פרק שמיני של יומא – שיעור 11

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. טוב, אנחנו בעצם בסוגיה של חיוב קטנים. דיברנו על חיוב נשים, יש חיוב קטנים. לגבי קטנים באופן כללי בהלכה, יש שלושה אספקטים שאפשר לדון בהם. יש את דין חינוך, יש את האיסור של ספייה, ספיית איסור לקטן בידיים, בסוגיה ביבמות, ויש את דין קטן אוכל נבלות, בית דין מצווים להפרישו. הדין השלישי להלכה אנחנו פוסקים שאין בית דין מצווים להפרישו. זאת אומרת, אם קטן עושה עבירה כלשהי, אז אנחנו לא חייבים להפריש אותו להלכה. אז מה שנשאר לנו בעצם לדון זה בעיקר שני הדינים האחרים: דין חינוך ודין ספייה בידיים. אני אתעסק בעיקר בדין חינוך ובסוף אני אגיע בקצרה גם לאיסור ספייה בידיים. טוב, באופן עקרוני רק צריך לדעת שדין חינוך זה דין דרבנן, מפורש בכמה סוגיות. זה רק דין דרבנן. זה חל רק מגיל מסוים, גיל חינוך. עד מתי זה חל? הערתי על זה קצת בפעם הקודמת, אמרתי שיכול להיות שזה חל עד סוף החיים באופן עקרוני, רק שמשעה שהילד גדל אז דין חינוך פשוט נבלע בחיוב העצמי שיש לקטן במצוות, ולכן אין מה לדבר על זה שהוא עושה את זה מדין חינוך. הנפקא מינה היא בקטן שגדל נגיד באמצע ספירת העומר או באמצע יום כיפור והוא ממשיך, יכול להיות שהוא יכול להמשיך לצום מדין חינוך גם אם הוא לא חייב מעיקר הדין, או להמשיך לספור גם מדין חינוך למרות שהוא גדול, כי פה במקרה הזה אין עליו את החיוב הרגיל, אז הוא לא מאפיל, כן, הוא לא בולע את החיוב מדין חינוך. מעבר לזה יש דין ושננתם לבניך שזה לגבי תלמוד תורה ובפשטות זה דין דאורייתא, ללמד את הקטנים תורה. דין חינוך הוא דין דרבנן, אבל ושננתם זה דין דאורייתא. לגבי הגיל, גיל חינוך, יש על זה ויכוחים. יש כאלה שרוצים לומר שזה כבן שש שבע, זאת אומרת איזשהו גיל אוניברסלי, אם כי לא ברור מהו. אחרים אומרים שזה תלוי במצווה, תלוי בקטן, כמה הבנה יש לו, מה נדרש כדי להבין את או לקיים את המצווה הרלוונטית. נדבר על זה עוד קצת בהקשר של החינוך. הדין השני, דין ספייה בידיים, איסור ספייה בידיים, הוא איסור דאורייתא. לומדים את זה מדם, טומאה ושרצים, שלושה פסוקים שבהם כתוב לא תאכלו ואנחנו דורשים מזה לא תאכילום. לא תאכלו לא תאכילום, שלא להאכיל את האיסור לקטן בידיים. כיוון שזו דרשה ובפשטות זה איסור דאורייתא, אם כי תרומת הדשן סובר שזה כנראה מדרבנן כחלק מדין חינוך. אולי בשלושת הדברים האלה לא אבל בשאר ההלכות זה דין דרבנן. אבל לרוב השיטות איסור להאכיל קטן בידיים, לספות לקטן בידיים איסור, הוא איסור דאורייתא. אוקיי, יש על זה כל מיני ויכוחים אם זה קיים על עשה, קיים על לאו, על מצוות התלויות בזמן וכולי. אז נדבר על זה קצת. נתחיל עם דין חינוך. שנייה אחת. אני אשתף את המסך רגע. אני חוזר רגע לסוגיה בסוכה שראינו בהקשר של נשים. אז המשנה אומרת נשים עבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. כן, אז הקטנים שפטורים זה קטן שצריך לאמו, אבל קטן שאינו צריך לאמו חייב, וזה לכאורה הקריאה הפשוטה. מנהני מילי? זאת אומרת, הלשון של קטנים בלי סייג לכאורה אומרת שכל הקטנים פטורים מן הסוכה, אבל מההגד לסייפא נראה שמדובר רק בקטן שאינו צריך לאמו. הגמרא שם אומרת מנהני מילי דתנו רבנן האזרח זה אזרח, האזרח להוציא את הנשים, כל לרבות את הקטנים. כן, זה מה שראינו בפעם הקודמת, דיברנו על הנשים, עכשיו אני רוצה לדבר על הקטנים. אז בעצם יש פה ריבוי של הקטנים, שהקטנים חייבים, אם כי זה רק בקטן שאינו צריך לאמו לפי המשנה. אז אומרת הגמרא שם אמר מר כל לרבות את הקטנים והתנן נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה, קשה מהרישא. אומרת הגמרא לא קשיא, כאן בקטן. כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך. שואלת הגמרא: קטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא? אז מה זה לימוד מפסוק כל לרבות את הקטנים? הרי זה החיוב של חינוך הוא רק חיוב דרבנן. אומרת הגמרא: מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא. נכון, זה דין דרבנן והפסוק זה רק אסמכתא. וזה מצטרף בצורה מעניינת לדיון שראינו לגבי נשים. כי לגבי נשים האזרח גם כן היה דיון בגמרא אם זה דין שנלמד מהפסוק או שזה אסמכתא. עכשיו אם אנחנו רואים שלגבי קטנים זה אסמכתא, אז עוד יותר מתחזקת האפשרות להגיד שגם האזרח להוציא את הנשים וגם הכל לרבות את הקטנים, שניהם זה רק אסמכתא. זה בעצם רק להלביש את הדינים שמופיעים במשנה על פסוק, אבל זה לא באמת נלמד מהפסוק הזה, אלא אנחנו לוקחים את הפסוק הזה ומלבישים עליו את כל הדינים. אם הסיפא שלו היא בבירור אסמכתא, אז יותר קל להגיד שגם הרישא היא אסמכתא. זה רק הערה בסוגריים. לענייננו אבל אם נחזור ללשון המשנה, אז עכשיו תראו שזה נקרא בצורה שונה. כי המשנה אומרת נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. אנחנו חשבנו קטנים שצריכים לאמם. קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, אבל עכשיו זה לא נכון. נשים ועבדים וקטנים, כל הקטנים פטורים מן הסוכה. פטורים מן הסוכה מדין דאורייתא. כל אלה פטורים מן הסוכה מדין דאורייתא. קטן שאינו צריך לאמו חייב מדרבנן. זאת אומרת הקטנים שמופיעים בהתחלה זה לא קטנים שצריכים לאמם. הפטור של קטנים מהסוכה הוא פטור כללי. קטנים פטורים מן הסוכה לגמרי. קטן שאינו צריך לאמו הוא חייב מדין חינוך מדרבנן. זה הכל. אבל הקטן שבהתחלה זה כל קטן, לא רק הקטן שצריך לאמו. ואז הגמרא מתחילה לדון. אפשר שאלה?

[Speaker C] כן, כן. האם קטן שאינו צריך לאמו, הגדר הזה זה כמו גדר של קטן שהגיע לחינוך? זה פשוט להגיד את אותו דבר בשתי צורות שונות?

