קול הנבואה שיעור 12
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:01] ההבדל בין חשיבה חזותית לשמיעתית אצל הנזיר
- [1:12] הצורה כדרך תפיסה אצל אפלטון ואריסטו
- [4:38] סיווג מדעי ומאפיינים: תפיסה מבחוץ
- [8:01] הנזיר מציב את החומר גבוה יותר מהצורה
- [17:35] הקבלה של חומר וצורה במקורות הקבליים
- [28:41] ההפך של צורה: חומר ו‑מאמר אלוקי
- [30:01] היגיון נומינלי פורמלי ללא תכנים
- [31:30] היגיון שמי התאמה לשכל מתמטי
- [33:29] הסטואה מול הפילוסופיה היוונית
- [38:58] חומר וצורה במושגים מופשטים
- [43:11] הגדרת המושג יהודי קונבנציונליסטי מול אסנציאליסטי
- [57:09] אמת וייצוג: מה נחשב אמיתי?
- [58:14] מעבר בין הטוב המפורסם למושכל
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את טענת הנזיר שהפער בין חשיבה חזותית לחשיבה שמיעתית איננו רק בין ההיגיון התורני לבין אריסטו, אלא גם מול אפלטון, אף שאפלטון לכאורה קרוב יותר לצד השמיעתי בשל עולם האידאות. אפלטון ואריסטו מסווגים יחד באגף היווני־החזותי מפני ששניהם תופסים את הדבר דרך הצורה והמאפיינים והקטגוריות, כלומר דרך תפיסה מדעית מבחוץ, ולא דרך תפיסת הדבר עצמו. לפי ההיגיון השמיעתי החומר במובנים שנקבעו בשיעורים הוא היסוד הפנימי והגבוה יותר מן הצורה, והדירוג הזה מוגדר כמדרג פילוסופי ורוחני שאיננו תלוי בהכרח בדת. מתוך כך מתפתחת תמונה שבה אידאות ורעיונות אינם כלואים בעולם עליון נפרד אלא יכולים להיות קיימים גם בעולם הזה, והטקסט קושר את התמונה הזאת לשפה קבלית של עולמות בריאה, יצירה, עשייה ולרעיון תיקון החומר, ובהמשך גם למושג היופי ההלני כתפיסת צורה ותיאוריה שנולדה ביוון.
אפלטון ואריסטו בתוך החלוקה לחזותי ושמיעתי
הנזיר טוען שאפלטון אף שהוא מכיר בקיום צורות ואידאות עדיין שייך לאגף החזותי היווני משום שהוא תופס את הדברים דרך צורתם ולא דרך חומרם. אפלטון מתאר דברים דרך קטגוריות כמו אריסטו, אלא שאצל אפלטון הקטגוריות עצמן קיימות כשלעצמן, וההבדל הזה אינו משנה את עצם העובדה שההשגה נעשית דרך מאפיינים כלליים. אריסטו מתכחש לקיום הצורות כדברים קיימים ורואה בהן פיקציה של ההכרה האנושית, אך גם אצלו תפיסת הדבר עוברת דרך צורה וסיווג ולא דרך הדבר עצמו. אפלטון ואריסטו מייצגים יחד תפיסה “מדעית” של סיווג מבחוץ שמעמידה דבר מול דבר באמצעות ציר משותף של מושגים כלליים.
צורה, חומר, מאפיינים והידיעה של הדבר עצמו
ההיגיון השמיעתי מוגדר כניסיון לתפוס את הדבר כשלעצמו, או דרך החומר של הדבר, ולא דרך הצורה שנתפסת על ידי החושים כתיאורים ותכונות. צורה מוגדרת כאוסף מאפיינים ותיאורים שאינם שייכים לעצם יחיד אלא מאפיינים קבוצות רבות, ולכן הם תמיד כלליים. תפיסה מדעית פועלת באמצעות סיווגים והשוואות כגון “הרבה” מול “מעט” ו“כזה” מול “לא כזה”, והיא מניחה מערכת מושגים כללית שממקמת כל מקרה בתוך סדר חיצוני. תפיסה שמיעתית מכוונת לידיעה במובן של חיבור ולחיים בתוך הדבר עצמו, והמאפיינים נתפסים בה כנגזרים ולא כאמצעי הראשוני להשגה.
אנתרופולוגיה, תיאור מול הבנה, והתקדמות מדעית
הדוגמה האנתרופולוגית מחדדת שתפיסה מדעית מסווגת שבט לפי מערכת כללית של מושגים כמו סוגי אלילים ומבנים משפחתיים כדי להשוותו לשבטים אחרים. תפיסה שמיעתית מתוארת כחיים בתוך השבט והבנתו מבפנים בלי להפוך אותו לאובייקט של קטגוריות חיצוניות. הטקסט מציע שהתקדמות המדע התאפשרה אולי דווקא מפני שוויתרו על הבנה והסתפקו בתיאור, אך עדיין קיימת אפשרות לתפיסה עמוקה ואמיתית יותר של הפרט כפרט. ההבחנה המרכזית נשארת בין התחלה מן הצורה בתיאור מדעי לבין התחלה מן החומר בתפיסה שמיעתית.
מדרג “גבוה ונמוך” בין חומר וצורה
הטקסט מוסיף נקודה שלפיה אפלטון תופס את הצורה כגבוהה מן החומר, וממקם את החומר כבסיס נמוך שמקבל משמעות רק כאשר נוצקת בו צורה. הנזיר, במובנים שנקבעו כאן למונחים חומר וצורה, טוען שהחומר גבוה יותר, פנימי יותר, עמוק יותר ורוחני יותר, מפני שהחומר הוא “הבעלים” של הצורה. הקביעה מוצגת כמדרג פילוסופי ורוחני שאיננו מתחיל בדת ואיננו תלוי בקבלה של אמונה בקדוש ברוך הוא, אף שנאמר שרוחני נתפס כקרוב יותר לקדוש ברוך הוא למי שמאמין בכך. הטקסט מבהיר שהמונח “מופשט” איננו שקול ל“לא קיים”, ומדגיש אפשרות של קיום מופשט ממשי.
הנזיר, המושגים, והערות על הגדרות חומר וצורה
נאמר שאין בידי הדובר מקור שבו הנזיר מגדיר במפורש חומר וצורה, והדובר מסביר שהוא “מתרגם” את שיטת הנזיר למונחים שהיו רגילים בהם מן השנה שעברה. הטקסט מציין שהגדרות חומר וצורה במובנים הנידונים מקורן באריסטו, ומפנה לערכים “חומר וצורה” באנציקלופדיה העברית ולספר של ברגמן על מבוא לתורת ההיגיון. ההפתעה שמושגי היסוד הללו מגיעים מאריסטו מוצגת כלא מדהימה לאחר מחשבה נוספת, משום שהפילוסופים היהודיים הקלאסיים מתוארים כמי שצורת חשיבתם יוונית גם אם התכנים אינם תמיד יווניים.
המהר״ל, פילוסופיה יהודית, ומחשבת ישראל
הטקסט מתאר את המהר״ל כנקודת מפתח בהתפתחות מה שמכונה “מחשבת ישראל” לעומת פילוסופיה יהודית בסגנון יווני, תוך השוואה למעמדו של רב חיים ביחס לשיטת הלימוד הישיבתית. נאמר שלכאורה מוזר שהמהר״ל קורא בעקביות לצורה גבוהה מן החומר, אך הפתרון הוא שהמהר״ל משתמש בחומר וצורה במשמעות אחרת מן המשמעות הנידונה כאן. אצל המהר״ל החומר הוא העביות והגופניות והצורה היא המהות, ולכן הדירוג אצלו אינו סותר את הדירוג שהנזיר מציע במונחים שנקבעו. הטקסט מדגיש שהמושגים חומר וצורה מופיעים בספרים רבים בשתי משמעויות שונות, וצריך לזהות בכל מקום באיזו משמעות משתמשים.
אידאות בעולם הזה: אברהם ושרה כדוגמה
הטקסט מביא את טענת הנזיר שהאידאות קיימות בעולם הזה ולא רק בעולם גבוה של אידאות, ומציג את אברהם אבינו כ“אידאה” במסגרת הדיון על רבי ידעיה הפניני והוויכוח עם הרשב״א בכתב ההתנצלות שבשו״ת הרשב״א. נאמר שאברהם ושרה אינם סמלים אלא הם עצמם החומר והצורה, וש“ייצוג” איננו משל ונמשל אלא “ההיטל” של מושג בעל שיעור קומה שמגיע מלמעלה עד למטה. הדובר מוסיף שהוא היה מסווג את אברהם כחומר ואת שרה כצורה, אך מציין ששם הסיווג מוצג באופן הפוך בגלל מסגור יווני. הטקסט טוען שרעיונות יהודיים רבים מנוסחים לכל הפחות לדעת הדובר בצורה יוונית.
קבלה: בריאה, יצירה, עשייה, שבירה ותיקון החומר
הטקסט מזהה את בריאה עם “יש מאין” ועם החומר כדבר עצמו, את יצירה עם צורה ועם עולם המלאכים, ואת עשייה עם מצב שבו הצורה תפוסה בחומר ולכן מתקבל “חפץ מושלם” של חומר פלוס צורה. נאמר שלפני השבירה עולם היצירה ועולם העשייה היו באותו גובה ורק השבירה הורידה את עולם העשייה מתחת לעולם היצירה. הטקסט טוען שהשבירה “גרמה לנו להיות יווניים קצת” בכך שהצורות נעשו מופשטות והגוף נראה כקיים יותר מן הרוח, ומביא את תיאור אדם הראשון אצל האר״י כמי שלא היה לו גוף אלא נפש. אף לאחר השבירה, עולם הבריאה מתואר כגבוה יותר מעולם היצירה, מפני שהדבר עצמו קודם לצורה שלו והוא “יותר קיים” במובן האמיתי.
ירידת התורה לחיי החומר והמשמעות של תיקון
הטקסט מציע זווית אחרת לאמירה שהתורה יורדת לחיי החומר ושואפת להעלות את החומר ולא לחיות בנזירות ובריחוק מן העולם. התיקון מוצג כקשור לכך שלחומר יש שורש עליון, ולכן יש משמעות לעבודת תיקון החומר ולא לבריחה לעולם הצורות בלבד. נאמר שמי שמכיר רק “עולם יצירה” ללא “עולם בריאה” יעדיף עלייה אל הצורה ויוותר על תיקון החומר, ואילו הגישה המוצעת מבקשת להעלות את תפיסת החומר ולחזור לתפיסה שמיעתית. התיקון מתואר כהפסקת היות חזותי וחזרה להיות שמיעתי.
