נושאים בפרק ד' דסנהדרין – שיעור 3 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אני ממשיך עם שיעורי המבוא. דיברתי בפעם הקודמת קצת על החלוקה בין חושן משפט לשאר חלקי ההלכה, ובפעמים הקודמות. דיברנו על זה שחושן משפט זה החלק ואבן העזר, זה החלק המשפטי של ההלכה שמחולק למעמד אישי זה אבן העזר ו נקרא לזה דין פלילי ואזרחי זה החושן משפט. הגדרנו שמה שבחושן משפט יש חובות כמו ביורה דעה, גם שם יש חובות, ההבדל הוא שבחושן משפט החובות יסודן בזכויות של השני. וביורה דעה זה חובות חובות צפות, כן? אין להם חיבור ל לזכויות של צד שני. אז אם אני חייב על פי ההלכה לתת צדקה בנסיבות מסוימות לעני, העני לא יכול לתבוע ממני את הצדקה כי אין לו זכות לקבל את זה ממני. אבל בחושן משפט, אם אני הזקתי למישהו או לוויתי ממישהו ואני חייב לו כסף, אז הוא יכול לתבוע ממני את ה את הכסף הזה כי יש לו זכות לקבל את זה. ותפקידו של בית הדין זה להגן על זכויותיו של מישהו כנגד כנגד מישהו שפוגע בהם. הוא טוען שמישהו פוגע בהם, בית הדין צריך לבדוק את זה ואם כן, אז להגן עליו. דיברנו על ה כן, על הסיפור הזה עם אלכסנדר מוקדון שלא לא לא תמצאו בחושן משפט דיון כזה, כן, למי שייך הכסף בקרקע שמכרו אותה שמה, כי אף אחד לא טוען שנפגעו זכויותיו. להיפך, כל אחד טוען שנפגעו זכויותיו של השני. אז לכן בית הדין בכלל לא נזקק לזה, למרות שכשאלה הלכתית, זאת בהחלט שאלה הלכתית שפוסק אמור לתת לה תשובה, זאת אומרת, למי שייך הכסף הזה. אבל זה לא שאלה לבית דין, זו שאלה לפוסק, למרות שזה שייך לדיני ממונות. וזו הנקודה, זה נקודה חשובה. חושן משפט עוסק בדיני ממונות, קניינים וכדומה, אבל בהיבט המשפטי שלהם. זאת אומרת, אחרת זה יהיה רב שיפסוק בשאלת חושן משפט ולא דיין או או בית דין שיפסוק בשאלת חושן משפט. אחרי זה דיברנו בתוך חושן משפט עצמו על הבחנה בין דין פלילי ודין אזרחי, ששניהם מופיעים בחושן משפט. בדין הפלילי בדין האזרחי יש פה בעצם חובות שלי כנגד זכויות שלך, או להיפך, זה מה שדיברתי עד עכשיו. בדין הפלילי אמרתי שיש גם צד שני, יש פה מישהו שהוא בעל זכויות וזה החברה, או התורה, או הקדוש ברוך הוא, עם ישראל, לא יודע, איך שלא תקראו לזה, אבל זה מה שמקביל נגיד בהקשר המשפטי לאמירה שבדין הפלילי התובע זה המדינה ולא הנפגע. אוקיי? הנפגע אין לו אין לו סיי, הבאנו את הרמב\"ם שמה שהנרצח עצמו אפילו לא יכול למחול לרוצח על ה על המעשה שלו, כי הוא לא בעל דין בעניין הזה. מי שבעל דין בעניין הזה זה ה הציבור, כן, או ה דרך הבית דין. אז לכן בעצם דין פלילי מול דין אזרחי לא נבחן, שניהם שייכים לחושן משפט, כי בשניהם יש חובות מול זכויות. אבל ההבדל בין דין פלילי לדין אזרחי זה השאלה מי הוא בעל הזכויות, האם זה החברה או שזה אדם פרטי אחר. עכשיו, אני נכנס עכשיו עוד עוד צעד אחד פנימה ואני עושה הבדל בין דיני ממונות לבין דיני נפשות. ובדיני ממונות ונפשות יש איזה שהיא נטייה לזהות את זה עם ההבחנה בין דין פלילי ודין אזרחי, אבל זה לא נכון. זאת אומרת, דיני נפשות שייך לדין פלילי, גם דיני נפשות של מחלל שבת, נגיד מחלל שבת שזה בכלל אורח חיים, חילול שבת, אבל אם מישהו חילל שבת בעדים והתראה, אז מי שדן אותו זה בית דין, ובמובן הזה זה שייך לחושן משפט. בחושן משפט יש סדר הדין, יש דיני ראיות, כן? כל הדיונים האלה מופיעים בחושן משפט, למה? כיוון שהדיון האם זה מותר או אסור בהלכות שבת שייך לאורח חיים, הדיון האם הוא חייב מיתה שייך לחושן משפט. הדיון הראשון נעשה על ידי פוסק, הדיון השני נעשה על ידי בית דין. פוסק לא יכול לקבוע שאתה חייב מיתה, פוסק יכול לקבוע שזה אסור לך או מותר לך. בית הדין קובע אם אתה חייב מיתה. לכן הדיון הזה שייך לחושן משפט, לכן בהקשר של דיני נפשות די ברור שזה חלק מהדין ה פלילי, כן? נגיד הנרצח או משפחת הנרצח לא יכולים לתבוע את הרוצח בדין אזרחי, זאת אומרת תפצה אותנו, אין אין אין דמים לבן חורין, כן? זה ה לעבד יש, כי עבד שייך לאדונו, אז באמת הוא רכוש שלי אז אני תובע בדין אזרחי, אבל ב ב ברוצח רגיל, אז אין דמים לבן חורין והדיון הוא דיון פלילי ולא אזרחי, אוקיי? זה לגבי נפשות. מה קורה לגבי ממונות? אז בממונות אנחנו מחלקין בין שתי קטגוריות. יש את הדין האזרחי, מה שדיברתי קודם, שזה מזיק, לווה וכדומה, שחייב לי כסף ואני תובע אותו. אבל בדיני ממונות יש גם מרכיב או יש גם מרכיב פלילי. למשל, בדיני קנסות. קנסות, ההבדל בינם לבין ממון, זה שהקנס הוא עונש כספי. כמו שיש עונש מיתה ויש עונש מלקות, יש גם עונש כספי. מה ההבדל בין זה לבין דיני ממונות? בלווה או מזיק שאתה משלם, אתה משלם מה שהזקת. זאת אומרת, אתה חייב לו כסף, יש לו זכות לקבל ממך כסף, ואתה צריך לשלם לו את הכסף הזה. בקנס, נגיד שלושים של עבד, או חצי, פלגא ניזקא קנסא, בשור תם וכדומה, אונס ומפתה, אז כל הקנסות האלה בעצם אין לנפגע זכות לקבל את הקנסות האלה. לכן זה לא תשלום של החזרת זכויותיו. בגלל שפגעתי בזכויותיו, אז בית הדין מגן עליו ומחייב אותי לשלם כדי להחזיר את המצב לקדמותו, כדי להגן עליו מפני פגיעה בזכויותיו. בקנסות זה לא כך. קנסות במובן הזה זה כמו מלקות וכמו מיתה, זה עונש. בית הדין מטיל עלי עונש כספי, ואני משלם לו את הכסף לא כי מגיע לו הכסף. יש עלי חובה לשלם לו כסף, אבל הוא אין לו זכות לקבל ממני את הכסף. במובן הזה קנסות, למרות שזה ממון, זה שייך לדין הפלילי, לא לדין האזרחי. אוקיי? לכן הוא למשל, מי שהשור שלו נפגע על ידי השור התם שלי, באופן עקרוני לא יכול בכלל לתבוע אותי. זאת אומרת, הוא לא בעל דבר בעניין הזה, אם אתם זוכרים את הסיפור עם רבי יחזקאל אברמסקי שהבאתי על ריבית קצוצה שיוצאת בדיינים, שהוא אמר שהלווה ששילם את הריבית ועכשיו רוצה שהמלווה יחזיר לו את הריבית הקצוצה, זה אומנם יוצא בדיינים, אבל אתה לא בעל דין לתבוע את זה, אתה משמש פה כעד. אתה בעצם מעיד שפלוני לקח ריבית קצוצה. אוקיי, הבנתי, עכשיו בית דין יחליט האם לכפות עליו להחזיר את הריבית הקצוצה הזאת או לא. אבל אתה לא תובע פה את הריבית הקצוצה הזו, זה לא מגיע לך, כי יש חוזה ביניכם ואתה התחייבת ושילמת מה שהתחייבת. זה היה מגיע לו ברמה הממונית. אנחנו מוציאים את זה ממנו כדי לכפות על המצוות. לכן יש מצבים שבהם אתה מקבל אומנם כסף, אבל אין לך זכות לקבל את הכסף הזאת, זאת רק חובה שלי ואין כנגדה זכות שלך. אין לך זכות לקבל את הכסף, אלא מה? יש עלי חובה לשלם את הכסף הזה, עונש. כמו שמגיע לי למות, ללקות וכדומה, אז לפעמים מגיע לי לשלם כסף, אני צריך לשלם כסף כדי להעניש אותי, לא כדי שהוא יקבל את הכסף, אלא כדי שהכסף יצא ממני. אבל ברור שאין היגיון לזרוק את הכסף לים המלח. בשביל מה? אם אתה כבר משלם למישהו, תשלם למי שנפגע. אבל התשלום הזה לא בגלל שמגיע למי שנפגע, התשלום הזה הוא תשלום שהוא חובה עלי שאין כנגדה זכות שלך. אוקיי? אז במובן הזה, תשלום של קנסות הוא שייך לאגף של הדין הפלילי: מלקות, מיתה וכדומה. כשאני מדבר על דין אזרחי, זה לא כל דיני הממונות, זה רק דין ממונות שהוא לא קנס, מה שנקרא ממון, להבדיל מקנס. אוקיי? אז למה בכלל דיני קנסות מופיעים בחושן משפט? מאותה סיבה שדיני מלקות ומיתה מופיעים בחושן משפט, כיוון שגם את הקנסות מטיל בית דין. אוקיי? ובסופו של דבר אפשר לומר שיש זכות לציבור שאתה תשלם קנס, כמו שיש זכות לציבור שאתה תלקה או תמות על עבירה כלשהי. אוקיי? זה זכות לציבור, לא לנפגע. נכון שהכסף ילך לנפגע, כי אנחנו לא סתם זורקים אותו לפח, אבל סתם בגלל שאין לנו משהו אחר יותר טוב לעשות איתו. אבל ברמה העקרונית אתה צריך לשלם, לא שהוא מגיע לו לקבל.

[Speaker B] אבל אם התורה קבעה שהוא יקבל, היינו יכולים לתת את זה לקופה ציבורית, אבל התורה ציוותה שזה הוא, כי התורה רואה בזה שכן לנפגע מגיע לו פיצוי. אם באמת הוא לא חייב, הוא לא יכול לדרוש שזה ילך לקופה ציבורית?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זאת אומרת, לא, לא מגיע לו פיצוי, אבל כיוון שהוא משלם בין כה וכה כסף, אז כבר תן את זה לנפגע. זה בדיוק הנקודה. זאת אומרת, הבחירה הזאת של להעביר את הכסף לנפגע לא מעידה על זה שלנפגע יש זכות, אין לו שום זכות לקבל את זה. זה עונש, זה קנס. אחת האינדיקציות לזה שמשהו הוא קנס, זה האינדיקציה העיקרית אפילו…