[הרב מיכאל אברהם] זה המשפט הבא שלי. זה תלוי בשאלה שאמרתי למעלה מה זה גיל חינוך, מה זה הגיע לחינוך. אתה מניח שהגיע לחינוך יש איזה שהוא גיל אוניברסלי כזה שזה נקרא הגיע לחינוך ואז אתה שואל רגע, אז מה הקשר בין הגיל האוניברסלי ההוא לבין הגדר הספציפי שנותנים כאן. אבל בהחלט ייתכן שהגיע לחינוך זה תלוי מצווה. בכל מצווה תלוי בהקשר. עכשיו בסוכה הגיע לחינוך זה כשהוא לא צריך לאמו. למה? כי אם הוא צריך לאמו הוא צריך ללון איתה, הוא לא יכול ללון בסוכה. אז ספציפית לגבי מצוות סוכה הקריטריון של הגיע לחינוך זה מתי שהוא מפסיק להיות צריך לאמו. ואז השאלה לא עולה. לפי אותם אלה שאומרים שזה גיל אוניברסלי, אז באמת צריך לומר שזה פחות או יותר הגיל האוניברסלי, אבל זה מאוד קשה. כי הגילים האלה מופיעים במקומות אחרים בראייה אנחנו רואים שזה קטן שיכול ללכת ברגל, תחילת מסכת מועד קטן חגיגה, סליחה, תחילת חגיגה, אז זה קטן שיכול ללכת ברגל. זה גם כן בדיוק אותו גיל במקרה, כל הקריטריונים האלה יוצאים אותו גיל. זאת שיטה בלתי סבירה. זאת אומרת השיטה ההסבר הפשוט כשרואים את המכלול של הגמרא, אז די ברור שזה הכל תלוי בכל מצווה יש גיל רלוונטי לה. כשהקטן בשל, מבין את משמעות המצווה, יודע, יכול לקיים אותה מבחינת היכולות והבשלות שלו, ואז הוא הגיע לחינוך. ואז באמת הגמרא מתחילה לדון מה זה גיל חינוך. קטן שאינו צריך לאמו היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו? אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה ואין אמו מקנחתו. רבי אומר: כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. אימא גדולים נמי קרו? אלא כל שניעור ואינו קורא אימא אימא. כל שניעור, לא ניעור משנתו כן, ואינו קורא אימא אימא. טוב בכל אופן לענייננו זה רק ניסיון להגדיר את המושג צריך לאמו, מה שמחזק עוד יותר את מה שאמרתי קודם לדורון שבעצם מדובר פה בהתאמה ספציפית למצוות סוכה. זה לא ניסיון להגדיר איזה שהוא גיל אוניברסלי אלא השאלה היא מה לגבי מצוות סוכה מה חשוב? חשוב שהוא לא צריך לאמו באופן כללי או רק שהוא ניעור או כשמקנחתו, מה בדיוק הקריטריון וזה הכל קריטריונים שהם רלוונטיים ללינה או למגורים בסוכה. באותה מסכת סוכה בדף ב' עמוד ב' יש עוד סוגיה שעוסקת בדין חינוך. אמר רבי יהודה: מעשה בהלני המלכה בלוד שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה והיו זקנים נכנסים ויוצאים לשם ולא אמרו לה דבר. כן, זה קושיה על מי שאומר שסוכה כשרה זה עד עשרים אמה, כי אצל הלני המלכה הסוכה היתה למעלה מעשרים אמה והזקנים לא העירו לה על זה. אמרו לו: משם ראיה? אישה היתה ופטורה מן הסוכה. אישה הייתה ופטורה מן הסוכה. אמר להן: והלא שבעה בנים היו לה, הוו לה. ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. קודם כל היו לה בנים, וחוץ מזה את כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. אז עדיין עולה השאלה למה לא העירו לה? כנראה שסוכה יכולה להיות גבוהה למעלה מעשרים אמה. שואלת הגמרא: למה לי למתני ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים? הכי קאמר להו: כי תימרו בנים קטנים היו, וקטנים פטורים מן הסוכה, כיון דשבעה הוו, אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו. כן, היו לה שבעה בנים, אחד מהם לפחות כבר בטוח נמצא בגיל שהוא לא צריך לאמו. אז אחד שלא צריך לאמו הרי חייב בסוכה. וכי תימרו קטן שאינו צריך לאמו מדרבנן הוא דמיחייב, ואי בדרבנן לא משגחה, תא שמע: ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. לכן היה צריך את התוספת הזאת של כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים, כי יש דין דרבנן של חינוך בקטן שלא צריך לאמו, ואת זה היא עשתה על פי חכמים. עכשיו, אז רואים פה בגמרא בשתי הסוגיות האלה בסוכה, שדין חינוך הוא דין דרבנן, והוא קיים מאיזשהו גיל מסוים, כנראה גיל שספציפי לכל מצווה. אוקיי, זה מה שלמדנו בינתיים. מה משמעותו של הדין דרבנן הזה? אז כאן, יש על זה אריכות בקהילות יעקב. אני אעלה את הקובץ עם הקהילות יעקב גם כן לאתר, איפה שאני שם את הסיכום של השיעור, ואז אתם תוכלו לקרוא בפנים. כאן אני לא אכנס לפרטים שלו, אני רק אסכם. הוא מביא שם מחלוקת רש"י ותוספות, דברים מפורסמים לגבי החיוב של חינוך. רש"י אומר, התפיסה הפשוטה, שזה חיוב על האבא לחנך את בנו, להרגיל אותו לקיים מצוות. חינוך, מה שאנחנו מבינים היום. לפי תוספות, זה חיוב על הבן עצמו מדרבנן במצוות. זאת אומרת, דין חינוך שאנחנו מדברים עליו כאן, זה בעצם שקטנים חייבים מדרבנן לקיים מצוות. זה נקרא דין חינוך. אני חושב שהמונח חינוך שבו משתמשים פה משמש בשתי משמעויות שונות. אצל רש"י חינוך זה כמו בעברית של היום, לחנך מישהו, ללמד אותו, להרגיל אותו לקיום מצוות כשהוא יהיה גדול. אצל תוספות המושג חינוך פירושו כמו חנוכת המזבח. התחלה. זאת אומרת, תוספות שאומר שקטן חייב במצוות מדרבנן, זאת המשמעות של דין חינוך, הכוונה שכמו שאנחנו מחנכים את המזבח, מתחילים את השימוש במזבח, זה נקרא לחנך או לחנוך את המזבח, אז גם בחינוך של קטנים זה בעצם התחלת קיום המצוות שלהם. משעה שהם הגיעו לגיל חינוך, משעה שהם מתחילים להבין, הם בעצם מתחילים להיות חייבים ממש במצוות מדרבנן. אבל חייבים ממש במצוות. והחיוב ההתחלתי הזה נקרא דין חינוך. זאת אומרת, זה כמו חנוכת המזבח, כן? זה לא החינוך במובן של להרגיל או ללמד כמו בעברית שלנו היום. יש שאלה שהקהילות יעקב שואל, לפי תוספות, אז הרי יש גמרא במסכת נזיר בדף כ"ח. הגמרא דנה שם מי חייב לחנך את הבן, האבא או האמא. זאת אומרת, האם זה רק האבא או גם האמא? אומר הקהילות יעקב, לפי תוספות השאלה לא מובנת. הרי לפי תוספות חיוב חינוך בכלל לא מוטל על האבא או על האמא. זה חיוב מדרבנן על הקטן לקיים מצוות מדרבנן. אחת ההשלכות למה תוספות אומר את זה, כי תוספות מראה בסוגיה בברכות בדף מ"ח, שם בדף כ' ובדף מ"ח, סתירה ביניהם, רש"י ותוספות וכולי. יש גם במגילה איזה רש"י על זה. על כל פנים, משתמע מהגמרא שהקטן, כיוון שהוא חייב מדרבנן, יכול להוציא ידי חובה בברכת המזון מישהו שחייב מדרבנן בברכת המזון, שלא אכל כדי שביעה או שהוא חייב רק מדרבנן. על זה שואל התוספות: אבל הרי הקטן לא חייב גם מדרבנן. לפי רש"י זו חובה על ההורים לחנך את הקטן. לא חיוב על הקטן עצמו. אז מה שייך שהקטן עצמו יוציא ידי חובה מישהו אחר שחייב מדרבנן? מכאן מוכיח התוספות שיש חיוב על הקטן עצמו. הקטן עצמו חייב במצוות מדרבנן. על זה שואל הקהילות יעקב מהגמרא בנזיר. והגמרא בנזיר אומרת, דנה בשאלה אם יש חיוב גם על האמא או רק על האבא. ואם זה חיוב על הקטן, אז מה כל הדיון הזה מתחיל? אין בכלל חיוב על ההורים, זה חיוב על הקטן. הקהילות יעקב וזה דבר פשוט בסך הכל רואים את זה בעוד גמרות, שגם לפי תוספות ברור שיש חיוב על האבא, או על האמא כן, אבל תלוי במחלוקת שם בנזיר. ויש חיוב על ההורים, חוץ מאשר החיוב על הקטן לקיים מצוות מדרבנן, הטילו גם חיוב על ההורים לדאוג לזה שהוא יקיים את חובותיו. מה הרעיון מאחורי זה? מי שהזכרתי את זה באחד השיעורים הקודמים, הזכרתי אני חושב את החינוך לגבי מצוות הקהל, שהחינוך אומר שהמצווה הזאת נראה בבירור מלשונו שהמצווה הזאת מוטלת על הציבור. לכן גם אנשים, נשים וטף, כולם חייבים כי הם חלק מהציבור. ועל זה אומר החינוך ואם רוב הציבור מגיע לירושלים, אז יש דין רובו ככולו, ומקיימים את מצוות הקהל על ידי הרוב, גם אם חלק נשארו בבית. אבל, אומר החינוך, אותם אלה שנשארו בבית ביטלו את העשה הזה. אז שאלתי, איך יכול להיות עשה שמצד אחד הוא מקויים ומצד שני יש מישהו שביטל אותו? אם מה נפשך, אם הציבור הוא זה שמחויב בעשה הזה, אז הציבור קיים אותו, אז למה להגיד שהיחיד שלא הגיע ביטל את העשה, הוא בכלל לא מחויב, הציבור מחויב. ואם אני אומר שהיחיד מחויב, אז היחיד ביטל את העשה, זה לא נכון לומר שהעשה קיים על ידי הרוב. מי שהיה שמה קיים, מי שלא היה שמה לא קיים. זאת אומרת מהחינוך ברור שאם רוב הציבור מגיע, אז הציבור קיים את העשה, הגורם שמחויב בעשה הזה זה הציבור. אז עולה השאלה, אז למה היחיד שנשאר בבית ולא הגיע ביטל את העשה הזה? אז הסברתי, אני חושב שהזכרתי את זה באחד השיעורים הקודמים. הטענה היא ש, לדעתי, שבכל המצוות הציבוריות מה שקורה הרי קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. זאת אומרת אם אתה מטיל חיוב על אוסף של אנשים, זה הדרך הבדוקה לוודא שהוא לא יתקיים אף פעם. כל אחד אומר כן, כן, הציבור חייב. מה זה קשור אליי? אני אשאר בבית. הציבור באופן כללי חייב. אוקיי? ואז אף אחד לא יקיים את זה. מה עושה התורה? אז התורה אומרת תראו, החיוב הוא חיוב על הציבור, אבל אני מטילה אחריות על כל יחיד לדאוג לזה שהציבור יקיים את חובתו. איפה זה בא לידי ביטוי? הציבור אם הוא עושה את מה שהוא עושה הוא קיים מצוות עשה. אתה היחיד לא הגעת לירושלים, לא תרמת את חלקך לזה שהציבור יקיים את חובתו, אתה ביטלת את העשה הזה. זאת אומרת במצוות שמוטלות על הציבור יש שני פנים. יש את החובה, את מי שמחויב ומקיים את המצווה, ויש מישהו שיכול לקיים את המצווה כחלק מהציבור, אבל בתור פרט הוא יכול לבטל את המצווה. זאת אומרת אם הוא לא עושה את מה שמוטל עליו כך שבעצם אם כולם היו נוהגים כמוהו, הציבור כולו לא היה מקיים את המצווה, אז התורה מטילה עליו אחריות אישית, הוא ביטל את העשה הזה. ולכן נוצר מצב פתולוגי כזה שהעשה קיים על ידי הציבור, אבל כל יחיד שלא היה שם ביטל את העשה הזה. למרות שהוא קיים. יש איזשהו אבחנה שאנחנו עושים בין מי שמחויב בעשה לבין מי שאחראי לכך שהעשה יתקיים. האחריות לכך שהעשה יתקיים היא לא מצוות עשה, היא לאו הבא מכלל עשה נקרא לזה. את האחריות הזאת אם קיימת אותה לא קיימת מצוות עשה, אבל אם ביטלת אותה, ביטלת עשה. ואם קיימת את זה אז כמובן יש לך מצוות עשה כחלק מהציבור, לא כפרט. אבל כפרט כל מה שאתה יכול זה רק לבטל את העשה, אתה לא יכול לקיים אותו. כל פרט יכול לבטל את העשה הזה. והסיבה לזה נדמה לי היא האחריות שהתורה מטילה על היחידים כי אחרת גם הציבור לא יעשה את זה. אגב, זה בניין אב להרבה מאוד מקומות וקשיים ואחרונים שמסתבכים עם זה וכל מיני דברים, למשל, יש סתירה מפורסמת במשנה ברורה לגבי קריאת התורה. מצד אחד הוא אומר שזאת חובה על הציבור, ומצד שני הוא אומר לכן יחיד שנמצא בבית האסורים לא צריך להביא לו ספר תורה כי הוא בכלל לא חייב. מצד שני הוא אומר שאם אתה נמצא במניין אל תצא. גם אם יש עשרה חוץ ממך, אל תצא. אז כולם שואלים סתירה, מה זה כולם? שואלים כמה אנשים סתירה. למה? כי אם זה חובה על הציבור אז מה הבעיה שאני אצא? הציבור שנשאר שמה הוא זה שחייב והוא מקיים. אז מה הבעיה שאני אצא? לפי מה שאני אומר עכשיו פשוט. נכון שהציבור הוא זה שמחויב, אבל כל יחיד בתוך הציבור הזה אחראי לכך שהציבור יקיים את חובתו. אז נכון שהגורם שמחויב זה הציבור, אבל אם אני לא אתרום את חלקי לזה שהציבור יעשה את מה שהוא צריך, אז אני ביטלתי את החובה הזאת, אני ביטלתי עשה. ולכן אסור לי לעזוב את בית הכנסת גם אם יש עשרה. למה? כי כולם יכולים לעזוב כי חוץ ממני יש עוד עשרה. ואם אתה לא עושה את זה, אז ביטלת את העשה. עכשיו ננסח את זה בצורה קצת שונה. יש חובה על כל יחיד להתכלל בציבור. מה הערך שהציבור יקיים את חובתו? ציבור זה לא משהו מופשט. ציבור זה אוסף הפרטים שמרכיבים את הציבור. אז מה פירוש אני, הציבור יקיים את חובתו, אבל אני לא שם? אז זה אומר שהאספקט שלי כחלק מהציבור פספס פה משהו. זאת אומרת אני אמור לעבור את החוויה הציבורית הזאת של מצוות הקהל, או של קריאה בתורה. אז אם אני נשאר בבית, נכון שהחובה היא חובה על הציבור, אבל אני חלק מהציבור, החובה היא גם עליי כחלק מהציבור. ואם נשארתי בבית, אז אני לא עשיתי את מה שהייתי צריך כדי להתכלל בציבור. זה הביטול עשה. זה ניסוח קצת שונה אבל הלוגיקה דומה. למה אני אומר את זה? כי אני רוצה לטעון שאותו דבר קיים לפי תוספות גם ביחס למצוות חינוך. תוספות אומר שמצוות חינוך זה חובה על הקטן לקיים מצוות מדרבנן. מוכיח הקהילות יעקב שחוץ מזה יש גם חובה על ההורים לחנך אותו, או לדאוג לזה שהוא יקיים את המצווה. הרעיון פה לדעתי הוא אותו רעיון כמו שאמרתי קודם במצוות הציבוריות. הרי למה במצוות הציבוריות מטילים אחריות על כל פרט? כי לציבור אין אחריות. אם אף אחד מהפרטים לא ירגיש אחריות, אז מי ינהל את זה? הרי הציבור אינו אלא אוסף הפרטים שמרכיבים אותו. אם כל אחד מהפרטים לא ירגיש אחריות, זה פשוט לא יקרה. הציבור מצד עצמו אין דבר כזה. אי אפשר להטיל אחריות על הציבור. מטילים אחריות על כל פרט. אם זה ככה, אותו דבר יש בקטנים. הרי למה התורה פוטרת את הקטן ממצוות? כי אין בו דעת, אין לו אחריות, הוא לא יכול, אי אפשר לדרוש ממנו לקיים את חובותיו. נכון? הוא עוד לא הגיע לגיל הבשלות והאחריות. אז נכון שמצד אחד הוא חייב מדרבנן לקיים מצוות, מצד שני אבל אי אפשר להטיל עליו את האחריות שזה יתבצע, כי אין לו דעת, הוא קטן. את האחריות שזה יתבצע מטילים על ההורים. על האבא או גם על האמא, זה המחלוקת בנזיר. ולכן אומר התוספות, ואין בזה שום סתירה, שיש פה שני דינים. מצד אחד יש על הקטן עצמו חיוב דרבנן לקיים את המצוות. מצד שני הקטן אין לו אחריות. אתה לא יכול לדרוש ממנו אחריות לזה שזה באמת יתבצע. את האחריות מטילים על ההורים. וכשההורה לא וידא את זה שהקטן יקיים את חובתו, הוא ביטל את העשה של חינוך, עשה דרבנן של חינוך, כמו היחיד שלא וידא שהציבור יקיים את חובתו בהקהל או בקריאת התורה. אבל החובה הזאת היא רק אחריות כדי שתתקיים החובה המהותית. אוקיי? כעין מה שאנחנו רואים לגבי הציבור, אני טוען שאותו דבר קיים גם לגבי חינוך

