קול הנבואה שיעור 11

[הרב מיכאל אברהם] המניע שבשכל. החסידות, זאת אומרת החסידות הראשונה, אלא שזה התבוננות כשהשכל מתפעל בשמיעה פנימית בהתפעלות המוח הנקרא האזנה טובה. מה שהרב האמצעי בקונטרס ההתפעלות מדגיש ביהודית אשכנזית וכולי, זהו למי שיש לו חוש השמיעה בהתפעלות בעצם המושג, בלשון אשכנז נקרא צוהער וכולי. ואני גם לא מבין, צוהער זה אני מניח שזה הלב, פה לא צריך הרבה. דהיינו שנשמה וורט מתפעל, לא הגוף. טוב בקיצור, מקור הדברים בחוכמה פנימית, והשמיעות ההגיונית קשורה למוסר. טוב בוא נתחיל רגע את הקטע הזה. ההבחנה שהוא עושה כאן בין רגש הנפש הטבעית לבין ההתבוננות, זו ההבחנה שבעצם אנחנו עשינו בערב בין רגש לבין מה שקוראים הרבה פעמים אני מרגיש, בין הרגש לבין ההיגיון השמיעי. כמו שמדבר קודם התפעלות חיי בשר או רגש הנפש הטבעית זה האמוציות, מתלהב כן. והתבוננות כשהשכל מתפעל בשמיעה פנימית בהתפעלות המוח הנקרא האזנה טובה, זאת כבר האזנה, זה כבר ההיגיון השמיעי. ושניהם קוראים להם רגש, אבל זה שני דברים או משתמשים לגביהם במינוח רגש, אבל זה שני דברים שונים. עכשיו יש לשים לב שהאולי המשותף שלהם ששניהם נקראים התפעלות. המושג התפעלות מהיפעלות, זה סביל אולי באיזשהו מובן, ההיגיון השמיעי הוא לא סביל, הוא חוזר על זה הנה בסוף אות כ"ב. מה שאין כן השמע העברי אקטיבי, פועלו, דיברנו על זה שזו בעצם תכונה של השמע, אבל לזה עוד נגיע. אבל אני לא חושב שזה במובן של באיזה אופן אני קולט, אבל זה מדבר על עצם זה שאני פשוט במעמד של קולט, לא במעמד של יוצר. אני מתפעל ממשהו, מתפעל ממשהו הכוונה אני נפעל על ידי אותו משהו. להתפעל מה שקוראים היום בעברית זה רק אחד הדברים שבעצם נכון לקרוא להם להתפעל. הדבר שמפעיל אותי או הדבר שאני מתפעל על ידו לא תמיד יביא אותי להתפעלות מה שקוראים היום בעברית התפעלות. הוא תמיד יביא אותי להיפעלות, זאת אומרת אני נפעל על ידו אבל זה לא תמיד בא לידי ביטוי בהתפעלות. אלה שני דברים שבמובן הזה זה כן משותף בין מה שהוא קורא הרגש למעלה, זאת אומרת הרגש במובן הרגיל, לבין זאת נקודה שכדאי לשים אליה לב בהקשר שדיברנו בערב שכן בכל זאת יש אולי משהו משותף לרגשות ולשכל השמיעי. אמרנו את זה כבר אבל לא שמתי לב שזאת אולי באמת נקודה שיכולה לגרום לזה שלכן הם מתבטאים באופן של אני מרגיש וזה אפשרי. כי אני מרגיש זה בדרך כלל כלפי משהו, אהבה, שנאה, קנאה, משהו פועל עלי, מעורר אצלי רגשות. זה רגשות, רגשות לא צומחים להם פתאום, בדרך כלל רגשות זה דבר שנפעל מבחוץ, זו תגובה שלי כלפי משהו או מישהו בחוץ. במובן הזה ההיגיון השמיעי כמו שדיברנו זה היגיון שמיעי, זאת אומרת זה גם יש בו חלק אינטלקטואלי חשיבה, אבל זה גם דבר הכרתי, זאת אומרת זה גם דבר שפונה החוצה או קולט מבחוץ. זה אמרנו שזה בעצם נגד החלוקה המקובלת בין תורת ההכרה לתורת ההיגיון, זה בעצם שניהם. במובן הזה זה כן דומה לרגש כי שניהם באמת זאת התפעלות על ידי משהו מבחוץ שפועל עלי. רק הוא פועל פה בשני רבדים. בחלק החסידות הראשונה מה שהוא קורא זה פעל על הלב, לא על הלב שומע, הלב מן הסתם לב שומע זה דווקא אולי כן פונה להיגיון השמיעי, אלא הלב במובן של האמוציות. והתפעלות השנייה, התפעלות המוח, הוא מדגיש שזה לא התפעלות הרגש הנפש הטבעית, זו התפעלות המוח.

[Speaker B] אתה

[הרב מיכאל אברהם] רואה שגם המוח מתפעל, לכאורה מוח זה דבר שהוא חושב הוא לא מכיר, פעולת ההכרה יוצרת את הנתונים של המוח אל המוח, פעולת ההכרה דרך החושים באופן רגיל. פה המוח עצמו, השכל עצמו בעצם שותף לתהליך ההכרה לא רק לחשיבה. וגם החושים זה היפעלות.

[Speaker B] גם החושים זה היפעלות נכון, וזה גם התרחבות עד

[Speaker C] שאני מכיר, ההתבוננות של ההרחבה.

[הרב מיכאל אברהם] למחשבה שגוררת למעשה.

[Speaker B] זו הנקודה של חב"ד, שההכרה השכלית היא לא, היא משפיעה ישר על המידות. לגמרי, זו עדיין הכרה שכלית. יש לה השלכות על הרבה דברים, וזהו. גם שם הרבה פעמים מדברים על קצת פחות התפעלות, אלא להסתכל פנימה, לא החוצה. השיטה החב"דית תופסת נגיד את המושגים הקבליים כמתארים את המבנה של הנפש ולא את המבנה של העולם כל כך.

[הרב מיכאל אברהם] למרות שאני מניח שגם הם לא מתעלמים מזה שזה גם פנים בעולם, אלא יש איזה התאמה, השאלה רק על מה שמים דגש. אז אתה יכול כביכול קשה לקרוא לזה להתפעל, כי אתה מסתכל על עצמך ולא על משהו מבחוץ. אבל בסוף סוף אתה באמת מסתכל, זאת אומרת, דיברנו על זה בדיוק אתמול אם אני נכון, על הפרדוקס הזה כשאנחנו דנים בלוגיקה של עצמנו, בהכרה של עצמנו, אז אנחנו דנים על עצמנו. אבל עדיין אנחנו מסתכלים מבחוץ על עצמנו, זאת אומרת שזה עדיין סוג של התפעלות.

[Speaker B] מה שאלת, מה ההבדל בין הכרה שכלית לבין השאר? יכול להיות שהכרה שכלית היא, מה הכוונה למיינד?

[הרב מיכאל אברהם] אין דבר כזה הכרה שכלית.

[Speaker B] דבר שכלי הוא לא הכרה.

[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק הנקודה. הכרה בדרך כלל, הכרה נגיד האנליטית, אם נחזור למושגים האלה, הכרה היא בחושים והשכל אחרי זה עושה את האינטגרציות שלו. השכל לא עוסק בהכרה, השכל עוסק בחשיבה. יש החושים אחראים על ההכרה, השכל עוסק בחשיבה. כאן זה בדיוק מה שציינו את החלק השישי, זה חלק של השכל אבל הוא עוסק גם בהכרה כשאתה מתבונן במושגים למשל. דיברנו על זה שהמושגים הם קיימים, זה לא איזה פיקציה הסכמית בין אנשים. אתה מתבונן במשהו שהוא מחוצה לך, אבל מי מתבונן בזה? אף אחד מהחושים לא מתבונן במושגים. מי שמתבונן בזה זה השכל שקראנו לו הגיון שישי, אז הוא גם מתבונן הוא לא רק חושב. אז הוא כאילו עושה גם את הפעולה של ההכרה וגם את הפעולה של החשיבה, ואולי זו אפילו אותה פעולה, אני לא יודע אם יש גבול חד ביניהם. בעצם להתפעל זה לתת למשהו לעבוד עליך. זאת אומרת להתקשר עם החוץ. אז קודם כל בשביל זה צריך להאמין כמובן שיש משהו בחוץ בשביל להתקשר עם החוץ.

[Speaker C] ומצד שני, השכל כיסוד מכיר, סתם ככה, זה גם איזה חידוש, כשאדם חושב, השכל הוא זה שקולט דברים ולא רק מעבד אותם. השכל לא קולט. לא דיברתי על התבוננות פיזית, העין רואה והשכל מעבד את הנתונים. כשאתה חושב על כל מיני דברים,

[הרב מיכאל אברהם] בשיטה הרגילה היא לא כזאת.

[Speaker C] בשיטה הרגילה יש את הקליטה של החושים. לא, אני מדבר על דברים שהם לא פיזיים.

[הרב מיכאל אברהם] ודברים שהם לא פיזיים לא קולטים אותם. מסכימים עליהם. הם לא ברמת קליטה, זו בדיוק הנקודה. אתה לוקח את הנתונים של החושים, נגיד לגבי חוק הגרביטציה. איך הגענו לזה שיש חוק גרביטציה? ראינו שיש הרבה נתונים חושיים, אחרי זה השכל עשה פעולת חשיבה על הנתונים האלה של החושים כדי להגיע לאיזושהי הכללה, אפילו אם מקבלים את ההנחה שהשכל יכול לעשות הכללות.

