רצון חופשי ובחירה – שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מסגרת הדיון: דטרמיניזם, ליברטריאניזם ושלושת המישורים
- הסתירה בין עקרון הסיבתיות לבין חופש הרצון
- הגדרת הסיבתיות: זמן, לוגיקה וגרימה
- מתקפות על מרכיב הזמן: חזרה בזמן ופרדוקסים
- המחלוקת על המרכיב הלוגי: תנאי הכרחי ומספיק מול תנאי מספיק
- טיעון שטייניץ ותגובת המרצה: ערבוב בין לוגיקה לסיבתיות
- דייוויד יום: הגרימה אינה נצפית ועקרון הסיבתיות אינו אמפירי
- סיבתיות בפיזיקה: סימטריה של משוואות ופרשנות סיבתית חיצונית
- קורלציה אינה סיבתיות: ריימונד סמוליאן ומשל השעונים של לייבניץ
- דוגמאות הלכתיות מנזיקין: תנאי הכרחי, תנאי מספיק ותחילתו בפשיעה וסופו באונס
- השלכות על חופש הרצון: גם סיבתיות “יומיאנית” נשארת דטרמיניסטית
- שאלות בסיום והערות נוספות
סיכום
סקירה כללית
המרצה מנסה לגבש עמדה במחלוקת בין דטרמיניזם לליברטריאניזם בשלושה מישורים: המישור האפריורי־פילוסופי, המישור המדעי, והמישור הדיאגנוסטי, והוא מציב כעת את תחילת המישור המדעי דרך עיון בעקרון הסיבתיות. הוא טוען שהמתח המרכזי נוצר כי פעולות בחירה הן גם אירועים פיזיקליים, ואם כל אירוע פיזיקלי מוכתב מסיבתיות פיזיקלית אז אין אפשרות אמיתית לסטות לשתי תוצאות שונות מאותו מצב נתון. הוא מגדיר סיבתיות כצירוף של מרכיב זמני, מרכיב לוגי, ומרכיב של גרימה, ומראה כיצד כל אחד מהם הותקף פילוסופית וכיצד המדע נוטה להסתפק בשניים הראשונים. הוא מסכם שגם אימוץ סיבתיות בסגנון דייוויד יום, בלי מרכיב הגרימה, עדיין מוביל לדטרמיניזם ולכן עדיין מקשה על חופש הרצון.
מסגרת הדיון: דטרמיניזם, ליברטריאניזם ושלושת המישורים
המרצה קובע שאפשר לנסות להכריע במחלוקת בין דטרמיניזם לליברטריאניזם בשלושה מישורים: טיעונים אפריוריים פילוסופיים, ממצאים מדעיים, ולבסוף מישור דיאגנוסטי של בדיקת העמדה הפנימית אם אין הכרעה בשני הראשונים. הוא אומר שיש כיום טענות שהמדע כבר הכריע את שאלת חופש הרצון, עד כדי כך שיש מי שסבורים שזו כבר אינה שאלה. הוא מציב את הדיון הנוכחי כמעבר בין הפילוסופי למדעי מפני שהסיבתיות היא תשתית של המדע אך אינה נובעת מן הניסיון האמפירי.
הסתירה בין עקרון הסיבתיות לבין חופש הרצון
המרצה מתאר סיבתיות כתפיסה שלפיה לכל מה שקורה יש סיבה קודמת, וכאשר אדם בוחר הדבר מתבטא במעשה שהוא אירוע פיזיקלי של תנועת גוף ומוח. הוא טוען שאם לכל אירוע פיזיקלי יש סיבה פיזיקלית שמכתיבה את התוצאה, אז בהינתן מצב פיזיקלי נתון הרגע הבא מוכתב ואין אפשרות לצאת ממנו לשני כיוונים שונים. הוא מציג את חופש הרצון כתביעה שגם באותו מצב עצמו אפשר לבחור פעם כך ופעם כך, ולכן הוא רואה כאן סתירה עקרונית בין תפיסה סיבתית לבין ליברטריאניזם.
הגדרת הסיבתיות: זמן, לוגיקה וגרימה
המרצה מגדיר יחס סיבתי ככולל שלושה מרכיבים, והוא אומר שאם אחד מהם חסר אין נטייה לראות בכך סיבתיות. הוא קובע שהמרכיב הזמני דורש שהסיבה תופיע לפני המסובב, שהמרכיב הלוגי דורש יחס של אם־אז שבו בהינתן הסיבה תמיד יופיע המסובב, ושנדרש גם מרכיב של גרימה שאינו מסתכם בעקיבה קבועה בזמן. הוא מדגים שזמניות בלבד אינה סיבתיות דרך דוגמת זריחת השמש לפני פעולת המאוורר, ושגם זמניות יחד עם אם־אז אינם מספיקים דרך דוגמת השעה שלוש והשעה שלוש ודקה, שבה יש עקיבה תמידית אך אין גרימה. הוא מוסיף שהמרכיב השלישי אינו חייב להיות דווקא פיזיקה צרה, וגרימה פסיכולוגית או רוחנית גם נחשבת גרימה מבחינתו כל עוד מתקיימים שלושת המרכיבים.
מתקפות על מרכיב הזמן: חזרה בזמן ופרדוקסים
המרצה אומר שהמרכיב הזמני מותקף דרך רעיונות של חזרה אחורה בזמן שמובילים לפרדוקסים, והוא מתאר את בעייתיות עצם הטענה שחוזרים לאותו זמן כאשר עצם הנוכחות שם משנה את המצב. הוא מביא את פרדוקס הריגת הסבא כדי להמחיש לולאות ובעיות זהות וסיבתיות. הוא טוען שסיבתיות אינה פועלת אחורה בזמן, ומבחין בין זה לבין קביעת ערך אמת של טענה שיכולה להתפרש כ“פועלת” אחורה בזמן מפני שאינה אירוע פיזיקלי.
המחלוקת על המרכיב הלוגי: תנאי הכרחי ומספיק מול תנאי מספיק
המרצה מציג מחלוקת פילוסופית האם סיבה צריכה להיות תנאי הכרחי ומספיק למסובב או שמספיק שתהיה תנאי מספיק בלבד. הוא מביא דוגמה שבה נייר נדלק או באמצעות גפרור או באמצעות מיקוד קרני השמש, ומסיק שחיי היומיום תומכים בכך שסיבה אינה חייבת להיות יחידה ולכן אינה חייבת להיות הכרחית ומספיקה. הוא מעיר שניסיון לאחד את הסיבות תחת סיבה כללית יותר, כמו העלאת טמפרטורה, רק דוחה את השאלה צעד אחורה משום שגם לעליית הטמפרטורה יש מסלולים שונים.
