פרק שמיני של יומא – שיעור 8
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פידבקים על מבנה השיעור והפסקות
- שילוב לימוד נושאי עם לימוד רציף על הדפים
- הפניות לקראת השיעור הבא וסיכומים באתר
- תכנון השיעורים ומטרות הלימוד
- הבחנה בין יום ולילה ביום כיפור והגמרא בדף פ"א עמוד א'
- מהלך “עצם עצם”, חמישה פסוקים במלאכה, והפנאה לגזירה שווה
- קריאה רגישה במבנה הסוגיה: החלוקה יום־לילה כטיעון משני
- פירכה על גזירה שווה ומעמד “מופנה”
- ריבוי דעות בסוגיה והצעה מדוע אינן מקבלות “עצם עצם”
- כפילויות בתורה, שורש התשיעי ברמב"ם, ושאלת ייתורים
- הרמב"ם בהלכות שביתת עשור והצגת יום־לילה ביחס לעינוי
- תוספות ישנים מול הרמב"ם והבנת ההוה אמינא
- הסבר גבורת ארי: קשר לכפרת היום
- מעבר לתוספת יום הכיפורים ודרשת “ועניתם בתשעה”
- “תנא דעצם עצם” מול הדרשה לתוספת והצעת נפקא מינות
- הפסקה יזומה ושאלות משתתפים
- שאלות מנהלתיות על סמסטר א'
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג פידבק על קושי להחזיק ריכוז בשיעור פרונטלי ארוך ומציע פתרון פשוט של הפסקות קצרות במקום “דידקטיקה מלאכותית” כמו משימות וחדרים. הוא מבקש מהלומדים לשלב בין לימוד נושאי שמתקדם לפי מבנה התכנים לבין ריצה רציפה על דפי הפרק כדי לקבל תמונה שלמה, ומסביר את מגבלות שליחת מראה מקומות בגלל היעדר רשימת תפוצה מסודרת בתקופת אלול. בהמשך הוא מציג את תכנון סדר השיעורים ומפרט את מטרת המסלול: לבנות מבט כללי על יום כיפור תוך הפקת תובנות רוחביות על מושגים הלכתיים כלליים.
פידבקים על מבנה השיעור והפסקות
הוא אומר שחלק מהאנשים מתקשים לשמור על ריכוז לאורך שעה וחצי פרונטלי. הוא מציע לשלב הפסקות מתודיות של שתיים־שלוש דקות באמצע השיעור, עם אפשרות לשאול ולדבר, במקום משימות, חלוקה לחדרים ועבודה על מקורות שנראים לו “בלבולי מוח מיותרים”. הוא מדגים “רענון” גם באמצעות בדיחה בסגנון רבי עקיבא על אסתר ושרה.
שילוב לימוד נושאי עם לימוד רציף על הדפים
הוא שואל אם המשתתפים “רצים לאורך הפרק” במקביל לשיעור, ומזכיר את בקשתו לשלב לימוד נושאי עם לימוד רציף לפי סדר הדפים כדי ששני המסלולים יחד יתנו תמונה טובה של הפרק. הוא אומר שכל אחד יחליט לפי שיקולו, אך ממליץ לרוץ על הדפים משום שהשיעור עצמו אינו לפי סדר הדפים אלא לפי תוכן ומבנה, והריצה הרציפה נותנת היכרות מוקדמת עם הסוגיות.
הפניות לקראת השיעור הבא וסיכומים באתר
הוא אומר שהוא מעלה סיכום של כל שיעור לאתר, אך זה לא פורמט נוח להפניות ומראה מקומות. הוא מסביר שבדרך כלל הוא בונה קבוצת מייל ורשימת תפוצה לשליחת סיכומים והנחיות, אך באלול הוא נמנע מכך כדי לחסוך “בלבולי מוח”, ולכן קשה לו לשלוח הודעות בצורה פשוטה. הוא מציין אפשרות לשים קבצים בתיקייה באתר, אף שהיא פחות נוחה, ומציג את הסדר הצפוי של הנושאים כדי שמי שרוצה יוכל להתקדם.
תכנון השיעורים ומטרות הלימוד
הוא מתכנן לעסוק תחילה בשאלות על מהות הזמן של יום כיפור, כולל תוספת, אכילה בתשיעי, ההבדל בין היום והלילה, ותפקיד הזמן באיסורי יום כיפור. לאחר מכן הוא מתכנן לעבור לחיוב נשים וקטנים, עם הפניה למשנה וגמרא “סוכה כ"ח” ולמשנה בדף פ"ב אצלם, ואז לעבור לאיסורי אכילה בכלל ולהשוואה בין איסורי אכילה ביום כיפור לאיסורי אכילה רגילים. הוא אומר שמטרתו כפולה: להציג מבנה כולל של יום כיפור שבתוכו מתנהלים הפרטים, ובמקביל להפיק מיום כיפור הבנה של מושגים כלליים כמו חיוב נשים במצוות, חיוב קטנים במצוות, ההבדל בין לאו לעשה, ומהות “זמנים” בהלכה.
הבחנה בין יום ולילה ביום כיפור והגמרא בדף פ"א עמוד א'
הוא פותח באבחנה בין היום והלילה ביום כיפור, ומדגיש שהגמרא בדף פ"א עמוד א' מביאה ילפותא עם אזהרות ועונשים נפרדים ליום וללילה, דבר שלא מצאנו במועדים אחרים. הוא שואל למה עולה הוה אמינא לחלק בין יום ללילה, ומה היחס בין ההוה אמינא למסקנה לאחר שנקבע ששניהם אסורים.
מהלך “עצם עצם”, חמישה פסוקים במלאכה, והפנאה לגזירה שווה
הוא מציג את דברי רבינא “האי תנא עצם עצם גמר” ואת רעיון הגזירה שווה “עצם עצם” כמופנה, ומביא את הסבר הגמרא שיש “חמישה קראי כתיבי במלאכה” המחולקים לאזהרה דיממא, אזהרה דליליא, עונש דיממא, עונש דליליא, ועוד אחד “לאפנויי” ללמד עינוי ממלאכה בין ביום בין בלילה. הוא מביא את רש"י שמפרש שמדובר “ארבעה לאווין וכרת אחד”, ומסביר כיצד יוצאים שני עונשים באמצעות “אם אינו עניין” והפנאה.
קריאה רגישה במבנה הסוגיה: החלוקה יום־לילה כטיעון משני
הוא טוען שהאבחנה יום־לילה במלאכה עולה רק בהקשר הצורך במקור לאזהרת עינוי, ולא מתוך דיון עצמאי על מלאכה. הוא מסיק שההוה אמינא לחלק בין יום ללילה היא “חלשה”, כי היא נשלפת כדי להסביר עודפות פסוקים לצורך ההפנאה לגזירה שווה, ולא משום שהייתה סברה ראשונית חזקה לחלק כך. הוא מציין שאם היו רק ארבעה פסוקים במלאכה או אם הייתה אזהרה לעינוי ממקור אחר, לא היה עולה הצורך לפרש את הפסוקים כחלוקה יום־לילה במלאכה.
פירכה על גזירה שווה ומעמד “מופנה”
הוא מסביר שהעובדה שהגמרא אומרת “איכא למיפרך” מראה שהלימוד נתפס כגזירה שווה שאינה מופנה, שאז יש מקום לפירכה, בעוד שגזירה שווה מופנה אינה נפרכת. הוא מפרש שרבינא בא להסביר שהלימוד הוא גזירה שווה ממש מפני שהוא מופנה, ולא אנלוגיה בסגנון בניין אב, ולכן אין מקום לפירכה במובן הרגיל. הוא מתאר את האפשרות שבשפה מושאלת קוראים גם לאנלוגיה “גזירה שווה”, וכאשר אינה מופנה היא מתפקדת למעשה כבניין אב ולכן ניתנת לפירכה.
ריבוי דעות בסוגיה והצעה מדוע אינן מקבלות “עצם עצם”
הוא מציג שבגמרא מופיעות דעות נוספות למקור האזהרה לעינוי, כגון דבי רבי ישמעאל, רב אחא בר יעקב, ורב פפא, ומעיר שהגמרא אינה דנה מדוע אינן מקבלות את מהלך “עצם עצם”. הוא מציע שהדעות האחרות אינן מוכנות לקבל את כל הבניין של חלוקה יום־לילה במלאכה שמשרת את ההפנאה, ולכן דוחות את המהלך ומעמידות לימוד אחר. הוא מוסיף שגם מבחינת מסורת גזירה שווה, הקושי של מחלוקות על גזירה שווה נדון בראשונים, ומביא את תיאור תפיסת הרמב"ן וחכמי ספרד שגזירה שווה דורשת סיוע מסורתי אך אינה בהכרח “מסורת קומפלט” מסיני.
כפילויות בתורה, שורש התשיעי ברמב"ם, ושאלת ייתורים
הוא משתמש בשורש התשיעי של הרמב"ם על כפילויות במקרא כדי להבחין בין גישה שרואה חזרות כמחזקות עניין בלי נפקא מינה הלכתית לבין גישה שמחייבת שכל חזרה תלמד פרט נוסף או תיצור הפנאה לדרשה. הוא מציע שאם יש יותר מדי פסוקים “מיותרים” ייתכן שהם נועדו לחיזוק ולא להפנאה, אך כאשר אחד נשאר עודף לאחר חלוקת תפקידים יש מקום לראות בו מופנה לגזירה שווה. הוא משווה זאת לכלל “תנא ושייר” ולשאלה “במאי שייר דהאי שייר” כטיעון כמותי על משמעות השמטה.
הרמב"ם בהלכות שביתת עשור והצגת יום־לילה ביחס לעינוי
הוא מביא את הרמב"ם בהלכות שביתת עשור פרק א' הלכה ו' “כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה”, ומדגיש שמבנה ההלכות מציג את היום־לילה כנקודה שנצרכת במיוחד כדי ללמד על עינוי, בעוד שבמלאכה עצמה הרמב"ם מציג את האיסור כנתון מובן מאליו. הוא רואה בכך חיזוק לקריאה שהחלוקה יום־לילה אינה הנחת יסוד עצמאית במלאכה אלא כלי בתוך הדיון על עינוי.
תוספות ישנים מול הרמב"ם והבנת ההוה אמינא
הוא מצטט תוספות ישנים שתמה “לא ידענא, אי בעינן בכל דוכתא עונש דיממא וליליא במלאכה, כגון שבתות וימים טובים וחולו של מועד”, ומדגיש שתוספות ישנים מבין את הסוגיה כהוה אמינא כללית על צורך באזהרה ועונש נפרדים ליום וללילה גם בשבתות וימים טובים. הוא מציג זאת כקריאה שונה מהרמב"ם, שאצלו הדיון מתעורר דווקא מכוח האופי המיוחד של יום כיפור והקישור בין מלאכה לעינוי. הוא מציע שתוספות ישנים עשוי לראות את יום כיפור כצירוף “שכונתי” של שני אספקטים נפרדים, מלאכה כמו שבת ויום טוב ועינוי כדין ייחודי, בעוד שהרמב"ם רואה זאת כשביתה אחת רחבה.
הסבר גבורת ארי: קשר לכפרת היום
הוא מביא את גבורת ארי שמציע שההוה אמינא לחלק בין יום ללילה נובעת מהקישור בפסוק בין עינוי ומלאכה לבין “כי ביום הזה יכפר עליכם”, ומכיוון ש”אין ליל יום הכיפורים מכפר אלא היום בלבד” היה מקום לומר שאין לילה בכלל עינוי ואיסור מלאכה. הוא משתמש בכך כדי להראות שההוה אמינא עשויה להיות מיוחדת ליום כיפור בשל קשרה לכפרה ולא בשל דיני מלאכה רגילים.
מעבר לתוספת יום הכיפורים ודרשת “ועניתם בתשעה”
הוא עובר לסוגיית תוספת יום הכיפורים בדף פ"א עמוד ב' ומציג את הדרשה “ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש” עם “בערב” ו“בתשעה” שמובילה למסקנה “מתחיל ומתענה מבעוד יום” ומכאן “מוסיפין מחול על הקודש”. הוא מציג את המשך הדרשה ליציאה “מערב עד ערב” ואת ההרחבה לשבתות ולימים טובים דרך “תשבתו” ו“שבתכם”, ואת הכלל “כל מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש”. הוא מציין שהרמב"ם מביא תוספת רק על יום כיפור, בעוד ראשונים אחרים מבינים תוספת דאורייתא גם לשבתות וימים טובים.
“תנא דעצם עצם” מול הדרשה לתוספת והצעת נפקא מינות
הוא מציג את שאלת הגמרא “ותנא דעצם עצם, האי בתשעה לחדש מאי עביד ליה?”, ומסביר שהשאלה מניחה שלתנא דעצם עצם כבר יש לימוד על תוספת מתוך מיעוטים שמוציאים תוספת מכרת ומלאו, כך שהפסוק “בתשעה” מתייתר אצלו. הוא מתאר אפשרות להבין מחלוקת על טיב התוספת: האם התוספת היא הרחבה של יום כיפור עצמו או דין חדש של עשה נפרד. הוא מציע נפקא מינות כגון חיוב נשים בתוספת אם מדובר בעשה מחודש ללא לאו, לעומת המשך של עשה היום שממילא נשים חייבות בו, ומעלה אפשרות לנפקא מינות בשבת בהקשר לקידוש והאם התוספת היא “התחלת השבת” או מסגרת נוספת.
הפסקה יזומה ושאלות משתתפים
הוא עוצר להפסקה קצרה כדי להתאוורר. משתתף שואל על מקור מצוות העשה של שביתה בשבת והקשר ל“זכור ושמור”, והוא משיב שברמב"ם יש מקורות כמו “וביום השביעי תשבות” ומעלה בדיקה לגבי הסוגיות הרלוונטיות, תוך הבחנה בין קידוש היום לבין עשה של שביתה ממלאכה.