[Speaker C] אבל בתוך דברים פשוטים של איך להתנהג עם בני אדם, אדם חושב, זה לא תוצאה, כאילו הוא חושב מנסה לחשוב מה הדבר הנכון, מנסה להכיר מה הדבר הנכון לעשות. לא להכיר.

[הרב מיכאל אברהם] זו בדיוק הנקודה, זה לא להכיר. כשאתה חושב, אתה לא מנסה להכיר. כשאתה חושב, אתה לא מכיר שום דבר. אתה לא קולט משהו מבחוץ, אתה חושב מה נכון לעשות עכשיו. מה אתה מנסה להכיר פה? אתה לוקח את העובדות שהחושים מעבירים אליך ואתה מנסה לחשוב במסגרתם על מה הכי נכון לעשות.

[Speaker C] אדם חושב, נגיד, זה לא מקובל על כולם, שאדם יוצא מתוך הנחה שיש איזו אמת מסוימת שעל פיה צריך להתנהג או אחרת ולא הכל שרירותי, הוא מנסה לחשוב להיפגש עם האמת הזאת, מה האמת נכון?

[הרב מיכאל אברהם] לא, מה זה להיפגש עם האמת? יש פה שני מובנים. אתה יכול להגיד שאני רוצה לחשוב על איך נכון להתנהג, יש תשובה נכונה להתנהג, אבל אני חושב על זה אני לא מכיר את זה. אני חושב עכשיו, אני הרי לא מסתכל על הסיטואציה ומנסה להבין מה היא אומרת אליי כאילו. אני לא קולט את הדרך הנכונה מתוך הסיטואציה. אני מהסיטואציה קולט את העובדות, את הנתונים. הדרך הנכונה נוצרת אצלי בשכל. אני חושב מה נכון לעשות, וזו פעולת חשיבה, לא פעולת הכרה. אחרי זה אני מעביר פקודות לאיברים ויוצר את ההתנהגות. אבל הפעולה הזאת היא פעולה חשיבה, אני לא מתייחס החוצה בשלב שאני חושב. אני מתייחס לעובדות שהגיעו אליי קודם. העובדות הן כאלה: איפה עשרה אנשים, שלושה רגזנים ושניים זה, איך לטפל במצב הזה? אז כשאני דן בשאלה איך לטפל במצב הזה, זו פעולה של השכל, אני יכול להסגר. עכשיו פה יש כמובן אפשר לבוא ולתפוס שגם השכל הוא מכיר, ואז אתה תופס את כל המשמעות אחרת, וזה באמת מה שכתוב פה. לא טוען שזה ייחודי אליו, יש כאלה שתופסים את זה ככה, אני רק מנסה להבהיר מה הוא מנסה לחבר פה. יש באמת כאלה שתופסים, שאני למשל, היה פילוסוף בשם הוסרל, שהוא דיבר על פוסט-קאנט, אבל הוא קצת שינה את ההתייחסות הקנטיאנית, לא מהותית לדעתי, אבל אנשים חושבים שזה כן מהותי, שהוא טען שאני יכול לראות את חוק הגרביטציה. תבין? אני לא לוקח נתונים של הרבה חפצים שנופלים לקרקע, יושב לי בחדר סגור ובונה לי איזושהי הכללה שזו פעולה של המוח, שזו פעולה של הכרה. הוא טוען שדרך החפץ הנופל אני בעצם יכול לראות את חוק הגרביטציה שמסתתר מאחוריו. מה ההבדל? ההבדל אם חוק הגרביטציה קיים או שחוק הגרביטציה הוא רק איזושהי הכללה שאני יוצר? חוק הגרביטציה אומר שיש כוח גרביטציה, שיש

[Speaker B] כוח הגרביטציה נגיד, לא חוק הגרביטציה, כוח המשיכה.

[הרב מיכאל אברהם] כוח הגרביטציה הוא דבר שקיים? או שזה רק סיכום כולל לאוסף של עובדות שכל מיני חפצים נופלים לכדור הארץ? אז אתה יכול לתפוס את זה ככה או לתפוס את זה אחרת, אבל זה בסך הכל צורת הכללה מנותקת של השכל. או להגיד לא, יש דבר כזה בעולם ואני מכיר אותו, אני תופס אותו.

[Speaker B] ניתן להוכיח דבר שחוק הגרביטציה קיים? כוח גרביטציה? בטח שלא ניתן להוכיח, הרי בגלל

[הרב מיכאל אברהם] זה החוק הסטטיסטי הזה קיים. אם היה ניתן להוכיח את זה אז לא היה כלום.

[Speaker B] זהו, אז אני אומר שזה לא ניתן להוכחה.

[הרב מיכאל אברהם] ברור שלא.

[Speaker B] אבל עדיין השאלה היא מה המובן של לראות דבר כזה?

[הרב מיכאל אברהם] אתה מראה לנו דוגמה קלאסית לדברים שדיברנו עליהם קודם וגם לא היית, זה בדיוק הנקודה. שדברים לא מוכחים גם יכולים להיות נכונים, ואתה לא חייב לקבל דברים רק מוכחים כנכונים. יש את הדברים הלא מוכחים שזה לא אומר שהם לא יכולים להיות נכונים.

[Speaker C] לא, השאלה היא עוד שלב, איך אדם יכול לטעון שהם בוודאי נכונים?

[הרב מיכאל אברהם] לא יכול.

[Speaker C] בגלל שאני יודע שהם נכונים.

[Speaker B] טוב, זה שלב אחר. אותו פילוסוף, האם הוא טען שהוא ראה את כוח הגרביטציה?

[הרב מיכאל אברהם] כן. לא ראה בעיניי, לא במובן המוחשי,

[Speaker B] הוא תפס אותו.

