מיסטיקה – שיעור 7

איפה אנחנו עומדים? אז הגדרתי את המושג מיסטיקה דרך ההרחבה שלו, ובעצם טענתי שמדובר בטענות, טענות מיסטיות אלה טענות שלא נגישות לציבור הרחב. או במילים אחרות, אי אפשר להעמיד אותן למבחן ביקורתי. הדוגמה הפשוטה ביותר לטענות שאפשר להעמיד אותן למבחן ביקורתי זה טענות אמפיריות. פשוט כל אחד יכול לצפות ולראות. אבל כוונתי כאן זה לא רק לזה. מבחינתי כאן, גם פילוסופיה שהיא לא תחום אמפירי היא לא מיסטיקה. היא לא מיסטיקה בגלל שכל אחד יכול להפעיל את ההיגיון שלו ולהחליט האם הוא מקבל את הטענה או לא מקבל את הטענה. במובן הזה זה נגיש לכל אחד. לעומת זאת במיסטיקה, זה מדובר על איזשהו סוג של אינטואיציות רוחניות, תצפיות, איך שתקראו לזה, תקשור עם חייזרים מצדי לא משנה מה שלא יהיה, שברמה מסוימת טוען שיש לו איזושהי יכולת להגיע למידע או לתובנות שלהציבור אין את היכולת הזאת. לכן מה שיש לנו זה רק האפשרות או לקבל ממנו, להאמין לו, או לא. זאת אומרת, ובמובן הזה המידע כשלעצמו לא נגיש לנו באופן ישיר. אנחנו צריכים לעבור דרך האמון באדם. השוויתי את זה כן לדיני ראיות בהלכה, מיגו מול הראיות האחרות. וטענתי שראיה לגופו של אדם גם בדיני ראיות היא יותר חלשה. ובכלל בהלכה, כאשר אתה מתבסס על אמון באדם, יש לזה מעמד חלש יותר. ולכן הלכות שיסודן בקבלה יש להן מעמד הלכתי נמוך יותר. הן נדחות בפני הלכות נגלות, כן? ההלכות, הדרך המקובלת. ושוב אני טוען, לא בגלל שיש לי חשש שהן לא נכונות. יש לי, אבל לא זאת הנקודה. גם אלו שאומרים שיש להם מעמד נמוך יותר, אלו שאומרים שיש להם מעמד נמוך יותר ברובם לא חושבים שיש חשש שהן לא נכונות. זאת לא הנקודה. עוד פעם, אני לא אומר שהן כן נכונות או שהן לא נכונות, אני רק אומר לא בזה זה תלוי, אלא זה תלוי בזה שזה לא פומבי. דבר שהוא לא פומבי, כן? לא ניתנה תורה למלאכי השרת. תורה צריכה להימסר לציבור הרחב, לעיונו, לביקורתו, כל אחד בעצם אמור להיות יכול לבדוק את הטענה ההלכתית ולגבש עמדה לגביה. באמירות קבליות זה לא יכול לקרות. מי שלא מצוי בעולם הזה של אינטואיציות רוחניות כאלו ואחרות לא יכול לבדוק את האמירות האלה. אתה יכול לקבל או לא לקבל, אבל זה מין משהו כזה, זה בעצם איזשהו סוג של הרחבה של 'לא בשמים היא'. 'לא בשמים היא' בעצם אומר – יוצאת בת קול, כן? ואומרת הלכה כפלוני. יש לי חשש שזה לא נכון? הקדוש ברוך הוא אומר את זה. איך יכול להיות שיש לי חשש שזה לא נכון? עוד פעם, אני כמובן מדבר לשיטתה של האגדה הזאת, אני לא טוען שבאמת היה שם ושהקדוש ברוך הוא דיבר שם. אני אומר מה שמתארת האגדה הזאת, מה היא אומרת בעצם? היא אומרת בעצם שאנחנו לא משגיחים בבת קול לא בגלל שיש לנו חשש אולי היא לא נכונה, אלא בגלל שהיא מוסרת לנו משהו מלמעלה שאנחנו אמורים לקבל אותו בלי להשתכנע. זה לא עובר דרך הקוגניציה שלנו. וזה לא דרכה של ההלכה. 'לא בשמים היא' פירושו – הלכה זה משהו שמסור לכולנו לגבש עמדה באופן ביקורתי. אם אתה אומר משהו, בוא נבדוק – אנחנו מסכימים איתך? לא מסכימים איתך? זה דיון הלכתי. אתה רוצה שנאמין לך כי אתה אדם גדול או כי יש לך אינטואיציה רוחנית? כל הכבוד, יכול להיות שבאמת יש לך, לא בגלל שאני חושד בך או משהו. אבל זה, אין לזה מעמד הלכתי. ולכן הטענה שלי שזאת גם הסיבה שבגללה למיסטיקה אין מעמד הלכתי, ואמרתי שבגלל זה המקובלים עצמם כן נותנים לה מעמד הלכתי מלא. ובעיניי זה בצדק, זה לא סותר. זה לא סותר בגלל שמבחינתם זה כן רעיונות נגישים. הם כן יכולים לבדוק את הטענה ולגבש עמדה לגביה, להחליט אם הם מקבלים אותה או לא מקבלים אותה. מי שמצוי בעולם הזה, מי שיש לו איזו אינטואיציה רוחנית או שלמד את זה, לא משנה מה, אפשר להגיע לזה בכל מיני צורות, מבחינתו זה בעצם כמו נגלה. ולכן הטענה שלי זה שנסתר מול נגלה או מיסטיקה מול לא מיסטיקה זה לא תכונה של התכנים שבהם מדובר, אלא של הזיקה שלי אל התכנים האלה. או במילים אחרות. וזה כשאני אומר שהאמירה מסוימת היא מיסטית, זאת אמירה בעצם עלי, לא על האמירה, שאני אין לי נגישות עליה, אני לא יודע לבדוק אותה, אז מבחינתי זאת מיסטיקה. סליחה הרב, זה חז"ל גם הכריעו בזה, אמרו שחכם גדול מנביא. זאת אומרת, חכם… לא חשבתי על זה, אבל בהחלט נכון, אפשר לקשור גם את זה לפה. הטענה בעצם, אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, נדמה לי שזה יותר קשור. שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, זה מובא תמיד בתור עיקרון מקביל ללא בשמים היא. שארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות עמדו להם לישראל ולא חידשו אפילו קוצו של יוד. הם לא יכולים לגעת בהלכה. למה לא? מדברים עם הקדוש ברוך הוא עצמו. מי לנו יותר מוסמך מהם לגעת בהלכה? התשובה היא שהם מוסמכים לגמרי, אין לי חשד, הם נביאים שכבר נבדקו. מדובר לא על נביא שעוד לא נבדק ואנחנו חושדים בו, אלא נביא שנבדק. אני יודע, הוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא. כל מסר שלא הלכתי, אני אמור לקבל ממנו. אבל בהלכה אין לו מעמד. כי זאת מיסטיקה, נבואה זאת מיסטיקה. לא משנה מה תכניה. גם אם הנבואה הזאת אומרת לי שהשולחן הזה אורכו שני מטר, זה גם מיסטיקה באופן עקרוני, זה לא חייב לדבר על עולם האצילות. כי הטענה שלי היא שמיסטיקה זה לא נובע מהתכנים שבהם מדובר, שזה מדבר על מושגים מיסטיים. בעקיפין כן, אבל לא זאת ההגדרה. אלא ההגדרה היא שמדובר בדברים שהם לא נגישים לציבור, הם לא… אני לא יכול לבחון אותם במבט ביקורתי ולגבש עמדה לגביהם. במובן הזה, מבחינתי הם מיסטיקה, ולכן אין להם מעמד הלכתי. הנביא עצמו יכול להיות שכן יכול לנהוג כך, אני לא יודע, כי הוא כן רואה את זה ויכול לבחון את זה. אבל אני, כשאני מקבל נבואה ממנו, אז אני רק מאמין לו. אין לי יכולת לבדוק את הדברים כשלעצמם. הבדיקות שעושים לנביא הן בדיקות לגופו של אדם, לא לגופו של עניין. ולכן אחרי שהחזקתי את האדם הזה להיות נביא, אז אני יודע שהוא נביא, ואין לי חשש, הוא נביא אמת. בסדר, אבל גם נביא אמת אין לו כוח לגעת בהלכה, כי ההלכה מתרחקת ממיסטיקה. היא לא מכירה במיסטיקה. למיסטיקה אין מעמד הלכתי, לפחות לא מעמד מלא. אני מניח שיש איזה שהוא מעמד אולי, אבל לא מעמד מלא. אז פה, בכל הדוגמאות האלה אנחנו רואים שזה לא… שזאת לא אמירה שנובעת מחשד שאולי המיסטיקה לא מדויקת, לא נכונה או משהו כזה, אלא מעצם הקטגוריה. הבאתי לזה את הדוגמה, כן, של דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. שזה גם פשט הגמרא, אבל ברמב"ם זה כתוב בצורה יותר מחודדת, שזה גם במקום שבו ברור לי שהחלום הוא חלום אמת. יש לי כל מיני אינדיקציות, העמדתי אותו במבחן, ובמבחנים, והגעתי למסקנה שהחלום הזה הוא כנראה ממקור אמין. ועדיין דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. למה? לא בגלל שאני חושד בחלום הזה שאולי הוא לא נכון, ככה בדרך כלל מסבירים. אני רוצה לטעון שלא, לא בגלל זה. אלא בגלל שזה בא בחלום. דבר שהוא חלום, אין לו מעמד הלכתי, הוא עניין סובייקטיבי. הזכרתי את שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, הודאת בעל דין, כל מיני עקרונות הלכתיים שמבוססים על שיקולים סובייקטיביים, ולכן באמת יש להם איזה שהוא מעמד שהוא אך ורק לסובייקט שחווה את זה. כי מבחינתו זה נגיש, מבחינתו זה לא