אקרופוליס, תיאוריה ותיאטרון העולם
הטקסט עובר ל“אות ה׳” ומציג את האקרופוליס כמקום שבו נולדה התיאוריה וההסתכלות, ומתאר זאת כ“תיאטרון העולם”. תיאוריה מוסברת כקשורה לתיאור, כלומר תפיסה דרך תיאורים, מאפיינים וצורה ולא דרך הדבר עצמו. מופיעה לשון הנזיר: “אומנם ההיגיון העברי השמיעתי, וגם ההיגיון החדש הנומינלי השמי שנשמך להיגיון הפתואה, לא הדברים אינם כמו שנראים או צפויים. הצורה אינה היסוד, שפנימי גנוז הוא.” הטקסט מזהה את היסוד הפנימי עם מה שנקרא כאן חומר או עם “הלוגוס” או “המאמר האלוקי” שבתוך הדברים.
היגיון נומינלי, היגיון שמי, והסטואה
הדובר מציע פירוש של “היגיון נומינלי” כהיגיון פורמלי ומתמטי העומד ללא תלות בתוכן, כגון היסק מסוג “אם איקס הוא וואי ווואי הוא זד אז איקס הוא זד”. נאמר שקיים מתח לכאורה בין הזיהוי הקודם של אנליטיות עם יווניות לבין האמירה שכאן ההיגיון השמי מתאים להיגיון פורמלי, והדובר מבחין בין עצם גילוי החוק המופשט שבתוך הדברים לבין הפיכת ההיסק הפורמלי לדרך היחידה להגיע לאמת. הטקסט מייחס את ייסוד הלוגיקה הפורמלית לאנשי הסטואה ומציין שבהמשך הנזיר מזהה בהם נטיות עבריות יותר מאשר יווניות. הבעיה היוונית מוגדרת כהיצמדות לצורה ולחוק הפורמלי במקום כניסה אל התוך כדי לגלות את הלוגוס הפנימי.
הצורה כעידול ובדיית הנפש האלילית, והחומר כיסוד פנימי
הטקסט מביא את הביטוי “בדיית הנפש האלילית” ומתאר את הצורה כאידיאליזציה וכפיקציה הנוצרת כאשר נפש אלילית מסתכלת על הדבר. מובאת הפניה ל“אורגנון חדש” של בייקון ולמשפט: “וביותר נכון החומר, היסוד הפנימי,” יחד עם ניסוח שמקשר את התבניות וחילופי התבניות אל פעולה טהורה וחוק הפעולה או התנועה. הדובר מנסה לפרש שהצורה במובן הקלאסי היא בדויה, ורק אם “חוקי הפעולה” נקראים צורות יש משמעות אחרת למונח, אך הדיוק הראוי הוא לקרוא ליסוד הפנימי “חומר”. נאמר כאן במפורש שגם למושגים יש חומר וצורה ולא רק לעצמים.
חומר וצורה במושגים: דוגמת “יהודי” והוויכוח על הגדרה
הטקסט מציג הבחנה בין תפיסה קונבנציונליסטית שבה מושג הוא רק קיצור להסכמה על הגדרה, לבין תפיסה מהותנית שבה המושג עצמו קיים וההגדרה היא רק צורתו. בדוגמת “מי יהודי” נטען שבתפיסה הקונבנציונליסטית הוויכוח חסר טעם מפני שכל צד רק משתמש באותה מילה להגדרה אחרת, ואפשר היה להחליף שם ולסיים את המחלוקת. עצם העוצמה האמוציונלית של הוויכוחים מוצגת כהוכחה שאנשים מרגישים שהם מתווכחים על אותו מושג שקדם להגדרותיו, ושמטרת הוויכוח היא למצוא איזו הגדרה מתארת אותו נכון יותר. “החומר של המושג” מוגדר כאותו “מה זה באמת” שאי אפשר למסרו כהגדרה נוספת בלי ליפול שוב אל הצורה.
יופי הלני: אור, אידאה, התאמה וצורה
הטקסט מצטט: “האור הוא היופי… היפה הטוב, קלוקגתון בחכמה יוונית,” ומציג את היופי ההלני כקשור לסדר, לתיאום ולהתאמה של צורות, “יפי אור האידיאה שבצלמה מחוקה העולם כצורה”. היופי מוגדר כנגזר מהתאמה, ובגרסה ההלנית ההדגשה היא התאמה בין צורות חיצוניות, צבעים ומידות. נאמר שיוון שמה דגש גדול על אסתטיקה ועל יופי כחלק מתפיסה שמעדיפה מוחשיות וחיצוניות, והיא קשורה לנטייה להמחיש את המופשט ולתפוס את הקיים דרך הנראה. הטקסט מביא גם את הביטוי “יפיפיותו של יפת באוהלי שם” בהקשר של ערך חכמה יוונית לחכמת היהודים.
יופי שמיעתי, אהבה אפלטונית, ושלמות מן “מלמעלה עד למטה”
הדובר מוסיף הצעה שלפיה קיימת התאמה שמיעתית שהיא התאמה פנימית של הדבר לעצמו, כלומר ביטוי נכון של הפנים בחוץ ולא פרופורציות חיצוניות בין איברים וצבעים. יופי פנימי מתואר כחוויה מוכרת שמצליחה “לשדר את עצמו החוצה” ואיננו תלוי בהתאמה בין צורות נפרדות. אהבה אפלטונית מתוארת כמצב שבו החיבור נשאר בעולם האידאות, ואילו התפיסה התורנית מתוארת כדרישה לשלמות שמקיפה את כל השיעור קומה מן הרובד העליון עד המימוש התחתון, ולא כהישארות במופשט. בכך מושגי יופי ואהבה משמשים דוגמה לכך שהמופשט איננו יעד של בריחה אלא מקור שצריך להתממש.
טשטוש גבולות בין אמת, יופי וטוב
הטקסט טוען שאצל הנזיר ההבחנות המקובלות בין שלושת תחומי היסוד בפילוסופיה—אמת ושקר, יפה ומכוער, טוב ורע—מיטשטשות ומתקרבות זו לזו. הדוגמה היא האפשרות לומר על הגדרה שהיא “יפה”, משום שהיופי נובע מהתאמת הצורה אל הדבר שהיא מגדירה, והדבר קושר אסתטיקה לאמת. הטקסט מציין שגם הקשר בין טוב ורע לבין אמת ושקר עולה מן הרמב״ם במורה נבוכים ביחס לחטא אדם הראשון, וכן מן נפש החיים באופן דומה, עם תיאור מעבר היצר הרע מן החוץ אל הפנים. התפיסה היוונית מוצגת כתפיסה שמפרידה בין התחומים ורואה בהם בלתי תלויים, ואילו הכיוון השמי מוצג ככיוון שמנקז אותם לדמיון פנימי.
תמלול מלא
בעצם הנזיר טען שההבדל בין הצורת החשיבה החזותית והשמיעתית זה לא רק הבדל שקיים בין חשיבה תורנית לבין חשיבתו של אריסטו אלא גם מול חשיבתו של אפלטון. למרות שאפלטון הוא לכאורה הרבה יותר קרוב לצורת החשיבה השמיעתית, אריסטו לא מכיר בקיומם בקיומן של צורות. זה לא דבר קיים מבחינתו. זה איזה שהיא פיקציה בדאיון של החשיבה או ההכרה האנושית. ואפלטון כן מכיר בזה והוא בנה לעצמו איזה שהוא עולם של אידאות ששמה אידאות קיימות וזה לכאורה, זו לכאורה גישה שקצת יותר קרובה לגישה השמיעתית אבל בכל זאת הנזיר טוען שעדיין אפלטון שייך לאגף היווני החזותי של המשוואה. אז הסברנו את זה הסברנו את זה בכך שאפלטון בדיוק כמו אריסטו תופס תופס את הדברים דרך צורתם ולא דרך חומרם. זאת אומרת אמרנו שבעצם ההיגיון השמיעתי זה איזה שהוא ניסיון לתפוס את הדברים דרך הדבר כשלעצמו, כביכול במינוח של קאנט, או או דרך החומר של הדבר ולא דרך הצורה שלו. לא כמו שהחושים עובדים שהחושים בעצם עובדים על הצורה של הדבר או קולטים את הצורה של הדבר ושהיא אפילו קיימת רק שם הצורה, כמו שדיברנו גם על זה. אבל ההיגיון השמיעתי לטענתו של הנזיר זו בעצם איזה שהיא תפיסה אחרת, לא חשיבה אחרת אלא גם הכרה אחרת, שההכרה הזאת בעצם פונה לא אל הצורה של הדבר אלא אל החומר שלו, אלא אליו עצמו, אל אותו אחד שהצורה מאפיינת אותו. צורה זה מאפיינים, כן, מאפיינים, תיאורים של הדבר, תכונות של הדבר זה הצורה של הדבר והדבר עצמו זה אותו אחד שהמאפיינים האלה מאפיינים אותו. אותו אחד זה יכול להיות הן עצם והן מושג, כמו שאמרנו. אז במובן הזה אפלטון עדיין נמצא באגף של אריסטו בגלל שגם אפלטון כשהוא מנסה לתאר דברים הוא מתאר אותם דרך קטגוריות בדיוק כמו אריסטו רק שאצל אפלטון הקטגוריות גם הן קיימות כשלעצמן. זה כל ההבדל. אבל עדיין כשהוא מנסה לתפוס דברים אפשר להשתמש במונח אחר שדיברנו עליו, אז הוא מנסה לתפוס את זה באופן מדעי. מהתפיסה מבחוץ. תפיסה של סיווג של מה זה הדבר הזה במונחים כלליים. הרי מה זה מה זה תכונות של דבר? מאפיינים של דבר? תכונות ומאפיינים, הטבע הבסיסי שלהם זה שהם לא שייכים לדבר אחד, לעצם אחד. זה תכונות ומאפיינים תמיד מאפיינים קבוצה של דברים, נכון? זה כחול זה דבר שמאפיין המון דברים כחולים. מרובע, ריח טוב, ריח רע, יפה, לא יפה, כל מיני קטגוריות כלליות אלה בעצם הקטגוריות שאנחנו משתמשים בהם כדי לתאר עצם. כשאנחנו רוצים לתאר את העצם עד הסוף אז אנחנו מנסים למצוא את המכלול שעד כמה שאפשר יתאר רק אותו. אבל המכלול הזה מורכב מאוסף של מאפיינים, אוסף של תכונות שבעצם כל אחד מהם הוא מושג כללי. ולכן בעצם וזה מצד אחד דיברנו על זה קצת מצד אחד זה מה שמאפשר גם לסווג עצמים אחד מול השני ולא להתייחס אליהם כאל דבר כשלעצמו, לחיות אותו ולא לדעת מכל השאר. כל צורת החשיבה המדעית זה צורה שמנסה להעמיד דבר מול דבר, להגיד שהעצם הזה הוא כך והעצם ההוא הוא לא כך. העצם הזה הוא הרבה והעצם הזה הוא מעט. החברה הזאת היא כזאת והחברה היא לא כזאת. זאת אומרת לנסות לסווג תמיד