מיסטיקה – שיעור 15
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מהי קבלה ומה אינה קבלה
- רגש, חוויה, אקזיסטנציאליזם ופרגמטיזם
- קבלה עיונית מול קבלה מעשית
- איסור העיסוק בקבלה לפני גיל ארבעים ואיומים נלווים
- מסגרת השאלות על פרקטיקה מיסטית: עובד/לא עובד ומותר/אסור
- שלושה הקשרים: מצוות וסגולות, עבודה זרה, ואמצעים שמקורם בעבודה זרה
- איסור להתרפא אצל גוי כסטייה מהנושא
- הפרשת חלה לזיווג: ביקורת עובדתית וביקורת הלכתית
- “בחנוני נא בזאת”, חסינות מהפרכה וניסויי תפילה
- מצווה הבאה בעבירה ונימוקי הרמב״ם: ניחוש, חובר חבר וזלזול בתורה
- “זכות המצווה” מול ייחוס כוח מעשי לפעולה
- מזוזה ושמות מלאכים: הרמב״ם על “טיפשים” וקמיע
- קמיעות, תפילין, והקישור הרמב״מי בין “עובד” ל”מותר”
- “הנותן צדקה בשביל שיחיה בני”
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מגדיר קבלה כעיסוק בטענות עובדה על מישורים רוחניים של המציאות ולא כשפה פיוטית או ככלי לעורר רגש, חוויה, או “תועלת אקזיסטנציאלית”. הוא משרטט הבחנה בין קבלה עיונית המתארת עולמות רוחניים לבין קבלה מעשית המתיימרת לחולל השפעות במציאות, וטוען שהמדדים של “עוזר לי” או “מועיל לי” אינם מבחני אמת. הוא מציג סקפטיות חריפה כלפי סגולות, איומים והבטחות מעשיות שמיוחסות למצוות או לדברי חז״ל, ומציע שחלקן משמשות כאמצעי הרתעה ותמרוץ ולא כטענות עובדתיות. הוא קובע שבטקסים סגוליים כמו הפרשות חלה לזיווג אין אינדיקציה שזה עובד, ובנוסף הוא טוען שיש בכך בעיה הלכתית חמורה של ניחוש וחובר חבר ומצווה הבאה בעבירה, תוך הסתמכות על ניסוחי הרמב״ם.
מהי קבלה ומה אינה קבלה
הטקסט מציב שאלה אם הקבלה היא משל ושפה אחרת לתיאור תחומי הנגלה, או תחום נפרד המתאר עולמות רוחניים ממשיים. הוא מייחס ללשם (וגם לרמח״ל) טענה שחסידות משתמשת בשפה קבלית כדי לדבר על פסיכולוגיה ורוחניות שניתן לתאר גם בשפה אחרת, וקובע שלפי הלשם זה “בכלל לא קבלה”. הוא טוען שכאשר הקבלה נתפסת כשפה חלופית לתיאור תופעות אנושיות אין מקום לשפוט אותה במונחי אמת ושקר, אבל כאשר היא מציגה טענות עובדה על עולם האצילות מדובר בטענות שיכולות להיות נכונות או שגויות גם אם אינן נגישות לתצפית.
רגש, חוויה, אקזיסטנציאליזם ופרגמטיזם
הטקסט קושר בין זיהוי הקבלה עם רגש וחוויה לבין ההנחה שהיא אינה עוסקת בטענות עובדה אלא בהפעלת דבקות וחוויות. הוא קובע שאקזיסטנציאליזם הוא ענף של פסיכולוגיה ולא של פילוסופיה, ולכן אם הקבלה נועדה לפתור קשיים אקזיסטנציאליים היא “משול כדור פסיכיאטרי” ונמדדת באפקטיביות ולא באמת. הוא מגדיר זאת כטעות קטגוריאלית ומחבר זאת לפרגמטיזם, תוך הבחנה בין מי שסבור שמועיל משמעו כנראה נכון לבין מי שמגדיר “נכון” כ”מועיל”, וטוען שגישה כזו אינה קבלה אלא טכניקה פרקטית.
קבלה עיונית מול קבלה מעשית
הטקסט מתאר אפשרות לראות בקבלה תיאור של העולמות הרוחניים בדומה לתיאור הפיזיקה את העולם החומרי, כתחום עיוני בעל ערך אינטלקטואלי. הוא מציג במקביל תפיסה של קבלה מעשית כארסנל טכניקות לריפוי, ניסים, ניבוי והשפעה לא-טבעית על המציאות, ומגדיר את הדיון בה כשונה. הוא קובע שעל קבלה עיונית דנים במונחי אמת ושקר, ועל קבלה מעשית דנים גם אם היא נכונה וגם אם היא פועלת, ובהמשך גם אם היא מותרת או אסורה.
איסור העיסוק בקבלה לפני גיל ארבעים ואיומים נלווים
הטקסט מציג את המסורת על איסור לעסוק בקבלה לפני גיל ארבעים ואת האיומים על נזקים אפשריים, ומפרש שאיומים כאלה מניחים תפיסה של כוחות וטכניקות הפועלות במציאות. הוא מביע סקפטיות כלפי טענות מסוג “בעוון נדרים בניו של אדם מתים” ודומותיהן, וטוען שאין בסיס ברור שממנו חז״ל יכלו לדעת טענות עובדה כאלה. הוא מציע שהשימוש באיומים נועד לעיתים להשגת תוצאות מעשיות באמצעות “שקרים קדושים” או לשון מרתיעה, ומדגיש שגם אם אין הסבר טוב לנוסח האיומים אין סיבה לקבלם כטענות עובדה.
מסגרת השאלות על פרקטיקה מיסטית: עובד/לא עובד ומותר/אסור
הטקסט מנסח שתי שאלות בלתי תלויות על פרקטיקות מיסטיות: האם זה עובד והאם זה מותר. הוא טוען ששאלת “עובד או לא עובד” היא שאלה עובדתית שניתנת לבדיקה מדעית עקרונית באמצעות קבוצות מדגם וביקורת. הוא מוסיף שלדעת הרמב״ם שתי השאלות נקשרות זו בזו כך שמה שלא עובד הוא גם אסור, אך ברמה העקרונית מוצגות ארבע אפשרויות של צירופים בין עובד/לא עובד ומותר/אסור.
שלושה הקשרים: מצוות וסגולות, עבודה זרה, ואמצעים שמקורם בעבודה זרה
הטקסט מחלק את הדיון לשלושה הקשרים שבהם נשאלות שתי השאלות. הוא מציב הקשר ראשון של שימוש במצוות ובסגולות הנקשרות למצוות כמו מזוזה והפרשת חלה. הוא מציב הקשר שני של שימוש בעבודה זרה עצמה לצורך ריפוי או תוצאה מעשית, תחת המסגרת של ייהרג ואל יעבור. הוא מציב הקשר שלישי של שימוש באמצעים שמקורם בעולם פגאני בלי שהאדם עצמו עושה פולחן, ומביא דוגמה של חולה סופני השוקל טיפול אצל “מרפא אינדיאני” המשתמש בכישופים ולחשים, ושואל האם הדבר מותר.
איסור להתרפא אצל גוי כסטייה מהנושא
הטקסט מציין את איסור הגמרא להתרפא אצל רופא גוי ומפרש שהוא נובע מחשש שייהרג ולא מהקשר של עבודה זרה או מיסטיקה. הוא טוען שכיום, בגלל תיעוד ובקרה ושינוי נסיבות, האיסור בפשטות אינו קיים, ומדגיש שהנושא אינו קשור לדיון במיסטיקה. הוא מוסיף חידה על שני דברים שכל אחד לחוד אסור אך ביחד מותר: להסתפר אצל ספר גוי ולהסתכל בראי.
הפרשת חלה לזיווג: ביקורת עובדתית וביקורת הלכתית
הטקסט מבדיל בין לימוד הלכות הפרשת חלה וקיום המצווה כערך חינוכי לבין אירועים שמטרתם “להביא זיווגים” באמצעות “רבנית מוסמכת” ומציג אותם כסטייה חמורה. הוא טוען שיש כאן שתי טענות שליליות: אין אינדיקציה שזה עובד, ובנוסף הדבר אסור הלכתית, ולכן זה “כליל החסרונות”. הוא קובע שחובת הראיה היא על מי שטוען שהדבר עובד, וטוען שאיסוף מקורות מחז״ל ומספרים מאוחרים אינו מחליף ניסוי עובדתי מבוקר שמראה תוצאה.
“בחנוני נא בזאת”, חסינות מהפרכה וניסויי תפילה
הטקסט מצביע על כך שאיסור “לבחון את הקדוש ברוך הוא” יוצר תזה שאינה ניתנת להפרכה, ומדגיש שמעשר הוא יוצא דופן שבו מותר ואף נקרא לבחון. הוא טוען שאנשים אינם מבצעים בדיקות שיטתיות גם במקום שהותר, ומציע כהשערה שהסיבה היא חשש מתוצאות בדיקה שליליות. הוא טוען שניסויים על השפעות תפילה נעשו בעיקר על ידי נוצרים ולא יהודים דתיים, ומציג זאת כהבדל תרבותי של נכונות להעמיד אמונות למבחן.
מצווה הבאה בעבירה ונימוקי הרמב״ם: ניחוש, חובר חבר וזלזול בתורה
הטקסט טוען שהטקסים הסגוליים כרוכים באיסור ולכן אינם “מה אכפת לנו, נרוויח מצווה” אלא מצווה הבאה בעבירה. הוא מצטט את הרמב״ם בהלכות עבודה זרה פרק י״א הלכה י״ב על “הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה” ועל הנחת ספר תורה או תפילין על קטן כדי שיישן, וקובע שלפי הרמב״ם אלה בכלל “מנחשים וחוברים” ואף “כופרים בתורה” משום שעושים דברי תורה “רפואת גוף” במקום “רפואת נפשות”. הוא מדגיש שהרמב״ם מתיר “הבריא שקרא פסוקים ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן”, ומעלה נקודה שהרמב״ם ניסח זאת על “בריא” ולא על חולה.
“זכות המצווה” מול ייחוס כוח מעשי לפעולה
הטקסט טוען שאם מדובר באמת רק ב”זכות המצווה” אין סיבה לבחור דווקא מצווה מסוימת כמו הפרשת חלה לזיווג, ולכן בפועל האנשים מייחסים כוח תפעולי לפעולה עצמה. הוא מקבל כנוסח סביר מצב של נדר לעשות מצווה אם יינצל מצרה, כל עוד אין מחשבה שהמעשה עצמו מחולל את הישועה. הוא מבחין ביחס לתהילים בין שימוש בהם כנוסח בקשה לבין תפיסה שאמירת תהילים “עושה את העבודה”, וטוען שהמנהג הציבורי לומר תהילים עלול להתקרב לאיסורי דאורייתא ולכן ראוי להיזהר ממנו.
