מצוות ומנייתן – שיעור 5

[הרב מיכאל אברהם] טוב בואו נתחיל. בפעם הקודמת התחלתי לדבר על ההבדל בין לאו לעשה. והטענה הייתה שבעקבות הרמב"ם בשורש השמיני שזה בעצם שתי תת-קטגוריות בתוך הקטגוריה שנקראת מצווה, או לפי הרמב"ם זה גזירה, שבעצם זה מיוצג בתורה על ידי פסוקי ציווי, להבדיל מפסוקי חיווי שהם מתארים עובדות. הפסוקים המצווים זאת ההלכה. בתוך הפסוקים המצווים יש לנו מצוות עשה ומצוות לא תעשה, זה שתי תת-קטגוריות בתוך הקטגוריה של הפסוקים המצווים. ואז נכנסנו קצת לשאלה מה בעצם ההבדל בין שתי תת-הקטגוריות האלה. על פניו, התפיסה שבעקבות אהרן שמש אז כינינו את זה התפיסה הביצועית, אומרת שמצוות עשה זאת מצווה שמטילה עליי חובת עשייה, ומצוות לא תעשה מטילה עליי חובת אי עשייה, חובת מחדל, או בז'רגון הלכתי מצוות עשה מתקיימת בקום עשה ונעברת בשב ואל תעשה, ומצוות לא תעשה הפוך, זאת אומרת היא מתקיימת בשב ואל תעשה כשאני לא עושה מלאכה בשבת והיא נעברת בקום עשה. זה מה שהוא קרא התפיסה הביצועית. אבל אם באמת זאת הייתה התפיסה, ואולי זאת תפיסת רס"ג אמרתי כי הרס"ג לא מקבל את השורש השישי של הרמב"ם, אבל אם זאת הייתה התפיסה של הרמב"ם אי אפשר להבין מה הוא עושה בשורש השישי. כי הרמב"ם בשורש השישי אומר, בשורש התשיעי הוא אומר שאם יש כפילות בין מצוות עשה או כפילות במצוות לא תעשה, אז לא מונים את כל המצוות אלא אחת בלבד. תורה חוזרת 12 פעמים על חובה לשמור שבת, אנחנו מונים במניין המצוות חובה אחת. למה? כי בעצם יש שמה כפילות לצורך חיזוק או מה שלא יהיה, דיברנו קצת על המשמעות של הדברים. בשורש השישי הרמב"ם מסייג את מה שהוא אמר בשורש התשיעי. הוא אומר אם הכפילות היא בין לאו לעשה, זאת לא כפילות. את זה אנחנו כן מונים במניין המצוות, גם את הלאו עם הלאווים ואת העשה עם העשין. ואמרתי שיש ברמב"ם שני חידושים: חידוש אחד זה שמונים את שתי המצוות שזאת לא כפילות, והחידוש השני זה שאת הלאו מונים עם הלאווים ואת העשה עם העשין. לכאורה מה המשמעות של החידוש השני אם אנחנו מונים את שניהם אז ברור שהלאו עם הלאווים ועשה עם העשין. לא, זה לא ברור. כי אם יש לנו מצוות עשה ומצוות לא תעשה על עשיית מלאכה בשבת, "לא תעשה כל מלאכה" זה הלאו ובשביתה "תשבות" זה העשה, אבל שניהם בעצם אומרים לי לא לעשות מלאכה. לפי התפיסה הביצועית בעצם מדובר בשני לאווים. זה שהתורה מתנסחת בשפה פוזיטיבית, "תשבות", זה לא משנה כי בפועל מה זה מטיל עליי? לא לעשות מלאכה. זאת אומרת המצווה הזאת מתקיימת בשב ואל תעשה ונעברת בקום עשה. לכן בעצם אם הייתי מקבל את האבחנה בין עשה לבין לאו כאבחנה ביצועית, אז גם אם הייתי מקבל את החידוש הראשון של הרמב"ם, שעשה ולאו כפולים נמנים כשתי מצוות, לא הייתי מקבל את החידוש השני. לא הייתי מונה את העשה עם העשין ואת הלאו עם הלאווים, אלא הייתי מונה את שתי המצוות בקטגוריה שמתאימה להם, וזה תמיד אחת. כי אם יש כפילות בין לאו לבין עשה, אז תמיד מדובר באותו תוכן, זה המשמעות של כפילות. עכשיו אם התוכן הזה מצווה עליי לעשות משהו הייתי מונה את שניהם בתור עשין. אם התוכן הזה מצווה עליי לא לעשות משהו הייתי מונה את שניהם בתור לאווים. אבל זה תמיד יצווה את אותו דבר לא משנה שזה מנוסח בצורה של לאו ושל עשה כי זה המצב של כפילות. או במילים אחרות אני אגיד ככה: אם הקריטריון שמבחין בין לאו לבין עשה הוא ביצועי, לא יכולה להיות כפילות במצוות עשה לבין לאו. אז על מה מדבר השורש השישי? איך יכולה להיות כפילות? עשה אומר לי תעשה משהו ולאו אומר לי לא לעשות משהו, אז אף פעם התוכן שלהם לא יהיה אותו תוכן. אם הרמב"ם מקדיש שורש לכפילות בין לאו לבין עשה, זה אומר שהוא לא מקבל את הקריטריון הביצועי. לא נכון שההבדל בין לאו לבין עשה הוא ביצועי, והאמת היא, אני אולי אביא שתי דוגמאות רק כדי שיהיה לנו מול העיניים. דוגמה אחת והשביתה בשבת מה שאמרתי קודם לא תעשה כל מלאכה זה הלאו ותשבות זה העשה. נכון גם הלאו וגם העשה בעצם דורשים ממני לחדול מעשיית מלאכה, אי עשייה הם דורשים ממני, לכן ברמה העקרונית שניהם לאווים. לעומת זאת לא תשים דמים בביתך ועשית מעקה לגגך, אז לא תשים דמים בביתך זה לאו ועשית מעקה לגגך זה עשה, אבל שניהם בעצם דורשים ממני לבנות מעקה בבית או לסדר את הבית שלא יהיו בו מכשולים, סכנות. במקרה הזה זה כפילות בין לאו לבין עשה אבל התוכן של הכפילות הוא כמו עשה לא כמו לאו. בשבת הכפילות משני הצדדים זה כמו לאו, פה משני הצדדים זה כמו עשה. זאת אומרת כשיש כפילות אז תמיד מהגדרה, מעצם העובדה שמדובר בכפילות, תמיד יהיה אותו תוכן, או שהתוכן יהיה כמו עשה ואז זה מעקה, או שזה יהיה כמו לאו ואז זה כמו שבת. אבל לא יכולה להיות כפילות בין לאו לבין עשה כשההבדל ביניהם הוא ביצועי כי אז הם לא כפולים, זה דורש ממני לעשות וזה דורש ממני לא לעשות. אז כמו שאמרתי קודם ברגע שהרמב"ם פותח את זה שיש שורש שישי בכלל, עוד לפני מה שהוא אמר בשורש השישי, עצם העובדה שיש בכלל שורש שישי אומרת שהרמב"ם לא מקבל את הקריטריון הביצועי. אז מה כן? אז תראו אנחנו מכירים עובדתית, אנחנו מכירים כמה וכמה דוגמאות שחורגות מהקריטריון הביצועי, הבאתי אותן למשל לא תעמוד על דם רעך. לא תעמוד על דם רעך זה אומר שאם אני רואה מישהו טובע בנהר עומד לטבוע בנהר אני צריך להציל אותו, אז לא תעמוד על דם רעך מטיל עלי חובת עשייה, אני צריך להציל מישהו. אם אני אעמוד על דם רעי אם אני אחדול זאת עבירה, זאת אומרת העבירה פה היא בשב ואל תעשה, אז בעצם זאת מצוות עשה זה לא לאו מבחינה ביצועית. אבל לא תעמוד על דם רעך הניסוח הוא ניסוח של לאו, ובאמת מונה המצוות מונים את זה כלאו לא כעשה, אבל התוכן מבחינה ביצועית הוא תוכן של עשה. ויש עוד הרבה דוגמאות לעניין הזה, כל המצוות הכפולות כמובן הן דוגמה לזה או הלאו הוא דוגמה לזה או העשה הוא דוגמה לזה, אחד משניהם הוא תמיד חריגה בהגדרה, אם יש כפילות בין לאו לבין עשה אז בהגדרה אחד משניהם הוא חריגה. אז אנחנו כבר יודעים שלפחות איך שאנחנו מכירים את ההלכה הקריטריון הביצועי לא מחזיק מים, זה לא באמת ההבדל בין לאו לבין עשה. והזכרתי שאהרון שמש במאמר שלו אומר שבאמת זה עבר איזשהו שינוי לאורך הדורות התלמודיים, בשכבות הקדומות יותר אז הקריטריון ההבדל בין לאו לבין עשה באמת היה קריטריון ביצועי, אבל ככל שהדורות התקדמו בסוגיות מאוחרות יותר ההבדל הוא הבדל שהוא קרא לו הבדל לשוני. ומה זאת אומרת? הניסוח בתורה הוא זה שקובע אם זה לאו או עשה, אז כשכתוב בתורה לא תשים דמים בביתך זה לאו למרות שהוא מצווה עלי להקים מעקה, או לא תעמוד על דם רעך זה לאו למרות שהוא מצווה עלי לעשות פעולת הצלה. לחילופין כשהתורה אומרת תשבות זו מצוות עשה למרות שמה שזה מטיל עלי זה דווקא אי עשייה, לא לעשות מלאכה. אז הניסוח בתורה הוא הקריטריון שקובע אם זה לאו או עשה, שאלה אם זה ניסיון של השמר פן אל ולא, זה הניסוח של חז"ל השמר פן ואל זה לאו, אני מוסיף גם את המילה לא שלא מופיעה שם אבל זה ברור שגם היא. אז צריך איזשהו ניסוח שולל וברגע שהניסוח הוא ניסוח כזה אנחנו יודעים שזה לאו, לא משנה אם התוכן דורש ממני עשייה, אם הניסוח הוא שולל זה לאו, ואם הניסוח הוא ניסוח פוזיטיבי אז זה עשה. אז הוא אומר שהאלטרנטיבה נגיד שיטת הרמב"ם, מה שאני מחפש בשיטת הרמב"ם, האלטרנטיבה היא שהקריטריון הוא לא ביצועי אלא לשוני, איך שהתורה מנסחת את המצווה זה מה שיקבע אם זאת מצוות עשה או לאו. אז אמרתי על זה שזה לא סביר, מה לא שסביר אלא לא מלא, זה לא הסבר מלא, למה בגלל שזה שהתורה מנסחת בצורה שונה זה הרי לא דבר שעומד לעצמו, כשהתורה מנסחת בצורה שונה ברור שמאחורי זה יושבת באמת תפיסה שונה של הציווי. אחרת מה היא סתם עשתה הגרלה, את זה ניסחה בתור עשה את זה בתור לאו? למה היא רוצה שלזה נתייחס בתור עשה ולזה בתור לאו? אם שני הדברים האלה הם בעצם לאווים אז למה התורה מנסחת אחד מהם בצורה פוזיטיבית ואחד מהם בצורה נגטיבית? יש לזה המון השלכות, על לאו צריך להוציא את כל ממוני, על עשה רק עד חומש, תקנת אושא. כבוד הבריות אז דוחה לא תעשה שבתורה. רק את לא תסור. אי אפשר לעבור על לאו לצורך כבוד הבריות, אבל על עשה כן, ביטול עשה בשב ואל תעשה. אז זה אומר שיש השלכה להגדרה של מצווה כמצוות עשה או לאו. זה אומר שכנראה יש לתורה איזשהו רעיון למה המצוות האלה הם לאווין והמצוות האלה הם עשין ויש לזה השלכות מעשיות. אז אנחנו כן עדיין לא פטורים מלחפש הבחנה מהותית בין לאו לבין עשה. וזה שהתורה מנסחת את זה בצורה שונה זה אומר שבאמת יש פה איזשהו ציווי מסוג שונה. הניסוח הוא רק ביטוי לעובדה שיש פה ציווי שונה. הניסוח הוא לא יכול להיות שורש העניין. עכשיו השאלה היא ביטוי למה זה? אז מה באמת ההבחנה המהותית? אם זו לא ההבחנה הביצועית שהיא הבחנה מהותית. אם זו לא ההבחנה הביצועית אז מה כן? מה יכול להיות הבדל בין מצוות עשה לבין