קול הנבואה שיעור 10
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- קשר מהותי בין משל לנמשל והכרח ההתגלמות במעשה
- “דרך משל” בחכמות ובמסורות שונות והסתייגות מהכללת הפילוסופים
- פולמוס הרשב״א, הרמב״ם, אלגוריה בסיפורי התורה והחשש מהשלכות על מצוות
- מיתוסים מכוננים, מטען רגשי סביב עובדתיות, ומשמעות ההיסטוריה
- אמת, שורש במציאות, והתאמה חד־חד־ערכית בין רעיון לאירוע
- תורה מול פילוסופיה: אירועים כצורת מסירה והמהות של הגישה
- איוב היה או לא היה והאפשרות של משל ללא התרחשות בפועל
- מנהג, פולקלור וסמל: “אין דבר כזה פולקלור”
- חוק המספרים הגדולים, סטטיסטיקה כ“יד נעלמה,” וכלכלה
- גבולות הרמב״ם בין אגדות לתורה והקו בין אמונה לכפירה
- נבואה, משלי הנביאים, ומראות כהתגלות מציאויות
- כתיבה סתומה, ראשי פרקים, והלא-שיטתיות כחלק מטבע החכמה
- הרמב״ם מול “הנזיר”: מגבלת אדם או צורת תפיסה עליונה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג תפיסה שלפיה משל וסמל אינם דוגמה חיצונית אלא קשורים מהותית לנמשל, משום שכל רעיון אמיתי חייב להתגלם במעשה קונקרטי בעולם, וכל מעשה משמעותי נושא בתוכו את הצפונות שמאחוריו גם אם האדם אינו מודע להן. מתוך זה נידונות המחלוקות סביב פירוש אלגורי של התורה והאגדה, החרם של הרשב״א על לימודי פילוסופיה ואלגוריזציה של סיפורי התורה, וההבחנה בין גישת הרמב״ם לאגדות חז״ל לבין שאלת הפשט ההיסטורי של סיפורי התורה. בהמשך נטען שהפגיעה של האלגוריסטים איננה רק סכנה חינוכית אלא כפירה בפן המציאותי של התורה, מפני שביהדות אמת חייבת שורש במציאות, וכל רעיון חייב ייצוג היסטורי חד־חד־ערכי, בניגוד למודל אפלטוני של אידיאות למעלה בלבד. הטקסט מרחיב על משמעות מנהגים והשתרשותם, על שאלת “איוב היה או לא היה”, על “היד הנעלמה” והחוק הסטטיסטי של המספרים הגדולים כדימוי ליד מכוונת, ולבסוף על כתיבה סתומה ולא-שיטתית אצל הרמב״ם ואחרים כטענה שהסתרת סודות איננה בהכרח מכוונת אלא נובעת מטבע החכמה והאופן שבו אמת נתפסת.
קשר מהותי בין משל לנמשל והכרח ההתגלמות במעשה
המשל נתפס כקשור באופן מהותי לנמשל ולא כדוגמה חיצונית מקרית. כל רעיון נכון חייב לבוא לידי ביטוי בעולם המעשה בפועל, ולכן משלים נוצרים מאליהם מתוך מעשים משמעותיים, ובפרט מעשים שהתורה או חכמים בוחרים לציין. כל מעשה משמעותי מציין ממילא גם את כל הצפונות שמאחוריו, וההתאמה בין המעשה לרעיון דומה לפאזל שבו החלקים שייכים זה לזה גם כשהאדם איננו מודע לכך.
“דרך משל” בחכמות ובמסורות שונות והסתייגות מהכללת הפילוסופים
מובאת לשון הערה: “אמנם דרך משל זו מייחדת החכמה להיטהר בכל תקופותיה, עד הפילוסופיה היהודית העתיקה והחדשה, האלכסנדרונים, הספרדים, המקובלים וחוקרי דורות ומציאויות חדשות דהיינו החוקרים.” הדובר מסתייג מן הטענה שהדרך המשלית מיוחדת גם לפילוסופיה, וטוען שפילוסופים יהודים כתבו לעיתים באופן דומה לפילוסופים רגילים ושלא ברור מה המהות שמצדיקה לכלול אותם ברשימה. נטען שהדרך האלכסנדרונית האלגורית נובעת מראיית התורה כחכמה עמוקה ולא מהתרחקות מן העניין התורי של התורה, ונקשרת גם למדרש פרדס פשט רמז דרש סוד ובייחוד למדרש הזוהר ולרבי יצחק עראמה, תוך ציון שהותקף בידי מתפלספים שסמכו על “הרב המורה.”
פולמוס הרשב״א, הרמב״ם, אלגוריה בסיפורי התורה והחשש מהשלכות על מצוות
מובא הפולמוס נגד פירוש אלגורי של התורה כדוגמת “אברהם ושרה כנפש וצורה,” והחרם של הרשב״א גם על לימודי פילוסופיה עד גיל עשרים וחמש. מוצגת השאלה מדוע זה בעייתי אם ממילא הרמב״ם קובע שלא הכל כפשוטו, תוך הבחנה בין אגדות חז״ל לבין אירועי התורה עצמם. הרמב״ם בפרק חלק מתואר כמי שמחלק לשלוש כתות: הטיפשים שמאמינים מפני שתופסים כפשוטו, הרשעים שכופרים מפני שתופסים כפשוטו, והחכמים שמבינים שיש הרבה דברים שהם משל, ובפרט ביחס לאגדות חז״ל שבהן “מעשה שהיה” אינו בהכרח אירוע היסטורי אלא בא ללמד דבר. הטקסט מציג את ההיסחפות של זרמים מיימוניסטיים אל פירוש אלגורי של התורה עצמה, ומתוך כך את השאלה מדוע יש צורך שהאירועים יהיו ממשיים אם המטרה היא המסר, ואת החשש שהחופש הפרשני בסיפורים יגלוש לכיוון המצוות עד כדי אמירה שגם המצוות הן משל, דבר שהרשב״א לא רצה לאפשר.
מיתוסים מכוננים, מטען רגשי סביב עובדתיות, ומשמעות ההיסטוריה
מובאת אנלוגיה למיתוס טרומפלדור ולמשפט “טוב למות בעד ארצנו” מול האפשרות שאמר קללה רוסית, ונשאל מדוע שני הצדדים קשורים אמוציונלית לאירוע עצמו ולא רק לערכים שהוא מחנך אליהם. נשאל מדוע מערערים טורחים לערער על עובדתיות המיתוס ומדוע מגינים אינם מסתפקים באמירה שדי במסר, והדבר נקשר לשאלה העקרונית מדוע נחוץ אירוע ממשי כדי להעביר מסר ערכי.
אמת, שורש במציאות, והתאמה חד־חד־ערכית בין רעיון לאירוע
נטען שדבר אמיתי צריך שורש במציאות, ובייחוד לגבי התורה יש דרישה ברורה לכך שרעיון נכון יתגלם באירוע מעשי. מוצגת תנועה דו־כיוונית שלפיה מאחורי כל מעשה טמון רעיון ומאחורי כל רעיון טמון מעשה, והעולמות “קשורים” כך שכל דבר שקורה למטה יש לו שורש למעלה וההיפך, בהקבלה חד־חד־ערכית ושלמה. ההבחנה מול אפלטון מוצגת כך שאצל אפלטון “הסוסיות” קיימת למעלה והסוסים למטה, ואילו כאן “הסוסיות עצמה גם כן פה למטה,” כלומר הרעיון עצמו דורש ייצוג קונקרטי בעולם העשייה. אברהם מתואר כמי שמייצג את מידת החסד עצמה, “אבי מידת החסד,” שורש החסד ולא רק בעל חסד בדרגה מסוימת.
תורה מול פילוסופיה: אירועים כצורת מסירה והמהות של הגישה
נטען שהתורה איננה נותנת רעיונות תיאורטיים מנותקים אלא מעבירה את הרובד המטפיזי דרך אירועים קונקרטיים, ובכך היא מעבירה גם את הגישה שאין רעיונות מופשטים ללא גילום מעשי. הטענה היא שאפשר להסכים עם רעיונות פילוסופיים, אך אם הם נשארים במישור מופשט “אז אתה פילוסוף,” והתפיסה היהודית דורשת גילום בתוך “גופות, בתוך אנשים פועלים, בתוך עצמים, בתוך אירועים היסטוריים.” מוזכרת תפיסת המהר״ל שלניתוח אירוע היסטורי יש רובד סיבתי-מדעי ורובד של משמעות ייצוגית, וכל דבר אמור לייצג ולהיות תמצית שאינה מנותקת.
איוב היה או לא היה והאפשרות של משל ללא התרחשות בפועל
מובאת הסוגיה בגמרא על איוב, עם הנוסח: “רבי יוחנן אמר שאיוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה.” נטען שהשאלה איננה מעניינת כבירור היסטורי בלבד אלא כבירור האם מסר מחייב גם התרחשות בפועל או שניתן להסתפק במשל שאיננו אירוע ממשי. מוצעת אפשרות שגם מי שאומר שאיוב לא היה יכול להסכים עקרונית לכך שאירועים משמעותיים צריכים להתממש בפועל, ושאיוב משמש דמות פיקטיבית כדי ללמד מה היה צריך לקרות, תוך דיון אם הדבר מתכתב עם שאלות של “האם כזה דבר יכול לקרות במציאות.”
מנהג, פולקלור וסמל: “אין דבר כזה פולקלור”
נטען שברובד העמוק “אין דבר כזה פולקלור,” ושסמל איננו דבר אמוטיבי מנותק אלא מעשה מהותי שמייצג דבר מהותי, כך שאם בישלו משהו בל״ג בעומר במקום מסוים יש מאחוריו משמעות או שמדובר “סתם קשקוש,” ואין קטגוריית ביניים של סמל ריק. מובאת תפיסה של תוקף המנהג שלפיה השתרשות מנהג לאורך זמן מצביעה על אמת פנימית, עם ההנחה “הציבור נח להם לישראל… בני נביאים הם,” כך שדבר שנתפס כעבודת השם בציבור עובדי השם לאורך זמן נעשה מחייב. הטקסט מבחין בין תופעות חדשות “לפני חמש דקות” שהן ספקולטיביות לבין מנהגים בני מאתיים שנה שמעוררים אמון גבוה יותר, ומתאר שיח על קריטריונים של “דור” ו“רוב הציבור” ללא מדד מתמטי אך עם עיקרון אבולוציוני של שרידות לאורך זמן.