מזוזה ושמות מלאכים: הרמב״ם על “טיפשים” וקמיע
הטקסט מצטט את הרמב״ם בהלכות תפילין וספר תורה פרק ה הלכה ד על כתיבת “שדי” מבחוץ כמנהג, ועל כתיבה מבפנים של שמות מלאכים ושמות קדושים כמעשה של “מי שאין להם חלק לעולם הבא”, תוך קביעת הרמב״ם שאלה “הטיפשים” שהופכים מצוות ייחוד השם לקמיע להנאת עצמם. הוא מצטט את הרמב״ם בהלכות עבודה זרה פרק י״א על כך שדברים אלו “דברי שקר וכזב” ו”תהו והבל”, ומדגיש שהרמב״ם מזהה טיפשות עם האיסור.
קמיעות, תפילין, והקישור הרמב״מי בין “עובד” ל”מותר”
הטקסט מגיב לשאלה על קמיע של אומן וקמיע של הדיוט ועל שימוש בתפילין כסגולה, וטוען שלפי הרמב״ם מה שעובד מותר ומה שלא עובד אסור. הוא מבהיר שאינו משתמש ברמב״ם כמקור לקביעה עובדתית שזה לא עובד, אלא כבסיס לתפיסה ההלכתית שהזדקקות לדבר שאינו עובד היא איסור של ניחוש וחובר חבר. הוא מציג עמדה שלפיה גם אם הגמרא התירה “קמיע מומחה”, עדיין יש לבדוק בפועל אם הוא עובד, ואם לא הרי זה אסור ואף חמור.
“הנותן צדקה בשביל שיחיה בני”
הטקסט מבאר שהיתר “הנותן צדקה בשביל שיחיה בני” פירושו עשיית מצווה כדי לצאת ידי חובה עם מוטיבציה שבזכות המצווה יבוא סיוע משמים, ולא תפיסה שהפעולה עצמה מרפאה. הוא טוען שכאשר זה מוגבל דווקא לצדקה הדבר עלול להיראות כייחוס כוח ייחודי לפעולה, בעוד שהבנה שזה שייך לכל המצוות מתיישבת יותר עם רעיון “זכות המצווה”. הוא חוזר ומדגיש את הצורך להבחין בין בקשה על בסיס זכות לבין שימוש מיסטי שמייחס לפעולה עצמה השפעה סיבתית במציאות.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, בפעם הקודמת סיימתי עם דיון אחרי הקטעים שראינו שמה, סיימתי עם איזושהי הערה על השאלה אם הקבלה היא משל או עיסוק בתחום בתחום שונה, זאת אומרת האם זו שפה שונה לעסוק בתחומים הרגילים או שזה תחום עיסוק שונה. ואמרתי שלפחות הלשם טוען שחסידות או גם על הרמח"ל אני חושב שהוא כותב את זה, שהם בעצם לא עוסקים בקבלה אלא הם משתמשים בשפה קבלית כדי לדבר על פסיכולוגיה או על רוחניות או על דברים שאפשר לדבר עליהם גם בשפה אחרת, זו רק צורת תיאור או מינוח שונה כדי לטפל באותם תחומים. וזה, אומר הלשם, זאת בכלל לא קבלה. קבלה זה לעסוק בדברים ששייכים לאיזשהם עולמות רוחניים אחרים ולא רק שפה שונה כדי לעסוק בעולם שלנו. הערתי שזה גם מתקשר לשאלה, כן, זאת אומרת אם אנחנו מדברים על שפה שונה אז אין מה לדבר על שאלת האמת והשקר. האם זה אמיתי או לא אמיתי. זו שפה אחרת כדי לתאר את התופעות שבהן אנחנו יכולים לטפל גם בשפה הרגילה, הנגלה, לכן זה לא נשפט במונחי אמיתי או שקרי. לעומת זאת אם אני מדבר על טענות עובדה שנוגעות לעולם האצילות, אז שמה זה כן אמיתי או שקרי, זאת אומרת יש פה תחום ככל תחום אחר, כמובן לא נגיש לתצפיות לכן זה מיסטי או אזוטרי, אבל ברמה העקרונית מדובר פה על טענות עובדה שיכולות להיות נכונות או לא נכונות. מכוח זה גם אמרתי שהקישור שעושים בין קבלה לבין רגש, חוויה, או דברים מן הסוג הזה, הממדים הקיומיים שלנו מה שקוראים לפעמים, הם מניחים למעשה שהקבלה לא עוסקת בטענות עובדה, כי בעצם זה רק דרך לעורר בנו רגשות, דבקות, חוויות. ניתן לשתות? לא. או כל מיני דברים מהסוג הזה. רגע, אני אעשה פה מיוט. אז גם שאלת הרגש והחוויה מול, נקרא לזה הקור האינטלקטואלי, המדעי, או לא יודע איך לקרוא לזה, גם היא בעצם קשורה לשתי הפרשנויות האלה לתחום הקבלה. ואמרתי שאקזיסטנציאליזם, כן, מה שנחשב משום מה, לא ברור לי למה, כענף של הפילוסופיה, הוא בעצם ענף של הפסיכולוגיה ולא של הפילוסופיה. ולכן אם קבלה מטרתה לתת מענה לקשיים אקזיסטנציאליים, אז משול כדור פסיכיאטרי. זאת אומרת, אוקיי, אתה יכול לקחת את זה וזה לא עוד פעם כמובן, זה לא נשפט במונחי אמת או שקר אלא בשאלה אם זה עוזר או לא עוזר, אם זה אפקטיבי או לא. אם זה אפקטיבי שיהיה לבריאות, אז תמלמל את עשר הספירות שלוש פעמים ביום ויכול להיות שיעבור לך כאב ראש או תחווה חוויה מיסטית מופלאה. אוקיי, זה עניין של פרקטיקה, זה לא קשור לשאלות של אמת או שקר, לכן אני לא מתייחס לדברים האלה כקבלה. הדברים האלה זה סתם לא יודע. נהייה אחרי המופלא, המיסטי, האזוטרי וכדומה, חלק מהניו-אייג'. דיברתי על זה, דיברתי על זה בעבר, ואני אומר עוד פעם, יכול להיות שהעיסוק בקבלה גם יעורר אצל מישהו איזה שהן חוויות או רגשות, זה לא פוסל. אני רק אומר שאם זה כל המשמעות של הקבלה, או אם הוא עושה את זה בשביל החוויות והרגשות, אז הוא לא עוסק בקבלה. ובאמת הרבה פעמים התחושה היא שאנשים מודדים את האמת או אי האמת שבדברים האלה דרך השאלה איזה חוויות ואיזה רגשות זה מעביר אותי, או איזה תרומה אקזיסטנציאלית זה נותן לי. ואני חושב שזו טעות קטגוריאלית. אלה שני מישורים שאין קשר ביניהם. במובן הזה זה קצת קשור ל, הזכרתי את זה אני חושב גם, זה קצת קשור לתפיסה שגם היא נחשבת כתפיסה פילוסופית משום מה, בלא עוול בכפה, מה שנקרא פרגמטיזם. כן? זאת אומרת שאתה דן בדברים לאור התועלת הפרקטית שהם נותנים לי. אם זה מועיל לי, אז זה נכון סו-קולד. עכשיו, וגם פה אמרתי שיש שני ניואנסים שונים. יש כאלה שיוצאים מאיזושהי אמונה שאם משהו מועיל אז הוא באמת נכון. ואז זה בסדר, אני יכול אולי לא להסכים לזה, אבל זו טענה שיכולה להישמע וצריך לדון בה. אבל יש כאלה שאומרים לא, לא בגלל שזה מועיל זה נכון, אלא להיות מועיל זה פירושו של נכון. זה מה שנקרא נכון. לא שיש איזשהו כלל כזה שאני לא יודע מאיפה הוא יצא שאם משהו מועיל אז הוא כנראה נכון. אלא אין דבר כזה נכון, המועיל זה בעצם המשמעות של נכון, שזה מועיל. בסדר, אז זה סתם, זה סתם טכניקות פרקטיות. אולי זה מועיל לאנשים, אולי לא, זה לא משנה, אבל זה לא מה שאני קורא לו קבלה. אני לא עוסק בזה. זה לא מעניין. בהמשך אולי גם נראה שיכול להיות שקרוכים בזה גם איסורים. אז זה מה שדיברתי בפעם הקודמת. עכשיו אני רוצה לדון במה שכן נקרא קבלה להבנתי, לתפיסתי. וזה באמת איזה שהן טענות עובדה. אנחנו בעצם מדברים על מישורים מסוימים במציאות, לא על דברים שתורמים לי חוויות או תועלת אקזיסטנציאלית כזו או אחרת, אלא עיסוק בממדים מסוימים במציאות. גם כאן צריך לחלק את זה לשני היבטים או שתי תפיסות אולי. אפשרות אחת זה לראות את הקבלה כאיזשהו תיאור של העולמות הרוחניים, כמו שהפיזיקה היא התיאור של העולם החומרי. אוקיי? זאת אומרת יש לנו מדע סו-קולד, כן? זה לא ממש תצפיתי במובן הרגיל, אבל איזשהו מדע שעוסק בתחום הזה, עוסק בתיאור, הבנה של התחום המסוים הזה. אבל עדיין זה בעצם דבר בעל ערך עיוני. שימו לב, עיוני אין פירושו פסיכולוגי. עיוני זה פילוסופי, אינטלקטואלי, מה שלא יהיה, אבל עיוני. במקביל יש כמובן תפיסות שרואות בקבלה אמצעי פרקטי מעשי, קבלה מעשית מה שנקרא. זאת אומרת שאפשר להשתמש בטכניקות קבליות כדי לחולל כל מיני דברים. לרפא אנשים, לעשות ניסים, לא יודע מה, לנבא דברים, או כל מיני דברים מהסוג הזה. זה שימושים פרקטיים בקבלה. אוקיי? עכשיו אני שוב אומר, בלי קשר לשאלה, אני לא מדבר עכשיו על מה ששללתי קודם, על ראיית הקבלה כאיזושהי שפה או טכניקה לעורר בי רגשות. אני מדבר עכשיו, כל החלוקות שעשיתי עכשיו בסוף, זה היה בתוך העיסוק שלו אני כן קורא קבלה. זאת אומרת העיסוק באיזה שהם תחומים של המציאות שהקבלה היא התורה שמתארת אותם. אוקיי? התיאוריה שמתארת אותם. ועדיין אפשר היה להתייחס גם לדבר הזה עצמו בשתי צורות. אפשר לראות את זה כמו היסטוריה שמתארת את מה שהיה, זאת אומרת או קבלה מתארת את מה שקורה בעולמות הרוחניים. ואפשר לראות בזה איזשהו סוג של מדע מעשי. להביא רפואות, לחולל ניסים, לנבא נבואות או כל מיני דברים מהסוג הזה. ושוב לא בהכרח שזו המטרה של העיסוק, אלא כיוון שזה מטפל בהיבט מסוים של המציאות, זה לא סתם חוויה משהו סובייקטיבי, זה משהו אמיתי. אז הוא גם יכול אולי לעבוד, לפעול, להשפיע על המציאות. ואז אנחנו מגיעים לאוסף הטכניקות, לא יודע איך לקרוא לזה אפילו. או שיש כאלה או שיש, אבל מה שמכנים טכניקות של קבלה מעשית. זאת אומרת, של ניסיון לחולל דברים באמצעים לא טבעיים, באמצעים מיסטיים. אז זה ענף אחר אבל גם הוא שייך לקבלה ועל כל אחד מהם צריך לדון לחוד. על הראשון אנחנו דנים אם הוא נכון או לא נכון, על השני אנחנו דנים גם אם הוא נכון או לא נכון וגם אם הוא פועל או לא פועל. זאת אומרת השאלה אם זה עובד ואולי אפשר אפילו לדון אם זה מותר או אסור. זה כבר רובד שלישי של דיון ולזה אני אגיע עוד מעט.
