נושאים במסכת מכות פרק ג – שיעור 1

[הרב מיכאל אברהם] כן, טוב אני מקליט. בסדר. אז אנחנו בעצם עוסקים בנושאים בפרק שלישי של מכות. אנחנו נעסוק בכמה נושאים, לא ממש נלמד את הפרק כסדרו. החלק הראשון אנחנו נעסוק כמעט רק בסוגיה הראשונה, אלא אם כן נספיק עוד קצת דברים. הסוגיה הראשונה בעצם מביאה אותנו לכמה נושאים בתורת הענישה של ההלכה. אנחנו נרצה לראות שמה מה המשמעות של עונשים בכלל ובפרט מה המשמעות של כרת, מלקות, מה קורה אם עושים תשובה, האם זה מועיל לגבי עונשים, לגבי כרת או בכלל, מה תפקידה של ההתראה, שאלת קים ליה בדרבה מיניה, כן, משום רשעה אחת ולא משום שתי רשעויות. מה קורה עם העלם אחד, חילוק של עונשים בהעלמות שונים, אזהרה ועונש, לאו שאין בו מעשה, לאו שישנו בתשלומין, קדמו עשה, ניתק לעשה, כל מיני דברים מן הסוג הזה שהם כולם בעצם קשורים לשאלות של ענישה. ענישה בהלכה. והכל למעשה עולה מהמשנה הראשונה של הפרק שנמשכת על כמה דפים הלאה. אז אלה בעצם יהיו הנושאים שניגע בהם ועוד פעם, אם נמשיך אם נספיק אחר כך, אז יש פה כמובן עוד כל מיני נושאים מעניינים בפרק אבל אני לא יודע, ספק אם נספיק, נראה. אני אקדים אולי הקדמה כללית על עונשים. יש בהלכה כמה סוגי עונשים. אנחנו יודעים שיש עונש מיתה, סקילה שרפה הרג וחנק. יש כרת, יש קנסות שונים, יש מלקות, עדים זוממים זה כאשר זמם, אז לא יודע אם זה עוד סוג של עונש או זה הכללה של כמה עונשים וכן הלאה, כן, קנסות שונים יש כל מיני קנסות. יש כמובן פיצוי כספי בנזיקין, אבל זה בפשטות לא עונש למרות שרואים בגמרא בכמה מקומות שזה כן עונש. אז יש כל מיני סוגי עונשים. העונש הנפוץ ביותר או ברירת המחדל זה בעצם עונש מלקות. עונש מלקות זה העונש הבסיסי. אם עברת לאו בסיסית אתה חייב במלקות, אלא אם כן יש איזושהי חריגה. כן, זאת ברירת המחדל. יותר מזה, החריגות דורשות פסוק. זאת אומרת אם יש לאו שאתה נענש עליו במיתה כלשהי או בכרת, זה אמור להיות כתוב בפסוק. צריך להיות פסוק שאומר שאתה חייב מיתה או חייב כרת או חייב קנס או כל דבר אחר. על מלקות לא צריך פסוק. זאת אומרת כאשר התורה אומרת שדבר מסוים הוא לאו, אוטומטית מתחייבים עליו מלקות. הפסוק לא צריך לכתוב שאתה חייב על הלאו הזה מלקות. בשאר העונשים אז צריך לכתוב גם את הלאו, זה נקרא האזהרה, וגם את העונש. כן, כמו שהגמרא אומרת: עונש שמענו, אזהרה מניין. כן, זאת אומרת, התורה כתבה עונש על משהו, אז הגמרא שואלת רגע ומה עם האזהרה? זאת אומרת ההנחה היא שעל כל איסור צריך שיהיה כתוב האזהרה, שאסור לעשות את זה, והעונש. עוד נדבר למה צריך את שניהם, זה יהיה נושא שנעסוק בו. אבל זה הכל בעונשים שהם לא מלקות. בעונש שהוא מלקות מספיקה האזהרה. זאת אומרת אין בשום מקום בתורה ציון שמי שעבר עבירה חייב מלקות. ברגע שהוא עבר עבירה, לאו, אז הוא מתחייב במלקות. מאיפה יודעים את זה? כן, והפילו השופט והכהו, זה כתוב בפסוקים של רגע, לפני הלאו של חסימה.