[Speaker C] בין הנזק לבין ה… מה? אי-התאמה בין…

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זאת אומרת, גובה התשלום. זאת אומרת, אם גובה התשלום הוא לא כשיעור הפגיעה והנזק, אז זה כנראה קנס. לפעמים, בדרך כלל זה יותר, לפעמים זה פחות, בסדר? החצי למשל, אז החצי הוא קנס, למרות שהנזק הוא אחד, אתה משלם חצי, אבל זה לא נכון, כי הרי מי שאומר שפלגא ניזקא קנסא, בעצם הוא אומר שהנזק הוא אפס. אתה לא צריך לשלם כלום, אלא כי היכי דלינטריה לתוריה, כדי שישמור את השור שלו, אנחנו עונשים אותו ומחייבים אותו לשלם חצי נזק קנס. אז את החצי הזה צריך להשוות לאפס, לא לאחד. לכן זה תמיד יותר, זה אף פעם לא פחות. זה תמיד יותר. לכן למשל בחצי נזק צרורות, מה שהגמרא בתחילת בבא קמא מביאה, חצי נזק צרורות דומה לחצי נזק של קרן תמה, אוקיי? ולכן שם באמת עולה השאלה, אז למה זה לא קנס? אתה הרי משלם רק חצי נזק. הטענה היא ששם אתה בעצם היית צריך לשלם נזק שלם והתורה עשתה לך הנחה. כשעושים לך הנחה, אז ברור שמה שנשאר הוא לא קנס. מה שנשאר זה בעצם מה שהיית צריך לשלם, היית צריך לשלם יותר, ויתרו לך על חלק, אבל החלק שאותו אתה משלם, זה חלק שהיית צריך לשלם. אז לכן אם זה פחות משיעור הנזק, זה תמיד ממון. זה תמיד ממון. ופלגא ניזקא קנסא זה יותר משיעור הנזק, כיוון שמבחינת הפיצוי היית צריך לשלם אפס, ואם מחייבים אותך חצי זה יותר. ופלגא ניזקא ממונא מדמה את פלגא ניזקא בקרן תמה לצרורות. הוא בעצם אומר: למעשה היית צריך לשלם הכל, רק ויתרו לך על חצי. במצב כזה, למרות שאין התאמה לשיעור הנזק, זה יהיה ממון, זה לא יהיה קנס, כי את החצי שאתה משלם היית צריך לשלם, רק עשו לך הנחה. אם זה קנס, אז תמיד האלטרנטיבה היא שלא היית צריך לשלם כלום, ומה שאתה משלם עכשיו זה קנס. אז זה שזה חצי מהנזק, זה מטעה. זה חצי מהנזק, אבל זה לא חצי ממה שהיית צריך לשלם. היית צריך לשלם כלום, וחייבו אותך עוד חצי. זה המסקנה שפלגא ניזקא קנסא, אוקיי? עכשיו יש פה שאלה, מישהו העיר על זה נדמה לי בשיעור הקודם, הגמרא בט\"ו עמוד ב' שם בבבא קמא, הגמרא אומרת שם שאפשר לתפוס בזמן הזה. עכשיו, אם זה לא זכות שלך, אז מה מה שייך לתפוס בכלל קנסות? אז דיונים שלמים שמה, אבל זה כנראה רק בפלגא ניזקא, זה לא… קנסות אחרים אי אפשר לתפוס בזמן הזה. אז בפלגא ניזקא זה באמת שאלה קצת עמומה, עד כמה זה קנס במובן הרגיל או מין איזה, לא יודע, משהו בין ממון לבין קנס, לא לא לגמרי… צריך להגדיר את זה, אבל לא משנה, אני לא אכנס לזה עכשיו. בסדר? אבל ברמה עקרונית בקנסות באמת לא שייך גם לתפוס, זה לא מגיע לך. זאת אומרת, הוא צריך לשלם, אבל אתה, לך זה לא מגיע.

[Speaker D] מה אתה אומר?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז אחד הדברים שהבאתי בתור הבדל בין פלילי לאזרחי זה לגבי הודאה. במישור הפלילי אין אדם משים עצמו רשע. אדם שהודה שהוא עשה משהו פלילי, לא נאמן. בסדר? לא נאמן לא במובן שלא מאמינים לו, חוץ מהרמב\"ם המוזר הזה שאולי הוא מן המשתגעים, אבל גם ברמב\"ם עצמו יש סתירות בעניין הזה, הזכרתי את זה, בתפיסה הפשוטה זה לא קביל, לא שלא מאמינים לו. אנחנו לא מקבלים הודיה או הרשעה, הפללה עצמית, אוקיי? זה לא קביל בבית הדין, לא שאנחנו לא מאמינים לו. אם תשאל אותי האם הוא לווה בריבית, אגיד: כן, ודאי שהוא לווה בריבית, אבל אני לא מרשיע אותו על פי הודעת עצמו. זאת אומרת, זה הנקודה, לא שהוא לא נאמן, אלא שהודאה לא קבילה. זאת אומרת, זה הנקודה. מה? מה למה?

[Speaker B] למה שהיא לא תהיה קבילה?

[הרב מיכאל אברהם] אה, אז הגמרא אומרת: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע, כמו שעדות של קרוב לא קבילה. למה עדות של קרוב לא קבילה? הגמרא אומרת במפורש, וזה חוזר ברמב\"ם ובשולחן ערוך, שהקרובים נאמנים. זה שפסלה התורה עדות קרובים, זה לא בגלל שהם לא נאמנים, זה לא קביל, אוקיי? יש פה, אפשר לנסות להציע הסברים, אני לא יודע, יכול להיות שאני צודק, יכול להיות שלא. אני חושב שהרשעה צריכה לבוא עליך מבחוץ. זאת אומרת, החברה מצאה ראיה נגדך ועכשיו היא תובעת אותך, ואם אתה בעצמך זה שמנפק את הראיה, אז זה לא יכול לפעול מכוח ה… זה משהו פנימי. זאת אומרת, צריך לבוא משהו חיצוני ולהרשיע אותך. אבל זה עצמו מין, נפנפתי פה הרבה ידיים. סיפרתי לכם פעם, אני חושב, לא? שהיה לי חברותא שתמיד כשהייתי מתחיל לנפנף, הוא אומר: שים את הידיים מאחורה, ככה, ועכשיו תסביר לי רק עם הפה. כי ברגע שאתה מתחיל לנפנף ידיים, פה לוי אשכול, כן? פה צריך להרים את הקול כי הטיעון חלש, כן? בהערות שלו על הנאומים. טוב, בכל אופן, אני כן חושב שיש בזה סברא, אבל לא משנה, זה לא…

[Speaker E] פירות העץ המורעל הזה, כאילו? כן, כן, אוקיי. טוב. בכל אופן, לא, וזה גם כן אומר שיש פה משהו…

[הרב מיכאל אברהם] נמשיך. של האי-קבילות. אתה

[Speaker E] אומר הוא לא יהיה נאמן?

[הרב מיכאל אברהם] מה? גם בדיני ממונות הוא לא יהיה נאמן?

[Speaker B] לא, זה מה שאמרתי, זה ההבדל.

[הרב מיכאל אברהם] בדיני ממונות הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ואם מישהו מודה שהוא חייב 100 שקל לפלוני, אז הוא נאמן כמו מאה עדים. ומאה עדים הכוונה יותר חזק משני עדים. דרך אגב, מאה עדים זה תרי כמאה. זאת אומרת, אם יש מאה עדים נגד שניים זה תרי ותרי. אבל פה בהודאת בעל דין כשאומרים כמאה עדים זה מטאפורה. לא מתכוונים שזה כמאה עדים. אם זה היה כמאה עדים אז הוא לא היה נאמן נגד שני עדים. אבל בהודאת בעל דין הוא נאמן נגד שני עדים. זאת אומרת זה הדבר היחידי שיותר חזק משני עדים בהלכה, זה הודאת בעל דין. אוקיי? ועכשיו יש, אז לכאורה זה סותר את מה שראינו, אז למה בדין הפלילי אין אדם משים עצמו רשע? כי בהודאת בעל דין כל מה שאני צריך זה רק לברר את ה לברר את האמת. אוקיי? וברגע שהאדם העיד על עצמו, אז הוא נאמן, ומבחינת בירור האמת האמת התבררה, אני באמת מאמין לו. זה נכון גם במי שמשים עצמו רשע. גם שם האמת התבררה, רק שבדין הפלילי לא מספיק לברר את האמת. וזה שהאמת התבררה זה עוד לא מספיק. זאת אומרת אתה צריך גם לתת איזשהו תוקף לפסק בית הדין. לא מספיק שהאמת, נגיד דיברנו על זה, אם כן דיברנו על זה שהאם מחלל שבת היום בעדים והתראה, אין לנו דיינים סמוכים ולצערנו אי אפשר להרוג אנשים, אז אז עכשיו מחלל שבת בעדים והתראה צריך לקפוץ מהגג? להרוג את עצמו? למה לא? מחלל שבת בעדים והתראה, הכל התקיים. אם היה פה בית דין הוא היה נידון למוות. בדיוק, ושבלי בית דין הוא לא חייב מיתה, זאת אומרת בית הדין מכונן את הפסק. בדיני ממונות בית הדין חושף את הפסק. חושף הכוונה אם אני לוויתי, אני צריך לשלם לך כסף בלי קשר למה שבית דין יקבע. בית הדין רק מברר שזאת אכן המציאות. אז בית הדין חושף פסק שכבר היה קיים עוד קודם. היית חייב גם קודם, בית הדין רק אתה לא מודה בזה או משהו כזה, או שלא ברור, בית הדין מברר שזאת המציאות, אבל עקרונית היית חייב גם בלי פסק בית הדין. ב… שנייה אחת. בפלילים זה לא ככה. עד שבית הדין לא קבע, אתה בכלל לא חייב את זה, למרות שחיללת שבת בעדים והתראה והכול. אוקיי? בית הדין מכונן את הפסק, לא חושף אותו, אוקיי? זה הוא הוא יוצר את הפסק. כן.

[Speaker C] הודאת בעל דין, היא לא התחייבות חדשה? כלומר הוא… אז זה ה… אני חייב מעכשיו, הוא לא צריך להיות חייב מפעם.

[הרב מיכאל אברהם] זה המהר\"י בן לב והקצות, אבל זה מופרך לחלוטין כמובן, זה ברור שלא… זאת אומרת המהר\"י בן לב רוצה לטעון שזה שזה כמו בשוויא אנפשיה שיש שם אותה מחלוקת, האם זה נדר או מתנה או… מופרך לחלוטין. גם הוא עצמו לדעתי לא מתכוון לזה, אז זה… אפשר לתת שיעור שלם. איך כל ה… כולם דנים בקצות והמהר\"י בן לב, המהר\"י בן לב בעצמו לא מתכוון לזה.

[Speaker C] אם לא אומרים את זה אז אפשר לסתור אותו? יש עדים בניגוד להודאה שלו? לא. לא. אז למה לא?

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אפשר לדון על זה. יש לי על זה שיעור גם, אם אתה רוצה. אני טוען שיש… אגיד במשפט: אני טוען שיש תחום בהלכה שהוא תחום סובייקטיבי. התחום ש… מה שנוגע אליי. במה שנוגע אליי, אני בעל הבית המוחלט. זאת אומרת, מה שאני אומר זה מה שקובע. לכן בשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, כשאני קובע שעליי יש איסור, זה בכלל לא קשור לדיני ראיות האובייקטיביים. בטריטוריה שלי, מה שאני קובע זה מוחלט. ולדעתי גם הודאת בעל דין בנוי על אותו דבר. אבל זאת נאמנות, זה באמת נאמנות, זה לא איזה פלפולים של נדר או מתנה או משהו כזה. אני עם הנאמנות המוחלטת לגבי מה שקורה לגבי מה שקורה אצלי. הבאתי לזה כל מיני ראיות. יש הגמרא דנה, זה היה בסנהדרין בדף ל', בא מביאה שמה אם מישהו ראה דברים בחלום. שם הוא ראה בחלום שיש איזה מעות שהשאיר לו אביו, והם טמונות באיזשהו מקום, ובחלום אומרים לו: \"תראה, הם טמונות שם\", חיפש אותם ולא מצא, בחלום אומרים לו: \"הם טמונות שם וזה של מעשר שני. אתה צריך לאכול את זה בירושלים. אתה לא יכול לעשות עם זה מה שאתה רוצה\". אוקיי? הוא הלך לשם, חפר, וואללה, הוא מצא בדיוק את הסכום שאמרו לו. עכשיו השאלה אם הוא צריך לחשוש לזה שזה שזה של מעשר שני? אם הוא היה סתם מוצא את זה, לא בגלל החלום, אין סיבה להניח שזה של מעשר שני, נכון? רוב הכסף בעולם הוא לא של מעשר שני, אוקיי? עכשיו השאלה, בסדר, אבל הרי אתה גילית את זה בעקבות החלום, זה אומר שהחלום הזה כנראה אמין, זאת אומרת עובדה שמצאת את זה במקום שבו החלום אמר לך, נכון? נו, אז הוא גם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, או הפה שהתיר הוא גם הפה שאסר, הוא גם אמר לך שזה מעשר שני, או של פלוני הם, או של מעשר שני הם, כן? יש שני שני מקרים. אז הרמב\"ם פוסק, יש על זה הרבה ויכוחים בראשונים, באחרונים, הרמב\"ם פוסק שלא. לא, וזה בכלל לא לא, ואפשר להראות ברמב\"ם, זה לא קשור לאמינות של החלום. גם אם החלום אמין, אתה לא צריך לתת את זה לפלוני וזה לא מעשר שני. למה לא? כי יש איזשהו סוג של ב ב ב יש יש יש סוג של ראיות סובייקטיביות, שגם אם הן נכונות, לא בגלל שהן לא נכונות, רוב הראשונים מסבירים שיש לנו חשש שאולי זה לא נכון, בגלל זה לא מאמינים, אבל ברמב\"ם אפשר להראות שלא. אפילו אם זה לגמרי נכון, ברור שזה נכון, עדיין, המשפט זה משהו אובייקטיבי. זאת אומרת, אתה צריך ראיה שאפשר לשחזר אותה, שאפשר לראות אותה, שאפשר לבחון אותה. אוקיי? זה שאתה ראית כל מיני דברים בחלום, גם אם זה נכון, לא בגלל שזה לא נכון, זה לא יכול להוות ראיה במשפט. זאת אומרת, זה לא משפט אמור לעבוד בצורה אובייקטיבית. אוקיי? זה הצד השני של המטבע שאמרתי קודם.