[Speaker D] קמעות למשל?
[הרב מיכאל אברהם] מה לא שמעתי?
[Speaker D] קמעות למשל?
[הרב מיכאל אברהם] למשל, כן. אולי עוד הערה לפני שאני נכנס לעניין הזה, יש מדברים על האיסור לעסוק בקבלה לפני גיל ארבעים, אם כזה יש איזה מסורת כזאת שיש איזה איסור לעסוק בזה לפני גיל ארבעים, לפני שמילא כרסו בש"ס ופוסקים או כל מיני דברים מן הסוג הזה. לפעמים מתלווים לאיסורים האלה גם כל מיני איומים, איזה שהם תחושות שאם אתה תעסוק בזה מוקדם מדי או לא בצורה הנכונה, זה יכול לחולל נזקים. גם לך, גם לעולם, לא יודע בדיוק מה. שזה כמובן כבר לוקח אותנו מאוד לכיוון השני שהזכרתי קודם, לכיוון של המיסטיקה הפועלת, המיסטיקה האפקטיבית, לא המיסטיקה כתיאוריה שמתארת או מנסה להבין את המציאות, מסוג הדברים שעשיתי בשתי הפגישות הקודמות. אלא פה אני מדבר על טכניקות, כוחות כאלה או אחרים שאיתם אפשר להשתמש כדי לחולל כל מיני דברים ולחולל תופעות. אז האיומים שמתלווים לעיסוק הלא נכון בקבלה מניחים בעצם שיש פה באמת איזה שהוא סוג של כוחות ולכן צריך לטפל בהם בזהירות. ואם לא תעשה את זה ככה, אז יקרו כל מיני דברים נוראיים. אז כל האיומים האלה בעצם מניחים את התפיסה השנייה שהזכרתי קודם, התפיסה של הקבלה כארסנל של כלים או כתחום שיכול גם לפעול ולחולל דברים.
[Speaker D] למה לא להגיד שזה לא סוג של איום אלא תמרור אזהרה, שאם אדם עדיין לא מוכן ולא בשל לרמות כאלה אז הוא בעצמו ייפגע, הוא יתפוס את זה לא נכון ויגרום לעצמו כל מיני נזקים?
[הרב מיכאל אברהם] איזה נזקים? הוא לא יבין, נכון. טעויות, זה לא נזקים.
[Speaker D] אבל הוא לא יבין נכון ויפעל לא כפי שצריך להיות, אז הוא בעצמו,
[הרב מיכאל אברהם] הוא יגיע לטעויות נגיד בהקשרים הלכתיים? אולי. בסדר, זה לא מה שהתכוונתי קודם. אני מגיע לזה עוד רגע. ובאמת הרבה פעמים, וזה אני חושב שצריך להבין, הרבה פעמים כל מיני איומים שגם מופיעים בגמרא, בעוון נדרים בניו של אדם מתים, או מי שמבדיל על הכוס הוויין לו בנים זכרים. יש כל מיני סגולות או כל מיני תוצאות מעשיות של פעולות מיסטיות, או של מצוות או של פעולות מיסטיות כאלו ואחרות. אני ביחס לדברים האלה מאוד סקפטי קודם כל לעצם הטענות האלה. אם הן נכונות או לא, אין לי מושג מאיפה חז"ל יכלו לדעת את זה, ואני לא מתרשם שזאת מסורת שהגיעה אליהם מסיני או מהנביאים או לא יודע בדיוק מאיפה. ולכן יש לי חשד, ועוד פעם זה הכל דברים שאני לא יודע לבסס אותם, מצד שני הדברים עצמם לא נראים לי מבוססים אז אני מחפש איזושהי אופציה בכל זאת להבין מה קורה שמה. ואני חושב שהרבה פעמים השימוש באיומים בסך הכל נועד למטרות תוצאתיות. לא באמת מתכוונים שהבנים שלך ימותו אם תעבור על נדרים, אבל אם יאיימו עליך באופן כזה אז לא תעבור על הנדרים. אנחנו אומרים שקרים קדושים מה שנקרא. זאת אומרת אנחנו בעצם מאיימים עליך כל מיני איומים כדי להשיג את התוצאות המעשיות, לא שבאמת אנחנו מתכוונים, או אולי אפשר היה לנסח את זה בצורה קצת יותר מפרגנת, אולי היה ראוי שימותו בניך כי זה נורא נורא חמור, ואז זה בעצם אמור להרתיע אותך מלעבור על איסורי נדרים. אבל לא שבאמת מנסים לטעון פה טענה עובדתית שאם מישהו עובר על איסורי נדרים אז בניו מתים. אז אני לא יודע מאיפה חז"ל הוציאו את זה, מאיפה כל מיני חכמים, אני פשוט רואה היום איך שכל מיני אנשים מנפיצים כל מיני סגולות וכל מיני תוצאות חיוביות או שליליות לכל מיני פעולות שאנחנו עושים, שאני… אני לא רואה לזה שום שחר, שום בסיס, פשוט המצאות יש מאין שנפוצות בעולם כמו אש בשדה קוצים, והעובדה שזה עובד, זה שזה עובד זה רק אומר א', שגם בעבר כנראה זה יכול היה להיות באותה צורה, אבל זה שהתפשטו כל מיני אמונות כאלה זה לא אומר שבאמת מישהו אי פעם בדק אותם או שיש להם מקור כזה או אחר. וב' יכול להיות שזה גופא אומר שאם זה עובד, אז אוקיי, בוא נשתמש בזה כדי להשיג את התוצאות למרות שאנחנו עצמנו, חז"ל נגיד או לא משנה החכמים שמשתמשים בזה, לא באמת מאמינים בזה. עכשיו זה נשמע רע. זה נשמע שהם כאילו משקרים אולי למטרות טובות למה שקראתי שקרים קדושים. כן, אבל אנחנו יודעים, זאת טכניקה שלא פסלו אותה חכמים לאורך הדורות, הטכניקה של שקרים קדושים. כן, מהלכה ואין מורין כן, שזה שקר פסיבי, לבין לכל מיני אזוטריקות והסתרות ודברים שככה שומרים קרוב, את הקלפים קרוב לחזה, כדי שאנשים לא יעשו כל מיני דברים, לא מגלים לך כל מיני דברים שבעצם היו יכולים לגלות לך. אז זו טכניקה נפוצה גם עד היום, חכמים מסתירים את הנימוקים שלהם. להיפך, יש כאלה שעושים לטעון שחכמים גזרו גזרות וגם אם הטעם לא שייך צריך לשמר את הגזרות האלה כי אולי היו טעמים נסתרים. אז למה חז"ל לא אמרו את זה אם יש להם טעמים נסתרים? לא יודע, החליטו להסתיר, לא יודע בדיוק למה. היה איזושהי מגמת אזוטריקה כזאת, ולכן אני לא שולל את האפשרות שחכמים לאורך הדורות כולל חז"ל השתמשו בשקרים קדושים כדי להשיג תוצאות שביניהם היו תוצאות חיוביות. אותי זה מקומם, אני מתנגד לגישה כזאת, אבל העובדה שחכמים מסכימים לזה ועושים את זה גם מדי פעם, אז אני לא שולל שגם חז"ל עשו את זה. ואני אומר בניסוח קצת יותר מפרגן, אז הייתי אומר שלא שחז"ל באמת שיקרו או לא האמינו בזה ואמרו את זה בכל זאת, אלא הם אמרו שראוי שבניך ימותו כי זה מאוד מאוד חמור. זה משהו ששווה ממש המיתה של הבנים שלך. וזה נאמר באופן כזה כדי להרתיע אותך. אז הרבה פעמים משתמשים בלשון לא מדויקת אבל זה לא אי אפשר לקרוא לזה ממש ממש שקר. לשון לא מדויקת. אוקיי, כך או כך אני אומר, גם אם אין לי הסבר, אין לי הסבר למה שחז"ל אמרו, עדיין אני לא רואה שום בסיס שעליו יכלו חז"ל לבנות טענות עובדתיות כאלה. לכן כטענת עובדה אני לא מקבל את זה גם אם אין לי הסבר למה חכמים אמרו את זה. זאת אומרת, אני הצעתי הסברים קודם אבל נגיד שאתם לא מקבלים את ההסברים האלה, עדיין כטענת עובדה הדבר הזה נראה לי חסר בסיס. אני לא רואה מאיפה חז"ל יכלו לדעת את זה או חכמים של היום מאיפה הם יכולים לדעת את זה. כן, יכולים לראות עוד מעט נגיע לענייני הפרשות חלה למיניהם שהיום גם כן מאוד מאוד פופולריות. אני כל פעם מחדש נדהם לגלות אנשים ממש אינטליגנטיים משתתפים בשטויות המגוחכות האלה שגם כרוכות באיסורים כמובן באיזה הבעת דבקות עמוקה בגיבוי רבני עם כל מיני מאמרים מלומדים. מישהי כתבה שמה, עשתה עבודה די מקיפה על הפרשות חלה וסגולותיה, ואספה מחז"ל ומכל מיני מדרשים מכל מיני מקומות, והיא אמרה "מה שאני אומרת לכם זה לא מליצה, זאת עובדה". מאיפה היא יודעת זאת עובדה? היא עשתה איזה שהוא ניסוי שבדק שזה מועיל לזיווג? או לא יודע, כן, שמה זה היה לענייני זיווגים? לא, אני בטוח שהיא לא בדקה, לפחות לא אמרה שהיא בדקה. יש לה כמובן סיפור כזה או אחר לשם האילוסטרציה וכבר דיברתי על חוק המספרים הקטנים שאיתו אפשר להסביר הכל. אז לכן, אבל אנשים מתייחסים לזה כעובדות ובתמימות, עוד פעם, אני לא חושב שהיא מנסה לשקר אותה אחת שכתבה את המאמר הזה, היא באמת ובתמים מאמינה בזה. אז הרי לכם איך דברים יכולים להגיע לאמירות שהן לא שקר, אנשים באמת מאמינים בזה למרות שאין לזה שום שום בסיס, פשוט אוסף של שטויות. אז לכן האיומים האלה שמתלווים לעיסוק לא ראוי בקבלה, נדמה לי שהדבר היחיד שאולי אני יכול להסיק מהם זה שחכמים היו מוטרדים מעיסוק לא ראוי או מוקדם מדי על ידי אנשים שלא צריכים לעסוק בזה, אבל זה שהם ניסו למנוע את זה באמצעות איומים זה לא אומר שאני אמור להתייחס לאיומים האלה כטענת עובדה. אוקיי, זה בעצם הטענה. ולכן אני שוב אומר שאני לא חושב שאפשר לראות בזה איזושהי אסמכתא ל בזה שבאמת יש דבר כזה קבלה מעשית, שאפשר באמצעים קבליים לחולל דברים במציאות במישור המעשי. אני רק אזכיר לכם, כי האיומים דומים אנחנו יכולים לפגוש גם בהקשר לעיסוק בפילוסופיה, לא בקבלה. לא שמישהו עלי אדמות יגיד שלפילוסופיה יש איזה שהם כוחות מיסטיים שיכולים להביא נזקים איומים