פרק שמיני של יומא – שיעור 7

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בואו נתחיל. בשיעורים הקודמים עסקנו בלאווין ובעשין של עינוי ושל מלאכה ביום כיפור. בשיעור הקודם דיברתי על ההבדלים בין שבת לבין יום כיפור מבחינת המלאכה, ופה אנחנו מסיימים את עניין המלאכה. אנחנו עוברים לעינויים שזה בעצם עיקר עניינו של הפרק, וגם מטבע הדברים עיקר ענייננו ביום כיפור, כי מבחינת המלאכות זה דומה מאוד לשבת, למעט ההבדלים שדיברתי עליהם בפעם הקודמת. אז מבחינת העינויים ראינו כבר שיש לאו ועשה עם כרת על אכילה ושתייה, אבל המשנה בתחילת הפרק מתחילה: יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. יש פה בעצם שישה פריטים, והשאלה היא מה מעמדם של העינויים האחרים פרט לאכילה ושתייה? מאיפה הם נלמדים? מה המעמד שלהם? דאורייתא, דרבנן, עשה, לאו, כרת וכדומה. אז הגמרא, אני מקווה שיש לכם גמרות, תביאו אתכם גמרות בכל מקרה, אמרתי כבר בעצם את זה. הגמרא אומרת ככה: "אסור? אנוש כרת הוא!". הגמרא מיד אחרי המשנה: "אסור? אנוש כרת הוא!". איך מה אתה אומר לי שזה אסור? יש על זה עונש כרת. "אמר רב אילא ואי תימא רב ירמיה: לא נצרכה אלא לחצי שיעור". זאת אומרת, המונח אסור באמת לא שייך לגבי דברים שעליהם ענושים כרת, ומה שנאמר כאן זה רק לגבי איסור של חצי שיעור מי שאוכל פחות מככותבת הגסה ביום כיפור, אז זה חצי שיעור. כמובן חצי זה לאו דווקא חצי אלא פחות מהשיעור. יש דין חצי שיעור שהוא דין כללי, אנחנו אמורים להגיע אליו מתישהו, זה הגמרא עוסקת פה בתחילת הפרק, אני מקווה שהספקתם כבר לראות את זה במעבר הרגיל שלכם. ועל החצי שיעור הזה יש מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש שתידון בהמשך הסוגיה. רבי יוחנן אומר שזה איסור תורה, ריש לקיש אומר שזה איסור דרבנן. אבל גם לפי רבי יוחנן כמובן לא נענשים על זה. יש איסור דאורייתא, אבל בכל זאת יש משמעות לשיעור. אם היה אותו איסור גם בפחות מהשיעור, אז לעניין מה נאמר השיעור? השיעור נאמר לעניין העונש. אז שואלת הגמרא: "אניחא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, אלא למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה זה ריש לקיש מאי איכא למימר?". אז איך אתה יכול להגיד שמדובר פה בחצי שיעור ואומרים על זה שזה אסור? זה לא אסור, זה מותר. אומרת הגמרא: "דאיתמר: חצי שיעור, רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, ריש לקיש אמר מותר מן התורה. אניחא לרבי יוחנן, אלא לריש לקיש מאי איכא למימר?". זה המשך הקושיה. עונה הגמרא: "מודה ריש לקיש שאסור מדרבנן". זאת אומרת שגם ריש לקיש מסכים שחצי שיעור אסור, רק לשיטתו זה איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא. אני לא נכנס עכשיו למחלוקת ביניהם כי זה נושא שאנחנו עוד ניגע בו, אני מאוד מקווה לפחות, אבל לענייננו הגמרא אומרת שלפי שניהם חצי שיעור אסור, כמובן שעונש כרת אין עליו, ולכן שייך להגיד "אסור", את הלשון "אסור", על הדין הזה של חצי שיעור. בינתיים אין שום רמז לזה שיש איזשהו הבדל בין אכילה ושתייה לבין שאר ארבעת העינויים האחרים: רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. אז על פניו הייתי לומד שבכולם בעצם מדובר שכולם זה לאו ועשה וכרת, ואם עושה חצי שיעור, אז על זה שייכת הלשון של "אסור". בהמשך אנחנו נראה שארבעת העינויים האחרים הם כמובן במעמד שונה מאשר אכילה ושתייה, ואז נחזור לפרשייה הזאת. בכל אופן, זה מה שהגמרא אומרת כאן. עכשיו, אתם יודעים מה? אולי בעצם אני בכל זאת אקדים את זה. בהמשך הגמרא, כמו שאנחנו נראה, ברור לגמרי שרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה התמעטו מכרת. מה כן האיסור שם? נדבר עוד, זה מחלוקת ראשונים, אבל הם התמעטו מכרת. כרת אין עליהם. או שזה איסור דרבנן, או שזה רק עשה, או שאפילו יש לאו אבל התמעט מהכרת. יש פה מחלוקת, שלושת השיטות מופיעות בראשונים. אבל כרת אין על זה. אוקיי? אז בעצם אם אני חוזר למשנה, אז המשנה מביאה פה בעצם שישה… אכילה ושתייה זה אחד, אבל בעצם אז חמישה. על הראשון יש עליו עונש כרת, ולאו, ועשה, וארבעת הנותרים, יש עליהם, אין עליהם כרת, אולי יש לאו, אולי יש עשה, ואולי זה רק הכל איסור דרבנן. אז אם כך, היה מקום לומר שמה שהמשנה אומרת את הלשון אסור, היא אומרת את זה בגלל שארבעת העינויים האחרים לגביהם אין איסור כרת. מה שהגמרא שואלת אסור, אנוש כרת הוא? פתאום זה רק אכילה ושתייה אנוש כרת, הרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה אין כרת. אז אולי הלשון אסור נאמרה בגלל ארבעת העינויים האחרים שלגביהם אין איסור כרת? תגידו לי בסדר, אבל מה עם אכילה ושתייה? אכילה ושתייה הרי יש איסור כרת, אז מה שייך להגיד אסור? זה לא קשה. למה? כי ברור ששייך להגיד אסור גם על אכילה ושתייה. אילו היה מדובר רק על אכילה ושתייה, אז הייתי אומר למה אתה אומר אסור? תגיד חייב כרת, שבכלל זה גם נכלל העניין שזה אסור. אז אין טעם להגיד אסור, לא שלא נכון להגיד אסור, אלא אין טעם להגיד אסור. אבל אם יחד עם אכילה ושתייה אתה מביא לי גם את שאר ארבעת העינויים האחרים, אז מה שנקטו את המונח אסור, זה רק טבעי. זה המכנה המשותף לכל העינויים, שכל העינויים ביחד, מה אתה יכול להגיד עליהם? הרי אתה לא יכול להגיד עליהם שהם חייבים כרת, כי ארבעת האחרים לא חייבים כרת. אז אתה אומר שכל העינויים האלה אסורים ביום כיפור. נכון שלגבי אכילה ושתייה יש גם איסור כרת, יש גם עונש כרת. אם היה מדובר רק על אכילה ושתייה, צריך להגיד האוכל ושותה חייב, לא שאסור לאכול ולשתות, כך הגמרא בדרך כלל מדברת כשהיא מביאה עבירה שיש עליה עונש. אבל כאן בגלל שהביאו את זה ברשימה אחת יחד עם ארבעת העינויים האחרים, אז כאן מתבקש להגיד את הלשון אסור שהיא המכנה המשותף לכולם. אם כך, אז המהלך של הגמרא ממש לא ברור. כי הגמרא בהתחלה התחילה עם זה שלשון אסור לא שייכת לדבר שענושים עליו כרת. למה לא שייכת? הרי יש פה ארבעה דברים אחרים שלגביהם אין עונש כרת, וכיוון שהביאו את כל הרשימה, אז נקטו את הלשון ששייכת על כל הפריטים ברשימה. יותר מזה, אחרי הקושיה גם בא תירוץ. ומה התירוץ? התירוץ הוא שלשון אסור מדברת על איסור חצי שיעור. למה צריך להגיע לזה? תתרץ שלשון אסור נאמרה בגלל ארבעת העינויים הבאים בתור. יותר מזה, אם הלשון אסור לא קשה, כי בסך הכל היא באה בשביל ארבעת העינויים האחרים, איך אתה יכול לדייק מכאן שהלשון אסור באה על חצי שיעור? לא נכון. לא קשה למה נקטו פה לשון איסור אסור, ממילא לא צריך ת'תירוץ שזה מדבר על חצי שיעור. כל המהלך של הגמרא פה הוא מהלך מוזר. לכאורה נראה פה בגמרא שהגמרא טוענת שלא רק שהלשון אסור לא מספיקה כדי לתאר את מה שיש עליו חיוב כרת, אלא היא לא שייכת בדבר שיש עליו חיוב כרת. זאת אומרת, אי אפשר להגיד על דבר שיש עליו חיוב כרת את המונח אסור. מה שאני הצעתי קודם, אמרתי אפשר להגיד עליו אסור, רק ברור שזה לא אומר את כל המידע. היה עדיף להגיד חייב כרת ולא להגיד אסור. אם אתה אומר חייב כרת, בכלל זה גם אמרת שזה אסור. אז זה לא מספיק, אבל לא שזה לא נכון, לא שהמונח אסור לא שייך לגבי דברים שיש עליהם עונש כרת. ואם יש רשימה שלמה, אז כן אפשר להגיד את המונח אסור, ולגבי העונש כרת בסדר זה אחר כך. אבל הגמרא, כשהגמרא מניחה שאי אפשר להגיד את המונח אסור, הגמרא כנראה מבינה שעל דברים שיש עליהם עונש כרת המונח אסור בכלל לא נכון, לא רק שהוא לא ממצה אותם, הוא לא נכון, אי אפשר להגיד. על רשימה שכוללת אכילה ושתייה, גם אם יש דברים אחרים שעליהם אפשר להגיד אסור, על אכילה ושתייה אי אפשר להגיד אסור. זה באמת דבר תמוה. מה הבעיה? למה אי אפשר להגיד אסור? הרי תבינו מה זה המונח חייב או פטור. חייב או פטור מתייחס לעונש. חייב כרת, חייב מלקות, חייב מיתה. פטור הכוונה פטור מכרת, פטור מעונש, פטור ממיתה. לא נוגע לאיסור. האיסור זה האזהרה. העונש זה פרשיה אחרת. אז חייב או פטור מדבר על העונש, אסור מדבר על האזהרה. לכן אי אפשר להגיד שאיסור שיש עליו חיוב עונש כרת אי אפשר להגיד עליו אסור, בוודאי שאפשר להגיד עליו אסור, הוא אסור, חוץ מזה יש. עכשיו אני פתאום עכשיו אני חושב על זה, שהרי בשיעור הקודם עסקנו, בשיעור שלפני הקודם, עסקנו בשאלה מאיפה האזהרה על עינוי. נכון יש לנו את המצווה של לענות את הנפש, מאיפה יש לנו אזהרה על העינוי? וראינו שיש עונש, והעונש הוא עונש כרת. נכון? והרמב"ם אמר לנו שבמקום שבו יש עונש, גם אם האזהרה נלמדת מן הדין, זאת אומרת מאחת ממידות הדרש, אז אפשר לקבוע שיש פה אזהרה. אבל באופן הפשוט, לפחות לשיטת הרמב"ם, שאזהרה שנלמדת מדרשה היא לא דאורייתא, ובפרט אם אנחנו לומדים בגמרא אצלנו שכל הדיונים בגמרא אצלנו על דף פ"א שמה על האזהרה לגבי עינוי נאמרו רק לשיטה שמזהירים מן הדין, כמו שאומר התוספות יום הכיפורים, אז בעצם יוצא שלהלכה אין באמת אזהרה. במסקנה אין אזהרה, כמו שריש לקיש אומר, אולי בגלל שהתורה לא יכלה לכתוב את האזהרה, אבל תכלס אין אזהרה. ואז היה מקום אולי לומר שבאמת יש עשה, יש כרת, או שהכרת הוא על העשה, או שהכרת הוא כמו שראינו אצלנו איזה שהוא סוג של התניה טכנית, אבל איסור לאו אין. אם זה כך, אז יותר קל להבין את מה שהגמרא אומרת כאן. מה שהגמרא אומרת כאן, זה שלשון אסור לא שייכת בכלל על אכילה ושתייה. ממה שאני אומר עכשיו, זה לא שייך על אכילה ושתייה, אולי באמת לא בגלל שיש גם כרת, אלא בגלל שיש רק כרת, אין בכלל איסור.