חוק המספרים הגדולים, סטטיסטיקה כ“יד נעלמה,” וכלכלה
מובאת דוגמת הקובייה שנזרקת “שש מיליארד פעם” ומגיעה להתפלגות שווה, כ“פלא אמיתי” של חוק מספרים גדולים, והטענה שזה “חוק שהוא תופעת הטבע.” הדובר מתאר פרדוקס שבו ברמת המקרו יודעים מה תהיה התוצאה אך ברמת המיקרו קשה להסביר כיצד כל זריקה “יודעת” להסתדר כך שתתקבל התפלגות של שישית-שישית. מכאן מוצג דימוי ל“ההשגחה, היד הנעלמה,” ונזכרת התיאוריה הכלכלית של אדם סמית’ ומילטון פרידמן שלפיה היעדר התערבות ממשלתית מאפשר לשוק להגיע לשיווי משקל טבעי. מובאת טענה על “שנות גלות” ואינסטינקט עקיפת תקנות בישראל, לצד אמירה שהיד הנעלמה איננה קורית מאליה אלא קשורה לכך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם עם כללי השגחה שאינם מתערבים אך “בסוף תסדר אותם,” תוך ציון שיש רבים שאינם מסכימים לכך.
גבולות הרמב״ם בין אגדות לתורה והקו בין אמונה לכפירה
הדובר מציג עצמו כמי שנוטה לעמדה שלפיה אגדות חז״ל שאינן טוענות טענות עובדתיות הן כנראה לא עובדתיות, אך אומר שעל התורה “אני לא יודע” ואינו בטוח היכן עובר הקו. הוא דוחה ניסוח שלפיו המשל הוא מציאות “ואין קשר מהותי בין המשל לנמשל וזה רק משל בעלמא,” וטוען שהרמב״ם “וודאי לא תפס ככה באופן מלא,” תוך הדגשת הקושי להגדיר גבול בין משל מטאפורי לבין כפירה. נטען שגם כפירה משמעותית “מייצגת משהו אמיתי שיש לו שורש” ושאינה קיימת לעצמה, ומובאת דוגמה של הרפורמה כמשהו שמייצג “משהו אמיתי” אך הלך “בדרכים עקלקלות,” עם חוסר בהירות מכוונת של הדובר לגבי ההגדרות המדויקות.
נבואה, משלי הנביאים, ומראות כהתגלות מציאויות
מובאת התייחסות למשלים של הנביאים כמו “משל הגפן, משל הכרם, המשל של הנשרים,” ונאמר שמראות הנבואה כוללות “דברים מטורפים” שהם “המהות של עולם האצילות.” נטען שהמשל הנבואי איננו רק תיאור אלא ראיית מציאויות, ושמה שנראה לקורא כמשל הוא אצל הנביא תפיסה חושית של עולם שאיננו נגיש לחוש הרגיל. נקשר לכך שהרמב״ם במורה נבוכים מבחין בין סוגי משלים, ומובאת דוגמה ל“המשל של האישה הזונה והמשל של החומר,” כנקודת אחיזה להבנת הנבואה ומטרותיה.
כתיבה סתומה, ראשי פרקים, והלא-שיטתיות כחלק מטבע החכמה
מובא קטע מן הרמב״ם בפתיחה למורה: “ולא יבקש ממני המסתכל ולא ייחל שאני כשאזכור עניין מן העניינים שאשלימהו… דיו אפשר למשכיל להטות זה לשנות… וכבר ידעת שמעשה בראשית הוא חכמת הטבע ומעשה מרכבה הוא חכמת האלוקות… לא תבקש ממני זולת ראשי פרקים, ואפילו הראשים ההם אינם מסודרים ולא זה אחר זה, אבל מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים.” הטקסט מציג פירוש שלפיו אי-הסדר אינו בהכרח “כדי להעלים מהמון המעיינים” כפי שמיוחס לרלב״ג, אלא “התחייבות מהתוכן,” ומובא בשם האפודי שהעניין “מתראה ומציץ ואחר יתעלם, כאילו טבע העניין הזה כן הוא,” ולכן חכם “לא ידבר בו כי אם במשלים וחידות.” מובאת גם עמדת “עקידת יצחק” על פרה אדומה שלפיה התורה “לא מסתירה שום דבר” בכוונה אלא יש דברים שאי אפשר לכתוב במפורש, “מי שמבין שיבין.”
הרמב״ם מול “הנזיר”: מגבלת אדם או צורת תפיסה עליונה
מוצגת שאלה האם הרמב״ם רואה את הלא-שיטתיות כמגבלה אנושית של “קוצר דעתנו,” בדימוי של “ראשי הרים” מעל מים שמסתירים את הקישור האחדותי שמתחת, או כתכונה מהותית של האופן הנכון לתפוס את החכמה. לעומת זאת מתוארת תפיסה המיוחסת ל“הנזיר” שלפיה התפיסה הלא-שיטתית היא “התפיסה העליונה” ולא מגבלה, ותיאור שיטתי הוא במהותו מוגבל. הטקסט קושר זאת גם לצורת כתיבת ההלכה ולרעיון שתפיסה מדעית היא תפיסה מבחוץ באמצעות השוואה ומיון, בעוד תפיסת המהות היא תפיסה יחידנית של הדבר “כפי שנתפס בתוך הדבר עצמו,” עד לתיאור של ידיעה כ“בליעה” שאינה תוצאה של קוצר דעת אלא של ידיעה שלמה, ולבסוף נעצר הדיון בנקודה זו.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] תפיסה של משל הסימבוליקה שהוא מדבר עליה היא לא רק תפיסה של משל בדרך של משל. הוא אומר שהמשל קשור באופן מהותי לנמשל. זה לא רק איזושהי דוגמה חיצונית לנמשל. ובעצם בתוך כל רעיון, כל רעיון נכון חייב לבוא לידי ביטוי בעולם המעשה בפועל. ולכן בעצם המשלים נוצרים מאליהם, זאת אומרת כל מעשה שקורה בעולם, אולי כל מעשה משמעותי, קשה לי לתת פה יותר מדי דוגמאות אבל כל מעשה משמעותי, בטח מעשים של התורה או חכמים בחרו לציין אותם, מציינים ממילא גם את כל הצפונות שמאחוריהם. זה לא שיש פה איזשהו צורך מקרי בין המשל לבין הנמשל, אלא כמו פאזל שיש בתוכו את הדברים האלה, אפילו לפעמים הבן אדם לא מודע לזה, עדיין יש את הדברים האלה. והאלגוריה או המשל לפי התפיסה שהוא מציע כאן, קראנו באות י"ג למטה בהערה משהו בלשון של המתרגם לחכמה שגם ממנה משל. בוא נראה את האות י"ג. אמנם דרך משל זו מייחדת החכמה להיטהר בכל תקופותיה, עד הפילוסופיה היהודית העתיקה והחדשה, האלכסנדרונים, הספרדים, המקובלים וחוקרי דורות ומציאויות חדשות דהיינו החוקרים. עכשיו הפילוסופיה עוד פעם אני לא לגמרי ברור לי מה הוא מתכוון כשהוא אומר הדרך המשלנית הזאת מיוחדת גם לפילוסופיה. זה לא נכון תמיד לכאורה. זאת אומרת הפילוסופים, בטח פילוסופים גם יהודים, כן כתבו באופן הכי דומה לפילוסופים הרגילים. דיברנו על זה כבר קצת כשהוא אמר שבעצם הם מתחילים ממה שכתוב ואחרי זה רק אומרים מנסחים את הפילוסופיה שלהם על הפסוק. אבל זה לא בדיוק שיטת המשל, זאת אומרת אני לא רואה אפילו אנחנו נראה באות הבאה שהוא מתייחס גם לרמב"ם שכתב במורה, עדיין אני לא רואה את המהות בין זה לבין כתיבה של פילוסופים לא יהודים. לא לגמרי ברור לי למה הוא כולל גם את הפילוסופים היהודים בתוך הרשימה הזאת. הדרך האלגורית האלכסנדרונית אינה באה כשיש אומרים מתוך שנתרחק מהם העניין התורי של התורה, אלא משום שראו בה חכמה עמוקה כדברי גדולי הפילוסופיה הדתית היהודית החדשה או השער מקאנטיאנית. בדומה לזה המדרש פרדס פשט רמז דרש סוד ובייחוד במדרש הזוהר שעליו נסמך גם רבי יצחק עראמה בחיבורו הפילוסופי עם התורה. אם כי הוא הותקף מהמון מהמתפלספים שהקניטו על הגישה האלגורית וסמכו על הרב המורה. כאן יש נקודה שחשוב להבין אותה לדעתי שקשורה ללימודים שלנו כאן. אתם מכירים את הפולמוס נגד הרשב"א
[Speaker B] ששמה הוא יוצא
[הרב מיכאל אברהם] כנגד אלו שמפרשים את התורה באופן אלגורי, אברהם ושרה כנפש וצורה, זו הדוגמה המפורסמת ושמה יש כמה פירושים אלגוריים לתורה והרשב"א החרים את האלו האלה ויותר מזה הוא החרים גם את כל אלה שלומדים פילוסופיה עד גיל עשרים וחמש. הוא הכריז חרם על לימודי פילוסופיה אבל הוא טען שאסור עד גיל עשרים וחמש ללמוד פילוסופיה. השאלה היא מה באמת הבעיה? והרי מה שאמרו שהם נסמכים על הרמב"ם. זה הרמב"ם, שהוא מסביר שצריך ללמוד לאו דווקא כפשוטה אלגורית. אבל יש הסתייגות שאמרנו שהם לא בטוח שהרמב"ם באמת מתייחס כך גם לאירועי התורה, מה שהתורה מתארת. הרמב"ם ידוע בהקדמותיו לגמרא, בפרק חלק שם, ידוע שהוא כותב כנגד שלוש כתות: את הטיפשים, את הרשעים ואת החכמים. הטיפשים זה אלה שתופסים את הכל כפשוטו ולכן מאמינים בו. הרשעים זה אלה שתופסים את הכל כפשוטו ולכן לא מאמינים בו. והחכמים זה אלה שמבינים שלא הכל כפשוטו, יש הרבה דברים שהם משל. אז זה ביחס לאגדות חז"ל. לא כל דבר שמופיע בגמרא, איזה מעשה שהיה, אכן קרה ככה וככה. הרמב"ם באמת פוסל את כל המעשיות שהוא מתאר שם בגמרא כפשוטן. אבל מהאירועים האלה יש כמובן איזשהו משל, בא להגיד משהו, לא בא לתאר אירוע. כי בסופו של דבר האירוע עצמו באמת לא מעניין אותנו, מה קרה ומה לא קרה. ברור שבכל מקרה שגם אם כן היה, כל מה