נושאים במסכת מכות פרק ג' – שיעור 3

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז אנחנו התחלנו לעסוק בשאלה האם תשובה, למה תשובה לא מועילה בבית דין של מטה. זאת אומרת מתוך הגמרא ראינו שזה עולה די בבירור, ואז עברתי לעסוק בשאלה הזאת כשלעצמה והבאתי כבר את, זאת אומרת התחלתי במקורות שבהם אני מראה שהתשובה כן משחקת תפקיד בבית דין של מטה, או בעיר נידחת או בהכשרה לעדות של עדים רשעים וכדומה. ולכן ההסבר הראשון שהבאתי מהחיד\"א, שהוא אומר שתשובה לא מועילה לפטור מעונש בבית דין של מטה בגלל שבית הדין לא יכול לדעת האם באמת עשית תשובה או לא, כי זה דברים שבלבו של אדם, והקדוש ברוך הוא יכול לדעת אבל בית דין זה בני אדם, הם לא יכולים לדעת. אז אמרתי שזה הסבר לא סביר, בגלל שאם זה היה כך, אז לא היו אמורות להיות בכלל החלטות של בית דין ביחס לתשובה. כי בית הדין בעצם היה אמור להגיד: תראו, אני לא במוטת הכנפיים שלי, זאת אומרת אני לא יכול לקבוע אם בן אדם כן עשה תשובה או לא עשה תשובה, אז איך מחזירים אותו לכשרות לעדות? הרי שם בית הדין כן קובע שהבן אדם עשה תשובה והוא חוזר לכשרות. ואם בית הדין יכול לקבוע שאיזה שהוא בת שהאדם עשה תשובה, אז למה פה לא? אז למה לעניין לפטור מעונש זה לא מועיל? אמרתי שיכול להיות שכדי לפטור מעונש אחרי שבן אדם התחייב בעונש, לא מדובר בערעור על עצם החיוב של העונש, נכון? הוא התחייב בעונש, הוא עשה את העבירה. רק אחרי זה הוא עושה תשובה. אחרי שהוא עשה תשובה אני אומר: טוב, אז מה הטעם להעניש אותו בעונש שהוא חייב בו אחרי שהוא כבר עשה תשובה והוא צדיק? זאת אומרת בסיסית יש עליו חיוב עונש. אני רוצה עכשיו להציל אותו מהחיוב הזה. אז נטל הראיה הוא עליי. זאת אומרת אני צריך להוכיח שהבן אדם עשה תשובה כדי לפטור אותו מעונש שהוטל עליו כדין מבחינת העבירה שהוא עשה ועדים והתראה וכל מה שצריך. שם יכול להיות שהוודאות שבית הדין יכול להגיע אליה בקשר לעשיית תשובה לא מספיקה, כי נטל הראיה הוא על הבן אדם עצמו שהוא צריך להוכיח שעשה תשובה. בשביל זה אתה צריך לשכנע את בית הדין ברמה גבוהה שבאמת עשית תשובה ואז הם פוטרים אותך מהעונש שאתה חייב בו. אבל לגבי כשרות לעדות, אז שם יכול להיות שזה זה לא, לא דורש את אותה רמת ודאות כדי לפטור אותו, כי פסלות לעדות זה לא עונש. בתפיסה הפשוטה, יש על זה קצת דיונים, אבל פסלות לעדות זה לא עונש, פסלות לעדות זה סטטוס משפטי. עכשיו, אם באמת עשית תשובה ובית הדין מגיע למסקנה שאתה כבר צדיק, אין שום סיבה לפסול אותך לעדות. למה לפסול אותך לעדות? הסיבה נעקרה. זאת אומרת התשובה לא עוקרת את הסיבה שמחייבת אותך בעונש. אתה חייב בעונש כי עשית את העבירה, היו עדים והתראה והכול. אתה רוצה להיפטר, בשביל להיפטר אתה צריך להביא ראיות שעשית תשובה, ראיות מספיק מובהקות זאת אומרת שבית הדין ישתכנע. כאן, אם אתה מראה שאין טעם לפסול אותך לעדות כי למה לפסול? אתה לא רשע כבר, מה הבעיה? אז אתה לא צריך לפטור את עצמך ממשהו שיש סיבה להטיל עליך, אתה פשוט מראה שאין סיבה להטיל עליך. זאת אומרת אתה כבר לא, אתה לא פסול. אוקיי, אז במצב כזה יכול להיות שמספיקה הוודאות הלא כל כך גבוהה שבית הדין יכול להגיע אליה. אם בית הדין אומר: תראו, האדם הזה נשמע לי סביר כבר, הוא עשה תשובה, על פניו זה נראה לי בסדר. אין סיבה בעולם לפסול אותו. זאת אומרת פסילה לעדות זה משהו שצריך להתחדש כל הזמן, זה לא משהו שמוטל ועכשיו אני רוצה להיפטר ממנו. זה משהו שצריך להתחדש. אם הבן אדם רשע אני אפסול אותו לעדות. האם הוא לא רשע? אני לא צריך להכשיר אותו לעדות, אני פשוט מפסיק לפסול אותו. זה הכול. אוקיי, מה? אמרתי, זה אם אתה מדבר במישור של החזקה אז כן, ואז אין מקום לחלק בין עדות לבין עונש. אבל אני אומר שאם אתה מסתכל על שורש העניין ולא במישורים פורמליים אם יש חזקה או אין חזקה, שורש העניין הוא שעונש מוטל עליך בגלל העבירה שעשית ולכן העונש מוטל עליך כדין, אף אחד לא מתווכח על זה. רק אם עשית תשובה אנחנו רוצים לפטור אותך מהעונש שהוטל עליך. בשביל להיפטר אתה צריך להביא ראיות. אוקיי, בפסול לעדות זה לא עונש שהוטל עליך, זה גם לא בגלל העבירה שעשית. העבירה שעשית היא סימן שאתה רשע. בסדר. עכשיו למה אתה פסול? כי אתה רשע. אבל אם אני לא רשע? אם אני לא רשע אז זה לא שפוטרים אותי מהפסול, לא פוסלים אותי פשוט. אין סיבה לפסול אותי. עכשיו במצב כזה יכול להיות שרף הראיות הדרוש או רף הוודאות הדרוש הוא נמוך יותר. אם לבית הדין יש סיבה טובה להניח שהאיש הוא בעל תשובה אז הם לא יפסלו אותו. להיפך, בשביל לפסול אותו צריך ראיות, לא בשביל להכשיר אותו. ואין לך ראיות שהוא רשע, הרי יכול להיות שהוא עשה תשובה, נכון? ניסוח קצת אחר אבל זה אותו אותו רעיון. אוקיי. אז לכן אולי יש מקום להעמיד את התזה של החיד\"א ולהגיד שמה שתשובה לא מועילה בבית דין של מטה זה בגלל שאתה צריך ראיות מובהקות לזה שהוא עשה תשובה כדי לפטור אותו מהעונש. וזה שמצאנו שבית הדין כן קובע שאדם עשה תשובה בכל מיני הקשרים אחרים זה לא סותר את זה. זה לא סותר את זה כיוון ששמה לקביעות ההן מספיקה רמה ראייתית או מובהקות נמוכה יותר. אוקיי. זה זו שיטת החיד\"א. עכשיו אני רוצה שנסתכל רגע על איזה תשובה מאוד מעניינת של הנודע ביהודה שגם הוא שואל את השאלה הזאת אבל סתם מעניין לראות את ההקשר גם אז אנחנו נראה קצת גם את התשובה עצמה. אוקיי, אז נודע ביהודה מהדורא קמא, אורח חיים ל\"ה, תשובה מאוד ידועה שלו. מכתבו על בי דואר מ-ט' דנא הגיעני יום אתמול, ואף כי כעת טרידנא עדיין בטרדת התלמידים, מצורף לזה טרדות הזמנים, עם כל זה הואיל והדבר נוגע לפתח שבים, מישהו שעושה תשובה, אמרתי ששערי תשובה לעולם פתוחים, ולכן אני בכל זאת אזקק לזה למרות שאני אנוס. ובפרט שמזכיר במכתבו שהוא לצורך בר בי רב, שזה תלמיד חכם גדול שנזקק לשאלה הזאת ולכן הוא מתפנה. והנה שורש השאלה, שאחד נכשל באשת איש, אנחנו חושבים שאנחנו המצאנו את הגלגל, אבל לא, בכל הדורות היו דברים כאלה. אדם, ושימו לב מדובר באותו תלמיד חכם גדול שנזקק לשאלה, הוא נכשל שנים באשת איש, אוקיי? כמה שנים? שלוש שנים רצופות שהיה בביתה. ועתה נתעורר בתשובה. ואשרי לו שתורתו עמדה שלא ישתקע בטומאה, ונפשו לשאול הגיעה, אולי לשאול, אני חמשוב שזה לשאול הגיעה, שהוא עתה חתן האישה הזאת שנשא בתה. אחרי שהוא נאף עם האישה הזאת שהיא אשת איש, אחרי זה הוא התחתן עם הבת שלה. אוקיי. עכשיו, אם מחויב להודיע לחמיו, אבא של אשתו כן, שיפרוש מאשתו הזונה, או שתיקתו יפה, כי הם אנשי השם, כן אנשים חשובים עם מעמד, ויש להם בנים חשובים בתורה ובמשפחה יקרה, ויש לחוש לפגם משפחה, ומשום כבוד הבריות רשאי הבעל תשובה להיות בשב ואל תעשה שלא להודיע לחמיו כלל. בסדר, זאת שאלה ראשונה האם הוא צריך להודיע לחמיו. ושוב שאל אם יתן הדין שמחויב להודיע, אם יודיע לחמיו ולא ישגיח, וחמיו לא יתייחס לידיעה הזאת, אם מחויב לבוא לבית דין. האם הוא צריך לבוא לבית דין ולהגיד לבית דין תשמעו האישה הזאת אסורה על בעלה, תכפו אותם, כן חמיו וחמותו. ואחרי זה הוא שואל עוד, ואם יש כוח ביד הבית דין להכריחו לפרוש על פי וידוי של חתנו את החותן. וגם שאל לסדר לו תשובה לאיש הזה על פי כוחו כי הוא אדם חלוש מאוד ומתמיד בתורה הרבה, כן התורה מתישה את כוחו של אדם, אז היהודי הוא תשוש כזה וצריך לסדר לו תשובה אבל בעדינות, נחישות וברגישות כמו שנאמר. והנה למען עשות רצונו, אגב היו כמה תשובות כאלה לאורך הדורות, חלקן מתייחסות לתשובה הזאת, יש כמה בעקבותיו שהתייחסו גם כן לשאלות כאלה, זה מעלה שאלות מאוד מאוד מעניינות בכל מיני הקשרים. והנה למען עשות רצונו הנני משיב על ראשון ראשון. ויען שביקש מעלתו לא לדחות הזמן וכולי וזה אצלי. היודע באשת איש שזינתה תחת בעלה אם מחויב להודיע לבעלה להפרישו מאיסור במקום שיש פגם משפחה יקרה ומיוחסת בישראל שיש להם בנים חשובים, אם שייך בזה כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. כן? למה לא להודיע? אתה צריך להפריש אותו מאיסור. אומר לא, זה כבוד הבריות גדול, כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. כן? הגמרא אומרת בכמה מקומות, יש בברכות, יש בעיקר בברכות בדף כ' שם באזור ועוד מקומות שאפשר לעבור איסורים מפאת כבוד הבריות, כן בשביל לא להתבזות. עכשיו השאלה היא איזה איסור? יש דיונים בגמרא. למסקנה הדיונים הם, הפטור, זאת אומרת ההיתר לעבור על איסורים זה או איסורי דרבנן או, כן, גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. מסקנת הגמרא שזה מה שמתיר זה רק איסורי דרבנן. אז למה זה לא תעשה שבתורה? כי לא תסור, תשובה בסיס לאיסורי דרבנן. ואז השאלה לפי הרמב\"ן איך מסבירים את זה? לא משנה, זה דיון אחר. עכשיו, ודבר נוסף זה איסורי תורה בשב ואל תעשה. גם זה מתירים את זה מפני כבוד הבריות. כן כן אני יודע, אבל אני לא פותח, זאת אומרת אנחנו לא משדרים את זה בזמן אמת כשהאוניברסיטה עובדת, רק הקלטות. בכל אופן אז הטענה היא שבמקרה הזה יכול להיות שבגלל כבוד הבריות, יש פה משפחה חשובה וכל מיני דברים מהסוג הזה, אז מותר לך לא להודיע לחמיך להכשיל אותו באיסור, כי סך הכל אתה עובר פה רק בשב ואל תעשה, אתה לא מודיע, נכון? אתה רק יושב ולא מודיע. אז בשב ואל תעשה אנחנו יכולים לעבור איסור כאשר זה נוגע לכבוד הבריות. אגב, החובה ללכת ולהודיע בעצמה, מה זה? זה לא תעמוד על דם רעך אולי, לא בדיוק ברור מה היסוד שלה, אבל הוא מניח שיש פה איזושהי חובה כזאת, וכשאני לא הולך להודיע, אז אני מבטל את החובה הזאת בשב ואל תעשה. אוקיי? אם זה לא תעמוד על דם רעך, אז זה מקרה מאוד מעניין והוא נוגע אגב להמשך הדיון, אבל לא ניכנס לזה, אבל שבדרך כלל כשאנחנו מבחינים בין מעבר בשב ואל תעשה למעבר בקום ועשה, עולה לנו ההבחנה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. מצוות עשה אנחנו מקיימים בקום ועשה ועוברים בשב ואל תעשה, נכון? כשאנחנו לא עושים משהו אנחנו ביטלנו את העשה. מצוות לא תעשה זה הפוך. אנחנו מקיימים בשב ואל תעשה, אנחנו לא אוכלים חזיר זה קיום המצווה, אכילת חזיר בקום ועשה זה המעבר על המצווה. אוקיי? זה ההבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה. אבל זה לא נכון. יש חריגים, למשל לא תעמוד על דם רעך. לא תעמוד על דם רעך זה מצב שבו נגיד אתה רואה את חברך טובע בנהר ואתה חייב להיחלץ לעזרתו, לנסות להציל אותו. אוקיי? עכשיו, אם לא עשית את זה, עברת עליו, שלא תעמוד על דם רעך, אבל עברת עליו במחדל, באי עשייה. נכון? אתה לא הצלת, זה היה הלאו. אז פה יש מצוות לא תעשה שהמעבר עליה נעשה בשב ואל תעשה, במקביל לביטול עשה. אוקיי? אותו דבר המצווה לשבות בשבת לדוגמה, זה מצוות עשה שעוברים עליה כאשר עושים מלאכה בשבת. יש שמה גם לאו, אבל אני מדבר על העשה כרגע, עוברים על זה כשאני עושה את המלאכה בשבת, בקום ועשה, למרות שזה מצוות עשה. אז לכן יש, ההבחנה, זה דיון באחרונים למעשה, שמתחיל כבר אולי בראשונים אבל האחרונים הם אלה שמנסחים את זה, בין היתר פה בתשובה הזאת, בשאלה אז מה באמת ההבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה? וכשאנחנו אומרים שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה בשב ואל תעשה, על מה זה מדבר? האם זאת הבחנה בין ביטול עשה לבין מעבר על לאו? או שזה הבחנה בין שב ואל תעשה לבין קום ועשה? כי למשל פה בלא תעמוד על דם רעך מדובר במעבר על לאו, ולכאורה לאווין לא התירו מפני כבוד הבריות, רק ביטול עשה התירו, לא מעבר על לאו. אבל פה המעבר על הלאו הוא בשב ואל תעשה. אז אם התירו מפני כבוד הבריות איסורים בשב ואל תעשה, יש מקום לומר שההגדרה היא לא ביטול עשה מול מעבר על לאו, אלא אם האיסור הוא בשב ואל תעשה מול איסור בקום ועשה. וכנראה שהנודע ביהודה, לא כנראה, הנודע ביהודה מבין שההבחנה היא בין שב ואל תעשה וקום ועשה, לא בין לאו לבין עשה, אלא בין אופן מעבר האיסור ולא סוג האיסור. אוקיי? אז לכן פה הוא אומר, אז מה הבעיה? אני לא מודיע לו, זה עבירה בשב ואל תעשה, אוקיי? ואני עובר על העבירה הזאת בגלל כבוד הבריות, אז מותר, בשב ואל תעשה מותר לעבור עבירות בגלל כבוד הבריות. אז הוא אמר, הנה דבר פשוט דלא אמרינן גדול כבוד הבריות אלא בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה. ומה שכתב מעלתו, ומה שכתב מעלתו שגם זה נגד הבעל תשובה הזה מיקרי שב ואל תעשה שלא יקום ויודיע להבעל, אז זה שב ואל תעשה, נכון? כי בעצם הוא לא קם ומודיע לבעל, אז זה עבירה בשב ואל תעשה. אומר כן, ואף שהבעל עושה מעשה ובועל את אשתו האסורה לו. נוצרות פה עבירות בקום עשה אצל הבעל כשהוא מקיים יחסי אישות עם אשתו, אז הוא בעצם עושה עבירה בקום עשה. אבל אני הבעל תשובה שלא מודיע לו, אני עברתי עבירה רק בשב ואל תעשה, לא בקום עשה. אוקיי? האם דבר כזה נקרא שב ואל תעשה או נקרא קום עשה? עכשיו שימו לב, ההנחה הפשוטה שלו היא שלעבור על לא תעמוד על דם רעך זה נקרא שב ואל תעשה, למרות שזה לאו. זה ברור, לא זאת השאלה שהוא שואל. את זה שואל רבי אלחנן וסרמן. הוא לא שואל את זה, זה פשוט לו. הוא שואל מי קובע. אני הבעל תשובה עובר בשב ואל תעשה, אבל כיוון שלא הודעתי לו, אז בעצם הוא נכשל עכשיו בעבירות שהן בקום עשה, הוא מקיים יחסי אישות אסורים, זה לא נקרא עבירה בקום עשה? את זה אסור לעשות בגלל כבוד הבריות? אוקיי? זאת הטענה שלו. אז הוא אומר עכשיו השאלה, כן, אז זה מה שהוא אומר. ומה שכתב מעלתו שגם זה נגד הבעל תשובה זה מקרה שב ואל תעשה שלא יקום ויודיע לבעל, ואף שהבעל עושה מעשה ובועל את אשתו האסורה לו, מכל מקום כיוון שהבעל אינו יודע, ממילא הוא שוגג ואינו עושה מעשה במזיד, והבעל תשובה עצמו זה שב ואל תעשה אז אין בעיה. אוקיי? האמת שהיה פה מקום לחלק, כי כבוד הבריות של מי זה? זה השאלה. אם אתה מדבר כבוד הבריות של העבריין עצמו, אז אף פעם אתה לא תתוודה על חטאים ולא תעשה תשובה מול זה כבוד הבריות שלך, זה לא סביר שמדובר בדאגה לכבוד הבריות של העבריין עצמו. מדובר בדאגה למי שלא היה עבריין, חותן שלו. הוא לא ידע כלום, הוא לא אשם בשום דבר והוא נכשל באיסורים מאוד חמורים. אתה צריך להציל אותו. זאת אומרת אתה בעצם פועל בשביל כבוד הבריות שלו. אז הסברה נותנת שאם מדובר בכבוד הבריות שלו, אז גם העבירה שאותה אתה אמור לדחות אמורה להיות העבירה שלו ולא העבירה שלך. מה זה משנה שאתה עושה את העבירה בשב ואל תעשה? בשביל כבוד הבריות שלו מה שקובע זה העבירה שלו, לא העבירה שלך. טוב, היה מקום לסברה כזאת אבל יש מקום להתלבט על זה. הוא אומר ונחלקו בזה הרמב\"ם והראש. גם זה אמירה ידועה שיש מחלוקת רמב\"ם וראש בעניין הזה. האם הולכים אחרי העבירה של העבריין או שזה קום עשה או העבירה של הבעל תשובה שזה שב ואל תעשה. אומר ומחלוקתם תלויה בחילוף גרסאות בגמרא בברכות דף י\"ט, זו הסוגיה של כבוד הבריות. אמר רב יהודה אמר רב המוציא כלאיים בבגדו פושטו אפילו בשוק. ומקשה שם מכמה סוגיות דכבוד הבריות דוחה איסורים. וסוף הסוגיה שב ואל תעשה שאני. בשב ואל תעשה זה דוחה. אז מה קורה פה? המוציא כלאיים בבגדו פושטו אפילו בשוק. בסדר? למה אתה פושט? הרי שב ואל תעשה שאני. נכון? תישאר לבוש אל תפשוט, זו עבירה בשב ואל תעשה, נכון? זו עבירה בשב ואל תעשה וזהו.