[Speaker C] אין איסור עשה? אין לשון איסור על מצוות עשה?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, רגע, אבל אם אני מבין שאין בכלל איסור עשה, וכל הדיון פה…

[Speaker C] רגע שנייה אחת, וודאי שיש מצוות עשה, זה כתוב ועניתם.

[הרב מיכאל אברהם] ועניתם זה עשה, אבל שאר

[Speaker C] העינויים יהיו במעלה טובה יותר.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, עשה יש.

[Speaker C] יש לשון בגמרא של איסור עשה במקומות אחרים. אני שואל שאם זה עשה אז זה כבר איסור? יש לשון איסור עשה בגמרא לגבי…

[הרב מיכאל אברהם] איסור עשה זה לא איסור?

[Speaker C] כהן גדול לאלמנה, זה לא נקרא איסור עשה בגמרא? ככה זכור לי, אני לא זוכר את המקורות. לא חושב שיש בגמרא לשון של איסור עשה, אני חושב שזה לשון של… אבל מה קורה לזה, יש ביטוי בגמרא של איסור עשה? אני לא בטוח, אני לא זוכר כרגע.

[הרב מיכאל אברהם] לי משום מה יושב שזה ביטוי של אחרונים.

[Speaker C] אבל

[הרב מיכאל אברהם] אם אני צודק פה, אז יכול להיות שמה שהגמרא שואלת מה שייך להגיד את המונח אסור, זה אולי באמת לא בגלל שיש פה כרת, אלא בגלל שיש פה רק כרת, אין בכלל איסור. אם זה כך, אז אולי אפשר להבין את הגמרא.

[Speaker D] אבל איך שאר העינויים יהיו במעלה טובה יותר? שאר העינויים הם וודאי לכאורה פחות. אז אם נגיד שזה לא נקרא איסור בדרבנן או מן הדין, אבל שאר העינויים גם לא שייך עליהם כל כך אסור.

[הרב מיכאל אברהם] השאלה היא מאיפה אנחנו לומדים את שאר העינויים, בינתיים יכול להיות שכל העינויים אולי יהיו במצב כזה של איזה שהוא איסור מדרשה, או לא אסור בכלל, רק דרבנן אולי, או מין משהו כזה. אבל אכילה ושתייה שיש בה כרת, שיש בה כרת אבל אין לאו.

[Speaker E] עשה דאורייתא יש גם אם זה לא איסור. לא שומע? עשה דאורייתא יהיה גם בלי איסור.

[הרב מיכאל אברהם] מה, על אכילה ושתייה? ברור.

[Speaker E] אז השאלה היא רק על הלאו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אבל בגלל שאין לאו, אז מה לכל היותר יש עשה, אין איסור. אז אם אין איסור מה שייך הלשון אסור? זה מה שהגמרא שואלת. אלא שאז לא ברור מה התירוץ. התירוץ הוא שזה נדרש לחצי שיעור, נכון? אבל אם אין איסור על השיעור השלם, אז על חצי שיעור יש איסור? מה הקשר? ממה נפשך, אם על חצי שיעור יש איסור, אז ודאי שעל השיעור השלם יש איסור. מה תגיד לי זה עשה? קודם כל צריך להניח שיש חצי שיעור על עשה, וגם זה בעצמו לא מוסכם. ודאי להעיר את זה. אבל גם אם כן, אז גם על שיעור שלם יהיה שייך הלשון אסור, גם אם זה עשה. בקיצור זאת לא אופציה, אני חוזר בי. קודם חשבתי שאולי זה יכול להתיישב לפי מה שדיברנו בשיעור שם, אבל נדמה לי שזה לא יכול להיות לאור התירוץ של הגמרא. בקיצור מה שמטריד את הגמרא, שאם יש משהו שיש עליו עונש כרת, לא שייכת לגביו הלשון אסור. זה דבר תמוה.

[Speaker C] אולם, אני מוצא פה ברש"י בכמה מקומות שהוא לכמה איסורים קורא להם איסור עשה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, רש"י זה לא יעזור לנו פה, בגלל שבמפרשים ברור שיש לשון של איסור עשה. זאת לא השאלה. השאלה מה קורה בגמרא ובמשנה. ואנחנו מדברים על המשנה, המשנה אומרת אסור. שואלת הגמרא, לשון אסור לא שייכת כשאין לאו,

[Speaker C] זאת הטענה הייתה.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו עוד פעם אני אומר, זה לא נכון, זה לא אופציה, כי אם זה היה נכון, אז גם חצי שיעור לא היה פותר את הבעיה. הרי לא יכול להיות שיש בחצי שיעור איסור כשבשיעור השלם אין איסור. אם בחצי שיעור יש איסור אז גם בשיעור השלם יש איסור. אז מה שתגיד על החצי שיעור תגיד על השיעור השלם. בקיצור אנחנו בינתיים נדמה לי נשארים בצריך עיון. מה הגמרא מקשה כאן? מה מטריד אותה? אפילו נגיד שבאכילה ושתייה הלשון אסור לא ממצה את כל העניין כי יש גם חיוב, אבל על שאר העינויים אי אפשר להגיד כי שמה אין חיוב. אז נקטו את הלשון אסור בגלל שאר העינויים. אלא מה תגיד לי שהלשון אסור לא שייכת בכלל במקום שבו על העבירה יש כרת. למה לא? זה שיש כרת זה רק אומר שיש עונש, אבל חוץ מזה ודאי שיש גם איסור. אז למה הלשון אסור לא שייכת? הגמרא בהמשך, תעברו לע"ד עמוד א' בגמרא, הגמרא בהמשך אומרת וכל היכא דתני ענוש כרת לא תני אסור? הגמרא פותחת באמת את השאלה הזאת. מי אמר שבמקום שבו יש עונש כרת אי אפשר להכתיב את הלשון אסור? והתניא, אף על פי שאמרו אסור בכולן, לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. יש ברייתא, בפשטות הברייתא מדברת על המשנה שלנו. הברייתא מפרשת את המשנה שלנו והיא אומרת, אף על פי שאמרו אסור בכולן, לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד, לא על ארבעת העינויים האחרים. מה הגמרא לומדת מכאן? הברייתא הזאת מובאת בנדרים בדף פ' ועוד. מה הגמרא לומדת מכאן? רואים שלשון אסור שייכת גם בדברים שיש עליהם עונש כרת, נכון? שהרי הגמרא אומרת שאמרו אסור בכולן, שחלק מהכולן הזה זה אוכל ושותה ועושה מלאכה. ועל אוכל ושותה ועושה מלאכה יש עונש כרת. אז רואים שלשון אסור שייכת גם באיסורים כאלו שיש עליהם עונש כרת. אבל שוב פעם אני לא מבין את הקושיה הזאת. הרי מה שאמרו לשון אסור בכולן הכוונה בגלל שיש גם את ארבעת העינויים האחרים. זה לא אומר שלשון אסור שייכת גם על עבירות כאלו שיש עליהם עונש כרת. נקטו פה אסור בגלל העבירות האחרות שעליהם אין עונש כרת. אז ממילא כבר על כל הרשימה אומרים אסור. איך אתה מוכיח מכאן שלשון איסור שייכת גם על עבירות כאלו שיש עליהם עונש כרת? נראה שזה גופא מה שהגמרא מקשה. הגמרא לא רוצה לומר שלשון אסור מדברת על אכילה ושתייה בעצמה, להיפך. הגמרא טוענת לאכילה ושתייה לבד לא שייך הלשון אסור. אבל היה מקום להגיד שלשון אסור נמצאת פה בגלל שאר העינויים. אבל גם זה לא יכול להיות, למה? בגלל הברייתא. כי מה הברייתא אומרת? הברייתא אומרת אף על פי שאמרו אסור בכולן לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. אז מה רואים? שבמקום שבו יש חלק מהרשימה שהוא רק אסור ואין עליו עונש כרת, גם אם יש חלק אחר מהרשימה שיש עליו עונש כרת, שייך להגיד את הלשון אסור. הנה, אסור על כולן למרות שבחלק מהם ענוש כרת, אוכל ושותה ועושה מלאכה, עדיין אומרים אסור בכולן. למה? מה הרעיון פה? לא בגלל שהלשון אסור שייכת על האוכל ושותה, אלא שהאוכל ושותה מופיעים פה ברשימה של שאר העינויים, ורק עליהם יש עונש. אבל על הלשון איסור נאמר על כל הרשימה, ולכן שייכת להגיד אותה באופן כללי. אז הנה לנו הראיה שמה שהגמרא בהתחלה הניחה שלא אפשרי, כי איך אתה אומר לשון אסור על עבירות כאלה שיש עליהם כרת? אומרת הגמרא מה זאת אומרת, הנה תראה בברייתא. ועוד פעם, לא בגלל שהלשון אסור שייכת בעבירות שיש עליהם עונש כרת, אלא בגלל שהיא נאמרת על שאר העינויים. וברגע שיש רשימה שכוללת גם עינויים של כרת וגם עינויים לא של כרת, על הרשימה כולה שייך להגיד את הלשון אסור, זה מה שרואים בברייתא. זאת אומרת יכול להיות שמה שהגמרא פה מקשה זה את מה זה גופא מה שאני הקשיתי קודם. היא מביאה את הברייתא לחיזוק, אבל בעצם מה שהיא שואלת זה מה אתה רוצה, מה מפריע לך בזה שנקטו פה לשון אסור כאשר יש פה רשימה שלמה של דברים שחלק מהם אין עליהם עונש כרת? אז לכן נקטו את הלשון אסור על הכל. וממילא חוזרת השאלה מה היה קשה לגמרא למעלה ולמה הגמרא תרצה שזה מדבר על חצי שיעור? זה לא מדבר על חצי שיעור. הלשון איסור נאמרת כדי לכלול גם את העינויים האחרים שעליהם אין כרת, זה הכל, ואל תדייק לי מפה חצי שיעור, לא קשור בכלל לשאלת החצי שיעור. זאת אומרת בעצם הלשון אסור מובאת כי זה המכנה המשותף הבסיסי שנכון לגבי כולם, כך שואלת הגמרא. ואז הגמרא מביאה שני תירוצים. הכי קאמר: כשאמרו אסור, לא אמרו אלא בכחצי שיעור, אבל כשיעור ענוש כרת. ואף על פי שענוש כרת, אין ענוש כרת אלא אוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. מה התירוץ הזה אומר? התירוץ הזה בעצם דוחה את כל מה שאמרתי קודם. הוא רוצה לטעון שבאמת לשון אסור גם בברייתא מדברת רק על חצי שיעור. על דברים שאסורים בכרת לא שייך לומר את הלשון אסור. כל מה שאמרו פה זה בחצי שיעור שזה אסור באכילה ובשתייה ובשאר עינויים. ובשיעור שלם, שעל זה בכלל לא שייך להגיד את הלשון אסור, ענוש כרת על אכילה ושתייה, אבל לא על ארבעת העינויים. יוצא שהגמרא פה בעצם זה מין חסורי מחסרא והכי קתני כאילו, כן? זה בעצם מה שהגמרא אומרת כאן. מה אומרת כאן? שבעצם את הברייתא צריך לקרוא כך. מה הברייתא הרי אומרת? ותניא אף על פי שאמרו אסור בכולן לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. חסר פה משהו. מה שהיה צריך להגיד: כל מה שאמרו אסור זה רק על חצי שיעור, וגם שיעור שלם לא ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. כל זה זה חסורי מחסרא על הברייתא. שימו לב, זה לא על המשנה, זה על הברייתא. המשנה אנחנו נשארנו עם התירוץ שנקטה הגמרא בהתחלה שהאיסור נאמר על חצי שיעור. ועכשיו אנחנו מסנכרנים גם את הברייתא יחד עם המשנה, ושתיהם אומרים אותו דבר. ותכלס מה יצא לנו? שהגמרא לא מוכנה לקבל אפילו את ההצעה שאני הצעתי קודם. הלכתי לקראתה והיא לא מוכנה לקבל. הגמרא לא מוכנה לקבל את הטענה שאפשר להגיד אסור על רשימה שלמה שארבעה מתוך ששת הפריטים בה הם רק אסורים ובלי כרת. למה? כי בשני הראשונים יש גם איסור כרת, ומספיק זה בשביל להגיד שלא שייך להגיד את הלשון אסור על דבר כזה. ולכן הגמרא אומרת אז על מה אמרו אסור? על חצי שיעור. זאת אומרת הגמרא נשארה מתעקשת על החלק הראשון מה שהיא אמרה בחלק הראשון, ואני נשאר באמת בקושי. מה הפריע לגמרא להגיד את הלשון אסור פה זה בגלל ארבעת העינויים האחרים? למה נדחקו להגיד שזה על חצי שיעור? זה אסור בגלל שאין עונש כרת על כל העינויים, על אכילה ושתייה יש עונש כרת, בסדר, אבל אתה רוצה להגיד על כולם, אין לך ברירה, אתה חייב להגיד רק אסור. מה הלישנא השנייה בגמרא? ואיבעית אימא, אני חוזר לגמרא, ע"ד עמוד א', כן? ואיבעית אימא כי קתני אסור אשארא. הופ, עכשיו הם נזכרו. מה שכתוב אסור זה אשארא עינויים, לא על אכילה ושתייה. ותנו רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי רב. מה זה שאר סיפרי דבי רב? זה לא הספרא וזה על ויקרא, אלא זה הספרי כמו שזה. במדבר דברים. מנין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל ותשמיש המיטה? תלמוד לומר שבתון שבות.