שאלות מנהלתיות על סמסטר א'
משתתף שואל על “נושאים במחשבת ההלכה” והוא משיב שמדובר בהסתכלות מטא־הלכתית על מערכת ההלכה, כולל מהות מחלוקת, היחס בין הלכה ואמת, פלורליזם וסובלנות בהלכה, משמעות דעות שנדחו, ואוטונומיה בפסיקה מול תקדימים. שאלה נוספת עולה על בעיית לוח הזמנים לקראת הסמסטר הבא.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] עוד עוד נקודה בפידבקים קצת שקיבלתי מחלק מהאנשים, אז מתברר שקצת קשה להחזיק ריכוז לאורך שעה וחצי פרונטלי. כמה אנשים אמרו לי את זה. אז אני אנסה אולי, חשבתי לעשות איזשהן הפסקות מתודיות באמצע, קצת לדבר, לשאול, מי שרוצה יכול ללכת להפסיק לשתיים שלוש דקות ואז נחזור חזרה לשיעור. בסדר? אני אפשר לתת איזשהן משימות, לחלק לחדרים ולראות מקורות וכל מיני דברים כאלה, אני לא יודע, זה נראה לי קצת בלבולי מוח מיותרים. זאת אומרת, אם רוצים אם רוצים לרענן את הציבור אז לא צריך את הדידקטיקה המלאכותית, פשוט לוקחים כמה דקות הפסקה וחוזרים וזה יותר הגיוני בעיניי. כמו הבדיחות של רבי עקיבא, כן? למה זכתה אסתר למלוך על מאה עשרים ושבע מדינה? מפני שהייתה בתה של שרה שחיה מאה עשרים ושבע שנים. טוב, אז זה נקודה ראשונה. נקודה שנייה רציתי לשאול האם האם כולכם רצים לאורך הפרק גם? קצת מסתכלים על הדפים. מה שביקשתי בהתחלה שבמקביל ללימוד שלנו שנעשה איכשהו לפי סדר נושאי, שיהיה גם איזשהו לימוד רציף לאורך הדפים כי בסך הכל נדמה לי שני המסלולים האלה ביחד יתנו תמונה טובה של הפרק. אז אני רק מזכיר לכם שוב באמת לנסות לרוץ על הדפים במקביל ללימוד. עוד הערה עוד שנייה אחת, עוד הערה שאלו אותי לגבי הפניות לקראת השיעור הבא, זאת אומרת מקורות להסתכל עליהם לקראת השיעור הבא. כאן אני האמת שחשבתי לעשות את זה ועשיתי את זה אפילו בפעמיים הראשונות הוספתי את זה בסוף הסיכום שהעליתי לאתר. אני לא יודע כמה הסתכלתם על הסיכום, אבל אני מעלה סיכום של כל שיעור לאתר. אבל זה באמת לא זה לא פורמט נוח. בדרך כלל אני בונה קבוצת מייל ורשימת תפוצה כזאת ואז אני שולח הודעות, סיכומים, הנחיות לקראת הפגישה הבאה. עכשיו פה כיוון שזה אלול זה ארבעה שבועות או חמישה שבועות, אז כל הבלבולי מוח האלה של קבוצת מייל חשבתי לחסוך את זה ולא בניתי קבוצה כזאת. עכשיו אני מבין שהמחיר הוא שאני לא יכול לשלוח לכם בצורה פשוטה הודעות או מראה מקומות.
[Speaker B] ויש בתיקייה, יש בתיקייה באתר. אפשר לשים, יש את התיקייה שלך באתר.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אז אני
[Speaker B] יודע, זאת אפשרות.
[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון, אפשרות פחות נוחה, אני מניח שחלק מהאנשים לא נכנסים שם לתיקייה וגם אם כן אני מעלה קובץ שבתוכו מופיעים תסתכלו על שני המקורות האלה, זאת אומרת זה לא איזה קובץ, אז איכשהו אולי אני אעשה את זה באמת. אני כבר אני אומר לכם פחות או יותר את הסדר הצפוי כדי שתראו מי שרוצה הלאה. אני רוצה היום לעסוק בשאלות שנוגעות למהות הזמן של יום כיפור, תוספת, אכילה בתשיעי, ההבדל בין היום והלילה ביום כיפור, שאלות שנוגעות לענייני הזמן, כן מה איך הזמן משחק תפקיד באיסורי יום כיפור. השיעורים הבאים יעסקו אני לא אגמור את זה כנראה היום, אבל השיעורים הבאים אחרי שאני אגמור את זה אני אעסוק בחיוב נשים וקטנים, אני מקווה שאת זה אני אעשה בפעם אחת. חיוב נשים וקטנים, סוכה כ"ח שם זה נשים וקטנים זה משנה בדף פ"ב אצלנו והגמרא על זה. ואחר כך אני אעבור לאיסורי אכילה. איסורי אכילה בכלל ואיסורי אכילה ביום כיפור מול איסורי אכילה הרגילים. ופחות או יותר זה יסיים את הדיון הנושאי ביום כיפור. אני מניח שזה יגמור לנו את הזמן. אם זה לא יגמור לנו את הזמן אז אולי עוד נעשה משהו על חצי שיעור ונעשה דברים יותר ספציפיים שעולים בהקשר הזה. כרגע אני דווקא רוצה להסתכל על התמונה הכללית, למרות שבכל היבט של התמונה הכללית אני כן מנסה להראות את הממדים הרוחביים יותר, כן מה זה לאו מה זה עשה, לא רק לדבר על לאו ועשה של יום כיפור אלא קצת לראות מה זה אומר במושגים הלכתיים כלליים יותר. אז כאילו מטרה כפולה. מצד אחד מנסה להציג תמונה בגדול של יום כיפור, איזשהו מבנה שבתוכו אמורים להתנהל כל הפרטים, אבל גם בתמונה הזאת אני מנסה לא להיות ספציפי דווקא ליום כיפור אלא מיום כיפור לנסות ולראות מה זה אומר על מושגים כלליים יותר. חיוב נשים במצוות, חיוב קטנים במצוות, מה ההבדל בין לאו לבין עשה, מה זה זמנים בכלל, מה איך הזמן משחק תפקיד ביום כיפור אבל בכלל בהלכה וכל מיני דברים כאלה. אוקיי, אז זה… טוב, עד כאן ההבהרות, אני בוא אני אכנס לעניין. אוקיי. טוב, אז אנחנו בעצם…
[Speaker C] אני יכול לשאול רגע? פעם אמרנו אם אנחנו לומדים על הסדר, אני מאז השיעורים הראשונים אז אני לומד הרבה את העניינים האלה של השיעורים הראשונים והמקורות של העשה והלא תעשה, אז אני יותר התמקדתי עכשיו בסוגיות האלה, פחות למדתי על הסדר. זה בסדר?
[הרב מיכאל אברהם] זה לשיקולכם, אני רק ממליץ. אתם כל עוד אתם לומדים אתם עושים מה שאתם רוצים, אתם ילדים גדולים.
[Speaker C] אני רק ממליץ שבשביל לקבל
[הרב מיכאל אברהם] איזושהי תמונה, דווקא בגלל שאני לא הולך על סדר הדפים אלא כל פעם נכנס לאיזושהי סוגיה שהיא נוגעת, והסדר שלי הוא לא הדפים אלא התוכן או המבנה, אז דווקא בשביל להשלים את התמונה כן כדאי לרוץ על הדפים כי אז מקבלים תמונה שלמה יותר לדעתי. וגם אני חושב שזה גם נותן לכם איזושהי היכרות עם הסוגיות כשאנחנו מגיעים אליהם כי ראיתם אותם בלימוד השוטף שלכם או לפחות את חלקם. אבל זאת המלצה, תחליטו מה שאתם חושבים. אוקיי, אז לגבי מצוות היום כמו שאני אומר אני רוצה לעסוק בארבעה אספקטים. מצוות הזמן כמהות הזמן. אחד זה ההבחנה בין היום והלילה ביום כיפור, שראינו את זה כבר בדף פ"א. השני זה תוספת יום כיפור. השלישי זה דיון על מהות הזמן ביום כיפור עצמו, יחידה אחת מורכב מחלקים מרגעים, ומצוות האכילה בתשיעי, לפני יום כיפור. אלה בעצם הסוגיות שנוגעות לזמנים שקשורים למסגרת הזמן של יום כיפור. אז אני מתחיל רגע בהבחנה בין היום ללילה. הגמרא בדף פ"א עמוד א' מביאה ילפותא עם אזהרות נפרדות לאזהרות ועונש בנפרד ליום וללילה. והדבר הזה טעון הסבר. לא מצאנו את זה במועדים אחרים שאנחנו צריכים שתי אזהרות שונות, אחד ליום ואחד ללילה או שני עונשים שונים, וכאן איכשהו הגמרא כן מביאה את זה. והשאלה היא למה ומה מה זה אומר ומה המסקנה אחרי שכבר אמרו שהיום והלילה שניהם אסורים? האם זה שולל לגמרי את ההוה אמינא או איך בדיוק להבין את היחס בין ההוה אמינא למסקנה? אז בואו נתחיל בגמרא בדף פ"א עמוד א'. הגמרא שמה, אני מזכיר לכם, ראינו אותה בעצם. הגמרא שם עוסקת באזהרה לגבי עינוי, מתחילים וריש לקיש אומר שאין היכן לכתוב את זה, איך מאיפה לומדים את האזהרה לגבי עינוי ביום כיפור. אז בתוך הדברים רבינא אומר ככה: האי תנא עצם עצם גמר. הוא עושה גזירה שווה עצם עצם. מופנה. המילה עצם היא מופנה, כי בלי זה לא עושים גזירה שווה, לפחות מופנה מצד אחד וזה שאלה שכבר מעירים פה הפרשנים, הרי זה מופנה רק מצד אחד וזה לא משני צדדים, והשאלה היא האם זה מספיק בשביל גזירה שווה לכאורה זה מחלוקת, אבל כאן הגמרא מניחה שמספיק מופנה מצד אחד. ואי לא מופנה, איכא למיפרך כדפרכינן. בסדר? אם זה לא מופנה אז אפשר לפרוך. אומרת הגמרא לאי ליי אפנויי מופנה? כמה איך זה מופנה? אומרת הגמרא ככה: חמישה קראי כתיבי במלאכה. אחד לאזהרה דיממא ואחד לאזהרה דליליא. אזהרה, הכל על מלאכה. בינתיים זה אזהרה ליום ואזהרה ללילה. ואחד לעונש דיממא ואחד לעונש דליליא. זאת אומרת אחד זה עונש ליום, אחד זה עונש ללילה. בינתיים יש לנו ארבעה.
[Speaker C] הרבי יכול לעשות שיתוף מסך? לגמרא?
[הרב מיכאל אברהם] זה יהיה יותר קל, בשבילי לפחות.
[Speaker C] אין בעיה, אני משתף.
[הרב מיכאל אברהם] הנה פה. זה בעצם הסיכום שאני אחרי זה אעלה לאתר. אז כן, אז יש לנו בעצם עצם עצם וזה צריך להיות מופנה. איך זה מופנה? אומרת הגמרא יש חמישה פסוקים וכולם לגבי מלאכה. חמישה פסוקים נאמרו לגבי מלאכה. אומרת הגמרא אחד לאזהרה של היום, אחד לאזהרה של הלילה, אחד לעונש של היום, אחד לעונש של הלילה, זה ארבעה. אחד נשאר לנו. ואחד לאפנויי, זאת אומרת אחד הוא פנוי, למגמר עינוי ממלאכה, בין דיממא בין דליליא. אומרת אחרי שהדבר הזה הוא פנוי, אז הלימוד שלנו הוא בעצם אנחנו לומדים על מלאכה גם ביום וגם בלילה עונש ואזהרה, וגזירה שווה מלמדת אותנו שגם בעינוי אותו דבר בין ביום בין בלילה לעונש ולאזהרה. בסדר? שהכל בעצם חל גם בעינוי וגם במלאכה. רש"י שם במקום, אני גם אשתף את זה, תראו פה בהמשך. חמישה קראי כתיבי במלאכה, ארבעה לאווין וכרת אחד. ואחרי מות פרשת באך בעשור, יש פה במסורת הש"ס יש פה איזה תיקון, אחד לעונש דליליא דאם אינו עניין לאזהרת תנהו עניין לעונש. כן, רש"י אומר לנו שארבעה פסוקים שכתובים זה ארבעה לאווין ואחד עונש. עכשיו שימו לב אנחנו לומדים מזה שתי אזהרות ושני עונשים. נכון? מלאכה ומלאכה ביום ובלילה אזהרה, עונש ביום ובלילה. אז יש פה שתי אזהרות ושני עונשים על מלאכה. עינוי זה מהחמישי, אבל הכל הארבעה ראשונים זה על מלאכה. עכשיו מבחינת הפסוקים זה ארבעה לאווין וכרת אחד. אז איך יוצאים פה שני עונשים? אז אומר רש"י שניים זה לאזהרות, יש פה שניים מתוך ארבעת הלאווין זה אזהרות. הכרת זה כנראה על העונש, עונש על המלאכה. נשארו לנו עוד שתי אזהרות. אזהרה אחת זה על עונש ללילה, כי העונש זה עונש ליום. עונש ללילה, וזה באם אינו עניין, כי אזהרה אנחנו כבר לא צריכים, יש לנו אזהרה בין ליום ובין ללילה. אז באם אינו עניין זה מלמד אותי על עונש למרות שזה פסוק של אזהרה, והפסוק האזהרה הנותר זה המופנה, והוא עושה לנו גזירה שווה כדי ללמד שאותו דבר יהיה בעינוי. אוקיי? לכן רש"י כותב פה ואחד לעונש דליליא, רש"י השני, דאם אינו עניין לאזהרת תנהו עניין לעונש, תנהו לעניין עונש. בסדר? אז זה הנקודה. עכשיו פה כמובן עולה השאלה איך אנחנו איך אנחנו עושים פה אבחנה בין יום לבין לילה. למה דווקא פה עולה ההווא אמינא הזאת להבחין בין יום לבין לילה? מה מיוחד ביום כיפור שלא עולה בשבתות, בימים טובים? תמיד אנחנו מדברים על יממה, זה יממה. זה לא בתעניות האחרות של תשעה באב ויום כיפור, אז באמת זה מתחיל ביום. אז אנחנו מוצאים פה ושם דינים שהם רק על חצי יממה, כן רק ביום. אבל בדיני דאורייתא לפחות כשמדברים על איזשהו יום מיוחד זה תמיד יממה. זה לא אין אפילו אפילו קורבן פסח נגיד אז הוא כולל את הלילה שאחריו, כן זה י"ד זה היום של י"ד והלילה שאחריו. זה החג זה בעצמו מה שנקרא חג הפסח בתורה. חג הפסח בתורה זה י"ד לא ט"ו. אז זה תמיד יממה. השאלה אם היום הולך אחרי הלילה או לפני הלילה, זה קודשים ולא קודשים כן הדברים המפורסמים. בכל אופן אז השאלה היא למה עולה פה הווא אמינא. עכשיו פה אני רוצה שתשימו לב קצת להיות רגישים לאופן שבו זה מופיע בגמרא. כשהגמרא מדברת על אזהרה למלאכה אין רמז לזה שיש אזהרות נפרדות ליום וללילה. זה לא מובא בהקשר הזה. הדיון של הגמרא פה עוסק בעינוי, ובהקשר של הדיון על עינוי חוזרים חזרה למלאכה ופתאום מוצאים שיש לנו אזהרה נפרדת ליום וללילה ועכשיו חוזרים לעינוי יש גזירה שווה וזה מלמד שגם בעינוי זה גם ביום וגם בלילה העונש והאזהרה. אבל כל האבחנה הזאת בין היום ללילה במלאכה עולה בהקשר שאנחנו מחפשים מקור לעינוי. ועל המלאכה עצמה אף אחד לא אומר שיש אזהרה ליום לחוד ואזהרה ללילה לחוד. רק בהקשר של המקור לגזירה שווה שמלמדת אותי על העינוי פתאום עושים לי אבחנות בין היום לבין הלילה במלאכה שזה בעצמו דבר שטעון הסבר.
