קול הנבואה שיעור 14

התמונה שמדובר עליה פה מה זה רואים את הקולות? זה תמונה אם כן רואים וזולת הכל. התמונה הזאת זה קול פנימי שבעצם לא נראה בכלל אלא נשמע. המאמר הזה בעצם מטרתו איכשהו להסביר את הדברים האלה. כמו לאורך הפעמים הקודמות פה האוכלוסייה מתחלפת והספר סיפר לנו גם על דברים קודמים וגם הערנו דברים מקודם על מה שיבוא אחר כך. אז טוב מי שמרגיש שחסר לו משהו אז שישאל. קול ואור הם שני מלאכי המחשבה המלווים אותה תמיד מבחוץ ומבפנים כמו כל חזיון בנבואה. ראינו בסוף המאמר הקודם שהבינה זה בחינה של קול. קול זה בעצם הדבר שמוליך, האופן שבו מולך הדבר. כשאני אומר משהו אז הקול נושא את מה שאני אומר. הבינה נושאת את מה שהחכמה אומרת. החכמה יושבת בתוך הדברים עצמם החכמה עצמה והבינה היא זו שמגלה את הדברים החוצה. זה מה שלמדנו בסוף המאמר הקודם וזה היה בתוך השיעור על התשובה. כאן הוא חוזר לטפל בקול ובאור עצמם והוא אומר שהקול והאור זה בעצם שני מתווכים שתי צורות לתווך דברים. אפשר לתפוס דברים באור ובדרך קול. כמובן שמדובר פה קול ואור מעבירים תחושה על ידי החושים אבל הוא משתמש בזה כשתי צורות לתפוס מחשבות או לתפוס רעיונות. ולכן הוא אומר שקול ואור הם שני מלאכי המחשבה המלווים אותה תמיד מבחוץ ומבפנים. הקול הוא מבפנים והאור הוא מבחוץ זו כנראה כוונתו. אמרנו שקול זה בעצם ההבדל בין שמיעה לבין ראייה זה שבשמיעה אנחנו שומעים דברים מתוך או מאחורי משהו. בראייה אי אפשר בראייה אי אפשר לעשות את זה. אם יש מסך לפניי אני לא יכול לראות. אבל לשמוע קשה מאוד לחסום את השמיעה. לחסום את השמיעה זה לא לגמרי נכון כי יש מסכים שקופים זכוכית שהקול עובר בהם בדיוק כמו שהוא עובר בקיר אין הבדל. אבל הקיר עוצר יותר את הראייה. לגבי הראייה יש מסכים יותר טובים פחות טובים אבל ראייה מספיק דבר הכי פשוט משהו שהוא לא שקוף. כל דבר תשים ביני לבין הדבר אז הוא עוצר את הראייה. זה לא נכון לגבי השמיעה לעצור את השמיעה צריך מאמץ מאוד חזק. אם אני רוצה שאני לא אשמע אותך מה אתה צריך לעשות בינינו תנסה לחשוב לא תצליח כמעט לא תוכל לעשות את זה. אז כדי שאני לא אראה אותך מה הבעיה תיקח דף נייר ולא אראה אותך. זה ברור שזה מאפיין. בסדר אבל אני אומר התיאור הרגיל שראייה זה הדבר החיצוני הדבר שאותו קל מאוד להסתיר כי הוא דבר הנגלה אלי ואת השמיעה קשה מאוד לעצור כי חוש השמיעה זה בדיוק תכונתו שאנחנו יכולים לשמוע גם דברים שנמצאים מאחורה דברים שנמצאים בפנים. לכן אלה המטאפורות שהוא משתמש בהם כדי לתאר תפיסה של הדבר מבחוץ ותפיסה של הדבר מבפנים. מחשבה מבפנים ומחשבה מבחוץ המתוארות אצלו על ידי קול ואור. וכל העם רואים את הקולות. כן. במסכים שקופים כשמזככים את המסכים יכולים גם לראות את הקולות להגיע למצב העליון. פה זה מאמר מוסגר הפת"ש כותב יש לזה מקור קודם יותר שראייה ושמיעה זה מדרגת חיה ויחידה האורות המקיפים. ושלושת החושים האחרים טעם ריח ומישוש זה נפש רוח ונשמה. מה? הנפש זה רוח אני יכול לחפש לא זוכר בדיוק. ראייה ושמיעה זה שתי צורות לתפוס דברים מעודנים יותר שתי צורות שבעצם לא נכנסות לתוך האדם עצמו. אפשר לתפוס דברים שנמצאים מחוץ לאדם. לא צריך גם מגע כדי לתפוס באמצעות ראייה או שמיעה. גם באמצעות ריח אולי, אבל עוד פעם, זה אור כבוד הדמיוני. אור כבוד חזיון הנבואה. אור כבוד. אור כבוד חזיון הנבואה במקום ארץ הקודש אשר עיני ה' אלוקיך בה, נשמע כי עניין אלוקי בדמיון השכל המקודש הנבואי המדמה וממשל. כאן הוא מסביר מה זה נקרא אור כבוד. כשאנחנו מתבטאים כלפי הקדוש ברוך הוא כבוד ה', מראה כבוד ה', מלא כבוד ה' וכולי, מה זה כבוד השם הזה? יש אור כזה שנקרא אור כבוד. למטה הוא מביא מכל מיני ספרים, למשל מרס"ג הוא כותב, חזיון נבואה מצורה ברורה מאור נקרא כבוד השם. הצורה הברורה מאור, דמות הנבואה, היא נקראת כבוד השם. או הכוזרי הוא מביא, כן, הכבוד ניצוץ אור אלוקי מועיל אצל עמו וארצו. רואים אותו בממוצע מה שנקרא כבוד או שכינה. כבוד, אם אתם חושבים על זה בשירים לפחות של המקרא, אבל זה גם קשור אני חושב למושג הכבוד שאנחנו משתמשים בו ביומיום, זה גילוי. כבוד השם זה הגילוי של השם, האופן שבו הוא מתגלה. יש בקדושה, אנחנו אומרים שמה, מלאכים שואלים זה לזה איה מקום כבודו להעריצו? לעומתם משבחים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. למה הם מחפשים את כבוד ה'? הקדוש ברוך הוא ברור שאין לו מקום. אין מה לחפש איפה מקומו שלו, אין לו מקום לקדוש ברוך הוא, וזה גם המלאכים יודעים שאין דבר כזה מקומו של הקדוש ברוך הוא. אבל כבוד השם יכול להיות שיש לו מקום. לכן איה מקום כבודו להעריצו. אני אתפלל לאותו מקום שבו נמצא כבוד השם. כבוד השם זה הגילוי של הקדוש ברוך הוא. כשהקדוש ברוך הוא מתגלה בעולם הזה, אז בסדר, כמו כל גילוי שקיים בעולם הזה, יכול להיות שיש לו מקום. צריך לחפש איפה המקום, אבל לא מוצאים המלאכים. איה מקום כבודו להעריצו? לא מוצאים. וזאת אומרת שהם נמצאים שם, הם משבחים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. אבל כשהם אומרים, אז הם אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. אולי בכל זאת יש לו איזה שהוא מקום לכבוד ה'. זאת אומרת, לא ברור