נושאים במחשבת ההלכה – שיעור 9

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בשבוע שעבר עשיתי איזה פסק זמן שבו עסקנו בענייני חנוכה ואני רוצה עכשיו לחזור לענייננו. תהיה שם איזושהי נגיעה במשהו שאני כנראה אגיע אליו היום, אבל זה לא ממש על המסלול. מי שלא היה שמה לא אמור להיות חסר לו גם היום. דיברנו בפעם הקודמת, זאת אומרת לפני שבועיים, על קנוניזציה וקודיפיקציה, ירידת הדורות, סמכות הדורות הקודמים. ובקצרה אני אומר שבעצם הטענה היא שירידת הדורות היא תוצאה של, או הפרשנות שאני מציע לפחות, זה שירידת הדורות היא תוצאה של התרחקות מהמקור. זה לא בהכרח אומר שאנחנו הולכים ונעשים טיפשים עם השנים או עם הדורות, אלא אנחנו פשוט מתרחקים מהמקור. מה זה אומר? אז הבחנתי שם בין שני סוגי חשיבה. יש חשיבה, נקרא לזה חשיבה אנליטית וחשיבה סינתטית. חשיבה אנליטית זה נקרא לזה לוגיקה או מתמטיקה, משהו פורמלי. וחשיבה מהסוג הזה, א', קל להנחיל מדור לדור. ללמד מתמטיקה אין שום בעיה, את המתמטיקה לא שוכחים, ואם אתה שוכח אז תקרא בספר ותדע. זאת אומרת אין פה משהו שדורש חיבור בין הרב לתלמיד, נקרא לזה כך, או בין המורה לתלמיד. מעבירים את החומר, החומר מוגדר היטב, אם אתה עושה את זה כמו שצריך התלמיד יודע את מה שאתה יודע. ואפילו יותר מזה טענתי שבחשיבה מהסוג הזה של חשיבה, בחשיבה אנליטית, יש עלייה של הדורות. זאת אומרת היכולת הלוגית שלנו והאנליטית שלנו והמושגית שלנו כנראה יותר טובה משל הדורות הקודמים וזה תהליך שנמשך מדור לדור. לעומת זאת בחשיבה הסינתטית, שזאת חשיבה שבנויה יותר על, כן, בעצם הצד הימני והצד השמאלי של המוח. הצד השמאלי של המוח זה חשיבה אנליטית והצד הימני זה חשיבה סינתטית, יצירתיות וכדומה. אז בחשיבה סינתטית זה בעצם צורות היסק או צורות חשיבה שהן לא לוגיות-מתמטיות שאפשר לפרמל. אלא זה איזשהו סוג של אמנות, סוג של תחושה אינטואיטיבית איך עושים דברים נכון. הבאתי לזה דוגמה את סטרדיוואריוס, כן, בונה הכינורות הידוע, נדמה לי במאה ה-16 הוא היה או משהו כזה, שהוא בנה הכינורות כנראה באיכויות מאוד מאוד מאוד גבוהות, והוא כמובן לא יכול היה לתת סט סגור של כללים שדרכו הוא מעביר למישהו אחר את היכולת לבנות כינורות באותה איכות. בשביל ללמוד ממנו איך עושים את זה, זה דוגמה שהביא פילוסוף של המדע, פולאני, מיכאל פולאני. בשביל ללמוד איך עושים את זה צריך להיות שוליה בבית המלאכה של סטרדיוואריוס, לעקוב אחריו, לנסות להרגיש איך הוא מטפל בעניין, איך הוא בודק את העץ, איך הוא קובע את העובי, איך הוא מטפל בבעיות, איך הוא מותח את המיתרים. זה לא משהו שיש סט סגור של כללים שאפשר להעביר אותם בצורה פשוטה ממורה לתלמיד, אלא זה יותר סוג של אמנות. ואתה צריך לפתח אינטואיציה איך נכון לפעול ואיך לא נכון לפעול, ואחרי שפיתחת את האינטואיציה הזאת היא יכולה לשמש אותך גם במקומות שבהם אתה לא נתקלת כשליווית את המורה שלך. כי האינטואיציה הזאת כמו מערכת נוירונית, האינטואיציה הזאת אחרי שהיא נבנית היא יודעת לפעול נכון בהרבה הקשרים אחרים. אבל זה נבנה באיזשהו אופן דרך העיסוק בתחום, זאת לא למידה פורמלית שאני כותב לך על הלוח, אתה מסכם, משנן, חוזר, מבין, ואז אתה יודע. זה לא עובד כך. אתה מתנסה ואתה טועה ומקבל פידבק ועוקב קצת אחרי מה שהמורה שלך עושה ומתוך זה אתה יכול קצת להבין איך העסק הזה עובד. זה מה שנקרא בהקשר של פסיקת הלכה או של לימוד תורה זה לימוד מול שימוש, שימוש תלמידי חכמים, או הלימוד במובן המזרחי. כן של מזרח אסיה, שמה זה יותר שימוש מאשר לימוד. כן התלמיד מלווה את המורה שלו ומסתכל איך הוא עושה דברים. אין שם שיעורים פרונטליים שבהם לומדים את החומר. התלמיד מנסה, מקבל פידבקים, עוקב אחרי המורה שלך ולאט לאט אתה קולט איך העסק הזה עובד. זה מה שנקרא בהקשר של פסיקת הלכה שימוש. כשאתה מתלווה לפוסק מובהק ואתה רואה איך הוא מטפל בשאלות, אתה לומד, מקבל איזשהו חוש, איזושהי אינטואיציה בריאה איך לגשת לשאלות כאלה, איך לטפל בשיקולים השונים, איך לשקלל אותם ולמשקל אותם, ואז אתה יכול לקנות ממנו את האופן שבו פוסקים הלכה. אבל את זה אתה יכול לעשות אחרי שאתה יודע את החומר. את החומר אתה לומד כי אתה לומד, אתה יודע את החומר, אתה נבחנת בבחינות לרבנות או לדיינות, לא יודע למה, על חומר מסוים שנתנו לך ואת החומר אתה יודע. זה שאתה יודע את החומר זה לא אומר שאתה יודע לפסוק. רוב האנשים שגומרים את הבחינות של הרבנות לא הייתי נותן להם לפסוק בענייני לא יודע מה, בענייני מסטיק בזוקה. כי היכולת לפסוק היא הרבה מעבר לידיעת החומר. יש שם איזה חוש שישי כזה שאומר לך מתי נכון לעשות מה ואיך למשקל דברים, וזה לא משהו שאפשר לקנות אותו בשיעורים ולמידה פשוטה מספרים. אתה לומד מספרים אז זה נכנס לך, אבל לא באופן ישיר. זה לא החומר שכתוב בספרים אלא זה הגישה, זה צורת הניתוח, זה מה שוללים ומה מקבלים, איכשהו אתה מקבל. עושים שימוש גם על ספרים, לא רק על אנשים חיים, בעיקר אגב שו"תים. זאת אומרת מי שקורא שו"תים זה יש בזה מימד של שימוש ולא רק של לימוד. ללמוד שולחן ערוך זה לא כל כך שימוש, זה לימוד של החומר. אוקיי? עכשיו זה מה שקראתי חוכמה סינתטית, ובחוכמה סינתטית קשה להעביר. לכן סטרדיווריוס כשהיה צריך להעביר לשוליה שלו איך בונים כינור מעולה, לא כל כך הצליח לעשות את זה כי קשה להעביר דבר כזה. אתה לא יכול לנסח כללים ברורים וחדים ואז אתה יכול להיות רגוע שהשני קלט את מה שהעברת לו. ואז מה שקורה כתוצאה מזה, זה שברגע שמורה מעביר לתלמיד ותלמיד מעביר לתלמיד שלו וכן הלאה, נוצר בעצם איזשהו סוג של טלפון שבור. ואז הפער בינך לבין היכולת או המיומנות או אומנות המקורית הולך וגדל ככל שאתה מתרחק מהמקור. ולכן היכולת הסינתטית שקשה להעביר אותה איס-איז מרב לתלמיד, הולכת ופוחתת. ובירידת הדורות בניתוח הלוגי, באנליזות שאנחנו עושים, כל אחד רואה שאנחנו עושים דברים הרבה יותר מורכבים, עדינים, מתוחכמים מהראשונים. אין ספק בזה בכלל. אבל זה לא אומר שאנחנו צודקים. בכביש אל תהיה צודק תהיה חכם, בפסיקת הלכה אל תהיה חכם תהיה צודק. זאת אומרת דיברתי, הבאתי לזה דוגמה של שימוש בשפה. כאשר בן אדם למד את זה אינטואיטיבית הוא משתמש בזה יותר נכון כשהוא למד את זה דרך כללים באולפן. כי יש לו איזשהו חוש ריח מסוים ולכן מי שיש לו את חוש הריח הזה מדבר יותר טוב מאשר מי שמיישם את זה בצורה מכנית את הכללים שאותם הוא למד. ולכן בפסיקת הלכה לא מספיק לדעת את הכללים, אתה צריך את החוש. ולכן אם הראשונים דיברו את השפה בצורה יותר טבעית וניסו להעביר את זה אלינו אבל לא כל כך הצליחו, כי דיבור בשפה זו אומנות ולא ידע מתמטי, אז אין פלא שבעצם הם כנראה יותר כיוון שהם יותר קרובים למקור, הם כנראה צודקים בסיכוי יותר גבוה מאשר אנחנו, אם הם אומרים הלכה כלשהי, בלי קשר לזה שהיכולת האינטלקטואלית האנליטית שלנו יכולה להיות הרבה יותר גבוהה משלהם. עוד פעם יש כאלה ויש כאלה גם אז וגם פה אבל בגדול נראה לי באופן מאוד ברור שאין שום סיכוי שהראשונים ידעו לעשות איזה מערכה מורכבת כמו רב חיים או רבי עקיבא איגר, אין סיכוי. זה דבר סופר מורכב והדורות האחרונים עושים את זה בצורות יותר ויותר טובות ויותר ויותר מתוחכמות, והראשונים לא יכלו לעשות את זה, אבל גם לא היו צריכים לעשות את זה. הם לא היו צריכים לעשות את זה כי הייתה להם איזושהי אינטואיציה שאמרה להם מה התשובה הנכונה. דווקא בגלל שאיבדנו את האינטואיציה פיתחנו במקום זה את היכולת האנליטית. משתמשים בלוגיקה ובניתוח כתחליף, כי אנחנו לא יודעים מה התשובה הנכונה, אז אנחנו בונים איזושהי מערכה עם נפקא מינות ותקדימים וניתוח מאוד מאוד מורכב כדי בסופו של דבר להגיע לתשובה הנכונה, כמו שבונים כללים דקדוקיים כדי ללמד מישהו לדבר כשאותו אחד לא ינק את השפה מחלב אמו. הוא לא קיבל את האינטואיציה של איך עובדת השפה הזאת, אז אין ברירה, אתה צריך להגדיר סט של כללים וללמד אותו באמצעות הכללים. אז גם ההלכה היא כך. טוב, זה הארכתי, אני לא אחזור לכל זה שוב. אז הטענה שלי היא שירידת הדורות היא ירידה בתחום הסינתטי ועלייה בתחום האנליטי שבאה לפצות על הירידה בתחום הסינתטי. עכשיו, כתוצאה מזה, בעצם קורים שני דברים. א', קורה תהליך של קודיפיקציה מתמשכת. הקודקס הראשון ובעצם היחיד שנכתב בתולדות ההלכה זה הרמב"ם, מאה שתים עשרה. לא לפניו ולא אחריו היה קודקס מלא של ההלכה. ערוך השולחן, עם ערוך השולחן העתיד, מתקרב לזה, אבל הוא הסתמך על הרמב"ם, וזה גם לא בנוי בדיוק בצורה של קודקס. וזו תופעה מאוחרת. המשנה והגמרא וכולי לא בנויים בצורה כזאת. אז א' נוצרים קודקסים, ולמה הם נוצרים? בדיוק כמו שנוצרים ספרי כללים לעזור לאנשים שלא יודעים לדבר את השפה. אז אותו דבר מייצרים קודקסים כדי לקבע קביעות שכבר נקבעו, וכדי לעזור לדורות הבאים שקצת מגששים באפלה, איך בכל זאת לקבל החלטות הלכתיות נכונות. אז לכן קובעים קודקסים מחייבים או מתייחסים לזה כקודקסים מחייבים. והפן השני, של הצד השני של אותה מטבע, זה שנוצרת, נוצרות נורמות של סמכות. שכל תקופה, תקופת התנאים, האמוראים, גאונים, ראשונים, אחרונים, נחתמת התקופה, ומשם והלאה אסור לחלוק על חכמי הדורות שלפני החתימה. מה פשר העניין הזה? למה לא? הטענה היא שאני יותר חכם מהם, אבל פחות צודק. ברגע שאני רואה שהמרחק שלי מהמקור כבר משמעותית שונה מהמרחק של הראשונים מהמקור, אז אני אומר: כנראה שאם הראשונים אמרו משהו, הם כנראה צודקים. ולכן אין טעם לחלוק עליהם, למרות שאני יודע לעשות אנליזות נהדרות. וזאת אני חוכב הסיבה לזה שהתקבלה איכשהו בהלכה מין נורמה כזאת, שאמרתי, לא מחייבת בעיניי, אבל התקבל כך אצל אנשים, איזשהו עיקרון שאחרונים לא חולקים על ראשונים, ראשונים לא על גאונים, גאונים לא על אמוראים, אמוראים לא על תנאים. חתימה של תקופות. החתימה