טיעון שטייניץ ותגובת המרצה: ערבוב בין לוגיקה לסיבתיות
המרצה מייחס לשר שטייניץ, בספר עץ הדעת, טיעון שלפיו אם סיבתיות היא תנאי הכרחי ומספיק אז יש לכך שני מאפיינים: ייחודיות וסימטריה, ולכן כביכול לא ייתכנו שרשראות סיבתיות ארוכות יותר משתי חוליות. הוא מסביר את טענת שטייניץ שלפיה בשרשרת A→B→C הסימטריה הופכת גם את C לסיבת B וכך מתקבלת הפרת הייחודיות. הוא דוחה את הטיעון ואומר שהוא טעות מפני שהוא מערבב בין ההתניה הלוגית לבין יחס סיבתי מלא, וכי כדי להיות סיבה לא די בהכרחי ומספיק אלא נדרש גם שהאירוע יקדים בזמן ושיהיה בו מרכיב גרימה. הוא מוסיף שבמישור הלוגי אפשר לומר שהתנאי ההכרחי והמספיק לקיומו של B כולל את כל השרשרת לפניו ואחריו, בלי להפוך אירועים עתידיים לסיבות, משום שהלוגיקה אינה כפופה לזמן.
דייוויד יום: הגרימה אינה נצפית ועקרון הסיבתיות אינו אמפירי
המרצה מציג את דייוויד יום כטוען שאין דרך ללמוד מן התצפית את יחס הגרימה עצמו, אלא לכל היותר לראות עקיבה קבועה בזמן שמבססת יחס זמני ולוגי. הוא אומר שלפי יום עקרון הסיבתיות הכללי, שלכל דבר יש סיבה, אינו נלמד מן הניסיון אלא מונח אפריורית, ושדווקא העיקרון הכללי הוא שמניע אותנו לפרש צמדי אירועים כסיבתיים. הוא מציין שיום כאמפיריציסט מסיק שמה שלא נלמד מן התצפית אינו קיים, אך המרצה עצמו מקבל את עקרון הסיבתיות אף שהוא מסכים עם יום שאינו תוצאה של תצפית. הוא מדגיש שהיחס הפיזיקלי של גרימה הוא בדיוק המרכיב שאינו תצפיתי, ומצביע על האבסורד של ויתור עליו כאשר רוצים לשמור על הבחנה אינטואיטיבית בין סיבתיות לבין קורלציה.
סיבתיות בפיזיקה: סימטריה של משוואות ופרשנות סיבתית חיצונית
המרצה משתמש בחוק השני של ניוטון F=ma כדי לטעון שהמשוואה עצמה אינה מכילה כיוון סיבתי, משום שאפשר לכתוב אותה באופן שקול ואין בה רמז מי “סיבה” ומי “מסובב”. הוא אומר שהנטייה של פיזיקאים לייחס לכוח את תפקיד הסיבה ולתאוצה את תפקיד המסובב היא פרשנות פילוסופית שמתווספת למשוואות ולא נובעת מהן. הוא טוען שפיזיקאים בפועל נוטים להגדיר סיבתיות במונחים של קדימות בזמן או קונוס אור, כלומר במרכיבים הזמני והלוגי, מפני שרק אותם אפשר להכניס למשוואות, בעוד שמרכיב הגרימה אינו נכנס לניסוח מתמטי ישיר.
קורלציה אינה סיבתיות: ריימונד סמוליאן ומשל השעונים של לייבניץ
המרצה מביא בשם ריימונד סמוליאן אפשרות להבין אסטרולוגיה לא כגרימה של הכוכבים למה שקורה על הארץ אלא כקורלציה וסינכרון בין שני תחומים. הוא משתמש במשל השעונים של לייבניץ כדי להראות ששני שעונים המראים אותה שעה אינם גורמים זה לזה אלא מסונכרנים על ידי גורם שלישי או מנגנון משותף. הוא משתמש בדוגמאות אלו כדי לחדד את ההבחנה בין יחס זמני ולוגי לבין קיומה של השפעה או גרימה.
דוגמאות הלכתיות מנזיקין: תנאי הכרחי, תנאי מספיק ותחילתו בפשיעה וסופו באונס
המרצה מביא דוגמאות מדיני שומרים כדי להמחיש היררכיה בין המרכיבים של סיבתיות. הוא מתאר מקרה שבו שומר פתח דלת ובהמה יצאה ונאבדה, והוא קובע שזה נחשב גרימה המחייבת בתשלום. הוא מתאר מקרה של הנחת מעות ביער שנשרפו באש, ומסביר שזה מחייב משום שאדם יודע שביער פרוצות שריפות, אף שהמעשה אינו תנאי מספיק מבחינה עובדתית. הוא מתאר מקרה שבו הונחו מעות ביער ונגנבו, ומזהה זאת כתחילתו בפשיעה וסופו באונס עם הפניה לבבא מציעא דף מ"ב והכרעה להלכה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, ולצד זה מקרה שבו הבהמה יצאה לאגם ומתה כדרכה שבו פטור כמעט לכל הדעות, למעט שיטת אביי לפי הרי"ף בבבא מציעא בדף ל"ו. הוא מסכם שבמקרה של מוות כדרכה יש רק יחס זמני, במקרה של תחילתו בפשיעה וסופו באונס יש יחס זמני ולוגי בלי גרימה מלאה, ובמקרה של אובדן רגיל יש גם מרכיב של גרימה שמבסס סיבתיות מלאה, לפחות ברמה המשפטית של הטלת אחריות.
השלכות על חופש הרצון: גם סיבתיות “יומיאנית” נשארת דטרמיניסטית
המרצה חוזר לעקרון הסיבתיות ומנסח אותו כך שסיבה היא אירוע שקודם בזמן, מהווה תנאי מספיק, ומחולל את האירוע הבא. הוא טוען שכאשר אדם עומד בצומת והולך ימינה או שמאלה, מדובר באירוע פיזיקלי של גוף בעל מסה, ולכן לפי עקרון הסיבתיות חייבת להיות לו סיבה פיזיקלית שמכתיבה את התוצאה. הוא בוחן אפשרות לאמץ את פרשנות יום שלפיה יש רק זמן ולוגיקה בלי גרימה, וטוען שגם אז לא נפתרת בעיית חופש הרצון כי בהינתן מצב A הפיזיקה עדיין קובעת שיתרחש B ולא C, גם אם אומרים שהמצב רק “מנבא” ולא “מחולל”. הוא מסכם שהדטרמיניזם נותר תוצאה של חוקי הפיזיקה גם בלי מרכיב הגרימה, ולכן הבעיה מול הליברטריאניזם נשארת.
שאלות בסיום והערות נוספות
המרצה עונה לשאלה על “ראיית יחסים” ומבחין בין יחסים ויזואליים כמו גדול/קטן או ימין/שמאל לבין יחסים כמו אבא ובן, יחס סיבתי, או אהבה, שאינם נראים בעיניים. הוא מתייחס לבקשה על ניהול מיוט ומסביר שהשתמש במיוט לכולם כדי להתמודד עם רעש אקראי שנוצר כשיש הרבה משתתפים. הוא מגיב להערה “החסידים תמיד טוענים שאין תפוח נופל אלא אם כן הקדוש ברוך הוא גוזר על זה” ואומר שזה אינו פותר את הבעיה ושעל כך דיבר בפעם הקודמת, ובעיניו זה נונסנס.
