. אנחנו כולנו צינורות חלולים, לא היה ולא נברא, אבל זאת הייתה התודעה. עכשיו התודעה המודרנית ובטח הפוסט-מודרנית אנחנו כבר מודעים לזה. אנחנו יודעים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו. ואז מה שקורה מתחילה ההיסטריה של הזהירות, של הנגיעה. מושג הנגיעה בא משם. הנגיעה לא במובן עוד פעם של היצרים. הנגיעה במובן האינטלקטואלי, זאת אומרת שתסיר את עצמך מהפרשנות, לא את הנגיעות האמיתיות שלך היצריות, את היצריות שלך, אלא את הסברות שלך תזיז. אתה לא רוצה, אני רוצה לראות מה התקדימים. אני רוצה לראות מה אמר ההוא ומה אמר ההוא. אני לא מתחיל מהשאלה מה נראה לי. זו לא שאלה רלוונטית כמעט אצל הרבה פוסקים. ולמה? למה פוסקים של פעם כן עשו את זה? לא כי היו יותר אמיצים, כי היו פחות מודעים. הפוסקים של היום יותר מודעים ולכן הם נזהרים מלהכניס את עצמם. אם הפוסקים של פעם היו מודעים לזה שמכניסים את עצמם לתוך העניין גם הם היו נזהרים. ואני רוצה לטעון שגם אלה וגם אלה טעו. בסופו של דבר אני מודע לזה שאני מכניס את עצמי וזה בסדר גמור שאני מכניס את עצמי. כשאתה פועל מתוך כנות? כן, כן. נדבר, לא נגיעה במובן היצרי, אמרתי. כנות במובן שמה שאני באמת חושב. יצירתיות בטח תשפיע, אז תנסה את זה לנכות עד כמה שאתה יכול. כולנו מנסים, בסדר, אף אחד לא מבטיח לגמרי. יש מישהו יותר מתוקן נקרא לזה, דווקא משה רבנו, גדולים נקבע באופן שסברות אמורות להיות הרבה יותר נקיות. אוקיי, אפשר לדון על זה עכשיו. יכול להיות שתלך אחריו, זה כבר שאלה של ערך האוטונומיה גם, אבל אי הכי נמי, אני מוכן לקבל את הטענה הזאת. זה לא חשוב לי ברמה העקרונית כרגע. אני לא מדבר על שאלת האוטונומיה, האם ללכת אחרי רב ידוע או ללכת אחריי. אני רוצה, מה אני מחפש? אני לא מחפש את מה שהוא אמר, אני מחפש את מה שנכון. אוקיי, אני אומר נגיד ויש לך רעיון יותר נקי ויש לך רעיון לא רק, אתה יודע, ממישהו נגיד, אז תלך לנקי יותר. תלך לנקי יותר גם אם הסברה של האחר הרבה יותר נשמעת? לא, תלוי מי אני. אם אני בר הכי, אז אני לא הולך לאף אחד מהם, אני עושה מה שאני חושב. אבל אם אני רוצה לבחור רב וללכת אחרי מה שהוא אמר, אז אני מציע לבחור את מי שנקי יותר. נראה לי פשוט. שני דברים שונים. לכן כשאני, אם אני כבר במצב שאני מחליט לעצמי שאני בר הכי, כשאני שומע רבנים אני שומע אותם ורוצה לדון בדבריהם, אבל אני לא שומע אותם כמקורות סמכות. אז מה אכפת לי מי נקי ומי לא נקי. על זה דיברנו בשיעורים הקודמים שאחרי שהדיחו את רבן גמליאל התווספו שלוש מאות ספסלים בבית המדרש. למה? כי רבן גמליאל בדק מי שאין תוכו כברור אל ייכנס לכאן. הוא רצה לבדוק את האנשים אם תוכם כברור, אם הם נקיים. למה רבי אלעזר בן עזריה שהתמנה נשיא במקומו, למה הוא הוסיף שלוש מאות ספסלים? הוא לא בדק את האנשים, מה אכפת לו. מה אכפת לו אם הם נקיים או לא. תגידו את הנימוקים שלכם ואני אשקול אותם לגופם. אני לא סומך עליכם. אם אני צריך לסמוך עליכם אני צריך לוודא שתהיו נקיים, אבל אם אתם רק מעלים לי אפשרויות, להפך, כמה שיותר מלוכלכים תעלו לי הרבה אופציות במובן המטאפורי כמובן. תעלו לי כמה שיותר אפשרויות. ראינו קודם, אנשים שלא משמשים כל צורכם מעלים אפשרויות שאני לא הייתי חושב, אני הייתי מכניס אותם לבית המדרש למרכז, לצנטרום של הפיילה הייתי מכניס אותם. למה? שיעלו לי עוד אפשרויות כי אז אני אוכל לשקול ולקבל החלטות כי אני לא מתייחס אליהם כמקור סמכות. אני מתייחס אליהם כמי שמעלה לי עוד אופציות שאולי לא הייתי חושב עליהן, אז זה מצוין. כמה שהוא יותר רחוק ממני ככה יש יותר סיכוי שהוא יעלה אופציה שלא חשבתי עליה. הרבה פעמים אגב שומעים את זה. אנשים שהם עם הארצים