ערב עיון להשקת הטרילוגיה הרב יהודה יונגסטר

[הרב מיכאל אברהם] אני אודה לקהל אם אני אדבר בלי הגברה.

[Speaker B] ישמעו אותי אני בטוח.

[הרב מיכאל אברהם] יש לי כאן, כאן. אפשר לחלק את הדפים. לא כזה קריטי אבל כדאי. אחד לשולחן? טוב. שלום לכולם, שומעים אותי, בואו נתחיל. אכן, קודם כל אני רוצה באמת להודות לרב מיקי. אנחנו קראנו לו מיקי, זה נהיה מיכי עם הזמן, מה נכון אני לא יודע. מיקי. אוקיי. שלמדתי אצלו שני קורסים בפיזיקה, מהכבדים ובאמת המרכזיים בתואר. ומאז מדי פעם היו כמה הצטלבויות שנפגשנו. ואני מבקש כפי שעד עכשיו כל הדוברים דיברו על הספר השני, אז גם אני הקטן אדבר על הספר השני. אני חושב שזה לא מקרי. הספר הראשון כולנו נשמח שיהיו כמה שיותר הוכחות לקיומו של הקדוש ברוך הוא, אז כל אדם מאמין, אדרבה, למה לא? הספר השלישי אני לא נכנסתי אליו, אני מניח שגם שם יש להניח שיהיה לי מה להעיר, אבל אני נוטה לחשוב שברגע שאדם בוחר במתודה שככה אנחנו יודעים שבעלי הלכה חושבים, אז אפשר להתווכח אם זה נכון אם זה לא נכון, אבל בעיקרון אין בינינו ויכוח אלא יכול להיות שיהיה ויכוחים מקומיים, אולי יהיה כן ויכוח בעיקרון, לא נכנסתי, לא יודע, לא מתייחס. הספר האמצעי הוא בהחלט ספר שמושך אש. אני מבקש, כיוון שלא עשו את זה לגמרי הקודמים לי, ברשות הרב מיקי וברשות הקהל, אני אתן סיכום של הנקודות שעולות מהספר הזה. לא כולם אבל המרכזיות שבהן, שבהן לא אתייחס לשאלות כמו הגדרת תלמוד תורה שקצת חיות נגעה בזה, אבל בנקודות הכבדות שבאחת מהן נגע הרב משה עכשיו בענייני השגחה, אבל אני אתן את הסקירה הכללית כי היא תסייע לי גם להתייחס לדברים. טוב, אבל לפני שאני אסקור אולי אני אגיד מה אני מסכים. כבר פתח בשם הרב אלטשולר, הרב איתי, וגם חיות הזכירה את הדברים בחופש של המחשבה של האדם כפי שניכר מתוך הכותרת אין אדם שליט ברוח. רבי חסדאי קרשקש כמדומני דימה את הדבר לכמו פעולת העיכול. זה מה שאנחנו היום נקרא דבר עצמוני. מחשבה היא דבר עצמוני, אין לנו שליטה על מה שאנחנו חושבים. ליבוביץ אני חושב שהיה אוהב להגיד, אדם איננו יכול שלא לדעת את אשר הוא יודע. כן, אי אפשר להתכחש למה שאתה יודע, לא יעזור שום דבר ובזה אין ספק, אין לי ויכוח, להיפך, הדבר הזה הוא נר גם לרגלי. נקודה שנייה שאני יכול להסכים איתה שהיא נובעת מהנקודה הראשונה, שבאמת אין מקום כל כך לסמכות בעניין בנושאים שהם בעצם שאלות של עובדה. נדמה לי שכשחז"ל אמרו אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם דיברו לא בכדי על עולם ההלכה. בעולם ההלכה, כיוון שהדברים נתונים בסברא וכיוון שאפשר לומר סברא לכאן וסברא לכאן והלכות במיוחד הלכות שבאות לפתור בעיות חדשות שנוצרות, הרי שהשטח הוא פתוח, הוא לא חרוש על מגרש אחד. אבי עליו השלום שהיה אדריכל היה נוהג לומר, אם אנחנו ניתן לאלף אדריכלים לתכנן בניין עם ספציפיקציות מסוימות על המגרש