תמלול מלא
טוב אני מתחיל עוד פעם אני סוגר מיקרופונים ברשותכם. טוב אני אזכיר איפה אנחנו נמצאים אנחנו מנסים לבדוק אם אפשר להכריע כן לגבש עמדה במחלוקת בין דטרמיניזם לליברטריאניזם ואמרתי שאפשר לנסות לעשות את זה בשלושה מישורים. המישור הראשון זה המישור האפריורי פילוסופי טיעונים הגיוניים בעד ונגד עברנו על כמה מהם ולראות האם מצליחים באמצעים כאלה להראות שאחד הצדדים לא הגיוני או הצד השני כן הגיוני זה מישור אחד. המישור השני זה המישור המדעי האם יש לנו ממצאים מדעיים שיכולים להראות לנו מי צודק מצביעים לכיוון זה או זה. הזכרתי שבשנים האחרונות ישנן טענות כאלה שהמדע בעצם יכול להכריע את השאלה הזאת השאלה הפסיקה להיות שאלה פילוסופית והתחילה להיות שאלה מדעית רבים יגידו לכם שהיא כבר אפילו לא שאלה זאת אומרת המדע הכריע אותה ולכן לא שהיא הפכה להיות שאלה מדעית אלא היא כבר הפסיקה להיות שאלה בכלל. והמישור השלישי זה המישור הדיאגנוסטי שבו אנחנו מנסים לבדוק איך לגבש עמדה אם לא הגענו למסקנה בשני המישורים הראשונים זאת אומרת לנסות ולבדוק בתוך עצמנו אז מה בכל זאת אנחנו חושבים לנסות לעצמנו איזושהי דיאגנוזה על זה אני אגיע בסוף. אני נמצא כרגע בתחילת המישור השני המישור המדעי התחלתי אותו ממש בדקות האחרונות של הפעם הקודמת בדיון קצר וסכמטי על הסיבתיות. כי מה שעומד במוקד הדיון המדעי וגם הפילוסופי אמרתי שזה בתפר זה הסתירה או סטירה הייתי אומר סתירה לא סטירה לכאורה הסתירה שיש בין עקרון הסיבתיות או התפיסה הסיבתית לבין לבין הליברטריאניזם לבין ההנחה שיש לנו רצון חופשי. ותיארתי את זה בפעם הקודמת בצורה מאוד סכמטית אמרתי שבאופן עקרוני לפי התפיסה הסיבתית כל דבר שקורה הייתה לו איזושהי דבר פיזיקלי לפחות כל דבר שקורה הייתה לו סיבה קודמת לו בסופו של דבר כשאדם בוחר הדבר בא לידי ביטוי במעשה כלשהו שהוא עושה מעשה שאדם עושה זה בין היתר גם מעשה פיזיקלי הגוף שלו זז היד שלו זזה אפילו המוח שחושב הראש שחושב בעצם מניע אלקטרונים כך שכמעט לא כמעט כל דבר שאנחנו עושים גם אם הוא תוצאה של בחירה הוא אירוע פיזיקלי. ואם זה כך לפי תפיסת הסיבתיות אז אמורה להיות לו סיבה פיזיקלית ואם יש לו סיבה פיזיקלית אז הסיבה הזאת מכתיבה את התוצאה ולכן אין לי אפשרות להחליט אם לעשות כך או לעשות כך כיוון שבהינתן מצב העניינים הנוכחי הפיזיקלי הנוכחי התוצאה של הרגע הבא מוכתבת אין לנו דרך מתוך אותו מצב לצאת לשני כיוונים שונים לפחות לפי ההסתכלות הסיבתית וזה בעצם סותר את חופש הרצון כי חופש הרצון אומר שאפילו אם אני נמצא בתוך אותו מצב עצמו אני יכול פעם אחת לבחור כך ופעם אחת לבחור כך. אם תמיד הבחירה שלי לכאן או לכאן מושפעת מהבדל במצב הקודם זאת לא בחירה פשוט אומר אני פשוט לא נמצא באותו מצב אז מצב שונה גורם לתוצאה שונה לכן עדיין אני נמצא בתוך העולם הסיבתי הפיזיקלי כן בתוך העולם שהמצב הפיזיקלי שלי קובע את מה שאחשוב או מה שאעשה ולא ההכרעה החופשית שלי לכן זה בעצם בקליפת אגוז הסתירה שיש בין התפיסה הסיבתית לבין התפיסה של חופש הרצון של בחירה חופשית. אני אפרט את זה יותר בהמשך ואנסה לראות אולי יש בכל זאת איזה דרגות חופש בסיבתיות הפיזיקלית קוונטים כאוס דברים מן הסוג הזה אני אעשה את זה מאוד בקצרה בהמשך אבל בינתיים אני רק מציב את התפיסה העקרונית עכשיו למה אני אומר שהפרק הזה או הטיעון הזה נמצא בתפר בין המישור הפילוסופי למישור המדעי כן אני נמצא ממש במעבר בין סיום הבחינה הפילוסופית של שאלת חופש הרצון לבין תחילת הבחינה המדעית שלה כי מושג הסיבתיות הוא אמנם תשתית בחשיבה המדעית אבל. אבל אין לו מקור אמפירי. זאת אומרת הוא בעצם עיקרון אפריורי, הוא לא עיקרון ששאבנו אותו מהניסיון, ולכן אפשר לראות בטענה שהעליתי עכשיו טענה פילוסופית ולא טענה מדעית, למרות שכמובן היא גם טענה מדעית, המדע קובע איזה שהם חוקים סיבתיים, שאלה טובה למה, אבל ככה הוא קובע, ואז אם אני מאמץ אותם, זה בעצם אומר שאין לי בחירה חופשית כי הסיבות והמסובבים הפיזיקליים מחוללים את כל מה שקורה. אז כדי להבין טוב את התפר הזה, אני רוצה קצת לנבור בקרביה של הסיבתיות. המושג הזה הוא קצת מושג חמקמק ואני רוצה לדבר קצת על המושג הזה. הזכרתי קודם שמושג הסיבתיות לא נשאב מהניסיון. אז כדי לראות את זה יותר טוב אני אגדיר קודם מה זאת סיבתיות. סיבתיות מורכבת משלושה מרכיבים. כשאני אומר שיש יחס סיבתי בין אירוע א' לאירוע ב', אמרתי בזה שלושה דברים. אם אחד מהם חסר, נראה שזה לא יחס סיבתי. המרכיב הראשון זה המרכיב הזמני. זאת אומרת הסיבה אמורה להופיע לפני המסובב. אוקיי? אם משהו מופיע אחרי משהו אחר לא סביר לראות בו סיבה שלו, אנחנו לא רואים