ונוראיים, או תועלות נפלאות ומופלאות. ברור שגם שמה האיומים מטרתם למנוע את העיסוק, לא לטעון טענת עובדה שאכן זה באמת מה שיקרה. אז גם בהקשר הקבלי, מה החששות? החששות אני חושב שהם די ברורים. זאת אומרת, עיסוק של אנשים לא ראויים בקבלה, ואולי גם בפילוסופיה, אבל בקבלה עוד יותר, יכול להוביל אותם להמון מקומות מאוד מאוד בעייתיים. אתם יכולים לראות את זה על כל צעד ושעל, כן, אנחנו רואים את זה סביבנו כל הזמן. לכן למה רוצים למנוע את זה, זה מאוד ברור. השאלה באיזה דרך למנוע את זה, איזה דרך ראוי למנוע את זה, ואיזה דרכים נקטו כדי למנוע את זה, זה הדיון שעשיתי קודם. אני לא יודע. אז לכן השאלה של האם הקבלה עובדת, מועילה, יכולה לחולל דברים, אני מאוד סקפטי לגבי זה, אבל בסדר, אולי כן ואולי לא. בלי קשר לזה אמרתי, השאלה אם הקבלה תופסת נכון איזה שהם מימדים של המציאות, אני נוטה לחשוב שכן. זאת אומרת, שיש שם איזה שהיא תפיסת עומק של המציאות כתיאוריה כן, כפרקטיקה לא יכול לשלול את זה, אבל אני יותר סקפטי לגבי העניין הזה. עכשיו, בהקשרים של אני רוצה לעבור לפרקטיקה המיסטית, כן, כל זה היה קטע קישור, אני רוצה לעבור לפרקטיקה המיסטית. בפרקטיקה המיסטית, בעצם אנחנו שואלים שני סוגי שאלות על שלושה הקשרים. שני סוגי השאלות, כן, בעצם זה שש שאלות. שני סוגים של שאלות על כל אחד משלושה הקשרים. שני סוגי השאלות זה א', אם זה עובד או לא עובד, וב', אם זה מותר או אסור. זה שש שאלות בלתי תלויות, לפחות ברמה העקרונית. נראה בהמשך שלא כולם מסכימים שהן בלתי תלויות, אבל ברמה העקרונית זה שתי שאלות בלתי תלויות. השאלה אם זה עובד או לא, שאלה עובדתית. אפשר לבדוק את זה מדעית באופן עקרוני. בשאלה, כן, האם אתה מצליח לא דווקא ריפוי, אלא כל דבר, כל טענה של שימוש באמצעים מיסטיים כדי לחולל משהו במציאות, לכאורה יכולה להיבדק בכלים מדעיים. בוא נבדוק, תעשה את זה, נשווה את זה מול מקרי מדגם, קבוצות מדגם, ונראה האם באמת אתה מצליח לחולל דברים שלא היו קורים בלי זה. אז זה טענה על המציאות, טענת עובדה שאפשר לבדוק אותה, אם זה עובד או לא עובד. שאלה שנייה זה האם זה מותר או אסור. זה יכול להיות שזה לא עובד וזה מותר, לא עובד וזה אסור, יכול להיות עובד ומותר, עובד ואסור. יש את כל האפשרויות, לכן אלו שתי שאלות בלתי תלויות. אוקיי? עקרונית. אנחנו נראה בהמשך שהרמב"ם והנמשכים אחריו קושרים ביניהם. זאת אומרת הטענה של הרמב"ם זה שהאיסור הוא על מה שלא עובד. זאת אומרת אם זה לא עובד, אז זה גם אסור, אם זה עובד, אז זה מותר. זאת אומרת, זה בעצם הרמב"ם מזהה את שתי השאלות האלו, אבל ברמה העקרונית אלו שתי שאלות בלתי תלויות. אז זה שני סוגי השאלות. על מה הם שלושת ההקשרים? שלושת ההקשרים שבהם אני שואל את שתי השאלות האלה, אחד מהם זה על שימוש במצוות. מצוות או סגולות, אם תרצו. לא כל סגולה היא מצווה, קמעות למשל זה לא מצווה, אבל זאת סגולה. אבל יש שימוש במצוות, מזוזה, הפרשת חלה, כל מיני דברים כאלה שיש להם איזה שהם שימושים סגוליים. זה יכול לחולל כל מיני תוצאות במציאות. אז כן, אז זה הקשר אחד שבו אני שואל את השאלה, ושוב אני שואל את שתי השאלות: עובד או לא עובד, מותר או אסור. אוקיי? זה הקשר הראשון. ההקשר השני, זה שימוש באמצעים שהם עבודה זרה. האם מותר להתרפא בעבודה זרה? גם שם, אפשר לשאול האם זה עובד, והאם זה מותר. שני דברים שונים. אוקיי?
[Speaker D] מה זאת אומרת להתרפא בעבודה זרה?
[הרב מיכאל אברהם] מה, לעבוד עבודה זרה ואז האליל ירפא אותי? או לא יודע מה, יקרה משהו שירפא אותי.
[Speaker D] אבל יש ייהרג ואל יעבור עבודה זרה.
[הרב מיכאל אברהם] אז יש לך תשובה על זה. אני שואל כרגע את השאלות, לא אמרתי שאין תשובות. אז שאלה ראשונה או תחום ראשון שבו אני שואל את שתי השאלות שתי השאלות זה עובד או לא עובד, מותר או אסור. התחום הראשון שבו אני שואל את השאלות זה על מצוות או סגולות שקשורות איכשהו למצוות ככה או אחרת. התחום השני זה שימוש בעבודה זרה, לעשות איסור כדי לחולל דברים. והתחום השלישי, שהוא לא תמיד מובחן מהתחום השני, זה שימוש באמצעים שלקוחים מעבודה זרה אבל אתה עצמך לא עושה איסור. למשל, הייתה שאלה ב'עצור כאן חושבים', ששמה קצת נחשפתי לכל העולם הזה והצלחתי אפילו להתרגז לא מעט. היה שם איזה מישהו עם, עלתה שם שאלה מעשית על מישהו שבאמת התחבט בה, שהוא היה חולה במחלה סופנית שאין לה חסוכת מרפא ברפואה המקובלת הקונבנציונלית. והוא שמע שיש איזה מרפא אינדיאני בדרום אמריקה שיש לו הצלחה טובה עם המחלה הזאת. עכשיו, הוא עושה כל מיני כישופים, לחשים פגאניים כאלה ואחרים, ולא יודע מה, טכניקות כאלה ואחרות. עכשיו, השאלה הייתה האם מותר ללכת להתרפא אצלו. עכשיו, אני כשאני הולך להתרפא אצלו אני לא הולך לעבוד עבודה זרה, ואני לא עובר איסור של לעבוד עבודה זרה, אני לא עושה עבודת פולחן, אוקיי? אבל הטכניקות שבהן משתמש אותו מרפא הן טכניקות שלקוחות מהעולם של העבודה זרה שלו, העולם הפגאני. אוקיי? אז השאלה האם מותר לעשות דבר כזה או אסור. זה התחום השלישי. התחום אחד זה מצוות וסגולות, התחום השני זה להתרפא או לעשות משהו באיסור עבודה זרה, והתחום השלישי זה בדברים שלקוחים מעבודה זרה ואתה עצמך לא עושה איסור, אלא רק העולם שממנו לוקחים את האמצעים האלה זה עולם של עבודה זרה. אוקיי, אז אלה שלושת ההקשרים ובכל אחד מהם עולה השאלה מותר או אסור, עובד או לא עובד. אז אני רוצה להתחיל או אולי רק עוד הערה אחת, יש עוד איסור שמופיע בגמרא, בגמרא בעבודה זרה בדף כ"ו, כ"ז שמה עוסקת בדברים האלה. והעוד איסור שמופיע שם בגמרא זה איסור להתרפא אצל גוי, אצל רופא גוי. לפעמים זה מוזכר רופא עובד כוכבים, אבל אתם יודעים שבגמרא צנזורות וכולי, בגמרא כשאומרים עובד כוכבים לפעמים הכוונה לסתם גוי, לאו דווקא עובד כוכבים. לפעמים יש מחלוקת במפרשים למה בדיוק הכוונה. אבל האיסור הזה בפשטות, ככה גם מופיע בגמרא וככה המפרשים אומרים, האיסור הזה נובע מהחשש שיהרוג אותך. זה לא הבעיה של העבודה זרה שלו, אלא פשוט הרופא שאתה מפקיר את עצמך בידיו של רופא גוי, יש חשש שיהרוג אותך ולכן זה אסור. זה אסור בגלל פיקוח נפש, לא בגלל שזה קשור לאיסור של עבודה זרה או משהו כזה. מדובר אפילו על רופא גוי שעובד ברפואה קונבנציונלית רגילה. אוקיי? אז פה אומרים שלמשל היום, כיוון שהכול מתועד ויש בקרה וכמובן הגויים לאו דווקא רוצים להרוג יהודים כמו שהיה פעם, אז האיסור הזה כבר לא קיים. אבל זה לא נוגע אלינו בכלל כי זה איסור להתרפא אצל רופא גוי בגלל החשש שיהרוג אותך, זה לא קשור לשימוש במיסטיקה. לכן זה לא הנושא שלנו, זה לא קשור אלינו בכלל. זה מזכיר לי כן, חידה, מכירים את החידה הזאת? שני דברים שכל אחד לחוד אסור לעשות אבל ביחד מותר. יש שני דברים שכל אחד לחוד מותר אבל ביחד אסור, כן, זה בשר בחלב. אבל אני מדבר על שני דברים שכל אחד לחוד אסור אבל ביחד מותר. אז יש אסור להסתפר אצל ספר גוי, עוד פעם מהחשש שיהרוג אותך עם המספריים שלו, הסכין שלו, ואסור להסתכל בראי לגבר, כן, זה כלי אישה על גבר. אבל אם אתה מסתפר אצל הספר ואתה מסתכל בראי, אתה רואה מה הוא עושה לך מאחורה, אז זה מותר. כי אתה יכול להשגיח שהוא לא הורג אותך בינתיים שמה מאחורה, בהנחה שאתה כמובן מהיר תגובות וכשהוא יתנפל עליך עם המספריים אתה מיד תעשה פליפ-פלופ לאחור ותבעט לו במספריים שהוא מחזיק וכל מיני דברים מן הסוג הזה. טוב, בכל אופן זה כן, מאוד משעשע, לא יודע, זה משעשע כשמסתכלים מרחוק, כנראה שהחוויות שהובילו לקביעות האלה היו פחות משעשעות, מה שנזפו בי עכשיו על כל מיני. בכל מקרה, אז ה… אבל זה באמת לא נוגע לענייננו, זה איסור להתרפא אצל גוי וזה סתם פיקוח נפש, זה לא קשור למיסטיקה ולשימוש במיסטיקה. אז פה אני באמת רוצה להתחיל בשאלות מהסוג הראשון, או שני סוגי השאלות על ההקשר הראשון. מצוות וסגולות. אוקיי? וכאן, כן, אני אתחיל אולי, באמת כתבתי על זה טור.