[Speaker B] רגע, אבל יש לי בעיה קטנה עם המצלמה, אז אני אוכל אני אסדר את זה לשיעור הבא, בסדר? סליחה. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם בן הכות הרשע, הכוונה אם הבית דין הגיע למסקנה שהרשע הוא בן מלקות, זאת אומרת הוא חייב מלקות, והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו ולא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך. לא תחסום שור בדישו. זה כאילו לכאורה לא קשור, כן זה איסור נפרד. אז פה יש איזושהי פרשה שאומרת באופן כללי, זאת אומרת אם יש. ריב בין אנשים, וריב בין אנשים זה יכול להיות כמובן לאו דווקא ריב אלא מחלוקת או מה שלא יהיה, ומתברר שאחד מהם חייב מלקות. לא כתוב פה בדיוק על מה הוא חייב מלקות. אין פה איזשהו לאו ספציפי שעליו נאמר שחייבים פה את המלקות, אלא זאת פרשה כללית על חיובי מלקות. אז בית הדין מלקה אותו. ארבעים ולא יוסיף, ואנחנו יודעים שהגמרא אומרת שלושים ותשע כדי שלא ניכנס לחשש של ההוספה. בכל אופן, אז יש פה פרשה כללית שאומרת שעל עבירות חייבים מלקות. וזה בניין אב לכל העבירות בתורה. ברגע שיש לאו, אתה חייב מלקות. לכן לגבי מלקות זה העונש היחידי שלא צריך להופיע בתורה שאתה חייב את המלקות. כל עונש אחר צריך להיות מצוין בתורה שאתה חייב את העונש ההוא, שזה בא להוציא אותך מהחיוב מלקות הזה לכאורה. עוד מעט נראה אם זה באמת כך, אבל לכאורה העונשים האחרים באים להוציא אותך מחיוב המלקות הזה הכללי שיש על כל הלאווים. ישנם עוד חריגים, למשל לאו שאין בו מעשה. לאו שאין בו מעשה לא לוקים עליו, מחלוקת תנאים אבל להלכה לא לוקים עליו. לאו שניתק לעשה לא לוקים עליו. זה לאו שמתוקן על ידי עשה. לא יודע מה, נותר למשל, אז כל הנותר באש תשרופו, אז יש מצוות עשה לשרוף את הנותר ולכן על לאו של נותר לא לוקים כי יש עשה שמתקן אותו. זה לאו שניתק, הכוונה נתקן על ידי עשה. אז על לאו לא לוקים. לאו שקדמו עשה לא לוקים, כמו שילוח הקן. אז יש כל מיני סוגי לאווים שעליהם לא לוקים והם חריגים. אז יש שני סוגי חריגים מחיוב מלקות. חריג אחד זה לאווים שאין עליהם עונש כמו ניתק לעשה או אין בו מעשה וכדומה. יש לאווים שחריגים כי יש עליהם עונש אחר שהתורה מציינת אותו בפירוש, קנס, כרת, מיתות וכדומה. כל אלה הם חריגים וכל חריג כזה צריך איזושהי סיבה. או סיבה ספציפית שאומרים שיש עונש מיתה, או חריגים כלליים כמו אין בו מעשה וכדומה. אוקיי, אז זאת התמונה הכללית לגבי עונשים שבתורה. ההצמדה ללאו דחסימה, לא תחסום שור בדישו, ממנה לומדים חלק מהחריגים. למשל, משם לומדים שנאנשים רק על לאו ולא על עשה, כי כל מה שדומה לחסימה רק על לאו לוקים בגלל ההצמדה הזאת, בגלל הסמיכות הזאת לחסימה. אותו דבר לאו שאין בו מעשה אומרים שהוא לא דומה לחסימה ולכן לא לוקים עליו. רק מה שדומה ללאו דחסימה לוקים עליו, לאו שניתק לעשה לא דומה לחסימה, לאו שקדמו עשה לא דומה לחסימה וכן הלאה. זאת אומרת, כל אלה הם בעצם נלמדים מזה שהם לא דומים ללאו דחסימה. אני אגיד פה באופן כללי יותר משהו שיצא לי כבר כמה פעמים לדבר עליו. כאשר אנחנו לומדים מלאו דחסימה לפטור כל מיני סוגי לאווים ממלקות, אז בדרך כלל רגילים להגיד שזה גזירת הכתוב. לומדים את זה מלאו דחסימה, מההיקש הזה, מהסמיכות של לאו דחסימה לחיוב מלקות. אבל ברור שמאחורי זה חייבת להיות גם סברה. למה? בגלל שאחרת לא ברור למה מיעטו מלאו דחסימה דווקא את הסוגים האלה. למה אומרים לי שלאו שאין בו מעשה לא לוקים כי הוא לא דומה ללאו דחסימה? גם לאו של בל תקיף לא דומה ללאו של חסימה, כי זה בראש ולאו דחסימה זה על שור, לא לחסום את השור. למה לא ממעטים את הלאו של הקפת הראש ממלקות? כי החוסר דמיון בין שני אלה נראה לנו לא רלוונטי לעניין חיוב מלקות. נכון? זאת אומרת, כאשר אני מוציא משהו ואני אומר הוא לא דומה ללאו דחסימה ולכן על הלאו לא לוקים, ברור שיש לי מאחורי זה איזושהי סברה. הסברה אומרת שזה לא דומה ללאו דחסימה בפרמטר רלוונטי. זה שצריך מעשה כדי ללקות זאת סברה. ולכן אני אומר מה שלא דומה ללאו דחסימה כי אין בו מעשה אז על הלאו לא לוקים. אבל חייבת להיות איזושהי סברה שאומרת שאם יש או אין מעשה זה פרמטר רלוונטי לגבי המלקות, כי אחרת לא הייתי ממעט את זה. אני ממעט רק דברים שיש בהם סברה. וזה באופן כללי נכון, כל דבר שאנחנו דורשים אותו מפסוקים בכל מידות הדרש ובכל המיעוטים ובכל סוגי ה… הדרשה הללו, תמיד יש מאחורי זה סברה. ולכן יש אנשים שמסתבכים עם הדברים האלה שאומרים רגע, זה גזירת הכתוב, אז לא צריכה להיות סברה. לא, בכל דבר שנלמד מדרשה חייבת להיות סברה, חייבת להיות סברה. לא רק שיש סברה, אם לא הייתה סברה זה לא היה נלמד. כשאני לומד גזירה שווה עבד מאישה, אז אני לא לומד שעבד צריך לכתוב בא', כמו אישה. לה לה מאישה, כן זה גזירה שווה. למה לא? כי אין סיבה להניח שהגזירה שווה באה ללמד אותי איך כותבים, או לא יודע מה, או עבד לא יודע מה כמו אישה, אז הוא חייב בחינוך, לא חייב בחינוך ילדיו, כי רק האבא חייב ולא האישה חייבת, גמרא בנזיר. אוקיי, אז עבד גם לא חייב. לא לומדים את זה, למה לא לומדים את זה? כי כי זה לא נראה לנו רלוונטי, הדימיון בין עבד לאישה לגבי זה. אז שוב פעם אתם רואים שההשוואה בין עבד לבין אישה, למרות שנלמדת מגזירה שווה, מאחורי זה חייבת להיות איזושהי סברה. הסברה אומרת לי לעניין מה אני אשווה את העבד לאישה ולעניין מה לא. אוקיי? לכן העובדה שאני לומד משהו מדרשה כלשהי, מדרש או מדרשה כזו או אחרת, לא אומרת שאין מאחורי זה סברה. יש שם סברה שאומרת לי שאת זה אני אשווה, את זה אני ארבה, את זה אני אמעט, אבל הסברה אומרת לי את מה לרבות, את מה למעט ואת מה להשוות. כן, כי אחרת הייתי מרבה וממעט הכל. מה מה הקריטריון? הפסוק לא אומר לי את מה לרבות, את מה למעט או את מה להשוות. פה הסברה עושה את המשחק הזה. ולכן גם בהקשר הזה של פטורים ממלכות, אז נכון שלומדים את זה מפסוקים, אבל מאחורי זה חייבות להיות סברות שמסבירות למה יש הגיון למעט את זה מהפסוק או לרבות את זה מהפסוק וכן הלאה. אותו דבר גם כאן. אז כשאנחנו נגיע להסבר על מה יש מלכות, על מה אין מלכות, לאו שאין בו מעשה, לאו שניתק לעשה, כל הדברים האלה, אנחנו נצטרך למצוא סברה. בלי שיש סברה, לא עוזר לנו שלומדים את זה מהדימיון ללאו דחסימה. אוקיי, אז זה הערה כללית. עכשיו אני רוצה להיכנס קצת יותר לסוגיה עצמה. אז בואו נתחיל עם המשנה בתחילת הפרק. כן, אז המשנה אומרת ככה: ואלו הן הלוקין. ואלו הן הלוקין: הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו וכולי וכולי וכולי. כן, איסורי מאכלות, והאוכל חמץ בפסח, המפטם את הקטורת, הסך בשמן המשחה וכן הלאה. שתספרו את הלאווין שמופיעים פה, זה הכל לאווין כמובן, כי רק על לאווין יש מלכות, שתספרו את הלאווין שיש כאן, יש כאן הרבה פחות ממספר הלאווין הכללי שלוקים עליו. כן, ברמב\"ם פרק י\"ט מהלכות סנהדרין הוא מונה מאתיים ושבעה לאווין שלוקים עליהם. אין פה במשנה הזאת מאתיים ושבעה לאווין. אז מה זה, מה פשר הרשימה הזאת? אז רש\"י כותב כאן: ואלו הן הלוקין אלו לאו דווקא, דתנא ושייר. יש הרבה לאווין אחרים שלא מופיעים כאן שגם עליהם לוקים. כן, שייר לוקים טובא. אלא תנא חייבי כריתות לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות. ותנא אלמנה וגרושה לאשמועינן אלמנה וגרושה חייב עליה משום שתי שמות. ותנא טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, דלא מפרש לאו דידיה בהדיא. וכן הקדש שלא נפדה. ואיידי דתנא הקדש, תנא מעשר שני בהדיא, דתרוייהו מלקות דידהו משום חסורי פדיון. וכן ברובם יש דבר חדש. זאת אומרת אומר לנו רש\"י שרשימת הלאווין שמופיעה פה במשנה שלוקים עליהם, זה לא רשימה מלאה. זאת רשימה של לאווין כאלה שיש חידוש בזה שלוקים עליהם. זאת אומרת שהייתי חושב שלא לוקים, ולכן אומרים לך שבכל זאת לוקים. באמת הניסוח של המשנה הוא ניסוח קצת מוזר. מה זה ואלו הן הלוקין? ואלו הן הלוקין זה נשמע כמו פתיח לרשימה מלאה. המשנה הייתה צריכה לכתוב: גם אלו לוקין, ואז להביא רשימה של לאווין שהייתי חושב שלא לוקים ויש חידוש שבכל זאת לוקים. אבל ואלו הן הלוקין זה נשמע כמו רשימה מלאה. אז לכן נדמה לי שאולי צריך לקרוא את זה: ואלו הן הלוקין רשימה שלמה של לאווין שאני לא מביא, וגם… אלו הן הלוקים, הכוונה כל הלאווין ובפרט הרשימה הזאת, מעין חסורי מחסרא והכי קתני, כן. כך צריך לקרוא את זה כנראה. אבל בכל אופן ברשימה במשנה פה מובאים רק הלאווין שיש בהם איזשהו סוג של חידוש. בין היתר זה לאווין שיש עליהם כרת וגם מיתה בידי שמיים. מה החידוש? שלמרות שיש עליהם עונש של כרת או מיתה בידי שמיים, יש גם מלכות. הייתי חושב שזה רק כרת או מיתה בידי שמיים, לא, זה גם מלכות. אני מזכיר לכם את ההקדמה שנתתי. ההקדמה אומרת, שנייה אחת, שבכל מקום שהתחדש עונש מיוחד שהוא לא מלכות, זאת החרגה מהחיוב הכללי של לאווין במלכות, נכון? אז במקום שהתחדש שיש כרת, הייתי חושב שגם זה החרגה. אז התורה אומרת שהעונש פה הוא כרת ולא מלכות. אומרת המשנה: לא. הנה החידוש. כשכתוב כרת זה לא בא להחריג ממלכות. הכרת הוא בנוסף למלכות, ויש פה גם מלכות. זה החידוש, ולכן זה מופיע במשנה. אותו דבר במיתה בידי שמיים. מה קורה במיתה בידי אדם? אז זה נראה עוד מעט בגמרא. אבל כן, בחייבי מיתות רגילים. אבל בחייבי כריתות וחייבי מיתה בידי שמיים, החידוש של המשנה שלמרות שהתורה לכאורה החריגה את זה ויש פה עונש אחר, היא לא החריגה את זה. העונש ההוא נוסף אבל זה גם נכלל בחייבי מלכויות. אוקיי, אז זה נקודה ראשונה ואני מזכיר לכם את מה שראינו שחיוב המלכות מופיע בתורה כחיוב כללי, זאת אומרת ברירת המחדל היא שעל כל הלאווין שעברת עליהם אתה חייב מלכות. לא צריך ציון מיוחד אלא אם כן זה הוחרג. אז הטענה היא שכאשר יש חיוב כרת, זה לא בא להחריג. זאת אומרת החיוב הכללי של המלכות קיים גם בלאווין האלה שיש עליהם כרת. כשהתורה אומרת שיש כרת זה לא בא להחריג את זה ממלכות, זה בא להוסיף כרת. אוקיי, אז זה בעצם לקח שאומר לנו מה זאת החרגה, לעומת זאת כנראה מיתה, מיתת בית דין, מיתה רגילה, זה כן החרגה. זה בא להגיד לך שזה חייב מיתה אבל לא מלכות. לכן חייבי מיתות לא מופיעים פה במשנה. אבל חייבי כריתות כן. אוקיי, אז זה לגבי ההסתכלות הראשונית על המשנה. עכשיו אנחנו נכנסים לגמרא. הגמרא מדברת על מיתה בידי אדם שזה לא הופיע במשנה. תסלחו לי רגע, שלוש דקות אני חייב רגע לצאת. טוב, אתם איתי? בסדר. סליחה, פשוט יש לי איזה סחרחורת כזאת, אני לא יודע, אני קצת לא ברור לי מה קורה. טוב, אז אנחנו מסתכלים על הגמרא. הגמרא אומרת ככה: חייבי כריתות קתני, חייבי מיתות בית דין לא קתני. כן, ברשימה שמופיעה במשנה מופיעים חייבי כריתות, אבל לא מופיעים חייבי מיתות בית דין. כן, חייבי מיתה בידי שמיים כן, אבל לא חייבי מיתות בית דין. מתניתין מני? רבי עקיבא היא. דתניא: אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין ישנו בכלל מלקות ארבעים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם. חייבי מיתות בית דין אינו בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלים להם. רבי יצחק אומר: חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות. אז יש פה מחלוקת תנאים משולשת. לפי רבי ישמעאל גם חייבי כריתות וגם חייבי מיתות בית דין הם בכלל מלקות ארבעים. במילים אחרות לפי רבי ישמעאל כרגע לפחות איך שמבינים, לפי רבי ישמעאל אין בכלל החרגות מהכלל הזה שמי שעבר עבירה חייב מלקות. גם חייבי מיתות וגם חייבי כריתות זה בא להוסיף על המלקות ולא להחריג. זאת אומרת כל הלאווים בתורה בעצם חייבי מלקות. יש מקום לדון אולי בלאו שאין בו מעשה או ניתק לעשה, לא, אבל אין החרגות לחומרא. בסדר? זאת אומרת כל הלאווים שאתה עובר עליהם שיש בהם מעשה ומקיימים את התנאים אתה חייב מלקות. יש כאלה שתהיה חייב גם כרת, גם מיתה בידי שמיים וגם מיתת בית דין. אבל אף אחד מאלה הוא לא החרגה. בסדר? זה בניגוד למה שאמרתי למעלה. כרגע הגמרא אומרת את זה, בהמשך נראה שזה יכול להשתנות. זה רבי ישמעאל. ולכן לפי רבי ישמעאל גם חייבי מיתות וגם חייבי כריתות הם בכלל חייבי מלקות ארבעים. לפי רבי עקיבא חייבי כריתות הם בכלל מלקות ארבעים אבל חייבי מיתות לא. ולפי רבי יצחק גם חייבי מיתות וגם חייבי כריתות הם לא בכלל מלקות ארבעים. זאת אומרת שלוש שיטות. לפי רבי ישמעאל כולם חייבים מלקות, לפי רבי יצחק אף אחד לא חייב מלקות ולפי רבי עקיבא חייבי כריתות כן חייבים מלקות וחייבי מיתות בית דין לא. אומרת הגמרא המשנה שלנו היא כרבי עקיבא. למה? כי משנה שלנו מביאה את חייבי כריתות ואומרת שהם בכלל חייבי מלקות אבל היא לא מביאה את חייבי מיתות. אז זה לא מסתדר עם רבי ישמעאל כי לפי רבי ישמעאל היה צריך להביא גם את חייבי מיתות. ולפי רבי יצחק לא היה צריך להביא גם את חייבי כריתות כי גם חייבי כריתות וגם חייבי מיתות לא חייבים מלקות לפי רבי יצחק. לכן זה חייב להיות רבי עקיבא. בסדר? זאת אומרת כרגע הגמרא מניחה שלפי רבי ישמעאל בנאדם שעבר עבירה שמחייבת מיתת בית דין הוא חייב מלקות ומיתה. זאת אומרת קודם מולקים אותו ואחרי זה הורגים אותו. הוא חייב את שני הדברים. כמו שאמרתי רבי ישמעאל אומר אין החרגות לעונש המלקות. בסדר? כל העבירות חייבות במלקות. עכשיו, מה… זאת אומרת היה מקום להגיד שלהלקות חייבי מיתה הכוונה בחייבי מיתה כאלה שאי אפשר להרוג אותם. למשל שאין בית דין של עשרים ושלושה. כשאין סמוכים אז גם אי אפשר להלקות, אז זה לא עוזר. אבל אני אומר כשאין בית דין של…