[הרב מיכאל אברהם] תפס אותו כן. בתוך מערכת האירועים הוא מתבטא באופן כזה שזו הסתכלות אידית הוא קורא לזה, זה מין הסתכלות דרך האירוע אל האידאוס. הם דרך האירוע אל התופעה הכוללת. האירוע עצמו הוא שקוף דרכו אתה בעצם רואה את התופעה הכוללת. אבל הוא אחרי זה מקלקל, הוא מתחיל טוב אבל אחרי זה מקלקל. הוא מגיע למסקנה שבעצם התופעה היא כמו קאנט, היא נמצאת אצלנו. טוב, אבל הוא בכל זאת אומר בסדר היא נמצאת אצלנו, אבל איך אני עושה את ההכללה? בוודאי דבר לא ברור אפילו אצלי. בסדר, את זה אני רואה שאפשר לעשות הכללה. אני לא רואה משהו על העולם. הוא מתחיל טוב, חשבתי שמצאתי כבר מישהו שמדבר לעניין אבל הוא בסוף הורס את זה. טוב, פנומנולוגיה כך קוראים לגישה הזאת, טרנסנדנטלית הוא קורא לזה. וזה בדיוק הנקודה זה מאוד חשוב, זה לא פנומנולוגיה סתם שרק רואה את הפנומנה ומתרשם ממנה אלא טרנסנדנטלית. זאת אומרת במובן הקאנטי שזה נמצא אצלי זה לא נמצא בחוץ. ולכן אני חושב שהוא בעצם לא חידש חידוש משמעותי. אבל פה הוא מתכוון באמת לחלק הרישא בלי הסיפא, שאפשר לתפוס את חוק הגרביטציה באמצעות היגיון שמתפעל מבחוץ. השכל הוא לא רק חושב ומנותק לאור נתוני החושים. השכל לא משנה, אפשר לקרוא לזה שכל או לא שכל, אבל באותו קטע של הקוגניציה שלנו, של הפעילות המנטלית שלנו, יש גם הכרה וגם חשיבה. בסדר, תקרא לזה דבר אחד, שניים, אני לא יודע, אני נוטה להפריד את זה. אבל זה הכרה ומה זה השני? חשיבה? לא לא, ההיפך, דווקא ההכרה זו בדיוק הנקודה היא מתעוררת על ידי משהו מבחוץ שאותו אני מכיר, זה לא שייך לחשיבה. ולכן הוא אומר זו התפעלות על ידי משהו אחר. לא יכולה להיות איזושהי פגישה עם דבר ולא לנסות לחשוב עליו? לא, לא שאתה לא צריך לנסות לחשוב עליו, אבל אתה צריך להיפגש איתו, אתה לא יכול להמציא אותו. אתה מתפעל מבחוץ. עכשיו מי זה בדיוק המתפעל אם זה שכל או הכרה אמרתי הנקודות בכל מקרה הן תשעים מעלות אני לא יודע אם יש שם איך לקרוא לזה אצל האדם. לא על ידי איזשהו לשבת בחדר סגור ולחשוב אלא מה? התדמה? לא, אתה יכול את ההתבוננות הזאת אתה יכול לשבת בחדר סגור ולהתבונן. לא לחשוב, להתבונן. אתה מבין? אתה יושב, אתה לא רואה את זה בעיניים, החוש שתופס את זה הוא לא חוש שצריך אור בשביל לראות את הגרביטציה. אתה יושב בחדר חשוך ויכול גם כן לראות את חוק הגרביטציה. זאת אומרת זה לא… כן אבל זה שאתה תופס את הישות. או מאזין לה בעיני השכל. בחוק הגרוויטציה כולם טוענים שהכוח הזה קיים. השאלה היא, נפגשים איתו בתור אני נפגשתי איתו ישירות או רק תוצאה של ככה אני מסביר איך הגופים נופלים. כמו אין כוח, אני רק… יש כוח, רק אותו אני לא יודע אותו. לא לא לא, הפוך, בדיוק, יש טענה של פופר נדמה לי, או איזה ספקולציה פרועה, שבכלל אין כוח גרוויטציה. זה סתם אשליה של התנועה. ולמה הדברים נופלים? למה הדברים נופלים? כי הקדוש ברוך הוא מארגן את העניינים כך שתמיד שתי מאסות ינועו אחת לקראת השנייה בתאוצה שפרופורציונית… יש כוח ששמו השמיים והוא מושך את הכול כל הזמן, כן, שבעים פנים. חוץ ממי שמכניס את הקדוש ברוך הוא לתמונה, כל השאר טוענים שזה נמשך. או שאר… יש הרבה אחרים שאומרים אני לא מתיימר לדעת. אומרים רק כאילו זה נמשך. יכול להיות שאין כוח וזה בעצם רק תיאור מתמטי של התנועה. אני לא טוען לקיומו של כוח. התנועות מתנהלות תמיד כך. מי שאמר שגם פועל כוח בין שני הדברים. הכוח גרוויטציה הוא דבר מאוד מוזר. שני גופים דוממים עומדים אחד רחוק מהשני ומפעילים אחד על השני כוח. מה הולך פה? ההיגיון אומר בסדר, אבל מאיפה הכוח הזה? זו השאלה של זמן… אם נמצאו גרביטונים. הא? יש גרביטונים. אני מניח שמחפשים אותם, אבל בתיאוריה ודאי יש גרביטונים. היום לא מאמינים בפעולה ממרחק. אבל ודאי יש כאן כאילו שני ניואנסים, וזה כמו ביחס לאלוקות. השאלה נגיד יש אלוקות כי אחרת אני לא יכול להסביר כל מיני דברים, כלומר לא נפגשתי עם אלוקים. הוא תוצאה של שיקול לוגי. השאלה איך אתה מתייחס לזה, או כיהודי הוא יודע שהוא קיים, או שאני ממציא את המושג הזה כי זה מסדר לי טוב את אוסף התופעות. זו השאלה. טוב, ברור לי שיש דבר כזה שהוא אחראי על הכול. לא נפגשתי איתו אבל הוא הדבר היחיד שברור לי שהכול מתכוון אליו. לא, אבל יש מפגש ישיר. לא של הנביא נגיד, זה לא מסקנה לוגית של משהו. זה מפגש עם עצם הדבר. וגם זה לא מסקנה לוגית של משהו, לא במובן המצומצם. אני פשוט חווה אותו, אני רואה אותו. זה מפגש, לא ברמת הבהירות שנביא רואה, אבל גם אני רואה אותו. כן, אבל אפשר גם להגיד שיש כוח משיכה בלי סוג מפגש כזה של לראות אותו אלא כמו המפגש הפילוסופי עם אלוקים. הוא לא חווה שום חוויה… זה לא משנה, זה עדיין מפגש. בלי מפגש אתה לא יכול להגיע למסקנה. לא, זה לא שלי, בלי מפגש אתה לא יכול להגיע למסקנה. לא יכול להגיע למסקנה הזאת. איך אתה יכול להגיע למסקנה הזאת בלי מפגש? כל מה שאתה יכול לדעת זה שאוסף התופעות נראה באופן כזה וכזה. בסדר, עד כאן אני מסכים, זה נתונים אמפיריים שאתה יכול להגיע אליהם ברמת ודאות סבירה. אבל איך אתה יכול להסיק מכאן על קיומו של כוח? רק אם אתה טוען שישנו פה איזה הסבר רציונלי, הסבר רציונלי עמוק יותר של הסיטואציה שדבר הזה לא זז סתם, משהו מושך אותו. אני לא ראיתי כאן שום דבר, אבל כנראה שברור לי שיש כאן משהו שמושך. וזה נכנס לתחום של חוק הסיבתיות. נכון, אתה מעביר את הבעיה של הסיבתיות. וסיבתיות מאיפה אתה יודע שהיא נכונה? אני לא בא לדבר על עצם הכוח אם הוא קיים או לא קיים, אני בא להגיד בסיטואציה הספציפית הזאת… לא, אבל זה בדיוק הנקודה. אתה לא יכול להשתחרר מזה, כל מה שאתה יכול זה להעתיק את הבעיה אחורה לכיוון הסיבתיות. עכשיו ענית לי על השאלה איך הגעת למסקנה שיש כוח גרוויטציה. למה? כי אני יודע שאין דבר בלי סיבה. עכשיו אני אשאל אותך איך אתה יודע שאין דבר בלי סיבה? עם זה נפגשת. כן. בסדר, אוקיי, אמרתי שאתה יכול להסיק מסקנות ממפגשים קודמים. ברור, אבל באיזשהו מקום צריכה להיות פגישה עם משהו מבחוץ. אתה לא יכול להוציא מסקנות סתם מתוכך וזהו. וזו הנקודה, איפה פוגש בדיוק המפגש? יכול להיות בנקודות שונות בשרשרת, זה לא… בסדר. טוב. הדבר הזה הוא מבוא בעצם למה שיבוא בהמשך, לפסימיות. הנקודה הזאת, זאת נקודה חשובה שקוראים לה, זה קצת קשה להבין למה הוא מתכוון, אבל אני חמשב שלאור זה ברור מה ההמשך. הוא משתמש במושג פסימיות בצורה קצת שונה מהמקובל, או הרבה שונה מהמקובל. הוא בעצם מתחיל מזה שאנחנו מתפעלים מבחוץ, נכון? זה הנקודה בעצם. הפשימיות להתפעל מבחוץ. אבל לא רק בלב, לא רק באמוציות, אלא גם בשכל או במוח. עכשיו הוא ממשיך. הפשימיות ההגיונית קשורה למוסר פסימי טהור ומזוקק, בביטול הגמור של היש הנראה על ידי ייסורים של אהבה המהפכת את המרירות הפסימית לחדווה העליונה. שלא יוכל האדם לבוא לקבלת אמיתת רזין דאורייתא והשגות עמוקות האמיתית באור אינסוף, בלתי אם יש בו. המרה שחורה הטבעית והעצמית שמושרשת בו מנעוריו בבחינת ההיולי שבה לעומק האמיתית דווקא, עד שמאס ממש בחייו בתמידות בכל שעה ושעה. והוא עניין מי שליבו דואג בקרבו. עד כאן זה נשמע די פסימי. היו כמה הערות באמצע. אז ישכון בו ממקור כל החיים להחיות רוח נדכאים, ואז נהפכת האנחה שלו והמרה השחורה הטבעית לשמחה ועונג, רק