מה המסקנה של התיאור הזה, אם יש לו מקום או אין לו מקום. אני מניח שיש לו מקום, רק זה לא מקום שצריך לתפוס אותו, שאפשר לראות אותו, או אולי הוא נמצא בכל מקום. השאלות פתוחות, לא ניכנס פה בדיוק לפירושים של הקדושה, רק רציתי להראות שכמחפשים מקום של הקדוש ברוך הוא, לא מחפשים מקום שלו, מחפשים מקום של כבודו. כבודו זה האור שבו הוא מתגלה. אצל משה רבנו הדבר הזה הוא הכי בולט, בעבור כבודי על פניך, כן? כשמשה רבנו רוצה לראות את הקדוש ברוך הוא, וראית את אחורי ופני לא יראו, אז כשהקדוש ברוך הוא מתגלה, כבודו הוא זה שמתגלה. אנחנו מסתכלים בכבודו של הקדוש ברוך הוא. כבוד זה באמת קשור לצד המגלה, כלומר איפה שהקדוש ברוך הוא מתגלה, איפה שיש מישהו שיקבל את ההתגלות וייתן לו כבוד. מהתיאור הזה של הקדושה נראה שזה קיים לחוד מהמקבל. היה אור כבוד השם גם אם לא היו פה אנשים. דיברנו על זה פעם, ברוך שם כבוד מלכותו. כבוד, אחד הגילויים של הקדוש ברוך הוא זה שהוא מלך. אבל דיברנו על זה שכתוב אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. הוא היה מלך עוד לפני שכל יציר נברא. כנראה שהכבוד זה דבר שהוא קיים לעצמו, זה לא כמו כבוד אנושי נגיד שבדרך כלל אנחנו מתייחסים אליו במובן מסוים של כבוד עצמי. בן אדם בעל כבוד עצמי יכול להיות גם בבדידות, אבל בן אדם שצריך את כבוד חבריו זה מין משהו חברתי. הכבוד העצמי שלך זה דבר שבעצם מוגדר מתוך עצמו, לא דבר שמוגדר על ידי הסביבה. זאת אומרת גילוי זה דבר שקיים גם אם לא כולם רואים אותו, שאם מישהו יתבונן זה מה שהוא יתפוס. אבל גילוי לא בהכרח, זאת אומרת הוא לא בהכרח. זה קיים. כן, בדיוק. אותו דבר שאתה מגלה, וזאת האפשרות. אותו דבר שתגלה, כשתגלה משהו זה יהיה כבודו של השם, לא את השם עצמו. אז נכון שהוא קיים עוד לפני שאתה היית, אבל מצד שני גם נכון שהוא קיים בשביל מה שיבוא אחר כך, אחרי זה יהיו נבראים שיראו אותו או יקבלו אותו, וזה ברור, אחרת אין טעם ליצור. ועקרונית מבחינה לוגית הדבר עומד עוד לפני התופס. יש שיר שנקרא שיר הכבוד, נכון? אנעים זמירות ושירים אארוג כי אליך נפשי תערוג. מדי דברי בכבודך הומה לבי אל דודך. אז זה כן לדבר על כל מיני נכבדות, מכבודו זה מלשון כבוד, כן? שמך אכבד ושירי ידידות. כל השיר הזה עוסק בכבוד, נכון? אספרה כבודך ולא ראיתיך. זה מושג כמין סתירה. מה הבעיה? מה לספר בכבודו של מי שלא ראינו? ברור שאי אפשר, כי לספר בכבודו של מישהו זה לספר איך הוא מתגלה. הכבוד זה גילוי, אבל זה יכול להיות אני מספר כבודך ולא ראיתיך. עוד מעט נבין קצת יותר למה הכוונה. אדמך אכנך ולא ידעתיך. ואז ביד נביאיך בסוד עבדיך דמית הדר כבוד הודך. זאת אומרת, איך בכל זאת אני מספר? לא ראיתי אותך, אז איך אני יכול לספר בכבודך? לספר בכבודך זה לספר איך אתה מתגלה. אבל לא ראיתי אותך, אז איך אני אספר? וביד נביאיך בסוד עבדיך דמית הדר כבוד הודך. זאת אומרת, יש לנו איזשהו דמיון מן הכבוד הזה. ביד נביאיך, ביד נביאיך בסוד עבדיך, כן, משה רבנו וגם נביאיך וגם עבדיך, כל הממשיכים שלו. אז הם אלו שמביאים לנו איזשהו דמיון של הכבוד הזה. ואת אותו דמיון של הכבוד הזה הוא זה שמאפשר לנו לספר בכבודו של הקדוש ברוך הוא, ואז אדבר בנכבדות. ועכשיו נגיע לאיזשהו מבוא. עוד מעט תראו פשוט מה ההמשך למה צריך את המבוא הזה. הוד ופאר גבורתך כינוי תוקף פעולתך. זה איזשהו כינוי. דמו אותך ולא כפי ישך. ממשיכים עם התמה רק דימוי. זה לא הקדוש ברוך הוא עצמו, רק דימוי. וישווך לפי מעשיך. לפי מעשיך אנחנו מנסים להגיד משהו עליך. המשילוך ברוב חזיונות הנך אחד בכל דמיונות. כל הדמיון הזה איכשהו מצביע על משהו אחד. זה אומר שזה משהו שלא עומד בפני עצמו. זה לא קשור. עוד פעם, זה הדימוי הזה. לא לראות את הדמות הזאת, לא לא לא. את הגילוי עצמו, את הגילוי עצמו אני לא רואה. זה מה שכתוב פה. כל משמעותו של גילוי זה זה שאני לא רואה אותו, זה זה שאני צריך לראות אותו. והוא אומר אני לא יכול לדבר על הגילוי בלי שראיתי אותו. זאת הסתירה שמונחת. כן, את הגילוי הוא לא רואה. אנחנו עוד מעט נראה מה המשמעות של העניין בדיוק. אבל עכשיו תראו. ואז הוא מתחיל. למה כל ההקדמות האלה, דמוך ולא כפי ישך, כל ההקדמות להסיר את ההגשמה? למה? כי אחרי זה מגיע סדרה שלמה של הגשמות. ויחזו בך זקנה ובחרות. כמו שרואים אותך פה ושם בים, כן, ובישראל עם כל המדרשים. שער ראשך בשיבה ושחרות. זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב. ושם אנחנו פותרים את הסתירה, כן? איש מלחמות ידיו לו רב. אבל סוף סוף רואים אותו כזקן, כצעיר, כמשהו שהוא מוחשי, כן? זה הגשמה. חבש כובע ישועה בראשו, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, כן? כל מקום שאונקלוס פשוט אסף את כל המקומות שאונקלוס מתרגם כדי להוציא אותנו מהטעות הזאת, אז הוא אסף, כן? האונקלוס תמיד מתרגם הרי כדי להוציא אותנו מן ההגשמה. כל מקום שכתוב יד של הקדוש ברוך הוא או משהו כזה אונקלוס תמיד מתרגם רק דמוי, כן. יעלה לי לעטרת צבי, כתם טהור פז דמות ראשו, חק על מצח כבוד שם קדשו. מחלפות ראשו כבימי בחרות, קווצותיו תלתלים שחורות. קשר תפילין הראה לעניו, זה כבר דבר יותר מופשט כמובן. טוב זה פחות או יותר. זאת