גמורים שאתם רוצים לשמוע אופציות שלא הייתם חושבים עליהן, לכו לעם הארצים. לכו לעם הארצים ותתייחסו אליהם ברצינות. זה קשה קצת לפעמים, אבל באמת. כי לפעמים אתם תשמעו דברים שלא הייתם חושבים עליהם, תעצרו רגע ותראו שזה לא שטותי. יש שם משהו שאתם לא חושבים עליו, בעלי בתים זה שטויות, לא מקשיבים כזה ל… לפעמים זה גם נכון, אבל אני אומר לפעמים תשמעו שם דברים שלא הייתם חושבים, זה קרה לי כבר לא פעם בעבר אפילו סיפרתי קצת על כמה דברים כאלה. למה אני אומר את כל זה? כי זה בעצם אומר שהתורה מהותה עוד פעם בלי קשר כרגע לשאלה מה הקדוש ברוך הוא התכוון, זה עוד שאלה, אבל זה בסופו של דבר כפטיש יפוצץ סלע, בסופו של דבר. היא עוברת דרכך היא מקבלת צורה אחרת, וכל הצורות האלה, כל המגוון הזה בסופו של דבר הוא תורה. לא צריך לנקות שום דבר. ואני צריך לעשות מה שאני חושב, אתה צריך לעשות מה שאתה חושב, נניח בהנחה שאנחנו כבר הגענו להוראה ושהכל בסדר. עכשיו השלב הבא, וזה הערתי באחת הפעמים הקודמות. בעצם בהסתכלות האקדמית זה מה שמחפשים. בהסתכלות האקדמית בסופו של דבר מה שמחפשים זה מה יצר את הדעה של חכם או של בית מדרש כזה או אחר? מה היה הקונטקסט? מי השפיע? מה היו המצוקות? מה היה זה? עכשיו, האפולוגטיקה המקובלת אומרת מה פתאום, הם היו מלאכי השרת, שרפי מעלה, הם לא הושפעו משום דבר. וזה בעיניי הפוך ממלאכי השרת, כי בעיניי בן אדם זה בן אדם שמושפע. בן אדם שלא מושפע הוא לא בן אדם. להפך, אתה חייב להיות מושפע. תורה חייבת לבוא מתוך השפעה של העולם. לא ניתנה תורה למלאכי השרת, זה מה שכתוב. התורה צריכה להיעשות על ידי בני אדם ולא על ידי מלאכי השרת. אבל זאת האפולוגטיקה המקובלת, מה פתאום, הם לא הושפעו לא ממצוקות ולא מהוויות ולא מרצונות ולא מתאולוגיות, רק שכל פועל נקי כזה מחשב. למה נוצרו מחלוקות? לא יודע, תשאלו את החבר'ה שאומרים את זה, אין לי מושג. היה באג, לא יודע. כן. בכל אופן, לא נכנסו לזה כל כך. אבל זאת האפולוגטיקה כנגד התפיסה האקדמית, המחקר האקדמי הקונטקסטואלי. למה ההתגוננות הזאת באה? ההתגוננות הזאת באה כי הסאבטקסט בעצם, ההנחה ברקע היא שאם באמת הפסיקה הזאת היא תוצר של נוף מולדתו של הפוסק, של הסביבה שלו, של האישיות שלו ושל זה, אז זה לא תורה. אז זה נגיעס, אז זה בעיה. אז אני מצייר לעצמי איזשהו ציור שלא, הוא היה נטול נגיעס. נגיעס עוד פעם, לא במובן היצרי, נטול נגיעס במובן של הוא לא היה בכלל אישיות ספציפית, הוא היה אישיות כללית. כן, אפשר לשמוע מין אמירות כאלה. זאת האפולוגטיקה. עכשיו אני טוען שהחשש מוצדק, אבל מה שעושים בגלל החשש הזה הוא לא מוצדק. זאת אומרת אני רוצה לטעון שהאנשים, כולל הראשונים, היו תבנית נוף מולדתם, היו בני אדם כמוני וכמוכם. יכלו כמובן גם לטעות, זה עוד יותר, אבל עזבו רגע את הטעויות. הם גיבשו עמדה כמו שבני אדם מגבשים עמדה. וזאת עמדה תורנית, כי עמדה של בן אדם זה עמדה תורנית. זה לא עמדה של מלאך. לא בשמיים היא. זה בדיוק הנקודה. לא בשמיים היא אומר שתורה זה עמדה של בני אדם. ובני אדם הם תבנית נוף מולדתם, אתה לא יכול להיפטר מזה אפילו אם תרצה, ואתה כנראה גם לא צריך להיפטר מזה. להפך, אתה סך הכל, אם אתה חי בחברה מסוימת היא משפיעה עליך, מצוין. אז מה שאתה צריך לפסוק זה מה שאתה צריך לפסוק לפי מה שאתה. וזה לא משנה שבחברה אחרת רואים את זה כהשפעות רעות של החברה שלך. זה לא מעניין. אז בעצם זה מצד אחד. מצד שני, אם לוקחים את זה עד הסוף, את ההסתכלות המחקרית, וזה הבאתי את הדוגמה של מסעי הצלב, אני חושב שדיברתי על זה באחת הפעמים הקודמות, אז בעצם יוצא שאין מחלוקות בכלל. אין באמת מחלוקות. כי נגיד, נגיד הדוגמה של מסעי הצלב, אז חכמי ספרד, הרמב"ם