בו סיבה שלו. לכן המרכיב הראשון הוא המרכיב הזמני. המרכיב השני זה המרכיב הלוגי. המרכיב הלוגי פירושו שאם א' אז ב'. כשאני אומר שא' הוא סיבתו של ב' אמרתי שאם קרה א' אז יקרה ב'. ואם אני משתמש גם במרכיב הזמני, אז יקרה ב' אחר כך, זאת אומרת בעקבותיו. למה אני מבחין בין שני הדברים האלה? כי יש הרבה אירועים שהם הרבה צמדים שבהם אירוע א' קודם לאירוע ב' אבל אנחנו לא נגדיר אותם כסיבה. למשל השמש זרחה בבוקר ולכן המאוורר הזה פועל. השמש זרחה לפני שהמאוורר התחיל לפעול, אבל אף אחד לא יגיד שזריחת השמש היא הסיבה לכך שהמאוורר פועל. למה לא? כי אין את היחס של האימ-אז. זאת אומרת זה לא שאם השמש זורחת אז המאוורר פועל. במקרה שלנו ככה היה. במקרה שלנו נכון שקודם זרחה השמש ואחרי זה המאוורר התחיל לפעול, אבל אין קשר לוגי ביניהם. הקשר ביניהם הוא רק זמני, שא' הופיע לפני ב'. אין קשר לוגי ביניהם שאם א' אז ב'. זאת אומרת שהקשר הלוגי בעצם מכתיב שזה תמיד יקרה. זאת אומרת שאם יש את א' הסיבה, תמיד יופיע המסובב ב'. אז זה לא תמיד. במקרה הזה זה היה אבל זה לא תמיד. לכן פה מתקיים היחס הזמני, אבל לא מתקיים היחס הלוגי. אבל גם היחס הלוגי לא נותן לנו מענה. למשל תמיד אחרי השעה שלוש תופיע השעה שלוש ודקה. אז האם השעה שלוש היא סיבתה של השעה שלוש ודקה? אני חושב שהתשובה היא לא. למרות שכאן מתקיים גם היחס הזמני וגם היחס הלוגי. שלוש ודקה תמיד מופיע אחרי שלוש וגם סליחה, מופיע אחרי שלוש והוא מופיע תמיד אחרי שלוש. זאת אומרת זה גם זמני וגם לוגי. תמיד אני יכול להגיד שאם עכשיו שלוש, בעוד דקה יהיה שלוש ודקה. גם האימ-אז מתקיים כאן. למה אני לא רואה בזה יחס סיבתי? בגלל שאני לא רואה יחס של גרימה בין השעה שלוש לשעה שלוש ודקה. זאת עקיבה זמנית תמידית, אבל זאת לא גרימה. הגרימה צריכה לומר לי שהשעה שלוש בעצמה באיזה שהוא מובן מחוללת את השעה שלוש ודקה. לא מקדימה אותה תמיד, לא מספיק שהיא מקדימה אותה תמיד, אלא צריך שהיא גם תחולל אותה. נגיד שתמיד אחרי זריחת השמש פלוני הולך לעבודה, אוקיי? ונגיד שזה קורה תמיד כל בוקר. האם זה אומר שזריחת השמש היא הסיבה לכך שהוא הולך לעבודה? לא. היא מופיעה לפני, היא תמיד מופיעה לפני, אבל אין יחס סיבתי. זה שהשמש עלתה לא גורם לי ללכת לעבודה. מה שגורם לי ללכת לעבודה זה החלטה שלי ללכת לעבודה, רצון שלי להרוויח כסף, כל אחד והסיבות שלו. לכן צריך להוסיף מרכיב שלישי ליחס הסיבתי והוא אני קורא לו המרכיב הפיזיקלי. זאת אומרת פיזיקלי הכוונה שיש פה סיבתיות. זאת אומרת פיזיקלי הכוונה יש פה סיבתיות במובן של גרימה. אני גורם פיזיקלית לאירוע שבא אחר כך. כשאני אומר פיזיקלית פה אני לא מתכוון דווקא לפיזיקה, אפשר לדבר גם על גרימה פסיכולוגית. בן אדם עבר איזהשהו משבר ולכן הוא נהג כך וכך. זה גם יחס סיבתי. למרות שלא אני לא צריך דווקא להיזקק לגרימה פיזיקלית בין שני הדברים האלה. מטריאליסטים יגידו שגם שם זה גרימה פיזיקלית, אבל אני לא נזקק לזה. זאת אומרת גרימה נפשית רוחנית מבחינתי זה גם גרימה. כל עוד מתקיימים שלושת המרכיבים האלה. בלי אחד מהם אנחנו בדרך כלל לא ניטה לראות ביחס בין שני אירועים יחס סיבתי. אם חסר אחד מהדברים, אם הסיבה מופיעה אחרי המסובב, או שהיא מופיעה לפני המסובב אבל לא תמיד, או שהיא מופיעה לפני המסובב תמיד אבל לא מחוללת את המסובב, אז בכל המקרים האלה אנחנו לא נראה בה סיבה. אוקיי? הסיבה דורשת את שלושת הדברים. זה נקודה חשובה. עכשיו בואו נראה רגע את שלושת המרכיבים האלה כי שלושתם עברו מתקפות. אוקיי? למשל המרכיב הזמני עבר, המרכיב הזמני עבר כל מיני מתקפות כמו למשל כן הרבה פיזיקאים משתעשעים בשנים האחרונות, בעשרות השנים האחרונות, כמו אנשי מדע בדיוני גם קודם, בחזרה אחורה בזמן. חזרה אחורה בזמן זה בעצם מושג שבאופן עקרוני הוא כרוך בפרדוקס לוגי לדעתי, אבל זאת אומרת לא בחוסר אפשרות פיזיקלית אלא זה פרדוקס לוגי לדעתי לדבר על חזרה בזמן. כן הריגת הסבא ויש כל מיני פרדוקסים שמתעוררים שם. הריגת הסבא זה סתם דוגמה, זאת אומרת אם אני חוזר אחורה בזמן אז פירוש הדבר נגיד שאני חוזר חמש מאות שנה אחורה בזמן. אבל לפני חמש מאות שנה אני לא הייתי שם. ועכשיו כשחזרתי חמש מאות שנה אחורה אני כן שם. אז באמת חזרתי לזמן ההוא? או שפשוט יצרתי משהו כמו הזמן ההוא היום? כי לא שחזרתי באמת את המצב שהיה שם. כשהיה שם כשהיה כשזה היה אז אני לא הייתי שם. אז אם אני חזרתי לשם אז משהו השתנה, לא חזרתי לאותו זמן. אז באיזה מובן אני נמצא באותו זמן? אוקיי, יש בקיצור זה לא צריך להגיע לפרדוקס, פרדוקס הריגת הסבא רק מחדד את הבעייתיות שיש בעניין הזה. אבל הבעייתיות קיימת גם