[Speaker C] ובשב ואל תעשה שלא עושה ציצית, משיחה בכנפות אתה צריך לפשוט ציצית. מה פתאום?

[הרב מיכאל אברהם] זה ביטול עשה זה לא לאו. נו? אז מה זה קשור לציצית עכשיו? לא הבנתי. פה זה לא קשור לציצית, סתם בגד כלאיים בגד, כלאי בגדים. כן. אז פושטו אפילו בשוק ושם נמצא שבלובש כלאיים שהוא בקום עשה לא משגיחין בכבוד הבריות משום שהוא בקום עשה. נכון? זאת אומרת רואים שם שאם אתה נשאר ללבוש את הכלאיים אתה אומנם לא פושט אותם אבל העבירה היא לא שלא פשטת, העבירה היא שאתה לבוש בהם. וזה אגב סוגיה אצלנו בהמשך הפרק שבכל רגע ורגע זה נחשב שאתה בעצם לובש את הכלאיים מחדש ולכן זאת עבירת קום עשה. הוא אומר ובדין זה נחלקו הרמב\"ם והראש. הרמב\"ם גורס בדברי רב יהודה המוציא כלאיים בשוק ואינו גורס בבגדו וקאי על המוצא על חברו כלאיים בשוק שמחויב לפשוט מעל חברו. זו גרסת הרמב\"ם. ואז הוא אומר נמצא אף שלגבי המוצא מיחשב זה שב ואל תעשה, הרי אני לא לבוש בכלאיים הוא לבוש בכלאיים, אני רק עומד על דם רעי בדיוק כמו אצלנו, אז לגבי זה שב ואל תעשה, אבל כיוון שלגביו זה קום עשה כי הוא לובש כלאיים, אז הדבר הזה נידון כמו עבירת קום עשה וזה לא עוזר, אי אפשר לעבור את העבירה הזאת בשביל כבוד הבריות, למרות שמבחינתי שאני עובר את העבירה הזאת זה שב ואל תעשה. אז הוא אומר זה בדיוק אותו דבר כמו אצלנו, נכון? החותן עובר עבירת קום עשה, אני שלא מעיר עליו עובר עבירה בשב ואל תעשה, זה אמור להיחשב קום עשה ולכן אתה צריך כן להודיע לו, אתה לא יכול לעבור את העבירה הזאת מפני כבוד הבריות. זה הרמב\"ם. והראש גורס המוציא כלאיים בבגדו וקאי על המוצא עצמו לבוש בכלאיים בשוק. לא מישהו אחר, שמחויב לפושטן מפני שהוא עובר בקום עשה שהולך לבוש כלאיים. עד כאן זה עוד לא אומר כלום, נכון? הראש גורס שמדובר בכלאיים עליו. אבל יכול להיות שהראש יגיד אותו דבר גם בכלאיים על חברו, מהראש אין ראיה, אבל אתה לא יכול להגיד שהראש חולק על הרמב\"ם. אבל הוא אומר, אבל ההמשך, ולכן פסק הראש בהלכות כלאיים שאם מוצא על חברו כלאיים בשוק, אם הלובש הוא שוגג לא מיקרי לגבי קום עשה, ולגבי המוצא שרואהו לבוש ושותק הוא שב ואל תעשה. אז שמה בראש השני זה כן כתוב, הראש השני באמת חולק על הרמב\"ם והוא אומר שזה נקבע לפי האדם האחר ולא לפי מי שלבוש בכלאיים עצמם. אז הוא אומר בעצם השאלה שלך לגבי החתן הזה האם להודיע לחותנו בגלל כבוד הבריות תלויה במחלוקת הרמב\"ם והראש. זאת אומרת לפי הרמב\"ם אתה חייב להודיע לו כיוון שהעבירה שלו היא בקום עשה, ואתה לא יכול לאפשר למישהו לעבור עבירה בקום עשה בגלל כבוד הבריות. ולפי הראש לא, זה שב ואל תעשה שלך, אם זה שב ואל תעשה שלך אתה יכול לא להודיע כי זה שב ואל תעשה, זה שהוא עובר בקום עשה הוא שוגג הוא לא הבעיה שלך. כן, אז מזה נכנס לשאלה כמו מי פוסקים, שולחן ערוך הביא שתי הדעות, המחבר פסק רמב\"ם, הרמ\"א מביא דעת הראש וכולי. בסדר, אז דן שם מה קורה לגבי האישה, זאת אומרת האישה הרי כן יודעת היא לא שוגגת, היא כן יודעת שיש פה עבירה, אז מה איתה? נשים לאו בני אגמורי הם, היא לא יודעת שהיא אסורה על בעלה או משהו כזה, טוב יכול להיות. בכל אופן, יש אגב אותה מחלוקת אני רואה שהוא לא מביא את זה פה, אבל יש אותה מחלוקת בשבועות בדף ל', הגמרא דנה שמה בתלמיד חכם שצריך לבוא ולהעיד עבור מישהו, שהוא תלמיד חכם גדול ולא מכבודו לבוא ולהעיד בפני בית דין של דיינים רגילים, הוא גדול הדור, בסדר? אז הוא לא מכבודו לבוא ולהעיד. עכשיו אם הוא לא יעיד אז מישהו יפסיד כסף, זאת אומרת או לא יודע כן יפסיד בדין, אז השאלה אם הוא חייב לבוא ולהעיד. אז יש שמה גם כן שני תירוצים בתוספות שנחלקים בדיוק בעניין הזה, בזה שאתה לא בא ומעיד זה על עבירה כלשהי, זה שאתה לא בא ומעיד זה שב ואל תעשה ומפני כבוד הבריות מותר לך לא לבוא ולהעיד, בסדר? בתירוץ שני בתוספות אומר לא, אתה צריך לבוא ולהעיד למרות שמבחינתך זה שב ואל תעשה כי התוצאה תהיה עבירה בקום עשה. אז גם שם בתוספות שני התירוצים חלוקים במחלוקת הזאת של הראש והרמב\"ם.

[Speaker C] גם בתלמוד בבלי במסכת שבת

[הרב מיכאל אברהם] בדף ד' שמותר

[Speaker C] לאדם אחר להוציא, אז הגמרא שואלת מה תעשה עבירה כדי להציל את חברך? למה לא אומרים פה כמו שאחד אומר בשב ואל תעשה והשני יעבור במשהו, למה אתה מציל אותו עם ה-