וחכמי ספרד, הם הקלו יותר בדיני קידוש השם ופיקוח נפש. זאת אומרת הם אסרו להיהרג במקום שאסור, זאת אומרת שלא חייבים להיהרג, לא בשלוש עבירות החמורות, כל מי שמת הרי זה מתחייב בנפשו, כמו שהרמב"ם כותב את המשפט הידוע שלו, מי שממית את עצמו על עבירה שהיא לא משלוש החמורות אז הוא מתחייב בנפשו. עכשיו בעלי התוספות וחכמי צרפת החמירו בפיקוח נפש, או התיר או הקלו תלוי איך מסתכלים על זה, אבל הם אמרו כן, כן, תמסור את הנפש בכל מקום שאתה רק יכול, תבורך, לא חייב, אבל תבורך. אם תעשה את זה זה מצוין, ובטח מותר ואפילו רצוי. אוקיי, זהו. של אם זה קולא או חומרא זאת אותה שאלה. לא, אם רק מתירים ולא מחייבים זה לא יכול להיות חומרא אלא עבירה. אז זאת כבר שאלה של קולא וחומרא מה שדיברנו פעם מה זאת קולא. מה שדיברנו קולא שיש יותר אופציות, זה לא שזה יותר קל. אבל אם מסתכלים על זה במבט מחקרי, אז במבט מחקרי בעצם מה שאומרים לנו החוקרים, ואני חושב שיש בזה הרבה היגיון, שחכמי צרפת חיו בתקופה סוערת של מסעי הצלב, והם בעצם היו צריכים להעמיד, בעלי התוספות היו צריכים להעמיד חומה בצורה כנגד האיומים האלה וההריגות והשחיטות שהיו שמה, עם מסירות הנפש עד הסוף, אפילו על שרוך נעל, על הכל. בסדר? עכשיו חכמי ספרד חיו בסביבה אחרת, בוא נגיד לא אידיאלית אולי אבל יותר נינוחה, אוקיי? ולכן שמה הם פעלו בצורה יותר מתונה. עכשיו אם אני לוקח את זה הלאה, צעד אחד הלאה, אז בעצם זה אומר שאין בכלל מחלוקת בין תוספות לרמב"ם. כל שאלה באיזה סביבה אתה פועל. עכשיו אני רוצה לדעת מה ההלכה. מה זאת אומרת מה ההלכה? אני הולך לסוגיות ובודק מי צודק, הרמב"ם או התוספות, ומה הסברה הנכונה יותר, ולמי יש ראיות ולמי אין ראיות. זה לא רלוונטי בכלל. מה שאני צריך לבדוק זה האם התקופה שבה אני חי ופועל היא דומה למסעי הצלב ואז אני צריך להגיד כתוספות כי גם הרמב"ם אם היה חי שם היה אומר כמוהם, כי הרי האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אז אם הוא היה חי שם זה מה שהוא היה אומר. ומה שהוא אמר אחרת זה סתם בגלל שהסביבה הייתה אחרת וההשפעות היו אחרות, אבל בעלי התוספות גם אם הם היו שם גם הם היו אומרים ככה. ואז בעצם יוצא שאין באמת מחלוקות בהלכה. אני כמובן מציג את זה בצורה קיצונית, אבל ברמה העקרונית אם לוקחים את זה עד הסוף, אז יוצא שאין מחלוקות בהלכה. כי בעצם מה שיוצא זה שבהינתן התבנית או הסביבה שבה פועל פוסק מסוים, אני יכול להגיד לך מה הפסק, זה בכלל לא תלוי בפוסק, כל אחד שהיה שם היה פוסק אותו דבר. אבל אז יוצא שכשאני רוצה לדעת איך לנהוג, אני צריך להסתכל לא על מה הפוסק אמר, אלא על הסביבה שבה הוא חי. אם הסביבה שלי דומה לסביבה של בעלי התוספות אני אפסוק כמוהם, אם היא דומה לסביבה של הרמב"ם אני אפסוק כמוהו. עכשיו אתה יכול לבדוק אם מישהו באותה שכונה ולדבר שונה ממנו. לא משנה, זה אותה שכונה, אז הסביבה שלך היא בגלל המשפחה, לא בגלל מסעי הצלב, אז יש לך משפחה שונה. זה לא חשוב, אני לוקח את זה כמובן קיצוני, אבל ברמה העקרונית זה תמיד תולדה של איזשהו משהו אחר שהשפיע עליך. אבל יש הרבה מחלוקות של אנשים שגדלו לגמרי באותה מציאות. לא, לא, אין לגמרי באותה מציאות. לכן תמיד השאלה מה גורם להבדלים, אבל לפעמים זה יכולים להיות דברים מאוד קטנים. תאומים זהים, יש להם אותה גנטיקה, לא רק שהם גדלו באותה מציאות, הם אותה גנטיקה ומתנהגים אחרת. עשיו ויעקב. כן. אז היה בדה-מרקר של היום, הגישו עתירה לבית המשפט העליון על חוק חופש המידע, שרצו לדעת כל בעלי התפקידים בארץ הבכירים, בכירים משרד המשפטים, המפכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה, איזה עיתונים הם מנויים וקוראים. איזה