הזה נקבל אלף תוכניות שונות. זה פחות או יותר מה שקורה בעולם ההלכה, כל עוד כולם עומדים בכללים, מייצרים יצירה שהיא עומדת בכללים, הכל טוב ויפה. לעומת זאת שאלות מחשבתיות, האם יש אלוקים, אין אלוקים, הוא כן משגיח, לא משגיח, מה תהיה, האם תהיה תחיית המתים, לא תהיה תחיית המתים, ואם כן איך היא תהיה, כל אלה הם שאלות שמתייחסות לעובדות ועובדות איך אפשר בכלל להגיד שכולם צודקים? הרי זה באמת דבר והיפוכו ולכן מתוך כך גם לא אי אפשר לומר שאני מקבל דבר רק בגלל סמכותו של האומר. לזה אני גם כן מוכן להסכים וללכת עם זה, וכאן כבר עכשיו אבל בנקודה הזאת כדי שלא ישתמע חס ושלום אני מסכים יותר מ… אז אולי כבר בשלב הזאת אני אומר שאבל ענווה צריך. צריך הרבה ענווה כפי שכבר הרב משה ציין ציין לדבר, כשאומרים דברים מסוימים אנשים דגולים, אז הדבר מחייב מחשבה נוספת גם אם זה נראה לי ברגע הראשון כמופרך לחלוטין. אולי בכל זאת יש בדברים משהו ואני ארחיב בדבר בהמשך. כמו כן אני גם רוצה לקבל את הביטוי שאין דבר כזה מה צריך יהודי לחשוב אלא האם המחשבה היא נכונה או לא נכונה. אולי באמת אני גם מוכן לקנות את האמירה שאין מחשבה יהודית אלא יש מחשבה או נכונה או שלא נכונה, גם את זה אני מוכן לקבל. היהדות תרמה לעולם הרבה מחשבות נכונות, כמו שהיא גם יכול להיות שהוגים יהודיים שאבו מחשבות נכונות מאחרים ובזה הם גיירו אותם, לא בגלל שהם עכשיו הם אומרים את זה, אלא בגלל שזאת מחשבה נכונה. ויהדות, מחשבה יהודית ומחשבה נכונה זה מילים נרדפות. עד כאן ההסכמות ועכשיו אני ניגש לתיאור של סיכום הדברים. גם בספר עצמו יש כמה נקודות שבהן הרב מיקי מסכם בנקודות, או הלל מסכם והרב מיקי אומר סיכמת יפה. אני גם אעשה את הדברים. בתחילת הספר יש סקירה של שלושה עשר עיקרי אמונה של הרמב"ם שמחולקים לשלוש קבוצות. בקבוצה הראשונה נמצאים ארבעת העיקרים הראשונים, דהיינו מציאות השם, ייחוד, אחד ולא אחד הכוונה אני לא אומר מה זה אחד כי זה עצמו נתון נתון בדיון בספר, שאינו גוף וקדמותו. ארבעת העיקרים הראשונים. על ארבעת העיקרים הראשונים אומר הרב מיקי אלה הם סברות בעלמא, תרצה תקבל אל תרצה לא תקבל, חבל להשקיע בזה מאמץ וזמן לנסות להבין את הדברים. נעבור הלאה. וודאי וודאי שמי שלא מקבל את עיקריו של הרמב"ם אז לומר שהוא יצא הוציא את עצמו מתוך המסגרת היהודית אי אפשר, כי הרמב"ם סבר את סברתו והחושב העדכני היום חושב את סברתו שלו ולכן לא נוציא אותו החוצה רק בגלל שהסברה שלו שונה מסברת הרמב"ם. אחר כך אנחנו מגיעים לחמשת העיקרים האמצעיים, איסור עבודה זרה, הנבואה, נבואת משה, תורה מן השמיים ונצחיות התורה. אלה חמישה עיקרים שהרב מיקי אומר עליהם הם אכן מסורת ואותם אנחנו מקבלים מכוח מסורת מסיני מפי הגבורה. וארבעת האחרונים, דהיינו השגחה, גמול, שכר ועונש, משיח ותחיית המתים וזה לא ברור אם זה מסורת או לא מסורת. כיוון שכך אז יכול אפשר לבצע בזה