מיסטיקה – שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:03] מהי מיסטיקה? הגדרה ותמצית
- [1:18] ההבדל בין הסבר מיסטי למדע
- [2:34] שבירת המקביליות – מקרים של נס
- [4:50] סתירות הלכה: נסתר מול נגלה
- [6:26] למה הנגלה גובר בדרך כלל?
- [8:31] העדיפות של שיקולים נסתריים?
- [15:01] מיסטיקה כאזוטרי – נקודת מבט המיסטיקן
- [16:47] נבואה כמקור מיסטי ובדיקה
- [18:53] מיגו – הוכחת אדם ולא עובדה
- [20:17] הבדלים בין מיגו לחזקה
- [27:11] סיפורו של רבי אליעזר והראיות שלו
- [31:53] המאבק ההלכתי והצורך בשכנוע
- [33:55] גמרא עירובין וענייני רבי מאיר
- [35:04] משה קוה והאינטואיציה המדעית
- [37:02] לא פסקו כמותו – משמעות ההסכמה
- [38:56] המאורל בנתיב התורה והביקורת
- [42:42] סיפור רב שלמה קלוגר והספר הנמצא
- [46:22] הציטוט המפורסם של המהר"ל על מבלי עולם
- [49:55] פסקת הלכה ללא הבנה – מבלי עולם
- [53:54] הפולמוס סביב הקודיפיקציה והשולחן ערוך
- [59:07] הגדרת המיסטיקה והקשר לשאלות הלכתיות
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מגדיר מיסטיקה כטענות אזוטריות שאינן נגישות לציבור ולכן נבדקות בעיקר דרך אמון במוסר הטענה ולא דרך בדיקת תוכנה, ומבדיל בין מישור נסתר למישור נגלה כהסברים שלעתים מתואמים אך במקומות מסוימים נשברים ומייצרים מסקנות הלכתיות סותרות. הוא מציג כלל פסיקה מקובל שלפיו כאשר נסתר סותר נגלה פוסקים כנגד הנסתר, אך מסביר שהדבר אינו נובע מפחיתות אמתית של הנסתר אלא מכך שההלכה אמורה להיקבע רק על בסיס טעמים פומביים ונגישים. הוא מפתח עיקרון רחב שלפיו בהלכה נדרשת הכרעה על פי ראיות וטעמים לגופו של עניין ולא על פי ראיות לגופו של אדם, גם אם אותו אדם הוא גדול או אף אם יש סימנים שמימיים לצדקתו. הוא מסיים בכך שהמקובלים עצמם יכולים לפסוק לפי הנסתר משום שלגביהם הוא אינו אזוטרי אלא נגיש, בעוד שהציבור שאינו מצוי בו צריך לפסוק לפי הנגלה.
הגדרת מיסטיקה כאזוטריקה
מיסטיקה מוגדרת כסוג מסוים של טענות שאינן נגישות לכלל הציבור ולכן היא כמעט שם נרדף לאזוטריקה. אדם שנזקק לטענות כאלה מסתמך על אמון במי שטוען אותן או על שיקולים עקיפים, משום שאינו יכול לבדוק את הטענות לגופן. ההגדרה אינה תלויה בשאלה אם המיסטיקה נכונה או לא נכונה אלא ממיינת קטגוריה של טענות, ואת שאלת אמיתותן אפשר לדון בנפרד ובהמשך.
נסתר ונגלה כהסברים מקבילים והגבול הלוגי של מקבילות
הטקסט מציג את ההסברים המיסטיים-קבליים והתורניים מול ההסברים המדעיים-רציונליים כשתי צורות התייחסות לאותן תופעות והלכות, בדומה לריבוי מישורי הסבר כמו הפרד״ס. הוא טוען שהיגיון של “שני הסברים מלאים ומקבילים” אינו אפשרי לוגית, כי הסבר אמור להיות תנאי מספיק, ולא ייתכנו שני תנאים בלתי תלויים שכל אחד מהם מספיק. הוא קובע שמקבילות מלאה בין הסברים משמעותה בפועל תרגום משפה לשפה ולא שני הסברים שונים.
שבירת המקבילות: נס, גזירת הכתוב ו“דפקטים טופולוגיים”
הטקסט טוען שבמקומות מסוימים המקבילות בין נסתר לנגלה נשברת, וההתייחסות המיסטית מובילה לתוצאות שונות מההתייחסות הנגלית. הוא מתאר זאת כמעין “דפקטים טופולוגיים” בדומה להתאמה בין קואורדינטות קרטזיות ופולריות, וטוען שהתאמה כזו יכולה להיות גלובלית אך לא לוקאלית. הוא מביא כדוגמאות את הנס כשבירה בין הסבר מדעי להתרחשויות בעולם לבין הסבר תיאולוגי שבו הטבע “מוקפא”, ואת גזירת הכתוב כדין שאין לו הסבר נגלה אך מניח היגיון נסתר מאחוריו. הוא מסיק שכאשר יש תוצאות שונות לנסתר ולנגלה הם אינם תרגומים של אותו דבר אלא שני הסברים נפרדים.
סתירות בהלכה וכלל ההכרעה בין נסתר לנגלה
הטקסט מביא דוגמאות לסתירות הלכתיות בין שיקולי נסתר לשיקולי נגלה כגון הלכות תפילין וכיוון המיטה. הוא מצטט עמדה מקובלת אצל פוסקים, תוך ייחוס לבית יוסף, מגן אברהם ועוד, שלפיה כאשר יש סתירה פוסקים כמו הנגלה ולא כמו הנסתר, וכאשר הנגלה אינו אומר דבר והנסתר אומר עושים כמו הנסתר אך “לא כופים על זה”. הוא קובע שלנסתר יש מעמד הלכתי נמוך יותר מן הנגלה במקרים של התנגשות, ומדגיש שהפוסקים אינם אומרים שהנסתר “לא נכון” אלא שאין ללכת אחריו להלכה כשהוא סותר את הנגלה. הוא מציב שתי שאלות: מה פשר העדפת הנגלה אם הנסתר אינו שגוי, ומדוע מקובלים עצמם נוהגים לעתים להפך וקובעים שהנסתר גובר.
ההבחנה בין יחס הציבור לנסתר לבין יחס המקובל לנסתר
הטקסט טוען שההבדל העקרוני נעוץ בכך שמיסטיקה מוגדרת כאזוטריקה ביחס למי שאינו נגיש לה, ולכן יחסו של “אדם רגיל” למיסטיקה שונה מיחסו של מיסטיקן או מקובל. אדם רגיל פוגש טענות נסתר כטענות שאינן נגישות ולכן נדרשת אצלו קבלה מכוח אמון בלבד, בעוד שלמקובל השיקולים הנסתרים נגישים והוא יכול “לעשות את החשבון ההגיוני” בתוך העולם המושגי שלו. הטקסט מדגים זאת בנביא שטענותיו הן מובהקות כאזוטריות לשומע, ולכן מבחני נביא אמת עוסקים בבדיקת המוסר ולא בבדיקת תוכן הנבואה, והוא מנסח זאת כהבחנה של בדיקה “בגברא ולא בחפצא”.
מיגו כראיה לגופו של אדם ולא לגופו של עניין
הטקסט משתמש בדיני ראיות ומביא את מיגו כמקרה חריג שבו הראיה מכוונת לגופו של אדם ולא לתוכן הטענה. הוא מסביר שמיגו אינו מוכיח שהטענה נכונה אלא שהטוען אינו משקר, משום שאילו רצה לשקר היה בוחר טענה טובה יותר, ולכן מיגו אינו מועיל כאשר החשד הוא “בדדמי” ולא בשקר. הוא טוען שראיות רגילות בהלכה מכוונות לגופו של עניין ואילו ראיות לגופו של אדם אינן מקבלות אותו משקל, ומציע שזה מסביר מדוע “מיגו להוציא לא אמרינן” אף שחזקה כן מוציאה. הוא ממקם בכך עיקרון רחב של העדפת קביעה הלכתית על בסיס טעמים ותשתית עניינית ולא על בסיס התרשמות ממי שאומר.
תנורו של עכנאי, לא בשמים היא, והדרת ראיות שאינן ענייניות
הטקסט מפרש את סיפור תנורו של עכנאי בבבא מציעא נ״ט ע״ב כעימות שבו רבי אליעזר מנסה לכפות קבלה של פסיקתו מכוח סימנים—חרוב, אמת המים, כותלי בית המדרש ובת קול—שהם ראיות לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. הוא קובע שתשובת רבי יהושע “לא בשמים היא” מנסחת כלל שלפיו הלכה נקבעת לפי עקרונות שהציבור יכול לדון בהם ולא לפי סמכות אישית, צדקות, או אף הכרעה שמימית. הוא מדגיש שהבעיה אינה שהסימנים “לא אמינים” אלא שהם “לא רלוונטיים” להכרעה הלכתית, משום שההלכה דורשת שכנוע בטעמים ולא קבלה מכוח מי שאומר. הוא מתאר את ההכרעה כהעדפה של שכנוע פומבי על פני אמת שמבוססת על סמכות או התגלות.
רבי מאיר בעירובין יג והדרישה להבנה עניינית
הטקסט מביא מעירובין יג ע״ב את הקביעה שגלוי וידוע שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ובכל זאת לא קבעו הלכה כמותו מפני שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. הוא מפרש זאת כמצב שבו גם אם ברור שהחכם גדול וצודק יותר, אין פוסקים על פי גברא אלא על פי יכולת השכנוע הענייני והנגיש. הוא טוען שהלכה אינה נקבעת לפי מי “כנראה צודק” אלא לפי מה שניתן לנמק ולברר ברשות הרבים, ולכן כאשר אין הבנה לגופו של עניין אין קביעה הלכתית מחייבת.
המהר״ל: הוראה מתוך פסקים ככישוף וערך הפסיקה מתוך שכל
הטקסט מביא באריכות את המהר״ל בנתיב התורה פרק ט״ו ומדגיש את ההשוואה בין הוראה בלא טעם לבין אמגושי, מכשף, שמדבר ואינו מבין. הוא מצטט את הבחנת המהר״ל שלפיה התורה ראויה להיעשות בשכל, והוראה מתוך משנה או קיצורי פסקים ללא בירור טעם היא מעשה “זר בלא שכל” הנחשב ככישוף. הוא מדגיש שהמהר״ל חולק על רש״י שמסביר את הבעיה כחשש טעות, וקובע שהפגם הוא בעצם שיטת ההכרעה שאינה יוצאת מן התלמוד והסברה. הוא מסיים עם קביעת המהר״ל שעדיף לפסוק מתוך התלמוד גם אם יש חשש טעות, משום “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”, ושאדם הפוסק מתוך חיבור בלי טעם “הולך כמו עיוור בדרך”.
פולמוס הקודיפיקציה, לא תסור, וגבולות יציבות הלכתית
הטקסט מציב את העימות סביב השולחן ערוך והרמב״ם בתוך “פולמוס הקודיפיקציה” וטוען שהמחלוקת אינה על גדלות המחברים אלא על עצם ההנחה שמותר לפסוק “כי הוא אמר”. הוא מתאר ביקורת על קביעת הלכה באמצעות “רוב בין שלושת עמודי ההוראה” וטוען שהפוסק אמור להיכנס לסוגיה ולהגיע למסקנה מתוך נימוקים. הוא מחריג סמכות של בית דין גדול מכוח “לא תסור” וטוען שרק שם יש מנדט לכפייה מחייבת, בעוד שכללי פסיקה שאינם מכוח סמכות כזו אינם מכריעים כנגד שכנוע ענייני. הוא מציג את ערך היציבות ההלכתית כטענה שאינה מספיקה כשלעצמה, ומציע שסנהדרין ראויה להכריע רק במקומות שבהם נדרשת החלטה ציבורית אחת לשם התנהלות, תוך העדפת מרחב לטעות מתוך הבנה במקומות שבהם הדבר אפשרי.