לאו? הוספתי פן לוגי לקושי הזה. הרי ברמה הלוגית הדבר הזה הוא קשה. אם התורה הייתה אומרת לא תהיה בלי תפילין, השמר פן תימצא בלי תפילין, אוקיי? אז היה לאו. מה הלאו הזה היה אומר? להניח תפילין, לא להיות בלי תפילין. עכשיו כשהתורה אומרת והיו לטוטפות בין עיניך, כלומר תניח תפילין, אז זה עשה. עכשיו העשה והלאו שניהם עם תוכן חופף. אתה בעצם צריך להניח תפילין. אוקיי? אבל כיוון שזה מנוסח עם השמר פן ואל אז זה לאו, ואם זה היה מנוסח בצורת עשה, כמו שזה מנוסח בפועל, אז זה עשה. התוכן הביצועי הוא אותו תוכן. עכשיו אני אומר יותר מזה, לא רק שהתוכן הביצועי הוא אותו תוכן, התוכן הלוגי הוא אותו תוכן. הרי מדובר פה בשלילה כפולה. אני אומר לך אני לא רוצה שתהיה בלי תפילין, מה ההבדל בין זה לבין להגיד לך אני רוצה שתהיה עם תפילין? פעמיים לא זה מתקזז, נכון? שלילה כפולה מתקזזת. אז יש שקילות לוגית בין שני הציוויים האלו או שני הפסוקים האלו. ברגע שיש שקילות לוגית, איך יכול להיות שיש הבדל? עכשיו אני כבר לא מקשה איזושהי שאלה כללית, זו לא שאלה, זאת קושיה. קודם שאלתי שאלה. ההבדל הביצועי לא עובד. אוקיי, אז מה הוא ההבדל? יש אולי משהו רק אני לא יודע. עכשיו אני טוען יותר מזה, לא יכול להיות הבדל. לא שאני לא יודע מהו ההבדל, לא יכול להיות הבדל. זה שני משפטים שהם שקולים זה לזה לוגית. איך יכול להיות ששני משפטים שקולים זה לזה לוגית אומרים דברים שונים? מה שלא יהיה השוני, שעוד לא מצאתי מהו. אבל איך יכול להיות בכלל שיש שוני כאשר שני הניסוחים שקולים לוגית? משהו פה לא הגיוני. טוב, האמת שזה לא שקול לוגית. זה צריך קצת… כשאני אומר, נגיד אני לא רוצה שתהיה ללא תפילין, האם זה אותו דבר כמו להגיד אני רוצה שתהיה עם תפילין? ברמה הלוגית, לא הלכתית ולא כלום. התשובה היא לא. שימו לב, אני לא רוצה שתהיה ללא תפילין. יש רוצה בין שני הלאים. יש קומוטטיביות של אופרטורים, כן? לא רוצה שלא תהיה עם תפילין זה לא רוצה שתהיה עם תפילין. זה לא שקול לוגית. כשאנחנו אומרים זה שקול לוגית, אנחנו מחליפים את המיקום של הלא עם המיקום של הרוצה. מחליפים את סדר ההפעלה של האופרטורים האלה. כן? אני רוצה שלא לא תהיה עם תפילין. אבל מי אמר שהלא והרוצה מתחלפים? מה שנקרא במתמטיקה זה פעולות לא קומוטטיביות. החילוף משנה את המשמעות. רק אם אני יכול להחליף את זה, אז אני יכול להפוך את לא רוצה שתהיה ללא לרוצה שלא תהיה ללא. רוצה שלא תהיה ללא זה רוצה שאתה תהיה עם תפילין. זה שקול. אבל לא רוצה שתהיה ללא זה לא שקול. זה סתם היה צריך לדעת במתמטיקה זו הבחנה פשוטה, פשוט מגדירים האם הדברים האלה הם קומוטטיביים או לא. אבל בחיים הרבה פעמים יש לנו איזושהי נטייה לחשוב שזה חילופי. כן, תחשבו למשל פעם ראיתי חידה, אתם מכירים? יש מרטין גרדנר, הוא היה חידונאי מתמטי אמריקאי, כתב חידון פופולרי, התפרסם בניו יורק טיימס נדמה לי היה לו מדור של חידות מתמטיות, אז הוא שאל שם תמצא נקודה על פני כדור הארץ, שאם אתה הולך קילומטר דרומה, קילומטר מזרחה וקילומטר צפונה אתה מגיע חזרה לאותו מקום. שלושה צעדים, לא ארבעה. קילומטר דרומה, קילומטר מזרחה וקילומטר צפונה ואתה חוזר לאותו מקום. נכון. אז מה? נכון. קוטב הצפוני זה פתרון אחד, נכון? יורדים קילומטר דרומה, הולכים לאורך המעגל קילומטר ועולים חזרה קילומטר למעלה, אתה חזרה בקוטב הצפוני. אבל יש עוד פתרון. נכון. יורדת לא קילומטר. אלא קילומטר מעל המקום שבו המעגל הוא בהיקף קילומטר. אם תלכו קילומטר מעל זה, תרדו קילומטר למטה, תעשו היקף שלם שגם הוא קילומטר ותעלו חזרה למעלה קילומטר. זה גם פתרון. אבל תכלס לענייננו, תחשבו על מישהו שהולך קודם דרומה ואחרי זה מזרחה או קודם מזרחה ואחרי זה דרומה, הוא לא מגיע לאותו מקום בהכרח. אז זה לא דברים שהם בהכרח קומוטטיבי, אוקיי? זה לא חילופי. הרבה פעמים אנחנו מפספסים את הנקודות האלה. בכל אופן לענייננו, הטענה שברמה הלוגית הניסוחים האלה לא ניסוחים שקולים. אז לכן הקושיה נפלה. השאלה בעינה. השאלה עדיין בעינה, אז מה באמת ההבדל? אבל הורדתי את הקושיה שלא יכול להיות הבדל. כן, יכול להיות, זה לא שקול לוגי. טוב, אז מה ההבדל? אז אני אציע את ההצעה הבאה. ואם אתה אומר אני לא רוצה שתהיה ללא תפילין, בסדר? המשפט הזה לא שקול לוגית לאני רוצה שתהיה עם תפילין. למה? כשאתה אומר אני לא רוצה שתהיה ללא, אז בשביל שהלא והלא יכזזו אחד את השני הם צריכים להיות סמוכים. צריך להיות לא לא, ויש את רוצה באמצע, לא רוצה שלא. אוקיי. אם תהפוך את הלא עם הרוצה, אז יהיה לך רוצה שלא תהיה ללא תפילין. זה שקול לרוצה שתהיה עם תפילין. זה שקול לוגי. אבל אסור לך להפוך את הרוצה עם הלא, הם לא חילופיים. אתה משנה. במילים אחרות, תסתכלו, תחשבו סתם, עזבו את הלוגיקה. יש הבדל בין אני רוצה שלא תעשה משהו לבין אני לא רוצה שתעשה משהו. לא נכון שאני רוצה שתעשה משהו. בוודאי שיש הבדל, נכון? להגיד אני רוצה שלא תעשה משהו, זאת השאיפה הפוזיטיבית. להגיד לא נכון שאני רוצה שתעשה משהו, לא נכון שאני רוצה, תעשה, לא תעשה, לא אכפת לי, לא נכון שאני רוצה. גם לא נכון שאני לא רוצה, לא נכון. אתם יודעים יש כבר בפילוסופיה היוונית כבר עלו על זה שיש שני סוגי שלילה. יש שלילה מאיינת באלף ושלילה מנגדת. כן, ההפך מאחד יכול להיות אפס, זו שלילה מאיינת באלף. אני מאיינת את האחד והופכת אותו לאפס. והשלילה המנגדת של אחד זה מינוס אחד. שניהם זה שלילות של אחד, נכון? מה ההבדל ביניהם? כן, זה מה שתמיד אומרים, האם החושך הוא העדר אור או שהחושך הוא מציאות עצמאית? אז איך אני יודע שחושך הוא רק העדר אור? אם כשתצרפו חושך עם אור תקבלו אור, לא תקבלו אור קלוש. נכון? זאת אומרת שהחושך הוא לא מינוס אחד, הוא אפס. זאת אומרת שאם חושך ואור היו מתייחסים זה לזה כמו אחד ומינוס אחד, אז תמהיל של אור ושל חושך היה אמור לתת לי משהו נייטרלי. כמו קור וחום. קור וחום, תחברו מים חמים ומים קרים יצאו לכם מים פושרים. היחס בין קור לחום זה יחס כמו אחד ומינוס אחד. יחס בין אור לחושך זה יחס כמו בין אחד לאפס. כשאתם מחברים אותו אתם מקבלים אחד. אוקיי? זה שני סוגי הפכים. גם פה אותו דבר, כשאני אומר לך אני רוצה שתהיה עם תפילין, זה אחד. כן, אני רוצה מצב פוזיטיבי שתהיה עם תפילין. כשאני שולל את זה, אפשר לשלול את זה בשתי צורות. אפשר להגיד אני לא רוצה שתהיה עם תפילין, לא שאני רוצה שתהיה בלי תפילין, לא אכפת לי. אין לי את הרצון שתהיה עם תפילין. מה כן? תהיה עם, תהיה בלי, תהיה על הירח, תעשה מה שאתה רוצה. בסדר? לא נכון שיש לי את הרצון שתהיה עם תפילין. לעומת זאת אני רוצה שתהיה ללא תפילין זה מינוס אחד. אני רוצה שתהיה בלי תפילין. זה פוזיטיבית על המצב המנוגד. זה לא שקול לוגי. זה שני סוגי שלילה שונים. אוקיי? אז לכן הטענה שאומרת אני רוצה שתהיה עם תפילין והטענה שאומרת יש לאו להיות בלי תפילין הן לא טענות שקולות. לא פרקטית, קודם כל במובן, במשמעות. המשמעות היא שונה, עוד מעט נגיע לפרקטיקה, אבל המשמעות היא שונה, אתם מסכימים, נכון? יש הבדל. בוא ננסח את ההבדל הזה עכשיו. ננסח את זה ככה. מצוות עשה מצביעה על מצב רצוי. נגיד אומרים לי אני רוצה שתהיה עם תפילין, מה זה אומר? היותך עם תפילין זה מצב רצוי, אני רוצה שתימצא בו. אוקיי? מצוות לא תעשה זאת הצבעה על מצב אסור, מצב לא רצוי, מצב שלילי. שהוא לא רצוי אלא הוא לא רצוי, זאת אומרת מצב שלילי. וכשאומרים לי נגיד אני לא רוצה שתהיה ללא תפילין, לא אומרים לי שהמצב עם תפילין הוא מצב חיובי. אומרים לי שהמצב שאתה בלי תפילין הוא מצב שלילי. עכשיו בשני המקרים לכאורה אומרים לי בעצם תניח תפילין. במקרה הראשון אומרים תניח תפילין כי זה פעולה חיובית. במקרה השני אומרים לי תניח תפילין כי אם תהיה בלי תפילין המצב הוא שלילי. אבל אתם מבינים שזה דבר שונה? אמירה שונה לגמרי. במקרה השני אין ערך להנחת התפילין. זה רק הדרך שלי לברוח מהמצב שבו אני נמצא בלי תפילין. הדרך היחידה זה להניח תפילין. או למשל, מה יקרה אם אני אהיה במצב שאני אנוס ולא יכול להניח תפילין? במצב כזה מבחינת הלאו אין בעיה, נכון? לא עברתי על הלאו כי אני אנוס. אבל את העשה לא קיימתי. תכלס אי אפשר להגיד שהנחתי תפילין. לא נכון שלא הנחתי תפילין, במובן הרעיוני לא הנחתי תפילין, אבל במובן של הלאו לא נכון שלא הנחתי תפילין כי אני אנוס, אני פטור. אבל גם לא נכון שכן הנחתי. אז אם זה היה מצוות עשה ואני אנוס על זה, אונסא לאו כמאן דעבד בלשון הגמרא. אם זאת מצוות עשה ואני אנוס, תכלס מצוות עשה לא קיימתי. אבל אם זה לאו שאומר לי אל תהיה בלי תפילין, מה אתם רוצים? לא עברתי על הלאו, הייתי אנוס. אונסא כמאן דלא עבד, זה כולם מסכימים. אבל אונסא לאו כמאן דעבד, זה מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן. בבלי וירושלמי הופכים את הדעות, אבל זה עדיין מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. זאת אומרת יש הבדל, וזה למשל זאת דוגמה להבדל בין לאו לבין עשה, שאלת את ההבדל המעשי, זה ההבדל המעשי. נגיד אם קניתי בית ואין לי מעקה על הגג, אז מה עשיתי? מכרתי את הקומה העליונה לגוי. עכשיו אני לא חייב כבר לשים את הגג, הגג לא שלי. לא חייב לשים מעקה על הגג. אי אפשר להגיד שעברתי על הלאו של לא תשים דמים בביתך, אבל אפשר להגיד שקיימתי את העשה של ועשית מעקה לגגך? לא קיימתי את העשה. לא הייתי צריך, הוא לא מוטל עליי, אבל אי אפשר להגיד שקיימתי את העשה, נכון? לעומת זאת ודאי שלא עברתי על הלאו. אין לי בית ללא מעקה. דמים אין דמים בביתי. לכן יש הבדל גדול בין הניסוח ועשית מעקה לגגך לבין הניסוח של לא תשים דמים בביתך. גם הבדל מעשי. אבל השורש של ההבדל המעשי, מה ההבדל במשמעות? ההבדל במשמעות הוא בשאלה האם המצווה מצביעה על מצב רצוי, אז זאת מצוות עשה, או שהמצווה מצביעה על מצב לא רצוי ואז זאת מצוות לא תעשה. מצוות לא תעשה מזהירה אותי מלהיות במצב איקס. מצב איקס הוא שלילי, הוא אסור. מצוות עשה אומרת לי אני רוצה שתהיה במצב וואי, או היפוך מצב לא איקס, וזה לא אותו דבר. יש לזה כל מיני השלכות. אבל קודם כל לפני ההשלכות, תראו למה זה פותר לנו את הבעיה. המצב החיובי או השלילי שעליו מצביעה המצווה יכול להיות מצב שבו אני עושה משהו או מצב שבו אני לא עושה משהו. למשל מצוות השביתה בשבת, אז לפי הרמב"ם זאת מצוות עשה, נכון? כי כתוב תשבות, הניסוח הוא ניסוח חיובי. אבל הרי מבחינת התוכן שאלתי ומבחינת התוכן הביצועי זה לאו, כי זה אומר לי לא לעשות מלאכה. שביתה בשבת פירושה לא לעשות מלאכה. אז באיזה מובן זה עשה? תשובה, כיוון שבשבת מבחינת המצווה הזאת עשיית מלאכה בשבת אין בה שום בעיה. אתה צריך לשבות, השביתה היא פעולה היא מצב חיובי, אז תשבות. אבל עשיית המלאכה אין בה בעיה מצד עצמה חוץ מזה שכשאתה עושה מלאכה אתה לא שובת, אז אתה לא מקיים את מצוות העשה. כשתעשה מלאכה אתה רק מבטל עשה, אתה לא עובר על לאו. לעומת זאת התורה במקרה של שבת גם אומרת לי לא תעשה כל מלאכה. חוץ מהעשה יש גם לאו. עכשיו בהסתכלות של הלאו המצב הוא הפוך. זאת אומרת אם אני עושה מלאכה עשיתי משהו שהוא שלילי. אבל זה שלא שבתתי לא קרה כלום, לא ביטלתי פה עשה כי אין ערך חיובי בשביתה. יש ערך שלילי בעשיית מלאכה. אז יש הבדל גדול. למשל לא תעמוד על דם רעך, שזה קצת נוגד את האינטואיציה שלנו. לא תעמוד על דם רעך זה לאו. אבל מה שהוא מטיל עליי זה לעשות פעולת הצלה. אני רואה חבר טובע בנהר, אני צריך לעשות פעולה שמצילה. מצילה אותו. אוקיי? אז לכאורה זה היה אמור להיות מצוות עשה לפי הקריטריון הביצועי. למה זה לאו? זאת טענה שלי, זה שעמידה ואי-הצלה זה מצב שלילי. ההצלה כשלעצמה היא לא פעולה חיובית מבחינה הלכתית. מוסרית וודאי שכן. מבחינה הלכתית, פעולת ההצלה היא לא חיובית. עמידה מנגד בלי להציל זה מצב שלילי. עכשיו את זה מנסחים בשפה של לאו, כי הלאו בא להצביע על מצב שלילי, לא על מצב חיובי. במקרה הזה המצב השלילי הוא אי-עשייה, ולכן זה קצת דומה לעשה. אבל כיוון שהתורה מצביעה על המצב השלילי ולא על המצב החיובי, אז זה לאו, זה לא עשה. הנה ניתקנו את ההבחנה בין מצוות עשה לבין לאו מהמישור הביצועי. יכולה להיות מצוות עשה שמצווה לעשות משהו, יכולה להיות מצוות עשה שמצווה לחדול מעשייה, ויכול להיות לאו שמצווה על עשייה ולאו שמצווה לחדול. הכל יכול להיות, כל הקומבינציות קיימות, והן קיימות בהלכה. כל הקומבינציות קיימות. סתם, שתי המצוות של שבת ושתי המצוות של מעקה זה ארבעת הקומבינציות. בסדר? שתי המצוות של שבת זה מצוות עשה על מחדל ומצוות לא תעשה על מחדל. ושתי המצוות של מעקה זה מצוות עשה על פעולה ומצוות לא תעשה על פעולה. הנה ארבע, ארבעת הקומבינציות. כולן קיימות בהלכה. וזה אומר שההבחנה בין לאו לבין עשה היא לא הבחנה ביצועית. אנשים לא שמים לב לזה, כשתשאלו בני אדם מה ההבדל בין לאו לבין עשה, אז הם יענו לך מה הבעיה, עשה זה אומר לך לעשות משהו ולאו אומר לך לא לעשות. לא נכון, טעות. זה לא ההבדל בין לאו לבין עשה. אולי אמרתי, בשכבות הקדומות, בסוגיות הקדומות של הגמרא, אולי זה היה ההבדל, אבל בהלכה שלנו היום זה ממש לא ההבדל. יש הרבה מאוד חריגים שמראים שזה לא נכון. זה לא ההבדל. עכשיו תראו איך כל ההשלכות נופלות אל מקומן באופן לגמרי טבעי. מה ההבדלים שראינו בין לאו לבין עשה? הבדל אחד, על מצוות עשה מקבלים שכר. על לאו לא, כי הימנעות מלאו זה לא שכר, פשוט נשארת, היית בסדר, זה הכל. לעומת זאת, מי שעובר על לאו מקבל עונש. על עשה אין עונש, בטח לא בבית דין. ביטול עשה אין עונש. אוקיי? זה ראיתי, הזכרתי, אולי שראיתי פעם בבני ברק במספרה שמה, היה כתוב שמה מי שיושב שם שיכוון על חמש מצוות, כן? יכוון על חמש מצוות, כוונה על חמש מצוות, לא תלין פעולת שכיר, גם ביומו תתן שכרו, לא תקיפו פאת ראשכם, היה צורך בחידוש נפלא לכוונה על לאוים. אין, לאוים לא צריכים כוונה. כי לאוים אתה לא צריך לקיים, אתה רק צריך לוודא שאתה לא עובר. מצוות עשה זה משהו שדורש ממך קיום של מצווה. מצווה באמת זה רק מצוות עשה, זה לא לאו. ראינו ברמב"ם בשורש שמיני, שמשותף לשניהם זה גזירה, אבל מצווה זה רק מצוות עשה, שאתה מקיים מצווה. כשאתה נשמר מלאו אתה לא מקיים מצווה. אתה נשמר מלאו. אז מה זה משנה אם התכוונת או לא. אם לא התכוונת לא יצאת ידי חובה, לא צריך לצאת ידי חובה. אין חובה לצאת. צריך רק לא להיכשל בלאו. אוקיי? אז לכן בעצם במצוות עשה צריך כוונה, בלאו לא צריך כוונה. הנה הבדל אחד. הבדל שני, על עשה יש שכר, על לאו אין שכר. הבדל שלישי, על לאו יש עונש, על עשה אין עונש. הבדל רביעי, על לאו מוציא את כל ממונו, על עשה עד חומש. הבדל חמישי, כבוד הבריות לא דוחה לאוים, אבל כן דוחה או מאפשר ביטול עשה. גם דוחה את החובה לקיים עשה. אוקיי? איך אני מסביר את כל ההבדלים האלו? לאור ההשוואה שעשיתי כאן, אני חושב שההבדל הוא הבדל מאוד פשוט. הגזירה של כל ההבדלים האלה, שכל ההשלכות האלה מההבדל שעשיתי, היא מתבקשת. בעצם מה אני אומר? מצוות עשה אומרת לי תהיה צדיק. אם תהיה במצב איקס אתה צדיק. נכון? זה מה שהיא אומרת לי. מצב איקס הוא חיובי. אם תהיה שם אתה צדיק. מצוות לא תעשה אומרת לי אם תהיה במצב לא איקס, אם לא תהיה במצב איקס אלא במצב לא איקס, אתה רשע. אם אתה תהיה במצב איקס אתה לא צדיק, אתה רק לא רשע, לא היית במצב לא איקס. נכון? זה בעצם ההבדל בין לאו לבין עשה. עכשיו אם ככה אז הכל ברור. כשאני עושה, אם יש מצוות עשה לעשות איקס ועשיתי, אני צדיק, מגיע לי שכר. אבל אם יש מצוות לא תעשה על להיות במצב לא איקס ולא נכשלתי, זאת אומרת הייתי במצב איקס, לא הייתי במצב לא איקס שהוא מצב שלילי, מגיע לי שכר? על מה? לא עשיתי שום דבר חיובי, רק נמנעתי מלעשות דבר שלילי. למה שיהיה לי שכר? לגבי העונש הפוך. אם אתה עשית משהו שלילי מגיע לך עונש. אם לא עשית משהו חיובי, לא תקבל את אות הנשיא למתנדב. אוקיי? אבל אתה לא מגיע לך עונש על דבר כזה, על זה שאתה לא צדיק. לא יגיע לך שכר. ולצדיקים מגיע שכר. אוקיי? אז כל ההשלכות האלו, למה צריך להוציא את כל ממונו על מצוות לא תעשה? כי מצוות לא תעשה זאת עבירה חמורה. להוציא את כל ממונו בשביל לקיים מצוות עשה בשביל להיות צדיק, זאת לא דרישה כל כך בסיסית. לא צריך להוציא את כל ממונך, עד חומש אתה צריך להוציא, לא יותר מזה. זאת אומרת, כל ההשלכות ההלכתיות של ההבדל בין לאו לבין עשה בעצם נגזרות בצורה אני חושב טבעית לגמרי מההבדל שהצבעתי עליו כאן. לא פחות טבעי ואולי אפילו יותר מאשר במישור הביצועי. המישור הביצועי בעצם צריך להניח שפעולה שלילית פעולת עבירה אקטיבית זה משהו חמור יותר מאשר עבירה בשב ואל תעשה פיזית, זאת אומרת מאשר לשבת ולא לעשות משהו. אבל זה לא תמיד נכון. למה שיהיה קשר בין חומרת העבירה לבין אופן העשייה של העבירה? אם זה פעולה אקטיבית או חוסר פעולה? אם הדבר הזה הוא חמור, אז יכול להיות שהוא חמור גם במחדל. לעומת זאת, איך שאני אומר זה יוצא באופן הכי טבעי שיש, לפי הקריטריון הנקרא לו המהותי ולא הביצועי. לפי הקריטריון המהותי, אז ברור שללהיות צדיק זה יותר גדול מאשר לא להיות רשע. אבל להיות רשע זה הרבה יותר חמור מאשר לא להיות צדיק. אוקיי? זה מעצם ההגדרה של המושגים.