מצד אלוקות ששורה על נפשו ממש. בורא אתה הפלת את הבור. מה שהוא בעצם אומר זה כנראה את הדבר הבא. מה זה פסימיות? אז בדרך כלל אנחנו חושבים שפסימיות זה להיות בדיכאון או לצפות לעתיד שחור, כן, מרה שחורה. הוא טוען שפסימיות זו תופעה עמוקה יותר, שזאת יכולה להיות אחת ההשלכות שלה. פסימיות זה ביטול היש, זה פסימיות. פסימיות… זאת הגדרה חדשה שלו שזה באמת ההגדרה אני חושב, אני לא יודע, אני לא מכיר את זה ממקום אחר. אבל פה אפילו הוא לא טורח להגדיר את זה, נראה כאילו שהוא משתמש במונח הזה באופן פשוט, כמו שככה הוא מכיר מחב"ד. יכול להיות, אני באמת לא יודע. בכל אופן, זה נכון שזה הרבה פעמים בא ביחד וזאת אינדיקציה יפה אני חושב. בדרך כלל אידיאליסטים לא ניהיליסטים הם כואבי לב. אידיאליסטים פילוסופיים, אלה שלא מאמינים בקיומו של עולם חיצוני, הם בדרך כלל אנשים שנמצאים בדיכאון. זאת עובדה. שופנהאואר למשל, ז'אן פול סארטר אולי, זה בא ביחד, זה לא במקרה זה בא ביחד. זה בא ביחד בגלל שפסימיות זה לא מצב רוח, פסימיות זאת השקפה פילוסופית. ההשקפה פילוסופית הזאת שאומרת שבעצם הכל חארטה מה שאומרים בלעז, שום דבר פה לא קיים בעצם וכל העסק הוא מישהו פה עובד עלינו בגדול. אפשר להגיע לשתי מסקנות: או להיכנס לדיכאון, שבעצם אני כבר לא יכול להשיג שום מסקנה ושום דבר לא הכרחי ומין כזאת ספקנות לפעמים יכולה להיות משחררת אולי, אבל למעשה בדרך כלל זו לא התוצאה שלה. החיים המודרניים מלאים בספקנות, ובגלל זה מאוד שכיחה בהם הדיפרסיה והדיכאון. כי לאנשים אין ודאויות בחיים, זה ידוע, תופעה פסיכולוגית ידועה. הטענה פה היא שזאת פשוט תופעה פילוסופית, לא רק תופעה פסיכולוגית. אופיום להמונים, בדיוק. זאת אומרת, הם תופסים את הכל במישור הפסיכולוגי, וזה עוד פעם אנחנו בשיטתנו תמיד מנסים לראות את השורשים הפילוסופיים של התופעות הפסיכולוגיות האלה. והנקודה היא שבעצם באמת פסימיות ביסודה זה סך הכל ביטול היש. זה אידיאליזם פילוסופי. ההבלת העולם, כן, להבליל את היש, את המציאות. עכשיו מזה אתה יכול להגיע כמובן לפסימיות ולשקוע במרה שחורה כמו שרבים אולי באמת מגיעים, אבל מצד שני אם אתה תופס, אם אתה לא אתיאיסט ואתה תופס שיש בעצם דבר שהוא מעבר ליש החומרי הנראה בעיניים, כן, אלא יש גם יש נשמת, כן, דברים רוחניים שאי אפשר להגיע אליהם בעיניים, מה שיש בעיניים זה הכל חארטה, אין שום דבר לא קיים, בסדר. אבל עכשיו יש עוד צורה להגיע לאמיתות, לא רק דרך החושים דרך העיניים, אפשר גם להאזין. אם אתה מאמין שגם זה קיים אז ההיפך אתה יכול להגיע לאופטימיות מזהירה. זאת אומרת, אתה יכול להגיע לזה שבעצם כל הנחס וכל הדברים המגעילים שאתה רואה מול העיניים בעצם מאחוריהם עומדים כוחות חיוביים, מאחוריהם עומד הקדוש ברוך הוא, יש להם מטרה חיובית. אנחנו מכירים כמובן השקפות כאלה והתייחסויות כאלה אבל בצורה כזאת כדבר כללי. כשאתה מכיר בזה שיש דבר רוחני מאחורי הדבר הנראה, מאחורי הדבר המוחשי, זה יכול להוביל אותך לאופטימיות גדולה דווקא בגלל שהדבר המוחשי הזה הוא הבל. ביטול היש בחסידות מוביל לשמחה, לא לעצב. זה מוביל לשמחה כי ביטול היש מגלה את מה שיש מאחורי היש. היש נתפס כדבר שמסתיר את המציאות האמיתית. מה שקוראים יש בדרך כלל זה בעצם אין, זה לא יש. ומה שקוראים יש בדרך כלל זה נקרא ביטול היש הכוונה להבין שהוא לא יש אלא אין, בדיוק, ביטול האין. זאת אומרת ובעצם לגלות את היש האמיתי שנמצא מאחוריו, היש הרוחני, היש שאליו מאזינים ולא היש שרואים, בסדר? עכשיו תראה, השאלה מה היא נקודת ההשקפה שלך. אם נקודת ההשקפה שלך שכל העולם זה דנ"א, מולקולות וחומר, ברגע שאתה מבין שגם זה חארטה לא נשאר כלום, אתה רק יכול להתאבד. אבל אם אתה מבין שמאחורי זה עומדים דברים להפך, כל המסך השחור והדוחה הזה הוא בעצם לא באמת קיים, זה איזשהו מסך לכוחות רוחניים, יש לו תפקידים נעליים, העסק כן מתקדם מאחור למרות שאנחנו רואים את הדברים שאולי לא מוצאים חן בעינינו בחושים. אבל אם אנחנו יודעים להאזין טוב, מאחורי זה יש תהליך אופטימי, כן, מה שהיינו קוראים במישור הרוחני אני אופטימי, אני מבטל את היש הגשמי, לגביו אני פסימי, לגבי היש הרוחני אני אופטימי, אני דווקא… נכון, אבל אם הוא יהביל את היש ויבין שזה רק אשליה שהוא שולט, ובעצם הרוח היא השולטת, אז הוא יגיע לשמחה, דווקא מתוך הביטול של היש. אז זה כנראה מה שמתכוון. מוסר פסימי טהור ומזוקק הוא אומר פה, בביטול הגמור של היש. אבל איזה יש? הנראה. היש הנראה. איזה יש? היש שתופסים בחושים, לא היש הנשמע. הפוכא מהיש הנשמע. צריך לבטל את היש הנראה וממילא יצא היש הנשמע לאור, כן? כך מתפעלים. זה המשך של הפסקה הקודמת. באותה פסקה. צריכים להבין. וזהו כך מתפעלים. איך מתפעלים מבחוץ? מהבילים את כל המסכים האלה שלא נותנים לי לגשת אל הדברים הרוחניים שנמצאים מחוצה לי, אלה שגורמים לי לחשוב שבעצם הרוח לא קיימת אלא רק החומר ולכן אפשר לתפוס רק עם החושים. מהבילים את מה שהחושים תופסים ומבינים שרק אז אפשר להתחיל להתפעל ממה שקורה בחוץ. להתפעל תרתי משמע. מרה שחורה אמרנו? מה? ומה זאת אומרת להתחיל קודם כל מ… גם מרה שחורה לדעתי זה לא מצב, זה לא מצב תיקון אידיאלי עד כמה שאני מבין לפחות. זאת נטייה למצב… זאת הנטייה שעומדת בשורש של דברים שהרבה פעמים מגיעים לדיכאון. אבל אצלו זה באמת מוביל לשמחה. בן אדם צריך להיות פה באיזושהי מרה שחורה טבעית תמיד כשהוא רואה את היש. אז כל עוד לא הגעת למסקנה שיש מאחורי זה משהו רוחני שאתה מתפעל ממנו, אז אתה באמת במרה שחורה כבמובן הרגיל. אתה באיזה מין עולם מכוער, כן? אבל כשאתה פתאום מבין שבעצם זה לא העולם הנכון, אז אתה הופך להיות אופטימי דווקא בזכות המרה השחורה שלך. אתה אחרי שאתה מבטל את היש אתה הופך לאופטימי. זאת הצורה להתפעל מהעולם שבחוץ. זה הנקודה של ייסורים של אהבה. מה זה ייסורים של אהבה? התפיסה העמוקה יותר מדברת פה על ייסורים של אהבה, נכון? כן. עדי ייסורים של אהבה מהפכת את המרירות הפסימית לחדווה העליונה. מה זאת אומרת ייסורים של אהבה? מי שאוהב את השם אז בעצם מה שכרוך בזה זה ביטול היש. הוא מתייחס אל השורש הרוחני של העולם ולא אל העולם כמו שהוא נראה. דבוק אל החלק הרוחני. אז גם הייסורים מבחינתו זה שכשכואב לי הגוף אז מה זה אומר? אדרבה, זה עוזר לי להאביל את הגוף עוד יותר. מה אכפת לי, לא מעניין אותי. הצורה להתעודד מייסורים, הרבה פעמים מתוך ייסורים מגיעים גם להתעלות רוחנית. במקום לשקוע לגמרי באיזה מין דיכאון מנוון, הרבה פעמים מתוך ייסורים מגיעים להתעלות רוחנית. וההתעלות הרוחנית הזאת היא תענוג גדול. היא תענוג גדול כי מה זאת נקראת התעלות רוחנית שבאה מתוך ייסורים? התעלות רוחנית שבאה מתוך ייסורים פירושו להבין שייסורים זה החלק של הגוף, אז הגוף כואב. אז את מי זה מעניין בכלל? זאת אומרת אני איכשהו מצליח להתנתק מההרגשה שהכאב זה חזות הכל ואני לא יכול לתפקד ולא יכול לחשוב על שום דבר כי כואב לי עכשיו. לא כואב לי, כואב לגוף שלי. אני בכלל מבין מי זה עומד מאחורי זה. מה הערך שלי? מה? מה הערך שלי? בבעיה הזאת האישית, הנפשית כן? לא שאני אמות. מה זה התחבר לאינסוף? לא, אבל אתה צריך להגיע להכרה ולהבנה הזאת כשאתה חי בתוך גוף. זה כל המטרה שהכניסו אותי לתוך גוף. אז אם אני מצליח