מיסטי. אבל מבחינת אנשים אחרים, זה שאתה יודע כל מיני דברים, אני יכול להאמין לך, אבל מה שאני יודע זה רק מכוח זה שאני מאמין לך ולא בגלל שיש לי נגישות לבדוק את הדברים עצמם. לזה אין מעמד הלכתי. לחומר כזה אין מעמד הלכתי. לא כי אני חושד בו, אלא בגלל הקטגוריה הזאת. למיסטיקה אין מעמד הלכתי, זאת אומרת, לא מעמד הלכתי מלא. עכשיו, הטענה הזאת יכולה אולי להישמע מאוד מרחיקת לכת, כי התפיסה המקובלת של התורה היא לא רק שלא כזאת, היא הפוכה. תמיד מחנכים אותנו לזה שתורה פירושו לקבל משהו כי הקדוש ברוך הוא אמר, או לקבל משהו כי הסנהדרין או התלמיד חכם או גדול הדור או כל מיני אמונת חכמים. זאת אומרת, היסוד של התורה זה אמונת חכמים. אני צריך לקבל דברים כי אדם חכם אמר והוא. הוא יודע מה שהוא אומר. מה שאני טוען כאן זה לא רק שאין לזה מקור, וזה המצאה של הדורות האחרונים, כל הדעת תורה ואמונת חכמים, וכבר דיברו רבים. אני רוצה לטעון לא שאין לזה מקור, יש מקורות הפוכים. זה נגד רוח התורה, לא שזה לא מתאים, המציאו את זה כי התורה לא, אין מקורות. זה לא המצאה חדשה, זה סותר את מה שהתורה בעצם, תורה זה מילה רחבה, המסורת ההלכתית אומרת לנו. אני טוען שזה ממש סותר. מהותה של התורה זה בדיוק הפוך. מהותה של התורה זה משהו שהוא רציונליסטי, שהוא נגיש, שהוא עומד בביקורת, שהוא עובר בחזית רחבה, שכל אחד יכול לבדוק את הטענה הזאת, בדיוק הפוך מהתזות האלה של אמונת חכמים ודעת תורה וכל מיני דברים מן הסוג הזה. ובמובן הזה יש פה תזה שא', היא נותנת איזשהו הסבר לדעתי מאוד מעניין ואחר למעמד ההלכתי של מיסטיקה ושל קבלה, אבל במובן מסוים היא גם נותנת איזשהו פשר למה זאת תורה, שהוא גם כן לא הפשר המקובל או כמעט מנוגד לפשר המקובל. נכון שתורה ניתנה מלמעלה, התשתית הבסיסית, אבל מכאן ואילך, כן, נתנו לנו את הנחות היסוד, אבל מכאן ואילך לא בשמיים היא. לא ניתנה תורה למלאכי השרת. מכאן ואילך מה שאנחנו מחליטים ומגבשים עמדה לגביו, זה מה שיש לו מעמד הלכתי. כל מי שעושה לי הוקוס פוקוסים, מביא לי כל מיני בנות קול ונבואות והכל, ושוב פעם, לא במובן המזלזל כי זה לא נכון, אלא כי זה מדיומים שאין להם מעמד הלכתי. ההלכה לא מכירה בדברים, לא נותנת מעמד מלא, לא לא מכירה, לא נותנת מעמד מלא לדברים שהם מיסטיים, שהם אזוטריים, שהם לא ניתנים לביקורת. יש, זה מזכיר לי שאולי הזכרתי את זה שדיברתי פעם בבית ספר אורט, אורט רמלה. היה שמה איזה כינוס שמשרד הדתות נדמה לי, משרד הפנים, לא זוכר, משהו ארגנו שמה כינוס של כל מיני אנשי דת. כן, היו מוסלמים, נוצרים, דרוזים ורבנים, כן, כל מיני אנשי דת שבאו לדבר עם החבר'ה שם. אורט רמלה זה בית ספר ערבי, בית ספר ערבי המקיף הסביבתי, לא משהו סלקטיבי ולא משהו, בית ספר מקיף. הנוער הערבי מלוד ורמלה לומד שם ברובו. אז באו לדבר איתם קצת על סובלנות, על דברים מהסוג הזה, אבל לא רק, להציג עמדות דתיות בפני התלמידים כשהסאבטקסט היה איך חיים ביחד ואיך, כן, איך מונעים קיצוניות ואיך חותרים לסובלנות וכל מיני דברים מן הסוג הזה. וקמו שם אנשים ודיברו, וכשאני הייתי צריך לדבר שם, אז זה היה מאוד, היה חוויה, כל הקטע היה חוויה מרתקת. סתם אני תמיד נזכר בזה כשאני, סיפרתי את זה כבר אני חושב. הייתה חוויה מרתקת. קודם כל כי זה היה בית ספר מאוד מרשים, מאוד מרשים. יש שם מנהלת, אישיות בלתי רגילה, מרשימה מאוד. התלמידים, וזה מקיף לגמרי, לא סלקטיבי לא כלום, תלמידים התנהגו למופת. אני פשוט נדהמתי ממש, עם התענינות, ובהפסקות באו לשאול והיינו שם חצי יום. זאת אומרת היה חוויה מרתקת. בכל מקרה, באיזשהו שלב כשאני דיברתי, אז אמרתי להם שרוח הדברים של הדוברים האחרים שמה הייתה "תשמעו לחכמי הדת ואז הם ינחו אתכם מה לעשות. אתם נערים, אתם אנשים פזיזים, עושים, יכולים להגיע למעשים קיצוניים. אם תשמעו למנהיגים הדתיים, לחכמי הדת, זה ימתן אתכם, זה יאזן את הטמפרמנט הצעיר שלכם". הרימו לך להנחתה. אתה שומע? הרימו לך להנחתה. כן, בדיוק. ואני אמרתי להם שם שאני חוכב בדיוק הפוך. זאת אומרת, לדעתי הדרך, עוד פעם אני לא מדבר פה בשם המוסלמים, לא מבין באסלאם ולא בנצרות ולא כלום, אני מדבר איתך פרקטיקה ומה תפיסתי היהודית, שגם היא לא מוסכמת בין הרבנים היהודים בלשון המעטה. אבל זאת העמדה שרציתי להציג שם, ואמרתי להם שלדעתי להפך, אם לא תשמעו לאף אחד אלא תגבשו עמדה בעצמכם, בעיניי זה מנגנון יותר בריא, יותר בריא. יותר בריא למרות שנכון יש טמפרמנט של נעורים ואפשר להגיע לקיצוניות, אבל מצד שני אם בן אדם אחד מכוון את כל הקבוצה, אז אפשר להגיע לכל מיני מעשים מאוד קיצוניים. תלוי מי הוא. אבל אם אני נותן לכל אחד בקרה, כל אחד בעצם יגבש עמדה משלו, אז היד הנעלמה או חוק המספרים הגדולים אם תרצו, יביא לאיזשהו סוג של איזון. אז זה יאזן את זה והוא יאזן את זה והתפלגות הדעות תביא בסופו של דבר למשהו שלא יגיע לקיצוניות מוגזמת. יהיה פה שם, יהיה פה כזה, אבל בסופו של דבר זה איכשהו יתמתן ויתמצע. ולכן אני מאמין דווקא בביזור, לא בצנטרליזם, במקרה הזה כמכשיר למיתון. אז גם פה בעצם אמרתי איזושהי אמירה דומה למה שלמדנו כאן, שלמעשה אתה לא אמור לקבל עמדה ממישהו רק בגלל שהוא אמר כי הוא חכם, או כי הוא תלמיד חכם, כי הוא מכיר את העקרונות הדתיים או לא משנה או תחום כזה או אחר. אלא להפך, אתה צריך לגבש עמדה בעצמך, האחריות היא עליך ואני חושב שבסופו של דבר זה גם יביא לתוצאות בממוצע, יביא לתוצאות טובות יותר. התגובות שם היו מאוד מעניינות כי קיבלתי תגובות כמו שאני מקבל מרבנים יהודים. זאת אומרת, כעסו עליי העמיתים שלי שם על הפאנל. זאת אומרת, יש חובה לשמוע לחכמי הדת, ואתה לא סומך עלינו? איזה מן… באמת היו אנשים, התרשמתי שהאנשים מתונים, זאת אומרת זה לא… אני חושב שבאמת הייתה להם מגמה מתונה, זה לא שהם שיחקו משחקים, ועדיין קיבלתי מתקפות דומות לאלה שאני מכיר מתוך העולם היהודי הדתי. אז היה מאוד מעניין לראות את האנלוגיה הזאת. אגב, סתם אנקדוטה, השיח' שהזמין אותי לכינוס הזה זה מישהו פה מלוד, השיח' של אחד המסגדים פה בלוד, פעיל, אחד השיח'ים המרכזיים פה, לא הפרא אדם הזה שעולה לכותרות מדי פעם יוסף משהו, לא זוכר כבר את שמו, זה פרא אדם, אין עם מי לדבר. אבל השיח' הזה הוא אדם מתון, אפשר לדבר איתו, גם עברית טובה אגב, והוא בהחלט בן שיח. למה אני אומר את זה? כי בתקופת הפרעות שהייתה פה לפני כמה חודשים, אז ככה אחרי יום יומיים שהעסק הזה ראיתי שהוא לא נרגע, שלחתי לו וואטסאפ לשיח' הזה, ואמרתי לו תגיד, אולי אפשר לדבר איך אנחנו עוצרים קצת את ההסלמה הזאת? כי העסק הזה יכול להגיע מאוד רחוק. יש על מה לדבר? כאילו אפשר, רוצה אולי להיפגש ולדבר קצת? לא קיבלתי תשובה. זה היה בתחילת השבוע נדמה לי. ביום חמישי שזה היה ממש כבר הסוף של הפרעות, הוא ענה לי. שלחתי לו עוד וואטסאפ, הוא ענה לי והתחלנו להתכתב. שלחתי לו עוד וואטסאפ כי התפרסם פה, סתם אנקדוטה, זה לא קשור לשיעור, אבל סתם אני נזכר בזה, גם יש מה ללמוד מזה. שלחתי לו וואטסאפ כי התפרסם איזשהו כרוז של נציגי הציבור הערבי בלוד, זה מה שהיה חתום על הכרוז, בלי שמות, מין כותרת כזאת. והכרוז היה מאוד קיצוני. כאילו הציונים היהודים רוצים להעיף אותנו, לגרש אותנו, המתנחלים משתלטים פה, הגרעין התורני פה נקראים המתנחלים בפי העם. אז בפי העם הכוונה