[הרב מיכאל אברהם] אני מציל אותו לא מעבירה אני מציל אותו מכבוד הבריות, מפגיעה בכבודו, אז זה לא קשור זה דיון אחר לגמרי. להיפך, אני אם אני אציל אותו מהעבירה אז אני לא עובר את העבירה, אני פה מרשה לעצמי כן לעבור עבירה כדי שהוא לא יתבזה, זאת אומרת אם אני מנסה להציל אותו מהעבירה אז דווקא אני לא אעבור את העבירה, העבירה היא לא להציל אותו זה גופא העבירה. טוב אז לא משנה הוא ממשיך להתפלפל פה בכל העניין הזה, אבל בהמשך נכון גם הרמב\"ם פוסק ככה? רגע תכף נראה. הוא דוחה את זה אחרי זה גם לפי הרמב\"ם אפשר להגיד ככה גם לפי הראש אפשר להגיד ככה, אבל מה שחשוב לענייננו זה החלק השני. כן, אם כן פשוט הדבר שחייב להגיד לבעל האישה להודיעו שאשתו זינתה שיפרוש ממנה. בסדר זה המסקנה שלו בסוף, לא משנה כרגע כל הפרטים, אלא דהשתא איכא לסיפוקי במה שנסתפק גם מעלתו במכתבו, לו יהיה שחייב להודיעו שמא דווקא במקום שיועילו דבריו בוודאי, זה בהנחה שכשהוא יגיד לבעל אז הבעל באמת יפרוש מאשתו. והמשל כגון חברו לבוש כלאיים יכול להראות לו שיש לו כלאיים בבגד, או אם זינתה אישה בשני עדים אז הוא יכול להביא לו את העדים ולהראות לו שאשתו זינתה ואסורה עליו. אבל כאן הלא גם אם יגיד אולי לא יהיה נאמן בעיני הבעל כבי תרי, ואז לא יועילו דבריו, כי אין האישה נאסרת אלא בקינוי וסתירה או בעדים ברורים. אוקיי, אז מה זה עוזר שאתה הולך להגיד לבעל אם הבעל לא יקבל את מה שאתה אומר לו, אז לא הצלת אותו מעבירה וגם ביישת אותו, אז מה הרווחנו? זאת אומרת אתה מוכן לבייש אותו כדי להציל אותו מהעבירה אבל פה אתה תבייש אותו. אז הוא אומר נראה שגם זה אינו, שהרי כיוון שאם היה ברור לו שיאמינו הבעל ויעשה פעולה להפרישו מאיסור היה חייב להודיעו, אם כן גם עתה שאינו ברור לו איהו מחויב למיעבד דידיה, ולא גרע ממצוות הוכח תוכיח שאמרו במסכת שבת: אם לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי? בסדר, הוא טוען שאין לא אמור להיות הבדל. אתה תעשה את שלך. מה שהוא יחליט לעשות עם זה אחר כך זה חשבון שלו. קצת דומה לסברה של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, נכון? מחללים שבת להציל חיים של בן אדם, ואחד הנימוקים שם בגמרא של רבי שמעון בן מנסיא זה שאני מציל אותו ואז הוא יוכל לשמור הרבה שבתות. אז הפסדתי שבת אחת עכשיו שחיללתי אותה, ואני מרוויח הרבה שבתות שהוא ישמור אותן בעתיד. מה קורה אם יש מישהו שלא שומר שבת? שייך לחלל שבת כדי להציל אותו? אז לדעת כמעט כל הפוסקים כן. אור החיים כותב שלא, אבל כמעט כל הפוסקים אומרים שכן. או בגלל זה או לא בגלל זה, אבל הטענה היא אתה תעשה את מה שאתה צריך. אתה צריך להעמיד בפניו את האפשרות לשמור שבתות. אם הוא אחרי זה יחליט לא לעשות באפשרות הזאת שימוש זו החלטה שלו, אבל אתה צריך להעמיד בפניו את האפשרות לשמור הרבה שבתות. זה שהוא אחרי זה פושע ולא עושה את זה, הוא ייתן את הדין, בסדר? זה לא קשור אליך. טוב, בכל אופן אפשר להתווכח כמובן עם הסברה הזאת. וכל זה להתלמד במקום אחר, כגון איש נוכרי היודע באשת איש שזינתה. לא איש נוכרי גוי, אלא איש אחר, לא מהשניים, לא מצמד הנואפים. אבל כאן בעובדא דהדין שזהו עצמו הנואף והוא עצמו הוא המכשיל את בעל האישה, שהוא בעבירה עם אשתו כל הימים ובא לחזור בתשובה, פשיטא שמחויב להסיר המכשלה אשר הכשיל, וכל טצדקי דאפשר למיעבד שלא יחטא חברו על ידו מחויב לעשות. ואם כן כל זמן שזה נכשל על ידו הוא נטרד חס ושלום וכולי. בסדר? אז הוא בעצם אומר: אתה עצמך המכשיל, אז ברור שאתה צריך להודיע לו כדי להפסיק את ההכשלה. גם זה טיעון בעייתי בעיניי. טיעון בעייתי כי הרי הבעיה היא כבוד הבריות שלו. עכשיו, הוא, כבוד הבריות שלו, מה זה משנה אם אתה המכשיל או לא אתה המכשיל? אתה שוב פעם ממשיך לעשות רק את החשבונות שלך ולא אכפת לך ממנו. הרי אם זה היה מישהו אחר שהוא לא המכשיל, אז הוא לא היה אמור להודיע לו כי יש את כבוד הבריות, נכון? זאת אומרת אני לא רוצה לפגוע בו. זה שמישהו עבר עבירה, מה זה קשור? למה אתה פוגע בחוטא הזה ופוגע בכבודו? כיוון שאתה עצמך המכשיל, אז אתה צריך לדאוג לזה שלא תמשיך להכשיל אותו, כי כל ביאה וביאה שהוא יעשה בעצם אתה עובר על לפני עיוור. כן? זה בעצם אתה נכשל בזה. אז עכשיו מה? עכשיו לבייש אותו בשביל למנוע אותו מעבירות לזה אין היתר. אז אתה אומר כן, אבל לבייש אותו בשביל למנוע אותי מעבירה לזה יש היתר? למה? זאת אומרת הפוך, אני הייתי אומר אם כבר אתה מבייש אותו אז זה בשביל אינטרסים שלו. בשביל אינטרסים שלך לבייש אותו? למה? מי אמר דדמא דידך סומק טפי? טוב, לא יודע, זה מה שהוא אומר. ואז הוא אומר כן, מה שנסתפק מעלתו אם יודיע לבעל ולא יקבל דבריו, אם מחויב לבוא לפני בית דין ולהודיע גם להבית דין. הדבר פשוט שסגי שיודיע לבעל לבדו. אל תלך לבית דין. למה? וממה נפשך, אם יקבל הבעל דבריו ויפרוש מן האישה, ואז מספיק, לא היית צריך להגיע לבית דין. אמרת לבעל והוא פרש וטוב לו. ואם לא יקבל הבעל דבריו ולא יאמינו, מה תועלת בפועל ריק שיבוא לפני הבית דין? הלא אין הבעל מחויב להאמינו ומה יעשו הבית דין בזה? גם אם תבוא לבית דין, הבעל יכול להגיד: לא מאמין לו. מה אתם רוצים? אין פה שני עדים, אז שאלה אם אתה מאמין לו או לא מאמין לו. אני יכול לא להאמין לו. הבית דין לא יכול להכריח אותי לא להאמין לו. אז אם אני לא מאמין לו מה זה עוזר שהוא יבוא לבית דין? מה בית דין יגיד לבעל מה? הרי הבית דין לא יודע שום דבר מעבר למה שהבעל יודע. הוא יודע שהבן אדם הזה אומר שהוא נאף עם אשתו. זה הכל. ואם אני לא מאמין לו, אז גם כשיבוא לבית דין אני לא אאמין לו. מה זה משנה? לכן אין טעם בכלל ללכת לבית דין. טוב, עוד פלפולים. מים אחרונים? שלחתי להם, לא פה. לא רלוונטי. מה? לא רק זה, אם הוא התנקם בו מגיע לו. לא, הוא עבריין. מה זאת אומרת? לא נקמן, לא בער רצח. אם התנקם בו במובן שיכעס עליו, לא יודע. או! עכשיו הגענו למרכז העניין. זה רק הרקע, אבל תשובה מעניינת לכן חשבתי שכדאי לקרוא אותה. אבל הנה עכשיו החלק השני של התשובה. והנה מה שביקש מעלתו ממני לסדר לבעל תשובה זה, תשובה על עוונו, והזכיר שהוא אדם חלוש מאוד ולא יסבול קושי. התעניתים וסיגופים, וגם הזכיר נפלאות מהתמדת לימודו יומם ולילה ואינו סח שיחה בטלה כלל ואינו שוכב בלילה במיטה כלל, הנה הקשה לשאול ממני דבר קשה שאיני רגיל להשיב לשואל ממני שאלה בדבר שלא אוכל למצוא שורש בדברי הגמרא והפוסקים. כי לא מצאנו בכל התלמוד מספר תעניות ימים חרוצים וקצובים לכל חטא ואשמה כפי חומר העוון. הן אמת שצום כתוב בפסוק בנביאים לצורך תשובה, שובו עדי בצום וכולי, אמנם הגבלת מספר התעניות לא נתפרש לא בכתוב ולא בגמרא, רק שספרי המוסר והתשובה האריכו בזה, ורוב דבריהם בנויים על סברות כרסיות בלי שורש, וספר אחד נשען על חברו בלי יסוד כלל. זה משפט נהדר. זה כל כך טיפוסי, זה נכון, וזה כל כך טיפוסי להרבה תחומים. יש הרבה מאוד תחומים אגב שחלקם ממש נכנסו לתוך ההלכה, נמצא על סברות כרסיות שספר נסמך על ספר ואף אחד לא זוכר מאיפה זה התחיל בכלל, ובעצם אין לזה מקור אמיתי. הרבה מאוד דברים כאלה יש. בכל אופן, אז הוא אומר, אמנם אחרי שמעלתו מפציר בזה, והאיש הוא צורבא מרבנן ואיש חלוש, לא אימנע מלדבר קצת בזה, והנה גדול עוונו מנשוא מצד חומר העוון עצמו, עוון אשת איש, שלוש שנים רצופות וכולי. כן, התשובה המשקל, שלוש פעמים וכולי. אלא שאומר אני, זו הפסקה החשובה, הנה, אלא שאומר אני, כל זה אם היה התענית דבר המעכב בתשובה. אבל באמת אין התענית רק דבר טפל לתשובה, ועיקר התשובה הוא עזיבת חטא, וידוי דברים בלב נשבר, חרטה בלב שלם והתקרבות והתלהבות לאהוב את הבורא, והיינו תשובה, פירוש המילה תשובה, שישוב אל השם וירחמהו, וישוב אל השם היינו שידבק בו. אבל שאר דברים, תענית וסיגופים אינם עיקריים. בסדר, זאת אומרת הוא בעצם אומר אנחנו רגילים לחשוב שהסיגופים זה התשובה, סיגופים זה לא התשובה, התשובה זה התשובה, לעשות תשובה, זה מה שנקרא תשובה. סיגופים אולי זה דברים נלווים אם בכלל, לא דברים מאוד מרכזיים. ודבר זה מפורסם בתורה נביאים