[Speaker D] הרמב"ם בהלכות מזוזה לא כותב משהו על זה?
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא שומע.
[Speaker D] הרמב"ם בהלכות מזוזה. נדמה לי שהוא כותב משהו על זה שאנשים חושבים שזה כאילו שומר או משהו כזה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, כותב. יש פה קיבלתי איזו שאלה לאתר. אני הייתי בטוח שזאת הטרלה, לא יודע. שלום הרב, אני רוצה לארגן ערב להפרשת חלה לזכות כמה מחברותיי שמחפשות זיווג. האם הרבנית שמנחה את הערב צריכה הסמכה מיוחדת? אני שואלת כי יש לי שכנה צדיקה שרוצה להנחות את הערב בחינם, אבל אני רואה באינטרנט שיש ארגונים שמתמחים בנושא ויש להם רבניות מיוחדות להפרשות חלה בפריסה ארצית. יש רגולציה, יש רגולציה ואקדמיות שמסמיכות מפרישות חלה מוסמכות וכל מיני דברים מן הסוג הזה. העסק הזה לחלוטין יצא מפרופורציה, זאת אומרת, זה באמת אוכלוסיות שלא העליתי בדעתי שמשתתפות בשטויות האלה, כולם. זה היום נמצא בכל מקום. זה לא ייאמן התפוצה של הדבר הזה. פשוט אוסף של דברי הבל שקרוכים באיסורים, כנראה דאורייתא, וכולם חוגגים ורוקדים שם ממש כמו לפעור לפעור, בשמחה רבה. בכל אופן, כן, אז זאת הייתה, זאת הייתה הטרלה. רגע, רגע, זה מי…
[Speaker B] אני משהו שאני לא מסכים. מה שקורה זה שבנות דורנו, נגיד בנותיי וכל שכן נכדותיי, לא ראו מעולם לא הכשרת בשר ולא הפרשת חלה, כי את כל העוף אתה קונה בסופר, וחלות ובשרים שהם כבר עם כל ההכשרים. אז אנחנו כן עושים אצלנו בבית מדי פעם, פוקצ'ה סתם, ויראו איך נראית הכשרת בשר, כמו שסבתא תהיה, תעשה… יוסי, אני לא מדבר על זה, יוסי.
[הרב מיכאל אברהם] זה, זה תבורכו.
[Speaker B] עושים את זה בתור איזה אירוע לימודי לנכדים, לנכדות, לבנות, וזה לדעתי דבר שיש לו ערך חינוכי.
[הרב מיכאל אברהם] על זה אני לא
[Speaker B] מדבר.
[הרב מיכאל אברהם] לא דיברתי על זה. ברור שאם אתה לומד את הדיני, אני לא נגד ללמוד את דיני הפרשת חלה ולקיים את מצוות הפרשת חלה. מה זאת אומרת? זו מצווה מן התורה. אני לא על זה דיברתי. אני מדבר בדיוק על מה שהיא שאלה שמה, שהיא רוצה רבנית מוסמכת כדי למצוא זיווגים לחברות שלה. והשאלה אם הרבנית הזאת עברה הסמכה לעבוד עבודה זרה באקדמיות או שהיא יכולה להיות עובדת עבודה זרה חובבת? זאת אומרת השאלה מה, האם היא חייבת להיות מוסמכת לעבודה זרה או יכולה להיות עובדת עבודה זרה חובבת? זה, זאת השאלה שנשאלתי שמה. אז זה ודאי לא, זה לא קשור לעניין. אם מישהו לומד את הלכות הפרשת חלה או אפילו מפריש חלה בשביל המצווה כדי ללמוד איך עושים את זה וכדי לקיים מצווה, לא רק כדי ללמוד, מצוין, יבורך. זה כמובן אין לי דבר וחצי דבר נגד זה, להפך. זה משהו אחר לגמרי. אז כן, אז מעבר לכל הליצנויות שאני פה פותח בהן, אני באמת רוצה קצת לגעת בבעייתיות של העניין. הטענות שלי כלפי כל הטקסים האוויליים האלה, בעצם עוד פעם, טקסים אני מתכוון להפרשות חלה שמטרתן הבאת תוצאות מעשיות. מזיווג, ריפוי, לא יודע מה, מה שלא יהיה. הצלחה בתחרות אולימפית, לא משנה. הטענות שלי בעצם מחולקות לשני סוגים, כמו שאמרתי קודם: א', במישור העובדתי, שזה אין שום אינדיקציה לזה שזה עובד, למרות שזה כמובן עובדה ולא רק מליצה כידוע. והטענה השנייה זה במישור ההלכתי, שזה לא מותר, שזה אסור. אוקיי? זאת אומרת, אז א' זה לא עובד וב' זה אסור. זה כליל החסרונות. זאת אומרת, מילא אם זה היה עובד ואתה אומר טוב. נעשה איסור אבל לפחות החברות שלי ימצאו זיווג. אבל לעשות איסור בלי שיש לזה תוצאה, אז בשביל מה עשית את האיסור? לא חבל? אז בשני המישורים האלה בעניין הזה אני חושב שהתשובה היא שלילית, וכמו שהזכרתי לפי הרמב"ם זה לא שני מישורים שונים אלא אחד קשור לשני. טוב, אז קודם כל במישור העובדתי אני לא צריך להאריך, דיברתי כבר על חוק המספרים הקטנים וכל הראיות המוחצות שיביאו לכם איך שהפרשת חלה מיד מביאה לזיווג הם ראיות מוחצות לפי חוק המספרים הקטנים. אני יכול להביא לכם ראיות מוחצות לזה שישיבה על כיסא מביאה לזיווג, קריאת מאמרים בביולוגיה מביאה לזיווג וגם הליכה לשדכן מביאה לזיווג. כמו שאבא שלי היה נוהג לומר לקרובים שלנו מבני ברק שעסקו לא מעט בסגולות לפרנסה, אמר להם שהוא מכיר סגולה בדוקה לפרנסה זה ללכת לעבוד. זה בדוק ומנוסה. אז כן, זה האופציה שהם לא כל כך חשבו לנסות. בהקשר הזה, אז במישור העובדתי נדמה לי שאני מוצא את עצמי פטור מלהיזקק לעניין, כי מי שטוען שזה עובד עליו חובת הראיה. לא ראיתי שום אינדיקציה שזה עובד, אז למה להניח שזה עובד? אני פטור מלהתמודד עם השאלה הזאת. במישור של האיסור, אולי עוד הערה. יש מקורות שונים, גמרא, בראשונים, באחרונים שהיא מביאה, אותה אחת שהזכרתי קודם, המאמר המקיף שהיא עשתה על זה, באמת עשתה איסוף מאוד גדול של כל מיני מקורות שמראים לסגולות כאלה וסגולות אחרות על הפרשות חלה וכל מיני דברים כאלה. זה שגם אם אתה מוצא לזה מקורות חז"ליים, מבחינתי זה עדיין לא הרמה של נטל הראיה. משתי סיבות שקשורות זו לזו. סיבה אחת היא שאני לא יודע מאיפה חז"ל יכולים לדעת דבר כזה. זה שחז"ל אומרים אז מה? אז כנראה אולי הם חשבו ככה מאיזושהי סיבה, אבל למה להניח שזה נכון? אני לא רואה שום אינדיקציה שזה נכון. וכתוצאה מזה אני גם מעלה את הבעיה השנייה שהיא קשורה לראשונה, שבגלל שאני לא חושב שיש איזושהי אינדיקציה לזה שזה נכון, אז יש לי חשד שכשחז"ל אמרו את זה הם אמרו את זה מאותן סיבות שתיארתי קודם, לא באמת כטענת עובדה שזה מועיל לזיווג או לא יודע למה, אלא כטענה שבאה להמריץ אותך לעשות את זה, אולי בזכות המצווה אתה תזכה לזיווג או משהו כזה, ולאט לאט עושים קיצורי דרך ואומרים המצווה הזאת מסוגלת לזיווגים, ונגיע עוד מעט לקיצור הדרך הזה. לכן גם אם מוצאים מקורות כאלה בחז"ל ובטח אם מוצאים את זה בכל מיני ספרים מאוחרים יותר כאלה או אחרים, אני מתייחס לזה בוא נגיד, נקרא לזה בערבון מוגבל בשביל לדבר בשפה מכובדת. אז אני מתייחס לזה בערבון מוגבל ולכן אני לא רואה בזה ראיה למישור של עובד או לא עובד. אתם יכולים את כל המאמר שלה לקרוא, מאמר ארוך מפורט שאוסף המון מקורות, רק דבר אחד לא תראו שם: איזשהו תיעוד של ניסוי עובדתי שבודק את זה ומראה שזה עובד. זאת אומרת בסופו של דבר המסקנה שלה שזה לא מליצה אלא זו עובדה. הדבר הראשון שהייתי מצפה אחרי שהיא מביאה את כל החז"לים והראשונים והאחרונים זה להראות לי באמת שזה עובד, זאת אומרת בוא נראה, קח קבוצת מדגם, קבוצת ביקורת ונראה אם זה עובד או לא עובד. את זה לא מצאתי שם משום מה, כנראה שהניסויים האלה נשמרים חסויים בשלב זה. אז בלי ניסוי בקיצור אני לא נוטה לקבל כל מיני טענות מהסוג הזה, אלא אם כן אומר לי את זה איזה נביא מדופלם או שזה כתוב בתורה ואז צריך לדון, אולי יש גם אפשרות לפרש אחרת אבל שם אני מוכן אולי לשמוע את הטענה שזה בסיס לפחות שמחייב דיון. אם הרב פלוני או הרב אלמוני אמר את זה, מאה אחוז, אז הוא אמר, אז מה? אז זה במישור של האם זה עובד או לא עובד. יש אתם יודעים אולי עוד הערה, היום אני ככה קצת אני יורד על הדברים האלה גם כי אני אוהב לרדת על הדברים האלה וגם בגלל שאני באמת חושב שזה חשוב להוציא את האוויר מהבלונים האלה. יש הגמרא הרי אומרת בחנוני נא בזאת הביאו את בית המעשר שמה על ה. מעשר מותר לבחון את הקדוש ברוך הוא. וכל שאר הדברים אסור לבחון אותו. אז עכשיו על זה כמובן אפשר לבנות תילי תילים, ברגע שאני נותן לך תזה שלא ניתנת להפרכה כי אסור להעמיד אותה למבחן הפרכה אני יכול להגיד לך מה שאתה רוצה, או מה שאני רוצה. אוקיי, אז במקום שבו הקדוש ברוך הוא אמר את זה כי זה כתוב בתורה "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". אוקיי, אז כתוב בתורה שמי שמכבד הורים יאריכו את ימיו. אוקיי, עוד פעם אפשר לפרש את זה באופן אחרים אבל נגיד אפילו שאני קורא את זה כפשוטו. בסדר. אז שם אומרים לי "תראה אל תבדוק את זה". אם יש לי אמון בתורה והקדוש ברוך הוא אמר את זה הקדוש ברוך הוא ודאי יכול לדעת את זה. אם זה נכון או לא נכון אני לא יודע, אבל אין לי קושיה על הקדוש ברוך הוא מאיפה הוא יודע את זה, נכון? זאת לא השאלה. אוקיי, אז לכן אם אני הגעתי למסקנה שהקדוש ברוך הוא אמר את זה בתורה אוקיי אז זה בסיס שאני יכול לקבל ואפילו אם יש איסור לבחון את העניין. אוקיי, אגב גם לגבי מעשר וצדקה אני לא מכיר בחינות שיטתיות, מישהו שעשה ניסוי מבוקר כפול סמיות ובדק את העניין האם באמת צדקה מעשירה, עשר בשביל שתתעשר. עשר או מעשר תבואה או מעשר כספים, לא משנה אבל מה שלא יהיה לבדוק את זה, כן, ונדמה