רצון חופשי ובחירה – שיעור 13

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בואו נתחיל. בפעם הקודמת סיימתי את הדיון בניסויי ליבט והמשכיהם, ניסויים שמנסים לבחון את שאלת הדטרמיניזם והליברטניזם במעבדה. והטענה הייתה שאפשר בכלים מדעיים להכריע את השאלה הפילוסופית הזאת האם יש לנו בחירה או שאין לנו בחירה. אני מזכיר עוד פעם את ההקשר הרחב יותר, בעצם כרגע אני נמצא בשלב שבו אני מנסה לסכם את כל המהלך שלנו בהקשר של מדעי המוח. זאת אומרת השאלה האם מדעי המוח יכולים לשנות או להשפיע על התפיסות שלנו לגבי שאלת הדטרמיניזם והליברטניזם. הטענה של הרבה מאוד חוקרים היא שכן, לא רק שהם יכולים להשפיע אלא בעצם הם כבר השפיעו, זאת אומרת הטענה היא שבעצם כבר הכרענו, אולי אני אשים קצת יותר כוח. הטענה היא שבעצם אנחנו כבר אחרי, הממצאים של מחקר המוח כבר מראים לנו שאין לנו בחירה חופשית. ובהקשר הזה אמרתי שיש בעצם, או אני אתמקד פה בעיקר, אני חושב שאלה הנושאים החזקים ביותר, א' בניסויי ליבט, שזה מה שסיימתי בפעם הקודמת, והמסקנה הייתה, לפחות עד כמה שאני מבין, המסקנה הייתה שהניסויים האלה לא רק שלא הראו שאין לנו בחירה חופשית, אלא בעצם גם לא יכולים להראות את זה. אפילו בעתיד אם ישכללו את הניסויים ויעשו עוד דברים, עדיין לא יצליחו באמת להראות את ה… להגיע למסקנה הזאת בכלים מדעיים. תוך כדי זה הבאתי גם את הניסוי הזה של ליאת מודריק שאפילו נותן איזושהי אינדיקציה לזה שקבלת ההחלטות שלנו במקומות שיש דילמה שונה מהותית מקבלת ההחלטות ה'פיקינג' מה שנקרא, כן? הסתם לחיצות על כפתור. שזה משאיר את השאלה פתוחה מצד אחד כי עדיין יכול להיות שזה מתקבל דטרמיניסטית אבל באזור אחר במוח או בצורה אחרת, אבל עצם העובדה שיש הבדל בין פיקינג לבין צ'וזינג באופן קבלת ההחלטות אומרת שכנראה זה באמת סוג אחר של החלטה, וזה כן מאושש במידה מסוימת את הליברטניזם. לכן פה זה אפילו אני חושב קצת יותר מניטרלי. אבל עדיין אם מתעקשים אפשר להישאר והשאלה בעצם בינתיים נותרת פתוחה. זאת אומרת ניסויי ליבט לא אמורים לשנות את העמדה שלנו וזה נותר לשיקול הפילוסופי. זאת אומרת אנחנו צריכים לקבל את ההחלטות על זה בלי קשר למדע. המועמד האחר במדעי המוח שמנסה לטעון טענות לגבי קיומה של בחירה חופשית, ואולי אפילו במידה רבה יותר אני חושב שזה פחות עוסק בשאלת הליברטניזם ודטרמיניזם וזה יותר עוסק בשאלת המטריאליזם. זאת אומרת אני מדבר עכשיו על ניסויי מוח חצוי. ניסויי מוח חצוי בודקים לאו דווקא את האפשרות שלנו לבחור חופשי אלא את השאלה אם יש בנו משהו מעבר למוח, או מעבר לדברים פיזיולוגיים, פיזיים. כמובן כמו שהסברתי בפרקים הקודמים אם באמת אנחנו מגיעים למסקנה מטריאליסטית אז סביר מאוד שצריך גם להיות דטרמיניסטים בגלל שבעולם המדעי אין מקום לבחירה חופשית, העולם הזה הוא דטרמיניסטי במובן מסוים עד כדי כאוס וקוונטים ודיברנו על זה, ולכן יש פה איזושהי הכרעה הרבה יותר יסודית מאשר ניסויי ליבט. זאת אומרת ניסויי ליבט לכל היותר מראים שהתמונה היא דטרמיניסטית אבל עדיין לא שוללים את האפשרות שיש בנו עוד משהו חוץ מגוף. הניסויים של מוח חצוי בעצם מטפלים בשאלה היותר יסודית, בשאלה של המטריאליזם. ברגע שאנחנו רק מולקולות או רק תאים אז המסקנה היא שלא רק המטריאליזם צודק אלא נגזר מזה גם דטרמיניזם כי כמו שאמרתי בתוך התמונה המדעית אי אפשר להכניס בחירה חופשית. אז מה שאני רוצה לעשות היום זה בעצם לעסוק בחלק הזה. של הטיעונים, זאת אומרת בניסויי מוח חצוי. ואז אנחנו בעצם עוברים לסיכומים, זה אנחנו כבר מתקרבים לסוף המהלך. הניסויים של מוח חצוי בעצם צריכים, אפשר להתחיל אותם באדם בשם פיניאס גייג' באמצע המאה ה-19, היה מנהל באיזה חברת רכבות אמריקאית, ויום אחד הוא עשה איזשהו פיצוץ, הם סללו שם איזשהו, פרצו איזושהי דרך לרכבת, והוא עשה איזשהו פיצוץ של סלע עקשני במיוחד, כן, הוא הכניס שמה איזה מוט ברזל כזה כדי לחפור חור בשביל להכניס את חומר הנפץ, וכתוצאה מהפיצוץ אז עף המוט, מוט ברזל הזה עף ונכנס לו דרך הלחי השמאלית שלו לתוך הראש, לתוך הראש ויצא החוצה. עבר דרך הראש שלו ויצא החוצה. עכשיו למרבה התדהמה הבחור הזה לא איבד הכרה, לקחו אותו על הרגליים, הוא פשוט הלך עם החור הזה שחצה לו את הראש, הלך על הרגליים, עלה על הכרכרה, נסע לעיר וטופל רפואית. הוא התאושש מאוד יפה ובסך הכל די מהר הוא חזר לחיים רגילים, אלא שב אחרי ההתאוששות שלו התברר שהאישיות שלו עברה שינוי דרמטי. הוא התחיל להיות מין גס רוח, מקלל כזה, יורד על החברים שלו, טיפוס מאוד מאוד לא נעים. הוא התחיל להיות אימפולסיבי, הוא לא יכול היה לתכנן קדימה, מין שינויי אופי דרמטיים, זאת אומרת החברים שלו טענו זה בכלל לא פיניאס גייג', זה נכנס שם איזשהו שד, זה מישהו אחר, זו אישיות אחרת, לאו דווקא במובן המרושע, זאת אומרת היה שם גם ממד גס או מרושע, אבל עצם השוני, זאת אומרת הוא פשוט היה איש אחר לגמרי, עם תכונות אחרות, עם אופי אחר לגמרי, באופן לגמרי שונה. הוא הלך לאיזשהם שני רופאים, איזה ברלו ועוד מישהו, אני לא זוכרת, היו שם שני רופאים שטיפלו בו, ואחרי זה גם קצת עקבו אחרי המקרה הזה, אבל באותו זמן, אני מזכירה לכם זה אמצע המאה ה-19, באותו זמן לא היו האמצעים הטכנולוגיים כדי להתקדם בחקר המוח כדי להבין את התופעה הזאת בצורה קצת יותר שיטתית, לא היה המידע, לא הייתה הטכנולוגיה. אנשים הבינו שזה איכשהו קשור לטראומה שהוא עבר, לפגיעה המוחית שהוא עבר, אבל זה נשאר בזה, זאת אומרת בסוף בסוף לא באמת, נגיד זה הסיפור הכי מפורסם בחקר המוח שלא תרם כלום למחקר המוח. זאת אומרת זה סיפור שעורר המון מודעות לתפקיד של המוח בעיצוב האישיות שלנו וההחלטות שלנו והתנהגות שלנו והאופי שלנו, אבל לא היו הכלים להשתמש בסיפור הזה כדי לנסות לצבור מידע קונקרטי, כדי לנסות לראות מה בדיוק קורה שמה. אגב באיזשהו שלב אחד משני הרופאים שטיפלו בו לקח את המוח שלו, הוא מת אחרי 12 שנים, הוא לא הסתדר כמובן בשום עבודה ושום דבר, הוא פשוט מת בסוף, אחד הרופאים לקח את המוח שלו ואחסן אותו באיזשהו מקום, היום זה נמצא באוניברסיטת הארוורד, המוח של פיניאס גייג' נמצא באוניברסיטת הארוורד, ויש איזה זוג של נוירולוגים דמאסיו, הזוג דמאסיו, יש להם ספרים שגם תורגמו לעברית, חנה ואנטוניו דמאסיו, שהם צילמו את המוח שלו מכל הכיוונים וניסו לעשות אנליזה למה שקרה, לנזק שקרה ולהשפעות שאמורות להיות לנזק כזה על מוח בריא במונחים של הידע שיש לנו כבר היום. ובאמת הצליחו להסביר לא מעט מההתנהגויות שנצפו אז ואז כמובן לא זכו להסבר. מה שחשוב מבחינתנו זה שמודגמת כאן השפעה דרמטית של מצב המוח או של פגיעה במוח על התנהגויות, על אופי, על כל מיני דברים כאלה. עכשיו על פניו ההתפעלות מהמקרה הזה או ההתרשמות שכאילו מדובר פה באמת במשהו מאוד דרמטי הייתה נראית לי מופרזת במבט ראשון, כי בעצם לכל היותר מה שהדבר הזה מדגים זה שיש השפעה לפיזי על המנטלי, זאת אומרת קורה לנו משהו. בגוף וזה משפיע על דברים על ממדים מנטליים שלנו. זה לא חדש. זאת אומרת אפילו ברמה היומיומית ביותר יש לי פצע, אז לכן אני חש כאב. פצע זה דבר פיזי כמובן. הכאב זאת תופעה מנטלית. נכון? כאב זאת תופעה מנטלית, לא כואב לי בגוף. כואב זה תחושה. מה שיש בגוף זה פצע. הכאב לא נמצא בגוף, הכאב זאת תחושה שלי, של החלק המנטלי שלי, של הנפש שלי אם תרצו, שמבטאת את העובדה שיש לי פצע, או לא משנה גורם אחר לכאב. אז האם גם כאב בעצם מעורר את אותו איום על הדואליזם כמו המקרה של פיניאס גייג'? מה ההבדל? בשני המקרים יש משהו פיזי שבעצם יוצר תופעה מנטלית. ואז אפשר לבוא ולומר בעצם אין דבר כזה מנטלי. למה? כיוון שאם כל המנטלי נקבע על ידי מה שקורה לגוף הפיזי, אז מי אמר שיש בכלל דבר כזה מנטלי? אז בסך הכל כל מה שיש זה רק גוף פיזי. זאת בעצם הטענה. לכן אני אומר שברמה העקרונית את הטענה הזאת אפשר היה להעלות גם בלי פיניאס גייג', פשוט בגלל שביומיום שלנו אנחנו יודעים, הרי אני כבר לא מדבר על תופעות פסיכולוגיות. כאב זה אפילו קשה לקרוא לזה תופעה פסיכולוגית. קוראים לזה תופעה פיזית, למרות שהכאב עצמו כמובן הוא רק בממד המנטלי. אבל קוראים לזה תופעה פיזית בגלל שזה רק משקף עניין פיזי. במקרה של השפעה פסיכולוגית למשל בן אדם עבר איזושהי חוויה טראומטית, אפילו תאונה נגיד, חוויה פיזית, ונכנס אחרי זה לדיכאון. עכשיו דיכאון זאת תופעה פסיכולוגית, נכון? מנטלית. כאן ההשפעה פחות ישירה מאשר ההשפעה בין הפצע לבין הכאב. הפצע והכאב זה השפעה חשמלית, זאת אומרת ההשפעה הזאת היא אוטומטית. הדיכאון זאת השפעה עקיפה. זאת אומרת קרה לי משהו, אני מעבד את זה, קורה כל מיני דברים ואז אני נכנס לדיכאון. זאת אומרת כאן כבר יש משהו, פער הרבה יותר גדול שבעצם מדלגים עליו. בהקשר של היחס בין הכאב לבין הפצע הוא יחס מיידי, אז שמה אנחנו כבר רגילים לעניין הזה, אבל הפסיכולוגיה, שמה לא היינו חושבים שגם היא נקבעת על ידי המצב הגופני שלנו וזהו. ומתברר שאפילו זה, אפילו דברים שדורשים עיבוד ולוקחים זמן וכולי, בסוף בסוף מתחוללים על ידי אירועים פיזיים.