שמסופר בא כדי ללמד אותנו משהו. עכשיו, שאם הוא מובא כדי ללמד אותנו משהו, אז פחות מעניין אם הוא היה. מה הבעיה שיבואו ויגידו שזה הכל משל, גם התורה? פה התפיסה שבעצם נסחפו הזרמים האלה, המיימוניסטים הפילוסופיים, על התורה עצמה. ועל התורה עצמה שם זה סיפור אחר לגמרי. הרי אברהם ושרה באמת מעניין אותי אם היו או לא היו. לא משנה אם היו או לא היו, מה עכשיו, מה שמעניין אותי זה מה שאני יכול ללמוד מכל מה שקרה שם, נכון? אז אם באמת כל המטרה של התורה כשהיא נכתבה היא רק כדי ללמד אותי משהו שיוצא מתוך האירועים, אז מה אכפת לי אם האירועים לא באמת היו אלא רק צורה להעביר על פניה את המסר? ולכן, באופן לכאורה, באופן די ברור, מתוך המורה הגיעו למסקנה שבעצם לא צריך לקבל את דברי התורה גם כפשטה, יכול להיות שזה גם כן רק כמשלים שבאים להעביר מסרים פילוסופיים כאלה ואחרים. אז מה באמת הבעיה? מה הבעיה? אני זוכר שדיברנו על המיתוסים, המיתוס הטרויאני וכל הדברים האלה. מה הבעיה שדיברנו עליה? למה למה אתה הולך לנפץ את המיתוסים המכוננים? כשבעצם כל משמעותו של המיתוס זה המסר שמעביר ולא המעשה. כן, המיתוס של טרומפלדור. טוב למות בעד ארצנו. ובין אם הוא אמר שם קללה רוסית ובין אם הוא אמר טוב למות בעד ארצנו, הרי בסופו של דבר מטרתו של המיתוס היא לבוא ולחנך נגיד את אזרחי המדינה להקרבה למען הציבור, או או להקמה למדינה, או להגנה למדינה, לא משנה. זה איזה הקרבה למען הציבור כמו שהיה אצל טרומפלדור. ואז השאלה היא אם טרומפלדור היה או לא היה. ואם הוא לא היה אז מה? הרי בסופו של דבר אני משתמש בו כמכשיר להעברת מסר כמו שסיפורי אגדה הם סיפורי הגדה. מה יש? למה באמת כל האמוציות האלה משני הצדדים? למה אלה שמערערים טורחים לערער על המיתוס הזה של טרומפלדור לא במובן הערכי? כלומר, לא אומרים אנחנו לא מסכימים עם הערכים האלה, אלא הם אומרים טרומפלדור לא היה ולא נברא, או האמירה שלו לא הייתה ולא נבראה. ואלה שמתגוננים אומרים לא, לא אומרים כן מה אכפת לי אם הוא היה או לא היה, אותי זה מעניין כסיפור שיכול לחנך אותי לשם ערכים אזרחיים או ערכים ציוניים דתיים פה במדינה, מה אכפת לי אם הוא היה או לא היה? שני הצדדים איכשהו מאוד קשורים אמוציונלית גם לאירוע עצמו, לא רק לתכנים המוסריים. למה? למה זה כל כך חשוב שיהיה אירוע כדי להעביר את המסר בצורה ערכית? והשאלה שלי מול דברי הרמב"ם זה לא על ה… הבעיה אצלם לא זה שהוא רצה שיהיה איחוד מוסרי בדברים, אלא בזה שהוא פשוט נסחף מתוך… יותר מדי חופש של אנשים לסיפורי התורה. כלומר, א' בן אדם צריך לעשות מצוות תורה, ומה שחשוב בזה זה מצוות התורה שהיא מחויבת. וזה בשלב ראשון. עכשיו אם היינו מקבלים את התפיסה שדברים משליים, כל אחד יכול לבוא ולפרש התורה איך שהוא רוצה, כל אחד יכול להמציא איזו אידיאולוגיה אחרת ולהצמיד אותה לאירוע כזה או אחר. פרשנות תמיד היא לא אובייקטיבית. שיש איזשהו גבול, שיש איזשהו גבול. בדיוק התורה בפרשנות שלה, כשאני מפרש עובדה או שאני מפרש משל, יש לזה משמעות. פרשנות היא תמיד מה היה מונח ביסוד הצעד שאברהם אבינו עשה או ששרה עשתה או שמשה עשה. זאת פרשנות. אברהם יצחק ויעקב את הזכות היתרה הזאת ובעצם הקדוש ברוך הוא נותן לנו את הארץ. אתה אומר שאנחנו בני חומר וצורה, לא בני אברהם יצחק ויעקב, ובזכות זה הקדוש ברוך הוא נותן לנו את הארץ? כן, גם בזה. במישור של הפירוש, אנחנו בבית המשפט, אנחנו מייצגים תפיסה מסוימת ובזכותה הקדוש ברוך הוא נותן לנו את הזכות על הארץ.
[Speaker B] הזכות על הארץ היא גם אנחנו וגם השורשים כמובן, הזכות על הארץ במובן, אני לא יודע מה, הזכות על הארץ במובן
[הרב מיכאל אברהם] אלגורי, אתה יודע, זה אלגורי. עכשיו מה? עכשיו מה? לנסות לתפוס את המקום הזה. כל פעם שמבינים מה שהיה, אז מה? אז זה לא קרה? כשאתה אומר שלתפוס את ארץ ישראל הכוונה
[Speaker B] היא לתפוס את המובן הפנימי של ארץ ישראל כסמל, הכוונה היא לא לכבוש בכלל?
[הרב מיכאל אברהם] אלגוריה. אתה מעביר פה מהסמלים למישור המצוות. ברגע שאתה מדבר על סמלים במישור האירועים, אפשר להגיד שגם המצוות הן למשל, את זה הוא לא רצה. עכשיו יש, ופה אולי התכוונתי ואני לא יודע, יכול להיות שיש פה את החשש של הרשב"א שהוא חשש רק מהמעבר של החופש הפרשני לכיוון המצוות. אבל שם לא הגיבור של מה שהיה שם. אבל איכשהו היה שם איזה חשש שזה יעבור לכיוון המצוות ואז תהיה פה הסרת אחריות לחלוטין. אבל הרמב"ם באמת אומר שיש פה עניין עקרוני בשאלה האם היה או שרק משל היה. האם במישור של הפירוש הפשטני ופה אם נתת פה פרשנות עד רמה מסוימת, כלומר בסופו של דבר אם יש איזה תהליך שמישהו שכותב אותו בצורה סבירה, לא תוכל לפרש אותו יותר מדי. אבל ברגע שיש לך משל, הנמשל יכול להיות אינספור פנים וזה חלק משיבושים שיכולים להיווצר.
[Speaker B] מול זה שהבן אדם באמת, אתה לא יכול להגיד שזה לא היה דברים, אתה יודע שהיה בן אדם, אם
[הרב מיכאל אברהם] זה סמל אז אתה אומר זה לא קרה, זה הכל תיאוריה. וזה חוזר לשאלה מה האמת. יש טענה שזה לא אמיתי מה שאנחנו אומרים פה? עד עכשיו בינתיים דיברנו רק על הסכנות, נכון? אבל חוץ מהסכנות השאלה מה האמת? אם האמת שלא היה אברהם ושרה אלא הם רק מייצגים את החומר והצורה, אז נכון זה נורא מסוכן, אבל מה זה משנה? אנחנו שאלנו שאלה אחרת, אמרנו הרשב"א סבר ככה והרמב"ם סבר ככה, מה זה משנה? אז ברור, לא ברור שיש הבדל בפשט ובהשלכות עד רמה מסוימת. הפרשנות פה תבוא בכל מקרה בתפיסה שלו. הפרשנות צריכה לתת משמעות לעובדה. המשמעות של העובדות קצת שונה מהמשמעות של המשלים. כל עוד אני מחויב למה שעולה מתוך המשלים האלה או העובדות האלה, אם אני לא מחויב אני יכול להיות לא מחויב בזה וזה. זו החלטה שלי שאני מרגיש כפוף למה שעולה מתוך התורה. אבל אם אני מרגיש כפוף, אז מה זה משנה אם זה רק משל או שזה באמת היה? למה זה נותן תחושת כפיפות כזאת? לא יודע, וגם בתוך האגדות יכול להיות לתת השלכות הלכתיות. יכול להיות שגם החשש הזה, ומה פתאום? יש הבדל כזה. בוא נלך על הקיצוני ביותר, בוא נלך על סיפור אלגורי לגמרי. זה משהו אחר לגמרי. אתה צריך פה הוכחה שמישהו שהיה אחד, לא אחד מהאנשים שהוא הכיר אותו. וזה מה שהרשב"א הוא רוצה להגיד. הוא אומר שיש פה מישהו חי כזה שזה בא לידי ביטוי, זה יותר מסתם תיאוריה. לא, השאלה היא מה האמת. יש טענה שזה לא אמיתי מה שאנו אומרים? עד עכשיו בינתיים דיברנו רק על הסכנות, נכון? אבל חוץ מהסכנות השאלה מה האמת. אם האמת שלא היה אברהם ושרה אלא הם רק מייצגים את החומר והצורה, אז נכון זה נורא מסוכן. אנחנו שאלנו שאלה אחרת, אנחנו אמרנו הרשב"א סבר ככה והרמב"ם סבר ככה ומה זה משנה? אז ברור, לא ברור שיש הבדל בפשט ובהשלכות. מאיפה הרשב"א קובע את זה בוודאות ולמה דווקא פה? אלה שתי שאלות. מאיפה הרשב"א הגיע לזה שזה אלגוריה. פה זה פשוט. פה השאלה אם התמודדו עם הערימה. לא, פה אין בעיה עם זה.
[Speaker B] איך להסביר משהו שהיה בעבר, הרי
[הרב מיכאל אברהם] הרשב"א הרי הסביר שמה שהיה בעבר הבעיה היא במסורת שהיה בעבר, זה מה שהפריע לרשב"א שהיה בעבר. לא חייבים, אני לא יודע אם הוא אמר. במקום שלא הייתה, אין פה בעיה מהותית כמו בערימה. פה, פה אני פשוט רואה את התנ"ך כסיפור אלגורי. או שהוא היה באיזו נקודה והוא עובר הלאה. שזה פה הבעיה של תורה מן השמיים. למה? כי מה שאומרים בימינו זה שהתורה היא משל פלסטי. אה, אתה מדבר על מעמד הר סיני. לא דיברנו על מעמד הר סיני. אם מעמד הר סיני היה או לא. אוקיי, זה סוג אחד של חששות. זה סוג אחד של חששות. למה הוא הגיע לזה, מה קבע לו את זה בוודאות?