הערבים והשמאלנים. הכרוז הזה, החבר'ה פה נורא התרגזו. הנה אתם רואים, אין עם מי לדבר, כולם קיצוניים ואלה נציגי הציבור הערבי בלוד. אמרתי להם תשמעו, אני חייתי בבני ברק לא מעט שנים, ואני יודע שכשחתום שמה מוסדות לא יודע מה נתיבות עולם, זה בסך הכל מישהו משועמם עם חותמת וסטנסיל שהוא כותב עליה נציגי הלא יודע מה או מועצת ועדת הוועדה הרוחנית לענייני לא יודע מה, מה שלא יהיה. מה זה מישהו חותם ככה הוא יכול להיות נציג הקדוש ברוך הוא עלי אדמות, זה סתם איזה יהודי או ערבי משועמם. מה זה נציגי הציבור הערבי בלוד? זה אנונימי, אף אחד לא חתום על זה, מה אתם מסיקים מזה בכלל מסקנות? ואז כדי לבדוק את התזה שלי שלחתי לו עוד וואטסאפ, זה היה יום חמישי. שלחתי לו עוד וואטסאפ, אמרתי לו תגיד, מי זה נציגי הציבור הערבי הזה? אתם באמת הציבור עומד מאחורי העמדות האלה? הוא אומר לי חד משמעית כן, מה אתה לא מסכים למה שכתוב כאן? הוא אומר לי. הייתי המום. באמת זה היה דברים מאוד קיצוניים. לא היה עם מי לדבר. אנחנו התכתשנו בוואטסאפ שמה, ואל אקצא ושמע אל אקצא ובאמת דיבר שמה כאחרוני הפוחזים פה ברחוב. זה היה די מדהים הדבר הזה והוא היה מאוד משוכנע בעצמו. באיזשהו שלב הוא אמר לי שהוא יענה לי אחרי התפילה ומאז לא שמעתי ממנו. זה אנקדוטה סתם כי ההתרשמות שלי בכינוס הזה היה שבאמת מדובר באנשים מאוד מתונים, ופתאום גיליתי שם אמירות שלא בכלל לא ציפיתי לאמירות כאלה מאדם כזה, וזה עורר בי מחשבות מאוד נוגות, כי אני לא חושב שהוא שיחק משחקים. הוא כנראה באמת ובתמים רואה את הדברים באופן הזה. אמיתית. זה לא הוא לא מנסה להלהיט, הוא לא מנסה אני חושב. ככה אני מתרשם. הוא באמת ובתמים רואה את הדברים באופן הזה, שבעיניי זה הזוי ומנותק לחלוטין. זה בכלל לא שאלה של ויכוח, אפשר לראות ככה, אפשר לראות אחרת, תמיד יש שני צדדים. לא, פשוט הזוי. אין שום קשר למציאות. אבל ככה הוא רואה את זה ומדובר על אחד האנשים המתונים אני חושב מהמנהיגות המקומית כאן. אז טוב, זה רק אפרופו האנשים שפגשתי שם. לענייננו, אני סוגר את הסוגריים. לענייננו, מה שאני רוצה לומר זה שבאמת זאת איזושהי תזה שנראית קצת מנוגדת למה שהיינו מצפים ממסורת דתית. מסורת דתית תמיד מצטיירת כאיזושהי הליכה אחרי המנהיגות הדתית, אמון במה שהם אומרים. ומה שאני אומר כאן זה לא רק שזה לא זה, זה הפוך. זאת אומרת, אם משהו מבוסס על אמון על אדם, אין לזה מעמד הלכתי. זה לא שגם אם יש לך אמון באדם, תסייג את זה, אולי לא בטוח, צריך בכל זאת להיות אוטונומי למרות שאני דתי. לא, לא למרות, בגלל. בגלל שאני דתי אסור לי לקבל את זה. להלכה עצמה לא נותנת מעמד לדברים כאלה. הרב? הרב? איך הרב מסביר את זקן ממרא שמתחייב מיתה שלא מציית לבית דין? זה סנהדרין. אמרתי, סנהדרין זה משהו אחר. למה, מה ההבדל? זה בעצם הסמכות הרוחנית ההנהגה החוקית. ההנהגה החוקית זה הסנהדרין בעצם, אין הנהגה חוקית אחרת. שני דברים. א', סדר צריך להיות. יש מוסד מחוקק עליון, וכשהוא קובע, כמו בכנסת, כשהמוסד המחוקק קובע משהו, זה מחייב את הציבור. זה א'-ב'. זה א'. ב', הסנהדרין כשהיא קובעת משהו, היא קובעת את זה לא על סמך רוח הקודש. היא קובעת את זה על סמך שיקולים שנגישים לכולם. יש לי ביקורת עליהם. ואגב, אם אני לא מסכים איתם, לפשט הגמרא בתחילת הוריות אני גם לא צריך לשמוע בקולם. אסור לי להורות הוראות נגד דבריהם, אבל אני כשלעצמי לא צריך לשמוע בקולם. זה טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים בגמרא בתחילת הוריות. ולכן אני לא חושב שזה קשור לעניין. בכל מקרה, זה גם דיברתי לא פעם, ויש כאלה שחולמים שכשתיחזור הסנהדרין אז סוף סוף ההלכה תהיה אחידה, יפסקו המחלוקות, יקבעו לנו מה נכון ומה לא נכון. תשבי יתרץ קושיות ובעיות מה שנקרא, כן? כל הספקות שלנו יתאדו. אני מבחינתי זה אפוקליפסה עכשיו. שערותיי סומרות מהחשיבה על האוטופיה הזאת. זאת אומרת, זאת אוטופיה מפחידה מבחינתי. ואני רוצה להאמין ולקוות שזה לא מה שיקרה. מה שיקרה כשתיחזור סנהדרין, אם היא תיחזור פעם, זה שהסנהדרין תקבע איזושהי מסגרת באותם נקודות שבהם חשוב לקבוע מסגרת. והיא לא צריכה לסגור את כל המחלוקות. אם אני חושב באופן מסוים, אני אמור לנהוג באופן שאני חושב לנכון. אם אתה חושב אחרת, אתה אמור לנהוג כמו שאתה חושב. יש מקומות שבהם החברה לא יכולה להסתדר כשכל אחד עושה משהו אחר או חושב משהו אחר. כדי לתפקד החברה צריכה לקבוע מה הנורמה הקובעת בדברים מסוימים. שם הסנהדרין תתערב ותקבע משהו שמחייב. אבל היא לא תתערב בשום מקום גם אם תהיה לה עמדה, גם אם היא תחשוב שאני טועה. אבל אם הטעות שלי לא מזיקה ואני משתמש בשיקול דעת הלכתי שלי, לדעתם אני טועה אבל זה מה שאני חושב, אין שום סיבה בעולם שהם יקבעו ויחייבו אותי לעשות אחרת. ואני מקווה ומעריך שזה לא יקרה. מה עם ככל אשר יורוך? אותה שאלה, על זה אני עונה עכשיו. מותר להתווכח עם הסנהדרין, לא? זאת אומרת, אם זאת הכוונה, זאת החובה לשמוע לסנהדרין. הרב, מותר להתווכח עם הסנהדרין, לא? ואם אם הסנהדרין טועה? כן, כגמרא. אבל השאלה היא מה קורה אחרי שהם מחליטים. אחרי שהם מחליטים לכאורה יש לא תסור, ככל אשר יורוך, לא משנה, כן, ויש חובה לשמוע בקולם. אז איך זה מתיישב עם כל התזה שלי? אז אני אומר זה מתיישב, זה מתיישב בתרתי. א', הטענה היא שזה מוסד מחוקק, זה לא רב או מנהיג רוחני כזה או אחר. מוסד מחוקק יש בכל חברה. מה עם החובה לציית לכנסת או לפרלמנט בכל מדינה או משהו כזה? זה סותר את האוטונומיה? לא, זה איזשהו סדר שצריך להיות בהתנהלות החברתית. אז זה לא נקרא הליכה כמו עדר אחרי מנהיג מתוך אמונה עיוורת. לא צריך להיות לי גם אמון. אני חייב לציית כי זה הכללי הסדר החברתי. המוסד המחוקק צריך לקבוע איך מתנהלת החברה. מעבר לזה אני אומר שגם הסנהדרין עצמה לא אמורה לעשות שימוש בסמכות הזאת מעבר לתחום שבו זה נצרך. בסוגיות שבהן כן צריך לקבוע נורמה אחידה כי אחרת יהיה קשה להתנהל, שמה הסנהדרין תקבע נורמה אחידה ותחייב את כולנו. אבל במקומות שבהן אין בעיה בזה שכל אחד יעשה כפי מה שהוא חושב, אז למרות שבעיני הסנהדרין אולי חלק מאיתנו יהיו טועים, אני רוצה להאמין שעדיין היא תיתן לנו לטעות. כי יש ערך של אוטונומיה ובן אדם אמור להתנהל כמו שהוא חושב. הסנהדרין לא תתערב לנו בחיים רק במקום שבו אין. למשל, פתאום הסנהדרין רואה שאי אפשר כבר להתחתן בין קבוצות שונות, מרוב שהמנהגים שונים או שזה לא סומך על זה או מה שלא יהיה, כבר נוצר איזשהו, נוצרה איזושהי בעיה חברתית. אי אפשר כבר להתנהל. לא מתארחים אחד אצל השני כי לא אוכלים אחד אצל השני ומתחתנים אחד עם השני או מן משהו כזה. במקומות כאלה יכול להיות שהסנהדרין תתערב ותקבע נורמה שתחייב את כולנו. היא לא תאפשר יותר חילוקי דעות בתחומים האלה, כי היא רואה שיש בעיה חברתית שמחייבת אכיפה של נורמה אחידה. אבל זה לא שיש איזשהו ערך עליון שכולנו נתנהל באותה צורה. הפוך. הערך הבסיסי הוא שכל אחד יתנהל כמו שהוא חושב. רק במקומות שאין ברירה יקבעו איזושהי נורמה מחייבת אחידה. לכן גם אם תחזור סנהדרין אי פעם ויהיה לא תסור, וכמובן מהתורה יהיה לא תסור, עדיין הם אמורים לא להשתמש בזה מעבר למה שהם חייבים ולא לסגור את כל המחלוקות ולהפסיק את כל ההתנהלויות השונות ולאחד את כל מה שכן, נוסח אחיד של הרב גורן, מה