[Speaker C] לא חייבים. אם אין עשרים ושלושה

[הרב מיכאל אברהם] הם לא חייבים. מה? אם אין עשרים ושלושה הם לא חייבים. מה זאת אומרת לא חייבים?

[Speaker D] חייבים,

[Speaker C] רק מי מחריג שהם חייבי מיתה? אם אין בית דין אתה לא יכול…

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לא לאו שחייבים עליו מיתה.

[Speaker C] נכון, אבל אתה לא יודע שהם עברו על הלאו הזה.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן מלקין? לא, אני כן יודע שהם עברו על הלאו. מקבלים עדות בפני בית דין של שלושה סמוכים.

[Speaker C] איך אתה מאשים איך אתה אומר שהם חייבים אם לא האשמת אותם?

[הרב מיכאל אברהם] האשמתי אותם. יש שני עדים.

[Speaker C] אין לך בית דין. איך האשמת?

[הרב מיכאל אברהם] יש לי בית דין. באים שני עדים בפני בית דין של שלושה סמוכים ומעידים שפלוני חילל שבת בעדים והתראה. הוא עבר עבירה שחייבים עליה מיתה, אבל בית דין של שלושה לא יכול לגזור מיתה, צריך בית דין של עשרים ושלושה. אבל הוא כן יכול לגזור מלקות. אז היה מקום להגיד שבמצב כזה הוא עבר עבירת מיתה אבל אי אפשר לגזור עליו את המיתה, אז הוא יהיה חייב מלקות. בסדר? הגמרא כרגע מניחה שלא כך. הגמרא כרגע מניחה שחיוב המלקות נוסף לו לחיוב מיתה. בית דין של עשרים ושלושה ילקה אותו ואחרי זה יהרוג אותו. בהמשך הגמרא באמת רבא מציע פרשנות אחרת לרבי ישמעאל והוא טוען שכאשר התרו בו למלקות ולא למיתה, אז ילקו אותו, אבל אם התרו בו למיתה, אז הוא רק ימות, הוא לא ילקה. זה בהמשך הגמרא, אבל כרגע הגמרא מניחה שהוא חייב מלקות ומיתה. אוקיי? ולכן המשנה לא הולכת עם רבי ישמעאל. עכשיו, למה רבי עקיבא מחלק בין כרת לבין מיתת בית דין? אז הוא מסביר: חייבי כריתות, למה הם נשנים בכלל מלקות ארבעים? שאם עשו תשובה, בית דין של מעלה מוחלים להם. אז מה? אם עשו תשובה אז בית דין של מעלה מוחלים להם ולכן מה? אז למה צריך להלקות אותם?

[Speaker D] המלקות זה לא חלק מהתשובה? המלקות זה לא חלק מהתשובה?

[הרב מיכאל אברהם] כדי שבית דין ימחול להם, כדי שבית דין של מעלה ימחול להם. כן. זאת אומרת, אתה מציע את ההצעה הבאה: כיוון שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם, אז אני מלקה אותם. למה? כי בלי המלקות בית הדין של מעלה לא ימחול להם.

[Speaker D] מה שמגיע לו.

[הרב מיכאל אברהם] אני רוצה שבית דין של מעלה ימחול להם. לעומת זאת במיתה, גם אם הם יעשו תשובה, בית דין של מטה לא מוחלים להם.

[Speaker D] לא מוסמך לוותר על המיתה.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן אני לא מלקה.

[Speaker D] איפה הקים ליה במיתה בינייהו, איך זה שניים יחד?

[הרב מיכאל אברהם] לא, רגע, אז אתה עכשיו מעלה נקודה אחרת. קודם אמרת שמלקין כדי לאפשר לבית דין של מעלה למחול, ואז אני לא רואה למה לא להלקות את חייבי המיתות. נכון, בית דין של מטה לא ימחול. אוקיי, לא ימחול, אז מה? אבל למה שלא תלקה? לכן הגמרא בהמשך מסבירה, אני מקדים קצת את המאוחר, אבל הגמרא בהמשך מסבירה שלפי רבי עקיבא יש פה בעיה של שתי רשעויות. זאת אומרת, בחייבי מיתות בכל מקרה הוא יהיה חייב את המיתה, ואם הוא חייב את המיתה אז לא מלקין אותו, כי אין לוקה ומת, נכון? אנחנו לא מחייבים אותו משום רשעה אחת ולא משום שתי רשעויות, אז יש רק עונש אחד, עונש המיתה. אבל בחייבי כרת, כיוון שאם הוא יעשה תשובה בית דין של מעלה מוחלים לו, אז כיוון שכך אתה יכול להלקות אותו כי הוא לא יהיה חייב כרת, זה לא שתי רשעויות. כמובן עולה פה השאלה: בסדר, ואם הוא לא יעשה תשובה? אם הוא לא יעשה תשובה אז הוא כן חייב כרת, ואם הלקית אותו אז הוא בעצם קיבל שתי רשעויות, גם כרת וגם מיתה? הגמרא בהמשך מדברת על זה. אחד ההסברים זה כיוון שלא בטוח שהוא יהיה חייב כרת, זה מספיק בשביל שלא יהיה פה שתי רשעויות, כי על הצד שהוא יעשה תשובה אז יכול להיות שהכרת יתבטל, אז אין פה בטוח כרת, ואם אין פה בטוח כרת אז מלקין אותו