את הדברים אחד מול השני להעמיד אותם באיזה שהוא סדר, אבל כל סדר מניח איזה שהוא ציר שמשותף לכולם. לכן כל סדר בעצם מניח מאפיין או תיאור או תואר או חלק מהצורה, כאשר כל דבר כזה הוא מושג כללי, מושג שמאפיין הרבה דברים. ולכן זה תמיד תפיסה מבחוץ. זה לא תפיסה של הדבר עצמו. כשאתה מנסה לתפוס את הדבר עצמו אז דיברנו על אנתרופולוגיה בדוגמה שנתנו, אז זה לחיות בתוך השבט ולא לנסות לסווג אותו אם הוא מאמין באלילים מהסוג הזה או באלילים מסוג אחר, אם המבנה המשפחתי שלו הוא כזה או אם המבנה המשפחתי שלו הוא אחר. זה תמיד הכלים המדעיים להסתכל על הדברים. כדי לנסות לסווג את השבט הזה מול שבטים אחרים. איך עושים את זה? משתמשים במערכת מושגים כללית שהיא נכונה לגבי, כמערכת מושגים היא נכונה לכל השבטים. כל שבט תופס מקום אחר בתוך המערכת הזאת, זה הרבה אלילים וזה מעט אלילים, זה תא משפחתי של שניים וזה תא משפחתי של שמונה עשרה. אבל אצל כולם מדברים באותם מובנים, זאת אומרת המובנים של תא משפחתי, של אלילים שאותם השבט הזה עובד, זה מושגים כלליים. ועכשיו אני מנסה למצוא איפה השבט הזה נמצא במושגים הכלליים. זאת תפיסה מדעית. זאת תפיסה שבאה מבחוץ דרך המושגים, דרך הצורות לתפוס את הדבר. לעומת זאת התפיסה השמיעתית, זאת תפיסה שלא עוברת דרך המאפיינים. המאפיינים הם נגזרים. המאפיינים הם לא האמצעי לתפוס. אני מנסה לתפוס את הדבר עצמו, להבין מה זה ולחוש נקרא לזה אפילו, לא לחוש, לחוש בשכל, לתפוס מה זה. ואחרי שתפסתי מה זה אז אני גם אולי גם אבין את המאפיינים יותר טוב, אולי. למרות שאת ההשלכה לגבי המאפיינים הכלליים אני לא בטוח שזה עוזר לעשות. ודיברנו על זה קצת שיכול להיות שהתקדמות המדעית התאפשרה דווקא בגלל שוויתרנו על ההבנה והסתפקנו בתיאור. אבל בכל זאת יש פה איזושהי תפיסה יותר עמוקה, יותר אמיתית של הפרט כפרט, לא איך הוא עומד מול השאר אלא הוא עצמו. להבין מה זה הוא עצמו. זאת תפיסה אחרת לגמרי. זאת תפיסה שפונה אל החומר, לא אל הצורה. הצורה היא דבר שאולי איכשהו יוצא מזה, אבל אני תופס את הדבר עצמו, לא את איך הוא מתבטא בעיניי. אחרי זה הוא גם מתבטא בעיניי. אבל אני מתחיל מהחומר, לא מהצורה. והתפיסה המדעית זה להתחיל מהצורה. עכשיו בסיווג הזה גם אפלטון וגם אריסטו נמצאים באגף המדעי. הם בעצם אלה, יוון זו שיצרה את המדע המודרני. הוא יצא משם מבחינה תרבותית וגם מבחינה עניינית. הוא יצא משם. הוא יצא משם בגלל שגם אפלטון וגם אריסטו בעצם מייצגים תפיסה של הדבר דרך המאפיינים. יש ביניהם איזה סכסוך מה המשמעות של מאפיינים כאלה, האם המאפיינים האלה הם דברים או שהמאפיינים האלה הם צורות הסתכלות שלנו? אבל זה לא משנה, הם עדיין תופסים את הדבר דרך המאפיינים שלו ולא דרך הדבר עצמו, לא דרך ידיעה במובן של חיבור. אז במובן הזה אמרנו בפעם הקודמת שאפלטון ואריסטו שניהם בעצם נמצאים באגף החשיבה החזותית. יכול להיות שאפשר להוסיף עוד משהו, עוד נקודה שהיא אולי אפילו לא פחות חשובה ויכול להיות שגם יש איזשהו קשר מסוים בין המה לבין הנקודה הקודמת. אפלטון תופס את הצורה כדבר הגבוה יותר, יותר גבוה מהחומר. וזה לא נשמע מפתיע למי שרגיל לספרים של פילוסופים של ימי הביניים ואפילו של המהר"ל, הם תמיד תופסים את זה ככה. אבל במובנים שאנחנו נותנים למושג חומר וצורה, אז אני חושב שברור לגמרי שבמובנים האלה הנזיר טוען שהחומר הוא גבוה יותר. במובנים שאנחנו הגדרנו לחומר וצורה, החומר הוא גבוה יותר. החומר הוא הדבר שהוא הבעלים של הצורה. אני לא מדבר על החומר במובן של אוסף המולקולות והצורה זה הריבוע שהם מסתדרות, אלא חומר וצורה באותם מובנים שאנחנו הגדרנו פעם שעברה, נכון? חומר וצורה במובנים שאנחנו הגדרנו אותם, במובנים האלה הנזיר טוען שהחומר הוא גבוה יותר. וכאן באמת הוא נמצא גם נגד אריסטו וגם נגד אפלטון, גם כאן כמו בנקודה הקודמת. שגם אפלטון שמאמין שהאידאות קיימות, שהקטגוריות, שהצורות התפיסה או המאפיינים הם דברים שקיימים, הוא שם אותם באיזשהו עולם רוחני גבוה יותר, משמעותי יותר. זאת אומרת מבחינתו צורת ההסתכלות האפלטונית זה שהיה איזשהו חומר היולי, כן? זה מה שבדרך כלל מכירים מאפלטוניות. חוץ מהאהבה האפלטונית, מה שמכירים בדרך כלל מאפלטוניות זה שהיה איזשהו חומר היולי, שחסר תכונות, חסר צורה, ואז יצקו לתוכו צורה. אז זה בסדר גמור, אבל הקונוטציה היא שהחומר הוא באמת נמוך וכשהוא קיבל צורה הוא נהיה אמיתי, הוא נהיה ממומש, הוא נהיה משמעותי. זאת אומרת הצורה זה הדבר הגבוה שבא לידי ביטוי כשהוא מאפיין את החומר. החומר הוא האופן שבו הצורה מתממשת, אבל הצורה זה הדבר הגבוה יותר כמו שהמהר"ל כותב בכל דף כמעט ובפילוסופים של ימי הביניים, פילוסופים יהודים אני מתכוון של ימי הביניים, גם כותבים בדרך כלל בכיוון הזה. וכאן בעניין הזה גם זאת נקודה נוספת שבה אפלטון ואריסטו שניהם עומדים באגף החזותי ולא באגף השמיעתי. זאת נקודה שהיא קשורה קצת לקודמת אבל היא עדיין אחרת. ובעצם לפי התפיסה שהנזיר מציע. של היגיון שמיעי, התפיסה הזאת אומרת שהחומר הוא גבוה יותר. ומי שעוד פעם, מי שרגיל לטרמינולוגיות שהזכרתי קודם, הוא קצת, זה קצת מציק לו קביעות מהסוג הזה, אבל צריך להפנים טוב את ההגדרה של חומר וצורה שאנחנו משתמשים בה כאן, אני חושב שבמובן הזה זה לי זה לגמרי פשוט שזה כך. שהחומר הוא דבר יותר פנימי, יותר עמוק, יותר רוחני, יותר בסיסי, יותר גבוה, כל המובנים שבדרך כלל מייחסים לצורה, כאן הייתי מייחס לחומר. כן. יש הגדרות של חומר וצורה מפורשות לפי שער הנזיר, ספר? אני לא מכיר. אני לא מכיר. והרב הנזיר בכלל את הצורה מכניס פה, הוא מכניס פה מדי פעם כמו שאנחנו רואים, אבל הוא יותר מסתכל על הסתכלות ועל ראייה ושמיעה, הוא לא מדבר כל כך על האספקט של חומר וצורה. אני מתרגם את זה כך בגלל שאנחנו רגילים לדבר על המושגים האלה משנה שעברה, אז אני ממשיך להשתמש בזה, אבל אני חושב שגם לזה הוא התכוון. אני לא זוכר מקום שבו הוא מגדיר את זה, מגדיר את המושגים האלה. אבל ההגדרות האלה מופיעות, וזה אנחנו, זה בשנה שעברה דיברנו. ההגדרות האלה למרבה התדהמה, וזה המשפט הבא שעמדתי להגיד פשוט ואני כבר ממשיך, ההגדרות האלה מקורן באריסטו. זה הדבר המפתיע. זאת אומרת, ההגדרות של חומר וצורה, לא יודע מקורן, המקור הראשון שאני מכיר לעניין זה אריסטו. שהגדרות החומר וצורה כמו שאנחנו מגדירים. ולכן מה שמעניין פה זה הנקודה הבאה. זה אני מי שיכול, מי שרוצה יכול לקרוא גם ב… יש ערך חומר וצורה באנציקלופדיה העברית, אפשר להסתכל שם. חומר, בערך חומר וצורה, ערך חומר. ויש בספר של ברגמן על מבוא לתורת ההיגיון, זה אני צריך לחפש אבל אני זוכר שגם שם הייתה הגדרה לזה. ההגדרה הזאת תופיע גם שם. מדבר על עקרון האינדיבידואציה, מה שהגדרנו, מה שדיברנו על חומר וצורה בשנה שעברה, אז הזכרנו את הקטע הזה אצל ברגמן. אז אני חושב שזה קצת לפני זה, אבל אני אחפש את זה אחר כך. אבל בכל אופן מי שמעוניין יוכל למצוא את ההגדרות שם, זה לא הגדרות שאני המצאתי, זה הגדרות שאני משתמש בהן אבל לא אני המצאתי. ולמרבה התדהמה המייסד שלהם הוא אריסטו דווקא. אבל זה, אם חושבים על זה עוד רגע, זה לגמרי לא מדהים. כי יש לנו עוד תדהמה שמתעוררת פה, שהפילוסופים כבר התרגלנו שהם הולכים בעקבות אריסטו והם יווניים במובנים מסוימים. הפילוסופים בתוך משלנו, כן, הרמב"ם, רב סעדיה גאון, חובת הלבבות נגיד בשערים הפילוסופיים שלו וכולי, הם בעליל פילוסופים יווניים. אבל בצורת החשיבה הפילוסופית שלהם, לא התכנים לא תמיד, אבל צורת ההתייחסות לדברים היא צורה יוונית. אבל המהר"ל הוא לכאורה אנטיתזה. דיברנו בשנה שעברה בהקדמה למהר"ל, אז דיברנו על זה על ההבדל בין פילוסופיה יהודית, אם יש בכלל דבר כזה, אני נוטה לומר שאין, לבין מחשבת