[Speaker E] וזה בעצם, המחשבה הזאת סוללת את הדרך לתפקיד עורכי דין גם בהלכה, כי אנחנו לא בעצם רוצים לחפש מה האמת, אנחנו תופסים שיש כאן מושב דיינים ונמצא פה בחלק של הפרוצדורה, ואז בית דין בעצם אומר: תביא לי תביא לי איש מקצוע שימצא לנו פה בפרוצדורה איזה בעיה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אפשר לראות את זה גם ככה, אני לא בטוח שזה שזה הראיה ההכרחית, כי אתה יכול להגיד שהעורך דין פשוט כדי לעשות יותר צדק, זה הכל. זאת אומרת, אתה רוצה מישהו שיגן על הנאשם, למשל במקרה פלילי, לא חשוב, מישהו שיגן על הנאשם כדי לוודא שכשירשיעו אותו זה באמת גלאט. זאת אומרת, ואם לא, אז לא.

[Speaker E] אבל במשפט אזרחי, המטרה היא סך הכל לברר את האמת, ו… אבל פה כן.

[הרב מיכאל אברהם] באזרחי מספיק 51%, כן? זה משהו אחר קצת.

[Speaker E] להגיע לסף שנקבע. פה, בעורך… שבית הדין בעצם רוצה, בוא בוא אז אמרתי, אפשר

[הרב מיכאל אברהם] אולי לפרש ככה, אבל אני לא בטוח שזה שזאת המשמעות. נגיד בזבלא למשל, אז שמה יש איזה שהוא רעיון כזה שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, אז ההנחה היא שכל אחד כאילו ייצג אותו, אמנם בלא מודע, אסור לו לייצג במודע כי הוא דיין, לא עורך דין, אבל אבל בלא מודע, ההנחה היא שהוא ייטה לכיוון הבעל דין הזה וההוא ייטה לכיוון הבעל דין הזה, והשלישי שהם בחרו שניהם ביחד, איכשהו יביא את האמת במלואה, וזה יותר טוב מאשר נגיד כשיש לך שלושה שאחד מוטה לפה, אחד מוטה לשם ואחד אובייקטיבי, זה משפט יותר צודק מאשר שלושה לא מוטים. זה חידוש, אבל אני חושב שזה נכון. אמא שלי תמיד אמרה, אם אתה רוצה לקנות מכונת כביסה, תמיד תלך למי שמוכר את ה את ה את המכונה האחרת שיסביר לך מה רע במכונה הזאת. בסדר? ואז תלך למי שמוכר את המכונה הזאת שיסביר לך מה טוב ומה רע במכונה ההיא, ואז תדע הכי טוב. כי אם כל אחד ישבח את הסחורה שלו, לא תדע שום דבר. זאת אומרת, אתה צריך אתה צריך שתי שתי הטיות לשני הכיוונים יותר טוב מאשר שניים לא מוטים. זאת אומרת, אתה אתה תגלה את כל האספקטים, כי הוא יחפור את כל האספקטים הרלוונטיים לכיוון שהוא מוטה אליו, אוקיי? טוב, בכל אופן, אז ה ה פעם מישהו אמר לי, כיוון כבר אנחנו מדברים, מישהו אמר לי פעם ש שכל המוסד הזה של טוען רבני זה זה זה עלבון לדיינים של ימינו. כן? אם הרשב\"א היה יושב בדין, והיית אומר לו: אני רוצה להיות מיוצג על ידי טוען רבני, הוא היה זורק אותך מכל המדרגות יחד עם הטוען הרבני שלך. כי אתם מבינים שהטוען הרבני מטרתו היום זה לעזור לדיינים. זה ברור, זאת אומרת, הדיינים מפספסי הדיינים חוששים שהם יפספסו איזשהו שיקול הלכתי או מקור הלכתי רלוונטי או משהו כזה, אז אם אתה לוקח טוען רבני שייצג את פלוני, הוא כבר יחפור מתחת לאדמה וימצא את כל הטיעונים לטובתו, וכנ\"ל הטוען הרבני של הצד השני, ואז הדיינים רק נשאר להם לשקול את הטיעונים השונים ולקבל החלטה מי צודק. אבל אם תביא את שני הבעלי דין בלי טוענים רבניים, בהנחה שהטוענים הרבניים שווים משהו, שזה הרבה פעמים לא נכון, אבל אבל טוען רבני ש ש שכן, שהוא באמת מתמצא בחומר, אם תביא את זה בלי טוען רבני, אז לך תדע, אולי הדיין פספס פה איזשהו שיקול או איזשהו מקור או משהו כזה? אז עוד מעט יבעתו אותו גם… שדי ביעתיה, זה ממש הפרק שלנו. עכשיו יש AI. כן, אז היום יש לנו כבר פתרונות אחרים.

[Speaker E] אז

[הרב מיכאל אברהם] טוענים רבניים יאבדו, אתה אומר, את משרתם אפילו לפני העורכי דין. אוקיי, בכל אופן, אני מחכה שהדיינים יאבדו את משרתם, לא רק הטוענים הרבניים. בכל אופן, אז איך הגענו לכל זה? אה, כן, אז ההבדל בין משפט פלילי למשפט אזרחי, זה שבמשפט פלילי אין אדם משים עצמו רשע, ובמשפט אזרחי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. והנקודה שבאמת יוצרת את ההבדל הזה, זה שבמשפט אזרחי המטרה שלך זה לדעת מי צודק. ברגע שהתבררה האמת, אז החיוב קיים ועומד, כי האמת מחוללת את החיוב. אם לוית, אתה חייב לשלם, אם הזקת, אתה חייב לשלם, לא שייך לבית דין. הבית דין רק עוסק בבירור האמת, אבל אחרי שהאמת התבררה, מה שמחייב אותך זה לא פסק בית הדין, מה שמחייב אותך זאת האמת. אוקיי? ולכן זה חייב אותך גם קודם, רק אולי לא ידעת או שיקרת או מה שלא יהיה, לכן צריך את הבית דין. את הבית דין צריך רק בשביל לחשוף את האמת. בדין הפלילי, גם בית הדין מנסה לחשוף את האמת, מנסה לברר מה מה היה, חיללת שבת, לא חיללת, הייתה התראה, לא הייתה התראה, איזה עדים היו שמה, ברור שמנסים לברר את האמת. אבל בסוף בסוף, הגזר דין הוא מתחולל על ידי בית הדין. הוא לא שבית הדין חושף אותו, בית הדין יוצר אותו. כי בדין פלילי, זה הנקודה החשובה, כי בדין פלילי לא לא מספיק לדעת מה היא האמת. את העובדה שאני יודע מה היא האמת, אז מה? כמו היום, אני יודע שחיללתי שבת בעדים והתראה, אני עדיין לא חייב מיתה. כל עוד בית דין לא גזר עליי את המיתה, אני לא חייב אותה, למרות שהאמת ברורה לגמרי, כולם יודעים שחיללתי שבת בעדים והתראה, זה לא משנה, אני עדיין לא חייב מיתה. אז אנחנו רואים שבדין הפלילי יש עוד מרכיב חוץ מאשר בירור האמת. לבית הדין יש תפקיד מכונן, בסדר? לא רק תפקיד חושף. אפשר לראות את זה ב אפשר לראות את זה בהבדל בין שתי הלכות ברמב\"ם. מה? מה? לא, זה סוגריים, אוקיי. רגע, שנייה אחת. כן. אני אגיד אפילו עוד אני אגיד אפילו עוד משפט. על זה דיברנו בשנה שעברה אני חושב, שלמדנו מכות, פרק שלישי של מכות, מתי זה היה, לא זוכר כבר, חושב ש- שנה שעברה. הודאת בעל דין, זאת אומרת, סליחה, אין אדם משים עצמו רשע, זה בעצם אומר שההודאה שלך לא קבילה, אוקיי? האם ההודאה הזאת היא גם פוטרת? פוטרת. הכוונה הודיתי, ואחרי זה יבואו עדים שעשיתי את העבירה. הודיתי שלוויתי בריבית או ש כן, לא יודע מה, עשיתי עבירה אחרת, ועכשיו באו עדים, האם אני חייב או לא? אז בקנס, בקנס אז יש מודה בקנס הוא פטור. מחלוקת רב ושמואל האם ההודאה גם פוטרת, לא רק שהיא לא קבילה לגבי הקנס, כן? בקנס, כשאני בא ומודה שאני חייב בקנס, אני פטור. אני מודה שהשור תם שלי נגח את השור שלך, אני פטור מלשלם, מודה בקנס פטור. ככה התורה אומרת, מודה בקנס פטור. עכשיו, אני אציע אציע הסבר בהמשך, אבל בדרך כלל אנחנו לא דורשים טעמא דקרא, ככה התורה אומרת. בכל מקרה, מה קורה אם אם באו אחרי זה עדים? באתי, הודיתי שהשור שלי, השור תם שלי נגח את השור שלך, עקרונית אני חייב חצי נזק, קנס, אבל הודאה, מודה בקנס פטור. עכשיו באו שני עדים, הם ראו את הנגיחה, באמת השור שלי, התם, נגח את השור שלך. זה מחלוקת רב ושמואל, האם מודה בקנס ואחר כך באו עדים עדיין פטור או לא? עכשיו השאלה היא למה? למה הוא פטור, מודה בקנס ואחר כך באו עדים? כי איך שהבנתי איך שהסברתי קודם, מה זה אין אדם משים עצמו רשע? אין אדם משים עצמו רשע, הכוונה שההודאה לא קבילה. אנחנו אנחנו מאמינים לו שזה היה, אבל ההודאה לא קבילה. למה? כי אתה לא יכול להרשיע אדם על סמך ראיות שבאות ממנו עצמו. אתה צריך, דיברתי קודם, על ראיות חיצוניות, כן? לכן גם קרובים לא נאמנים וכולי. בסדר? אז הנה, יש לך עכשיו ראיות חיצוניות, באו שני עדים, מה הבעיה? לא. אז ההלכה בסוף, מודה בקנס ואחר כך באו עדים, פטור. מחלוקת רב ושמואל, להלכה אנחנו פוסקים שפטור. מה זה אומר? הטענה היא, זה בניסוח הלמדני, הטענה היא שההודאה לא רק שהיא לא קבילה, היא פוטרת. זאת אומרת, ברגע שאתה הודית, נפטרת מהחיוב. נפטרת מהחיוב. זה אגב עוד ראיה לזה שהנקודה היא לא שאתה לא נאמן, אתה נאמן שזה היה, להיפך, אתה נאמן שזה היה ובכל זאת אתה לא חייב, כי אתה פטור למרות שזה היה. עכשיו ברגע שאתה פטור למרות שזה היה, אז מה זה עוזר לי שעכשיו באו שני עדים? השני עדים האלה מוכיחים שזה היה, ידעתי גם קודם שזה היה, הרי גם ההודאה שלו אני מקבל אותה, הוא נאמן, אז את המציאות אני יודע. אז מה אכפת לי שבאו אחרי זה עדים? העדים סך הכל חידשו לי שכך היה, ידעתי את זה גם קודם. אם הבנאדם הודה, אמרתי, אין בעיה באמינות של העדות שלו, הבעיה היא בקבילות, אוקיי? אז מה זה אומר? שבעצם אני יודע, אז העדים לא הוסיפו שום דבר. למה באמת ההודאה גם פוטרת ולא רק לא מחייבת? זאת המשמעות, אם ההודאה לא מחייבת, זה אומר אי אפשר לחייב על פי הודאתו. אבל באו עדים, אז נחייב על פי העדים. כשאני אומר שגם העדים שיבואו אחר כך לא יחייבו, פירוש הדבר שההודאה פוטרת ולא רק לא מחייבת. יש שני דינים בהודאה שמודה בקנס: דין אחד זה שזה לא קביל בתור הודאה, אי אפשר לחייב על פי זה, והדין השני, יש מחלוקת רב ושמואל, אבל להלכה יש גם דין שני שזה גם פוטר. זאת אומרת, אם הודית, נפטרת, זהו, עכשיו גם אם יבואו שני עדים, אתה לא תהיה חייב. למה לא? אני טענתי בשיעורים של שנה שעברה שזה תשובה. הוא עשה תשובה כשהוא הודה. ברגע שהוא עשה תשובה, שימו לב, מדובר בעונש. קנס, למרות שהוא ממון, הוא עונש ממוני, נכון? הוא לא חיוב ממוני. ואם עשית תשובה, אז בסדר, אז אתה לא צריך לחטוף עונש. בחיוב ממוני אם הודית, אז ודאי שאתה תהיה חייב. למה? כי אתה חייב לו את הכסף, מה זאת אומרת מה אכפת לי, זה לא עונש מה שאתה צריך לשלם, אתה פשוט צריך להחזיר לו את הכסף שלו. אבל בקנס, זה רק עונש עליך. אם זה עונש עליך ואתה עשית תשובה, בסדר, אז סולחים לך. מכאן עכשיו אפשר לשאול מה קורה באדם שמשים עצמו רשע? אדם שמודה שהוא אכל חזיר חייב מלקות, אוקיי? או שהוא חייב מיתה, או שהוא חילל שבת, או שהוא נאף, או שלא יודע מה, ממזרים כאלה, לווה בריבית, הלווה בריבית, אז אין אדם משים עצמו רשע. מה יקרה אם יבואו עדים? האם אין אדם משים עצמו רשע זה רק לא קביל, זה לא מחייב, או שזה גם פוטר? שיטת רש\"י, זה מאוד מפתיע כי כל הראשונים וכל התפיסה המקובלת היא ברור שלא פוטר, זה רק לא קביל. שיטת רש\"י בסוגיה שנראה עוד מעט שזה פוטר. זה פוטר, זה אומר שאם אתה הודית שלווית בריבית, שהלווית בריבית, שאכלת חזיר, שנאפת וזה, גם אם יבואו עדים אחר כך, אתה פטור, כי זה פוטר. למה? רש\"י פשוט אומר אותו דבר כמו מודה בקנס, הרי זה אותו רעיון, מודה בקנס פטור זה אותו דבר כמו אין אדם משים עצמו רשע. למה? הרי זה ממונות וזה פלילי. כן, זה ממונות פליליים. קנס הוא ממון, אבל הוא ממון פלילי, הוא עונש, אוקיי? ולכן בקנס, במלקות ובמיתה, לא מספיק שאנחנו נדע מה היא האמת. לא האמת מחייבת אותך, פסק הדין מחייב אותך. ולכן זה שזאת האמת שעשית את זה, נכון שזאת האמת, ידענו את זה גם אחרי שאתה הרשעת את עצמך, ובודאי ובודאי אם באו אחר כך עדים, אוקיי? אבל זה שאנחנו יודעים שזאת האמת זה עוד לא אומר שאתה חייב. בממונות, מספיק לדעת שזאת האמת בשביל להבין שאתה חייב. אוקיי? אז זה למשל אם מודה בקנס ואחר כך באו עדים, אם ראה עדים ממשמשים ובאים, אז באמת הוא לא יהיה פטור, כי יש חשש שהוא רץ להודות כי הוא כבר ראה שעומדים להגיע עדים. זאת למשל אחת האינדיקציות לזה שטוב, אז פה זה לא הודאה שהיא תשובה, כי הוא ראה עדים שממשמשים ובאים, אז זאת לא תשובה אמיתית ואנחנו לא מקבלים את זה.