[Speaker B] למה זה שונה מ-LSD או סמים או משהו שזה משנה את ה…

[הרב מיכאל אברהם] לא שונה בכלל. הבאתי רק את הדוגמאות האלה, ברור שיש אלף דוגמאות. זה אין ספק. אנחנו רגילים לזה, זה יומיום. הגופני משפיע על המנטלי. זה אין ויכוח על הדבר הזה. לכן השאלה למה המקרה של פיניאס גייג' והמקרים שנראה בהמשך, המקרים הדומים, מאיימים בצורה יותר חזקה על התפיסה הדואליסטית, כן? שרואה שיש בנו גם גוף וגם נפש, ועל הבחירה החופשית וכולי, יותר מאשר כל התופעות היומיומיות האלה שאנחנו מכירים שיש השפעה בין הגוף לבין הנפש? אז כאן מתברר, או לא מתברר, אלא התופעות האלה עוסקות בדברים שאותם היינו משייכים להכרעות שלנו, לחלק הכי גבוה שלנו. זאת אומרת אם פגיעה כזאת משפיעה על שיקול הדעת של האדם, משפיעה על האופי של האדם, על המוסריות של האדם, זה הרבה יותר חזק מאשר אם זה גורם לי כאב או אפילו אם זה הופך אותי לדיכאוני. כיוון שכאב ודיכאון הם עדיין איזה שהן תוצאות שברור לכולנו מאז ומעולם שהן לא בידינו. זאת אומרת זה משהו שקורה לנו, זה לא משהו שאנחנו מחליטים עליו. אף אחד לא מאשים אותי בזה שכואב לי או בזה שאני בדיכאון. זה קרה לי אז אני הולך לטיפול, או שאני אצליח או שלא. אבל כן מאשימים אותי אם יש לי אופי גרוע ואם אני מתנהג בצורה לא מוסרית, אם אני מקבל החלטות בצורה לא טובה. ולכן אם את הממדים שבהם אני מקבל החלטה גם אותם אני יכול להסביר על בסיס אירועים פיזיולוגיים או פיזיים, זה באמת כבר איום יותר משמעותי על התפיסה הליברטנית, על התפיסה הדואליסטית-ליברטנית. אתם רואים שאני לא מבחין ביניהם. דואליזם זה נגד מטריאליזם וליברטניזם זה נגד דטרמיניזם. השאלה אם יש בחירה חופשית או אין, והשאלה אם יש נפש או שיש רק גוף. זה שתי שאלות שונות, אבל דיברתי כבר לא מעט על הקשר ביניהם. אם מבחינתנו כרגע זאת כמעט אותה שאלה. לפחות לכיוון. אם יש לנו, אם אנחנו, אם זה, אם אנחנו מטריאליסטים, אז אין לנו בחירה חופשית. ואם אנחנו לא מטריאליסטים, אז אפשר לדון, או שיש או שאין. אז אם כך באמת אפשר להבין למה תופעות כאלה של פיניאס גייג' מהוות איום חזק יותר על התפיסה הדואליסטית ליברטנית. כי פה באמת רואים שהתפקודים הכי גבוהים שלנו, רמת האופי, המוסר, קבלת ההחלטות, אם תרצו השקפת העולם, כולם בעצם נקבעים על ידי מצב מוחי. כשמצב המוח משתנה או שהוא חוטף פגיעה או משהו כזה, כל הדברים האלה משתנים. האם זה לא אומר שבאמת אין שום דבר מעבר למוח? המוח הוא בעצם זה שקובע את תפיסות העולם שלנו, את האופי שלנו, את ההתנהלות המוסרית שלנו, ואז למעשה מדובר בתהליכים דטרמיניסטיים, אין טעם להאשים אותנו בהם, אין לזה משמעות מוסרית, אי אפשר לשפוט אותנו באופן מוסרי כמו שדיברנו בפעמים הקודמות. זאת אומרת פה ישנו כבר בכל זאת איזשהו איום חזק יותר מאשר האיום שצץ מכאבים ופצעים, אוקיי, או אפילו מדיכאון וטראומה ודיכאון. זאת אומרת פה באמת אנחנו מגיעים כבר לתפקודים הכי גבוהים של האדם. אם קבלת ההחלטות, שיקול הדעת, המוסר, הערכים שלי, האופי שלי וכולי גם הם נקבעים על ידי הגוף או המוח שהוא חלק מהגוף, אז מה נשאר? זאת אומרת בסופו של דבר זה באמת נראה כמו מכת מוות לתפיסה הדואליסטית ליברטנית.