[Speaker C] אין בכלל איזה מקור של הדינים על מלאכה, נכון? לא הבנתי. אין בכלל אני לא אומר שזה נגד אבל אין איזה מקור של הדינים על המלאכה, נכון? סתם אבל כן בכל מקרה זה יוצא בהקשר הזה ולא בהקשר בפני עצמו.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. ואם זה היה נאמר על מלאכה לבד הייתי מצפה שיהיה דיון גם על מלאכה ויביאו שם ארבעה פסוקים וגם יסבירו למה התורה צריכה להגיד ארבעה פסוקים כדי להגיד עונש ואזהרה ביום ובלילה. בלילה. ואחרי זה תגיד לי שהחמישי זה גזרה שווה ממלאכה לעינוי. אבל כל העסק הזה לא נמצא. בהקשר של הלימוד על עינוי פתאום נזכרים שיש אזהרות נפרדות על מלאכה ביום ובלילה. עכשיו זה בעצמו אומר דרשני. קצת נראה מכאן שאם באמת, נגיד שהיו, נגיד שהיו מופיעים רק ארבעה מקורות ולא חמישה, או לחילופין נגיד שהיה לנו אזהרה לעינוי מאיזה מקום אחר, לא יודע מאיפה, ואז לא, לא או, גם, שיש לי אזהרה לעינוי, מצאתי אותה, התורה כתבה במפורש, נגיד, אוקיי? חוץ מזה יש לי ארבעה פסוקים על מלאכה. האם היינו אומרים שארבעת הפסוקים האלה זה נאמר על אזהרה ועונש ליום וללילה? לי נדמה שלא.
[Speaker C] יש עוד שאלה גם, נכון? למה בעינוי לא מוציאים ארבעה פסוקים? לסורת היום והלילה ואזהרה ליום וללילה?
[הרב מיכאל אברהם] זה לא בעיה, כי הגזרה שווה אומרת לך שכל מה שיש במלאכה יש בעינוי. אז מספיק שלימדו במלאכה שגם ביום וגם בלילה, אז הוא הדין לעינוי.
[Speaker C] ובעצם עצם, איזה גזרה שווה? כן כן, עצם עצם.
[הרב מיכאל אברהם] זה התנא של עצם עצם מה שנקרא. אוקיי, אז עכשיו השאלה היא, אבל הנקודה היא בעצם שנראה מהמבנה הזה שהערתי עליו בגמרא שההוה אמינא לחלק בין היום לבין הלילה לא הייתה בעצם עולה, רק בגלל שאנחנו מחפשים אזהרה לעינוי ואנחנו מוצאים שיש חמישה פסוקים על מלאכה, אנחנו שואלים את עצמנו רגע, מה קורה פה? זה בטח הרי אחד מסביר את השני. יש חמישה פסוקים על מלאכה ואין לי אזהרה לעינוי. כנראה אחד מהפסוקים על מלאכה בא להזהיר על עינוי. אז אני שואל את עצמי רגע, אז מה עם הארבעה אחרים? זה ליום וללילה אזהרה ועונש. אז כל העסק מתחיל הפוך, דווקא בגלל שיש לי צורך באזהרה לעינוי ויש לי נתון שיש חמישה פסוקים, עכשיו פתאום אני כביכול שולף מהשרוול את העניין הזה שצריך אזהרה ליום ואזהרה ללילה ועונש ליום ועונש ללילה. אם היו רק ארבעה פסוקים והיה לי אזהרה לעינוי לחוד בלי קשר, לא הייתי אומר שארבעה פסוקים האלה הם אזהרה ליום וללילה ועונש ליום וללילה. זה עולה רק בהקשר הזה כדי להסביר את ההפנאה לגבי הגזרה שווה של העינוי. זאת אומרת שזה קצת מקהה את העוקץ של הנקודה. זה אומר אין פה באמת הוה אמינא לחלק בין יום לבין לילה. יש פה, אבל הוה אמינא חלשה. לא הייתי חושב את זה בכלל לולא הייתי מוצא כבר ארבעה פסוקים, שהחמישי אני מבין הוא המופנה לגזרה שווה, אבל הארבעה ראשונים אני רוצה לדעת למה הם הובאו. טוב, אין לי ברירה אז אני מחפש למה, אולי הייתה פה הוה אמינא לחלק בין יום לבין לילה. ההוה אמינא עולה בגלל שיש פסוקים, לא שיש פסוקים בגלל שיש הוה אמינא. זאת אומרת, אני חושב שזה מה שהמנגינה לפחות שאני שומע מהאופן שבו ההבחנה הזאת עולה בגמרא. זה לא עולה בגמרא כאזהרה למלאכה, מביאים ארבעה פסוקים, יש אזהרה למלאכה ביום ובלילה אזהרה ועונש, אז אני מבין שבאמת יש פה איזושהי הוה אמינא לחלק בין יום לבין לילה במלאכה. אבל כאן זה עולה רק אחרי שאני בא להראות שהפסוק החמישי מופנה. אני תקוע עם ארבעה פסוקים, איך אני אסביר אותם? יכול להיות שהתורה רוצה לומר לי שאני לא אעשה אבחנות בין היום לבין הלילה. אז יש הוה אמינא כזאת, זה עדיין טעון הסבר למה שאני אעלה בכלל בדעתי לעשות את זה, אבל זה הרבה יותר חלש. זאת אומרת, מספיקה לי איזושהי סברה בעלמא כדי להגיד לי את הדבר הזה, אוקיי? שזה רק אומר שאני לא הייתי חושב שזה מופנה לעניין עינוי, לא שבאמת הייתי חושב שזה לא אסור ביום ובלילה. בסדר? אז לכן זה יוצא יותר חלש, זה מה שאני רוצה לומר.
[Speaker C] וגם הברייתא בכלל הוא מציע את הסברה מפשוטה, הברייתא הייתה פשוטה לגמרי. עוד פעם? רב עינא גם פה מה הוא עושה רב עינא? הוא רואה שהברייתא לא מובנת והוא אומר פירוש שבכלל לא כתוב בברייתא. הברייתא לומדת ממנו עניין, לא, זה גם סתם אני, לא שזה קשור לשאלות האלה, אבל גם צריך להבין מה, הברייתא יש לך קושיות ולכן אתה ממציא משהו גם מהשרוול עצם עצם. איפה כתוב בברייתא כל הגזרה שווה הזאת? מה פירוש איפה זה כתוב? הברייתא מביאה אותה, מה זה נקרא איפה זה
[הרב מיכאל אברהם] כתוב?
[Speaker C] הברייתא לא עושה את הגזרה שווה של עצם עצם. הברייתא אומרת יש עונש במלאכה, אבל זה לא נצרך, אז על כורחך אם אינו עניין לעונש במלאכה תנהו עניין לאזהרה לעינוי. נכון. והוא אמר לא, זה יש על זה פירכא על הלימוד במלאכה, ולכן הוא אמר לא, זה מעצם עצם. אוקיי. אז הוא בעצם הוא כאילו בא להסביר את הברייתא, אבל הוא אמר משהו אחר לגמרי. הוא לא הסביר את הברייתא, הוא אמר ברייתא לא מובנת אני אגיד לך משהו חדש.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל הוא מסביר את הברייתא, הוא אומר האי תנא, הלשון של רב עינא היא האי תנא עצם עצם גמר. גמר.
[Speaker C] כן, אני יודע שהוא כאילו. הוא אומר הברייתא לא מובנת והוא אומר משהו אחר לגמרי. איך אפשר להכניס?
[הרב מיכאל אברהם] למה לא? יש לנו קושיה על הברייתא אז יש לנו תירוץ הוא כנראה גמר עצם עצם. זה לא זה מופיע הרבה. מה מה הבעיה? פרשנות לברייתא.
[Speaker C] זה לא איפה הפ איך נכנס הפרשנות הזאת לברייתא? אני קורא את הברייתא מיליון פעם אני לא אגיע לפרשנות הזאת. הברייתא אומרת איקס והוא אומר וואי.
[הרב מיכאל אברהם] למה נאמר מופנה להקיש ולדון ממנו גזרה שווה? נאמר עונש בעינוי נאמר עונש במלאכה, מה מלאכה ענש והזהיר אף עינוי ענש והזהיר. זהו. זה הנקודה. ואז שואלים איכא למיפרך. איכא למיפרך מה זאת אומרת איכא למיפרך? הגזרה שווה הרי אין פירכות. מה זה איכא למיפרך? אלא כשיש גזרה שווה לא מופנה, אז יש פירכות. אז על זה אומר רבינא לא לא, פה זה מופנה, לכן לא שייך פירכות. זה מה שהוא אומר, דאי לא מופנה איכא למיפרך כדפרכינן. הוא ממש מסביר את הברייתא. אתם מבינים מה אני אומר? הכלל הוא כזה, תראו באופן כללי כשתראו בש"ס, אין דבר כזה פירכה על גזרה שווה. אין דבר כזה. פירכה יש על קל וחומר ובניין אב. לא על גזרה שווה, לא על כלל ופרט. אין פירכות. למה לא? מפני שפירכה מדברת על הסק הגיוני. כשיש לך קל וחומר זה הסק הגיוני. אם יש לי פירכה אני מראה לך שהיחס הוא לא יחס פשוט של קולא וחומרא. ובניין אב אני עושה אנלוגיה. אם יש לי פירכה אני אומר האנלוגיה לא בטוחה כי יכול להיות שיש פה הבדלים. אבל גזרה שווה זה לא השוואה הגיונית. יש פה מילה ופה מילה והתורה מקישה אותם אחת לשנייה. מה זה שייך פירכה? מה אכפת לי פירכה? התורה, אני לא אומר את זה מסברתי. התורה אומרת שפה ופה אותו דין. זה הכל. מה שייך פירכה? על זה בא רבינא ואומר לא לא לא הבנת. אתה חושב שזה גזרה שווה שהיא לא מופנה. גזרה שווה שהיא לא מופנה באמת אפשר לפרוך. כי מי אמר, הרי מה הרעיון? כי גזרה שווה לא מופנה מי אמר שיש פה גזרה שווה בכלל? גזרה שווה לא מופנה זה לא גזרה שווה זה אנלוגיה. כי הרי אם התורה כתבה את העצם והיא הייתה צריכה לכתוב את זה, אז איך אתה יכול להוציא מזה איזשהו דין, אולי זה נכתב כי פשוט היה צריך לכתוב את זה? מה אתה רוצה? איך אתה מוציא את הדין שנלמד מהגזרה שווה? אלא מה? אתה בעצם עושה אנלוגיה בין מלאכה לעינוי. זה לא גזרה שווה, זה בניין אב. ועל זה אפשר לפרוך. אומר רבינא לא הבנת. האי תנא עצם עצם הוא גמר. זה גזרה שווה. לא רק שזה גזרה שווה, זה גזרה שווה מופנה. ואם זה גזרה שווה מופנה אי אפשר לפרוך. ולכן מוסיף רבינא דאי אם זה לא היה מופנה הוה מצי למיפרך כדפרכינן. אתה חשבת שזה לא מופנה ואז אתה אומר הרי אפשר לפרוך על זה. לא נכון, אי אפשר לפרוך על זה כי זה מופנה. ברגע שזה מופנה זה לא בניין אב, זה גזרה שווה. אם זה גזרה שווה אין פירכות על גזרה שווה.
[Speaker C] עכשיו אז אז אחרי שזה מופנה יש גזרה שווה גם אם יש פירכה, נכון? נכון.
[הרב מיכאל אברהם] ואיך זה עובד הגזרה שווה? רבינא אומר את זה מפורש. אומר כיוון שאם זה לא מופנה היה אפשר לפרוך.
[Speaker C] עכשיו יש לי עוד עוד שאלה. אם זה גזרה שווה אז איך למה צריך שיהיה פסוק חמישי? לכאורה אם ארבע פסוקים מספיק כאילו בין הגזרה שווה, לא?
[הרב מיכאל אברהם] לא, הפסוק החמישי צריך להיות המופנה ממנו עושים את הגזרה שווה.
[Speaker C] המופנה זה העצם או הפסוק?
[הרב מיכאל אברהם] הפסוק. הפסוק החמישי מיותר, ממילא עושים ממנו גזרה שווה של עצם עצם. הבנתי, מעניין. זה לא מילה מופנה, זה פסוק מופנה. הרבה פעמים באמת בגזרה שווה עושים שמילה תהיה מופנה. במקרה שפה מדובר שהפסוק מופנה.
[Speaker D] אז
[Speaker C] הוא לא היה צריך להוסיף אם כן את העניין הזה של עצם עצם גמר, כי זה לא התירוץ העיקרי שלו שזה מופנה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל הוא רוצה
[Speaker C] להגיד עצם עצם גמר כי
[הרב מיכאל אברהם] הוא רוצה להגיד לך שזה גזרה שווה ולא בניין אב.
[Speaker C] אבל זה כתוב בברייתא שזה גזרה שווה.
[הרב מיכאל אברהם] בברייתא כתוב שלומדים אחד מהשני.
[Speaker C] לא, כתוב גזרה שווה.
[הרב מיכאל אברהם] למה נאמר רגע עינוי שלא הותר מכללו לא כל שכן, למה נאמר מופנה להקיש ולדון ממנו גזרה שווה. אבל אחרי שאנחנו עושים פירכה אז רואים שהוא לא מופנה.
[Speaker C] כן אבל למה הוא היה צריך להגיד שיש כאן עצם עצם כאילו… זה אני כבר יודע שיש גזרה שווה פה. כל העניין זה שזה אני בא להוסיף לך פסוק שמופנה. לא?
[הרב מיכאל אברהם] ואז הוא מדגיש ברגע שהפסוק הוא מופנה אז זאת גזרה שווה ולא בניין אב. הקושיה הייתה שזה לא גזרה שווה זה בניין אב. אז חוזר רבינא ואומר לא לא לא, זה גזרה שווה כי זה מופנה.
[Speaker C] אה כאילו גם לבניין אב יכול להיות שקוראים לו גזרה שווה?