עיתונים הם קוראים. ולמה? כי אומרים כי זה משפיע על השיקול דעת של הבן אדם. אם היועץ המשפטי לממשלה קורא הארץ אז הוא חושב איקס, אם הוא קורא מקור ראשון זה משהו אחר. ובאמת הסתבר, הסתבר כל מיני דברים. קיבלו את המידע? קיבלו. עכשיו, כן, כתבו היום את המידע. יש התפלגות מאוד מעניינת מי קורא מה. אני חייב לראות את זה, זה מעניין. יש התפלגות מאוד מעניינת. ראיתי את זה רק בכותרות בצהריים. מה? מנויים? מה? מנויים יש, אתה יכול להיות הרבה פעמים גם מנויים על חשבון העבודה, אחרים בשירות המדינה, לא יודע אם זה מנויים במשרד, לא לא לא, מנויים בבית. לא, על זה מדובר. כן, אבל אם קוראים בבית. לא, על זה מדובר. טוב, זה מעניין, זה נשמע משהו מעניין לקרוא את זה. בכל מקרה, ממילא היום זה הכל באינטרנט, היום אף אחד לא קורא הארץ או זה, הוא פשוט קורא וואינט במחשב. אין לי מושג כמה אנשים עוד קונים עיתונים. בכל מקרה, זה שהם קוראים עיתונים, זה שהם קונים עיתונים זה כבר אומר עליהם משהו, הם כנראה נכי מחשב כמוני. טוב, בכל אופן, אבל דוגמה, אם מישהו מתנגד ומישהו חסיד, למרות שגדלו באותו שטח ובאותו אזור. ואתה רואה שני אנשים גרים אחד ליד השני ואחד יכול להיות מתנגד… לא, אבל בקהילה אחרת, בוא… לא לא לא, אבל זה לא גיאוגרפיה. אבל הסברתי ששכונה ואזור זה לא מספיק. ההוא היה עשיר וההוא היה עני, ההוא היה חכם וההוא היה פחות חכם, זה כנראה ההבדל שם. אבל זה מעלה את המחשבה, אתה אומר מי איך איזה סביבה… אני אומר שזה כמובן קיצוני, אבל ברמה העקרונית, אם אתה לוקח את התפיסה הקונטקסטואלית המחקרית עד הסוף, בסופו של דבר יוצא שאין מחלוקות. כל השאלה היא הקונטקסט. ואז מה שקורה זה באמת איזושהי בנליזציה של הלימוד. לא בנליזציה? כמו התשובות האלה שהשתנו הדברים אז צריך לעשות… אז אין בעיה, בסדר, אבל גם שם הייתי אומר אותו דבר. אמרתי אותו דבר, לא רק הייתי אומר. אבל הנקודה היא שמה שאני רוצה לומר זה שהנסיבות בסופו של דבר יכול להיות שהן בהחלט לא מולידות את העמדה אבל בהחלט תורמות לעמדה שמתגבשת. ברור שיש גם את שיקול הדעת, ותורמות לעמדה שמתגבשת ולכן באופן סטטיסטי ברור שבסביבות שונות ייווצרו עמדות שונות. ועדיין אני חושב שאני בודק את העמדות האלה לפי מה שהן, לא לפי הנסיבות. זאת אומרת המחקר יכול… אני באפולוגטיקה שלי כנגד המחקר לא טוען שהם היו מלאכים ולא הושפעו מהסביבה. ודאי שהושפעו מהסביבה ואני מסכים שבעלי התוספות הקצינו את התפיסות שלהם בגלל מסעי הצלב וחכמי ספרד היו יותר נינוחים בגלל ששמה לא היו צרות כאלה גדולות. אני מסכים לגמרי וזה לא מעניין אותי. זה לא מעניין אותי כי בסופו של דבר כמו שאמרתי עם המגיד משנה, בסופו של דבר הם הגיעו לעמדה שמוכנים לעמוד מאחוריה. נכון? זאת עמדה הלכתית שעומדים מאחוריה, היא אמורה להתאים למקורות, זאת אומרת מבחינת הגמרא. עכשיו אני שואל איזה משתי העמדות נכונה בעיניי. ואני בודק את הראיות, אני בודק את הגמרות, אני בודק מה נראה לי יותר סביר. אתה בודק עם הסביבה שלך, מהסביבה שלי, ואחרי זה יבואו החוקרים וישאלו מה הסביבה שלי, שישאלו, מה אכפת לי? אבל, אבל אני אומר בסופו של דבר נכון שזה תולדה של נוף מולדתם של חכמי צרפת וחכמי ספרד. אבל זה לא חשוב. זה כמו ההבדל בין הקשר הגילוי והקשר הצידוק בפילוסופיה של המדע. בפילוסופיה של המדע זה רייכנבאך אמר שבפילוסופיה של המדע כשאנחנו יוצרים תיאוריה מדעית זה יכול להיות מסבתא שלי שנגלתה אליי בחלום והיא סיפרה לי שיש את חוק הגרביטציה. זה לא נפסל כתיאוריה מדעית. במה זה צריך, איזה מבחנים זה צריך לעבור כדי להתקבל? לא איך גילית את התיאוריה, אלא אם היא עובדת. תבדוק בניסוי ותראה אם התיאוריה עובדת או לא עובדת. אז לכן