התאמות ואפשר גם שאני אדחה את הדברים אם זה לא מסתבר אז כנראה שזה לא מסורת. אני מקווה שעד כאן סיכמתי נכון. מכוח התפיסה הזאת אז הוא מגיע למסקנות הבאות: האחד, ההשגחה הפסיבית של הקדוש ברוך הוא קיימת, דהיינו הוא מודע ויודע את כל מה שקורה. ההשגחה האקטיבית כפי שתואר בהרצאה של הרב משה הייתה בעבר ופסקה ומזה דורות עזב השם את הארץ. הדין של ראש השנה אין דבר כזה, כולנו רואים בעיניים שאין דבר כזה ואני אתייחס לזה בהרחבה בהמשך. ניסים דהיינו חריגה מדרך הטבע זה אפשרי, הם לא מתרחשים ולא רואים אותם אבל הם בהחלט אפשריים. וזה לאור טענה לפיה המושג נס בהגדרתו חייב להיות על טבעי. להגיד נס טבעי זהו אוקסימורון. למה? ואני אומר את הטיעון אני מקווה שאני אומר אותו בצורה מדויקת. אם זה נס פירוש הדבר שלולא הייתה התערבות אלוקית המהלך הטבעי היה מוביל למקום אחר, ומכיוון שהמהלך הטבעי לא הוביל למקום אחר סימן שהמהלך איננו טבעי. לכן נס פירושו אירוע על טבעי בהגדרתו. עד כאן סיכום השיטה של הרב מיקי בספר. סליחה לא לא, יש עוד נקודות נוספות שאני רוצה לומר שרוצה להוסיף, עד כאן מבחינת עיקרי האמונה. עכשיו אני רוצה לדבר על מה שהוא כותב בספר. בספר בעוד תחת שתי כותרות נוספות. הכותרת הבאה זה הכרת האל ומה שמסתעף מהכרתנו, היכולת שלנו להכיר את האל. האחד, אלוהים כפוף ללוגיקה. דבר נוסף, לאדם ואולי זה כנראה הבסיס לכל השיטה של הרב מיקי זה התפיסה של הבחירה החופשית המלאה של האדם. כתוצאה משתי התפיסות הקודמות דהיינו שאלוהים כפוף ללוגיקה וב', לאדם יש בחירה חופשית מלאה, אלוהים איננו יכול לדעת את מה שיבחר האדם בעתיד. האלוקים יכול לדעת אך ורק את מה שנובע מהחוקיות הטבעית כי הוא באמת יודע את כל תנאי ההתחלה, יודע את כל המשוואות ויודע לחשב כל מה שיקרה בעתיד. אבל לדעת דבר שתלוי בבחירה, כיוון שבחירה היא חופשית, הרי שהוא לא יכול לדעת כי אחרת זה סותר את הבחירה החופשית. מכוח המחשבה הזאת טוען הרב מיקי שרוב הדיונים בתחום שנקרא בדרך כלל מחשבת ישראל הם דיונים מיותרים. בדרך כלל השאלות הן מעורפלות, הן חסרות משמעות. אחת הדוגמאות שאני ארחיב בה בהמשך זה תורת התארים השליליים של הרמב"ם, שהרב מיקי כותב עליה דברים חריפים. אם בכל זאת נמצא שאלה שיש לה משמעות והיא לא מעורפלת, הרי שבסך הכל אלה סברות ולא יותר, אין להן על מה שיסמוכו וממילא אין לזה שום נפקא מינא. מה אכפת לי? ולכן אין טעם לעסוק בדבר. אחת הדוגמאות שאולי נזכיר רק כדי שנבין את המטריה, האם יש תכלית לעולם? זו שאלה מצוינת. האם יש תכלית לעולם? מה היא התכלית הזאת לעולם? הרב מיקי אומר בסוף שיש איזו סברה, סברה נוטה לומר שיש, אבל חבל להשקיע בזה זמן בשאלה הזאת. אין לנו ממילא שום כלי להכריע בשאלה הזאת ולכן צריך לעבור לדברים העיקריים שזה עולם ההלכה. זה החלק השני של השיטה של הרב מיקי והחלק השלישי שאני רוצה לתאר כאן זה דברים שתחת הכותרת מתודולוגיה