[הרב מיכאל אברהם] מה שאני אומר גזירה שווה שהיא לא מופנה, באופן עקרוני איך אתה לומד מאחד לשני הרי זה לא מופנה? זה כתוב בגלל שצריך לכתוב את זה. מה שייך לעשות מזה גזירה שווה? מה אתה רוצה שהתורה תכתוב אם היא
[Speaker C] הייתה רוצה
[הרב מיכאל אברהם] ללמד אותי רק את הדין
[Speaker C] שכתוב בפסוק בלי ללמד את הגזירה שווה? הבנתי, אז זה היה לשון מושאל, גזירה שווה הייתי יכול להבין שזה לשון מושאל, כאילו ללמוד מהדמיון משהו כזה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, בדיוק. כי אחרת אם זה לא מופנה מה אתה לומד אחד מהשני? אגב, זה מצוי בכמה מקומות, מצוי בכמה מקומות שאומרים את המונח גזירה שווה אבל הכוונה היא לאנלוגיה, זאת אומרת בניין אב, כאילו זה אותו דבר. גם בעברית של היום דרך אגב, שאומרים שאני עושה גזירה שווה מזה לזה אני מתכוון לומר שאני משווה אותם כי הם דומים. בעברית של היום, גם בגמרא יש בכמה מקומות והמפרשים מתלבטים בזה באמת, מה שייך גזירה שווה, לא מדובר שם בכלל על גזירה שווה, אני חושב שהכוונה היא באמת בניין אב. עכשיו אנחנו נתלים באותה מילה שמופיעה בשני ההקשרים אולי, ולפעמים אולי לא, זה נראה כמו גזירה שווה. אבל ברגע שזה לא מופנה, אז באופן מהותי זה בניין אב, זה לא גזירה שווה. זה מה ששאלו, ועל זה עונה רבינא לא לא לא, זה גזירה שווה. אוקיי? לא בגלל שפה יש עונש בעינוי, הרי גם לא כתוב שזה עצם עצם. כתוב נאמר עונש במלאכה, נאמר עונש בעינוי, נכון? ואז עושים גזירה שווה. אז מה הגזירה שווה? אתה היית חושב זה גזירה שווה כרת כרת. עונש במלאכה ועונש בעינוי. אומר לא, זה גזירה שווה של עצם עצם. זה לא גזירה שווה של כרת כרת, זה גזירה שווה של עצם עצם כי אחד הפסוקים מיותר, הוא מופנה. אוקיי? עכשיו, אז בהמשך הגמרא הרי מובאות עוד דעות. רגע אולי אני גם אשתף רגע, מובאות פה עוד דעות, דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי, מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר. רב אחא בר יעקב אמר: יליף שבת שבתון משבת בראשית. לא משנה לי כרגע הפרטים, הנקודה היא שיש פה עוד דעות שלא מקבלות את הגזירה שווה של עצם עצם אלא יש להם מקור אחר. מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר. ורב פפא אמר: גופיה דשבת איקרי, דכתיב תשבתו שבתכם. ואז הגמרא עושה צריכותא בין רב פפא לבין רב אחא בר יעקב. למה כל אחד לא אמר את דעתו של השני? או צריכותא אלא כן, למה הסבר המחלוקת, למה כל אחד לא אמר את דעתו של השני. וזה בעצמו מעניין כי למה, אני שואל מעבר לזה, למה כל התנאים או האמוראים, כל הדעות האלה, כי יש פה חלק שהם תנאים וחלק שהם אמוראים, למה כל הדעות האלה לא מקבלות את הגזירה שווה של עצם עצם? אין פירכא עליה. לא מובא שם שיש איזה בעיה איתה. פשוט פתאום מביאים דעות אחרות. מה היה רע בדעה ראשונה? יכול להיות בהחלט שהם לא
[Speaker C] מקבלים את החלוקה של היום לילה ואז אומרים הכל זה להוסיף להבין.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, בדיוק. יכול להיות שהם לא היו מוכנים לקבל את כל המהלך הזה שעושה אבחנות בין היום לבין הלילה. אני פשוט מחדד עוד יותר את מה שאמרתי למעלה, שההווא אמינא הזאת לחלק בין יום לבין לילה היא הווא אמינא חלשה. רוב הדעות בכלל לא מקבלים אותה. וגם מי שכן מקבל אותה מעלה אותה רק בהקשר של הדיון על עינוי דה פקטו, בדיעבד. הוא לא באמת אומר שצריך שני מקורות לאסור מלאכה ביום ובלילה ולהעניש ביום ובלילה. יותר מזה, גם את הצריכותא שמים פה בין רב פפא לבין רב אחא בר יעקב בהמשך הגמרא. למה לא עושים, למה לא שואלים על שלושת הדעות האלה למה לא קיבלו את התנא של עצם עצם? למה עושים צריכותא רק בין רב אחא בר יעקב לבין רב פפא?
[Speaker E] אולי זה לא גמר את הגזירה שווה. עוד פעם? אולי את הגזירה שווה הוא לא למד מרבו.
[הרב מיכאל אברהם] עוד הרבה יותר גרוע. בדרך כלל התפיסה היא שגזירה שווה לא יכולה להיות מחלוקת. את זה כבר מעיר הרמב"ן בכמה מקומות.
[Speaker E] אלא אם כן הוא קיבל מרבו.
[הרב מיכאל אברהם] אלא אם כן הוא לא קיבל מרבו הוא לא יכול לדרוש.
[Speaker E] נכון, אז לפעמים הגמרא…
[הרב מיכאל אברהם] אז אם הוא קיבל מרבו ואני לא קיבלתי מרבי, אז אני צריך לקבל את מה שהוא אמר. אלי לא הגיעה המסורת אליו כן הגיעה המסורת. אין פה מקום להתווכח. הרמב"ן כבר מעיר על זה בסוגיית מיטב בבבא קמא בדף ז' שם הגמרא מביאה רבי עקיבא ורבי ישמעאל שיש להם מחלוקת על גזירה שווה. שדה שדהו, האם זה שדה של המזיק או שדה של הניזק על מיטב. אז כבר שם הרמב"ן שואל הרי גזירה שווה אדם לא דורש אלא אם כן קיבלה מרבו. אז איך יש מחלוקת על גזירות שוות? איך בכלל מצאנו מחלוקת על גזירות שוות? כך גם תלמידי הרמב"ן, חכמי ספרד, ראשוני ספרד, כולם מעירים את זה. הריטב"א, הרמב"ן, הרא"ה, ר"ן, כולם מעירים על זה, ולכן באמת הם אומרים שגזירה שווה שאדם לא דורש אלא אם כן קיבלה מרבו אין הכוונה שבאמת כל… אלא אתה צריך איזה שהוא רמז שיגיע אליך במסורת. למשל, אתה צריך את הרמז שיגידו לך בין שתי המילים האלה בתורה יש גזירה שווה אבל לא אומרים לך מה. ואתה מנסה להבין מה לומדים מהגזירה שווה הזאת. או להפך, יש לך אומרים לך את הדין הזה למדנו מגזירה שווה אבל לא אומרים לך מאיפה. ואתה מחפש צמד מילים שממנו אפשר יהיה ללמוד את הדין הזה. זאת אומרת אתה לא עושה גזירה שווה לבד בלי שיש לך איזה שהם תימוכין שיש פה גזירה שווה. דווקא בגלל כמו שהראשונים, חלק מהראשונים מסבירים, בגלל שגזירה שווה זה משהו שהוא כל כך מוזר ורחוק שאפשר להגיע איתו לכל מקום שאתה רוצה, קח תמיד שתי מילים, תעשה עם זה מה שאתה רוצה. לכן שם אתה צריך איזה שהוא סיוע כדי לבצר את הלימוד של הגזירה שווה, אבל אין הכוונה שזה באמת מסורת מסיני אז איז. שזה מגיע אליי הכל קומפלט ממשה רבנו. כך מעיר הרמב"ן וכולם, וזה נגד מה שאנשים בדרך כלל תופסים שגזירות שוות כולן ירדו למשה בסיני, שבעצם הכל זה מסורת פשוטה. אז זה לא נכון, אלא יש סיוע מסוים. אבל לענייננו אני אומר, דווקא גזירה שווה שהיא כן באה במסורת באופן עקרוני, דווקא כאן הייתי אומר עוד יותר קשה שתסביר לי למה שלושת הדעות הבאות לא מקבלות, הרי יש פה גזירה שווה? אף אחד לא שואל את זה. למה לא? כנראה בגלל הקושיה שהופיעה למעלה, לפני התנא של עצם עצם. שמה? שהם תפסו שהגזירה שווה הזאת היא לא מופנה, ממילא יש עליה פירכא ואי אפשר ללמוד אותה. ומה עם החמישה מקראות שאחד מהם מופנה שמראה לנו שכן יש הפנאה? תשובה הם לא מקבלים את כל החלוקה הזאת יום לילה וכל הפטנטים האלה, איפה מצאנו חלוקה בין יום לבין לילה?
[Speaker C] לכן הם חולקים על הברייתא, כי הם מבינים שהברייתא זה בניינה ויש על זה פירכא והם דוחים אותה.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. ולכן הגמרא אפילו לא שואלת למה הדעות האלה לא מקבלות את הברייתא, כי זה ברור, כל הסיפור הזה של הברייתא הוא מוזר. תסביר לי מה הברייתא אומרת, אני לא צריך הסברים למה מישהו לא מקבל את הברייתא. אוקיי? אני מנסה להראות לכם שההווא אמינא הזאת היא הווא אמינא חלשה. זאת אומרת לא מקבלים אותה וזה פשוט שלא מקבלים אותה, וגם כשהיא עולה אצל מי שכן מעלה אותה, זה רק בדיעבד אחרי שיש לי ארבעה פסוקים אני צריך להוכיח הפנאה בהקשר של עינוי. אף אחד לא מעלה בדעתו הווא אמינא כזאת שצריך מקור ליום ומקור ללילה בנפרד לכתחילה.
[Speaker E] אבל זה רק תירוץ, היום ולילה זה תירוץ להפנאה, הפנאה כאילו קיימת. אם לא מקבלים את יום ולילה, אז יש כאילו כמה פסוקים שהם באמת לכאורה מופנים.
[הרב מיכאל אברהם] אז כל הסיפור מיותר, לא שייך להפנאה בכלל. צריך לדון לחוד למה כתבו פה חמישה פסוקים. עוד רגע אני אעיר על זה משהו. אבל אם אתה אומר לי שלכל אחד מהם יש תפקיד ואחד נשאר בלי תפקיד אז משהו פה אז הוא מופנה, אז עושים מזה גזירה שווה. איך למה אני אומר את זה, אז אני אולי אגיד את זה כבר כאן, הרמב"ם בשורש התשיעי, זה היבט הרוחב עכשיו, הרמב"ם בשורש התשיעי מדבר על הזכרתי את זה אני חושב, מדבר על כפילויות במקרא. ואחת הדוגמאות שהוא מביא למשל שתים עשרה פעמים התורה מצווה על שמירת שבת. האם אנחנו מונים שתים עשרה מצוות עשה? תשובה היא לא. מונים מצוות עשה אחת. למה? אומר הרמב"ם, כי אנחנו מונים את התוכן של הציוויים, דיברתי על זה, את התוכן של הציוויים ולא את מספר הציוויים. אם יש להם את אותו תוכן זה מצווה אחת. אז שואל הרמב"ן אז למה תורה חזרה למה תורה חזרה שתים עשרה פעמים על אותו דבר? זה ייתור. מופנה, בשפה פה כן, אז זה מיותר. למה תורה חזרה? לכן אומר הרמב"ן אין חזרות בתורה סתם. כל חזרה בתורה באה ללמד עוד איזה שהוא פרט. או במקרה שלנו למשל אולי אחד הוא מופנה כדי לעשות ממנו גזירה שווה. אבל צריכה להיות איזושהי סיבה למה התורה חוזרת על משהו סתם. הרמב"ם לעומת זאת אומר במפורש שהוא לא מקבל את זה. הרמב"ם טוען שהתורה לפעמים יכולה לחזור על דברים בלי ללמד עוד משהו ולא להוסיף להבין כדי לחזק את העניין. כדי להגיד שהדבר הוא חמור.
[Speaker C] אבל זה כן לימוד לחזק את העניין, כאילו מה מפריע לרמב"ם שם?
[הרב מיכאל אברהם] לא לחזק הכוונה להגיד שהוא חמור, אין בזה נפקא מינה הלכתית. בסדר אז מה?
[Speaker C] אם אני רוצה להגיד שמשהו חמור אני אגיד אותו כמה פעמים. מה ששומעים ממני כמה פעמים…
[הרב מיכאל אברהם] תגיד שהוא חמור, תגיד שיש עליו עונש חמור, מה אתה חוזר לי חמש מאות פעם על אותו דבר? זה מוזר, שתים עשרה פעמים אותו דבר? אתה דורש כל קוצו של יוד, אתה דורש יו"ד יתירה וה"א חסירה ואני לא יודע מה, ויש לך אחד עשר פסוקים שלמים על שבת שבעצם לא אומרים כלום? מה הבעיה? תכתוב ששבת היא חמורה, תחסוך שתים עשרה פסוקים בתורה. זה מוזר מה שהרמב"ם כותב שם, זה לא דבר פשוט. לפחות בהנחות של חז"ל שלא אומרים דברים סתם לתפארת המליצה. ויש כאלה שתולים את זה ברבי ישמעאל, כן, שדיברה תורה כלשון בני אדם, ואז יש דברים שנאמרים לתפארת המליצה בלבד. התורה נוקטת כמו שסופר אומר, לא צריך לדון על כל אות וכל… מילה מיותרת ולהתחיל ללמוד ממנה. וכך אומר הרמב"ם. עכשיו פה נדמה לי שזה מה שעומד פה בשורש העניין. אם יש לי חמישה פסוקים, אין לי הסבר לאף אחד מהם, אז אני לא אעשה מזה חמש גזירות שוות שכולם מופנים. זה לא עובד כך. אלא מה, אני אגיד כמו הרמב"ם, זה כנראה נאמר כדי לחזק את העניין. יום כיפור הוא מאוד חמור, זה מה שרצו להגיד. אוקיי? עכשיו, אבל אם יש לי ארבעה שתפוסים, ויש לי חמישי שאני לא יודע מה לעשות איתו, אז אני אומר, טוב, אז זה מופנה לגזירה שווה. זה אני יכול להבין. בסדר? כשאני שואל מה, מה יגידו האמוראים והתנאים שחולקים על התנא של עצם עצם ולא לומדים את כל המהלך הזה? לכאורה לשיטתם יש חמישה פסוקים מופנים, או ארבעה אם תרצו. אזהרה ועונש צריך בכל מקרה שניים, צריך לגופם, אבל שלושה יש מיותרים. אזהרה ועונש על מלאכה צריך בכל מקרה, אוקיי? ויש שלושה מיותרים. מה עושים איתם? לא, אם זה שלושה מיותרים, אז זה נועד לחזק. אם יש אחד מיותר, אני יכול להגיד שהוא מופנה. כמו תנא ושייר. במאי שייר דהאי שייר? כשהגמרא תמיד אומרת, ומה אם עוד יש רשימה של ארבעה חמישה דברים? שואלת הגמרא, אבל יש גם עוד דבר שישי. אומרת הגמרא, תנא ושייר. מיד ישאל, במאי שייר דהאי שייר? זאת אומרת, במאי שייר דהאי שייר, אם הוא משייר, צריך לשייר לפחות שניים. לא משיירים דבר אחד ברשימה. יש בזה הרבה היגיון דרך אגב. אם אתה רוצה לחסוך מקום, אתה לא חוסך מקום על דבר אחד. אם אתה מביא לי חלק מהרשימה, אז תשאיר לפחות שני דברים בחוץ. תחסוך מקום משמעותי. אתה מביא לי חמישה דברים אתה משאיר אחד בחוץ? אז תביא כבר שישה. יש לפעמים שיקולים כמותיים כאלה שאומרים לך איפה ההיגיון אומר שהחיסרון הזה הוא משמעותי, צריך ללמוד ממנו משהו, ואיפה זה אומר לא, זה כנראה זה כבר מוגזם, אי אפשר לעשות מכל דבר כזה לימוד. אז זה כנראה נועד רק לחיזוק, כמו שאומר הרמב"ם. אוקיי? זו אפשרות, אני לא יודע, אולי. בכל מקרה, אבל אני מקווה שכל זה מספיק כדי לשכנע אתכם שיש פה באמת איזושהי הווא אמינא שהיא חלשה. אוקיי? תראו את לשון הרמב"ם בהלכות שביתת עשור, פרק א' הלכה ו'. כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, ועניתם את נפשותיכם וכולי.