[Speaker C] ואני מצאתי ככה בספרא. מה? אני מצאתי גרסה כזו בספרא. בכתבי יד? ככה. טוב,

[הרב מיכאל אברהם] אולי, יכול להיות, יכול להיות, לא בדקתי את זה, יכול להיות שמצאת. בדרך כלל הספרי זה במדבר דברים ושאר ספרי זה הספרא. אולי, אבל זה אחד משניהם זה ההבחנה בשאר ספרי מול הספרא. בלשון הגמרא כך קוראים למדרשי תנאים האלו. טוב, מכל מקום, לענייננו, מההשוואה בין הלישנא השנייה ללישנא הראשונה נראה שגם פה בעצם הגמרא לא אומרת את מה שאני אמרתי קודם. כי מה שהגמרא אומרת זה שמה שכתוב אסור זה לא על החצי שיעור, כמו שהלישנא הראשונה אמרה, אלא על ארבעת העינויים האחרים. תירוץ אחר. ואז עוד יותר קשה מה ששאלתי קודם. למה צריך להגיע לכל זה? הלשון אסור היא לשון מתאימה, לא צריך תירוצים. היא מתאימה כי היא נסובה על כל הרשימה, והרי ארבעה מתוך ששת הפריטים לא חייבים בהם כרת, אז לכן נקטו לשון אסור. נדמה לי שבאופן הפשוט זה גופה הלישנא בתרא. לישנא בתרא באמת אומרת את מה שאני אמרתי כאן. מה שהיא אומרת, מה אתה רוצה, מה קשה כשהגמרא כשהמשנה אומרת לשון אסור? היא נקטה את זה אשארא. מה הכוונה אשארא? לא רק על השאר. אנחנו היינו מבינים כאילו זה על החצי שיעור של החלק הראשון ואלו השאר, שזה רק איסור בלי כרת. לא רק על השאר, אלא בגלל השאר, לכן נקטו לשון איסור על כל הרשימה. בגלל שעל השאר לא שייך להגיד חייב כרת אלא רק אסור. לכן נקטו את זה, זה בדיוק מה שאומרת הלישנא בתרא.

[Speaker C] אבל לא נראה שזה תירוץ על השאלה הראשונה של הגמרא, נראה שזה תירוץ על הקושיה שהקשו על ההנחה של השאלה הראשונה.

[הרב מיכאל אברהם] ברצף של הסוגיה, מה שאתה אומר בברייתא למה אתה לא יכול להגיד במשנה?

[Speaker C] לא הבנתי.

[הרב מיכאל אברהם] מה שאתה אומר בברייתא, הרי בברייתא כתוב אסור על הכל, אבל ענוש כרת רק על אכילה ושתייה ומלאכה, נכון? עכשיו, מה זה כתוב שאסור על הכל? אתה אומר לי לא, לא אסור על הכל, אסור רק על ארבעת העינויים. אבל כתוב על הכל.

[Speaker C] טוב, הוא משנה, הוא אומר הכי קאמר. מה? אבל שמה יש גם כרת, אז אני יכול להגיד משהו על אכילה ושתייה. ובמשנה לא כתוב בכלל כרת, אז אני לא יכול אפילו לשנות את, לא במשנה הזאת, לא במשנה הזאת.

[הרב מיכאל אברהם] אז איך, המשנה הזאת כתוב, עוד רגע נראה. טוב, בפשוטו לא כתוב, נכון? רגע שנייה, שנייה. בברייתא עצמה כתוב אסור על הכל. כשהגמרא עושה אוקימתא בברייתא, אז הגמרא אומרת האסור מדבר אשארא. מה זאת אומרת מדבר אשארא? הרי שם כתוב שבאכילה, מה שכתוב אסור זה רק על השאר, אבל על אכילה ושתייה חייב כרת. אז הלשון אסור מדברת על הכל. אלא מה? צריך להגיד שזה בגלל השאר. היא לא אומרת ככה, רגע שנייה. הלשון אסור לא מדברת על השאר, אלא בגלל השאר הוא מדבר על הכל. עכשיו, אם זה כך, אז סביר מאוד שגם במשנה מפרשים כך לפי הלישנא בתרא. מה שכתוב במשנה אסור, הכוונה על הכל בגלל ארבעת העינויים. ואז יוצא שהלשון אסור אמנם לא הייתה נאמרת אם היה מדובר רק על האכילה והשתייה. אבל הוא מדבר על כל הרשימה, ובגלל שהשאר עינויים אי אפשר להגיד עליהם אלא רק את הלשון אסור, אומרים את הלשון אסור על הכל. ואז יוצא שהחלק הראשון של הגמרא מתיישב רק עם הלישנא קמא ולא עם הלישנא בתרא. בלישנא קמא, שהולכת כמו הלשון הראשונה של הגמרא, כמו התחלת הגמרא, אז באמת תופסים שהמונח אסור לא יכול להיאמר אפילו על רשימה שלמה אם חלק ממנה זה עבירות שיש עליהן כרת. ואין ברירה אלא אנחנו עושים אוקימתא שמה שכתוב אסור זה על חצי שיעור. בלישנא בתרא אנחנו אומרים לא, לשון אסור נאמרת על הרשימה כולה, בגלל שהחלק האחרון של הרשימה יש עליו רק עבירה שאין עליה כרת. ממילא אני אומר אסור על הכל, כולל על האכילה והשתייה, ולא צריך להגיע לאוקימתא של חצי שיעור. ואחרי זה רק מוסיפים דע לך, שאם אכלת כשיעור אז אתה חייב כרת, באכילה ושתייה אתה חייב כרת סליחה, בלי כשיעור, באכילה ושתייה אתה חייב כרת. ולפי הלישנא בתרא לא מדובר פה על חצי שיעור, רק לפי הלישנא קמא.

[Speaker C] לא, אז זהו, אני אומר שמהפשט של הסוגיה נראה שהם לא מיישבים את המשנה. ברור!

[הרב מיכאל אברהם] הרי הוא מדבר על הברייתא.

[Speaker C] אבל לכאורה לפי מה שהרב אומר זה גם מיישב את המשנה. אז למה המשנה לא, למה הגמרא לא אומרת שגם המשנה מיושבת לפי זה?

[הרב מיכאל אברהם] כי הגמרא בהתחלה מדברת על הלישנא, לפי הלישנא קמא. ככה היא תפסה. אחרי זה בברייתא מובאות שתי לישנות. מה ההבדל בין שתי הלישנות? בדיוק זה ההבדל. עכשיו אחרי שמובאת לישנא בתרא על הברייתא, עכשיו אני אומר אין סיבה לא ליישם את זה גם על המשנה. ממילא יוצא שכל החלק הראשון של הגמרא הלך רק עם הלישנא קמא. ואפשר היה להגיד שכל הלישנא קמא כולה זה מתחיל מתחילת הגמרא עד סוף הלישנא קמא פה. והלישנא בתרא שעכשיו מיישבת את הברייתא, לשיטתה אפשר גם ליישב את המשנה באותה צורה. ואז מה שבעצם תראו, מה שבעצם הדבר הזה אומר, שיש פה איזשהו מחלוקת האם הלשון אסור לא שייכת בכלל על איסורים שיש עליהם כרת, או שהיא שייכת אבל לא ממצה. אם היא שייכת ולא ממצה, אפשר להגיד בסדר, אז אמרו את זה למרות שזה לא ממצה כי רצו להרוויח את ארבעת הפריטים האחרונים ברשימה. אבל אם זה לא נכון בכלל להגיד על אכילה ושתייה, אז אפילו אם יש פריטים נוספים אי אפשר להגיד אסור כשזה לא שייך בכלל. אלא שזה קשה, כי למה באמת זה לא שייך בכלל? מה הבעיה? למה אי אפשר להגיד שאסור גם על איסורים כאלה שיש עליהם כרת? הכרת זה העונש, אבל זה אסור בגלל האזהרה. יכול להיות, יכול להיות שהעניין הוא כזה. רגע. יכול להיות שהנקודה היא כזאת. הלישנא קמא והחלק הראשון של הגמרא, הבעיה שלהם היא לא שהלשון אסור בכלל לא שייכת באיסורי כרת. וודאי שהיא שייכת. אלא בעצם הטענה היא: למה אתה מערב דברים שהם אסורים בכרת עם דברים שאיסורם הוא איסור רגיל? זה הנקודה. באיסורי כרת היית צריך להביא ולהגיד שחייב כרת, ואחרי זה להביא את האיסורים האחרים ולהגיד שהם אסורים. נכון שהלשון אסור שייכת על הכל, אבל למה אתה מערב אותם? ועל זה עונה הגמרא, בעצם היא עונה ככה: יום הכיפורים אסור באכילה ושתייה וכל הדברים האלה באמת האיסור שכתוב שם הוא איסור על חצי שיעור. אני לא מערב. הבאתי, כל הרשימה הזאת מביאה רק את הדברים שהם אסורים בלי כרת. ואחרי זה המשנה ממשיכה, וכאן אני חוזר להערה שאמרתי לשלמה למעלה שהמשנה כן מדברת על הכרת. בהמשך המשנה אז כתוב שם, רגע, שנייה אחת. בהמשך המשנה כתוב ככה, אתם רואים את המשנה: יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי רבי אליעזר וחכמים אוסרים. האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב. כל האוכלים מצטרפים לככותבת וכל המשקים מצטרפים למלא לוגמיו. האוכל ושותה אין מצטרפים. מה זה חייב? חייב זה חייב כרת.