אומרת, יש פה איזשהו אוסף ביטויים מגשימים. למה? בגלל שכשאני מדבר על כבודו של הקדוש ברוך הוא אני מדבר על איך הוא מתגלה, כן? הכבוד זה האופנים שבהם הוא מתגלה. עכשיו כשמתגלה אליי הוא מתגלה במונחים שלי. אז המונחים שלי הוא מתגלה כמו בן אדם בצורה כזאת, בן אדם בצורה אחרת, שער שיבה, שער של שחרות, אבל זה האופנים שהוא מתגלה לעיניי. עכשיו גם זה צריך להבין שכל זה זה רק דמיונות וכל זה זה חזיונות וכל מיני דברים כאלה. וכל זה רק דמיונות, וכל זה חזיונות וכל מיני דברים כאלו, שזה הביטוי. וככה אולי כדאי לתת קצת גם להסביר מה אומרים הדברים האלה, מה המשמעות, לא ניכנס לזה עכשיו, אבל השיר הזה מצד אחד עוסק בהגשמה של הקדוש ברוך הוא, בתיאור מאוד מוגשם שלו, של איך שהוא מתגלה. כמובן שבהתחלה הוא נותן איזשהו מבוא ואומר שכל זה דמיונות והכל זה בעצם לא באמת אלוקים, אבל בכל זאת אנחנו יכולים לתאר אותו דרך בסוד עבדיך ביד נביאיך. וכל השיר הזה עוסק בעצם באיך אנחנו רואים את הקדוש ברוך הוא, לכן זה נקרא שיר הכבוד. איך אנחנו רואים את הקדוש ברוך הוא? זאת אומרת שכבוד, כבודו של הקדוש ברוך הוא זה מה שאנחנו רואים ממנו, איך שהוא מתגלה לנגד עינינו. ואיזשהו מקום גילוי זה דבר חזותי. כשהוא מתגלה לעיניי פירושו שאני רואה אותו בתוכנו. מה זה נקרא שהתגלה לעיניי? אם הוא צועק לי מהחדר השני זה לא נקרא שהתגלה. התגלה זה לעיניי, זה כבר בביטוי. התגלה לעיניי ולא לאוזניי. זה ביטוי חזותי. את הקדוש ברוך הוא ודאי באופן חזותי אי אפשר לתפוס אותו באופן חושי. אנחנו דיברנו שהראייה זה איזשהו ביטוי לחמשת החושים, לאו דווקא לחוש הראייה. אבל הראייה זה החוש הכי חזק, הכי דומיננטי, אז ראייה אצל הנביא משמשת כביטוי לתפיסה חושית ושמיעה לאיזושהי תפיסה פנימית יותר. כבוד גם זה מלשון כובד. יקר זה מלשון יקירא. יקירא זה כבוד. כבוד וכובד זה אותו שורש, גם יקר ויקירא זה אותו שורש. הכבוד זה בעצם באיזשהו צורה איך מושג מופשט מתגלה בעולם הזה, תופס כובד, יש לו מסה. פתאום נהיה משהו. כמו בן אדם שרוצה כבוד, מה הוא רוצה? להיות משהו. לזה נקרא שרוצה להיות כבוד, רוצה להתממש יותר, כי הוא רוצה להיתפס יותר כמוחשי יותר, כחשוב יותר, לתפוס מקום בעולם. לכן אמרתי זה גם קשור קצת למושגים של הכבוד שאנחנו משתמשים בהם בשפת היומיום שלנו. בכל אופן במושגים לגבי האלוהות, הכבוד זה כביכול איזשהו כובד שיש לה, איזשהו משהו שמצליח להפוך דבר רוחני שהוא כאילו מבחינת אין ליש, למשהו שמתקיים בעולם הזה, מושך אותו כאילו למטה כביכול. אבל כל זה זה רק משל. זה משל במובן שיתבאר עכשיו. אות ג'. הציור, בוא רק נחזור עוד רגע לאות ב'. אור כבוד, דיברתי רק על הכבוד כי זה בעצם אני חושב הנושא של כל המשפט המסובך הזה. אור כבוד, נקרא עכשיו אותו עוד פעם, חזיון הנבואה. הנבואה מה שהיא רואה זה את אור הכבוד. זה לא את הקדוש ברוך הוא עצמו, זה את אור הכבוד, זה את האופן שבו הוא מתגלה. שימו לב, זה הנבואה רואה, אנחנו לא רואים. זה בהקשר למה שנשאל פה קודם. גם את אור הכבוד רק הנבואה רואה, לא אנחנו רואים. לכן כתוב פה אספרה כבודך ולא ראיתיך, אני הרי לא ראיתי אותך, איך אני יכול לספר את כבודך? אני כאיש פשוט, לא כנביא. ואומרים ביד נביאיך בסוד עבדיך את הדמיון הזה יש, זאת אומרת הם כן ראו את כבודך. אבל איש פשוט אפילו את כבודו של הקדוש ברוך הוא לא רואה. במקום ארץ הקודש אשר עיני ה' אלוקיך בה, שמה נמצא, זה מקום כבודו להאריצו. שמה מקום הכבוד של הקדוש ברוך הוא זה במקום ארץ הקודש. הקדוש ברוך הוא עצמו לא נמצא בארץ הקודש, אין לזה משמעות, אבל כבודו הגילוי הכי מהותי שלו, השורש של הגילוי שלו נמצא בארץ הקודש. אני לא חושב שהשיר הזה אומר משהו אחר, אני חושב שהוא אומר אספרה כבודך ולא ראיתיך, אני יכול לספר את כבודך למרות שאני לא רואה אותך, כי אני כן רואה את הכבוד שלך למרות שאני לא רואה אותך. עכשיו הנביאים זה הדימוי, הדימויים, כל הדימויים של היד החזקה או של הזה, זה מה שראו הנביאים. ואז הוא מביא כל אחד איש זקן ביום דין ואיש בחור ביום קרב, כלומר כשכביכול עושה דין אז הוא מדמה לזה. אז הוא מביא כל מיני דוגמאות מהנביאים. אבל באופן כללי הוא כן אומר אני יכול לספר את כבודך למרות שאתה לא רואה, כי אני כן רואה את הגילוי. ואתה יכול לראות את הגילוי של הקדוש ברוך הוא איפשהו. אנחנו נראה, אנחנו פשוט נדייק יותר במושגים בעמוד הבא ואז נראה איזה מובנים כן ואיזה מובנים לא. בוא נשאיר לרגע את הדיון הזה. המקום, המקום שבו נמצא הכבוד, ואמרנו שלכבוד יש מקום, איה מקום כבודו, המקום הזה זה מקום ארץ הקודש אשר עיני ה' אלוקיך בה. שם הכבוד הזה, אותו אור לכאורה, אור בדרך כלל. כי עניין אלוקי בדמיון השכל המקודש. איך אנחנו שומעים אותו? בדמיון השכל המקודש, כן, לא באוזניים. בכוח המדמה שלנו אנחנו שומעים אותו בעצם, עוד מעט גם את זה יוסבר בהמשך. בדמיון השכל המקודש הנבואי המתדמה וממשל. אני את המושגים האלה, יוסברו בסעיפים הבאים אז נשאיר אותם, אבל זה בעצם ככה צריך לקרוא את המשפט, הוא פשוט לא ברור קצת מבחינה תחבירית במה שהוא כותב שם. הנביאים רואים או שומעים? הנביאים ביחס אלינו הם רואים. זה מה שדיברו קודם על רואים את הקולות. כשעם ישראל