כתובים, שני התלמודים, כל המדרשים, הנביא אומר שובו איש מרשעתו וכולי. וגם זה, הנה, וגם זה אין ספק בו בזמן שסנהדרין היה נוהג, אם עבר על חייבי מיתות בית דין אחר ההתראה, אף אם שהו עדים ולא באו לבית דין שנים רבות, ובין כך עשה זה תשובה והרבה סיגופים, הרי ודאי שאין בית הדין משגיחים על תשובתו ושורפים וסוקלים לפי עונש החטא. מה שלנו, נכון? זאת אומרת, כשאתה עשית עונש, עשית עבירה ובית הדין גזר את דינך, סליחה, בית הדין לא גזר את דינך, העדים השתהו וחיכו עד שהם הגיעו לבית הדין עברו שנים. בינתיים אתה עשית תשובה, אתה בעל תשובה גמור ידוע ומפורסם, אוקיי, עכשיו באים העדים לבית הדין ואומרים שהאיש נאף, רצח, לא יודע, עשה כל מיני דברים שלא ייעשו. אז הוא אומר במצב כזה ברור שבית הדין ישרוף ויסקול אותו כראוי כדין, ולא ישגיח בכך שהוא עשה תשובה. אוקיי. והדבר יפלא, כיוון שוודאי שהתשובה אלוקין, התשובה הועילה וכבר סר עוונו וחטאתו נתכפרה, למה יומת? ונקי וצדיק אל תהרוג כתיב. בדיוק השאלה שאנחנו מדברים עליה. למה הורגים אותו? הרי חטאתו נתכפרה והוא בעל תשובה, אז מה הבעיה? ונקי וצדיק אל תהרוג. ובהדיא אמרו בריש אלו הן הלוקין, הגמרא שלנו, חייבי מיתות עשה תשובה אין בית דין מוחלין לו. למה לא באמת? אלא ודאי גזירת הכתוב הוא, שאלמלא כן בטלו עונשי תורה בכללן, ואין אדם שיומת בבית דין, כי יאמר חטאתי והנני שב. כן, כל אדם שמגיע לבית דין ומעמידים אותו לדין על איזושהי עבירה שהוא עשה, תמיד הוא יכול להגיד תראו עשיתי תשובה. אז אתה אף פעם לא תצליח להרוג מישהו. טוב, מה רע בזה? אז לא תהרוג מישהו, כל טוב, מה אתה חייב להרוג מישהו? אדרבה והצילו העדה, אתה צריך לחפש כל טצדקי כדי לפטור אותו. מה? בית דין חובלנית, סנהדרין חובלנית כמו שהגמרא אומרת. החשש הוא באמת שמהרמה ה וכיוון שהקדוש ברוך הוא רצה ליתן עונש מיתה על קצת עוונות כדי שיתירא האדם מלעבור, לכן נחוץ הוא שלא תועיל התשובה להציל ממיתת בית דין. הקדוש ברוך הוא החליט ש… בסדר, אז לא נהרוג את כולם, גם כאלה שמגיע להם למות גם אותם לא נהרוג. אז זה לא הולך כי העונש מטרתו הרי להרתיע מהעבירה, ואם אתה לא תהרוג אף אחד אז ההרתעה לא מושגת. אז כיוון שכך אין ברירה, אתה חייב להתעלם מהטענה שהוא עשה תשובה, כי אחרת כל אחד הרי ישתמש בטענה הזאת ולא תהרוג את אף אחד. ואם לא תהרוג את אף אחד, אז העונש מוות הוא אות מתה. ואם הוא אות מתה, לא תהיה את ההרתעה שאנשים לא יחטאו וכולי. ואי סלקא דעתך שתשובת המשקל הוא עיקר בתשובה, אם כן בוודאי שנאמר למשה בסיני כל עוון ואשמה משקלה ומשקל תשובתה לפי ערכה. ומעתה למה לא יועיל תשובה להציל ממיתת בית דין? ואף על פי כן כל עונשי מיתת בית דין לא יבוטלו. דנחזי אנן, אם סיגף עצמו לפי משקלו, ובפרט שהרבה סיגופים יש שאין להערים, אתה לא יכול לעבוד על האנשים, כגון לישב ערום בפני הדבורים וגלגול שלג וכיוצא מהנזכר בספרי התשובה. ומי שלא עשה לפי משקלו יומת בבית דין. וגם בתענית אין להערים, שאם העדים יבואו תכף לבית דין יומת, שהרי עדיין לא התענה. אז כן יש סיטואציות שבהן אנחנו נהרוג מישהו. הוא לא יספיק לעשות פ\"ה תעניות, כן, 85 תעניות, אם העדים מגיעים מיד לבית דין ותוך יומיים גוזרים את דינו וסוגרים את הפרשייה הזאת. אז אתה לא יכול להגיד לי עשיתי פ\"ה תעניות. אוקיי? אז אם… אז הוא אומר אם כל הדיון שלו הוא לא לשאלה שלנו, השאלה שלנו היא רק רקע. הדיון שלו הוא בשאלה מה העיקר בתשובה. האם העיקר בתשובה זה לשוב או שהעיקר בתשובה זה כל הסיגופים והתעניות ומה שכתובים בספרי התשובה? אוקיי? אז הוא אומר אם העיקר היה כל הסיגופים והתעניות, אז לא הייתה לי תשובה למה לא מקבלים את הבעל תשובה ופוטרים אותו מעונש בית דין. מה תגיד? שאנחנו רוצים הרי להרוג אנשים כדי להרתיע? אין בעיה, תהרוג את מי שלא עשה תשובה, או את מי שלא הספיק לעשות תשובה כי העדים הגיעו מיד וזהו. אבל אם אתה אומר שהעיקר בתשובה זה לעשות את התשובה עצמה, לא התעניות והסיגופים, אז באמת אתה לא יכול להרוג את אף אחד. כי הוא תמיד יכול להגיד לך שהוא הרהר תשובה בליבו וזהו. כמו שהגמרא בקידושין אומרת, כן, שבן אדם קידש אישה על מנת שאני צדיק גמור, אז חוששים לקידושיה. למה? שמא הרהר תשובה בליבו. רואים שאם אתה מהרהר בתשובה תוך רגע אתה כבר נכנס לספק שמא אתה צדיק גמור. אז גם פה, בעצם לא יכולת להרוג אף אחד, אפילו אם העדים הגיעו מיד לבית דין ומיד העמידו אותך לדין, חלפו שעתיים, הולכים לקחת אותך לבית הסקילה. אמר לו רגע שנייה אחת, אני עשיתי תשובה תוך כדי שאתם התקשקשתם עם העדים, אני עשיתי תשובה. אז אתם לא יכולים להרוג אותי. אז לכן אומר הנודע ביהודה, מזה שהגמרא שלנו אומרת שעונשי בית דין לא מתבטלים מטענת בגלל טענת תשובה, מוכח שהעיקר בתשובה זה לשוב פשוט בליבו ולא הסיגופים והתעניות ודברים מהסוג הזה. כן, ואין לומר, פה הוא ממשיך קצת להתפלפל, ואין לומר דאכתי יהיו בטלים כל עונשי בית דין משום דבשעת התראה התראת ספק לא שמה התראה, אולי הוא יעשה תשובה? זאת הייתה פה התראת ספק. אוקיי? אז הוא אומר ליתא דמסתמא העדים הביאוהו תכף לבית דין וכולי. אז אם זה סיגופים והכל, אז יביאו אותו תכף לבית דין ויהרגו אותו וזה לא נקרא התראת ספק. ועוד תינח למאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה, אבל למאן דאמר שמה התראה וכן קיימא לן מה איכא למימר? כן, אז לפי המאן דאמר השני אז עדיין יהיה קשה, למי שאומר שהתראת ספק היא כן התראה. וכן הלאה, בסדר? אז לכן בסופו של דבר מה שאומר הנודע ביהודה לענייננו, אחרי שאנחנו גומרים את כל עניין הבעל תשובה והכל, לענייננו מה שחשוב זה הדיון האחרון שלו. הדיון האחרון שאומר אז למה בית דין באמת, זאת השיטה כן היחידה? לא שאלנו למה בית דין לא מבטל את העונש אם הבן אדם עשה תשובה. אז החיד\"א הציע בגלל שאנחנו לא יכולים לדעת אם הוא עשה באמת תשובה, כן? זה דברים שבלב. אמרתי שזה קצת נראה בעייתי, ניסיתי להציע אולי בכל זאת הסבר אבל זה נראה בעייתי. הוא מציע הסבר אחר, הוא אומר שבעצם… אם אתה תבטל את העונש, אז כל אחד יוכל להגיד שהוא עשה תשובה ולא יקבל עונש, איבדת בעצם את ההרתעה שיש בכלל בעונשי התורה, ולכן לא סביר לוותר לו על הדבר הזה אם הוא טוען שהוא עשה תשובה. עכשיו עוד פעם, מאחורי הדברים שלו, נעזוב כרגע את השאלה אם זה סיגופים או לא שוב, עדיין עומד הרעיון של החיד\"א. זאת אומרת, אם היינו יכולים לדעת אם הוא באמת עשה תשובה או לא, אז הטיעון שלו לא עומד, נכון? כי אם אנחנו יכולים לדעת אם הוא עשה תשובה או לא, אין בעיה, בית דין פוסק שהוא עשה תשובה ולכן פוטר אותו מעונש בית דין. מי שלא באמת עשה תשובה, הוא באמת ייענש, אז זה לא נכון שכל אחד יכול לבוא ולהגיד שהוא עשה תשובה ולהיפטר מעונש. אתה תגיד, אבל אתה צריך לשכנע את בית דין, בית הדין הרי דן בזה והוא צריך להחליט, וראינו שבית הדין כן יכול לקבל החלטה כזאת האם הבן אדם עשה או לא עשה תשובה. זאת אומרת מאחורי דברי הנודע ביהודה גם יושב העיקרון הזה של החיד\"א, שבעצם אנחנו לא יכולים לקבוע בצורה ברורה אם הבן אדם עשה תשובה או לא, כי אם כן היינו יכולים לקבוע הטיעון שלו כבר מאוד נחלש, כי לא כל אחד יכול להגיד עשיתי תשובה ולהיפטר מעונש, רק אחד שישכנע את בית הדין ובית הדין יפסוק שהוא באמת עשה תשובה. אז הוא לוקח את זה לכיוון של הסיגופים, אבל לא משנה, גם אם זה לא סיגופים, הבן אדם עשה תשובה מאיזשהם אינדיקציות אחרות בלי סיגופים. בסדר? אם הוא עשה תשובה ובית הדין קבע שעשה תשובה, נגיד הוא חוזר לכשרות בהלכות עדות, כשרות לעדות, אז בית הדין יכול לקבוע שהוא עשה תשובה. אז גם פה הוא יקבע שעשה תשובה והכל בסדר, ההרתעה בעינה עומדת, זאת אומרת כי מי שלא יעשה תשובה באמת יהרגו אותו. איכשהו מתחבא מאחורי מה שהוא אומר גם כן הרעיון של החיד\"א שבית דין לא יכול באמת לקבוע בוודאות אם עשית או לא עשית תשובה. ושוב פעם, כמו שאמרתי קודם, לפחות לא ברמת הוודאות הנדרשת כדי לפטור אותך מעונש. יכול להיות שכן יכול לקבוע שאתה חוזר לכשרות לעדות, אבל לא ברמת הוודאות של המה הבדל