הכרעה בין נגלה לנסתר כתלות בנגישות ובפומביות
הטקסט מחבר את כל המהלך לטענה ש“לא פוסקים הלכה ממקורות אזוטריים” לא מפני שהם שקריים אלא מפני שההלכה נקבעת לפי מה שנגיש לביקורת ולשכנוע פומבי. הוא טוען שכאשר נסתר סותר נגלה אין הולכים אחר הנסתר משום שהוא אזוטרי לציבור ולכן דומה למיסטיקה במובנה ההגדרתי, ולא משום שעיסוקו בספירות ופרצופים הופך אותו לפחות אמיתי. הוא מציג את “לא בשמים היא” כהצהרה עקרונית נגד קביעת הלכה על סמך מיסטיקה במובן של ידע שאינו נגיש, ומקביל זאת לדרישת “ניתנות להפרכה” במובן שעקרונית ניתן לברר ולבקר. הוא פותר את שתי השאלות שהוצגו: הנגלה גובר בפסיקה ציבורית משום שהוא פומבי, והמקובלים פוסקים לעתים כנסתר משום שלגביהם הנסתר אינו אזוטרי אלא תחום נגיש שבו הם מפעילים שיקול דעת; לכן הדיוט צריך לפסוק כנגד הנסתר כשהוא סותר, מפני שאצלו הנסתר נשאר מיסטיקה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, תקציר הפרקים הקודמים. התחלתי בהגדרה מה זאת מיסטיקה והמסקנה הייתה שמיסטיקה זה סוג מסוים של טענות שהן לא נגישות לכלל הציבור. זה בעצם כמעט שם נרדף לאזוטריקה. אם אני נזקק לטענות כאלה אני צריך להסתמך על האמון במי שטוען אותן או שיקולים אחרים, אבל לא אני לא יכול לבדוק את הטענות לגופן. ולכן במובן הזה זאת ההגדרה הקולעת ביותר שאני מצליח למצוא לפחות למיסטיקה. וחזרתי ואמרתי כמה פעמים שזה לא קשור לשאלה אם אני חושב שיש דבר כזה, זאת אומרת אם המיסטיקה נכונה או לא נכונה, אני אומר קודם כל זאת ההגדרה של הקטגוריה הזאת. זה נכון או לא נכון, על זה יש לדון וקצת אני אדבר גם בהמשך. זה היה החלק הראשון של הדיון שלנו. אחרי זה עברתי לנסות ולהבין מה ההבדל בין הסברים מיסטיים, קבליים אם תרצו, תורניים, לבין הסברים מדעיים, פשטניים, רציונליים, בכל הקשר תמלאו את מה שמתאים. ואמרתי שזה בעצם שתי צורות התייחסות מקבילות לאותם דברים, לאותן תופעות, לאותן הלכות. אפשר להסביר אותם בכמה מישורי הסבר במקביל כמו הפרדס ביחס לתורה וכולי. ניסיתי להיכנס קצת לשאלה של המקבילות, מה זאת בדיוק המקבילות הזאת, האם היא תיתכן בכלל הסברים מקבילים, אמרתי שבסופו של דבר נראה שזה לא ייתכן הסברים מקבילים כי כל הסבר צריך להיות תנאי מספיק ולא ייתכן שיש שני תנאים בלתי תלויים שכל אחד מהם הוא מספיק. זה לא יכול להיות לוגית. ולכן המוצא המתבקש הוא שהסברים שהם באמת הסברים מלאים ומקבילים הם פשוט תרגום אחד של השני משפה אחת לשפה אחרת. זה לא באמת שני הסברים. אבל, ובזה הגעתי בפעם האחרונה, אמרתי שאנחנו רואים שיש מקומות שבהם המקבילות הזאת נשברת. זאת אומרת יש מקומות שבהם ההסבר המיסטי או ההתייחסות המיסטית מביאה למסקנות או לתוצאות אחרות מאשר ההסבר הנגלה. אמרתי שזה בעצם כמו דפקטים טופולוגיים, כן, כמו ההתאמה בין קואורדינטות קרטזיות ופולריות, הלוגיקה הזאת של איך יכול להיות מתאם שהוא מלא למעט כמה דפקטים בודדים, ואמרתי שבמקרה של התאמה גלובלית זה יכול להיות, במקרה של התאמה לוקאלית זה לא יכול להיות. הדוגמאות לזה שהבאתי זה נס, שזה בעצם שבירה בין הסבר תיאולוגי להתרחשויות בעולם לבין הסבר מדעי להתייחסויות בעולם, במקומות שבהם המדע מוקפא והתיאולוגיה משתלטת ולוקחת את המושכות לידיים, זה בעצם מה שנקרא נס. או בהקשר של פרשנות לתורה, זה גזירת הכתוב. גזירת הכתוב זה דין שאין לנו הסבר נגלה עבורו, אבל אם הדין הזה קיים אז כנראה מאחוריו יש איזשהו היגיון נסתר אחר, כן, לא נגלה. ושוב פעם זה בעצם כמו בנס, זה בעצם איזשהו שבר או פגם בהתאמה הזאת בין המישורים המקבילים, מישורי ההתייחסות המקבילים. ואמרתי שברגע שיש תוצאות שונות להסבר נסתר והסבר נגלה אז זה אומר שהם לא תרגומים לשפות שונות של אותו דבר. הבאתי כמה דוגמאות לסתירות שיש נגיד בהלכה בין שיקולים של נסתר לבין שיקולים של נגלה.
[Speaker B] דיברנו על הלכות תפילין, כיוון המיטה וכולי. כן. ממשיך את ההרצאה? שומע? כן, אברהם.
[Speaker C] לשים זום, לשים זום. לשים זה, מיוט, מיוט.
[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן אז הטענה היא שלא מדובר פה בתרגום משפה לשפה אלא זה באמת שני הסברים. איי לא יכול להיות שיהיו שני הסברים מקבילים, נכון, זה באמת לא יכול להיות, לפעמים זה נשבר, התאמה היא לא מלאה ובמקרים שזה נשבר ראינו אינדיקציות לזה בכמה תחומים בהלכה, יש סתירה בין ההלכה כפי שהיא עולה משיקולים של נסתר לבין ההלכה כפי שהיא עולה משיקולים של נגלה. והמקובל בין הפוסקים, הבאתי את זה מהבית יוסף, מגן אברהם ועוד, שבמקרים כאלה פוסקים הלכה כמו הנגלה, לא כמו הנסתר. במקום שבו הנגלה לא אמר כלום והנסתר אמר משהו, אז עושים כמו הנסתר, אם כי לא כופים על זה. כפי ששמענו, ארווין מצב ועוד מקורות לעניין, אבל במקום שסותר את הנגלה אז בכלל אין הלכה כך. זאת אומרת שלנסתר יש מעמד הלכתי נמוך יותר מאשר לנגלה, נקרא לזה כך. אז מה בדיוק זה אומר? למה באמת יש לו מעמד נמוך יותר בגלל שהוא לא נכון? ההנחה המקובלת היא וברור שאלה שדנים בזה לא אומרים שהנסתר לא נכון, אלא יש איזהשהו עיקרון כזה שאומר שההלכה אמורה ללכת לפי העקרונות של הנגלה ולא לפי העקרונות של הנסתר. בדרך כלל יש מתאם, כמו שאמרתי קודם, זה מישורים מקבילים ואז אין בעיה. הבאתי את זה שהאר"י נהג ללכת בעקבות פסיקות הרמב"ם, והרמב"ם דן בשיקולים של נגלה והאר"י הלך בעולם של נסתר, אבל הוא בנה על זה שיש מתאם בין התוצאות ההלכתיות בשני המישורים האלה. אבל במקומות שבהם העסק נשבר, יש סתירה בין הנסתר לבין הנגלה, אז זה אומר שהמתאם הזה נשבר. המתאם הזה הוא לא מלא ולכן זה אומר שהוא גלובלי ולא לוקאלי, וזה בעצם אומר שכל אחד מההסברים האלה עומד לעצמו, אבל שניהם נכונים. אבל כשיש התנגשות, הנגלה גובר, שזה מעניין, כי אני הייתי מצפה שאם תהיה התנגשות בין שני הדברים האלה, דווקא הנסתר יגבר. כמו שראינו לגבי גזירת הכתוב, כשיש גזירת הכתוב אז אין הסבר נגלה אבל יש שיקולים של נסתר שמובילים להלכה הזאת ואנחנו פוסקים אותה להלכה. עכשיו נכון ששם זאת הלכה שמופיעה במפורש בתורה או לא משנה או נגזרת מדברים שמופיעים בתורה, אז שמה זה לא קשור למגן אברהם ולבית יוסף שהבאתי קודם כי התורה עצמה אמרה שצריך לנהוג כך, אבל עדיין מה לומדים מכאן? לומדים מכאן שבמקום שיש שיקולים של נסתר לכיוון מסוים למרות שהם לא מתאימים לשיקולים של הנגלה, בכל זאת לכאורה הנסתר קובע. או כמו בהקשר של ניסים שראינו, שהקדוש ברוך הוא מחליט לבקוע את ים סוף למרות שכוחות הטבע לא עושים את העבודה, אבל אם צריך לעשות את זה משיקולים תאולוגיים, אז הוא יקפיא את הטבע ויעשה את זה בעצמו, יתערב בהתנהלות הטבעית. זה אומר שהשיקולים הנסתריים, התאולוגיים, מה שלא יהיה, לכאורה הם במעמד גבוה יותר, הם הדבר האמיתי. הדבר הנגלה זה כאילו חיצוני, זה מתאם למה שיש בנסתר, אבל בעצם הנסתר הוא לכאורה הדבר האמיתי. אם עוד פעם, אני לא מביע כרגע עמדה ואני מנסה לדון בשיטות שאותן ראינו. כל הפוסקים האלה לא אומרים שהנסתר לא נכון או פחות נכון, הם לא טוענים שהנסתר טועה כשהוא סותר את הנגלה, אומרים שאין ללכת אחריו להלכה. שזה כלל בפסיקת הלכה, שפסיקת ההלכה אמורה ללכת עם הנגלה ולא עם הנסתר, לא בגלל שהנסתר לא נכון. מה פשר העניין הזה? זה שאלה אחת. שאלה שנייה זה, הערתי כבר ומישהו אחר שלח לי במייל משהו מחב"ד או בווטסאפ מחב"ד כל מיני מראי מקומות מעניינים על העניין הזה שהמקובלים כן הולכים אחרי הנסתר. כשיש סתירה בין ההלכה שעולה מהנגלה וההלכה שעולה מהנסתר, אז הבאתי מהבית יוסף, מגן אברהם וכולי שהנגלה קובע, אבל מבחינת המקובלים הנסתר קובע. זאת אומרת זה תלוי את מי אתם שואלים. פוסקים של הנגלה אומרים שהנגלה קובע, אבל מקובלים אומרים שהנסתר קובע. מה? מה פשר העניין הזה? אז אז מה?
[Speaker D] יש דוגמה של לא תעשה למשל?
[הרב מיכאל אברהם] מה לא שומע?
[Speaker D] הרב, יש דוגמה למשל במצוות לא תעשה שהנסתר יגיד שמותר והנגלה יגיד שלא וגם המקובלים?
[הרב מיכאל אברהם] מה מה זה מה זה מצוות לא תעשה? יש איסור, במצוות לא תעשה, איסורים יש. אתה לא מניח תפילין בחול המועד.
[Speaker D] כן, אבל זה לא אתה לא עובר על לא תעשה.
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה. ביטול עשה זה לא עבירה? אתה עושה תפילין כאילו מה זה משנה?
[Speaker D] יש עניין של שב ואל תעשה מה שחז"ל אומרים שב ואל תעשה.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שגם יש את זה אבל אין לי דוגמה מה זה משנה אבל אתה מרשה לעצמך לבטל עשה חיובי.
[Speaker D] כן אבל זה שב ואל תעשה אנחנו מוצאים את זה במקומות.