[Speaker D] בקטנים. שנייה אחת אני רק שם פה את הנוכחות. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז זה השני דינים שיש לפי תוספות בדין חינוך. עדיין יש פה מקום לדון בשאלה איך אפשר לחייב קטן מדרבנן במצוות. הרי הקטן כשלעצמו לא חייב במצוות, אז הוא לא חייב גם בלא תסור. הרי אם הוא לא חייב בלא תסור, אז למה שיציית לחיוב דרבנן לקיים מצוות? איך זה מתחיל? אתה פונה אל הקטן אתה אומר לו אנחנו חכמים גוזרים עליך לקיים מצוות מדרבנן, אני שואל ומי אתם במחילה? מה, כל אחד יכול לבוא ולספר לתת לי פה כל מיני הוראות. למה שאני אשמע לכם? אה, יש לא תסור? בלא תסור אני לא מחויב, זה דאורייתא. ותגידו שבלא תסור אני מחויב מדרבנן, אז למה את החיוב הזה אני צריך לקיים? כן, ברור, זה לא מתחיל. כעין זה שואל הקובץ שיעורים על חיוב סומא, שיש דעות שהסומא חייב במצוות מדרבנן, אז הוא שואל איך העסק הזה מתחיל. הרי רבי עקיבא איגר שואל את זה ממש על קטן, והקובץ שיעורים שואל את זה על סומא אני חושב. איך זה מתחיל? הרי הוא לא חייב בלא תסור מדאורייתא, אז ממילא הוא גם לא צריך לציית. אם זה היה מאת לרבות תלמידי חכמים, הרמב"ן היה בבעיה. כי הרי הוא שואל על הרמב"ם, איך אתה יכול להגיד לי שהדיני דרבנן יוצאים מלא תסור? לפי זה יוצא שכל דין דרבנן הוא בעצם לאו דאורייתא, ספיקו היה צריך להיות לחומרא. זה מה שהרמב"ן שואל על הרמב"ם. אם לשיטתו גם יש פסוק, רק פסוק אחר, מה זה עוזר? עדיין אותה קושיה קשה עליו, הרי זה עדיין יסוד דאורייתא והיית צריך להחמיר. לכן ברור, זה הקובץ שיעורים בסופרים אומר, לכן ברור שלפי הרמב"ן אין שום מקור דאורייתא לדבר הזה. לא שבמקרה לא תסור זה לא המקור לשיטתו, אלא לשיטתו אין שום מקור דאורייתא לעניין הזה. נוסיף יותר מזה, אפילו סברא אין, כי אם סברא הייתה, אז למה נקראת סברא? זה גם היה דאורייתא. אז אם אין לא סברא ולא פסוק, אז למה צריך לציית להם? טוב, זו חידה מעניינת, כתבתי על זה חצי ספר פעם. בכל אופן, הטענה היא שלפי הרמב"ן, יהיה אשר יהיה המקור לחובה לציית לחכמים, המקור הזה קיים גם על ילדים, גם על קטנים, אז זה עוד ניחא. אבל לפי הרמב"ם שאתה צריך את לא תסור, איך מתחיל הדיון על קטנים? הרי בקטנים אין דין של לא תסור. אולי הרמב"ם יסכים לסברא של הרמב"ן, רק הוא אומר שחוץ מזה יש גם את לא תסור. ועל קטנים יש רק את הסברא הזאת, בלי הלא תסור. אחרת באמת קשה, איך קטנים חייבים מדרבנן בקיום מצוות. אבל כמובן שלא צריך לקשור את הרמב"ם לתוספות. תוספות שאומר שהקטנים חייבים במצוות מדרבנן, לא בהכרח צריך ללמוד כמו הרמב"ם, שחיוב על מצוות דרבנן מיוסד על לא תסור. אולי הוא סובר כמו הרמב"ן ואז לא קשה עליו כלום. לכן לא צריך לחבר פה שיטות ראשונים שונות. בכל אופן, גם זאת הערה שצריך לדון בה, איך אפשר בכלל לחייב מדרבנן. כאן בהקשר הזה אני רוצה להוסיף עוד נקודה. יש כמה אחרונים שרצו לטעון שקטנים חייבים במצוות מדאורייתא. למשל הפרי מגדים בפתיחה כוללת, הקהילות יעקב שהזכרתי קודם בסוכה גם מזכיר את האפשרות הזאת, שהקטנים בעצם חייבים במצוות מדאורייתא. אלא שאי אפשר להטיל עליהם אחריות אם הם לא מקיימים את זה בגלל שאין בהם דעת, לכן עונש לא שייך לגביהם, נחשבים אנוסים. אבל עקרונית החיוב שייך גם בהם מדאורייתא. אז זאת בעצם הטענה. כלומר, כל הדין גדלות נאמר אך ורק לגבי העונש, לא לגבי האחריות, לא לגבי עצם החיוב.

[Speaker E] למה לא להגיד שהם חייבים בחלק מהדברים ובחלק לא? הרי כל הדוגמאות שיש על חינוך קטנים זה דוגמאות של סוכה, של הקהל, של כל מיני דברים כאלה שלכאורה דברים שהם מצוות עשה שהזמן גרמא או כל מיני דברים כאלה. זה לא דוגמאות עליהן אני מדבר.

[הרב מיכאל אברהם] הפרי מגדים והקהילות יעקב לא מדברים על הדוגמאות האלה, הם מדברים על כל המצוות כולן. למה לא להגיד שחלק מהמצוות באמת

[Speaker E] קטנים פטורים מכל מיני סיבות, וחלק מהמצוות הם חייבים בהם בלי קשר? ומה זה הכל מיני סיבות האלה?

[הרב מיכאל אברהם] זאת השאלה.

[Speaker E] למשל מצוות עשה שהזמן גרמא, נגיד שהם פטורים,

[הרב מיכאל אברהם] וכל הדיני חינוך נאמרו רק על מצוות עשה שהזמן גרמא. עשה שהזמן גרמה?

[Speaker E] אני לא מצליח לחשוב על דוגמה שהיא לא כזו.

[הרב מיכאל אברהם] מחנכים אותם למצוות בכל דבר, לא למצוות עשה שהזמן גרמה. יש דין חינוך אף במצוות עשה שהזמן גרמה.

[Speaker E] ואת כל השאר הם חייבים מדאורייתא, לא? מה? אפשר להגיד שהרי כל הדוגמאות שלפחות ממה שאני זוכר, אולי יש דוגמה ששכחתי, אבל כל הדוגמאות שיש בש"ס הן דוגמאות של מצוות עשה שהזמן גרמה. למה לא להגיד מראש שכל הפטור מדאורייתא הוא רק בסוג מצווה כזאת ויש מצוות אחרות שהם חייבים בהם?

[הרב מיכאל אברהם] אני לא בטוח שאתה צודק, אני צריך לחשוב באמת, אבל מעבר לזה דין חינוך הוא ודאי דין כללי. אין חולק על זה שהוא בכל המצוות, לאו דווקא בזמן גרמה. יתר מזה, במצוות שבהן מופיע דין חינוך בש"ס כתוב שהוא דרבנן. אז לא תרוויח פה כלום. על זה כתוב שהוא דרבנן, אז להגיד שדווקא שמה זה דאורייתא והאחרים הם מדרבנן זה מוזר. כי על זה, כמו הסוגיה שהיינו עכשיו בסוכה, שתי הסוגיות. אומרת שזה חיוב מדרבנן בסוכה, לא נראה לי סביר העניין הזה. בכל אופן הראשונים ודאי לא למדו כך. בכל אופן הנקודה היא שאם באמת אני מבין שהחיוב על הקטנים עצמם הוא מדאורייתא, אז יכול להיות שאפשר לשפץ טיפה את מה שאומר הקהילות יעקב בתוספות ולומר שיש אמנם חיוב מדאורייתא על הקטן, וכיוון שאין לו אחריות את האחריות רבנן מטילים על אבא שלו. אז הדין חינוך דרבנן זה באמת דין חינוך שמוטל על האבא, החובה על הקטן עצמו היא חובה דאורייתא. דאורייתא ללא סנקציה, ללא האחריות שמטילים על הקטן לקיים את זה. ואז לא עולה השאלה איך אפשר לחייב את הקטנים אם הם לא חייבים כי אין לאו תסור? זה לא מכוח לאו תסור, זה חיוב דאורייתא. כמו שחייבים הגדולים כך גם חייבים הקטנים, ומה שהתורה פטרה את הקטנים היא לא פטרה אותם מהחיובים, היא פטרה אותם מהעונשים.