ישראל. והמהר"ל הוא בעצם אולי המייסד של הדיסציפלינה הזאת שנקראת מחשבת ישראל. היו מזה, זאת אומרת הוא לא המציא לגמרי יש מאין, היו לפני זה, זה מופיע גם בראשונים, במפרשי התורה פה ושם, בעל העקדה, אבל מה? רמב"ן. כן, נכון, אבל אני חושב שכ… למה שזה הפך היום, זה באותו מובן של רב חיים. גם רב חיים לא צמח יש מאין, אבל הוא בכל זאת נחשב איזושהי אבן פינה בהתפתחות של שיטת הלימוד הישיבתית. קצות לפניו התחיל את זה כבר, ו… זאת אומרת כל דבר קורה באיזשהו מקום קצת הדרגתי. ויש נקודות שמהן אפשר איכשהו להתייחס בכל אופן כנקודות התחלה. אני חושב שהמהר"ל הוא ללא ספק נקודה כזאת. ודווקא אצלו מוזר לאור הקביעות האלה של הנזיר לגלות שהוא באופן עקבי קורא לצורה הדבר, הצורה זה הדבר הגבוה יותר. הנשמה זה צורה, הגוף זה חומר. אבל זה, השתי התמיהות האלה הא בהא תליא כמובן. המהר"ל כמובן מדבר על חומר וצורה לא במובנים שלנו. המהר"ל מדבר על חומר וצורה באמת במובן שהחומר זה העביות של הדבר, החומר המעשי במובן הרחובי. והצורה זה המהות שלו, נקרא לה. זה כמעט קרוב להיות ההפך. זה לא אותו דבר ודיברנו גם על זה שנה שעברה, אבל זה קרוב מאוד להיות ההפך מהצורה מהאופן שאנחנו משתמשים בו. ולכן בעצם המהר"ל, נכון שהמושגים, המושגים האלה מופיעים בשני, בשתי המשמעויות בהרבה ספרים וצריך להתרגל לזה שכל מקום צריך לדעת באיזה משמעות מדברים על חומר וצורה כשקובעים מי גבוה ומי נמוך, וזה עסק מאוד לא פשוט. אבל דווקא בגלל שהמהר"ל מדבר על המושגים האלה במשמעות שונה, אז בסדר גמור, זה לא צריך להפריע, אז באמת החומר במובן של המהר"ל זה הדבר הנמוך והצורה זה הדבר הגבוה. אבל החומר במובן שאנחנו. והברגמן מגדיר ככה את החומר והצורה של אריסטו. למרות שאצל אריסטו יש מקומות שבהם אולי זה לא נראה ככה, אבל ברגמן תופס שזה המושגים חומר וצורה במשנתו של אריסטו, כן? אז אבל דווקא בגלל זה באמת אריסטו נמצא בצד השני של המשוואה, כי בדיוק בגלל שהוא את החומר וצורה גם מגדיר ככה, ובכל זאת הוא תופס את החומר כנמוך. הצורה היא כל כך רוחנית וגבוהה וזה שהיא לא קיימת אפילו, כן? זאת אומרת, זה משהו פיקציה. אבל החומר זה הדבר הפסיבי, היבש, אתם מבינים? בדיוק באותו מובן של אפלטון. ואצל אפלטון הצורה היא קיימת, אבל היא קיימת בעולם גבוה. היא לכאורה קצת פחות רוחנית מאריסטו. אצל אריסטו היא כל כך רוחנית שבעצם לא דבר קיים בכלל, הוא לא קורא לזה קיים. אפלטון מוכן לקרוא לזה דבר קיים אבל בעולם גבוה, בעולם האידאות. זה דבר יותר רוחני, יותר עמוק, יותר בסיסי. אז לכן דווקא בגלל שאריסטו ואפלטון משתמשים בחומר וצורה במובן הפלטוני, אני לא בטוח לגמרי, אני לא יודע, אבל דווקא בגלל שהם משתמשים במובן הזה שאנחנו מדברים עליו של חומר וצורה, דווקא בגלל זה הם בצד השני של המשוואה. כי למרות השימוש הזה במושגי חומר וצורה, אצלם החומר הוא החשוב יותר, הוא הפחות חשוב סליחה, הצורה היא החשובה יותר, היא העמוקה יותר, היא הרוחנית יותר. ולכן במובן הזה הם תופסים דברים דרך הצורה שלהם, הצורה של הדברים זה האופן לתפוס. ועל זה דיברנו בשנה שעברה שבעצם מכאן נגזרה כל ההסתכלות האסתטית אפשר לקרוא לה. לא מדבר דווקא על אומנות אלא צורת הסתכלות שאפשר לקרוא לה הסתכלות אסתטית על דברים, שבעצם תופסת אותם דרך המאפיינים שלהם, שבעצם אומרת שנגיד יהודי זה המושג יהודי זה מי שמקיים את ההגדרה א' ב' ג'. התפיסה שאומרת שהדבר זה פשוט אוסף המאפיינים שלו, זה הדבר, אין משהו מעבר לאוסף המאפיינים, אין את הדבר עצמו, כי הצורה זה הכל, זאת אומרת חומר יש אולי לא יודע מה אבל או שזה פיקציה או שזה חומר במובן המהר"לי, אבל זה לא, אין משהו מאחורי הצורה, אין משהו שמתמיד גם אם הצורה השתנתה. ועל זה דיברנו בשנה שעברה. אז לכן במובן הזה זאת עוד נקודה שבה גם אפלטון וגם אריסטו נמצאים בצד החזותי של התמונה ולא בצד השמיעתי של התמונה. יש פה מיצג נקרא לו לא תמונה, שחלקו חזותי וחלקו שמיעתי. תמונה זה דבר חזותי, כן. כן, בדיוק, אופן מיצג. שאני אבין מה המשמעות של הדירוג של גבוה ונמוך אצל הרב והנזיר? זו תפיסה דתית, כאילו משהו כזה? לא, לאו דווקא, זו מציאות לא דתית. זה לא מתחיל בדת וזה לא מסתיים בדת. זה מדרג פילוסופי, זה יותר רוחני. מה זה קשור לדת? נכון שאם אתה מאמין בקדוש ברוך הוא אז אתה מבין שרוחני זה יותר קרוב לקדוש ברוך הוא, אבל זה יש הבדל, הבדל במישור הפילוסופי לגמרי. אתה לא צריך לקבל שיש קדוש ברוך הוא בשביל להבין את ההבדל הזה. האם חומר עצם הדבר הוא דבר פחות גבוה או נמוך? הדבר עצמו כן בוודאי, הוא ישות מופשטת. הוא ישות מופשטת אני לא מתכוון להגיד לא קיימת, זה בדיוק עוד זיהוי שנובע מהעמדה היוונית של להגיד מופשט זה להגיד לא קיים. אבל זה בדיוק הנקודה, זה מופשט אבל כן קיים. וזה קיים באופן מופשט, זה לא עצם, זה לא משהו רוחני יותר. לא יודע איך להגדיר רוחני, זה מושג בסיסי, מושג בסיסי קשה להגדיר. יכול להיות אולי שבגלל זה גם נובע עוד הבדל שראינו בין הנזיר לבין אפלטון, התפיסה של הנזיר לבין אפלטון, שהערנו על זה כבר בכמה מקומות אני חושב, שלגבי הקיום של, שהנזיר מציע תפיסה שהאידאות קיימות בעולם הזה, לא בעולם גבוה של אידאות. אברהם אבינו אצלו היה אידאה. זוכרים כשהוא דיבר על רבי ידעיה הפניני? אז הוא דיבר, המחלוקת שלו עם הרשב"א שמה, בכתב ההתנצלות שבשו"ת הרשב"א. אז הוא דיבר שמה על התפיסה של אברהם ושרה כחומר וצורה. זה לא סמלים. הוא מתכוון באמת. זה לא שאברהם ושרה זה סמלים. אברהם ושרה הם עצמם החומר והצורה. זה לא סמלים, זה זה. זה לא איזה תיאור ספרותי של המושגים, זה זה עצמו. זאת אומרת הצורה גם היא דבר שקיים פה. הרעיונות, המושגים, מיוצגים על ידי אנשים אבל המילה מיוצג שאני משתמש בה כאן היא לא ייצוג במובן של משל ונמשל או סימן ומסומן, אלא זה הרגליים של המושג שראשו נמצא שם ורגליו פה. ההיטל שלו על עולם העשייה, שלכל מושג יש שיעור קומה שמתחיל מלמעלה עד למטה. ההיטל שלו למטה בעולם העשייה, בעולם הנמוך, זה אברהם אבינו, של מושג החסד למשל, או של מושג הצורה כפי שסיווגו אותם. גם הם דרך אגב, החומר והצורה, אני הייתי קורא לאברהם חומר ולשרה צורה. והם קוראים לאברהם, נדמה לי אם אני זוכר נכון, הם קוראים לאברהם צורה ולשרה חומר, כי הסיווג הוא יווני. הסיווג הוא יווני. גם הרעיונות היהודיים מנוסחים בצורה יוונית, לכל הפחות לדעתי. תפיסה, זאת אומרת, זאת לא אשמה, זאת אומרת, יכול להיות שיש יהודים שהם מקבלים שזו תפיסה נכונה, אני חושב שלא, אבל זה לא אשמה פה, זה לא אשמה, זה תיאור. יהודים חשובים, אני לא בא ל… עוד הערה אחת, כן, אז בעצם אולי ננסה לגמור את מה שרציתי להגיד. אז האידיאות לפי התפיסה שהנזיר מציע, לא כמו אפלטון, הם לא קיימות למעלה, הם קיימות פה, או לפחות גם פה. למה? כי הצורה זה לא דבר גבוה יותר. גם הצורה זה דבר קיים, וגם החומר הוא דבר קיים. ולהיפך, בהרבה מובנים דווקא החומר הוא יותר רוחני, יותר גבוה, יותר מופשט מאשר הצורה. אז לא בונים לצורה איזה שהוא עולם גבוה והחומר מתנהל פה, אלא הצורות גם הם קיימות פה, הצורות במובנים שלנו. ומי ששמע פעם, אז בנסתר מדברים על עולם היצירה ועולם העשייה, אז אצילות בריאה יצירה עשייה. אז היום הסדר הוא בסדר יורד, אצילות בריאה יצירה עשייה. אבל לפני השבירה, אז עולם היצירה ועולם העשייה היו באותו גובה. רק השבירה גרמה לעולם העשייה לרדת מתחת לעולם היצירה. ובהקדמה למהר"ל אנחנו זיהינו את העולמות האלה גם כן עם המנגנונים האלה של חומר וצורה. אנחנו אמרנו שבריאה זה יש מאין, זה החומר, זה הדבר עצמו. יצירה זה משורש של צורה. גם בעולם היצירה קיימות הצורות הנבדלות, המלאכים. המלאכים זה בדרך כלל זה עולם היצירה, יש אותם גם בעולם הבריאה אבל בדרך כלל זה