היה בשנייה אחת כל עם ישראל היה במדרגת נבואה אז הם ראו את הקולות. כשאני לא במדרגת נבואה אז אני שומע את הקולות. אז מה שהם רואים זה את הקולות? הקולות, כן. דבר פנימי שלפחות הפירוש שלנו זה נקרא קולות. אבל הם רואים אותו כי בשבילם זה הרבה יותר מוחשי הרבה יותר ברור ואנחנו רק שומעים את זה. השמיעה היא אמנם צורה לתפוס דברים עמוקים יותר אבל היא צורה יותר עמומה. הראייה זה לתפוס את הדבר החיצוני אבל לתפוס אותו באופן ברור. הראייה תופסת מאוד ברור. הנביאים רואים קולות. זאת אומרת הם רואים באופן ברור את הדברים העמוקים. הבנתי, אז מה שהם רואים רואים באופן ברור דברים עמוקים זאת אומרת פנימיות. מה שהם רואים זה דמיון של משהו פנימי יותר בצורה יותר מוחשית. זה תמיד נכון לגבי ראייה. בוא נשאיר את זה אני פשוט זה הדיון של הסעיף הבא והסעיף הבא. אולי יש פה גם עניין של מרחק לא רק של מוחשיות ששומעים דברים יותר רחוקים ורואים כנראה שנמצאים יותר קרובים להם. יותר קרובים לא גאוגרפית. בסדר. ברור. בגלל שהם יותר הם עצמם נמצאים במקום גבוה יותר אז הם יכולים לראות. כל מה שאנחנו תמיד דברים שהם בגובה שלנו אנחנו רואים. דברים שהם בגובה מעלינו גובה אני מתכוון גובה רוחני אז צריכים להאזין. אנחנו לא יכולים לתפוס אותם בעיניים. זה דברים עמוקים יותר. עכשיו הנביאים נמצאים בגובה של הדברים שהם רואים. באמת כל נביא האריז"ל כתב כל נביא נמצא בגובה אחר. יש נביאים שהגיעו עד רמה כזאת ונביאים שהגיעו הוא כותב כל נביא עד איפה הוא הגיע. אז זאת אומרת כל נביא היה לו גובה מסוים ואז שמה הוא ראה. וזה אחד מהדברים שכל פעם הוא בא בחלוקה הזאת בין נביאים שראו לעומת נביאים ששמעו. זה גדולים של שנייה. יש אנחנו דיברנו פעם על הרי הנזיר כותב נדמה לי אפילו אולי פה במאמר הזה איפשהו אני לא בטוח אבל נדמה לי שזה פה. הנזיר כותב איפשהו שכל הש"ס תמיד מדבר בלשון של שמיעה, כן? כשרוצים להבין לא הבנתי אז אומרים לא שמיע לי. ובזוהר תא שמע. כן דיברנו על זה פעם. תא שמע או כל מיני הכל בלשון של שמיעה כי הלימוד תורה ניתן באופן של שמיעה ולא של ראייה. אז שאל מישהו פה בשיעור אני לא זוכר אולי זה משנה שעברה אני כבר לא זוכר הוא שאל הרי בזוהר כתוב תמיד תא חזי. שמה כאילו בוא ראה לא שמע. וזה בדיוק אותו דבר כמובן. הזוהר שעוסק ישר בפנימיות אז הוא אומר בוא תראה אני אראה לך את הדברים עצמם. שמה זה לא נסתר מאחורי משהו זה הדבר עצמו שבו מתעסקים אז שם רואים אותו לא שומעים אותו. למטה כשאנחנו עוסקים באותם דברים אני מדבר על שוורים ופרות ובורות ושיחין ומערות, כן? אז מאחוריהם נמצאים כל מיני עולמות אחרים שכדי לתפוס אותם אנחנו רק יכולים להאזין. אנחנו לא יכולים לראות כי הם מוסתרים מאחורי דברים שהם לקוחים מעולמנו יש איזה שהוא מסך אז לכן פה מדובר על שמיעה. הזוהר עוסק באותם דברים שבגמרא הם נסתרים ושם אתה רואה אז זה פשוט השאלה במה אתה עוסק. וזה אותו דבר. נביא בעצם עסק בדברים האלה הקבלה מבוססת על חזיונות הנביאים. הציור כהופעת תמונת אור, פנטזיה, אין לה שם בלשון הקודש אלא דמיון המתדמה וממשל. כל ראייה שאנחנו רואים משהו אז יש איזה שהוא עצם בעולם ואנחנו מסתכלים עליו וכך נוצרת אצלנו איזה שהיא תמונה שזה תרגום של העצם בעולם. ציור כן ציור שמציירים אז הוא לכאורה הציור עצמו לא מייצג או לא בהכרח היום לא לא מייצג שום אובייקט שבעולם הממשי לא בהכרח לפחות. כל מהותו של הציור שהוא לא מייצג שום דבר בעולם הממשי. חשבתם פעם על המילה קיטש שהוא לא בסדר? למה למה קיטש שהוא לא… ציור של קיטש, מה זה קיטש? ילד בוכה, שקיעה, כל מיני תמונות כאלו מהתחנה המרכזית. אם ננסה לחשוב על זה, יש ציורי קיטש שמבחינת אומנות הציור, הטכניקה של הציור, הם טכניקה מעולה. אין שם בעיה של טכניקה של הציור, זה לא בעיה טכנית. למה התמונות האלה נחשבות משהו כזה לא אומנות? בגלל שהדבר שמביא אותנו לידי חוויה בציור הזה הוא לא הציור עצמו אלא הסיטואציה. דווקא הצייר בחר דברים שכל כך קל להתרגש מהם, זה הופך להיות יותר שקוף, המעבר הוא כל כך ישיר. בדיוק, זאת הנקודה. זאת אומרת בתמונה רגילה, זה לא רעיון שלי, פעם קראתי איזה מאמר של אחד בשם תומאס קולקה, והוא חושב שזה נכון, הוא מנתח למה קיטש זאת אומנות גרועה. יש שמה ניתוח מאוד מעניין, הוא מנסה לאפיין מה זאת אומנות טובה ולאור זה למה קיטש הוא אומנות גרועה. הוא מנסה להראות שלאור כל המאפיינים המקובלים לאומנות טובה קשה להבין למה קיטש הוא אומנות גרועה. ומסקנתו היא, ואני חושב שהוא צודק, שאומנות טובה זה דבר שמעורר בי איזושהי חוויה לא בגלל מה שהיא מייצגת. אם הסיטואציה עצמה שמתוארת בציור היא עצמה מעוררת בי את אותה חוויה, אז מה הציור עשה? זה צילום. זה סך הכל הביא לי את הסיטואציה, ומי שמרגש אותי זה לא הציור אלא הסיטואציה עצמה. אומנות טובה זה מצב שבו החוויה שאני מקבל היא מהציור, לא מהסיטואציה שהוא מייצג, או לפחות מהערך המוסף שהציור מוסיף על הסיטואציה. לפעמים הציור כן מייצג סיטואציה ואז מוסיף משהו מזווית שנגיד מסתכל רגיל על הסיטואציה לא היה רואה. בסדר? אז תמיד אומנות טובה זה הדבר שיש לו ערך דווקא בגלל הייצוג, לא בגלל מה שהוא מייצג. זה הערך של הייצוג עצמו, לא של מה