[Speaker B] סתם שאלה, מה היה קורה אם האיש הזה היה הורג מישהו? האם בית המשפט היה אומר זה לא אשמתו, זה קרה בגלל התאונה ולכן הוא פטור?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זאת בדיוק השאלה, ואני, אתה יודע מה, אם אתה שואל את זה אני כבר אתייחס לזה בעוד כמה משפטים. כתבתי לפני כמה זמן איזה ידיד שלי שהוא שופט פורש וכותבים ספר לכבודו, ביקשו ממני מאמר על מדעי המוח והמשפט. ואמרתי שם שברמה העקרונית הטענות הרגילות שאומרות שאם בעצם כולנו הכל אצלנו זה רק מוח ואין לנו מימד רוחני עצמאי, כן, איזה שהיא שיקול דעת וכולי, הרבה פעמים אומרים טוב, אז אם ככה זה מרוקן את המשמעות של המשפט בגלל שאז זה אומר שאתה לא יכול לשפוט בן אדם על מה שהוא עשה כי זה תוצר אוטומטי של מצב המוח שלו ולכן אתה בעצם לא יכול לשפוט אותו על העניין הזה. כנגד זה אומרים הדטרמיניסטים שזה לא נכון. דיברנו על זה כבר. אומרים הדטרמיניסטים שזה לא נכון, למה? בשתי סיבות. א בגלל שגם אני כשופט תוצר של המוח שלי, אז אני שופט אותו כי אני אנוס לשפוט כמו שהוא חטא כי הוא היה אנוס לחטוא. זאת אומרת כל הסיפור הזה הוא מין משחק מכור ולכן אני גם לא אני כשופט גם לא פטור מהתמונה הדטרמיניסטית הזאת. אבל זה הטיעון הטכני. מה שהם אומרים בטיעון המהותי זה שעדיין יש טעם לשפוט בגלל שאם תשפוט את הבן אדם זה ייצור הרתעה וההרתעה בעצמה יכולה להשפיע גם על אותו אדם בעתיד וגם על אנשים אחרים שהם לא יעשו עבירות, להשפיע דטרמיניסטית. עוד פעם זאת לא סנקציה על מישהו שהתנהג לא בסדר. במובן הזה זה באמת לא קיים בעולם דטרמיניסטי. אבל יש עדיין משמעות לשיפוט של בן אדם או לענישה של עבריין בגלל שהענישה בעצמה היא אחד המשפיעים הדטרמיניסטיים שיגרמו לו וגם לאחרים לא לחטוא כי הם חוששים לחטוף על זה. אז המוח מעבד את זה ויגיע למסקנה שלא כדאי לחטוא, לא כדאי לעשות עבירות. לכן יש היגיון להעניש, לשפוט ולהעניש בן אדם גם בעולם דטרמיניסטי. אבל נקודה חשובה אחת שפחות אנשים שמים אליה לב, זה השאלה איך להתייחס לפטור, אני נכנס לזה בגלל השאלה של טורקל, אני רק מנצל את ההזדמנות, איך להתייחס, איך להתייחס לפטור של אנשים שהם תחת דחף לא בר כיבוש או תחת פגיעה מוחית כמו במקרה של פיניאס גייג' או משהו כזה. כאן ישנה בעיה אמיתית בגלל שבעולם המשפטי מקבלים עדויות של פסיכיאטרים, היום כבר גם של חוקרי מוח, שמעידים שלאותו אדם המצב המוחי גרם לו לעשות את העבירה ולכן הוא פטור מאחריות. בארצות הברית אגב כבר היו מקרים כאלה, בארץ עוד לא נדמה לי, אבל בארצות הברית היו מקרים כאלה שכבר הגיעו לבית המשפט. היו עדויות במשפטים פליליים, היו עדויות של חוקרי מוח שהביאו סריקות מוח והראו שהבן אדם שעשה את העבירה בעצם היה אנוס לזה על פי מפת המוח. החלטות סדורות במשפט האמריקאי מה לעשות עם זה, מתנהל על זה ויכוח הרבה יותר ממה שבישראל, דרך אגב בארץ כמעט אין דיון על זה, אחת הסיבות שכתבתי את המאמר זה כדי לעורר דיון גם פה, כי התחושה שלי היא שאם הדיון הזה יתעורר מאוחר מדי, אז אנחנו נהיה כבר אחרי המסקנות. ואז המשפטנים ימצאו את עצמם נאלצים לקבל את התכתיבים של מדעני מוח, של חוקרי מוח, ויאמצו את זה לתוך המשפט בלי שזה בכלל עבר איזשהו דיון. זה בעצם מה שקורה היום, שבמכונים לחקר המוח קורים כל מיני דברים, מגיעים לכל מיני מסקנות, ובסופו של דבר זה ינזול גם החוצה, וזה יגיע לעולם המשפט, לפילוסופיה והכל, אבל זה כבר יגיע כעמדה מגובשת. זה לא יעמוד לדיון כי זה כבר מגיע אחרי שחוקרי המוח כבר גיבשו את העמדה שלהם, ויש לעולם איזושהי נטייה לקבל ממצאים של קהילה מדעית אם נוצר שם קונצנזוס, נטייה בעייתית.

[Speaker B] אפילו בהלכה שוטה פטור מעונשין.

[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון, הרי בשוטה אתה יכול להגיד שבהלכה מאמינים בבחירה חופשית, אבל מה נעשה היום בהנחה שמדעי המוח באמת מראה לנו שאין בחירה חופשית, אז מה תעשה מערכת משפטית היום במצב כזה?

[Speaker C] היא יכולה לטעון, המערכת המשפטית יכולה לטעון שגם השופט, גם אצלו זה דטרמיניסטי. כשהוא נתקל בנסיבות כאלו, הוא צריך להחליט ככה.

[הרב מיכאל אברהם] זה המשפט הקודם שאמרתי. אמרתי שהתשובה הראשונה שעולה על ידי הדטרמיניסטים זה שגם השופט לא פטור מהתהליכים הדטרמיניסטיים, וכמו שהעבריין נאלץ לעשות את העבירה, השופט נאלץ לשפוט. אז מה אתה רוצה ממנו שהוא לא ישפוט? גם לו אין בחירה אם לשפוט או לא לשפוט. אז זה תשובה אחת. ואמרתי שמעבר לזה יש גם היגיון תוכני בשיפוט ובענישה, כיוון שהשיפוט והענישה בעצמם משפיעים על העבריין ועל הקהילה כולה לא לעשות עבירות. לכן גם בעולם דטרמיניסטי יש היגיון לעשות את זה. אבל אמרתי שהבעיה האמיתית זה מה קורה כאשר אנחנו, מגיע לפנינו בן אדם שיש לנו עדות של מומחים, פסיכיאטרים או חוקרי מוח או מה שלא יהיה, נוירולוגים, שאומרים לנו האיש לא היה אחראי למעשיו. שם רגילים לפטור אותו, זאת עילה בחוק. זאת אומרת, כל מערכת חוקית בעולם שאני מכיר לפחות, עד כמה שאני יודע, אין מערכת משפט בעולם שלא מכירה בטענות כאלה ברמה העקרונית. צריך להוכיח את זה, אבל ברמה העקרונית שלא מכירה בטענות כאלה כטענות פוטרות.

[Speaker D] אבל יש הבדל. מה? יש הבדל בין, כלומר, לפי מה שאני מבין השאלה היא למה יש הבדל, הרי לפי ממה שאני מבין שהבעיה פה היא שכל בני אדם הם ממילא מוכרחים על פי הדטרמיניזם, ולכן אין הבדל מהותי בין שוטה לבין אדם נורמלי. זאת השאלה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, זאת השאלה. אני עמדתי להגיד אותה אז אוקיי, טוב.