בעולם היצירה. יצירה זה מלשון צורה, לתת צורה לחומר של הבריאה. הבריאה זה ליצור את הדבר עצמו. הדבר עצמו נוצר יש מאין, לכן זה בריאה. בריאה זה יש מאין, זה החומר. היצירה זה לתת צורה לחומר. ועולם העשייה זה כשהצורה תפוסה בחומר, אז יש עצם, כמו שאנחנו מכירים אותו היום, זה עולם העשייה. כל השלשות הקבליות בנויות כך, חסד גבורה תפארת, חכמה בינה דעת, כל השלשות בעצם בנויות ככה. אז למעשה שם באמת התפיסה, התפיסה כמו שאנחנו תופסים אותה היום בעולם התיקון, זו תפיסה שבה עולם היצירה נמצא מעל עולם העשייה. עולם הצורות נמצא מעל עולם הדברים. כן, הוא כאילו גבוה יותר, לכאורה. אבל א' צריך לזכור שלפני השבירה הם היו באותו גובה. השבירה גרמה לנו להיות יווניים קצת. אבל ב', זה רק להיות יווניים קצת. כי צריך לדעת שמעל עולם הצורות האפלטוני כביכול, עולם היצירה, יש את עולם הבריאה. זאת אומרת עולם העשייה זה לא החומר, עולם העשייה זה החפץ המושלם, חומר פלוס צורה. מעליו נמצא עולם היצירה, שזה עולם, נקרא לו האידיאות האפלטוני באיזה שהיא אנלוגיה מסוימת, אני לא חושב שזה בדיוק זה, אבל זה פחות או יותר. אבל מעל זה באמת נמצא עולם הבריאה, כי עולם הבריאה הוא יותר גבוה. הדבר עצמו הוא הבעלים של הצורה, של המאפיינים, הוא אותו דבר שיש לו, שהוא מאופיין באותם מאפיינים ותיאורים. אז ברור שהוא קודם להם, הוא יותר עמוק מהם, הוא יותר גבוה מהם, כי הוא יותר קיים מהם, קיים במובן האמיתי, לא במובן השלם החומרי. הוא יותר קיים מהם, הוא יותר קרוב לקדוש ברוך הוא. זאת אומרת עולם הבריאה נמצא מעל עולם העשייה. אז גם אחרי השבירה, שכבר היצירה נראית כמשהו גבוה, הצורות הפכו למופשטות. צורות היום זה דבר מופשט. זה קרה בשבירה. אדם הראשון כידוע לא היה לו בכלל גוף, לפחות אצל האר"י, לא היה לו גוף, היה לו רק נפש. היה לו נפש ומעלה, גוף לא היה. ששם הצורה, היום הנפש זה שייך כאילו כחלק מהצורה, מהמופשט, כן, הצורה הייתה הדבר עצמו, זה לא היה משהו מופשט. היום הגוף זה כאילו הדבר, זה מה שאנחנו חושבים שקיים, והדברים הרוחניים זה משהו שהוא מופשט, הוא למעלה איפה שהוא. זו בעצם קצת תפיסה אפלטונית, אבל צריך לזכור שגם אחרי השבירה, קצת להסתכל דרך עולם היצירה עוד יותר גבוה, יש שם עולם הבריאה, הוא עוד יותר גבוה. כי הדבר עצמו הוא קודם לצורה שלו. החומר כשהוא לעצמו, לא הדבר. הדבר המושלם, חומר פלוס צורה, זה עולם העשייה, זה העולם התחתון. אבל הדבר עצמו, החומר הטהור, הוא יותר גבוה מהצורה הטהורה. נקודה אני חושב חשובה גם בהקשר הזה. נשמע מהקבלה הזאת שבעצם החומר כאן זה השמות שבהם נברא כל דבר ודבר. המאמר, כן, השמות אולי המאמר, מה שקורה פה הלוגוס או המאמר הפנימי. תכף נגיע לזה. ויכול להיות שזה גם נותן איזושהי זווית הסתכלות אחרת על מה שתמיד אומרים על ההבדל בין היהדות כדת לבין הרבה דתות אחרות. לא יודע אם כולם, אבל הרבה דתות אחרות. שהתורה יורדת לחיי החומר. התורה כאילו רוצה מאיתנו להעלות את החומר ולא לחיות במנותק באיזה עולם רוחני מופשט, כן, לא להתחתן, להתנזר וכל שאר הדברים שמסתמא שמעתם עליהם כבר הרבה. יכול להיות שזה נותן איזושהי תמונה קצת אחרת באמת לאמירה הבנאלית והנדושה הזאת. כי הנכונה, אני לא מתכוון שהיא לא נכונה, יש דברים נדושים שהם נכונים, זה קורה. הנקודה היא שאם באמת אתה תופס שלחומר יש שורש יותר גבוה מהצורה, אז יש משמעות לתקן את החומר. אתה לא מתעסק עם הצורה, לא הצורה זה הדבר הגבוה. החומר זה הדבר הגבוה. והתפקיד שלך זה לקחת את החומר בתפיסה הנמוכה שלו ולהבין שבעצם זה החומר ההוא, זה לא החומר הזה. זה נקרא לתקן את הדברים החומריים. מי שמבין שאין עולם בריאה, יש רק עולם יצירה, מה יש לי לתקן את החומר? אני אגיע לשם, שם יש את הצורה ואני אהיה שם. זה כאילו העלייה הרוחנית, זה החיים העליונים, הגבוהים, הרוחניים יותר, הדתיים יותר, איך לקרוא לזה. מה שהתורה דורשת מאיתנו להעלות את החומר זה בגלל שהיא תופסת שלחומר עצמו באמת יש שורש למעלה. אתה לא עכשיו יוצר יש מאין מעלה את החומר למעלה. יש כבר דבר כזה שהוא חומר למעלה. מה שאתה מעלה זה את התפיסה שלך של החומר. אתה יוצר איזושהי תפיסה יותר מזוקקת וחוזר לתפוס את החומר עצמו. או חוזר להיות שמיעתי. מפסיק להיות חזותי וחוזר להיות שמיעתי. זה הסתכלות אולי אחרת על עבודות התיקון למיניהן. נעבור לאות ה'. אקרופוליס. שאו עיניכם מרום ורחוק, כי פה חג ההסתכלות תיאטרון העולם. פה נולדה התיאוריה. אמרנו כבר תיאוריה זה מלשון תיעור, תיעור זה בדיוק להסתכל דרך התיאורים, דרך הצורה. תיעור ואפיונים והכל זה הצורה של הדבר, לא הדבר עצמו. לכן גם הדבר המדעי נקרא תיאוריה, כי המדע מתאר דברים דרך התכונות שלהם, דרך הצורות שלהם. כך קורא הפילוסוף היהודי המודרני הבזילאי, זה לא הרצל, ממרומי הלאס כשהוא פונה לערפילי הצפון. איזה יהודי בשם יואל. טוב. מה שהוא רוצה לומר פה זה שהתיאוריה, ההסתכלות, הצורה שמשתמשת בהסתכלות ולא בשמיעה נולדה באקרופוליס, נולדה ביוון, כן, זה תיאטרון העולם. אומנם ההיגיון העברי השמיעתי, וגם ההיגיון החדש הנומינלי השמי שנשמך להיגיון הפתואה, לא הדברים אינם כמו שנראים או צפויים. הצורה אינה היסוד, שפנימי גנוז הוא. הצורה היא לא היסוד, זה כבר ראינו. זה עוד פעם, הצורה זה לא היסוד, החומר זה היסוד בעצם בשפה שלנו. הוא אני חושב חוזר הרבה פעמים על הצורה, אבל האנטי-תזה לצורה אצלו זה לא חומר. אני לא זוכר שום מקום שזה קשור למה שדביר שאל קודם. לא רק שלא מגדיר כחומר וצורה, הוא לא משתמש במושג חומר במובן שאני משתמש. אבל זה רק מינוח. זאת אומרת ההפך ממה שהוא קורא צורה הוא כן משתמש במובן הזה. ההפך ממה שהוא קורא צורה, מה שהוא קורא נגיד לוגוס או מאמר אני העזתי כבר לקרוא חומר. בסדר, זה בעצם מה שהוא קורא מאמר האלוקי, הדבר שהוא הדבר עצמו. כפי שהקדוש ברוך הוא יצר את העולם במאמרו, כן? כשאנחנו מקשיבים בהיגיון השמי אנחנו מקשיבים לאותו מאמר שעדיין קיים בתוך הדברים. זה הדברים עצמם, לא רק שהוא קיים בתוך הדברים. המאמר של הקדוש ברוך הוא זה הדבר עצמו. ואיך שאני תופס את המאמר זה הצורה של הדבר, איך שהוא, התכונות שלו, איך שאני מבין, איך שאני תופס אותו, איך שאני מתייחס אליו. כן. אני חושב שהוא מתכוון להיגיון ריק, פורמלי. זאת אומרת היגיון המתמטי, יש היגיון מה שהרבה פעמים נגיד ברחוב יקראו היגיון, זה דברים הגיוניים, דברים שהגיוני לחשוב שהציורים של פיקאסו הם יפים, נניח. כן? אבל זה לא היגיון. היגיון נומינלי, זה היגיון נומינלי, זה אני חושב שלזה הוא מתכוון, לא מאה אחוז בטוח כי אני לא מכיר את המונח הזה, אני לא יודע מה זה. אבל אני חושב שהוא מתכוון לומר זה שזה חוקי היגיון עצמם, לא היגיון שמולבש בתוך דבר אלא ההיגיון שאם איקס הוא וואי ווואי הוא זד אז איקס הוא זד, בלי קשר לשאלה מה זה איקס, מה זה וואי ומה זה זד, כן? זה היגיון נטו. היגיון נומינלי בלי בלי התכנים שבעצם הם לא רלוונטיים לרובד ההגיוני של העניין. התכנים לא מוסיפים כלום לרובד ההגיוני של העניין, הרובד ההגיוני עומד לעצמו, זה מין דבר מופשט כזה. הערתי באיזה מקום הערה שכדאי להביא אותה פה אם כבר פירטתי את זה עכשיו. לכאורה ההיגיון המתמטי אנחנו בדרך כלל תמיד התייחסנו אליו כאל צורת המחשבה היוונית, נכון? זה ההיגיון האנליטי, האנליטיות זאת הגישה היוונית. זה הערה לאלו שקצת יותר היו בשיעורים בשנה שעברה, ומי שזה אומר פחות לחברה שהצטרפו השנה, אבל זה לא סותר את מה שאנחנו אומרים עכשיו. מה שהוא אומר זה שההיגיון השמי הוא, ההיגיון השמי הוא דווקא מתאים להיגיון הפורמלי הזה, המתמטי. השמי? מה הכוונה שמי? העברי? נו שמי, היהודי, כמו אנטישמי. למה זה שמי? למה זה גם שמי? לא, למה זה משנה שזה היגיון השמי וגם היגיון המתמטי? אולי