ברמה, עוד פעם זה ברמה עקרונית, לא אכפת לי שאם יבוא מישהו ויגיד לי מגילויי סבתא שלו אז אולי אני לא אטרח לבדוק. לא חשוב, אבל ברמה העקרונית אם זה עומד במבחן הצידוק אז אני אקבל את זה גם אם זה גילויי הסבתא שלו. רק ששמה מבחן הצידוק יש לך למה לייחס כי אתה יכול לבדוק אותו. נכון, לא משנה, אבל אני לוקח את הדוגמה מעולם המדע בדיוק בגלל זה ששם אני יכול להסביר את זה. ומה שאני רוצה לטעון זה שהאופן שבו הגעתי לעמדה שלי הוא לא חשוב. אני רוצה לבדוק את העמדה. עכשיו אני מסכים שבעלי התוספות הגיעו לעמדה שלהם בגלל המצוקות ומסעי הצלב והכל. ואני מסכים שהרמב"ם הגיע לא בגלל הסביבה שבה הוא חי. אבל מה אכפת לי איך הוא הגיע לעמדה? אני שואל את העמדה עצמה. היא הגיונית? היא לא הגיונית? היא עומדת במבחן המקורות? לא עומדת במבחן המקורות? מה יותר סביר? מה פחות סביר? ואני פוסק הלכה מבחינתי, הרמב"ם ותוספות ואני יושבים סביב שולחן עגול ומנהלים משא ומתן. ולא אכפת לי שהשולחן שלו יש כל מיני נאצים שדוקרים אותו מלמטה שם במסעי הצלב, ובכיסא שלו יושבים כל מיני חבר'ה מורים כאלה שמלטפים אותו. לפחות לא דוקרים אותו לפחות. הרב סולובייצ'יק מתאר. כן, בדיוק. ואני אומר אנחנו כולנו יושבים סביב השולחן ואנחנו דנים. אני יודע שכל אחד בא ממקום אחר ונראה אחרת, אבל זה לא משנה. גם אני בא מהמקום שלי ואני נראה כמו שאני נראה. אבל אני מתייחס לתוצרים שלהם, לא איך נוצרו התוצרים האלה. מבחינתי מה שקובע זה הקשר הצידוק, לא הקשר הגילוי. אני רוצה לראות אם התיאוריה שהוא מציג נראית לי, היא סבירה, היא עומדת במבחן המקורות, היא נראית לי סבירה, אז אני מקבל את זה. למרות שאני יודע איך הוא הגיע לזה, גם המגיד משנה הגיע לזה בגלל שיבוש ברמב"ם. אבל עכשיו כשאני אבדוק מה הוא אומר אני אבדוק אם זה הגיוני, אני לא אבדוק האם הרמב"ם הזה משובש או לא משובש. זה לא משנה לי. כי בסופו של דבר אם זאת עמדה הלכתית שפוסק עומד מאחוריה, שווה לי לבדוק אותה, אולי היא נכונה, מה אכפת לי איך הוא הגיע לזה? ולכן אני אומר שהדרך הנכונה שוב פעם כמו בכל ויכוח, שני הצדדים טועים, זה תמיד ככה. וגם בוויכוח של בין החוקרים כאילו, אני אומר מה שאני שם בפיהם של החוקרים, לבין האפולוגטיקה, שניהם טועים. זאת אומרת יש מחלוקת, נכון צודקים החוקרים שזה תולדה של גם של הסביבה, לא רק, אבל גם של הסביבה. אבל מצד שני לא צודקים אלה שאומרים שבגלל זה אין מחלוקת בין שתי התפיסות. בוודאי שיש מחלוקת כי שתי התפיסות הן אפשריות. זה רק הדרך איך הגעת אל התפיסות האלה, הנסיבות, אבל בסופו של דבר תפיסה צריכה להחזיק מים מצד עצמה. ועכשיו זה בעצם הנקודה החשובה שיש מצבים, וזה כבר כל ההקדמה הזאת הייתה אמורה לקחת רבע שעה. יש מצבים וכאן הייתי אמור להגיע ליום השואה. יש מצבים שבהם הנסיבות הן כל כך קיצוניות שאני לא יכול בכלל לשפוט את האמירות שנאמרו באותו באותו מקום. זאת אומרת פעם לפני שנים דיברתי על המאמר שכתבתי על דיני ממונות בגטו קובנה והיה שם תיאור של יהודי בשם הרב גיברלטר. הבן שלו כתב סדרת מאמרים בביתד נאמן על אבא שלו שהיה בגטו קובנה. שמה היה דבר אברהם, היו שמה כמה יהודים חשובים, אבל גם הוא היה שמה, בעל הבית כנראה תלמיד חכם נחשב אחד מרבני הגטו. והוא תיאר שמה איזושהי גישה מאוד ייחודית בדיני ממונות של הרב גיברלטר של אבא שלו. הטענה הייתה שאין דיני ממונות בגטו. אין דיני ממונות בגטו ובעצם הוא הלווה כסף לאנשים, הם באו להחזיר לו אחרי השואה, הוא אומר זה לא היה שלי, אין לכם מה להחזיר לי, כי כי בגטו אין בעלות על ממון. יש לזה כל מיני השלכות, זאת אומרת השאלה אם אתה בן אדם מת ואתה יכול לקחת את המעיל שלו? אז אם הוא מת וזה, אז בוודאי