שנוסח ספרד, השם המכובס שלו. אין שום סיבה שתהיה אחידות. לא, אין שום ערך בזה. להפך, הערך הבסיסי הוא בחוסר אחידות אלא באוטונומיה, שכל אחד שחושב באופן מסוים יתנהל כמו שהוא חושב. והתשתית של כל הסיפור הזה היא באמת זו שההלכה בעצם אמורה להתגבש באופן אוטונומי על ידי בן אדם שמגבש עמדה ולפי שיקולים שנגישים לו ולא לקבל משהו רק בגלל שמישהו אחר אמר, זה מיסטיקה, זה לא הלכה. רגע הרב אני רוצה להבין, נגיד בסנהדרין תיקנו לא לאכול עוף בחלב, בסדר? תיקנו נגיד תקנה כזאת. אז כל אדם בישראל שהוא חושב שהתקנה לא נכונה אז לא חייב לשמוע לזה? כאילו הוא יהודי כשר למהדרין אם הוא לא מקיים את דבריהם? זה רבי יוסי הגלילי, כן, אכלו בשר וחלב. נכון, למשל במקומו של רבי יוסי הגלילי אכלו בשר וחלב, עוף בחלב. אבל מעבר לזה אני אומר, ברגע שהסנהדרין קבעה את זה, אז תלוי מי אני. אם אני בן אדם שהגיע להוראה ותלמיד חכם, לא סתם מישהו שלא מבין כלום, מישהו שלא מבין כלום לא צריך לגבש עמדה וכלום, הוא צריך ללמוד תורה ולהגיע למצב שהוא יוכל לגבש עמדה. אני מדבר על מישהו שיכול לגבש עמדה. מישהו שיכול לגבש עמדה והוא הגיע למסקנה שהוא לא מסכים עם הסנהדרין, אז שלא יעשה מה שהם אמרו. אסור לו להורות הוראה נגד עמדתם, אבל הוא לא צריך לציית להם. להפך, אם הוא ציית להם והתברר שהוא טעה, הוא מביא קרבן. הוא מביא קרבן. הוא לא יכול להסתמך על זה שהסתמכתי עליהם. זה הגמרא בתחילת הוריות, טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים. אחד שציית להם למרות שהוא ידע שהם טועים, זה טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים. עכשיו עוד פעם, יש פה דעות, פרשנויות שונות, דעות שונות, אבל זה פשט הגמרא. איך זה מסתדר על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין? בסדר, על זה כבר נשברו הרבה קולמוסים. אז לכן אני אומר שהתזה שאני אומר כאן, מעבר להגדרה של המיסטיקה ומעמדה של המיסטיקה, יש פה איזושהי אמירה על מה זאת תורה והלכה בכלל בלי קשר. המיסטיקה הפוך, במנוגד למיסטיקה, אז מה כן? וכאן יש פה איזושהי טענה שדורשת עיכול, כן, קצת זה קצת נגד מה שמקובל לחשוב, ושוב פעם, זה לא איזושהי, זה כן עמדה חריגה אני חושב בנוף של העמדות התורניות, אבל אני לא זה לא משהו שבא מתוך איזושהי אהבת האוטונומיה שלי בלבד, שכמובן קיימת, אני לא אכחיש, אלא, אלא אני טוען זה מה שעולה מהמקורות. זה זה, אני הראיתי את זה בכמה וכמה מקומות. הטענה שלי שזאת המסורת ההלכתית שלנו. לא שככה אני נוטה וזה גם לגיטימי. אני טוען שמי שעושה אחרת זה לא לגיטימי. לא שגם אני לגיטימי. מי שעושה אחרת טועה. טועה ומחנך בכיוון שלא מתאים למסורת שאותה קיבלנו. זה אמירה קצת מרחיקת לכת. עכשיו בגלל זה שהיא קצת מרחיקת לכת, אני רוצה להקדיש עוד קצת זמן כדי לסייג אותה, או להסביר איפה בכל זאת, איפה בכל זאת נכנס האמונת חכמים או האמון בחכמים. ובשביל זה אני רוצה ללמוד איזה סוגיה בבבא קמא, גם כן פעם עסקתי בזה אני חושב פה, סוגיית זה נהנה וזה לא חסר. עוד מעט תבינו את הקשר. כופין? מה? זה כופין על מידת סדום? יש כאלה שקושרים את זה לכופין על מידת סדום, כן, אבל זה לא הבית הזה. אז הגמרא בבבא קמא, רוצה ללמוד את הסוגיה הזאת. סוגיה מעניינת, כתבתי עליה גם טור לא מזמן, ועוד מעט תראו למה, מה אני רוצה להוציא מהסוגיה הזאת. אמר ליה פה. אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא, דאיבעיא לן מילי מעלייתא. כן, היה שבת, ורב חסדא אומר לרמי בר חמא לא היית בבית המדרש בשבת, פספסת. היה דיון מרתק, מילי מעלייתא, כן, היה דיון מעולה, מרתק, מאלף. אמר, כן אז שואל אותו רמי בר חמא הי מילי מעלייתא, כן על מה היה הדיון, בוא ספר, תשלים לי את ההפסד. אמר ליה: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך? זו השאלה שעלתה בבית המדרש, היא שאלה הבאה: מישהו נכנס לחצר חבירו או לבית של חבירו, והוא גר שם בלי לבקש רשות מבעל הבית. האם הוא צריך לשלם לו על זה או לא? שואלת הגמרא: היכי דמי? איך מדובר? אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר – זה לא נהנה וזה לא חסר. כן, איך יש שתי אפשרויות לגבי הסטטוס של החצר הזאת או של הבית הזה. השאלה אם זה עומד להשכרה או לא עומד להשכרה, כן, קיימא לאגרא הכוונה עומד להשכרה או לא עומד להשכרה. למה זה חשוב? כי אם נכנסתי לחצר והיא עומדת להשכרה, אז בעצם הפסדתי אותו, הוא לא יכול היה להשכיר, הוא הפסיד כסף. ולגבי הבן אדם שנכנס לגור בחצר גם יש שני מצבים. האם הוא גברא דעביד למיגר או דלא עביד למיגר, זאת אומרת האם יש לו מקום מגורים או שהוא צריך מקום מגורים והוא מצא את זה בחצר הזאת. למה זה חשוב? כי השאלה אם הוא נהנה. אם יש לו מקום מגורים אחר והוא סתם נכנס לפה, הוא לא קיבל שום הנאה, הוא היה יכול לגור במקום אחר, יש לו אופציה אחרת. אז לכן אני חוזר לגמרא, כן, אז איך מדובר? השאלה אם הוא צריך לשלם את הכסף לבעל החצר, איך מדובר? אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא, הכוונה חצר לא עומדת להשכרה, זאת אומרת שבעל הבית לא הפסיד כלום, וגברא דלא עביד למיגר, זאת אומרת והוא לא צריך מגורים יש לו מגורים, זה לא נהנה וזה לא חסר. אז בעצם אני לא נהניתי כי יש לי מקום מגורים אלטרנטיבי, הוא לא הפסיד כלום כי החצר לא עומדת להשכרה היא בין כה וכה הייתה עומדת פה שוממה, אז לכן ברור שלא צריך לשלם. אז מה השאלה? אז לכן ברור שלא מדובר בסיטואציה כזאת. אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. החצר עומדת להשכרה ואני צריך מגורים. אומרת הגמרא גם זאת לא שאלה. זה נהנה וזה חסר. אז פה וודאי צריך לשלם. אני נהניתי והוא חסר. אז וודאי שצריך לשלם. אז איך מדובר? אומרת הגמרא לא צריכא. בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. מדובר בסיטואציה שהחצר לא עומדת להשכרה, זאת אומרת, הוא לא חסר, וגברא דעביד למיגר אני כן נהניתי. כן? מאי? והשאלה הייתה מאי? מה הדין במצב כזה? מצי אמר ליה מאי חסרתיך? הרי אתה לא חסר, אני נהניתי אבל אתה לא חסרת. מה חסרתי לך? לכן לא צריך לשלם לך. או דילמא דמצי אמר הא נהנית? נכון שאני לא חסר, אבל אתה נהנית. אוקיי? זאת בעצם הפתיח לסוגיה. קודם כל את הסוגיה הזאת, את ההיבט הזה של הסוגיה, דנו בזה, כן שמואל היית שמה, בספרייה הלאומית היה איזה פאנל כזה של סדרת מפגשים, הם קראו לזה מפגשים בבבלי. הכוונה על התלמוד, כן? על סדרת מפגשים על התלמוד. זה היה מפגש עם מאיר בוזגלו, כן, מהוגי תנועת המסורתיות, מרצה לפילוסופיה בירושלים באוניברסיטה העברית ותומר פרסיקו. ואולי איזה עיתונאי הנחה את זה, לא זוכר כבר, חוצה ישראל, קובי מידן. קובי מידן הנחה את זה. ואני ככה בהכנות שעשינו לקראת המפגש, הצעתי שנלמד את הסוגיה הזאת. סוגיית זה נהנה וזה לא חסר. שם בעצם טענתי את הטענה, את הטענות הבאות שאני אגיד לכם עכשיו. נקודה ראשונה מעניינת, למה זה כזה מילתא מעליא? מה… כן, הוא אמר לו שמע הפסדת, היה דיון מדהים. מה כל כך מדהים בדיון הזה? אז נדמה לי שהמבנה של הסוגיה הוא מבנה שהוא מתחיל טיפוסית אבל ממשיך פחות טיפוסית. מה זאת אומרת? הסוגיה מתחילה בשאלה הלכתית. הדר בחצר חברו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר? כן? הרבה סוגיות כאלה יש. מקרה מסוים, צריך לשלם, לא צריך