שהוא מייצג. זה נקרא אומנות טובה. זו כל המהות של אומנות, המהות של אומנות זה באיזשהו מקום אשליה, האשליה זה הערך האומנותי. אותו דבר שהוא מעבר למציאות המתוארת, אפילו נגיד בציור ריאליסטי שמתאר מציאות, הערך האומנותי של הציור הוא תמיד מה שמעבר למה שהציור מייצג. האשליה, הפרשנות, הנקודה שהוא בא להאיר, וזה שוב מימד סובייקטיבי שלא נמצא במציאות עצמה. זה ערך אומנותי. וזה אפשר עוד פעם, זה אפשר על ידי תמונה, כלומר גם על ידי זה שאני באמת מצייר את המציאות עצמה אבל אני מצייר בעצם רק נקודה מסוימת מהמציאות, אז בעצם אני נותן בזה את הפרשנות שלי. כלומר זה לאו דווקא שלא אצייר דברים מוזרים שיעוררו אותי לחשוב. סוריאליזם טוב אישית אני דווקא מאוד, זה סוג הדברים שבאמת מעניין אותי. גם אני, אבל אני אומר שזה רמה יותר נמוכה. אני חושב שרמה יותר גבוהה של אומנות זה באמת מי שיוצר סיטואציה שלא עושה ממנה… בדיוק. כי סיטואציה אמיתית קיימת, אבל עצם זה שציירת רק נקודה מסוימת וזה, היא יצרה מצב חדש. בכל מקרה זה משהו שאתה כשהיית מסתכל על המציאות לא היית רואה, זאת הנקודה. תמיד יש איזושהי תוספת לעצם המציאות הגולמית כמו שהיא, נקודת מבט. צריך להיות פה עוד משהו נוסף. זאת אומרת הערך של ציור זה תמיד מה שהוא מוסיף על המציאות, לא מה שהוא מייצג את המציאות. בסדר? הדמיון המדמה שהוא מדבר עליו פה, זה התמונת אור הזאת או כבוד השם שדובר עליו קודם, זה איזושהי תמונה שמופיעה בתודעה של נביא למשל שרואה אותה, אבל לתמונה הזאת אין שורש במציאות. היא שונה מכל תמונה אחרת, ציור על הקיר או תמונה של עכשיו שאני מסתכל על הדלת. יש לי בראש תמונה של דלת, לתמונה הזאת יש שורש במציאות, יש משהו, עצם כזה שקרוי דלת, וזה יוצר אצלי בתודעה תמונה כלשהי של דלת. בסדר? אז הממשי אצלי בתודעה לא יושבת דלת, יושב ציור של הדלת, אבל לציור הזה יש שורש במציאות, הוא נוצר כתוצאה מאיזושהי מציאות שאני צופה בה. חזיון הנבואה הוא שונה מזה, חזיון הנבואה הקדוש ברוך הוא מצייר אצלך ציור, לא שאתה רואה משהו ולכן נוצר אצלך ציור, אלא לציור הזה אין שורש במציאות. במובן הזה זה דמיון או משל. זה מה שהוא מתכוון כשהוא אומר דמיון. זאת אומרת זה דמיון במובן הזה שפה זה הציור בטהרתו. דיברנו קודם על הציור האומנותי. הציור האומנותי, נגיד הריאליסטי אפילו, זה דבר שלוקח מציאות, יוצר ממנה תמונה, ומוסיף עליה עוד פן. הציור של כבוד השם זה רק הערך, זאת אומרת בלי הייצוג. אין פה בכלל שורש מציאותי לתמונה שרואים כשרואים נביא חוזה בכבוד השם באיזשהו פן של כבוד השם, אין לו שום שורש מציאותי. התמונה שהוא רואה זה לא איזושהי השלכה של עצם על התודעה שלו. אין עצם. הוא לא רואה שום עצם. יש רק תמונה. זאת אומרת יש פה רק תודעה, היא לא מייצגת שום דבר בעולם. לכן במובן הזה זה דמיון, זה דבר דמיוני. זה דמיוני במובן הזה שאין לו שורש במציאות, לא דמיוני במובן הזה שזה סתם אשליה. כן, ברור שלא, להפך. לכן הוא אומר אין לזה שם בלשון הקודש, הוא מתנצל על זה שהוא קורא לזה דמיוני. למה? כי זה לא נכון לקרוא לזה דמיון. דמיון בדרך כלל זה סתם איזו אשליה סובייקטיבית, חלום, אני לא יודע מה, חוץ מזה שחלום זה גם אחד חלקי שישים בנבואה, אבל על פי החלומות השווא ידברו. אז האשליה נתפסת כדבר שאין לו שורש בכלל, לא רק שורש במציאות. הנבואה יש לה שורש. הקדוש ברוך הוא נטע אותה בתוך הנביא, את התמונה הזאת של הנבואה. רק שזאת לא הסתכלות במובן שאני מסתכל על איזשהו עצם במציאות ויוצר אצלי תמונה מתוך העצם. במובן הזה הוא קרא לו דמיון, אבל הוא אומר אין לזה שם בלשון הקודש אלא דמיון. זאת אומרת אין לי מינוח אחר אז אני משתמש במינוח דמיון. כאן הוא מסביר את המינוחים, המדמה והממשל. נכון, לכן באמת, לכן בדיוק בגלל זה השלב הבא. לכן באמת שמיעה לטענתו של הנזיר לכל אורך הדרך היא יונקת מן הכוח הנבואי. היכולת לשמוע, נכון אתה לא נביא, אבל היכולת שלך לשמוע גם כשאתה חושב יש תהליכים של שמיעה, יונקת מן הכוח הנבואי. לא, הנביא לא מוציא את זה מספר, הקדוש ברוך הוא מכניס לו סתם ציור, זה לא ממשל. לא, זה תהליך. מה שמסביר את זה שיש נביאים, הנביא שומע והנביא השמיעה הזאת היא לא רק שיהיה לו איזה שמיעה של איזה קשר תיאורטי עם איזה דבר תאורה, שמיעה של משהו מופשט יותר. הנביא ששומע, מתוך זה שהוא שומע משהו מסוים, הוא מסוגל גם לצייר אותו. כן, אבל יש הבדל בשורש אחד, עד כמה ברור הוא רואה את הקולות. אני שומע את הקולות והוא רואה את הקולות, זה הבדל שדיברנו עליו קודם, אבל פה מצוין אני חושב עוד הבדל. ההבדל בדיוק, יש דברים שאותם אני בכלל לא מסוגל לשמוע, מספר אני מסוגל לשמוע. אנחנו למדנו למי שלא היה שקריאה בספר זה שמיעה, זה לא ראייה. כי ראייה זה לראות סיטואציה כמו שהיא ופשוט להעביר אותה לתודעה. קריאה בספר, גם אם בסופו של דבר אני משתמש בעיניים, אבל התמונה שנוצרת אצלי בראש היא לא תרגום של העצם שאני רואה. זה לא השלכה של העצם שאני רואה על עצבי הראייה. עצבי הראייה רואים אותיות, אני יוצר מתוך זה סיטואציה אצלי בראש. זו שמיעה, זו לא ראייה במובנים שאנחנו מדברים עליהם. זו שמיעה שנעשית בעיניים. מקריאה בספר של ציורים זה ראייה. אבל לכן זה פשוט רציתי למי שלא