שכן, אבל יש לו יורשים. אז הוא אומר אם אתה לוקח את המעיל מהבן אדם. קצת דומה למה שהחזון איש אומר על שניים הולכים במדבר. שניים שהולכים במדבר, אז הוא אומר למה שאני לא אגזול ממנו את החמת, אם חמת מים שלו הרי אז הוא שותה, נכון? והלכה פוסקים כרבי עקיבא ששותה בעל החמת. אוקיי. עכשיו למה שאני לא אעבור על לא תגזול זה פיקוח נפש. אז תעבור על לא תגזול, מותר לעבור על לא תגזול בפיקוח נפש, חוץ משיטת רש"י דיברנו על זה גם פעם. רש"י בבבא קמא, אבל זה עכשיו השני גם ימות. כן, השני גם ימות, אבל זה גרמא כבר, שאין לו מים, אני רק עברתי על לא תגזול. אז החזון איש אומר לא, זה לא גרמא, אתה רוצח, אתה לא גוזל. שבמצב כזה לקחת את המים זה נקרא לרצוח, לא לגזול ובגרמא לגרום למיתה. זה לא משנה כרגע, וזאת הטענה. מה? בגרמא זה עדיין רצח, אין לזה דין מוות, אין לזה עונש, אבל זה לא חשוב. אני רק אומר, אותו דבר נטען גם שם. והטענה היא שלקחת את המעיל מהבן אדם כשהוא עוד חי זה רצח. אבל אם הוא מת, זה הנפקא מינא, כי אם הוא מת עם דיני ממונות זה עובר ליורשיו, נכון? ואין דיני ממונות. אז אם הוא מת תיקח. זאת אומרת, גם אם הילדים שלו אין להם מעיל. אין להם מעיל והם ימותו עכשיו, כן, זה לא משנה, אבל עדיין מותר לך להציל את עצמך. זה מעיל הפקר. אז לא משנה, היו כל מיני… אז הייתה שם איזושהי ביקורת של מישהו שעוסק בדיני ממונות, איזה מאמר ביקורת שפורסם, אמר שזה לא בסיס, שזה לא נכון וזה לא… בסדר, הוא לא שפט אותו, לא היו לו ספרים שם, הוא לא ידע את כל הדברים האלה שמה שזה, לא משנה. אבל זה לא נכון וזה לא עומד במבחן המקורות וכולי. אני כתבתי איזה מאמר בצוהר, כתבתי את זה כמובן לא ביתד נאמן. אבל כתבתי שם שקודם כל פתחתי ואמרתי שיש שם איזושהי סיטואציה שהיא כל כך רחוקה מאיתנו שנדמה שאנחנו לא באמת יכולים לשפוט אותה בכלים הרגילים. זאת אומרת, מבחינתי מי שנמצא בתוך הסיטואציה הוא עד, לא רק פוסק. זאת אומרת, כשהוא אומר לי שכך נכון לנהוג בסיטואציה הזאת, אני מניח שהוא צודק. עכשיו אני יכול רק לנסות ולהבין למה. בסדר, זה כן חשוב לנסות ולהבין למה. אבל ההנחה הבסיסית שלי היא שהוא צודק, כי הוא היה בסיטואציה, אני לא הייתי שם. ואני אומר על מקרים שהם פחות קיצוניים, דיברנו על זה פעם. אני אומר גם על מקרים שהם פחות קיצוניים, כן? דיברתי פעם על פסיקות של רבנים חרדים על שמיעה של קול אישה, של זמרת. בסדר. עכשיו נגיד שזה לא איסור פורמלי. אם זה איסור פורמלי, אוקיי, אתה לא צריך להבין שום דבר, אתה אומר זה אסור נקודה. אבל נגיד שזה איסור בגלל הרהורים או בגלל דברים שהם תלויי סיטואציה ותלויי מצב. עכשיו, בן אדם שלא שמע מעודו זמרת, לא היה בהופעה אף פעם, הוא לא יודע מה זה עושה, למה אנשים מגיעים, מה המשמעות של זה, הוא לא מבין את זה. זה לא שואה, זה לא עד כדי כך רחוק, אבל זה עדיין רחוק מעולמו. נכון? הוא לא יכול לפסוק על מצב כזה. פשוט הוא לא יכול לפסוק. ורק מי שמכיר סיטואציה כזאת יכול להבין מה הדבר הזה עושה, ולכן רק הוא יכול לפסוק. עכשיו, אם מישהו שנמצא בתוך סיטואציה, רב שהגיע להוראה, נמצא בתוך הסיטואציה ואומר זה מותר, אני לא מתווכח איתו. אני לא יכול להתווכח איתו. אני לא מכיר את הסיטואציה, אני לא מבין מה נכון בסיטואציה הזאת, היא לא מוכרת לי. היא רחוקה מהעולם שלי. אני יכול לנסות ולהבין למה הוא אומר כך, לנסות לשאול אותו, לברר איתו, אבל בסופו של דבר הוא צריך לקבוע. אמרתי שלפעמים רב מבוגר בא אליו רב קהילה צעיר, בא לרב ראש הישיבה שלו, לרב שלו שהוא מבוגר יותר להתייעץ איתו באיזו שאלה, ותמיד הרב נותן לו גיבוי. כי אנחנו מכירים לא כבוד הרב, אתה תפסוק, התלמיד שלו, כן, כבוד הרב, אתה תפסוק. זה