[Speaker E] בדיוק. ככה יותר מוחשי.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. אני חושב שהמשל הזה הוא המשל הכי טוב שמלווה אותנו בעניין הזה. מצוות עשה זה אחד, תהיה במצב חיובי. מצוות לא תעשה אומרת שמינוס אחד הוא מצב שלילי, ואפס יכול להיות או ביטול עשה או אי מעבר על לאו. זה כאילו לא עשית כלום, אתה לא צדיק ולא רשע, אתה בינוני. אוקיי? זה בעצם המשמעות. אולי אני אנסח את זה דרך, דיברתי על הדבר הזה פעם עם איזה פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, אלון הראל. הפנו אותי אליו בתור מישהו שככה עוסק הרבה בשאלות פילוסופיות של המשפט, כי עניין אותי איך העולם המשפטי תופס את ההבדל בין עשה לבין לאוים. אני טוען שבחוק הישראלי אין מצוות עשה, יש רק לאוים. בכלל בחוק משפט, חוק הישראלי זו דוגמה. אז הלכתי לדבר איתו והעליתי בפניו את הטענה הזו, והוא אמר מה פתאום, יש הרבה מצוות עשה. יש מצוות עשה לשרת בצבא, יש מצוות עשה לשלם מיסים. יש כמובן איסורים, לא תרצח, לא תגנוב. למרות שהאיסורים אגב, אתם יודעים, אין חוק שאוסר לרצוח או לגנוב. כתוב שהרוצח עונשו כך וכך, שהגונב עונשו כך וכך. לא כתוב שאסור לרצוח ושאסור לגנוב. יש פרשנויות ליברליות לחוק שטוענות שבאמת החוק לא יכול לאסור עליי ולא לצוות עליי שום דבר, אני אדם אוטונומי, סוברני לעשות מה שאני רוצה. החוק לא יכול לקבוע לי, החוק מדבר אל מי שעובד אצלו, את השוטרים והשופטים, הם עובדים אצל החוק. אז אומרים לו תראה, אם מישהו עשה ככה, אתם צריכים לתת לו עונש כזה וכזה. אבל אתה לא יכול לדבר עם האזרח, האזרח הוא יצור אוטונומי שאף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות. טוב, נשמע לי קצת פלפולי. בכל מקרה, אבל לענייננו, הטענה שלו הייתה ברור שיש חובות עשה ויש חובות לא תעשה. מה הוא מניח כמובן? את ההבחנה הביצועית, נכון? למה התשלום מיסים ושירות בצבא הוא אחר מאשר לא לרצוח? כי זה דורש ממני עשיית פעולה, ללכת לשלם או ללכת לשרת בצבא, אז זה דורש ממני עשיית פעולה, מבחינתו היה ברור שזאת מצוות עשה. אבל אם אני מקבל את הקריטריון המהותי, לא יודע איך לקרוא לו אפילו, הנורמטיבי, שמבחין בין לאו לבין עשה, לא הביצועי, בהסתכלות הזאת לדעתי אין בחוק שום מצוות עשה, רק לאוים. יש ערך חיובי בהרבה דברים, אבל השאלה אם החוק רואה בזה מצוות עשה, זה לא אותו דבר. זאת אומרת, כשנגיד כשהיה ויכוח על החוק של חנן פורת לא תעמוד על דם רעך, האם להכניס את זה לחוק, כן, מה שנקרא בעולם חוק השומרוני הטוב. אז בהרבה מערכות משפט בעולם לא מכניסים את החוק הזה. עכשיו אף אחד לא יגיד שזה לא חיובי להציל מישהו שנמצא בצרה. לא היה לו ערך משפטי? לא, אני אומר ערך משפטי אין, ערך מוסרי יש, אבל מוסר זה לא חוק, שני דברים. מה שהטענה בסופו של דבר בדיון על החוק הזה של לא תעמוד על דם רעך, אף אחד לא יתווכח על זה שמן הראוי לעזור למישהו שנמצא במצוקה. אין ויכוח על הדבר הזה. אבל היה ויכוח נוקב האם להכניס את זה לספר החוקים. כי השאלה הייתה האם ראוי שהחוק יחייב את זה. מה אני חייב לעזור למישהו שנמצא במצוקה? לא חייב, אני לא אסור לי לגרום לו מצוקה. אבל לא חייב לעזור לו, אני לא אשם בזה, המשטרה שתעזור לו, יש אנשים שמקבלים בשביל זה משכורת. זה נשמע נורא ציני ונורא לא מוסרי. בסדר, מוסרית אני באמת לא בסדר. אבל השאלה אם החוק יכול לדרוש ממני את הדרישה הזאת. מה עומד ברקע? מבחינת החוק אין דבר כזה חוק שאין בצידו סנקציה. אם החוק מחייב אותי לעשות משהו ולא עשיתי, מוטלת עליי סנקציה. חוק שלא מוטלת בצידו סנקציה הוא לא חוק. זו התפיסה המשפטית המקובלת. אתם מבינים מה זה אומר. זה אומר שכל החוקים הם לאווים. כי חייב להיות עונש על מי שעובר על החוק. ומצוות עשה במהותה זאת מצווה שאנחנו מצפים ממך לעשות משהו, אבל אין עונש אם לא עשית. אין דבר כזה בחוק. חוק שאין בצידו עונש הוא לא נתפס, אין חיה כזאת. תראו, יש עוד משפט, נפל לי האסימון הזה פעם. הרבה פעמים אתם יודעים נותנים עונש שקל, כי רוצים להגיד זאת נורמה שאני לא מוכן להעניש עליה אבל החוק אומר ואין חוק בלי עונש. על לא תעמוד על דם רעך למשל כבר היו מקרים שהענישו מישהו בקנס של שקל. נדמה לי שגם על אי מניעת פשע חוץ ממרגלית הר שפי שחטפה על זה, אבל נדמה לי שהיו כאלה שנשפטו על זה וגם כן קיבלו איזה שקל או משהו כזה. זאת אומרת השופט בעצם אמר עזבו אותי זה לא אמור להיות חוק בספר החוקים. אבל האינדיקציה היא שהוא לא הטיל על זה עונש. זאת אומרת כי באמת חוק במהותו זה בעצם לאו. איפה נפל לי האסימון בעניין הזה? כשהייתי בירוחם בסוף הקדנציה שלי שם, היה שם איזה ראש מועצה מושחת מאוד, והוא פשוט הרס את העיירה מן השיתין. וככה זה נמשך המון זמן, הוא התעלל שמה בעובדים ובתושבים, והיה פה גם אלימות וכל מיני דברים כאלה. אז התחלנו באיזשהו מאבק להדיח אותו. ואספנו כל מיני נתונים על פעולות שהוא עשה, פעולות לא חוקיות שהוא עשה, דברים שערורייה. והוא עשה כאלה מאה בשעה, זאת אומרת זה לא כמויות בלתי נתפסות. עכשיו התחלנו לרוץ אחרי משרד הפנים והמשטרה והגשנו תלונות ועם כל העשינו את כל האיסוף החומרים והכול. אף אחד לא עניין אותו שום דבר כמובן. זה ירוחם, זה לא תל אביב. אז זה לא עניין את אף אחד. שנה שלמה זה לקח בסוף הדיחו אותו איכשהו וגם כן רק בגלל שזה הגיע איכשהו לטלוויזיה. אבל תוך כדי זה פתאום נפל לי האסימון שיש פה איזושהי אסימטריה מהותית בינו לבינינו. אנחנו כל אחד יש לו את העבודה שלו, את העיסוקים שלו, הוא ראש המועצה זה תפקידו. עכשיו הוא עושה מאה עבירות בשעה, פחות או יותר, אולי אני מגזים קצת אבל חמש עבירות בשעה זה נשמע לי כבר די ריאלי למה שהוא עשה שם. אוקיי, עכשיו מה קורה? העבירות האלה ברובן כדי להיות קיצוניים אפשר לראות בזה משהו פלילי. אתה צריך בשביל זה ראיות טובות, הרף הפלילי הוא רף גבוה. זאת אומרת אתה צריך להוכיח דברים בצורה שהיא מעבר לכל ספק סביר. אוקיי? אבל עבירות מנהליות היו שמה כן, כמו שאמרתי חמש בשעה. עכשיו מה זה עבירה מנהלית? נגיד הוא הוציא משהו בלי מכרז. עבודה של המועצה בלי מכרז, הוא מסר את זה למישהו בלי מכרז. עכשיו נגיד שעברת את כל דרך הייסורים, עברת את הנתונים, הגיע לאוזניך בכלל שמועה שהוא עשה מסר משהו בלי מכרז, אספת את הנתונים, הגשת תלונה במשטרה, משרד הפנים, התלוננת, הכול בסדר, ניהלת משפט, שילמת מלא כסף לעורך דין, ניהלת משפט, אחרי שנה המשפט הסתיים והתברר שבאמת פעל לא בסדר. מה התוצאה? מבטלים את המכרז, אומרים לו תעשה עוד מכרז. זהו. אז בעצם מבחינתו זה הימור לרווח בלבד. נכון? הוא מהמר, הוא עושה את העבירה, לכל היותר יגידו לו הפעולה לא חוקית, תחזור חזרה תעשה את זה בדרך לפי החוק. זאת אומרת תעשה את זה במכרז. פשוט מה הוא הפסיד? גם ככה הוא היה צריך לעשות את זה במכרז. אז הוא מנסה. אין עונש. כל עוד זה לא עבר את הרף במשפט המנהלי, כל עוד זה לא עבר את הרף הפלילי אין עונש. כל מה שיש זה שמבטלים את התקינות של הפעולה המנהלית שהוא עשה. זה הכול. עכשיו אתם מבינים איזה מאמצים צריך להשקיע בשביל לעשות את כל. ואחרי שנה לכל היותר יבטלו את זה ויגידו לו תעשה מכרז. והוא עושה חמש כאלה בשעה. איך אפשר להתמודד עם דבר כזה? אי אפשר להתמודד עם דבר כזה. זה אומר שכשיש ענף בחוק, חוק המנהלי, יש ענף בחוק שאין בצידו סנקציה, אז זה לא חוק, זה המלצה. ואם אלו המלצות הוא יחליט אם הוא מקבל את ההמלצה הזאת או לא. וזה בדיוק מה שהוא עשה, זה המלצות. הוא במקרה לא קיבל את ההמלצות האלה. אוקיי? זה הכל. שום מחיר. המחיר, יש פה איזה רציונל שהמחיר יהיה בקלפי. כן? זאת אומרת אם הוא התנהג לא בסדר אז לא יצביעו בשבילו. מה זה שטויות? זה מצב אבסורדי. אבל באמת בתפיסה הפשוטה בחוק הפלילי כמובן, עוד פעם גם בחוק המנהלי כשאתה מספיק קיצוני זה נקרא שעברת את הרף הפלילי. ואז גם יוטל עליך עונש. יעכבו אותך אישית. מה? יעכבו אותך אישית. נכון, בדיוק. זה אינדיקציה לזה שבנגיד בעולם ההלכתי, אז מצוות עשה יש לה משמעות כי יש פרסים בעולם הבא, הקדוש ברוך הוא, לא יודע, אבל הוא נותן איזשהו שכר על מה שאנחנו עושים גם כן. אז יש משמעות להגיד לי יש מצוות עשה לעשות את זה גם אם אין עונש בצידה. בסדר? אבל בעולם המשפט אין לזה משמעות.