[Speaker F] איך זה יסתדר עם סוגיות שבאמת שהגמרא בברכות בשני מקומות מסתפקת אם קטן מוציא ידי חובה?

[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלה גדולה. לפי זה צריך להגיד מין משהו כזה שבעצם החיוב של הקטנים מדאורייתא הוא עדיין יותר חלש מהחיוב דאורייתא של הגדולים, ולכן הקטנים לא יכולים להוציא גדולים שחייבים דאורייתא. את הגדולים שחייבים מדרבנן הם יכולים, לא כי הם עצמם חייבים מדרבנן, הם עצמם חייבים מדאורייתא בחיוב חלש. זה מספיק כדי להוציא מישהו אחר שחייב מדרבנן, זה לא מספיק כדי להוציא מישהו אחר שחייב מדאורייתא.

[Speaker B] אז נשים לא יכולות להוציא קטנים? לפי זה…

[הרב מיכאל אברהם] שאלה איך אתה מבין את הנשים. האם נשים במצוות עשה שהזמן גרמה הן בעצם חייבות רק פטורות מהאחריות? אתה יכול להגיד אותו דבר כמו קטנים. וזה אחת ההשלכות למשל שאם הן מקיימות את המצווה הזאת יש להן מצוות עשה. נראה שהמצווה כן מוגדרת גם לגבי נשים אחרת זה היה סתם בל תוסיף. אז היא כן מוגדרת לגבי נשים, הן רק לא חייבות במובן הזה שלא מטילים עליהן אחריות אם הן לא עשו את זה. אז במובן הזה זה באמת כמו קטנים. טוב, בכל אופן אולי זאת אפשרות להסביר את זה. אני לא בטוח, די ברור שזה לא כוונת התוספות ולא כוונת הקהילות יעקב. כעין זה יש, הזכרתי גם כן אני חושב את המחלוקת בין המנחת חינוך לשאגת אריה או הגבורת ארי בתחילת חגיגה, שלגבי קטן שחייב בהקהל. אז הגבורת ארי מתחיל לפלפל שם בשאלה איך הקטן חייב בהקהל הרי אין לו קרקע? והקרקע שייכת לאבא שלו, אין לו רכוש משלו. ואם האבא מת והקטן ירש קרקע אז יש לו קרקע אבל אז האבא לא מביא אותו. והרי האבא צריך להביא אותו להקהל. אז ממה נפשך קטן לא יכול להיות חייב בהקהל. אז המנחת חינוך שואל עליו מה אתה רוצה? הקטן חייב מדין חינוך, האבא צריך להביא אותו לשם, לא שהקטן חייב מצד עצמו. לכן אין דין שהקטן יהיה בעל קרקע כדי להתחייב. עכשיו, זה שזה דין חינוך זה קצת קשה כי לכאורה הדין הזה כתוב מפורש בתורה הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ודין חינוך הוא דין דרבנן. אבל עדיין כנראה המנחת חינוך רוצה לומר שזה כמו דין חינוך, זאת אומרת חיוב שמוטל על האבא, רק שבמקרה הזה זה חיוב דאורייתא לחנך את בנו בהקהל. אולי חלק מושיננתם כי זה לימוד תורה, לא יודע. והגבורת ארי אבל מה הוא עונה? הגבורת ארי כנראה מבין שיש חיוב על הקטנים עצמם. ולכן הקטן צריך להיות בעל קרקע כדי להיות חייב בדיוק כמו הגדול. וזה בדיוק הוויכוח לגבי הקהל בין המנחת חינוך לגבורת ארי, רק שכמובן זה לא בהכרח אותו ויכוח כמו שיש בין רש"י לתוספות בדין חינוך הכללי. כי שם זה ספציפי לגבי מצוות הקהל בגלל ששם התורה עצמה אומרת הקהל את הטף. אז הגבורת ארי טוען ששם ספציפית כנראה יש חיוב גם על הקטנים. וזה הוויכוח שלו עם המנחת חינוך. זה לא אומר שהוא יגיד אותו דבר בכל דיני חינוך הכלליים כי הם דינים דרבנן. שמה בהחלט יכול להיות שהוא לא ילמד כמו תוספות אלא כמו רש"י. טוב, אנחנו נראה בהמשך. של המחלוקת הזאת יכולה להיות נפקא מינא, אולי אני אגיד בקצרה כבר כאן, למשל נפקא מינא מתבקשת יכולה להיות בשאלה האם אתה צריך לקיים את המצווה כהלכתה. אם אתה מדבר רק על להרגיל את הקטן וללמד אותו כדי שהוא ידע מה לעשות כשהוא יהיה גדול, כמו שרש"י מבין, אז תן לו למשל לולב פסול. מה זה משנה? העיקר שילמד איך מנענעים לולב. כשהוא יהיה גדול הוא כבר ידע לקנות לולב כשר, ואתה תלמד אותו את דיני לולב והכל. לעומת זאת, אם מדובר על חיוב במצוות מדרבנן, שהאבא צריך לוודא שהקטן ממלא את חובתו, אז לכאורה הוא צריך לעשות את זה כהלכתו. נכון, יש את השער הציון מביא את הריטב"א שמה בהלכות לולב. מביא את הריטב"א שאומר שבדין חינוך צריך לתת לקטן לולב כשר. זאת אחת ההשלכות שבאמת כנראה שהקטן ממש מקיים מצווה, זה לא שהגדול מחנך אותו לקיים מצוות. טוב, זה לא הכרחי, כי אפשר להגיד לפחות במצוות כמו לולב שהפגם הוא פגם ניכר לעין, אז אפשר להגיד שזה חלק מדין החינוך. אתה צריך גם ללמד אותו מה זה לולב כשר. מה, תיתן לו לולב פסול? הרי סך הכל את הפסול של הלולב רואים, הוא יראה שלולב כזה הוא כשר, חינכת אותו לא טוב. אני אומר הפוך. מי שאומר שאפשר לחנך את הקטנים לא כהלכתם, הוא ודאי לא מבין שהקטנים חייבים במצוות בעצמם. מי שאומר שצריך לחנך אותם כהלכתם, זה פתוח. אפשר להגיד שזה בגלל שהם צריכים לקיים את המצווה בעצמם, או שזה חלק מהחינוך. אנחנו נראה בהמשך השלכה, מה יקרה בקיום המצווה לא כהלכתה כשהלא כהלכתה לא ניכר. שאז תהיה נפקא מינא בין שתי האפשרויות האלה. אוקיי? אז זאת למשל השלכה בין שתי התפיסות, נפקא מינא בין שתי התפיסות האלה. אותו דבר אם אתם זוכרים הזכרתי את הסיפור על הסוכטשוב'ר, כן? שאבא שלו שלח אותו לעשות קידוש ביום כיפור בתור ילד, וכשהוא חזר אבא שלו שלח אותו לאכול, סליחה, כשהוא חזר אז אבא שלו שאל אותו האם עשית קידוש? אומר מה פתאום, הרי כל מה שאני חייב בקידוש זה רק מדין חינוך. דין חינוך זה כדי שאני אדע מה לעשות כשאני אהיה גדול. אבל כשאני אהיה גדול אני לא אוכל, אני לא צריך לעשות קידוש ביום כיפור. אז לכן גם בתור קטן אני לא צריך לעשות קידוש ביום כיפור. אחד כזה נראה לי כבר לא צריך לחנך, גם בתור קטן הוא כבר יודע.

[Speaker F] אבל אם יהיה איזה סיטואציה שהוא כן, טוב, זה, מה? יש מצב באמת.