בלעדיו. פרדוקס הריגת הסבא זה שאני הורג את סבא שלי אז מי הרג אותו? אם סבא שלי מת אז אבא שלי לא נולד אז גם אני לא נולדתי. אז מי זה חזר אחורה בזמן והרג את סבא שלי? זאת אומרת יש פה הלולאות האלה בזמן מובילות להרבה מאוד בעיות. בכל אופן המרכיב הזמני של היחס הסיבתי בעצם עובר מתקפות דרך השעשועים האלה של חזרה בזמן. זאת אומרת אתה חוזר בזמן אז הנה זה שנולדת גורם לזה שסבא שלך מת אם אתה הרגת אותו. אז הגורם הופיע אחרי המסובב בזמן. בסדר אבל כמו שאנחנו רואים זה מוביל לכל מיני פרדוקסים ולכן לכן לא סביר לקבל את העניין הזה שיכולה להיות סיבה שמופיעה אחרי המסובב. נדמה לי שבפעם הקודמת כשדיברתי על הדטרמיניזם הלוגי אז גם כן קצת עסקתי בעניין הזה ואמרתי שסיבתיות לא יכולה לפעול אחורה בזמן. קביעת ערך אמת של טענה כן יכולה לפעול אחורה בזמן. לכן עוד פעם כי זה לא אירוע פיזיקלי. אבל פיזיקה לא עובדת אחורה בזמן. ועוד פעם אני יודע יש פיזיקאים שמשתעשעים בהשפעות אחורה בזמן. גם ההגדרה של המושג אחורה בזמן בפיזיקה היא לא כל כך פשוטה. מדובר על איזהשהו קונוס בחלל זמן, זה לא אחורה בזמן. אז לכן אני לא אכנס לזה כאן. זה המרכיב הזמני. במרכיב במרכיב הלוגי רגע כן, במרכיב הלוגי אז אני דיברתי קצת על ה על ה בעצם לא דיברתי פה אני מערבב את הטורים שכתבתי באתר בעקבות השיעור שלנו. אני מערבב עם השיעור. מרכיב לוגי צריך להגדיר אותו גם כן. כי היחס הלוגי בין סיבה לבין מסובב נמצא במחלוקת בין פילוסופים. יש פילוסופים שטוענים שהסיבה צריכה להיות תנאי הכרחי ומספיק למסובב. זה היחס הלוגי המרכיב הלוגי של היחס הסיבתי הוא שזה תנאי הכרחי ומספיק, כן? האופי של התנאי שייך למרכיב הלוגי של הסיבתיות. מה זה אומר תנאי הכרחי ומספיק? שתמיד כאשר יש את הסיבה קורה המסובב. זאת אומרת הסיבה היא תנאי מספיק למסובב ותמיד שקרה ה… המסובב לפניו הייתה הסיבה. זה גם תנאי הכרחי. לא יכול להיות המסובב בלי שלפניו הייתה הסיבה. פילוסופים אחרים טוענים שהסיבה היא תנאי מספיק למסובב, לא הכרחי ומספיק, אלא מספיק שיהיה תנאי מספיק. לא צריך שהתנאי יהיה הכרחי ומספיק. זאת אומרת, צריך שכל פעם שקורית הסיבה יקרה המסובב. לא צריך שרק הסיבה הזאת יכולה לגרום למסובב. אולי גם סיבות אחרות יכולות לגרום למסובב, ואז אני אראה את המסובב בלי שלפניו קדמה הסיבה המסוימת הזאת, הייתה סיבה אחרת. אז לכן, אני לא יודע מה, הנייר ניצת באש, נדלק באש. יכול להיות הסיבה שאני הדלקתי שם גפרור ושרפתי את הנייר. סיבה אחרת, אני מיקדתי שמה עם זכוכית מגדלת את קרני השמש, ולכן הנייר נשרף. אז האם אני קורא להדלקת הנייר על ידי גפרור סיבה? זה לא תנאי הכרחי ומספיק, זה תנאי מספיק. אם אתה מדליק אותו בגפרור הוא יישרף, אבל זה לא הכרחי ומספיק, כי עובדה שאני יכול להגיע לזה שהנייר יישרף גם בלי להדליק גפרור, על ידי מיקוד קרני השמש. אז התנאי הזה הוא לא יחיד, אז לכן הוא בעצם לא תנאי הכרחי, הוא רק תנאי מספיק. לכאורה, בחיי היומיום שלנו נדמה לי שהתפיסה של תנאי מספיק היא הנכונה, לא צריך שזה יהיה הכרחי ומספיק. עכשיו אפשר פה קצת להתפלפל, כי אפשר להגיד שגם הדלקת האש על ידי גפרור וגם מיקוד קרני השמש בעצם מעלים את הטמפרטורה של הנייר בצורה מאוד מאוד מאוד גבוהה ואז הוא נשרף, כך שבסוף בסוף יש רק סיבה אחת ששורפת אותו תמיד, רק איך הם יוצרים את הסיבה הזאת, זה יכול לבוא מכמה ערוצים. אבל זה גם לא יפתור את הבעיה בגלל שאז השאלה איך מעלים טמפרטורה, מה הסיבה לעליית טמפרטורה? והסיבה לעליית טמפרטורה יכולה להיות אחת מכמה. אז שוב פעם לא הרווחנו כלום, רק נסוגנו צעד אחד אחורה. השאלה האם הסיבה חייבת להיות יחידה נותרת בעינה. טוב, התפיסה המקובלת שזה תנאי מספיק הסיבה ולא צריך להיות הכרחי ומספיק. בעניין הזה יש טיעון של שטייניץ, השר שטייניץ, אני כבר לא עוקב איזה שר, הוא בטח אוצר, אני לא יודע, אני לא עוקב. היום בכלל קשה לעקוב, צריך לנהל רישום. אבל בספר שלו, באחד הספרים שלו, אז הוא מדבר, נדמה לי שזה עץ הדעת, כן, עץ הדעת מחולק לשלושה מאמרים בעצם, זה הרכבה של שלושה מאמרים, אז האמצעי עוסק בסיבתיות. ושמה הוא מביא ראיה לכך שסיבה זה תנאי מספיק ולא תנאי הכרחי ומספיק. מה הראיה שלו? אז הוא אומר ככה, לתנאי הכרחי ומספיק יש שתי תכונות. נגיד שאני אומר ש-A הוא תנאי הכרחי ומספיק ל-B, יש לזה שתי תכונות. תכונה אחת, שאם A הוא סיבתו של B, אז לא יכולה להיות סיבה אחרת ל-B. תנאי הכרחי ומספיק הוא יחיד. איך אני יודע את זה? כי בוא נגיד ש-A הוא סיבתו של B. עכשיו אני בודק האם יכול להיות שגם C הוא סיבתו של B. אז בהנחה שההגדרה היא שסיבה זה תנאי הכרחי ומספיק, לא ייתכן. למה? כי