[Speaker B] זה בדיוק
[הרב מיכאל אברהם] הנקודה אני חושב, אם אני לא טועה. אני חושב שכמו שאמרנו את זה כבר, אני חושב שמה שהפריע לרשב"א זה לא רק פירוש של אלגוריה, זה די ברור, מה שהפריע לו באמת זה הכפירה בפן המציאותי של התורה כאלגוריה. וזה גם מה שמפריע לכל המתנצחים סביב הוויכוחים הפוסט-מודרניים בימינו. כי רעיונות, יש איזושהי אמונה בסיסית, אני חושב שהיא נכונה גם בהיסטוריה המודרנית אבל שם היא פחות ברורה, אבל לגבי התורה יש את זה מאוד ברור, שדבר אמיתי צריך שורש במציאות. וזאת לא רק אמיתות מנותקות. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, ההיסטוריה משתלשלת לפי אילו רעיונות שמשתלשלים במקביל. ולכן כל דבר נכון, כל רעיון נכון, אמור לקבל ביטוי ולהיות מיוצג על ידי אירוע מעשי. זה בדיוק מה שאמרנו קודם שבכל משל שמתאר מעשה, מאחוריו תמיד טמון רעיון. כאן זה הולך בכיוון ההפוך. מאחורי כל רעיון טמון מעשה. וזה כל כוח כפי שתיארנו בפעם הקודמת, כוח החסד, מאחוריו תמיד עומד בן אדם קונקרטי. אין כוחות מופשטים. ראינו רק כוחות מופשטים, ובכל אחד מהם יש ייצוג בעולם הקונקרטי הזה. המה, באיזה מובן, למעלה ולמטה היא מלאה, לא במובן האפלטוני כמו שאמרנו בפעם הקודמת. הרי אפלטון תפס שהסוסיות קיימת למעלה והסוסים למטה. ופה נתפסת תפיסה שהסוסיות עצמה גם כן פה למטה. כלומר כל רעיון דרוש שיהיה לו ייצוג למטה, לא התפרטות, לא הסוסים, אלא הסוסיות עצמה. היה סוס אחד שמייצג את הסוסיות, האבא של כל הסוסים. אברהם מייצג את מידת החסד, הוא האבא של כל אלה שיש להם משהו ממידת החסד. הוא מייצג את החסד עצמו, לא שהוא בעל חסד, הוא אבי מידת החסד כמו שאומרים, אבי הטיפוס, אבי החסד. שורש מידת החסד, שורש מידת הגבורה, שורש וזה שורש. אברהם הוא מייצג את העצמות של החסד, לא שהוא מתואר על ידי איזשהו דרגה של חסד. אז בעצם יש פה איזושהי הבנה שכל אירוע, כל המישור המטפיזי של הרעיונות מתגלה בעולם העשייה באופן מעשי. זה כל העוצמה של העניין. העולמות קשורים, זה לא איזה משהו מופשט כמו שאמרנו קודם. כל דבר שקורה למטה יש לו שורש שקורה איתו במקביל למעלה וההיפך. וההתאמה היא חד-חד-ערכית ועל כן היא שלמה. עכשיו בסדר גמור, עכשיו בואו נראה עוד צד. אני יותר אתייחס לצד החיצוני ממה שהתכוונת ללכת איתו. ולכן, לפחות ברובד של סיפורי התורה, הבעיה היא כאילו שלא ייתכן שהתורה מספרת לנו רק משלים שאין להם עוגן במישור המציאותי, במישור הריאלי של המציאות ההיסטורית. אחרת זה דבר מנותק. כל תוכנה של תורה זה שהתורה לא נותנת רעיונות תיאורטיים. היא נותנת ביטויים, נותנת את הרעיונות, את הרובד המטפיזי שקיים מאחורי האירועים הקונקרטיים. אבל כל דבר יש לו אירוע קונקרטי, כל רעיון יש לו אירוע. כל דבר קונקרטי מייצג רעיון.
[Speaker B] וחלק מהאירוע הקונקרטי המחשבתי הזה, אלה האירועים הקונקרטיים במציאות, ואלו הסיפורים. נכון, אבל גם המ… לא לא.
[הרב מיכאל אברהם] כל התורה זה המשל.
[Speaker B] איפה האירוע הקונקרטי שבהם זה בא לידי ביטוי? לא יודע, הרמב"ם אומר שכל התורה זה סיפור על…
[הרב מיכאל אברהם] זהו, התפיסה של הרשב"א
[Speaker B] היא
[הרב מיכאל אברהם] שהתורה את הרעיון הזה עצמו היא באה להסביר. מעבר לרעיונות, את התפיסה הזאת עצמה התורה מעבירה לך, שאנחנו לא עוסקים פה ברעיונות מופשטים. אנחנו, זה מה שניסיתי להבין מהקורס ממנה ומהתקופה המעשית. אנחנו מספרים לך פה סיפורים ודרכם את הרעיונות. למה? יש קשר מהותי בין הסיפורים לרעיונות, אי אפשר לעסוק ברעיונות במנותק. זאת אומרת, התורה מעבירה מעבר לסל רעיונות, היא גם מעבירה את הגישה הזאת שאומרת שאין דבר כזה רעיונות מופשטים. איך היא מעבירה את זה? דרך זה שאת הכל היא מעבירה באמת דרך אירועים קונקרטיים. זה לא כמו תמצית כזאת פילוסופית תיאורטית. זה תמצית פילוסופית שמועברת בתוך אירוע קונקרטי. אז לכן הרשב"א כל כך כואב לו. אני יכול להסכים איתך בכל הרעיונות שלך, יכול להיות שאנחנו מסכימים לגמרי על הכל. אבל לא ייתכן שזה יישאר במישור המופשט, כי אז אתה פילוסוף. אתה לא יהודי, אתה פילוסוף. פילוסופים יכולים לדבר הרבה על צורה. השאלה, התפיסה היהודית היא תפיסה שאומרת שכל הרעיונות האלה יש להם גילום בעולם המעשי, גילום בתוך גופות, בתוך אנשים פועלים, בתוך עצמים, בתוך אירועים היסטוריים. ובטח ההיפך. זאת אומרת, כל המהר"ל, דיברנו על זה בקורס על המהר"ל, שכל אירוע היסטורי אפשר לנתח אותו בכמה רבדים. כל אירוע היסטורי. אפשר לנתח אותו ברובד הסיבתי, המדעי, כן, מה קרה פה, מה תוצאה וכולי, ואפשר לנתח אותו במובן של מה הוא מייצג. וכל דבר יש, זאת אומרת, כל דבר אמור לייצג וההיפך, הוא אמור להיות תמצית. אין אחד מנותק מהשני. התורה בחרה איזה שהם דברים מרכזיים שדרכם היא מעבירה כנראה, אני לא יודע בדיוק, את הבסיס שדרכו אפשר אולי להבין את כל השאר. אבל אני חושב שהתפיסה בטהרתה אומרת שכל אירוע הוא כזה. לא רק אירועים מרכזיים. כל דבר, כל יום יש לו אירוע וכל אירוע יש לו רעיון. יש פה איזה אירוע, אנחנו פה בשיעור תורה. נחמד. ושאלנו למה זה ככה. זאת אומרת, כבר שאלנו כמה וכמה פעמים בשיעור תורה, אמרנו יש פה הצהרה שכל אירוע כזה יש לו רעיון וזה. ושאלנו למה זה ככה. למה זה ככה? לא, למה זה ככה? שאלתם, ככה קיבלנו. זאת אומרת, זאת הנקודה, אני לא יודע למה זה ככה, אבל התורה, אחד המסרים הכי חזקים שלה זה שהתורה מעבירה וזה מה שהרשב"א תפס כדבר שמחייב אותו ולכן קומם אותו התפיסה של האלגוריסטים האלה. שהוא קיבל מרבותיו כנראה, את אותה קבלה שדיברתם עליה קודם, אבל קבלה יותר מהותית. לא סתם בגלל שזה היה וצריך להאמין שזה היה. כי אז למה זה מקומם? בסדר, אפילו אם אתה מאמין שזה היה, אבל מה אכפת לך שיש מישהו שמאמין שזה לא היה? זה פוגע במשהו מהותי, זה פוגע במשהו בתורה עצמה. וזה מה שמקומם את הרשב"א, שיש פה תפיסה מהותית. זה לא סתם עוד פיסת אינפורמציה שהוא קיבל מרבותיו. אלא יש פה את כל מהות התורה, שהיא אומרת שאין רעיונות מנותקים. נכון, אבל הצורה מייצגת את החומר, להצמיד את הצורה, הכל נכון, אבל הייצוג הזה היה בעולם הקונקרטי. אחרת אנחנו אריסטו. אין לנו שום דבר מעבר לאריסטו. גם אריסטו אמר דברים כאלה, אנחנו קראנו להם קבלה אז מה? יש לזה שמות אחרים, שפה אחרת. שורש התפיסה הדתית, היהודית לפחות הדתית, היא הדביקות להמשיך את הפילוסופיה ולמצוא אותה בתוך מעשה, בתוך עולם מעשי. הכל צריך לבוא לידי ביטוי בעולם המעשי. זה מה שאמרנו, תלמוד שמביא לידי מעשה, זה תלמוד אחר. פילוסופיה שבאה לידי ביטוי בעולם המעשי זאת פילוסופיה אחרת. אנחנו באים להגיד את אותם מושגים אבל ההבנה שהדברים האלה עומדים מאחורי כל אירוע ואירוע שאני רואה מול העיניים, זה עולם אחר. זה הסתכלות אחרת. אריסטו לא יכול להסתכל בצורה כל כך ערה וכל כך חיה על כל אירוע ועל כל בן אדם שקורה סביבו. מבחינתנו אנחנו צריכים להסתכל על כל אירוע, כל בן אדם, כל זבוב, כל דבר שזז סביבנו, כדבר שמייצג משהו. וצריך להבין מה הוא מייצג ומה הוא אומר. שום דבר פה לא במקרה. כל דבר מייצג ומיוצג.
[Speaker B] ואז, אי אפשר לקלוט רעיונות בלי המושגים האלה? נניח לא היו אברהם ושרה. עדיין יכולת לקלוט אותם?