הזאת נובעת מאיזושהי תחושה ברטרוספקטיבה, כאיזושהי הסתכלות אחורה, זה כמובן קורה לא באותו רגע, זה קורה אחרי שחולפות כמה שנים ואז מסתכלים אחורה ואומרים: וואלה, החבר'ה מהדורות ההם, הם כבר קרובים מדי, אני לא ממש מבין איך הראש שלהם עובד. אז לכן אין טעם לחלוק עליהם, כי זה לא… זה פשוט עובד אחרת. הם מדברים את השפה באופן טבעי, ואני לא מצליח לשחזר את זה עם הכללים האנליטיים שפיתחתי. ולכן אני כבר לא חולק עליהם, כי אני מניח שהם כנראה צודקים. לא בטוח, אבל אם צריך להחליט על איזה כלל אצבע, אם יש לי מחלוקת עם הרשב"א מי צודק, כנראה שהרשב"א צודק ולא אני. למרות שהיכולת האנליטית שלי יכולה להיות יותר גבוהה משלו. אז לכן אני חושב שזו הסיבה שבגללה תחמו את התקופות והתקבל, איך שהוא מקובל, שלא חולקים על חכמי תקופה קודמת. עכשיו אני רוצה להמשיך הלאה. עד כאן פחות או יותר זה בעצם מה שעשינו. השאלה המעניינת היא באמת למה החיבורים הראשונים בהיסטוריה של ההלכה, למה הם לא בנויים בצורה של קודקס? למשל תחשבו על המשנה או עוד יותר מזה על התלמוד, אוקיי? משנה או תלמוד הם טקסטים מאוד מאוד פרועים, אסוציאטיביים, גמישים, עמומים, אין שורות תחתונות, הם מין איזה מין סוג של משא ומתן, ראיות לפה, ראיות לשם, תמיד יש כמה דעות, אף כמעט אף פעם אין הכרעה בין הדעות, כמעט בשום סוגיה אין הכרעה. הגמרא לא עושה הכרעה, ראשונים, פוסקים, אחרי זה הם צריכים להכריע. אבל הגמרא לא עושה הכרעה, זה מין איזה טקסט פתוח כזה, גמיש, עמום, אמורפי. מה פשר העניין הזה? למה כתבו אותו ככה? לא יכלו לכתוב את זה מין קיצור שולחן ערוך כזה, זאת אומרת עם שורות תחתונות, להכריע, לתת לי את המבנה השלם ולעזור לי לקבע את הדברים בצורה הגיונית. למה לייצר טקסטים שהם קאנוניים במובן של המעמד שלהם, זאת אומרת אסור לחלוק עליהם, אבל הם לא אומרים כלום? אם הם לא אומרים… כלום, אז כמעט מה שאתה רוצה אתה יכול להגיד בלי לחלוק על הטקסטים האלה. אם תתעלמו רגע מהראשונים, תתייחסו רק לגמרא, כמעט כל מה שאני רוצה אני יכול לפסוק ואני יכול להראות לכם שזה לא חולק על הגמרא. או אני אעשה מזה מחלוקת סוגיות, או אני אפרש עשה אוקימתא, החופש הפרשני הוא כל כך רחב והגמרא כל כך אמורפית ולא מסקנתית, לא נשארת עם שורת תחתונה, שבעצם לא לגמרי ברור שאתה מצד אחד קובע קאנון, זה משהו קאנוני, חיבור קאנוני שעליו לא חולקים, הוא המסגרת לדיון, מצד שני החיבור הזה לא קובע שום דבר. תחליט, אתה רוצה לקבע או לא רוצה לקבע? מה פשר העניין הזה? למה החיבורים האלה בנויים בצורה כזאת? אני אביא אולי דוגמה לעניין. כתבתי על זה פעם גם איזה מאמר בלימודי יסוד שמה, בדף של לימודי יסוד, כבר לפני הרבה שנים זה היה כשהייתי דוקטורנט נדמה לי כתבתי את זה. זה היה לפרשת כי תצא. ללמדכם שהדף הזה כבר קיים מספר נכבד של עשרות שנים, הדף של לימודי יסוד לשבתות. הוא יוצא? אני לא יודע, לא ראיתי אותו כבר הרבה זמן. בכל אופן, אז דיברתי שם על נתינת גט, פרשת כי תצא, ועמדתי שם על תופעה מאוד תמוהה בהקשר של נתינת גט. הגמרא בגיטין בעיקר מקדישה לזה עשרות רבות של סוגיות עם עשרות רבות של מקרים של מה זאת נתינת גט כשרה, מה זאת נתינת גט לא כשרה. נתן לה גט בחצרה והקנה לו את החצר, גט בידה ומשיכה בידו, כתב לה על טס של זהב, כל מיני מקרים שונים ומטורפים ופתולוגיים, גט של איסורי הנאה, כתבו על איסורי הנאה. מלא מלא מקרים, עשרות רבות של מקרים מופיעים רק בגמרא, שלא נדבר עוד על כל המקרים שהראשונים והפוסקים מביאים, עשרות רבות. ואז האחרונים, הראשונים וביתר עוד יותר האחרונים מנסים לחלץ מתוך זה מה העיקרון המחייב, כן? בוא ננסה להגדיר מה זאת נתינת גט כשרה. אז יש למשל את הקהילות יעקב, מקדיש לזה כמעט שני סימנים מאוד ארוכים ומפורטים, והוא בעצם לוקח את הדוגמאות של הגמרא ומנסה לחלץ מתוכן איזה שהיא הגדרה ברורה מה זאת נתינת גט שתעמוד במבחן של כל הדוגמאות שהגמרא מביאה, לפה ולשם, הדוגמאות של נתינה כשרה והדוגמאות של נתינה לא כשרה. אוקיי, התיאוריה ההלכתית שאותה אני מפתח בעצם אמורה לעמוד בדוגמאות שהגמרא מביאה ואז אני יכול להיות רגוע שזאת תיאוריה נכונה. קצת כמו תיאוריה מדעית. תיאוריה מדעית זה בעצם הסבר תיאורטי שכל המקרים או הניסויים שנעשו, או המקרים שבהם אנחנו צופים, אמורים להתאים או להיות מוסברים בעזרת התיאוריה הזאת. המקרים הם דוגמאות שאני משתמש בהם כדי לבנות את התיאוריה ואחרי זה אני בודק את התיאוריה על הדוגמאות. אז גם בלימוד העיוני הלכתי זה ככה. אני בונה איזה שהיא תיאוריה, מנסה להגדיר מה זאת נתינת גט, ואיך אני בונה את התיאוריה מתוך הדוגמאות, ואני מנסה לשכלל את התיאוריה ולהגדיר אותה יותר טוב, לבחון אותה על פי הדוגמאות בגמרא. אני רוצה לראות שמהתיאוריה הזאת באמת יוצא שכל הדוגמאות שהגמרא אמרה שהם נתינה כשרה הם אכן יוצאות כשרות, והדוגמאות שהגמרא אמרה שהם נתינה לא כשרה הם יוצאות לא כשרות. זה המבחן שלי לתיאוריה ההלכתית או הלמדנית שעומדת בבסיס הפסיקות של הגמרא. אבל זאת עבודה שעושים קצת ראשונים ועוד הרבה יותר אחרונים. הגמרא כמעט לא עושה עבודה כזאת. ואם תסתכלו בקהילות יעקב הוא מסתבך עם זה בצורה מטורפת עם המון המון דוגמאות ושום הגדרה לא מסתדרת לו. בסוף הוא מגיע להגדרה שמספר הפרמטרים שלה הוא פחות או יותר כמספר הדוגמאות. זאת אומרת, כל פעם שיש דוגמה שלא מסתדרת הוא הוסיף פרמטר להגדרה. מה שנקרא אד-הוק בפילוסופיה של המדע. אז הוא הוסיף עוד פרמטרים אד-הוק עד שההגדרה נהיית כל כך מסובכת שלא ברור בשביל מה זה טוב. את ההגדרה היא מסובכת פחות או יותר כמו אוסף המקרים. אז בשביל מה כל הסיפור הזה? הרי ברגע שההגדרה היא לא מפשטת את העניין, התיאוריה לא מפשטת את העניין, אז מה הרווחת מכל התיאוריה הזאת? יש פה משהו מאוד מאוד בעייתי. כן, זה מתחיל בקצות כבר החיבור הזה, כן. הקצות מנסה לבחון האם נתינת גט זה העברה פיזית של שטר הגט מהיד של הבעל ליד של האישה. אז הוא אומר רואים שלא, כי אפשר הרי לשים את הגט בחצר שלו ולהקנות לה את החצר. אז זה לא העברה פיזית. מה טוב, אז אולי זה הקנאה. הקנאה קניינית ממונית. אני מקנה לה את הגט, מעביר את הגט. מבעלותי לבעלותה? וגם זה לא יכול להיות, כי כתוב כתבו על איסורי הנאה כשר. ולפי, לפחות לפי הראשונים, שאין בעלות על איסורי הנאה, אז ההקנאה של הגט לא יכולה להיחשב מסירה כשרה, כי אין פה הקנאה. אז זה לא הקנאה וגם לא מסירה פיזית. אז מה זה כן? אז מתחילים לבנות תיאוריות יותר מסובכות. אולי זה או הקנאה או מסירה פיזית, או מסירה פיזית ובלבד שתהיה הקנאה, או הקנאה אלא אם כן יש מסירה פיזית, ותיאוריות שהולכות ומתפתחות וכל מקרה שאתה מביא, אם זה לא מסתדר, אתה מוסיף עוד איזה אפיציקל אחד, אפיציקלים ודיפרנטים. מוסיפים כל הזמן לתיאוריה עוד לאטס ועוד לאטס עד שהתיאוריה נורא נורא מסתבכת. הקהילות יעקב הוא דוגמה נהדרת לזה. אז מה, מה בעצם פשר כל התהליך הזה? מה בעצם הרעיון לגבי המבנה הזה? אני אביא לכם אולי דוגמה אחרת. היה פעם, הייתה סדרה בספרייה הלאומית שעסקה בחשיבה תלמודית. וזה נערך בספרייה הלאומית, וכל פעם הזמינו כמה אנשים לפאנל ולצופים וכולי, ויש את זה באתר של הספרייה הלאומית. אז באחד הפאנלים אני השתתפתי, עם עוד שניים, עוד שלושה בעצם, ושמה כשהכנו את הפאנל אז אני הצעתי ללמוד את הסוגיה של זה נהנה וזה לא חסר. באמת זה מה שעשינו שם. עכשיו, הסוגיה שם מתחילה בצורה ממש מרתקת. הגמרא שם אומרת רבה בר בר חנה פוגש מישהו, אומר לו חבל שלא היית באורתא בבית המדרש, אתמול בערב בבית המדרש היו מילי מעלייתא. היו דברים נהדרים שנאמרו בבית המדרש. ואז הוא שואל אותו מה, אז בוא תספר לי מה היה שם? אז הוא אומר לו לכי תשמש לי, אומר קודם תשמש אותי, אפרופו דיברנו על שימוש. קודם תשמש אותי. טוב, אז הוא שימש אותו, ואז הוא אמר לו, מה ששאלו שם זה הדר בחצר חברו שלא מדעתו, האם צריך להעלות לו שכר או לא צריך להעלות לו שכר? כן, מי שנכנס לחצר של חברו, לבית של חברו, וגר שם בלי רשות. השאלה אם הוא צריך לשלם אחרי זה או לא צריך לשלם אחרי זה. הגמרא כשהיא נכנסת לעניין היא מתחילה לדון ומתרגמת את זה, זה מקרה, נכון? דרכה של הגמרא שהיא עוסקת במקרים. אבל הגמרא שם מתרגמת את זה לעיקרון תיאורטי, להמשגה תיאורטית, והגמרא שם מנסחת מחדש את השאלה והיא אומרת, זה נהנה וזה לא חסר. שם זה כבר כלל, זה לא מקרה. המקרה זה דר בחצר חברו שלא מדעתו, והשאלה העקרונית אם צריך להעלות לו שכר או לא. מתרגמים את המקרה הספציפי הזה לעיקרון למדני, עיקרון תיאורטי, ועכשיו מתחיל להתנהל דיון על העיקרון התיאורטי. והעיקרון התיאורטי הזה הוא השאלה הבאה: כשזה נהנה וזה לא חסר, נגיד חצר דלא קיימא לאגרא, חצר שלא עומדת להשכרה, אבל הבן אדם אין לו בית אחר, הוא צריך מגורים. אז כשהוא נכנס לחצר הוא הרוויח משהו, כי לא היה לו מגורים והוא הרוויח פה מגורים. אבל בעל החצר לא הפסיד, כיוון שהוא בלאו הכי לא עמד להשכיר את החצר, אז זה שתפסתי לו את החצר לא גרם לו שום הפסד. אומרת הגמרא, השאלה שבעצם עומדת מאחורי המקרה זאת השאלה התיאורטית הזאת: כשזה נהנה וזה לא חסר, האם חייב או פטור? תרגום: האם כאשר אני נכנס לגור בחצר חברו שכן עומדת להשכרה, סתם ששוכרים בית, אז ודאי אני צריך לשלם, נכון? מה שהגמרא שואלת זה למה צריך לשלם במקרה הרגיל. האם צריך לשלם כי הוא הפסיד, או צריך לשלם כי אני הרווחתי, נהניתי. במקרה שגם הוא הפסיד וגם אני נהניתי, אז לא ברור מה העילה של התשלום, ההנאה שלי או ההפסד שלו. או במילים אחרות, האם זה פיצוי על זה שהוא הפסיד את החצר שלו, או זאת תמורה להנאה של המגורים שאני קיבלתי? אוקיי? ואז הנפקא מינה היא מה קורה בזה נהנה וזה לא חסר? כי בזה נהנה וזה לא חסר הנאה יש, אבל חיסרון או הפסד אין. אז אם העילה לתשלום זה ההפסד, אז אתה פטור בזה