[Speaker G] חוק השירות הלאומי הוא לא חוק כזה שמאפשר לך לעשות שירות לאומי ויש לך שכר בצידו? מה זה שכר? התנאים של השירות.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה התנאים? כי אתה זכאי לתנאים, זה לא שכר. ממי? כן, לא נקרא לזה שכר, אתה מקבל פרס על זה שעשית שירות לאומי. יש לך תנאים, כמו משרתי צבא נגיד יש נקודות במס או דברים מהסוג הזה. זה איזשהו בונוס לעודד שירות בצבא. אני לא חושב שנכון לקרוא לזה שכר. זאת אומרת זה לא יודע, זו שאלה מינוחית קצת השאלה אם לקרוא לזה שכר. בתפיסה הפשוטה שכר על מעשה טוב מקבלים בבית הנשיא. וזה לא תפקידו של החוק. זאת אומרת החוק מעניש את מי שעבר עליו. עכשיו כשאני לא משלם מיסים אני אחטוף ואני אשב בכלא או אחטוף קנס, לא משנה, אבל אני אחטוף. כשאני לא משרת בצבא אלא אם כן אני מאלה שפטורים, אז אני אחטוף. אוקיי? אבל אין שכר אם אני כן אעשה את זה. לכן גם השירות בצבא ותשלום המיסים זה לאווים זה לא מצוות עשה. זה לאווים כאלה שדורשים ממני עשייה. יש לאווים כאלה, גם בהלכה יש לאווים כאלה, וזה מה שמבלבל. אבל בהגדרה המהותית בהבדל בין לאו לבין עשה כל החוקים הם לאווים. הם לא עשים. אוקיי זה נקודה מעניינת כי בהלכה יש עשה ויש לאו, בחוק אין, יש רק לאו. אבל זה כמובן אם אנחנו לא מדברים על המישור הביצועי אלא על המישור הנורמטיבי. אחרי שהוא הביא לי דוגמה אחרי שדיברנו הוא הבין למה אני מתכוון, אז הוא הביא לי דוגמה יפה. רוברט נוזיק. יש פילוסוף של המשפט בשם רוברט נוזיק, יהודי אמריקאי, רוברט נוזיק. יהודי שיש לו כמה רעיונות מאוד מעניינים. והוא שאל פעם שאלה למה החוק אוסר סחיטה ומתיר פיתוי? אם אני רוצה לפתות אותך לעשות משהו אני אומר אם תעשה את זה תקבל אלף שקל. מותר לי? כן, כל חוזה עבודה הוא כזה, נכון? זאת אומרת אם תעשה כך וכך תקבל ממני כך וכך כסף. וודאי שמותר. אבל סחיטה אסור. זאת אומרת אם לא תעשה את זה אני אקח לך אלף שקל. זה אסור. עכשיו מה ההבדל? בשני המקרים אני מציע לבן אדם שתי אופציות שהפער ביניהם הוא אלף שקל. למה זה מותר, פיתוי מותר בחוק וסחיטה אסורה? בסדר ברורה השאלה והתשובה ברורה? אפשר לנסח את זה בכמה צורות אבל בניסוח איך שאני אמרתי קודם השאלה היא לא רק שאלה הפרשית. כמו שיש בפיזיקה יש הפרש פוטנציאלים. לא משנה מה המתח בנקודה מסוימת השאלה מה המתח ביחס לנקודה אחרת. אין משמעות למספר המוחלט של מתח של פוטנציאל בנקודה מסוימת. זה עניין הפרשי. בסדר זה גודל הפרשי. אוקיי? בעולם הנורמטיבי הסקאלה היא לא סקאלה הפרשית היא סקאלה מוחלטת. זאת אומרת להציע לך לשלם לך אלף שקל זאת פעולה מותרת. לא לשלם ולא לקחת לך כסף פעולה נהדרת. לקחת ממך אלף שקל בלי שתסכים זאת פעולה אסורה. אוקיי? עכשיו כשאני מציע לך הצעה, הצעת עבודה, אם תעשה כך וכך תקבל אלף שקל. אוקיי? מה שתי האלטרנטיבות? תעשה תקבל אלף שקל, לא תעשה לא תקבל. שני הצדדים של המטבע הם חוקיים. מותר לי לשלם לך אלף שקל ומותר לי לא לשלם לך. נכון? הכל בסדר. כל עוד לא התחייבתי, כן, או לא עשית את מה שהתחייבת, אז אני לא צריך לשלם לך. אז כיוון ששני הצדדים חוקיים, אז חוזה כזה הוא חוקי. אבל סחיטה, אם תעשה את זה אני לא אקח לך אלף שקל, אם לא תעשה את זה אני אקח לך אלף שקל. הצד הראשון הוא חוקי. לא אקח לך אלף שקל, מותר לא לקחת אלף שקל ממישהו. אבל לקחת אלף שקל אסור. הצד השני הוא לא חוקי. נכון? ולכן זאת עסקה שאחד הצדדים שלה הוא לא חוקי. וכמובן ממילא גם הצד השני לא, כי הצד הראשון מושך בעורפו של הצד השני. הוא יעשה את זה ואז אני לא לוקח ממנו כסף ולכאורה הכל בסדר, אבל הוא עשה את זה כי אם הוא לא היה עושה הייתי לוקח לו, וזה לא היה בסדר. האי חוקיות של צד אחד כמובן מקרינה על מה שקורה גם בצד השני. אם זאת האלטרנטיבה אז אין לו ברירה אלא לעשות. אבל לענייננו מה בעצם זה אומר? זה בעצם אומר שבסולם הנתינה לקיחה של הכסף יש אפס מוחלט. שלתת אלף שקל זה חיובי, לקחת אלף שקל זה שלילי, לא לתת ולא לקחת זה אפס. השאלה היא לא שאלה הפרשית, השאלה איפה אתה נמצא ביחס לסולם המוחלט. כשאתה נמצא מתחת לאפס המוחלט זה לאו. לקחת כסף ממישהו בלי רשות זה לאו, זה איסור. כשאתה נותן למישהו כסף, צדקה נגיד, זה מצוות עשה, כן? אתה נותן לו כסף מעבר למה שהיית חייב. אתה לא נותן ולא לוקח, אז הכל בסדר, אתה בינוני. אתה מדבר על עונש בידי שמיים? מדבר על עונש בית דין, לא עונש בידי שמיים. על המצוות שבידי שמיים המצוות חיוביות מה שנקרא, עוד נגיע לזה. אני אגיע לזה, כמעט כל המצוות, אני אגיע לזה. אבל כרגע אני מדבר באופן עקרוני בבית דין. אוקיי? אז הטענה, בעצם מה שזה נקרא הפרדוקס של רוברט נוזיק בין פיתוי וסחיטה, בעצם מה שהוא מגלה לנו זה שפיתוי וסחיטה זה לא שני צדדים של אותה מטבע. בשני המקרים יש הפרש של אלף שקל בין שתי האלטרנטיבות שאני מעמיד בפניך. אבל יש הבדל בין להגיד זה אפס מול אחד לבין להגיד זה מינוס אחד מול אפס. למרות שבשני המקרים ההבדל הוא אחד בין שתי האפשרויות, אבל לא ההבדל קובע, השאלה איפה אתה נמצא בסקאלה. וזה בעצם שיקוף של אותו עניין. לקחת למישהו כסף זאת עבירה כי פגעת בזכויותיו. כשאתה לא פוגע בזכויותיו ולא נותן לו שום דבר זה ניטרלי. לפגוע בזכויות קיימות של מישהו זאת עבירה, להרבות זכויות זאת מצווה. אוקיי? זה בעצם המשל לעניין שלנו. אז בשורה התחתונה בעצם אנחנו מגיעים למסקנה שההבדל בין לאו לבין עשה הוא לא במישור הביצועי אלא במישור הנורמטיבי. מצוות עשה אומרת לך תהיה צדיק, תעשה איקס בשביל להיות צדיק. אם לא עשית איקס אתה לא צדיק אבל גם לא רשע, בינוני. מצוות לא תעשה אומרת לך אל תעשה וואי כי מי שעושה וואי הוא רשע. לא עשית וואי, אתה בינוני. לא עשית מצווה אבל לא נכשלת, לא נהיית רשע. אפשר לקרוא לזה אולי מקל וגזר. אוקיי? בעצם הגזר זה השכר שאתה מקבל על מצוות עשה, המקל זה העונש שאתה מקבל על לאו. כשאני אומר לך פעולה של מקל וגזר מה זה בעצם אומר? השאלה אם אני מגדיר את המשימה שאני רוצה שתבצע כמצוות עשה, זה דרך הפעולה שמכונה גזר. זאת אומרת אם תעשה את זה תקבל גזר. וכשדרך הפעולה של מקל זה בעצם להגדיר את מה שאני רוצה שלא תעשה כלאו, ואם תעשה את זה תקבל מכות. אוקיי? פה בהקשר הזה אני רוצה להראות לכם דברים מעניינים שאומר הרמב"ן. הרמב"ן בפרשת יתרו. זה מאמר שהעליתי גם למודל מי שרוצה יכול לראות את זה שמה, מאמר על השורש השישי. ואמת הוא גם כן, הוא מדבר פה בפירוש על עשרת הדיברות, הרמב"ן על התורה בשמירת שבת. ואמת הוא גם כן, כי מידת זכור רמזו או רמזוה במצוות עשה, והוא היוצא ממידת האהבה, והוא למידת הרחמים, כי העושה מצוות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו. ומידת שמור במצוות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו. ולכן מצוות עשה גדולה ממצוות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו. ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה. בעצם אומר את מה שאני אמרתי קודם. הוא אומר מה זה מצוות עשה? זה לקיים משהו שאתה עושה את זה מתוך אהבה. אתה רוצה, הקדוש ברוך הוא אומר זה מצב רצוי בעיניי. אם אני אוהב את הקדוש ברוך הוא אני רוצה להיות במצב שרצוי בעיני הקדוש ברוך הוא. אם אני ירא מהקדוש ברוך הוא אז אני רק אשמר לא להיות במצב שאותו הוא לא רוצה. אני אזהר לא לעשות משהו שהוא נגד רצונו אבל לא בהכרח אעשה את מה שכן לרצונו. לכן בעצם מה שהוא קורא פה אהבה ויראה זה מה שאני קראתי קודם להיות צדיק או לא להיות רשע. אוקיי? אם אני רק ירא אז אני אקפיד לא להיות רשע כדי לא לחטוף עונש. אם אני אוהב אז אני גם ארצה להיות צדיק. בסדר? עכשיו הוא מסביר בהבדל הזה את הכלל שעשה דוחה לא תעשה. זה מעניין ותראו את ההמשך. ומפני זה יהיה העונש במצוות לא תעשה גדול ועושים בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושים בו דין במצוות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, זה כפייה על המצוות שסנהדרין היו מכים אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו. בסדר? אבל זה לא עונש, זה רק כפייה על המצוות כדי שהוא יבצע מה שהוא צריך. אז הוא אומר פה בעצם יש כמה השלכות להבחנה הזאת בין עשה לבין לאו. הוא אומר זאת הסיבה שהעונש במצוות לא תעשה יותר גדול מאשר במצוות עשה מצד אחד. מצד שני הוא אומר מצוות עשה יותר גדולה ממצוות לא תעשה כי אהבה גדולה מהיראה. אז למה העונש על לא תעשה יותר גדול הרי המצוות עשה יותר גדולה ממצוות לא תעשה? ודבר שלישי זה למה עשה דוחה לא תעשה לפי זה. אם אתה אומר לי שעשה יותר גדול אני מבין, אם אתה אומר לי שהעונש על לאו הוא יותר גדול מאשר על ביטול עשה אז איך זה מתיישב עם זה שעשה דוחה לא תעשה? מבחינת הרמב"ן כל הדברים האלה הם השלכה של אותו הבדל שציינתי קודם. טוב זה שני הפכים. מצד אחד אתה אומר לי העשה יותר גדול ולכן עשה דוחה לאו, מצד שני אתה אומר לי ולכן העונש על לאו יותר חמור. אז אומר השדי חמד שקיום מצוות עשה הוא יותר גדול מאשר קיום מצוות לא תעשה, זאת אומרת הישמרות מלהיכשל במצוות לא תעשה. אבל מעבר על לא תעשה הוא יותר חמור מאשר לא להיכשל במצוות, מאשר לא לקיים מצוות עשה. אין שום סתירה זה פשוט שני צדדים של המטבע. במישור הקיום, קיום של מצוות עשה יותר גדול מהימנעות מלאו, כאן אתה צדיק וכאן אתה רק לא רשע. אבל במישור האי-קיום, הצד העברייני, אם אתה עובר על לאו אז אתה רשע. אם אתה לא מקיים מצוות עשה אז אתה לא צדיק. ברור שלהיות רשע יותר חמור מלהיות לא צדיק. אז אם ככה הכל בסדר. כי מצד אחד אתה אומר לי קיום העשה יותר חשוב מקיום הלאו, נכון? לכן העשה יותר גדול, האהבה יותר גדולה מהיראה. מצד שני אומר הרמב"ן אבל העונש על הלאו יותר גדול מאשר על העונש על העשה. למה? כי העונש ניתן על המעבר. המעבר על הלאו הוא יותר חמור מאשר ביטול עשה. אז על לאו נותנים עונש, לא נותנים עונש למי שלא צדיק, נותנים עונש למי שרשע. ולכן אין סתירה בין שתי האמירות האלה, זה שני צדדים של אותה מטבע. בגלל שהעשה קיומו