[Speaker B] תמיד

[הרב מיכאל אברהם] בעשיית תמיד בעשיית תשובה יש אינטרס. אתה לא רוצה להיענש, גם בבית דין של מעלה. מה זה משנה? ואתה עדיין, יש לך אינטרס. אתה עושה תשובה כדי לא להיענש, נכון? זה פוגם בתשובה? זה לא פוגם. כל אחד מאיתנו עושה את השיקולים שלו. אבל אם בסוף בסוף הוא עשה תשובה, הוא בא להודות והוא לא ידע שיש עדים נגדו. אם הוא ידע שיש עדים נגדו, זה לא תשובה. אבל אם הוא לא ידע שיש עדים נגדו, אז הוא באמת עשה תשובה. זה שהוא עשה תשובה מיראה ולא תשובה מאהבה, אז מה? אבל זה עדיין תשובה. אז לכן אנחנו סולחים לו. אז זאת הטענה. זה שמעתי פעם איזה שופט אחד. היה היה סופי שבוע כאלה של משפט עברי שארגן פרופ' נחום רקובר. אז פעם אחת הוא הזמין אותי להנחות שם סדנאות כאלה לשופטים ועורכי דין וכאלה, על כל מיני נושאים הלכתיים. פעם אחת הוא הזמין אותי להנחות איזה סוף שבוע אחד כזה עם סדנאות, ובין היתר למדנו את ה את הסוגיה הזאת, ואז דיברנו על זה שמודה בקנס ואחר כך באו עדים, איך זה למה למה שיהיה למה שיהיה פטור? אז מישהו שם זה, והיה ניכר שהוא לא לא הוא לא מכיר את החומר, הוא לא לא תלמיד חכם. הוא אמר: \"כי הוא כנראה, הוא הודה, הוא עשה תשובה, אז סולחים לו\". בהתחלה מתתי מצחוק. כאילו, בסדר, זה הסבר בעל-בתי כזה, זה לא אבל לא, אחרי זה חשבתי: רגע, דווקא זה הסבר מאוד יפה. חושב שזה הסבר מאוד משכנע, ובשנה שעברה דיברתי על זה באריכות. אנשים חושבים שתשובה לא מועילה בעונשי בית דין של מטה, תשובה מועילה מאוד, גם לפטור מעונשים של בית דין של מטה לטענתי תשובה מועילה, למרות שיש גמרא בתחילת פרק שלישי של מכות שנראה ממנה שלא, אז זה סדרה שנתתי. טוב, בכל אופן לענייננו, מה שאני רוצה לומר פה זה שיש הבדל בין משפט אזרחי למשפט פלילי, שבמשפט אזרחי מה שחשוב זה בירור האמת, במשפט פלילי לא מספיק לברר את האמת, אלא צריך להיות גם איזשהו חלות פורמלית של פסק, בלי זה אין עליך את החיוב. יש לזה השלכות, לדוגמה, בשאלה מה קורה אם מתבררת לי האמת בהקשר של דיני ממונות באופן שהוא לא לפי סדר הדין הרגיל או דיני הראיות הרגילים, אבל אני משוכנע שזאת האמת, האם זה יועיל או לא? אני כדיין, אני מתכוון. אני כדיין השתכנעתי שראובן לווה משמעון, הוא צריך לשלם לו. אין ראיות, העדים פסולים, לא יודע מה, הוזמו העדים, מה שאתם רוצים, בסדר? אבל אני השתכנעתי שזה נכון, ניכרים דברי אמת. האם אני יכול לפסוק על פי זה? אז בואו תסתכלו, הרמב\"ם בתחילת פרק כ' מהלכות סנהדרין: \"אין בית דין עונשין באומד הדעת, אלא על פי עדים בראיה ברורה. אפילו ראוהו עדים רודף אחר חבירו, והיתרו בו, והעלימו עיניהם, או שנכנסו אחריו לחורבה, ונכנסו אחריו, ומצאוהו הרוג ומפרפר, והסייף מנטף דם ביד ההורג\" זה מקרה מהגמרא. \"הואיל ולא ראוהו בעת שהיכהו, אין בית דין הורגין בעדות זו. ועל זה וכיוצא בו נאמר 'ונקי וצדיק אל תהרוג'\". צדיק לא הייתי אומר, אבל \"נקי וצדיק אל תהרוג\", אולי זה נקי או צדיק, זאת אומרת, זה נקי, לא צדיק, אה? הרמב\"ם אומר פה, \"אין בית דין עונשין באומד הדעת\". עונשין, נראה שזה לא רק מיתה אלא כל דבר. זאת אומרת, הרמב\"ם בעצם תופס שבדין הפלילי לא מועילות ראיות נסיבתיות. נגיד, אנחנו זה המקרה של הגמרא. הגמרא מביאה, התוספות מסביר אותו טיפה אחרת, אבל בפשטות זה הגמרא. אתה רואה מישהו רודף אחרי השני עם סכין, בסדר? הם נכנסים לתוך חורבה, אתה רואה אותם מבפנים, אתה לא יודע מה היה שם בפנים. אתה נכנס פנימה, אתה רואה רק שניהם היו שם, אין פתחים אחרים, אין כלום, והבחור ההוא עם הסכין, היא נוטפת דם, השני דקור והדם נוזל ממנו, ומת, אוקיי? האם אתה יכול להרשיע את הרוצח? זאת ראיה נסיבתית, כי אתה לא ראית את הרצח עצמו. אבל מצד שני צריך להבין, אנשים חושבים שראיה נסיבתית היא חלשה יותר. ממש לא. ראיה נסיבתית היא לא בהכרח חלשה יותר, היא נסיבתית כי לא ראית את זה באופן ישיר, אבל זה לא אומר על השאלה עד כמה היא חזקה. במקרה הזה הראיה היא מצוינת, אוקיי? ועדיין לא מרשיעים, אומר הרמב\"ם. מה? זה משהו אחר, מה יעשו איתו אחר כך זה משהו אחר, אבל לא עונשים אותו כי זה נקרא לענוש באומד הדעת. עוד פעם, אומד הדעת זה לא בגלל שזה לא בטוח, אומד הדעת זה בגלל שזה אומד הדעת ולא ראייה. אתה צריך ראייה ולא היסק שכלי, הגיוני, אוקיי? זה נקרא אומד הדעת. לא אומד, הדגש הוא על הדעת. חושבים שהדגש הוא על האומד, לא, הדגש הוא על הדעת. אתה לא יכול לענוש בגלל שזה משהו מהדעת שלך, אתה צריך ראייה, ראייה של עדים בשביל לענוש, אוקיי? תוספות למשל אומר שאם זה בטוח אז כן מענישים, חולק על הרמב\"ם, אבל בשיטת הרמב\"ם זה ככה. מה? מכחול בשפופרת? כן, קשור לאותו עניין, פרק כמה דמכות שמה. \"וכן אם העידו עליו שניים שעבד עבודה זרה, זה ראהו שעבד את החמה\" והתרה בו, אגב, במכחול בשפופרת זה מובא לגבי דיני נפשות, בגלל החומרה של העונש, שאתה הורג מישהו, אז שמה אנחנו לא מוכנים לקבל שום שום נדנוד, אלא רק ראיה ישירה. פה הוא מדבר על עונשים בכלל. ועונשים בכלל, אז זה כבר יותר מרחיק לכת, כי הטענה שלי זה שלא בגלל חומרת העונש. זאת אומרת, זה לא שמלקות יותר חמור מממון ולכן במלקות, גם בקנס יהיה אותו דבר. זאת אומרת, זה לא בגלל חומרת העונש, אלא זה בגלל סוג העונש, זה עונש ולא ממון. ובעונש אתה צריך עדות. \"על פי שניים עדים יקום דבר\", העדים מקימים את הדבר, הם לא מבררים את האמת, הם מקימים את הדבר, אוקיי? ולכן זה בדין הפלילי. \"וכן אם העידו עליו שניים שעבד עבודה זרה, זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו, וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו, אין מצטרפין. שנאמר 'ונקי וצדיק אל תהרוג', הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק, אל תהרגוהו\". אוקיי? אז זה תחילת פרק כ', שזה מדבר על עונשים, על דין פלילי. בתחילת פרק כ\"ד, הלכות סנהדרין, הרמב\"ם שר שם זמירות אחרות קצת: יש לו לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה. בסדר? פה ראיות נסיבתיות או התרשמות כלשהי של הדיין מספיק טובה בדיני ממונות. לא צריך עדות, כן? ברור שזה אנטי-תזה למה שהוא כתב בתחילת פרק כ'. בתחילת פרק כ' זה בדין פלילי, זה על עונשים. פה מדובר על דיני ממונות. בדיני ממונות אומדן הדעת מספיק. שם לא דנים באומד הדעת, פה מדובר לדון באומד הדעת. עכשיו, עוד פעם, אומד הדעת יכול להיות שזה אומד הדעת של מאה אחוז. אני לא נכנס בכלל לשאלה עד כמה ודאות צריכה להיות לך, זאת שאלה אחרת. אני לא תולה את המונח אומד הדעת של הרמב\"ם ברמת הוודאות. הדגש הוא על הדעת, לא על האומד. זאת… פה אתה כן יכול לדון מדעתך, לא על סמך עדות ראייה, אוקיי? לכן למשל לדעתי, למרות כל הדיונים בגמרא, ברור שבדיני ממונות אם באים שני קרובים, מוציאים ממון. ברור, כי שני קרובים הם הם אומרים אמת. הרמב\"ם עצמו כותב והגמרא אומרת, ששני עדים קרובים הם אומרים אמת, יש גזירת הכתוב לא לדון על פיהם. הם אומרים אמת. אז בסדר, אני לא אדון על פיהם, אני אדון על פי אומד הדעת שלי שנוצר מכוחם. אומד הדעת מספיק בשביל לדון.