נהנה וזה לא חסר. אם העילה לתשלום זה ההנאה, אז אתה חייב כי הנאה יש פה, מה אכפת לי שאין הפסד? בראשונים, מחלוקת תוספות ורי"ף שם במקום, זה עולה מקרה הפוך, זה לא נהנה וזה חסר. אותו דבר, נפקא מינה הפוכה, אולי זה נפקא מינה, מחלוקת תוספות ורי"ף. אז אני חוזר רגע למהלך של הסוגיה, למסגרת של הסוגיה. אז ממה הוא התפעל כל כך? למה הסוגיה הזאת היא מילי מעלייתא? וואלה הפסדת, למה לא היית בבית המדרש? מה שהאחרונים סעיף ג'. בסדר, אז השאלה אם זה תלוי בהנאה, תלוי בחיסרון. הנפקא מינה היא כשיש הנאה ואין חיסרון או כשיש חיסרון ואין הנאה. כל ילד בישיבה קטנה היה מנסח לכם את זה מיד ואפילו מרחיב את זה עוד יותר ומדייק ומגדיר ומרכיב את הסוגיה וכולי. בגמרא עוצרים כאן. יש עוד קצת סייגים, כן, שחרוריתא דאשיאתא וכולי, שיהא יוקרא דשערא. אבל המבנה הזה של חקירה למדנית, המשגה תיאורטית, חקירה למדנית ונפקא מינה, כל כך הלהיב את האמוראים, למה? כי בזמנם זה לא היה. זה לא היה. אנחנו היום ליבנו גס בזה, כי היום ככה אנחנו לומדים כל סוגיה. אבל בגמרא עצמה עוסקים במקרים, לא בעקרונות למדניים. עוסקים במקרים, מקרה כזה חייב, פטור, אסור, מותר, טמא, טהור. במקרים. דנים פה, מקשים משם, אין את ההמשגות התיאורטיות. ההמשגות התיאורטיות נעשות על ידי הפרשנים, הראשונים והאחרונים. ופעם אחת שיש בגמרא המשגה תיאורטית, יש התלהבות עצומה. איזה הפסד, הפסדת, לא היית אתמול בבית המדרש? המשגה תיאורטית באמת בנאלית, בסיסית ביותר. אוקיי? אז הטענה היא שכיוון שהגמרא באמת לא הייתה רגילה לעשות דבר כזה, ברגע שהיא פגשה איזשהו שמץ של רב חיים כזה, כולם רקדו שם מרוב התלהבות. עכשיו זה מחדד יותר את השאלה, למה? למה הגמרא בנויה כך? למה הגמרא במקום לתת לי מאה מקרים של גט כשר וגט לא כשר, לא נתנה לי את ההגדרה? תני לי את ההגדרה המדויקת במקום לתת לי את המקרים ולאלץ אותי לעשות את החשבון הלמדני, לחלץ מכל זה הגדרות ולהתווכח אלה יגדירו כך ואלה יגדירו אחרת. תן את ההגדרה וזה הכל, למה אתה מבלבל את המוח? אני אגיד לכם יותר מזה, אולי הזכרתי את זה באחת הפעמים הקודמות, אני לא זוכר. הגמרא בבבא קמא, המשנה הראשונה, דיברנו על כללים מתישהו, אני כבר לא זוכר. הגמרא בבבא קמא בתחילתה, במשנה הראשונה, אומרת ארבעה אבות נזיקין: השור, הבור, המבעה וההבער. ואז היא מתחילה לעשות לא הרי השור כהרי הבור, לא הרי זה כהרי זה, עושים צריכותות, מה מאפיין כל אחד מהם, מה מייחד כל אחד מהם, מה ההבדלים ביניהם וכולי. עושים צריכותות. ואז המשנה מסיימת, הצד השווה שבהם שהם ממונך ושמירתן עליך, ממונך זה גרסת הרי"ף, ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. אוקיי? זאת אומרת היא נותנת לי את הכלל אחרי שיש ארבעה מקרים, אבות נזיקין, מסבירים לי מה מאפיין כל אחד מהם, ואז סוף סוף נותנים לי גם את הכלל במקום לקחת את הדוגמאות, להישאר עם הדוגמאות ושאני אחלץ מהן את הכלל. המשנה עצמה עושה את העבודה. היא מחלצת את הכלל. הצד השווה שבהם שהם ממונך ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. זה סיכום כל הלכות נזיקין. אם יש ממון שהוא שלך ושמירתו עליך, לא מסרת לשומר, לא נגנב, לא משהו כזה, אז אם הוא מזיק אתה צריך לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. זה הסיכום של כל הסיפור. מגיעים לגמרא בדף ו', והגמרא שם פותחת בשאלה שכשחושבים על זה ככה לא מתוך הרגילות, אנחנו מדי רגילים לזה, זה יכול להפיל אותנו לרצפה. הגמרא שואלת הצד השווה לאתויי מאי? בדף ו' עמוד א'. מה זה מביא? ארבע דוגמאות, מה הצד השווה בא לרבות? ואני מדבר על השאלה, לא על התשובה. מה זאת אומרת הצד השווה לאתויי מאי? איזו מין שאלה מטופשת. עד שפעם אחת המשנה כבר נתנה לך את הכלל ולא הסתפקה רק בלתת לך ארבע דוגמאות, אתה שואל מי צריך את הכלל? להיפך, תשאל מי צריך את הדוגמאות? הרי הכלל כבר ניתן. מה אכפת לי מהדוגמאות? הדוגמאות רק משמשות אותי לבניית הכלל. אבל הגמרא לא, הגמרא שואלת הצד השווה לאתויי מאי. יותר מזה, למה באמת הגמרא נותנת תמיד כמו בנתינת גט, אני חוזר לנתינת גט, למה תמיד היא נותנת דוגמאות ולא נותנת את הכללים? משאירה לפרשנים לחלץ את הכללים. והתשובה היא שלגמרא אין אמון בכללים. כללים זה לחלשים. כן? מי שלומד באולפן את השפה צריך להשתמש בכללים, אבל כולנו יודעים איך הוא יודע לדבר אחרי זה. למה? כי הכללים הם קהים. שוב, הדבר האמיתי זה משהו שאי אפשר להמסיג אותו ולהכניס אותו לתוך סט קשיח של כללים. תחשבו על שפה. מישהו יכול באמת ללמד מישהו אחר לדבר על ידי סט של כללים וזהו? אין סיכוי שבעולם. סט של הכללים נותן לך איזושהי מסגרת, אבל אחרי זה אתה צריך לדבר עם אנשים, לשמוע איך מיישמים את זה, איפה נכון, איפה לא נכון. לכל כלל כמובן יש יוצאים מן הכלל וחריגים. אתה אין, אתה לא יכול ללמוד את זה מהכללים. יש משהו חי שאתה לא יכול ללמוד אותו מהכללים. גם ההלכה זה ככה, וגם הגמרא, זה מה שהגמרא עושה. לכן הגמרא לא כתובה בצורה של שולחן ערוך. הגמרא לא כתובה בצורה של שולחן ערוך. אגב, גם השולחן ערוך, אמנם הוא מביא הלכות חתוכות ולא משא ומתן, אבל הוא מביא את ההלכות האלה על מקרים. הוא לא כותב שם כללים, כמעט ולא. המקרים, מקרה כזה זה אסור, זה מותר. הוא לא כותב את הכללים. תן סט הכללים, מה, למה לא? גם זה גם השולחן ערוך לא עושה, וגם לא הרמב"ם. אבל בגמרא, אפילו את השורות התחתונות לא מביאים. מביאים משא ומתן. מביאים דוגמאות. ואת ההכללות משאירים לנו לעשות. למה? כי הגמרא מבינה שאם אתה תשתמש בכללים, אתה לא מעביר טוב את העניין. אתה יוצר תלמידי אולפן. הם לא ידברו טוב את השפה. הם לא יבינו טוב. הכללים זה קירוב. הכללים לא תופס את הדבר עצמו. הכללים זה לחלשים, כמו שאמרתי קודם. מי שלא יודע לדבר, מלמדים אותו דרך כללים. לכן הגמרא בבבא קמא בדף ו' שואלת: זה הצד השווה לאתויי מאי? כי כשאתה מביא לי את הכלל, הבאת לי כבר את הדוגמאות. זה דרכה של הגמרא והמשנה בכל מקום, להסתפק בדוגמאות. הכללים זה תפקידנו כפרשנים. הגמרא והמשנה מביאות דוגמאות. אז פה פתאום אתה מביא לי גם את הכלל? שואלת הגמרא: מי צריך את הכלל? יש כבר דוגמאות. הדוגמאות זה יותר חזק מהכלל. יש ויכוח גדול בעולם המשפטי, זה לא ויכוח אלא גישות שונות בעולם המשפטי. יש מערכות משפט שנקראות כאזואיסטיות, שבנויות על קייסים, על מקרים. יש מערכות שבנויות על כללים, מערכות פוזיטיביסטיות. בדרך כלל הדוגמאות המובהקות זה הבונדסלוקן, החוק הגרמני, שהוא כמובן אפשר לשער הוא כמובן סט של כללים מתמטיים, תאורטית כמובן, זה לא באמת ככה. והחוק הבריטי, הקומון לואו, שזה בנוי על קייסים, בנוי על מקרים. מה ההבדל? אני חושב שזה המתח בין שתי המערכות האלה הוא המתח שתיארתי בגמרא. מצד אחד הכללים נותנים לך שיטות יותר פשוטות, אפשר בחוכמה אנליטית, אפשר להעביר אותם הלאה, יש ודאות במשפט, אתה יכול לשלוט על מה שהשופט יחליט בכל מקרה. יש כללים סגורים, והשופט בסך הכל צריך ליישם את הכללים. אוקיי? במערכת של דוגמאות, לך תדע איך נעשה אנלוגיות למקרה שבא לפנינו, אם זה כן דומה, זה לא דומה. כל אחד יעשה אנלוגיה אחרת. אבל מצד שני, השימוש בכללים הוא אף פעם לא יוצא מדויק. ולכן אם אתה תמנה רובוט להיות פוסק הלכה או להיות שופט, אתה תקבל תוצאות גרועות. לא מדבר על רשת נוירונים, אלא רובוט שבנוי בצורה הקלאסית, תוכנה קלאסית, כן, לא רשת נוירונים זה משהו קצת שונה. אז הטענה היא שמערכות כללים עובדות פחות טוב. אגב, זה בדיוק המשמעות של רשת נוירונים. למה בינה מלאכותית משתמשת ברשת נוירונים ולא בעץ בינארי כזה של איף זה אז תעשה ככה ואיף לא אז תעשה אחרת? כי אין דרך לתאר את זה בצורה של סט של כללים. תנסו ללמד מחשב לראות, לזהות אותיות, עם סט של כללים. אם יש לך שני קווים כאלה וקו קטן פה, אז זה ה'. אבל עיוכשיו אם הקו הוא כזה? ואם הקווים האלה לא בדיוק נפגשים אלא יש מרווח? העין האנושית מזהה ישר שזה ה'. אבל איך תלמד את המחשב לזהות שהאות הזאת זה האות ה'? אין שום סיכוי בעולם שתצליח. רק רשת נוירונים יכולה לעשות את זה. ולמה? כי רשת נוירונים זה חוכמה סינתטית ולא אנליטית. זה לא דרך לוגית שעובדת לפי כללים סגורים, אלא היא מלמדת את המערכת לראות כמו עין אנושית. בעצם מפתחת לה כביכול אינטואיציה ולא עבודה עם כללים. זה עובד בצורה סינתטית ולא בצורה אנליטית. והגמרא כשהיא בונה את עצמה בצורה כזאת שהיא לא מתבססת על הכללים אלא על הדוגמאות. אגב מישהו מכם שלומד מחשבים אז יודע איך מאמנים רשת נוירונים. איך בונים את הרשת נוירונים שהיא תעבוד נכון? נותנים לה דוגמאות. נגיד אנחנו רוצים לזהות אנשים. רוצים לבנות רשת שיודעת לזהות אנשים, מה אנחנו עושים? נותנים להם רשימת אנשים, רשימת תמונות, ואז מתחילים לתת לרשת את התמונה. אם היא זיהתה אותה נכון, אז נותנים לה פידבק חיובי. זיהתה לא נכון, פידבק שלילי, היא מארגנת את עצמה מחדש ומתחילים עוד פעם. וככל שתיתן יותר דוגמאות, הרשת תגיע להישגים טובים יותר. ובכל מקרה אלו יהיו הישגים טובים יותר מאשר תוכנה קלאסית של כללים. זה לא, עם הכללים לא תגיעו לשום מקום. זאת אומרת משימות מורכבות לא ניתן לעשות באמצעות יישום של כללים. בניגוד לאשליה הרווחת בעולם ההלכתי שיש כאלה שחושבים שאפשר להשתמש בסט של כללים כדי להכריע הלכה, אין סט כזה של כללים. הכרעת הלכה לא עובדת בצורה פוזיטיביסטית אלא בצורה קזואיסטית. וזאת הסיבה שהגמרא בנתה את הסוגיות שלה כמשא ומתן, דוגמאות וזה, ולא כללים ולא שורות תחתונות ולא כלום. היא מנסה ללמד אותי את צורת החשיבה ולא את השורות התחתונות. יש לה יותר אמון בלייצר אנשים עם צורת חשיבה נכונה מאשר בללמד אותם את החומר. זה בדיוק הטעות של כל מיני מבחני רבנות למיניהם שבוחנים אותך על החומר ולא מנסים לראות איך אתה חושב על שאלה חדשה, איך אתה