יותר גדול מקיום של לא תעשה. מצווה שהיא מצווה קלה, ההימנעות ממנה זאת דרישה בסיסית. ואם לא נמנעת מזה אתה רשע יותר גדול מאשר מישהו שנמנע ממשהו גדול. משהו גדול יותר קשה לקיים. אז אם לא עשית את זה אתה רשע פחות מאשר אם לא עשית מצווה קלה. דברים שאדם דש בעקביו, אוקיי? כי זאת דרישה בסיסית. מי שלא רצח הוא צדיק יותר גדול ממי שנתן צדקה או פחות גדול? כנראה פחות גדול, נכון? אבל רצח הוא עבירה הרבה יותר חמורה מאשר לא לתת צדקה. זה לא אבל, זה זה. בגלל שרצח הוא כל כך חמור, הדבר אלמנטרי לא לרצוח. זה שלא רצחת זה לא איזה מעלה גדולה. מה זאת אומרת? לתת צדקה זאת מעלה. לא נתת צדקה? אתה לא במעלה הזאת. אבל לא עברת עבירה, אתה לא רוצח. זאת אומרת, יש פה היפוך מגמה בין הקיום לבין הביטול. אם בקיום מצוות עשה אחת או מצווה אחת יותר חשובה ממצווה שנייה, בביטול בדרך כלל המצב יהיה הפוך. הביטול של מצווה ב' יהיה יותר חמור מאשר הביטול של מצווה א'. וזה מה שהרמב"ן אומר כאן. אין סתירה בין שתי האמירות של הרמב"ן, וזה בעצם שיקוף של התמונה שתיארתי קודם. הערה מעניינת וזה שווה שיעור לעצמו, אני רק אעשה את זה בקצרה, איך מזה יוצא שעשה דוחה לא תעשה? הרמב"ן קושר את זה לצד הקיום, לא לצד הביטול. נכון? אומר עשה דוחה לא תעשה כי מצוות עשה יותר חשובה ממצוות לא תעשה. אבל מצד שני מעבר על לא תעשה יותר חמור ממעבר על עשה. אז למה אתה מסתכל על צד הקיום ולא על צד הביטול? איך מהתמונה שתיארתי כאן, בקיצור, מהתמונה שתיארתי כאן, האם אפשר לגזור מזה שעשה דוחה לא תעשה? למה לא? זה לא אותו דבר. לקיים ולעשות רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מהלא לעשות. לא, זה אותו דבר, זה הנימוק שדיברתי עליו. זה לא משהו אחר. להיות צדיק זה יותר טוב מאשר לא להיות רשע. זה סבבה. למה? למה צד הקיום, בואו ננסח את זה ככה, תראו. בעצם כשאני אדבר נגיד אין לי קמח למצה, רק קמח מן החדש. אוקיי? עוד לפני יום הנף, אני מדבר על הלילה הראשון של פסח, לפני יום הנף הקמח מן החדש עדיין אסור. עכשיו אין לי קמח אחר. אז עשה דוחה לא תעשה. אני אאפה מצה מקמח חדש ואני אוכל אותה. עשה דוחה לא תעשה. אוקיי? עכשיו למה אני מגיע למסקנה שעשה דוחה לא תעשה? בואו נעשה את החשבון. יש לי שתי אפשרויות לפעול. אפשרות אחת זה לא לעשות מצות. לא רוצה לעבור על איסור חדש ואין לי קמח אחר, אז אני לא עושה מצות. מה קורה במצב הזה? יש לי ביטול עשה, נכון? כי לא אכלתי מצה, אבל לא עברתי על לאו של חדש. אז יש לי ביטול עשה. מה קורה במצב ההפוך? במצב ההפוך אם אני מחליט כן לאפות מצות מן החדש ולאכול אותן, יש לי מצוות עשה של אכילת מצה ויש לי איסור של חדש, לאו של חדש. אוקיי? אז בעצם יוצא ככה: אם אני מקיים את העשה, אז יש לי קיום של העשה ומעבר על הלאו. אם אני לא מקיים את העשה, יש לי קיום של הלאו ומעבר של העשה, נכון? עכשיו אמרתי שהיחס קודם הוא יחס של תמונת מראה. זאת אומרת, הקיום של העשה הוא ערך חיובי גדול, ההימנעות מהלאו הוא ערך קטן. המעבר על הלאו הוא ערך שלילי גדול, הביטול עשה זה ערך שלילי קטן. אז תכל'ס בעצם יוצא שזה שקול. כן לעשות את המצווה או לא לעשות את המצווה זה שקול. אם אני אעשה את המצווה, אז יש לי אחד ומינוס אחד שיוצאים לאפס, נכון? אם אני לא מקיים את המצווה, אז יש לי אפס ואפס ששוב פעם יוצא אפס. אז איך יוצא מכאן שעשה דוחה לא תעשה? אולי זה מצד מישור אחר, שיותר להתמקד בעשה טוב מאשר סור מרע? אני אומר אולי זה לאו דווקא בגלל ה… אבל אז זה לא יוצא ממה שהוא אמר כאן. אז עיקר חסר מן הספר. הוא רצה לטעון שבגלל ההבחנה שהוא עשה כאן בין לאו לבין עשה, מכאן יוצא שעשה דוחה לא תעשה. אז צריך להוסיף עוד המון תוספות בשביל להסביר את זה. איך שהוא נראה מדבריו שהוא אומר: לא, מתוך זה תבין למה עשה דוחה לא תעשה. זה בא להבהיר לך את התמונה שהוא תיאר לך ולהגיד לך: הנה תראה, עשה דוחה לא תעשה. תראו, יש פה פספוס מסוים. לא לקיים, לא לעבור על לאו זה לא ערך חיובי קטן. אין לזה שום ערך. זה רק לא שלילי. ביטול עשה זה ערך שלילי קטן. ביטול עשה זאת עבירה. אז אם ככה זה אפס? זה אפס ברמה של, זה אפס ברמה זה להימצא במצב האפס. אבל כשנדרש ממך להיות באחד, להימצא במצב האפס זה נקרא ביטול עשה. בהגדרה ההלכתית ביטול עשה זאת עבירה קטנה לעומת לאו, כן? זאת עבירה. לעומת זאת להימנע מלעבור על לאו, זאת לא מצווה קטנה, זאת לא מצווה בכלל, בסדר, אתה רק לא רשע. אז אתם מבינים שאין פה קיזוז. אם אני אופה את המצה, אז בעצם יש לי מצוות עשה ועבירת לאו, אחד מינוס אחד יוצא אני באפס. אם אני לא אופה את המצה, יש לי ביטול עשה שזה מינוס חצי, ולא עברתי על הלאו שזה אפס. אז תכל'ס יוצא מינוס חצי. לכן עדיף לאפות את המצה ולאכול אותה. זה מה שהרמב"ן מתכוון. אני אומר, אם אני, עזבו את המודל האריתמטי עם החצי ואפס, זה החשבון, זה ברור שזה החשבון. החשבון הוא שאומר ככה, אם אתה אופה את המצה, אז עברת על לאו של חדש וקיימת את העשה של מצה, נכון? זה אחד ועוד מינוס אחד, הערך שיש לך ביד זה אפס, בהנחה שמתקזזים. אוקיי? מה קורה אם אתה לא תבחר, בוא נבדוק את האלטרנטיבה. תגיד שאני לא אופה את המצה, לא עברתי על הלאו של חדש, זה אפס, אין פה פשוט דבר חיובי, וביטלתי את העשה של מצה שזה מינוס אפסילון. אוקיי? זאת אומרת, זה מינוס קצת. לא מינוס אחד, זה לא לאו, אבל זה ערך שלילי קטן. תכל'ס, יש לי בנטו ערך שלילי קטן, אז עדיף שאני אהיה באפס. לכן עשה דוחה לא תעשה. זה החשבון. זה לא מסביר למה יש עונש בידי שמיים על ביטול עשה אולי? כי ביטול עשה הוא ערך שלילי. זה לא מסביר, זה שיש עונש בידי שמיים זה מבטא את העובדה שגם ביטול עשה יש לו איזשהו ערך שלילי, אבל אני אגיע לזה עוד מעט. זה רק אני רק בדרך לשם. אז בינתיים אני ציירתי את זה בצורה מאוד דיכוטומית, אפס, אחד ומינוס אחד. יש גם אפסילונים פה. ואז כשאתה עובר על הלא תעשה, אז אתה ב… ברור, ערך שלילי גדול, מינוס אחד. ולמה הערך של קיום עשה הוא גובר על הערך… הוא לא גובר, תסתכל, עוד פעם, אנחנו מסתכלים על זה בצורה מוטעית כאילו יש פה עשה מול לא תעשה. כשאנחנו מקבלים החלטות, זה נכון בחיים, בתורת המשחקים. כשאנחנו מקבלים החלטות, צריך לשרטט את שתי האפשרויות, או כמה אפשרויות שיש לנו, ולקבוע את המחיר של כל אפשרות. נכון? בכל אחת מהאפשרויות לראות מה המחיר שיוצא, ואני בוחר את האפשרות שהמחיר שלה הוא הנמוך ביותר, או השכר שבה הוא הגבוה ביותר, פונקציית התועלת שלה היא הגבוהה ביותר. אוקיי, כך מקבלים החלטות. כשאני מקבל החלטות אני לא שואל מה יותר חשוב עשה או לא תעשה, זאת הסתכלות לא נכונה על העניין. יש לי שתי אפשרויות, או לאפות את המצה ולאכול אותה או לא. בוא נראה מה יוצא לי אם אני כן אופה ומה יוצא אם אני לא אופה. אם אני אופה את המצה, אז קיימתי מצוות עשה זה אחד, עברתי על לאו של חדש זה מינוס אחד, תכל'ס אני עם ערך ביד של אפס. אם לא אפיתי את המצה כי לא רציתי לעבור על לאו של חדש, אז לא עברתי על הלאו של חדש, שזה אפס, וביטלתי את העשה של אכילת מצה שזה מינוס אפסילון, מינוס חצי, בסדר? מה הערך סך הכל שיש לי ביד? מינוס חצי. עדיף להיות עם ערך אפס. כשאנחנו מסתכלים על עשה מול לא תעשה זה טעות. אין פה עשה מול לא תעשה, יש פה קיום מול ביטול וביטול מול קיום. ובשני הצירים האלה היחסים מתהפכים. במצווה במישור הקיום העשה יותר חשוב מהלא תעשה, במישור הביטול הלא תעשה יותר חמור מאשר העשה. לכן להסתכל על זה בתור עשה שעומד מול לאו זה הסתכלות לא נכונה. צריך להסתכל על שתי אלטרנטיבות מעשיות ומה המחיר של כל אחת משתיהן ולהשוות את המחירים, לא להשוות עשה ולאו. אוקיי, במילים אחרות מה שהרב אומר זה שביטול עשה לא שקול לקיום לא תעשה. נכון. ביטול עשה זאת עבירה קטנה, וקיום לא תעשה זה משהו ניטרלי. נכון. עכשיו אני אנסח את זה בעוד צורה, כדי שנבין פה עוד פן. למעשה ההבדל שאני מציע כאן בין לאו לבין עשה, בעצם נעוץ בשאלה מה היחס בין מה שאני עושה לבין רצון השם. מה היחס בין מה שאני עושה לבין רצון השם. נגיד במצוות עשה הקדוש ברוך הוא אומר לי אני רוצה שתעשה איקס, שתהיה במצב איקס, לא תעשה, זה יכול להיות עשייה או מחדל, אני רוצה שתהיה במצב איקס, אוקיי? אם לא עשיתי את… לא אני לא נמצא במצב איקס, ההתנגשות שלי מול רצון השם היא התנגשות עקיפה. כי אני רק לא הייתי במצב שהוא רצה שאני אהיה, נכון? אז ההתנגשות שלי מול רצון השם היא התנגשות עקיפה, לא עשיתי משהו שהוא לא רצה, אלא לא עשיתי משהו שהוא כן רצה. אז זה עבירה פסיבית. למרות שתשימו לב, ברמה הביצועית יכול להיות שעשיתי פה פעולה אקטיבית, אבל ברמה הנורמטיבית זאת עבירה פסיבית. מבינים מה שאני אומר? הבחנה חשובה. נגיד שהקדוש ברוך הוא אומר לי לשבות בשבת. עשיתי מלאכה. אוקיי? אז הפעולה שאותה עשיתי היא פעולה אקטיבית של עבירת ביטול עשה. אוקיי? אבל