[Speaker D] ממה שאני מבין אז יש הבדל מהותי, כלומר, בין אדם שהוא שוטה, כל ההנמקה לביצוע הענישה על פי המערכת הדטרמיניסטית היא כדי להשפיע על האנשים. נכון. אבל האיש פה הוא לא יכול להיות מושפע כי הוא שוטה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לגמרי יכול להיות מושפע. ברור שהוא יכול להיות מושפע. אולי אני אסביר את השאלה כי קודם כל נגיד את השאלה כדי שאנשים ידעו על מה מדובר. השאלה שבעצם אני רוצה להציב כאן זה למה בעצם הטענה הזאת שהאדם פעל תחת דחף שהוא לא יכול היה לכבוש אותו, או תחת איזשהו מצב מוחי פתולוגי, פוטרת את האדם. מה ההבדל בין זה לבין אדם בריא? גם אדם בריא בעצם פועל תחת דחף שהוא לאו בר כיבוש. כל מה שאדם עושה זה דחף שהוא לאו בר כיבוש. הוא לא אחראי למעשיו בשום מקרה, גם אדם בריא וגם אדם חולה. כל ההבדל זה רק בשאלה מה הוא עושה. מוח חולה גורם לך לעשות כך, ומוח בריא גורם לך לעשות כך. כך או כך זאת לא החלטה שלך, זאת תוצאה של מבנה מוחי. ואז הטענה, אני ממשיך עכשיו אני כבר אענה גם למה שמשה העיר קודם, בעצם הטענה שלי שיש דרך להעניש גם אדם כזה. בסופו של דבר הרי אם המטרה של הענישה זה לתקן את המוח כדי שלהבא לא יקרו יותר עבירות כאלו, גם מוח חולה אפשר לתקן. יש השפעות גם על שוטה. גם שוטה כאשר הוא יקבל מכות, הוא ינסה לא לעשות את זה כדי לא לקבל עוד פעם מכות. לא צריך להיות מאוד מתוחכם בשביל זה. לכל היותר מה שאתה צריך להראות זה לתת לו את המכות ישר כשהוא עשה את העבירה כדי שהוא יבין את הקשר כמו שעושים התניות לכלב כזה, צריך לתת לו את הפידבק מיד אחרי שהוא עשה את מה שהוא עשה כדי שהוא יבין שזה פידבק למה שהוא עושה. לא חשוב, אבל ברמה העקרונית אין שום הבדל בין שוטה. אבל זה לא טענת פטור, זה בסך הכל רק אומר תעניש אותו באופן שמתאים למה ש… אגב, זה נכון לכל בן אדם. אם יש בן אדם שהכלא לא יגרום לו לחזור בתשובה, אנחנו יודעים שאצל רוב העבריינים זה ככה, נכון? אז מה הטעם לשים אותם בכלא? זה הרי לא מתקן את המוח שלהם, הם חוזרים אחרי זה לחטוא שוב. אז מה הטעם לעשות את זה? אז היום במשפט אומרים מה זאת אומרת, יש טעם, למרות שזה לא מתקן אותם אבל מגיעה להם סנקציה. לא רק בגלל האלמנט הטיפולי, זאת אומרת המניעתי, אלא קודם כל יש איזשהו צדק פואטי כזה שבן אדם שחטא צריך לחטוף, וזה כמובן לא קיים בבן אדם שלא אחראי למעשיו, שוטה או פגוע מוח או משהו כזה. לכן כל תורת הענישה שלנו בעצם נופלת מיד. זאת אומרת כי אין שום היגיון מוסרי או חברתי להעניש מישהו על זה שהוא חטא. יש היגיון בלמתקן את זה כדי שהוא לא יחזור להיות חוטא, זה בסדר גמור. אז תעשה את התיקונים הרלוונטיים, אבל מה זה קשור לעונש? למה חומרת העונש צריכה להיות לפי חומרת העבירה? אין שום קשר בכלל בין הדברים האלה. סוג העונש צריך להיות לפי העבירה, לא חומרת העונש. זאת אומרת שצריך להתאים את העונש לסוג העבירה כי באופן שהוא יגרום באופן אופטימלי לזה שלא יחזרו לחטוא שוב. אף אחד בעולם המשפטי לא חושב ככה. אף אדם נורמלי לא חושב ככה. אוקיי. עכשיו שימו לב שמצד אחד שורר איזשהו קונצנזוס די רחב בעולם הזה של חקר המוח שהוא קונצנזוס דטרמיניסטי שהכל נקבע לפי המבנה המוחי שלנו, פגוע או בריא לא משנה. ובעולם המשפטי מוסרי חברתי שורר קונצנזוס לחלוטין שונה, לחלוטין. זאת אומרת זה ממש שני קטבים מהופכים. ואיכשהו אנחנו חיים את שני הדברים האלה במקביל, המשפט ממשיך להתנהג כמו שהוא מתנהג, מחקר המוח ממשיך להתנהג כמו שהוא מתנהג והכל בסדר. אני חושש שבאיזשהו שלב מחקר המוח כמו שאמרתי קודם, מחקר המוח הזה יצא החוצה ואז פתאום המשפטנים ימצאו את עצמם מול תיאוריה מגובשת שהם יצטרכו לאמץ אותה, כי הם הרי חוקרי המוח הם המומחים בתחום הזה, משפטנים אמורים לקבל חוות דעת של מומחים. ואז בעצם המשפט ימצא את עצמו מוותר על העקרונות הכי בסיסיים שלו בלי שהחברה והמשפטנים והפילוסופים וכולי נטלו חלק בדיון שיצר את התיאוריה הזאת. זה החשש הגדול שהביא אותי גם לכתוב את המאמר וגם את הספר וכולי כי אני חושב שמתגבש במכוני המוח מתגבש קונצנזוס בצורה לחלוטין לא נכונה. כי מערבבים שמה מדע עם פרשנויות, עם טעויות פילוסופיות רבות. כמובן שיש כל מיני חוקרים ויש חוקרים, אבל בגדול אני ראיתי הרבה פעמים קונצנזוס מאוד רחב שמתגבש שאין לו שום בסיס פילוסופי. הם טועים בפרשנות של הממצאים המדעיים שלהם. מדובר בחוקרים מצוינים. אני נתתי סמינרים במקומות מסוימים על הדברים האלה ופגשתי הייתי במכון ויצמן במכון שלהם לחקר המוח, דיברתי עם כל החוקרים שלהם שמה, נתתי שמה הרצאה ומצאתי אנשים שיש להם קונצנזוס די, לפחות כך התרשמתי ממה שהם דיברו שמה, קונצנזוס די רחב דטרמיניסטי וכשהצגתי בפניהם את העובדה שהם מסתמכים על פרשנויות פילוסופיות שגויות לא הייתה להם תשובה. אני לא חוקר מוח והם יותר טובים ממני בחקר המוח, אני מדבר רק על השאלה מה המשמעות של הממצאים שלהם ולא על הממצאים עצמם. מה הממצאים אומרים. הרבה פעמים האנשים האלה פשוט במישור הפילוסופי לא מספיק מיומנים ולכן יש טעויות בפרשנות. וברגע שאין אינטראקציה בין חוקרי מוח לבין אנשים שיתנו להם איזשהו פידבק פילוסופי פסיכולוגי או אחר, אז יכולות להיווצר כל מיני מסקנות מאוד מאוד בעייתיות שיכולות גם להקרין, כן היום באופן עקרוני אם תאמץ את התפיסה הזאת בעצם אפשר לפטור כל אדם במשפט פלילי. כל אדם. זאת אומרת אפשר לבטל את המשפט הפלילי, להעביר אותו למחלקות הסגורות לפסיכיאטריה במקום ענישה צריך טיפול. זה הכל. מי שאפשר לטפל אפשר, מי שלא יודעים לטפל אז לא יודעים, בסדר, אבל ברמה העקרונית בכלל לא צריך דיון משפטי, צריך דיון רפואי. זה מסקנה מאוד מרחיקת לכת, צריך להבין. ואני חושב שהתירוצים האלה שאני אנוס לשפוט ושהעונש מתקן וכולי לא באמת מסבירים את הגישה המשפטית שלנו. זה פשוט תירוצים דחוקים. ולכן אני חושב שהדיון הזה הוא מאוד חשוב, אבל בואו נחזור אלינו. אז בעצם אני חוזר לניסויים של מוח חצוי. בסופו של דבר התברר שמה ש… מה שקרה לפיניאס גייג' זה שהמוט הברזל הזה עבר דרך מה שנקרא כפיס המוח. המוח מורכב, ראינו את זה בשיעורים הקודמים, מורכב משתי אונות, אונה ימנית ואונה שמאלית. הקשר בין שתי האונות נעשה בעיקר, למרות שיש גם איזשהו קשר פרונטלי אחר קצת, אבל התפר המצחי מה שנקרא, אבל יש גם קשר, הקשר העיקרי זה דרך כפיס המוח. זאת אומרת יש איזשהו גוף שמחבר, יש אונה פה ויש אונה פה והגוף הזה מחבר בין האונות וזה נקרא כפיס המוח. למה הוא חשוב? ראינו כבר ששתי האונות כל אחת מהן יש לה תפקוד שונה. האונה השמאלית אחראית על הדיבור, על המתמטיקה, על הקישורים האנליטיים. האונה הימנית אחראית על הקישורים האינטואיטיביים, יצירתיים, רגשיים, דברים דברים מהסוג הזה. ועכשיו הבנאדם כאשר הוא שוקל משהו או עושה פעולה כלשהי, הרבה פעמים צריך לשלב קישורים ששייכים לאונה הימנית עם קישורים ששייכים לאונה השמאלית. זאת אומרת פעולה מסוימת דורשת קישורים כאלה וקישורים כאלה. זה תפקידו של כפיס המוח. כפיס המוח אמור לתאם בין שתי האונות, ליצור איזושהי אינטגרציה בין מה שזאת עושה לבין מה שזאת עושה ולקבל החלטה או לנהוג בצורה שלוקחת בחשבון את כל האספקטים. עכשיו מה שקורה ברגע שחותכים את כפיס המוח, זה יכול לקרות או בתאונה כמו אצל פיניאס גייג' או בניתוח, ואגב עושים את עשו את זה הרבה, ניתוחים שחותכים את המוח נגד אפילפסיה וכל מיני דברים כאלה, פעם היה מאוד מקובל לעשות ניתוח כזה לחתוך את כפיס המוח. בסופו של דבר הגיעו למסקנה שהנזקים רבים יותר מהתועלת. התועלת לפעמים הייתה לפעמים לא, ואם הייתה תועלת דרך אגב, אבל היו שם נזקים נוראיים וכמעט הפסיקו את הניתוח הזה. במקרים מסוימים עד היום עושים את הניתוח הזה. ולפעמים זה מתאונות. ואז מה שקורה ברגע שיש נתק בין שתי האונות, אז כל אונה מתפקדת בנפרד אבל אין אינטגרציה ביניהן. ואז מה שקורה זה קורות אוסף של תופעות ממש מוזרות. עכשיו כדי להבין את התופעות