[הרב מיכאל אברהם] נכון ועדיין זאת עבירה, באיזה רשות אתה עובר פה עבירה? אתה רואה שהנסתר יש לו מעמד לכאורה, הוא כן הוא הוא במקום שבו הולכים אחרי הנסתר אז זה גם על חשבון הלכות של הנגלה. אתה יכול להיות עבריין מבחינת ההסתכלות של הנגלה. אז לא לא אין לי כרגע דוגמה של לאו אני לא יודע אולי יש אני לא חושב על זה כרגע אבל יש דוגמאות של איסורים, כיווני המיטה. עוד פעם זה שאלות של איך לשים את כיווני המיטה אז בנסתר יש צפון דרום ומזרח מערב. אז מי ששם את זה לפי הנסתר הוא עושה משהו בעייתי לפי הנגלה ולהיפך. אין פה משהו של ללכת על ללכת על בטוח. שילוח הקן זה משהו קצת אחר כי אני לא חושב שבעלי הנגלה זה בצ'אט על שילוח הקן. לא חושב שבעלי הנגלה אומרים שיש איסור לשלח את האם אם אתה לא רוצה את ה את הבנים או את הביצים. הם פשוט אומרים שאין חובה. מישהו יכול לבוא ולהגיד אולי איסור של צער בעלי חיים, בסדר, יכול להיות אבל ישירות אין פה באמת איסור במובן מלא. מה יש לרשב"א? איזה איזה רשב"א מדובר? אפשר לדבר תלחץ על הספייס אז אפשר לדבר. האיסור מה איזה איסור יכול להיות שם? אולי צער בעלי חיים, לא יותר מזה. טוב לא משנה בכל אופן יש יש מצבים שבהם הולכים כשהולכים עם הנסתר אז בעצם אתה עבריין מבחינת ההסתכלות של הנגלה. ובאמת הבית יוסף והמגן אברהם אומרים אין דבר כזה מה פתאום הנסתר גובר על הנגלה? הנגלה קובע.
[Speaker E] הבית יוסף היה מקובל למהדרין והכניס המון לשולחן ערוך דברים קבליסטיים.
[הרב מיכאל אברהם] מקובל הוא ממש לא היה, אבל אבל כן הוא גם ממקורות קבליים הוא הכניס הלכות לשולחן ערוך אבל הוא עצמו כותב זה רק במקום שאין לזה סתירה עם הנגלה.
[Speaker E] בסדר אבל אז
[הרב מיכאל אברהם] גם לא כופים על זה הוא כותב. זאת ההלכה אבל לא כופים. מי שלא רוצה לעשות את זה הוא לא עבריין זאת אומרת אתה לא יכול להכריח אותו בניגוד להלכות הרגילות ששמה גם כופים את הבנאדם. הבית יוסף לא היה לא היה מקובל. היה שמה את המגיד מישרים שזה חיבור מוזר ותמוה ואני לא יודע מה לעשות איתו אבל מקובל הוא לא היה.
[Speaker E] לא אבל המגיד הזה זה ממש פיקציה. מה? ברור שזה משהו אזוטרי.
[הרב מיכאל אברהם] לא ברור אמרתי יש את המגיד מישרים אני לא יודע מה לעשות איתו אבל הבית יוסף לא היה מקובל. אז יש אפילו את הסיפור הידוע שכשהאר"י נתן שיעור בצפת הוא ראה שהבית יוסף מנמנם, המחבר. אז החבר'ה שמה בשיעור רצו להעיר את ה את המחבר אז האר"י אמר להם תעזבו תעזבו אותו שורש נשמתו לא פה זאת אומרת הוא לא שיעורים האלה זה לא בשבילו זאת אומרת הוא לא זה לא התחום שלו. טוב אגדות לא יודע אבל הוא לא היה מקובל. טוב בכל אופן גם מי שלא מקובל הרבה פוסקים מביאים הלכות מהזוהר או ממקורות של מקובלים ופוסקים אותם להלכה גם בלי להיות מקובלים כי המקורות האלה נתפסים כמקורות בני סמכא. הטענה של הבית יוסף היא לא שזה לא מקורות שצריך להתחשב בהם אלא שכשזה נסתר סותר את המקורות של הנגלה אז זה בטל, הנגלה גובר. אבל אם לא אז כן אז זאת ההלכה, שוב פעם רק לא כופים עליה אבל זאת ההלכה. טוב בכל אופן אז אלו שתי השאלות למעשה למה הנגלה גובר ולמה המקובלים לא לא מקבלים את זה אז הם עוברים על ההלכה או בעצם אנחנו סתם משחקים משחקים אם אנחנו שואלים את בעל הנגלה אז הוא יגיד שהנגלה גובר, שואלים את המקובל אז המקובל יגיד שהקבלה גוברת נו אז מה אני אמור לעשות עכשיו? אני כמי שהוא לא כזה ולא כזה כן אזרח פשוט שרוצה לדעת מה לעשות. אז זה פשוט תלוי את מי אני שואל וזהו? מה קורה פה? אני ארצה לטעון שיש פה משהו מהותי. והמשהו המהותי הזה נובע מכל מה שאמרתי עד עכשיו בשיעורים הקודמים ממה שסיכמתי עד עכשיו וזה מה שאני ארצה להראות עכשיו. הטענה בעצם שביחס למיסטיקה, אמרתי קודם שבהגדרה, מיסטיקה זה בעצם משהו אזוטרי. אזוטרי פירושו משהו שהוא סובייקטיבי, האדם יודע את זה מתוכו, ואנשים אחרים יכולים לכל היותר לתת אמון במקור הדברים, באדם שהוא מקור הדברים, אבל אין להם נגישות לדברים שלעצמם. כך הגדרתי את המושג מיסטיקה. זה אומר שיש הבדל ביחס שנותן אדם רגיל למיסטיקה לבין היחס שהמיסטיקן נותן למיסטיקה. למה? כי כשאדם רגיל פוגש מיסטיקה, אז מבחינתו זה לא משהו שנגיש אליו, אז זה מיסטיקה. מבחינת המקובל זה נגיש אליו, זאת אומרת, הוא מכיר את השיקולים, הוא יכול לעשות את החשבון ההגיוני ולהגיע למסקנה הזאת, כשכמובן זה הכל בתוך ספירה, עולם מושגי מיסטי, אבל מבחינתו זה עולם המושגים שנגיש אליו, ולכן לגביו אי אפשר להגיד שזה אזוטרי, שזה לא נגיש. גם הוא עצמו אמרתי, שגם הוא עצמו מבין שזה אזוטרי מבחינת אנשים אחרים, אם הוא לא מנותק מהעולם. אבל ביחס אליו עצמו אי אפשר להגיד שמדובר באמירות אזוטריות. הוא מבחינתו יכול לבדוק את זה, הוא יכול לראות אם זה נכון, לא נכון, לבדוק את השיקולים. זאת אומרת, במובן הזה יש איזשהו הבדל בין המיסטיקן עצמו לבין האנשים שמסביבו. וזה נקודה מאוד חשובה. אני אגיע אליה עוד מעט. היא מסבירה בעצם את השאלות שדיברתי עליהן קודם. אבל לפני שאני מגיע לזה, נגיד למשל כשנביא בא ואומר לי משהו, מתנבא, אז זה כמעט ההגדרה המובהקת ביותר לטענות מיסטיות, נכון? זה בעצם טענות שהנביא אומר לי מתוך איזשהו ידע אזוטרי שיש לו. קיבל מהקדוש ברוך הוא, ראה במראה הנבואה, לא משנה כרגע, אבל זה במישור הסובייקטיבי שלו. יש לו איזושהי דרך להגיע למידע הזה, או המידע הזה להגיע אליו. אבל אני ששומע ממנו את הנבואה, מבחינתי זאת מיסטיקה. אני לא יכול לבדוק נכון, לא נכון, זה לא נגיש אליי. אני צריך לבדוק את זה לפי האמון שיש לי בדובר, במי שאומר לי את הדברים. עכשיו פה באמת נכנסות כל הבדיקות שעושים לנביא, נכון? יש מבחנים שעושים לנביא אמת, האם הנבואות שלו מתגשמות וכל מיני דברים כאלה. הרמב"ם מתאר את זה, בגמרא יש קצת. זאת אומרת, המבחנים האלה מטרתם בעצם לברר האם הבנאדם שעומד מולי הוא בנאדם בר סמכא. זה לא מבחנים שבודקים את תוכן הנבואה שלו. זה לא נגיש אליי, אני לא יכול לבדוק את זה. אני צריך לקבל את זה כי יש לי אמון בנביא שמוסר לי את הנבואה. אבל האמון שלי בנביא גם הוא יכול להיבדק. הוא ייבדק לא דרך השאלה האם אני מאמין לנבואה שלו, כי אין לי דרך לדעת את זה, אלא זה ייבדק בגברא ולא בחפצא. אני אבדוק את האדם ולא את תוכן הדברים. אביא אולי דוגמאות או המחשות למבדקים האלה. למשל בדיני הראיות בהלכה, אחת הראיות זו הראיה שנקראת מיגו. מה זה מיגו? בנאדם בא ואומר, נגיד אני תובע ממישהו כסף שהלוויתי לו, אז הוא אומר פרעתי לך, החזרתי לך את הכסף. אין לו עדים על זה. אם יש לו עדים על זה אז הוא כמובן נאמן והוא פטור. אין לו עדים על זה. אבל אני מוציא שטר נגדו. אבל יש לו מיגו שהוא היה יכול להגיד שהשטר מזויף. ומדרבנן צריך לקיים שטרות, מי שמקיימים את השטר אי אפשר לגבות עם השטר הזה. אם הוא היה טוען שהשטר מזויף הוא היה זוכה בדין. עכשיו הוא טען שזה פרוע. השטר כשר, לא מזויף, אך פרעתי. עקרונית הוא לא אמור להיות נאמן. הוא לא אמור להיות נאמן למה? כי יש שטר נגדו. שטרך בידי מאי בעי? אם פרעת היית אמור לקחת ממני את השטר. מה השטר עושה אצלי? אוקיי? אז באופן עקרוני אי אפשר לטעון פרוע כנגד שטר. אבל כיוון שהוא היה יכול להגיד שהשטר מזויף, אז יש לו מיגו. מה זה המיגו הזה? אם הייתי רוצה לשקר, אז לא הייתי בוחר את השקר של פרוע. הייתי משקר ואומר. אלא כנראה שמה שאני אומר פה הוא לא שקר, אלא אמירת אמת. כן, זה הרעיון של מיגו, מוכר. מיגו שונה מכל הראיות האחרות שאנחנו מכירים. למה? ראיות רגילות שאנחנו מכירים, נגיד למשל אדם שאומר פרעתי בתוך הזמן, אז יש חזקה נגדו, חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו. מה שבבא בתרא. החזקה הזאת בעצם אומרת שתוכן דבריו לא הגיוני. יש ראיה נגד מה שהוא אומר. אם הוא יביא עדים על זה שהוא פרע, אז העדים הם ראיה לזה שמה שהוא אומר זה הנכון. מה יקרה אם הוא יביא עדים…
[Speaker C] אתה נקטעת קודם.
[הרב מיכאל אברהם] שומעים אותי?
[Speaker F] עכשיו כן, נקטעת מקודם תחזור על מה שאמרת על מיגו.