[הרב מיכאל אברהם] לא חולה, אבל אבא שלו, אתה לא מחנך אותו כהלכתו, כי הוא לא חולה עכשיו. אז אתה מחנך אותו לא כהלכתו. פשוט ננסה להספיק עוד דברים. טוב, בכל אופן ככה הוא אמר. ועוד פעם השאלה, אם הוא כמובן חייב במצוות בתור קטן, אז כששולחים אותו לאכול, אז הוא צריך לעשות קידוש בלי קשר להתרגלות כדי שידע מה לעשות כשהוא גדול, כי הוא חייב לעשות קידוש, הוא חייב במצוות. אז זה גם השלכה לשתי התפיסות שהבאתי כאן. אותו דבר יש במשנה ברורה, הוא מביא בהלכות ציצית. מה קורה כשקטן טווה לעצמו את הציצית, או קושר לעצמו את הציצית? אז הכוונה שלו של הלשמה לא מועילה, כי הוא קטן, ובקטן אין כוונה ואין דין לשמה. ואם קטן עושה לעצמו ציצית ולובש אותה, אז הוא בעצם לובש ציצית שנטוותה שלא לשמה. אז האם לשיטה שצריך ללמד אותו, לחנך אותו לעשות את המצוות כהלכתן, אז בעצם זה יוצא מכאן שאתה צריך להלביש לו ציצית שטווה גדול. ציצית שהוא עצמו טווה אתה לא יכול לעשות. אתה יכול לחנך, ללמד אותו לטוות ציצית, אבל אל תיתן לו אחרי זה ללבוש אותה. כי הציצית הזאת לא כשרה, היא לא לשמה. אוקיי? זו עוד פעם נפקא מינא לתפיסה הזאת שצריך לחנך למצוות כהלכתן. אלא ששם המשנה ברורה נדמה לי מסיק שאפשר לתת לו ללבוש את הציצית הזאת שהוא טווה. אז שם מסבירים כמה אחרונים, שבמקום שבו הפגם במצווה נובע מעצם הקטנות שלו. לא נתתי לו לולב פסול. לולב פסול, הפגם הוא בגלל שהלולב פסול, בלי קשר לקטנות שלי. אבל פה הפסול במצווה הוא רק בגלל הקטנות שלי. זאת אומרת, אם אני עצמי אהיה גדול ואעשה את אותו דבר, אני אטווה את החוטים ואקשור את הציצית ואלבש אותה, הכל יהיה בסדר. במקום שבו הפגם הוא רק מחמת הקטנות שלי, אז זה כן בסדר. אפילו לשיטת הריטב"א שלולב בחינוך צריך להיות לולב כשר, בציצית אתה יכול לתת לקטן לטוות את הציצית. מה הרעיון מאחורי זה? לכאורה הרי אמרתי שהריטב"א הולך עם השיטה, לכאורה יכול ללכת עם השיטה שמצוות חינוך פירושו חיוב של הקטן עצמו במצוות, ולכן צריך לקיים אותן כהלכתן. אז מה זה משנה אם הבעיה היא מחמת הקטנות שלו או הבעיה היא מהותית? התשובה היא שכנראה אם הבעיה היא מחמת הקטנות אז גם המצווה עצמה. כשרה במישור של הקטן. ולכן אפילו אם הוא צריך לקיים את זה כהלכתו, זה נקרא כהלכתו, שהוא טווה את זה לשמה. במישור של הקטן גם לשמה של קטן הוא בסדר. במישור של הגדול הלשמה של הקטן לא בסדר. זאת אומרת גם החפצא של הציצית לא פסול ביחס לקטן. הוא פסול ביחס לגדול. בסדר? ואז אחרת קשה ליישב את המשנה ברורה הזה עם השער הציון שהוא הביא שם. עוד פעם, אלא אם כן נגיד שהכל זה באמת חינוך להתרגלות, ובלולב הוא רוצה לולב כשר רק כי זה חלק מההרגל הנכון לקיים את המצוות. אבל אם אני תולה את זה בתוספות שזה החיוב לקיים את המצווה מדרבנן ולכן צריך לעשות את זה כהלכתו, אז מאוד לא ברור הדין לגבי ציצית שטווה קטן ואז צריך לומר את מה שאמרתי עכשיו. אוקיי, עכשיו נעבור למשנה בדף פב. המשנה פב עמוד א אומרת ככה: תינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכים אותם לפני שנה ולפני שנתיים בשביל שיהיו רגילים במצוות. אז מהסגנון אגב, בשביל שיהיו רגילים במצוות, קצת נראה שפה באמת מדובר על החינוך במשמעות של רש"י, להרגיל אותם לקיים מצוות, לא כי אנחנו צריכים לגרום להם לקיים את חובתם שיש עליהם איזו חובה ממש, אלא כדי להתרגל. וזה באמת ביטוי נדיר. בדרך כלל מחנכים אותם במצוות. מה זה כדי שיהיו רגילים במצוות? למה לא כדי לחנכן במצוות? למה לא הביאו את הביטוי הזה? אולי זה גופא, אולי זה גופא ההסבר להחלפה של המינוח. אומרים פה לא מחנכים אותם כי פה באמת זה לא נקרא חינוך. חינוך זה כהלכתו, ופה זה בשביל שיהיו רגילים במצוות כי באמת החינוך פה הוא לא כהלכתו. כמו שרואים בגמרא שזה רק תענית לשעות וכולי, אז לכן בעצם פה מדובר על חינוך לא כהלכתו. חינוך לא כהלכתו, כל הערך שלו זה רק בהרגלה של הקטן. חינוך ממש זה כאשר הוא מקיים את המצווה כהלכתה וזה החינוך כמו הריטב"א, כמו השער הציון. לכן כהלכתה זה להשלים את התענית כולה. עוד רגע נראה. בכל אופן מה זה נקרא אין מענין אותם ביום כיפור? אז רש"י אומר אין מענין הכוונה שלא חייבים למנוע מהם מאכל, קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו. בסדר? זה הכוונה אין מענין אותם. משמע ברש"י אבל לתת להם בידיים כנראה אסור, זה ספייה בידיים. נראה בהמשך אם זה באמת נכון או לא. בתוספות ישנים כאן על הגיליון, תסתכלו אצלכם בצידי הגיליון, יש תוספות ישנים מאוד יסודי בדיני חינוך. הוא אומר ככה: בן שמונה בן תשע, רגע זה נסוב על הגמרא, לא חשוב כרגע. הגמרא מפרטת יותר, פחות חשוב לענייננו הפירוט של הגמרא. תוספות ישנים אומר ככה: קשיא לי דאמרינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר מגלח, גמרא דף כח, האיש מדיר את בנו בנזיר כדריש לקיש דאמר כדי לחנכו במצוות, בנו אין בתו לא דבתו אין חייב לחנכה. ואצלנו בגמרא ביומא מופיע בפירוש דין חינוך גם לתינוקות וגם לתינוק וגם לתינוקת בגילים שונים. אז רואים שיש דין חינוך בתינוקת. אז שואל התוספות ישנים איך זה מתיישב עם הגמרא בנזיר ששם לפי ריש לקיש אין דין חינוך אל בתו? האמת שזה לא כל כך נורא, יכול להיות שהגמרא שלנו הולכת בשיטת רבי יוחנן ולא בשיטת ריש לקיש, יש פה מחלוקת אמוראים גם בגמרא שלנו. טוב, אבל התוספות ישנים מניח שכן זה צריך להתאים. ויש לומר דהתם לא איירי אלא דווקא לעניין נזירות אבל ודאי לעניין שאר מצוות חייב לחנכה. כל הדיון במסכת נזיר זה רק לגבי חובת חינוך בנזירות שזה יש בבן ולא בבת, אבל חובת חינוך על מצוות באופן כללי גם ריש לקיש מסכים שיש גם על בנות וזה הדין בחינוך לגבי יום כיפור. מכאן נראה שמצוות החינוך פה ביום כיפור זה מצוות החינוך הרגילה שעליה מדובר. זה לא משהו ייחודי ליום כיפור אלא הדין הכללי. שואל התוספות ישנים: ואם תאמר הא דאמרינן בכל דוכתא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו, השתא חינוך מחנכינן, אפרושי מאיסורא מיבעיא? הרי אנחנו הקדמתי ואמרתי שקטן אוכל נבלות אנחנו לא חייבים להפריש אותו. אם הוא אוכל נבלות אתה יכול להשאיר אותו לאכול, אתה לא חייב להפריש אותו מהאיסור. ואילו תוספות לחנך אותו אני חייב, זאת אומרת לגרום לו לקיים מצוות. אז בלאווים למנוע אותו מלעבור על לאו אני לא? לא חייב, קל וחומר. מה הקל וחומר פה? בפשטות הקל וחומר פה, למה זה יותר, למה זה יותר קל וחומר מזה? למה זה יותר חמור מזה? תגיד שזה אותו דבר אני מבין, אבל מה הרעיון שזה קל וחומר? אם בעשה אז בוודאי שבלאו, למה? די ברור שבגלל שהלאו יותר חמור מהעשה. מה זאת אומרת? בפשטות זה מסתדר עם שיטת התוספות שאומר שאם הקטן חייב במצוות, אז די ברור שהרבה יותר חשוב למנוע אותו מלעבור על לאווים מאשר לדאוג לזה שהוא יקיים את העשה. או שבגדול בשביל להימנע מלאווים אתה צריך להוציא את כל ממונך, בשביל להימנע מביטול עשה אתה צריך להוציא עד חומש. אז גם בגדול צריך לעשות יותר השתדלות כדי להימנע מלאו מאשר כדי לא לבטל עשה, אז גם בקטן אותו דבר. אבל אם זה כך, אז יש פה איזושהי הנחה שהחומרה קובעת לגבי דין חינוך היא חומרת המצווה. או במילים אחרות, זה מאוד מתבקש לזהות את זה עם שיטת התוספות שראינו, תוספות בברכות, שדין חינוך פירושו חיוב של הקטן בעצמו במצוות. אז אני אומר ברור שאני יותר צריך לדאוג לזה שהוא לא יעבור על לאווים מאשר שהוא יקיים את העשה. עכשיו תראו, אני, אפשר היה לדחות כמובן. אפשר היה להגיד, מכיוון שהלאו יותר חמור אז גם החובה להרגיל אותו לא לעבור על לאווים היא יותר משמעותית מאשר החובה להרגיל אותו לקיים את העשה. אבל תראו פשוט את התירוץ של תוספות ישנים וזה יחדד את זה יותר. הוא מביא שני תירוצים. תירוץ ראשון, והוא אומר הרב רבי אליעזר ממיץ, דחינוך לא שייך אלא שיעשה מצווה ולא פרושי מאיסורא. מה זאת אומרת? דין חינוך זה להרגיל אותו לקיים מצוות עשה, לא להפריש אותו מאיסורים. להפריש אותו מאיסורים אין דין חינוך. והא דקרינן הכא חינוך במה שמענים אותם ביום כיפור, למה קוראים לזה חינוך? הוא אומר אין זה אפרושי מאיסורא, שמפרישים אותו מלאכול, אלא הוא חינוך שמחנכים אותו במצוות ועניתם את נפשותיכם. מה הוא אומר? הוא אומר בעצם דין חינוך קיים רק על מצוות עשה ולא על לאווים. ומה שאצלנו מדובר על חינוך למצווה, לעינוי, לתענית שעות, הוא אומר זה לא להפריש אותו מאיסור אכילה, כי להפריש אותו מאיסור אכילה אין דין חינוך. רק על עשה יש דין חינוך. זה רק חינוך על העשה של מצוות ועניתם את נפשותיכם. יוצא לפי זה שבאמת דין חינוך ביום כיפור נאמר רק על העשה ולא על הלאו. בשיטת הרמב"ם שיש לאו, בשיטת הרס"ג ודהאי באמת אין לאו, יש רק עשה. התוספות ישנים משתמש שיש לאו, רק דין חינוך לא נאמר על הלאו אלא רק על העשה, כמו הרמב"ם. אז בעצם זה, בעצם הטענה של רבי אליעזר ממיץ זה שלא שייך דין חינוך אלא רק על מצוות עשה ולא על לאו. מה הרעיון שעומד מאחורי זה? הרי בקושיה תוספות הניח שאם על העשה יש דין חינוך, אז קל וחומר שעל הלאו. מה עכשיו הוא פתאום חוזר בו, איפה נעלם הקל וחומר? הוא מתעלם לגמרי מהקל וחומר, בלי להסביר, בלי כלום. נדמה לי שאם אנחנו נבין, קודם כל אולי לפני אם אנחנו נבין, מה יכולה להיות הסברה? אז בוא ננסה אנחנו להשלים את מה שהוא לא אמר. מה הסברה? למה באמת להגיד שדין חינוך קיים על עשה ולא על לאו? התשובה שדבר שממנו צריך להימנע זה פחות חשוב להרגיל וללמד ולחנך. בסדר, אתה צריך להגיד לו שאסור לאכול חזיר, או אסור לאכול ביום כיפור. מצוות עשה יש בה פרטים, אתה צריך להרגיל את הבן אדם, ללמד אותו, וכיוון שכך דין חינוך נאמר על מצוות עשה. בגדול יכול להיות שזאת הבחנה נכונה בין עשה לבין לאו. ואם זה כך, אם אני צודק, אז בעצם רבי אליעזר ממיץ מחדש שדין החינוך תפקידו להרגיל וללמד את הקטן, ולכן הוא רק בעשה ולא בלאו. וזה גופא השוני מול מה שתוספות ישנים מניח בקושיה שלו. כאן אני חוזר למה שהערתי למעלה, בקושיה שלהם הם מניחים את הקל וחומר, שאם בעשה יש חובה להפריש מאיסור, אז בלאו, שיש חובת חינוך, אז בלאו בוודאי שיש חובה להפריש מאיסור. למה? כי הם מניחים שמצוות החינוך זה מצווה שמוטלת על הקטן עצמו. ואז הם אומרים אם בעשה הוא חייב אז בוודאי שלא להיכשל בלאו הוא חייב. מה התירוץ של רבי אליעזר ממיץ? התירוץ הוא לא נכון, זאת לא החיוב. החיוב הוא לא להרגיל אותו במצוות. החיוב הוא לא, סליחה, החיוב הוא לא חיוב במצוות עצמן, אלא החיוב הוא להרגיל אותו במצוות. וזה שייך. יותר בעשין מאשר בלאוין, אז הקל וחומר נופל מאליו. ואם תזכרו, דייקתי בלשון המשנה שלנו, שהמשנה אמרה אלא כדי להרגילן במצוות. ושאלתי למה לא אומרים כדי לחנכן במצוות כמו שאומרים בכל הש"ס? אולי לפי התירוץ הזה זה מאוד ברור. אומרים לא אומרים לחנך כי חינוך זה כמו תוספות. חינוך פירושו זה לקיים את המצווה עצמה, ואז באמת זה לכאורה היה שייך גם בלאוין. אבל כאן לא מדובר על זה. זה תענית לשעות, זה צריך לעשות כהלכתו. וזה מניה וביה ברור שזה לא מדובר על מצוות החינוך הזאת, כי עובדה שהתענית היא רק לשעות, אז זה לא קיום של המצווה עצמה. נכון? אלא מה זה כן? להרגיל אותם במצוות. אה, להרגיל אותם במצוות, אומר רבי אליעזר ממיץ, זה שייך בעשה יותר מאשר בלאו. לכן זה נאמר רק על עשה ולא על הלאוין. עדיין עולה השאלה, אבל למה לא אומרים את דין חינוך הרגיל גם ביום כיפור? זאת שאלה טובה. למה, בסדר, אז זה דין הרגלה במצוות. אבל מה עם דין חינוך הכללי לפי תוספות? אם אנחנו הולכים כמו תוספות, אז מה עם דין חינוך הכללי? או שנגיד שרבי אליעזר ממיץ חולק על תוספות, הייתה הווה אמינא כמו תוספות וזה גופא התירוץ שלו, זה לא נכון, תוספות לא צודק. או שספציפית ביום כיפור אין את הדין חינוך הרגיל, יש רק את ההרגלה במצוות. ואנחנו נראה בהמשך למה. אולי בגלל שקשה לקטנים זה פיקוח נפש או משהו כזה, אז אי אפשר ללמד אותם להביא אותם לעשות את המצווה כהלכתה, זאת אומרת להתענות את כל היומא. זה נקרא כהלכתה. אי אפשר, זה פיקוח נפש. לכן הדין חינוך הרגיל לא קיים פה. מה כן קיים? להרגיל אותם ללמד אותם במצוות. וזה עושים לשעות. אבל זה שייך רק בעשה ולא בלאו. אוקיי? אז שתי אפשרויות להבין את רבי אליעזר ממיץ: או שהוא טוען שאין בכלל את דין החינוך של תוספות והוא סובר כמו רש"י, זה גופא התירוץ. או שהוא אומר לא, יש את הדין של תוספות, וככה נראה מזה שהוא בכלל לא טורח לציין שום דבר ביחס לקושיה, לא נראה שהוא חולק על זה. יש את הדין חינוך הרגיל של תוספות, רק פה הוא לא שייך אלא רק הרגלה במצוות. וזה שייך בעשה ולא בלאו. אז זה התירוץ, זה התירוץ של רבי אליעזר ממיץ. אגב, די סביר שהאספקט שעוסקים בו כאן זה כמובן החיוב על האבא, כי החיוב על האבא זה להרגיל וללמד את הבן. החיוב של הבן עצמו זה החיוב במצוות שאותו רבי אליעזר ממיץ אומר לא קיים פה. לכן לפי התירוץ של רבי אליעזר ממיץ האספקט שבו אנחנו עוסקים כאן זה החיוב על האבא ולא החיוב על הבן עצמו. טוב, אז זה תירוץ תירוץ ראשון. אגב בתרומת הדשן בסימן צ"ד הוא עושה את ההבחנה בין שב ואל תעשה וקום עשה, שדין חינוך שייך בקום עשה ולא בשב ואל תעשה. לא בין לאו לבין עשה, וכבר דיברנו על זה שזה לא אותו חילוק. לפי התרומת הדשן עוד הרבה יותר מתבקש ההסבר שאמרתי קודם. כי מה שאמרתי קודם החילוק בין לאו לבין עשה זה לא באמת מהותי. מה שיותר נכון זה ההבדל בין קום עשה לבין שב ואל תעשה. אני צריך להרגיל את הקטן בדין חינוך לדברים שבשביל לקיים אותם צריך קום עשה וללמד אותו איך עושים את זה. אבל אין מה ללמד אותו איך לא עושים. לא עושים זה פשוט לא לעשות. לכן החילוק המהותי הוא לא בין לאו לבין עשה אלא בין קום עשה לבין שב ואל תעשה. והניסוח של התרומת הדשן אם ככה עוד הרבה יותר מטה לכיוון שהסברתי כאן ברבי אליעזר ממיץ. תירוץ שני שמובא בתוספות ישנים, ורבי אומר, דחינוך, קודם כל תירוץ של ברגע שהוא נזקק לתירוץ שני מה זה אומר? שהוא כנראה לא מוכן לוותר על הקל וחומר של הקושיה. הוא לא סובר כמו רבי אליעזר ממיץ. לדעתו אם יש חינוך בעשה קל וחומר שיהיה חינוך גם בלאו. ואם אני צודק בניתוח הקודם שלי, פירוש הדבר שרבו של בעל התוספות כאן בעצם אומר שבאמת מצוות חינוך היא כמו התוספות ולא כמו רש"י, שזה חיוב על הקטן עצמו. ואם זה חיוב על הקטן עצמו אז אם צריך לדאוג לזה שהוא יקיים את העשין שלו, קל וחומר שצריך לדאוג לזה שהוא לא ייכשל בלאוין. אז הקל וחומר בעינו עומד והוא לא מוכן לקבל את התירוץ של רבי אליעזר ממיץ שירד מזה. בצורה כזו או אחרת. לכן הוא נזקק לתירוץ אחר. זה הכל.