המוזרות אני אזכיר עוד משהו שכבר גם אמרתי אותו וזה שהקשר בין האונות המוחיות לבין הגוף הוא קשר שנעשה בהצלבה. זאת אומרת האונה הימנית שולטת על הצד השמאלי של הגוף, יד ורגל שמאליות, אוקיי, וגם עין שמאל ואוזן שמאל וכן הלאה. והאונה השמאלית שולטת על הצד הימני של הגוף. עוד פעם גפיים, אוזן, עין וכן הלאה. אוקיי. עכשיו האונה השמאלית אחראית על הדיבור גם דרך אגב, פה יש לנו רק אחד, האונה השמאלית אחראית על הדיבור. אוקיי, זאת חלוקת התפקידים. עכשיו מה שקורה זה נגיד כשאני למשל מציגים לי איזושהי תמונה מול העיניים ומכסים לי את עין שמאל, אז בעצם אני רואה את זה בעין ימין, בסדר, אני רואה את זה בעין ימין שמעבירה את המידע לאונה השמאלית. אוקיי. עכשיו האונה השמאלית עושה לזה את העיבוד בכלים שלה. אבל את העיבוד שנעשה באונה הימנית לא קורה כי המידע לא מגיע לאונה הימנית כי העין השמאלית שמעבירה את המידע לאונה הימנית סתומה, היא לא רואה את זה. ואז מה שקורה זה שלפעמים יכולים להיות פתולוגיות כתוצאה מזה או ניתוח לא נכון של הסיטואציה. כאשר כפיס המוח נמצא במקום אז הקשר הזה בין האונות יצליח לטפל בעניין, נכון, כי המידע בכל זאת עובר מאונה שמאלית לאונה ימנית, אבל תחשבו מה קורה כשחתכתי את הקשר הזה. האונות פועלות בנפרד, אין אינטגרציה ביניהן. אז יש לי את האונה השמאלית, האונה הימנית אין לה מה להגיד על הסיטואציה שאני רואה, ואז תבינו שבעצם התגובות שלי או הניתוח שלי או העמדות שלי יכולות להיות שונות לחלוטין. ואנחנו מגיעים לתופעות, תופעות מרתקות, ובואו נראה כמה דוגמאות. למשל לקחו אדם חצוי מוח, ושוב לעשות ניסויים כאלה זה מאוד מסובך כי כמובן אי אפשר לייצר אדם חצוי מוח באופן יזום, זה לא מוסרי. אתה צריך לקחת אנשים שזה או שקרה להם בתאונה או שצריך לעשות להם את הניתוח מסיבות רפואיות ואז אתה יכול לנסות לבקש מהם. לעשות עליהם ניסוי, כי הם כבר בלאו הכי עם מוח חצוי. אוקיי? עכשיו מה קורה באדם עם מוח חצוי? אז נגיד, הראו לעין השמאלית של האדם הזה כף של שלג. בסדר? וחסמו את עין ימין שלו, הוא ראה את זה בעין שמאל, והמידע הגיע להמיספרה הימנית. ואז שואלים את האדם מה זה מזכיר לך? הוא ראה כף של שלג. ואז שואלים אותו מה זה מזכיר לך? תצביע על מה שזה מזכיר לך. אז הוא הצביע על שלג. אוקיי? הוא הצביע על בית שמכוסה שלג. אבל עכשיו אמרו לו תגיד מה זה מזכיר לך. עכשיו אני מזכיר לכם, להגיד זה לדבר. הדיבור נעשה באונה השמאלית. אבל האונה השמאלית פה, אלף, לא ראתה כלום כי חסמו את עין ימין, אז המידע לאונה השמאלית לא הגיע, והקשר בין האונות לא קיים, הוא חצוי מוח. אז בעצם הוא ראה כף של שלג באונה הימנית, אבל הוא אמור לדווח דרך האונה השמאלית. עכשיו מתברר שמה שהוא אמר לא היה לו שום קשר לכף השלג. בעצם, נגיד אם הראו לו, אם נגיד העבירו לו מידע לאונה השמאלית שהוא ראה תרנגול, אז הוא אומר כף השלג בעצם תפקידה לנקות את הבית של התרנגול. זאת אומרת, הוא בכלל לא ידע לפרש את מה שהוא רואה, סליחה, לא שהוא לא ידע לפרש, הוא לא ידע להגיד את מה שהוא מפרש, בגלל שהאמירה באה מהאונה השמאלית, והמידע קיים ומנותח באונה הימנית ואין קשר בין האונות. אז מה שהוא אמר מספר סיפורים שלא קשורים בכלל למה שהוא רואה. כן? הוא בעצם בחר כל מיני תמונות לא רלוונטיות וקישר אותם איכשהו לכף השלג בהסברים יצירתיים שלא קשורים בכלל לעניין. בגלל שהוא היה צריך להמציא סיפור בלי שהיה לו מידע. הוא לא ראה את כף השלג. את כף השלג ראתה האונה הימנית, אבל האונה שמדברת, האונה השמאלית, לא ראתה אותו. ואז בעצם היא הייתה אמורה להמציא איזשהו סיפור חדש ולא קשור בכלל. ואז התחילו להגיד לו אוקיי, תסביר בבקשה, כי אפילו כשהוא בחר, נגיד באונה הימנית הוא בחר בית מכוסה שלג, הוא ידע להצביע, כן, לבית שמכוסה שלג. ואז שאלו אותו אוקיי, תסביר את ההצבעה הזאת. עכשיו להסביר זה בפה, נכון? אז צריך לדבר. אז הוא עכשיו לוקח מהאונה השמאלית את ההסברים. אתם לא מאמינים איזה הסברים יצירתיים יצאו שמה. הוא מסביר שהבית מכוסה, האונה השמאלית ראתה תרנגול, אז הוא מסביר שהבית, הצבעתי על הבית שמכוסה שלג כי הבית שמכוסה שלג זה היה הבית שבתוכו נמצא התרנגול. האמת היא שהוא הצביע על הבית שמכוסה שלג כי זה הזכיר לו את כף השלג. האסוציאציה היא מובנת מאליה. אבל האונה השמאלית לא יודעת מזה, זה קרה באונה הימנית. אז האונה השמאלית שאחראית על הדיבור, בדיבור שאני מסביר למה בחרתי דווקא תמונה של בית מכוסה שלג, האמת היא שזה אסוציאציה מכף השלג, אבל את האמת הזאת יודעת רק האונה הימנית. האונה השמאלית צריכה להסביר את זה. פתאום יש הסברים יצירתיים והוא מתחיל להמציא איזשהו סיפור שלם למה בכלל בחרתי בית מכוסה שלג, מה זה קשור בכלל לעניין שראיתי תרנגול, כי התרנגול הביא את השלג וכיסה את הבית וכל מיני. אנחנו ממציאים סיפורים בדיוניים רק כדי לארגן איכשהו את הנתונים עם המידע החלקי שיש לנו. עכשיו שימו לב, המידע הזה היה לנו, רק הוא היה באונה הימנית, ומי שמדבר, מי שאחראי על הדיבור זה האונה השמאלית, שהיא לא מצוידת במידע, היא צריכה להמציא. ומתברר שהאונה השמאלית שלנו, למרות שהיצירתיות נמצאת באונה הימנית, האונה השמאלית שלנו היא מאוד יצירתית. זאת אומרת היא יכולה לחפות על הרבה מאוד לקונות של מידע בכל מיני סיפורים, סיפורים כאלה ואחרים. יש למשל, נגיד מעמידים מול העין הימנית שלו, סליחה, מעמידים מול העין השמאלית של בן אדם כף. בסדר? ושואלים את הבן אדם, אחרי זה שמים אותה בצד ימין של המסך, אז הוא אומר אני רואה כף. ששמים אותה בצד שמאל של המסך שזה נגיש רק לפה, שואלים אותו מה אתה רואה? כלום. הוא לא רואה כלום. כי באונה אז האונה השמאלית לא יודעת להגיד מה הוא רואה. אז זה אומר שיש בעצם בתוך האדם הזה, ברגע שהמוח שלו חצוי, יש בעצם שני בני אדם שאין קשר ביניהם. הבן אדם הימני והבן אדם השמאלי ואין שום קשר ביניהם, לא נעשית אינטגרציה בין שני החלקים האלה של האדם. האינטגרציה באדם בריא כן קורה, כי כפיס המוח מחבר את שתי האונות האלה זו לזו, אבל במוח חצוי האינטגרציה הזאת לא קורה. או דוגמה אחרת למשל, מעמידים לפני אדם איזה תמונה שהחצי הימני זה גבר והחצי הימני זה תמונה של אישה, פשוט חיברו במחשב, כן, תמונה של גבר חצי ותמונה של אישה. אז כל עוד פעם הבן אדם שמסתכל על התמונה הזאת, כאשר אנחנו נשאל אותו מה אתה רואה, כן, עומדת מולי תמונה שצד ימין זה חצי הימני של הפנים זה פנים של גבר והחצי השמאלי של הפנים זה פנים של אישה. שואלים את הבן אדם מה אתה רואה. דואגים לזה שהעין הימנית תראה את הצד הימני והעין השמאלית, נגיד שמים איזה מחיצה באמצע, אוקיי, מה הוא יענה? מה אתם אומרים? אני רואה גבר כמובן. למה? כי העין הימנית רואה את החצי של הגבר, מעבירה את המידע לאונה השמאלית, האונה השמאלית אחראית על הדיבור, אז שהוא צריך לענות בפה מה הוא רואה, הוא רואה גבר. ששואלים, תגיד, אומרים לו תצביע על מה שאתה רואה, תצביע על מה שאתה רואה, הוא מצביע על אישה. בגלל שההצבעה נשלטת על ידי האונה הימנית, הדיבור על ידי האונה השמאלית. העין השמאלית שרואה אישה מעבירה את המידע לאונה הימנית, לכן התפקודים של האונה הימנית מבחינתם מי שעומד מולי זה אישה. מבחינת האונה השמאלית מי שעומד מולי זה גבר. וכאשר אין כפיס מוח שמחבר את שתי האונות שלי, אז אני לא יכול להבין שבעצם אני רואה פה תמונה חצויה, אני לא יכול לעשות את האינטגרציה הזאת. ואז כל אגף של המוח שלנו פועל בנפרד. אוקיי, אפשר גם בחוש השמיעה, עשו ניסויים דומים. כן שואלים נער כזה שהיה לו מוח חצוי, שואלים אותו הו איז יור פייבוריט בקול רם כך ששתי האוזניים שומעות הו איז יור פייבוריט, ואז מסיימים גירלפרנד בקול נמוך כך שאת זה שומעת רק האוזן השמאלית. רק האוזן השמאלית. והוא אמור לענות לשאלה. מה הוא יענה? הוא מגחך במבוכה, הוא לא יודע מה אתה רוצה, הוא לא יכול לענות. כי מבחינת הדיבור שנשלט על ידי האונה השמאלית