[הרב מיכאל אברהם] אפשר לקלוט אותם אבל באופן מאוד עיוני. אתה לא אומר חסד לפני שיש אברהם ושרה בעולם. אולי החסד היה באמת רק למעלה. לא יודע בדיוק. אנשים בתוך המציאות לא דיברו על חסד, אלא באופן קונקרטי. אבל אז באמת עדיין החסד היה רק למעלה, היה למעלה. בוודאי, החסד נראה אחרת. בסדר, החסד נראה אחרת, יש שלב. גם התורה הייתה למעלה לפני שהיא הייתה תורה. נכון. יש איזה שהוא שלב שהדברים מלמעלה יורדים למטה. ואז איכשהו מקור החיות כבר נמצא למטה ולא למעלה. היה שלב אולי, לא יודע, ממש בהתחלה, דיברנו על זה. אז יכול להיות שעוד פעם אברהם גם כן הוא ממלא מקומו, היה בתחנה ויהיה גם בתחנה. עכשיו השאלה מה מייצג את ההנהגה ההיסטורית הספציפית הזאת. אוקיי, זה שאיפות של דברים, אבל הגאון כותב, הוא כותב שבכל דור יש את הגאון ובכל דור אחר יש את כל הגלריה של הדמויות האלה וזה המצב תפיסה שלא יכול להיות עולם שלא יהיה בו מידת חסד שהיא קיימת למעלה, היא קיימת למטה תמיד. השאלה איפה זה מתבטא, האם היה חסד גם לפני אברהם? איפה זה מתבטא? אני חושב שזה מתגלה עם הזמן. אמרתי, לא אם אתה מסתכל כמו הגאון שבכל דור יש את כל הדמויות, אז אני פשוט לא מבין מה היה אברהם? הוא היה שורש השורשים, הוא היה השורש של האברהמים באמת. אבל ברור שמה שהגאון אומר זאת שיטה אחרת. מה שהגאון אומר זוהי נקודת תפיסה שלא יכול להיות שכל הרוחני לא יהיה לו ביטוי בעולם המעשי, אם כוח רוחני הוא מנותק הוא לא פה, הוא לא משפיע פה. אם הוא משפיע פה אז הוא קיים פה. וזה הפירוש של ההאצלה, של הירידה לעולם העשייה, ההאצלה של הרעיונות לעולם העשייה. עכשיו במה זה בא לידי ביטוי? עקרונית היה תיאורטית אפשר לתפוס את כל העולם הרוחני באופן מלא בלי להאמין שיש לו ביטוי בעולם המעשי? אני חושב שלא. אל"ף אני לא יודע איך אפשר היה להגיע אליו טכנית. להגיע לדבר מאוד מורכב באמצעים לגמרי מופשטים בלי שיש לך תפיסה אתה לא היית מבין כלום. אתה צריך את המבנה שלך או המבנה של העולם כדי להבין גם את המבנה של העולמות העליונים. זה בעצם איזושהי העתקה אפשר להגיד מדויקת, אבל אתה חייב את זה כדי להגיע למעלה. רעיונות כלליים אתה יכול לתפוס אולי אפילו כמו שחלק מהאנשים תופסים מתוך האירועים שמסביבנו, גם אם אתה לא מודע לזה, אבל אריסטו הוציא דברים איכשהו מתוך דברים שהוא חווה. אבל השיטה המפורטת הזאת שאומרת שכל המבנה, כל הפיקסלים, כל העולמות הקבליים המפורטים אפשר לתפוס אותם מתוך הסתכלות על העולם שמסביבנו, כשאנחנו בתוך
[Speaker B] קבלה בלי להסתכל על העולם שמסביבנו זה אותו
[הרב מיכאל אברהם] דבר, אנחנו
[Speaker B] בתוך קבלה בלי להסתכל על מה שקורה. בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] זה אתה לא יכול להגיע לרזולוציות כאלה בלי לבחון את המציאות כפי שהיא חושית, אתה יכול לתפוס אותה. שוב, השכל זה גם משהו שבן אדם רגיל יכול לתפוס. אז זו הצורה להעביר אלינו את העולם הרוחני אבל אנחנו מבינים שיש התאמה מלאה וממנה אנחנו עוד מבינים וזו נקודה חשובה שאין דבר בלי משמעות. אין דבר כזה. כל אירוע, כל תזוזה של משהו, כל בן אדם שנולד או לא נולד, כל דבר כזה יש לו איזושהי משמעות. אולי לא ברמה של פירוט כזה שאפשר לתפוס. תלוי כמה אתה יכול להיות רגיש לזה, אולי יש כאלה שתופסים יותר מאשר אנשים פרטיים מה הכוחות שעומדים מאחורי כל דבר. אבל נגיד הבן אדם היותר פשוט וברמות היותר נמוכות עדיין יכול לראות את הכוחות המרכזיים, את מה שמזיז בגדול כן אפשר לנסות ולהבין מה הכוחות שעומדים מאחורי זה. ככל שאתה בעל תפיסה רוחנית יותר גבוהה אתה תופס את זה יותר בעולם הזה ואתה מבין יותר טוב כל אירוע. ככל שאתה יותר מכיר את הכוחות הרוחניים יש לך יותר פשר לכל אירוע שקורה פה. ולכן הקישור הזה הוא כל כך חשוב והוא כל כך פרודוקטיבי שהכול מתואם אחד לשני. הנה הסוגיה בגמרא כן, איוב היה או לא היה. המשמעות של הסוגיה היא לא הסוגיה אם הוא היה או לא היה. את מי זה מעניין? חכמים אומרים שם איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. יכול להיות, אולי אני לא יודע, יכול להיות שהדיבור הוא על הנקודה הזאת. השאלה אם באמת כל דבר שמעביר לנו מסר חייב גם להיות בפועל. או שאפשר להסתפק בדברים שעוברים דרך משלים. משלים במובן הריאלי, משלים שלא היו בפועל. מה שקורה בתוך איוב זה בעצם משל שקשור לשליחות שלו. במקרה של איוב שזה פשוט משל בשביל השיעור. אבל מה הוא כן מבטא? על איזה כוח הוא כן מבטא? הרי בכל זאת הוא בא ללמד משהו. נכון, הסוגיה פה היא מאוד מעניינת. נכון, זה מה שאני אומר לכם. שאלה היא האם כל התופעה הזו של אדם שהשטן מסית אותו. אבל ברור שכל הדברים המיוחסים האלו אם הם לא היו במציאות, אז הם פשוט משל ולא מציאות. אם המיוחסים למשל סימן שהם. מה? אבל ברור שאת כל הדברים המיותרים האלה לא היינו מוצאים בבית המקדש, אז זה חייב להיות משל, לא מציאות. אם זה דברים במשל, סימן שהם באו להכניס בנו איזה תובנות שהן הרבה יותר עמוקות ורציניות. כי בסוף, כשאני שומע את כל המשל הזה, הפוך, יגיד שמה היה צריך לעשות הקדוש ברוך הוא? ללכת לבד. לא, כנראה שזה תמיד להגיד שאיזה דבר, אפילו מידת הדין כפשוטה. ודבר אחר למה לא נכון? סיפור שאם היה נכתב סתם, במקום איזה לא יודע מה, יכול להיות שאיזה דבר שלא יכול להתרחש, זה לא אומר שזה המציאות, זה לא יכול להתרחש. ואם זה לא נועד לזה, למה שהוא לא יתרחש? המאן דאמר שמסתכל על זה שאיוב כן היה, אני חושב שזה באמת מתכתב עם מה שלמדנו על הסדר של הבית המקדש, שהשאלה האם כזה דבר יכול לקרות במציאות או רק מלמד אותנו מה היה צריך לקרות בדיוק. רבי יוחנן אמר שאיוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה. רבי יוחנן אומר שאיוב לא היה ולא נברא. בעצם תופס את זה בתור משל, אבל אומר שזה התרחש בו. בסדר, אוקיי, זה לא אותו דבר. יכול להיות שהיו דברים שהם היה שם איזה משהו, אבל אומר שאיוב לא היה איוב. מי זה איוב? יכול להיות שכל אחד יכול להגיד שמישהו לא היה איוב. הוא טוען שזה קיים במציאות אבל איוב עצמו הוא המשל. לא הבנתי. לא, אז הוא אמר מבחינה מעין האיוב של איוב, חוץ מזה שאני לא יודע אם זה תמיד אומר שאיוב לא היה. יכול להיות שגם הוא רוצה להגיד שגם מה שקורה לו נקרא איוב, גם אצלו יש איזה משהו מעין האיוב שקרה לאיוב. יכול להיות, אני לא יודע, יכול להיות שהשורש של הוויכוח הוא באמת הוויכוח הזה, האם כל דבר, כל רעיון שעולה, הוא חייב להיות קיים במציאות או לא. זאת נקודה אחת של הוויכוח. ואז יחזקאל, אפשר לבוא ולהתחבר למה שהסברת פה או שפתחנו את השיעור, שמי שאומר שאיוב לא היה, זה לא בגלל שהוא חושב שלא כל דבר צריך לקרות, אלא הוא אומר שזאת דמות פיקטיבית שבאה להגיד לנו מה היה צריך לקרות כאילו באמת הקדוש ברוך הוא היה הולך עם מידת הדין. ואז בסוף גם המאן דאמר שאיוב לא היה מסכים לתפיסה שאירועים באופן עקרוני צריכים לקרות בפועל, אם הם קשורים לדברים משמעותיים. וזה הכל משליך על כל העניינים האלה שתפסו אצלנו טיפה פולקלור. התוכנית המהוללת במוצאי שבת שהייתי רואה קצת, אז מה היו מבשלים במרוקו בל"ג בעומר ומה היו מספרים אצלנו בחתונה ומה דחששו שם ומה בישלו שם וכל מיני קצת פולקלור. כל הסמלים צפים כסמלים במובן החילוני של הסמל, סמלים אמוטיביים צפים כסמלים במובן האמוטיבי של סמל, מנותקים מעצמם מעצם המהות שלהם. כן, בדיוק. ופה הוא נותן תפיסה שלמה, אין דבר כזה פולקלור. אין דבר כזה פולקלור. אין סמל במובן המנותק שלו מהמילה סימבול. סמל זה בתוך הנשמה שקשורה באופן ישיר לדבר שאתה עכשיו עושה. אם בישלו משהו בל"ג בעומר במקום מסוים, זה אומר שיש מאחורי זה משהו מהותי. או שזה משהו או שאתה אומר שזה סתם קשקוש. אבל בסוף המהות היא נגיד שיש מאחורי זה משהו, אז אתה אומר סימבול. לא לא, המעשה עצמו מייצג דבר מהותי. המעשה הוא דבר מהותי. ההאצלה של דבר מופשט, המהות היא המעשה. וכל דבר, אדם יכול כל דבר שהוא מנהג יהודי שהתקבל, מייצג משהו שצריך להבין את המשמעות שלו מעצמו, לא מכל המסביב. אתמול הייתי ב… היינו פה בערב שבת במדבר, המדבר הזה היה מטאפורה על ל"ג בעומר. היו מצגות על המדורות, המדורות האלו שנוסעים ממקום זה לאחר, פתאום אנחנו רואים על מה זה יפה? איזה מנגל? ומשנה ברורה או משהו כזה. למה פתאום ברגע שזה יצא מה… קנה מנגל ולומד הלכות מליחה, פתאום ללמוד להבין יותר עמוק. עושה שם צורה פוסט-מודרנית. אבל זה באמת הקצה, התפיסה שאם יש דבר מסוים שמשמש לעבודת השם בקרב אנשים שחושבים שהוא עבודת השם, לא אנשים שסתם… כיוון שהדבר הזה הוא מקובל כעבודת השם אצל קהל עובדי השם, וזה משתרש לאורך זמן, זה דבר מחייב. זה התוקף של מנהג. עמוק יותר פה זה התוקף של מנהג. השתרשות של מנהג מצביעה על זה שיש פה משהו אמיתי בלי שלמי שזה התפשט אליו, כי הציבור נח להם לישראל שאם נביאים הם לא, נביאים הם לא אבל בני נביאים הם. הציבור, כל מה שאני מעריך אני כותב סתם מחשבה שאני מעביר באמת, לפעמים אתה שומע אנשים עושים שימוש בכל מיני מנהגים ותפאורות שברור לך שזה סתם משהו כל כך חיצוני וסתם טיפשי וככה, אבל לא. אם הדבר הזה נכנס ונתפס כישות, נתפס כתודעה, יש לזה איזו משמעות מאחורה. זה לא יכול להיות סתם מקרי. אפשר לתלות בזה משמעויות שבדיעבד, זה לא משנה. כי הצורה שזה השתרש לא קשורה לשאלה מה היא המשמעות האמיתית. וזה יכול להשתרש מסיבות אחרות לגמרי, תיאורטית אני לא יודע מי מה, אבל ברגע שהדבר הזה נכנס והשתרש ונתפס כעבודת השם זה דבר מחייב. נכון. הוא נכנס ונתפס כבר כמה זמן? כבר הוא נכנס, זה אחד הדברים הגדולים, משנה את השורש פתאום. זה המחשבה פה.