[Speaker E] בין הרמב\"ם שאומר שיש הרבה דברים שאין עליהם תשובה? אין הרבה דברים שאין עליהם

[הרב מיכאל אברהם] תשובה, יש דברים שמעכבים.

[Speaker E] לא לא, יש חילוקי כפרה, זה

[הרב מיכאל אברהם] גמרא ביומא, זה לא הרמב\"ם. זה גמרא ביומא שהרמב\"ם מביא אותה, אבל על כל דבר יש תשובה, רק שיש עוד שלבים שנדרשים מעבר לתשובה. אבל עוד פעם, זה כפרה מבחינת עונשי שמיים אולי, השאלה אם תשובה לבד לא מספיקה כדי לפטור מעונש בית דין כי סוף סוף אתה כבר לא רשע. זה השאלה מה פוטר אותך למעלה בשמיים או ממה זה פוטר אותך בדיוק דיון אחר. מעבר לזה, אולי אני אגיד עוד משפט, הזכרתי כבר פה את הפולמוס הזה על חידוש הסמיכה. והטענה של המהרלב\"ח שהתנגד לחידוש הסמיכה, הרי המוטיבציה שלהם לחדש את הסמיכה הייתה בעצם לפטור את העבריינים מכרת. זאת אומרת בעיקר את האנוסים, כן? את המומרים באונס, שבעצם אתה רוצה לפטור אותם מכרת. אז חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, גם כן משנה בפרק שלנו. חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, אז צריך להקים בית דין של סמוכים שילקו אותם ואז הם ייפטרו מן הכרת. אומר המהרלב\"ח, אז מה עשו עכשיו אני לא יודע מה, אלף חמש מאות שנה מאז שנגמרה הסמיכה? אז מה, כל עם ישראל שמה שעברו איסורי כרת כולם נכרתים ואין להם פתרון? אז הוא טוען טענה מרחיקת לכת, אבל הוא טוען לא, יש להם פתרון גם בלי זה, גם בלי המלקות. עשו תשובה, זה יועיל להם כנראה גם בלי זה. כתוב במפורש שלא, רק חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם. ודיברנו על זה באחד השיעורים הקודמים, האם צריך גם תשובה וגם מלקות או רק המלקות לבד מספיק, אבל עקרונית הגמרא אומרת שצריך גם את המלקות. כי במקום שאי אפשר אז אי אפשר, אלו הכללים האלה הם כללים טובים במקום שאפשר. במקום שאי אפשר, הראוי לבילה אין בילה מעכבת. זאת אומרת אתה ראוי ללקות אבל אתה לא יכול ללקות, בסדר, אז המלקות לא מעכבים. אפשר לראות דוגמה לדבר הזה, יש תוספות בגיטין בדף פ\"ח, הוא דן שמה על בית דין סמוכים בממונות. ואנחנו יודעים שהיום אין לנו סמוכים, כבר הרבה זמן אין סמוכים, אנחנו דנים מדין שליחותייהו. שליחותייהו דקמאי, כן? הסמוכים מינו את הדיינים העתידיים בתור שליחים שלהם ולכן הם יכולים לדון למרות שהם לא סמוכים. אבל זה רק בדברים שהם שכיחים וברי היזקא ושכיחי ויש שמה כל מיני תנאים באיזה דברים אפשר לדון. שואל התוספות אז איך אנחנו מגיירים בזמן הזה? הרי בית דין של גיור גם צריך להיות בית דין סמוכים, כל בית דין צריך להיות בית דין סמוכים. אין לנו סמוכים, איך אפשר לגייר? עכשיו בית דין זה לעיכובא. זאת אומרת אם לא עשית את זה בבית דין, אז אתה לא גר. אז אם אין לנו בית דין היום, ועל זה הרי אין דין שליחותייהו, כי זה לא שיש בו פסידא וזה שכיח. לא, גיור אין בו פסידא. אז אומר התוספות בסדר, אז צריך להגיד שזה מועיל גם ככה. כנראה שהם מינו אותנו גם לגיור. למה? כי כשאי אפשר אז אי אפשר. איך אנחנו יודעים את זה? בגיור עצמו רואים את זה ישר, כי בגיור מה צריך בגיור? צריך מילה, טבילה והרצאת דמים. הרצאת דמים זה קורבן. כמו שעם ישראל התגיירו במעמד הר סיני במילה, טבילה והרצאת דמים. עכשיו, כשאין בית מקדש אין קורבנות. אז איך אנחנו מגיירים? עם מילה וטבילה בלי קורבנות. למה? כי אין, נכון. זאת אומרת יש דברים שהסברה אומרת זה סוג של פאשנישט. לא ייתכן שאי אפשר להתגייר. אלפי שנים אי אפשר להתגייר? מי שנורא רוצה וזה מתאים אי אפשר להתגייר? אין לנו דיינים סמוכים מצטערים, הדלתות נעולות. לא ייתכן. לא ייתכן דבר כזה, מן איזה סברה כזאת שאומרת זה פאשנישט. לא יכול להיות. אז אנחנו נגייר אותו למרות שלא התקיימו כל התנאים. ואני חושב שתוספות ממשיך את הדבר הזה, אומר טוב אז אם ככה גם כשאין בית דין סמוכים אנחנו נגייר גם בלי בית דין סמוכים כי לא יכול להיות שאלפי שנים יינעלו דלתי הגיור. כמו שאנחנו לא מחייבים אף אחד להתגייר ולהיפך אנחנו גם לא מעודדים, אם מישהו רוצה לא ייתכן שאנחנו ננעל בפניו את הדלת. אני חושב שאותו דבר אומר המהר\"ל לגבי התשובה. תשובה יש גם כל מיני חילוקי כפרה ויש כללים מתי כן מתי לא. בסדר, כשאפשר אז אפשר, אבל כשאי אפשר אז בסדר לא יודע אתה תחטוף עוד קצת בגיהינום אני לא יודע בדיוק מה אבל יש לך את הדרך להיפטר מהכרת שלך באיזושהי צורה. זאת אומרת לא ייתכן שאתה שוב בנים שובבים חוץ מאחר. אתה אין לא יינעלו דלתי תשובה בשום אופן. זאת אומרת בסוף בסוף תשובה תמיד מועילה. אוקיי. אוקיי, אז זה בעצם זו שיטת הנודע ביהודה, שיטה שנייה שראינו. יש את החיד\"א ואחרי זה יש את הנודע ביהודה. עכשיו שתי השיטות האלה בעצם מניחות כמו שאמרתי קודם שבית דין לא יכול לדעת באמת אם הבנאדם עשה תשובה או לא. גם הנודע ביהודה מניח את זה בעקיפין. ואמרתי שזאת בעצמה אמירה קצת בעייתית, עוד פעם אלא אם כן דיברנו על נטל הראיה וזה אפשר אולי להסביר את זה איכשהו, אבל זה שיטה קצת בעייתית. יכול להיות שיטה נוספת שהמהר\"ל מדבר עליה, שהוא גם שואל את השאלה הזאת ונראה שהוא תופס אחרת קצת את מושג התשובה. מהר\"ל בנתיבות עולם, נתיב התשובה. מידת התשובה כאשר התחרט האדם מעוונותיו שעשה ושב אל השם יתברך בכל ליבו. ואל יתמה האדם מאיזה טעם יועיל התשובה אחר שכבר חטא. והרי בבית דין של מטה אחרי שעשה תשובה שחייב מיתה, אף שאנו יודעים שכבר שב בתשובה אינו פטור מן המיתה. פה שתי נקודות מעניינות. א, הוא מדגיש, אפילו שאנחנו יודעים שהוא עשה תשובה, אל תגידו לי שאנחנו לא יכולים לדעת כמו שהחיד\"א אומר, החיד\"א כמובן היה אחריו לא שהוא מתייחס לחיד\"א אבל אני אומר הוא מתייחס לאופציה הזאת ושולל אותה. אומר אל תגידו לי שזה בגלל שאנחנו לא יכולים לדעת. לא לא, גם אם אנחנו כן יכולים לדעת התשובה לא תפטור אותו מעונש בית דין. זה א. ב, שימו לב לצורה שהוא מציב את השאלה. איך הציבו את השאלה החיד\"א והנודע ביהודה? הם אמרו למה שתשובה לא תפטור מעונש בית דין? מה הבעיה? הרי הוא כבר נקי הכל בסדר, למה שלא תפטור מעונש בית דין? למה להעניש מישהו שהוא צדיק? הוא שואל הפוך. בעונש בית דין נתון שזה לא פוטר. למה בעונש שמיים זה כן פוטר? זה מה שהוא שואל, לא למה בעונש בית דין זה לא פוטר. ההבדל בשאלה מה נראה לך ברור ואת מה צריך להסביר. זה תמיד שניהם מנסים להשוות בין עונש בית דין לעונש שמיים. ההבדל הוא שאצל המהר\"ל מה שברור זה מה שקורה בבית דין של מטה, זה פשוט. בית דין של מטה שהתשובה לא מועילה לפטור אותך מעונש זה פשוט. השאלה היא איך זה יכול להיות שבשמיים כן. אצל החיד\"א ואצל הנודע ביהודה זה עובד הפוך. הרי בשמיים כן, אתה בעצם צדיק, אז למה בבית דין זה לא פוטר אותך? נקודת המוצא היא נקודת מוצא הפוכה. אז הוא אומר המהר\"ל. ודבר זה, אני פה, ודבר זה מפני כי אין בית דין של מעלה ובית דין של מטה שווים. כי בית דין של מעלה, כמו שתחת ידם הרע שדנים על הרע, כך דנין על הטוב גם כן. ומפני כך, אם האדם כבר עשה תשובה ותיקן את מעשיו ונידון לזכות בבית דין של מעלה, שכשם שהדין לרע תחת ידם, כך המעשים הטובים דנין עליו. אבל בית דין של מטה אין משגיחין על זה ודנין את האדם על הרע בלבד. ודבר זה ביארנו בפרקים אצל נתיב השוחד, עיין שם. מה הוא אומר? אומר איזה שהוא עיקרון מטאפיזי כזה, שבבית דין של מטה דנים רק להרע, לא דנים להיטיב. הם דנים על מעשים רעים, לא על מעשים טובים. נכון, בית דין של מטה לא נותנים לי שכר על מצוות עשה. בבית דין של מטה נותנים לי עונש על עבירות. בבית דין של מטה דנים רק על הצד הרע. בבית דין של מעלה דנים על הרע ועל הטוב, גם עונש וגם שכר. גם עשה וגם לא תעשה, הכל. מדבר על מעשה ספציפי פה. לא, מה זה עשה טוב? אנחנו מדברים שמישהו עשה תשובה. עשה תשובה על אותו דבר עצמו, אז זה דיון על המעשה שהוא עשה, זה לא דיון אחר. אז הוא אומר, כן, יש פה איזשהו הסבר מטאפיזי כזה שצריך להבין גם אותו. למה זה מסביר? מה יותר מובן שם מאשר מה שאתה רוצה להסביר? זאת אומרת, למה? למה שבבית דין של מטה לא ידון גם על הצד הטוב? מה הבעיה? אוקיי? עכשיו הוא ממשיך ואומר: אומנם כי לפי הדברים אשר אמרנו, ונראה שאגב זה תירוץ שני, זה לא לגמרי ברור אבל תראו, אומנם כי לפי הדברים אשר אמרנו, כי התשובה היא שייך מצד השם יתברך דווקא, כי הוא בלבד מקבל שבים. ולפיכך בית דין של מעלה דווקא מנקה לשבים ולא בית דין של מטה. כי התשובה שייכת אל השם יתברך, כי מצד השם יתברך יש תשובה אל האדם ולא זולת זה כלל. לכך תמצא התשובה בבית דין של מעלה ולא בבית דין של מטה. ואדרבה, החכמה אומרת חטאים תרדוף רעה, כן, המדרש הידוע ששאלו לחכמה חוטא מה עונשו, חטאים תרדוף רעה, מה פתאום תשובה? אז הקדוש ברוך הוא אומר יעשה תשובה ויתכפר. וכן הנבואה. ואין התשובה אלא מצד השם יתברך, ולפיכך הבית דין של מטה אין דין שלהם מצד תשובה. אז פה אני רוצה להעיר כמה הערות.