זה שמי? אולי זה שמות? אני לא רואה מה זה היגיון שמי אני לא מבין. עוד פעם, לא מכיר מונח כזה, זה לא ראיה כי גם היגיון נומינלי אני לא מכיר, אבל היגיון נומינלי אני מבין מה, אני יכול להבין את המושג. אני גם לא יודע, יכול להיות שהוא טבע את המושג הזה פה, אני לא יודע, אבל זה אני יכול להבין, היגיון נומינלי אני חושב שאני צודק כי זה פירוש המילים פשוטו כמשמעו. אבל מה זה היגיון שמי? אני לא יודע. טוב. בכל אופן אני רק אציין את ההערה לאלו שיכולים אולי להיות מוטרדים מהזיהוי של האנליטיות עם יווניות. אנחנו זיהינו אנליטיות או חשיבה מתמטית עם יווניות, אבל ההפשטה של האירועים לכלל היגיון היא לא מעשה יווני. נכון שאחרי זה להחליט שכל דבר הוא נכון אך ורק אם יש לו הוכחה מתמטית זאת החלטה יוונית, אבל עצם ההיגיון המתמטי עצמו, הראייה שבתוך הדברים בעצם טמון איזה שהוא חוק מופשט, שהוא משותף גם למשפט שכל מה שכחול או שכל בני אדם הם בני תמותה וסוקרטס הוא בן אדם לכן סוקרטס הוא בן תמותה, וגם לאיזושהי עם כל הספרים הם אדומים והספר הזה הוא ספר אז הוא אדום, כן? אם הדבר הזה הוא ספר אז הדבר הזה הוא אדום, כן? אז לשני המשפטים האלה שעוסקים בדברים שונים לגמרי יש בעצם איזה שהוא תוכן פנימי מופשט אחד, חוק הגיוני בעצם שעומד ביסודם. וההפשטה של הדבר כמו שאני רואה אותו והניסיון לגלות את החוק שנמצא בתוכו, את הלוגוס, את המאמר שנמצא בתוכו, זאת לא פעולה יוונית. זאת פעולה באמת שעשו אותה אנשי הסטואה שאנחנו נראה בהמשך שהוא דווקא בעקבות כל מיני חוקרים מזהה אותם דווקא עם נטיות עבריות ולא עם נטיות יווניות. ולכן לא במקרה הם ייסדו את ההיגיון שאחרי זה שימש היטב את היוונים הרשעים. אבל המעשה של הלוגיקה עוד פעם אני משתמש ב, אני לוקח את אותו דבר שאני לא מכיר את הפנים שלו, אני מייחס אותו לאיזה שהוא כלל או פרט שאני מכיר במשהו אחר ועל פי זה אני מחליט מה התוכן שלו. ואז עוד פעם אני מנסה להיתלות באותה צורה ולא בפנים שלו. זאת אומרת אני לא נכנס פנימה כדי לגלות אם הספר הזה הוא אדום או לא. אני אומר אה זה, במובן הזה זה באמת יווני. זה ההערה שנתתי קודם פשוט אתם לא מספיק מכירים עוד את הדיונים שערכנו בשנה שעברה. נכון אתה צודק, במובן הזה זה ממש יווני, ולכן הערתי את ההערה כדי שלא יהיה פה בלבול. אבל במובן של לגלות שבתוך הדברים יש חוק כזה, לא עצם ההיסק עצמו שבגלל ההיסק הזה יוצא שהספר הוא אדום, זה יווני. היהודי כביכול, וזה כמובן ההיסק היווני הזה הוא חוקי ולגיטימי ורצוי גם אצל היהודים, רק לא לראות בו חזות הכל, זה היווני שבעניין. היוונים תופסים שרק זאת הצורה להגיע לדברים, זה היווני שבזה, לא כן? אבל ההיגיון השני כנגד זה כאילו צריך להתבונן בספר ולהבין שהוא אדום, לא בגלל כל מיני שיקולים פורמליים. אם כל איקס הוא וואי ו-איי הוא איקס אז איי הוא גם וואי. זה מונח בתוך המון משפטים שלכאורה אין קשר ביניהם. אז עוד פעם להסתכל אל התוך ולא אל מה שנראה. זה רובד אחר של התייחסות אל הלוגיקה או אל המתמטיקה. וברובד הזה זה כן אקט שמיעתי. זה לא לחינם באמת מי שמיסד את ה- אריסטו התחיל אבל מי שמיסד את הלוגיקה כמו שאנחנו מכירים אותה היום, הלוגיקה הפורמלית, זה היו אנשי הסטואה. אנחנו נראה בהמשך, הוא עצמו באחד הסעיפים הקרובים, עושים חומר בתוך צורה. בדיוק, בדיוק נכון. זה בדיוק הנקודה, זה מה שהוא אומר. קראתי איזה מאמר או שניים של יהודים שקשורים למרכז הרב אז אני יודע מה זה עידול, אחרת הייתי עומד פה פשוט חסר אונים. עידול זה אידיאליזציה, למי שלא הצליח לקרוא את זה, אני מניח שאתם הקדמתם אותי פה בגדול, אז אני לא מוטרד מזה. בדיית הנפש האלילית. הצורה זה בעצם דבר שהוא אידיאליזציה, היא בידיון שנוצר כאשר נפש אלילית מסתכלת על דבר. זה כבר תפיסה שלו, לא התפיסה היוונית. זה מה שהוא טוען. הצורה זה לא הדבר עצמו, הצורה זה בעצם באיזשהו מובן פיקציה שנוצרת אצל האדם האלילי. הדבר עצמו זה מה שקראנו החומר, או מה שקראנו המאמר. וכן האמרה באורגנון חדש, אורגנון חדש זה של בייקון, הזכרנו אותו כבר, הצורות בדויות הנפש האנושית הן, אם לא חוקי הפעולה נקראים צורות. כאן אני לא מאה אחוז בטוח שאני מבין למה הוא מתכוון, אבל אני חושב שהוא מתכוון לומר אלא אם כן אתה משתמש במובן צורה במובן לא שלנו, אלא במובן המהר"לי למשל, שאז בסדר, אז זה כבר קרוב מאוד למושג החומר שלנו. אולי אם לא חוקי הפעולה נקראים צורות, כי אז הצורות הם באמת לא בדיון. וביותר נכון, הנה דווקא פה יש את המונח, לא זכרתי, וביותר נכון החומר, היסוד הפנימי, החומר הוא היסוד הפנימי לא הצורה, רק עכשיו אמרתי שאני לא זוכר, נלמד את זה בבקיאות כנראה. התבניות וחילופי התבניות שלו הוא פעולה טהורה וחוק הפעולה או התנועה. מה שהיסוד הפנימי באמת מה יותר נכון לומר, אז יש שתי אפשרויות, ככה אני לפחות מבין את המשפט, המשפט הזה קצת מסובך, אבל אני חושב שאם אני מבין אותו נכון זה מה שאומר זה כך, צורה במובן הקלאסי זה בדיון. זה פיקציה, כמו שאמר קאנט בעצם. גם קאנט אמר שהצורה היא נמצאת רק בתודעה שלנו, היא לא נמצאת בעולם. מה שנמצא באמת בעולם זה הדבר כשהוא לעצמו, זה הדבר שבאמת נמצא. לכן החומר הוא הדבר שבאמת נמצא, הצורה זאת פיקציה. וכן האמרה באורגנון חדש שזה בדיון אם לא חוקי הפעולה נקראים צורות. זאת אומרת יכול להיות אם אתה מתכוון במילה צורה למשמעות השנייה של צורה שדיברנו עליה בתחילת השיעור המשמעות המהר"לית למשל, אז נכון, הצורה זה הדבר הקיים ולא הדבר הבדוי. אבל אם לא, אז באמת זה דבר בדוי. אומר אבל יותר נכון אל תקרא לזה צורה, המהר"ל כאילו משתמש במינוח שהוא פחות נכון, זה מה שמתכוון לומר פה, הוא לא מדבר על המהר"ל אבל אנחנו קראנו לזה הצורה המהר"לית, כן זה מה שקראנו קודם. וביותר נכון הצורה היותר נכונה להגדיר את זה זה או שהצורה במובן של המהר"ל זה הדבר הנכון, כי זה לא כמו שאמרנו קודם זה לא אותו דבר בדיוק. זה לא פשוט להפוך את המושגים חומר וצורה ופשוט להפוך אותם, שההגדרה של מה שקראנו חומר אנחנו עכשיו קוראים, זה לא אותו דבר, זה שני דברים קצת שונים ודיברנו על זה קצת בשעה שעברה אני לא יכול להיכנס לזה עכשיו אולי עוד נגיע. החומר הוא היסוד הפנימי, התבניות וחילופי התבניות שלו הוא פעולה טהורה וחוק הפעולה או התנועה. כאן עוד פעם אני לא מאה אחוז בטוח ומה הכוונה של המשפט אבל אני יכול להיות שמתכוון לומר מה שאמר קודם זאת אומרת אותו חוק שיש בתוך הדבר כמו החוק הלוגי שהיה בסעיף הקודם. החוק גם הוא עצמו בעצם באיזושהי בחינה הוא חומר, הוא הדבר הקיים הוא המהות, הדבר עצמו, אבל לא הצורה במובן החיצוני אלא במובן הפנימי, החוק של הפעולה או החוק של התנועה לא התנועה עצמה והפעולה עצמה. טוב, נעבור על שאר ההערות שלי פה, הערותיי אני חושב, עוד הערה אחת אולי זאת בכל זאת נקודה בשורה האחרונה אם באמת נכון מה שאמרתי שזאת באמת כוונתו אבל אני לא מאה אחוז בטוח בזה. אז אנחנו רואים פה נפגשים פה גם עם ההמשך של מה שאנחנו באמת בעצם תמיד טענו, וזה שיש חומר גם למושגים, לא רק לעצמים. הוא אומר פה, יותר נכון החומר הוא היסוד הפנימי. וכשהוא מביא דוגמאות, הוא לא מביא דוגמאות לחומר של פלוני או של השולחן, הוא מביא דוגמאות לחומר של פעולה, של תנועה, של לא של עצמים. זאת אומרת, גם במושגים או בדברים מופשטים, גם להם יש חומר וצורה, וגם בהם יותר נכון לומר שהדבר הפנימי יותר, הדבר הקיים באמת, זה החומר של המושג. אני לא זוכר עד כמה זה, קצת אולי יכול להיות שקצת החבר'ה, אתם מרגישים קצת מנותקים ממה שאני אומר או שזה בסדר. אני לא זוכר עד כמה נכנסתי לזה פעם שעברה על ההגדרות, כי חומר וצורה זה מושגים שליוו אותנו המון בשנה שעברה, אז שמה דשנו בהם המון ואני לא בטוח שאלה שהצטרפו עכשיו הבהרתי