הוא שמע את השאלה הו איז יור פייבוריט. רק האונה הימנית שמעה את הו איז יור פייבוריט גירלפרנד. אוקיי, אז בעצם מה שיוצא, כן, זה השאלה המפורסמת מה ההבדל בין שפן? מכירים את הנונסנס החביבים האלה? מה ההבדל בין שפן ששתי אוזניו ארוכות זו מזו באותה מידה? כן, אז הו איז יור פייבוריט זה אותו דבר כמו מה ההבדל בין שפן. זאת אומרת זאת לא שאלה שאתה יכול לענות עליה. מבחינת הפה שנשלט על ידי האונה השמאלית, או במילים אחרות האוזן הימנית, כן האוזן הימנית מעבירה את המידע לאונה השמאלית, הפה לא יכול לענות על השאלה הו איז יור פייבוריט. אם הוא היה צריך להצביע בתור תשובה הוא היה מצביע על הבחורה שאותה הוא הכי אוהב, כי ההצבעה נשלטת על ידי האונה הימנית. אני מראה לכם שזה לא רק בעיניים, זה גם באוזניים, הווה אומר זה לא העיניים ולא האוזניים זה המוח. בעצם הקשר בין האונות נפגע בגלל שהמוח הוא חצוי. אני אגיד לכם יותר מזה, שאלו בני אדם כאלה לדעותיהם הפוליטיות. אדם שהיה ימני מובהק, נגיד שאלו אותם זה היה בתקופת ניקסון, עשו ניסויים כאלה, שאלו אותם מה דעתם על ניקסון, אדם שהיה מאוהדי ניקסון התחיל לבקר אותו, ולהפך, אדם שהיה רפובליקני נתן תשובות דמוקרטיות ולהפך. וזה אומר בעצם שאפילו כמו שאמרתי בהתחלה אפילו התפקודים הגבוהים ביותר שלנו, כן תפיסות עולם, אידאולוגיות, ערכים, גם אלה נקבעים. בעצם על ידי מצב המוח שלנו, ולא על ידי איזשהו שיקול דעת. זה כבר באמת מעורר סימן שאלה לא פשוט על התפיסה הדואליסטית ליברטנית. זה בעצם אומר שהמוח מתעלל בנו כרצונו, ואם המוח נפגע, אז התוצאות יהיו בהתאם. זה לא הנפש או השכל או הנשמה שלנו בעצם עונות תשובות, חושבות, קובעות אידיאולוגיות וערכים וכולי. המוח עושה את זה. ואם חותכים את המוח בין שתי האונות, אז יש לנו שני מוחות ונקבל שתי תשובות שונות, תשובה אחת בהצבעה, תשובה אחת בדיבור, וזה שתי תשובות שונות. אז זה אומר שכשחתכו את המוח יש שני בני אדם בתוכנו. אז זה אומר שהבן אדם זה המוח. זאת אומרת אין שום דבר באדם חוץ מהמוח. זאת בעצם הטענה. הבאתי בספר איזה קטע ממאמר, שהוא בעצם רן זיידל, זה גם כן איזה חוקר מוח כלשהו, שהוא מדבר כבר על שנות השמונים של המאה הקודמת, שהוא באמת אומר שהממצאים האלה מראים בצורה מאוד ברורה שאין באדם שום דבר חוץ ממוח. המוח בעצם קובע הכל. תשנה את המוח תקבל תשובות שונות באידיאולוגיה, בערכים, בהכל, בתפיסות העולם הפוליטיות, כל דבר. זאת אומרת בסופו של דבר יש לנו אשליה שאנחנו מחליטים ויש לנו שיקול דעת וכולי, אבל לא. המוח עושה את כל הסיפור הזה. עכשיו, זיידל עצמו אגב, זה דוגמה נהדרת לבאגים בחשיבה של חוקרי מוח. צריך לבדוק את המוח שלהם. יש באגים אופייניים, כי הוא אומר, לכן יש לנו כתוצאה מזה הוא מסיק מסקנה, יש לנו בעיה להטיל אחריות מוסרית על אדם עם מוח פגום. בגלל שאדם עם מוח פגום בעצם לא יכול לעשות את האינטגרציה בין שתי האונות ולקבל החלטות שקולות שהוא אחראי להם, אלא הפגיעה גרמה לו לקבל החלטות אחרות, אי אפשר להטיל עליו אחריות. כמובן על אדם עם מוח שלם שיש חיבור בין שתי האונות, שם אפשר להטיל עליו אחריות. זה כמובן שטות מוחלטת. כי אם אתה מגיע למסקנה שהאדם הוא רק מוח, אז זה אומר, מה הוא חושב? שאם חתכו את כפיס המוח אז הנשמה ברחה? רק אז הבן אדם הוא מוח? ובן אדם בריא שיש כפיס מוח שלם אצלו יש נשמה? לא, ברור שלא, הרי הוא רצה לטעון מהניסויים האלה של חצוי המוח, הוא ניסה להראות שגם באדם שלם כל מה שיש זה רק מוח, אלא שהמוח שלו הוא בריא. נו אז מה? עדיין אי אפשר להטיל עליו אחריות מוסרית. כי אחריות מוסרית אני מטיל על מישהו שיכול לגבש החלטה ולהיות אחראי לה, יש לו שיקול דעת. אבל בן אדם שהמוח מכתיב לו את התוצאה, מה זה משנה אם המוח פגוע או המוח שלם? אם המוח מכתיב באופן דטרמיניסטי את התוצאה, אי אפשר להטיל עליך אחריות כמו שדיברתי קודם. זה יש לזה דוגמאות לעשרות, וזה סתם פשוט בלבול פילוסופי מאוד מאוד בסיסי. זה לא צריך בשביל זה יום לימודים ארוך בפילוסופיה. אתם רואים שאנשים שהם חוקרי מוח מוצלחים יכולים ליפול על שטויות בטיעונים פילוסופיים פשוט בגלל חוסר מיומנות פילוסופית. והרבה פעמים את הדברים שלהם אנשים קוראים כאילו שזה דברים של מומחה שמוסמך לעניין. ואם הוא אומר שהאדם הוא רק מוח, אז הוא כנראה יודע מה שהוא אומר, כי הוא הרי המומחה. אנשים לא מבינים שיש פה רבדים שלמים של פרשנות, הרבה מעבר לממצאים האובייקטיביים. בעצם הטענה היא, יש אולי אני אגיד עוד משפט אחד. יש חוקר מוח מאוד מאוד ידוע בארצות הברית בשם מייקל גזאניגה. הוא כתב גם איזשהו ספר שנחשב ספר יסודי בתחום הזה, בעיני מלא שגיאות. עוד פעם, לא בחקר המוח. בחקר המוח הוא מומחה גדול ממני. מלא שגיאות באינטרפרטציה, בפרשנויות. באמת שגיאות ממש של ילדים. זאת אומרת וזה אין כמעט חוקר מוח שנמלט מהשגיאות האלה. זה די מדהים. נכנסתי לעניין הזה והופתעתי עד כמה אנשים כל כך עם מוח חצוי אפשר לקרוא לזה, כן? הם מומחים גדולים בתחום המדעי ובאמת ילדותיים ממש בתחום הפילוסופי. אז הפרשנות של הממצאים שהם מציעים היא פשוט איוולת. אז גזאניגה הזה שקיבל פרסים, הוא ממש היה מועמד אפילו לפרס נובל פעם, הוא מדבר שם על זה, על התעתועים האלה שהאונה השמאלית מתעללת בנו ומספרת לנו סיפורים. ואז הוא מנסה להסביר את העניין הזה בהנחה שהאדם הוא רק מוח, ולייצר בכל זאת את התיאוריה שמאפשרת לנו להתייחס לאדם כיצור שיש לו אחריות וכל מיני דברים מן הסוג הזה. אז הוא מסביר שהאונה השמאלית. השמאלית והאונה הימנית, איכשהו אנחנו יוצרים איזושהי אינטגרציה ביניהם, ולכן למרות שהאונה השמאלית מערבבת אותנו מאוד, אנחנו מצליחים ליצור בעזרת האונה הימנית לתכלל את כל האספקטים האלה ולייצר אישיות הרמונית ולא פוליפונית, כן, עם המון המון קולות. הבעיה הגדולה במה שהוא אומר, בלי להיכנס עוד פעם לפרטים, הדוגמה, הבעיה הגדולה במה שהוא אומר, מי זה אנחנו? מי זה אותו אחד שמתכלל ומשתמש באונה הימנית ובאונה השמאלית וכל מיני דברים כאלה? הרי אין מישהו כזה שהאונות מעבירות לו דיווח, האונות זה אנחנו. את אתה לא יכול ללכת על הדרך הזאת ולהסביר את ההבדל בין אדם שלם לאדם פגוע. זה חוזר שוב ושוב אצל חוקרי מוח, אין שום דרך לעשות את זה. גם אדם שלם וגם אדם פגוע, אם האדם הוא רק מוח, אין שום אפשרות לדבר על על האדם כאיזושהי ישות כוללת. בסך הכל זה אוסף של המון המון קולות בפנים. יותר מזה, אם אני באמת הייתי האונה השמאלית או משהו כזה, אז הייתי צריך לשמוע את כל ההתרוצצות הזאת בין העמדות השונות והאספקטים השונים, ורק אחרי זה לתכלל אותם, אבל אני לא שומע. אני חי בצורה די הרמונית, אני לא חי עם איזה בלאגן בראש שלי. זאת אומרת, יש פה משהו מעבר למוח מניה וביה, אתה חייב להגיד שיש פה איזשהו משהו, האחדות הזאת של התופעה, של התודעה, סליחה, היא אומרת שיש משהו שעושה את האינטגרציה בין כל החלקים האלה בין כל החלקים האלה של המוח. בעצם, אני אני רוצה להגיד בקצרה למה אני חושב שכל התופעות האלה לא באמת מראות את מה שטוענים שהן מראות. אני לא חושב שהתופעות האלה מראות שאנחנו רק מוח, וכרגע, כמו שאמרתי קודם בשיח של גזאניגה, אני אפילו יכול להראות שיש בנו משהו מעבר למוח. אבל עכשיו אני מדבר על הטיעונים שהבאתי קודם: בהנחה שבאמת המצב המוחי קובע את האידיאולוגיה שלנו ואת התגובות שלנו ואת האופי שלנו, האם זה כשלעצמו מוכיח שאנחנו רק מוח ולא שום דבר מעבר לזה? ועוד פעם אני אומר, גם אם יש לנו נפש והמוח קובע באופן דטרמיניסטי את מה שהנפש תעשה, זה לא ישנה מבחינתי שום דבר. כי מבחינתי מה שחשוב זה השאלה אם יש באדם איזה איזה נשמה יתרה, זאת אומרת איזה משהו שהוא יכול להתגבר על מה שהמוח מנסה לגרום לו לעשות, לעשות שיקול דעת וכתוצאה מזה גם לשאת באחריות להחלטותיו. כי אם זה אם יש לי נשמה באיזשהו מובן או נפש, אבל המוח קובע חד-ערכית את מה שהנפש או הנשמה יעשו, אז זה ממש לא מעניין. אז הנפש או הנשמה