[Speaker C] עכשיו.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז זה שיטת רבי עקיבא. עכשיו, זה בעצם אומר שלפי רבי עקיבא אם הם עשו תשובה אז הם לא חייבים בכרת, נכון? הכרת נמחל להם. אבל המלקות, אם הם עשו תשובה אז למה הם לוקים? תגידו טוב, הם קודם לקו ורק אחרי זה עשו תשובה. אז מה, אלקינו אותם בטעות? כי פשוט לא ידענו שהם יעשו תשובה אחר כך. פשוט זה לא ככה, אלא מה? התשובה לא מועילה לפטור ממלקות אלא רק מכרת. למה? כי בית דין של מעלה מוחלים להם, בית דין של מטה לא מוחלים. תשובה לא מועילה בבית דין של מטה. הם גם לא יודעים מה זה תשובה. איך הבית דין למטה ידע שהוא עשה תשובה? הוא יספר להם, ורק למעלה יודעים. אנחנו, אנחנו נדבר על זה עוד, אני לא מסכים. יש כאלה שרוצים להסביר את זה ככה, אני לא מסכים, ולו רק בגלל שאנחנו רואים שיש מקומות שבהם תשובה מועילה גם בבית דין של מטה. אז רואים שבית דין של מטה כן יכול להחליט שמישהו בעל תשובה. למשל, לגבי הכשרה לעדות. רשע פסול לעדות, אבל אם הוא עשה תשובה הוא חוזר ומתכשר. איך אנחנו יודעים שהוא עשה תשובה? בית דין קובע שהוא עשה תשובה. ואם יש לבית דין את הכלים לקבוע אם מישהו עשה תשובה או לא עשה תשובה, אז אם זה ככה, אז יש לו את הכלים לקבוע שעשה תשובה גם לגבי עניין העונש. אז למה לא לוותר לו על המלקות או על המיתה? כי עונש של בית דין של מטה לא נמחק עם התשובה, מאיזושהי סיבה שאנחנו נצטרך עוד להבין אותה. אנחנו ניתן על זה, יהיה לנו על זה שיעורים בנפרד. זה אחד הנושאים הראשונים שנטפל בהם. אבל, אבל אנחנו רואים פה קודם כל מהגמרא עצמה והגמרא עצמה פה זה המקור. הגמרא פה זה המקור לעניין הזה. אנחנו יודעים, כל אחד שתשאלו אותו יגיד לכם שתשובה מועילה בבית דין של מעלה. אתה לא יכול לעשות תשובה ושלא ילקו אותך או לא יהרגו אותך. זה לא מועיל בבית דין של מטה. המקור הוא הגמרא הזאת. זאת אומרת רבי עקיבא בעצם אומר שההבדל בין כרת למיתת בית דין, שכרת זה עונש בידי שמיים ועונש בידי שמיים תשובה מועילה למחוק ולכן אין פה שתי רשעויות אז אפשר להלקות אותו. אבל מלקות או מיתה, גם אם תעשה תשובה, בית דין של מטה לא מוחלים לך. אתה תלקה או תמות גם אם עשית תשובה. להפך, כשמוציאים אותך להיהרג או ללכות גם דורשים ממך גם לעשות תשובה כדי שיתכפר לך, תתכפר לך העבירה, כיוון שהעונש לבדו בלי התשובה לא מכפר לך על העבירה. אז לכן להפך, בדרך כלל אנחנו אפילו דורשים ממך לעשות תשובה וזה לא סותר את העובדה שאנחנו גם נעניש אותך. שאלה גדולה למה. הרי אם באמת התשובה מועילה למחוק את החטא, אז למה זה לא מועיל לעניין זה שאני גם אפטר מהעונש? שאלה טובה, אבל עליה נדבר בשיעור נפרד. כרגע מה שאני רק רוצה להצביע עליו זה שמהגמרא כאן עולה שתשובה לא מועילה לפטור מעונשים של בית דין של מטה. לא ממיטה ולא ממלקות. בסדר? רק מעונשים של בית דין של מעלה, זאת אומרת כמו כרת או אולי מיתה בידי שמיים גם. הדבר הזה בעצם עלה, אני אגיד משפט ואנחנו נדבר על זה עוד, הדבר הזה עלה, אתם מכירים את המחלוקת שהייתה בצפת במאה ה-16 על חידוש הסמיכה? המקור לעניין הזה זה בקונטרס הסמיכה בסוף שו\"ת מהרלב\"ח. סימן אחרון זה קונטרס הסמיכה. הייתה מחלוקת בין חכמי ירושלים וחכמי צפת. חכמי צפת החליטו לסמוך את רבי יעקב בירב על פי הרמב\"ם שאומר שבהסכמת כל חכמי ארץ ישראל אז אפשר לחדש את הסמיכה. בדרך כלל זה סמוך מפי סמוך צריך להיות, אבל עכשיו אין לנו סמוכים. איך הסמיכה תתחדש? אומר הרמב\"ם אם תהיה הסכמה של כל חכמי ארץ ישראל אפשר לחדש את הסמיכה וראייתו היא מזה ש… אחרת איך לעתיד לבוא תתחדש הסמיכה? הרי צריך סמוך מפי סמוך. חייב להיות שיש איזשהו מנגנון שיכול לחדש את הסמיכה יש מאין. והוא אומר שזה הסכמת כל חכמי ארץ ישראל. אז חכמי צפת הסכימו לחדש את הסמיכה על רבי יעקב בירב והסמיכו, סמכו אותו והוא סמך חמישה מתלמידיו אגב כולל רבי יוסף קארו. רבי יוסף קארו היה סמוך. בירושלים שהמהרלב\"ח היה ככה ראש המפלגה שמה הם לא הסכימו לחידוש הסמיכה והיה פולמוס מאוד מאוד גדול על העניין הזה. יש שם כל מיני דברים מעניינים. למשל הייתה שם טענה, המהרלב\"ח טען, אנחנו את הכל יודעים מקונטרס המהרלב\"ח גם את הטענות שלהם כי אין לנו תיעוד אחר. המהרלב\"ח למשל טען אפילו לשיטתכם הרי אין את הסכמת כל חכמי ארץ ישראל גם אנחנו מחכמי ארץ ישראל. אם אנחנו לא מסכימים, אז אפילו אם אתם חושבים שאפשר לחדש את הסמיכה, יש תנאי שזה יהיה בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל. כיוון שאנחנו לא מסכימים, חכמי ירושלים, אז לא מתקיים התנאי אתם לא יכולים לחדש את הסמיכה גם אם אתם צודקים. זאת אומרת כן יש שמה כל מיני לולאות לוגיות מעניינות. בכל אופן תכלס בסופו של דבר הסמיכה נפלה, זה לא התקבל, ואפילו רבי יוסף קארו כותב בבית יוסף האידנא אין לנו סמוכים. הוא עצמו היה סמוך. הוא אומר האידנא אין לנו סמוכים. זאת אומרת הוא לא מזכיר את עניין הסמיכה בשולחן ערוך ובבית יוסף הוא אומר שאין סמוכים, זאת אומרת חכמי צפת כנראה קיבלו על עצמם את הדין. זה לקח אגב לא מעט שנים. זאת אומרת היו שנים שהם החזיקו מעצמם סמוכים. אבל בסוף בסוף זה כנראה השתקע ולא התקבל. למה בכלל הם רצו לחדש את הסמיכה? הם רצו לחדש את הסמיכה בגלל שאנוסים, גירוש ספרד היה קצת קודם בסוף המאה החמש עשרה, ואנשים שהמירו את דתם כדי שלא יגרשו אותם היו צריכים כפרה כדי לפטור אותם מהכרת. וכדי לפטור אותם מהכרת אז חכמי צפת רצו להקים בית דין סמוכים, בית דין סמוכים יכול לגזור עליך מלקות, ואם תלקה אז תיפטר מהכרת. זאת אומרת הם רצו להלקות אבל הם רצו להלקות כדי להקל לא כדי להחמיר, זאת אומרת כדי לפטור אנשים מחיובי כרת. ההנחה היא שבלי שבית דין סמוכים גוזר עליך עונש מלקות ומלקה אותך אתה לא יכול להיפטר מהכרת. עכשיו זה מעניין כי זה בעצם אומר שחכמי צפת הבינו שתשובה לא פוטרת מכרת, כי אחרת למה צריך להלקות? שחייב כרת יעשה תשובה וייפטר מהכרת, מה הבעיה? לשיטתם בלי שיש מלקות אתה לא נפטר מכרת. עכשיו בגמרא אצלנו לכאורה כתוב לא כך. בגמרא אצלנו כתוב שתשובה מועילה לפטור מכרת. וזה באמת מה שטוען המהרלב\"ח, הוא גם אומר ומה עשו כל הדורות עד שאתם חידשתם את הסמיכה? מה באמת כל חייבי הכריתות אין להם מוצא? הם נכרתים וזהו? לא יכול להיות, ברור שתשובה מועילה לפטור מכרת. ולכן לא צריך לחדש את הסמיכה ולהלקות את העבריין כדי לפטור אותו מכרת, התשובה מועילה לפטור. חכמי צפת כנראה הבינו קצת כמו שיעקב אמר קודם שמה? שתשובה פוטרת מכרת אם לקה. זאת אומרת התשובה פוטרת מכרת אם לקית אבל אם לא לקית. עכשיו זה קצת קשה בגמרא אצלנו. כי בגמרא אצלנו רבי עקיבא הרי דן בשאלה האם להלקות חייבי כרת ואומר למה להלקות אותם? כי באופן עקרוני חייבים מלקות. אבל במיתה אנחנו לא נלקה אותם כי אתה לא חייב משום שתי רשעויות. בכרת אתה מלקה אותם בגלל שאין פה שתי רשעויות, אם הם יעשו תשובה הם ייפטרו מהכרת ולכן אין פה שתי רשעויות יש פה רק מלקות. בפשטות התפיסה היא שהתשובה לבד פוטרת מהכרת, בין אם נלקה ובין אם לא נלקה התשובה פוטרת מהכרת ולכן אין מניעה להלקות כי זה לא שתי רשעויות. אז הפשט בגמרא פה הוא כמו מהרלב\"ח. אבל חכמי צפת כנראה הבינו קצת כמו שיעקב אמר קודם שמה? שתשובה פוטרת מכרת אם הוא לקה. זאת אומרת אתה יכול להלקות בגלל שאין פה שתי רשעויות, אבל למה יש לך עניין להלקות? בגלל שאתה רוצה שהאיש יוכל להיפטר מכרת. ובשביל להיפטר מכרת הוא צריך גם תשובה וגם מלקות. זאת אומרת מה שכתוב פה בגמרא שתשובה פוטרת מכרת לפי חכמי צפת זה תשובה פלוס מלקות, זה לא תשובה לבד. לפי המהרלב\"ח זה תשובה לבד. בכל מקרה אבל עונשי בית דין תשובה וודאי לא פוטרת מהם. כן אם תשובה פלוס מלקות פוטר מכרת, אז מהמלקות לבדם וודאי שתשובה לא יכולה לפטור, נכון? אם תשובה פוטרת אותך