[Speaker H] מה? כן, כן.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו הוא אומר, זה גם כיצד? זה גם מקרה שהיה בגמרא, עם רבא, עליו השלום: הרי שנתחייב אדם שבועה בבית דין, ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה, יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול, הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה. אפילו הייתה אישה או עבד נאמנים אצלו, הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו, סומך עליו ודן. ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד, זה עוד יותר טוב. אוקיי? זה היה גם כן באותה באותו סוף שבוע עם רקובר שמה, זה גם כן למדנו את הגמרא הזאת, זה גמרא בכתובות, על רבא, עליו השלום, כן, רבא דן שמה, באה לפניו אישה אחת, הוא רצה להשביע אותה. טוב, מישהו תבע אותה והוא רצה להשביע אותה. אז אשתו נכנסה, בית הדין הרי היה אצלו בבית, זה ככה, זה ההלכה, אשתו נכנסה, לוחשת לו באוזן: תשמע, האישה שקרנית פתולוגית, אל תאמין לה, אין טעם להשביע אותה, היא תישבע לך לשקר. אז הוא הפך את השבועה על שכנגדה, והוא נשבע ונטל, אוקיי? עכשיו, האנשים שם ממש התקוממו, כן, בקהל שמה, המשפטנים. מה מה מה זה, אשתו לוחשת לו באוזן והוא משנה את פסק הדין? מה זה, המשפט זה החצר הפרטית שלו? דברים צריכים להתנהל בצורה מסודרת, מה זאת אומרת אשתך לוחשת לך באוזן וזה? אז אמרתי להם, תגידו, עזבו כרגע את מה שאתם רגילים לחשוב, מה אתם מציעים? אתם מציעים שהוא לא יקשיב לאשתו? עכשיו, הוא יודע הרי שהיא דוברת אמת, מכיר אותה, נכון? והיא אומרת לו שהאישה שלפניו שקרנית. אז מה אתם מציעים בעצם? שהוא ישביע את השקרנית, למרות שהוא יודע שהיא תישבע לשקר, וייתן לה כסף שלא מגיע לה, למה? כי אתם חושבים שהעסק צריך ללכת בצורה מסודרת. זה הגיוני? ממש לא. אלא מאי? הנקודה היא, שוב, כמה אמון יש לך בדיין. אם יש לך אמון בדיין, שזה ברור שהוא לא יעשה פה פוילע שטיקים, ואם הוא מאמין לאשתו אז מצוין, כי אז יש לו מקור מידע מצוין, והוא יודע מה היא האמת. מה שקורה היום זה שאין לנו אמון בשופטים. לא תמיד בצדק, לא משנה, אבל המערכת בנויה כך שאין לך אמון בשופטים. זה פתח לפוילע שטיקים. מחר בבוקר יבוא אליו חבר שלו ויגיד לו תעשה כך תעשה אחרת, אתה לא לא מרשה לעצמך להתנהל כך. בסדר, אני מבין את ההיגיון, הכל בסדר. אבל זה לא אנחנו כל כך התרגלנו לזה ששכחנו שבעצם מה פתאום שדיין יעשה משהו שהוא בטוח שהוא לא נכון, שייתן כסף למישהו שלא מגיע לו הכסף, רק בגלל שצריך להיות איזשהו סדר פורמלי במערכת. אם אין לך חשש לגביו, בהנחה שאין לך חשש לגביו, זה לגמרי הגיוני לפעול בצורה כזאת. בסדר? אם אנחנו עוזבים כרגע את כל החששות, אז בעצם מה שהרמב\"ם אומר פה: הדיין צריך לעשות מה שנראה לו נכון. הוא לא כפוף לסדר הדין ולדיני ראיות ולכל מיני דברים כאלה. אם יש לו מסקנה מה באמת קרה פה, זה מה שהוא צריך לפסוק, בדיני ממונות. להבדיל מהדין הפלילי, מעונשים, ששמה לא. שמה אתה צריך ללכת עם דיני הראיות. מה? למה דין

[Speaker H] פלילי לא?

[הרב מיכאל אברהם] מה ההבדל הפשוט?

[Speaker H] אני לא

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול להגיד שבמקור יש בדיוק גם את החשש הזה של השופטים, כן, שיכול להיות שאתה חושש מזה שהוא, אבל אני לא לא בטוח שזה ככה. יש זה מה שהתורה אומרת, לא יודע להגיד. שם הוא אומר?

[Speaker H] זה לא בהכרח עונש יותר חמור.

[הרב מיכאל אברהם] לא,

[Speaker H] זה יכול להיות.

[הרב מיכאל אברהם] בדיני בדיני ממונות למשל מה מה יקרה בקנסות? הוא לא אומר שקנסות זה יהיה אותו דבר, שם הוא אומר עונשים, קנסות זה גם עונשים. אז קנסות זה לא יותר חמור מממון, זה עונש וזה תשלום, אז מה? אבל שניהם זה לתת כסף.

[Speaker E] וזה אבל מחיר יקר זה שאתה שם בדיני נפשות כל כל כך הרבה משקל על סדר הדין ולא על אומד הדעת.

[הרב מיכאל אברהם] לא נפשות, בכל העונשים אני טוען, לא רק בנפשות. בנפשות יש \"והצילו העדה\". זה דבר שנובע מחומרתם של דיני נפשות, שאפילו אם יש לך איזה שהוא פתח דחוק, עדיין אתה לא מרשיע את הנאשם. אבל זה ספציפי לנפשות. אבל הדין הזה של הרמב\"ם הוא נכון לכל העונשים, לא רק לנפשות. כללית, בדין פלילי אתה חייב עדות.

[Speaker E] אוקיי, אבל זה נראה לי כמו שראינו פה שזה מגיעים עדים, מעידים על מישהו

[הרב מיכאל אברהם] שרצח, ואחר כך העדים מוזמים. נכון, אתה משחרר אותו. עוד פעם, אתה יכול להכניס אותו לכיפה.

[Speaker E] אבל לפי זה הדבר ששופט צריך לעשות זה להרוג את הזה, כי הוא הולך לפי הסדר דין, נו? בעצם יש פה שני עדים שחייבו בן אדם, אנחנו שופטים לפי השבת. אבל מתי הדיין יודע שהוא לא חילל שבת, למה? כי הם הוזמו, הרי זה קורבנות שקר.

[הרב מיכאל אברהם] אתה לוקח את זה לצד ההפוך. תשאיר לי, עוד רגע, עוד רגע נחזור לזה אם תזכיר לי אם אני לא אחזור לזה, בסדר? עוד שנייה, כי יש פה המשך. אז הרמב\"ם ממשיך, אז הוא אומר, כן: \"הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו, סומך עליו ודן, ואינו צריך לומר אם ידע שהוא עצמו חשוד. וכן אם יצא שטר חוב לפניו, ואמר לו אדם שסמך עליו, אפילו שאר קרוב: זה פרוע הוא, אם סמכה דעתו על דבריו, יש לו לומר לזה: לא תיפרע אלא בשבועה.\" אוקיי? בקיצור, הדיין יכול לפסוק מה שנראה לו בלבו. וזה מה שהוא אומר: \"וכן כל כיוצא בזה,\" אני מדלג לסוף, \"וכן כל כיוצא בזה, שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין, לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת. אם כן, למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים, ידונו על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.\" אז מה אנחנו לומדים כל הזמן? \"על פי שניים עדים יקום דבר\" זה נאמר על ממון. בנפשות לומדים דבר דבר מממון. המקור הוא ממון דווקא \"על פי שניים עדים יקום דבר\", לא בנפשות. אוקיי? ודווקא בממון הרמב\"ם אומר: לא, לא צריך דווקא עדים. בנפשות כן, או בעונשים כן, אבל לא בממון.

[Speaker D] למה? אין המקור ממון כשהדיין לא יודע מה קורה? זהו, אז הוא אומר: נכון, גם בממון על פי שניים עדים יקום דבר, אבל לא רק

[הרב מיכאל אברהם] על פי שניים עדים יקום דבר. אם אין לך עמדה משלך, ואין לך בלבך מסקנה ברורה מה קרה כאן, ובאים שני עדים, אז תפסוק על פיהם. אבל שימו לב עוד משהו הרמב\"ם אומר: שאם יבואו לפני הדיין שני עדים, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר. ואם הוא יודע שזה בשקר? הוא יודע, לא אם הוזמו, אם הוזמו אז ברור. אבל בלבו, יש לו אומד אומד הדעת בלבו: החבר'ה האלה לא מעוררים באמון, הם שקרנים. נראה שהרמב\"ם אומר גם לא, נכון? זאת אומרת, לא לסמוך עליהם. אם אין לך עמדה משלך ובאים עדים, זה מחייב אותך, על פי שניים עדים יקום דבר. אם יש לך עמדה משלך, נו, אז תעשה את מה שאתה חושב. באמת? אבל זה הכל, המקור הוא הרי\"ף בעצם, זאת תקנה של שתי ישיבות. הרמב\"ם בהלכה ב' מביא גם את המשך דברי הרי\"ף: \"כל אלו הדברים מעיקר הדין. אבל משרבו בתי דינים שאינם הגונים, ואפילו היו הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי ובעלי בינה, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אישה או פסול. וכן בשאר כל הדינים, לא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו, כדי שלא יאמר כל הדיוט: לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה. וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה\" וכולי. בסדר? \"ואף על פי כן, אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שהאמת הוא,\" אומר, \"ממתין בדין, ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד, או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין.\" זה המצב הנכון להיום. מה שהרמב\"ם מתאר בהלכה א' זה מעיקר הדין. מעיקר הדין בדיני ממונות לא צריך עדות. מה שצריך זה שכנוע של הדיין. אם לדיין אין עמדה, אז אם באים שני עדים, אז הוא פוסק כמותם. ואם יש לו עמדה, לטוב או למוטב, אז הוא הולך כמו מה שהוא חושב. אוקיי? מה קורה אחרי שביטלו את הדין הזה? תקנת שתי ישיבות.

[Speaker D] עכשיו,

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו אתה כבר לא יכול ללכת על פי על פי דעתך. מה שאתה כן יכול, אבל, אם מתעוררים בך ספקות, באים שני עדים, מתעוררים בך אצלם ספקות, אז תתחיל לטרטר אותם, תשאל, תחקור את בעלי הדין מעבר למה שאתה צריך בדרישה וחקירה הרגילה, תבדוק מפה ומשם וזה, תשגע אותם, תציע להם פשרות, אל תיתן להם לחיות, ובסופו של דבר או שיעשו פשרה, ואם זה לא הולך לך, אתה יכול גם להסתלק מן הדין. זה מה שנקרא דין מרומה. שהדיין מרגיש שהדין הזה הוא מרומה. זאת אומרת, מבחינת סדר הדין הרגיל אין הייתי צריך לפסוק כך, אבל תחושתי שמשהו פה מסריח. לא יודע לשים את האצבע איפה, לא יודע להוכיח, אבל משהו פה מסריח. יש זכות לדיין להסתלק מן הדין. יכול להגיד: אוקיי, אני לא יכול להרשיע, אז מחר עומד דעתי כי היום זה כבר הדין הזה כבר לא קיים, אני כן יכול להסתלק, נו, יבוא דיין אחר, אם תשכנעו אותו טוב, אני לא מוכן לפסוק ככה. ליבי נוקפני, כן, אני לא לא שלם עם זה.

[Speaker I] יכול להצדיק? לשני הכיוונים הדיין הזה. בוודאי.