והנחות מוצא. הנחה אחת שגם טענות שמקובלות בצורה גורפת הן לא מעידות בהכרח שיש מסורת ולכן אין שום בעיה לכפור בהן. כפי שאמרתי בהתחלה אין סמכות בעובדות. דבר נוסף לקדמונים חז"ל והראשונים לא היו את הכלים שיש לנו דהיינו את כלי המדע והידע המדעי שיש בידינו ומתוך כך גם אין להניח שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים. אלה ההנחות המתודולוגיות. ולאחר שתיארתי את השיטה בספר אני מבקש אולי לתת עוד איזשהו משפט אחד שאולי בעיניי זו המוטיבציה המרכזית של הספר. למה הספר הזה נכתב? הספר הזה נכתב כפי שאני לא יודע, אני לא יכול להיכנס לראש של הרב מיקי אבל כפי שזה הרושם שאני מקבל כקורא, הספר הזה נכתב על מנת לגאול את האדם המיוסר או בלשון ימינו הייתי אומר להוציא אותו מהארון. הן האדם שבתוך תוכו הוא בעצם לא מקבל נתחים גדולים מאוד מתוך מה שנקרא מחשבת ישראל המקובלת ועקרונות האמונה, הוא לא מעז לומר אפילו לעצמו שהוא לא מקבל את הדברים הללו בגלל שהוא חושב שבזה הוא יפקיע את עצמו מהתחום הלגיטימי ביהדות, בא הספר הזה לגאול אותו מן המצר, להוציא אותו מהארון, לאפשר לו לצאת החוצה ולהגיד אני יהודי עם כל מה שאני מאמין ועם כל מה שאני לא מאמין ואף אחד לא יכול להגיד לי אם אני כן יהודי או לא יהודי או יהודי טוב או יהודי לא טוב. זה נדמה לי זה רוח הדברים שזאת הקריאה אולי המרכזית שיש שם בספר. בגלל שזאת הקריאה המרכזית אז הרב מיקי לא מנסה לשמור על שפה עדינה. הוא משתמש בשפה שהיא הייתי קורא לה שפה שבמידה רבה פובליציסטית ולא הגותית וכפי שאנחנו נראה את הדברים בהמשך. את הביקורת שלי אני מבקש לחלק לשלוש נקודות. הנקודה הראשונה. ההחלטה מהי מסורת, אלו דברים מבוססים על מסורת מסיני ואלו דברים הם לא מבוססים על מסורת מסיני, היא החלטה שרירותית שאני לא יודע למצוא את הכלי שבאמצעותו הרב מיכי משרטט את הגבול ויודע להחליט מה נקרא מסורת ומה לא נקרא מסורת, וכל דבר אני ארחיב בהמשך. נקודה שנייה, זלזול אינטלקטואלי בגדולים. עכשיו, כדי שאני לא אשמע ככה כפי שזה נשמע במשפט הזה, אז אני רוצה קצת להרחיב ולהסביר למה אני מתכוון. הגדולים לא צריכים את ההגנה שלי. הרב אשר וייס בשיעורים ההלכתיים שלו, כשהוא בא ליישב איזה קצות תמוה, אז הוא נוהג לומר, שמעתי את זה ממנו כמה פעמים, שאת הקצות, הקצות לא צריך אותי, ככה הוא אומר. הקצות מסתדר מצוין בלעדיי. אני לא צריך להילחם את מלחמתו של הקצות כדי להגן עליו מפני הקושיות. אבל אני רוצה ללמוד, אז אני רוצה להבין. כשאני אומר זלזול בגדולים, נדמה לי שיש פה בעצם במידה רבה הפסד של המזלזל. הזלזול גורם לדחייה מהירה מדי של טיעונים ואמירות של חז"ל ושל ראשונים, בזמן שאם היה קצת פחות זלזול, אפשר היה להתעמק מחדש בדבריהם ולמצוא את הרעיון העמוק שנמצא בדבריהם, כך שלמעשה המזלזל הוא עצמו המפסיד ולא המרוויח. הוא קופץ למסקנות נמהרות מדי. בהמשך אני מבקש