בונה תשובה. בדרך כלל, לא יודע עוד פעם לא מתמצא מה קורה בדיוק היום, אבל בדרך כלל זה ככה. וזה לבנות פוסק לא טוב. כי לדעת את החומר זה החלק הפחות קריטי בפסיקת הלכה. היום כבר הכל כתוב, אתה יכול להגיע למה שאתה רוצה כמעט. צורת החשיבה וצורת הניתוח וההתייחסות הרבה יותר משמעותיות מאשר ידיעת החומר. ודווקא על זה פחות בוחנים, את זה פחות בודקים, יותר קשה לבדוק לבחון את זה כמובן. ובכל אופן, אז הסיבה לזה שהגמרא בנויה בצורה כל כך אמורפית ולא מוגדרת ולא עם כללים, היא אני חושב בגלל שהגמרא מאמינה בקזואיזם ולא בפוזיטיביזם. ובמובן הזה לדעתי זה לא פרימיטיביות כמו שזה נראה במבט ראשון, זה אולטרה מתוחכם. המערכות המשפטיות היום כבר מבינות שאי אפשר לעבוד בצורה פוזיטיביסטית. פוזיטיביזם היום זה עניין לדינוזאורים. אף אחד פה לא מאמין בפוזיטיביזם היום, אפילו הגרמנים לא ממש. פוזיטיביזם בעצם ספג מכה מאוד קשה במשפטי נירנברג. במשפטי נירנברג אנשים הגנו על עצמם בטענה צייתתי לחוק. זה הכלל, הכלל אומר יש חוק, אני עבדתי לפי החוק וזה הכל, על מה אתה שופט אותי? והיה צריך להחליט שם שאתה יכול לשפוט אנשים שצייתו לחוק. זה פשוט אנטי תפיסה פוזיטיביסטית. אתה שופט אנשים על זה שהם צייתו לחוק. תשובה היא כן. שופט משפטית על זה שהם צייתו לחוק. למה? כי הפוזיטיביזם לא עובד. פוזיטיביזם יוצר נאציזם. פוזיטיביזם אומר שאתה עובד לפי החוק, אתה לא מבין, אין לך ביקורת על מה אומר החוק, מה המשמעות, איך נכון ליישם אותו. זו תפיסה לא פוזיטיביסטית מובהקת. ובכל אופן, זאת אני חושב הסיבה שהגמרא בנויה בצורה כל כך מוזרה, שנראית אולי לאנשים פרימיטיבית, בעיניי ממש לא. היא סופר מתוחכמת בעיניי. המטרה של הגמרא זה בעצם להכניס אותי לתוך המשא ומתן ולא לתת לי שורות תחתונות. לאמן את הרשת הנוירונית שלי ולא להאכיל אותי בחומר ולייצר תוכנה קלאסית. יש הגמרא בקידושין, זה הדוגמה שתמיד מתלווה לתחילת בבא קמא אצלי. הגמרא בקידושין מביאה שיש כלל כזה שכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות חוץ משלושה חריגים. ואז הגמרא שואלת והרי יש גם אכילת מצה שלא נמנה בין החריגים? אז הגמרא אומרת אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. שזה אני חושב מי שאמר את המשפט הזה מת מצחוק. הגמרא בעצם אומרת ככה: אם היה כלל שכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, הייתי אומר בסדר, זאת ההכללה אבל יש פה ושם חריגים גם אני יכול להביא. אבל הגמרא אומרת לא רק שהכלל כתוב באופן סתום, גם כשהכלל כתוב באופן הכי דקדקני שיכול להיות, כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות חוץ מא', ב' וג'. זה הכי דקדקני שיכול להיות, נכון? עכשיו אתה שואל והאיכא ד', יש עוד דוגמה. בסדר, אל תעשה עניין, יש עוד דוגמה, אז מה אתה עושה עניין מכל דבר. זה מה שהגמרא בעצם עונה. אז יש ד' גם. מה יש? אז יש ד'. מניתי שלושה ויש ארבעה. מה היא אומרת פה? זו איזושהי אמירה שאומרת היא באה לזלזל בכללים, כך אני קורא את האמירה הזאת. האמירה הזאת בעצם אומרת אני מזלזל בכללים. קבעתי כללים ואני מקפיד לזלזל בהם יחד. יחד עם זה שקבעתי אותם. כי צריך להבין שאסור לקחת את הכללים בצורה קשה מדי. זה בעצם מה שהגמרא אומרת. אגב יש טיעון מאוד מעניין של ויטגנשטיין. טוב, אולי נשאיר את זה לאחר הפסקה. נעשה כמה דקות הפסקה, נגיד חמש דקות, התרעננות ונחזור אחרי זה, נמשיך אחרי זה. אוקיי. טוב, בואו תחזרו אלינו, תדליקו מצלמות. בסדר, חזרנו? אוקיי, אז רק רציתי להשלים את מה שהתחלתי קודם. בטענה, בטיעון שהעלה ויטגנשטיין, אחד פילוסוף חשוב מאוד במחצית הראשונה של המאה העשרים. יש אומרים גדול הפילוסופים של המאה העשרים, והוא רצה בעצם לטעון שכל, זה הטיעון של ויטגנשטיין המאוחר, יש שתי גרסאות בהגות של ויטגנשטיין, והוא מדבר עליו בחקירות, בחיבור שלו שנקרא חקירות פילוסופיות, שם הוא מדבר על מה שנקרא פולואינג דה רול, זאת אומרת הליכה אחרי כלל. והוא אומר, אנחנו בדרך כלל רגילים, בעיקר במתמטיקה, הוא עסק לא מעט במתמטיקה ובלוגיקה, שמתמטיקה עובדת עם איזה שהם כללים סגורים להבדיל מתחומים אחרים. אבל זאת אשליה, כיוון שכאשר אנחנו מלמדים מישהו כלל, בעצם אנחנו תמיד משתמשים בדוגמאות כדי ללמד אותו את הכלל. לדוגמה, נגיד אני רוצה ללמד בן אדם ילד לספור, אני אומר לו אחת שתיים שלוש ארבע עד עשר, אחרי זה אחת עשרה שתים עשרה עד עשרים שלושים מאה מאה ואחת מאה ושתיים מאה ועשר מאה ועשרים מאתיים חמש מאות אלף עשרת אלפים וכן הלאה. אוקיי? תמיד יש בסוף וכן הלאה. וכאשר אתה מלמד אותו לספור אתה כמובן עושה את זה בעצם דרך דוגמאות ואת השאר הוא אמור להבין באינדוקציה. אבל גם כאשר אנחנו מסמנים לו משהו בסימול כללי שנראה כמו כלל, לא יודע, סדרה של אף של אן שווה אן בריבוע. סדרה אחת ארבע תשע כי אחת בריבוע שתיים בריבוע שלוש בריבוע ארבע בריבוע וכן הלאה, עוד פעם כמו וכן הלאה. כשאני רוצה להסביר לו מה פירוש אף של אן שווה אן בריבוע, ההסבר תמיד ייעשה דרך דוגמאות. תציב את אחת, תציב את שתיים, תציב את שלוש וכן הלאה, תמשיך להציב את כל המספרים ככל שתמצא לנכון. והוא אומר שזה בעצם באופן מהותי כך, אנחנו אף פעם לא באמת יכולים לחשוב וללמד אך ורק דרך כללים, כי הכללים בעצם עוברים דרך דוגמאות. וכך למשל, אותה טענה נחמדה מאוד ומתמטית היא כמובן טענה טריוויאלית, שאומרת תחשבו על מבחנים פסיכומטריים שעשיתם. במבחן פסיכומטרי שעושים אחת מהסוג של השאלות הנפוצות זה השלמת סדרות. אתה עושה סדרה אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש, מה הבא? כולם יגידו שבע. נכון? עכשיו אני אומר לכם שלוש חמש שבע שלוש נקודות, מה הבא? תשע. אפשר. אולי אחת עשרה. אחת עשרה כן. כן, ראשוניים, בסדר. אולי זה ראשוניים או אי זוגיים, נכון? זה דוגמה מפורסמת לסדרה שיכולה להתפצל בצורה פשוטה. אבל האמת כשתחשבו על זה בצורה מתמטית ככה מנותקת ממה שאנחנו רגילים, אז אתם תראו שכל סדרת מספרים שתתנו לי, מה שאתם רוצים, כל מבחן פסיכומטרי שתבחרו עלי אדמות, קחו סדרת מספרים ותשאלו אותי מה המספר הבא, אני יכול לשים שם איזה מספר שאני רוצה ולהסביר לכם למה הוא המספר הנכון. למשל אתם לוקחים את הסדרה אחת שתיים שלוש ארבע ואני שואל אתכם מה הבא? אני רוצה לטעון שהבא הוא מינוס פאי בריבוע. זה הבא. בואו אני אראה לכם, אוכיח לכם. איך? אני פשוט אבנה איזושהי סדרה, פונקציה של אן, שב-אן שווה לאחת שווה לאחת, ב-אן שווה לשתיים שווה לשתיים, אן שווה לשלוש זה שלוש, אן שווה לארבע זה ארבע, ב-אן שווה לחמש זה מינוס פאי בריבוע. בשביל לבנות דבר כזה אין שום בעיה, אתה צריך לבנות איי פלוס בי אן פלוס סי אן בריבוע פלוס די אן בשלישית פלוס אי אן ברביעית, חמישה מקדמים, ולדאוג לזה שב-אחת זה יהיה שווה לאחת, ב-שתיים שווה לשתיים, ב-שלוש שווה לשלוש, ב-ארבע שווה לארבע וב-חמש שווה למינוס פאי בריבוע. זה חמש משוואות עם חמישה נעלמים על המקדמים, וכל עוד אין שם איזושהי בעיה עם הדיסקרימיננטה, עם הדטרמיננטה, אז יש פתרון. ואם יש תלות, אז יש אפילו אינסוף פתרונות. אוקיי? ואז מה שהדבר הזה בעצם אומר, זה שאני תמיד יכול לבנות איזושהי פונקציה של אן, שהיא תיתן לי את הסדרה אחת שתיים שלוש ארבע מינוס פאי בריבוע. וכנ"ל כמובן לכל מספר שתרצו ולכל סדרה מתחילה אני יכול להמשיך אותה בכל אופן שתרצו, ותמיד אני אוכל להראות לכם שיש לזה היגיון מתמטי מוצק, אין שום בעיה. לכן בעצם במבחן פסיכומטרי, באופן עקרוני, המבחן הפסיכומטרי בכלל לא בודק אינטליגנציה. המבחן הפסיכומטרי בודק קונבנציונליות. הוא בודק שאתם חושבים באופן קונבנציונלי ולא חושבים מחוץ לקופסה. כי מי שחושב מחוץ לקופסה אי אפשר ללמד אותו. באוניברסיטה רוצה כאלה שהיא יכולה ללמד אותם, ולכן היא בוחרת כאלה שישלימו את הסדרה באופן שמצופה מאדם רגיל להשלים את הסדרה. אבל אם מישהו ישלים את הסדרה באופן אחר, הוא לא טועה, הוא לא יותר טיפש מהאחר. יש לו ראש שבנוי אחרת, אבל יש הצדקה גם להמשך שהוא מציע. אבל כיוון שהראש שלו בנוי אחרת, איך אני אלמד אותו? הרי הראש שלי בנוי כך. איך אני יכול ללמד מישהו שהראש שלו בנוי אחרת? אני אלמד אותו לספור אחת, שתיים, שלוש, ארבע, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה, עשרים, מאה, אלף, עד עשרת אלפים. אני אומר לו, טוב, ואת ההמשך תמשיך לבד. אני אומר לו, נו, מה המספר הבא? אומר לי מינוס פאי בריבוע. אמרתי לו, תגיד, הקשבת לשיעורים? אני הסברתי לך מאחת עד עשרת אלפים. אז אני ממשיך, עשרת אלפים ואחת, עשרת אלפים ושתיים, עשרת אלפים ועשר, עשרת אלפים ומאה, אחת עשרה אלף, שתים עשרה אלף, עשרים אלף, מאה אלף. עכשיו תמשיך הלאה. אומר לי מינוס פאי בריבוע. מה זה מינוס פאי בריבוע? ואז הוא נותן לי את הפונקציה, סך הכל עשרת אלפים משוואות עם עשרת אלפים נעלמים, אין שום בעיה, אפשר לפתור את זה. ואתה יכול למצוא את הסדרה שהמספר העשרת אלפים ואחד שלה יהיה מינוס פאי בריבוע. אין שום בעיה עם זה באופן עקרוני, והראש שלו בנוי כך שהסדרה הזאת נראית לו טבעית. לי זה לא נראה טבעי. האם זה אומר שהוא יותר טיפש ממני? לא, זה רק אומר שהוא בנוי אחרת ממני, זה הכל. רק אותו אי אפשר יהיה ללמד, כי הראש שלו בנוי אחרת מהראש של בני אדם רגילים. המורה לא יודע איך ללמד אחד כזה, כי אתה צריך להכיר איך הראש שלו עובד כדי שתוכל ללמד אותו, נכון? אחרת אתה אומר לו וכולי. תמיד כשאתה אומר וכן הלאה וכולי, מה שאמרתי קודם, אתה מניח שהשומעים שלך יודעים למה אתה מתכוון, איך להמשיך הלאה. אבל אם אצל השומעים שלך יש כאלה שלא יודעים להמשיך הלאה או ממשיכים הלאה באופן אחר ממה שאתה ממשיך, לא תצליח ללמד אותם. ופה אני מדבר על מתמטיקה, לא על פסיכולוגיה או מדעי המגדר או שאר חרטות. גם במתמטיקה זה ככה. זאת אומרת שהאשליה הזאת