היה. ובכל זאת הנביא, וההבדל בינינו לבין הנביא זה שני דברים. א' באיזה גובה בכלל אנחנו יכולים ליצור אינטראקציה, זאת אומרת מה בכלל אנחנו מסוגלים לשמוע. יש קולות של הקדוש ברוך הוא, קול השם מסוים שאנחנו לא מסוגלים לשמוע, רק נביא מסוגל לשמוע אותו. מספר אנחנו כן מסוגלים לשמוע, מתוך המציאות שסביבנו אנחנו גם מסוגלים לשמוע וזה נקרא בת קול. אבל יש עוד, וההבדל השני, הנביא מסוגל לשמוע דברים דקים יותר, גבוהים רוחניים יותר. ההבדל השני זה מה שיאיר אמר עכשיו ובעצם מה שאמרנו קודם, שהנביא גם עושה מזה תמונה. הנביא רואה את זה, לא שומע את זה. הנביא מסוגל לראות את זה למרות שזה רק קול, זה דבר דק. יכול להיות שמבחינתו זה באמת לא קול, כי אם הוא נמצא גבוה אז מבחינתו זה אותו גובה, זה לא דק, זה משהו בעובי שלו, המחשה עבה כזאת. אז זה ההסבר של המינוח שמופיע בעצם בסוף אות ב', המדמה והממשל, כן? את אור כבוד השם אנחנו תופסים באופן של הדמיון שמדמה וממשל אותו. אבל עוד פעם הדמיון פה אין הכוונה דמיון במובן של אילוזיה, גם לא פנטזיה מה שהוא כותב פה במובן המקובל. פנטזיה במובן המקובל זה סתם משהו בלי שורש ובלי ענף, מין סתם פטה מורגנה, זה מה שהיית רוצה לראות, כמו מים במדבר. אבל פה מדובר במשהו שיש לו שורש, רק לא שורש כמו שיש לכל ראייה אחרת. לכל ראייה אחרת יש שורש של עצם, אבל פה. הפאטה מורגנה השורש שלה הוא בפנים. השורש הוא בפנים, אין מבחוץ. זה לא בדבר עצמו, אין בו כלום. והפנטזיה, אתה נתלה באיזושהי צורה, נגיד של אבק או של משהו שאתה רואה, או משהו אולי, אני לא יודע, אבל נדמה לי שהרבה פעמים זה נתלה על משהו שקיים גם במציאות. אבל זה יוצר מענן ואבק, זה יוצר דמויות של עץ ומים וכל מיני דברים כאלה. אבל זה באוויר לגמרי, זו פאטה, אני לא יודע, אם מישהו יודע איך אפשר לבדוק דבר כזה. לבדוק דבר כזה פירושו להעמיד עשרה אנשים, להגיד להם תראו פאטה מורגנה ולבדוק מה הם רואים. לא צריך פאטה מורגנה, אפשר סתם לעצום את העיניים ולדמיין דברים. ואז אתה רואה דברים שאתה רואה שאין להם שורש, כן, זה ברור. העברי, התכונה המשליית. התכונה המשליית זה כבר התקדמות אחת הלאה. זאת אומרת, או חידוד של מה שהוא אמר קודם. הדמיון הזה, כמו שאמרנו קודם, זה רק שם מושאל. זה לא דמיון, זה באמת משהו שכן יש לו שורש, רק לא שורש שהוא עצם אלא שורש שהוא דבר השם. ולכן הדבר הזה, כמו התפיסה הראייתית החזותית הרגילה, גם הוא בעצם מהווה איזשהו משל. התמונה של דלת שאני רואה בראש היא איזשהו משל לדלת עצמה. זאת אומרת, הדלת עצמה, איך שאני תופס אותה, זה משל לדלת עצמה. במובן הזה, הדמיון שהוא דיבר עליו קודם גם הוא אותו דבר, גם הוא משל. כי גם הוא מייצג, הוא כן מייצג משהו שמאחוריו, הוא לא פאטה מורגנה, הוא לא סתם דמיון בלי שורש, הוא ממחיש משהו, הוא משהו שיש לו שורש שאותו הוא בא לייצג. ולכן זה בא לסייג את מה שהוא אמר קודם. קודם הוא קרא לזה דמיון, כבר התנצלתי על זה. כתוב 'אין לזה שם בלשון הקודש', לכן אני קורא לזה דמיון. ועכשיו הוא מסביר למה ההתנצלות. זאת אומרת, כי זה לא באמת דמיון, יש פה איזשהו משהו שהוא מאחוריו. זאת אומרת, העברי לעולם אינו רואה את הדבר כשהוא לעצמו. הדבר כשהוא לעצמו, הכוונה שלו לכאן, לאידיאלים. העצם האחרון, המוחלט, אלא מה שנגלה, נראה לו הוא בעיניו מעבר למה שלמעלה ממנו, הרמוז בו, דמיון אליו. מה שכולל את התכונה המשליית המיוחדת להיגיון העברי שמי. כאן צריך איזושהי הקדמה למי שלא מכיר. קאנט חילק בין הדבר כשהוא לעצמו לבין הדבר כמו שהוא מופיע לעינינו. כשאני מסתכל על שולחן ואני רואה שהשולחן הזה הוא ירוק, השולחן הזה כשלעצמו הוא לא ירוק, זה שטויות. הירוק אצל השולחן נמצא רק אצלי בראש. אם מישהו אחר היה מצויד באמצעי ראייה שונים משלי, הוא היה מתרגם את הצבע הזה לצהוב. זה רק שאלה של מה מופיע לעיניים. הירוק שבצבע הזה, מה שאני רואה בתודעה כירוק, זה לא דבר ששייך לשולחן, זה אין שום משמעות לשולחן כשלעצמו. הירוק אצל השולחן נמצא רק אצלי בראש. אם מישהו היה, אם נמשוך את זה הלאה בכמה וכמה פעמים כבר, אם מישהו היה למשל מחבר את אמצעי השמע שלו למרכז הראייה במוח, אז הוא היה רואה קולות. לא היה דבר כזה שנקרא קול, היה גל אקוסטי. בעולם יש גלים אקוסטיים, שאותם כשמכים על עור התוף שלנו אנחנו שומעים אותם. אבל הגל האקוסטי עצמו הוא לא קול. אף שאנחנו שומעים אותו, אצלנו בתודעה נוצר קול. אין קול בעולם, אין קול. הכל נמצא רק אצלי בתודעה, זה המקום היחידי שנמצא הקול. בעולם יש גלים אקוסטיים. אם מישהו היה מחבר את האוזן שלו, את עור התוף שלו שניזון מגלים אקוסטיים, לאיזשהו עצב שהולך למרכז הראייה, הוא היה רואה את הקולות. כמו אוסילוסקופ, זה רואה קולות. אוסילוסקופ זה דבר שבו רואים קולות, נכון? אם היה עולם אוסילוסקופי, אם אנחנו היינו עובדים כמו אוסילוסקופ, אז לא היה מושג כזה קול בעולם, היינו רואים גלים אקוסטיים. זאת אומרת, כל הצורות שאנחנו מסתכלים דרכן על דברים הן בעצם צורות שנמצאות אך ורק אצלנו בתודעה, הן לא נמצאות בעולם. צבע, קול, אור, כל מה שאנחנו מתארים דברים, כל הצורות בעצם, כל האפיונים, כל התארים, זה דברים שנמצאים אצלנו בראש, הם לא נמצאים בעולם. ואז אתה