הם בסך הכל עוד שלב בתהליך הדטרמיניסטי הזה, אז מה? זה לא הופך אותי למשהו שהוא שונה מהותית משולחן או מכלב. אוקיי? לכן ברור שכשאני מדבר על נשמה אני מדבר על נשמה ששוקלת בדעתה ובוחרת, לא נשמה שהמוח גורם לה לעשות כל מיני דברים. אז תראו, בואו ננסה לחזור רגע למודלים שכבר ראינו, ואמרתי שהפרקים האלה הם אינטגרציה של כל מה שראינו עד עכשיו. ברגע שאנחנו מבינים את מה שראינו עד עכשיו, אנחנו רואים מיד שכל הטענות האלה של מדעי המוח לא מתחילות. בתפיסה הדטרמיניסטית, שיתפתי פה את השרטוטים כדי שיהיה יותר קל לראות, בתפיסה הדטרמיניסטית העסק עובד כך: יש נסיבות, שזה כל מה שקיים סביבי, הנסיבות האלה משפיעות על המוח דרך החושים, כן, המוח קולט מידע על הנסיבות שמסביב, עושה עיבוד חשמלי, ונותן הוראה לפעולה לאיברים: ללכת, להרביץ, לעשות, לשבת, לשיר, לא חשוב מה אתם מחליטים לעשות. או אם תרצו להיות רפובליקני או להיות דמוקרט, גם זה לא מעניין, זאת אותה דבר, החלטה דטרמיניסטית שהמוח נותן הוראה מה לעשות. זאת התמונה של ההכרעה הדטרמיניסטית. ולכן בעצם הדטרמיניסטים אומרים, ברגע שהנסיבות, הווה אומר, או הנסיבות פלוס המוח, הווה אומר המצב המוחי קובע את הפעולה, אין פה שום דבר חוץ מנסיבות ומוח. לכן זאת התמונה, זהו, אין פה, איפה נכנס פה עוד משהו? כן, זאת בעצם השאלה, אם אני מסכם את כל השאלות האלה של מוח פגוע, זאת בעצם השאלה שעולה כאן. עכשיו אני רוצה להזכיר לכם מה התמונה, מה התמונה של הליברטן. יש תמונה של ליברטן שאנשים מציגים, שזאת התמונה הזאת: הכרעה. חופשית, כן אני מאמין בהכרעה חופשית, לא הנסיבות קובעות את מה שאני עושה. אני מכריע, נותן פקודה למוח לבצע את מה שהנשמה הכריעה. נגיד אני רפובליקן, אוקיי? אז עכשיו אני הולך לקלפי, אז אני מקבל הכרעה להצביע לדונלד טראמפ. בסדר? אני נותן פקודה למוח לקחת את הגוף, להזיז את הרגליים, ללכת לקלפי, לקחת את הפתק של טראמפ, ולשים אותו במעטפה. וזה הפעולה. בסדר? ככה מציגים הרבה פעמים את התמונה הליברטנית. אבל כבר ראינו כמה וכמה פעמים, לא נכון. זאת הצגה לא נכונה. זאת הצגה פשטנית. זה קריקטורה של ליברטניזם. התמונה הליברטנית האמיתית נמצאת כאן. זה התמונה הליברטנית האמיתית. יש נסיבות, הנסיבות עוברות למוח שקולט אותן ועושה עיבוד לנסיבות. ועכשיו כתוצאה מזה יש לנו נשמה, נקרא לזה עכשיו הנשמה, לא המוח, או הרצון והשכל ביחד. זה מבחינתי הכישורים הגבוהים יותר של האדם, השכל והרצון, שהם ביחד הרצון והשכל ביחד נותנים את ההכרעה. אוקיי? אחרי שיש הכרעה, אני מתאר כרגע את התמונה הליברטנית, אחרי שיש הכרעה עוברת הוראה למוח וקורה מה שראינו למעלה. מההכרעה דרך המוח אל הפעולה. שלושת הדברים האלה, שלושת העיגולים הימניים הם באמת מקבילים לתמונה הזאת שראינו קודם. זאת התמונה הליברטנית. אבל זה רק החלק השני של התמונה. יש עוד בהתחלה נסיבות, קליטה של מוח והמעבר מהקליטה של הנסיבות להכרעה. הנשמה כשהיא עושה הכרעה היא צריכה נתונים, נכון? ואז היא צריכה לקבל החלטה מה לעשות. הנתונים האלה עוברים, סימנתי את זה בחץ כפול כי זה בעצם מעבר מהמוח אל הנשמה. עוד פעם, לא אכפת לי כרגע זה מטאפורית, אבל זה יציאה מחוץ למעגל החשמלי. ואז אנחנו חוזרים חזרה והחיצים ממשיכים להיות חשמליים. אוקיי? אבל פה יש חריגה. עכשיו תשימו לב מה שקורה, מה ההשפעה של התמונה הזאת. זה משנה לחלוטין את המצב. למה? בואו נחשוב שהמוח נדפק. אוקיי? האם תהיה השפעה על הפעולה? שימו לב, אני עכשיו חושב שיש נשמה והנשמה מקבלת הכרעות כמו שמבינים באופן מסורתי, כן? באופן חופשי, לא דטרמיניסטי. האם דפיקה של המוח תשנה את השורה התחתונה, את הפעולה? שמבחינתי פעולה זה גם אידיאולוגיה, לא אכפת לי, גם הצבעה בקלפי, תפיסת עולם, פעולה בכל מובן שלא תהיה. התשובה שלי חד משמעית כן. לא רק שזה ישנה את הפעולה, זה יכול לשנות אותה בשתי צורות שונות. צורה אחת לשנות את הפעולה זה בגלל שהמוח נדפק אז הקליטה והעיבוד של הנתונים לא נעשים כמו שצריך. ואז ההחלטה שאני מקבל פה נעשית על בסיס נתונים לא נכונים. אז מה הפלא שההחלטה משתנה? לא בגלל שהאדם הוא אדם אחר או שאין באדם שום דבר חוץ ממוח, אלא בגלל שגם האדם המעבר למוח, כשהיא מקבלת החלטות היא עושה את זה על בסיס נתונים. ואם הנתונים הם שונים כי המוח דפוק אז הוא מעביר לה נתונים לא טובים או לא מלאים או לא קוהרנטיים, אז ברור שההחלטה יכולה להיות שונה. כיוון שהנתונים שעל בסיסם ההחלטה מתקבלת שונים. אבל אני אגיד יותר מזה, גם פה המוח מתפקד. בתמונה של הליברטן המוח נכנס בשני מקומות, לא באחד. אחד זה הקליטה והעיבוד של הנתונים. השני זה התרגום של ההכרעה להוראה לפעולה מעשית. עכשיו אם המוח דפוק, יכול להיות שהנשמה קיבלה החלטה נכונה אבל זה מתורגם לא נכון. למשל הנשמה יכולה לחשוב שהיא רואה מולה בית עם שלג. אבל כשהיא מנסה להגיד לי את זה היא צריכה להעביר את ההוראה לפה, וזה עובר דרך המוח, האונה השמאלית של המוח. אם האונה השמאלית של המוח דפוקה או לא מחוברת לאונה הימנית, אז מה שיצא זה דיבור שלא משקף את מה שההוראה אמרה לו לעשות. ולכן למרות שאני יכול לקבל את ההחלטה הנכונה, בסוף בסוף הביצוע יהיה ביצוע לקוי. למה? כיוון שהמעבר מההחלטה אל הביצוע דפוק. זאת אומרת שכאשר נדפק אצלי משהו במוח זה יכול להשפיע. על ההחלטות שלי גם בתמונת העולם של הליברטן. זה יכול להשפיע בשני מקומות, לא רק יכול להשפיע, אלא יכול להשפיע בשני מקומות. מקום אחד זה המקום הזה שאומר ברגע שיש לי נתונים שונים ברור שאני אקבל החלטות שונות. נגיד למשל אני רואה מולי בן אדם ואני בטוח שזה בן אדם שנתן לי אגרוף לפני רגע, טעות, זה בכלל בן אדם אחר. אבל ככה אני בטוח, יש לי תעתוע ראייה. אז אני אתן לו אגרוף בחזרה. אוקיי? אם הייתי רואה נכון, אז הייתי חושב שזה, הייתי מבין שזה לא הבן אדם הזה ולא הייתי נותן לו אגרוף. אז הנה דפיקת המוח גרמה לפעולה מוסרית שונה. האם זה אומר שהמוסר שלי לא קיים אלא זה כולו מוח? מה פתאום. הרי קיבלתי החלטה מוסרית עם הנשמה שלי אבל על בסיס נתונים שגויים, כי המוח אחראי להעביר לי נתונים, מה לעשות. ואם הנתונים שגויים אני אקבל החלטה אחרת. אז העובדה שהמוח פגום גורמת להחלטה שונה לא אומרת שאין לי מימד מחליט מעבר למעגל החשמלי של המוח. וכנ"ל המקום השני שזה משפיע זה פה, וזה נגיד שקיבלתי החלטה לא לתת לו אגרוף כי זיהיתי נכון את הבן אדם. אבל נדפק קטע אחר במוח, הקטע שמתרגם את ההחלטות לא לתת אגרוף ונותן בכל זאת פקודה ליד שלי כן לתת אגרוף. אז קיבלתי את ההחלטה הנכונה במקרה הזה אבל עדיין במעבר אל ההוראה לפעולה שם קרה שיבוש ואז נתתי אגרוף. אז אני יכול לתת אגרוף באופן לא הולם או בגלל שהנתונים שקיבלתי לא נכונים ואז ההחלטה שלי לא נכונה, או שהנתונים נכונים וההחלטה נכונה אבל המעבר מהחלטה לביצוע לא נכון. זה תמיד הדילמה, הרי אנשים שהם צמחים אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת האם הם מבינים את מה שאנחנו אומרים ורוצים לענות רק לא מצליחים או שהם בכלל לא איתנו. כי יכול להיות בהחלט שהם מבינים והם איתנו והמוח שלהם עובד בצורה מושלמת, הם רק לא יכולים לבטא את זה בדיבור כי מה שנדפק אצלם זה בדיוק שלב מספר ארבע. השלב שעובר מההחלטה מה להגיד אל האמירה עצמה. הם לא יכולים לתרגם את ההחלטה הזאת לפעולה. מה שנדפק אצלם זה שלב ארבע, לא שלב שתיים. זה בדיוק הדילמה. האם אותו אדם ששוכב שם נדפק אצלו שלב שתיים או נדפק אצלו שלב ארבע. זאת אומרת האם הוא בכלל לא קולט את מה שאני אומר זה מה שדפוק אצלו או שלא, הוא קולט והוא מבין ויש לו תגובות אינטליגנטיות למה שאני אומר הוא רק לא יכול להעביר לי אותם כי הוא לא יכול לתת פקודה לפה שלו להגיד לי את זה. אבל זה לא אומר שאין לו נשמה, זה לא אומר שהוא כולו מוח, זה רק אומר שיש באג בקשר בין הנשמה לבין הגוף, או בפלט או בקלט, כן, או באינפוט או באאוטפוט. לגבי השלכות של העניין הזה כבר נדבר בפעם הבאה.