[Speaker B] אם הוא התחיל בשורש
[הרב מיכאל אברהם] לא טוב, התחיל אבל התפשט פה
[Speaker B] התפשט פה פתאום.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל מבחינת הפשט, פשט המילים וזה, כל כך כל כך ברור שזה נתפס גם כן אצל האיתן שזה מנהג שכל כך עמוק פה, שהוא ברור עד כדי כך שאי אפשר לבטל את המנהג הזה.
[Speaker B] המנהג הזה רחב עם מוצרי
[הרב מיכאל אברהם] לוואי, לא זה העיקר, וזה מנהג שהיה יכול להתפשט ולחדור לאורך זמן. סתם משהו מקומי זה עוד אפשר לדבר ולבטל את כל העניינים האלה. אבל עוד פעם, אם באמת נכנס לאורך זמן וזה נתפס אצל כל הציבור של עובדי השם יש על מה לדבר.
[Speaker B] מי עובד השם יותר ממנו וגם הוא פה
[הרב מיכאל אברהם] מדבר על זה שזה תלוי בציבור אחר. וזה לא ייפסק. אתה צריך לבחון מי באמת הציבור עובד השם באמת שאתה מתייחס אליו כאל הציבור של אמת המידה שלך, כל הדור הזה סתם, למה לא. נכון.
[Speaker B] הנה מה שמעת לפני מעט זמן שזה כן יתחבר וזה מועד שזה הולך להיות פה וזה המנהג.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. אני אומר השאלה מה נקרא דור ומה נקרא רוב הציבור. אין לי קריטריון מתמטי אבל העיקרון הוא העיקרון הנכון, אבולוציה כזאת. פה זה מוטציה אולי כמו שאתה אומר שזאת מוטציה פה שפתאום היא פתאום תתברר כטעות. אבל אם בכל זאת זה שורד אז יש פה כוח.
[Speaker B] יש פה משהו אמיתי.
[הרב מיכאל אברהם] יתברר כסיפור של משהו שאולי לא משנה בכלל. אתה תופס את זה עכשיו כטעות, אבל אם עוד מאה שנה כולם קונים נעליים פה, אז זה משהו של קונים נעליים פה. וזה פה ההבדל. יש פה הנהגה שזה דברים שצריך להבין
[Speaker B] כי אתה רואה את כל השיקולים של הבחירה. זה לא יכול להיות שמשהו שרציתי פתאום…
[הרב מיכאל אברהם] לא, לכן אני אומר, אני לא מדבר על פה עכשיו. כשאתה בוחן דבר שעולה כרגע, וואלה לפני חמש דקות, אז זה הכל ספקולציות. ואם אתה מדבר על דבר שעולה כרגע אתה בוחן אותו מול הספק, אתה מעלה את כל השיקולים. אבל העובדה שאחרי מאתיים שנה אף אחד לא הולך פה מאחורי זה שלפני מאתיים שנה זה לא רק בגלל הקדושה של הקדושים שהיו לפני מאתיים שנה, זה לא רק בגלל זה. אני מאמין שיש פה משהו אמיתי יותר. אם מאתיים שנה זה נכנס אני כבר לא מפקפק באמינות הזאת וזה נראה נכון. עכשיו ב-10 שנים 20 שנה שאתה נלחם נגד זה שמנסה לדחוף את המכנסיים שלו, אז תילחם נגד זה ותגיד שזה בולשיט, ברור שזה בולשיט וזה יילחם מול העניינים. אבל איכשהו מאחורה יש יד מכוונת ואם העסק הזה ייכנס ויתפוס את הציבור אז יש פה משהו נכון לאורך זמן.
[Speaker B] זה דבר אולי נכון פה שזה ככה מתייחסים לזה פה. אם אחרי מאתיים שנה כולם יגידו שזה טעות…
[הרב מיכאל אברהם] אם היום חושבים שזאת טעות, אחרי מאתיים שנה מה שאתה חושב היום לא משנה כלום. השאלה היא מה כל הציבור חושב. אם כל הציבור באמת יחשוב שזו טעות וזה ישתרש והדבר הזה יבוטל לגמרי אז פה תדבר על טעות.
[Speaker B] זו הבעיה תמיד של
[הרב מיכאל אברהם] שני כיוונים מקבילים תמיד בעיה. שנתתי לחברה שדיברנו על זה וזה קצת קשה לעכל את זה, להחליט למה לעשות. למה לעשות? אני חוזר לזה פה מה שאמרתי, לא ממקום של נוחות לא.
[Speaker B] אני מחליט לפי הכללים שאני עובד תמיד.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא מנסה להתחכם, תבוא עם המסכת תחליט אם זה נכון או לא. כל אחד מאיתנו יבוא עם המסכת ויחליט מה נכון לפי קריטריונים לא רלוונטיים. אם באמת משתרש רוב התיאורטיקנים יאמרו, אם הוא משתרש אז הוא צריך לקנות כי הוא עומד מול זה.
[Speaker B] לא משנה,
[הרב מיכאל אברהם] זה אותו דבר, זה הכל סיבות, זה בדיוק הנקודה בכלל מקרו. כל אחד לחוד ובכל זמן קצר, כל אחד בזמן זה יותר שכל, זה יותר חופשי, זה לא משנה מה קורה. אבל דברים לאורך זמן מתנהגים באופן אחר לגמרי. הבאתי את הדוגמה שדיברנו פעם אחת על השבע שנים, הבאתי את הדוגמה של הקובייה. תדע שכל קובייה שיש בעולם, תזרוק אותה שש מיליארד פעם, כל פעם צד אחר, נכון? ואז משם לא יודע מה קרה בסיבות הכל קורה. ואז אחרי שש מיליארד זריקות יש בדיוק מיליארד על כל פאה. זה משהו פלא פלאים, זה פלא אמיתי, חוק מספרים גדולים קוראים לזה. אמת. זה חוק אדיר. טוב, ומה זה אומר? זה אומר שאנחנו רואים זה הרמב"ם מדבר על המקרים. זה אומר שבעצם נכון, לכל קובייה יש בחירה חופשית לגמרי, כל קובייה תחליט לפי התנאים שלה אם היא נופלת על הפאה הזאת או על הפאה ההיא, אבל בגדול כשאתה מסתכל על הכל יחד, בגדול יקרה בדיוק מה שצריך לקרות בסטטיסטיקה של הדברים. כל אחד מאיתנו יכול לנהוג כמו שהוא מבין, יש בחירה, יש שיקול דעת, כל אחד עושה את שלו. אבל דבר שכבר נפסק שש מיליארד פעמים אתה לא יכול להמר שהקובייה לא תיפול פעם אחת על כל פאה. זה לא.
[Speaker B] המהירות הפלאית, שש מיליארד פעם הכל נפסק. מה?
[הרב מיכאל אברהם] אני מוכן להמר איתך אלף שקל אם אתה תזרוק את זה אלף פעמים, הטווח ההסתברותי שיחושב פה, שזה יהיה סביב האלף על כל פעם. טווח מאוד קטן, הטווח הולך ונהיה קטן, יגיע לאפס כמעט במספרים הגדולים. טוב. ושאתה פשוט לא רצית להגיד את הדבר הזה, סתם זה היה קשור לדברים שאמרנו קודם. כי בקובייה אין שום דבר אקראי, הכל פיזיקלי. אם אני יודע בדיוק את כל הכוחות ואת כל המהירות ואיך הקובייה הונחה על היד, תדע בדיוק על מה זה ינחת. לא, בסדר, זה לא משנה
[Speaker B] מה הכוח, פה זה לא משנה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא שייך למקריות זה מה שאני אומר. קח סתם קוביות מהמחשב או פה במכונה שסתם זורקת, שמים את זה בחדר עם ריק כדי לא לאבד את הכוחות מהרוח. וגם יש איזה מכשיר וזה כדי להוכיח את הנקודה הזאת, פה הם רק מנסים לנטרל את המזל. זורקים עם מכשיר בדיוק באותה נקודה, לבטל את הכוח כדי לעשות את זה אותו דבר. בכוונה שיש עוד גורמים מסביב. בסדר. תשמע רגע, העניין הכמעט ודאי, אמר פעם איזה מישהו, שבקוונטים האקראיות האמיתית היחידה שיש, ובגודל של קובייה התופעות הקוונטיות זה לא רלוונטי. בגודל של קובייה אין שום דבר אקראי. הכל פיזיקה של הכוחות ושל איך שאתה זורק בדיוק את הקוביות. ועל זה הפרדוקס הזה עובד פי אלף. כי איך זה יכול להיות שזה בדיוק נופל שישים שישים שישים שישים. שיפול כולם על אותה פאה יכול להיות בדיוק. אז למה שישים שישים? למה? כי כל הזריקות האפשריות בעולם מתחלקות לשישה סוגים. והסוגים האלה מפוזרים בצורה שווה לחלוטין. אין סיבה שיהיה עדיף מספר אחד על מספרים אחרים. זה ברור, ככה חושבים בהסתברות. אבל איך פרדוקס נבנה? פרדוקס תמיד בנוי מכך שמצד אחד אומרים לך מה יקרה, אבל בשלב המיקרוסקופי אתה לא מבין איך זה קורה. אתה לא יכול להסביר שזה נכון, לא יודע שזה נכון. איך הפרדוקס של הכינות נבנה? הכינות נבנה בכך שאתה יודע בדיוק מה צריך לקרות ומה נכון שיקרה, הבעיה שבמיקרוסקופי זה קשה להסביר, קשה להסביר למה זה קורה. הפרדוקס תמיד בנוי כך שיש שתי נקודות הסתכלות, אחת מהן מספרת לך על התוצאה בוודאות וזאת ההסתכלות בגדול, וההסתכלות בקטן שאתה פתאום לא מבין איך קורה הדבר הזה בגדול. זה מה שנקרא פרדוקס. אני לא טוען שההסתברות היא לא שישית, אני טוען שאם תעקוב אחרי זה מיקרוסקופית זה פשוט לא בלתי נתפס איך זה קורה. איך כל קובייה וכל זריקה יודעת לפעול באופן כזה שזה יתפזר בדיוק כך שההסתברות תהיה שישית שישית. בגדול ברור לי שאם אין עדיפות למספר אחד על האחר אז יצא שישית שישית. וזה בדיוק העניין. זה מסתדר בצורה שאין לה שום הסבר מיקרוסקופי וזה פשוט העניין, שלא מדובר על אירוע אחד. האירוע הזה מקבל החלטות על הכל אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש. בדיוק. מה עם השש מיליארד פעמים האלו אני לא מבין. מה זה השש מיליארד האלו המציאות הזאת במציאות הזאת? בשש מיליארד זריקות אתה תקבל את התוצאה ומה אני מנסה לעשות. כי הכוח הזה הוא חלש, הוא לא נותן מיד, אבל הוא קיים וזה לא משנה. כוח חלש שלוקח הרבה זמן עד שהוא מתגבש. במספרים גדולים. המספרים הגדולים זה יכול להיות פיזיקה, זה יכול להיות מתמטיקה. הסטטיסטיקה זה סוג של פיזיקה לדעתי. סטטיסטיקה זה סוג של פיזיקה לדעתי. שימוש בכלים מתמטיים בהרבה דברים פיזיקה. החוק הזה הוא חוק פיזיקלי, הוא לא משהו מתמטי, הוא לא כמו חוק של שתיים ועוד שתיים שווה ארבע. זה חוק שהוא תופעת הטבע, זה לא משהו מופשט. טוב, אז בוא נחזור עוד פעם, אני לא רוצה להיכנס לכל הדוגמאות האלה, וזו דוגמה כדוגמה למה ששמנו קודם במונח של ההשגחה, היד הנעלמה. היד הנעלמה זה דסטטיסטיקה כזאת. היד הנעלמה, זה פיתח אדם סמית' כמובן, אבל פיתח אותה גם מילטון פרידמן, שזה כלכלן יהודי אמריקאי שזכה בפרס נובל לכלכלה. והוא פיתח את התיאוריה הקפיטליסטית המושחזת שטוענת שהצורה הכי טובה של המשק היא להסתדר כשאף אחד לא מתערב, בלי שהממשלה תתערב, כי אז היד הנעלמה איכשהו מסדרת את הדברים בצורה אופטימלית. המשק איכשהו מגיע לשיווי משקל טבעי, שכל התערבות של ממשלה רק תקלקל. הא, מעניין. כן, זה היה חוק מאוד מאוד מפורסם. והוא פה בארץ אומר שמה שמטיב איתנו, מה שמטיב איתנו זה שיש לנו שנות גלות ארוכות מאחורינו. כל מה שהממשלה מנסה להצר לנו אנחנו תמיד עוקפים ואיכשהו בסוף זה מסתדר. אם היינו שומעים לכל הממשלה לא היינו מפתחים את האינסטינקט הגלותי שאנחנו עוקפים תמיד כל מיני תקנות וחוקים, אז היינו נהיים על הפנים היום. וכל מה שמטיב איתנו זה רק שנות הגלות וזו טענה שהיא גובלת בפילוסופיה אפילו דתית, פילוסופיה יהודית.