להראות אילו טעויות נובעות מן הזלזול הזה. הנקודה השלישית שאני מבקש, ולשם למעשה אני חותר, היא הטענה שהתיאולוגיה הרזה שהרב מיכי מציע לפנינו היא מחליפה לא תיאוריה שמנה, אלא היא מחליפה תיאולוגיה עמוקה, וזה הבדל גדול מאוד. יחד עם הדיאטה, דיאטת כסח הייתי קורא לזה ככה בלשון פחות אקדמית, שעורך הרב מיכי לתיאולוגיה היהודית, הוא למעשה במידה רבה השיל מעליה את כל העומק והשאיר תיאולוגיה שמשאירה דבר שהוא בעיניי רדוד למדי, כפי שאני אבקש להראות בהמשך. ועכשיו אני מבקש לפרט את הדברים. כמה זמן יש לי? רבע שעה. אוקיי. טוב. אני אדלג קצת. אולי אני אתחיל עם ה, אני אדלג על נושא הגבול בין מסורת, איך אני יודע מה מסורת ומה לא מסורת, אני אדלג על זה. אני אלך לנקודה של הזלזול שעליה דיברתי קודם. אני מבקש בדף שחילקתי לפניכם, תשימו לב למקור הראשון. הרב מיכי עוסק כאן, וזה צילום מתוך הספר, בתורת התארים השליליים של הרמב"ם. הוא מביא את הדיון בתורת התארים השליליים כדוגמה לדיון תמוה, כך הוא קורא לזה, תכף אנחנו נקרא בפנים. וההשוואה של מידה כדי שנבין את מידת התמיהה שיש בדיון הזה, הרב מיכי משווה את הדיון הזה של הרמב"ם לדיון אחר שתכף אנחנו נקרא כאן, שעליו הוא אומר דברים חריפים פי כמה, אבל דון מינה וביה כבאתרא. אולי נאמר שתי מילים על תורת התארים השליליים למי שלא לגמרי מצוי בעניין. לא יודע אם יש פה כאלו, אבל אולי בכל זאת. תורת התארים השליליים תופסת נתח רחב מאוד בחלק הראשון של מורה נבוכים, החל מפרק נ"א ואילך של החלק הראשון של המורה, ששם הרמב"ם טוען שאנחנו לא יכולים לתאר את האלוקים בשום תיאור פוזיטיבי. אנחנו לא יכולים להגיד עליו לא שהוא רחמן, ולא שהוא יודע, ולא שהוא בעל כוחות. תכף אני אגע בשאלה למה. והוא מרחיב בדבר לאורך פרקים רבים. כל מה שאנחנו יכולים להגיד. בוודאי ובוודאי שהוא לא אכזר, זה ברור, כי גם אכזריות לטעון עליו טענה זה תואר חיובי, אז בוודאי שאני שולל ממנו באותה מידה בדיוק. לא בגלל שאכזריות זה דבר שלילי ורחמנות זה דבר חיובי, אלא בגלל שעקרונית אני לא יכול לטעון שום טיעון חיובי על האלוקים. זאת תורת התארים השליליים שהרמב"ם באמת כפי שאמרתי מרחיב בה ורואה בה דבר עקרוני ביותר. אולי טוב נדלג על זה. אני עכשיו רוצה לקרוא את הקטע בספר אין אדם שליט ברוח על העניין הזה. אני די מופתע שואל הלל משלילתך הפסקנית במיוחד לאור העובדה שהזכרת שכל כך הרבה נאמר ונכתב על תורת התארים השליליים. אבל הלל עונה לו הרב מיקי הרי זה מה שאני מנסה להסביר לך כאן הדיון הזה הוא דוגמה לדיונים תמהוניים רבים המתנהלים בעולמה של מחשבת ישראל. דוגמה אופיינית נוספת לסוג דיון תמהוני כזה ניתן למצוא בכמה מחיבוריהן של פמיניסטיות דתיות יהודיות ונוצריות. ודווקא הרב מיקי מעיד על עצמו בתוך הספר שדווקא הוא כן פמיניסט אבל הוא לא מדבר על הפמיניסטיות אלא על הדיונים שלהן על הדיון המסוים הזה שמציעות