[Speaker F] זה אותו דבר לאדם דמנטי?

[הרב מיכאל אברהם] בהחלט. כל פגיעה מוחית. אדם דמנטי זה לא אדם שהנשמה שלו דפוקה. אדם דמנטי זה אנחנו יודעים, יש לזה אינדיקציות מוחיות לדמנציה. האדם הדמנטי זה אדם שהנשמה שלו לא מצליחה לבוא לידי ביטוי בגוף או בקוגניציה שלו או בפעולות שלו בעולם. זה הכל. הנשמה שלו יכולה להיות מושלמת. זה העגלון והסוס, אם הסוס לא עובד העגלון לא יגיע למחוז חפצו למרות שהעגלון בנוי בצורה מושלמת.

[Speaker F] הבעיה שלו זה ארבע ולא שתיים. אולי.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר או שתיים או ארבע לא אכפת לי.

[Speaker F] גם בדמנטי יש לנו בעיה או שתיים או ארבע?

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב, לא יודע, אני לא מומחה בדמנטי אבל זה יכול, כל פגיעה מוחית יכולה לגרום לבעיה בשלב שתיים או לבעיה בשלב ארבע. בשני המקרים הפגיעה המוחית תשפיע על השורה התחתונה. האם זה אומר שאין שלב שלוש, השלב שמקבל החלטות ועושה שיקול דעת? ממש לא. ברור שיש החלטות. או לפחות לי כליברטן זה ברור. אני אומר הניסויים האלה או המידע הזה במדעי המוח לא מוכיח לי שום דבר. יכול לא לקבל את התפיסה שלי אבל קושיה על התפיסה שלי אין פה. זה מה שאני רוצה לטעון. אוקיי, נסיים כאן או שיש עוד שאלה?

[Speaker E] אנחנו עדיין לא יודעים אם יש בחירה חופשית או לא.

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שלפחות מדעית אנחנו לא יודעים. לי אין ספק שיש אבל תשובה מדעית לזה אין. על זה אני אדבר בפרק הסיכום.

[Speaker G] תתאפק עוד שבוע.

[הרב מיכאל אברהם] עוד אני לא, אולי בשיעור הבא או בזה שאחריו.

[Speaker G] תודה רבה ושבת שלום. יישר כוח.

[הרב מיכאל אברהם] כל טוב.