[הרב מיכאל אברהם] האינטרנט נתקע לי, אני מתנצל. אז מה שאמרתי על מיגו זה שמיגו הוא ראיה לגופו של אדם ולא ראיה לגופו של עניין. אמרתי שרוב הראיות בהלכה, בדיני הראיות, הן ראיות לגופו של עניין. למשל, שבן אדם אומר שהוא פרע, אני תובע את הבן אדם כסף, עוד נגיד הוא לווה ממני לפני שבוע לחודש, הלוואה לחודש. אני בא אחרי שבוע ורוצה את הכסף. עקרונית לא מגיע לי, אני צריך לחכות. אבל באתי, אני בא אחרי שבוע. עכשיו הוא אומר לי במקום להגיד לי תחכה, הוא אומר מה אתה רוצה, החזרתי לך. ומה זה החזרת? החזרת עוד לפני שהגיע זמן הפירעון, כי הרי הלוואה הייתה לחודש. אז הגמרא אומרת אתה לא נאמן, כי יש חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו. אוקיי? עכשיו החזקה הזאת מראה שמה שאתה אומר שפרעת הוא לא נכון. החזקה הזאת מטפלת בתוכן הדברים שאתה אומר. היא מראה שזה לא נכון. עכשיו אם אתה תביא למשל עדים שפרעת בתוך הזמן, אתה תהיה נאמן. מה העדים האלה אומרים? שמה שאתה טוען הוא באמת נכון. זה ראיה לגופו של עניין, כשם שהחזקה הייתה ראיה נגד גופו של עניין. מה יקרה אם יבואו שני עדים ויגידו תשמעו האדם הזה לא משקר מעולם. הם לא יגידו אנחנו יודעים שהוא פרע בתוך הזמן. הם לא ראו שהוא פרע. אומרים אנחנו מכירים אותו, הוא לא משקר לעולם, הוא איש דובר אמת בלבבו. הוא לא משקר, לא מוציא דבר שקר מפיו. האם זה יהיה קביל? אני חושב שלא. לא מכיר לזה אגב ראיה, אבל אני חושב שלא. למה? כי זה ראיה לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. בהלכה הראיות הן ראיות לגופו של עניין. עכשיו יש חריג לעניין הזה, וזה המיגו. מיגו הוא ראיה לגופו של אדם. המיגו לא מוכיח שמה שאתה אומר הוא נכון. המיגו מוכיח שאתה לא משקר. כי אם היית משקר היית עושה שקר טוב יותר. אבל זה לא מוכיח שאתה באמת פרעת. זה מוכיח שאם אתה אומר שפרעת אתה כנראה לא משקר. אתן לכם דוגמה. אם נגיד אני אחשוב שהבן אדם מדמיין שהוא פרע, לא שהוא משקר. יש לו דמיונות, מה שנקרא בהלכה בדדמי. כן, הוא מדמיין את זה. המיגו לא יעזור פה, נכון? כי מה המיגו אומר? אם הייתי רוצה לשקר הייתי משקר טוב יותר. אני לא חושד בך שאתה משקר. אני חושד בך שנדמה לך שפרעת, אבל האמת היא שלא פרעת. לזה מיגו לא יעזור, נכון? למה? כי המיגו לא מוכיח שפרעת. המיגו מוכיח שאתה לא משקר. המיגו זאת הוכחה לגופו של אדם, לא לגופו של עניין. לכן במקום שבו הבעיה שלי היא לא עם האדם, אלא רק בגופו של עניין, מיגו לא יעזור.
[Speaker E] פה שני עדים שמעידים שלא יצא דבר שקר מפיו זה לא מספיק טוב כדי לומר לגופו של אדם הוא לא משקר?
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר, יכול להיות לכל היותר יהיה לזה מעמד כמו מיגו. אני חושב שלא יהיה לזה מעמד של עדים.
[Speaker E] ברור שלא, כי הם לא מעידים על פעולה.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אז אני אומר, יהיה לזה אולי מעמד של מיגו. אולי. לא יודע, אני לא מכיר אין לי כרגע ראיות לזה.
[Speaker D] זה לא שלא ראינו ראיה, זה שהם לא מה מה אם יכולים לעמוד עליו 24 שעות כל הזמן להגיד שהוא לא שיקר אף פעם? איך הם יכולים להגיד דבר כזה? איזו עדות זו?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? אנחנו מכירים אותו, אנחנו ראינו שהוא סבל סבל נוראי
[Speaker D] במה שאתם מכירים אותו הוא לא שיקר, אבל פתאום פה פתאום הכל הוא שיקר?
[הרב מיכאל אברהם] אני אנסה לענות. הוא אומר אם אנחנו ראינו אותו בכמה מצבים שבהם הוא שילם מחיר כבד על אמירת אמת והוא התעקש להגיד אמת. בסדר? הרבה פעמים. אנחנו רואים האיש הזה לא משקר בשום אופן, בשביל סכומים הרבה יותר גדולים מהמאה שקל שאתה תובע ממנו, אוקיי. זה מספיק טוב. ועדיין זה עדות לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.
[Speaker G] אבל במיגו גם אם העדות היא לגופו של אדם, אם אני בא ואני אומר שכיוון שאני מאמין לו כי הוא היה יכול לבחור שקר יותר טוב, מה התוצאה של זה שאני מאמין לו? שאכן זה קרה, אחרת אני לא מתקדם לשום מקום. או, זאת כל הטענה שלי. אז לא, אז זה הפך להיות לגופה העניין. לא לגופה הבנאדם.
[הרב מיכאל אברהם] או, כל הטענה שלי זה שראיה לגופו של אדם הרי לכאורה גם היא אמורה להיות קבילה, כי אם אתה יודע שהאדם דובר אמת ממילא מה שהוא אמר הוא אמת.
[Speaker G] נכון, נכון.
[הרב מיכאל אברהם] אז ברור שזה מתרגם בסופו של דבר לטענה לגופו של עניין. וזה כל הרעיון שאני רוצה להראות פה. שמבחינת ההלכה למרות שבעוצמה הראייתית זה אולי אותו דבר, יש כלל כזה בהלכה שראיות לגופו של אדם אין להם את אותו משקל כמו לגופו של עניין אם בכלל. למיגו יש איזהשהו משקל, מיגו להוציא לא אמרינן, אוקיי. אגב זה מאוד מעניין, מיגו נגד חזקה, הגמרא נשארת בספק. זה שקול. אבל מיגו להוציא לא אמרינן וחזקה להוציא כן אמרינן. למה? הרי אם מיגו זה באותה עוצמה ראייתית כמו חזקה, אז כמו שחזקה מוציאה ממוחזק, מוציאה ממון ממוחזק, גם מיגו היה אמור להוציא ממון ממוחזק. הטענה שלי זה שמיגו לא יכול להוציא ממון ממוחזק לא בגלל שהוא לא מספיק חזק. הוא חזק כמו חזקה. אלא בגלל הסוג של הראיה. ראיה לגופו של אדם אין לה כוח כמו ראיה לגופו של עניין, לא כי ההסתברות שלה נמוכה יותר. לא כי היא בעוצמה ראייתית נמוכה יותר. אלא כי יש כלל כזה בהלכה, ההלכה עוסקת בראיות לגופו של עניין לא בראיות לגופו של אדם, נקבעת לפי זה. אני אסביר את זה בהמשך יותר כי זה הנקודה שאני רוצה לחדד כאן, ואני גם אראה מה אני רוצה להרוויח מזה, אבל קודם כל אני אבהיר את זה עוד קצת. דוגמה נוספת לעניין הזה יש את הגמרא הידועה בבבא מציעא
[Speaker H] כאן על התנור של עכנאי. הנה. כן, הגמרא בבבא מציעא בדף נ"ט עמוד ב', אמר רב יהודה אמר שמואל וכולי תנא, כן, פה.
[הרב מיכאל אברהם] תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו ממנו. אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו אין מביאים ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו. חזרה אמת המים לאחוריהם. אמרו לו אין מביאים ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדים. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות. ואשכחיה רבי נתן לאליהו אמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בהאי שעתא? אמר ליה קחייך, כן הוא מחייך, ואמר ניצחוני בני ניצחוני בני. ואז נידו את רבי אליעזר כן וביטלו את כל הפסיקות שלו וכולי. מה היה הסיפור פה? רבי אליעזר בעצם רצה, רבי אליעזר בעצם רצה שאנשים יקבלו את הדברים שהוא אמר כי הוא אמר. נכון? זה בעצם מה שהוא רצה. תאמינו לי כי אני אמרתי. עכשיו אתם לא מסכימים איתי, כי הרי חכמים לא הסכימו איתו, היה להם ויכוח איתו בהלכה, ובכל אופן תקבלו את זה כי אני אמרתי. כי כידוע רבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו וכולי, כן, והיה בור סוד שאינו מאבד טיפה, זאת אומרת הוא היה באמת מאגר מידע הלכתי אינסופי. אם אתם רוצים לדעת משהו תשאלו את רבי אליעזר. וחכמים החוצפנים האלה כן, לא מסכימים. מה, למה אתם לא מסכימים? בגלל שאנחנו לא מוכנים לקבל הלכה מרבי אליעזר רק כי הוא אמר. רבי אליעזר צריך לשכנע אותנו בתוכן דבריו שהוא צודק. מה עושה רבי אליעזר? מתחיל להביא ראיות, אמת המים תוכיח. לגופו של אדם, נכון? הראיות האלה הן לא מוכיחות שהתנור הזה טמא. הן מוכיחות שרבי אליעזר הוא צדיק, והוכחה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו, מסכים איתו, לא משנה איך שלא תנסחו את זה. הראיות עוסקות באדם, לא בתוכן דבריו. נכון? זה כל הראיות שהוא הביא. חכמים, זה מה שאומר רבי יהושע, אין משגיחין בבת קול, כן, כותלי בית המדרש, כן, אין מביאים ראיה מן החרוב, אין מביאים ראיה מאמת המים. כן, רבי יהושע גוער בכותלי בית המדרש. מה פשר העניין הזה? הטענה היא שבעצם אל תבלבל לנו את המוח, הדברים האלה הם לא, הם לא אמינים. אני לא חושב שזו המשמעות של הגמרא.
[Speaker D] לא רלוונטיים.
[הרב מיכאל אברהם] למה? אבל אם רבי אליעזר באמת צודק והקדוש ברוך הוא מסכים איתו, אז כמו שישראל קודם אמר, אז זה אומר שמה שהוא אומר כנראה גם נכון, לא?
[Speaker D] אבל מצד שני כשההלכה ירדה לארץ אז פה קובעים מה נכון ומה לא.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה אומר בעצם? זה אומר שאנחנו כשאנחנו באים לקבוע הלכה, אנחנו קובעים את זה אך ורק לפי עקרונות שאנחנו עצמנו מבינים אותם, ולא על פי מה שמישהו אחר אומר, למרות שהוא צדיק והוא כנראה גם צודק, הקדוש ברוך הוא אפילו מסכים איתו. אבל אם אני לא מבין את זה כי אני לא מסכים איתו והוא לא הצליח לשכנע אותי, אז אפילו שהשתכנעתי שהוא צודק כי הוא לגופו של אדם, הגברא צודק, זה לא, זה כמו מיגו. זה ראיות לגופו של אדם. בדיון ההלכתי אתם מה טיבכם? כמו שאומר רבי יהושע. תלמידי חכמים מנצחים זה לזה בהלכה, מה אתם כותלי בית המדרש עושים פה? בית מדרש זה לאנשים לא לאבנים.
[Speaker G] אבל זה לא…
[הרב מיכאל אברהם] הוא מתכוון לומר את זה. הוא מתכוון לומר אני לא עוסק בראיות לגופו של אדם. אנחנו עכשיו מתנצחים. מה הכוונה? אני מחכה שהוא ישכנע אותי. אם הוא ישכנע אותי הלכתית מאה אחוז תהיה הלכה כמותו. אבל הוא רוצה לא לשכנע אותי אלא שאני אקבל את זה כי יש ראיות שהוא צודק, שהוא צדיק כן, שהוא צדיק במובן הגברא צודק, כי הוא תלמיד חכם גדול, כי הקדוש ברוך הוא מסכים איתו. אין משגיחין בבת קול גם אם הקדוש ברוך הוא מסכים איתו זה לא מעניין אותי.
[Speaker G] אבל אני חושב שהבעיה שם הייתה אחרת. הבעיה הייתה שהם באו ואמרו לא, הם לא התווכחו לגופו של עניין או לא, אלא הם התווכחו שהם אמרו אחרי רבים להטות, אתה לא תבוא ותקבע הלכה כי אנחנו הרבים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל השאלה היא למה הרבים לא מסכימים איתו? הם הרבים כי הם נשארים בהסבר…
[Speaker G] זה לא היה הדיון. זה לא היה הדיון. הדיון היה אחרי רבים להטות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, מה פתאום?
[Speaker D] זה לא הדיון. אם הוא היה משכנע אותם אז הוא היה הרבים.