ממלקות אז היא הייתה גם פוטרת אותך מכרת. כי הרי בשביל להיפטר מכרת אתה צריך תשובה ומלקות. זאת אומרת התשובה לא יכולה לפטור לא ממלקות ולא ממיתת בית דין, כי זה עונש של בית דין של מטה. כך התפיסה הפשוטה בגמרא כאן. לגבי הפטור מכרת, זה מחלוקת האחרונים הזאת שהזכרתי. השאלה אם התשובה לבדה פוטרת מהכרת, או שהתשובה פלוס מלקות פוטרת מכרת, כמו שחושבים החמץ ומאת. אז זה רק הערה, אנחנו נחזור עוד לעניין הזה, אבל זה מה שבעצם עולה מהגמרא כאן. עכשיו, במה חולק רבי ישמעאל על רבי עקיבא? רבי ישמעאל בעצם אומר שחייבים מלקות גם על מיתה בידי שמיים, גם על מיתת בית דין וגם על כרת. רבי עקיבא אומר רק על כרת. עכשיו רבי עקיבא אומר איזה שתי רשויות. בכרת זה לא שתי רשויות לכן לוקים. אבל מיתת בית דין אם אתה תלקה זה שתי רשויות, ורבי ישמעאל לא מקבל את זה שבשתי רשויות לא מלקין. אז אפשר היה ללכת פה בכמה כיוונים. בהתחלה חשבתי שהגמרא בהמשך מעירה על זה, לכן אני אומר שבהתחלה חשבתי שאם באמת חייבים מיתה ומלקות על העבירה הזאת, אז זה לא נקרא שתי רשויות. מה זה שתי רשויות? שתי רשויות זה מקום שבו נגיד אתה חייב מיתה, נגיד מי שעוקץ תאנה, גנב שלוקח תאנה וקוטף אותה בשבת מהעץ. אז הוא מתחייב על גניבה, נכון? והוא מתחייב על חילול שבת, על קוצר. אז יש פה קים ליה בדרבה מיניה, כיוון שהוא חייב מיתה על שבת, על קוצר, אז הוא פטור מחיוב הממון של גנב. זה קים ליה בדרבה מיניה, זה גמרא בבא קמא בדף ע'. עכשיו מה זה בעצם אומר? שכיוון שיש עליו על אותו מעשה גם עונש מיתה וגם עונש ממון, אז הוא נענש רק במיתה ומהממון הוא נפטר, זה קים ליה בדרבה מיניה. אבל אצלנו זה לא המצב. שם למה הוא חייב את שני העונשים? כי הוא עבר שתי עבירות. זה שתי עבירות שונות. חילול שבת וגניבה, זה שתי עבירות שונות. אצלנו החיוב מיתה ומלקות זה על אותה עבירה עצמה. גם מיתה וגם מלקות, כי התורה עצמה גזרה מיתה ומלקות על אותה עבירה. במצב כזה, כך חשבתי להגיד, במצב כזה רבי ישמעאל לא רואה את זה כשתי רשויות. למה ארבעים מלקות זה לא שתי רשויות? זה פעמיים עשרים מלקות, זה ארבעים רשויות, ארבעים מלקות. איך זה יכול להיות שכל כך הרבה עונשים על עבירה אחת? ברור שזה לא ככה. למה לא? התורה אמרה שהעונש פה הוא ארבעים מלקות, זה עונש אחד. זה לא ארבעים עונשים שבמכה אחת. זה עונש אחד של ארבעים מלקות. עכשיו אם התורה אומרת שחייבים מלקות ומיתה על משהו, אז זה עונש אחד שמורכב ממלקות ומיתה. זה לא שתי רשויות. שתי רשויות זה במקום שבו אתה עברת שתי עבירות, ועל כל עבירה על זאת אתה חייב מלקות ועל זאת אתה חייב מיתה, או על זאת אתה חייב ממון ועל זאת אתה חייב מיתה. כאן לא מענישים אותך כי זה שתי רשויות שונות באותו מעשה אתה לא נענש על שני לאווים. אבל אם על המעשה הזה ועל הלאו האחד התורה קבעה עונש מורכב של מלקות ומיתה, זה עונש אחד, זה לא שני עונשים. זה מה שהתורה קבעה בתור עונש על העבירה הזאת. כמו שהיא קובעת ארבעים מלקות היא יכולה לקבוע ארבעים וחמש מלקות, יכולה לקבוע ארבעים מלקות ומיתה. זה עונש אחד, זה העונש, העונש הוא ארבעים מלקות ואחרי זה מיתה. אז זה לא שתי רשויות. ואולי רבי ישמעאל חולק על רבי עקיבא בנקודה הזאת. רבי ישמעאל בעצם רוצה לטעון שמה שאתה חייב מלקות ומיתה על אותה עבירה, רבי עקיבא אומר זה לא יכול להיות זה שתי רשויות, רבי ישמעאל אומר לא, דבר כזה הוא לא שתי רשויות. עכשיו מצאתי שיש מהר\"ם בבא קמא שבדיוק אומר את זה, לא על הסוגיה הזאת אבל. הוא אומר את היסוד הזה. יש פה בשיעורי רב שמואל על מכות בסימן רט\"ו, זאת אומרת זה על דף ד', זה לא על הסוגיה שלנו, הוא אומר ככה: ובעניין כדי רשעתו במחייב אחד, שזה בדיוק הנושא שלנו. והוא בבעיקר ילפותא דילפינן ממוציא שם רע דלוקה ומשלם. מוציא שם רע גם לוקה וגם משלם. אז לומדים מכאן שמלקות ותשלומים נענשים, זה לא שתי רשויות. זה מחלוקת תנאים שמה, לא משנה כרגע. הקשו האחרונים לפי דברי המהר\"ם הנ\"ל שביאר בדברי התוספות בבבא קמא דף ד', שאם היה אדם מתחייב כופר על רציחתו לא היה שייך לפטרו משום קים ליה בדרבא מיניה, כיוון דהכל הוא דין אחד בשביל נפש הנהרג, ולא שייך למיפטר מלא יהיה אסון אלא בממון בהדי מיתה כגון שקרע שיראין. כן, מישהו שחייב מיתה וקרע שיראין, הוא קרע שיראין בשבת, אז הוא חייב מיתה על חילול שבת והוא גם חייב ממון על השיראין. אבל לא בממון שמתחייב על אותו חטא עצמו. והיינו דכיוון דכופרא כפרה, הווי הכל על החטא דרציחה, וחד רשיעיא היא, ועיין שם. זאת אומרת המהר\"ם בעצם אומר את היסוד שאמרתי קודם. מהר\"ם בעצם אומר שנגיד שאם היה אדם מתחייב כופר על רציחה חוץ מחיוב מיתה הוא היה חייב גם כופר, אומר התוספות לא היה קים ליה בדרבא מיניה. למה לא? זה גם ממון וגם מיתה. אז אומר לא, בגלל שהממון והמיתה אתה מתחייב על אותה עבירה עצמה, על עבירת הרצח. זה פשוט עונש מורכב. זה לא שני עונשים. זה עונש שמורכב מממון ומיתה כמו ארבעים מלקות. אז לכן זה לא נקרא שתי רשויות, כך טוען המהר\"ם. לפי זה אפשר בהחלט להסביר את שיטת רבי ישמעאל אצלנו. כי רבי ישמעאל בעצם אומר שגם על חיוב מיתה בידי אדם, זאת אומרת מיתת בית דין, חייבים מלקות. רבי עקיבא אומר איך זה יכול להיות הרי זה שתי רשויות? מילא בכרת שאתה יכול להיפטר בתשובה, אבל מיתת בית דין אתה לא יכול להיפטר בתשובה, אז אתה חייב מיתת בית דין. אז איך אפשר לחייב אותך גם מלקות הרי זה שתי רשויות? רבי ישמעאל יגיד לא, זה לא שתי רשויות. התורה הטילה עונש מורכב על העבירה הזאת. מי שרוצח אדם חייב גם מלקות וגם מיתה. זה העונש על רצח. ואם היה כופר אז גם כופר, כופר ומלקות ומיתה, הכל. וזה עונש אחד. זה לא שתי רשויות או שלוש רשויות. זה הטענה. אלא מה? שרב שמואל שמה כשהוא מביא את המהר\"ם, רגע, מקשה עליו. קודם כל מקשה עליו ותמהו האחרונים, רב שמעון שקופ והחזון איש ועוד, דהכא במוציא שם רע הווי נמי אותו המחייב, דעל הוצאת שם רע הוא נענש במלקות וממון. ואם כן היכי הווי שייך בזה דינא דכדי רשעתו דאין לוקה ומשלם? מה הוא אומר? הרי מאיפה לומדים שאין לוקה ומשלם? ממוציא שם רע. מוציא שם רע הוא לוקה ומשלם. עכשיו מוציא שם רע הוא לוקה ומשלם על אותה עבירה, על הוצאת שם רע. וזה המקור לדין שלא מענישים בשתי רשויות. אז איך המהר\"ם יכול להגיד שאם שתי הרשויות או שני העונשים ניתנים על עבירה אחת אז זה לא נקרא שתי רשויות? כל המקור לשתי רשויות הוא ממקרה כזה, שזה עונש על אותה עבירה. אז אומר רב שמואל: ויש לומר בזה דהממון והמלקות דמוציא שם רע לאו חדא מילתא קאתו. זה לא ניתן לך על אותו עניין. דהממון הוא על עצם ההוצאת שם רע שהוציא עליה, ואילו המלקות הם אמאי דעבר אמימרא דרחמנא ועל אזהרת הלאו הוא לוקה. ולהכי שייך בזה שפיר דינא דכדי רשעתו. מה הוא אומר? אומר כשאתה מוציא שם רע אתה בעצם עושה שני דברים. קודם כל הזקת לאישה הזאת, הוצאת עליה שם רע. ב', עשית עבירה שעברת… אמימרא דרחמנא, כן, שהתורה אמרה שאסור להוציא שם רע, עברת איסור. המלקות זה על האיסור והממון זה פיצוי על ההוצאת שם רע או קנס, לא משנה, אבל זה קנס על ההוצאת שם רע. ולכן זה לא עונש מורכב על מחייב אחד, שהרי כל אחד משני העונשים ניתן על מחייב אחר. עכשיו, צריך לשים לב טוב, זה קצת עדין העניין הזה. יש למשל דוגמה לדבר הרמב\"ם כותב שלא מונים במניין המצוות מצוות שהן כפולות. נגיד התורה אומרת שתים עשרה פעמים לשמור שבת, אנחנו לא מונים שתים עשרה מצוות עשה לשמור שבת, אנחנו מונים מצווה אחת, וכן הלאה לגבי לאוים. זה השורש התשיעי של הרמב\"ם. אם זה לאו ועשה, אז כן מונים, כי זה לא כפילות, אבל זה דיון אחר. אולי נגיע אליו בהמשך, אבל זה דיון אחר. עכשיו, יש פה מקום לדון לגבי ריבית. בתחילת פרק איזהו נשך, הגמרא אומרת, איזהו נשך ואיזהו תרבית. יש נשך ותרבית. אז הגמרא אומרת היינו