[Speaker F] אפשר אולי, כן, סליחה שאני קוטע, אפשר אולי להסביר את הקל וחומר בצורה קצת אחרת ממה שהרב אומר. יכול להיות שזה באמת כן עניין של להרגיל. רק שברגע שקטן יתרגל לאכול סתם בשר וחלב וייהנה מזה, יהיה לו הרבה יותר קשה לפרוש, אז יש יותר עניין להרגיל אותו לא לעשות דברים מאשר ללמד.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, להרגיל ולא ללמד. ללמד צריך יותר בעשין, להרגיל זה יותר חשוב בלאווין. אבל זה לא, האמת שזה אני חושב שזה אולי בלאווין של אכילה, אבל בלאווין אחרים אני לא בטוח שאתה צודק. מעבר לזה אני עצמי סייגתי את זה קודם, אמרתי שיכול להיות שהקל וחומר קיים גם לפי השיטה של ההתרגלות והלימודה, כי הטענה היא שיותר חשוב להרגיל וללמד את הקטן בדברים שחומרתם גבוהה יותר. ועדיין מדובר על ההרגל ולא על קיום המצווה על ידי הקטן עצמו. אף על פי כן, אז בכל מקרה התלייה שעשיתי היא לא הכרחית. זה אמרתי כבר קודם. אוקיי? טוב, יכול להיות שאתה צודק. אני רק אומר שזה גם קודם אמרתי באופן אחר לסייג את התלייה הזאת. מכל מקום אבל לענייננו, אז התירוץ השני מעצם העובדה שאנחנו נזקקים לתירוץ אחר נראה שאנחנו עדיין נשארים בתפיסה שאם יש חינוך על עשין אז קל וחומר שיש חינוך על לאווין. טוב, אז מה התירוץ? אז איך זה יכול להיות? אז אומר רבו של בעל התוספות, דחינוך לא שייך אלא באב, אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך, הלכך נמי, אין נזהרים להפרישו. ואז הוא נזכר להלני המלכא, נעזוב את זה כאן. מה הטענה? הוא אומר אתה צודק. כשיש דין חינוך יש גם חובה להפריש. מגיל חינוך כמו שיש דין חינוך יש גם חובה להפריש. סוגיית קטן אוכל נבלות מדברת על קטן שלא הגיע לחינוך, וקטן שלא הגיע לחינוך אין דין חינוך ואין חובה להפריש. הכא הווא אמינא שאפילו כשלא הגיע למצוות תהיה חובה להפריש, למשל אולי בגלל שעבירות מטמטמות את הנפש או משהו כזה, אז לא בשביל החינוך להפריש אותו אלא להפריש אותו כדי שלא יבוא לעצם האיסור. קא משמע לן להלכה שקטן אוכל נבלות לא מצווים להפרישו. אבל מאז שהוא חייב, הגיע לגיל חינוך ואבא שלו חייב לחנך אותו, עכשיו ברור שכמו שהוא חייב לחנך אותו בעשין, קל וחומר שגם בלאווין. ואם אני צודק במה שאמרתי למעלה, אז באמת יכול להיות שרבו של בעל התוספות נשאר גם למסקנה עם התפיסה שבילאווין יותר חמור מעשין כי זאת חובה על הקטן עצמו, שיטת התוספות בברכות. לכן הקל וחומר הזה שייך. אלא שאז זה קצת דחוק, כי אז יוצא, לא יודע אם זה דחוק, אבל הטענה היא שבעצם מה שיוצא, וזה תוספות עצמו בעצם בברכות יוצא ממנו, שהחיוב במצוות של קטן הוא רק מגיל, רק מגיל חינוך, סליחה. לא שיש חיוב דאורייתא במצוות גם על קטן אלא שהוא אנוס. כי אם זה היה ככה זה היה גם בקטן בן אפס. אם אנחנו תולים את זה בגיל חינוך, אז נראה שחכמים כשהם חייבו את הקטן במצוות זה רק מגיל חינוך, משעה שהוא מבין. משעה שהוא מבין חכמים חייבו אותו במצוות. ומאותו שלב ואילך, אז גם הלאווין חלים עליו, לא רק העשין. וממילא אם אני צריך לדאוג לזה שהוא יקיים ת'עשין, קל וחומר שאני צריך להפריש אותו מאיסורים. יש תוספות בשבת קכ"א.

[Speaker C] אבל הרב, הרב, זה לא, איך זה נכנס במילים של התירוץ? התירוץ הוא מחלק בין האב לבין אדם אחר. נכון. הרב לא אמר את זה. הרב אמר משהו אחר, שמה שכתוב שהם אין מצווים להפרישו זה בקטן שלא הגיע לגיל חינוך.

[הרב מיכאל אברהם] או בקטן שהגיע לחינוך אצל אדם אחר.

[Speaker C] אצל אדם אחר.