להגיד ש-C הוא סיבתו של B זה אומר שבהינתן שקרה C יקרה B. אבל A הוא תנאי הכרחי, אז אם A לא קרה, איך קרה B? הרי B לא יכול לקרות בלי שהיה לפניו A. לכן תנאי הכרחי ומספיק הוא יחיד. תמיד. לא יכול להיות שני תנאים הכרחיים ומספיקים לאותו מסובב. הכרחי ומספיק, המאפיין הראשון של היחס הזה של תנאי הכרחי ומספיק זה שהתנאי הוא יחיד. אם ורק אם. מה? אם ורק אם. כן, בדיוק. הכרחי ומספיק זה מה שנקרא אם ורק אם אצל מתמטיקאים, שקילות אצל לוגיקאים, ואם ורק אם והכרחי ומספיק זה אצל פילוסופים. טוב, זה אותו דבר, הכל אותו זעלבע דרעק. בכל אופן, ההכרחי ומספיק יש לו מאפיין שני, וזה הסימטריה. זאת אומרת, אם A תנאי הכרחי ומספיק ל-B, אז גם B תנאי הכרחי ומספיק ל-A. איך יודעים את זה? איך רואים את זה? פשוט. מה זה אומר ש-A הוא תנאי מספיק ל-B? זה אומר שבהינתן A ברור שיקרה B, נכון? אז אם כך, B הוא תנאי הכרחי ל-A, נכון? כי הרי לא ייתכן שהיה A. כי זה רק איי. מה? כן. כי זה רק איי. אני אומר אם איי הוא מספיק לבי, זאת אומרת בהינתן שאיי קרה, אז בי קורה. לא, אם איי הכרחי, רק אם איי הכרחי אז בי הוא מספיק. אם איי הכרחי אז בי הוא מספיק, אם איי הוא מספיק אז בי הוא הכרחי. זאת אומרת אם אחד הוא תנאי הכרחי לשני, אז השני הוא תנאי מספיק לראשון. בסדר. זה הכיוון, זה נכון בכיוון הזה. אז זה שני הכיוונים, זה היחס. זה גרירה מי שרוצה בלוגיקה, כן? אם איי אז בי. לא, אם זה מספיק אז זה לא אומר שזה הכרחי הפוך. אם זה מספיק יכול להיות גם תנאי אחר שהוא מספיק. נכון. אם זה רק מספיק. אז זה אומר שבי לא הכרחי. יכול להיות תנאי אחר שהוא מספיק, יכול להיות תנאי אחר שהוא מספיק, אבל שני התנאים האלה יהיו הכרחיים לתוצאה. כל אחד מהם הוא הכרחי לתוצאה. אז התוצאה הכרחית להם, סליחה. התוצאה הכרחית לכל אחד מהם. תחשוב על זה, הרי אם אחד מהם קרה, אז בהכרח תקרה התוצאה. אז האם ייתכן שאני קיים בלי שהתוצאה תקרה? לא, אז אומר שהתוצאה היא הכרחית עליי. נכון? הפוך. כן, זה תמיד מתהפך. זאת אומרת אם איי הוא מספיק לבי, אז בי הוא הכרחי לאיי ולהיפך. זאת אומרת זה היחס. עכשיו, אם באמת זה כך, אז אומר שכאשר איי הוא תנאי הכרחי ומספיק לבי, אז בי הוא הכרחי ומספיק לאיי. ההכרחיות של איי גורמת למספיקות של בי, והמספיקות של איי גורמת להכרחיות של בי. נכון? אז אם איי הוא גם הכרחי וגם מספיק לבי, אז אין מנוס, ברור שבי הוא גם הכרחי וגם מספיק לאיי. בסדר? אז אומר שלתנאי הכרחי ומספיק יש שני מאפיינים. א' הוא יחיד, וב' הוא סימטרי. אם איי הכרחי ומספיק לבי, אז בי הכרחי ומספיק לאיי. עכשיו, אם אנחנו משתמשים בשני המאפיינים האלה, אז אומר שטייניץ, אנחנו מגיעים לפרדוקס. בוא ננסה לחשוב על שרשרת סיבתית שהיא בעלת אורך של יותר משניים. נגיד איי סיבתו של בי ובי סיבתו של סי. אוקיי? נגיד אני הדלקתי גפרור, כתוצאה מזה הגפרור בוער באש. קירבתי אותו לנייר, או הוא היה כבר קרוב לנייר, כתוצאה מזה הנייר בוער באש. אחרי זה כל היער ניצת. אז יש פה אירוע שגורר אירוע, נכון? יחס סיבתי הוא מטבעו שרשרות, בדרך כלל אולי אינסופיות אפילו, לא חייב להיות, אבל יכולות להיות גם אינסופיות. אז בואו ניקח שרשרת סיבתית באורך שלוש. אירוע איי גורר לאירוע בי, סיבתו של אירוע בי, ואירוע בי סיבתו של אירוע סי. עכשיו בואו תראו, בהנחה שהפרשנות ליחס הסיבתי, המרכיב הלוגי של היחס הסיבתי, שזה תנאי הכרחי ומספיק, אז לא יכולה להיות שרשרת כזאת. בגלל שאם איי הוא תנאי הכרחי ומספיק לבי, אז לא יכול להיות עוד תנאי הכרחי ומספיק לבי. זה יחיד. נכון? אבל הרי זה גם סימטרי. אז אם בי הוא סיבתו של סי, אז גם סי הוא סיבתו של בי. נכון? אם יש יחס הכרחי ומספיק ביניהם. ואז יוצא שלבי יש שתי סיבות, גם איי לפניו וגם סי אחריו. הסימטריה בין בי לסי מכתיבה שכמו שבי הוא סיבתו של סי, גם סי הוא סיבתו של בי. זה תנאי הכרחי ומספיק. תנאי הכרחי ומספיק הוא סימטרי, נכון? אבל אז יוצא שכמו שאיי הוא תנאי הכרחי ומספיק לבי, גם סי הוא תנאי הכרחי ומספיק לבי. אז יוצא שבעצם הסיבה היא לא יחידה. הסימטריות גורמת לזה שהסיבה לא תהיה יחידה. זה יכול להיות, כי אם סי הוא תנאי הכרחי ומספיק לבי, אז אומר שגם איי שם, ואז איי וסי היו ביחד. לא, רגע, זה כבר הסברים. אני קודם כל מציג את מה ששטייניץ אמר. אז שטייניץ טוען שלפי התפיסה הזאת שהסיבה היא תנאי הכרחי ומספיק למסובב, לא יכולות להיות שרשראות סיבתיות של יותר משתי חוליות. אוקיי? זאת אומרת, כל שרשרת סיבתית היא לכל היותר בעלת שתי חוליות. אז זאת הטענה שלו ולכן הוא אומר כיוון שאנחנו יודעים שסיבות מתגלגלות קדימה, זאת אומרת יש שרשראות סיבתיות יותר ארוכות