[Speaker C] כן, אבל זה כבר דין אחר, זה דין נפרד בפשטות. בדין הראשון לא מוזכר כרת, מוזכר רק איסור

[הרב מיכאל אברהם] במשפט הראשון.

[Speaker C] אבל בברייתא כן מוזכר גם איסור וגם כרת, ולכן

[הרב מיכאל אברהם] יש, שלמה הבנתי, רגע, שנייה. החלק הראשון של המשנה לא מזכיר את הכרת. החלק השני מזכיר את הכרת. ומה שצריך לקרוא זה ככה, לפי הלישנא קמא והתחלת הגמרא. אני מרכיב את זה עכשיו על המבוא שנתתי בשיעור השני. יום הכיפורים דורש מאיתנו השבתה מלאה. במלאכה, באכילה, בשתייה, בעינויים, בהכל. השבתה מלאה פירושו עד גרגיר. אסור לך לאכול כלום, אפילו רבע. אחרי זה מוסיפה המשנה ואומרת, אם אתה אוכל ככותבת הגסה או שותה מלוא לוגמיו, אז יש עליך גם חיוב כרת. זה פרשייה אחרת. אבל כל הרשימה הראשונית באה להגיד לי בעצם את חובת ההשבתה, את האיסור ולכן דווקא החצי שיעור זה לא אוקימתא. החצי שיעור בא להגיד לך עד איפה מגיעה חובת ההשבתה. אסור לך לעסוק בכלל בכל הדברים, כולל בשיעורים הכי קטנים. נכון שלעניין עונש, אז רק בככותבת הגסה או מלוא לוגמיו. זה אומרת המשנה בהמשך, שיש אם אתה אוכל ככותבת הגסה או שותה מלוא לוגמיו, אז יש עליך עונש כרת. ואם זה כך, אז אולי יותר קל להבין את האוקימתא הזאת של החצי שיעור. בעצם הטענה היא שכל החלק הראשון מדבר על איסור, איסור שאין בו כרת, כולל האכילה והשתייה. אין בו כרת. וזה מה שהגמרא באמת אומרת, האוקימתא שהגמרא עושה לברייתא. ראו איך הגמרא מנסחת את זה, בא הכי קאמר הראשון: הכי קאמר, כשאמרו אסור, לא אמרו אלא בכחצי שיעור. מה זאת אומרת? כל מה שאמרו בחלק הראשון זה על אכילה ושתייה זה חצי שיעור ושאר עינויים זה שאר עינויים, בדיוק כמו שהגמרא אמרה בהתחלה. אבל כשיעור, ממשיכים עכשיו מסבירים את המשך המשנה, אבל כשיעור ענוש כרת, אף על פי שענוש כרת, אין ענוש כרת אלא אוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. רק פה התחדש החילוק בין אוכל ושותה לבין שאר עינויים לגבי הכרת. לגבי איסור חובת ההשבתה היא חובת השבתה מלאה על הכל. על הכל. ולכן פה באמת דיברו על חצי שיעור. היא חובת השבתה, היא חובת השבתה מלאה. לגבי ענישת כרת התחדש שזה רק מכשיעור. זה נכון גמור, זה עניין אחר. אלא מאי? פה צריך להבין, יש פה קצת דוחק בכל זאת. למה? כי לפי מה שאני מציע כאן, אז בעצם יוצא שהדין הזה של חצי שיעור שנאמר כאן במשנה הוא דין מיוחד ליום כיפור, זה לא דין חצי שיעור הרגיל. יש חובת השבתה ביום כיפור, חובת השבתה מלאה, אפילו פירור, בלי קשר לדין חצי שיעור הרגיל שנאמר בכל איסורי התורה. נכון? אם אני מבין שהמשנה פה מדברת על גדרי חובת ההשבתה ביום כיפור, אז לכאורה היא בעצם אומרת פה דין מיוחד ליום כיפור בגלל חובת ההשבתה המלאה, לכן אסור לי אפילו לאכול גרגיר או לשתות מעט, לא מדין חצי שיעור הכללי שיש בכל איסורי האכילה של התורה, אלא זה מדין חובת ההשבתה של יום כיפור. אז למה הגמרא קושרת את זה פה למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אם חצי שיעור אסור מן התורה או מדרבנן? ואחרי זה הגמרא מתחילה לדון גופא שיש איסור חצי שיעור בכל התורה. לכאורה נראה מכאן שמדובר פה על חצי שיעור לא מדין חובת ההשבתה של יום כיפור, אלא זה דין חצי שיעור כמו בכל איסורי התורה, יש פה דין גם כן דין חצי שיעור. ואז זה קצת הערה על מה שאמרתי קודם. לא יודע. אלא אם כן נגיד שבאמת יש פה שני דינים. דין אחד חצי שיעור ביום כיפור, זה החצי שיעור של חובת ההשבתה. וכיוון שיש עלינו חובת השבתה מלאה ביום כיפור, זה שונה מכל איסורי האכילה, זה שונה מכל איסורי האכילה בתורה, כאן ישנה חובה מעיקר הדין חובת השבתה דאורייתא בכל שהוא. זה לא יותר גרוע מרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. שבתון, שבות, ועיניתם, או מאיפה שלומדים את כל האיסורים האחרים עוד רגע נראה, כל חובות העינוי האחרות, אז גם אכילה ושתייה פחות מכשיעור נכנסים לחובת העינוי הכללית הזאת. כרת, את זה יש רק באכילת כשיעור ושתיית כשיעור. דין חצי שיעור של כל התורה זה דין נוסף. ברור שמעבר לדין הספציפי של יום כיפור יש גם את איסור חצי שיעור שיש בכל איסורי התורה. בואו תסתכלו בגמרא, הגמרא וזה כבר העירו כמה אחרונים, בדף ע"ג עמוד ב' מובאת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, נכון? אם חצי שיעור אסור מן התורה או מותר מן התורה. ואז הגמרא אומרת בעמוד ב', ע"ד עמוד א', אתם רואים ע"ד עמוד א' בחלק האחרון של העמוד, גופא: חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, ריש לקיש אמר מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיוון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל, ריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא. בסדר, אז לכאורה זה סברא כיוון דחזי לאצטרופי. שואלת הגמרא איתיבי רבי יוחנן לריש לקיש, אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור, או כבי, לא יודע איך קוראים לזה, וחצי שיעור, הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה? תלמוד לומר כל חלב. מה הכוונה כל חלב? כל חלב, כל דהוא חלב. כן, מרבים מפסוק כל חלב, כל דהוא חלב. אז יש מקור מפסוק שאוסרת דין חצי שיעור, לא סברא של חזי לאצטרופי, זה מקור מפסוק. אז יכול להיות שיש פה…

[Speaker C] מקור מפסוק זה בחלב? מקור מפסוק זה בחלב.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אז הכל… זה לא בכל התורה כולה. הפוך, אז אולי חזי לאצטרופי, החזי לאצטרופי נאמר על יום כיפור. זה הסברא של יום כיפור, שבסך הכל איסורא קאכיל וזה לא נקרא לשבות אם אתה אוכל פחות מכשיעור. לגבי חצי שיעור של כל התורה זה באמת אולי לא מסברא של חזי לאצטרופי אלא מהפסוק של כל חלב כל דהוא חלב.

[Speaker C] אולי הפסוק מדבר רק על חלב?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בניין אב לכל התורה.

[Speaker C] זה בניין אב?

[הרב מיכאל אברהם] בטח, אחרת אם זה מדבר על כל חלב אז מה קשיא על ריש לקיש? הקשיא על ריש לקיש שאומר חצי שיעור מותר, תאמר כל חלב זה מיוחד לחלב, מה אתה רוצה? ברור שזה מדובר על כל התורה.

[Speaker C] לא, אני הבנתי שאסור לאכול. אתה אומר שגם לכל חלב קוראים לזה אכילה בגלל הסברא של חזי לאצטרופי.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, אז אתה מציע הסבר אחר, נגיע כשנדבר על חצי שיעור למה צריך את שני הדברים. אני עכשיו מציע כיוון אחר כדי ליישב את הגמרא שלנו. מה שאני רוצה לטעון, אולי שסברת חזי לאצטרופי באמת מדברת רק על יום כיפור, שביום כיפור זה פשוט מרחיב את האיסור גם על פחות מכשיעור בלי קשר, גם לפי ריש לקיש. אולי, גם לפי סברת ריש לקיש, לא גם לפי ריש לקיש.

[Speaker C] אבל למה צריך לעיכובא? ביום כיפור אנחנו אומרים שזה שביתה מלאה, זהו, לא צריך להגיע לחזי לאצטרופי. זה סברא אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] וגם מה שלא נקרא…

[Speaker C] מה זה בגלל חזי לאצטרופי שלא נקרא

[הרב מיכאל אברהם] לשבות לאכול פחות מכשיעור?

[Speaker C] זה סברא אחרת אני מבין.

[הרב מיכאל אברהם] אתה מבין שכן ואני מציע שלא.