תיאולוגיה שבמסגרתה האלוהות מוצגת במטאפורות נשיות. עכשיו שימו לב זהו שילוב מרתק של נונסנס דהיינו אוסף מילים ללא משמעות המאפיין חיבורים בתחום המגדר עם נונסנס המאפיין את העיסוק בתיאולוגיה מטפיזית. מהי בכלל המשמעות וכולי וכולי וכולי. דון מיניה ודון באתרא הדיון על התארים השליליים הוא בבחינת נונסנס. טוב. כשמדברים על הרמב"ם קשה מאוד מאוד מאוד להאשים אותו בזה שהוא לא יודע לוגיקה. אפשר להאשים אותו שהמדע שהוא ידע היה אנכרוניסטי לחלוטין, לא נכון, מעוות, אפשר להאשים אותו שכל ההוכחות שהוא בונה על הפיזיקה ואסטרונומיה של זמנו למציאות האלוקים ממילא אינן תקפות כי הפיזיקה הזאת היא לא נכונה, אבל להאשים את הרמב"ם בבעיות בלוגיקה זה נראה לי קצת קשה. ובהמשך אני רוצה להראות איפה באמת הרב מיקי מאשים את הרמב"ם בבעיות לוגיות חמורות. כתוצאה מהזלזול אני רוצה לטעון שנובעות טעויות. הטעות האחת שאני אזכיר אותה בקצרה זה בעניין תורת התארים השליליים. הרב מיקי כותב ככה כבדרך אגב שלמה באמת בתשובה לשאלתו של השואל של הלל שם למה באמת הרמב"ם היה כל כך חשוב לו לדבר על תארים שליליים אז הוא כותב כי בוודאי אנחנו הרי לא יכולים לתפוס את האלוקים אם לא יכולים לתפוס את האלוקים אנחנו לא יכולים לתפוס אותו על שום בסיס השוואה לשום דבר אחר ממילא אנחנו לא יכולים לתאר אותו בתארים חיוביים ולכן הוא גם מתלונן על כך מה הבעיה להגיד שכל מה שהוא עושה כאן בעולם מעיד על רחמנותו למה מה כל כך קשה להגיד תארים חיוביים וזה אני אומר רק ככוכבית שזה הרמב"ם מסכים שבוודאי תואר חיובי מסוג זה אפשר לומר זה נקרא תארי פעולות לתאר אותו מצד פעולותיו בוודאי ובוודאי שאפשר גם בתואר חיובי הרמב"ם כותב כך במפורש. אבל מה שאני רוצה להעיר שזאת לא הסיבה המרכזית לכך שהרמב"ם בונה את תורת התארים השליליים שלו. הרמב"ם בונה את תורת התארים השליליים שלו בעקבות מה שהרב מיקי קרא קודם דיון ריק בשאלה מה זה אחדות מה זה אחדות השם. כאשר הרמב"ם מדבר על אחדות השם ומסביר לנו ומתעמק בנקודה ומסביר שהאחדות הזאת פירושה אחדות מכל היבט וכל כיוון שאני יכול לבחון את הבעיה הרי שמהכיוון הזה עצם המושג תואר יוצר שניות זה הנימוק המרכזי שהרמב"ם בגללו מפתח את כל תורת התארים השליליים ולא מה שכותב הרב מיקי שאולי זה נכון כסעיף נוסף לעניין כיהודה ועוד לקרא אבל זה לא הנקודה המרכזית. זה טעות שהיא לא אומנם לא קריטית לטיעונים בספר אבל זה מצביע על כך שלפעמים ככה מניחים הנחות וממשיכים הלאה מתוך אולי איזשהו כפי שקראתי לזה קודם זלזול אני לא יודע אם המילה זלזול היא לחלוטין מתאימה אבל יש בזה משהו. ואני מבקש עכשיו להגיע לדוגמה המרכזית למה אני קורא זלזול בלוגיקה של הרמב"ם בפרק ג' בדף שלפניכם. בפרק ג' מהלכות תשובה הלכות א'-ב' מופיעות שתי הלכות הכי קשות בכל משנה תורה בעיניי. קשות ביותר. אני אקרא את הדברים ואת הקושי הרב מיקי מטיב לתאר