נשך היינו תרבית. זה אותו דבר, מתי שאתה מלווה בריבית, עברת על איסור נשך ועל איסור ריבית. אז אומרת הגמרא, זה לעבור עליו בשני לאווין. למה כתבו את נשך ותרבית? לעבור עליו בשני לאווין. זאת אומרת שבעצם יש פה שני לאווין. ובאמת, שתסתכלו ברמב\"ם בהלכות הלוואה, כשהוא מונה בהתחלה את המצוות ואת הלאווין, הוא מונה שניים איסור נשך ואיסור תרבית. אבל במניין המצוות הרמב\"ם מונה רק לאו אחד איסור ריבית. עכשיו, כשהמשנה מסבירה מה זה נשך ומה זה תרבית, רש\"י בעצם מסביר, רש\"י על המשנה שם, מה זה נשך ומה זה תרבית? אז רש\"י אומר ככה: נשך זה כשאני מלווה לך בריבית ולוקח ממך ריבית, אני נושך בך, נושך לך ממון. זה הפגיעה בך. תרבית זה שאני מרבה את הממון שלי שלא כדין. הגמרא שם בהתחלה אפילו אומרת שזה כמו גזל. היא תוהה למה צריך בכלל אזהרה על גזל, אפשר ללמוד את זה מריבית. זה תמוה מאוד, אבל לא משנה. זה ההיבט של התרבית. התרבית פירושו שממוני התרבה שלא כדין, ממון שלא מגיע לי. הנשך זה מה שפגעתי בך. עכשיו, ברמב\"ם יוצא דבר מאוד מעניין, כי הגמרא אומרת שנשך ותרבית נכתבו כדי לעבור אין ביניהם נפקא מינא. תמיד כשאתה עובר על נשך, אתה עובר גם על תרבית ולהפך. אין מצב שאתה עובר רק על נשך או רק על תרבית, כי תמיד כשאתה לוקח ריבית, אתה נושך אותו ואתה מרבה את ממונך שלך, אז זה תמיד בא ביחד. אז מצד אחד הרמב\"ם אומר זה לאו כפול. הוא מונה רק לאו אחד ולא שני לאווין במניין המצוות. אבל ביד החזקה הרמב\"ם כותב שזה לעבור עליו בשני לאווין. הוא עובר על שני לאווין. למה? בגלל שבפרקטיקה, תמיד כשאתה לוקח ריבית, אתה עובר על שני הדברים. במובן הזה יש פה כפילות. אבל זה לא שעניין הנשך ועניין התרבית הוא אותו דבר. זה לא נכון. זה שני איסורים שונים. כאשר אתה לוקח ריבית, אתה בעצם יש שני היבטים לאיסור הזה. ההיבט של הפגיעה בלווה, שאתה לוקח ממנו את הריבית, וההיבט של ריבוי ממונו של המלווה שלא כדין. זה שני היבטים שונים. על זה יש איסור נשך ועל זה יש איסור תרבית. ואם עברת על זה, עברת על שני לאווין. במניין המצוות זה לא יימנה, כי במניין המצוות מבחינת הפעולה שאותה אתה עושה, זאת פעולה אחת. אבל זאת פעולה שיש לה שני היבטים בעייתיים, ולכן עוברים פה על שני לאווין. וזה מאוד מעניין כי זה דומה מאוד למה שראינו כאן ברב שמואל. כי מה הוא אומר בעצם? הרי מוציא שם רע יש רק איסור אחד, אין שני לאווין על מוציא שם רע, ושם אתה לוקה ומשלם. כן, זאת אומרת, היית צריך להיות פטור מלשלם ואומרים לך זה קים ליה בדרבה מיניה. עכשיו, לפי המהר\"ם זה לא יכול להיות קים ליה בדרבה מיניה כי זה הרי ממון ומלכות על עבירה אחת. ממון ומלכות על עבירה אחת זה עונש מורכב, זה לא שני עונשים, זה עונש אחד מורכב. זאת רשעה אחת. אז למה הגמרא לומדת משם שאין לוקה ומשלם? נכון, זה מה ששאלו על המהר\"ם. אומר רב שמואל: לא. זה נכון שזה לאו אחד, אבל בלאו הזה יש שני היבטים בעייתיים, וכל אחד מהעונשים הוא על היבט בעייתי אחר. המלקות זה על ההיבט של העבירה שבדבר וכלפי המקום, והקנס זה כלפי החבר, וזה שהוציא שם רע. למרות שזה אותו איסור, במניין המצוות לא תמצאו שני לאווים על מוציא שם רע. זה אותו איסור. אבל באיסור הזה יש שני היבטים בעייתיים, ואולי הגמרא מבינה, לפי המהר\"ם, ששני היבטים בעייתיים זה כמו שני איסורים. ולכן זה עדיין שייך לפרשת שתי רשעויות. לעומת זאת אצלנו למשל, ברבי ישמעאל, שלוקה ומשלם, אתה לוקה ומשלם על אותה עבירה עצמה ויש היבט בעייתי אחד, לא שניים, שעל זה אתה גם לוקה וגם משלם. על זה אומר רבי ישמעאל שאין פה אין לוקה ומשלם, כי זה רשעה אחת ולא שתי… סליחה, שאין פה אין לוקה ומשלם, כי זה רשעה אחת ולא שתיים. אז הוא לוקה ומת. הוא גם לוקה וגם מת, כי זה עונש מורכב על עבירה אחת. והראיה לזה היא מריבית. הראיה השנייה שמביא לזה היא בריבית. כי בריבית אנחנו רואים שהרמב\"ם לא מונה את זה כשני לאווים, אבל עדיין הוא כן, גם הוא מסכים שיש פה שני היבטים בעייתיים, הנשך והתרבית. זה שני לאווים למרות שבמניין המצוות מופיע רק לאו אחד. הטענה היא שאולי בהקשר של נגיד מי שחייבי מיתות בית דין, מי שחילל שבת, אז הוא לוקה ומת. למה? כי בחילול השבת אין שני היבטים בעייתיים, זה היבט אחד, ועל ההיבט הזה אתה חייב גם מלקות וגם מיתה. כאן יש את היסוד של המהר\"ם, שזה לא נקרא שתי רשעויות, זה עונש אחד מורכב. מובן מה שאני אומר? רב שמואל עצמו שואל על המהר\"ם… עוד העירו על דברי המהר\"ם הנ\"ל מהסוגיה דלקמן י\"ג עמוד ב', הגמרא שלנו, דאיתא התם אליבא דרבי עקיבא דחייבי מיתות בית דין אינם לוקים ארבעים על הלאו שבהם, דאמר קרא \"כדי רשעתו\", משום רשעה אחת אתה מחייבו וכולי. והא התם הוי הכל על עבירה אחת ואפילו הכי איתיה לכללא ד\"כדי רשעתו\". ואין כאן מה להאריך בזה. כן, הקושיה מהסוגיה שלנו, הוא אומר, יותר קשה מאשר ממוציא שם רע. מוציא שם רע יש שני היבטים בעייתיים, ולכן אולי המהר\"ם יגיד שזה באמת נחשב שתי רשעויות ולא אחת. אבל אצלנו, הגמרא אצלנו, זה ממש רשעות אחת. אתה לוקה ומשלם על אותה עבירה עצמה, אין לה שני היבטים. חיללת שבת, אתה גם לוקה וגם מת על אותה עבירה. אוקיי? וכאן בכל זאת רבי עקיבא אומר לנו שיש \"קים ליה בדרבה מיניה\", שאתה רק מומת ולא לוקה. אז מכאן לכאורה קשה על המהר\"ם. כמובן שהצד השני של המטבע זה שזה גופא יכול להיות ההסבר ברבי ישמעאל. רבי ישמעאל שאומר שכן, זאת אומרת שבעבירות של מיתות בית דין כן לוקה, לא כמו רבי עקיבא שאומר שזה שתי רשעויות. למה הוא אומר שכן לוקה? מה, הרי זה שתי רשעויות? הוא יגיד את מה שהמהר\"ם אומר, שפה, כיוון שאין פה שני היבטים בעייתיים, זה היבט אחד, אז לא שתי רשעויות, זה רשעה אחת, זה עונש מורכב על עבירה אחת. הוא מורכב ממיתה וממון ומלקות, סליחה. זה מה שיגיד רבי ישמעאל. רק שביחס להלכה אנחנו פוסקים כרבי עקיבא ולא כרבי ישמעאל, אז זה באמת קצת בעייתי. אבל כהסבר ברבי ישמעאל זה בהחלט יכול להיות נכון. יכול להיות שהמהר\"ם באמת צריך לדחות אותו מההלכה, כי מרבי עקיבא פה יוצא שהמהר\"ם לא צודק. אבל אני משתמש במהר\"ם לא כדי לפסוק הלכה, אלא כדי להסביר את שיטת רבי ישמעאל שהוא לא להלכה. הסבר בשיטת רבי ישמעאל זה בוודאי יכול להיות נכון. זה אפילו מתבקש. כשמסתכלים בהמשך הגמרא, הגמרא בעצמה שואלת את זה. בוא נסתכל רגע, אני רוצה פשוט לעבור על זה במעוף הציפור, כי בשיעורים הבאים אני רוצה שזה יהיה ברקע. אנחנו כבר ניכנס לנושאים כלשהו בפני עצמו, אבל אני רוצה שהסוגיה הזאת תהיה לנו ברקע, לכן היום אני ממש עובר עליה. זה לא יהיה בשיעורים הבאים כבר. אז בוא נראה את המשך הסוגיה. מאי טעמא דרבי ישמעאל? דכתיב \"אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת\" וכתיב \"והפלא ה' את מכותך\". הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר \"והפילו השופט והכהו לפניו\", הוי אומר הפלאה זו מלקות היא. וכתיב \"אם לא תשמור לעשות את כל\" וגו'. מה זאת אומרת? רואים שלוקים על כל העבירות, כולל חייבי מיתות בית דין. לכן הוא אומר שגם בחייבי מיתות בית דין לוקים. אומרת הגמרא, אי הכי חייבי עשה נמי? אז למה על חייבי עשה לא לוקים? \"אם לא תשמור\" כתיב, אומרת הגמרא. מה הכוונה אם לא תשמור? אם לא תשמור זה לאו, לא עשה. וכדרבי אבין אמר רבי אילאי, דאמר רבי אבין אמר רבי אילאי, כל מקום שנאמר הישמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. כן, בתורה כשאנחנו מזהים פסוק עם מילה של הישמר, פן או אל, וגם לא, רק לא זה טריוויאלי אז לא הביאו את זה, זה לאו. אז לכן אם כתוב פה \"אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת\", תשמור זה הישמר. להישמר זה לאו. כן, שמור וזכור בדיבור אחד. השמור זה לאו, להישמר זה לאו. אז לכן רק בלאווים כתוב \"והפלא ה' את מכותך\" ולא