לי שזה לא מקרה שלא בדקו שם מותר לבחון "בחנוני נא בזאת", את זה מותר לבחון. דברים אחרים יש איסור אז אנחנו מסודרים. אנחנו יכולים להמשיך לדקלם את זה וזה חסין מהפרכה. להיפך, אם תבדוק וזה לא יצליח זה עונש מהקדוש ברוך הוא על זה שעשית איסור כי בדקת. אסור לבחון. אז זה נהיה חסין מהפרכה. אבל על מעשר מותר לבחון "ובחנוני נא בזאת". ובחנוני זה אפילו אולי אפילו קריאה לבחון לא רק שמותר לבחון. נו אז למה אף אחד לא בדק? אני אגיד לכם את השערתי למה אף אחד לא בדק כי לכולם ברור מה תהיה תוצאת הבדיקה הזאת. די ברור או מאוד חוששים מה תהיה תוצאת הבדיקה הזאת אז אף אחד לא בודק. נדמה שהזכרתי כבר שהשפעות של תפילה נעשו לא מעט ניסויים שבודקים השפעות של תפילה, חלקם אפילו היו מוצלחים, יש עליהם ויכוחים לא משנה הצד השווה לכולם שזה ניסויים של נוצרים. לא תמצאו ניסוי שעשו יהודים, לפחות לא יהודים דתיים. אוקיי. מה זאת אומרת בגלל שנוצרים? אפשר להגיד בגלל שאסור, ובחנוני נא בזאת למרות שעל זה אני לא חושב שיש איסור. כי האיסור הוא הבטחות של התורה, התורה לא אומרת שתפילה חייבת להיענות. לבדוק דברים שכתובים בתורה חוץ ממעשר אסור, אבל לבדוק את חז"ל גם אסור? למה מי אמר שלבדוק את חז"ל אסור? או לא יודע לבדוק את מי שלא יהיה. אז אבל אני חושב שהמוטיבציה הבסיסית או אי המוטיבציה לעשות את זה זה לא בגלל שזה אסור אלא בגלל שאנשים חוששים שזה לא יעבוד. בואו נהיה ישרים עם עצמנו. הנוצרים לעומת זאת הם חברה רציניים לא כמונו הם לא משחקים משחקים. אם הם באמת מאמינים במשהו אז הם באמת מאמינים בו הם לא מדקלמים. הם באמת מאמינים בו, הם מוכנים להעמיד אותו למבחן ניסיוני. אוקיי, וזה שאפו אני מוריד בפניהם את הכובע. האם זה הצליח או לא הצליח? על זה יש הרבה ויכוחים. יש ניסויים לא פשוטים שגם מראים תוצאות ויש על זה כל מיני ויכוחים אבל לא כל כך פשוט לא מהמעט שקצת דפדפתי שמה. לא פשוט, אני מביא את זה בספר על האבולוציה באחד הנספחים שמה, אני נותן שם גם קצת מקורות לעניין הזה, נספח ב' נדמה לי. אז הנקודה היא שלא רק שאנחנו לא נסמכים על ניסוי שיטתי מבוקר כן ניסוי מדעי שיבדוק אם זה עובד או לא עובד אלא אסור לעשות ניסוי כזה. טוב אז זה כבר פתח פתוח פתח פתוח מצאתי כמו שאומרת הגמרא בכתובות. זאת אומרת פה אפשר להכניס הכל ואין פלא שהתחום הזה הוא תחום פרוע. למה הוא תחום פרוע? כי אף אחד לא טורח לבדוק ואם הוא יטרח לבדוק אז מיד יאשימו אותו שהוא עובר איסור, בחנוני נא בזאת רק במעשר זה מותר. אסור לנסות את הקדוש ברוך הוא. אוקיי ואז ככה אנחנו חסינים מהפרכות והעסק הזה הוא כר נרחב לשרלטנות להנפצות לכל מיני אמירות באיזשהו ביטחון צדקני כזה עם גיבוי של רבנים גדולי הדור וכל מיני דברים כאלה וזה אוסף של שטויות והבליות שבאמת אני חושב שיש מעט מאוד תחומים שמתחרים בהבילות של השימוש במיסטיקה. ויש ברוך השם תחרות על רמת ההבילות בחוגים האלה. אז זה לגבי המישור העובדתי. הבעיה שיש פה גם בעיה הלכתית, כי תגידו לי בסדר, כמו שחז"ל אמרו, נגיד מה שאמרתי קודם, נגיד שחז"ל נתנו לנו איומים או הבטיחו הבטחות או כל מיני דברים כאלה והם לא באמת התכוונו לזה אלא כדי להמריץ אותנו לעשות או לא לעשות משהו. נניח, אוקיי? אז תגידו לי בסדר, גם הפרשת חלה בעצם, קצת מה שיוסי אולי רצה לומר קודם, מה אכפת לך שמדרבנים את האנשים לעשות מצווה ומבטיחים להם זיווגים? הם ממילא לא בודקים בסוף, נכון שזה לא עובד והם ממילא לא בודקים בסוף, ומה אכפת לנו, הרווחנו מצוות הפרשת חלה? זה רע? מה הרע? אז קודם כל אני חושב שרע לשקר. ב', רע להיות טיפש. וג', אבל זה הנקודה שאליה אני רוצה להגיע עכשיו, רע לעשות איסורים. ואני טוען שהעשיות מהסוג הזה שיש להם מטרה לחולל תוצאה מעשית הם כרוכות באיסור. ואז זה כבר לא שאלה של מה אכפת לך. שיעשו את זה, מה אכפת לי, נרוויח מצווה. לא, זה מצווה הבאה בעבירה. הפסדת את המצווה ויש לך לחובתך גם עבירה. מצווה הבאה בעבירה. זה איסור. עכשיו מאיפה הדברים האלה באים? אז בוא נסתכל קצת בכמה מקורות לדוגמה. כן, הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, כן, שימו לב גם למיקום, הלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה י"ב, הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, חובר חבר ומנחש זה איסורי דאורייתא, כן? אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהם עושים דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות, שנאמר ויהיו חיים לנפשך. אבל הבריא שקרא פסוקים ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן ויינצל מצרות ומנזקים, הרי זה מותר. אז אומר לנו הרמב"ם, מי שלוחש על מכה, לוחש הכוונה פסוקים, לא לוחש לחשים של עבודה זרה, קורא פסוק מן התורה, או קורא על התינוק שלא ייבעת, או מניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, הוא עובר על איסור של מנחש וחובר חבר והוא כופר בתורה. מה זה נקרא כופר בתורה? הוא לא מתכוון כופר בתורה במובן של אפיקורס. כופר בתורה הכוונה מזלזל בתורה. למה? כי הוא עושה דברי תורה רפואת הגוף ואינן אלא רפואת נפשות. פה כבר יש רמז לזה שזה לא עובד. זה לא רפואת הגוף, זה לא יעשה את העבודה. המטרה של התורה זה לתקן את הנפש, להתעלות רוחנית, לעבוד את השם. זה לא מתקן דברים בעולם, זה לא רפואת הגוף, זה לא מחולל דברים בעולם שלנו. ולכן אומר הרמב"ם שיש פה מנחש וחובר חבר ומבזה את התורה. ובאמת אם שמים לב יש פה שני סוגי איסורים. המנחש והחובר חבר זה איסור לעשות את המעשים האלה בלי קשר לדברי תורה. כל מיני דברים, כל מיני שטויות כאלה שלא באמת עובדות, אצל הרמב"ם השאלה אם זה עובד או לא עובד, השאלה אם זה מותר או אסור, אמרתי זאת אותה שאלה. אז אצל הרמב"ם כל מיני דברים להיזקק לכל מיני דברים מן הסוג הזה זה ניחוש וחובר חבר. זה איסור, כן, למשל הפרשת חלה כדי להביא לזיווג, זה איסור של אביזרייהו דעבודה זרה, איסור דאורייתא. כל מי שמשתתף בטקס כזה בשביל עוד פעם זיווג, לא מי שמשתתף בזה כדי לעשות מצווה וכדי ללמוד, זה מצוין. אבל מי שעושה את זה כדי להביא לזיווג או רפואה או מה שלא יהיה, איסור דאורייתא. חובר חבר זה אביזרייהו דעבודה זרה, לחלק מדעות הראשונים יהרג ואל יעבור על אביזרייהו דעבודה זרה. אפילו אביזרים דרבנן לפי חלק מהראשונים זה יהרג ואל יעבור.
[Speaker D] אבל איך אתה מסביר הנותן צדקה בשביל שבני יחיה?
[הרב מיכאל אברהם] נגיע, נגיע, נגיע. האיסור השני זה האיסור של זלזול בדברי תורה. מה זאת אומרת? במקום שבו אתה עושה את זה במצווה או בדברי תורה, לא סתם בלחש, בקמע, במה שלא יהיה, זה לא קשור, זה איסור נחש וחובר חבר. אם אתה משתמש בתורה בשביל זה וכנראה גם במצווה או בכל דבר אחר, פה יש מה שהוא קורא כפירה בתורה או זלזול בתורה, כי יש כמה… יש כמה זאת אומרת יש תפיסה שאומרת שהתורה בעצם העיסוק בתורה ובמצוות בא ליכול להביא לאיזה שהן השלכות מעשיות. אומר הרמב"ם זה זלזול בתורה. אתה הופך את התורה לאיזשהו אמצעי רפואי. התורה היא לא אמצעי רפואי, התורה היא תיקון רוחני. אוקיי, אז זה איסור נוסף. אז צריך להבין זה שני דברים שונים ברמב"ם. בהלכות תפילין וספר תורה בפרק ה הלכה ד, הרמב"ם כותב ככה. מנהג פשוט, וואו אולי עוד הערה אחת על הקטע הקודם, הרמב"ם מנגיד את זה אבל הבריא שקרא פסוקים ומזמור מתהילים, כן בעצם אסור להגיד תהילים על החולה כדי שיתרפא. אז אומר הרמב"ם לא, זה מותר. מתי? אם אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר. אז בפשטות ההבנה היא שזה במקום שבו אתה משתמש בתהילים כדי לעשות מצווה ושזכות הקריאה תגן עליך, הקדוש ברוך הוא בזכות הקריאה תגן עליך, זה מותר. זה לא ניחוש וחובר חבר. אז מתי זה ניחוש וחובר חבר כשאתה חושב שקריאת התהילים היא בעצמה מרפאה אותך אוקיי, ולא שבזכות המצווה זה יגן עליך. לכן למשל בקמיע כשאתה לא עוסק בדברי תורה או במצווה אלא סתם קמיע משהו שהוא כשלעצמו לא מצווה שם זה ברור שזה אסור בכל מקרה, כי אתה לא עושה פה מצווה לכן אין סיבה להניח שיש זכות למי ששם עליו קמיע. אין שום זכות לשים קמיע כי לא עשית בזה מצווה. כל החלוקה הזאת של הרמב"ם פה זה כאשר אתה משתמש במצווה ואז הבעיה היא של זלזול בדברי תורה וגם ניחוש וחובר חבר והרמב"ם אם אתה רוצה רק להתלות בזכות זה כן מותר. אבל יש פה נקודה חשובה נוספת שהוא מזכיר נראה שזה לא מקרי למרות שזה איכשהו רק בדרך אגב. הוא אומר שזה הבריא שקרא פסוקים ומזמור מתהילים. למה לא החולה? מה עם חולה שקורא תהילים כדי להתרפא? ברמב"ם משתמש שזה אסור.