[Speaker D] עכשיו תשימו לב שזאת הלכה ו'. רגע, בוא נראה שנייה אחת, אני אראה לכם את, אראה לכם את המבנה כדי שתוכלו להתרשם, מבנה ההלכות ברמב"ם. רואים?
[הרב מיכאל אברהם] הלכה א', מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי. אין רמז ליום וללילה, נכון? מצוות עשה לשבות כל היממה. הלכה ב', כל מלאכה שחייבים על זדונה בשבת סקילה, חייבים על זדונה בעשור כרת. הכל על מלאכות. הלכה ג', מותר לקנב את הירק וכולי. כל זה ההלכות שנוגעות למלאכה. הלכה ד', מצוות עשה אחרת ביום הכיפורים לשבות בו מאכילה ושתייה. בסדר? למדנו שזה עינוי וזה מצוות עשה, וכל האוכל ושותה ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה וכולי. הלכה ה', וכן למדנו מפי השמועה שאר העינויים. אוקיי? הלכה ו', כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על הקודש וכולי. זה אומר שאת כל איסורי, כשאתה דנת על האזהרה במלאכה, לא טרחת לכתוב שיש אזהרה גם על היום וגם על הלילה. אף אחד לא היה מעלה בדעתו לחלק. פתאום פה הרמב"ם מעיר, דע לך, אתה חושב שיש שבות לעינוי רק ביום? לא, זה גם ביום וגם בלילה. איך אני יודע? כי גם במלאכה זה גם ביום וגם בלילה. אתם רואים שהמבנה של ההלכות ברמב"ם צועק את מה שאמרתי בגמרא. שכל הדיון לעשות את לשלול את האבחנה בין היום לבין הלילה בהקשר לעינוי, עולה רק ביחס ללימוד על עינוי. זה בכלל לא מדבר על מלאכה. במלאכה אם היה איסור מלאכה בלבד ולא היה איסור עינוי, אף אחד לא היה מעלה בדעתו לחלק בין יום לבין לילה. ברגע שאנחנו לומדים על עינוי, אז פתאום עולה הווא אמינא, טוב, אבל אולי זה יהיה רק ביום ולא בלילה. קא משמע לן שלא, וגם במלאכה לא חילקו.
[Speaker C] פשוט מדובר על הלא על האזהרה אלא על הכאילו על המצוות עשה של עינוי כזה.
[הרב מיכאל אברהם] עוד שנייה אני אדבר על זה. גם על עשה וגם על הלאו. עוד שנייה אני אדבר על זה. הנקודה היא שהרי בגמרא אצלנו זה בבירור עולה על האזהרה. שאנחנו לומדים הרי גזירה שווה ממלאכה לעינוי. ויש לנו גזירה שווה ממלאכה לעינוי אז אין הבדל, כמו שבמלאכה יש אזהרה ועשה, גם בעינוי יש אזהרה ועשה. אז הגזירה שווה הזאת בעצם אומרת על הכל, על כל מה שיש בעינוי, בין ביום בין בלילה. יותר מזה, כמו שאני אגיד עוד רגע, אני חושב שהנקודה היא בגלל שהשביתה ביום כיפור היא שביתה כוללת גם ממלאכה וגם מהנאות, אז בעצם אין מקום לחלק בין מלאכה לבין עינוי, כי זה הכל פרטים של שביתה אחת גדולה. וזה מה שרוצה לומר הרמב"ם, ולכן אין חלוקה בין יום לבין לילה. ועוד רגע אני אסביר את זה קצת יותר. עכשיו, מה שאני בעצם רק רוצה להראות פה ברמב"ם שמבנה ההלכות ברמב"ם שם על השולחן את מה שצריך אוזן רגישה קצת לשמוע כשקוראים את זה בגמרא. כשהגמרא מעלה את ההבדל בין יום לבין לילה, אמנם היא מעלה את זה ביחס למלאכה, אבל זה הכל רק בתור ההיכי תימצי שממנו לומדים על העינוי. כשדנים במלאכה עצמה אין הווא אמינא לחלק בין יום לבין לילה. וגם הרמב"ם ממש כך בונה את ההלכות שלו. ומבחינת הרמב"ם אין הווא אמינא לחלק בין יום לבין לילה במלאכה. כל ההווא אמינא לחלק בין יום לבין לילה עולה רק כאשר אני לוקח את מלאכה ולומד ממנה לעינוי. ואז עולה השאלה רגע רגע, אבל אולי בעצם כל הסיפור הזה הוא רק ביום? אומר לו לא, כמו שבמלאכה אין הבדל בין יום לבין לילה, גם בעינוי אין הבדל בין יום לבין לילה. אז זה מצד אחד. מצד שני, היה מקום הרי לשאול למה, כן, אני אנסח את זה אחרת קצת. היה מקום לשאול למה התורה לא כותבת שלושה פסוקים? למה חמישה? שלושה פסוקים הייתי לומד אחד לאזהרה ואחד לעונש של מלאכה, השלישי מופנה ללמוד את העינוי מהמלאכה. החלוקה בין יום ללילה במלאכה עולה רק בהקשר של הגזירה שווה בין מלאכה לבין עינוי. זה מה שאני רוצה לומר. אוקיי? לכן זה… זה מתחיל מחמישה. אין שאלה שיעשו שלושה. אם היו שלושה לא הייתי אומר את כל זה. אם היו שלושה לא הייתי אומר כי כל הרעיון הוא יכול להיות שבמלאכה יש לך אזהרה על מלאכה ואזהרה על… אזהרה על מלאכה ועונש, אבל על העינוי היה לי איזה הווא אמינא לחלק בין יום לבין לילה. אז לכן אתה צריך מקור שלא מחלקים בין יום לבין לילה, למרות שהמקור הזה כתוב במלאכה. אבל כל הסיבה שצריך אותו זה כדי לשלול את החלוקה בין יום לבין לילה בעינוי.
[Speaker C] ואם כן לא היה צריך להיות מופנה. לפי זה לא היה צריך להיות מופנה כי אם אני אומר אין עניין למלאכה להגיד יום ולילה, תנהו עניין לעינוי. למה צריך שיהיה מופנה לפי זה? למה צריך שיהיה פסוק חמישי?
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר כש… זה מה שאמרתי בהתחלה. ברור שאחרי שאני עושה הפנאה ולומד מזה לעינוי, אז כן עולה הווא אמינא קלושה, חלשה, אולי בכל זאת הפסוקים האלה אחד הוא ליום ואחד הוא ללילה. מבינים? ההווא אמינא לחלק בין יום לבין לילה עולה גם ביחס למלאכה, לא רק ביחס לעינוי.
[Speaker C] עולה ביחס למלאכה. מה?
[הרב מיכאל אברהם] עולה. כן. אבל היא עולה ביחס למלאכה רק מתי שאני מתייחס למלאכה כמקור לאיסור העינוי. כשדנתי במלאכה עצמה היא לא עלתה. ואני טוען למה זה? בגלל שברגע שאני רואה את המלאכה כמקור לעינוי, אני פתאום בעצם מבין שמלאכה ועינוי הם שני סעיפים של אותו עניין. זאת תפיסת הרמב"ם על שביתת העשור שדיברנו עליה לא פעם, שכל הסיפור הזה הוא השבתה אחת גדולה. ואם כל הסיפור השבתה אחת גדולה, היה מקום להגיד שההשבתה הזאת היא רק ביום ולא בלילה. בניגוד לכל השבתות והימים טובים, גם איסור המלאכה יהיה רק ביום ולא בלילה. למה? כי איסור המלאכה ביום כיפור זה לא איסור מלאכה רגיל של יום טוב או של שבת, אלא הוא חלק מחובת ההשבתה שנצמדת גם לעינוי מהנאות. ובזה בוא נגיד שזה רק ביום ולא בלילה.
[Speaker C] הוא לומד מפה שזה הכל חובת השבתה גדולה? כי לכאורה אם הוא לומד את זה ממקום אחר אז לא היה צריך את כל הדרשות של פה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הפוך, כן היה צריך. כיוון שאתה לומד שזאת השבתה אחת גדולה…
[Speaker C] אז זהו, אם במלאכה זה…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז הייתה הווא אמינא לומר שהרי לגבי העינוי כן השבת… שמה היה מקום להבחין בין יום לבין לילה עוד רגע אני אסביר. היה מקום להבחין בין יום לבין לילה. עכשיו כשאני מבין שזאת שביתה, אז הייתי אומר טוב, אולי גם את המלאכה אני אחלק בין יום לבין לילה ביום כיפור, כי הרי המלאכה והעינוי זה יחידה אחת ביום כיפור, ואז הייתי אומר שאיסור המלאכה ביום כיפור זה לא כמו בשבת ויום טוב, אלא הוא חלק מההשבתה ביחד עם העינוי, ואז אולי זה רק ביום ולא בלילה. בשביל זה צריך את כל הפסוקים. רק בהקשר שאני מחבר את המלאכה לעינוי והופך את זה לשביתה גדולה, עולה פתאום הוה אמינא לחלק בין יום לבין לילה. כי אם הייתי מבין שזה יום טוב או שבת או משהו כזה, אז כמו בכל יום טוב ושבת לא הייתי מעלה בדעתי לחלק בין יום לבין לילה.
[Speaker C] כאילו רק פה בלימוד הזה עולה שזה הכל שביתה גדולה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הפוך. זה עולה שזה שביתה גדולה מזה ששבתון נאמר, כמו שלמדנו בשיעור הראשון והשני.
[Speaker C] ובכל זאת היה מקום לחלק בסעיפים של השביתה.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אחרי שאני מבין שזה שביתה גדולה, אחרי שאני מבין שהעינוי והמלאכה הם יחידה אחת, אז אני מבין שהמלאכה ביום כיפור זה לא כמו איסור מלאכה ביום טוב ובשבת. זה משהו אחר. זה חלק מהכניסה אל הקודש, זה חלק מהכפרה, אז זה השבתה מלאה שכרוכה במלאכה ובעינוי. אבל אם זה כך, היה מקום להגיד שזה רק ביום, למשל בגלל שרק ביום יש כפרה. ואם זה תנאי לכפרה, אז גם המלאכה וגם העינוי יהיה רק ביום. לכן צריך פסוקים להגיד שגם ביום וגם בלילה. ובשום מקום זה הפוך. הא?
[Speaker E] בשום מקום זה הפוך. אז אחרי שמביאים את האזהרה על העינוי, אז רואים שהכל אותו דבר, שיש גם עשה וגם לאו, ואפשר להגיד את התיאוריה של הרמב"ם שזה השבתה, אז צריך ללמוד את היום ולילה במלאכה. זה הפוך קצת בגמרא. בגמרא עושה בסוף את הלאו.
[הרב מיכאל אברהם] לגבי העשה של העינוי זה לא קשור, זה משבתון אנחנו יודעים, והשביתה כתובה בעשה, לא בלאו. אז לראות את המלאכה ואת העינוי כיחידה אחת זה כבר יוצא לי מהעשה. אז ממילא עכשיו כשאני לומד אזהרה ללאו ממלאכה לעינוי, הייתי אומר טוב, יש אזהרה ממלאכה לעינוי, אז אני לומד שיש גם אזהרה, אז אני מבין שבכלל זאת יחידה אחת גם לעניין הלאו. אבל אם זאת יחידה אחת, אז אולי זה רק ביום? אז לכן זה בא כאחד כזה. גם המהלך המופנה בנוי על ארבעה פלוס אחד, לא שניים פלוס אחד. המופנה בעצמו הוא זה שגורם לך שאתה תצטרך ארבעה ולא תסתפק בשניים.
[Speaker E] ומאיפה הרמב"ם באמת מביא את האזהרה על העינוי?
[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם כותב משבתון.
[Speaker E] דיברנו על זה שזה קשה, לכאורה זה עשה. נכון, אז לכאורה הוא לא למד את הגמרא ממש, כי כל המקור של הגמרא זה אזהרה.
[הרב מיכאל אברהם] יש מקומות שבהם כתוב שבתון, יש מקומות שהרמב"ם כותב שזה כרת. וכיוון שיש דרשה שיוצרת אזהרה אם העונש כתוב בתורה, אז אפשר להזהיר גם מדרשה. ובמקרה שלנו זה בדיוק המצב. בספר המצוות נראה לי זה מה שהוא כותב. ובגמרא שלנו, אם אינו עניין, ההפנאה הזאת, זאת דרשה. אז אם יש עונש מפורש ויש לי אזהרה מדרשה, זאת האזהרה. אוקיי? אז זאת בדיוק ההוה אמינא לפי הרמב"ם. עכשיו תראו כנגד זה בתוספות ישנים. תוספות ישנים על הדף אצלנו כותב כך: אחד לעונש דיממא ואחד לעונש דליליא. לא ידענא, אי בעינן בכל דוכתא עונש דיממא וליליא במלאכה, כגון שבתות וימים טובים וחולו של מועד.