עשה. אי הכי, אומרת הגמרא, לאו שאין בו מעשה נמי? אתה אומר לי שכל הלאווים, נכון? עשה הוצאנו, אבל כל הלאווים. אז גם לאו שאין בו מעשה? אומרת הגמרא, \"לעשות\" כתיב. כן? כתוב \"אם לא תשמור לעשות\", לעשות זה רק דברים שכרוכים בעשייה ולא לאו שאין בו מעשה. שואלת הגמרא, לאו שניתק לעשה נמי? לאו שניתק לעשה זה לאו שיש בו עשייה. כן? כמו לא משנה, גזל למשל, שהוא ניתק ל\"והשיב את הגזילה\", אבל זה לאו שניתק לעשה שיש בו עשייה. אז אומרת הגמרא, זה דומייא דלאו דחסימה. מה זאת אומרת? לאו שניתק לעשה לא דומה ללאו דחסימה ולכן לא לוקים עליו, מה שדיברנו למעלה. אומרת הגמרא, השתא דאתית להכי, כולהו נמי דומייא דלאו דחסימה. אחרי שכבר הגענו למסקנה שלאו דחסימה הוא ההיקש הסמיכות שלו מקישה אותו לדיני מלקות ואנחנו לומדים ממנו על מה מלקין ומה לא מלקין, אז עכשיו כבר לא צריך מקורות ללאו שאין בו מעשה וכל הדברים האלה, כולם זה בגלל שהם לא דומים ללאו דחסימה. שואלת הגמרא הלאה, ורבי עקיבא מאי טעמא? כדי רשעתו. למה רבי עקיבא אומר שלא לוקים עם מיתים? משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעויות. קצת מוזר, כי הרי רבי ישמעאל הביא פסוק. רבי ישמעאל הביא פסוק, נכון? כתוב \"אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת\", \"כל דברי התורה הזאת\", \"והפלא ה' את מכותך\". זה אומר שעל כל העבירות צריך גם לקבל מלקות, לא רק מיתה. חוץ מאלה שיוצאים בגלל לאו דחסימה וחוץ מעשה. עכשיו כשמרבי עקיבא שואלים מאי טעמא, אז הוא אומר כי קים ליה בדרבה מיניה. נו, מה זאת אומרת קים ליה בדרבה מיניה? אבל פה התורה עצמה אומרת שאתה גם לוקה וגם שאתה לוקה על כל העבירות. אז מה זה קים ליה בדרבה מיניה? יש את הריבוי של כל. מבינים את השאלה? רבי ישמעאל הביא פסוק. נכון, רבי עקיבא אומר כן, אבל יש פה מיתה ומלכות. נכון? יש פה מיתה ומלכות, זה שתי רשעויות. לא מחייבים על שתי רשעויות. פתאום פה הפסוק עצמו אומר תחייב על שתי רשעויות, אז מה אתה אומר לי לא מחייבים על שתי רשעויות? מבינים שזה מזכיר מאוד את המהר\"ם ואת רבי ישמעאל? אז זה לא שתי רשעויות, זה עונש מורכב אחד שהתורה הטילה על העבירה הזאת את העונש המורכב של מלכות פלוס מיתה. אז מה אתה אומר לי זה שתי רשעויות, איזה מין תירוץ זה? אני חוזר למה שאמרתי בהתחלה. גם כאשר אנחנו דורשים פסוק, מאחורי זה צריכה להיות סברה. שאנחנו אומרים שלוקים על כל אשר תעשה, הכל הזה בא לרבות את כל העבירות, רבי עקיבא אומר כן, אבל לא על עבירות כאלה שיש עליהם כבר עונש מיתה. כי זה שתי רשעויות. אז מה זה הכל הזה? הכל הזה זה כל הלאווים. כי ראינו כבר שהעונש מלכות הוא חריג מול כל שאר העונשים. מה החריגות שלו? שלא צריך שהתורה תכתוב מלכות על לאו, נכון? אם יש לאו אז לוקים. לעומת מיתה, קנס, כרת, כל אלה צריך שהתורה תכתוב בפירוש כדי שיהיה פה את העונשים האלה. מלכות זה ברירת מחדל. נכון? והמיתה והכרת הם חריגים. נכון? רבי ישמעאל אומר לא, הכרת והמיתה הם לא חריגים. הכרת והמיתה זה בנוסף. למה? כי הוא מבין שהכל בא לרבות את כולם. ואם יש כרת ומיתה זה לא בא להחריג, זה בא להוסיף. אבל רבי עקיבא מבין שזה בא להחריג. למה? כי אצל רבי עקיבא הכל בא להגיד על כולם חייבים מלכות. נכון? זה מה שבעצם הכל אומר. חוץ מאשר עונשי מיתה וכרת וקנסות שהם הוחרגו. אוקיי? למה הם הוחרגו? בגלל העיקרון של קים ליה בדרבה מיניה, ששתי רשעויות. איפה זה הוחרג? השתי רשעויות מלמד אותך שמיתה, עונש מיתה הוא החרגה ולא תוספת. את הכל גם רבי עקיבא לומד. הכל בא להגיד שכל הלאווים חייבים במלכות. ולא כמו במיתה, אלא כל לאו ברירת מחדל לא צריך לכתוב, כל לאו חייב מלכות. מאיפה יודעים את זה? מהמילה כל. משם לומדים את זה. אבל מיתה וכרת זה לא נכלל בכל. למה לא? זה חייב להיות החרגה. למה? אולי כמו רבי ישמעאל זה תוספת? לא, בגלל שתי רשעויות, לכן זה החרגה. השתי רשעויות מלמד אותך שהמיתה, העונש מיתה בא להחריג את העבירה הזאת שזה לא יהיה חייב מלכות אלא רק מיתה. ולכן המילה כל נשארת, היא נדרשת גם אצל רבי עקיבא. מהמילה כל לומדים את הייחודיות של עונש המלכות, שכל עבירה חייבת מלכות, לא צריך ריבוי. אבל כן, אם יש מיעוט כלשהו, אז הוא יוחרג. אז שמה לא יהיה עונש מלכות. אבל מקום שכן יש עונש מלכות לא צריך ריבוי. כל מקום שיש עבירה עונש מלכות, אלא אם כן זה הוחרג. מאיפה יודעים? מהמילה כל. לכן הגמרא לא מוטרדת מזה מה רבי עקיבא יעשה עם המילה כל של רבי ישמעאל. זה ברור. כי עונש מלכות הוא חריג. לכן רבי עקיבא לומד מהמילה כל שעל כל העבירות יש מלכות, למעט אלו שהוחרגו בגלל רשעה אחת ולא שתי רשעויות. אבל אז באמת יוצא דבר מאוד מעניין. יוצא ממש הפוך לגמרי למהר\"ם. מחלוקת מן הקצה אל הקצה. אם רבי ישמעאל הולך עם המהר\"ם, אצל רבי עקיבא זה הפוך לגמרי למהר\"ם. למה? כי רבי עקיבא בעצם אומר מה זה רשעה אחת ולא שתי רשעויות? זה בא ללמד אותך דווקא במקום שבו התורה מטילה עונש מורכב. לא גם במקום כזה, דווקא במקום כזה. נכון? כי מה הוא אומר בעצם? השתי רשעויות מלמד אותך שכשהתורה הטילה עונש מיתה, עונש המלכות לא יחול שם. אבל המחייב במיתה ובמלכות באותם מקומות הוא מחייב אחד. הרי זאת הסיבה שרבי ישמעאל לא עושה שם קים ליה בדרבה מיניה, נכון? כי הוא תופס את זה כעונש אחד מורכב של מלכות פלוס מיתה. רבי עקיבא אומר היא גופא. רשעה אחת ולא שתי רשעויות בא ללמד אותך שכאשר מוטל עונש מורכב על עבירה אחת. אתה לא מטיל את העונש המורכב, את המלכות אתה מסלק ואתה מטיל רק את המיתה. זאת אומרת זה כלל למדני, זה לא אומר שאם אתה חייב שני עונשים אז מטילים עליך רק את האחד. זה כלל פרשני שבא ללמד אותך מה התורה אומרת. כשהתורה אומרת עונש מיתה היא באה להחריג ולא להוסיף. זה כלל פרשני ולא כלל הלכתי. לכן למשל אם יהיה מיתה ומלכות משני מקומות שונים, לא מאותו מקום, לפי רבי עקיבא יכול להיות שיטילו את שניהם. כי רשעה אחת ולא שתי רשעויות מדבר דווקא על המקרה של המהר\"ם, ממש מאה שמונים מעלות הפוך מרבי ישמעאל, שהוא אומר שבמקרה של המהר\"ם זה לא מדבר. רבי עקיבא אומר לא רק שזה מדבר גם כאן, זה מדבר רק כאן. עכשיו נכון שיש גם קים ליה בדרבה מיניה. קים ליה והאחרונים דנו מה היחס בין קים ליה בדרבה מיניה לבין רשעה אחת ולא שתי רשעויות. ואני רוצה לטעון שלפי רבי עקיבא זה שני עקרונות שונים. רשעה אחת ולא שתי רשעויות זה כלל פרשני. זה כלל שאומר לך שאם התורה הטילה עונש מיתה היא התכוונה שזה יהיה רק מיתה ולא מלכות. במקום שבו עברת, נגיד חתכת תאנה בשבת או קצרת שיראין בשבת והתחייבת גם ממון וגם מיתה או גם מלכות וגם מיתה משני מחייבים שונים, אז פה זה לא שייך לרשעה אחת ולא שתי רשעויות. אבל יש קים ליה בדרבה מיניה. זה כלל אחר. קים ליה בדרבה מיניה אומר שאם אתה חייב שני עונשים על אותו מעשה משני מקורות שונים, אז כלל פרשני פה לא יעזור, כי הכלל הפרשני לא אומר שהתורה לא דיברה על זה, התורה מדברת על עונש שבת ועל עונש נזיקין, מה זה? זה שתי פרשיות שונות. הכלל הפרשני לא רלוונטי פה. כלל פרשני רלוונטי רק למקום שבו התורה עושה את זה באותו מקום. אז היא אומרת אם התורה עושה את זה באותו מקום היא התכוונה רק למיתה ולא למלכות. אבל אם זה סתם, אתה פשוט באותו מעשה גם עברת איסור שבת וגם עברת איסור נזיקין, אז מה? תשלם ממון על הנזיקין וחיוב מיתה על השבת. אז זה לא קשור בכלל לכלל הפרשני. פה צריך כלל הלכתי שאומר שלא מטילים שני עונשים על שתי עבירות שנעשו במעשה אחד. וזה העיקרון של קים ליה בדרבה מיניה. זה לא כלל פרשני, זה כלל הלכתי. אז רבי עקיבא בסופו של דבר פוטר גם במקרים האלה, אבל הוא פוטר מסיבה אחרת, לא בגלל שתי רשעויות אלא בגלל קים ליה בדרבה מיניה, או בגלל אין לוקה ומשלם, או זה, יש כל מיני ביטויים בגמרא שלכאורה חופפים אבל