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, הוא יכול הוא יכול להסתלק מן הדין. זה מה שנקרא דין מרומה, זה מופיע גם בשולחן ערוך, זאת אומרת, זאת זאת אפשרות שתמיד קיימת ל ל לדיין. זה מה שהוא אומר, ומניין לדיין בהלכה ג' שם, ומניין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר: אחתכנו ויהא הקולר תלוי בצווארי העדים? תלמוד לומר: \"מדבר שקר תרחק\". זאת אומרת, אסור לו לחתוך את הדין אם הוא מרגיש שהוא מרומה. לא שמותר לו להסתלק, הוא חייב להסתלק. זאת אומרת, אסור לך לפסוק את הדין ולהגיד: מה אני אעשה, באו עדים, התורה אמרה: \"על פי שניים עדים יקום דבר\", אני את נפשי הצלתי, זאת אומרת, פסקתי על פי העדים. לא! אם אתה הגעת למסקנה שהדין הזה מרומה, תסתלק. אתה לא יכול להגיד: הקולר תלוי בצוואר העדים וכדומה. כיצד יעשה? ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות, אם נראה לפי דעתו שאין בו רמאות, חותך את הדין על פי העדות. אבל אם היה ליבו נוקפו שיש בו רמאות, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אף על פי שאינו יכול לפוסלן, או שדעתו נוטה שבדין זה רמאי בעל עורמה, והשיא את העדים, אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו, וזה הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אסור לו לחתוך אותו הדין. לא שמותר לו להסתלק, אסור לו לא להסתלק. הוא חייב להסתלק. אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שליבו שלם בדבר. אז יבוא מישהו אחר וכן ישתכנע מהם, בסדר גמור, הכל בסדר. אבל אם אתה לא השתכנעת, אז תסתלק. וידיננו מי שליבו שלם בדבר, שהרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר \"כי המשפט לאלוהים\". אוקיי? אז יש פה מצב די מורכב. זאת אומרת, עקרונית בדיני ממונות אנחנו הדין המקורי הוא שמה שקובע זה רק מה היא האמת. ואם התבררה לך האמת באופן שהוא לא לפי דיני הראיות הרגילים, בלי עדים או מה שזה, לא משנה, אם זאת האמת אז זה הדין. שזה משתלב היטב עם מה שדיברנו קודם. שבדיני ממונות הדין הוא תוצאה של המציאות, לא תוצאה של פסק הדין. כל תפקידו של הדיין זה רק ל ל לחשוף מה מה הייתה המציאות, זה הכל. ברגע שחשפת מה היא המציאות, זה מה שקובע את זה שראובן חייב לשמעון. לעומת הדין הפלילי ששם זה לא כך, אתה צריך את פסק הדין. בסדר? במקום שיש פסק דין, שם אתה לא יכול לדון באומד דעתך. למה? כי אומד דעתך רק אומר שזאת הייתה המציאות, אז מה אם זאת הייתה המציאות? לא מספיק להגיד שזאת הייתה המציאות, אתה צריך גם שיתקיים איזה שהוא הליך פורמלי כדי שייתן תוקף לפסק הדין שאתה מוציא. בלי זה פסק הדין שלך לא קיים. העובדה שהייתה מציאות לא מספיקה בשביל זה.

[Speaker E] אותה הוראה בדין?

[הרב מיכאל אברהם] כלומר שבדין הפלילי גם אם התבררה לך המציאות, שפלוני רצח או חילל שבת בעדים והתראה או מה שלא יהיה, אז לכאורה הוא חייב מיתה, לא. הוא חייב מיתה רק מכוח פסק בית הדין. לכן לא מספיק שהמציאות התבררה, ההליך הפורמלי שקורה בבית הדין הוא תנאי לתוקפו של פסק הדין. זאת אומרת אתה לא הליך אין מטרתו רק לברר את האמת. בדיני ממונות מטרת ההליך זה רק לברר את האמת. בדיני נפשות מטרת ההליך היא לכונן את פסק הדין, זאת אומרת בלי ה בלי הפסק דין בלי פסק הדין אין חיוב. אוקיי? ולכן יש דרישות פורמליות, כי זה צריך להיות פסק דין, פסק דין צריך לעמוד בכל מיני דרישות כמו שהתורה דורשת. בדיני ממונות אין דרישות. אם אם נתברר לך שזאת האמת אז אז הוא חייב, כי כי הוא לווה, מה אכפת לי עכשיו מה התקיים ומה לא התקיים, אוקיי? לכן אני טוען ש שבקרובים, למה ששאל, אם יבואו קרובים ויעידו שראובן רצ… חייב לשמעון כסף, אני כדיין בדיני ממונות הייתי מחייב את ראובן לשלם ל לשמעון. כיוון שהקרובים ההנחה היא שהם דוברי אמת. התורה פסלה אותם מגזירת הכתוב, אבל הם דוברי אמת, וכיוון שהם דוברי אמת, נגיד שאני מקבל את זה, אם לא מקבל את זה אז אולי ליבי נוקפני, אבל נגיד שאני מקבל את העיקרון הזה, אז אני אני אומר לו ש שישלם. זאת אומרת אבל אבל אסור להסתמך על ה, הרי יש גזירת הכתוב לא להסתמך על עדים קרובים. נכון! גזירת הכתוב לא להסתמך על עדים קרובים, לא הסתמכתי עליהם, הסתמכתי על אומד הדעת שלי. אומד הדעת שלי נוצר על ידי העדים, אז מה? אבל תכל'ס עכשיו אני יודע שזאת האמת, זה מספיק כדי לפסוק את הדין. אוקיי? הנה כתבתי פעם, ב\"תרי ספיקי\" נדמה לי כתבתי על זה. אנחנו כל כך רגילים לחשוב ש שעדים קרובים זה פסול מגזירת הכתוב למרות שזאת אמת, זה לא אמירה טריוויאלית. זאת אומרת כש כשבאים שני, תחשבו על דין פלילי, כשבאים שני קרובים ומעידים שראובן חילל שבת בעדים והתראה, אוקיי? אנחנו פוטרים אותו, נכון? כי על פי שניים העדים קרובים או קרובים לנאשם, זה לא משנה, כך וכך הם פסולים. אז אם הם יעידו שראובן רצח או חילל שבת בעדים והתראה, אז הוא חייב מיתה, אבל אם הם קרובים אז לא, נכון? כי אנחנו פוסלים אותם. אבל האמת היא שהוא חילל שבת, נכון? זאת האמת. אוקיי? בסדר, אנחנו לא הורגים אותו למרות שהוא חילל שבת, כי בשביל להרוג אותו אתה צריך פסק דין. ואנחנו נורא רגילים לזה, כן? עדים זוממים. אנחנו אומרים: זה גזירת הכתוב עדים זוממים, בעצם זה תרי ותרי, אבל זה גזירת הכתוב, שהשניים נאמנים והראשונים נפסלים. וזה נורא נחמד לחשוב שזה גזירת הכתוב, ואז ואז אני אומר שלמרות שיש שני עדים שהעידו שהוא רצח, אני לא הורג אותו. למה? כי גם בלי זה לא הייתי הורג אותו. יש פה שני עדים יש פה שני עדים שסותרים אותם, נכון? אז יש לפחות ספק. אבל השאלה היא למה הורגים את ה את ה את העדים? הרי כאשר זמם, ואותם אני הורג. עכשיו, מה מה תגיד לי? שאם שאם העדים ה ה המזימים נגיד, אם העדים המזימים הם קרובים, אוקיי? מה אני אעשה לעדים הזוממים? הרי מבחינת האמת, מה היא האמת? שהשניים נאמנים ולא הראשונים. אבל הם קרובים, אז זה גזירת הכתוב לא לקבל את עדותם. אז מה אני עושה? אז אני לא מקבל את עדותם, נכון? אם אני לא מקבל את עדותם,

[Speaker G] אז את העדים הראשונים אני

[הרב מיכאל אברהם] לא הורג, אוקיי? מה עם הנאשם? הרי העדים הראשונים לא נפסלו, נכון?

[Speaker E] עכשיו

[Speaker G] יש לי עדים שהוא רצח.

[הרב מיכאל אברהם] האם אני הורג אותו? ברור שלא! מי שיהרוג אותו אני מדיח אותו מיד מדיינותו. ברור שלא הורגים אותו. למה? מה? התורה אמרה לא לקבל עדות קרובים. אנחנו נורא רגילים לזה כי זה תמיד הולך לפטור. כשאתה לא מקבל את עדות הקרובים, נו, בסדר, אז לא ענשתי מישהו שחייב מיתה, אבל פה להרוג מישהו שאני יודע שהוא חף מפשע? אין דבר כזה. זה לא זה לא יעלה על הדעת דבר כזה, בסדר? אם יבואו אם אם העדים הקרובים באים כדי לפטור מישהו, אני לא אחייב אותו בגלל שהם קרובים. ברוב המקרים העדים הקרובים באים לחייב, ואז אני פוטר אותו כי הם קרובים. אז עם זה אנחנו מסתדרים, בסדר? זה בכל מקרה, אז לענייננו, מה שאני מה שאנחנו רואים ברמב\"ם זה ש רגע, הייתה פה את השאלה שלך, שמואל? זה הייתה התשובה, נכון? אני אפילו לא זה מה ששאלת, אבל כיוונתי ש כן, אוקיי. אז אז כן, אז זאת בעצם המסקנה, ולענייננו, מה שהדבר הזה אומר, זה שבדיני ממונות המטרה היא לברר את האמת ובדיני נפשות המטרה היא לכונן פסק דין. אנחנו מבררים את האמת, אבל זה לא כל תפקידו של בית הדין. בית הדין מברר את האמת, ואז, על גבי זה, מכונן פסק דין, אוקיי? אבל יש פה שתי הסתייגויות. הסתייגות אחת זה שבכל זאת יש מעמד לבית הדין גם בממונות. הסתכלות בממונות, אין מעמד לבית הדין. כל השאלה זה מה היה באמת, מה מה זה משנה בית הדין? כל העניינים הפורמליים, אם הם סמוכים, אם לא סמוכים, בית דין של שלושה, של ארבעה, של 17, של מינוס שתיים, מה מה זה משנה? זאת אומרת, בסוף בסוף אם התבררה האמת, אז התבררה האמת, אז לא צריך שום דבר פורמליסטי. אז למה יש בכלל דיני בית דין בדיני ממונות? התשובה היא כיוון שלבית דין יש כוח כפייה. בסדר? כשאנחנו מגיעים לבית דין, זה אומר שאני לא רוצה לשלם, בסדר? אז בית דין הגיע למסקנה שאני חייב לשלם, אוקיי? עכשיו, אם זה היה רק המציאות, המציאות אומרת שאני חייב לשלם, אבל אני לא רוצה לשלם, בסדר, אז הקדוש ברוך הוא יתחשבן איתי. לא, לבית הדין יש כוח כפייה. ברגע שבית הדין בררו שאני חייב לשלם, אז המציאות הזאת מחייבת אותי. עכשיו אני לא יכול להגיד: אני חושב, אני חולק עליכם במציאות. אתם טעיתם בהערכת המציאות, אתם תלמידי חכמים גדולים, אבל בהערכת המציאות טעיתם, לא, לא לוויתי, אתם אומרים שלוויתי? לא נכון, לא לוויתי. בסדר? אין דבר כזה. לבית דין יש כוח כפייה. כשבית הדין קובעים שאתה לווית, אתה צריך לשלם. אז יש משמעות לבית דין גם בדיני ממונות. זה לא שאין משמעות לבית דין בדיני ממונות, יש משמעות לבית דין גם בדיני ממונות. יותר מזה, רב שמעון שקופ בשער ז', בשערי יושר, בשער ז' בפרק א', כדאי לראות את זה, זה סיפור מעניין, הוא רוצה הוא מוכיח שם מכל מיני מקומות שלעדים יש יש חלק ביצירת התוקף של פסק הדין, גם בממונות. בנפשות ראינו כבר שאתה חייב עדים כי בלי זה לפסק הדין אין תוקף. זה שהדיינים השתכנעו שרצחת, אז זה לא מספיק. זאת אומרת צריך שיהיה עדות. אבל הוא טוען שגם בממונות. עכשיו זה נורא מוזר, כי הרי אנחנו בכלל לא צריכים עדים מעיקר הדין, אז איך זה יכול להיות שהעדים נותנים תוקף לפסק הדין? אז הטענה, אני חושב שמה שהוא רוצה לומר, זה שאתה צריך תוקף לפסק הדין במובן הזה שהוא יחייב, כיוון שבית הדין עכשיו י יכול לכפות מכוח זה, יש משמעות לפסק דין גם בממונות. ואם אתה חייב כי לווית, אז מה, אני אומר שלא לוויתי, מי יכריח אותי? אוקיי? גם אם אני משקר, לא משנה, אבל מי יקבע שאני משקר? מי יקבע מה היא המציאות? בית הדין הוא זה שמוסמך לקבוע מה היא המציאות. אז אם בית אחרי שבית הדין קבע שאני לוויתי, אז נכון שהחיוב שלי לשלם הוא בגלל שלוויתי, לא בגלל שבית הדין קבע, אבל אחרי שבית הדין קבע אני לא יכול להתכחש לזה שלוויתי. במובן הזה יש סמכות לבית דין, יש משמעות לקביעה של בית הדין, וזה נוצר על סמך העדים. זאת אומרת, בלי עדות כשרה לבית הדין אין את הכוח להחיל את ה את הפסק דין, זה מה שטוען רב שמעון שקופ. לאור הרמב\"ם כאן נדמה לי שצריך לסייג את זה. זה במקום שאתה פוסק על סמך העדים, אבל אם אתה פוסק על סמך התרשמותך שלך, אז לא. אז הרי אתה לא צריך בכלל עדים, וזה כמובן פסק דין לכל דבר. זאת אומרת, הנאשם או מי שנמצא חייב צריך צריך יהיה לשלם, למרות שזה רק מתוקף אומד הדעת של הדיינים. כאשר אתה פוסק על בסיס עדים, אם אין לך עמדה משל עצמך ובאו אליך שני עדים ואתה פוסק על פיהם, שם הפסק דין יונק את את תוקפו מהעדות. זאת אומרת, העדות לא זה ההוכחה שרב שמעון האורחות שרב שמעון שקופ שם מראה, שהפסק דין שהעדות לא רק ביררה לבית הדין את המציאות, אלא העדות גם נתנה לפסק דין את התוקף שלו, והעדים מצטרפים לדיינים ביצירת התוקף של פסק הדין.