להגיע להכרה הזאת כשאני שוכן בתוך גוף זה הרבה יותר משמח מאשר להיות מלאך ולהבין את זה באופן טבעי. אז אתה חוזר אל ההכרה הזאת, אל הכרת הפיסקה. אתה מתוך המרה השחורה אתה מגיע פתאום להבנה שבעצם אתה מלאך ולא אדם. כי אם אתה סתם מלאך זה כמו הקוצקער, כן? על המדרגה הרוחנית הכי נמוכה, הר סיני שניתנה בו התורה כי הוא היה הכי נמוך. למה הוא לא ניתן בבקעה? שזה עוד יותר נמוך. אז הוא אומר כי בקעה היא לא ענווה, היא באמת נמוכה. היא באמת לא הר. אז צריך להיות הר שהוא עניו. אומר זאת אומרת פה אותו דבר. אם אתה סתם מלאך אז מה החוכמה בזה שאתה מבין שאתה מלאך? החוכמה להבין שאתה מלאך כשנראה לך איכשהו שהיש, הדבר האמיתי הוא זה, זאת אומרת שאני זה הגוף. מתוך זה להבין שאני מלאך או שאני ישות רוחנית זה דבר אחר לגמרי. זאת אומרת מתוך זה לחזור לחיים. מה? מתוך זה כן לחזור לחיים? כן, בטח. בוודאי. לחיות בתוך החיים אבל להבין שהרובד הפילוסופי, הרובד המשמעותי זה הרובד הרוחני שפועל בתוך החיים האלה. שפועל בתוך החיים האלה, לא לעלות לאיזה פילוסוף שלא מעניין אותו כלום. כן, נכון. זה מה שאמרתי. שאפשר להגיע גם לזה. זאת אומרת גם בתוך השמחה יכולה להיות שמחה בשתי צורות. זאת אומרת אוקיי, אז אני מתנתק ויכול ללכת להודו לאיזה שנתיים לעשות שם מה שבא לי. או שלא. להבין שכל השטויות האלה מסתירים מאחוריהם כוחות אופטימיים, זאת אומרת כוחות חיוביים. הייתה איזה תיאוריה אופטימיסטית לפני כמה זמן, שמעתם על זה? בשלב ב' במכון לב. ובסופו של דבר התברר שזה כנראה לא נכון. למה? מה זה היה? הפיסטים תקשרו עם כל מיני ילדים אוטיסטים וזה היה פשוט, לא יודע, אמרו שזה לא נכון בסוף, אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל בכל אופן, טוב, אמרו תקשורת מכוונת, מישהו אמר לי, יכול להיות שאני טועה, אני לא יודע. לא הגיוני, אבל מישהו אמר לי. טוב, לא משנה, בכל אופן, אז שם הייתה איזה תיאוריה, ששימוש בה נכון, אנחנו לא צריכים את העובדות להוכיח, אבל התיאוריה עצמה היא נכונה אני חושב, שברגע שאתה מרעיב את הגוף, שהגוף לא מתפקד, אדם הראשון היה רואה מסוף העולם ועד סופו. כי הוא לא היה לו גוף במובן שלנו יש, בקבלה בכלל כתוב שלא היה לו גוף בשלב הראשון, לא היה לו בכלל גוף, הוא היה ישר נפש, לא היה לו גוף, נשמה שהיא נפש. אז הוא ראה מסוף העולם ועד סופו, כי הגוף הוא מפריע. עכשיו לנו יש גוף, אז צריך לדאוג שהוא לא יפריע, זה הכל. אם הגוף הוא לקוי, הוא חולה, אז בהחלט ייתכן שזה פותח לפניך אפשרויות שבפני אדם עם גוף בריא אין לו. לא, אני לא אומר שעכשיו נחתוך לעצמנו את הרגליים. המטרה היא, לא, ברור, אבל גם המטרה לא תמיד להגיע להשגות גבוהות, יכול להיות שיש דרכים. האר"י ז"ל לא רצה שיגלו לו מהשמיים את כל הקבלה, הוא רצה ללמוד לבד. למה? כי אם המטרה שלו להגיע רק להבנות, אז הוא יכול היה לעשות את זה בקלות. זה מה שאני אומר, המטרה היא לא להיות אוטיסטים ולתפוס את הקדוש ברוך הוא, כמו שהמטרה היא לא להיות מלאכים. גם מלאך לכאורה, הייתי צריך להיות מלאך וגמרנו, וזאת לא המטרה. המטרה היא בתוך הגוף לתפוס את זה, רק אני מביא את זה כאינדיקציה לזה שבאמת הגוף במובן הזה הוא דבר מפריע. השכל עם גוף עבד אחרת. נכון, נכון לזה שהגוף זה לא באמת הישות האמיתית, וכמו שאנחנו מרגישים כאן, מצד שני, על ידי חיים נכונים, בריאים ורוחניים, אתה בא למימוש המוחלט, אז הקדוש ברוך הוא מתגלה דווקא בצורה… הרמב"ם… כל ההלכות, כל ההלכות נועדו כדי שהאנשים יפרצו מהגוף אל תוך התורה. הרמב"ם מדבר על קצת דברים ככה, אנחנו רואים את זה כבר לאורך כל הכיוון. הרב קוק, הרב קוק, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, טוב, זה כבר שיטה אחרת, אני לא יודע, הרב קוק? יש שם איזה סתירה בפרק… לא, לא בטוח שזה סתירה, זאת פשוט עבודה של שלמות, שלמות כוללת. טוב, אולי מהאחרונים לומדים משהו? טוב. אופטימיות ופסימיות, גם פילוסוף הפסימיות החדש ירד לסוף דעת הערך של השמע, דיבר על שופנהאור. שופנהאור הוא דוגמה קלאסית לאחד שמצד אחד באמת האביד את היש, זאת אומרת הוא הסיק את המסקנות מקאנט, מה שכל אחד היה צריך להסיק, ובעצם הפך להרבה מובנים לאידיאליסט, זאת אומרת שהעולם שבחוץ לא קיים. הוא טוען שהוא פרשן של קאנט, אבל הוא בעצם מתקדם צעד אחד הלאה, והיו לו המון סתירות. אחת הסתירות היא נקראת הפילוסופיה של שופנהאור זו כבר פרשייה של עצמה, אבל מרכיבים חשובים בפילוסופיה הזאת הם מרכיבים אידיאליסטים. אופטימי? לא יודע, יש שם התבטאויות לכאן ולכאן ולא יודע, מסוג היקים שאי אפשר לקרוא אותם, לא יודע, בכל פסקה… היה גם נוצרי, חצי כזה, פילוסוף נוצרי, מי זה? קירקגור? לא, לא. שופנהאור? לא. בכל אופן, אז מצד אבל מצד שני הוא גם היה, לא מצד שני, באותו צד, הוא גם היה פסימי. פסימי בתפיסת החיים, הוא היה מיואש כזה, מסכן. היה נאצי? הוא היה נאצי? אני לא חושב שהוא היה הפילוסוף של הנאצים, כמו ששפינוזה היה יהודי, הוא אפילו לא, שפינוזה היה מאוד יהודי, לטוב ולרע. כאן אתה באמת רואה דוגמה מאוד בולטת לקשר בין פסימיות לביטול היש. שופנהאור היה מבטל יש גדול מצד אחד, ומצד שני הוא גם היה פסימי. והוא דיבר שם על השמע, אני לא אכנס גם לעניין הזה, אני לא מבין גדול בשופנהאור, אבל קצת, מדבר על איזה שהיא דרך איך לקלוט בכל זאת דברים, למרות שזה לקלוט דברים מהעולם שלא קיים. זו אחת מהסתירות שלא יודע, יש שם הרבה בלאגן בקיצור. מה שפעל אולי על יסוד שיטתו כשהוא שומע את האי-ידוע, כשהוא שומע את האי-ידוע. שלא ניתן בציור לראות כשהוא במצב הנפש של ביטול היש הנראה, אז הוא שומע את האי ידוע, כן, ככה סוברים, הוא שומע את האי ידוע כשהוא במצב נפש של ביטול היש הנראה. זה המשך המשפט. אלא שתורתו לקויה במוסרה הפסיבי, שבמהותה היא שינוי צורה של תורת הפסיון, הסבל. פסיון אני מבין שהוא מתכוון לפסיביות, אני לא בטוח, אבל פסיביות כמו חלומות, אני כל הזמן קורא. אם אני צריך להכין משהו בסוף השיעור שאלתי, אם אני צריך לעשות מעצמי כלי ולהישאר פסיבי, כלי קולט, או שכל הזמן אנחנו פה מדברים על שמע אקטיבי, אז תחליט, השמע הזה הוא אקטיבי או פסיבי? לפעמים מדברים שהאדם צריך לעשות מעצמו כלי כדי לקלוט את התורה. זה נכון, אבל כלי זה לא דבר פסיבי בשיטה הזאת. זאת אומרת, יש כלי, זה כלי במובן הזה שאני קולט, לא ממציא. במובן הזה אני כלי, כי התפיסות האחרות אומרות שאם אני אהיה חכם אז אני אעלה על רעיונות יותר חכמים. כאן אם אני אהיה מכיר, לא חכם, אם אני אהיה מכיר טוב, אז אני אתפוס דברים אחרים. במובן הזה אני כלי, אני קולט מבחוץ, אני מתפעל, זה מה שהוא אמר פה. אבל הקליטה הזאת היא קליטה אקטיבית, לא קליטה פסיבית. אני צריך להתכוון לקראת הדבר שאותו אני קולט. זה לא שפתאום אני נפתח ואשר טבולה ראסה ומה שנשפך עליי אני מקבל. הקליטה היא נובעת מאיזושהי התכוונות אקטיבית שלי כדי לקלוט. הכנה. כן, אבל זה כחלק מה… זה לא רק סתם להיות במידות טובות יותר. אני מתכוון זה לא במובן הערטילאי להיות יותר ויותר מבוטל יש, יותר ויותר איננו, אלא יש גם בפעולת הקליטה עצמה, צריך להתכוון לקראת הדבר הנקלט. דיברנו על זה בדיוק אתמול. אמרנו שבעצם כדי לתפוס את הסיבתיות אתה צריך להיות בעל יכולת סיבתית. זאת אומרת אתה צריך להיות