[הרב מיכאל אברהם] כן. זאת אומרת מה שהתוספות ישנים בעצם אומר, רבו של התוספות ישנים אומר, הוא הקשר בין חינוך לבין הפרשה מאיסור. אוקיי. זאת אומרת שבמקום שיש דין חינוך ברור שיהיה גם איסור, יש גם חובה להפריש מאיסור. איפה הקשר הזה יבוא לידי ביטוי? בשני הקשרים. התוספות ישנים מביא לגבי אדם אחר שהוא לא אביו, שכמו שאין עליו דין חינוך גם אין עליו חובה להפריש מאיסור. אני אומר שעוד נפקא מינה בקטן שלא הגיע לחינוך. כמו שאין על האבא חובה לחנכו, גם אין עליו חובה להפרישו מאיסור. תוספות בשבת קכ"א אומר שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו, זה רק שלא הגיע לחינוך. אבל אם הוא הגיע לחינוך אז באמת מצווים להפרישו כמו תוספות ישנים כאן. חובת ספייה בידיים, זה תוספות שמה אומר, איסור ספייה בידיים של האיסור לקטנים, זה קיים גם בקטן עוד לפני גיל חינוך. זה פשוט. חוץ מתרומת הדשן כולם מסכימים לזה, שאיסור ספייה בידיים זה אפילו לקטן בן יום. בכל אופן אבל לענייננו, יכול להיות ששני התירוצים של תוספות ישנים מחולקים ביניהם בשאלה של רש"י ותוספות בברכות. התירוץ הראשון, של רבי אליעזר ממיץ, הוא מניח שמדובר פה על הרגלה של הקטן לקראת חיובו כשהוא יהיה גדול. התירוץ השני של רבו של תוספות ישנים אולי לא בהכרח אבל אולי מדבר לשיטת התוספות שאומר שיש חיוב על הקטן עצמו, ממילא כל עוד שיש עליו חיוב אז ודאי שאם זה בעשה, אז זה יהיה גם בלא תעשה. בכל זאת כמובן הרי הגמרא שלנו מדברת על זה שאביו חייב לחנכו. למה? כי כמו שראינו בתוספות שם בקהילות יעקב, שגם לשיטת התוספות שיש חיוב על הקטן עצמו, עדיין ברור שיש גם חיוב על האבא לדאוג לזה שהוא יקיים את חיובו זה. בסדר? ברור שיש את שני הדינים לפי תוספות וזה עולה גם כאן. לכן גם הוא אומר רבו של התוספות ישנים שזה רק באבא ולא באחרים. זה הרי מה ששאל הקהילות יעקב, אם אתה מדבר על החיוב על הקטן עצמו, איך זה קשור לאבא ולאחרים? זה חיוב על הקטן עצמו. אומר שעל הקטן עצמו יש חיוב גם בעשה וגם בלא תעשה. מה הרלוונטי לאבא ולאחרים? אלא לא, כי האחרים לא חייבים לדאוג לזה שהקטן יופרש מאיסור או יתחנך. ובכל מקרה הוא מכניס פה גם את החיוב של ההורים או של הגדולים על הקטן מעבר לחיוב שיש על הקטן עצמו, גם אם הוא מדבר על הקטן עצמו. טוב. בכל אופן, הגמרא ביומא ממשיכה שמה לגבי חיוב לשעות, השתא בן שתי מחנכינן ליה, בן שנה מיבעיא וכולי. לא משנה כל ה… אני מקווה שראיתם כבר את הגמרא, אם לא אז כדאי לראות, אבל זה פרטים. בן שתים עשרה ובין זה, שלוש שעות, שעתיים, כל מיני הגדרות מאוד ספציפיות לגבי חינוך בתענית. למה זה חשוב לי באופן כללי מעבר לפרטים? כי קצת נראה שבאמת כאן בניגוד לכל הסוגיות האחרות שעוסקות בחינוך, יש פה איזשהו דין מיוחד של חינוך שחכמים נכנסים וקובעים את הפרטים. לא מוצאים את זה בשום מקום אחר. בכל מקום אחר אומרים תחנכו את הקטן בעודו קטן לקיים את המצווה. פה נכנסים לפרטים. מגיל כזה תעשה כך, מגיל כזה תעשה כך, בקטן, בקטנה, בזה, כמה שעות, מאיזה גיל, מתווכחים בין האמוראים איך בדיוק הגדר. מה זה? למה מוצאים את זה כאן? לכאורה זה בגלל ש… זאת אומרת, לכאורה היה צריך להגיד לנו תחנכו אותו לצום וזהו. הנקודה היא כנראה שצום של יום שלם אנחנו לא מחייבים את הקטן מדין חינוך, שוב פעם כמו שראינו למעלה. ואז חכמים נכנסים פה להגדרה אוקיי אז מה כן? דין חינוך הרגיל לא קיים פה, כי דין חינוך הרגיל צריך לעשות כהלכתו. מה זה כהלכתו? יום שלם. נכון? וזה לא נעשה פה. אי אפשר, מגיע פיקוח נפש או משהו כזה. אז מה כן? אז חכמים באים וקובעים את ההגדרות מה בכל זאת לעשות כדי להרגילו במצוות. בשאר המקומות מדובר על דין חינוך לקיים את המצווה עצמה, אז מה צריך להיכנס לפרטים? צריך לקיים את המצווה כהלכתה. רק ביום כיפור שאת המצווה כהלכתה אי אפשר לקיים, כי זה לצום יום שלם, רק שם חכמים נכנסים להגדרות אז מה כן? ולמה? כי פה מדובר על להרגיל אותו במצוות לא על לחנכו במצוות. לא שהוא יתחיל לקיים את המצווה, לחנכו בצורה של התחלת הקיום, אלא להרגילו במובן של ללמד אותו ולהרגיל אותו, שזה דין מיוחד ביום כיפור בגלל שפה אי אפשר את דין חינוך הרגיל. אז לכן נכנסים לכל הפרטים. אגב יש מקום לתלות את זה רק במאמר מוסגר אני אומר. אני הנחתי שאם אנחנו צריכים לחנך את הקטן למצוות כהלכתן, כמו הריטב"א והשער הציון, אז לכאורה הוא היה צריך לצום יום שלם ביום כיפור. ואם הוא לא צם יום שלם ביום כיפור, זה לא נקרא חינוך כהלכתו. זה יכול להיות תלוי בחקירה שעשינו בשיעור הקודם. אם החיוב הוא על כל רגע ורגע, אז כמה שעות שהקטן צם, הוא עושה את המצווה כהלכתה. יש חלק מהרגעים שבהם הוא לא מקיים את המצווה, אבל ברגעים שהוא כן מקיים את המצווה הוא מקיים אותה כהלכתה. אז זה לא סותר את השער הציון והריטב"א. לעומת זאת אם הגדר של המצווה זה על היום השלם, אז אם הוא צם לשעות, זה לא נקרא לקיים את המצווה כהלכתה. ואז אנחנו נכנסים לכל הדיון שאמרתי קודם. זאת אומרת, כל מה שאמרתי קודם שמפה מוכח מניה וביה שלא צריך לחנך את המצווה כהלכתה, ואמרתי שלפי הריטב"א ושער הציון זה כנראה דין מיוחד ביום כיפור בגלל הסכנה, שלא מחנכים אותו לצום יום שלם אז עושים חלקית. זה הכל רק אם אני מניח שהמצווה היא לצום יום שלם. אבל אם אני מניח שהמצווה היא לצום בכל רגע ורגע, אז זה כן חינוך כהלכתו. באותם רגעים שהוא צם, הוא צם כהלכתו. לא עושים את זה כל היום בגלל הפיקוח נפש, אבל באותם רגעים זה חינוך רגיל, זה חינוך למצווה כהלכתה. עכשיו יש תראו הערה מעניינת של המשנה ברורה. המגן אברהם כותב שגם אם האמא לא חייבת בחינוך, אבל ספייה בידיים אסור גם לאמא לספות בידיים לקטן בתרס"ט. עכשיו בשער הציון שמה. שער הציון מעיר על המגן אברהם ככה, והעתיקו האליה רבה ושאר אחרונים, ועיין בחקרי לב סימן קח שפלפל בעניין זה. ולעניות דעתי, אין דברי המגן אברהם מוכרחים, דלא שייך לומר כן אלא באיסור גמור בין דאורייתא ובין דרבנן, כגון בבן י"א י"ב דמדרבנן על כל פנים צריך להתענות ולהשלים, להתענות יום שלם. ולא כן הכא, שאין בזה איסור כלל לקטן, שמתענה לשעות. והרי אדרבה, הלא מחויב להאכילו אחרי ג' שעות על כל פנים. ומוכח דאין שייך על אכילתו שם איסור, רק הוא מצווה על אביו לחנכו במצוות. אז זה לא, אין איסור על האכילה של הקטן. זה רק הוא מחויב, המצווה על אביו לחנכו במצוות. ובמקום שאין מצוות חינוך כגון באחרים, מה שראינו בתוספות ישנים, שאחרים לא חייבים בחינוך, אפשר דגם בספייה ליכא איסורא. והוא רוצה להרחיב את מה שאומר התוספות ישנים גם לספייה בידיים. את מי שלא חייב בחינוך גם אין עליו איסור ספייה בידיים. זה חידוש מאוד גדול, לא סביר לחלוטין. לרוב הראשונים, איסור ספייה בידיים הוא איסור דאורייתא שקיים גם בקטן בן אפס. לא קשור בכלל לדין חינוך. איסור דאורייתא. כל הקישור שעושה התוספות ישנים זה על איסור הפרשה מאיסור. הפרשה מאיסור זה דין דרבנן אולי, אבל זה קיים יחד עם מצוות חינוך. ספייה בידיים זה לא רלוונטי. ספייה בידיים זה איסור דאורייתא גם לקטן בן אפס, ובוודאי שזה גם לאמא כמו לאבא. לא קשור לדין חינוך. רק שיטת תרומת הדשן נקרא לו, שיטה יחידאית שקושר גם את ספייה בידיים לדין חינוך. אבל באופן פשוט זה דברים תמוהים. אבל לענייננו, מה אנחנו כן רואים במשנה ברורה הזה? אנחנו רואים שעושה את ההבחנה בין האם האכילה שלו יש עליה שם איסור, שזה מתי זה קיים? כשהוא חייב להשלים את התענית ולעשות 24 שעות, לבין כשיש מצווה רק על האבא לחנכו ולהרגילו במצוות, שזה בתענית שעות. זה ממש החילוק שאמרתי קודם. המצווה כשהוא משלים את התענית, אז הוא עושה את המצווה כהלכתה. כאן הקטן עצמו עושה איסור. לכן אסור גם לספות לו בידיים, כי הקטן עצמו עושה איסור. כי זה חיוב על הקטן עצמו. זאת המצווה כהלכתה שהקטן צריך לקיים. תענית לשעות היא לא המצווה כהלכתה. אז למה בכלל צריך לעשות את זה? זה כדי להרגילו במצוות, זה חובה על האבא. אז שם, אומר המשנה ברורה, לא יהיה חיוב ספייה בידיים, שזה משונה להגיד דבר כזה, אבל לא תהיה הפרשה, כמו שאומר התוספות ישנים. אז פה זה כבר כתוב בפירוש, החילוק שאני דיברתי קודם, שלפי שני תירוצי התוספות ישנים בעצם יש פה הבחנה בין שני הדינים, הדין על הקטן עצמו שחייב במצוות, והדין על האבא להרגילו. הדין על הקטן עצמו צריך לעשות כהלכתו, ולכן זה מתקיים רק בקטנים כאלה שמשלימים את התענית בשנה האחרונה. אבל בקטנים שלפני כן שרק מתענים לשעות, זה לא כהלכתו, לכן