מאשר שתי חוליות, סיבה ומסובב בלבד, אז סימן שהיחס הסיבתי זה לא תנאי הכרחי ומספיק. רגע, אני עושה מיוט עוד פעם. הטענה הזאת לא נכונה. למה היא לא נכונה? בדיוק בגלל מה שזאב אמר קודם. אם א' הוא סיבתו של ב', ו-ב' הוא סיבתו של ג', אז כשאני מסתכל על ההתניה הלוגית ואך ורק על המרכיב הלוגי, לא על המרכיב הסיבתי, וזה בדיוק הנקודה, הסיבתיות היא לא התניה לוגית. התניה לוגית היא רק מרכיב בתוך התהליך הסיבתי. אבל בואו נתמקד רגע במרכיב הזה. האם אני מתמקד במרכיב הזה, אז ברור שגם א' הוא הכרחי ומספיק ל-ב', וגם ג' הוא הכרחי ומספיק ל-ב'. זה לא אומר שגם א' וגם ג' הם סיבות, כי בשביל להיות סיבות לא מספיק שאתה הכרחי ומספיק לתוצאה, צריך גם שתהיה לפני התוצאה. ו-ג' מופיע אחרי ב', לא לפניה. אז קודם כל דל סיבתיות מהכא, אתה מדבר איתי רק על לוגיקה. ואם אתה מסתכל במישור הלוגי, אז כבר אין לי בעיה עם ציר הזמן, כי הלוגיקה לא כפופה לזמן, כמו שדיברנו בפעם הקודמת על הדטרמיניזם הלוגי, ולכן בעצם אני אומר את הדבר הבא. במישור הלוגי, עוד פעם, לא הסיבתי, במישור הלוגי, התנאי ההכרחי והמספיק לקיומו של ב' זה שלפניו יהיה א' ואחריו יהיה ג'. ואם תרצו גם ד', ה', ו', כל השרשרת עד אינסוף. כל הדבר, כל העסק הזה ביחד הוא התנאי ההכרחי והמספיק ל-ב'. עכשיו זה כבר לא נשמע כל כך מפתיע כי אני לא מדבר על זה שכל זה הוא סיבה ל-ב', כי להגיד שזה סיבה ל-ב' זה מוזר, הרי יש פה דברים שהופיעו אחריו, אז המרכיב הזמני לא מתקיים. איך זה יכול להיות שאירועים עתידיים הם סיבה לאירוע עכשווי? ולכן אני אומר, אני לא מדבר על היחס הסיבתי, אני מדבר רק על המרכיב הלוגי שבתוכו. ואני שואל מהו התנאי לקיומו של ב', התנאי הלוגי? והתשובה היא, התנאי הלוגי זה א' לפני ו-ג', ד', ה', ו' אחרי. והתנאי הזה הוא באמת יחיד. הוא יחיד והוא סימטרי. ב' הוא תנאי הכרחי ומספיק לכל השרשרת שלפניו ושלאחריו, וכל השרשרת היא הכרחית ומספיקה ל-ב'. וגם אין תנאי הכרחי ומספיק אחר לאף אחד משניהם. הכל מתקיים והכל בסדר. שטייניץ פשוט מערבב בין התניה לוגית לבין יחס סיבתי, וזאת טעות. היחס הסיבתי מכיל בתוכו שלושה מרכיבים, לא רק את המרכיב הלוגי, גם את המרכיב הזמני וגם את המרכיב הפיזיקלי. אבל לעצם העניין, כמו שאמרתי קודם, התפיסה המקובלת, אני חושב שזה די ברור שזה נכון, שסיבה היא לא תנאי הכרחי ומספיק. למרות שהגנתי על התזה הזאת עכשיו בחירוף נפש נגד המתקפות של שטייניץ, אני לא מקבל אותה. אני חושב שהיא לא נכונה. היא לא נכונה כי פשוט לא מתאימה לאיך שאנחנו תופסים סיבתיות. אנחנו, כמו שאמרתי קודם, אני יכול להדליק את הנייר על ידי גפרור או על ידי מיקוד של קרני השמש. שתיהן ייחשבו סיבות לביעורו של הנייר. לכן, וזה אין שום בעיה, כל אחד מהם הוא סיבה, זה לא צריך להיות יחיד. לכן הסיבה, המרכיב הלוגי של הסיבה זה לא שהסיבה היא תנאי הכרחי ומספיק למסובב, אלא שהיא תנאי מספיק למסובב. זה אני כן צריך. אין שיטה בעולם, פילוסופית בעולם, שהסיבה היא תנאי הכרחי בלבד ולא מספיק. זה לא קיים. זה או הכרחי ומספיק או מספיק. בסדר? למה? כי כשאני מדבר על סיבות, אז אני בעצם אומר שבין היתר שקרתה הסיבה, על כורחך גם יקרה המסובב. זה הפירוש תנאי מספיק. זאת אומרת, על כורחך יקרה המסובב. לא ייתכן שקרתה הסיבה ולא יקרה המסובב. אם ייתכן שקרתה הסיבה והמסובב לא יקרה, אז אני לא קורא לזה סיבה, נכון? זרחה השמש בבוקר, אני עדיין יכול להחליט לא להדליק את המאוורר. נכון? אז אי אפשר להגיד שזריחת השמש היא הסיבה לזה שהמאוורר פועל. כי זה יכול להופיע, המאוורר יכול לפעול בלי השמש, והשמש יכולה להופיע ואני לא אדליק את המאוורר. אין יחס לוגי ביניהם, לא הכרחיות, לא מספיקות ולא כלום. בלי יחס לוגי אין סיבות. לכן תנאי, המרכיב הזמני אמרנו שהמסובב תמיד קורה אחרי הסיבה. המרכיב הלוגי זה שהסיבה היא תנאי מספיק למסובב. זאת אומרת בנתן הסיבה, בהכרח קורה המסובב. אין אופציה אחרת. אבל אם קרה המסובב יכול להיות שהיו לו כמה סיבות, זה כן יכול להיות. אבל אם אחת מהן קרתה, בהכרח יופיע גם המסובב. זה המשמעות שהסיבה היא תנאי מספיק למסובב. המרכיב השלישי זה המרכיב הפיזיקלי, וגם עליו היה ערעור. הערעור עליו הוא. זה ערעור של דייוויד יום. דייוויד יום טען שאת יחס הגרימה בין אירועים אנחנו לא יכולים ללמוד מתצפית. לא יכולים ולא למדנו מתצפית. כשאני רואה שהאדם בועט בכדור ואז הכדור עף, אז אני אומר שבגלל שהוא בעט, לכן הכדור עף. איך אתה יודע? כל מה שאתה יודע זה שתמיד כשבועטים בכדור אז הכדור הוא עף. אז אתה יודע שמתקיים היחס הזמני, קודם בועטים ואחרי זה מיד הכדור עף. אתה יודע שיחס הזמני הזה קיים