בעצם לא בטוח שאנחנו רואים את אותם דברים. זה עוד קושיה, זו עוד בעיה. אתמול חשבתי דווקא נקודה מעניינת, אתה לא בטוח שהירוק שאתה רואה זה הירוק שאני רואה. כן, על זה דיברנו גם פעם, שפשוט התחדש לי אתמול חידוש מעניין וכבר העלית את זה. אם אנחנו, כשאני מסתכל על הצבע הזה אני רואה ירוק, וכשהוא מסתכל על הצבע הזה גם הוא קורא לו ירוק, אבל יכול להיות שבתודעה שלו הוא רואה את הצבע שאני הייתי קורא לו אדום. הוא מלכתחילה קורא לזה ירוק כי זה השם של גל אקוסטי. לא, אבל ירוק זה לא נכון, ירוק זה שם של הצבע. צבע שהוא מכה אצלי על התודעה זה ירוק. וגם אני רואה את זה ככה ואתה רואה את זה ככה וזה מכה בתודעה. זה מה שאתה קורא ירוק, למה אתה, תחשוב רגע למה אתה קורא ירוק ותראה, מה זה לא עניין, זה לא עניין של שפה, זה עניין של שימושים בשפה. לא, זה לא נכון. אוקיי, כשאתה רואה את הצבע הזה ככחול ואני רואה אותו כאדום ושנינו קוראים לו ירוק. נכון, אז מה? אז זה אומר שאצלו הירוק זה סימן לצבע הכחול, ואצלי ירוק זה סימן לצבע הירוק, וזה עדיין סימן לצבע. זה לא נכון שזה סימן לאורך גל. באמת? אותה ירוק אתה קורא לאורך גל? מה אתה מדבר? ירוק זה החוויה שנוצרת אצלי כשמכה עליי על העיניים שלי גל באורך כזה וכזה. אבל הירוק זה החוויה הפנימית שלי, זה לא הגל. המילה ירוק היא שם של חוויה. זהו, אז עכשיו אני מדבר על זה, רק על זה אני מדבר עכשיו. השם של ההוא זה גל באורך כך וכך אנגסטרם. זה השם של ההוא. ירוק זה מה שעושה הגל הזה אצלי בתודעה, זה המילה ירוק. בסדר? עכשיו יכול להיות שמישהו שמרגע שהוא נולד הוא בעצם את הצבע הזה רואה כמו משהו שאני קורא אדום. אבל הוא כל הזמן קורא לו ירוק, וההוא ירוק, וגם ההוא ירוק, כל הפעמים האלה הוא רואה אותם אדום בעצם, אבל הוא יודע שללאדום הזה קוראים ירוק, כן? אז הוא לזה כל הזמן קורא ירוק ואני גם קורא לזה ירוק. אז כל משפט שאני אומר הוא מסכים, וכל משפט שהוא אמר אני מסכים, אבל אנחנו בעצם מדברים על דברים לגמרי שונים. נכון? אני מדבר על ירוק. איך אפשר לבחון את זה? יש לך איזה רעיון? לכאורה אי אפשר, כך חשבתי עד אתמול, שאי אפשר לבחון איך שנינו יכולים, איך שנינו רואים את אותו צבע למרות שאנחנו מדברים באותה מילה, איך אפשר לבחון את זה שיש לזה אותה משמעות. אולי זה יכול להיות קשור למשהו אחר. למה? יכול להיות נגיד אדום אולי זה שמח, צבע שמח? אתה עשית את זה הרבה יותר מהר ממני. מה שחשבתי אתמול זה באמת שמטאפורות, מטאפורות יוכלו לבדוק את זה. אם אני בא למישהו ואני אומר לו תשמע היה לי יום שחור, אז הוא אומר כואב, תזכה למצוות, נהדר, הוא מבין אותי לגמרי. למה? כי הוא כשהוא אומר שחור, אז הוא בעצם רואה בתודעה שלו צבע לבן, צבע לבן אני מניח ויש פה הנחה מסוימת, רגע אחת, יש פה הנחה מסוימת באותה מידה, רגע, רגע, יש פה הנחה מסוימת שהמישור הזה הוא כן אובייקטיבי. זאת אומרת שאצל כל אדם צבע שחור משרה קדרות וצבע לבן משרה אופטימיות. אבל זה לא הוכחה מספיק, אבל זה משום מה נראה לי יותר משכנע. אפשר להתווכח על זה, אני לא הולך להוכיח את זה. זה לא נכון, באותה מידה, כי גם היחס לרגשות בין צבעים ייתכן ששונה מאדם לאדם ונבנה אצל כל אדם ביחס לאותם צבעים. למה שיבנה? רק אם אתה תופס שזה נרכש. אבל אם אתה תופס שזה מולד, מטאפורות אני לא חושב שזה נרכש. יש פן מסוים שהוא נרכש, כן כן אני יודע, זה לא, בסדר, זה ברור, זה פה בנאלי לגמרי. יש על זה דיונים ארוכים אם מטאפורות זה דבר נרכש או דבר מולד. ברור לי לגמרי שיש פה רובד מולד, זה ברור לי לגמרי. זאת אומרת, אני חושב שרק פן מסוים של זה הוא תלוי תרבות. לא משנה, זה כבר באמת פה לא ניכנס יותר מדי להערת ביניים הזאת. אני באמת חושב, אם כבר העלית את ההערה הזאת, יכול להיות שמטאפורות זה צורה לבדוק את זה אולי. טוב, אז לענייננו, נחזור עוד דקה אחת. אני בזבזתי הרבה זמן. איפה? אה, כן. היינו בעצם בתמונה הקאנטיאנית. זאת אומרת, כשאנחנו רואים עצם מסוים, אנחנו מסתכלים עליו אז נוצרת אצלנו איזושהי תמונה. העצם עצמו כמובן הוא לא לבן, לא שחור ולא ירוק. העצם הזה הוא בעל איזה שהן תכונות פיזיקליות מסוימות שפולטות גלים אלקטרומגנטיים באורך כזה וכזה, שהגלים האלו פוגעים אצלי בתודעה הם יוצרים תחושה של ירוק. אצל איזה חייזר שיפגעו בתודעה הם יצרו תחושה של שחור. אצל מישהו אחר אולי ישרפו. זאת אומרת, זה תלוי באמצעי החישה שבהם אתה צופה בגל האלקטרומגנטי הזה, כן? זה פשוט שאלה של אמצעי החישה, זה לא שאלה של הדבר עצמו. אז לכן אומר כאן שיש הבדל בין הדברים כשהם לעצמם לבין האופן שבו הם מופיעים לעינינו, לעינינו הכוונה לכל חושינו. אני משתמש פה בעיניים כביטוי לכל החושים. יש הבדל בין הדבר כשהוא לעצמו לבין הצורה שבה אני תופס אותו. צורה קיימת רק אצלי בתודעה. העצם כשהוא לעצמו קיים בעולם אבל הוא ערום, הוא משולל תכונות, אין לו תכונות. התכונות כולן נמצאות אצלי בתודעה. זה הדבר כשהוא לעצמו במשנתו של קאנט, או הנואומנה מה שהוא קורא בלטינית, והפנומנה זה הפנומנה זה התופעה, ההופעה של הדבר בחושים שלי או בתודעה שלי זה הפנומנה, זה הדבר כפי שהוא מופיע לעיניי. לזה אין ביטוי בעברית שאני מכיר. הא? מחזה? אולי. הייתי יכול להציע