[Speaker B] כן.
[הרב מיכאל אברהם] פילוסופיה יהודית, לא בגלל הקדוש ברוך הוא, אלא בגלל האינסטינקט היהודי. אני חושב שזה באמת יהודי במובן הזה. היד הנעלמה לא קורת מאליה, היד הנעלמה קורת בגלל שהקדוש ברוך הוא באמת ברא את העולם עם איזה שהם כללים של השגחה שלא מתערבת בחיים, אבל בסוף תסדר אותם. אבל זה נכון או לא, אני לא יודע, זאת הטענה. והרבה מאוד אנשים לא מסכימים לטענה הזאת. טוב.
[Speaker B] עוד פעם, בוא נחזור להסכמות של הרמב"ם.
[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם וודאי לא תפס ככה, ואני עוד פעם, אני מציג פה עמדה שאני עצמי מרגיש שהיא קצת קיצונית. אני מציג אותה כדי שיהיה ברור מה היא אומרת, אני מרגיש שהיא קצת קיצונית. שוב פעם אני לא יודע איפה לשים את הקו, אבל איכשהו אני כן נוטה למה שהרמב"ם אומר שכל מיני אגדות חז"ל כאלה ואחרות, דברים שבדיעבד כאילו באים בתוכם שהם לא טוענים טענות עובדתיות, אז כנראה שהם לא היו באמת עובדתיים.
[Speaker B] מה שאתה אומר זה במילים אחרות שמציאות כזו וכזו ואז יש שם נמשל, ואין קשר מהותי
[הרב מיכאל אברהם] בין המשל לנמשל וזה רק משל בעלמא.
[Speaker B] הרמב"ם לא חושב ככה.
[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם וודאי לא תפס ככה באופן מלא. אמרתי לגבי התורה, שם יש את קו ההסברה של הרמב"ם. לגבי אגדות חז"ל זה כן. לגבי התורה אני לא יודע. אבל ברור שהרמב"ם באופן מלא לא תפס ככה. השאלה איפה עובר הקו. אני לא בטוח שהוא עובר איפה שדיברו כהרמב"ם שמו אותו, אבל אני גם לא חושב שאין קו. זאת אומרת, אני לא יודע, זה נראה לי בכל זאת נסתכל ישר כדי לומר שיש לזה איזשהו קו. זאת אומרת, יש כן מקום גם למשל, בוא נגיד אחרת, יש היום מודל של המשל, המשל המטאפורי, המשל של פה, המשל שאין קשר בין המשל לנמשל קשר מהותי. גמא תחתיה שורש. אז תראו שיש מקומות כאלה. לא יודע, זה צריך אולי קצת הסבר ופלפול. אבל איפה עובר הקו? שואלים מה ההבדל בין זה לבין כפירה.
[Speaker B] זה נכון, לכאורה אין שורש. זאת אומרת מצד אחד יש כפירה, מצד אחד יש אמונה, אין צד שלישי. יש צד איך שהתפיסה צמחה.
[הרב מיכאל אברהם] כפירה משמעותית, חוץ מאולי עמלק וכדומה שהם מנסים להשמיד את האין, זה משהו שבא להדגיש. אבל כל כפירה משמעותית מייצגת משהו אמיתי שיש לו שורש.
[Speaker B] היא לא קיימת
[הרב מיכאל אברהם] לעצמה, היא מייצגת איזושהי טעות כנראה בתפיסה שלנו שזה בא לבקר. וזאת תפיסה נכונה גם לגבי הרפורמה. השאלה מה עושים איתה ולאן לוקחים אותה זה עניין אחר. התפיסה של הרפורמים למשל, אני אתן דוגמה, פה קשה להתייחס לזה רק ככפירה כנגד המסורת, כנגד הכל. זה מייצג לעניות דעתי איזה משהו אמיתי שמישהו ניסה לעמוד עליו אבל הלך בדרכים עקלקלות. רגע, לא הבנתי את המשל.
[Speaker B] אני נותן לך משל, איך שהם עושים את זה ואין לזה שום שורש. מה שגרם להם לזה, אולי יש לזה איזה
[הרב מיכאל אברהם] שורש, הרעיון של המוות, יש לזה איזשהו שורש מהותי. מה שהמצבה מבטאת, למרות שהמצבה עצמה לא קרתה כאירוע. היא לא גובתה כאירוע. עוד פעם נכון, אני לא יודע איך להגדיר את הדברים. אני לא יודע בדיוק, יש פה איזו פצצה, הרגשה שיש פצצה מצד אחד. אבל מצד שני לא עובר המקום שבדרך כלל אנשים חושבים שהוא עובר. כל הסמינרים והכנסים והכל. זה פה קורה, פה בתוכי זה יכול לתפוס, זה פשוט איזשהו תדר פנימי, תדר שיש לו שורש במציאות כדרגת ספיפה. אז עוד פעם, מה היחס בין המשל הזה לבין הפריפריה ששם באמת זה רק משלים אני לא יודע, לא יודע איפה עובר הקו. אבל אני מרגיש שיש פה פצצה אמיתית באמת, של משהו רדיקלי לגמרי. יש פה משהו שהוא אמיתי. עד איפה ללכת עם זה אני באמת לא יודע. מה שדיברנו פה על המשל למשל שמישהו רוצה לתת פה איזה פתיחת הומור או משהו, הוא רוצה להסביר משהו, אז הוא יכול לצטט איזה צ'כוב או לא צ'כוב. לא צריך פה כל פעם שמישהו עושה איזה משל אז צריך לעשות ישר איזה סימפוזיון שהיה, זה מן הסתם גם יכול לתפוס, זה בתורה אולי באיזה תצורה כזו. נכון, ברור. אני חושב אבל שהדרך האופטימלית לקרוא היא באמת למצוא את המשל הנכון ולא להמציא משל. ואני לא תמיד יודע אותו. ואולי פה ההבדל בין התורה לביני. שיש מי שמאמין שבתורה נמצא תמיד המשל הנכון. זה ההבדל בין התורה לביני. אני לא יודע אם מצאתי את המשל הנכון אז אני ממציא משהו. אבל אז באמת גם הפעולה שלו רק מעוררת. איך שהוא הדבר, כוח הפעולה של דבר תלוי בשורש המציאותי שיש לו. אם יש לו שורש מציאותי הוא יכול לתפוס, ואם לא לא. עכשיו הנביאים, הנביאים זה גם משהו, מה שקרה פה במראה הנבואה, עכשיו אני נזכר בהקשרים האלה בתוך הידיעה והבחירה, שזה מוזכר בנביאי ישראל. בספר יסודות שם, הוא אומר שם שהקב"ה פותח פה ככה בבת אחת בפני הנביא שהבחירה היא באמת איך להתייחס לאירועים ולא באמת לבחור איזה אירוע אני בוחר. זה כאילו רוח הקודש רגעית. בדיוק. אבל על זה שמיכה שאני פשוט לא מבין מה הוא הגיע. ובהתייחסות עצמה זה לא אירוע. זה אירוע מחשבתי. וזה הגיע מתוך מה שהאירוע המאפיין את הידיעה האינדיבידואלית שכל אחד שולט על הידיעה שלו. והשאלה נפתרה. לא אכפת לי אם הקב"ה עובר שם בתוך הסדר. אבל הוא לא אומר מתוך אינפורמציה שהקב"ה עובר שם, אלא הוא אומר את זה כדי לפתור את בעיית הידיעה והבחירה. לפתור או לא פתר? אני חושב שלא. למה? כי גם אירועים מנטליים הם אירועים. אז לכן אולי זה קצת קשור למה ששאלת קודם.
[Speaker B] אני רוצה להתייחס למשלים שהנביאים
[הרב מיכאל אברהם] מביאים בעצמם, נגיד משל
[Speaker B] הגפן, משל הכרם, המשל של הנשרים,
[הרב מיכאל אברהם] כל אלה זה אותו דבר.
[Speaker B] המראות עם המשלים האלה במראה הנבואה זה סתם הקבלה ביניהם.
[הרב מיכאל אברהם] כל המראות שהנביאים אומרים הרי זה פצצה אמיתית, יש דברים מטורפים. המראות שהנביאים ראו זה המהות של עולם האצילות. הרמב"ם אמר את זה, הרמב"ם אומר שיש משלים שהם כאלה ויש משלים שהם כאלה, הרמב"ם בתוך מורה נבוכים, המשל של האישה הזונה והמשל של החומר, הוא טוען שיש שמה משל כזה של החומר, כל התורה הזאת היא פה, הרמב"ם ממשיך פה ומוצא פה איזושהי נקודת אחיזה לנבואה ולמראה הנבואה. כן, הרמב"ם ממשיך ככה וזה שלכל דבר המטרה וכולי וכולי. אבל יש משלים פה שהוא אומר שזה פצצה. הרי המשל של הנביאים פה מדבר מפורש. כל מיני חזיונות של נביאים זה פשוט לראות את עולם האצילות בעיניים. זה לא, זה פשוט פרטים של המציאות. אנחנו קוראים לזה כמשל כי מבחינתנו זה לא מציאות שאנחנו יכולים להתייחס אליה באופן חושי. אבל זה בדיוק ההבדל בין נביא לבין בן אדם. שנביא רואה את הדברים האלה באופן חושי מה שמבחינתנו נתפס כאיזה שהם תיאורים משליים. אבל זה באמת לראות מציאויות, זה לא רק תיאורים. טוב, משלים בתורות. אני חושב שמכאן והלאה יש פה כמה קטעים שאנחנו פשוט נעבור עליהם במהירות הדעת. אה, אתם רוצים את הדפים?