[Speaker D] מה הוא אומר פה עכשיו?

[הרב מיכאל אברהם] היה רחום אבל בדין אתה לא עוסק בדברים כאלה. קודם כל, כמו שאמרתי קודם, נקודת המוצא שלו זה שהדין בבית דין של מטה הוא ההגיוני. השאלה שלו זה למה בבית דין של מעלה כן מתחשבים בתשובה? בבית דין של מטה שלא מתחשבים בתשובה זה פשוט. למה זה פשוט? כי שאלו לחכמה חוטא מה עונשו, כן, זה מה שהחכמה אומרת בעצם, חטאים תרדוף רעה. עשית חטא, זאת העובדה, אתה צריך להיענש על הדבר הזה. זאת אומרת, הוא תופס את העונש כעונש שניתן על העבר. גם אם עכשיו תגיד עשיתי תשובה ואתה צדיק, זה לא משנה. העובדה היא שמגיע לך עונש כי בעבר עשית חטא. מה אכפת לי שעכשיו שבת? והתפיסה היא שהתשובה לא מתקנת את מה שהיה בעבר, אלא התשובה הופכת אותך עכשיו להיות צדיק. בסדר, אבל העבר כשעשית את החטא והגיע לך עליו עונש, זה נותר בעינו. ולכן הוא אומר, מה פתאום שתשובה תבטל עונש בית דין? עד כדי כך שהוא שואל, כן, אבל למה בבית דין של מעלה זה לא ככה? אז הוא אומר, כי בתשובה הראשונה שלו, כי בבית דין של מעלה דנים גם על דברים טובים. עכשיו פה זה נקודה עדינה קצת. נראה שהוא תופס, אנחנו בדרך כלל מבינים שכשאני דן אם הוא עשה תשובה, מה פירוש הוא עשה תשובה? שעשה תשובה פירוש הדבר החטא נמחק, נכון? אם החטא נמחק, אין סיבה להעניש אותו. זה לא טענה שבאה לפטור אותו, זה טענה שבאה לומר אין סיבה כן להעניש כי הוא לא עשה חטא. הוא עשה היסטורית, אבל אחרי שהוא עשה תשובה החטא נמחק. כן, זדונות הופכות לזכויות. אז עכשיו אין חטא, על מה אתה דן אותו? העבר השתנה. אוקיי? על מה אתה דן אותו? לכן זה ההנחה של האחרונים הקודמים. ולכן הם אומרים רגע, אז בעצם מה שנכון זה מה שעושים בית דין של מעלה. בית דין של מעלה אומרים רגע, הבן אדם תיקן הכל, הכל בסדר, אז לכן ברור שהתשובה צריכה לבטל את העונש. השאלה הגדולה זה למה בבית דין של מטה זה לא מועיל? אבל המהר\"ל המהר\"ל תופס את הענישה אחרת מהם. המהר\"ל אומר לא, העונש הוא על מה שאתה עשית. לא אכפת לי אם עשית, עשית תשובה מצוין, מכאן והלאה אתה צדיק, ניקית את הטינופת שיש עליך, אבל את המעשה שאותו עשית אף אחד לא יכול למחוק, עשית אותו, והעונש ניתן עליו, על העבר, לא על ההווה. אז זה שעשית תשובה למה זה רלוונטי? לכן אומר המהר\"ל מה שפשוט זה שבבית דין של מטה זה לא עובד. שאלה גדולה זה למה בבית דין של מעלה זה כן עובד. אז מה הוא מסביר? אז למה באמת זה עובד? אז הוא אומר שימו לב, התשובה לא מבטלת את החטא לשיטתו של המהר\"ל, החטא בעינו עומד. התשובה הופכת אותי לצדיק, אבל את החטא עשיתי והוא הסיבה לעונש. אז למה בבית דין של מעלה זה עובד? כי בבית דין של מעלה עכשיו דנים דין חדש. יש את הדין על העבירה שאומר מגיע לך עונש, יש לך את הדין עכשיו על התשובה, דין חדש האם עשית תשובה. אם אנחנו מגיעים למסקנה שעשית תשובה מגיע לך שכר. אז עשית תשובה, השכר מקזז את העונש ולכן זה נפטר. את הדיון על התשובה לא אומר שלא מגיע לך עונש כי אין פה עבירה, לא, זה קיזוז. זאת אומרת, על העבירה שלך מגיע לך עונש, אבל אם עשית תשובה אנחנו נשב ונדון על עשיית התשובה שלך, זה דיון על הדבר החיובי, זה לא דיון על הדבר השלילי, דיון על הדבר החיובי. בבית דין של מעלה דנים על דברים חיוביים, האם מגיע לך שכר, בבית דין של מטה לא דנים שכר, בבית דין של מטה נותנים רק עונש. הטענה היא בקיצור שגם אם עשית תשובה עקרונית מגיע לך עונש, אבל מצד שני מגיע לך שכר, אז אפוכי מטרתא למה לי. זאת אומרת, מגיע לך שכר, מגיע לך עונש, אז נקזז וזהו. אבל לא שבאמת מתבטל העונש. וזה כמובן לשיטתו שהוא מבין שהעונש ניתן על מעשה העבירה והתשובה לא מוחקת את מעשה העבירה מהביוגרפיה שלי, אלא התשובה באה לקזז, לבטל, לא יודע מה, משהו כזה. וזה גם הזכרתי את זה שיכול זה יכול גם להסביר אולי למה לפי החיד\"א אנחנו לא נותנים לבית דין את הסמכות לקבוע שהייתה פה תשובה, כי אתה בא לבטל עונש שמגיע לו בכל מקרה, אתה לא מברר פה שמראש בכלל לא היה מגיע לו עונש, אלא עונש מגיע לו. עכשיו אתה רוצה לעקור את העונש שמגיע לו, בשביל זה אתה צריך ראייה ברורה לזה שהוא עשה תשובה, ואת זה בית דין אולי לא יכול לתת, זה מה שאמרתי בחיד\"א. פה בעצם רואים גם דבר דומה, העונש בעינו עומד, אתה עדיין חייב את העונש. זה לא שהתשובה עכשיו הפכה אותך, זדונות הפכו לזכויות, עכשיו אין לך עבירות אז על מה מענישים אותך. לא, יש לך את העבירה, הפכת לצדיק אבל אתה עדיין נושא על גבך את העבירה, והעונש ניתן על העבירה הזאת גם בבית דין של מעלה וגם בבית דין של מטה. אלא שבבית דין של מעלה מתנהל עוד דיון, עכשיו בוא נראה אם הוא בעל תשובה, בסדר? אם הוא בעל תשובה אז מגיע לו שכר. נכון שבבית דין של מטה דנים אם הוא בעל תשובה לעניין להכשיר אותו לעדות, אבל לא לגבי לתת לו שכר, זה לא במובן של לדון אותו על מעשים טובים, דנים רק על מעשים רעים בבית דין של מטה. אוקיי? בבית דין של מעלה דנים גם על מעשים טובים, וברגע שמגיע לו שכר זה מקזז את העונש ולכן זה מתבטל. ולכן אומר המהר\"ל בסיסית ברור שהדין בבית דין של מטה הוא הגיוני. כי אם אתה עשית עבירה מגיע לך עונש, נקודה, לא אכפת לי אם עשית תשובה או לא. בשביל להסביר למה התשובה מועילה צריך הסברים כי זה מקזז או לא יודע מה, זה לא מבטל מראש את העילה שבגללה מגיע לך עונש לשיטתו, בניגוד לאחרונים הקודמים. יש קצת אפשר להביא לזה כאן דוגמה נוספת. הרמב\"ם כותב שבשלב, יש בינונים, צדיקים ורשעים, בעשרת ימי, הבינונים דינם נדחה ליום כיפור, בעשרת ימי תשובה אם עשו תשובה מוטב ואם לא אז נידונים למיתה. אז שואל הלחם משנה למה אם לא עשו תשובה נידונים למיתה? אם לא עשו תשובה הם נשארים חצי חצי. הקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד, הוא לא מטה להרע, אז אם אתה שקול בדיוק אז הוא לא יטה את זה להרע, נכון? אז למה נידונים למיתה? נשארים שקולים, נשארים בינוניים. אז הוא אומר יש להם את העבירה הזאת שהם לא עשו תשובה, זה מטה את הכף. שוב פעם רואים שהתשובה משחקת תפקיד עצמאי. זה לא שהתשובה עכשיו קובעת שלא הייתה לך עבירה למפרע, כן, זאת אומרת היא מוחקת את העבירה וזהו. לא, תשובה בעצמה היא אקט חיובי כמו מצווה כזאת, לפי הרמב\"ן זה ממש גם מצווה ממש, לפי הרמב\"ם לא, אבל לפי הרמב\"ן זה ממש מצווה, וזאת מצווה דנים אם עשית מצווה או לא ואם עשית מצווה מגיע לך שכר והשכר הזה הוא זה שמבטל את העונש, לא שהתברר שאין עילה להטיל עליך את העונש. אוקיי, אז זה גם דומה לעניין הזה. בהסבר השני של המהר\"ל אז הוא אומר שרק הקדוש ברוך הוא מקבל שבים, פה הוא לא נתלה בזה שבבית דין של מעלה דנים על דברים חיוביים גם. אלא אומר התשובה זה כנראה איזשהו סוג של לפנים משורת הדין ורק הקדוש ברוך הוא פועל לפנים משורת הדין ולא הבית דין של מטה, בית דין של מטה עובדים לפי הדין. לפי ההסבר הזה התשובה כן מוחקת את העבירה, זה לא קיזוז, אבל המחיקה הזאת היא אקט שהוא לפנים משורת הדין. ולפנים משורת הדין רק הקדוש ברוך הוא עובד, לא בית דין.