[Speaker C] טוב, אני בסדר. וגם הגמרא, המחלוקת שלהם זה נראה שזה באופן כללי, הם לא דיברו בכלל על יום כיפור. זה חידוש להגיד שמה שהם דיברו… הגמרא הביאה את זה כאן בהקשר, אבל לא…

[הרב מיכאל אברהם] אני מסכים גם למה שאתה אומר כאן וגם קודם הסכמתי. ועדיין אני אומר שאם אני רוצה ליישב את הגמרא כמו שאמרתי קודם, יש אפשרות לקרוא את הגמרא אחרת, שהחזי לאצטרופי זאת הרחבה של מושג השביתה, וכל חלב זה המקור לאיסור חצי שיעור בכל התורה. הקושי שיש פה זה יותר מאשר לא משמע, הקושי שיש פה זה שהגמרא מסבירה ככה את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בחזי לאצטרופי. אז נראה שזה לא, אלא אם כן נגיד שיש להם שתי מחלוקות. זאת אומרת, ריש לקיש חולק גם ביום כיפור, אומר שפחות מכשיעור לא אסור, או אסור מדרבנן, וגם לגבי שאר התורה ריש לקיש חולק בגלל כל חלב, אז זה שתי מחלוקות בלתי תלויות, זה כבר יותר קשה. למרות שיכול להיות ש… יכול להיות שריש לקיש בגלל שהוא לא מקבל את סברת חזי לאצטרופי, אז הוא לא מקבל את זה גם ביום כיפור וגם בשאר התורה. רבי יוחנן אומר לו סברת חזי לאצטרופי מדברת על השביתה של יום כיפור, לגבי שאר התורה אתה צודק באמת אבל שמה יש לי את כל חלב כל דהוא חלב. אוקיי? ואז אולי יותר קל להגיד את הדבר הזה. עוד פעם, אני אומר את כל הדברים האלה בלשון אפשר, כי האמת שהגמרא באמת, כמו שאמרתי קודם, הגמרא באמת קשה. מה מפריע לגמרא שלשון אסור יכול גם על אכילה ושתייה כשזה מגיע ברשימה עם כל העינויים האחרים? מה קשה? האפשרות היחידה שאני מצליח להבין את זה זה לפי הלשנא קמא אני מדבר, לשנא בתרא באמת אומרת את זה גופא, אבל אז יוצא שהלשנא בתרא חולקת על תחילת הגמרא, שזה לא מוזכר שם, תחילת הגמרא הולכת עם הלשנא קמא. ועדיין צריך הסבר לפי הלשנא קמא ותחילת הגמרא, מה מפריע להם שלשון אסור מדבר על כל הרשימה בגלל ארבעת הפריטים האחרונים. אז הצעתי פה את ההצעה הזאת, מי שמקבל יקבל ומי שלא לא מקבל. רק שנייה אחת, בוא ננצל רגע את ההזדמנות איך אני עושה את זה, שנייה אחת.

[Speaker B] אוקיי,

[הרב מיכאל אברהם] טוב, פשוט רק עשיתי את הנוכחות. אוקיי, אז אני ממשיך. אני רוצה עכשיו להמשיך לגבי המעמד של שאר העינויים. ראינו בלשנא בתרא, שהלשנא בתרא לומדת את שאר העינויים משבתון שבות, וזה אומרת שאין על זה כרת. עכשיו, זה שאין על זה כרת זה ברור, גם לישנא ראשונה כנראה מסכימה, כי הרי שתי הלישנות באות להסביר את הברייתא. ובברייתא כתוב במפורש שעונש הכרת זה רק על האוכל ושותה, לא על שאר העינויים. ההבדל בין שתי הלישנות זה רק בשאלה על מה נסובה המילה אסור, האם זה על ארבעת העינויים או על חצי שיעור, אבל ברור שאין כרת. אז עכשיו, אז מה למה אין כרת בארבעת העינויים האחרים, או לחילופין, אז מה כן יש בהם? מאיפה לומדים אותם? מה האיסור שיש בהם? בלישנא השנייה כתוב במפורש, לומדים את זה משבתון שבות. מה לישנא הראשונה אומרת? יכול להיות שהלישנא הראשונה סוברת שארבעת העינויים זה רק איסור דרבנן. ולכן היא לא מוכנה להעמיד את הלשון אסור על איסור דרבנן, ולכן היא אומרת שאמרו את זה על חצי שיעור, אבל זה כמובן רק לפי רבי יוחנן שאומר שזה איסור דאורייתא. לפי ריש לקיש גם חצי שיעור הוא אסור דרבנן, אז לא הרווחת שום דבר בעניין הזה, אוקיי? אבל ההלכה היא כרבי יוחנן, אז אולי זה הולך אליבא דהלכתא לפי רבי יוחנן, שחצי שיעור אסור מן התורה, ולכן לישנא קמא אמרה שאסור יכול ללכת רק על איסור תורה שזה איסור חצי שיעור לפי רבי יוחנן. ארבעת העינויים הם איסור דרבנן. אם אני צודק, אז המחלוקת בין שתי הלישנות היא במעמד של ארבעת העינויים. לפי הלישנא קמא זה איסור דרבנן, לפי הלישנא בתרא זה איסור דאורייתא של שבתון שבות. אבל, שימו לב, שבתון שבות בפשטות זה עשה, נכון? זה לא לאו. שבתון שבות זה עשה. אז יש פה או איסור דרבנן או עשה. תראו את רש"י דיבור המתחיל שבתון, תראו אצלכם על הלישנא בתרא בע"ד עמוד ד'. רש"י אומר שבתון, לגבי עינוי כתיב. מה הכוונה? שבתון שבתון מדבר על העינוי. ראינו כבר שזאת שיטת רש"י, נכון? בניגוד לרמב"ן שלומד משבת שבתון את העשה של מלאכה, רש"י אומר ששבת שבתון מדבר על העינוי. והגמרא פה באמת ככה משמע ממנה, שמשבת שבתון לומדים את ארבעת העינויים, משמע שזה מדבר על העינויים, לא על המלאכה. ממשיך רש"י ואומר וכי היכי דשבתון האמור בשבת אסמכו ביה רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינם מלאכה גמורה, האי נמי שבתון דגבי עינוי דכתיב שבתון הוא לכם ועיניתם להוסיף על עינוי אכילה ושתייה קאתי. זאת אומרת, כמו שבשבת המילה שבתון באה להוסיף איסורי דרבנן, איסורי שבות שהם לא מלאכה גמורה שאינם אסורים מן התורה, גם בעינוי פה ביום כיפור, המילה שבתון באה להוסיף עינויים שהם לא מדאורייתא אלא מדרבנן, והם לא עינוי גמור שנכלל בעינוי של הכרת, וזה מה שלומדים, ארבעת העינויים שהם לא עינויים גמורים. ככה לומדים ברש"י רוב האחרונים, ששיטת רש"י הארבעת העינויים אסורים מדרבנן, כמו שבותים בשבת. אבל הרי אנחנו יודעים שהריטב"א והרמב"ן הזכרתי את זה כבר, ואולי גם הרמב"ם, יש איזה מחלוקת בשיטת הרמב"ם, לומדים ששבתון שבות בשבת זה איסור דאורייתא, זה לא איסור דרבנן. זה איסור דאורייתא שהוא לא סקילה, זה לא איסורי מלאכה, זה חובה לשבות כאיסור, הכוונה עשה, אוקיי? זה חובה לשבות מדאורייתא מדברים שהם לא מלאכות, צביון השבת או משהו כזה. לפי זה יכול להיות שגם ברש"י אפשר להגיד ששבתון שבות שכתוב לגבי העינויים, ארבעת העינויים ביום כיפור, גם זה איסור דאורייתא שלא נכלל בכרת, כמו השבתון לא נכלל באיסור הסקילה של מלאכה בשבת. השאלה מה שיטת רש"י. ואם זה ככה אז יכול להיות שגם פה מה שרש"י אומר זה שארבעת העינויים הם לא איסורי כרת, אבל הם עדיין איסורי תורה שנלמדים משבתון.

[Speaker G] מאיפה משמע מרש"י?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, הלשון אסמכוהו רבנן בו היה מקום לדייק שזה רק דין דרבנן וזה אסמכתא. אבל זה לא הכרחי, כי סמיכוהו רבנן זה כמו מסרה הכתוב לחכמים. הכתוב הרי גם שם, גם הראשונים שמדברים על שבות דאורייתא, גם הם מסכימים שחכמים הם אלה שקובעים מה נכלל בשבות דאורייתא. מסרה הכתוב לחכמים כמו שהוא נאמר בשבת, נאמר גם לגבי העינויים ביום כיפור, ואז יכול להיות שזה דאורייתא.

[Speaker G] מאיפה הרב אמר שמשמע מרש"י ששבות זה דאורייתא?

[הרב מיכאל אברהם] נדמה לי זה בשבת בק"יד בגמרא שם. שבת ק"יד? כן, מה שראינו הסוגיה שראינו שם לגבי כינוב וירק. אוקיי. טוב, תראו שם. זה לא חייב להיות, אבל ככה משתמע. אז כמו שאמרתי, זה יהיה תלוי בהבנה איך מבינים את השבתון של שבת. מי שלמד שהשבתון של שבת הוא דאורייתא שאינו מלאכה, מסתבר שיבין כאן שארבעת העינויים הם דאורייתא שהם לא כרת. מי שמבין ששם שבתון זה אסמכתא וזה איסור דרבנן, גם פה יגיד שארבעת העינויים הם איסור דרבנן. הגמרא בנדרים בדף ב' עמוד ב', הגמרא מדברת שם על האם רחיצה זה נקרא עינוי נפש. מי שנדר לענות את נפשו או נשבע לענות את נפשו, האם מותר לו להתרחץ. בסדר? הגמרא מביאה שכן, ואמרו רבנן רחיצה אית בה עינוי נפש כי לא רחצה. אומר לי שאם היא לא רחצה זה נקרא עינוי נפש. ורמינהי, לא נכון, אף על פי, מביאים עכשיו את הגמרא שלנו, אף על פי שאסור בכולן אין ענוש כרת אלא באוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. כן זה הברייתא שמובאת אצלנו. ואי אמרת דכי לא רחצה איכא עינוי ביום הכיפורים, כי רחץ ליחייב כרת. מה אתה אומר לי שרחיצה גם היא עינוי, אז למה על רחיצה אין כרת? רואים מכאן שרחיצה היא לא עינוי. אמר רבא מעניינא דקרא, לגבי יום הכיפורים דכתיב תענו את נפשותיכם, מילתא דידע עינויה אשתקד, רחיצה לא ידע עינויה אשתקד. אשתקד, סליחה, ידע עינויה השתא, רחיצה לא ידע עינויה השתא. לגבי נדרים דכתיב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש, מילתא דאתי ליה לידי עינוי. וכי לא רחצה אתי לידי עינוי. מה הוא אומר? אם אני לא מתרחץ עכשיו, זה לא מענה אותי כרגע. אני אגיע לידי עינוי אם לא התרחצתי. בנדר מספיק שאני אגיע לידי עינוי. ביום כיפור אני לא מעונה עכשיו מזה שאני לא מתרחץ. לכן הרחיצה היא לא עינוי. אז לכן אל תקשה לי מיום כיפור לדיני נדרים ושבועות. אז תוספות, אז רחיצה היא

[Speaker E] שבות לפי זה?