תרגומים, אבל אני לא חושב שיש איזשהו ביטוי שבשימוש. אז זה מה שהוא אומר, העברי לעולם אינו רואה את הדבר כשהוא, זאת אומרת כשהוא לעצמו, העצם האחרון, כאילו הדבר עצמו, המוחלט. אלא מה שנגלה נראה לו ובעיניו מעבר למה שלמעלה ממנו, הרמוז בו, דמיון אליו. כאן יש נקודה חשובה. בתמונה שתיארתי קודם הקאנטיאנית, אז גם קאנט הוא עברי. זאת אומרת, גם הוא מבין שהוא לא רואה את הדבר עצמו, אלא רק את האופן שבו… מה? שחשב שאין קשר בין האופן לדבר עצמו. נכון, זה אני חושב הנקודה שהוא מוסיף פה. הראייה של ה… בוא ניקח דוגמה. אם יש שני שולחנות זהים, לא ייתכן שאחד מהם אני אראה אותו כירוק ואחד מהם כאדום, נכון? זאת אומרת, נכון שהירוקות והאודם נמצאים אצלי בתודעה. אבל זה ברור שיש שם איזשהו שורש במציאות, נכון? משהו במציאות גורם לזה. גל אקוסטי, גל אלקטרומגנטי, הדברים האלה הם עצמים מציאותיים. כל התכונות שלהם, כשאני מדבר עליהם, זה במושגים ששייכים אך ורק אליי כסובייקט, כמישהו שצופה. אלו לא תכונות שקיימות בעולם. אבל ברור שלתיאורים האלה יש שורש בעולם המציאותי. כשאני רואה שולחן אחד בתור ירוק ושולחן אחד בתור אדום, ברור לגמרי שגם בשולחנות עצמם יש משהו שונה. עובדה שהאינטראקציה של הראייה שלי עם השולחן יוצרת תופעה שונה. נכון? אז בעצם, נכון שכל התארים קיימים רק אצלי בתודעה, אבל זה לא נכון שלדבר עצמו אין אפיונים. השפה שבה אני משתמש כדי לאפיין את הדבר היא שפה שהיא שייכת אך ורק אליי. התארים עצמם, אדום, ירוק, בהיר, כהה, עצל, נדיב, כל התיאורים לגבי כל מיני דברים שאני משתמש בהם, זה תיאורים שהם איכשהו נמצאים אצלי. אבל ברור שהם מתארים פן מסוים של העצם כמו שהוא לעצמו. רק אני לא יודע מה זה נקרא, אני חושב שאי… זה לא חוסר יכולת שלי, זה דבר שהוא לא מוגדר ברמה הלוגית. זאת אומרת, אני לא יכול לראות את הדבר כמו שהוא נראה באמת, אין לזה איזשהו משמעות. איך שדבר נראה פירושו מה נוצר בתודעה אנושית כשעיניים מסתכלות על הדבר. זה נקרא איך הדבר נראה. אין משמעות לשאלה איך הדבר נראה באמת. לא חוסר יכולת שלי לראות את הדבר באמת. מה? זה לא נראה, זה ככה. כן, ברור. זאת אומרת, יש הרבה פעמים איזושהי שאלה ששואלים גם פילוסופים לצדד… מדברים על איך באמת נראה הדבר. אז אומרים תשים את קאנט כאיזשהו ביטוי לחוסר היכולת האנושית. כאילו יש לנו חוסר יכולת, אין לנו גישה לדבר עצמו, אנחנו מתווכים ב-ת'-ו'-ו'-כ', כן? אנחנו מתווכים דרך החושים שלנו, אז אנחנו כאילו לא מצליחים להגיע לדבר עצמו. זאת טעות גמורה. זה לא חוסר יכולת, זה לא מגבלה שלנו. זאת הגדרה. זאת אומרת, בלי אמצעי חישה, זאת אומרת מה זה הדבר עצמו? אין לו צבע. מה הצבע האמיתי של הדבר? זה לא כאילו שיש נייר צלופן ואני רואה צבע מסוים. לדבר עצמו אין בכלל צבע. צבע יש לדבר כשהוא נתפס על ידי בן אדם, אז יש לו צבע. לכן אין משמעות לשאלה מה הצבע של הדבר באמת, לא איך שאני רואה אותו. שאלה חסרת מובן. זה לא חוסר יכולת אנושי לתפוס את הצבע של הדבר כמו שהוא באמת, אין דבר כזה הצבע כמו שהוא באמת. בסדר? אבל מה… באותה דרגה גם גלי קול. מה? באותה דרגה גם גלי קול שאתה לא רואה אותם. גלים של צבע כן, אבל לא צבע. אבל אני יכול… אתה שואל מה אורך הגל שנפלט מהשולחן הזה, אורך הגל הוא כך וכך ננומטר. בסדר, זה בסדר, אבל הצבע הירוק של השולחן לא קיים עד שאני לא צפיתי בו. היה שם שלמה על זה דרך אגב, גם אורך גל זה בעצם מידות אנושיות, ואפשר גם על זה לדבר כאיזושהי קונסטרוקציה אנושית, זאת אומרת לא של החושים אלא של השכל. אבל זה גם כן איזה שהם קונסטרוקציות אנושיות. זאת אומרת, זה יכול להיות בהחלט שמישהו אחר… מה? שכל דבר שאתה יודע הוא ממילא… בגלל זה אני אומר, אפשר היה גם להמשיך את זה הלאה, אבל אני אומר אפילו בלי זה, בוא נדבר על צבע שכולנו מסכימים שיש דבר כזה. ובגלל הצבע זה באמת יש… יש איזה מובן… העובדה שצמצמתי את הצבע אני יודע משהו על הדבר הכללי בגלל האורך גל. אבל גם הדבר שעליו אני יודע, הגל שיש לו אורך גל מסוים, אתה אומר גם הוא בעצם תיאור במונחים שלי. נכון. הדבר שהוא לעצמו לגמרי גם יש לו תכונות. זה בדיוק הנקודה. הצורה שאני רואה את התכונות לא משנה עד איפה תלך, בסדר, אורך גל עשרה אנגסטרם, צבע ירוק, מה שלא תהיה, בסדר. נכון, נכון, זה הכל הצורות שלי לבטא את הדבר עצמו. אז ההגדרה, התכונות של הדבר עצמו הם התכונות שאנחנו מייחסים לו. כן, נכון, לא, נכון, אבל לא בדיוק, לא בגלל חוסר יכולת, אלא לדעת עליו, אז תגיד לי באיזה כלי אתה מסתכל אני אגיד לך איך תדע. זה לא עניין של חוסר יכולת, כל אחד, אין אחד יותר חלש ופחות חלש, הכלים שהוא מסתכל זה הכלים שהוא יתפוס. יכול להיות שעיוור יש לו חוסר יכולת כי הוא את גלי האור לא יתפוס בכלל, לא שיתפוס אותם בצורה אחרת. אבל אם יהיה מישהו שישמע את גלי האור האלה, הוא לא מוגבל, הוא אחר. כשישנם קודם כל את הכלים, צריכים קודם כל את הכלים. כן, טוב, זה ברור. למה זה ברור? כשחייבים בתוך כלים, אנחנו לא יכולים להתנתק מכלים. ברור, מה זאת אומרת? כי אתה לא, זה מוגבלות אולי, אולי, גם זה אני לא בטוח, במובן של באמת אני לא יכול לתפוס, להבין, להשיג, נקרא לזה, את הדבר. חסרות מספר דקות בשיעור, עמכם הסליחה.