[Speaker E] זה מאוד מאפיין את רב שמעון שקופ, החשיבה הזאתי, האונטולוגית, הוא פורס את זה על הרבה בהרבה תחומים, גם בקניין, שיש פה איזה משהו מעבר, כל סוג

[הרב מיכאל אברהם] של מטא-ישתי, מטא-פיזי, כן, נכון, כן. והטענה שלו, ויש לו כל מיני ראיות לזה שמה, אתם יכולים לראות בפרק ז', בשער ז' בפרק ראשון. אוקיי, אז זה לגבי ההבדל בבית הדין בין ממונות לבין נפשות. ואמרתי ששורש העניין הוא בעצם בשאלה מה תפקידו של פסק הדין, מה תפקידו של בית הדין בפסק הדין. בממונות לכאורה זה רק לברר את האמת, אחרי זה לתת לזה תוקף של כפייה, אבל זה רק לברר את האמת. מה שמחייב אותך לשלם זאת האמת, לא פסק הדין. בנפשות זה פסק הדין מחייב אותך. עכשיו הנה הנפקא מינה. גמרא במכות בדף ה', מה אומרת כך? \"ואמר רבא: באו שנים ואמרו: בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו: עמנו הייתם בחד בשבתא, אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש, ולא עוד אלא אפילו אמרו ערב שבת הרג פלוני את הנפש נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא\". מה זאת אומרת? באים שני כת עדים ראשונה ואומרת: ראובן הרג את שמעון ביום ראשון. בסדר? כל הדיון הזה מתנהל ביום חמישי, בסדר? באים שני עדים ואומרים: ראובן רצח ביום ראשון. באים שני עדים והזימו אותם: עמנו הייתם ביום ראשון, אז קודם כל אתם זוממין, בסדר? אבל אבל נכון שפלוני הרג את הנפש. מתי?

[Speaker I] ביום שני. כן.

[הרב מיכאל אברהם] ביום ראשון הם עשו טיול משותף עם הכת הראשונה, וביום שני הם בדיוק היו שמה ופלוני הרג את הנפש ביום שני. אוקיי? אז מה קורה עכשיו עם העדים הראשונים? הם הוזמו, והם רצו לחייב אותו מיתה. עכשיו להרוג אותם, נכון? כאשר זמם. לא הורגים אותם. למה לא? \"דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא\". מה זאת אומרת? סליחה, נהרגים, כן נהרגים! למה? \"דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא\".

[Speaker G] ביום

[הרב מיכאל אברהם] ביום ראשון, זאת אומרת, ביום חמישי כשהם העידו על הבן אדם הזה שהוא חייב מיתה, בסדר? שהוא חייב מיתה מיום ראשון, עכשיו הם הוזמו, בסדר? ביום ראשון עמנו הייתם, ואנחנו עכשיו אומרים ביום שני הוא רצח. בסדר? אז זה אומר שבעצם ביום ראשון כשהם רצו לחייב אותו מיתה, בסדר? יום ראשון כשהם רצו לחייב אותו מיתה הוא לא היה חייב מיתה עדיין, הוא רצח ביום שני, ביום ראשון הוא לא היה חייב מיתה, נכון? כיוון שהוא לא היה חייב מיתה והם באו לחייב אותו מיתה והוזמו, אז הם חייבי מיתה. אם הוא היה חייב מיתה גם בלעדיהם והם באו לחייב אותו מיתה, אז הם לא באו להרוג אותו כי הוא בין כה וכה גברא קטילא, אז גם אותם לא הורגים בכאשר זמם, אבל פה הוא לא היה חייב מיתה. ועכשיו אומרת הגמרא: \"ולא עוד אלא אפילו אמרו ערב שבת הרג פלוני את הנפש\". גם אם העדים המזימים אמרו שהפלוני הזה הרג ביום שישי ולא ביום שני, לפני יום ראשון, גם אז ביום ראשון הוא עוד לא היה חייב מיתה. למה? הרי ביום שישי הוא כבר רצח. לא היה פסק דין. כי שלא היה פסק דין, המעשה היה ביום שישי, נכון? אבל לא היה פסק דין, כל עוד לא היה פסק דין הוא לא חייב מיתה. אז אם אתם עכשיו באתם לחייב אותו מיתה, למרות שזה כבר אחרי הרצח האמיתי שהוא עשה, והוא כיוון שהוא לא חייב מיתה, אתם באתם לחייב מיתה מישהו שהוא עוד לא גברא בר קטלא, אז בעצם עושים לכם כאשר זמם והורגים אתכם. כן, עכשיו שואלת הגמרא: מאי קא משמע לן? תנינא וכולי. אז אומרים: מה שאין כן מנגמר דין איצטריכא ליה. באו שנים ואמרו: בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני, ובאו שנים ואמרו: בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני, ולא עוד אלא אפילו אמרו: בתרי בשבתא נגמר דינו של פלוני, אין אלו נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא. פה זה כבר יותר רגיש. מה אומרים פה? עכשיו פה העדות היא לא על זה שהוא רצח, העדות היא על זה שהוא הורשע בבית דין על רצח. מה שהעדים ראו זה את ההרשעה, לא את הרציחה, אוקיי? אז הם אומרים ככה: העדים הראשונים אומרים שהוא הרג ביום… נגמר דינו, זאת אומרת שהוא רצח ביום ראשון. באו שניים ואמרו לו: ביום ראשון הייתם איתנו, בערב שבת נגמר דינו. כן. עכשיו, מה זה אומר? בערב שבת נגמר דינו, אז זה אומר שהוא היה חייב מיתה, נכון? ביום ביום שישי. כשהוא היה, כשהגענו ליום ראשון הוא כבר היה גברא בר קטלא. עכשיו באו העדים האלה ואמרו: ביום ראשון נגמר דינו למיתה, והם שיקרו, זה לא נכון שנגמר דינו למיתה ביום ראשון. בסדר, אבל אבל הם הוזמו, אבל הם לא באו להרוג אותו, כי הוא בין כה וכה היה גברא בר קטלא, לכן הם פטורים. בסדר? וכן לגבי קנסא. גם לגבי קנסות אותו דבר. כמו בנפשות כך גם בקנס. מה רואים מפה? שהחיוב בעונש הוא לא תוצאה של המעשה, כי הרי המעשה כבר היה בערב שבת, והוא עוד לא נחשב גברא בר קטלא. אבל אם ההרשעה הייתה בערב שבת, אז ביום ראשון הוא כבר גברא בר קטלא. למה? כיוון שהחיוב שלו במיתה נוצר על ידי ההרשעה, לא מהרצח. ההשלכה: מה יקרה בממונות במצב כזה? הדין יהיה שונה, נכון? זה מה שמדברים על גנב וטבח. באו שנים, באו שנים ואמרו: בחד בשבתא גנב וטבח ומכר, ובאו שנים ואמרו: בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בתרי בשבתא גנב טבח ומכר, משלמין. ולא עוד אלא אפילו אמרו בערב שבת גנב טבח ומכר, משלמין, דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא. בסדר? אז רואים שגם לגבי קנס, בטביחה ומכירה, גם לגבי הקנס זה אותו דבר. אוקיי? כי הוא לא גברא בר תשלומין, זה לא רק בנפשות, גם בקנסות. זאת אומרת שבכל דיני העונשים, גמר הדין הוא זה שמחיל את הדין, לא המעשה עצמו. מה יהיה על הקרן? על הקרן לא, הקרן הוא יהיה חייב, כי ברגע שהוא כבר ידוע שהוא גנב קודם, אז הוא חייב, בסדר? לכן זה זה רק לגבי הכפל ככה או לגבי ארבעה וחמישה. כן, לעומת זאת באו שנים ואמרו: בחד בשבתא גנב וטבח ונמכר, ומכר, ונגמר דינו, ובאו שנים ואמרו: בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא ערב שבת גנב טבח ונגמר דינו, ולא עוד אלא אפילו אמרו: בחד בשבתא גנב טבח ומכר ובתרי בשבתא נגמר דינו, אין משלמין. למה? כי בנגמר דינו כבר יש חיוב. בסדר? אז תוספות שם על המקום, דבעידנא דאסהדו דבעידנא דסהידו לאו בר קטלא הוא, פירש הקונטרס, תראו את לשון רש\"י, פירש הקונטרס: למה מתי שהעידו העדים הוא עוד לא גברא בר קטלא? העדים העידו ביום ראשון, בסדר? ברגע שהוא ברגע שזה ביום ראשון הוא עוד לא היה גברא בר קטלא, למרות שהוא רצח ביום שישי. אני הסברתי את זה קודם איך? כי עוד לא היה פסק דין, אז לכן הוא לא גברא בר קטלא. רש\"י אומר לא ככה: משום דאי הוה מודה מיפטר. כי הרי בעצם הוא היה יכול להודות ברצח הזה ולכן הוא היה נפטר. אוקיי? זה לא שהוא לא היה חייב מיתה, אלא יש לו אפשרות להיפטר מהחיוב הזה כי הוא היה יכול להודות. אז קודם כל רואים ברש\"י הזה, וזה חידוש עצום, כולם צועקים על זה, חידוש עצום, שיש פטור במודה, במודה גם במיתה. בעונשי בית דין מי שמודה נפטר מעונש, תשובה מועילה בעונשי בית דין. בסדר? זה מה שרואים ברש\"י הזה. אומר התוספות: ולא נראה, דזה לא מצינו, דאם כן כל חייבי מיתות בית דין יכול להודות ולפטור עצמו. כן? זה, מה זאת אומרת? איפה מצאנו שהודאה פוטרת ב… חייבי מיתות בית דין? בקנס יש מודה בקנס פטור, אבל מה פתאום בחייבי מיתות בית דין? זה לא קביל, אבל זה לא פוטר. אוקיי?