[הרב מיכאל אברהם] מה? בדיוק. לפי זה רחיצה היא שבות. לכאורה זה מה שיוצא. תראו בגמרא. תוספות בגמרא שם בנדרים. ורמינהי אף על פי שאסר בכולם תשמיש המיטה נעילת הסנדל רחיצה סיכה וכולי, אין ענוש כרת אלא על האכילה, דהוי עינוי, והוי בכלל כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. ואי אמרת דמניעת רחיצה הוי עינוי, הרחיצה נמי ליחייב ביום הכיפורים. עד כאן הוא מסביר את הגמרא. ותימה, שואל תוספות, דבפרק בתרא דיומא דף ע"ד עמוד ב' פריך, וכי תימה בעינוי תשמיש, הרי הוא אומר תענו את נפשותיכם, איזהו עינוי שיש בו אבידת נפש? וזה אומר זה אכילה ושתייה. ואם כן רחיצה נמי, נהי דמיקרי עינוי, אין חייבין עליה. בע"ד עמוד ב' הגמרא אומרת שרחיצה גם היא עינוי, היא רק לא עינוי שיש בו אבידת נפש, לכן לא חייבים עליה כרת. אז לגבי יום כיפור מה אתה מוכיח לי שאין בו כרת? בסדר, אבל איסור הרי יש, כי הוא נקרא עינוי. אז לעניין שבועות ונדרים רחיצה כן צריכה להיקרא עינוי. אז זה סותר את הגמרא בנדרים. יש סתירה בין הגמרא בנדרים לגמרא בדף ע"ד עמוד ב' אצלנו. הגמרא בנדרים מניחה שאם על רחיצה אין כרת ביום כיפור אז כנראה שזה בכלל לא נקרא עינוי, אבל הגמרא אצלנו בע"ד עמוד ב' אומרת להיפך, זה נקרא עינוי, אך אין עליה כרת. זה כרת כי זה לא עינוי שמאבד את הנפש. רק אכילה ושתייה, אם אתה לא אוכל ושותה אתה מת. אבל רחיצה זה לא עינוי שמאבד את הנפש, אבל זה נקרא עינוי. ואז לפי זה לעניין נדרים ושבועות, רחיצה הייתה צריכה להיכלל בעינוי נפש. אז למה הגמרא שם אומרת שלא? כך שואל התוספות. אומר התוספות, ויש לומר דבוודאי לא הוי עינוי מן התורה, וקרא דעינוי הוי אסמכתא בעלמא ואקרי עינוי, וכך הוא למסקנא דהכא. אומר התוספות, אין ברירה בשביל ליישב את הסוגיות, צריך לומר שהפסוק הוא רק אסמכתא ורחיצה באמת לא נכללת בכלל העינוי. זה אסמכתא בעלמא. ולכן גם לעניין שבועות ונדרים, רחיצה לא בכלל העינויים. אז אומר תוספות, אז אצלנו מה שלא חייבים כרת על רחיצה, זה בגלל שזה דין דרבנן, זה אסמכתא בעלמא, לא איסור בלי כרת. אין גם איסור תורה, זה רק איסור דרבנן. אסמכתא בעלמא.

[Speaker C] אין איסור עינוי אבל אולי יש איסור שביתה, לא?

[הרב מיכאל אברהם] או, תכף נראה. תכף נראה. אז באמת, אולי אתה כבר אמרת, אז נגיד את זה כאן. האסמכתא בעלמא, תוספות לא מביא את הגמרא שלנו שלומדים את זה משבתון שבות את העינויים. למה הוא לא מביא מפה? שבשבתון שבות לומדים? כי הוא רוצה להראות שזה עינוי, לא להראות שזה אסור. משבתון שבות אתה לא יכול ללמוד שזה עינוי. לכן הוא מביא את הגמרא בע"ד עמוד ב' שמשם רואים שזה נקרא עינוי, ועל זה הוא אומר זה אסמכתא. אבל לגבי רמת האיסור, לגבי רמת האיסור יכול להיות שיש פה איסור תורה שנלמד משבתון שבות. רק זה לא נקרא עינוי. אבל אז באמת יוצא דבר מאוד מעניין, שיוצא ששניהם מצוות עשה. גם העינוי הרי זה מצוות עשה, תענו את נפשותיכם, וזה לא כולל רחיצה. גם העשה של רחיצה הוא לא העשה של אכילה ושתייה. אתם מבינים מה שיוצא מפה? זאת אומרת, הכרת נאמר רק על אכילה ושתייה, לא על רחיצה, נכון? אבל הכרת נאמר על הלאו של אכילה ושתייה. מה עם העשה? הייתי אומר העשה באכילה ושתייה זה כמו ברחיצה, למי שאומר איסור תורה. אבל לא, גם העשה של אכילה ושתייה נלמד מעינוי. נכון? הכרת ניתן על הלאו. העשה זה תענו את נפשותיכם. והעשה הזה נאמר על אכילה ושתייה. והאם זה כולל גם רחצה? התשובה היא לא. רחצה יש איסור עשה דאורייתא ביום כיפור אבל הוא לא נלמד מתענו את נפשותיכם אלא משבתון שבות. זה הכל אם אני מקבל את מה ששלמה אמר וגם בתוספות יש איסור דאורייתא על רחיצה ביום כיפור. אבל בפשטות וכך לומדים רוב האחרונים, תוספות מתכוון שאין בכלל איסור תורה. הכל זה אסמכתא. גם השבתון שבות זה אסמכתא, וגם העינוי זה אסמכתא, ולכן זה רק איסור דרבנן. תראו למשל תוספות המקביל אצלנו בדף ע"ז עמוד א' אצלנו, ופירש רבינו תם, זאת שיטת התוספות גם פה, דכל עינויים דיום הכיפורים ליתנהו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא לבר מאכילה ושתייה. פה כבר ברור, אין איסור דאורייתא חוץ מאכילה ושתייה. ושאר העינויים איסור דרבנן. מה עם שבתון שבות? גם זה אסמכתא. לא רק העינוי זה אסמכתא, גם השבתון שבות זה אסמכתא. זה הכל אסמכתות. אוקיי? עכשיו תוספות בנדרים אני אומר, זה לא כתוב במפורש. אפשר היה לחבר אותו עם מה שאמרתי קודם ולהגיד שכל מה שהוא אומר אסמכתא זה רק על הקשר לעינוי. אבל מצד השבתון שבות יהיה איסור תורה גם ברחיצה. אבל אם תוספות פה אומר ככה, בפשטות נראה שגם תוספות שם אומר ככה. אמנם בתחילת התוספות בדף ע"ז עמוד א' מובאת שיטה אחרת, אני לא רוצה להיכנס לזה כי זה דורש כניסה לסוגיה. אבל הפירוש של רבינו תם זה התירוץ השני בתוספות. יש תירוץ ראשון שמשתמע ממנו שזה לא אסמכתא, ואיסור תורה. ואז צריך לומר שיש באמת איסור תורה אבל בלי כרת. ואז יוצא שיש פה מחלוקת בין הסוגיות. כי הגמרא בנדרים משתמע ממנה שזה לא נכלל בעינוי, ופה כתוב שזה כן איסור תורה. תגידו לי לא, אין סתירה… בין הסוגיות, כי מה שכתוב פה שזה איסור תורה זה בגלל שבתון שבות, לא בגלל שזה עינוי. אבל לא נכון, כי הגמרא פה מדברת כל העינויים של יום כיפור זה מדובר על המשמעות של הלשון עינוי. אנחנו נראה את זה בהמשך. הנה תראו פה את הגמרא בע"ו עמוד א' עמוד ב', אסור באכילה. הני חמשה עינויים כנגד מי? ואז מדברים על כל החמישה בתור עינויים. אז לא מדובר בפשטות, לא מדובר פה על שבתון שבות, מדובר פה על העינויים. ואז נראה שבאמת זה עובד ככה. רבינו תם אומר שהכל זה אסמכתא בעלמא, זה איסור דרבנן. רש"י משתמע ממנו, יכול להשתמע ממנו שזה נלמד משבתון שבות אצלנו בסוגיה, או דרבנן או דאורייתא. אותו דבר בתוספות בנדרים, הוא אומר שמצד העינוי זה רק אסמכתא, אבל מצד השבתון יכול להיות שיש עשה דאורייתא. אני לא יודע, אלא אם כן אני מחבר אותו עם רבינו תם כאן. תחילת התוספות בדף ע"ז משתמע ממנו שאפילו לעניין עינוי זה לא אסמכתא, אלא יש עשה דאורייתא בלי כרת כשאר עינויים. ואז באמת נראה שזה מחלוקת הסוגיות מול נדרים. כי זה מדבר גם בתור עינוי יש פה עינוי דאורייתא,

[Speaker B] לא רק שבתון שבות, אוקיי? עכשיו יש סוגיות מקבילות. תסתכלו בדף ע"ד עמוד ב', תנו רבנן תענו את נפשותיכם. רואים?

[הרב מיכאל אברהם] תנו רבנן תענו את נפשותיכם, יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער? תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו. מה מלאכה שב ואל תעשה, אף עינוי נפש שב ואל תעשה. על פניו הגמרא מנסה להוסיף עוד עינויים, נכון? תענו את נפשותיכם. ואז היא שוללת, אומרת כן, אבל לשבת בחמה לא צריך או בצינה. ובפשטות משמע ששאר העינויים מה הם? הם כן דאורייתא, והם נכללים בתענו את נפשותיכם, נכון? רק חוץ מחמשת העינויים האלה אל תוסיף עוד. אבל את ארבעת העינויים האלה הגמרא מבינה שהם עינויים דאורייתא. אחרת מה הדיון ישב בחמה ובצינה? הרי אפילו רחיצה, סיכה ונעילת הסנדל לא באמת צריך לעשות מדאורייתא, זה הכל דרבנן. אלא מה הגמרא פה מניחה שכל העינויים הם דאורייתא. יש חילוק לעניין כרת, אבל דאורייתא וודאי שיש. ועל זה שואלת הגמרא אם זה רק ששת אלה, אולי גם ישב בחמה בצינה יוסיפו עוד עינויים? על זה אומרת הגמרא שלא. אבל שאר העינויים בפשטות נראה שזה דאורייתא. הלאה, אומרת הגמרא בהמשך.

[Speaker C] אבל גם בפשטות נראה שאין הבדל ביניהם ויהיה כרת.

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא הבנתי. לא הבנתי.

[Speaker C] בפשטות גם נראה שלא יהיה הבדל ביניהם ויהיה חייב כרת.

[הרב מיכאל אברהם] אז כתוב בגמרא למעלה שכן יש הבדל. אז אני אומר בסדר, אולי

[Speaker C] זה לא מתאים לברייתא הזאת.

[הרב מיכאל אברהם] אולי זה מחלוקת. לא, מי אמר? אז לעניין הלימוד…

[Speaker C] למה שיהיה הבדל אם הכל נלמד מתענו, ותענו זה שב ואל תעשה?

[הרב מיכאל אברהם] אז זה הכל. כי יש ילפותא שממעטת מכרת את שאר העינויים. איזה?

[Speaker C] לפי הברייתא הזאת אין, זה ברייתא אחרת. זה לא ברייתא הזאת, זה סוג דרשה אחר.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? אבל אתה מחליט שיש מחלוקת בין הסוגיות ואני מנסה ליישב אותן. אני יכול ליישב אותן. יש מיעוט שממעט את השאר מכרת.

[Speaker C] לא הבנתי. המיעוט שממעט מכרת גם ממעט אותם מעצם העינוי. לפי המיעוט הזה הם לא נכללות בכלל בפסוק של עינוי.

[הרב מיכאל אברהם] אולי בשבתון שבות, אולי בעינוי ובלי כרת, לא?

[Speaker C] אבל פה הוא לומד את זה מעינוי לא משבתון. פה לא לומד את האיסור של חמשת הדברים משבתון, לומד את זה מעינוי, ולכן אבל רק בשב ואל תעשה, אז אין הבדל. צריך שיהיה כרת בכולם.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא בטוח שהמיעוט הזה של הכרת שמה לא ממעט גם פה. למה שלא ימעט גם פה?