אצלך בראש משהו שאחראי לקליטה של סיבתיות ואתה צריך להפנות אותו לכיוון האירוע שאותו אתה קולט בשביל לתפוס באמת את הדבר הזה. ואותו דבר אתה יכול להגיד על סיבתיות, אתה יכול להגיד את זה גם על תורה. אותו דבר, אותו דבר, הסיבתיות זה רק משל, הסיבתיות זה רק משל. כן, אבל מה קורה בתוכך? הכוח הנבואי, זה כוח אקטיבי. תמיד מדברים על הנביא כמשהו פסיבי. הוא בתוך הנבואה הזאת כל הזמן מסביר לי שהשמע העברי אקטיבי, השמע זה הכוח הנבואי, ההיגיון העברי השמיעתי, כל המבוא להיגיון העברי השמיעתי. מה אני אמור לעשות? אתה אמור להתכוון לקראת הדבר שאותו אתה קולט. אתה לא צריך לשבת ככה ולחכות שהוא… אתה לא קנקן ששופכים לתוכו משהו. הקנקן הזה… כן, אתה צריך להפנות את העיניים לשם. זה נכון שבסופו של דבר האינפורמציה באה מבחוץ, זה נכון, אבל היא לא באה מבחוץ כשאני יושב ככה. היא באה מבחוץ כשאני יושב דרוך. זאת אומרת אני לא… רוצה לומר שצריך להפעיל את השכל במובן של לחשוב? לא. להפעיל את השכל במובן של להכיר, לא במובן של לחשוב. בני הנביא, ההכרה עצמה היא לא הכרה פסיבית, היא הכרה אקטיבית. אתה צריך לחדור את הדבר שאותו אתה מכיר. בגלל זה הוא משתמש במושג… לא, כן יודע מה זה, למה הוא… אני לא מדבר על מיסטיקה, זה מה שאני אומר. אני לא יודע, אני לא מרגיש את זה. למה לחשוב? למה מרגישים את זה? אני לא… אני לא מדבר על מיסטיקה, אני מדבר על הדבר ההפוך. אני מנסה לעשות דה-מיסטיפיקציה של דברים. אבל הוא לא התנבא אף פעם, הוא לא יודע להסביר לי איך להתנבא. לא, נביא זה משהו אחר. אבל הטענה היא שבתוך התורה יש נבואה, בחינת נבואה בדרגה הכי מינימלית שיש. אז הוא לא התנבא אף פעם, אז הוא לא יודע להסביר לי איך להתנבא. אותו דבר, הוא שואל אותי איך לעשות את התורה הזאת ממש. אבל השורש שהנזיר אומר לנו שכוח נבואי יש בכל אחד מאיתנו. ולכן אנחנו גם משתמשים בו, לא רק שיש בכל אחד מאיתנו, כשאנחנו לומדים אנחנו משתמשים בו. לא רק תורה, בתורה זה הרבה יותר דומיננטי לדעתי. כל דבר שאנחנו לומדים לדעתי אנחנו לומדים ככה. אתה צריך… אתה לא… כשאתה מכיר באותו שכל שבו אתה תופס אתה מכיר ולא חושב. החשיבה אצל כולם נתפסת כמשהו אקטיבי, נכון? אנחנו בסך הכל הדבר הזה טוענים שהוא לא חשיבה אלא הכרה. למה? כי כשאני חושב על המושג סיבתיות או על המושג אלוקים, אז אני עושה פה פעולה אקטיבית. אני עושה משהו בהכרה הזאת, אני לא יושב ומחכה שישפכו לי. אני לא יודע לתאר את זה יותר טוב מזה, אבל נדמה לי שזו הרגשה די ברורה. אתה צריך להתערב. אתה מבין? אתה מתערב כשאתה עושה את זה. אתה לא יושב ומחכה שמישהו אחר יעשה לך את זה. גם בשלב עצמו, לא שאתה מתאמץ לעבוד על מידותיך מראש ואז אתה יושב ככה, עכשיו אחרי שמידותיי נשלמו הקדוש ברוך הוא יכול להכניס בו… זה גם עבודה, ההכרה עצמה היא גם פעולה שהיא אקטיבית. אני חושב על סברה, בוא נדבר על סברה, שזו חוויה יומיומית שלנו. נכון? כשאתה קולט סברה אתה לא עושה כלום, אתה קולט. אבל אתה חושב על סברה, וזה הנקודה. אתה חושב על סברה ופתאום אתה תופס אותה. מה זה לפני? אתה מתכוון כל הזמן עד שאתה תופס אותה. אבל רגע הקליטה אתה לא שותף. אבל מה זה משנה? זה הכנה. אבל זה בסוף קורה, אם אתה באמת מגיע אל הסברה, ואתם נפגשים איפשהו באמצע. אתה מבין? אתה בסוף מגיע אליך, נכון? וזה מגיע מבחוץ, זה הוא הדגיש בהתחלה. אבל זה דורש פה פעולה אקטיבית מצדך, אתה לא יושב שם, אם תשב שם לא תגיע לשום סברה אמיתית בתורה. שום דבר לא יגיע, כי אין פה דברים מושלמים, זה לא משנה. זה בסוף על הסוגיא לא יגיע סברה, כן? זה כמו המרצה שלנו לאלקטרוניקה, אמר לנו את הסיפור על הבדיחה על היהודי ש… לא זוכר על איזה עדה של קמצנים הוא דיבר, סקוטיים או פרסיים או כל מה שמדברים עליהם, אין לי מושג. אחד מהם, על כל פנים אחד שמסווג בדרך כלל ככזה, ישב והתפלל להקדוש ברוך הוא אף פעם לא שולח לו זכייה בפיס. הקדוש ברוך הוא אמר לו, בסדר, בסוף פעם אחת תביא זכייה בפיס. קול משמים אומר לו, תשמע, הקדוש ברוך הוא אומר לו בסדר, פעם אחת תקנה כרטיס פיס. ישב וכל הזמן התפלל למה הקדוש ברוך הוא לא נותן לו זכייה בפיס. אמר מה זה אומר? אנחנו מתכוננים למבחן, המבחן קל אבל אנחנו צריכים להתכונן. אם לא תתכונן זה לא יעזור. אז אותו דבר, זאת אומרת, אתה בשביל לתפוס סברה, אתה צריך להתאמץ כדי… כדי לנסות לעשות את זה. נכון שלבד לא תעשה את זה, זאת אומרת, לא תגיע לחוק הגרביטציה אם חוק הגרביטציה לא באמת קיים בעולם כי אתה תופס אותו, לא חושב עליו. וזה הנקודה. אבל אתה לא תגיע אליו אם לא תתאמץ להגיע אליו. אתה גם לא תגיע אליו בלי לראות את התופעות. מה? לא תהיה לך סיבה לנסות לחשוב על הסוגיא, ברור. בסדר, אבל זה אומר שזה לא פשוט השחקן השני של הסצנה הזאת, הקואורדינטה… לא, פה ראית תופעות יפה מאוד, אבל אתה עכשיו חושב על משמעותן. בסדר, אבל זה ניתוח… לא, לא, זה בדיוק הנקודה, לא. זה לא ניתוח כי אחרת השכל הוא פעולת חשיבה, וזה בדיוק הנקודה שממנה באנו לאפוקי קודם. אתה מסתכל על הגרביטציה דרך התופעות, אבל כשאתה מסתכל על תופעה של גרביטציה לא רק העיניים רואות את זה, אלא גם החוש השישי שלך גם עובד עכשיו. ודרך התופעה הזאת של הגרביטציה הוא רואה את חוק הגרביטציה או כוח הגרביטציה. זה בדיוק הנקודה, אתה צריך להתכוון לראות את זה. אלפי אנשים לפני ניוטון נפלו להם תפוחים על הראש, אף אחד מהם לא שאל את השאלה הזאת למה, כי הם באמת לא היו במצב מכוון לקליטה של העניין הזה. אחרי שניוטון הדליק את הזרקור כולנו פתאום רואים את זה כדבר פשוט. עד ניוטון אף אחד לא חשב על זה. למה לא חשב על זה? לא חשב על זה כי… כי הוא לא התכוון לקראת זה, זאת אומרת הוא לא חשב על הסוגיא. אתה מבין? צריך לחשוב על הסוגיא כדי שהסברה תגיע אליך בסוף. אוקיי, אבל המאמץ שנדרש זה חייב להיות מאמץ קוגניטיבי, וזה לא מה… זה למשל אומרים תשבור את המאמץ. אבל זה לא קוגניטיבי, זה יותר מזה. אתה אומר שהביטול עושה את התורה. אתה הולך פה לקצה, שמישהו יש לו יכולת שכל גבוהה, כלומר שהוא ברמה גבוהה בתורה, חייב להיות שכל בצורה קריטית. מישהו עם אינסטלציה… עם השגות פילוסופיות או משהו כזה, עם השגות של מתמטיקה הוא לא יגיע להשגות של איינשטיין עם האינסטלציה. זה מה שקשור לזה לדעתי. לא, הוא לא מדבר על איינשטיין, הוא מדבר על ה… לא איינשטיין, איינשטיין בתורה. הרמב"ם. הוא כן הגיע אבל הוא כן… גם איינשטיין בזמנו, הוא כן יכל לקלוט… הוא כן שמע דברים. בסדר, הוא שמע דברים לפי מבנה הנפש שלו, לפי הכישורים שלו, כל אחד יש לו חלק בתורה, הוא שמע דברים שאחרים לא שמעו. אבל בסדר, אוקיי. אז תמיד… תמיד הביטול הוא בשביל אדם כדי לקלוט דברים בתוך עצמו ולקלוט כמה שיותר בגלל שכל זמן שאתה יותר יש אז אין מקום להיכנס. זאת אומרת אין מקום, כלומר… זה בדיוק… מזה הוא בא לאפוקי פה. וזה בדיוק הקטע, הקטע הזה בא לאפוקי מהתפיסה הזאת, דווקא בגלל שהיא קרובה למה שהוא אומר. אבל זה כל מה שאומרים בחסידות תמיד, לא? זאת אומרת… מה שהוא טוען זה שזה לא כל מה שאומרים בחסידות, רק חלק ממה שאומרים בחסידות. שצריך לבטל את עצמך לגמרי ואז אתה יכול לקלוט הכל כדי שיהיה מקום לדברים להיכנס. לבטל את היש, זה המטאפורה. לבטל את היש כדי שיהיה מקום לתורה להיכנס, כי התורה לא