לשלם. זה הדיון. אבל אחרי זה כשהגמרא מתחילה לנתח את זה, אז הגמרא מנסחת את זה בצורה של חקירה של אחרונים. כי בעצם מה הגמרא אומרת? מתרגמת את זה, כן? איך רב חיים היה כותב את זה? כן? רב חיים מבריסק. כן? הוא היה אומר בעצם השאלה היא האם גורם החיוב לתשלום זאת ההנאה או החיסרון? יש לחקור האם גורם החיוב בתשלום הוא הנאה או החיסרון? ואז איך רב חיים היה ממשיך? הוא היה אומר ככה: במקום שבו זה נהנה וזה חסר, ברור שצריך לשלם. זה לא תלוי בחקירה, כי יש גם חיסרון ויש גם הנאה, אז ודאי שצריך לשלם. במקום שזה לא נהנה וזה לא חסר, ודאי לא צריך לשלם. גם זה לא תלוי בחקירה, כי אין חיסרון וגם אין הנאה. איפה תהיה הנפקא מינה לחקירה הזאת? בזה נהנה וזה לא חסר. או זה חסר וזה לא נהנה, זה לא מופיע בגמרא, זה מחלוקת רי"ף ותוספות, מה הדין במקרה הרביעי. אבל אני מתרכז כרגע בגמרא. אז בגמרא מדובר על זה נהנה וזה לא חסר. למה? כי זה בדיוק אבן הבוחן או נייר הלקמוס שמהווה נפקא מינה לחקירה שלנו. אם התשלום הוא תשלום על ההנאה, אז בזה נהנה וזה לא חסר ישלם. מה אכפת לי שהוא לא חסר? סוף סוף אני נהניתי. אבל אם חיוב התשלום תלוי בחיסרון, אז הוא לא חסר, מה אכפת לי שאני נהניתי? אז אני לא צריך לשלם. אז זה בדיוק הנפקא מינה. אז התרגום… הגמרא פותחת בשאלה הלכתית שלא מתנסחת דרך המושגים הלמדניים, הניתוח הלמדני. שאלה הלכתית, כל סוגיה בגמרא זה מה שהיא עושה. אבל מיד אחר כך מגיע ניתוח שהוא בעצם איזשהו ניתוח למדני, שאפשר היה לעשות אותו בכל ישיבה בזמננו. ככה עושים את זה, בכל סוגיה. אבל זה באמת יחסית נדיר בגמרא. ברוב המקומות בגמרא יש עוד מקומות, אבל ברוב המקומות בגמרא אין את ההמשגה הלמדנית. שואלים שאלה הלכתית, דנים עליה, מביאים ראיות מפה, ראיות משם, דרשות, ברייתות, משניות, ויכוחים, נפקא מינות, אבל אין את ההמשגה. את ההמשגה בדרך כלל עושים האחרונים, או אנחנו, כן? בישיבה או כשאנחנו לומדים את זה, אנחנו טורחים ועושים איזושהי המשגה, מה עומד מאחורי העמדות השונות בסוגיה. בסוגיה עצמה זה לא מוזכר. פה זה מאוד חריג. בסוגיה עצמה עושים את ההמשגה, ממש עושים חקירה: האם ההנאה זה המחייב או החיסרון זה המחייב? והנפקא מינה היא בזה נהנה וזה לא חסר. ממש מהלך של אחרונים. ונדמה לי שזה מה שעמד בבסיס האמירה הזאת של רב חסדא, כן? שהוא אומר לרמי בר חמא הפסדת, היה דיון מדהים. למה? כי… היה פתאום איזה מהלך של רב חיים, הגיע שמה לישיבה בבבל והם אמרו וואלה, זה מרתק, זה לא מופיע פה כל יום מהלך כזה, פספסת. ככה הוא אומר לו. זה כשאני קורא קראתי את החלק הזה של הסוגיה נזכרתי, יש ברמב"ם בפירוש המשנה למסכת כריתות פרק ג' משנה ד'. זה דוגמה נהדרת. תראו פה. רגע. ויש בדברינו אלה, אני קורא מפירוש המשנה שם, כן, ויש בדברינו אלה נקודה נפלאה נאיר עליה לפי שהיא מפתח לעניינים אחרים נוסף למה שיש בה מדיוק העיון. מה זאת אומרת? קודם כל זאת נקודה יסודית מאוד, למה היא נפלאה הנקודה הזאת? היא יסודית מאוד אבל יש פה גם למדנות מתוחכמת, זה מדיוק העיון. אז זה נקודה נפלאה. והיא, מן הידוע שבשר בחלב אסור בהנאה, כן, בשר בחלב לא תבשל גדי בחלב אמו כתוב שלוש פעמים, אחד איסור אכילה, אחד איסור בישול ואחד איסור הנאה. והחלב דרך משל, החלב סליחה, מתבלבל פה, הראשון זה חלב והשני זה חלב. חלב זה סוג מסוים של בשר שאסור לאכול אותו, בסדר, בבהמה. והחלב דרך משל מותר בהנאה, אסור באכילה אבל מותר בהנאה. ואם בישל החלב, הוא כותב פה בצירי כן, בחלב, מה טעם לא יחול איסור בשר בחלב על איסור חלב? והוא הדין בנבלה בהיותו איסור מוסיף, כמו שאמרו כאן בחלב הקדשים וחיובנו על אכילתו מעילה מחמת שנוסף בו איסור הנאה. אז אני אסביר טיפה. יש כלל בהלכה שאין איסור חל על איסור. זאת אומרת אם אני אוכל חזיר ביום כיפור, כמו הגששים, נסע בלי רישיון על המדרכה נגד הכיוון ונכנס בקיוסק. אוקיי, אז מישהו אוכל חזיר ביום כיפור. אז מה קורה במצב כזה? אין איסור חל על איסור. החתיכה הזאת אסורה באיסור חזיר ולכן בעצם עברתי על איסור חזיר לכאורה, עוד פעם פה כן עוברים, אבל עקרונית עברתי על איסור חזיר ולא על איסור יום כיפור. לכלל הזה של אין איסור חל על איסור יש שלושה חריגים: כולל, מוסיף ובבת אחת. זאת אומרת אם האיסור הראשון והאיסור השני חלים בבת אחת אז הם כן שניהם חלים. רק אם יש מוקדם ומאוחר אז המאוחר לא חל על המוקדם. זה בבת אחת. כולל זה כאשר האיסור השני חל על יותר דברים מאשר האיסור הראשון. ומוסיף זה כאשר האיסור השני רחב יותר מבחינת ההיקף שלו, לא הדברים שעליהם הוא חל, מאשר האיסור הראשון. למשל, מה קורה אצלנו? איסור חלב זה סוג מסוים של בשר של בהמה שאסור באכילה ומותר בהנאה. איסור של בשר בחלב אסור באכילה ובהנאה. אוקיי? עכשיו אני לוקח את החלב שהוא בשר ומבשל אותו עם חלב. אז הגמרא אומרת שיש פה רק את איסור חלב כי אין איסור חל על איסור. ואם אכלת את זה או בישלת את זה לא עברת על איסור בשר בחלב אלא רק על איסור חלב. שואל הרמב"ם למה? הרי זה מוסיף. איסור בשר בחלב הוא איסור אכילה והנאה. הוא איסור רחב יותר מאשר איסור חלב, כי איסור חלב זה רק איסור אכילה, אין פה איסור הנאה. האיסור השני הוא איסור רחב יותר, ואם האיסור השני רחב יותר אז הוא כן חל על האיסור המוקדם. אז לכאורה אם אכלתי חלב בחלב הייתי צריך לעבור גם על איסור חלב וגם על איסור בשר בחלב, כי איסור בשר בחלב הוא רחב יותר והוא כן צריך לחול על איסור חלב. כך שואל הרמב"ם. והתשובה לכך, אני אמשיך לקרוא, והתשובה לכך. שבשר בחלב לא נאסר בהנאה אלא מחמת שאסר הכתוב אכילתו, לפי הכלל שביארנו שכל שנאסר באכילה נאסר ליהנות בו, עד שיפרוט לך הכתוב. מה הכוונה? זה גמרא בפסחים, מחלוקת רבי אבהו וחזקיה. רבי אבהו טוען וכך פוסקים להלכה, רבי אבהו טוען שכל דבר שנאסר באכילה אסור גם בהנאה, אלא אם כן הכתוב בעצמו מתיר אותו בהנאה. למשל לגבי בשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. מה זה אומר לכלב תשליכון אותו? התורה עצמה טורחת להתיר את זה בהנאה. אסור לך לאכול טריפה, אבל אין איסור הנאה. למה אין? כי התורה עצמה התירה אותו בהנאה. מכאן אומר רבי אבהו, רואים שלולי התורה הייתה מתירה אותו בהנאה, מעצם זה שהוא נאסר באכילה היינו גם אוסרים אותו בהנאה. ולכן התורה צריכה להתיר אותו במפורש בהנאה, לא מספיק שהיא לא תאסור אותו. אם היא לא הייתה אומרת כלום הייתי אוסר אותו גם בהנאה. למה? כי כל דבר שנאסר באכילה נאסר גם בהנאה, עד שפורט לך הכתוב, אלא אם כן פורט לך הכתוב שהוא מותר בהנאה. בסדר? כי אכילה זה דוגמה להנאה. נכון, זה כך רמב"ם מסביר. עוד פעם לא נכנס לזה כאן, אבל זאת שיטת הרמב"ם, כן. אומר הרמב"ם, ואין בו פסוק האוסר אכילתו ופסוק האוסר ליהנות בו, בבשר בחלב, אין פסוק האוסר אכילה ופסוק האוסר הנאה, אלא שני הדברים יחד הם, איסור בשר בחלב. מה זאת אומרת? הוא אומר באיסור בשר בחלב אין פסוק האוסר את האכילה ופסוק האוסר את ההנאה. עכשיו האמת היא שיש, כי הרי כתוב פעמיים לא תבשל גדי בחלב אמו, את זה הוא מסביר בספר המצוות, אני לא נכנס כרגע לפרטים, רק אני רוצה שתראו מה, למה זאת נקודה נפלאה, זה מה שחשוב לי פה. אז הוא טוען שבעצם איסור הנאה בבשר בחלב מסתעף מאיסור האכילה, אין לו בכלל פסוק נפרד האוסר אותו בהנאה. וכיוון שאמרנו אין איסור חל על איסור, ולפיכך לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבלה, הרי לא יהיה אסור בהנאה אלא יהיה מותר בהנאה, והאוכלו לוקה משום נבלה, וירד איסור בשר בחלב לגמרי לפי שלא חל. וכבר נתבאר זה במקומו, והבן עניין זה כי הוא מקום טעות, ועליו תדון בכל הדומה לו. מקום טעות פירושו של דבר זה עניין עדין וקל מאוד לטעות בו. כך אומר הרמב"ם. מה זאת אומרת? מה הוא מתכוון לומר? הוא אומר איסור ההנאה מסתעף מאיסור האכילה, אין לו פסוק נפרד האוסר אותו בהנאה. אז מה? אז בעצם באופן בסיסי זה רק איסור אכילה. ברגע שהדבר ייאסר באכילה, יסתעף מזה גם איסור הנאה. עכשיו אני בישלתי את החלב בחלב, ועכשיו אני בא לאכול אותו. אז כיוון שהאיסור בשר בחלב הוא רק איסור אכילה, הוא לא יחול על איסור חלב שגם הוא רק איסור אכילה, כי אין איסור חל על איסור. ברגע שאיסור האכילה מצד בשר בחלב לא יחול, אז גם לא יתעורר איסור ההנאה, כי הרי איסור ההנאה רק מסתעף מאיסור האכילה. רואים? מהלך קלאסי של רב חיים, נכון? זאת אומרת, איזה ניתוח למדני כזה שבאמת מאוד נדיר בראשונים, הניתוח הזה. אבל זה מה שהרמב"ם, לכן הוא קורא לזה נקודה נפלאה. כי זה איזה שהוא ניתוח למדני כזה מאוד נדיר, והרמב"ם מתלהב מאוד מזה שהוא עלה על הרעיון הלמדני הזה, שבעצם זה לא איסור אכילה ואיסור הנאה, אלא זה איסור הנאה שמסתעף מאיסור האכילה. בעצם זה רק איסור אכילה, רק איסור אכילה, יש איסור אכילה שמסתעף מהם איסור הנאה, ויש איסור אכילה שלא מסתעף ממנו איסור הנאה. איסור חלב הוא מהסוג השני, זה איסור אכילה שלא מסתעף ממנו איסור הנאה. איסור בשר בחלב זה איסור אכילה, אבל כזה שכן מסתעף ממנו איסור הנאה. אז מה? אז בבסיס שניהם רק איסורי אכילה, רק ברגע שיחול איסור אכילה יסתעף ממנו גם איסור הנאה. אבל בשביל לדעת אם יחול איסור האכילה, אני בודק האם איסור אכילה השני של בשר בחלב חל על איסור האכילה הראשון, איסור אכילת חלב, ואיי לא, זה איסור אכילה וזה איסור אכילה, זה לא יותר רחב מהאיסור ההוא, שניהם זה איסורי אכילה, אז הוא לא חל האיסור של בשר בחלב, וברגע שהוא לא חל אז לא יסתעף ממנו גם איסור ההנאה, כי בבסיס זה איסור אכילה, רק אם הוא יחול יסתעף ממנו איסור הנאה. אבל ברגע שהוא לא חל, כי כשאני בודק אם הוא חל או לא אני רואה אותו רק כאיסור אכילה, אז הוא לא חל, כי הוא איסור אכילה וגם חלב זה איסור אכילה, אז הוא לא יותר רחב מאיסור חלב, אז הוא לא חל. ברגע שהוא לא חל גם לא יסתעף ממנו איסור הנאה. בסדר, אז זה רק באמת כל זה סוגריים. מה אני רוצה להראות פה? הרמב"ם נורא מתלהב מהדבר הזה, זו נקודה נפלאה, מעט מעט מאוד התבטאויות כאלה יש ברמב"ם. ומה הוא מתלהב כל כך? מהלך כזה תמצאו בכל דף בספרי אחרונים. כל שיעור בישיבה אומר לפחות רעיון אחד כזה אם לא יותר טוב. מה הרמב"ם כל כך מתלהב? הוא מתלהב כי בזמנו זה באמת לא היה מצוי. המהלכים הלמדניים, האנליזה הלמדנית שאנחנו כל כך רגילים אליה היום, בתקופת הראשונים זה היה מין משהו שלא קיים, לא הכירו דבר כזה. אם הם היו רואים דבר כזה הם היו קופצים מהגג מרוב התלהבות. כמו המהלך של הגמרא, לכן הזכרתי, כמו המהלך של הגמרא בזה נהנה וזה לא חסר. ברגע שרואים איזה מהלך למדני, וואו, מילי מעלייתא! הפסדת שלא היית בבית המדרש. היה בוולוז'ין, אם הוא היה שם, לא בוולוז'ין, בכל ישיבה היום פה בארץ היה שומע שלושה מהלכים כאלה ביום. זה די מדהים השינוי הזה בין הדורות, ככה אנחנו לא רגילים לעשות הבחנות, זה יותר עניין אקדמי ההבחנות האלה, או להסתכל איך דורות משתנים, איך עניינים מתפתחים. אז זה באמת מדהים לראות עד כמה דברים שהם כל כך התפעלו מהם מבחינתנו זה עניין של בחור בישיבה קטנה יגיד דברים כאלה, זה לא, הם בטח לא הרמב"ם, גדול הדור, או מה אני יודע, רמי בר חמא או רב חסדא. אני חושב שאמרתי לא פעם גם במסגרת הזאת שאני חושב שאין להשוות את היכולות האנליטיות של האחרונים מול הראשונים, אמוראים, תנאים וכו', זה בכלל לא אותה ליגה. ברור שהאחרונים אוכלים את כולם לארוחת בוקר. אחרונים אני כולל גם אותנו, כל למדן מצוי היום בישיבות, אוכלים אותם לארוחת בוקר מבחינת היכולת האנליטית. כי החומר שעליו היה צריך להשתלט רבי עקיבא זאת בדיחה מול החומר שהיה צריך להשתלט רבי עקיבא איגר. מה רבי עקיבא היה צריך לדעת? בסך הכל את המשניות, לשלוט במשניות. לא מילתא זוטרתא, אבל בוא נגיד משימה שהיום די בקלות רבים היו עומדים בה, משתלט על החומר של המשניות. אבל להחזיק את החומר שהרב עובדיה החזיק, רבי עקיבא לא מדגדג את הכיוון הזה בכלל, אין סיכוי. זה פשוט לא אותו היקף. עכשיו זה מבחינת ההיקפים, ולשלוט בכל החומר הזה ברמה הלמדנית עם קושיות ותירוצים, אין רמז לזה בכל האמירות שאנחנו רואים אצל רבי עקיבא. מה שמדברים על ירידת הדורות וכל הדברים האלה זה מנותק לחלוטין כשמסתכלים על זה במבט של יכולות אנליטיות. ומצד שני זה לא אומר שמי שיש לו יכולת אנליטית קולע יותר טוב לאמת. לפעמים איזושהי אינטואיציה בריאה מביאה אותך הרבה יותר קרוב לאמת מאשר מהלך אנליטי מורכב ומבריק, להיפך. מה שאמרו פעם, מי זה היה, אני אף פעם לא זוכר, שיש שטויות כאלה גדולות שרק אינטלקטואלים יכולים להגיד אותן. ייחסו את זה או לאוסקר ויילד או לאורוול, ג'ורג' אורוול. אחד משניהם נדמה לי, לא זוכר כבר. בכל אופן זה לא נכנס לי בראש, אני אף פעם לא זוכר מי אמר את זה למרות שציטטתי את זה לא מעט. המהלך הזה שרב חסדא או הרמב"ם מתפעלים ממנו, זה לחם חוקם של האחרונים. ומבחינתם זה מין איזושהי הברקה מטאורית, לא פגשנו דבר כזה, איזה הפסדת, איזה דיון היה בבית המדרש, מדהים. אוקיי, זה סתם איזשהו לקח מהצד. בוא נחזור רגע עכשיו לגמרא, תראו איך העסק הזה ממשיך. בסדר, אז רב חסדא אומר לרמי בר חמא הפסדת. שואל אותו רמי בר חמא מה הפסדתי, אז הוא מראה לו את הדיון הזה של זה נהנה וזה לא חסר. אמר לו מתניתין היא! אומר לו זה משנה מפורשת, מה אתם מתפלפלים שמה, הרב עובדיה, כן, אתם עם הפלפולים שלכם, הלמדנות שלכם המורכבת שלכם, יש משנה מפורשת, למה צריך את כל המבנים האנליטיים הלמדניים המורכבים שלכם? והוא נדהם, מה, איזה משנה? רב חסדא כאילו אומר, אנחנו דנו בבית המדרש ורמי בר חמא אומר אתם בלבלני מוח, יש משנה מפורשת, למה צריך לדון בזה? אז אומר לו רב חסדא, מה, איזה משנה? על מה אתה מדבר? אף אחד מאיתנו לא חשב על זה. אמר ליה, אומר רמי בר חמא, לכי תשמש לי, תשמש אותי, אז אני אגיד לך. טוב, שקל סודרא כרכיה, כאילו הוא שימש אותו, הלביש לו את הכותונת שלו. אמר לו, אם נהנית משלמת מה שנהנית. כן, זאת אומרת הבהמה, הבהמה שמדובר שם במשנה, בבהמה שאוכלת ירקות ברשות הרבים, בסדר? שאם היא אוכלת בירקות ברשות הרבים היא פטורה, כי על שן ורגל, נזקי שן ורגל פטורים ברשות הרבים, ואכילה זה נזקי שן. כן? אבל המשנה אומרת שאם היא נהנית, אז היא משלמת את מה שהיא נהנתה. אוקיי, ככה אומרת המשנה. מה הוא רוצה מהחיים שלנו? למה המשנה הזאת קשורה לעניין? אנחנו מדברים על זה נהנה וזה לא חסר. מה הוא רוצה ללמוד מכאן? שמשלמים על הנאה, שמשלמים על הנאה. נכון, זה הוא רוצה להביא ראיה שמשלמים על הנאה, שמה שצריכים לשלם מה שנהנה. לא שומע, יש איזה הד כזה, לא שומעים אותו, שזה לא חסר, נהנית תשלמי. כן, בסדר, אבל שם היא עשתה נזק, לא? אז הראיה היא שרואים פה שיש תשלום על הנאה. אמר