[Speaker C] כי לפי המיעוט שמה זה בכלל לא נקרא עינוי.

[הרב מיכאל אברהם] לעניין הכרת הם לא נקראים עינוי.

[Speaker C] מה? זה כבר לא… לא. איך דורשים את זה, איך דורשים את זה שזה רק לעניין זה ולא לעניין זה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אסביר. תענו את נפשותיכם זה המצוות עשה. במצוות עשה העינויים כוללים את הכל. אבל הכרת ניתן על הלאו, כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. על תעונה שמופיע שם, רגע רגע, על תעונה שמופיע שם עניין הכרת, הוא לא כולל אכילה את שאר העינויים, רק אכילה ושתייה.

[Speaker C] שמה זה לאו? אבל זה לאו שמה, בפשטות זה עשה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, איפה כתוב לאו שמה?

[Speaker C] לא תעונה, מי שלא יקיים את העינוי, זה הפשט.

[הרב מיכאל אברהם] לא. מה שאתה אמרת בשיעור שלפני הקודם, שהלאו נלמד מזה שיש כרת. והעינוי שעליו נסוב הכרת זה העינוי של הלאו. מאיפה האזהרה? אומר הרמב"ם אז יש כל מיני דרשות, אבל הכרת נסוב על הלאו, לא על העשה. אז אם זה ככה, אז העינוי שמופיע בהקשר של הלאו, שמה התמעט רק אכילה ושתייה ולא שאר העינויים. אבל תענו את נפשותיכם שזה העשה, יכול להיות שזה כולל גם את שאר העינויים. לפחות אם אנחנו לא עושים מחלוקת בין הסוגיות. בסדר, בוא נמשיך. הנה עוד מעט שם מחלוקות ראשונים. ואימא היכא דיתיב בשמשא וחיים ליה, לא נימא ליה קום תוב בטולא? יתיב בטולא וקרי ליה לא נימא קום תוב בשמשא? דומיא דמלאכה. מה מלאכה לא חלקת בה, אף עינוי לא תחלוק בו. כל הזמן מתעקשים להשוות את שאר העינויים לאכילה ושתייה. רק עינויים שהם לא ארבעת העינויים האלה מתמעטים כאן. והגמרא אומרת במפורש שמדובר רק בעינויים כאלה שדומים לאכילה ושתייה, שלא אומרים להם קום ושב פה, קום ותשב שם. משמע שכל ארבעת העינויים זה כמו אכילה ושתייה, אז זה דאורייתא. כרת אין כי זה רק העשה של הדאורייתא כמו אכילה ושתייה. מזה התמעט מהלאו של הכרת. עכשיו שואלת הגמרא, ואם נפשך לומר, הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש ההיא, עינוי שהוא אבדת נפש, ואיזה זה? אכילה ושתייה. כן, אז הגמרא אומרת לא משנה, דבי ר' ישמעאל רגע, הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש, עינוי שיש בו אבדת נפש, ואיזה זה? זה אכילה ושתייה. בסדר, אז העינוי שיש בו אבדת נפש זה והאבדתי את הנפש, זה הכרת. אוקיי, רק עינוי שיש בו אבדת נפש יש עליו כרת. אז להיפך, דווקא משתמע שזה לא פירוש המילה, אני עונה לשלמה, משתמע שזה לא פירוש המילה עינוי, אלא התמעט מהכרת כי הכרת מדבר רק על סוג מסוים של עינויים, על עינויים כאלה שיש בהם האבדת נפש. אבל זה לא אומר שהמילה עינוי לא כוללת בתוכה את שאר ארבעת העינויים. היא כוללת. לעניין העשה למשל היא כוללת. כן.

[Speaker C] עכשיו, כן, אבל התוספות יובל לפי זה, התוספות, אם אנחנו אומרים שזה רק העינוי של כרת… לא הבנתי. כי התוספות מה שהם אומרים אבדת נפש, אז הם אומרים את זה רק בעינוי של כרת, אבל אולי זה כן עינוי של האיסור? אז מה הקושיה שלהם? כאילו הם לא תירצו.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה מה ששאלתי, אמרתי לפי תוספות בנדרים כנראה יש מחלוקת בין הסוגיות. אין מה לעשות. אז בכל מקרה יש מחלוקת סוגיות.

[Speaker C] לפי דבריהם יהיה כרת על רחיצה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, מה פתאום. יש מחלוקת בין הסוגיות. בסוגיה בנדרים אז כתוב שרחיצה היא בכלל לא בכלל העינוי, גם לא לעניין כרת. העינוי, המילה עינוי לא כוללת רחיצה. גם לא לעניין האיסור.

[Speaker C] מה? גם לא לעניין האיסור.

[הרב מיכאל אברהם] נו, גם לא לעניין האיסור, בדיוק, זה בכלל מילולית. המילה עינוי לא כוללת את המילה רחצה. כמאן דאמר? אתמהה. בסדר, זה בכל מקרה סותרת הסוגיה כאן. עכשיו יש לנו בעצם אם כך שלוש שיטות. שיטת התוספות שזה הכל אסמכתא, שיטת רבנו תם, זה הכל אסמכתאות, ארבעת העינויים הם דרבנן. שיטה נוספת, עינוי כולל בתוכו גם רחצה. ועכשיו זה מתפצל: או שיש פה את העשה, יש פה את העשה אבל לא את הלאו ולכן אין פה כרת, אבל עשה דאורייתא יש על ארבעת העינויים, או שיש פה גם את העשה וגם את הלאו, כי סך הכל המילה עינוי כוללת גם את הרחצה, רק והאבדתי את הנפש, הכרת, הוא ממעט את שאר העינויים, רק אכילה ושתייה. ושלושת השיטות האלה מופיעות בראשונים וגם באחרונים. שיטת התוספות שהכל דרבנן. שיטת הר"ן שיש פה לאו ועשה דאורייתא גם בשאר העינויים, רק כרת אין. ושיטת הרמב"ם נראה בפשטות שזה רק עשה ולא לאו. עוד מעט נראה. תוספות ישנים בתחילת הפרק תסתכלו אצלכם זה מודפס אצלכם בתחילת הפרק שבצידי העמוד. יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה ורחיצה וסיכה וכולי. לכאורה משמע שכל אלו העינויים חוץ מאכילה ושתייה מדרבנן מדליכא בהו כרת. רק באכילה ושתייה כדאמרינן בגמרא. וגם מדשרינן למלך וכלה לרחוץ ושיש חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ולמי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לרחוץ. כל אלו אגב הן הראיות של רבנו תם שלא קראתי אותו בפנים. רבנו תם טוען שהכל דרבנן שאחרת לא היינו מוצאים את כל ההיתרים הספציפיים האלה בשאר העינויים. ברחיצה ובסיכה יש כל מיני היתרים בסיטואציות של מלך או כלה או ידיו מלוכלכות וכולי. אומר רבנו תם אם זה היה דאורייתא לא היה יכול להיות שחכמים יתירו.

[Speaker C] אבל אם נלמד לפי הדרך של הריטב"א והרמב"ן ושבתון שזה דאורייתא אבל זה משום דרבנן זה לא היה לך הוראה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון, בגלל זה בדיוק הם אומרים את זה עוד מעט נראה. אז בכל אופן אז זה מה שגם התוספות ישנים אומר שלכאורה הכל דרבנן, בסדר? ומיהו אומר התוספות ישנים כל הני איכא לדחויי שאין כרת אלא באכילה ושתייה שיש בו איבוד נשמה כדאמרינן בגמרא. אף על פי שכולן הן מן התורה. מה הכוונה הן מן התורה? גם הלאו וגם העשה, רק מהכרת זה התמעט. וגם אינו אסור מן התורה אלא רחיצת כל גופו. אז מה זה כל ההיתרים אם זה אסור מן התורה? כיוון שבהיתרים האלה זה הותרה זה לא דחויה. לא בגלל צרכים זה לא נאסר בהקשרים האלה. בסדר? מיהו אני מדלג טיפה מדנקט האי לישנא. מה הוא אומר זה שבתון שבות הכל אסמכתא וכולי. מדנקט האי לישנא דחמישה עינויים כנגד מי ולא נקט מהיכא נפקא או מנלן משמע שאותם פסוקים אינם אלא אסמכתא בעלמא. מסקנתו הוא דוחה את האפשרות הזאת שזה דאורייתא והוא אומר שזה אסמכתא בעלמא. בסדר? ותדע דמפיק חמישה עינויים מיניה דאכילה ושתייה. ועל כרחין לאו מההוא קרא נפקא. ועוד מדאמר הכא והחיה תנעל את הסנדל ורבי אליעזר וחכמים אוסרים. כאן זה ודאי דחויה ולא הותרה. רק בגלל שהחיה תנעל את הסנדל. אם זה איסור תורה איך מתירים לה? ואין סכנה מדאסרו רבנן הוא שאין סכנה. קיצור מסקנתו היא שזה דין דרבנן. בשאילתות. אני אשתף אתכם בשאילתות. שאילתה דאזהרינו קודשא בריך הוא לישראל למיתב בתעניתא בעשרה בתשרי ואפילו בשבת ואסור באכילה ובשתייה ובנעילת הסנדל רחיצה סיכה ותשמיש המיטה מדאורייתא. הכל אסור מדאורייתא. מנלן?

[Speaker H] חמש עינויין כתיבי. ועניתם תענו חד לאכילה ולשתייה לרחיצה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המיטה.