[Speaker C] שאנחנו יכולים לעבוד עם כללים בלבד, חשיבה אנליטית, זאת אשליה. גם השימוש בכללים בעצם דורש ממני להדגים את זה דרך דוגמאות. להדגים את הכלל דרך דוגמאות, אחרת גם את הכלל אנחנו לא

[הרב מיכאל אברהם] נבין ולא נצליח להעביר הלאה. ובעצם זה אני חושב מה שמונח מאחורי המבנה המוזר הזה של הגמרא. הגמרא בעצם, כן, היא לא צריכה לעשות דטרמיננטות של ויטגנשטיין, אבל האינטואיציה הזאת היא אינטואיציה פשוטה. כשאתה עובד עם סט סגור של כללים אתה תייצר פוסק גרוע. הסיכוי שהפוסק יקלע למה שאתה מתכוון שהוא יפסוק נמוך בהרבה אם אתה תעביר לו את החומר דרך סט סגור של כללים מאשר אם תעביר לו את החומר דרך דוגמאות. כיוון שפסיקת הלכה זה עסק מורכב, ומשימות מורכבות עושים עם רשת נוירונים ולא עם תוכנה קלאסית. ולכן אותו דבר כשאתה רוצה לייצר פוסק הלכה אתה צריך לבנות את רשת הנוירונים שלו, ולא את ה-"אם זה ככה אז תעשה ככה ואם זה ככה תעשה ככה", איזה שהוא סט סגור וקשיח של כללים לוגיים. פשוט לא יעבוד. ואם תייצר סט כזה של כללים הם פשוט יהיו כל כך עם כל כך הרבה חריגים וכל כך הרבה יתנו תוצאות כל כך שונות מהתוצאות אליהן אתה מצפה שזה פשוט טעות גדולה לעשות את זה. ולכן סתם באופן כללי צריך לדעת שכשאנחנו משתמשים בכללי פסיקה או בכללים של למדנים, כן, איך אנחנו ניגשים לגמרא, להתייחס בערבון מאוד מאוד מוגבל לכללים. מה שאמרתי קודם, הגמרא בקידושין שמביאה את הכלל ומיד טורחת לזלזל בו כדי שאף אחד לא יחשוב להשתמש בו ברצינות. אז למה מביאים את הכללים? כי אנחנו לא יודעים לחשוב בלי כללים. אנחנו צריכים את הכללים כאיזושהי מסגרת, אבל מצד שני צריך גם להיות מודעים לזה. למשל אתן לכם אולי כמה דוגמאות, יש למשל כלל שעובד בדיוק באותה צורה. במחלוקת אביי ורבא הלכה כרבא בר מיעל קגם. נכון? חוץ משישה מקרים שהראשי תיבות שלהם זה יעל קגם: ייאוש שלא מדעת, עד זומם, לחי העומד מאליו וכולי. אז בעצם בכל המקרים הגמרא פוסקת כמו רבא, חוץ מהשישה אלה שהלכה כאביי. תדפדפו קצת ברמב"ם, לא ממליץ לעשות את זה באופן מקרי, תגלו עוד מקרים שהוא פוסק כמו אביי חוץ מהשישה אלה. שתי דוגמאות שאני יכול להגיד לכם עכשיו: לא תתגודדו הוא פוסק כמו אביי, לא לעשות שני בתי מדרש בעיר אחת, וביאביד לא מהני הוא פוסק כמו אביי, אבל יש עוד. איך זה מסתדר? הגמרא אומרת, שימו לב, זה אפילו במקום שנאמר בו חוץ. הלכה כרבא חוץ מיעל קגם, נכון? זה בדיוק המשמעות של הגמרא בקידושין. חוץ מיעל קגם וחוץ מעוד כמה דברים ואל תעשה עניין מכל דבר. יעל קגם פשוט עלה לי כרגע ברשימה, אבל יכול להיות שיש עוד. לא רק זה, יכול להיות בהחלט שהגמרא פה אומרת שאם אין לך עמדה משלך, תפסוק כמו רבא חוץ מיעל קגם, אבל אם באחת המחלוקות ברור לך שאביי צודק, אז תפסוק כמו אביי. כללי הפסיקה מיועדים לעזור לך במקום שאתה לא מצליח להכריע בעצמך, אלה כללי התנהגות במצבי ספק,