רבא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמארי סייע. איזה אדם מנותק, מדבר שטויות, ויש לו איזושהי סיעתא דשמיא לא ברורה, שרב חסדא קיבל ממנו את השטויות שלו, של רמי בר חמא. למה? דאף על גב דלא דמי למתניתין, קיבלה מיניה. רמי בר חמא אומר מה זה, זה משנה מפורשת. שואל אותו רב חסדא מה איזה משנה זאת? אומר לו זו המשנה של אם נהנית משלמת מה שנהנית. ואז רב חסדא שותק. מה אתה שותק רב חסדא? הוא מדבר שטויות. האי זה נהנה וזה חסר, והאי זה נהנה וזה לא חסר הוא. הרי הדוגמה הזאת זה זה נהנה וזה חסר, הוא אכל לי את הירקות שלי, אז אני חסר. וזה נהנה וזה חסר לא הייתה שאלה, ברור שחייב לשלם. איך אתה יכול להביא ראיה מהמשנה הזאת למקרה של זה נהנה וזה לא חסר? פשוט שטות גמורה. ורמי בר חמא, שואלת הגמרא, אז מה רמי בר חמא באמת חשב? סתם פירות ברשות הרבים אפקורי אפקרינהו. כן, פירות ברשות הרבים הם מופקרים. ואז לכן זה לא חסר אלא זה רק נהנה. כמובן עולה השאלה, אם הוא הפקיר אותם אז למה צריך לשלם לו? הוא כבר לא בעלים. מה זה הדבר הזה? אז הוא מוסיף שטות על שטות. אמרת שטות אחת, עכשיו אתה מתרץ אותה עם שטות שנייה. אז תראו, הראשונים מסבירים פה, בשפה שלי, זה ניסוח שלי אבל נדמה לי לזה הם מתכוונים, שהפירות ברשות הרבים הם לא הפקר באמת, הם עדיין שלך, אבל מבחינת דיני נזיקין, כיוון שאתה שמת את זה ברשות הרבים, אז זה נחשב כאילו שהפקרת אותם. האשם התורם שלך בזה שגרם לזה שהבהמה שלי אכלה את הפירות הופכת אותך לכאילו למי שהפקיר את הפירות, כאילו זה נהנה וזה לא חסר. בסדר? ואם בכל זאת צריך לשלם את מה שנהנית, אז אומר רמי בר חמא, הנה הראיה שבזה נהנה וזה לא חסר חייבים לשלם. ככה הגמרא אומרת. עכשיו זה עניין מאוד מורכב, נכון? זה גם למדנות אחרונית כזאת. מה אומרים פה? זה לא הפקר באמת, אבל לעניין דיני נזיקין זה כאילו מופקר. עוד פעם שני דינים של רב חיים, זה נחשב הפקר לעניין דיני נזיקין, אבל זה לא הפקר מבחינת דיני קניין, זה עדיין שלך. ולכן צריך לשלם לך על הפירות. מבחינת דיני נזיקין זה עכשיו הפקר. עוד פעם יגיד, הוא יגיד אם הבהמה החליקה, הרב, אם הבהמה החליקה על זה וזה הוא יעשה נזק, נגרם נזק מהפירות, גם יגיד אפקרה? זה לא רגל, זה לא שזה רגל. שן ורגל, לא, אני אומר בן אדם, בן אדם שהלך שמה וניזוק מהירקות האלו, מהפירות האלו. אז בדיוק אז בעל הפירות צריך לשלם לו כי זה אפקרה? אתה מערבב. אם בן אדם ניזוק מזה, אז בעל הפירות צריך לשלם לו כי זה בור. אנחנו מדברים על נזק לשלם על הפירות, או אם הפירות הזיקו, אם הפירות הוזקו. כי זה בור, אוקיי. אז המהלך של הגמרא. עכשיו אני שואל, למה הוא ביקש ממנו לשמש אותו לפני שהוא סיפר לו מאיפה הראיה, מה המשנה? אז אני רוצה לטעון שהוא רצה בעצם שרב חסדא ייתן בו אמון לפני שהוא יגיד לו את התשובה. ולמה? כי אם רב חסדא לא ישמש אותו ולא יביע אמון בו, אז כשהוא ישמע את התשובה, הוא יזלזל בה ויזרוק אותה מכל המדרגות על הסף, כי זה יישמע לו טיפשי. אז רב חסדא שימש אותו, ואז הוא נתן לו את התשובה, וכמו שאמרנו תשובה מתוחכמת שעל פניה נראית שטות גמורה. ורב חסדא שותק. למה רב חסדא שותק? הרי רבא מלגלג עליו, איך אתה מקבל את השטויות שרמי בר חמא אומר? למה רב חסדא באמת שותק? כי רב חסדא שהעריך את רמי בר חמא, שימש אותו, אז הוא באמת התייחס ברצינות למה שרמי בר חמא אומר. הוא קיבל את מה שרמי בר חמא אומר, למרות שזה על פניו גם לרב חסדא כנראה נראה שטות. אבל הוא חשב עוד ועוד והוא כנראה הגיע להסבר למה בכל זאת זה בכל זאת נכון. אבל רבא שעמד שם בצד, הוא לא שימש את רמי בר חמא. אז איך רבא מגיב? צוחק עליו, אומר זה שטויות אתה מדבר. הנה הגמרא מראה לנו למה היה כל כך חשוב לרמי בר חמא שרב חסדא ישמש אותו, כי אם רב חסדא לא היה משמש אותו, אז התגובה של רב חסדא למה שהוא יגיד הייתה כמו התגובה של רבא. רבא לא שימש אותו ובאמת ככה הוא הגיב, כי על פניו הדברים שרמי בר חמא אומר היו שטות, נראו שטות. ולכן הוא ביקש ממנו לשמש אותו. זה נראה מופשט שלשמש מישהו לכמה דקות זה משנה את כל הדעה והתפיסה שלו. זה סימן, זה אינדיקציה אני חושב. אם אתה משמש אותי סימן שאתה מעריך אותי, אתה רוצה לשמוע מה אני אומר, חשוב לך. אם אתה, מספיק מכירים אחד את השני בתור תלמידי חכמים שזה עכשיו זה מה שהולך לשנות, כל השנים בישיבה התפלפלו ולמדו וראו את החכמה והעומק אחד של השני, אבל השימוש זה מה שהולך לעשות את השינוי? אלף קודם כל יכול להיות שכן, כמו שהקדוש ברוך הוא ניסה את אברהם, מה הוא לא ידע שהוא ירא שמיים? יש שאתה רוצה לראות את הביטוי בפועל כדי לוודא שזה באמת ככה. זה אלף, בית מדובר פה באגדה, לא יודע בדיוק מה מתוך זה היה ומה לא היה. הגמרא באה ללמד אותנו את זה, לא רמי בר חמא דווקא את רב חסדא. אבל יכול להיות שגם רמי בר חמא בא ללמד את רב חסדא ואת הסביבה שבדיוק, הרי אפילו אם זה היה באמת, תראו רמי בר חמא חשב מראש מה הולך לקרות והוא צדק בכל צעד. הוא ראה איך רבא יגיב שלא שימש אותו ואיך רב חסדא מגיב שכן שימש אותו. וכל התלמידים שעמדו שם מסביב למדו לקח גדול מהמהלך הזה. ולכן זה שהוא ביקש מרב חסדא לשמש אותו, זה בעצמו מהווה לקח לכל התלמידים לא רק לרב חסדא. תראו מה קורה פה, מי שמעריך אותי – שתק. מי שלא מעריך אותי – צחק עליי. ומה התברר בסוף? שאני כנראה צודק וההוא שצחק עליי פשוט היה שטחי, לא היה מוכן לחשוב עוד פעם על מה שאני אומר כי הוא לא העריך אותי מספיק. ולכן הוא דחה את דבריי על הסף, כי מה שאני אמרתי הוא היה עם מורכבות למדנית, ממין הפקר כזה שהוא רק הפקר לעניין דיני נזיקין אבל לא לעניין דיני קניין. ובזה אגב, כן, יש פה רבדים שונים, ספרותיים למדניים שזורים זה בזה, בזה רמי בר חמא מחזיר לרב חסדא על מה שרב חסדא אמר לו, רב חסדא אמר לו תשמע הפסדת, היה בבית המדרש מהלך למדני מדהים. ומה עונה לו רמי בר חמא? עונה לו במהלך למדני מדהים לא פחות. אומר לו אל תדאג, אתם לא תלמדו אותי הרבה למדנות. גם אני למדן. והנה בוא אני אראה לכם, רבא כן היה בבית המדרש אתמול. הוא השתתף איתכם בדיון. בוא תראה איך אני עושה ממנו צחוק. אני אומר לך זה משנה מפורשת. רבא מת מצחוק. ואז רמי בר חמא מראה לו שבאמת אתה היית בין הלמדנים, אז בוא אני אלמד אתכם שיעור בלמדנות. הנה אני אראה לך את הלמדנות ואני עושה ממך צחוק על הצחוק שאתה צחקת קודם. צחוק עשה לי אלוהים. כל השומע יצחק לי. אבל אתה, יש פה אני חושב שילוב יפהפה של איזה לקח מטא-הלכתי עם דיון למדני, ממש דיון למדני תלמודי הלכתי, אבל משולב בלקח נהדר בתוך המהלך של הסוגיה עצמה. ומה הלקח שעולה מכאן? וזה הפאנץ' שאליו חתרתי לכל אורך הדרך. אני רוצה להסביר איפה יש משמעות לאמון שלי בתלמידי חכמים, בניגוד למה שאמרתי בכל המהלך עד עכשיו. יש איזה משמעות ויש איזה חשיבות. אבל חשיבות מסוימת, מוגבלת, באופן מאוד מאוד מסוים. מה זאת אומרת? אז זה המגן אברהם הידוע, כן, שמוזכר, אני לא זוכר אם הזכרתי אותו פה, אבל אם לא הזכרתי, אני אגיד אותו בקצרה. מגן אברהם שמביא את הגמרא, כן, שהוא אומר שמותר לאדם להגיד דברים בשם אדם גדול כי היכי דליקבלו מיניה. נדמה לי שאמרתי את זה בשיעורים האלה, אני לא זוכר כבר. כי היכי דליקבלו מיניה. בסדר? מה הכוונה? הרי על פניו זה שערורייה. אני יכול להגיד לך דברים בשם גדול