[Speaker E] בגמרא זה לא כתוב חולו של מועד.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל הוא מוסיף על שבתות וימים טובים. מה הסיפור פה? הוא מבין שיש הוה אמינא אמיתית לחלק בין יום לבין לילה במלאכה, כולל בשבתות וימים טובים. זאת אומרת, הוא לא קרא את הגמרא כמו שהרמב"ם קרא אותה. הרמב"ם קורא את הגמרא, אין הוה אמינא בכלל בשבתות וימים טובים. כל מה שזה עולה זה רק בהקשר של יום כיפור בגלל מושג השביתה הכללי הזה שדיברנו עליו. ואז עולה הוה אמינא לחלק בין יום לבין לילה, קמ"ל שאין חלוקה, זה גם ביום וגם בלילה. התוספות ישנים קורא את הגמרא כפי שהיא כתובה. יש פה הוה אמינא שאיסור מלאכה יהיה רק ביום ולא בלילה. צריך שתי אזהרות שונות ושני עונשים שונים ליום וללילה. ככה הוא כותב. אז הוא אומר צריך עיון, למה בשבתות וימים טובים רגילים לא מביאים שני מקורות שונים. אגב, הוא גם מנסח את זה לא ידענא אי בעינן. הוא לא אומר לא מצינו. זה מעניין הניסוח שלו. זאת אומרת, יכול להיות שכן מצינו רק לא נכנסו לזה. אני אומר בפשטות לא מצינו דבר כזה, לא יודע. בשביל היום פעם בשביל הלילה. רק לא נכנסו לעניין הזה, אבל בעצם גם בשבתות וימים טובים יש אזהרה נפרדת ליום וללילה. אבל לענייננו, התוספות ישנים מבין את זה כהווא אמינא אמיתית, וכללית. לא רק לשבתות וימים טובים, לא רק ליום כיפור. לא כמו שהרמב"ם מבין את זה. לא בגלל המושג השביתה המיוחד ליום כיפור, אלא גם בשבתות וימים טובים הייתה בעצם צורך, היה בעצם צורך מאזהרה נפרדת ליום וללילה. רק הוא אומר לא מצאנו, אני לא יודע אם צריך, לא ברור לי, אבל איך שהוא קרא את הגמרא, די ברור שהוא קרא אותה לא כמו הרמב"ם. אוקיי? אני אומר זה ניואנסים, אבל כדאי לשים לב שזה שני דברים שונים. ויכול להיות שהם לשיטתם. הרמב"ם שתופס את הלכות יום כיפור כשביתת עשור, זאת איזושהי שביתה רחבה, כמו שראינו כבר לא פעם, אז באמת לשיטתו הוא קורא את הגמרא כמו שראינו למעלה, ונדמה לי שזה באמת פשט הגמרא, לא מה שאומר התוספות ישנים. למרות שאני חושב שכשקוראים את הגמרא כפשוטה כולם ילמדו כמו התוספות ישנים. אני חושב שזה לא נכון. בגלל שזה עולה רק בהקשר של האזהרה לעינוי, כל מה שאמרתי בהתחלה הרגישות הזאת בקריאה, אז ברור שבפשוטה של הגמרא הרמב"ם צודק. התוספות ישנים לא שם לב לזה, לא יודע, לא מתרגש מזה. הוא קורא את הגמרא כפי שהיא. יש פה הווא אמינא שצריך אזהרה נפרדת, לא רק הווא אמינא, צריך אזהרה נפרדת ליום וללילה. ואם זה ככה, זאת אומרת שגם בשבתות וימים טובים היה צריך. הוא לא קושר את זה לאופי המיוחד של יום כיפור. יכול להיות שהוא הולך בשיטה שחולקת על הרמב"ם ולא רואה את המלאכה ואת העינויים כיחידה אחת שלמה, ממילא מה ההבדל בין יום כיפור לשאר שבתות וימים טובים? אז יום כיפור הוא פשוט יש בו שני אספקטים. יש בו אספקט של מלאכה ואספקט של עינוי, כמו בפסח שיש חמץ ומצה בהלכות יום טוב. אז גם ביום כיפור יש את הלכות יום טוב, שזה השביתה ממלאכה, ויש את העינוי שזה החמץ ומצה של יום כיפור, ההלכות המיוחדות של יום כיפור. כל המהלך שעשיתי ברמב"ם עד עכשיו, נדמה לי שזה בדיוק מה שהתוספות ישנים לא מקבל. הוא אומר זה הרכבה שכונית של שני אספקטים. אספקט אחד זה איסור המלאכה כמו כל שבת ויום טוב, ואספקט השני זה העינוי, שזה הדין המיוחד שיש ליום כיפור. כמו שיש חמץ ומצה בפסח או סוכה ולולב בסוכות. הרמב"ם אומר זה לא מחולק לשניים, אותו קובץ הלכות מכיל את שניהם, כי זאת שביתה אחת גדולה, רחבה. אוקיי? אז יש פה איזושהי מחלוקת כנראה יסודית באיך
[Speaker E] להבין את מהותם של האיסורים של העינוי והמלאכה ביום כיפור. יש סברה לומר שבגלל שכתוב בעצם היום, אז בשביל זה הווא אמינא שיש פה רק יום, בגלל שכתוב המילה עצם?
[הרב מיכאל אברהם] זה קצת מוזר למרות שהגמרא אומרת את זה מדי פעם, כי אז יוצא שהתורה עצמה ממעטת והתורה עצמה מרבה. אל תמעיט ואל תרבה.
[Speaker F] מצד שני כתוב גם מערב עד ערב תשבתו שבתכם, זאת אומרת שזה כן כולל את הערב.
[הרב מיכאל אברהם] אולי העשה רק תשבתו שבתכם זה רק השביתה, זה רק העשה. לא יודע, יש מקום לדון. גם מערב זה תוספת יום כיפור כבר, זה הלאה. גם אותו דבר אגב בקשר לבעצם היום הזה, הרי התנא של העצם עצם ממעט מזה את הלאו ואת הכרת של התוספת. אוקיי, אז העצם היום הזה לא בא למעט את הלילה, הוא בא למעט את מה שלפני היממה, לא את מה שלפני היום. לכן זה כנראה לא מה שכתוב פה בגמרא לפחות. אז בעצם נראה שיש פה איזושהי מחלוקת שאנחנו חוזרים לאותה מחלוקת שמלווה אותנו כל הזמן בשאלה איך להבין את מהותם של האיסורים של העינוי והמלאכה ביום כיפור. טוב, אולי בוא נעצור לשלוש דקות כמו שאמרתי, אני כבר לקחתי שעה, אבל נעצור לאיזה שלוש דקות הפסקה. מי שרוצה יכול ללכת לשטוף פנים קצת, מי שרוצה לדבר לשאול שאלה, אז בוא או לדון במשהו, אז זה הזמן.
[Speaker D] להתאוורר קצת, שלא יהיה ארוך מדי בבת אחת. עוד שלוש דקות נחזור.
[Speaker C] הרב, אפשר בינתיים לשאול? כן כן. בקשר לאזהרת שביתה בשבת, מאיפה לומדים שביתה, אני ראיתי בסיכומים שהרב כותב שזה מזכור ושמור. שמשם לומדים אזהרה על שביתה בשבת, מצוות עשה על שביתה בשבת. אבל אני לא מצאתי את זה, חיפשתי, לא מצאתי שזה המקור של חיוב שביתה בשבת.
[הרב מיכאל אברהם] לגבי זכור ושמור לגבי נשים שכתוב זכור ושמור בדיבור אחד הקישו זכירה לשמירה ומי שישנו. כן, אבל מה העשה?
[Speaker C] אולי משם ה…
[הרב מיכאל אברהם] זה לא עניין של קידוש והבדלה? הרי מדובר על הלאו ועל העשה של מלאכה, ועל זה מחייבים נשים.
[Speaker C] אבל שמה זה לא המקור של העשה, משמה הרב רואה שיש עשה, נכון, אבל מה העשה? העשה זה לא זכור לכאורה, נכון? למה לא? כאילו מה הרמב"ם מבין שהעשה זה זכור?
[הרב מיכאל אברהם] או הנה "תשבות", אני לא זוכר כרגע, אפשר להסתכל ברמב"ם, אפשר לראות מאיזה פסוק הוא מביא את
[Speaker C] זה, והוא מביא "וביום השביעי תשבות".
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז יש פסוקים אחרים שאפשר להוציא מהם עשה. אבל אני חושב שגם הזכור והשמור מההיקש הזה לגבי נשים, די ברור שהגמרא הבינה שהזכור שם הוא זכור במצוות עשה של מלאכה. אחרת היה צריך להגיד שנשים חייבות בקידוש, לא בעשה של מלאכה.
[Speaker C] כאילו הזכור מחייב מלאכה, זה מה שהוא אומר כאילו?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אחרת מה זה זכור ושמור בדיבור אחד? הרי השמור הוא ודאי מלאכה, נכון?
[Speaker C] איפה זה הגמרא הזאת?
[הרב מיכאל אברהם] מה זכור ושמור בדיבור אחד? לא זוכר כרגע, אפשר לחפש. בוא נראה. שבועות כ',
[Speaker E] לא? רגע.
[הרב מיכאל אברהם] כן, ברכות כ' עמוד ב', גם בראש השנה כ"ז, שבועות כ'. כן. לא, שבועות כ' זה לא זה, שבועות כ' זה בהמשך של שבועות כ'. כן, כי בשבועות כ' עושים מזה גם עוד משהו, מה שאין הפה יכול לדבר וכולי, כן. אתה יודע מה? עכשיו אני מסתכל על ברכות, זה באמת מדובר על נשים בקידוש היום, לא על עשה של מלאכה. רגע, באמת שאלה מעניינת. בראשונים לפחות זה ברור שלומדים את זה מכאן. רגע. איזה?
[Speaker C] מה זה הראשונים? מה על התורה? על הגמרא?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, על התורה אני לא מכיר.
[Speaker E] רגע. הרמב"ן, יש את הרמב"ן על התורה שזה עשה.
[הרב מיכאל אברהם] זכור זה מצוות עשה, נכון, ששמור זה יראה וזכור זה אהבה.
[Speaker C] כן, אבל הוא לא אומר מלאכה שמה הרמב"ן, הוא אומר מלאכה?
[Speaker E] זה עשה, פשוט זה הביטוי לזה שאתה לא עושה.
[Speaker C] אז
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שזה עשה של קידוש היום. רגע שנייה אחת, יש תוספות, יש תוספות בקידושין למשל, ששמה ברור שזה מופיע, תכף אני אם אתה רוצה אני אמצא לך את זה. תוספות בקידושין שמדבר על מצוות עשה שהזמן גרמה, אז הוא מדבר על זכור ושמור בדיבור אחד שנשים חייבות גם בעשה, כי הרי השאלה למה אין עשה דוחה לא תעשה בנשים? כי הרי בשבת נשים לא חייבות בעשה אלא רק בלאו, או ביום טוב. אוקיי? אז אם יש עשה, הוא יכול לדחות את הלאו הזה. אז תוספות אומר לא, כיוון שנשים חייבות גם בעשה וגם בלאו, ולא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה. בדף ל"ד עמוד א', קידושין? כן. תסתכל שמה הקישה רב רבי יוסף מארץ ישראל, אתה רואה?
[Speaker C] רגע שנייה אני פותח.
[הרב מיכאל אברהם] טוב אני רואה שאנחנו כבר צריכים לחזור לשיעור, תסתכל שם מקושייתו של רב רבי יוסף מארץ ישראל, הוא מדבר על יום טוב, שנשים ביום טוב חייבות רק בלאו ולא בעשה, ואז בעצם יש שם עשה דוחה לא תעשה. על שבת הוא לא.
[Speaker C] ב… מה ש…
[הרב מיכאל אברהם] מכה אבידה ושילוח הקן. אני צריך להסתכל על זה באמת, זה נקודה שחשבתי שהיא מופיעה מפורש בגמרא, אני צריך לבדוק את זה. מאיפה אנחנו יודעים שנשים חייבות בעשה של שבת? זה בעצם השאלה. כתוב ברמב"ם גם כן, ובחינוך, רמב"ם וכולי. אוקיי, בוא נחזור לענייננו.
[Speaker C] אני פשוט בדקתי את הרמב"ם בנושא של המקור, היה לי את הרושם שכמו שביום כיפור לא ברור, גם בשבת זה אין מקור ברור בש"ס. ככה היה לי את הרושם, לא הספקתי לבדוק. אנחנו שאלנו, הרב שאל על יום כיפור והיה דיון שלם, וכאילו ששבת היה פשוט, אבל ממה שאני ניסיתי למצוא בשבת…
[הרב מיכאל אברהם] אבל בשבת זה לא בשבת לא צריך שום דיון זה ברור. כתוב תשבות, עשה, עשה על מלאכה בשבת ודאי שיש בכמה מקומות, 12 פעם זה חוזר.
[Speaker C] כן, השאלה מה זה אומר הביטוי של שבתון, אולי זה אומר משהו אחר?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, עשה של מלאכה, מפורש, ברמב"ם זה ברור.
[Speaker C] ברמב"ם כן, הרמב"ם אומר, השאלה מאיפה איפה הוא ראה את זה בחז"ל? כמו שביום כיפור הרב שאל איפה רואים בחז"ל, התחלתי לבדוק בשבת.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, בוא נראה. בכל אופן הנקודה, אני חוזר אלינו, אז ראינו מחלוקת בין התוספות ישנים לבין הרמב"ם בשאלה איך להבין את ההווא אמינא הזאת שמחלקת בין יום לבין לילה לגבי יום כיפור. באמת בגבורת ארי מביא את ההווא אמינא, מסביר את ההווא אמינא לחלק ביניהם, אשתף שוב פעם. אז הוא אומר: לא ידענא אי בעינן בכל דוכתא עונש דיממא וליליא כגון שבתות ימים טובים ומוצאי שביעית. לא יודע מה הוא הכניס פה מוצאי שביעית. בכל אופן, זה על תוספת. בכל אופן, הוא אומר: ולי אפשר לומר דאף על גב דבשאר ימים טובים ושבתות לא צריך חזרה ועונש ללילה בפני עצמו, דגם הלילה בכלל יום, אלא משום דתלא רחמנא עינוי ואיסור מלאכה דיום הכיפורים מחמת כפרת היום, דכתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו כי ביום הזה יכפר עליכם. רואים שהמלאכה והעינוי זה בגלל הכפרה, והווא אמינא כיוון דאין ליל יום הכיפורים מכפר אלא היום בלבד כדאיתא בסוף פרק קמא דשבועות וכולי, אז לכן גם כאן היה הווא אמינא אלמא אין הלילה מכפרת אלא עצם היום, וכיוון שכן הווא אמינא הואיל ואין הלילה מכפרת אלא היום, אין הלילה בכלל עינוי ואיסור מלאכה. אתם רואים? ההווא אמינא היא גם לגבי העינוי וגם לגבי איסור מלאכה. אבל למה? בגלל שהבנתי שהעינוי ואיסור המלאכה הם תנאי לכפרה. והרי הכפרה נעשית רק ביום. אז זה ממש המהלך שאני דיברתי עליו כאן, רק בלי כמובן המעטפת הזאת של השביתה הרחבה. אבל הרעיון או הלוגיקה זה בדיוק אותה לוגיקה. זאת אומרת ההווא אמינא היא שהאיסור מלאכה ביום כיפור הוא לא כמו שבתות וימים טובים, אלא הוא מתחבר לעינוי ומהווה תנאי לכפרה. וברגע שזה כך, אולי זה רק ביום? לכן עולה הווא אמינא ביום כיפור שזה לא יהיה כך. אוקיי? כן, אגב התוספות ראש פה באמת כותב שההווא אמינא היא שכתוב בתורה בעצם היום הזה, מה שהרב רצה להגיד קודם. גם בתוספת יום הכיפורים, שאני בספק אם זה נכון, אבל זה הטענה ברמב"ם. והשאלה מה התחדש למסקנה. אז למסקנה האיסור הוא גם ביום וגם בלילה. מה זה אומר? שזה ביום, אפשר היה להגיד ביום זה נשאר כחלק מהתנאים לכפרה, חוץ מזה יש גם את דין יום טוב ולכן זה קיים גם בלילה. אבל אז יוצא שיש שני דינים ביום כיפור, שתי סיבות למה לשבות ממלאכה. אחד מהם זה השביתה שמהווה תנאי לכפרה אבל זה רק ביום, חוץ מזה יש פה גם את דין יום טוב, ובדין יום טוב אז זה לא שונה מכל יום טוב אחר שזה גם בלילה. או שאפשר לומר שלא, מה שהתחדש זה שבאמת השביתה ממלאכה היא כמו כל יום טוב והיא לא תנאי לכפרה, מה שהתוספות ישנים באמת אולי אומר. אפשרות שלישית להגיד שלא, מה שהתחדש זה שהכל זה תנאי לכפרה, אבל גם כתנאי לכפרה צריך להתענות גם בלילה ולא רק ביום. בשביל להתכפר ביום אתה צריך לבוא כבר מעונה מתחילת היממה. ושהכפרה נעשית רק ביום זה לא אומר שהעינוי יתבצע רק ביום. בפרט לאור מה שאני דיברתי שהמושג להתענות הוא תמיד מדבר על משך זמן. אז בעצם כשאומרים לך תבוא מעונה אין פירושו שעכשיו תהיה במצב שאתה לא אוכל, אלא שתהיה כבר בתוך תענית. להיות בתוך תענית מה זה אומר? שאתה כבר אחרי זמן מסוים שלא אכלת. אתה כבר בתוך תענית. אז לכן אומרת הגמרא. אז אם ככה זה מתחילת היממה, זאת אומרת כל הלילה. ועכשיו זה הכל תנאי לכפרה, אבל התנאי לכפרה הוא שאתה תהיה מעונה מתחילת היממה, למרות שהכפרה היא רק ביום. והוה אמינא שכיוון שהכפרה ביום גם העינוי יהיה רק ביום, ואמרנו לפי הרמב"ם זה הוה אמינא קלושה, אבל כל ההוה אמינא הזאת קא משמע לן שלא.