בספר. כל אחד ואחד מבני אדם יש לו זכויות ועוונות. אני חושב שהדברים נהירים ומוכרים לכולם. מי שזכויותיו יתירות על עוונותיו צדיק, מי שעוונותיו יתירות על זכויותיו רשע, מחצה למחצה בינוני. וכן המדינה אני מדלג, וכן כל העולם, וכן המדינה אם יהיו זכויות כל יושביה מרובות על עוונותיהן הרי זו צדקת ואם עוונותיהם מרובים הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו. הפרט המדינה וכל העולם כולו. ועכשיו מגיעה הנקודה המרכזית. אדם שעוונותיו מרובים על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו. וכן מדינה אני מדלג שעוונותיה מרובים מיד היא אובדת. וכן כל העולם כולו אם היו עוונותיהם מרובים מזכויותיהם מיד הם נשחתים. שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם וכולי. פלא גדול. עכשיו אני קופץ לקרוא מתוך כאן את ההערה שמאיר הרב מיקי על הרמב"ם. הוא כותב ככה. דומה לי אני מתחיל מהשורה השנייה של מקור שלישי בדף כאן, דומה לי שבדיקה עובדתית תעלה שמספר המתים או התמוטטויות של אנשים ערים ומדינות סביב ראש השנה לא גבוה יותר סטטיסטית לעומת ימים אחרים בשנה. כעת זאת אומרת בעיניים אנחנו רואים שזה לא נכון. בראש השנה עושים דין. אם עושים דין אז לפחות היה קבוצה שלמה של אנשים שתימצא רשעה. למה הם לא למה אנחנו לא רואים עלייה בגרף המתים למחרת ראש השנה? שאלה מצוינת. מוסיף הרב מיקי בהמשך. יש שנתלים בכך שבהמשך אותה הלכה הרמב"ם כותב שאף אחד לא יכול לדעת את חשבונותיו של הקדוש ברוך הוא ואיך הוא משקלל את העוונות והזכויות אני לא אקרא בפנים כל אחד יכול לקרוא את זה למעלה בציטוט מהרמב"ם. וכאן שואל אותו הלל, נו זה באמת תשובה טובה לא? ואומר לו הרב מיקי אבל זהו הסבר מוזר מאוד. בכלל השימוש במונח מוזר מאוד וספקולטיבי רווח בספר הזה לכן אני קראתי לזה ספר פובליציסטי. ספר פובליציסטי נועד לשכנע את הקורא לא רק באמצעים לוגיים אלא גם באמצעים אמוציונליים. השימוש במוזרויות זה מעיד על זה סוג של שימוש אמוציונלי שאין לו לפי דעתי מקום בספר הגות, יש לו מקום בכתיבה פובליציסטית. אבל למה זה כל כך מוזר? שכדי יהיה החשבון אשר יהיה טוב אני לא אקרא אני אגיד בעל פה כי זמננו קצר. הטענה מה זה משנה מה החשבון שיהיה חשבון של הכי מוזר בעולם אבל יש נוסחה. הנוסחה הזאת צריכה להוציא בסופו של דבר יותר רשעים בראש השנה אז למה הם לא מתים מיד? עד כאן השאלה ושאלה מצוינת. לכן אמרתי שזה אחד הרמב"מים הכי קשים בכל משנה תורה. אבל אני רגיל שכשיש קושיות ברמב"ם בדרך כלל מנסים לתרץ אותם ולא להגיד טוב נו תגידו לי זה רציני זה ובואו נלך הלאה. ואני מבקש קצת וההלכה הזאת בעיניי דוגמה מובהקת. ולמה? כשהרמב"ם מדבר על עניינים אחרים במחשבה, כשהרמב"ם מדבר על תחיית המתים ואנחנו יודעים שהאשימו את הרמב"ם שהוא לא האמין בתחיית המתים הוא ככה היה נראה כאילו דוחף את זה שם בסוף י"ג עיקרים רק כדי שלא יגידו