אני מציע פה שברבי עקיבא אולי זה לא חופף, זה עקרונות שונים. עכשיו תראו את ההמשך: ורבי עקיבא מאי טעמא? כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעויות. ורבי ישמעאל? אז מה רבי ישמעאל אומר על זה? עוד פעם תמוה, מה הבעיה עם מה שרבי ישמעאל אומר על זה? יש פסוק. כן, יש פסוק. מה הבעיה? הגמרא כנראה מבינה שרבי עקיבא מתגבר על הפסוק כי כדי רשעתו זה כלל פרשני. אז מה עונה על זה רבי ישמעאל? הני מילי מיתה וממון או מלכות וממון, אבל מיתה ומלכות מיתה אריכתא היא. מה זה? שתי רשעויות זה כשיש מיתה וממון או מלכות וממון, אבל מיתה ומלכות זה לא שתי רשעויות, זה רשות אחת. זה בעצם מוציאים לו את הנשמה גם המלכות. זה בעצם אומר קצת דומה למהר\"ם אבל מהכיוון ההפוך. המהר\"ם אומר שאם זה שני עונשים על מעשה אחד אז זה פשוט עונש מורכב, זה לא שתי רשעויות. רבי ישמעאל פה אומר משהו קצת שונה. אותו רעיון אבל הפוך. הוא אומר אפילו אם זה שתי רשעויות שונות, אבל אם העונשים הם מאותו סוג, אז זה עונש אחד מתמשך, זה לא שני עונשים. כמו שארבעים מלכות זה לא ארבעים עונשים אלא אחד. למה? כי זה מאותו סוג, זה פשוט הבדל כמותי לא איכותי. ארבעים מלכות ולא מכה אחת, ולא מכה אחת. מלכות ומיתה זה גם הבדל כמותי ולא איכותי. הגמרא עצמה אומרת: מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. מלכות זה חצי מיתה. ויש כאלה שלא מקבלים את כל הארבעים אם הרופא אומר שהוא לא מסוגל. כן, בדיוק. המלכות, אגב, אם מישהו חייב מלכות ומיתה אני מניח שלא יעשו לו אומדן על המלכות כמה הוא יחיה כי במילא הוא צריך למות. אבל עקרונית זה נכון. אוקיי? לכן אני אומר שפה רבי ישמעאל אומר דבר דומה למה שאני הצעתי לפי מהר\"ם, אבל על פניו זה נראה מהכיוון ההפוך של אותה סברה. אומר אם שני העונשים… הם מאותו סוג, אז זה גם כן לא שתי רשויות. אני לפי המהר\"ם הצעתי, שאם שני העונשים ניתנים על אותה עבירה, אז זה פשוט עונש מורכב. זה לא שתי רשויות כי זה עונש מורכב. הוא טוען לא, זה לא עונש מורכב כי זה שני עונשים מאותו סוג, כמו ארבעים מלקות, אז מלקות ומיתה זה אותו דבר, אז זה כמו מאה מלקות ולא ארבעים מלקות. פשוט הרבה מלקות. זה הכל. נותנים לו הרבה מלקות עד שהוא מת, שזה בעצם עונש מיתה. לכן זה לא שתי רשויות. זאת אומרת הרעיון הוא רעיון דומה למהר\"ם, אבל מהזווית של איך נראה העונש, לא מה העילות לעונש. אוקיי? הלאה. ממשיכה הגמרא רק בקצרה רק כדי שנראה את שיהיה לנו את הרקע, נעשה את זה מהר עכשיו. ולרבי עקיבא אי הכי, חייבי כריתות נמי, אז גם בחייבי כריתות תגיד שזה שתי רשויות, כרת ומלקות. מאי אמרת שאם עשו תשובה? שאם עשו תשובה אז אין כרת, אז זה לא שתי רשויות, השתא מיהת לא עבדי. כרגע הוא עוד לא עשה תשובה, עכשיו הוא חייב מלקות. אמר רבי אבהו בפירוש ריבתה תורה חייבי כריתות למלקות דגמר לעיני מלעניך, ואז מתחיל דיון שלם מפסוקים לא משנה שבכרת יש לימוד מיוחד שחייבים גם מלקות. בסדר? זה קצת מוזר כי רבי עקיבא בעצמו מסביר אחרת. רבי אבהו מציע הסבר ברבי עקיבא שלא מתאים למה שרבי עקיבא עצמו אומר. כי רבי עקיבא עצמו הרי הסביר למעלה שזה בגלל שבתשובה אנחנו פוטרים אותך מכרת. הא מני רבי עקיבא דתניא דברי רבי עקיבא אומר חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם, התראות בית דין אינו שאם עשו תשובה אין בית דין מוחלים להם. אז הכל רבי עקיבא עצמו אומר את זה. אז רבי אבהו מסביר את רבי עקיבא לא בהתאם לרבי עקיבא, זה מוזר. יכול להיות שהוא חולק על הברייתא הזאת, הוא הבין אחרת את רבי עקיבא, אני לא יודע. אבל זה משונה מאוד. לא משנה. עכשיו מתחיל דיון שלם על מעיניי מעיניך וכולי. קיבלה מיני רבי שמואל בר אבא יצחק כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעויות. ברשעה המסורה לבית דין הכתוב מדבר. שתי רשעויות נאמר רק על רשעות שמסורה לבית דין, אבל רשעות שבידי שמיים זה לא נאמר הכלל הזה. למה לא? עוד פעם זה לא מתאים למה שרבי עקיבא עצמו אמר. כי רבי עקיבא עצמו אמר לא בגלל שאין כדי רשעתו בדיני שמיים, אלא בגלל שהכרת נפטר על ידי תשובה ואז אין פה פשוט רשות נוספת, לא שהרשות הנוספת היא בידי שמיים. פה אפשר אולי בדוחק להכניס את זה לתוך דברי רבי עקיבא ולהגיד שרבי עקיבא כנראה התכוון לזה, שרשעה המסורה לבית דין הכתוב מדבר. למה? כי אם היא מסורה לשמיים אז תשובה פוטרת אותה. אבל זה מוזר, פשוט רבי עקיבא לא מתכוון לזה. עכשיו מגיע רבא מה שהזכרתי כבר למעלה. רבא אמר אטו בבני קטלא כולי עלמא לא פליגי דאין לוקה ומת. רבי ישמעאל גם הוא מסכים שחייבי מיתות בית דין לא לוקים אם התרו בהם למיתה. דאטרו ביה למלקות כי פליגי דאטרו ביה למלקות. המשנה שלנו לא אמרתי שבהתחלה הניחו שהמשנה שלנו מדברת על זה שהתרו בו למיתה ועדיין רבי ישמעאל סובר שהוא התחייב גם מלקות וגם מיתה. אומר רבא לא נכון. המשנה לא מדברת על זה. אם התרו בו למיתה אז ודאי שהוא חייב רק מיתה ולא מלקות. גם רבי ישמעאל מסכים שעונש המיתה בא להחריג ואם התרו בו למיתה הוא חייב מיתה אבל הוא לא חייב מלקות. אלא מה? במשנה פליגי רבי עקיבא ורבי ישמעאל במצב שהתרו בו למלקות, לא למיתה. אז מה? אז להרוג אותו הרי אי אפשר כי לא התרו בו למיתה. השאלה אם מלקין אותו. רבי ישמעאל סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקים עליו. אז רבי ישמעאל אומר אם התרו בו למלקות אז אז הוא ילקה. למה? כי למה לא? זה לאו ומלקין עליו. אבל הלאו הזה הרי ניתן לאזהרת מיתת בית דין, מה הכוונה? הלאו הזה באופן בסיסי הוא לאו ששייך לעונש מיתה. ורבי עקיבא סבר, כן, לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקים עליו. בסדר? זאת אומרת הוא אומר בלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הכוונה לאו שברמה העקרונית מוטל עליו עונש מיתה. אז גם אם אתה לא מטיל את עונש המיתה לא לוקים עליו. זה כלל כמו שלאו ש… שאין בו מעשה, כמו לאו שניתק לעשה, לאו שניתק לאזהרת מיתת בית דין גם לא מלקין עליו. שיש אופציה כזאת. כן, בדיוק. אז גם אם אתה לא יכול להמית, אתה לא מלקה. זה רבי עקיבא. ורבי ישמעאל סובר, לא, אתה כן מלקה. עכשיו, אם ככה, אז כמובן המשנה שלנו כבר יכולה ללכת גם עם רבי ישמעאל. בהתחלה אמרנו שהמשנה הולכת עם רבי עקיבא כי רבי עקיבא אומר שעל כרת לוקים ועל מיתת בית דין לא לוקים. ורבי ישמעאל הרי אומר שעל שניהם לוקים. עכשיו אנחנו רואים לא, גם רבי ישמעאל מסכים שעל מיתת בית דין לא לוקים. הוא רק טוען שאם אתה מתרה משום מלקות על מיתת בית דין, אז אתה לוקה. אבל אם התרית משום מיתה, התרית לקטלה, אז מתים, לא לוקים. אז המשנה יכולה ללכת גם עם רבי ישמעאל. תגידו, אז למה לא הביאו את העבירות של מיתת בית דין במקרה שהתרו בו למלקות, שגם עליהם לוקה לפי רבי ישמעאל? אז למה לא הביאו את זה? בסדר, זה לא קושיה. לא הביאו את זה בגלל שזה לא עונש נורמלי. קרה שם משהו מוזר, הוא עשה עבירת מיתה ובמקרה התרו בו למלקות, טעו, העדים טעו. בסדר, לא מדובר פה על טעויות, מדובר פה על העונש הרגיל שנותנים לעבירות. לכן זה לא קשה. אז באופן עקרוני המשנה יכולה ללכת גם עם רבי ישמעאל למסקנה לפי רבא, לא למסקנה, אלא לפי רבא, זה מחלוקת. בסדר? עד כאן הרקע שאני צריך פחות או יותר מהסוגיא, השאר אם יוצא לכם לעבור על זה מה טוב, אם לא אנחנו נראה את זה בשיעורים שיהיו רלוונטיים לזה. מהשיעור הבא והלאה ייכנסו נושאי רוחב, אני ארחיב את הנקודות שעלו בשיעור של היום. נדבר קצת על נושא הענישה בכלל, נדבר על השאלה למה תשובה לא מועילה לעונשי בית דין, אני אדבר על קים ליה בדרבה מיניה, התראות, כל מיני דברים כאלה. אז בהמשך. אוקיי. שאלות או הערות? יישר כוח. תודה רבה. למודל יעלה גם סיכום של השיעור וגם הקלטה של השיעור, בשיעורי גמרא אני מעלה גם סיכומים. מעולה, תודה רבה, תודה רבה.