[הרב מיכאל אברהם] הוא ניסה לשכנע אותם. ברגע שהוא ניסה לשכנע… אם ברגע שהוא היה משכנע אותם אז לא היה רבים נגד מיעוט, היה פה כולם היו מסכימים. השאלה שלי היא לא למה כשיש הצבעה הלכו אחרי הרוב, זה ברור. אני שואל למה כשהם הצביעו הם הצביעו נגדו כל אחד מהם לחוד? הרי הוא צודק, הקדוש ברוך הוא הסכים איתו. אוקיי. הטענה היא שזה לא רלוונטי. זה מה שאומר רבי יהושע. תלמידי חכמים מנצחים זה לזה בהלכה, אתם מה טיבכם? דיון הלכתי נקבע על פי ראיות. אתה תשכנע אותי אז זאת תהיה ההלכה. לא שכנעת אותי, אתה צדיק יסוד עולם, הקדוש ברוך הוא רוכב לך על הכתפיים ואומר קוקוריקו, זה לא מעניין אותי. אם אתה לא תשכנע אותי זה לא רלוונטי, לא כי אתה לא צודק. אם הקדוש ברוך הוא מסכים איתך אז אתה זה שצודק, זה ברור. אלא מה? אבל זה שאתה צודק זה לא מעניין. אתה צריך לשכנע אותי כדי לקבוע הלכה. זאת הנקודה.
[Speaker H] יש גמרא בעירובין, בעירובין יג עמוד ב, כן הגמרא המפורסמת עם האלו ואלו, אז קצת לפניה. אמר רב אחא בר חנינא, עירובין יג, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, גאון חריג, כן, אין בעולם מישהו שמתקרב אליו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים וכולי. מה זאת אומרת? אז רש"י מפרש פה שכשרבי מאיר אמר הלכה אי אפשר היה לדעת האם זאת באמת ההלכה הנכונה או שרק אומר את זה לחדד את התלמידים. שהוא היה יכול לבסס או להצדיק כל אמירה הלכתית. ועם היפוכה והוא היה מצליח לשכנע אותם במה שהוא רוצה. זה מזכיר לי, תמיד אני נזכר כשאני רואה את הגמרא הזאת, במנחה שלי לדוקטורט, משה קוה. כן, הוא היה נשיא של בר אילן, הוא היה המנחה שלי לדוקטורט. ולמשה קוה היה, יש לו איזושהי יכולת בלתי רגילה שהיא ממש דומה ליכולת של רבי מאיר בהלכה. כל תוצאה פיזיקלית שתביא לו אחרי חישוב הכי מסובך שלא יהיה, הוא יסביר לך באותות ובמופתים למה זה היה ברור מראש. אפשר לראות את זה אינטואיטיבית, לא צריך בשביל זה לעשות חשבונות של חודשיים. אוקיי? אלא מאי? האגדה האורבנית אומרת, זה תמיד אגדה כזאת, כן? שפעם בא אליו מישהו והראה לו איזה… ואז הוא הסביר לו באותות ובמופתים שברור, זאת אינטואיציה פשוטה. ואז הוא מצא טעות בחישובים, הבחור. והתברר שהתוצאה לא נכונה, התוצאה שהוא בא איתה. ואז קוה הסביר לו את התוצאה ההפוכה למה בעצם מראש היה אפשר לראות שהיא התוצאה הנכונה. עכשיו אני ראיתי אותו בפעולה, לא בדיוק את הסיפור הזה, אבל אני בהחלט יכול להאמין שזה יכול להיות. אוקיי. עכשיו מה זה אומר בעצם? זה אומר שברגע שאתה מגיע למישהו כזה והוא יכול לבסס לך את העובדה שזה טמא ולשכנע אותך בזה, ולהגיד לך שזה טהור ולשכנע אותך בזה, אז למעשה אתה אף פעם לא יכול לדעת אם הוא צודק או לא צודק. אבל אז, כך מסביר גם רש"י וככה פשט הגמרא, שיש זה קצת קשה כי, כי אז אני אומר, אז שחבריו יגידו לו תשמע רבי מאיר תפסיק לטעת בנו ותגיד לנו מה האמת, עזוב אנחנו לא עוסקים עכשיו בלימוד, עכשיו אנחנו עוסקים בפסיקת הלכה. תגיד לנו מה יהיה ההלכה. אני מניח שאם היו שואלים אותו את זה הוא היה אומר להם, הוא לא היה עובד עליהם. ולכן אני רוצה לטעון שיש פה עוד משהו, חוץ מזה שאתה לא יכול לדעת האם הוא אומר פה הלכה אמיתית או לא הלכה אמיתית. אני רוצה לטעון יותר מזה. אני רוצה לטעון שאם רבי מאיר היה אומר לי שכך היא ההלכה אבל אני לא מסכים איתו, הרי מה זה נקרא לא פסקו כמותו? לא פסקו כמותו לא אם אנחנו הסכמנו איתו אז כן פסקנו כמותו, כן זה ברור. לא פסקו כמותו פירושו כשאנחנו לא הסכמנו איתו, אז למרות שהוא היה כזה גאון גדול ההלכה לא נפסקה כמותו. ואנחנו עצמנו מסכימים שהוא גאון יותר גדול מכולנו. ואם הוא אמר משהו אז ברור שהוא צודק וזה אנחנו שלא מבינים אותו. ובכל זאת אנחנו לא פוסקים כמותו. למה? אז אני טוען שזה בגלל אותו עיקרון שראינו קודם בתנור של עכנאי. אנחנו לא פוסקים הלכה גם אם מי שאומר אותה ברור שהוא צודק, עד שהוא ישכנע אותי. אני בשביל לפסוק הלכה צריך להשתכנע לגופו של עניין, לא לגופו של אדם. לגופו של אדם השתכנעתי, אני יודע רבי מאיר הוא הגאון הכי גדול. זה ברור מבחינת הגברא, אבל אני רוצה להשתכנע שההלכה שאותה הוא אומר היא הלכה נכונה. וכאן אתה צריך לשכנע אותי לגופו של עניין, לא לגופו של אדם. ואם לא שכנעת אותי לגופו של עניין, אז זאת לא תהיה ההלכה. למרות שאם תשאל אותי מה בעצם מתכוון הקדוש ברוך הוא, למה שרבי מאיר אמר, זה ברור. כי רבי מאיר הוא כזה גאון שברור שהוא הרבה יותר סביר שהוא קלע לדעתו של הקדוש ברוך הוא מאשר אני וגם אני אומר את זה, שיותר סביר שהוא צודק, ועדיין אני אפסוק הלכה כמו מה שאני חושב. כי ההלכה נקבעת לפי השיקולים שנגישים לכולנו. אתם רואים עכשיו איך זה מתחבר למיסטיקה עוד רגע. אני אחזור לזה אבל לשם אני חותר. אתה צריך לשכנע אותנו בזה שאתה צודק ולכן זאת ההלכה. ואז זאת תהיה ההלכה. אם אני אשתכנע שאתה צודק בגלל טיעונים לגופו של אדם, זה לא ישנה את ההלכה. אם אני חושב אחרת אני אפסוק כמו שאני חושב. זאת בעצם מה ש… זה בעצם לדעתי מה שכתוב גם בגמרא על רבי מאיר, גם בתנור של עכנאי. והמקום אולי הכי… המקום שמציג את זה בצורה הכי קיצונית זה המהר"ל, המהר"ל ידוע בנתיב התורה. בדרך כלל אני לא אוהב מהר"ל, אבל יש מהר"לים מסוימים שאני מאוד אוהב אותם כי הם אומרים את מה שאני חושב. אז המהר"ל בנתיב התורה, פרק ט"ו. נתיבות עולם, יש נתיבים נתיבים, נתיב התורה הוא הנתיב הראשון בנתיבות עולם. בפרק ט"ו של נתיב התורה. ועוד שם, קרא ושנה, אני אקרא קטעים נבחרים. אוקיי. ועוד שם, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, רבי אליעזר אומר הרי זה עם הארץ, רבי יהושע בן חנניה אומר הרי זה בור, רבי ינאי אומר הרי זה כותי, רב אחא בר יעקב אומר הרי זה אמגושי. אמגושי הכוונה מכשף. אוקיי? אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא כוותיה דרב אחא בר יעקב. דאמרי אינשי רטין מגושא ולא ידע מאי רטין, תני תנא ולא ידע מאי. הוא אומר והוא לא יודע מה שהוא אומר המכשף הזה. ובביאור זה כי כאשר שנה המשנה ולא שימש תלמיד חכם לברר טעמי המשנה שהוא שכל ברור כאשר עמד על טעמי המשנה נקרא זה עם הארץ כאשר לא קנה שכל כן הוא לא קנה את השכל שמאחורי הדברים למרות שהוא יודע את כל ההלכות. הוסיף רבי ישמעאל לומר שהוא נקרא בור כי שדה שאינה מוציאה תבואה נקראת שדה בור שהרי תרגום והאדמה לא תשם ולא תבור וכך מי ששנה המשנה ולא שימש תלמיד חכם לברר לו המשנה לא יצא אל הפועל השלמות להיות חכם בפועל. לכך נקרא בור ששדה בור זה לא שדה שמוציאה דברים אל הפועל אז לא יצא אצלו אל הפועל הוא כמו שדה בור שלא יצא אל הפועל לעשות פרי. ורבי ינאי אמר הרי זה כותי כי כותי אינו מבקש לעמוד על התורה ולהבין אותה כי לא למדו הכותים תורה רק מה שראו לפניהם במעשה ועשו ובזה החזיקו הכותים אבל שיהיה להם התורה זה לא היה להם כלל. וכך מי שלמד המשנה בלי בירור טעמה המשנה חסר לימוד התורה שלא נחשבת המשנה לימוד תורה רק המשנה הוא איך יעשה המעשה. זה המהר"ל שאני מאוד אוהב תמיד אני מצטט את זה בדיונים כשאני אומר שכשלוומדים משנה ברורה זה לא לימוד תורה אין לברך על זה ברכת התורה כי זה ללמוד מה לעשות וזה לא לימוד תורה. לימוד תורה זה ללמוד את הרעיונות שמאחורי הדברים את הסברות את הלמדנות זה נקרא לימוד תורה. ומפני כך נקרא כותי שאין לו התורה מצד הלימוד אבל ישראל ראוי להם התורה מצד השכל כי התורה שכלית ראוי להם בפרט וכמו שאמר הכתוב כי מי גוי גדול וכולי חכם ונבון וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה. עכשיו ורב אחא בר יעקב אמר שנקרא אמגושי הוא מכשף אתם רואים מגיעים למיסטיקה שהוא מדבר ואינו מבין מה הוא מדבר ודבר זה כאילו אינה תורה כלל וזה עוד גרוע מהכל זה המדרגה הכי נמוכה מכל המדרגות שתוארו למעלה כי נחשב אצלו התורה כמו כישוף שהוא דבר פחות ושפל ואינו עניין שכלי כלל. כן הוא עושה איזה הוקוס פוקוס ומוציא הלכה הוא לא מבין מאיפה זה יוצא הוא לא מבין את הנימוקים של העניין אז זה כישוף. זה אני לא יכול להימנע מהסיפור שתמיד אני נזכר בהקשר הזה כן הסיפור על רב שלמה קלוגר סיפור ליטאי יש סיפורי חסידים יש סיפורי ליטאים אז הסיפור על רב שלמה קלוגר שהיה הרב של ברודי והגלילות כן אז באו אליו פעם שני יהודים איזה כפר של יד ברודי לשאול הלכה הוא חשב חשב אומר שמעו שאלה קשה אני לא יודע את התשובה. טוב חוזרים מאוכזבים הביתה לכפר שלהם הולכים לראות יש איזה רב צעיר שם בכפר הולכים לשאול אותו את השאלה הזאת נכנס לחדר אחרי כמה זמן הוא יוצא החוצה נותן להם את התשובה. מתפעלים רב שלמה קלוגר לא ידע את התשובה והבחורצ'יק הצעיר הזה עונה להם את התשובה הזאת אחרי עשר דקות חוזרים חזרה לרב שלמה קלוגר מספרים לו את הסיפור הזה. מתפעל כזה גאון נמצא בסביבה פה ואני לא ידעתי מיד מזמן אותו אליו את הרב של הכפר. היהודי מגיע לרב שלמה קלוגר כולו בחיל ורעדה אומר לו רב שלמה קלוגר תשמע שמעתי סיפור אני עמדתי משתאה משתומם מול השאלה הזאת ולא ידעתי לענות ושמעתי שאתה תוך עשר דקות נתת להם תשובה מדהים איך עלית על זה איך הגעת לתשובה הזאת. בקיצור היהודי אומר לו תשמע הרב אני אגיד לך את האמת כשהם שאלו אותי את השאלה הזאת לא ידעתי מאיפה לתקוף אותה בכלל בכיתי בכיתי התפללתי לקדוש ברוך הוא שיאיר את עיני ואז נפלו לי העיניים במדף למעלה היה איזה שהוא ספר בולט אמרתי זה סימן מהשמיים