עליו משהו והרמב"ם קם על רגליו האחוריות וכתב איגרת שלמה כדי להצדיק את עצמו ולהגיד אל תגידו עלי שאני לא מאמין כי אני כן מאמין בזה. אבל מי שיגיד שהרמב"ם באמת באמת לא האמין בתחיית המתים אני מבין מה אילץ אותו לכתוב משהו שהוא לא מאמין בו. למה? כי בחז"ל זה פשוט שיש תחיית המתים. אלו ברירה זה נמצא בחז"ל אז אלו ברירה הוא צריך לכתוב את זה. אני חושב שהוא באמת האמין בזה אבל אבל לא זאת הנקודה. אני מבין מה אילץ אותו לכתוב דבר שהוא לא מאמין בו. אבל אני לא מבין. שתי דקות אז אני רק אעשה רק את זה אני חייב לומר. אבל לא כתוב בשום מקום בחז"ל בשום מקום אין מקור אחד בחז"ל או באיזשהו מקור קדום שהרשע מיד מת ברשעו. כתוב שנכתבים לאלתר לחיים טובים או למיתה אבל לא כתוב שהוא מיד מת לא כתוב בשום מקום. אין דבר כזה. הרמב"ם גרס דברים יותר מפורשים, אם זה לא כל כך מצא חן בעיני המעתיק הידיים השתדלו לא לכתוב. מי הרשה לך לכתוב את זה? כל אדם שחי בימיו של הרמב"ם וקרא את זה, רואה שיש שם בעיה. השאלה שהרב מיקי שואל, לא צריך ללמוד בשביל זה פיזיקה מודרנית, גם לא לוגיקה אריסטוטלית, אפילו לא לוגיקה אריסטוטלית. זה דבר פשוט, כל אדם בר דעת צריך לשאול את השאלה הזאת. לא יכול להיות שהרמב"ם כתב דבר כזה בלי אילוץ, וזו הנקודה העיקרית שאני רוצה להדגיש. אין שום אילוץ שהילץ את הרמב"ם לכתוב את זה והוא כתב את זה. אני בטוח שכל קושיה אחרת ברמב"ם בשאר המקומות, בשאר ספרו, בשאר ספרי משנה תורה, הרב מיקי היה משקיע מאמץ הרבה יותר גדול והוא עושה את זה כדי ליישב רמב"מים תמוהים. זה רמב"ם קשה שצריך ליישב אותו. יש לי מה להגיד על הרמב"ם, אין כאן המקום. אני אסיים כיוון שזמני תם. אני רק אסיים ואני אשאל שאלה, אשאיר אותה פתוחה. התחושה שהייתה לי מקריאת הספר שאני לא הצלחתי להבין למה הרב מיקי לא עושה את האקסטרה מייל האחרון ואומר גם מה שכתוב בתנ"ך לא נכון, אין השגחה לא היום ולא פעם, אין שום טעם לקיים מצוות. הרי האלוקים לא מעניין אותו בכלל אם אנחנו עושים את זה כן או לא, שכר ועונש ממילא לא נקבל. עולם הבא, זו סברא שיכולה להיות סברא אפילו טובה, אבל סברא בעלמא. אז על מה אנחנו מתייגעים? או לפחות תפילה תגיד שאנחנו לא צריכים להתפלל. למה להתפלפל פלפולים שמתאימים לאותם דתיי ארון שהרב מיקי מנסה לחלץ אותם ממנו וטוען כנגדם שהם מתפלפלים פלפולים אפולוגטיים רק כדי להצדיק את העובדה שהם מאמינים באמונות סותרות? הרבה יותר פשוט, במקום להתפלפל על השאלה מה פתאום האלוקים החליט שהוא מפסיק להשגיח, אז תגיד שאין השגחה ונגמר הסיפור. במקום להתפלפל על השאלה למה אני מתפלל בגלל שזה לא הצלחתי להבין, למעשה מה שהרב מיקי כותב, למה מתפללים? הוא נותן שתי תשובות. א', שאלה טובה. ב', התשובה השנייה, אולי בכל זאת יקרה פעם איזה שהוא נס אז כדאי לנסות. נו, אז לך עוד מייל אחד קטן, את המייל האחרון, ונגמר הסיפור. עד כאן, תודה רבה.