[Speaker D] הוא משתמש במצווה ממש חולה, הוא נמצא בבית חולים.
[הרב מיכאל אברהם] הבריא שרוצה שזכות המצווה תגן עליך זה מותר, ואם אני חולה שרוצה שזכות המצווה תגן עלי?
[Speaker D] הרמב"ם חושב שזה יהיה די קרוב מאוד לסוג של להשתמש במצווה, לא באמת לעשות מצווה.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע עוד פעם אני לא יודע, אבל נראה באמת שהרמב"ם מבין שאם אתה חולה שעושה בזה שימוש שם זה כנראה או לפחות סיכוי סביר שאתה תתפוס את המצווה כמה שבאמת מחולל בעצמו את השימוש לא רק בזכות שתיצבר לך בזכות המצווה אלא המצווה בעצמה תעשה את השינוי ולכן הרמב"ם אומר את זה רק על בריא ולא על חולה. יכול להיות שהרמב"ם גם באמת חושב שהגנה זה רק הגנה כנגד מחלה שבאה אבל אין הגנות כאלה שמטרתן להפריח ממך מחלה שכבר קיימת בך. אני לא יודע, זה הכל כמובן ברמב"ם סתום, אני לא בדיוק יודע למה אבל צריך לשים לב טוב הוא מדבר על בריא. זאת אומרת אפילו בקריאת תהילים הוא מדבר רק על בריא כן. זה להגן שאני בגמרא כמובן, יש שם עוד פירושים אבל אני גם חושב שהרמב"ם לקוח משם. בכל אופן אז זה נקודה אחת. עכשיו עדיין יש פה שאלה גם היה איזה דיון בווטסאפ שעשינו על זה, השאלה היא אם באמת זאת רק זכות המצווה אז למה לקרוא תהילים או למה להפריש חלה? תלמד תורה, תכבד הורים, תיתן צדקה, מה שלא יהיה. למה ברגע שאתה מחליט על מצווה מסוימת זה בעצמו כבר אומר שאתה כנראה מבין שמה שקורה זה בגלל המצווה לא בגלל הזכויות שאתה צובר על ידי העיסוק במצווה. להגיד שיש זכויות בזכות מצוות מסוימות שמועילות לזיווגים וזכויות בזכות מצוות אחרות שמועילות לריפוי חולים זה כבר מאוד דחוק וגם אין לזה מקור. מאיפה להמציא את זה? אם אתה אומר לי תראה יש לי זכות של מצווה ואני מבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לי בזכות המצווה, לגיטימי אין בעיה אבל אז מה זה משנה איזה מצווה אתה עושה? מה זה משנה אם אתה לומד תורה קורא תהילים מפריש חלה מכבד הורים שומר שבת או אני לא יודע מה או מפריש תרומות ומעשרות, לא משנה. לכן אני לא רואה אם אתה כבר משתמש במצווה מסוימת אני לא רואה איך נמלט. איך בכלל יכול להיות שמישהו עושה את זה רק בגלל זכות המצווה? אין, אני לא מצליח לדמיין אפילו, כן, אני אגיע לזה עוד מעט, מנחם. אני לא מצליח לדמיין בכלל מישהו שעושה את זה רק בשביל זכות המצווה, למרות שהרבה אומרים את זה. הם אומרים את זה כי הם מכירים את העניין שזה כרוך באיסור, אבל אני לא מאמין להם. אני לא מאמין להם כי אם זה היה זכות המצווה, אז אני לא רואה למה הם בוחרים דווקא את המצוות המסוימות האלה. תצבור זכויות בכל צורה שלא תהיה. לא, גם מצוות שהשכר שלהם מפורש, אני לא חושב שזה משנה. לא, תאמר לי לעניין אריכות ימים, כן, אם השכר המפורש הוא אריכות ימים, זה אני כן יכול להבין כמובן. אבל במקום שבו אין שום מקור לזה, מישהו המציא שהפרשת חלה זה טוב לזיווג. אם אתה אומר שזה רק זכות המצווה, אז אני לא רואה למה הפרשת חלה תעשה משהו שצדקה לא תעשה או שלא יודע מה, כל מצווה אחרת. אז לכן אני לא קונה את זה, אני חושב שמי שמפריש חלה מתכוון שהפרשת החלה עושה את העבודה, ולא הזכות.
[Speaker D] איך הרב מסביר שבן אדם נגיד הוא נמצא במצוקה, הוא נודר שאם בעזרת השם הוא יצא מהצרה הזאת, הוא יעשה צדקה, יעשה משהו, איך הרב?
[הרב מיכאל אברהם] טוב, זה בסדר גמור, אין לי בעיה עם זה. אוקיי. כל עוד הוא נודר משהו, הוא לא חושב שהמשהו הזה יציל אותו, הוא יכול לנדור לתת צדקה, יכול לנדור ללמוד תורה, או מה שלא יהיה, אין בעיה, כל מצווה שלא תהיה זה בסדר. הבעיה כשאתה בוחר מצווה מסוימת ואתה מאמין שדווקא היא עושה את העבודה, אז אתה בעצם אל תספר לי שאתה אומר את זה רק בזכות המצווה, בזכות שאתה צובר על ידי ביצוע המצווה, אלא אתה טוען שהמצווה בעצמה עושה את העבודה, וזה איסור של ניחוש וחבר חבר. לגבי תהילים, וזה כתבתי גם בטור שמה, מה שמנחם העיר קודם בצדק, לגבי תהילים זה קצת שונה. למה? כי בתהילים זה פשוט נוסח שאני משתמש בו כדי לבקש את מה שאני רוצה לבקש, שיר המעלות ממעמקים קראתיך השם. בסדר, אז אני אומר לקדוש ברוך הוא אני קורא אליך ממעמקים ואני מבקש ממך תציל אותי. וזה שאני משתמש בניסוח של דוד המלך של תהילים, מה רע בזה? ניסוח מצוין, לא צריך לחבר את התפילות בעצמי. אבל שם זה באמת, זה מנגנון שלישי. זה לא שאמירת התהילים בעצמה עושה את העבודה, זה לא זכות המצווה של לימוד תורה, כי לימוד תורה של קצות הרבה יותר טוב מלימוד תורה של תהילים אם כבר אתה רוצה זכויות, אלא מה, אתה פשוט משתמש בניסוח של דוד המלך כניסוח טוב להביע את מה שאתה רוצה להביע. אז זה אני יכול להבין, למרות שגם שם אני חושד. למה? כי הרי אנחנו בעצם משתמשים בתהילים בצורה שהיא הרבה פעמים מלאכותית. יש דרך טובה יותר הרי להתפלל, אנחנו בוחרים פסוקים מתהילים שאיכשהו קשורים לעניין, אבל למה לבחור פסוקים שאיכשהו קשורים לעניין במקום לנסח משהו שאומר את העניין עצמו? אז אני לא חושב שאתה באמת מצליח להימלט מאיזשהו נדנוד של איסור חבר חבר ומנחש. משהו בתפיסה שאם אתה אומר תהילים זה עושה עבודה נמצא שם. לכן אני מאוד מאוד נרתע מאמירות התהילים הנהוגות בבתי כנסת תמיד להתפלל על חולה וכל מיני דברים כאלה. למרות ששמה זה קצת יותר יכול, אפשר להבין את זה, כי אם אתה רוצה תפילת ציבור, אז אתה צריך להשתמש בנוסח שמוכר לכולם, סתם טכנית. אתה יכול להתפלל בעצמך בניסוח שאתה מחליט לעצמך. אם אתה רוצה שציבור שלם יתפלל, אז זה הגיוני לבחור איזשהו נוסח שמוכר לכולם, ותהילים זה מועמד טבעי ומתבקש. אז אני יכול להבין את זה, אבל אני אומר, זה כל כך נוגע כל כך קרוב באיסורי דאורייתא האלה, שאני חושב שהייתי בוא נגיד, איסורים הרבה יותר קלים וקרבה הרבה יותר רחוקה אנחנו נזהרים. אז באיסורים שהם אביזרייהו דעבודה זרה, בקרבה שכמעט אי אפשר להימנע ממנה, אני חושב שמן הראוי להיזהר. ואם לא נזהרים, זה אומר שלא באמת מכירים באיסור הזה, ולא אכפת לנו שאנחנו כן, אנחנו חושבים שהמצווה עצמה עושה את העבודה. ולכן אני חושב שהדברים האלה הם דוגמה טובה מאוד לסוג הראשון. יש הרמב"ם כותב פה בהלכות ספר תורה שמה התחלתי לעשות את זה קודם, הראיתי לכם קודם, מנהג פשוט.
[Speaker E] אפשר לשאול משהו? כן כן. שאלה כפולה על המסקנה שהגענו עד עכשיו בעקבות דברי הרמב"ם. אנחנו רואים מהגמרא לגיטימציה גם להשתמש. אנחנו רואים מהגמרא לגיטימציה גם להשתמש בתפילין, נכון? כסגולה שאתה יכול להוציא אותן בשבת ממקום למקום, וגם בקמיעות, נכון? יש לנו קמיע של הדיוט, קמיע של אומן, כמובן זה שתי דוגמאות שונות, אבל איך זה מסתדר עם מה שאמרנו? לא יודע.
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר אצל הרמב"ם זה יכול להסתדר לדעתי שמה מבחינת הרמב"ם מה שעובד הוא מותר. בתפילין אם זה עובד? אני אומר אצל הרמב"ם אין את המחלקה של השאלות. אז אם הקמיע הוא קמיע מומחה, זאת אומרת הוא עובד, אז זה גם מותר, אז אין בעיה. כל האיסור זה רק איסור להיות טיפש, להשתמש בדברים שלא עובדים. אז לפי הרמב"ם כן אפשר להבין את זה.