שוכנת במקום שיש אני ישני. אז זה נכון, זה תנאי הכרחי אבל זה לא מספיק. צריך לבטל את היש ואז תוכל להתכוון כדי לתפוס. אבל סתם תבטל את היש ותחכה שזה יגיע, זה לא יגיע. זה בדיוק הטענה שלו. ומזה הוא בא לאפוקי. זה רק חצי המלאכה. זאת אומרת, אם אני נמצא אז אני לא מבוטל. זאת אומרת אני נמצא, בטח שאני נמצא. אני נמצא, אבל השאלה מי זה האני. האם האני זה החלק האלוקי שבי, הנשמה, או האני זה המולקולות שלי. זה נקרא… זה מה שהוא אומר, לבטל את היש המדומה, לא לבטל את היש בכלל. והוא מדגיש את זה פה, כן? פה בפסקה הזאת. אומר זה ביטול גמור של היש המדומה. זה הכוונה לבטל את העצמי, זה לא רק שהגוף שלי הוא שום דבר… לא, לבטל את היש של האני שלי, לבטל את העצמי, כלומר לראות את הביטול של להפסיק לראות את עצמך כעומד בפני עצמך. כן, בסדר. אבל זה עדיין אתה. אני חושב משמע אני קיים, כנגד הקוגיטו אי אפשר להתמודד. אתה מבין? אתה יכול לבטל את עצמך כמה שאתה רוצה, מי זה אותו אחד שמבטל את עצמו? זה אתה, נכון? בסדר, אז תמיד אתה נשאר מאחורה. כל השאלה אם זה אתה מבוטל או אתה לא מבוטל זו שאלה אחרת. אתה יכול לתפוס את עצמך כחלק מהקדוש ברוך הוא או לתפוס את עצמך כמשהו עצמאי שכנגד יוצרו. אבל תמיד בסוף אתה זה אתה, זה לא יעזור שום דבר, מזה אי אפשר לברוח. ההכרה הראשונה שממנה אי אפשר לברוח, לפני הכרת האלוקות אני חושב, זה ההכרה הסובייקטיבית שאני פה. ומה ההכרה השנייה של שופנהאואר? מה? איפה ההכרה השנייה של השם האובייקטיבי? אה, זה כן, הוא יש לו כל מיני אמירות כאלה, אני לא עוד פעם לא עסקתי באופן שיטתי בשופנהאואר בסופו של דבר, אבל אני קצת מכיר, יש שם כל מיני דברים שמידי פעם שומעים את ההד הידוע. לא יודע, יש שם גם כן מצד אחד דבר אחד ברור, הייתה שם פסימיות וביטול היש, זאת אומרת היה שם וזה היה קשור, זאת אומרת הפסימיות בגלל שמסביבו הכול היה נראה לו סתם, שום דבר לא באמת ככה, זה מוביל לייאוש. אבל זה מוביל לייאוש רק אם אתה לא מבין שמאחורי זה יש משהו שבא להתעורר כשאתה מבטל את היש הנראה. טוב, מתוך תורת התנועה והלוגוס הנשמע בא הפסימיות של הפילוסוף הבוכה העתיק הפגוע בתסיסת שחרון היין כשמגיע בתנועה אל אחדות המוות והחיים. בני אלמוות הם בני מוות, בני מוות הם בני אלמוות, כחרוזים של הרקליטוס. הם חיים את המוות שלהם ובחיים שלהם הם מתים. אמור באחד ממשליו שהייתה להם השפעה על האלכסנדרונים שהיו אומרים שחכמתו של הרקליטוס מוצאה מהחכמה העברית. זה כחרוזים מפורסמים של הרקליטוס, הוא ידוע בזה שיש הוא אין והמוות הוא חיים וכל מיני כזה אחדות הניגודים במובן היותר נעלה. פסימיות אולי, אני לא יודע אם יש דבר כזה. ולכן התנועה היא מוצא הלוגוס הפועל של הרקליטוס שמשלבת דומה למשלי קוהלת בעניינם ותבניתם. הערה שקשורה לפרקים הקודמים. אבל כאן מתחיל דיון מעניין של עצמו על הנושא של תנועה. הקשר בין תנועה לרוחניות. קודם כל במובן המושגי. רוח, מה זה רוח? רוח נושבת אני מתכוון. כחלומי יעוף. רוח נושבת ורוחניות, למה מצמידים אותם? מה זה רוח? רוח זה רק תנועה, זה לא עצם. נכון? רוח זה התנועה של האוויר, העצם עצמו זה האוויר. הרוח זה רק התנועה של האוויר, זאת אומרת הרוח היא תופעה, היא לא עצם. אבל איכשהו התופעה פה קיבלה שם עצם, אתם מבינים? זאת אומרת לתפוס את התופעה כשם עצם, זה רוח. מה מתקדם בגלים? היום קוראים לזה אנרגיה, יש לזה כל מיני שמות יפים, אבל זה שמות, זה שום דבר לא מתקדם חוץ מההתקדמות עצמה. ברוח זה לא ככה, אולי באור, ברוח זה לא ככה. ברוח יש משהו שזז. לא, לזה לא קוראים רוח. לזה קוראים אוויר. לרוח קוראים רק לתופעה שבה אוויר זז. הרוח זאת התנועה של האוויר, לא האוויר עצמו. אז רוח, אפשר להגיד שגשם זה לא המים, אלא תנועה של מים, אין לזה סוף. זה לא דוגמה טובה. יש משהו בזה, זה נכון, אבל הדוגמה הכי קלאסית זה רוח. כי גשם אם תביא למעלה נקרא גשם, נכון, זה סוג של מים גשם, אבל זה גם קשור למים עצמם. רוח זה בעליל לא קשור לאוויר, זאת אומרת רוח זה רק התופעה, לכן זה בדיוק הביטוי. תנועה ורוחניות זה שני דברים שקשורים בהרבה מאוד הקשרים. להימצא בתנועה זה בעצם להימצא בין מצבים סטטיים. להימצא בתנועה זה, אתם מכירים את הפרדוקס של זנון של החץ המעופף? איתכם אני לא זוכר אם דיברתי על זה. זנון אומר ששנה שעברה דיברנו על זה, לא יודע אם אתם הייתם, דיברנו על זה די הרבה בשיעורי התורה שם בהתחלה פתחתי בזה. והפרדוקס של החץ המעופף זה בעצם זנון אומר ככה, זנון היה יווני, לכן לא יכול לסבול דבר כזה, זה דוגמה קלאסית. חץ עף, בכל רגע ורגע שאתה מסתכל עליו אז הוא נמצא במקום אחר, נכון? הוא נמצא, תצלם תמונה, אתה תראה אותו נמצא. אם תצלם תמונה הוא לא זז. נכון, כי תצלם תמונה הוא לא זז, על מה אתה מדבר? לא לא לא, מדובר בתמונה בנקודת זמן, לא תמונה שתיקח אותה הרבה זמן והיא תמרח עם הזמן, תמונה בנקודת זמן. מה זה נקודת זמן? נקודה מתמטית של זמן. אתה פותח את העדשה לנקודה מתמטית של זמן ומצלם תמונה, בסדר, משהו תיאורטי. אז תסתכל על הדבר הזה, אתה תראה שהחץ כל פעם עומד במקום אחר. מתי הוא זז? כשהזנון זז בעצמו. שאלה משעשעת. ומה שזנון לא הבין, באיזה רגע שכל רגע הוא עובר, הוא נמצא במקום אחר, אז מתי הוא עובר בין המקומות? הקפיצות של שניהם, מושג התנועה, מושג התנועה הוא בדיוק השילוב בין הזמן למקום. זנון רצה להוכיח שאין תנועה. וזנון ידע שזה אבסורד, הוא רצה להוכיח שאין תנועה, זו השערורייה הלוגית, המשפט של אריסטו, זה מה שאומרים תמיד על זנון. אז אתה כנראה תפסיק לדבר, זה אני חושב ההוכחה היחידה שיותר טובה מהפרדוקסים שלו. בכל אופן, אבל מה בעצם יש פה? אתה באמת מושג התנועה הוא נתפס כמשהו שקיים בין הרגעים הסטטיים. הרגעים הסטטיים זה משהו שקיים, הוא עצם, כן, עצם זה דבר סטטי, מתמיד, עומד, זה מה שמאפיין עצם, נכון? הוא קיים. התנועה זה כאילו אותו רצף חמקמק שבין הרגעים הסטטיים האלה, כן? אבל אין דבר כזה בין הרגעים, הרי הזמן הוא צפוף, זאת אומרת, בכל מקום יש נקודת זמן והחץ עומד במקום אחר. אז כאילו בעצם התנועה זה מושג שלא קיים, אין לו מקום במציאות המוחשית. כל הדברים הסטטיים האלה, רק הם קיימים ואני לא מצליח לראות איפה נמצאת התופעה הזאת. אז התופעה לא נמצאת, המעבר, התנועה זה מעבר בין מצבים. המצבים הסטטיים זה כאילו הדבר הקיים באופן קלאסי, זה התמיד, זה דברים שקל מאוד להתייחס אליהם שהם קיימים, זה ברור, זה נמצא, כן? התנועה כאילו לא קיימת, היא נמצאת בין לבין, אבל אין בין, הנקודות הן צמודות אחת לשנייה, אין בין, אז מה הולך פה? אז התנועה קיימת או לא קיימת? זה כאילו בעצם עוד פעם לתפוס שהתנועה זה שיש לנו תחושה שהיא באמת לא באמת קיימת, אבל למה יש לנו הרגשה כזאת? כי למה אנחנו קוראים קיים? אנחנו קוראים קיים רק לדברים הסטטיים, אז ממילא אין לנו שום מרווח בין הדברים הסטטיים שבו אנחנו נאפיין את התנועה כקיימת. איפה הטעות של זנון? זה מאוד ברור, כי הטעות של זנון היא בגלל שהוא לא תפס שהתנועה מתרחשת באותו רגע שהגוף הוא עומד. זה לא קשור. הרי הגוף לא עומד במקום שהוא נמצא בתמונה, הוא נמצא במקום שהוא נמצא בתמונה. יש הבדל בין להימצא לבין לעמוד. כן כן, נכון, הסתבכנו פה לגמרי לגבי הבעיה של השלמות, של אריסטו, כן, אותו דבר. אבל בכל אופן