[Speaker D] כללי הכרעה במצבי ספק. אז אם

[הרב מיכאל אברהם] אתה במצב של ספק?

[Speaker E] הרי אם

[Speaker D] אתה במצב שיש

[הרב מיכאל אברהם] לך עמדה משלך ואתה יודע, אז אין שום בעיה. אוקיי, אז לכן הדוגמה, יש עוד, יש עוד אינספור דוגמאות לזה. אגב, בעלי הכללים שלדעתי לא תופסים את העניין הזה, הם מתחילים לייצר תת-כללים, אפיציקלים ודיפרנציאלים. אז מה זאת אומרת? למשל יש המצאה חדשה, יש כלל שהלכה כרבא בר מיעל קגם, אלא אם כן רבא ואביי חולקים במחלוקת תנאים, לא במחלוקת של עצמם אלא איך חולקים, איך לפסוק במחלוקת תנאים, שם יכול להיות שתהיה הלכה כמו אביי בעוד מקרים. מאיפה זה בא לך? מהירח. למה? כי ראית כמה חריגים וניסית למצוא לעצמך איזשהו הסבר לחריגים האלה. יפה, אז אתה מצאת לעצמך הסבר, אבל איך הרמב"ם הרשה לעצמו לייצר את החריגים האלה? הוא קיבל את הכלל הזה שכשאביי ורבא חולקים במחלוקת תנאים אז לא נאמר הכלל שהלכה כרבא? זה נאמר במסורת? זה מה, מאיפה זה בא? כתוב בגמרא? לא, זה פשוט המצאה מאלף ועד תיו, אין לה שחר. שלא נדבר על כל כללי הפסיקה בשולחן ערוך, סתם ואחר כך יש אומרים, וזה וכל ההמצאות המגוחכות האלה. זה פשוט אנשים ממציאים יש מאין, ואחרי זה יש קושיות: רגע, איך זה פה פסק כסתם ואחרי זה יש אומרים, והכלל, מי המציא את הכללים האלה? זה פשוט המצאות של כללים של אנשים שלא מבינים איך העסק עובד. העסק עובד בצורה כזאת שנותנים לך איזשהו סט מסוים של כללים שיתנו לך קריאת כיוון, אבל בתוך הסיפור הזה אתה אמור להתנהל בצורה של שכל ישר, להפעיל את האינטואיציה שלך. אפשר שאלה אביחי? אתה שומע? אפשר לשאול שאלה? כן כן. אמרת לי להזכיר את השאלה הזאת ועכשיו אני גם אולי מבין למה, של הסיפור הזה של ללמוד גמרא בבקיאות. הו, רשום לי לענות לשאלה הזאת, רשום לי. מפעל הדף היומי אולי גם ככה. רשום לי, רשום לי אצלי בדף של הנקודות שאני צריך לדבר עליהם. אני חושב שאני מבין את התשובה לבד, אבל אני אשמח לשמוע את זה בכל זאת. לכן, לכן חיכיתי עם זה. אז מה שאני בעצם באמת רוצה לומר פה, עכשיו אני עובר באמת לשאלה הזאת, זה בדיוק הסעיף הבא. אם באמת תופסים את העניין כך, אתם מבינים למה ערכו של לימוד בקיאות מוגבל מאוד. כי לימוד בקיאות זה פשוט ללמוד את החומר שמופיע בגמרא. נכון, זה כולל משא ומתן, כולל הכל, אבל בסך הכל זה ללמוד את החומר בלי שאתה מנסה להבין מה עומד מאחורי המשא ומתן ומאחורי האמירות. אתה לא באמת מבין את העסק הזה, ואתה לא יכול באמת, אתם יודעים אני הייתי פעם כשהייתי בישיבה בבני ברק, אז הייתי שם עד הצהריים ובצהריים הלכתי לאוניברסיטה, הייתי שם בתואר, עשיתי בפיזיקה, עשיתי תואר. שני ודוקטורט וזה, אז בצהריים הלכתי לאוניברסיטה. עד הצהריים הייתי בישיבה. יום אחד הייתי אחרי הצהריים, הייתי פנוי, באתי לישיבה ללמוד אחרי הצהריים. אז לוקח אותי המגיד שיעור שלי לסיור בין הספסלים, והוא ניגש לאיזה זוג שלמדו בקיאות, בסדר אחרי הצהריים. הוא ניגש לאיזשהו זוג שהוא רואה שהם עוסקים בסוגיה מסוימת, והוא אומר: יש לי שאלה אליכם, שאלה בהלכה. מה ההלכה במקרה כזה וכזה? הם מתחילים להסתכל, לעיין, לדון, לחפש, לפלפל. לא מגיעים, אין להם תשובה. הוא אומר להם: איפה שהאצבע שלכם הייתה בגמרא, שם נמצאת התשובה לשאלה ששאלתי. והנקודה היא שהם ידעו לדקלם את הגמרא בעל פה, הם למדו אותה בבקיאות והם זכרו מה הגמרא אומרת. אבל כל עוד אתה לא חושב מה המשמעות של זה, מה עומד מאחורי זה, אתה לא יכול לעשות עם זה כלום. כשהשאלה היא לא שאלה מה כתוב בגמרא, אלא שאלה הלכתית שאתה יכול להשתמש במה שכתוב בגמרא כדי לפשוט אותה, לימוד בקיאות לא יעזור לך. הוא סיפר לי אגב, הוא למד אצל רב שלמה זלמן בקול תורה. אז הוא סיפר שרב שלמה זלמן אמר להם: איך אתם חושבים? הרי רב שלמה זלמן לפעמים מביא איזשהו ראיה, יש לו שאלה בהלכות שבת, הוא מביא ראיה מאיזה הווא אמינא של תוספות בבבא קמא. אז הוא אומר להם: תגידו, מאיפה אתם חושבים שאני עולה על הראיות האלה? אתם חושבים שכשבאה לפניי שאלה אני מעביר בראש את כל הגמרות עם כל התוספותים ובודק מאיפה יש ראיה? זה לא ריאלי. כשלמדתי את התוספות בבבא קמא חשבתי שמשם יכולה להיות ראיה לשאלה מהסוג הזה. ואז כשמגיעה לפניי השאלה הזאת, אני כבר יודע שבתוספות שם אני צריך לחפש, כי אפשר למצוא תשובה לשאלה הזאת בתוספות שם. יכול להיות אגב שהוא אפילו לא זוכר את התוספות, הוא רק זוכר שסוג כזה של שאלה, אם אני אסתכל שוב בתוספות, אני אוכל למצוא שם את הפשיטות שלה. וכך צריך ללמוד, גם כשעושים בקיאות. אבל סוף סוף אין לכולנו, לכל אחד זמן, ואולי זו פריבילגיה הייתי אומר, כאילו להקיף את כל הסיפור הזה בעיון. רגע, שנייה, אני אומר, מה, אין משמעות ללימוד של נפח, של לדעת שיהודי הולך בעולם? לא אמרתי שאין משמעות, אמרתי שהערך של זה מאוד מוגבל. יש לזה משמעות, אתה לומד תורה, אבל אם אתה באמת רוצה לדעת ושהידע הזה יהיה שימושי, יש לזה ערך מאוד מוגבל. עדיף ללמוד מעט עיון מאשר הרבה בקיאות. אם אין לך זמן, תלמד מעט. אני כשחבר'ה בירוחם גמרו, כשלימדתי בירוחם והחבר'ה עמדו לעזוב את הישיבה, עשינו ככה מכינה לחיים קצת. אז אמרתי להם שאני מעודי לא למדתי יום שלם תורה. אף פעם לא הייתי במצב שבו אני כל הזמן עושה את זה, תמיד זה היה ליד איזשהו עיסוק אחר. ואמרתי להם שתמיד הרגשתי אברך בתקופה שלמדתי, לא בתקופה שלא למדתי. אז הרגשתי אברך. מה הכוונה אברך? אמרתי להם: אברך זה לא מישהו שעושה כל הזמן בתורה. זה לא נקבע לפי מספר השעות שאתה לומד, זה נקבע לפי השאלה מה אתה עושה בשעות האלה. גם אחד שלומד שעה ביום אבל הוא עושה את זה כמו שצריך, הוא אברך. אבל מי שלומד כל היום כולו בכולל ולומד, לא יודע, טוחן את הבקיאות כל הזמן, אז הוא לא, כי מזה לא יצא שום דבר. לא שום דבר עוד פעם שימושי, יש לזה ערך, אבל אתה לא תרוויח מזה הרבה. גם בסוף הבקיאות עוזרת לעיון, כי אם אתה כמו הרב עובדיה, אז הוא יכול לזכור את כל מה שהוא למד גם בבקיאות. אבל עדיין, לדעת לפסוק מזה, זה עדיין לא פשוט. ומי שלא מוטציה אז גם לא יזכור אפילו את מה שהוא למד. אז בשביל מה? במקום זה לומדים עיון בכל הסוגיות המקבילות והראשונים שעוסקים בנושא הזה. אתה עובר על לא פחות נפח, רק אתה עושה את זה לרוחב ולא לאורך, לא דף אחרי דף, אלא כל המקורות שנוגעים לסוגיה מסוימת שבה אתה עוסק. ואז מה? הדברים מתחברים, מתלכדים, יש קשר בין החלקים השונים. אתה גם זוכר אותם טוב יותר. אז אתה מרוויח גם עיון וגם בקיאות, אתה גם יכול לעשות בזה שימוש, הרבה יותר הגיוני ללמוד ככה. ללמוד בקיאות בעיניי זה לימוד מאוד מאוד לא יעיל. יותר מזה, כשמדובר בבקיאות בגמרא כתוב: למגרס איניש והדר למיסבר. כן, קודם כל תחזיק את החומר ואז תתחיל לפלפל בו, לעיין בו. אני חושב שהיום ההוראה צריכה להיות הפוכה: למיסבר איניש והדר למגרס. אחרי שיודעים טוב טוב ללמוד עיון, אפשר להתחיל ללמוד בקיאות. ולמה? בקיאות נכון, מה ההבדל בין בקיאות ועיון בעיניי? הלימוד בבקיאות פירושו לעבור על הגמרא, לחשוב מה בעצם היסודות שעומדים מאחורי מה שהגמרא אומרת, להעלות את האפשרויות השונות עם הנפקא מינות ולעבור הלאה. לא לחפש, לא לפתוח את הראשונים ואת האחרונים ולמפות אותם על האפשרויות השונות ואולי להיכנס לעוד דיוקים ועוד. אבל אבל את מה שאתה לומד אתה צריך ללמוד עיוני. גם בלימוד בקיאות, זה פעם השוויתי איזה אתם יודעים יש בסרטים תמיד רואים יש שני סוגי פטרולים צבאיים. יש פטרול אלים ופטרול רגיל. מה ההבדל? פטרול רגיל זה כשאתה עובר אתה פותח ציר. אז אתה מסתכל שמה שאין שום בעיה והכל בסדר אתה עובר הלאה לקטע הבא. מה זה פטרול אלים? פטרול אלים, אלים בא', כן, לא בעין.