הפוסקים, דברים שהם סתם דעתי האישית. אתה תחלל שבת כי תסמוך על זה, כי הרי גדול הפוסקים אמר, ובעצם אני אמרתי לך עמדה אישית שלי שיכול להיות שאני סתם עם הארץ. איך זה יכול להיות שמותר לעשות דבר כזה? להכשיל אנשים בשקר, זאת אומרת באמצעות שקר. להכשיל אנשים בהלכה באמצעות שקר. איך יכול להיות שההלכה מתירה דבר כזה? זה גמרא, והמגן אברהם מביא את זה להלכה בסימן קנ"ו. נדמה לי שההסבר היחידי שיכול להיות לעניין הזה, זה שהגמרא והמגן אברהם בעקבותיה מניחים את ההנחה ההפוכה. שאני לא אמור לקבל דברים מאדם גדול. גם אם הוא גדול הפוסקים. זה שהוא אמר זה עוד לא אומר שאני אקבל את זה. כי אם אני באמת אקבל את זה, אז יהיה אסור לשקר לי ולהגיד שאדם גדול אמר את זה. זה להכשיל אותי בהלכה. אלא ברור שההנחה היא שאני לא מקבל דברים למרות שאומרים את זה בשם אדם גדול. אז תשאלו אז בשביל מה להגיד? אם אני לא אקבל בין כה וכה, אז מה הוא מרוויח בזה שהוא אמר את זה בשם אדם גדול? התשובה כי אם הוא אומר את זה בשם אדם גדול, אז מדובר באדם שמעלה נימוקים וטעמים לעמדה שלו, ומרגיש שבני השיח שלו לא מקשיבים לו, לא לוקחים אותו ברצינות, מזלזלים בו. לא חושבים פעמיים על הנימוקים שהוא מביא. אז מה הוא אומר? את זה אמר רב משה פיינשטיין. אה, טוב, רב משה פיינשטיין ודאי זה לא מישהו שאנחנו מזלזלים בו. אנחנו לא נקבל דברים כי רב משה פיינשטיין אמר. זה מתאים למה שאמרתי עד עכשיו, לא מקבלים דברים כי אני מאמין למישהו. אין דבר כזה. זה "לא בשמים היא". רבי אליעזר, אנחנו לא מקבלים דבר רק כי הוא אדם גדול. גם רב משה פיינשטיין לא. אבל אם רב משה פיינשטיין אמר את זה, אז אני אחשוב שוב, אולי אני בכל זאת אמצא בזה היגיון. אז אני כן אשקול ברצינות את הטעמים ואת הנימוקים שאני שומע. זה מה שרוצה להרוויח אותו אחד שנתלה באילן גדול. הוא לא רוצה לעבוד עלי כדי שאני אקבל את עמדתו. הוא רוצה לקבל יחס שיגרום לי לשקול את עמדתו עוד פעם. ולזה מותר לו להשתמש באדם גדול למרות שהוא לא אמר את זה. כי הוא לא הכשיל אף אחד בהלכה. אלא מה? הוא רק יגרום לי לשקול עוד פעם לפני שאני מגבש את העמדה שלי. בזה בסדר גמור, זה אף פעם לא מזיק. אבל ההנחה בבסיס היא שאני לא אקבל את הדברים למרות שאמר אותם אדם גדול. מה זה אומר? אותו דבר רב חסדא אומר לרמי בר חמא. הוא אומר: אני רוצה שאתה תביע את האמון, שיש לך אמונת חכמים, שאתה מאמין בי. אבל לא כדי שתקבל את מה שאני אומר באופן עיוור. זה לא. אלא כדי שתשקול שוב את מה שאני אומר. כשאני אגיד לך שהמשנה זה "אם נהנית משלם מה שנהנית", לא תגיד לי "אתה מדבר שטויות" כמו שרבא אמר לי. אלא תחשוב שוב ותבין ש"סתם פירות ברשות הרבים אפקורי אפקרינהו". אם תחשוב עוד פעם אז תבין שיש נימוק מאחורי העמדה התמוהה שלי. ואז גם אתה אולי תקבל את זה. אולי לא, אז תחלוק עלי. אבל אתה לא תחשוב שאני מדבר שטויות, אתה לא תדחה דברי על הסף, אלא תשקול את זה שוב. שתהיה מוכן לשקול עוד פעם למרות שהדברים שלי נשמעים לך תמוהים. זה הנקודה. ואני רוצה לומר שהאמונת חכמים איפה יש לה מקום בהקשר הדתי ובכלל, לא רק בהקשר הדתי. איפה המקום? אם בן אדם הוא חכם ראוי להניח ששטויות הוא לא מדבר. ראוי לשקול עוד פעם את הנימוקים שלו. זה לא אומר שאני אקבל את מה שהוא אמר. זה שהוא חכם זה יפה מאוד, אבל גם חכמים יכולים לטעות. אבל זה כן אומר שאני לא אדחה דבריו על הסף. אמונת חכמים פירוש הדבר לא לצחוק עליהם. לא להגיד שהם מדברים שטויות ולזרוק את הדברים שלהם על הסף. אלא מה? לשקול עוד פעם את מה שהם אומרים, להתייחס ברצינות למה שהם אומרים ואז לגבש עמדה בעצמי. לא לקבל את מה שהם אומרים, אבל לשקול ברצינות את מה שהם אומרים. בית שמאי ובית הלל שהלכה כבית הלל כי הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, גמרא בעירובין. אז מה? הם קודם כל שקלו את העמדה של בית שמאי ואחרי זה גיבשו עמדה והחליטו אם הם מסכימים עם בית שמאי או לא. אז אתה מגיע לעמדה הלכתית יותר נכונה כשאתה שוקל ברצינות גם עמדות שאולי על פניהן נשמעות לך תמוהות. אם אתה לא תעשה את זה אתה יכול לפספס דברים. יש דברים דקים כמו שהרמב"ם אומר, שמעומק העיון שאפשר לטעות בהם. ולכן פה צריך אמון במי שאומר את זה. אבל האמון הוא לא כדי שנקבל את מה שהוא אומר באופן עיוור, זה לא. אין לזה מעמד הלכתי. אסור לקבל דברים סתם כי מישהו אמר. אבל אתה כן תשקיע עוד מחשבה כדי לראות אם מה שהוא אמר יש בו הגיון ואולי גם אתה תאמץ את העמדה הזאת. לא תדחה את זה, לא תזלזל בזה ותדחה על הסף. זה המשמעות של אמונת חכמים. רק כדי לסיים את הנקודה הזאת, רב שמעון שקופ בהקדמה לשערי יושר מביא את הגמרא הזאת "זה נהנה וזה לא חסר", והוא פונה לקורא והוא אומר לקורא תשמע אדוני הקורא, אם אתה לא נותן לי קרדיט אל תפתח את הספר. ואני אומר לך שהרבה דברים בספר הזה יישמעו לך תמוהים. יש לי חבר טוב בבני ברק תלמיד חכם גדול, הוא קורא לספר הזה "שערי עוקר" לא "שערי יושר", הכל עקום שם בעיניו. תמיד מקומם אותי, זה שערי יושר באמת. זה מהלכים מאוד מורכבים חלקם מאוד עדינים. אבל אם אתה נותן קרדיט לרב שמעון שקופ ואתה חושב טוב טוב על מה שהוא אומר אתה מגלה שם פנינים בלתי רגילות. חלק גדול מספרי הלוגיקה התלמודית שלנו מבוססים על אמירות של רב שמעון שקופ. כמעט כל ספר תמצאו בעצם היסוד נמצא ברב שמעון שקופ. אבל בשביל זה צריך לתת לו קרדיט. והוא עצמו כותב בהקדמה, זה מה שיפה בעסק הזה, הוא מבין בעצמו שהדברים שלו יישמעו תמוהים. חלק גדול מהדברים שלו יישמעו תמוהים למי שקורא במבט ראשון. ולכן הוא אומר אם אתה לא נותן לי קרדיט אל תקרא את הספר. אבל הוא בעצמו מוסיף, אבל אם אתה נותן, גם אם אתה נותן לי קרדיט אני לא מצפה שתקבל את מה שאני אומר אלא שתשקול ברצינות את מה שאני אומר. כמו שאני, ככה הוא מוסיף, כמו שאני שקלתי ברצינות לדברי אחרונים ואני מעז לחלוק עליהם, גדולי אחרונים. אז מה? הוא מצפה מהקורא שיתייחס אליו יותר טוב ממה שהוא עצמו מתייחס לגדולי האחרונים? בוודאי לא. הוא מצפה לאותו יחס. תן לי את הכבוד, תשקול ברצינות את העמדה שלי אבל בסוף בסוף תגבש את העמדה משלך. ולכן אין סתירה. אמונת חכמים פירושה לתת כבוד לשקול ברצינות את מה שהם אומרים. אבל זה לא אומר לקבל את מה שהוא אומר כי אני מאמין לו כי הוא צדיק כי הוא תלמיד חכם. זה לא. זה נגד המסורת ההלכתית, לא רק שזה לא עולה עם המסורת ההלכתית. אבל קרדיט אני נותן כי אני בעצם בסופו של דבר עושה את זה עבורי. איזה שהוא טור עתידי שאני עוד אדבר על עקרון החסד, שם אני אדבר קצת על הדברים האלה מזווית טיפה שונה. טוב אני אעצור כאן. יש הערות או שאלות? אז אפשר. מה אם אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין? מה עם זה? זה אומר שצריך לשמוע גם אם אתה חושב אחרת. זה מה ששאלו קודם לא הבנתי עניתי על זה. זה מה ששאלו קודם, זה סנהדרין, לא תסור מכל אשר יורוך. אבל בסנהדרין הסברתי למה זה לא סותר. אלף אתה יכול לחלוק עליהם אם אתה הגעת להוראה ובית גם הם עצמם לא אמורים להתערב מעבר למה שהם. גם הסנהדרין אני חושב לא אמורים לקבוע משהו שיחייב אותנו בתחומים שלא צריך. למרות שאנחנו טועים, לא כי אנחנו לא טועים. בתחומים שצריך כדי להתנהל חברתית נכון, לא כדי להתנהל הלכתית נכון. עוד? שבת שלום. שבת שלום. שבת שלום. שבת שלום.