מעשר שני

אכן כן, הפסוקים הללו בפרשת וידוי מעשרות ("לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת") מתייחסים באופן ספציפי למעשר שני.

כפי שציינת בצדק, שאר התרומות והמעשרות (תרומה גדולה, תרומת מעשר ומעשר ראשון) אינם נאכלים על ידי הבעלים אלא ניתנים לכוהנים וללוויים. כיוון שהבעלים עצמם אינם אמורים לאכול אותם מלכתחילה, אין שום היגיון שהם יצהירו עליהם "לא אכלתי באוני ממנו" או "לא בערתי ממנו בטמא". לעומת זאת, מעשר שני הוא המעשר שנשאר ברשות הבעלים והם מחויבים להעלות אותו לירושלים ולאכול אותו שם בקדושה ובשמחה. לכן, ההצהרה והשלילה מכוונות בדיוק אליו.

בספרי בנתיב המצוות (וגם בדיונים סביב ספר המצוות לרמב"ם) הארכתי בניתוח האנליטי של הפסוקים הללו כדי להסביר את היחס שבין "שלילה" ל"אזהרה". הרמב"ם והרמב"ן נחלקים בשאלה כיצד אנו גוזרים איסורים ממילות שלילה. הניסוח "לא אכלתי באוני ממנו" אינו ניסוח של ציווי ישיר או אזהרה (כמו "לא תרצח" או "אל תאכלו"), אלא הוא ניסוח של שלילה – הבעלים מתוודה ומצהיר עובדתית שהוא לא עשה את המעשים הללו.

הרמב"ם טוען שמתוך שהתורה מצווה עלינו לנקות את נפשנו ולהצהיר "לא עשיתי כך", אנחנו למדים מכללא ובהכרח שישנו איסור דאורייתא (אזהרה עקיפה) על אכילת מעשר שני באנינות, אכילתו בטומאה או נתינתו למת. הרמב"ן חולק על כך במישור של מניין המצוות, וסובר שאין לוקים על איסור זה (כעין לאו הבא מכלל עשה), אך נראה שגם הוא מסכים שמדובר באינדיקציה ברורה לקיומו של איסור דאורייתא. יש דוגמאות מעטות מאד מהסוג הזה במקרא, כמו: גיד הנשה, כיסוי ראש מדת משה.