[Speaker B] זה כשאתה נוסע בכביש או בציר

[הרב מיכאל אברהם] טשטוש אם

[Speaker B] תרצו, ואתם יורים

[הרב מיכאל אברהם] לתוך כל שיח שעומד בצד.

[Speaker B] שאם יש שמה איזשהו אויב שיצא החוצה. אתם חותרים למגע.

[הרב מיכאל אברהם] אתם לא בודקים אם יש בעיות ואם אין על הכיפאק אני ממשיך הלאה.

[Speaker B] אני מייצר את הבעיות.

[הרב מיכאל אברהם] בלימוד בקיאות אני בודק שאין בעיות,

[Speaker B] מנסח לעצמי את האפשרויות השונות ועובר הלאה.

[הרב מיכאל אברהם] בלימוד עיון אני מנסה להוציא את הבעיות באופן יזום, גם מה שאני לא נתקל בו במבט ראשון. בדרך כלל זה כרוך בפתיחת ראשונים ואחרונים אבל אפילו בלי זה. עצם זה שאני מנסה בכוח להוציא בעיות, לא בכוח באופן מלאכותי אלא לחשוב עוד ועוד עד שאני מבין באמת מה קורה פה, זה עיון. אבל כל מה שלומדים צריך להיות עיוני. לא שום דבר לא ללמוד בבקיאות, פשוט ללמוד מה כתוב ולזכור אותו. זה לימוד חסר ערך בעיניי. אני אישית אף פעם לא למדתי בקיאות. יש למדתי פעם אחת שנה אחת עשינו אחרי הנץ עם איזה חברותא למדנו בבא מציעא. לא זכרתי מזה כלום. אומנם זה היה גם אחרי הנץ אז גם ניקרתי קצת. אבל אבל לא חושב שזה היה משנה הרבה. כשלוומדים עיון זה משהו אחר, כל דבר נופל לך במקום, יש קשר בין דברים, אתה מבין אותם אז הם יותר שוקעים בך. אז גם בבקיאות אתה מרוויח יותר מזה שאתה לומד עיון. וגם באמת זה הלימוד גם באמת לא היה לפי סדר. כאילו כלומר סוגיה שפותחים בה כאילו כל מסכת סדר. מה זה הסדר של הדפים? הולכים לפי הסדר של הדפים. אין שום היגיון. אין קשר בין דף לדף. אז למה לעשות את זה? זה כל כך מקשה על לזכור ולהחזיק את החומר שלא לדבר על להשתמש בו. במקום זה קח סוגיה, זה נהנה וזה לא חסר. תלמד אותה עם כל הראשונים והירושלמי והסוגיות המקבילות במקומות אחרים שנוגעת בעניין הזה ואתה מחזיק לא פחות חומר אבל הוא לכיד. הוא קוהרנטי. יש קשר בין הדברים, הוא בנוי. אז אתה גם תזכור את זה. הרבה יותר הגיוני ללמוד כך. זה שימושי, יותר נשאר, נשאר לך יותר בקיאות, יותר עיון, יותר הכל. לכן דף יומי וזה מה שאמרתי שם לחבר'ה באותו אותו סשן של בוגרי הישיבה, אמרתי להם תראו דף יומי זה לבעלי בתים. דף יומי זה בשביל להיות צדיק. מי שלומד בשביל להיות צדיק יישאר עם הארץ. צריך ללמוד בשביל לדעת, לא בשביל להיות צדיק. צריך ללמוד בשביל ללמוד לא בשביל לא לבטל תורה. יש כאלה שלומדים בשביל לא לבטל תורה, שהם צדיקים אגב אני לא מזלזל בזה. זו מטרה ראויה להערכה. אבל למדן מזה לא יוצא. מכירים את הבדיחות על הדף היומי, כן, מה הבעיה אתם יודעים כשמסיימים מסכת אז כתוב שמה יאמר זה ויועיל לשכחה. מכירים את העניין הזה? מה זה יועיל לשכחה? יועיל לזיכרון, מה זה יועיל לשכחה? אז אומרים בישיבות מספרים על זה ככה: מי גומר מסכתות? רק בעלי בתים, נכון? רק אלה שלומדים דף יומי. עכשיו בדף יומי אתה לומד את דף ג' אתה שוכח את דף ב'. אתה לומד את דף ד' אתה שוכח את דף ג'. איך תשכח את הדף האחרון? אין אחריו דף. יאמר זה ויועיל לשכחה. זאת אומרת אם תגיד את הסיום אז זה יועיל לך כדי שתשכח גם את הדף האחרון. זה פחות או יותר ממצה את דעתי על דף יומי. ואני אומר עוד פעם, אני לא מזלזל בדף יומי ברור שאם האלטרנטיבה זה הרב עמיטל אמר שהסימפטום הבעייתי אצל ישיבה בחורים מה שנקרא היום ביינישים הוא שלימוד בקיאות קטן עליהם ללימוד עיון אין להם זמן אז לכן הם לא לומדים כלום. אז זה ברור שלא נכון. אם אתה יכול רק ללמוד בקיאות תלמד בקיאות לפחות יש לזה ערך שאתה עוסק בתורה. אתה לומד תורה. ואין דבר כזה בקיאות בלי שמץ עיון אז משהו נשאר לך גם מלימוד בקיאות. זה לא שחור לבן. אבל בגדול, זה ברור שזה עדיף ללמוד בקיאות על ללמוד עיון, אבל הכי טוב זה ללמוד עיון. על לא ללמוד בכלל. אבל הכי טוב זה ללמוד עיון. מכירים את האמירה של הרבי מויז'ניץ? היום אני קצת אסוציאטיבי. הרבי מויז'ניץ ידוע שהוא אמר שעדיף ללקות באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. מכירים את המימרא הזאת? אני פעם חשבתי שזה הרב קוק, אבל תיקנו אותי זה הרבי מויז'ניץ. לשמחתי, כי את הרב קוק אני מעריך. אז את הרבי מויז'ניץ לא הכרתי, אבל אדמו"רים באופן כללי אני לא מחזיק מהם יודע מה. בכל אופן, אז העדיף ללקות באהבת חינם מאשר בשנאת חינם זה נכון, אבל הכי טוב זה לא ללקות בשניהם. אנשים חושבים שאם זה אהבת חינם אז זה מעלה גדולה. לא, זה לא מעלה גדולה, זה חיסרון, רק זה חיסרון יותר קטן מאשר שנאת חינם. אבל הכי טוב להיות בלי חסרונות בכלל. אותו דבר, לימוד בקיאות יותר טוב מאשר לא ללמוד בכלל, אבל הכי טוב זה ללמוד עיון. לא בקיאות ולא לא ללמוד בכלל. יש אופציה שלישית. תמיד כשאומרים, כן, תמיד אומרים מה המקצוע של אחותך? היא כן כזאת או שהיא לא כזאת? יש גם אופציה שאין לי אחות. כשמציבים לפניי דילמה בין שתי אפשרויות מניחים שאין אפשרות שלישית. אז אני צריך לבחור את הפחות גרועה מבין השתיים האלה. אבל הרבה פעמים יש אפשרות שלישית שיותר טובה משתיהן. לא צריך להיכנס לדילמה הזאת. ולכן אני אומר שאם אין לך זמן, אני חוזר לשאלה, אם אין לך זמן תלמד קצת עיון. אבל לא אני נגד ללמוד בקיאות בגלל שאין לך זמן. שתלמד קצת עיון בקצב שאתה יכול להרשות לעצמך ובשיעור הזמן שאתה יכול להרשות לעצמך, תלמד עיון. ולאט לאט תכסה את הסוגיה ביותר זמן ממה שלוקח למישהו. אגב, יש פעם, פעם עבדתי עם חבר'ה בירוחם, היום אני סיפורים. עם חבר'ה בירוחם פעם למדנו את כל מסכת ברכות בזמן קיץ אחד, ובזמן קיץ אחר למדנו חצי השני של מסכת גיטין מפרק שישי והלאה. הקצב היה פחות או יותר דף ביום. נדמה לי עמוד ביום, לא זוכר, פעם משהו כזה. לא, זה נראה לי יותר דף ביום. דף ביום. כן ברכות בזמן קיץ זה נראה לי דף ביום. אז וניסיתי להראות להם את הכלל של ה-20-80. מכירים את זה? בהרבה דברים בחיים. אתם מקדישים 80 אחוז מהזמן שלכם כשאתם לומדים סוגיה על 20 אחוז מהחומר. או 20 אחוז מהעיון. בסופו של דבר כשאני ניגש היום לסוגיה מהר מאוד אני יכול להגיד לכם מה פחות או יותר יהיו הדיונים כאן. אלו צדדים יעלו. ואני לא מפספס הרבה. אחרי זה אני פותח את הראשונים ואת האחרונים, אני יודע מה השיעור שאני הולך להגיד אחרי שקראתי את הגמרא. לא פותח אף ראשון ואף אחרון. אחרי זה אני פותח אותם, אני רואה השלכות, אני רואה דיוקים, אני רואה קצת הפניות שפספסתי פה ושם. אבל 80 אחוז מהעניין נמצא אצלי לפני שפתחתי מישהו מהם. ואחרי זה נשאר עוד 20 אחוז לדייק יותר, להביא עוד מקור, עוד משהו ששכחתי. לא תמיד אני עולה על הכל. עוד 20 אחוז. על ה-20 אחוז הנוספים האלה אני משקיע 80 אחוז מהזמן. וניסיתי להראות לאנשים שאם אני עובר על דף ביום ואני עושה רק את ה-80 אחוז הראשונים, ואני מקדיש לזה 20 אחוז מהזמן. במקום חמישה ימים לדף אני עובד על זה יום אחד. אבל 80 אחוז מהחומר אני עולה עליו גם בזמן הזה. וניסיתי להראות להם שאנחנו יכולים להישאר עם מסכת בעיון בזמן קיץ. מסכת בעיון עוד פעם, לא עם כל הדיוקים וההשלכות והכל, אבל עם העקרונות היסודיים. ואני חושב שזה היה ניסיון מאוד מעניין. כי זה לימד את האנשים איך לומדים בקיאות. כך לומדים בקיאות. בבקיאות מספיקים הרבה יותר. למה? כי אתה מקדיש 20 אחוז מהזמן ל-80 אחוז מהחומר. אז אתה מקדיש חמישית מהזמן ואתה עובר את אותו מספר דפים ואתה יודע 80 אחוז מהמימד העיוני של כל הדפים האלה, אבל הקדשת רק חמישית מהזמן. אז זה נקרא לימוד בקיאות. אוקיי? לכן אני חושב שגם כשלוומדים בקיאות צריך ללמוד את זה ככה. וזה אחרי שאתה מיומן בעיון. זה מה שאמרתי למיסבר אינש, למיסבר אינש והדר למיגרס. אחרי שאתה מיומן בלימוד עיון, הלימוד בקיאות שלך ייראה הרבה יותר טוב. כי כשאתה רואה את הגמרא אתה מהר מאוד עולה על השאלה איזה אספקטים עולים כאן ומה האפשרויות, מה ההשלכות, מה הראשונים והאחרונים יגידו, אתה כבר יודע פחות או יותר. אוקיי? ולכן אני חושב שהסדר היום צריך להיות קודם עיון ואחרי זה בקיאות, ולא קודם בקיאות ואחרי זה עיון. וגם הבקיאות שאנחנו מדברים עליה זה הבקיאות כמו שתיארתי עכשיו של 80-20. טוב, לקח לי זמן קצת על השאלה של העיון והבקיאות אבל אני חוזר רגע ל… טוב, בוא נעצור כאן כי להתחיל פה עכשיו משהו זה ייקח לי זמן. אז אנחנו נמשיך בפעם הבאה. אם מישהו רוצה עוד להעיר או לשאול אז בשמחה. היה שאלות בצ'אט. רגע, אני בדרך כלל צ'אט לא מסתכל כי זה עוצר לי את הרצף. לפעמים אני רואה משהו אז אני מתייחס. הרמב"ם בהקדמה למשנה סבר שכן מדובר בהבדלים בעיון השכלי. מה זאת אומרת? לא, אני כבר לא מבין את ההקשר שזה עלה. דביר? ההקשר של ירידת הדורות לדעתי. כן, שמה? זה היה בהקשר של ירידת הדורות. ירידת הדורות נבעה… לא, הרמב"ם לא מסביר את זה. הרמב"ם אומר שירידת הדורות נבעה מזה שתלמידי הלל ושמאי לא שימשו כל צורכם. זה בדיוק הנקודה. לא שימשו כל צורכם, פירוש הדבר, הבעיה היא בשימוש. לא ביכולת האנליטית, ביכולת הסינתטית. אתה לא קולט טוב את הראש של, את האינטואיציה של הרב שממנו למדת, כי לא שימשת אותו כמו שצריך. זה בדיוק מה שאני אומר. הרב, עוד פעם, פתחתי עכשיו את המקור בצ'אט שהרמב"ם כתב שהם לא הצליחו להוציא בדרך הסברה אותו דבר. כן, כי דרך הסברה זו האינטואיציה עוד פעם. אבל דרך הסברה זה עיון שכלי. הוא אומר שכל שני אנשים יהיו שווים בשכל ובעיון. שכל ועיון זה לא אינטואיציה, שכל ועיון זה… כן כן, שכל ועיון זה אינטואיציה. ברור. מה שאני מדבר עליו זה אנליזה לוגית. משהו אחר לגמרי. שכל ועיון זה לא אנליזה לוגית? לא, ממש לא. ברור שלא. באנליזה לוגית אם שנינו שווים ביכולת האנליטית שלנו אנחנו נגיע לאותם תוצאות. כל הדור שלנו מוכיח את ההפך. כל הפוסט-מודרניות נולדה מזה שאנשים בעצם התמקדו בלוגיקה. ובלוגיקה אתה יכול להוכיח מה שאתה רוצה. תניח את ההנחות האלה, תצא המסקנה הזאת. תניח הנחות הפוכות, תצא מסקנה הפוכה. מי צודק? שניהם עקביים לוגית. מי צודק? השכל הסינתטי צריך להגיד אוקיי, זה מייק סנס וזה לא מייק סנס.