ברמה הנורמטיבית, אני בעצם עשיתי פה פעולה פסיבית, כי אני רק לא עשיתי משהו שהקדוש ברוך הוא רצה, לא שבתתי. אז העבירה היא עבירה פסיבית, למרות שהיא נעשית באופן ביצועי, היא נעשית באופן אקטיבי. ברמה הרעיונית זאת עבירת שב ואל תעשה, למרות שעשיתי את זה בפעולה. זאת עבירת שב ואל תעשה, אני לא הייתי במקום שבו הייתי צריך להיות, ולא שהייתי במקום שבו לא הייתי צריך להיות. לעומת זאת שהתורה אומרת לי לא תעשה כל מלאכה, שזה לאו, ואני עשיתי מלאכה, אז העבירה פה, ההתנגשות מול רצון השם היא חזיתית, זאת עבירה אקטיבית. אני עשיתי משהו שהוא עצמו מצב רע בעיני הקדוש ברוך הוא, זאת התנגשות חזיתית עם רצון השם. זה לא לא לעשות את רצונו, זה לעשות משהו שהוא לא רוצה. אוקיי? במעקה זה מתהפך. נגיד 'לא תשים דמים בביתך' זה לאו. עכשיו איך עוברים על זה? לא בונים מעקה. זה עבירת שב ואל תעשה או עבירת קום עשה? ברמה הביצועית זה שב ואל תעשה, לא בניתי מעקה. ברמה הנורמטיבית זה עבירת קום עשה. כי הבית שלי נמצא עם דמים בביתי. זה מצב שהקדוש ברוך הוא אסר. אני נמצא במצב שהוא שלילי מצד הקדוש ברוך הוא. זאת התנגשות חזיתית מול רצון השם. לעומת זאת מצד 'ועשית מעקה לגגך', מצוות עשה, לא בניתי את המעקה. אז אני לא נמצא במצב החיובי של בית עם מעקה, אבל בית בלי מעקה הוא כשלעצמו מצד העשה הוא לא מצב שלילי. זאת התנגשות פסיבית מול רצון השם או במילים אחרות זאת בעצם עבירת שב ואל תעשה. אז אתם מבינים שהאינטואיציה שאומרת שבמצוות עשה עוברים עליה בשב ואל תעשה ומקיימים אותה בקום עשה, ובמצוות לא תעשה זה מתהפך, עוברים עליה בקום עשה ומקיימים אותה בשב ואל תעשה, היא אינטואיציה שנשארת נכונה גם לפי ההבחנה הנורמטיבית, לא רק לפי ההבחנה הביצועית. ולכן זה כל כך מבלבל. כי גם לשיטתי שזה מנותק מהמישור הביצועי, עדיין ברמה הנורמטיבית מצוות עשה מקיימים בקום עשה. לפעמים הקום עשה הזה הוא לשבת ולא לעשות. אבל זה נקרא להיות במצב שהקדוש ברוך הוא רוצה שאני אהיה. אז עשיתי את מה שהוא רצה. העשייה במקרה הזה פיזית היא חדילה, כי אני לא עושה, אבל בעצם ביצעתי את מה שהיה מוטל עליי. זאת מצווה בקום עשה ברמה הנורמטיבית, זה קום עשה נורמטיבי. זה לא קום עשה פיזי. כלומר גם המושגים קום עשה ושב ואל תעשה עוברים טרנספורמציה מהמישור הביצועי למישור הנורמטיבי. אבל הם נשארים. זה עדיין נכון שבמצוות עשה מקיימים אותה בקום עשה ועוברים עליה בשב ואל תעשה, ועל לאו מקיימים אותו בשב ואל תעשה ועוברים עליו בקום עשה. זה עדיין נכון. אנחנו נראה אולי בהמשך שבאמת יש כל מיני השלכות, השלכות הלכתיות. למשל כבוד הבריות, יש דיון באחרונים ובראשונים, האם כבוד הבריות הרי לא מאפשר לעבור על לאו, אבל כן מאפשר לבטל עשה. יש ראשונים שטוענים שזה לא נקבע לפי לאו ועשה, זה נקבע לפי השאלה אם אתה עובר עבירה במעשה או במחדל. זה מאפשר לך לחדול, לעשות עבירה במחדל, אבל לא לעשות עבירה במעשה. כלומר הקריטריון הקובע פה הוא דווקא הקריטריון הביצועי ולא הנורמטיבי. ויש ראשונים שאומרים לא, מה שקובע פה זה הקריטריון הנורמטיבי. אם זה מצוות עשה או לאו, לא משנה כרגע אם אתה עושה או לא עושה את זה בפועל. זה כנראה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש. יש קהילות יעקב ונודע ביהודה שזה כנראה מחלוקת, אולי נראה את זה בהמשך. אז אני רוצה לטעון שאין פה באמת הבדל עקרוני. גם אלה שתולים את זה במישור הנורמטיבי ולא הביצועי, עדיין מסכימים שכבוד הבריות מאפשר עבירות רק בשב ואל תעשה, אלא שלשיטתם גם עבירות שנעשות במעשה יכולות להיחשב כעבירות שב ואל תעשה אם ההתנגשות היא. מול רצון השם היא התנגשות פסיבית ולא התנגשות אקטיבית. זאת תיקרא עבירת שב ואל תעשה. המושגים קום עשה ושב ואל תעשה עוברים בעצמם איזה שהוא סוג של הפשטה. ואם אתם זוכרים בשיעור הקודם דיברתי על זה שיש תופעה, תופעה רווחת בגמרא, שככל שנוקפים דורות, גם בתוך המשנה וגם בגמרות, המושגים עוברים הפשטה. במקרה של הגדרות לאו ועשה, אז התחלנו עם זה שעשה זה לעשות משהו ולאו זה להימנע. ההגדרה היא הגדרה ביצועית. זאת ההגדרה הפשוטה. עם הזמן זה עבר הפשטה. והפשטה הזאת בעצם אומרת לי אני עדיין מדבר על שב ואל תעשה וקום עשה, אבל זה כבר לא ביצועי במובן הפיזי אלא זה באיזשהו מובן מופשט יותר, במובן נורמטיבי. אבל הרעיון נשמר. הרעיון נשמר אבל הוא עבר הפשטה. זה בדיוק הנקודה. ולכן גם המושגים קום עשה ושב ואל תעשה נשמרים, אבל הם עברו הפשטה. וככה הדורות המאוחרים יותר נוטים יותר להפשטות, הדורות המוקדמים יותר היו יותר נקרא לזה פרימיטיביים. הם עבדו באופן הכי פשוט, מה שנראה, בעל-בתיש. אוקיי? הפשטות זה עניין ככל שהדורות מתקדמים אנחנו עושים יותר יותר הפשטות. עכשיו אני רוצה ל… כן. רציתי רק לשאול שלפעמים כשיש ציווי גם מבחינת עשה וגם מבחינת לא תעשה, מה שנשמע לנו מבחינה ביצועית אותו דבר, אז בעצם גם מבחינת היחס להשם וגם מבחינת… לא, זה ההבדל. הנפקא מינה זה השאלה אם אתה מוציא את כל ממונך, אם כבוד הבריות דוחה את זה, כל הנפקא מינות בין לאו לבין עשה. אבל החזרתיות הזאת… החזרתיות אומרת, נגיד שאומרים בשמירת שבת, כשאומרים בשמירת שבת שיש גם עשה וגם לאו, מה מתכוונים לומר? שבמקרה של שבת, לא רק ששביתה בשבת היא ערך חיובי, אי עשיית מלאכה היא ערך חיובי, אלא שעשיית מלאכה היא גם ערך שלילי. אם היה פה רק עשה, אז הייתי יודע ששביתה בשבת זה דבר חיובי, ולא הייתי יודע שעשיית מלאכה היא בעצמה דבר פגום, בעצמה דבר שלילי. הייתי חושב שמי שעושה מלאכה פשוט לא שבת, זאת הבעיה, אבל אין בעיה בזה שהוא עשה מלאכה כשלעצמו. בא הלאו ואומר לך לא, עשיית המלאכה היא גם דבר בעייתי מצד עצמו, לא רק בזה שכשאתה עושה מלאכה אתה לא שובת, אלא זה בעצמו דבר בעייתי. זה כל המקרים של הכפילות שהרמב"ם מדבר עליהם בשורש השישי. אין מצב של… מה? אין מצב של אפס. אם יש לאו ועשה כפולים, זה אומר שהתורה לא מכירה במצב האפס. מצב האפס הוא שלילי. זה לא שאין מצב אפס, יש אחד ומינוס אחד. זה בדיוק להפוך את האפס למינוס אחד זה תפקידו של הלאו הכפול. אוקיי? אם היה רק שביתה בשבת, אז לשבות בשבת היה אחד ולעשות מלאכה היה אפס. לא היו מלקים על זה, לא היה עונש על זה, זה רק היה ביטול עשה. עכשיו יש לאו, לא תעשה כל מלאכה, מה זה אומר? שכשאתה לא שובת כשאתה עושה מלאכה, זה לא מצב ניטרלי, זה לא אפס. זה עצמו מצב שלילי. אתה הולך נגד רצון השם. לכן צריך לאו ועשה כפולים. זה כל הרעיון של הצמדים האלה שהרמב"ם מדבר עליהם בשורש השישי של לאו ועשה שהם כפולים. מה זה אומר שהם כפולים? אמרתי, הכפילות שלהם זה כפילות ברמה הביצועית. אבל ברמה הנורמטיבית הם לא כפולים. ברמה הנורמטיבית זה באמת לזה לאו וזה עשה, ובאים להגיד לך ששני הצדדים של המטבע, אחד מהם הוא חיובי והשני הוא שלילי, אף אחד מהם הוא לא אפס. אם היה רק לאו, אז זה היה מינוס אחד ואפס. אם היה רק עשה, אז זה היה אחד ואפס. כשיש לאו ועשה זה אומר שיש מינוס אחד ואחד, אין אפס. אני משאיר את זה בינתיים, לזה אגיע בהמשך. כרגע אני עוד נשאר בתיאור הראשוני. אוקיי? תראו את הגמרא בקידושין בדף ל"ד. יש ברייתא בקידושין דף ל"ד. הברייתא מדברת על מצוות עשה ומצוות עשה שהזמן גרמה. תנו רבנן: איזו היא מצוות עשה שהזמן גרמה? סוכה ולולב, שופר וציצית ותפילין. ואיזו היא מצוות עשה שלא הזמן גרמה? מזוזה. מעקה, אבדה ושילוח הקן. אז מביאים דוגמאות למצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות ומצוות עשה שלא הזמן גרמן שנשים חייבות. עכשיו הראשונים שואלים שם, כמה ראשונים, התוספות והרמב"ן והרשב"א, הרבה ראשונים מעירים שמה, כל הדוגמאות שמובאות למצוות עשה שלא הזמן גרמא הן דוגמאות לא מוצלחות. כמעט כל הדוגמאות. מעקה, אבדה ושילוח הקן. מזוזה משאירים בצד, אבל מעקה, אבדה ושילוח הקן זה שלוש מתוך ארבע הדוגמאות וזה נדיר. איכשהו יצא שכל השלוש, שלוש מתוך ארבע הדוגמאות הן דוגמאות לא מוצלחות. תימה לרבי, בכל הני כתיב לאו. גם במעקה, גם באבדה וגם בשילוח הקן חוץ מהעשה יש גם לאו. במעקה כתיב לא תשים דמים בביתך. אף על גב דמוקימנא ליה למגדל כלב רע וסולם רעוע דהיינו סמיא בידיים, מכל מקום אתי נמי למעקה, דדרשינן בספרי ועשית זו מצוות עשה, לא תשים דמים זו מצוות לא תעשה. אז מצוות מעקה זה לא רק מצוות עשה שלא הזמן גרמא, יש פה גם לאו במקביל. וכמובן גם באבדה, באבדה נמי כתיב לא תוכל להתעלם. ובשילוח הקן כתיב לא תקח האם על הבנים. אז בשלוש מתוך ארבע הדוגמאות חוץ מהעשה יש גם לאו. שואל התוספות ואם כן איך יהיו נשים פטורות ואפילו אם הזמן גרמא, דהא השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה. הגמרא מביאה את זה כדוגמאות למצוות עשה שלא הזמן גרמן. נגיד שהזמן כן היה גורם למצוות האלה, האם נשים היו פטורות? לא. למה? כי יש מצוות לא תעשה בצידן ובלא תעשה כל הנשים גם