מספיק. אם לא, אז תגידו לי. אם אנחנו מדברים על חומר וצורה של מושגים ולא של עצמים, אז הבאנו דוגמה קודם לגבי יהודי, רק כדי לחדד את העניין. המושג יהודי, המושג יהודי הוא מושג מופשט, לא מדובר על יהודי מסוים, כן? זה עצם. אבל המושג יהודי בכלל הוא מושג מופשט. ואם תופסים מושגים בצורה יוונית, בצורה אנליטית, אז בעצם מה זה המושג יהודי? המושג יהודי זה ההגדרה המילונית שלו, אם יש בכלל כזאת. זה לא דבר שההגדרה רק מייצגת אותו או מאפיינת אותו, ההגדרה זה המושג. המושג לא קיים באמת באותו מובן שעצם קיים, כן? מושג זה דבר מופשט, זה לא העצם. זה לפי התפיסה החזותית היוונית האנליטית, קונבנציונליסטית קראנו לה גם. זאת אומרת שיש קונבנציה, אנחנו מסכימים, הסכמיות, כן? זו תפיסה קונבנציונליסטית בפילוסופיה, שמושג זה בעצם איזושהי קונבנציה, קיצור לאוסף של משפטים. במקום כל פעם לחזור על אוסף המשפטים שמהווים את ההגדרה של המושג, המצאנו מילה, ויש לנו עכשיו הסכם שבו נשתמש, אבל זה כל תוכנו של המושג. בעוד שהתפיסה הלא קונבנציונליסטית אלא המהותנית, האסנציאליסטית, אז זו תפיסה שבעצם תופסת את המושג יהודי כדבר שיש לו חומר. יש דבר כזה שנקרא יהודי, לא שיש בן אדם כזה שהוא יהודי, אלא היהודיות, כן? המושג יהודי עצמו, יש דבר כזה, זה עצם מסוים, זה משהו שקיים. וגם התארים הם עצמים פה בתפיסה הזאת, עצמים מסוג קצת אחר, אבל הם גם עצמים, הם קיימים. ויש לו כל מיני מאפיינים. למה זה חשוב להתבונן באופן כזה? זה חשוב כשמתעוררים ויכוחים, כי בהסתכלות הקונבנציונליסטית אין שום מקום לוויכוחים. כשמתווכחים מי יהודי, לכאורה זה פשוט איוולת גמורה. הרי אנחנו מדברים על מושגים שונים בתפיסה הקונבנציונליסטית. אני אצלי יהודי זה מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה, זאת ההגדרה שלי ליהודי. ההגדרה שלך ליהודי זה מי שמשרת בצבא וידיו מגוידות, נגיד, הגדרה של חיים הרצוג או של עבר ליהודי, בסדר? מפריס פרסה ושוסע שסע. אז זה ההגדרה שלו ליהודי. אז כל אחד וההגדרות שלו. אבל אתם מבינים שהוויכוח הוא סתם ויכוח אידיוטי, זאת אומרת, אז תקרא לזה יקום פורקן, אני אקרא לזה יהודי, ובא לציון גואל. מה אנחנו מתווכחים? אנחנו מתווכחים על השימוש במילה? הרי אין תוכן למילה, מילה זה רק קיצור לאוסף של משפטים שמהווים הגדרה. והיות שאנחנו חוזרים על זה הרבה פעמים בשפה, המצאנו איזה מילת קיצור. אז למה להשתמש באותה מילת קיצור לשתי הגדרות שונות? זה סתם טיפשי. מנהלים פה ויכוחים ברמה אמוציונלית כזאת שזה פשוט מזעזע לחשוב שזה רק איוולת כל העסק הזה. איך זה יכול להיות? אלא מה? אם באמת האמוציות שלנו פועלות, אפשר לבוא ולומר, נכון, העולם מטומטם, וגם בזה יש משהו. אבל מצד שני, אני חושב שבכל כבר דיברנו על זה, שבכל תופעה כללית יש משהו נכון. זאת אומרת, אם כולנו מרגישים איזשהו זעם אמוציונלי על מישהו שאומר יהודי לא כמו שאנחנו חושבים, וגם הצד השני אותו דבר, אז ברור שאנחנו תופסים שאנחנו מדברים על אותו מושג. אנחנו נותנים הגדרות שונות אבל לאותו מושג. עכשיו שימו לב, אמרתי פה משפט שהוא לכאורה תרתי דסתרי, אנחנו נותנים הגדרות שונות לאותו מושג. בתפיסה הקונבנציונליסטית אין שום עניין של הגדרות שונות לאותו מושג, המושג זה ההגדרה. מה זה הגדרות שונות לאותו מושג? אם אתה תופס שיש פה הגדרות שונות לאותו מושג, אז אתה בעצם מבין שהמושג זה דבר שקיים עוד לפני ההגדרות, וההגדרה זה הצורה של המושג, זה האפיונים של המושג, האופן שבו הוא מצטייר לעיניי זאת ההגדרה של המושג, אבל המושג עצמו הוא דבר קיים עוד לפני ההגדרה, אחרת אין שום ויכוח. משמעות הוויכוחים. זאת אומרת, כל מי שמתווכח שידע שהוא תופס כך. אם הוא לא תופס כך, אז הוא או שהוא שוטה, או שהוא מדבר על משהו אחר, אני לא יודע, או שהוא סתם רוצה לריב. אבל באמת, זה מין איזה נבלות גמורה להתווכח אם לא תופס כך. אז או שבאמת אתה אוויל, או שאם אתה מתווכח באמת, אז אתה כנראה מרגיש שהמושג יהודי גם למרות שהוא מושג ולא עצם לכאורה, גם הוא משהו קיים עוד לפני ההגדרות. ואנחנו מתווכחים מה תהיה ההגדרה הנכונה שלו. זה הוויכוח. אז אם כך אנחנו מדברים על אותו דבר, ואנחנו מתווכחים מה מה באמת מתאר אותו יותר נכון, את האותו דבר הזה המופשט. עכשיו אין טעם כמובן לשאול אז רגע, אז מה זה באמת הדבר הזה, כי מה אתם מצפים שאתן לו תיאור הגדרה? הרי זה בדיוק הוויכוח. ה'מה זה באמת' זה אותו דבר שאנחנו תופסים כשאנחנו אומרים יהודי. אין לי משהו יותר טוב להגיד על זה. זה החומר של המושג. בסדר, אני עושה את זה כי יש אנשים אולי שזה לא מספיק חד אצלם. חלק מהחבר'ה שהיו שנה שעברה כבר דשנו בזה הרבה, אז זה לא חידוש גדול, אבל חשבתי שזה אולי יכול קצת להוסיף להם להבנת מה שאנחנו מדברים כאן. אז כאן עוד פעם אנחנו רואים שגם למושגים מופשטים יש חומר וצורה, לא רק לעצמים. ולכן מהתפיסה הלא אנליטית נגזרת גם התייחסות כזאת למושגים, לא רק נגזרת צורת חשיבה אלא גם צורת הכרה. דיברנו על זה כבר, ואמרנו בעצם שהנזיר איכשהו מחבר את החשיבה עם ההכרה. הוא לקח קצת תבניות, את כל התבניות של… פעם הבאה… כן, זה התבנית שדיברנו עליה בפרק א' לגבי צורה, זה הזיכרון שלי, של חומר וצורה. אני לא יודע, כי אני לא מאה אחוז בטוח מה היה התבנית שם. בפרק א' משם היה לנו קצת התלבטנו בעניין, לא יודע. טוב, האור הוא היופי. נפת שמש ההלני, היפה הטוב, קלוקגתון בחכמה יוונית. תיאורים של טוב, טוב יפה. טוב ויפה הם משורשים דומים בחכמה היוונית, בהסתכלות היוונית. יפי אור האידיאה שבצלמה מחוקה העולם כצורה, הנאה בסדרה, צפויה ברחבות המקום. יש פה לפני שאני ממשיך לקרוא, הרעיון בעצם פה נגמר. מה שכולל ערך חכמה יוונית לחכמת היהודים, יפיפיותו של יפת באוהלי שם. יופי זה בדרך כלל, זו בדרך כלל התאמה. כשאנחנו אומרים שמשהו הוא יפה זה בדרך כלל נגזר מאיזושהי התאמה בין משהו למשהו, אני לא יודע, הדבר הזה מתאים פה אז הוא יפה. דבר שיש לו חלקיו מתאימים זה לזה אז הוא יפה. בדרך כלל יופי אני חושב שאולי אפילו תמיד, אני לא רוצה להיות לא בטוח, אבל נראה לי ככה שכמעט תמיד לפחות יופי זה מושג של התאמה. רק שגם התאמה אפשר לעשות בשתי צורות, צורות עוד פעם, שני אופנים, אופנים בקודש. התאמה בדרך כלל כמו שתופסים כשמסתכלים על אסתטיקה, בצורת ההסתכלות האסתטית, הסתכלות זה אסתטיקה, זה אותו דבר. זה התאמה בין שתי צורות. זאת אומרת, הצורה של זה מתאימה לצורה של זה ולכן זה יפה. הצבע של זה מתאים לצבע של זה ולכן זה יפה. כך הרבה פעמים שומעים התייחסויות כאלה לתמונה, לפסל, לכל מיני דברים לא משנה בכל הקשר שמדברים על יופי. אז הוא אומר פה שזה מה המילים שלו שבצלמה מחוקי העולם כצורה. זאת אומרת היופי נובע מזה שיש פה חיקוי, יש פה התאמה, זה מתאים לזה, חיקוי כי זה אותו דבר כמו זה, זה מתאים לזה אבל ברמה של צורה כצורה היא צורה. זה המושג היופי ההלני. הידוע היוונים שמו דגש גדול על מושגים של אסתטיקה ושל יופי, וזה כמובן לא מנותק וגם על זה אולי אפילו דיברנו פעם שעברה שזה לא מנותק מהניסיון להמחיש דברים כי זה תופסים בצורה חיצונית. אז גם היופי שלהם מוגדר כיופי דרך אפיונים חיצוניים, יופי של צורות. כי היוונים זה תמיד דגש על דברים חיצוניים, ממחישים את הדברים המופשטים הם ממחישים, לכן הם עושים אלים. את צורת ההסתכלות היא תמיד כזאת שמה שתפסתי קיים ומה שלא תפסתי, כאילו משהו שפנימי יותר לא קיים. אריסטו, אצל אפלטון אמרנו הוא קיים אבל הוא רוחניות גבוהה יותר. אבל גם שם אני בעצם כן תופס את זה, פחות. לעומת זאת, יופי שמעי, וכאן אני מוסיף משלי, הוא עצמו לא נותן פה את האנטי-תזה השמעית ליופי ההלני הזה. זה הוא עוסק בזה קצת באות י"ג של המאמר הבא, אות י"ד, ט"ו, למרות שגם שם ההגדרה היא לא