לא יכול להיות שזה קיום הדין חינוך הרגיל של תוספות, שהקטן עצמו עושה את המצווה, זה רק דין על האבא להרגילו במצוות. ועל זה לא נאמר הפרשה מאיסור וכל מה שראינו קודם. עכשיו תראו דבר יפה שהוא מביא בשורה הבאה. ממשיך השער הציון: וכן מצאתי כעין סברה זו ברבנו מנוח, לחלק בין חינוך דהשלמה שהוא עצם האיסור, לחינוך דשעות שאינה אלא מצווה בעלמא על האב. ממש ההסבר שאני אמרתי קודם, זכה לכוון ברוח קודשו. שכאשר אנחנו מדברים על מצווה כהלכתה להשלים את התענית, זה האיסור על הבן עצמו. והאבא רק כמובן צריך לדאוג שהבן יקיים את זה, אבל צריך להתקיים כהלכתו. תענית שעות זה דין מיוחד ליום כיפור. זה שני דברים שונים. יש מצווה על האב ויש השלמה. השלמה זה דין חינוך הרגיל של כל התורה, שאתה צריך לקיים את המצווה כהלכתה. כל הפרטים והדיוקים בגמרא ביומא מדברת רק על התענית לשעות, כי התענית לשעות זה דין מיוחד ביום כיפור להרגילו במצוות, זה לא דין חינוך. זה דין להרגילו במצוות, ועל זה נכנסו החכמים וקבעו את כל ההגדרות האלה. תראו בסוף הגמרא, בלי קשר כרגע להקשר, רק תראו את מה הגמרא אומרת: אמרו לך רבנן מאי חינוך נמי דקתני השלמה. השלמה הכוונה להתענות כל ה-24 שעות. זה מה שנקרא חינוך לפי אחת הדעות באמוראים פה. שואלת הגמרא: ומי קרי לחינוך השלמה? חינוך להשלמה לא קוראים חינוך? והתניא איזהו חינוך: היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילים אותו לשלוש, בשלוש מאכילים אותו בארבע. אמר רבא בר עולא: תרי חינוכי הוו. מה הכוונה תרי חינוכי הוו? לפי מה שאני אומר עכשיו, מה שראינו גם במשנה ברורה, שער הציון, בדיוק מה שכתוב בגמרא זה בדיוק מה שאמרתי למעלה. תרי חינוכי הוו הכוונה יש חינוך של השלמה. חינוך של השלמה זה קיום המצווה על ידי קטן כמצווה ועושה. הוא חייב במצווה ואז הוא עושה אותה כהלכתה על כל היום. החינוך מהסוג השני זה להרגיל אותו במצוות, זה החינוך לשעות. וזה מה שמופיע בגמרא ביומא כדי להרגילם במצוות, שזה דין מיוחד ליום כיפור, זה לא מדין חינוך הכללי. דין חינוך הכללי זה לעשות המצוות כהלכתן, ועל זה באמת אין שום פירוט, פשוט שיצום. הפירוט היחידי שיש זה רק מאיזה גיל כדי שלא יסתכן, שנה קודם, שנה לפני גדלותו הוא כבר משלים. זה דין חינוך הרגיל. כל התוספת הקודמת זה דין מיוחד ליום כיפור, זה לא מדין חינוך בכלל. זה להרגיל אותו וללמד אותו למצוות, אם היה רגיל שעתיים עושה שלוש וכן הלאה כדי להרגיל אותו למצוות. ברמב"ם דרך אגב מעניין שהוא כותב: קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכים אותו לשעות, כיצד? היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום, מאכילים אותו בשלוש. היה רגיל בשלוש, מאכילים אותו בארבע, לפי כוח הבן מוסיפים לענותו בשעות. בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה, זה נגד הגמרא שלנו והראב"ד כבר מעיר על זה אבל לא חשוב כרגע, מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות. אז מצד אחד נראה שהוא עושה חילוק. מגיל אחת עשרה זה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות, לחנכו במובן של חנוכת המזבח, שיתחיל לקיים המצוות. ומחנכין אותו לשעות זה לא לחנכו במצוות אלא מחנכין אותו לשעות הכוונה מחנכים אותו, מרגילים, מלמדים, במובן של חינוך שאנחנו מדברים עליו בשפה היומיומית. אז יש פה שני, ולכן את השני הוא אומר משלים מדברי סופרים. מה הכוונה משלים? למה פה זה מדברי סופרים? הראשון זה לא מדברי סופרים? זה מדברי סופרים בגלל שפה הוא עצמו חייב במצוות מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות, הכוונה כדי שהוא יתחיל ללמד, להרגיל את עצמו, כדי שהוא יתחיל לקיים, סליחה, את המצוות. כחנוכת המזבח, זה לא חינוך במובן של הרגל ולמידה. אוקיי? טוב, יש פה נקודה אחת שאני עוד רוצה לעמוד עליה ואני צריך לסיים כבר, זה הקשר בין גיל חינוך לבין הבגרות. משעה שהוא הגיע לגיל חינוך, משעה שהוא יכול להשלים את התענית זה שנה לפני הבגרות, לנקבה אחת עשרה, לזכר שתים עשרה, חוץ מהרמב"ם לצורך העניין, מצד הגמרא. מה הקשר? למה יש קשר בין הבגרות המנטלית שהיא בגרות לגבי חיוב במצוות לבין החיוב והשלמת התענית? אגב יש דעות בגמרא שאין בכלל חיוב להשלים תענית עד שמתבגר נהיה חייב במצוות. ושוב פעם השאלה עולה עוד יותר חזק, למה יש קשר כזה בין החוסן הגופני של יכול לעמוד בתענית לבין הבגרות לגבי חיוב כללי במצוות? אז קודם כל כמובן הבגרות הזאת תלויה בסימנים גופניים, אנחנו יודעים, שתי שערות וכולי. לכן זה לא כל כך מפתיע. חכמים רואים שיש קורלציה בין הבשלות הנפשית לבין הבגרות הגופנית. עדיין זה מפתיע שבדיוק היכולת לעמוד בצום היא הבגרות הגופנית. למה זה מחובר? אולי אפשר להגיד שבאמת חכמים רק הצמידו את זה, זה לא באמת טמון, אלא חכמים אמרו: כיוון שאנחנו נכנסים פה לפיקוח נפש אם אנחנו ניתן לקטנים להשלים את התענית, אנחנו צריכים לקבוע את ההגדרה. אז אנחנו קובעים הגדרה גורפת, הכי פשוט והכי קל להצמיד את זה לגיל הבגרות או שנה לפניו, תלוי בשיטות האמוראים השונות, אבל לקבוע איזשהו מדד אובייקטיבי שלא שכל אבא יצטרך להעריך האם הבן שלו יכול לעמוד בזה או לא, כי אז זה מביא אותנו לכל מיני סכנות וחכמים לא רצו לקחת את הסיכונים האלו. טוב, לגבי ספייה בידיים, אז אני אגיד רק באמת בשני משפטים. לגבי ספייה בידיים אז יש את הסוגיה בדף ע"ז עמוד ב' שאני כבר לא אכנס אליה, לגבי האכלת קטן ורחיצה בשביל להאכיל קטן וכולי. איכשהו נראה שאין איסור ספייה בידיים ביום כיפור. מותר להאכיל את הקטנים בידיים. כל הגמרא, כל מה שהגמרא דנה בדף ע"ז עמוד ב' זה רק בשאלה אם מותר לי לרחוץ ידיים כדי להאכיל את הקטן. אבל האכלת הקטן כשלעצמה בכלל לא מעוררת בעיה. השאלה היא למה. יש על זה כל מיני הסברים, חלק מזה זה פיקוח נפש, כמה ראשונים ואחרונים אומרים זה בגלל פיקוח נפש. וקצת קשה, כי ברור שיש קטנים שיכולים לעמוד בזה ובודאי לשעות. אם אני אומר שהתענית היא ליום שלם, אז שעות כמובן חסר ערך, אבל אם זה בכל רגע, אז לפחות תדאג לזה שהוא יקיים את התענית באותן שעות, זה לא פיקוח נפש. ואיך מותר להאכיל אותו? מותר להאכיל אותו רק מתי שהוא מגיע כבר לשלב שהוא בפיקוח נפש? לא משמע ככה, לא נראה ככה. יש כאלו שרוצים לטעון שיש בכלל, שאין בכלל איסור האכלה בידיים ביום כיפור, או שזה תלוי בזמן. איסורים שתלויים בזמן הם איסורי גברא ולא חפצא, ואין איסור ספייה בידיים על איסורי גברא, או בגלל שזה מדובר על עשה, כך אומר הדברי יחזקאל בסימן ט"ו, ובגלל שביום כיפור זה בעצם עשה. באיסורי עשה אין איסור ספייה בידיים, רק בלאווין יש איסור ספייה בידיים, כך טוען המגן אברהם. והדברי יחזקאל אומר שבגלל זה גם ביום כיפור אין איסור ספייה בידיים. איי, לפי הרמב"ם לפחות ביום כיפור יש גם לאו ולא רק עשה? אז פה הוא מביא הדברי יחזקאל את הרמב"ן לגבי מעקה שראינו, שבמקום שהלאו בא לתמוך בעשה, לוודא שאני אקיים את העשה, אז מי שפטור מהעשה פטור גם מהלאו, כמו בנשים. אז פה הוא אומר שבמקום שבו הלאו בא לתמוך בעשה, ביום כיפור הלאו בא לתמוך בעשה, והרי שהתורה כותבת בפירוש רק את העשה, הלאו רק לומדים אותו איך שהוא, הוא בא לתמוך בעשה, הוא לא, אין לו מעמד עצמאי. אז אם אני יכול להאכיל את הקטנים מצד העשה, אין סיבה להימנע מלהאכיל אותם בגלל הלאו. כל מטרת הלאו זה לוודא שתקיים את העשה. אם הקטן לא צריך לקיים את העשה, אז הוא לא צריך גם לקיים את הלאו. כמובן זה מעורר שאלה, אז למה נשים חייבות בתענית ביום כיפור? הרי זה מצוות עשה שהזמן גרמה והלאו בא לתמוך בעשה, וכמו שהרמב"ן אמר במעקה, לאו שבא לתמוך בעשה אם הוא תלוי בזמן נשים תהיינה פטורות גם מהלאו וגם מהעשה. אבל אזכיר לכם את מה שראינו בשיעורים הקודמים, שנשים חייבות באמת בגלל ילפותא מפורשת, או בגלל ריבוי מהאזרח או בגלל שהשוה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה. באמת לא בגלל עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, אילולי זה היה עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, לכן צריך את הפסוק כדי לרבות שהן חייבות. טוב, בסוף עשיתי קצת מהר, אבל תוכלו לראות בסיכום את ההשלמה. אני כותב גם, אני מביא גם את הקהלות יעקב, אני אעלה גם אותו לאתר, ואז תוכלו לקרוא גם אותו בפנים. בסדר, אני אעצור כאן במחילה כי אני פשוט חייב לרוץ, בסדר? אני אעלה את זה בצהריים לאתר את שני הקבצים.

[Speaker D] תודה רבה הרב.