חייבות, השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה, הכוונה בכל הלאווין שבתורה. ההבדל בין אישה לאיש זה רק במצוות עשה שהזמן גרמא. במצוות לא תעשה, זמן גרמא או לא זמן גרמא זה לא משנה, נשים חייבות כמו גברים. גם נשים צריכות לא להיות רשעיות, הן פטורות לפעמים מלהיות צדיקות בנסיבות מסוימות, אבל להיות רשע זה אסור לאף אחד. ולכן מצוות לא תעשה שהזמן גרמא נשים חייבות. אז אומר התוספות אז מה הדוגמאות שהגמרא מביאה פה למצוות עשה שלא הזמן גרמא שנשים חייבות, הרי המצוות האלה גם אם הזמן כן היה גרמן נשים היו חייבות כי יש לאו לידן, כמו זכור ושמור בדיבור אחד ושם יש לאו ועשה, וזה אומר שנשים חייבות בשבת למרות שזה מצוות עשה שהזמן גרמא. נשים חייבות כי יש גם לאו. תוספות מניח שאותו דבר במצוות האלה ולכן הוא שואל אז למה כתבו אותם. אני עובר ישר לרמב"ן, את המשך התוספות כבר נראה פעם הבאה. ולי נראה שעיקר מצוותו, הוא שואל את אותה שאלה, זה התירוץ שהוא מביא, ולי נראה שעיקר מצוותו עשה. רגע עוד רגע זה יחזור אני מניח. ננסה שזה לא יהיה מול העיניים כי אני לא מדבר על זה כי זה… יש לכם נכון? ולי נראה שעיקר מצוותו, מדבר על מעקה כרגע, שעיקר מצוותו עשה. זאת אומרת כשיש אמנם לאו ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך, אבל העיקר זה ועשית מעקה לגגך, העיקר זה העשה, שאין לאו שבו אלא לקיים עשה, דכתב רחמנא ועשית מעקה תחילה והדר לא תשים דמים בביתך, כלומר לא תעכב מלעשות מצווה זו. ולאו שאין בו מעשה אחר אלא קיום עשה שבו הוא, ואילו היו נשים פטורות מעשה היו פטורות אף מן הלאו, שאין הלאו אלא קיום העשה. ובשאר מצוות עשה שיש בהם לאו ועשה חייבות הן בשניהם, כי דאמרינן בשבת ובביצה שבתון עשה הוא ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, ואיש ואישה שווין בדבר. פה יש יסוד מעניין של הרמב"ן, האחרונים עושים ממנו צימעס. הוא אומר שבמצוות המעקה מצוות העשה היא בעצם העיקרית, בסיסית זה מצוות עשה. מה זה אומר? שאם זה היה תלוי בזמן, ונשים היו פטורות מן העשה, אז גם היו פטורות מהלאו, כיוון שכל עניינו של הלאו זה לוודא שאתה מקיים את העשה, אבל אם אתה לא צריך לקיים את העשה, גם הלאו לא חל עליך. ולכן אם הזמן היה, אם זה היה תלוי בזמן, נשים היו פטורות למרות שיש פה גם לאו. הוא אומר זה רק פה. במקומות אחרים שיש כפילות בין לאו לבין עשה כמו בשבת למשל, שם לא. שם נשים באמת חייבות למרות שהזמן גרמא, בשם בשבת הלאו לא בא לוודא שאתה מקיים את העשה, אלא הלאו עומד לעצמו והעשה עומד לעצמו. האינדיקציה המקראית לעניין הזה זה שבמעקה זה בנוי, זה מופיע באותו פסוק. "ועשית מעקה לגגך לא תשים דמים בביתך". אז הלא תשים דמים בביתך בא לוודא שאתה עושה את המעקה לגגך. בשבת, העשה והלאו מופיעים במקומות שונים לגמרי. הם לא מתייחסים אחד לשני. אז אומר הרמב"ן, אז אם ככה, הלאו בא להגיד שזה שלילי לעשות מלאכה, העשה בא להגיד שזה חיובי לשבות, אבל הם לא מדברים אחד על השני, אלא זה בא להגיד אחד, זה בא להגיד מינוס אחד, זהו. במעקה, משיקול פרשני, במעקה הלאו והעשה הם חריגים. שם זה לא באמת לאו ועשה, זה רק עשה. הלאו בא לחזק את העשה, הוא בא לוודא שאתה, אם לא תקיים את העשה, דע לך שיהיה לך גם עבירת לאו. ולכן מי שפטור מן העשה, פטור גם מן הלאו. אם נשים, אם זה היה תלוי בזמן ונשים היו פטורות, אז הם היו פטורות גם מהלאו, לא רק מהעשה. אמת שאפשר להסביר את זה בשתי צורות, רק בסוגריים אני אומר. צורה אחת זה להגיד כל עניינו של הלאו זה לוודא את קיום העשה. מי שפטור מלקיים את העשה, אין שום סיבה להטיל עליו את הלאו, זה התפיסה הפשוטה. יכול להיות שיש משהו יותר עמוק בזה. הלאו בעצמו הוא בעצם איזשהו סוג של עשה, כי כל עניינו זה לוודא שתקים מעקה. אז אם זה תלוי בזמן, אז אתה פטור גם מעשה וגם מלאו מאותה סיבה, זה ניסוח אחר. לא בגלל שאתה פטור מעשה ממילא אין מה להחיל עליך את הלאו, אלא הלאו בעצמו הוא לא לאו, הוא עשה. אז בעצם יש פה שני עשין, וכשזה תלוי בזמן, אתה פטור משניהם כי מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. טוב, יש פה שני ניסוחים שונים אבל זה אותו רעיון. פה עכשיו אני רוצה רק להעיר הערה. למה באמת הלאו מחזק את העשה? באיזה מובן התורה שמה לאו כדי לוודא שאתה מקיים עשה? נגיד שאני לא רוצה לקיים עשה, זה שיש לאו זה ישכנע אותי כן לקיים? למה? מה אני עובר רק איסור אחד ולא שניים? זה ההקפדה שלי? ואם מישהו מחפף לגבי שני איסורים, צריך להטיל עוד אחד? ביטול עשה זה לא ניטרלי אלא זה משהו שלילי. בדיוק. האפשרות להבין את זה שהוספת לאו מחזקת את העשה, זה רק בגלל המקל והגזר שתיארתי קודם. אם הייתה מצוות עשה של מעקה בלבד, זה היה גזר. לא עשיתי מעקה, לא קרה כלום, אני לא צדיק אבל לא קרה שום דבר. באה התורה ואומרת לא, אם אתה לא עושה מעקה אתה שם דמים בביתך, מבחינתי זה לאו. זה מצב שלילי, זה לא רק לא להימצא במצב חיובי, זה מקל, מגיע לך עונש, אתה תלקה. תיאורטית, זה לא נכון שאתה תלקה כי זה לאו שאין בו מעשה, אבל באופן עקרוני מגיע לך עונש כי זה מצב שלילי. ולכן זה בדיוק, תמיד אומרים בשיטה של מקל וגזר זה יותר טוב מרק גזר, נכון? אם רוצים לאלף ארנב, אז אתם יכולים להציע לו גזר על כל פעם שהוא עושה את מה שאתם רוצים שהוא יעשה. אתם יכולים להגיד שכל פעם שהוא לא עושה הוא גם יקבל מכה. אני מניח שהאילוף השני יהיה אילוף אפקטיבי יותר. אוקיי? זאת אומרת אותו דבר בעצם התורה מאלפת אותנו. היא לא אומרת לנו רק שזה מצב חיובי לעשות מעקה, אלא שאם לא עשיתי מעקה זה מצב שלילי. זה באמת יכול לדרבן אנשים, כי אנשים לא רוצים להיות רשעים, לא אכפת להם אולי לא להיות צדיקים, אבל רשעים הם לא רוצים להיות. ולכן הוספת לאו היא באמת מהווה חיזוק לעשה. זה לא סתם עוד איסור, אחרי זה הכפילות כמו בשורש תשיעי. יש גם איסור של ביטול עשה? לא. לא, יש גם איסור של ביטול עשה? רק איסור קל? זה איסור שלא להיות צדיק, וזה עדיין איסור, יש ציפייה ממך להיות צדיק, אני עוד אדבר על זה. מה? לא, לא מפה. באופן כללי כל מצוות עשה שהיא מצווה חיובית, זאת מצווה שאם לא עשית אותה יש בזה מימד של עבירה, רק עבירה קלה יותר. יש מצווה קיומית שזה לא, אבל זה אני אדבר בשיעורים הבאים, זה מגיע לזה. בסדר? אז הרמב"ן הזה אני חושב שהוא הדגמה יפה ל… לחיזוק שנותן הלאו לעשה, ורק בסוגריים אני אסיים את הנושא הזה, האחרונים מביאים או עושים שימוש נוסף ביסוד הזה של הרמב"ן בעוד מקומות. למשל, דברי יחזקאל מדבר על מצוות צדקה. למה בן אדם לא צריך להוציא את כל ממונו על מצוות צדקה אלא רק עד חומש, תקנת אושא? הרי יש גם לאו, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך. מי שלא נותן צדקה גם עובר על לאו, אז למה הוא לא צריך להוציא את כל ממונו? בשביל עשה זה עד חומש, אבל בשביל לא לעבור על לאו צריך להוציא את כל ממונו? אז הוא מביא את הרמב"ן הזה והוא אומר, גם במצוות הצדקה העיקר זה העשה, ולא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך בא לחזק את העשה, וממילא אם מעל חומש אין עשה אז גם הלאו לא יחייב אותך לתת מעל חומש, כי כל מה שהלאו עושה זה לא לאו אלא זה לאו שבא לוודא קיום של עשה. בדיוק אותו רעיון. אותו דבר יש לגבי, לא סליחה זה המהרי"ל דיסקין על מצוות צדקה. הדברי יחזקאל מדבר על יום כיפור. ביום כיפור אנחנו מאכילים קטנים בידיים, והשאלה היא למה? הרי יש איסור לספות לקטן איסור בידיים, גמרא ביבמות, לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים שלא לספות אותם לא לתת להם איסור בידיים. אם הם עושים איסור שיעשו, אבל אני לא יכול לתת להם איסור בידיים. עכשיו אני נותן לקטן לאכול ביום כיפור. הקטן הזה אגב כל קטן בכל גיל, לא בלי קשר לגיל חינוך, זה דין דאורייתא. אז אני נותן לקטן בן שנתיים או בן שנה לאכול ביום כיפור. מה ההיתר לעשות את זה? אז יש כאלה שרוצים לטעון, המגן אברהם אומר את זה או מתבססים על המגן אברהם, שהמגן אברהם טוען שזה נאמר רק על איסורי לאו לא על עשה. ביטול עשה אתה יכול להאכיל לקטן בידיים גם, על לאו לא. שואל הדברי יחזקאל, אבל ביום כיפור יש גם לאו. יש ציווי להתענות ויש גם איסור לאכול. מאיפה לומדים את זה? שאלה מעניינת אבל יש. יש איסור לאו ועשה, הרמב"ם גם מונה את זה. הוא אומר כמו הרמב"ן, הוא אומר הלאו ביום כיפור עניינו לוודא שתתענה, זה כל עניינו של הלאו. ואגב אין לזה באמת גם מקור, שמה זה אפילו אמירה הרבה יותר חזקה כי הלאו באמת יוצא שם בצורות מאוד מפותלות. ובעצם מה שכתוב בתורה זה תענו את נפשותיכם, זה המצוות עשה. ולכן הטענה שלו שם שהלאו בא לוודא את קיום העשה. ממילא אם מותר לי להאכיל את הקטן בידיים מבחינת איסור העשה, שאין כאן ביטול העשה, אז גם הלאו לא אמור למנוע אותי כי במקום שאין את העשה גם אין את הלאו. אוקיי, עוצרים כאן.