[Speaker B] משהו שואלים פה עוד פעם,

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא הרבה פעמים שואלת מאי טעמא ומסבירה שהמחלוקת במקרה תלויה במחלוקת יסודית יותר. אלף, זה לא קורה הרבה פעמים, זה קורה מעט פעמים.

[Speaker C] וגם כשהיא מביאה מחלוקת יסודית יותר, ברוב המקרים

[הרב מיכאל אברהם] נדמה לי, אני לא זוכר כמה בדיוק, אבל ברוב המקרים אני חושב המחלוקת היא גם על מקרה, לא עיקרון. הגמרא לא מביאה שהמחלוקת היא בעיקרון. זה יחסית נדיר בגמרא. יש את זה פה ושם וזה נדיר. זהו, נדמה לי. עוד מישהו? כן, אני רציתי לשאול אם כשאומרים חוץ מן אל כגם זה פשוט בשביל לתת איזושהי דוגמה שיש עוד מקרים… לא לא, זה היה הסיכום שהיה להם ברור לאותו זמן. אף אחד לא אומר שאנחנו חייבים להיצמד לכלל הזה. אם אני אין לי עמדה משל עצמי, אז אני נצמד למה שהם אמרו לי. אם אתה בספק, לך עם הכלל. הכלל יעזור לך. ואם יש לך עמדה משלך, אז תפסוק כמו שאתה חושב. כמו שאנחנו מוצאים אמוראים שפוסקים כמו בית שמאי. יצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל, ודברי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. זו מחלוקת שהוכרעה בצורה הכי בוטה וקיצונית שיש. ואמוראים פוסקים הלכה כמו בית שמאי, תראו בתחילת ביצה. איך זה יכול להיות? כי תחשבו נגיד שאני חושב כמו בית שמאי. אוקיי? אז בעצם אני אמור לעשות את מה שאני חושב. אז זה שבית שמאי גם חושבים כמוני אומר שעכשיו אני לא אעשה את זה? אין בזה שום היגיון. אם יש לי עמדה משלי, אז ודאי שכך אני אנהג. אם אין לי עמדה ואני מחפש אילן גבוה להיתלות בו, כן? להיחנק בו, אז כשיש מחלוקת בית שמאי ובית הלל אני פוסק כמו בית הלל. זה הכלל. הרב, יש דוגמה שהגמרא אומרת שאדם יקפיד לשבת בקריאת שמע של שחרית כדי שלא יהיה דומה לבית שמאי שאומרים לעמוד. משמה הוא, משמה הוא חשש לשיטתם. לא בגלל שהייתה לו עמדה משל עצמו. אבל אם הייתה לו עמדה משל עצמו והוא היה אומר עשיתי את זה לא כדי לצאת ידי חובת בית שמאי אלא עשיתי את זה כי כך אני חושב, אין בעיה, תעשה. אבל מי שחושש לבית שמאי, נגד זה יצאו. כי אם אתה כבר הולך אחרי תקדים, התקדים הוא בית הלל, לא בית שמאי. למרות שזה כבר הגיע להלכה שבאמת אומרים לשבת בקריאת שמע של שחרית ולא לעמוד כדי שלא תגיע למצב שאתה תיראה כמו מישהו שעושה כבית שמאי? הוא אומר לך: זה לא נכון, אתה יכול גם לעמוד. רק אם אתה מתיישב אז זה אסור. אם אתה מתיישב אז אתה מראה שאתה חושש לדעת בית שמאי. וגם שם אני טוען שאם אתה מתיישב כי כך אתה באמת חושב, לא כי אתה חושש לדעת בית שמאי, אז לית לן בה. אבל בעניין של מחלוקות בית שמאי ובית הלל הרי אין שם עניין של דין, איך קוראים לזה? איך זה נקרא זקן ממרא? הרי זה נפסק על ידי סנהדרין, כלומר יש שם סמכות מהותית. מה שנפסק על ידי סנהדרין וודאי. אבל הכלל, הכלל הוא לא סנהדרין. אם זה נפסק על ידי סנהדרין

[Speaker E] לא

[הרב מיכאל אברהם] צריך כללים שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.

[Speaker E] הסנהדרין פסקה וגמרנו.

[הרב מיכאל אברהם] הכלל פירוש הדבר שלא הייתה הכרעה של סנהדרין על הדבר הזה ולכן זה נשאר פתוח, ובאה בת קול ואמרה: במחלוקות האלה אתם צריכים ללכת כמו בית הלל. אגב בתוספות גם מסביר למה היה צריך את הבת קול הרי אין משגיחין בבת קול? ותוספות מסביר, תוספות אומר את העיקרון הזה במקום אחר אבל אני חושב שזה ההסבר גם לשאלה הזאת.

[Speaker G] לשאלה הזאת הוא עונה אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] ההסבר הוא שהיה שם ויכוח אחרי איזה רוב ללכת, רוב חכמה או רוב אנשים. וברגע שהוויכוח הוא גם על זה אין דרך להכריע אותו. מה תעשה? תעשה הצבעה? שרוב האנשים יגידו שהולכים אחרי רוב האנשים ורוב החכמים יגידו שהולכים אחרי החכמה. אז מה תעשה עכשיו? זה תקוע לגמרי. זאת אומרת יוצא שיש שם בעצם הכרעה שלא התקבלה בדרכי הכרעה הרגילות. זה בת קול. אם

[Speaker D] הייתה הכרעה בסנהדרין אז מה הבעיה?

[הרב מיכאל אברהם] לא צריך שום דבר. אגב בתקופת בית שמאי ובית הלל לא ברור עד כמה בדיוק הייתה שם סנהדרין. בכל מקרה היא לא הייתה בירושלים. היא הייתה באושא, יבנה, אושא. עוד מישהו?

[Speaker B] אוקיי. היה מרתק, תודה. לילה טוב.