הוציא את הספר פתח אותו בדיוק זה שו"ת כלשהו בדיוק בשאלה הזאת תשובה לשאלה הזאת. ורב שלמה קלוגר זרק אותו מכל המדרגות אומר לו אני חשבתי שאתה יודע ללמוד אתה רק לבכות יודע זאת אומרת הסיפור הליטאי הזה זה בדיוק מה שהמהר"ל כותב כאן בעצם אומר מי שיודע הלכה היא תהיה הלכה נכונה לא כי ההלכה לא נכונה זאת אומרת הבעיה עם מי שפוסק הלכה כמו אמגושי זה לא כי ההלכה לא נכונה הוא מסתמך על רבי מאיר או אם אתם רוצים להסתמך על המשנה ברורה או על השולחן ערוך כולם יהודים תלמידי חכמים ואם הם אמרו משהו יותר סביר שהם צודקים מאשר שאני צודק. אבל אם אני פוסק רק בגלל שהמחבר כתב או כי המשנה ברורה כתב או כי רבי מאיר אמר ואני לא מבין למה או אפילו אולי לא מסכים אז אני אמגושי אני מכשף אני עשיתי הוקוס פוקוס והוצאתי הלכה. הלכה. הלכה צריך להוציא מתוך שיקול דעת. אני צריך להבין איך אני מגיע להלכה שאותה אני פוסק. ולא הוקוס פוקוס ולא בכיות ולא תפילה ולא שום דבר כזה. צריך לחשוב ולהגיע להלכה. זה מה שנקרא פסיקת הלכה. ואם אתה מגיע להלכה באופן מסוים ומישהו אחר חשוב ככל שיהיה אומר אחרת, אז אתה אמור לפסוק הלכה כמו שאתה חושב למרות שאתה עצמך יודע שרוב הסיכויים שהוא צודק. כי גם אתה מבין שרבי מאיר גדול יותר ממך פי אלף או השולחן ערוך גדול יותר ממך פי אלף. זה לא משנה. אתה צריך לפסוק הלכה כמו שאתה חושב. זה בעצם מה שאומר המהר"ל בהמשך למה שראינו גם בגמרות שהבאתי קודם. נחזור רגע למהר"ל. כן, כי מצוות התורה, פה אני קורא פה, כי מצוות התורה ראויים מצד עצמם שיהיו נעשים בשכל. וזה שלא למד רק המשנה, והמשנה הכוונה זה קיצור שולחן ערוך, שאין בה בירור השכל, הוא דבר זר יוצא מן הראוי ונחשב בכישוף, שהוא מעשה זר בלא שכל. כן, ואז הוא מסכם, אומר שזה כמו כישוף שהתורה היא שכלית ולא עושים אותה עם כישוף. עכשיו תראו את ההמשך. זה החלק היותר ידוע מהמהר"ל. ועוד שם, התנאים מבלי עולם. מבלי עולם סלקא דעתך? אלא שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי וכי מבלי עולם הן? והלא מיישבי עולם הן? שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות. הלכות זה יישוב העולם. אלא שמורין הלכה מתוך משנתן. הכוונה מורין הלכה מתוך משנה, או משנה ברורה, או קיצור שולחן ערוך, או שולחן ערוך. זה מבלי עולם. והגמרא מקשה וכי מבלי עולם ולא תרץ דהא איירי שלא שימש תלמיד חכמים, לא משנה זה כל הדברים שלפני. ומתרץ, אני קורא פה עכשיו, כן? ומתרץ מפני שמורים הלכה מתוך משנתן, כלומר שמורים אף שאינו יודע עיקר טעם המשנה, ובזה מבלין העולם, כי העולם עומד על התורה, ואין זה נחשב תורה כאשר אין יודע בירור טעם המשנה. והתורה שהיא להורות המעשה הוא עיקר תורה ועל זה העולם עומד. זה לא שההלכה היא לא תורה, אבל ההלכה של האמגושים, שאתה מכשף אותה במקום לעשות שיקולי דעת למדניים ולהגיע למסקנה ההלכתית, זה האמגושים, זה מבלי עולם. ולכך כאשר מורין הלכה מתוך המשנה לא מצד השכל הברור, הם מבלי עולם שעומד על התורה. עכשיו תראו משהו שהוא מחדד פה, וזה חשוב. ורש"י ז"ל פירש, שמורים הלכה מתוך משנתן הוא מבלין העולם בהוראת טעות, דכיוון שאינם יודעים טעם המשנה, פעמים מדמים לדבר שאינו כך. ועוד שאינם יודעים מחלוקת התנאים, ולפיכך מורים הוראות טעות, כך פירש רש"י. מה הכוונה? רש"י אומר למה הם מבלי עולם מי שמורה מתוך המשנה ולא יודע את הטעמים? כי יכול להיות שהם יפסקו פסיקה מוטעית. אם אתה לא יודע את הטעמים, אולי אתה תפסוק פסיקה מוטעית. אומר המהר"ל, ואין הפירוש כדבריו כלל. רש"י טועה. כי מה שאמר שמורין הלכה מתוך משנתן משמע הלכה שהיא אמת, לא בגלל חשש מטעות. ולא שייך לומר הלכה של טעות. אם זו טעות אז הם לא מורים הלכה, הם מורים טעות מתוך משנתן. אבל הפירוש כמו שאמרנו, כי עיקר התורה כאשר הוא מורה הלכה למעשה, ודבר זה ראוי שיהיה יוצא מן התורה ולא מכישופים, אשר התורה היא שכלית, כן זה תזכרו את רבי שלמה קלוגר, זה ממש זה. ודבר זה הוא התלמוד שהוא שכלי, ומזה ראוי שיהא יוצא ההלכה למעשה. ודבר זה בוודאי קיום העולם שעומד על התורה. ומי שלא עושה כך זה מבלי עולם, כן? לכך התנאים שמורין הלכה מתוך המשנה הם מבלי עולם. אבל בדור הזה, אם היו פוסקים הלכה מתוך המשנה היה זה די, כי המשנה היא ראשית לתלמוד והלכה אליה בהתחלה אליה. אבל אין פוסקים הלכה מתוך המשנה שעשויה לתלמוד, כי התלמוד הוא פירוש המשנה, רק שהם פוסקים הלכה מתוך הפסקים אשר נתחברו להורות הלכה למעשה, ולא נעשו ללמד אותם רק לפסוק מהם. ודבר זה יותר רחוק מן הדעת. מה הוא אומר? אומר בדור שלנו, פוסקים הלכה מהמשנה שזה מבלה עולם, הכוונה מי שפוסק הלכה מתוך ספרי הלכה. הווי אומר שולחן ערוך, משנה ברורה, קיצור שולחן ערוך וכן הלאה. מי שפוסק הלכה מתוך הספרים האלה הוא מבלה עולם. זה מה שהוא רצה ללמד. כי אלה לא נעשו כדי ללמוד אותם, אלא רק כדי לפסוק מהם. ודבר זה יותר רחוק מן הדעת. מה הכוונה? אתה לא פוסק מתוך דעת. אתה פוסק כי מישהו אמר. אתה לא יכול, אסור לפסוק ככה. והראשונים כמו הרמב"ם זכרונו לברכה והטור, בוא נגיד על זה אני לא בטוח שהייתי חותם, אבל הוא כמובן מגייס את כולם לטובתו, אז הוא אומר והראשונים כמו הרמב"ם זכרונו לברכה והטור זכרונו לברכה שהם הרי חיברו ספרי הלכה כאלה, אף על גב שגם הם חיברו הפסקים בלא בירור, שהם לא מביאים את הנימוקים, כותבים שזו ההלכה, לא היה דעתם רק להורות סוף ההלכה באשר הוא עולה מתוך התלמוד. אבל לפסוק האדם מתוכם מבלי שידע מאיזה מקום יוצא הדין, הלכתא בלא טעמא, לא עלה על דעתם ועל מחשבותם. שהרי אמרו כאן הפוסק מתוך המשנה נחשב המגושי, כמו שנתבאר בשאר הגנות, עכשיו כמו כותי. ואילו ידעו המחברים כי החיבורים האלה יהיו גורמים שיהיו עוזבים את התלמוד לגמרי ויהיו פוסקים מתוך החיבורים, לא היו מחברים אותם. פה אני לא לגמרי בטוח, אבל יכול להיות, אגב לא בטוח שלא.
[Speaker D] הרמב"ם לא אומר את זה ככה, הרמב"ם, הרמב"ם ברור שלא.
[הרב מיכאל אברהם] אבל השולחן ערוך, השולחן ערוך בהקדמה כותב שהשולחן ערוך זה בסך הכל תמצית של הבית יוסף. זה לא ספר שנכתב כדי שיפסקו מתוכו. בסופו של דבר זה התקבע בתור ספר שפוסקים מתוכו, אז זאת לא הייתה מטרת החיבור מראש. כי עכשיו תראו, זה המשפט הכי ידוע של המהר"ל פה, כולם מצטטים אותו תמיד. כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו, שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד. וזה מה שהוא צריך לעשות, למרות שהוא טועה. וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו, עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברר כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחד ולא ידע טעמא דדבר כלל, שהולך כמו עיוור בדרך. מה הוא אומר כאן? הוא אומר כאן שמי שפוסק מתוך עיון שלו בסוגיות, אפילו שהוא טועה, יותר אהוב בעיני הקדוש ברוך הוא ממי שפוסק מתוך השולחן ערוך אפילו אם הוא צודק. ויותר סביר שהוא צודק, כי השולחן ערוך היה תלמיד חכם גדול.
[Speaker D] אז כמו רבי אליעזר? אה?
[הרב מיכאל אברהם] הרי לפי
[Speaker D] זה יוצא שהשיטה שהמהר"ל לא זה, לא מזדהה איתה זה כמו רבי אליעזר, שהוא פסק לפי מה שהוא קיבל מקודם מקודם, לא משהו שהוא יכול לשכנע איתו.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, וזה מה שרבי אליעזר רצה מהחכמים האחרים, שיקבלו את זה כי הוא אמר. אז הם בעצם מה שהם ענו לו זה מה שהמהר"ל מפרט כאן, אנחנו לא המגושים. אתה אמור לשכנע אותנו כדי שאנחנו נפסוק הלכה ככה. אנחנו אין לנו ויכוח עם זה שאתה צדיק, ואתה תלמיד חכם הכי גדול, והקדוש ברוך הוא מסכים איתך, והכל בסדר, אין לנו ויכוח עם זה. אוקיי? אלא מאי? אנחנו לא פוסקים הלכה ככה, זה המגושי, זה כישוף. אתה בשביל לשכנע אותנו צריך לשכנע אותנו לגופו של עניין, לא לגופו של אדם. ונכון היה הערה בצ'אט שהעירו פה קודם, זה נכון, אם תסתכלו בערך הלכה נגיד בשולחן ערוך או בעוד מקומות אז תראו כמה וכמה אחרונים, נושאי כלים של השולחן ערוך במאה ה-17 בדרך כלל, אסרו לפסוק הלכה מתוך השולחן ערוך. שלא לדבר על המהר"ל ואחיו שכמובן יצאו נגד השולחן ערוך בכלל. גם המהרש"ל שנאבק נגד הרמ"א, לא משנה, אבל זו אותה מלחמה. מה שנקרא פולמוס הקודיפיקציה. הוא בעצם נסוב בדיוק סביב העניין הזה. הפולמוס הזה היה נגד חיבורים כמו השולחן ערוך, מה אתה מחבר לי פה חיבורים שהם פסיקת הלכה בלי נימוקים? לא פוסקים הלכה ככה. לא כי הוא לא היה גדול, ולא כי הוא לא צודק, אלא כי לא כך פוסקים הלכה. זה היה הדיון ולכן אומרים אסור לפסוק הלכה מתוך השולחן ערוך. המהרש"ל כותב את זה והב"ח כותב את זה. לא פוסקים הלכה מתוך השולחן ערוך. אלא מה, אומרים שיש פוסקים שאומרים היום כיוון שסביב השולחן ערוך יש נושאי כלים שחולקים עליו ומביאים את המקורות לדבריו ואת הנימוקים והכל, אז אם אתה כבר עוסק בשולחן ערוך עם הנושאי כלים, אז כן מותר לפסוק הלכה מתוכו. כי זה כבר לא נקרא מורה הלכה מתוך משנתו שהוא כמבלה עולם, כמו המגושי. אוקיי? אבל עקרונית אם אתה סתם לוקח ספר פסקים ופוסק מתוכו, ועוד פעם, של השולחן ערוך, אין, רוב הסיכויים שהוא צודק גם אם אתה חולק עליו כי הוא כמו רבי מאיר. ועדיין אני צריך לעשות את מה שאני חושב. אלא אם כן השולחן ערוך משכנע אותי, מצוין, אין בעיה, אז כמובן שאני צריך להודות על האמת. אבל מישהו צריך להראות לי מה היא האמת לגופו של עניין, ולא לגופו של אדם.