תמיד נורא נחמד כזה שהרב המבוגר, הגדול, כאילו נותן את הכבוד לרב הצעיר. אנשים חושבים שזה רק כדי לתת לו מעמד בעיני קהילתו. אני לא חושב שזה רק זה, אולי זה גם זה, זה לא רק זה. אלא זה פשוט הרב המבוגר לא מבין את הראש של קהילה צעירה. בטח אם היא רחוקה מהעולם שלו והיא לא מתנהלת לפי אותם… אם הוא רב חרדי והוא לא, לא משנה, אבל כן, שהוא לא מבין את הראש שלהם. אז באמת הוא צריך לפסוק ולא אני. אני יכול לייעץ לו, אני יכול להציע לו תסתכל על זה, תחשוב על זה, אבל בסופו של דבר הוא יצטרך לקבל את ההחלטה. הוא מבין את הסיטואציה, לא אני. וזה לא רק שאלה של פירגון ולתת לו כבוד, אלא זה הכרה בזה שזאת סיטואציה שאתה לא יכול להכריע לגביה. ולכן גם תחשבו על מצב שבו מישהו נופל במעלית שהתנתקה. המעלית נופלת, אנחנו מתים תוך שנייה. שני אנשים נמצאים במעלית, אנחנו מתים תוך שנייה. עכשיו לך יש עט, ואני רוצה לכתוב צוואה מהר להגיד לה שאהבתי אותה, לשקר. לפני שאנחנו מתרסקים. בסדר? מותר במצב כזה. אז אני גוזל לך, אתה לא רוצה לתת לי את העט, אני גוזל לך את העט, כותב את הצוואה ואנחנו מתרסקים. עברתי על איסור גזל? לכאורה פורמלית כן. מאיפה מצאנו שאם תוך שנייה אתה מת. מי שחי בתוך הסיטואציה הזאת מבין וחווה אותה, ובסיטואציה כזאת אין גזל. זה שטויות, זה פשוט לא, זה תלוש. עכשיו מי שמבחוץ הוא לא מבין, זה הרי אין כללים, זה לא עובד עם הכללים, זה לא נכון. כי אתה לא היית בסיטואציה, אתה לא מבין מה נכון ומה לא נכון שם. עכשיו אני אומר עוד פעם, זה צריך להיות מישהו שהגיע להוראה, שנמצא בסיטואציה, זה לא סתם תחושות בטן, אלא מישהו שהוא בר הכי שיודע לפסוק אבל נמצא בתוך הסיטואציה, אז הוא יודע מה נכון שם. אני אחרי זה יכול לבוא ולנסות לנסח איזה שהם כללים והגדרות ולהכניס ואז אני יכול אולי לקחת את הפסיקה שלו במצב הקיצוני ההוא ולצרף את זה לתוך ההלכה, ואז למדנו משהו חדש. עכשיו הצטרף לקורפוס ההלכתי שיעבור עכשיו גם הלאה, חלק מהקנון ההלכתי יתווסף אותו חלק שהתחדש שם. אחרי שאני הבנתי אותו, פיענחתי אותו, העמדתי אותו על אדנים הלכתיים, עכשיו אני יכול אולי גם לצרף אותו להלכה ולהגיד שבסיטואציה כזאת וכזאת אין דיני ממונות, אין בעלות. אם אני לא עשיתי את זה, אז יכול להיות שזה יישאר לשעתו ואני לא יכול לצרף את זה לשולחן ערוך, כי זה נשאר לזמנו ולשעתו. זה לא הופך להיות איזושהי הלכה שאני יודע להגדיר אותה כאיזושהי הלכה גורפת בסיטואציות מסוימות, אבל הלכה שאני יודע להגדיר מה הגדריה, מתי כן ומתי לא. אם אני יודע להגדיר זה יצטרף לשולחן ערוך. ולכן יש פה מצב שמצד אחד הסיטואציה, ובמצבים קיצוניים הסיטואציה היא שיוצרת את הפסיקה מה שאמרתי קודם. במצבים קיצוניים זה לא רק שהסיטואציה יוצרת את הפסיקה, אלא כשאני מנסה להבין איך זה קרה, הרבה פעמים אני לא אצליח. הרי במחלוקת אני כן יכול להבין למה אתה חושב אחרת ממני. בעלי התוספות היו נפגשים עם הרמב"ם, אני מניח שהם היו יכולים להבין אחד את השני. בסדר? זה לא, נכון אני לא חי שם, אני אולי לא חושב שזה הכי סביר, אני יכול להבין למה אתה חושב כך, יכול להיכנס לנעליים שלך ולנסות להבין את שיטתך. יש מצבים שאפילו את זה אי אפשר לעשות, זה פשוט רחוק מעולמך. בן אדם שלא שמע מעודו זמר, הוא בטוח שכל פעם ששומעים קול של אישה כל ההורמונים מתעוררים לתחייה. זה לא נכון למי שמכיר את הסיטואציה. לפעמים אולי כן, אבל לא תמיד, לפעמים לא. אנחנו נכנסים פה לאיזו אווירה רק כדי להגיד כל קול באשה… מה? אומרים זמרת נשים, אז עושים את הגדרות. לא, אז אמרתי, אם אתה חושב שזה איסור פורמלי אני לא מדבר, לכן אמרתי רק בשביל הדוגמה. נגיד שזה לא איסור פורמלי, זה רק שאלה של מה זה