[Speaker C] ובמלאכה מה? במלאכה גם יש לי את העניין הזה של שכבר אני אהיה מתוך שביתה?
[הרב מיכאל אברהם] או במלאכה דיברנו על זה שגם במלאכה שביתה ממלאכה זה אולי זה לא רק לא לעשות מלאכה, אלא להיות במצב של שביתה.
[Speaker C] כן, אבל זה מחייב שאני שאני התחלתי את זה מקודם, או בשביתה אפשר להגיד גם אם לא התחלתי, אם כשמתחיל הבוקר אני כבר שובת זה מספיק.
[הרב מיכאל אברהם] אפשר להגיד, ואפשר גם להגיד שלא. אין לי ראיות פה אז אני אומר יש שלוש אפשרויות להבין את המסקנה. שלושתן אפשריות, לא יודע מה להגיד מה המסקנה. לפי הרמב"ם כנראה האפשרות השלישית היא הנכונה, כי הרמב"ם אומר למסקנה שגם העינוי וגם המלאכות זה שביתה אחת גדולה שהיא חלק כנראה מהתנאים לכפרה.
[Speaker C] אבל הרמב"ם נראה ממנו שכאילו במלאכה זה פשוט שזה הלילה, כי הוא אומר כשם ש… הוא נותן את זה כנתון.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אני אומר אחרי שהגיעה ההרחבה לעינוי, עולה ההוה אמינא עכשיו חוזר חזרה גם למלאכה שאולי זה יהיה רק ביום.
[Speaker C] אבל הרמב"ם לא מציג את זה ככה. לפחות בהלכות שלו הוא לא מציג שהיה איזה הוה אמינא במלאכה.
[הרב מיכאל אברהם] למה? להיפך, הוא כן מציג.
[Speaker C] הוא כאילו הפוך, הוא איפה?
[הרב מיכאל אברהם] אני בהלכה ב', למה הוא אומר שזה גם ביום וגם בלילה? רק בשבת…
[Speaker C] לא עינוי. אבל בעיקר הוא אומר את זה ללמד לעינוי. כאילו הוא אומר כמו שבמלאכה אין חילוק, כאילו שבמלאכה זה מובן מאליו, זה נתון.
[הרב מיכאל אברהם] אבל למה הוא אומר את זה? בגלל שכשאתה מרחיב את המלאכה לעינוי, אז אני אומר רגע רגע רגע, אז מה זה אומר בעצם? זה אומר בעצם שהמלאכה והעינוי הם כולם שביתה אחת, ואז עולה הוה אמינא לחלק גם במלאכה וגם בעינוי בין היום לבין הלילה. אבל אז הוא אומר רגע, אבל במלאכה הרי יש לנו שני פסוקים, באחד מהם אומר על היום, אחד מהם אומר על הלילה, וצריך אותם אחרי החיבור הזה. אחרי שיש את שני הפסוקים, למדנו שבמלאכה אין הבדל בין יום ללילה, ממילא נלמד מכאן שגם לעינוי לא יהיה הבדל בין יום ללילה. אבל כל ההוה אמינא עולה רק אחרי שאני מחבר את זה לעינוי, מה שאמרתי למעלה. טוב, אלה הערות, כל אחד יקבל מה שמקבל. אני אומר זה.
[Speaker E] בתשעה באב זה גם קצת ככה? בהמשך לשיעורים בהתחלה שזה השבתה ולכן הלילה?
[הרב מיכאל אברהם] רוב הפוסקים נראה שאיסור מלאכה הוא רק ביום. אבל זה אתה יודע, זה בפוסקים. תענית?
[Speaker E] אה, זה תלוי בזה.
[הרב מיכאל אברהם] איסור מלאכה. דיברנו על איסור מלאכה של תשעה באב. אבל אתה יודע, בפוסקים זה הכל זה המצאות של הפוסקים. זאת אומרת מאיפה זה בא, מאיפה זה יצא. אני יכול לשמוע דעה שאומרת לא, איסור מלאכה הוא על כל היממה.
[Speaker E] אולי בלילה זה פחות זמן שעושים מלאכה?
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות. אנחנו מדברים שם על מלאכות ל"ט מלאכות ותולדותיהם. זוכר, אני הערתי על זה הרי בשיעור שגם בתשעה באב לא הכוונה רק להסחת דעת מהתענית כמו שמבינים בדרך כלל, אלא יש כמה מראשוני אשכנז המרדכי והראבי"ה ועוד שמהם נראה שזה ממש מלאכות שבת, וגם בתוספות דייקתי את זה. בתוספות אומר הרי שאין בין מלאכה לשבת לבין תשעה באב ליום כיפור אלא תוספת. שואל תוספות ומה עם מקום שנהגו לעשות מלאכה? ואז אני שואל על תוספות ומה עם מקום שנהגו לא לעשות מלאכה? עדיין זה לא אותו דבר. הרי שלפי תוספות לא, זה אותו דבר. מקום שנהגו לא לעשות מלאכה הכוונה כל מלאכות יום טוב. אוקיי. עכשיו בהמשך הסוגיה אני עכשיו עובר, זה הקטע הראשון של החלוקה בין היום לבין הלילה. אני עובר עכשיו לדיון על תוספת יום הכיפורים. הגמרא בפ"א עמוד ב' מביאה שם, אמרתי עוד כמה דעות שמביאות אזהרה לעינוי, ואז היא עושה צריכותא בין רב אחא בר יעקב לבין רב פפא. אומרת הגמרא ככה: אלא רב אחא בר יעקב מאי טעמא לא אמר כרב פפא? דמ'שבתון שבות' מיבעי ליה לכדתניא: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש", יכול יתחיל ויתענה בתשעה? תלמוד לומר "בערב". אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר "בתשעה". הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. זאת אומרת הוא לומד מהפסוק הזה שמוסיפין מחול על הקודש, לכן הוא לא מסכים עם רב פפא. אוקיי. עכשיו שואלת הגמרא: אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר "מערב עד ערב". גם בערב הראשון גם בערב השני עושים תוספת. אוקיי. ואין לי אלא יום הכיפורים, שבתות מנין? תלמוד לומר "תשבתו". אין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין? תלמוד לומר "שבתכם". הא כיצד? כל מקום שנאמר שבות. מוסיפין מחול על הקודש. לכאורה יש דין תוספת דאורייתא ביום כיפור, בשבתות ובימים טובים. להלכה, הרמב"ם מביא את דין תוספת רק על יום כיפור. לא רק שזה רק על יום כיפור, אלא זה רק על העינוי ביום כיפור, ולא על המלאכה. כך הרמב"ם. שיטת ראשונים אחרים שדין תוספת הוא דין דאורייתא גם על ימים טובים וגם על שבתות. ברמב"ם זה סיפור שלם. בכך נראה הוא לא מביא את זה. אז יכול להיות שזה אסמכתא, יכול להיות שהוא הולך עם תנא אחר, כי יש תנאים אחרים שלמדו את דין תוספת ממקומות אחרים. יש גמרות סוגיות מקבילות. יש כאלו שלמדו את זה משביעית או מכל מיני מקומות אחרים. בכל מקרה, אז הגמרא לומדת מפה את דין תוספת שמוסיפין מחול על הקודש. הגמרא שואלת בהמשך: ותנא דעצם עצם, האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה? מה השאלה? אז מסביר רש"י, התנא של עצם עצם הרי ממעט את התוספת מעונש, בדף פ"א עמוד א'. נכון? אומר בעצם היום הזה לומדים שיש כרת רק על היום, רק על היממה ולא על התוספת. אז מה זה אומר? כנראה שיש שם לאו, אחרת למה צריך למעט את זה מכרת? נכון? אבל אם יש שם לאו, אז למה צריך את הפסוק הזה על התוספת? הבאת לי עכשיו פסוק שמלמד תוספת, אבל התנא דעצם עצם, מזה שיש פסוק שממעט את התוספת מכרת, ברור שהאיסור קיים שם, רק הכרת התמעט. כך הגמרא שואלת. ואז היא עונה שצריך את זה בשביל חובת האכילה בתשיעי, נעזוב את זה כרגע. השאלה בעצמה היא שאלה מוזרה. או אולי לפני כן, מה עם התנא שלנו שחולק על עצם עצם? אז לשיטתו כנראה אין מיעוט של התוספת מכרת, נכון? כי אם היה מיעוט כזה, המיעוט הזה מוכיח שיש שם את האיסור, רק התמעט מכרת. אז הוא לא היה צריך את הפסוק. אם הוא צריך את הפסוק, משמע שאין לו מיעוט מכרת על התוספת. ואז מה יוצא? שלשיטתו מה?
[Speaker C] יהיה כרת על התוספת?
[הרב מיכאל אברהם] לכאורה לשיטתו יהיה כרת גם בתוספת. כל מה שכתוב שאין כרת בתוספת זה רק לתנא של עצם עצם. ובאמת מצאתי ברבנו אליקים, אחד מהראשונים, הוא כותב את זה. שלתנא שלנו נגד התנא של עצם עצם יש כרת גם על התוספת. מחלוקת תנאים. איפה יהיה ההבדל ועוד מעט אני אסביר הלאה, יכול להיות שההבדל הוא בשאלה איך אני מבין את דין התוספת. האם התוספת זאת הרחבה של האיסורים והמצוות שחלים ביום כיפור עצמו, זאת אומרת מרחיב את יום כיפור קצת קדימה וקצת אחורה, או שלא. יום כיפור זה על יום כיפור עצמו. התוספת זה דין חדש. זה דין חדש, ואז אין סיבה להניח שיש עליו כרת. אוקיי? זאת אומרת, יכול להיות, לתנא שלנו לומד מכאן את הדין תוספת, נכון? והוא לא ממעט את התוספת מכרת. למה? אז אני אומר, למה הוא לא ממעט תוספת מכרת? כי הדין שלומדים מפה על התוספת זה דין מחודש. זה לא הרחבה של דיני היום כיפור גם לזמן התוספת. זה עשה נפרד. לומדים אותו על התוספת. מערב עד ערב תשבתו שבתכם, כן, בתשיעי. בתשיעי מערב עד ערב. בתשיעי מערב עד ערב מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. מה זאת אומרת? התוספת הזאת זה עשה נפרד, יש מצות עשה נפרדת על התוספת. זה לא מתחילים את יום כיפור יותר מוקדם. זה עשה נפרד. אם זה כך, לא צריך למעט אותו מכרת. לא נאמר עליו כרת. הכרת נאמר רק על יום כיפור. לא צריך למעט אותו מכרת. רק אם אתה אומר שהאיסור בתוספת הוא הרחבה של איסורי היום עצמו, אז הייתה הווא אמינא להגיד שגם הכרת יהיה בתוספת. אכן צריך מיעוט שבתוספת לא נאמר הכרת. אוקיי? אבל התנא שחולק על העצם עצם, הוא אומר שאין מיעוט של התוספת מהכרת, אז אומר רבנו אליקים אז כנראה שלשיטתו יש כרת. אני אומר לא, לא בהכרח. יכול להיות שהוא אומר לא צריך מיעוט של התוספת מכרת כיוון שמראש כל האיסור של הכרת הוא איסור מחודש. אז אין הווא אמינא שיש שם כרת לכן לא צריך למעט את זה מכרת. ואז יוצא שההבדל הוא לא אם יש כרת, לכולם אין כרת. ההבדל הוא רק בשאלה מה טיבה של התוספת. לפי התנא של עצם עצם התוספת זה פשוט התחלה יותר מוקדמת של יום כיפור על כל המשתמע, חוץ מהכרת שהכרת התמעט. לפי התנא שחולק על התנא של עצם עצם, הוא טוען שיום כיפור מתחיל בתחילת היום. התוספת זה דין חדש, מצוות עשה חדשה. אחת הנפקא מינות למשל יכולה להיות לחיוב נשים. אם זה מצוות עשה חדשה שאין בה לאו, רק עשה, נשים תהיינה פטורות. אם זה המשך של יום כיפור, אז יכול להיות אפילו אם יש שם רק עשה ולא לאו. אני מזכיר לכם שהתנא של עצם עצם ממעט לא רק את הכרת אלא גם את הלאו. זוכרים ת'גמרא? בואו אני אראה לכם ת'גמרא פה.