[Speaker G] אבל אם אני הגעתי למסקנה א', וכללי הפסיקה אומרים, יש מחלוקת בין אביי ורבא, וכללי הפסיקה אומרים הלכה כרבא, ואני לא מסכים לזה, כי אני השתכנעתי במה שאני משוכנע, אז מה, אז אני הולך בניגוד לכללי הפסיקה?
[הרב מיכאל אברהם] תלוי. יש במקום שבו כללי הפסיקה הוכרעו בבית דין הגדול, יש "לא תסור". במקום שיש "לא תסור", בית דין הגדול הוא החריג מכל התמונה שתיארתי כאן. וזה התורה אומרת "לא תסור". אבל החידוש הזה נאמר רק על בית דין הגדול, או רק על גורמים כאלה שביחס אליהם נאמר ה"לא תסור", שמה שנקרא פסיקת הלכה. כל מיני כללי השולחן ערוך וכל מיני המצאות מטורפות שיש היום, עשרות כללים על איך השולחן ערוך קבע הלכה, שזה רובם כמובן הנפצות שאין להם בסיס ואין להם שחר. אבל אפילו אם זה היה נכון זה לא משנה. מה זה מעניין אותי מה השולחן ערוך התכוון? השאלה מה נכון בעיניי, לא מה השולחן ערוך התכוון. מה אכפת לי כל הכללים האלה? אז הטענה בעצם בסופו של דבר, שהתורה, המהר"ל מנסח את זה בצורה אולי הכי בוטה, הכי בצורה הכי חדה, הוא בעצם אומר: דרכה של פסיקת הלכה זה שהיא צריכה לצאת מהמקורות ומהסברות ולהגיע בסופו של דבר למסקנה כפי שאני מבין אותה. ואפילו במקום שבו אני עצמי מבין שכנראה טעיתי, כי מי שעומד מולי זה רבי מאיר, או רבי יוסף קארו, או הרמב"ם, או המשנה ברורה, שלגם אני אומר שהם תלמידי חכמים הרבה יותר גדולים ממני, ואם יש לנו ויכוח כנראה הם צודקים או קרובים יותר להלכה ממני. זה לא משנה. כי אם אני לא השתכנעתי בזה שהם צודקים לגופו של עניין, זאת אומרת בהלכה המסוימת הזאת, אז אני אמור לעשות מה שאני חושב ולא את מה שהם אומרים. אגב, זאת טענה שלי, אני רק כדי להעמיד את הדברים בפרופורציה. זאת אומרת, רוב הפוסקים כמובן חולקים על זה, על מה שאני אומר עכשיו. וזה היה פולמוס הקודיפיקציה, השולחן ערוך עצמו כתב שולחן ערוך והפוסקים שבעקבותיו כמובן טוענים שכן צריך לפסוק בתור השולחן ערוך. אני רק אומר יש כל הזמן את הקולות האלה שאומרים שלא. המהר"ל הוא אחד הבולטים שבהם. ואני חושב שגם מהגמרות אפשר לראות שככה צריך לנהוג. ועמדתי האישית היא כזאת. ואני חושב שזה מאוד מבוסס. להיפך, האנשים שאומרים אחרת לדעתי זה לא מבוסס. למרות שזה רוב מוחלט של הפוסקים היום שעובדים בשיטה אחרת, בשיטה של פסיקה של הסתמכות על עמודי ההוראה. השולחן ערוך עצמו, הרי על מה יצא הקצף בשולחן ערוך? שכשהוא הגיע למסקנה שלו, למסקנות שלו בשולחן ערוך, הוא כותב בעצמו, הוא עשה רוב בין שלושת עמודי ההוראה: הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם. ומה שהרוב אומר זה ההלכה. אז על זה צועקים עליו שמה, המהר"ל ואח שלו בבאר מים חיים, ויכוח באר מים חיים, רבי חיים אח של המהר"ל. כן, מה זאת אומרת תעשה רוב בין שלושת עמודי ההוראה? מי החליט שהם עמודי ההוראה? ומי החליט שאתה יכול לקבוע מה היא ההלכה? תגיד את הנימוקים מה נראה לך ואנחנו נשקול אם אנחנו מסכימים או לא מסכימים. וגם אתה עצמך המחבר, כשאתה פוסק את ההלכה אתה לא אמור לעשות הגרלות בין הפוסקים. אתה צריך להיכנס לסוגיה ולהגיע למסקנות כפי שאתה מבין אותן. זה היה העוקץ או הטורף של הפולמוס סביב השולחן ערוך וסביב הרמב"ם בזמנו וכן הלאה, מה שנקרא פולמוסי הקודיפיקציה. אלון מדבר על זה בהרחבה בספר שלו המשפט העברי, מנחם אלון. אז הטענה בעצם, אני כבר כאן רגע אסגור את המעגל כי אני לא רוצה להשאיר אותו באמצע למרות שיש לי עוד קצת להוסיף עליו. לאן אני חותר? למה שכל זה קשור לסוגיה שלנו? קודם כל הסיפור הזה של רבי אליעזר הוא ממש מיסטיקה, כן? אתה רוצה לפסוק מתוך קול שיוצא, איזה שהוא סוג של נבואה, "לא בשמים היא". כן, אז "לא בשמים היא" פירושו אנחנו לא הולכים אחרי מיסטיקה בעצם. אבל אני רוצה לטעון, תזכרו מה היא ההגדרה של מיסטיקה למסקנתי לפחות מההתחלה, מהשיעורים הראשונים. מיסטיקה פירושה דבר אזוטרי. לאו דווקא דברים שעוסקים במושגים מיסטיים, כן, ספירות וקבלה ודברים כאלה. כל דבר שהוא לא פומבי, שהוא לא פבליק, כן, שהוא אזוטרי שהבן אדם רוצה שאני אקבל את הדברים כי הוא אמר, כי הוא יש לו איזה שהוא מידע אזוטרי, יש לו כריזמה מיוחדת, לא משנה מאיזה סיבה שתהיה, גם אם זה בנגלה לגמרי. זה לא קבלה, זה לא במושגים של תורת הקבלה של נסתר, כן, אלא זה נסתר במובן שזה אזוטרי. גם אם השיקולים הם שיקולים הלכתיים רגילים. אבל אם אתה לא מצליח לשכנע אותי בזה, אם זה לא נגיש לכלל הציבור, ואתה רוצה שאני אקבל את זה רק כי אתה אמרת, זאת מיסטיקה. לפי ההגדרה שאני הגדרתי את המיסטיקה, נכון? ואני טוען שזאת הסיבה ש… לא פוסקים הלכה כמו הקבלה שהקבלה סותרת את הנגלה. לא כי קבלה זה ספירות ופרצופים ודברים כאלה שזה דברים שאולי לא נכונים או זה דברים שלא, לא. זה פשוט בגלל שזה לא נגיש. אתה לא יכול לשכנע אותי שזה נכון, אתה רוצה שאני אקבל את זה כי אתה מבין בזה. אין דבר כזה, הלכה לא עובדת כך. ושוב, לא כי אתה לא צודק. יכול להיות שכל הקבלה והכול זה אמת צרופה, ולהפך, אם אתה יודע את זה ואני לא יודע את זה אז כנראה שאתה צודק ואני טועה, אולי. ועדיין כשפוסקים הלכה אני אמור לפסוק הלכה לפי מה שאני מבין בשכל שלי. ואם אתה לא תצליח לשכנע אותי בזה שאתה צודק, אסור לי ללכת עם מה שאתה אומר. עכשיו בדרך כלל פסיקות קבלה מול נגלה זה בדיוק המצב. המקובל רוצה שאנחנו נקבל את זה כי יש לו חשבונות קבליים כאלו ואחרים. אבל הנגלה הולך נגד זה. אז זה לא בגלל שהנגלה יותר חשוב מהנסתר. ולא בגלל שהנגלה יותר צודק מהנסתר. אולי זה גם נכון, אבל זה לא בגלל זה. אלא זה בגלל שהנגלה הוא פאבליק. וההלכה נקבעת לפי מה שמסור לדיון ברשות הרבים. אתה אמור להיות יכול לשכנע אותי. כמו הפוזיטיביזם, כן, שרוצה שדברים יהיו נתונים להפרכה. אני לא מקבל דברים שהם לא עומדים למבחן הפרכה, לא עומדים לביקורת הגיונית. לא כי הם לא נכונים. אלא כי ההלכה לא אמורה לעבוד על בסיסים כאלו. ההלכה אמורה לעבוד על בסיס דברים שהם פאבליק. על בסיס דברים שהם נגישים לי ואני עצמי השתכנעתי שהם נכונים. ולא על סמך זה שאתה אומר. ולכן עשיתי את כל ההקדמה הקודמת כדי להראות לכם שזה לא עניין מיוחד דווקא לקבלה. זה לא עיקרון שנוגע לקבלה או לתורת הנסתר או משהו כזה. גם בנגלה זה ככה. הבאתי לכם את הדוגמאות קודם, הדוגמאות קודם הן ענייני נגלה. כשיש שולחן ערוך, השולחן ערוך פסק לפי הנגלה. אני לא מסכים איתו, אומר המהר"ל, אסור לי לפסוק כמותו. למה? הוא הרי היה הרבה יותר גדול ממני. סביר להניח שהוא צודק יותר ממני. נכון. אבל הלכה לא נקבעת לפי מי הכי צודק אלא לפי מי שכנע אותי.