בוא נגיע לזה עכשיו פה, בכל אופן אז הנקודה היא שכשאתה מצלם את התמונה הזאת, לגוף יש מהירות. אתה לא רואה אותה במצלמה כי בנקודת זמן אתה לא תראה אותו זז. גוף שאתה רואה אותו בנקודת זמן, אתה לא תבחין שהוא זז, אבל הוא זז. באותה נקודת זמן הוא גם זז, יש לו מהירות שמונה עשר קילומטר לשעה. בסדר? חוץ מזה, בכל רגע נתון הוא גם נמצא במקום אחר, הוא לא עומד במקום אחר, הוא נמצא במקום אחר. גוף נע יכול להימצא, הוא לא יכול לעמוד, זה תרתי דסתרי, הוא לא יכול להימצא, גוף נע הוא גם נמצא באיזשהו מקום. בסדר? זה מזכיר את עיקרון אי הוודאות גם. עיקרון אי הוודאות בעצם אומר שאתה לא יכול לתפוס מקום ומהירות של חלקיק בו זמנית. למה? כי גם הפיזיקאים הם יוונים, והפיזיקאים תופסים שמקום של גוף זה לא שהגוף נמצא שם אלא שהגוף עומד שם. אז לא יכול להיות, אם הוא זז, זה בדיוק הפרדוקס של זנון, כן, איך יכול להיות שהוא גם זז וגם עומד ביחד. אז אם אתה יודע את המהירות שלו אתה לא יודע את המקום שלו ולהיפך. אני תמיד מרגיש שאיכשהו צריך לפרגן לזה תרגום מתמטי ולהוציא תורה קוואנטית מעיקרון אי הוודאות. העניין הוא שזה אומר שפשוט אתה לא יכול לדעת, זה רק מבחינה מדעית, לא מבחינה מתמטית אתה לא יכול לדעת מה המהירות שלו. נכון, מבחינה מתמטית אתה לא יכול לדעת מה המהירות שלו. אוקיי, בסדר גמור. אוקיי, אבל העובדה היא שיש את זה, הרי כשמסתכלים במדע, כשמייצגים את המהירות, איך מגדירים מהירות? כהפרש בין שתי נקודות לאורך קטע, נכון? איך מגדירים מהירות? מקום פחות מקום חלקי זמן פחות זמן. ככה מודדים מהירות, לא ככה נוצרת מהירות. ככה מגדירים במדע מהירות, אז זו רק הגדרה שימושית, זו לא הגדרה אמיתית, כי זו נגזרת. אני משתמש בקטע כדי לחשב את זה כי אני לא יודע לחשב את זה בנקודה. בדיוק בגלל שהתפיסה שלי היא סטטית, היא לא דינמית. אבל בסופו של דבר אני מגיע לפונקציה, פונקציית נגזרת שיש לה ערך בנקודה, לפונקציית הנגזרת יש ערך גם בנקודה, לא רק על קטע. לגוף יש מהירות גם בנקודה מתמטית של זמן. יש לו מהירות שם. אתה לא תראה שינוי מקום כתוצאה מהמהירות, וכדי שמהירות תצא אל הפועל ותבוא לידי ביטוי בכך שהגוף ישנה את מקומו כמובן צריך לחלוף קצת זמן. בלי שיש זמן שחולף, בנקודת זמן גם אם לגוף יש מהירות אתה לא תראה אותו זז בנקודת זמן. כן, גוף במהירות כלשהי בנקודת זמן אחת לא חולף על מרחק, נכון? אז בשביל איך אני מבחין שיש לו מהירות? דרך זה שהוא משנה מקום. אבל שינוי המקום זה לא המהירות. מהירות זה ערך שקיים גם בנקודה. אחת הפנומנה של המהירות זה שהגוף משנה מקום. בסדר? אז אם מבחינים במהירות באופן עקיף דרך זה שהגוף משנה מקום, ובשביל זה באמת צריך קטע, אבל המהירות עצמה קיימת בנקודה. וזה בדיוק, למה עכשיו למה זה עובד כך? כי גם המהירות זה דבר קיים, זאת לא פיקציה. ההתייחסות האמיתית למהירות זאת לא פיקציה. התפיסה המדעית, גם המדעית, שמהירות זאת פיקציה, זאת אומרת המקום זה דבר קיים ואפשר להגדיר מושג כזה מהירות שהוא הנגזרת בעצם של המקום, אין לו ישות לעצמו, הוא רק הנגזרת של פונקציית המקום ויש לו המון שימושים, זה מאוד משעשע להתעסק איתו, אבל הוא לא באמת קיים. זאת פיקציה הרי, כי אין דבר כזה מהירות בנקודת זמן. התפיסה של ביטול היש, התפיסה שאומרת שבעצם לא נכון, היש הנראה, העצם, החומר, זה לא היש האמיתי. היש האמיתי זאת התנועה, התנועה מייצגת יש אמיתי. וגם הרוח. המקום לא קיים במובן שהוא בעל קיום נמוך יותר, באותו מובן שהחומר לא קיים. החומר הוא בעצם אין, איפה שאין רוח יש חומר. האיון של הרוח זה החומר, זה לא שהחומר זה יש וכל מקום שאין את היש אז יש רוח, זה בדיוק הפוך. הרוח זה היש וכל מקום שאין רוח זה מה שאנחנו קוראים חומר. אז לכן החומר הוא בעצם אין ולא יש בתפיסה הגבוהה יותר. אז באותו מובן גם המקום הוא בעצם לא קיים אלא רק המהירות. ככל שהנגזרת גבוהה יותר היא יותר רוחנית. ככל שאתה מכיר יותר בקיומה של התנועה אתה פחות מכיר בקיומו של המקום. זה אפילו ניסוח שעוד יותר קרוב לעיקרון אי-הוודאות. עיקרון אי-הוודאות לא אומר רק שאתה לא יכול להכיר את המקום ואת המהירות בו זמנית. הוא גם קובע אי-וודאות ביניהם, הוא גם אומר הלאה, הוא גם אומר ככל שאתה יותר יודע על המקום אתה פחות יודע על המהירות ולהיפך. זאת אומרת זה לא רק קביעה נקודתית אלא ככל שאתה יותר יודע על המקום אתה פחות יודע על המהירות ולהיפך. יש אפילו איזשהו יחס. זה רק בגלל בעיות בנקודה. לא, לא, זה בדיוק הנקודה. עיקרון אי-הוודאות, מה שאני מציע עכשיו זאת פרשנות מסוימת לעיקרון אי-הוודאות, הוא לא יוצא משם. אז לא צריך מה שאני מציע זה הסבר באמת רק לרמה הנקודתית. עכשיו כשאני מסביר מה עומד מאחורי זה, אז בעצם אני אומר שמה שעומד מאחורי זה זה האבלת היש, ביטול היש. ואז פה זה כבר כן עניין כמותי. פה יש עניין כמותי. ככל שאתה יותר מבין שהמקום לא קיים, אתה יותר מבין שהמהירות כן קיימת ולהיפך. פה כבר יש מקום לדרגות, זה כבר לא דבר פוטנציאלי נקודתי, פה כבר יש דרגות. טוב זה באמת עיקרון אי-הוודאות שהוא מעבר לזה עכשיו. יש תנועה של חד-ממד, של דו-ממד, יש תנועה של קו, קו הוא ביטוי של זמן, ויש תנועה של תלת-ממד, שתלת-ממד יכול לנוע בתוך זמן. אבל גם תלת-ממדי, תלת-ממד יכול לנוע בתוך זמן, בעולם ארבע-ממדי הוא יכול לנוע בתוך זמן. עולם ארבע-ממדי זה הזמן? כן. הוא בא לידי ביטוי בעולם הארבע-ממדי. גוף תלת-ממדי יכול לנוע בתוך עולם. השאלה אם העולם עצמו יכול לנוע. גוף תלת-ממדי שנע בתוך עולם, הוא יכול לנוע רק תחת מושג של זמן. בגלל זה אני אומר זמן תנועה. לא רציתי לומר זמן תנועה. לא רק זמן, תנועה. לא רק זמן. טוב. נכון. בסדר. טוב. נכון. טוב נושא התנועה אני חשבתי עוד לגמור אותו היום אבל אני חושב שזה עוד ייקח אולי לפעם הבאה. אני מקווה בפעם הבאה לגמור את המאמר הראשון. אולי בפעם הבאה נתחיל מוקדם יותר, ובסדר אני רוצה לגמור עם זה, שלפחות יהיה איזשהו קטע שגמרנו. נתחיל בשש, בסדר? טוב. אנחנו בגבורות השם פרק נ"ו. המהר"ל בפרק הזה בא לבאר את עניין הנס והמופת. הוא אומר שההבדל היסודי בין הנס לטבע הוא עניין הזמן. הטבע פועל תחת הזמן, ולכן כל שינוי בטבע דורש זמן והדרגה. לעומת זאת הנס בא מהעולם הנבדל, עולם שהוא מעל הזמן, ולכן הנס נעשה ברגע אחד. המופת הוא דבר שבא להראות את שליטת הבורא בעולם. משה רבינו עשה את המופתים במצרים כדי להראות שהטבע אינו עומד בפני עצמו אלא הוא כפוף לרצון האלוקי. כשהמטה נהפך לנחש, זה לא היה פעולה של כישוף אלא גילוי של כוח הבריאה מחדש. המהר"ל מדגיש שהנס הוא לא שיבוש של הסדר אלא גילוי של סדר גבוה יותר. עולם הטבע הוא עולם של גבולות, ועולם הנס הוא עולם של אינסוף שמתגלה בתוך הגבול. לכן בנס יכולים לקרות דברים שהם הפך הטבע, כי המקור שלהם הוא מעל הטבע. והנה המהר"ל כאן בפרק נ"ו עומד על זה, שהרי הנס בא מהשם יתברך, והשם יתברך הוא פשוט בתכלית הפשיטות, ואין בו שום הרכבה של זמן או מקום. לכן הפעולה שלו היא מיידית. וזה מה שאנחנו אומרים, שהמופת הוא עדות על הבורא. כי בטבע אפשר לטעות ולומר שהעולם כמנהגו נוהג, אבל כשיש מופת שהוא למעלה מהזמן, אי אפשר לייחס אותו לשום כוח טבעי. וזהו עומק העניין של מכת דם, שהיאור נהפך לדם ברגע אחד, וזה גילוי שאין עוד מלבדו.