בדיוק זאת, אבל בהקשר שהוא מדבר כאן, אז אני רוצה בכל זאת להוסיף משהו שאני לא מאה אחוז בטוח, אני חושב שזה די ברור שזה עולה משיטתו, למרות שאני לא יודע אם הוא כתב את זה באיזה מקום. שמעתי את זה פעם, שמעתי את זה פעם שיעור שלם מאיזה יהודי מעניין בירושלים. שיש שתי צורות התאמה. הרב יהושע שפירא מירושלים. אז הוא אומר שההתאמה השמעית במונחים של הנזיר, הוא לא השתמש במונחים האלה, זה התאמה אל החומר ולא אל הצורה. שזה היא התאמה פנימית, לא שאני רואה, לא בתור מטפורה, אלא אפילו רואה ממש, דבר שהוא עומד ליד דבר ומתאימים ולכן נוצר מושג היופי. הדבר מתאים לעצמו, לא למה שמבחוץ לו, לא לאיזה צורה אחרת שעומדת לידו. הדבר מתאים לעצמו, הוא מבטא את עצמו נכון, אז זה יפה. זאת אומרת למשל בדוגמה הקודמת ההגדרה יפה יכולה להיות אפילו. הגדרה יכולה להיות יפה. למה היא יפה? כי היא מתאימה למושג שאותו היא מגדירה. כן, יש הגדרות יפות ופחות יפות, אלגנטיות ופחות אלגנטיות. מה אתה משווה? זה לא השוואה בין שני סוגי הגדרה. זה השוואה בין ההגדרה לבין מה שהיא מגדירה, בהנחה שיש משהו כזה, וקודם טענו שיש. בסדר? זאת אומרת זה התאמה אל החומר. לפעמים בין הצורה לבין החומר שהוא הצורה שלו, לא יודע אולי יש מקום לחשוב אולי אפילו על התאמה בין חומרים. את זה אני לא יודע בעצם. לא יודע. בוא נתעלם מזה. מה? נכון, נכון. זה אולי דוגמה טובה לעניין, יש גם בציון מכלל יופי, אז גם שם יש מדרשים שמדברים על זה וקושרים את זה ליוסף. מושג היופי שרואים אצל יוסף הוא מושג של יופי פנימי ולא יופי חיצוני. זאת אומרת איזה שהיא התאמה למה שבפנים, לא התאמה למה שבחוץ, לא התאמה בין צורות. התאמה פנימית, אפילו במובנים שאני חושב שאפילו נשים כשמדברים על יופי של נשים. אז אפשר לדבר על יופי של נשים מהסוג של כן הדוגמניות האלה של הכל חיצוני. ולא יודע, אני חושב שבאמת אני לא רוצה להגיד אי אפשר להתרשם מדבר כזה, זה נראה קצת דוחה, לא יודע. יופי פנימי זה דבר הרבה יותר מרשים. זה הרבה יותר תופס ואני חושב שכמעט כל אחד חווה משהו כזה שנקרא יופי פנימי. אני לא יודע אפילו. זה משהו שמצליח לשדר את עצמו החוצה. זה לא מתאים למשהו אחר, זה לא שהאיבר הזה נמצא בפרופורציה נכונה לאיבר ההוא. לא זאת הנקודה, זה יופי יווני. ששם הכל זה המידות החיצוניות והצבע של השערות. אלא יש באמת מושג כזה שכולם מכירים, מרגישים בזה, יוונים כלא יוונים. רק השאלה מה שמים את הדגש, זאת אומרת מה אתה תופס כדבר החשוב יותר. ואני לא יודע, אני חושב שכל אחד מרגיש את המושג הזה של יופי פנימי. קשה כמובן להגדיר אותו כי זה עוד פעם התאמה בין הצורה לבין החומר שהיא הצורה שלו. אבל זה מושג יופי קצת אחר. גם זה התאמה, אבל זה התאמה נקרא לה שכלית, לא שמעית ולא חזותית, או שכלית ולא חושית. כן? נכון. כשהיוונים למשל, הזכרתי קודם את האהבה האפלטונית לא במקרה. כשהיוונים מתייחסים לדבר כזה, פן אחר של דבר כזה, וקוראים לזה אהבה אפלטונית, אז הם מתכוונים אהבה שנשארת ברובד האפלטוני. יש דבר כזה, אני חושב שאי אפשר להתכחש לזה, זאת אומרת יש רובד כזה של אהבה לפחות שאי אפשר להתכחש אליו. כמו שיש רובד כזה של יופי, יש רובד כזה של התקשרות, יש רובד כזה של אהבה. אהבה נולדת מאיזה שהוא סוג של יופי שאתה מוצא אצל מה שאתה אוהב. לאו דווקא יופי במובן הנמוך, אלא יופי פנימי. אתה מרגיש שזה מדבר אליך, זאת אומרת אתה אוהב את זה. אז האהבה האפלטונית גם אם היא קיימת אצל היוונים, היא אפלטונית. זאת אומרת היא נשארת עוד פעם בעולם האידיאות. אז היא קיימת, לא מתכחשים לזה שזה קיים, אפלטון לפחות. אריסטו מתכחש לגמרי לקיומם של דברים שהם לא חיצוניים. אפלטון אומר שזה קיים, אבל זה קיים אבל זה נשאר מופשט. התפיסה של התורה עוד פעם היא לא כזאת. אתה לא נשאר ברובד של האהבה האפלטונית. זה נכון שמצד שני אסור לך לעשות לבנות את זה באופן כזה שהרובד האפלטוני לא יהיה. זאת אומרת אהבה זה דבר שלם, אבל הוא דבר שלם מלמעלה עד למטה. זאת אומרת מיחסי האישות אל היחס האפלטוני. זה לא נשאר למעלה, כי המושגים המופשטים, הצורות, הדברים הפנימיים הם צריכים. הם צריכים להתחיל מלמטה, זה בדיוק התפיסה, האנטיתזה של התפיסה האפלטוניסט והאריסטוטלית. עוד פעם, גם מושג היופי הוא משמש איזושהי דוגמה לעניין הזה. לפי התפיסה הזאת, אז קודם דיברנו על זה שהנזיר מחבר את הלוגיקה עם תורת ההכרה, מאפיסטמולוגיה. זאת אומרת את האופן שבו אנחנו תופסים נגיד מושגים, קונבנציונליזם ולא קונבנציונליזם, זה בעצם שייך לתורת ההכרה, לא לתורת ההיגיון. השאלה כשאתה מכיר מושג, מה אתה מכיר פה? את המושג עצמו או את הצורה שלו? זה שייך לתחום הפילוסופי שקרוי תורת ההכרה. לעומת זאת מחשבה אנליטית וסינתטית, מה שדיברנו פעם קודמת, וחזותית ושמיעתית, זה שייך לתחום של תורת ההיגיון, לאיך חושבים, הפילוסופיה המטפיזיקה למיניהם. אצל הנזיר שני הדברים האלה מתחברים, זה לא שני תחומים נפרדים. כי זה לא אחד נגזר מהשני, ואחד מוביל את השני, ודיברנו על זה בשנים שעברו ועוד נחזור לזה. ומה שאני רוצה רק להוסיף פה זה שכאן אנחנו רואים אפילו יותר מזה, אני חושב ששלושת התחומים הבסיסיים בפילוסופיה של אתיקה, אסתטיקה ולוגיקה. מטפיזיקה נגיד אני מכניס אותה בתוך הלוגיקה, בעצם בוא נסמן את זה אחרת: המושגים של הטוב מול הרע זה תחום אחד, של היפה מול המכוער זה תחום שני, והאמיתי מול הלא אמיתי זה התחום השלישי. והאמיתי ולא אמיתי יכול להיות לוגי, יכול להיות מטפיזי, זאת אומרת יש אמיתות שהן לא לוגיות, אבל זה גם כן עדיין שייך לתחום של אמת ושקר. כן, זה מה שאני מתכוון להגיד. במובן הזה זה שלושה תחומים בסיסיים בפילוסופיה שבדרך כלל ההגדרה ביניהם היא יחסית חדה, עד כמה שאפשר לעשות כאלה הפרדות חדות בפילוסופיה. אני חושב שגם ההפרדות האלה אצל הנזיר קצת מטשטשות. כי אתם מבינים שהמושג להגיד אם זה יפה או לא יפה כבר מאוד קשור לשאלה אם זה אמיתי או לא אמיתי. כשהגדרה, כמו שאמרתי, הגדרה יכולה להיות יפה. נכון? הגדרה בדרך כלל היא או שהיא אמיתית או שהיא לא אמיתית. זאת אומרת היא מייצגת את הדבר או שהיא לא מייצגת את הדבר. לפי התפיסה הקונבנציונלית היא אפילו לא יכולה להיות כזאת, היא סתם שרירותית וזהו, כן, אין הגדרה אמיתית, זאת ההגדרה, זה זה, זה מה שהגדרתי, גמרנו. אבל פה אנחנו תופסים שגם מושג היופי הוא לא מושג מנותק לגמרי ממושג האמת. כשדבר מסוים מבטא את עצמו באופן אמיתי בצורה, אז יש פה, אז טמון פה גם יופי. זאת אומרת היופי והאמת הם מושגים שכבר מתקרבים מאוד אחד לשני. ומושג הטוב אני חושב שזה די ברור גם בלי הדיון הזה שהוא מתקרב מאוד גם כן למושג האמת. מדברים על זה גם הרמב"ם במורה נבוכים על חטא אדם הראשון הידוע, גם בנפש החיים כיוון מאוד דומה למרבה הפליאה, בין שני ספרים שונים לגמרי שדווקא בעניין הזה הם הולכים בכיוון דומה. שלפני חטא אדם הראשון היצר הרע היה בחוץ, ואחרי חטא אדם הראשון היצר, זה היה הנחש, ואחרי חטא אדם הראשון היצר הרע נכנס פנימה. ויש שמה מעבר של הטוב והרע מן המפורסמות אל המושכלות או הפוך, מן המושכלות אל המפורסמות. אז ברור שיש איזשהו קשר גם בין הטוב והרע לבין אמת ושקר. זאת אומרת זה לא… עד כמה אפשר לזהות אותם זה שאלה קצת סבוכה, אני לא אכנס לזה כאן. אני רק מצביע עוד פעם על כיוון שחזר לנו כבר כמה פעמים אצל הנזיר שההבחנה חדה לכאורה שקיימת בין שלושת התחומים הבסיסיים של טוב ורע, אמת ושקר, מכוער ויפה, כל פעם הבחנה אחרת מתוך ההבחנות האלה מטשטשת. זאת אומרת הדברים האלה איכשהו כולם מתנקזים בכיוון השמי להיות מאוד דומים. רק היווניות תופסת אותם כאיזשהם שלושה דברים שכל אחד עומד מעצמו ולא קרב זה אל זה. זאת אומרת זה שלושה תחומים בלתי תלויים לחלוטין זה בזה. טוב, נעצור כאן.