[Speaker G] אבל הדעה הזאת שלך שהיא מאוד מוצאת חן בעיניי, אבל היא גורמת לאי יציבות הלכתית. כל הקודיפיקציה הייתה כדי ליצור יציבות הלכתית. זה מאמר הרמב"ם, אני לא רוצה שכל אחד יתחיל לעשות מה שהוא רוצה. אז אני בדקתי את כל כללי הפסיקה, עשיתי קודיפיקציה ועכשיו יש יציבות הלכתית.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. קודם כול עכשיו יש יציבות הלכתית זה חלומות באספמיה. כל כך הרבה ויכוחים נוצרו בעקבות הרמב"ם בגלל הרמב"ם, שלהגיד שהוא סגר את הוויכוחים זאת בדיחה. הוא רצה לסגור את הוויכוחים, אבל כמובן, הוא כותב בהקדמה שהוא כתב את הספר כדי שאנשים יפסיקו לעסוק בדברים הפחות חשובים ויעסקו במעשה בראשית ומעשה מרכבה ובדברים החשובים באמת. ומה קורה היום? אנשים מתפלפלים לא רק על הגמרא אלא גם על הרמב"ם. עכשיו מה שהוא כתב נוסף לעוד חומר שעליו אפשר להתפלפל. עוד פחות אפשר להגיע למעשה בראשית ומעשה מרכבה כי יש לנו יותר עבודה. עכשיו צריך ליישב גם את הרמב"ם. תשאלו את בריסק. אז קודם כול עובדתית הקודיפיקציה לא באמת פתרה את הבעיה של היציבות, עובדתית. ב', אתה לא יכול לפתור בעיית יציבות. זה לא עובד. א', כי מי אמר שיש ערך ביציבות? וב', גם אם יש ערך, מי שמך? אתה הרמב"ם. אם היה פה סנהדרין זה משהו אחר. הסנהדרין מה שהיא קובעת מחייב. אבל אתה הרמב"ם החלטת שאתה רוצה יציבות, מצוין, אז בוא תלך אתה תמיד לפי מה שאני כותב. למה שאני אלך לפי מה שאתה כותב? מה זה יציבות? יציבות זה דבר יפה, אז כולם שזה כמו שאומרים למה אין אחדות? תמיד למה אין אחדות? מה הכוונה למה אין אחדות? למה אתם חולקים עליי? בואו נהיה מאוחדים, שכולנו נחשוב אותו דבר, כמוני כמובן. זה מושג היציבות של הרמב"ם. אם הסנהדרין עושה יציבות זה משהו אחר כי יש לה את הסמכות לעשות את זה, את המנדט לעשות את זה. ואגב, באמת גם בסנהדרין, אני דיברתי על זה כבר לא פעם, אני יש אנשים שחולמים על זה שתחזור הסנהדרין וסוף סוף התורה לא תהיה כשתי תורות, תהיה יציבות. אני זה חלום בלהות מבחינתי. שתחזור הסנהדרין זה אומר שהם יכריחו אותי לעשות דברים שאני לא חושב שהם נכונים. אני לא רוצה. ממש לא חלק מהאוטופיה שלי. אני גם רוצה להאמין, רוצה לקוות להאמין, שכשתחזור הסנהדרין היא תקבע דברים מחייבים רק באותם מקומות שבאמת בהם זה נחוץ להתנהלות. אבל במקומות שבהם אין בעיה שאנשים יפעלו בדרכים שונות כל אחד לפי מה שנראה לו. אז הסנהדרין לא תקבע משהו מחייב למרות שחלק מהאנשים טועים. היא תעדיף לאפשר להם לטעות, כמו שאומר המהר"ל, ולא לקבוע להם דברים למרות שזאת האמת, כי הסנהדרין זה תלמידי חכמים הכי גדולים. למה? יש יותר ערך שתעשה דברים בגלל שאתה מבין אותם, מאשר שתעשה את הדברים הנכונים, כמו שכתב המהר"ל. איפה הסנהדרין בכל זאת צריכה לקבוע דברים, ואז כשהיא קובעת יש לא תסור, וכולם צריכים לציית? באותם מקומות שבהם אי אפשר להסתדר שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. פשוט החיים לא יכולים להתנהל כך. לא כל ההלכות זה ככה. נגיד, לא יודע מה, אם יצטרכו לקבל החלטה ציבורית, האם למסור שטח לפלסטינים במסגרת הסכם שלום. נגיד שהסנהדרין הייתה צריכה לקבל החלטה בעניין הזה. אוקיי? אז כאן אי אפשר לתת לכל אחד לעשות מה שהוא חושב, נכון? צריכה להיות החלטה ציבורית אחת שתחייב את כולנו. אז בשביל פה יש מקום לסנהדרין לקבוע משהו והוא יהיה מחייב. מובן זאת דוגמה קיצונית. אני אומר גם במקום שבו אני לא יודע מה, יכול להיות שהם צריכים לקבוע גבולות מסוימים בכשרות. כדי שאנשים יוכלו לאכול אחד אצל השני כי אחרת תהיה בעיה חברתית. אז הם יקבעו איזה מסגרת של כשרות. אבל בתוך המסגרת הזאת עדיין אני מניח שהם יאפשרו לאנשים לפעול כמו שהם מבינים, גם בטעות. גם אם הם טועים והם עבריינים בגלל זה על ההלכה. לא חשוב, כי אם זה מה שהם חושבים יש ערך שזה מה שהם יעשו, ערך האוטונומיה. אבל לענייננו, מה שאני בעצם למה אני מביא את כל העניין הזה? כי אני רוצה עם זה ליישב את שתי השאלות שבהן פתחתי את השיעור, שזה לכאורה הופך את הקערה על פיה. זאת אומרת, אני רוצה לטעון שלא שאני לא פוסק הלכה ממקורות אזוטריים כי אולי הם טועים. אלא הם טועים כי אני לא פוסק הלכה כך. זאת אומרת, אסור לי לפסוק הלכה כך לא כי זאת טעות, אלא כי ההלכה לא מתנהלת באופן הזה למרות שאולי זה הנכון. והטענה שלי זה שקבלה נגד נגלה זה לא בגלל שהנגלה עדיף על הקבלה. הוא יותר צודק מהקבלה. לא, הקבלה יותר צודקת מהנגלה, זאת השאלה הראשונה שאלתי. כי הסוד הוא תמיד הגזירת הכתוב, יש מאחוריה רק סוד, אין בכלל נגלה. ובכל זאת הולכים כך, כי אני מנס, דיברתי גם עם מנס. להיפך, יש איזה שהוא יתרון ל… כן, תחשבו על הקדוש ברוך הוא בתנורו של עכנאי. הקדוש ברוך הוא אמר מה דעתו. אז מה לדעתכם יותר הגיוני שצודק? רבי אליעזר, נכון? הרי הקדוש ברוך הוא עצמו אמר שהוא צודק. אז מה אנחנו לא פוסקים ככה כי אולי זה לא נכון? לא, אנחנו לא פוסקים כך כי לא בשמיים היא. כי אתה כתבת בתורתך אחרי רבים להטות ולא בשמיים היא. כשתלמידי חכמים מתנצחים בהלכה, אתם מה טיבכם כותלי בית המדרש, לא כי אתם לא צודקים. הקדוש ברוך הוא הפיל את כותלי בית המדרש. אז מה? אבל אנחנו כרגע מחליפים סברות. אתה צריך לשכנע אותי כדי שאני אצביע כמוך. זה מה שאומר רבי יהושע. והטענה שלי זה שהקבלה נדחית בפני הנגלה בגלל שהיא אזוטרית. לא בגלל שקבלה זה משהו שהוא עוסק בפרצופים ובספירות והנגלה עוסק בסברות של בני אדם. לא. אין יתרון לזה על זה. איפה האינדיקציה שלי? שאלה שנייה שאלתי. מה הייתה השאלה השנייה? למה מקובלים כן פוסקים כמו הנסתר. תשובה, כי למקובלים זה לא מיסטיקה. המקובלים יכולים לבדוק את זה ולראות אם זה נכון או לא נכון. הם גם מתווכחים ביניהם. זה נגיש להם. אז מבחינתם הם צודקים שהם פוסקים ככה. כי מבחינתם זה לא מיסטיקה הקבלה. מבחינתם זה לא מיסטיקה במובן שזה לא אזוטרי. הם לא אמורים לקבל את זה רק כי מישהו אמר. הם עושים את החשבון כמו שאני עושה חשבון בנגלה, הם עושים את החשבון בנסתר. תמיד יש הנחות יסוד של החשבון, גם בנגלה זה ככה. זה שצריך להניח תפילין זה הנחה שכתובה בתורה. אני לא בהכרח מבין למה זה נכון. גם בנגלה אתה יוצא מתוך איזה שהן הנחות ועל בסיסן אתה עושה את החשבון. אז בנסתר זה הנחות נסתרות, הנחות אחרות. לא חשוב, כל עוד אתה מודע לחשבון ואתה מבין את הסברות ואתה יכול לנמק את ההלכה שאליה הגעת אז מבחינתך זה לא מיסטיקה. אז המקובל צודק שהוא הולך אחרי הנסתר ולא אחרי הנגלה. וזה לא סותר את מה שאומרים המגן אברהם והבית יוסף שצריך ללכת אחרי הנגלה. ושאלתי קודם ואני הדיוט, אז זה תלוי את מי אני שואל, אז כמו מי ללכת. התשובה, אני צריך ללכת כמו הנגלה. למה? כי לי הנסתר הוא מיסטיקה. אני לא אצליח להשתכנע, אני אצטרך לקבל את זה כי המקובל אמר. זאת לא דרכה של ההלכה. אני לא אמור לקבל דברים כי מישהו אמר. אתה צריך לשכנע אותי שאתה צודק. או לפחות להיות יכול לשכנע אותי. יש אנשים שהם לא תלמידי חכמים אז גם בנגלה הם לא יוכלו לבדוק את האמירה הזאת. אבל עקרונית הם יכולים לבדוק, זה נגיש להם. בסדר? במובן הזה כמו שמדע הוא ניתן להפרכה למרות ש… שרוב האנשים לא באמת יכולים להפריך תיאוריה מדעית. צריך להבין הרבה במדע וצריך להיות מצויד במעבדה משוכללת בשביל להפריך תיאוריה מדעית, אבל היא נקראת תיאוריה שניתנת להפרכה. למה? כי עקרונית מי שירצה ויחליט וישקיע וזה, יוכל גם להפריך אותה. עקרונית זה נגיש לכולם, אז זה נקרא ניתן להפרכה. דוגמה רק, אבל כמובן אני רוצה לטעון אותו דבר כאן. ולכן שתי השאלות פה מתיישבות: א, למה בקבלה נגד נגלה הנגלה גובר? לא כי הנגלה צודק, אלא כי הנגלה פומבי. ולמה אצל המקובלים עצמם זה לא כך? מאוד פשוט, זה לא סותר בכלל, כי לגביהם הנסתר הוא לא מיסטיקה. אז הם מבחינתם יש להם שיקול דעת, הם מגיעים למסקנה מסברה שזאת ההלכה, אז זה באמת מה שהם עושים וזה בסדר גמור. אבל אני כאזרח פשוט, כאדם פשוט שרוצה לשאול מה היא ההלכה, ברור שאני מבחינתי זה מה שהמגן אברהם והבית יוסף אומרים, אני אמור לפסוק כמו הנגלה. ולכן מי שמורה הלכה צריך באמת להגיד שנגלה מול נסתר הלכה כמו הנגלה. זה מה שצריך להגיד, לא כי אתה בעל נגלה, אלא כי אתה ספר הלכה שפונה לציבור. ספר הלכה שפונה לציבור צריך להגיד שהלכה כמו הנגלה. המקובלים לא אמורים להתרגש מזה בכלל, הם יפסקו כמו הנסתר וזה בסדר גמור, כך צריך להיות. וכל זה שימו לב יוצא מההגדרה הראשונית שנתתי שאומרת שההגדרה של מיסטיקה זה בכלל לא בגלל שעולם המושגים הוא עולם מוזר, מה שבדרך כלל מגדירים כמיסטיקה. לא, מיסטיקה פירושו אזוטריקה. זה נקרא מיסטיקה. משהו שהוא ברשות היחיד של מישהו שהוא לא נגיש אליי, זה מה שנקרא מיסטיקה, זה הכול. אתה יכול לדבר על דברים שהם לגמרי נגליים, אבל אם רק אתה ראית אותם ואין לי דרך להיווכח בהם, זאת מיסטיקה מבחינתי. אם אני מגדיר כך מיסטיקה, מאוד ברור כל מה שראינו קודם. למה יש סתירות בין הנגלה לבין הנסתר? זה בגלל שזאת התאמה גלובלית וזה שני הסברים ששניהם קיימים, כפי שהסברנו בשיעור השני. ועכשיו אני מגיע לשלב השלישי שאומר למה נגלה מול נסתר הלכה כמו הנגלה ולמה אצל המקובלים זה לא ככה. כך שכל התמונה הזאת בעצם בסופו של דבר מתלכדת. כאן אני סוגר את המעגל, אני רציתי לסגור אותו כאן כדי לא להישאר באמצע, בשיעור הבא אני עוד אמשיך עוד קצת עם מה שאמרתי היום ואז נמשיך הלאה. עד כאן. אם יש הערות או שאלות?
[Speaker G] יישר כוח, תודה רבה. יישר כוח. תודה שלום. שבת שלום.
[הרב מיכאל אברהם] שבת שלום.