[הרב מיכאל אברהם] זה הגמרא בדף עז שאומרת כנגד מי חמשת העינויים כנגד חמש פעמים כתוב תענו כנגד חמשת העינויים. תוספות ישנים מביא את זה ואומר שזה אסמכתא. השאילתות לומד מזה שהכל נכלל בכלל העינוי. בפשטות נראה מלשונו הן הלאו והן העשה. זה אסור בלאו ובעשה. זה רק התמעט מכרת זה הכל. ופה הוא מסביר בהמשך אני כבר לא אקרא את כל זה כי אין לנו הרבה זמן. הוא מסביר בהמשך למה את כל ההיתרים. הראיה של רבנו תם. הרי רבנו תם הביא ראיה למה זה דרבנן כמו התוספות ישנים עובדה שיש כל מיני היתרים לרחוץ לסוך וכולי אם זה היה איסור דאורייתא לא היו מתירים במקרים חריגים. אז הוא מביא פה, הוא מסביר שכל הדברים האלה בעצם כן מתירים אותם, או כי זה הותרה ולא דחויה, או בגלל או בגלל שאני אסביר בהמשך מסרנא הכתוב לחכמים, אני אראה את זה בהמשך. שיטת הרן שזה באמת אסור מדאורייתא, בואו נראה את הרן, אני משתף אתכם פה. מפרש בגמרא דכל הני אקרו עינוי, וגבי יום הכיפורים חמישה עינויים כתיבי, והני חמישה הוי דשתייה בכלל אכילה. ומפרשינן בגמרא דכי תני אסור דמשמע אפילו באכילה איסורא הוא דאיכא, אבל כרת ליכא, חצי שיעור קאי, דהיינו באכילת פחות מככותבת וכולי. אבל האוכל בככותבת או השותה כמלוא לוגמיו כרת נמי מחייב, ואידך כולו דהיינו רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, איסורא הוא דאיכא אבל כרת ליכא. איסורא הכוונה עשה ולאו בפשטות הכל, מי שסובר שיש עשה ולאו כמובן. ויש מי שאומר עוד דהני מדרבנן בעלמא הוא דאסירי, ואע"ג דבגמרא מפקא להו מקראי, אסמכתא בעלמא נינהו, זה רבנו תם והיינו דמקילינן וכולי, כך העלו בתוספות. וקשיא לי אומר הרן, מדתיניא בגמרא אף על פי שאמרו אסור לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ועל השותה ועושה מלאכה בלבד. ואי איתא דהני עינויי אחריני מדרבנן בעלמא נינהו, היכי שייך לומר בהו ולא אמרו ענוש כרת דאפילו איסורא דאורייתא נמי ליכא. מדייק מלשון הברייתא שראינו בתחילת השיעור, מה זה לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל והשותה? לא אמרו איסור דאורייתא אלא על האוכל ושותה, לא רק עונש כרת גם האיסור דאורייתא נאמר רק על אוכל ושותה, דרואים שלא, זה התמעט רק מהכרת, לא מהאיסור דאורייתא. לפיכך היה נראה לי דכולו מדאורייתא נינהו, אלא דכיון דלאו בכלל עינויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו, אלא מריבויא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא, קלי טפי ומסרנא כתוב לחכמים, והנה הקלו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג. פה אנחנו כבר רואים רמז אחר איך שהוא נראה ממנו, לא כמו התוספות ישנים, הוא כנראה תופס שיש פה רק עשה שנלמד משבתון שבות. אין פה את הלאו כי זה לא באמת עינוי במובן המלא, אבל יש פה את השבתון שבות, לכן עשה יש כאן. וממילא עכשיו מתיישבת כל הדיוקים של רבנו תם, כן? איך רבנו תם התיר, איך הגמרא התירה בכל מיני סיטואציות את חמשת העינויים אם הם דאורייתא? מה זה שבתון שבות ומסרנא כתוב לחכמים, בדיוק כמו שהרמב"ן אומר על שבתון בשבת, וחכמים הם אלה שקובעים מה מותר ומה אסור, אז הפה שאסר הוא הפה שהתיר, חכמים קבעו שזה אסור אז הם גם יכולים להתיר בכל מיני סיטואציות, לכן זה מותר אבל בעצם זה דאורייתא. אבל למסקנה הרן מתלבט בעניין הזה, כולם מביאים ששיטת הרן שזה דאורייתא, לא כל כך פשוט כי הרן למסקנה מתלבט בעניין הזה, והרן אומר שטוב אני כבר לא אקרא את זה, אני רק אומר הרן, מותר לי להאכיל קטנים, מותר לי לרחוץ את הקטנים וזה דברים שהם רק לתענוג, איך זה יכול להיות שמותר הרי יש איסור דאורייתא לא תאכלום לא תאכילום? כל דבר שאסור לגדול אסור גם להאכיל לקטן, ואם זה איסור דאורייתא אז איך זה יכול להיות שהתירו להאכיל אותם לקטנים? לכן אומר הרן איך שהוא בכל זאת יכול להיות שזה רק דרבנן, צריך עיון. להאכיל? מה זה אכילה? לא לא, להאכיל זה לספוג להם בידיים מיץ או להאכיל הכוונה לשון מטאפורית, הכוונה לתת להם איסור בידיים, אז מה עם אכילה ושתייה תשאלו, זה בעצם מה שהתכוונת לשאול שלמה. אז אכילה ושתייה הרי מותר להאכיל אותם נכון? ואכילה ושתייה ברור שיש איסור דאורייתא, אפילו כרת יש, איך מותר את זה להאכיל אותם? אז המנחת חינוך שואל את זה והוא אומר שזה בגלל פיקוח נפש, זה הרי דברים שיש בהם אובדן נפש, אומר אז להאכיל זה קשה כי אז יוצא שמותר לי להאכיל אותם רק עד כדי פיקוח הנפש שלהם, ברגע שהם אכלו כבר את המינימום הדרוש מעבר לזה אסור לי להאכיל קטנים, לא מצאנו דבר כזה, לא מצאנו דבר כזה, ולכן אני חושב שעל אכילה ושתייה צריך הסברים אחרים בכל מקרה, ואם צריך הסברים אחרים על האכלת קטנים באכילה ושתייה, אז גם לא יהיה קשה למה בארבעת העינויים מותר לי לרחוץ אותם למשל. אני אתן את ההסברים כשנגיע לקטנים, אבל ברגע שיש הסברים על אכילה ושתייה אז גם רחיצה זאת לא קושיה כל כך גדולה. אני אסיים אולי רק בשיטת הרמב"ם, אני עוד רוצה להספיק את זה, נעשה את זה קצת ביעף כי אני לא רוצה יותר מדי שיעור. תראו את הרמב"ם בפרק א' הלכה ה', אני משתף. מפסיק את השיתוף כל פעם כי אני מדי פעם רוצה לראות אותכם אז לכן אני מתזז קצת עם השיתופים. וכן למדנו מפי השמועה, פרק א' הלכה ה', שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול. ומצווה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר שבת שבתון. שבת לעניין אכילה ושבתון לעניינים אלו. עד כאן, מה זה מפי השמועה? לשון קצת עמומה. אבל נראה שהוא לומד שבת שבתון כלימוד ממש. הוא לא אומר שהסמיכו על הפסוק. וצריך לדעת שאצל הרמב"ם מפי השמועה הכוונה משהו שלא כתוב במפורש בכתוב, אלא יוצא מדרשה. זה נקרא מפי השמועה. אבל בעצם הוא לומד את שבת שבתון כדרשה גמורה. אבל תראו הלאה, ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה בלבד. אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל, מכין אותו מכת מרדות. פה יש מילה אחת שהיא מאוד חשובה: או קרבן. אין חייבין כרת זה עוד לא אומר, יכול להיות שיש פה לאו אבל אין כרת. אבל למה אין קרבן? לכאורה זה אומר שאין לאו. לכן אין קרבן, יש רק עשה כמו שהוא אומר כי לומדים את זה משבתון שבות. אבל זה לא כל כך ברור, למה? כי הרי כרת אין פה, נכון? מתי חייבים קרבן? לא על כל לאו חייבים קרבן. על איזה לאווים חייבים קרבן? רק על לאווים כאלה שזדונם כרת. אבל פה, על הרחיצה וזה, גם אם יש לאו, כרת בוודאי אין. אז ממילא גם לא יהיה קרבן על שגגתם. ולכן יכול להיות שהרמב"ם תופס שיש פה גם לאו. אני אומר עוד פעם, מלשונו נראה שהוא לומד את זה משבתון, ושבתון זה עשה. אבל מזה שאין פה קרבן זה לא ראיה. למה אני אומר את זה? כי הר"ן עצמו כתב על שיטתו: וכן כתב הרמב"ם. והר"ן עצמו עכשיו השאלה היא מה הוא אומר, בפשטות הר"ן אומר שיש פה עשה דאורייתא ולא לאו. ולכן נראה שהר"ן מבין ברמב"ם שיש פה עשה ולא לאו. וברמב"ם עצמו יש פה מקום להתלבט. יש פה מקום להתלבט כי העובדה שאין קרבן לא בהכרח אומרת שאין פה לאו. אבל זה כן נכון שהוא אומר שלומדים את זה משבתון שבות, שזה בעצם נראה כן כמו מצוות עשה. אז בשיטת הרמב"ם איך שהוא נראה קצת שזה רק מצוות עשה ולא לאו, ולכן זה שאין קרבן זה לא רק בגלל שאין כרת אלא גם בגלל שאין לאו. ואז הרמב"ם מצטרף באמת להר"ן, כמו שהר"ן אומר: וכן כתב הרמב"ם. תוספות ישנים מעלה אפשרות שזה גם לאו וגם עשה ודוחה אותה ונשאר שזה דרבנן כמו רבנו תם. אבל השאילתות נראה שזה דאורייתא, כמו הוה אמינא של התוספות ישנים. לכן בעצם למסקנה יש לנו שלוש שיטות. שיטת רבנו תם שאומר שזה דרבנן, ומסקנת התוספות ישנים. הוה אמינא של התוספות ישנים וכך נראה מהשאילתות שזה גם לאו וגם עשה דאורייתא, רק אין כרת. שיטת הר"ן, אלא אם כן צריך עיון שלו בסוף, אבל כך נראית שיטתו שזה עשה דאורייתא, וכך הוא לומד גם ברמב"ם וכך נראה באמת פשטות הרמב"ם שזה רק עשה אבל דאורייתא. ומכין מכת מרדות זה בסדר, גם על עשה דאורייתא מכין מכת מרדות. כל פעם שאין מלקות, ארבעים מלקות, אז מכין מכת מרדות. תראו בפירוש המשנה מה אומר הרמב"ם ובזה נסיים. אגב, אולי לפני כן, בספר המצוות הרמב"ם מביא את העינויים, את שאר העינויים רק בעשה ולא בלאו. קס"ד, עשה קס"ד. אז זה גם קצת ראיה לזה שיש לו אותם רק בעשה. בפירוש המשנה הוא כותב כך: לא נתפרש בתורה איסור דברים אלו ביום צום כיפור, אלא נאמר בו לשון עינוי חמש פעמים. אמר שבת שבתון וכולי, ואמר שבת שבתון וכולי, ובעשור וכולי, ואך בעשור וכולי, והייתה זאת לכם וכולי. ובא בקבלה, מה שהוא אמר מפי השמועה למעלה, שזה לאסור חמישה דברים מהנאות הגופות, והם הזנה והרחיצה במים והסיכה בשמן ונעילת הסנדל והתשמיש. ונאמר בכל אחת מאלו לשון עינוי בכתובים, אלא שהם רמזים ואסמכתאות ועיקר איסורם קבלה. וכל אלו העושה אחת מהן חייב מכת מרדות. בסדר? אז יש פה עוד פעם הלשון של הרמב"ם לא לגמרי ברורה. מה זה הקבלה הזאת? מפי השמועה? בפשטות זה עשה דאורייתא, אבל זה יוצא מדרשה. ולשיטת הרמב"ם מה שיוצא מדרשות זה לא בדיוק דאורייתא. אז לכן פה אני נשאר בעמימות מסוימת. אוקיי? טוב, תראו פה רק את סוף הפירוש המשנה אולי עוד משפט אחד. ורצוי שהמלך ייראה יפה, אמר מלך ביופיו תחזינה עיניך, וכן הכלה כדי שלא תתגנה על בעלה, לפיכך היתרנו להם לרחוץ פניהם. ומסרן הכתוב לחכמים, אפילו אם זה עשה דאורייתא, עדיין יש מקום להתיר, זה לא כמו שמוכיח רבנו תם שזה חייב להיות דרבנן. גם אם זה דאורייתא, מסרן הכתוב לחכמים והיתרנו להם את זה כדי שלא תתגנה על בעלה. אוקיי, אני עוצר כאן. את הפרטים אתם תוכלו לראות כבר בסיכום, אבל אני עוצר כאן. מישהו רוצה לשאול משהו?

[Speaker E] להעיר? תודה רבה הרב.

[Speaker B] תודה רבה הרב.

[הרב מיכאל אברהם] תודה לכם.