[Speaker B] כן, יש כאן כמה דפים.
[הרב מיכאל אברהם] חלק זה של דברים אירועיים, חלק זה של דברים משליים וחלק זה של בר מצווה. אז נעבור מהר. פילוסופיה דתית ארצית יהודית נלקחת על ידי רבי יצחק אלבלג. מה השם של הספר? בספר היסודות. בו בירור התמונה השלטת אצל חכמי יוון העתיקים. עתיקים הכוונה לפני היוונים המודרניים, לא העתיקים, לא כל היוונים. של נביאי ישראל, כי אפלטון ואריסטו לא משתמשים במשלים. חכמי יוון העתיקים הכוונה עתיקים כפשוטם, אלה נביאי ישראל. הספר עצמו גם בנוי באופן לא מסודר. יש פה דרך אגב ראיתי את זה, בפרק פ"ב המבוא. הפילוסופיה של אבו אברהם אבן עזרא כולה עטופת הסודות ואינה מוצגת כפי הראוי לבני הדעה העיונית, וזה אותו פתח אצל הרמב"ם. וזו כבר דרך הפילוסופיה היהודית המופתית של הרמב"ם כמפורש בפתיחה למורה. גם כאן הרמב"ם איכשהו טוען את הטענה הזו. על כל פנים הוא מסביר: ולא יבקש ממני המסתכל ולא ייחל שאני כשאזכור עניין מן העניינים שאשלימהו, או כשאזכיר עניין משל מן המשלים שאשלימהו. דיו אפשר למשכיל להטות זה לשנות, כל שכן שיחברהו בספר. וכבר ידעת שמעשה בראשית הוא חכמת הטבע ומעשה מרכבה הוא חכמת האלוקות. ואמרו חכם ומבין מדעתו מוסרים לו ראשי פרקים. זה במשנה בחגיגה. אם כן לא תבקש ממני זולת ראשי פרקים, ואפילו הראשים ההם אינם מסודרים ולא זה אחר זה, אבל מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים.
[Speaker B] למה הוא הסתיר כך את חכמת הטבע וחכמת האלוקות?
[הרב מיכאל אברהם] מה קשור פה הפירוש של מה זה מעשה בראשית ומה זה מעשה מרכבה? הוא רוצה לומר שהתחומים האלו, התחומים העמוקים, אי אפשר לתפוס אותם בדרך של סדר כרונולוגי. הוא תופס את זה בתור כתיבה של כרונולוגיה. זה בדיוק הנקודה, לכן יש פה ראשי פרקים שהם לא מסודרים. וזה לא רק כדי להעלים מהמון המעיינים להיות בור שיוכלו ההמון להדביקם, כדברי הרלב"ג. הרלב"ג אומר שזה בכוונה עושים, לא שזה הכרחי מצד עצמו, אלא שבכוונה עושים כך כדי שלא כל אחד ייכנס לפרדס. הרלב"ג מתנגד למחברים שמוסיפים העלם והסתר בדבריהם מצד קנאתם או לא למען שמם. הרלב"ג מתנגד לזה, אבל הוא תפס שהמחברים עושים את זה בכוונה. בעוד שזה לא נכון, זה לא בכוונה אלא זאת התחייבות מהתוכן. וזאת הטענה פה. וכמו שמוסיף האפודי בפתיחה שם: כשיכתוב אחד מן השלמים כל דבר מאלו הסודות ויכתבהו בקונטרסו, לא יוכל לבארו ביאור שלם כסדר, להיות העניין מתראה ומציץ ואחר יתעלם, כאילו טבע העניין הזה כן הוא. ובעבור זה שכוון כל חכם גדול אלוקי רבני בעל אמת לדבר דבר מזה העניין, לא ידבר בו כי אם במשלים וחידות. אגב, בעקידת יצחק, פרשת חוקת, פרשה אחרונה, הוא כותב ובאמת יש לו טענה מעניינת על התורה. הוא מדבר על פרה אדומה בספר העקידה. הוא אומר שמה שנדרשת שם שאלה איך זה יכול להיות שאין לזה טעם ומה מה קורה פה בדיוק עם פרה אדומה. אז הוא אומר שלא ייתכן שהתורה באמת בכוונה מסתירה מאיתנו דברים. זה לא הסתרה בכוונה כדי שלא נגלה כי זה מסוכן שכולם יידעו. יש דברים שפשוט אי אפשר לגלות אותם מעצם מהותם, וזה מעין הטענה הזאת. יש דברים שפשוט אי אפשר להעלות על הכתב בצורה פשוטה, לכן הם נסתרים. זה לא בגלל שמישהו בכוונה מסתיר מאיתנו. הוא יוצא שם נגד הגישה הזאת שהתורה מסתירה משהו. התורה לא מסתירה שום דבר. מי שמבין שיבין. אי אפשר לכתוב את זה בצורה של ניסוח מפורש של דברים כאלו. מי שמבין יכול להבין עד איפה שהוא יגיע יגיע. וזה מעין מעין הטענה שיש פה. עכשיו השאלה אם הרמב"ם באמת תופס את המוגבלות של החכמה, אני לא בטוח שלא, ואני לא בטוח שכן. זאת אומרת השאלה אם הרמב"ם תופס את זה כמגבלה שלנו, שאנחנו בעצם רואים רק דברים כמו ראשי הרים, כן, שמעלים אותם במים. אם ימלאו אותם בסיד או במים, אז רואים בעצם רק את השפיצים של ההרים מעל פני המים וזה נראה כאילו שזה אוסף דברים נפרדים. אבל אם תוריד את המים האלו ותצליח להיכנס למה שמאחורי המים תראה שבעצם כל ההר הוא מבנה אחד שקשור אחד לשני. אז השאלה אם הוא תופס את זה ככה או שהוא תופס את זה כדבר מהותי. להפך, בתפיסה השיטתית היא תפיסה מוגבלת. לא מה שמה שהרמב"ם מתכוון להגיד. להפך, מה שאמרנו קודם הוא להפך, שהתפיסה השיטתית היא תפיסה מוגבלת. לא בגלל שאנחנו מוגבלים לכן אנחנו לא יכולים לתת פירוש שיטתי, אלא להפך, אפילו אם היינו כל יכולים, הצורה האופטימלית לתאר דברים היא באופן לא שיטתי, כי תיאור שיטתי במהותו מוגבל. אני לא בטוח שלזה הרמב"ם מתכוון פה. אני לא בטוח שלא. הרמב"ם באמת מתכוון לזה שאנחנו פשוט חיים בעולם שיש מים שמכסים חלק מההרים, וזה פשוט בגלל קוצר דעתנו לא מסוגלים לתפוס את זה באופן שיטתי. אבל אצל הנזיר התפיסה הלא שיטתית היא התפיסה העליונה. זאת אומרת, אם באמת היינו ברי הכי כן היינו יכולים לתפוס את הדברים בצורה שיטתית. זה משהו שמהותי למטריה, לחומר. מה שאנחנו רואים פה, ומה שהנזיר מתכוון להגיד פה, זה שהתפיסה הלא שיטתית היא מהותית לחומר, היא לא מגבלה שלנו. כך נכון לעשות את זה. זה לא שאם נחדור היטב יהיה לנו תיאור שיטתי של הדברים. המטרה היא ליצור תיאור לא שיטתי, כמו שדיברנו בשיעור הקודם על ההלכה, שאנחנו לומדים אנחנו לומדים כאילו בצורה שיטתית, מנסים לתפוס את הסוגייה בצורה שיטתית, אבל היא כתובה לא שיטתית. והיא כתובה לא שיטתית לא כדי שאנחנו בסופו של דבר נבוא ונסדר אותה, שגם הרמב"ם יכול היה לעשות. היא כתובה לא שיטתית והיא כתובה לא שיטתית רק בגלל שכך באמת נכון להציג את הדברים. והצורה שלנו לתפוס את זה זה בדרך של לימוד שיטתי כי אנחנו חושבים שיטתיים. אבל המטרה בסופו של דבר היא ליצור אצלנו את התמונה האמיתית שהיא באמת תמונה לא שיטתית. אמרנו גם על זה, תפיסה מדעית ותפיסה לא מדעית. תפיסה מדעית היא תפיסה מבחוץ, תפיסה של מושגים חיצוניים שלא באים מהדבר עצמו, ולכן היא מאפשרת להשוות ולסדר את הדברים אחד ליד השני, למיין, לשייך, להפריד. התפיסה של המהות היא תפיסה יחידנית, הדבר תופס את עצמו. אתה תופס את הדבר, אתה לא תופס אותו מתוך השוואה למה שהוא ביחס למשהו אחר. תופס את הדבר, מה הוא אומר. תפיסה מדעית היא תמיד מתוך השוואה למשהו אחר, מה פה שאין שם, למה פה זה ככה ושם זה ככה. זאת לא בליעה כמו שאמרנו קודם. הבליעה היא בצורה של בליעה, ופשטתי ידיי ובאתי לשתות. הבליעה היא בצורה של בליעה לא כתוצאה מקוצר דעתנו, להפך, בגלל הידיעה השלמה. קוצר דעתנו הוא שאנחנו לא יודעים לעשות את הבליעה באופן הזה, ואנחנו מנסים לעשות דברים באופן שיטתי. וזאת הצורה שלנו איכשהו ליצור אצלנו בתוך התמונה את העולם הלא שיטתי, העולם האמיתי. זה לא צורה לתפוס דברים, זה הדבר כפי שנתפס בתוך הדבר עצמו. הצורה לתפוס היא תמיד דרך תיאור שיטתי, כך אנחנו בנויים. ולכן אני אומר, ברמב"ם אני לא לגמרי בטוח שהרמב"ם הולך עד איפה שהנזיר הולך, או עד איפה שאני חושב שהנזיר הולך, זאת הפרשנות שלי כרגע על הנזיר. הרמב"ם אני חושב שרואה בזה כזאת מגבלה אנושית, התפיסה הלא שיטתית בחכמה היא בגלל קוצר ידנו, ולכן מתחילים פה ונעלמים שם, אני לא יכול לתפוס את הכל בבת אחת. אני אומר שהנזיר אומר, זה שמתחילים פה ונעלמים שם זה לא אינדיקציה שאנחנו לא יכולים לתפוס אותם בבת אחת, זאת התפיסה המלאה. אם היינו מגיעים לשלב הזה אז זאת התפיסה המלאה, זו לא מגבלה. טוב, נעצור פה.