[Speaker C] כן, בשלמא אם יש פה איזה לאו אבל מותיב שוב ושוב…
[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע, נגיע לזה, נגיע לזה, זה באמת קשה מה שאני אומר. אז יש פה בגמרא בעמוד א' כתוב: ותנא מאי טעמא מהכא, בתשעה לחודש וכל מלאכה לא תעשו יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה, תלמוד לומר וכולי. יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה? תלמוד לומר וכולי. יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה יהא ענוש כרת על תוספת עינוי? תלמוד לומר שלא. יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה מוזהר על תוספת מלאכה? רואים? פה. יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה מוזהר על תוספת מלאכה? תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. יכול לא יהיה מוזהר על תוספת מלאכה יהיה מוזהר על תוספת עינוי? גם לא. אז מה רואים? הוא ממעט את זה גם מהלאו. אז מה נשאר שם? לא רק הכרת התמעט, גם הלאו התמעט. נשאר רק העשה. נכון? עכשיו אם נשאר רק העשה, האם נשים תהיינה חייבות? אז זה מצוות עשה שהזמן גרמא. ביום כיפור יש גם עשה וגם לאו, אבל בתוספת יש רק עשה. אני אומר ככה: אם העשה הזה הוא ממשיך את העשה של יום כיפור ורק אומרים לך להתחיל את זה יותר מוקדם, אז מי שחייב בעשה של יום כיפור, ונשים חייבות בעשה של יום כיפור, אז הן תהיינה חייבות גם בעשה של התוספת, כי הוא רק אותו עשה רק מתחיל יותר מוקדם. אבל אם אני תופס את זה כעשה מחודש, אז יכול להיות שנשים תהיינה פטורות כי זה רק עשה ואין לאו.
[Speaker C] למה נשים חייבות בעשה של יום כיפור נשים?
[הרב מיכאל אברהם] כי על דבר שיש בו גם עשה וגם לאו נשים חייבות. ככה התפיסה המקובלת לפחות. אותו תוספות בקידושין ל"ד עמוד א' כשתסתכל שם אז תראה, הוא לא אומר אבל זה משתמע. תחשוב רגע מה משתמע ממנו ותראה שהוא תופס את השמור וזכור לפי שיטה אחת רק על שבת. אין עיקרון כללי שבכל מקום שיש לאו ועשה אז נשים חייבות גם בעשה. אבל יש דעה אחרת בתוספות שאומרת שלא, בכל מקום שיש לאו ועשה נשים חייבות גם על הלאו וגם על העשה.
[Speaker C] זה המדבר לפי השיטה האחרת.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. אוקיי, וכל זה מחלוקת תנאים פה. זה בדיוק יכולה להיות המחלוקת בין התנאים. ואז בעצם יוצא, תשימו לב, לפי זה יוצא שהקושיא של הגמרא היא קושיא קצת מוזרה. כי הגמרא שואלת על התנא של עצם עצם, האי תנא של עצם עצם האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה? אז מסביר רש"י, מה זאת אומרת, אם יש לו מיעוט מהכרת אז כנראה את האיסור יש. אז אם את האיסור יש, אז למה צריך את הפסוק שבתשעה לחודש בערב? מה השאלה? בתשעה לחודש בערב מחדש איסור מחודש. ברור שהגמרא הבינה שלתנא של עצם עצם איסור התוספת הוא המשך של יום כיפור, אז אין מה לחדש חידוש מחודש, יש ת'איסור מחודש, יש ת'איסור של יום כיפור עצמו. אבל הרי ראינו שהתנא ממעט משם גם את הכרת וגם את הלאו. על כורחנו שכנראה נשאר האיסור של העשה של יום כיפור הרגיל. ולכן מיותר הפסוק שבתשעה לחודש בערב. זאת אומרת נכון שזה רק עשה גם לתנא של עצם עצם, אבל זה עשה של יום כיפור, זה לא עשה חדש. והתנא שחולק על התנא של עצם עצם, גם הוא אומר שיש שם רק עשה, אבל זה לא עשה של יום כיפור זה עשה מחודש. זה ההבדל ביניהם. כי אם היה לאו, אם היה לאו ביום כיפור בתוספת, הייתי יכול, היה מקום להגיד שהיה לאו ביום כיפור בתוספת, לכן היה צריך למעט את זה מהכרת, הפסוק הזה בתשעה לחודש בערב בא לרבות שיש גם את העשה על התוספת. מה הקושי? מה הגמרא מקשה? רואים שזה לא עובד ככה, אלא זה המשכה של יום כיפור כולו, גם העשה וגם הלאו. רק אחר כך זה מתמעט מהכרת, זה גם מתמעט מהלאו. מה שנשאר זה רק העשה, אבל זה עשה של יום כיפור, זה לא עשה חדש. ולכן הגמרא אומרת אז למה צריך עשה חדש על התוספת, יש כבר ת'עשה של יום כיפור שמתחיל בתוספת. לעומת זאת התנא שחולק על התנא של עצם עצם, הוא לשיטתו כן צריך את הפסוק הזה. למה? כי לשיטתו התוספת בכלל לא ממשיכה את יום כיפור. אין. יום כיפור מתחיל בתחילת היום. התוספת זה דין מחודש. מחודש שנלמד מתשעה לחודש בערב, ויש בו כנראה רק עשה תשבתו שבתכם ולא לאו, ככה לפחות בפשטות. נפקא מינה שנשים למשל תהיינה פטורות. אוקיי? עכשיו איפה הנפקא מינות? אז כמו שאמרתי קודם, לכאורה יש רק עשה בתוספת לפי שני התנאים. הנפקא מינה היא השאלה היא המחלוקת היא בשאלה איזה עשה זה, זה עשה חדש או עשה של יום כיפור. נפקא מינה אחת הבאתי לגבי חיוב נשים.
[Speaker C] אז איך יכול להיות כרת אם זה רק עשה?
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שהתמעט. עוד פעם.
[Speaker C] לא הבנתי. לפי הרב אליקים, לפי הרב אליקים זה…
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, לפי התנא של עצם עצם, רגע. לפי התנא של עצם עצם
[Speaker C] בוודאי שאין כרת.
[הרב מיכאל אברהם] התוספת התוספת זה יום כיפור קומפלט.
[Speaker C] כן, אבל כתוב באליה שזה לא כרת.
[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע, אבל יש מיעוט מיוחד מכרת ויש מיעוט מיוחד מהלאו, ואז נשאר רק העשה.
[Speaker C] ולפי הברייתא השנייה?
[הרב מיכאל אברהם] לפי הברייתא השנייה אין בכלל בתוספת משהו מיום כיפור, זה דין מחודש לגמרי.
[Speaker C] כן, אבל זה הכל לא כמו הרב אליקים שאמרת לנו עכשיו.
[הרב מיכאל אברהם] לפי הרב אליקים יש כרת. ברור. הבאתי את זה נגד רבנו אליקים. אמרתי שרבנו אליקים לא בהכרח צודק. גם התנא שלא של עצם עצם לא בהכרח אומר שיש כרת בתוספת. רבנו אליקים טוען שהתנא שלא של עצם עצם טוען שיש כרת על התוספת, כי הוא לא מקבל את המיעוטים של התנא דעצם עצם. אני אומר שגם הוא לא מקבל לא צריך.
[Speaker C] אני מבין מה שהרב אומר, אבל מה הרב מביא בראיה של הרב אליקים הזה שזה מצווה בפני עצמה ויש כרת?
[הרב מיכאל אברהם] כן, זו הרחבה, זאת הרחבה של יום כיפור לתוספת. זה לא קשה, זה פשט פשוט.
[Speaker C] מה, יש מצוות עשה עם כרת חוץ מפסח ומילה?
[הרב מיכאל אברהם] יש עוד אחד? לא חוץ, לא, זה אותו דין. זה אותו דין של יום כיפור, יום כיפור פשוט מתחיל לפני שמתחיל היום בתוספת, ולכן יש הכל, כרת, עשה, לאו, הכל יש שם.
[Speaker C] אז לא יהיה מחלוקת בזה בין הברייתות? הבנתי.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בברייתא יש מחלוקת.
[Speaker C] לא, אבל לא תהיה מחלוקת בהגדרה הזאת של אם תוספת זה מצווה בפני
[הרב מיכאל אברהם] עצמה או הרחבה של יום כיפור. נכון. המחלוקת תהיה המחלוקת תהיה האם יש מיעוט מהכרת והלאו. לפי התנא דעצם עצם יש מיעוט מהכרת והלאו, ולפי התנא השני אין מיעוט. אבל תכלס מה שנשאר כל אחד לפי מה שהוא חושב שנשאר, נשאר יום כיפור הרגיל.
[Speaker C] גם לפי הרב אליקים?
[הרב מיכאל אברהם] גם לפי הרב אליקים, בדיוק. אבל לפי התפיסה המקובלת לא מצאתי לו חבר לרב אליקים, זאת אומרת בדרך כלל מקובל שזה מוסכם שאין כרת על התוספת. אז זה מה שאני טוען שדברי הרב אליקים לא הכרחיים, כי גם התנא שחולק על תנא דעצם עצם לא צריך מיעוט מכרת ומלאו, כי מעיקרא זה רק איסור חדש, זה עשה חדש של להוסיף מחול על הקודש. נפקא מינה למשל אמרתי לגבי נשים. נפקא מינה נוספת, מה קורה נגיד בשבת? אם אני מבין שתוספת שבת זאת התחלה של השבת עצמה, אז אפשר לדון האם אני צריך לעשות קידוש אם אני אוכל בתוספת. כי אם השבת התחילה אסור לי לאכול בלי קידוש. יותר מזה, האם עשיתי קידוש בתוספת יצאתי ידי חובה? או שקידשתי את התוספת אבל זה דין אחר מאשר לקדש את היום? ביום כיפור זה לא נפקא מינה כי לא אוכלים.
[Speaker C] אבל לקדש את היום גם לא מחייב שיהיה בתוך היום, אפשר גם סמוך ולפני.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בפשטות אתה צריך לעשות את זה ביום עצמו. אתה לא יכול לקדש אותו מראש. הקידוש, מה שאנחנו אומרים קידוש, זה נעשה ביום עצמו. אבל כניסתו…
[Speaker C] לפי הרמב"ם שמצוות קידוש והבדלה זה אותה מצווה, אנחנו מקדשים בתוך השבת ומבדילים אחר השבת.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל הקידוש הוא בתוך השבת.
[Speaker C] כן, אבל אם זו אותה מצווה, היינו צריכים לעשות גם הבדלה כשהשבת עומדת לצאת…
[הרב מיכאל אברהם] לא, ההבדלה ההבדלה היא לא לקדש את השבת, היא לחלל את החול. ממילא השבת מתקדשת. לא, זה להיפרד מהשבת. זאת התפיסה הפשוטה. הלקדש את השבת ביציאתו מה פירוש? להראות שהוא לא אותו דבר כמו היום חול. זה נקרא לקדש אותו. אז את זה אתה עושה בתוך היום חול. כי את הקידוש של השבת שם אתה עושה דרך החילול של יום החול. לכן כל פעולה על יום צריכה להיעשות בתוך היום שבו מדובר. גם ההבדלה וגם הקידוש. ממילא עכשיו יכולה להיות נפקא מינה לגבי התפיסה של התוספת בשבת. אם התוספת היא התחלת השביתה של השבת, אז אפשר לקדש את השבת מראש, ולא רק אפשר אלא צריך לקדש, אי אפשר לאכול בלי לקדש. ואם קידשת יצאת ידי חובה, אתה לא מקדש עוד פעם בשבת. אם התוספת זה דין חדש, היה מקום אולי להגיד שאו שלא צריך קידוש, או שאם עשית קידוש זה לא מועיל לשבת אלא רק לתוספת ובשבת תצטרך לקדש את השבת.
[Speaker C] מה יש מצב לקדש פעמיים כאילו?
[הרב מיכאל אברהם] אולי, לא יודע, אני אומר לא מצאתי דבר כזה בפירוש, אבל זה כדי לחדד את ההבדל בין הדעות אני מביא פה נפקא מינה. מביאה פטור של נשים מלימוד מפורש. וזה לכאורה אומר שבלי הלימוד הזה נשים היו חייבות ביום כיפור, בתוספת יום כיפור. סליחה, יום כיפור עצמו, לא בתוספת נדמה לי. יום כיפור עצמו. ובתוספת אני לא זוכר, צריך לבדוק רגע. צריך לבדוק את הסוגיה.
[Speaker C] מהגמרא שאומרת מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים שמשמע שעצם היום מחייבות. על
[הרב מיכאל אברהם] זה אני אגיע לזה עוד מעט. מהגמרא של מוטב יהיו שוגגים נראה, לא עוד מעט כי אני כבר גומר, אבל מהגמרא של מוטב יהיו שוגגים באמת רואים שגם נשים שייכות בתוספת. ואז זה לכאורה אומר שזה לא עשה חדש אלא זה המשך של העשה של יום כיפור. ואז צריך לדון אם הגמרא הזאת של מוטב יהיו שוגגים תלויה במחלוקת התנאים פה. לפי רבינו אליקים באמת לא, וזה מחזק את שיטתו. אבל לפי ההצעה שאני הצעתי, זה רק הולך לפי התנא של עצם עצם, לא לפי התנא השני.
[Speaker C] אבל הרמב"ם פוסק כמו ש, לא פוסק כמו עצם עצם וכן פוסק מוטב יהיו שוגגים בנשים.
[הרב מיכאל אברהם] התנא של עצם עצם זה משמעות דורשין, אז אני לא יודע עד כמה אפשר לדייק ברמב"ם כמו איזה תנא הוא פוסק.
[Speaker C] לא, הוא לא פוסק את התוספת בשבת כאילו.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא אומר. יכול להיות שזה אסמכתא או משהו כזה, אבל זה עדיין, את הדרשה של לגבי התוספת של יום כיפור יכול להיות שהוא כן מסכים לתנא של עצם עצם. למה הוא מוציא את שבתות וימים טובים? זה פרשייה בפני עצמה, עוד נדבר על זה. טוב, נראה שאני אעצור כאן. אם מישהו רוצה עוד להעיר או לשאול, אז אפשר כמובן.
[Speaker E] שאלה שלא קשורה לשיעור, אז אחרי שכולם יסיימו לשאול אם מישהו רוצה. בקשר להרשמה לסמסטר א', היום זה יום אחרון שאפשר. מה זה השיעור נושאים במחשבת ההלכה? מה זה?
[הרב מיכאל אברהם] מה יהיו הנושאים?
[Speaker E] כן, רוצה להבין את זה, זה נשמע קצת כללי.
[הרב מיכאל אברהם] אמור להיות שם איזה סילבוס נדמה לי, אני כתבתי משהו. באופן עקרוני אני מתכוון לדבר על ההסתכלות על ההלכה במישור המטא-הלכתי. מה זאת מחלוקת, הלכה ואמת, פלורליזם וסובלנות בהלכה, מה המשמעות של דעות שנדחו מההלכה, אוטונומיה בפסיקה מול היזקקות לתקדימים. זאת אומרת איזושהי הסתכלות מלמעלה על הפילוסופיה של ההלכה, איך מערכת ההלכה עובדת.
[Speaker E] הבנתי, תודה.
[Speaker C] הרב, אני לא, עדיין לא, אין לי את הלוח זמנים שלי בשביל לדעת מתי אני, באיזה זמנים יש לי לגשת למכון בסמסטר הבא. איך עושים עם זה?
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.