[Speaker E] אבל קמיע הדיוט יהיה להרמב"ם בעצם לאו דווקא שיאסור אותם תמיד.
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא שמעתי. לא משנה
[Speaker E] לגבי קמיע הדיוט ולגבי תפילין.
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר עוד פעם, אותו דבר. אם זה עובד אז זה כנראה נכון. הרמב"ם מדבר פה על הרי טיפשים שחושבים שזה עושה את רפואת הגוף כשבעצם זה עושה את רפואת הנפש. אבל אם זה באמת אנחנו רואים, נגיד שבדקנו בצורה שיטתית, לא שאני חושב שבאמת מישהו פעם בדק בצורה שיטתית את הקמיעות המומחים האלו. אבל לא משנה, אז חשבו שבדיקה כזאת היא בדיקה טובה. אני מניח שגם אז היה חוק המספרים הקטנים. אבל אז לא היו מודעים להיבטים הסטטיסטיים האלו והם חשבו שזאת בדיקה טובה, בסדר. כל דור והצורות החשיבה שלו. אז לשיטתם זה היה בדוק וזה עבד ולכן זה היה מותר. עכשיו גם בתפילין הדבר הזה היה עובד, אז מבחינת הרמב"ם זה גם היה מותר. כל הבעיה זה שזה לא עובד. אבל זה באמת רק שיטת הרמב"ם. אבל הרמב"ם בעקבות הרי"ף הוא באמת גם הקיצוני ביותר בניסוח של האיסורים. יש לזה מקור מהגמרא לאיסורים האלו, אבל בגמרא עצמה כבר יש פרשנויות כאלו ופרשנויות אחרות. הרי"ף והרמב"ם, הרמב"ם פה נמשך אחרי הרי"ף, הם הולכים בכיוון שתיארתי קודם, זה איסור להשתמש בדברי תורה וזה מנחש וחובב חבר וזהו. יש פרשנויות אחרות גם. עדיין יש גמרא כזאת אז איזשהו איסור יש פה בכל מקרה. אבל זה מקור אחד. המקור השני אמרתי זה הלכות ספר תורה ומזוזה. מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הרווח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות, הרי הם בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטיפשים, אתם שמים לב טיפשים, לא די להם שביטלו המצווה אלא שעשו מצווה גדולה שהיא ייחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו קמיע של הנאת עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם. אז כל הזמן הטיפש והסכל מרמז על זה שהרמב"ם מבין שזה גם לא עובד. אצל הרמב"ם הם טיפשים, הם לא מבינים שזה לא עובד, זאת אומרת זה לא רק רשעים, הם גם טיפשים. זה אצל הרמב"ם זה הולך ביחד. גם בהלכות עבודה זרה בפרק י"א, דברים האלו שמה הוא כותב את זה יותר בפירוש. ודברים האלו כולם דברי שקר וכזב הם והם שהטעו בהם עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו'. כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אגב יש ראשונים שתופסים כך, שדברי אמת כל הניחוש וכישוף והכל, רק שהתורה אסרה את זה אבל זה לא שזה לא עובד, הם עושים אבחנה בין השאלה אם זה עובד או לא עובד לבין השאלה אם זה מותר או אסור, אבל אצל הרמב"ם זו אותה שאלה. אינם אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה, נקווה שאין פה נשים, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלוהיך. זאת אומרת הטענה היא של הרמב"ם פה הוא מדבר על ה רק כדי לחדד פה הרמב"ם מדבר כבר על הסוג השני והשלישי. הניחוש לא השימוש במצוות, אלא על שימוש בנחשים ולחשים וענייני עבודה זרה. ועל זה אומר הרמב"ם זה הכל שטויות. אבל כמו שראינו קודם גם בהקשר הראשון, בהקשר של השימוש בדברי תורה, גם שם הרמב"ם אומר לא רק שזה אסור, זה גם שטויות. ולא רק שזה גם אסור וגם שטויות, אלא זה אסור בגלל שזה שטויות. מה שלא שטויות כנראה לא אסור. אגב אותה שאלה על המכשף האינדיאני הזה, על עם החולה חסוך מרפא שהזכרתי קודם, אני טענתי שלפי הרמב"ם זה מותר. כי אם באמת יש אינדיקציות טובות, בהנחה שזה כך, אם באמת יש אינדיקציות טובות שזה עובד, אז זה גם לא אסור. זה שהוא לקח את זה מעבודה זרה, מה אכפת לי מאיפה הוא לקח את זה? זה רק הקשר הגילוי, אותי מעניין הקשר הצידוק בפילוסופיה של המדע, כן? לא אכפת לי איך הוא גילה שהטכניקה הזאת עובדת. כל עוד היא עובדת ויש לי אינדיקציות לכך שהיא עובדת, אז זה מותר. מה שאסור לפי הרמב"ם זה איסור להיות טיפש. אוקיי? אז זה כמובן רק שיטת הרמב"ם, שיטת הרמב"ם והנמשכים אחריו. אני אזכיר בהמשך, יש תשובה ארוכה שמדברת על השיטות השונות בעניין הזה, אז עוד אני אעיר על זה בהמשך. לא ממש ניכנס לפרטים, אבל אני עוד אעיר על זה. בכל אופן אז זה מה שהרמב"ם כותב כאן, אז הוא לשיטתו לכל אורך הדרך אומר שזה גם לא עובד וזה גם אסור. עכשיו, אני רוצה להדגיש, אני לא משתמש ברמב"ם כמקור לזה שזה לא עובד, כמו שאני לא אשתמש בראשונים אחרים כמקור לזה שזה כן עובד. כי בשאלה אם זה כן עובד או לא עובד, זאת שאלה עובדתית וצריך לבדוק אותה בכלים שאנחנו בודקים עובדות, כלים מדעיים, נקרא לזה ככה. לכן אני לא משתמש ברמב"ם פה כמקור סמכות להגיד לי שזה לא עובד. את זה אני מחליט לבד. אין אינדיקציה שזה עובד, לכן לדעתי זה לא עובד. אני משתמש ברמב"ם כדי להראות את התפיסה ההלכתית שאומרת שהזדקקות למשהו שלא עובד היא אסורה. זה ניחוש וחובר חבר. מה עובד ומה לא עובד? תבדקו. אני חושש שגם הקמיע המומחה שהגמרא אומרת שהוא עובד לא עבד, כי הבדיקות שלהם אני לא חושב שהן היו בדיקות רציניות. נדמה לי, לא יודע, לא הייתי שם, אבל כך נדמה לי. לכן אני בשביל להתיר קמיע מומחה לא הייתי מסתפק בגמרא. הייתי בודק האם באמת זה עובד. ואם לא, אז למרות שהגמרא מתירה, אני חושב שזה אסור, מאיסור דאורייתא, כמו שאמרתי, ייהרג ואל יעבור זה עבודה זרה, אביזריהו דעבודה זרה. אז לכן הנקודה שאני רוצה ללמוד מהרמב"ם זה לא את העניין הזה שזה לא עובד אלא את זה שזה אסור, ואת זה שהאיסור קשור לזה שזה לא עובד. טוב, אז דיברנו לגבי זכות
[Speaker F] המצווה וכל זה אמרתי קודם. הערה אחרונה שבאמת מישהו שאל קודם, שלמה נדמה
[הרב מיכאל אברהם] לי, לגבי מי שנותן צדקה על מנת שיחיה בני. הגמרא אומרת שזה מותר. אבל יש על זה פרשנויות שונות. יש כאלה שאומרים שזה דין מיוחד בצדקה. יש כאלה שאומרים שיש כל מיני הסברים איך הדבר הזה בכל זאת מותר, ויש דעות שזה הולך על כל המצוות, שאפשר לעשות את כל המצוות על מנת שיחיה בני. אבל לעשות את המצוות על מנת שיחיה בני זה לא מה שאני מדבר עליו כאן. זה נקודה חשובה. לעשות את המצוות על מנת שיחיה בני פירושו לעשות את המצווה כי יש מצווה. ועכשיו אני אומר בזכות המצווה אני אשמח שיחיה בני. המוטיבציה שלי לעשות את זה זה שיחיה בני. אבל אני עושה את המצווה כדי לצאת ידי חובה. מצוות צריכות כוונה. המוטיבציה לעשות את המצווה כדי לצאת ידי חובה היא בשביל שבסוף זה יועיל לזה שיחיה בני בזכות המצווה. לא שהצדקה תרפא אותו, אלא בזכות המצווה שאתה עשית. ואז דווקא באופן מהותי הייתי אומר שזה דווקא נאמר על כל המצוות ולא על צדקה. כי אם זה היה נאמר רק על צדקה, אז עוד פעם כמו שאמרתי קודם, אז זאת לא הייתה זכות המצווה אלא כנראה המצווה עצמה עושה את זה. כי אם זה זכות המצווה, מה אכפת איזה מצווה? תעשה כל מצווה, תצבור זכויות ותבקש שבזכות הזכויות האלה יחיה בנך. אז דווקא לפי השיטות שזה מדבר על כל המצוות, נדמה לי שזה יותר קל ליישב את זה עם מה שאמרתי עד עכשיו, שאני תולה את זה בזכות המצווה, אבל אז באמת זה לאו דווקא צדקה. צדקה תציל ממוות כמו שלימוד תורה מציל ממוות, כמו הפרשת חלה מצילה ממוות וכיבוד הורים מציל ממוות. כולם מצילים ממוות. זכות המצווה יכולה להציל אותך ממוות, אולי. לא נכנס פה לתפיסות ההשגחה שלי שגם הם צריכות להיכנס פה, אבל אני כרגע מתעלם לחלוטין מההיבט הזה. אוקיי, נניח את תפיסת ההשגחה המקובלת, של חז"ל. בסדר? לכן לתת צדקה מנת שיחיה בני זה ממש לא הפרשת חלה בשביל זיווג. לפחות לפי איך שאני מבין את זה. לתת צדקה בשביל שיחיה בני פירושו בזכות המצווה הקדוש ברוך הוא אולי יעזור שיחיה בני, ואני יכול לעשות כל מצווה, לא דווקא צדקה.
[Speaker D] אולי הצדקה באה כאן בגלל שבעצם צדקה היא גם מחיה מישהו, אז כאילו אני מבקש באותה… אולי, יכול להיות.
[הרב מיכאל אברהם] אז לכן הנקודה היא שמצוות צריכות כוונה וצריך לעשות את זה בשביל החובה וכדי לצאת ידי חובה. וזה שבסוף אתה רוצה שבזכות המצווה יעזרו לך זה בסדר גמור, כל עוד ברור שזה באמת אתה תולה בזכות המצווה ולא בפעולה של עשיית המצווה עצמה. וגם שם אמרתי ברמב"ם כתוב רק על בריא ולא על חולה, זאת אומרת יש מקום לחשוש לערבובים האלה גם במקום שזה לא נראה ככה. וכיוון שמדובר באיסורים עוד חמורים, אני הייתי מתרחק מזה כמו מאש. טוב, עד כאן.
[Speaker G] ערב טוב, תודה רבה, יישר כח.
[הרב מיכאל אברהם] להתראות, ערב טוב. תודה רבה, לילה טוב.