[Speaker C] למרות שיש סימני חזרה בתשובה ואז הוא שב אל השם, ורק השם יכול לקבוע ולא בית דין.

[הרב מיכאל אברהם] כן, הרי בית דין יכול לקבוע שהוא שב אל השם, כן? עובדה שהוא קובע את זה לגבי החזרה לכשרות בעדות. הוא יכול לקבוע קביעה כזאת. אוקיי, אז לכן טוב, אז יש פה מקום להתלבט. בכל מקרה זה תפיסות שונות קצת של מושג התשובה והעונש בעצם. אז לפי הנודע ביהודה מה תפקידו של העונש? להרתיע, נכון? העונש הוא לא איזושהי כפרה על העבירה, הוא לא איזשהו טיהור של האדם, הוא הרתעה כלפי הסביבה. ולכן הוא אומר שמה, אז חייבת להיות הרתעה. אם אתה תוותר לבן אדם שעשה תשובה, איך תשיג את ההרתעה? תפיסת הענישה של הנודע ביהודה זה שהעונש הוא הרתעה. לפי החיד\"א זה לא ככה. לפי החיד\"א העונש ניתן על האדם, על הגברא, על האדם שעבר עבירה, הוא אדם מלוכלך, מטונף או מין משהו כזה, והעונש נועד כדי לטהר אותו או מין משהו כזה. ולכן הוא אומר, אם הוא עשה תשובה הוא כבר טהור, אז למה להטיל עליו את העונש? זה רק בגלל שאנחנו לא יודעים, כך אומר החיד\"א. והמהר\"ל טוען שזה לא זה ולא זה. המהר\"ל טוען שבעצם העונש ניתן על מי שעשה עבירה, צריך לחטוף את העונש למרות שהוא כרגע, הגברא כרגע הוא צדיק. זה לא העניין. אוקיי, הוא צריך לחטוף את העונש. וגם התשובה פועלת לפי המהר\"ל בצורה אחרת, היא מקזזת את העונש, היא לא מבטלת את העילה שמחמתה התחייבת בעונש, אלא היא מבטלת אותו. אוקיי. עכשיו אני רוצה לדבר קצת על חריג או חריגים. המסקנה בינתיים היא שתשובה יכולה להועיל בבית דין של מטה לגבי החזרה לכשרות, אולי בנידוי גם משהו ראינו לפי הרמב\"ם לפחות. מה? אבל בעונשי בית דין לא, נכון? ובבית דין של מעלה כן, בית דין של מעלה מי שעשה תשובה אז בסדר, אולי חילוקי כפרה, אבל מי שעשה תשובה באופן עקרוני זה בסדר. אני רוצה להראות עוד מקומות שבהם ההלכה בכל זאת מתחשבת בתשובה ואולי אפילו לגבי עונשים. זה הגמרא בבבא קמא ע\"ה, אני אשתף אולי. איתמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים. כן, הכלל הוא אולי הקדמה קצרה. יש כמה סוגי עונשים בתורה, יש מלקות, יש מיתות שונות ויש קנסות. קנסות שונים מתשלומי ממון רגילים, בגלל שקנסות שייכות לפרשת העונשים. להשיב גזלה זה לא עונש, לפרוע הלוואה זה לא עונש, לפצות נזק זה לא עונש. זה ממון, זה דין פיצוי, השבת מצב לקדמותו או משהו כזה. בקנס זה עונש, רק העונש הוא לשלם כסף, זה הכל, אבל זה עונש באופן בסיסי. אחת האינדיקציות לזה שבקנס אתה לא משלם את הערך שבו פגעת אלא זה ערך קבוע. למה? כי המטרה להעניש אותך, זה לא בא להחזיר מצב לקדמותו. אוקיי, לכן קנס הוא סוג של עונש. עכשיו יש כלל כזה שאומר שמי שמודה בקנס פטור. אם אתה בא ואתה מודה שלא יודע מה, שורך נגח, שור תם שנגח, אז חצי נזק זה קנס. כן, חצי נזק זה קנס, אז אם אתה מודה בקנס אתה פטור, אתה לא צריך לשלם. למה אתה לא צריך לשלם? כי סתם שוורים בחזקת שימור, אומרת הגמרא, בעצם אתה היית בסדר, לא מגיע לך, אין לך רשלנות, אבל רצו לקנוס אותך כדי לוודא שבכל זאת תשמור על השור שלך. בסדר? זה שהוא עונש מדרבן אפשר לומר או משהו כזה, אבל זה עונש, זה לא פיצוי. אתה לא חייב פיצוי כי שמרת כמו שצריך, הכל בסדר, אז ברמת הפיצוי אתה לא חייב אותו. אז אם מישהו מודה בקנס אז הוא פטור, הוא גנב שהודה אז הוא פטור מהכפל כי הכפל זה קנס. אוקיי. עכשיו מה קורה אם הוא הודה בקנס ואז באו עדים? אני בא לבית דין ואני אומר שורי נגח, שור תם שלי נגח את שורו של פלוני, אז בעצם אמורים לפטור אותי נכון כי מודה. קנס זה פטור. הוא גנב שהודה זה פטור מהכפל, כי הכפל זה קנס. עכשיו, מה קורה אם הוא הודה בקנס ואז באו עדים? אני בא לבית דין ואני אומר: שורי נגח, שור תם שלי נגח את שורו של פלוני, אז בעצם אמורים לפטור אותי, נכון? כי מודה בקנס פטור. עכשיו באו שני עדים ומעידים בבית דין שהשור התם שלי נגח את שורו של חברי. אז הגמרא מביאה מחלוקת. איתמר. מודה בקנס ואחר כך באו עדים, רב אמר פטור ושמואל אמר חייב. כן, רב אמר פטור ושמואל אמר חייב. אמר רבה בר עילאי: מאי טעמא דרב? אם המצא בעדים, תמצא בדיינים. המצא תמצא הגנבה, כן בטוען טענת גנב שמה. המצא תמצא הגנבה. אם המצא בעדים, תמצא בדיינים. ברגע שיש, זאת אומרת אם אתה מורשע על פי עדים, אז הדיינים יטילו עליך את העונש. אבל אם אתה מורשע על פי הודעת עצמך, אז אתה פטור. אומרת הגמרא: פרט למרשיע את עצמו למה לי? מאשר ירשיעון נפקא. כן? מה, אתה בא ללמד אותי שמי שמודה בקנס פטור? זה למדתי מאשר ירשיעון אלוהים, פרט למי שמרשיע את עצמו. אז למה צריך את הלימוד הזה של המצא תמצא? אומרת הגמרא: אלא שמע מינה מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור. צריך שני מקורות כדי להגיד לך שלא רק המודה פטור, אלא אפילו אם אחר כך יבואו עדים הוא עדיין פטור. ושמואל אמר לך: ההוא מיבעי ליה לגנב עצמו כדתניא דבי חזקיה, למשהו אחר, לא לטוען טענת גנב. בסדר? לענייננו, הפוסקים פוסקים כמו רב במחלוקת הזאת. מודה בקנס ואחר כך באו עדים באמת פטור. עכשיו, ברור אולי הערה שאני תמיד מעיר בהקשרים כאלה. כשרוב אומר שמודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, ברור שזאת לא גזירת הכתוב במובן של הילכתא בלא טעמא, למרות שמובא לזה מקור מפסוק. למה? כי זה לא באמת כתוב בפסוק. הוא דורש את זה מהיתור של שני לימודים על מודה בקנס. למה צריך שני לימודים לפטור מודה בקנס? אחד מהם כדי להגיד לך שהוא פטור גם אם אחרי זה באו עדים. כן? אבל למה אתה מיישם את היתור הזה דווקא על מודה בקנס ואחר כך באו עדים? אולי על מודה בקנס גם מעל אלף שקל? לא, לא הסברה. אני אומר למה החלטת פרשנית שהלימוד הנוסף הזה בא לפטור גם את מי שמודה בקנס ואחר כך באו עדים? אולי זה בא לפטור גם את מי שמודה בקנס של חצי נזק או מי שמודה בקנס שמעל אלף שקל או מי שמודה בקנס למרות שקוראים לו ראובן או שמעון? לא יודע, אני יכול להציע המון הצעות. ויש זאת האופציה שנשמעת לי הגיונית. כאשר אנחנו לומדים משהו מיתור בפסוק או דרשה כלשהי, אז זה לא אומר שאין סברה, להפך. בדרך כלל יש סברה. הסברה היא זו שאומרת לי מה להוציא מהדרשה. בלי הסברה לא הייתי יודע מה להוציא מהדרשה. אוקיי? אז יש, ברור שיש פה גם איזושהי סברה, אבל זה רק הערה בסוגריים. עכשיו, מה בעצם הרעיון פה? אז תראו, טעמו של שמואל הוא די ברור. נכון? שמואל בעצם אומר מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב. למה? כי המודה בקנס, ההודעה אין לה כוח לחייב אותך בעונש, נכון? לא מחייבים את האדם על פי עצמו, אין אדם משים עצמו רשע נגיד גם בעונשים רגילים, לא מחייבים את האדם על פי עצמו. בסדר? זאת אומרת להודעה אין כוח לחייב אותך. ואם באו אחרי זה עדים, להודעה אין כוח לחייב אותך, העדים יחייבו אותך. אז אם באו אחרי זה עדים וודאי שתהיה חייב, מה אכפת לי שהודית קודם? זה לא משנה, כיוון ששמואל תופס שמודה בקנס פטור הפירוש הוא שלהודעה אין כוח לחייב אותך. בסדר, אבל אם יש עדים אז הם מחייבים אותך, לא ההודעה. אבל רב כנראה סובר שההודעה פוטרת אותך. לא שלהודעה אין כוח לחייב אותך. ההודעה פוטרת. לכן גם אם אחרי זה יבואו עדים מה זה משנה, אני כבר נפטרתי כי הודיתי. זאת אומרת לפי רב יש חידוש כפול במודה בקנס. חידוש אחד שלהודעה אין כוח לחייב. לחידוש הזה מסכים גם שמואל. חידוש שני: ההודעה לא רק שאין לה כוח לחייב, אם הודיתי זה פוטר אותי. הנפקא מינה איפה תהיה המחלוקת? שבאו עדים אחרי זה. אם ההודעה פטרה אותי, אז מה אכפת לי שבאו אחרי זה עדים? אני פטור. אבל אם ההודעה רק לא חייבה אותי, אז אם באו אחרי זה עדים, אז הם יחייבו אותי. אוקיי? לכן המחלוקת בין רב לשמואל היא בעצם בשאלה של האם ההודעה היא פוטרת או רק לא מספיקה כדי לחייב. אני רק אומר בסוגריים צריך לזכור כשבן אדם יבוא ויודיע שהוא חייב מלקות או חייב מיתה, לא מלקין ולא ממיתים אותו. נכון? למרות שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אין אדם משים עצמו רשע, ולכן למרות שבממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, בעונשים או בדין פלילי נקרא לזה ככה, לא דין אזרחי, אז לא מקבלים את ההודעה שלו. אין אדם משים עצמו רשע. אוקיי? שמואל טוען שמודה בקנס פטור זה פשוט אין אדם משים עצמו רשע. זאת אומרת אתה לא. לא יכול להעניש בן אדם כשהראיה שעליה אתה מתבסס זה ההודאה של האדם עצמו. זה אותו דבר. לפי שמואל אין הבדל בעונש ממון. כן, בהודאה, בהודאת בעל דין גם שמואל מסכים שהיא כמאה עדים דמי. שאם אני מודה שאני חייב למישהו כסף, אז ודאי שאני חייב. זה כמאה עדים. בעונשים, גם אם זה עונשים ממוניים, ההודאה לא מספיקה, לא יכולה לחייב אותי עונש. לא עונש קנס, לא מלקות ולא ממון ולא מיתה ולא שום דבר כזה. רב אבל טוען לא. מודה בקנס זה משהו יותר מאשר מודה בעונש. מודה בעונש זה באמת שההודאה אין לה כוח כדי לחייב אותך. לכן למשל הפוסקים כותבים מה קורה אם מי שהודה שהוא עבר עבירה כלשהי ואז באו עדים? אז שם יחייבו אותו, יענישו אותו. זה שהוא הודה מראש זה לא יעזור שם. אוקיי? כיוון שלגבי עונשים באמת אנחנו אומרים שההודאה לא פוטרת, ההודאה רק לא מספיקה כדי לחייב. ושמואל אומר אותו דבר בעונש ממון. רב טוען לא, זה בעונשים גופניים. בעונש ממון ההודאה פוטרת, לא רק שלא מחייבת. והשאלה היא למה. על פניו שמואל צודק, מה פתאום שההודאה תפטור? תגיד לי הודאה זה לא מספיק כדי לחייב, אבל למה שההודאה תפטור? אז האמת שפעם הנחתי איזה סדנה שרב אובר היה עושה סדנאות כאלה בסופי שבוע למשפטנים, שופטים, עורכי דין, כל מיני כאלה. אז פעם אחת הוא הזמין אותי להנחות איזה סדנה כזאת של סוף שבוע, ולמדנו את הסוגיה הזאת, והיה שם איזה שהוא שופט שניכר שהוא לא מתמצא בעניינים תורניים, הלכתיים, תלמודיים וכולי. ודיברנו על העניין הזה, ואז הוא פתאום הציע איזשהו רעיון שאני בהתחלה ביטלתי אותו על הסף, זה בעל ביתי. ואז אמרתי רגע שנייה, האמת שדווקא זה עושה שכל. הוא אומר, הוא פשוט מי שהודה בקנס עשה תשובה. אם הוא עשה תשובה סולחים לו. אז אם באו עדים אחרי זה, מה זה משנה? הרי אם זה היה פיצוי אז כמובן לא. פיצוי אתה השני ניזוק, אתה צריך לפצות אותו על מה שהוא ניזוק. פה אנחנו מדברים על עונש. כן? אם אתה מדבר על עונש, מה הבעיה? הוא עשה תשובה. אם הוא עשה תשובה לא מגיע לו עונש, אז אם יבואו עדים אחרי זה אז מה? על המעשה הזה הוא כבר עשה תשובה, אין מה להעניש אותו. והטענה היא שמודה בקנס לפי רב זה בעצם פטור בגלל שהוא עשה תשובה. הנפקא מינה היא שגם אם באו עדים אחרי זה הוא נשאר פטור. זה לא שזה לא מספיק, ראיה לא מספיקה כדי לחייב אותו, אלא זה משהו פוטר. אני חושב שתשובה זה מנגנון נהדר להסביר את העניין הזה. לא הייתי מעלה בדעתי, זה חשיבה בעל ביתית כזאת, אבל האמת שזה רעיון מאוד מאוד נכון. עכשיו כמובן אפשר לשאול, אז למה במלקות ובמיתה לא? אם באמת זה אותו דבר, גם שמה זה עונש והוא הודה, ואם ההודאה היא תשובה, אז שייפטר. וזה הגמרא שלנו שאומרת שלא. במיתה לא פוטרים אותו, נכון? למה לא? יכול להיות שבגלל שבמלקות ובמיתה זה עבירות יותר חמורות, ועל זה לא מספיקה תשובה כדי להיפטר. ובקנס, שזה עונש ממון, זה נחשב עונש יותר קל, אז שמה מספיקה תשובה כדי להיפטר, כמו חילוקי הכפרה. כן? זה כמובן הולך הרבה יותר טוב עם המהר\"ל, כי זה בעצם אומר שמה שהתשובה לא מועילה לפטור ממיתה, זה בגלל שזה חמור מדי. לא כי אני לא יודע אם עשית תשובה או לא, אלא זה חמור מדי, תשובה לבד לא תספיק כדי לטפל במצבך האנוש. ועל זה אני אומר כן, אז יש לי הסתייגות. אם זו עבירה קלה שהעונש עליה הוא רק קנס, אז יכול להיות שתשובה כן תספיק כדי לטפל בעניין הזה. האחרונים קצת מתלבטים בזה למה שהתשובה תפטור. יש כאלה שמסבירים שההודאה זה כאילו שהוא שילם. זה לא הסבר, זה סתם הגדרה. מה למה? למה הודאה היא כאילו שהוא שילם? מה זה מעניין? אוקיי? עכשיו יש אולי, יש בהמשך, הגמרא אומרת איתיבי רב לשמואל, ראה עדים שממשמשים ובאים ואמר גנבתי אבל לא טבחתי וכולי, אינו משלם אלא קרן. כן? זאת אומרת אם הוא בא להודות אבל הוא כבר ראה שיש עדים בדרך לבית הדין, אוקיי? אז במצב כזה הוא נפטר מהקנס, סליחה, הוא לא נפטר. למסקנת הגמרא הוא לא נפטר. בהתחלה נראה שכן, אבל צריך לקרוא את המשך הגמרא, כבר אין לנו הרבה זמן. אז הוא לא נפטר למסקנה. למה? אז בהודאת בעל דין אנחנו מכירים את הדין הזה, נכון? בהודאת בעל דין רגילה, בממון. אז אנחנו יודעים למה מהקרן כבר בהתחלה כתוב כן? ראה עדים ממשמשים ובאים, את הקרן הוא כן משלם, רק מהכפל הוא פטור. למה את הקרן הוא משלם? כי זה לא הודאה. אתה רצת להודות בשביל להיפטר כי ידעת שהעדים בדרך ויחייבו אותך. תודה רבה, אז אנחנו לא נותנים לך להיפטר על ידי הודאה, אוקיי? אבל מהקנס כן פוטר. סליחה, בהתחלה חשבו שמהקנס זה פוטר. למסקנה גם מהקנס זה לא פוטר. ולמה? אמרנו שהמודה בקנס זה לא מנגנון של הודאת בעל דין. הודאת בעל דין זה עניין של נאמנות. אם אתה מודה אז כנראה אתה נאמן. אתה לא תשקר לרעת עצמך, נכון? אם אתה מודה שאתה חייב למישהו, נכון? זה נאמנות. זה שיקול הגיוני. אז למה אם אתה רואה עדים שממשמשים ובאים ואתה רץ להודות אתה לא נאמן? כי באמת אין לך נאמנות. כי אם אתה רצת להודות לא כי אתה פתאום החלטת לחזור בתשובה אלא כי ראית אותם מגיעים, אוקיי? אבל במודה בקנס זה לא, לכאורה זה לא עניין של נאמנות. מודה בקנס הבעיה היא לא הבעיה של הנאמנות. מבחינת הנאמנות אתה נאמן, כמאה עדים דמי, למה לא? מה ההבדל? אלא מה, אי אפשר להטיל עונש מכוח הודאתך, נכון? אז למה שמה גם אם ממשמשים, אם רואה עדים ממשמשים ובאים, גם שמה זה לא נחשב הודאה? מילא כשאתה דן במישור של נאמנות אני מבין. אתה רואה כבר עדים מגיעים, אתה רץ מהר, אז אל תספר לי שאתה אומר את זה כי זאת האמת. אתה אומר את זה כדי להרוויח את העונש, אוקיי? אבל אם אתה מדבר על מודה בקנס, זה לא נידון במונחי נאמנות. זה לא השאלה של הנאמנות, ברור שאתה נאמן. כל השאלה היא אם מטילים עליך את העונש, נכון? אז למה אם רואה עדים ממשמשים ובאים ורץ להודות למה אז מטילים עליו את העונש? אולי הוא לא נאמן? זה לא מעניין הנאמנות. הדיון הוא לא בנאמנות. התשובה היא בגלל שהוא לא בעל תשובה אמיתי. כי הוא רץ להודות בגלל שהוא ראה שהעדים בדרך לבית דין. אז הוא לא בעל תשובה. במקרה כזה, זה שהוא רץ להודות זאת לא עדות לכך שהוא בעל תשובה. ממילא, אם הוא ראה עדים ממשמשים ובאים הוא באמת לא ייפטר. אוקיי? זה חיזוק להסבר הזה שתולה את העניין בתשובה. אגב, יש קצת דיונים בשאלה במודה בקנס, אז השאלה אם החוב שלו בכלל לא קיים או שרק לא גובים ממנו. האם כשהוא הודה בקנס האם באופן עקרוני מן הראוי שישלם רק בית הדין לא גובה ממנו? או שלא, בכלל אין קנס במצב כזה. אוקיי? אז יש מחלוקת באחרונים בעניין הזה. אני חושב שלפי התפיסה שהצגתי כאן זה הולך כמו השיטה שאין בכלל חוב. אין בכלל חוב. הוא עשה תשובה, העבירה נפטרה, אז לא צריך להטיל עליו עונש. הוא פטור מהעונש. זה לא הרי אתה לא צריך לשלם לפנים משורת הדין כי השני לא חסר, זאת אומרת אתה לא משלם לו פיצוי, זה לא ממון, זה קנס. כל העניין זה העונש עליך. עונש עליך לא צריך להיות מוטל כי אתה עשית תשובה ואתה כבר צדיק, הכל בסדר. אוקיי? אז זה בעצם אומר לענייננו, נחזור אולי כאן, זה אומר לענייננו שמודה בקנס לפי רב, שמה שאם מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, וככה אנחנו פוסקים להלכה, זה בעצם אומר שמודה בקנס הוא דוגמא, עוד דוגמא למצב שבו עשיית תשובה מועילה בבית דין של מטה. ואפילו לגבי עונשים. רק עונש ממון, העונשים הקלים. בעונש ממון אם תעשה תשובה זה בסדר. בעונש גופני לא. בסדר? בהמשך אנחנו נראה שיטה שאומרת שאולי גם בעונש גופני זה מועיל. לא כמו פשט הגמרא שלנו, אבל זה שיטה באמת יחידאית שנראה אותה בהמשך. אוקיי? נעצור כאן.