[Speaker F] זה לא לפי ההלכה, אבל מי שאומר שאם אחרי זה באו עדים, הוא כן יהיה חייב למרות שהוא הודה? בסדר, נו, אז זה משהו אחר, נו.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לא לפי ההלכה. נכון. ונראה לפרש ל… עוד פעם, גם לשיטתו, הרי הוא היה יכול להודות ולהיפטר. נכון שאם אחרי זה היו באים עדים זה משהו אחר, אבל הוא היה יכול להודות ולהיפטר. אז זה עדיין יכול להיות שהוא לאו בר קטלא. ונראה לפרש דלאו בר קטלא הוא פירוש קודם שנגמר דינו, דשמא לא יבואו עדים. כי אם זה לפני שנגמר דינו, לך תדע, אולי לא יבואו עדים. ואם יבואו עדים, לא יהא עדותן קיים, כי אולי יכחישו בדרישות ובחקירות. ועוד, שאסור להורגו עד שיגמר דינו, וכשנגמר דינו כבר ודאי בר חיובא הוא, הואיל וכבר באו עדים, קיבל עדותן, והורגו פטור. בסדר? אותו דבר בתוספות הבא, גם אומר כך: וכן לעניין קנס, אבל ודאי לעניין ממון לא, דכשמעידים באחד בשבת גנב, ובאו שניים ואמרו דאמש באמת גנב, אחד בשבת עמנו הייתם, ודאי אין משלמין ממון, דבההיא שעתא דמסרה גברא בר חיובא הוא, לגבי הקרן, לגבי הממון, אוקיי? אז תוספות בעצם אומר שיכול להיות שלא יבואו עדים, זאת הבעיה. אוקיי, אז שואל על זה רבי עקיבא איגר שם בגיליון הש\"ס: תמהני! למה הוצרכו לזה? ולא בפשוטו, דבממון אף דליכא עדים כלל, אלא הוא בעצמו אומר: לא, כי אלא לוויתי בערב שבת, או באחד בשבת, מכל מקום ליכא דין הזמה, דהעידו בבר חיובא, דאף דבלא עדים לא היו בית דין יכולים לחייבו, מכל מקום הוא בעצמו שיודע האמת בר חיובא הוא, ומוטל עליו לשלם. מה שאין כן בקנס, דלקושטא דמילתא אינו מוטל עליו לשלם, וכל זמן שלא חייבוהו בית דין, אינו מחויב כלל, עיין תוספות כתובות ועוד. וכן בדיני נפשות, דבמה שיודע האמת שהרג, לאו בר קטלא, ואין עליו חיוב כלל להמית את עצמו, וליכא חיוב רק על פי פסק בית דין, והחילוק נראה נכון וברור. זה נורא מוזר, כי הרבי עקיבא איגר הזה תמיד מביאים אותו בתור המקור לזה שבעונשים הפסק מכונן אותם, ובממונות לא, אבל רש\"י ותוספות שניהם לא מסבירים את זה ככה כאן. שניהם לא מסבירים את זה ככה. רש\"י תולה את זה בזה שאולי לא יבואו עדים, תוספות אומר אולי לא ירשיעו אותם, או משהו כזה. אבל אבל אני חושב שברש\"י, כשהוא אומר אולי לא יבואו עדים, זה מה שהוא מתכוון. זה שאם לא יבואו עדים לא ירשיעו אותו, זה בעצם אומר שזה תלוי בפסק בית הדין. הוא רק נותן הסבר למה בעצם החיוב של העונש תלוי בפסק, אולי. ואז יכול להיות שרש\"י הוא לא בהכרח נגד רבי עקיבא איגר, אבל בתוספות נראה שכן, עובדה שהוא נדרש להסבר אחר. בכל מקרה אבל די ברור שרבי עקיבא איגר צודק, זה מה שהוא אומר, החילוק נראה נכון וברור. זאת אומרת, מה שתוספות אמר, לא יודע, צריך עיון. אבל לענייננו ברור שיש הבדל בדיני בין דין פלילי לדין אזרחי, שבדין פלילי הפסק מכונן את הדין ובדין אזרחי המציאות מכוננת את הדין, הפסק רק חושף את המציאות, אוקיי? זה מה שראינו גם ברמב\"ם ובעוד מקומות. רק אנקדוטה לסיום, כבר לא אעבור הלאה, זה עוד דקה… לגבי חידוש הסמיכה. אתם יודעים שבמאה ה-16 היה פולמוס גדול על חידוש הסמיכה בצפת. חמשת התלמידים של המהר\"י בירב החליטו להסתמך על דברי הרמב\"ם שמסברתו הוא אמר שנראה לו… הרמב\"ם הרי כותב שאם אם סמיכה צריכה לבוא סמוך מפי סמוך עד משה רבנו, אז עכשיו כשנעצרה הסמיכה, איך היא תתחדש כשיבוא המשיח? אליהו או מי שיבוא. אוקיי? איך זה יתחדש? הרי אין לנו סמוכים שיסמכו מחדש מישהו אחר. אומר לכן נראה לו מסברא, שאם יש הסכמת כל חכמי ישראל הם יכולים לחדש את הסמיכה. יש מאין. גירוש ספרד ש… זה בצפת. כן. קצת אחרי, כן. אז במאה ה-16 שם מהר\"י בירב בצפת, הוא היה נחשב ככה גדול החכמים שם, אז החמשת תלמידים שלו החליטו שהם רוצים להסתמך על הרמב\"ם הזה ולסמוך את המהר\"י בירב. הם סמכו אותו, והוא סמך הוא חזר וסמך אותם. בין החמשת תלמידים האלה היה הרב יוסף קארו. יוסף קארו היה סמוך. אוקיי? עכשיו, לא תמצאו בשולחן ערוך ובבית יוסף שום דבר על סמיכה. הוא עצמו היה סמוך. לא תמצאו. במקום אחד בבית יוסף הוא כותב: והאידנא אין סמוכים, לכן לא דנים… שבזמן הזה אין סמוכים ולכן לא דנים דין כזה או דין אחר. למרות שהוא עצמו היה סמוך. מה הבעיה פה? היה פולמוס מאוד גדול מול חכמי ירושלים. מהרלב\"ח שעמד בראש חכמי ירושלים, יש בסוף השו\"ת שלו, הסימן האחרון זה קונטרס הסמיכה. וזה התיעוד שיש על כל הוויכוח, גם על עמדה של חכמי צפת לומדים בעצם מהקונטרס שלו. מביא את כל הטענות בעד ונגד והוא הוא יצא נגד זה. הוא לא לא הסכים, חכמי ירושלים לא הסכימו. וה וה ה הוויכוח הזה נמשך, חכמי צפת סמכו, אבל עובדה היא שגם כנראה גם הם קיבלו בסופו של דבר את הטענה של חכמי ירושלים, ולכן אפילו השולחן ערוך בעצמו שהיה סמוך כמו שאמרתי, הוא לא הוא אומר שאין סמוכים בזמן הזה. אגב הסמיכה המשיכה גם אחריו. המשיכה עוד דור או שניים ואז איכשהו התאדה. אבל זה המשיך כמה שניים שלושה דורות, הסמיכה הזאת, זה לא נפסק מיד. אבל הם כנראה ירדו מזה. עכשיו היה שמה טענה מאוד מעניינת. פעם אספתי כמה דוגמאות לזה, טענה שעצם קיומו של מי שטוען אותה מעמיד אותה. לא צריך לחשוב שהוא צודק, מספיק שהוא טוען. יש כמה מקרים כאלה בהלכה. פה המהרלב\"ח אמר להם ככה: תראו, הרמב\"ם הרי אומר שבהסכמת כל חכמי ישראל אפשר לחדש את הסמיכה. עכשיו, אני לא מסכים לסמוך על הרמב\"ם הזה. עכשיו יש לנו ויכוח אם הרמב\"ם צודק או לא, נכון? בסדר, אבל אתם חושבים שהרמב\"ם צודק, בסדר גמור. אבל אני גם חלק מחכמי ישראל. אז גם לשיטתכם אתם לא יכולים לחדש את הסמיכה, כי הרי לשיטתכם צריך את הסכמת כל חכמי ישראל. חכמי ירושלים לא מסכימים, אנחנו גם חלק מחכמי ישראל. אז גם אם לא שכנענו אתכם שאנחנו צודקים, עצם העובדה שאנחנו אומרים אחרת אומרת שאתם לא יכולים לסמוך. יש לזה כמה דוגמאות בהלכה. עצם העובדה שאתה אומר משהו, למה שלא שכנעת אותי, מפילה את הטענה שלי. אפשר, לא משנה, אני לא אביא כאן דוגמאות. איך הרמב\"ם שאמר את זה, איך היה יכול לעלות על דעתו שכל חכמי ישראל יסכימו לדבר הזה?

[Speaker B] שהם פזורים, יש גלות ואיך מגיעים ל…

[הרב מיכאל אברהם] אם הם יסכימו יסכימו, ואם לא אז לא. למה צריך לעלות בדעתו?

[Speaker B] לא, איך יכול להיות תהיה מציאות כזאת? לא, אולי לא תהיה. אולי לא תהיה, אז מה?

[הרב מיכאל אברהם] אבל אם תהיה, הוא אומר אם תהיה אז אז ההסכמה הזאת תקפה. אתה יודע, אנחנו דנים גם בדין בן סורר ומורה, איך יכול להיות? לא היה ולא נברא ולא עתיד להיות. בסדר, אבל זה הדין. אם יהיה משהו כזה, זה הדין. אה טוב, בימי המשיח זה כן אמור להיות, אבל הוא יקבץ גלויות כבר ואז הכול בסדר. ואנחנו כבר יודעים גם היום שאפשר לייצר, יש קשר בין גלויות גם אם הם רחוקות. היה קשרים גם גם בעבר הרחוק. ההסכמה כשלעצמה, גם כשהם אולי כשהם קרובים זה עוד יותר עוד פחות סיכוי שיגיעו להסכמה מאשר כשהם רחוקים. לא המרחק הוא המרכיב הבעייתי.

[Speaker B] מתי נפסקה הסמיכה? מה? מתי נפסקה הסמיכה?

[הרב מיכאל אברהם] סמיכה עוד בתקופת התנאים כבר נפסקה הסמיכה הרגילה. יהודה בן בבא סמך חמישה תלמידים ואז זה נגמר. אבל למעשה היו סמוכים עד תקופת הרמב\"ם אפילו. בבבל עוד היו סמוכים. השאלה היא מה בדיוק המשמעות של הסמיכה הזאת, לא לגמרי ברור. היו בארץ ישראל סמוכים, היו בבבל סמוכים. עד המאה ה-11 אפילו 12 עוד היה עוד היו סמוכים. בבבל ובארץ ישראל קצת קודם זה נגמר. נדמה לי בתקופת רס\"ג עוד היה עוד היו סמוכים גם בארץ ישראל. היה פולמוס על ה על הלוח עם רס\"ג. מי מי קובע, האם חכמי מצרים, חכמי בבל, חכמי ארץ ישראל? בכל אופן, אבל לענייננו, למה אני מביא את זה? זה סתם פרשייה היסטורית מעניינת, אבל לענייננו, אנשים פחות מכירים את זה, אבל בשו\"ת מהרלב\"ח שם הוא מביא למה באמת חכמי צפת רצו לחדש את הסמיכה.

[Speaker G] אנוסים.

[הרב מיכאל אברהם] שמה? הם רצו להלקות את מי שהמיר את דתו, כן, מהאנוסים, מי שהמיר את דתו כדי לכפר עליו. זאת אומרת, בעצם הרי אין לנו אין לנו בית דין, אנחנו לא יכולים לגזור דיני מלקות כי אין לנו סמוכים, נכון? עכשיו, אותם אנוסים רוצים לחזור בתשובה, אז הם חייבים מלקות. אם הם חייבים מלקות והם לא לקו, אז הם לא לא הסתיימה תשובתם. לא נפטרו מהכרת. הרי כרת שלקו נפטרו מידי כריתתן. אם הם התחייבו כרת והם לא לקו, אז הם לא נפטרים מ מהכרת שלהם. כדי לפטור אותם מהכרת שלהם, הם רצו להקים בית דין שיחייב אותם במלקות. אז עולה השאלה, כן, ויש שם דיון מאוד מעניין סביב העניין הזה, אז מהרלב\"ח שואל, אז מה קרה עם כל חייבי הכרת משם והלאה? אז התשובה לא מועילה? מה, כולם בגלל שאין לנו מקדש, שאין לנו סמוכים, לא מקדש, אין לנו סמוכים, אז אז אז אין לנו פתרון לכל חייבי הכרת והם יכרתו לעד? לא סביר. שאלה מעניינת. אז למה לא באמת, מה מה קורה פה? אבל לא משנה, ככה הוא טוען. אבל אבל מה זה אומר בעצם? לא, אז בסדר, אז תלקו אותו, למה אתם צריכים לחדש את הסמיכה בשביל זה? תלקו אותו, 40 מלקות, מה מה זה משנה אם חידשת את הסמיכה או לא? הייסורים יכפרו עליו והכול בסדר. אם אם אתם לא בית דין, זה לא מלקות. זה בדיוק מה שדיברנו כאן. הפסק של הבית דין מכונן את חיוב המלקות. אם אתה סתם מכה אותו, אז זה לא שווה כלום. אם הוא חייב מלקות ולקה, אז הוא נפטר מידי כריתתו ועשה תשובה. כן, אבל בית דין יכול להלקות שלא מן הדין, זה עוד פרשייה, אבל אני אומר, פה כל המטרה שלהם הייתה להקים בית דין כדי שיוכל לגזור מלקות, כיוון שאם אתה לא בית דין סמוכים, אז אין עונש מלקות! הפסק של הבית דין מכונן את חיוב העונש. וההנחה היא שאם זה לא עונש מלקות, אלא אתה סתם מלקה אותו, הייסורים כשלעצמם לא מכפרים. הוא צריך להיענש בעונש המלקות הפורמלי על ידי בית דין סמוכים. בסדר? שזה בעצם מביא לביטוי מעשי, אולי קיצוני אפילו, את המסקנה שלנו מכאן, שהפסק של הבית דין בעצם מכונן את חיוב העונש. טוב. עד כאן לשונו.