גורם. אם זה שאלה של מה זה גורם אתה צריך להכיר את הסיטואציה. המעבר מפורמלי לגורם. אם זה פורמלי אז אני אומר אין, אסור לשמוע קול אישה. זה לא משנה אם זה גורם לך הרהורים, לא גורם לך הרהורים, אסור לשמוע קול אישה. אבל אם אתה מתרץ את זה בטענה ש… לא מתרץ, אני אומר האיסור הוא ההרהורים, לא כל אישה. כל אישה מותר לשמוע, רק אם זה גורם לך הרהורים אז אסור לעשות. הרהורים אסורים. טוב, צריך להבין איזה הרהורים זה גורם, כמה זה גורם, למי זה גורם, מתי, באיזה נסיבות. אז מי שעוד פעם מישהו שמסתכל על זה מבחוץ אומר אתם כולכם יצר הרע, זה ברור שזה גורם לכולכם הרהורים. הוא לא מאמין לי כשאני אומר לו לא ככה. הוא לא יאמין לי כי הוא לא חווה את זה מעודו, זה ברור לו. אבל הוא לא הוא גם לא מפרגן, אם הוא לא מספיק מפוכח או מפרגן אז הוא לא מפרגן… תשמע, בן אדם שנמצא בסיטואציה יכול להגיד לך שאתה לא מבין סיטואציות מסוימות. אתה לא יכול להבין את זה. עכשיו אני אומר, השואה היא דוגמה לסוג הדברים הזה. זאת אומרת, בשואה היו כל מיני פסיקות שאני חושב שאת חלקן לפחות אפשר להבין אחר כך, אבל במבט ראשון זה לא מתאים לשום כללים, זה לא עובד. יש למשל סתם שאלות מפורסמות, למה אנשים הורידו את הזקנים? הרי על פי ההלכה אפילו בערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור, אפילו על צבע של שרוך הנעל. הרי גזרו עליהם בגלל שהם יהודים, אסור לגדל זקנים, אסור ל… אז איך… עכשיו הדבר אברהם באמת נשאר עם זקן בגטו, אבל רוב היהודים, כולל המקפידים ביותר, הורידו את הזקן. למה? טוב, אפשר לדון עכשיו מבחינת גדרה, וזה פה כבר ההלכה עצמה מדברת על שעת השמד. ההלכה עצמה מדברת על המצב הקיצוני. כן, אבל יש מצבים קיצוניים שהם בכל זאת קיצוניים, עוד יותר קיצוניים משם. לא יודע מה. אני אומר סתם רק אפשרות רק להסביר שצריך לחיות את הסיטואציה. צריך להבין הסיטואציה הזאת זה לא שעת השמד שהגמרא דיברה עליה. אני אומר לך, אני הייתי שם. זה לא, זה לא זה. הם לא דיברו על זה. הם לא הכירו את זה. זה לא יכול להיות. יכול להיות גם שאני יכול אחרי זה להכניס את זה לתוך דפוס כזה שאומר שאם כולם ישאירו את הזקן פשוט יהרגו את כל ישראל, יהרגו את כל היהודים ולא יישאר אף אחד. אז על זה לא דיברו בשעת השמד. דיברו בשעת השמד בן אדם אחד שנמצא בדילמה ואל תוותר על הזקן או על שרוך הנעליים אפילו במחיר חייך. אבל איזה מחיר חייו של כל עם היהודי? או של חמישים אחוז מעם היהודי? לא משנה, אני לא מדבר כרגע כל עם היהודי ממש לא יישאר יהודי בעולם. חמישים אחוז זה גם רובו ככולו, זאת אומרת זה משהו מקרוסקופי, זה לא בן אדם כזה או אחר. מי אמר שעל זה נאמר הביטוי… הביטוי של שעת השמד? עכשיו אני לא יודע, אין לי ראיות לפה או לשם. אבל מי שחי בסיטואציה הוא יכול להרגיש מתי מה נכון ומה לא נכון. אם הוא פוסק שהגיעה לו הוראה וגם חי בסיטואציה, הוא יכול להרגיש את זה. ולכן אני חושב שהמשמעות של איך נוצרות מחלוקות, שעל זה דיברתי פה יותר מדי זמן, בסופו של דבר מובילה בהקשר של השואה לצורת התייחסות או לפרשנות מאוד מעניינת של פסיקות חריגות שהיו בשואה. כי אתה פתאום מבין שהנסיבות הן יוצרות הלכה שונה. זה לא נגיעות, זה לא בגלל שהיית בנסיבות בוא ננקה את הנסיבות זה השפיע עליך ולכן פספסת. אני עכשיו חי על הכורסה, אני אגיד לך מה ההלכה הנכונה. שיש בזה גם צד אמיתי, אני לא מזלזל בטענה הזאת. לפעמים באמת המצוקות יכולות לגרום לך בגלל המצוקה לפסוק אחרת, לא בגלל שנכון לפסוק אחרת, אלא כי קשה לך. בסדר? זה בעיה. ולכן אני אומר, יש פה איזון מאוד עדין, אבל לאיזון הזה יש שני צדדים. זה מה שאני רוצה לטעון. טוב, אני רואה שלא הספקתי, אז אולי נמשיך עם…