תמיד, לכן גם יש יחס לוגי. הבעיטה היא תנאי מספיק למעוף של הכדור. תמיד כשבועטים בכדור אז הוא עף, אלא אם כן זה כדור ברזל. אוקיי, אז הכדור עף. אז היחס הזמני מתקיים והיחס הלוגי מתקיים. אבל איך אתה יודע שהיחס הפיזיקלי מתקיים? איך אתה יודע שהכדור עף בגלל הבעיטה? אתה לא יכול לדעת. כל מה שאתה רואה זה שתמיד כשאתה בועט הוא עף. אבל זה גם יכול להיות רק מרכיב זמני ולוגי. איך אתה יודע שקיים פה גם המרכיב הפיזיקלי? אז התשובה היא שאנחנו מניחים את זה. אנחנו לא צופים בזה, אנחנו לא מסיקים את זה מתוך התצפית. אנחנו מניחים את זה. איט מייקס סנס. זאת אומרת, זה נראה לנו הגיוני שכשבן אדם בועט בגלל הבעיטה אז לכן הכדור עף. אבל אם ככה, אז הטענה הזאת היא לא טענה שנשאבת מתצפית. ועכשיו יותר מזה, דייוויד יום שאל לא רק על פרשנות סיבתית לצמד אירועים מסוים, בעטת בכדור והכדור עף, סימן שהבעיטה הייתה סיבתו של מעוף הכדור. מי אמר? אומר דייוויד יום. יכול להיות שזה רק עקיבה זמנית ויחס לוגי, אבל אין גרימה בין שני הדברים האלה. את הגרימה אי אפשר לראות בעיניים. אגב, שום יחס אי אפשר לראות בעיניים. אי אפשר לראות בעיניים שפלוני הוא אבא של אלמוני. יחס בין שני דברים, לא מדבר על יחס מרחבי. יחס בין שני דברים לא רואים בעיניים. אתה רואה את הדבר, אתה לא רואה את היחס בין הדבר הזה לדברים אחרים. זה תמיד פרשנות, אוקיי, או ידע אחר או מה שלא יהיה. אבל זה לא ראייה, אתה לא רואה יחסים בין דברים. אז גם את היחס הסיבתי אתה לא רואה. אבל יותר מזה, גם עקרון הסיבתיות. עקרון הסיבתיות שאומר שלכל דבר צריכה להיות סיבה. לא רק פרשנות לצמד אירועים ספציפי, אלא עקרון הסיבתיות הכללי שאומר שלכל דבר שקורה צריכה להיות סיבה. דברים לא קורים במקרה. גם אותו לא למדנו מהתצפית. אנחנו מניחים את זה באופן אפריורי. ככה זה טבוע במחשבה שלנו, אבל זה לא נשאב מתצפית הדבר הזה. איך אפשר לראות את זה מתצפית? אנחנו יודעים שלכל דבר הייתה סיבה? אנחנו הרי לא יכולים לפענח אפילו יחס סיבתי בין שני אירועים ספציפיים. אז איך אנחנו יכולים לקבוע שכל אירוע ואירוע תמיד הייתה לו סיבה? לא ראינו אפילו פעם אחת את הדבר הזה. ולכן גם העיקרון הכללי, עקרון הסיבתיות הכללי, הוא לא תוצאה של תצפית ולמעשה זה עובד בדיוק הפוך. עקרון הסיבתיות הכללי הוא הנחה אפריורית שלנו שלכל דבר שקורה יש סיבה, ובגלל זה אנחנו נותנים פרשנות סיבתית גם לצמדי אירועים ספציפיים. שאם מישהו בועט בכדור אז הוא עף, אני אומר הרי ברור לכל דבר צריכה להיות סיבה, זאת הנחה שאיתה אני מגיע. והנה, כנראה הבעיטה שתמיד מובילה לזה שהכדור עף, כנראה שהיא הסיבה לכך שהוא עף. זה הולך מהעיקרון הכללי אל הדוגמאות ולא שמהדוגמאות למדנו את העיקרון הכללי. כך טוען דייוויד יום. כתוצאה מזה, יש לך שתי דרכים. דייוויד יום שהיה אמפיריציסט, אז הוא אומר דבר שלא למדנו מתצפית לא קיים. הוא צמוד לתצפית. מה שלא עולה מהתצפית לא קיים. כן, כמו השכל של המורה בבדיחה המפורסמת על המוח של המורה, סליחה, בבדיחה המפורסמת של התלמיד. אז כך דייוויד יום אמר. אבל כמובן שזה לא זאת המסקנה שלא נובעת מהטיעון שלו. מהטיעון שלו רק נובע שעקרון הסיבתיות והפרשנות הסיבתית לאירועים היא לא תוצאה של תצפית. מכאן ואילך עכשיו תחליט האם אתה מקבל רק דברים שהם תוצאה של תצפית או לא. אז הוא החליט להיות אמפיריציסט. הוא מקבל רק תוצאות של תצפית. אבל אני לא אמפיריציסט. אני חושב שעקרון הסיבתיות הוא נכון, למרות שאני מסכים עם דייוויד יום שהוא לא תוצאה של תצפית. אבל זה מחדד מאוד את מה שאמרתי קודם, שבייחס דייוויד יום משאיר ביחס הסיבתי בגלל השיקול הזה רק שני מרכיבים. רק את המרכיב הזמני והלוגי. הוא לא מוכן לקבל את המרכיב הפיזיקלי. ואני טוען שיש גם את המרכיב הפיזיקלי, בלעדיו אנחנו לא נקרא לדברים סיבה. גם דייוויד יום לא יגיד שזריחת השמש בבוקר היא הסיבה לכך שאני הולך לעבודה. כי יכולתי לא ללכת לעבודה. נכון, תמיד אני הולך לעבודה. אז מה? אבל זה לא בגלל זריחת השמש אלא כי אני החלטתי. אז זה לא סיבה. דייוויד יום היה לפי הגדרתו אם הוא היה רואה. רוצה להיות עקבי הוא היה קורא לדבר הזה סיבה. כי מתקיים היחס הזמני ומתקיים היחס הלוגי ולא אכפת לו מהיחס הפיזיקלי. תבינו את האבסורד. היחס הפיזיקלי זה אותו מרכיב בסיבתיות שהוא לא תצפיתי. מבינים את האבסורד שיש פה? מה שאני קורא המרכיב הפיזיקלי של הסיבתיות זה בדיוק אותו מרכיב שלא יוצא מתצפית, שהוא לא יוצא מתצפית. זה היחס הפיזיקלי. היחס הלוגי והיחס הזמני הם יוצאים מתצפית. היחס הפיזיקלי לא יוצא מתצפית. והאמת, תחשבו על נגיד המשוואות של פיזיקה. החוק השני של ניוטון אומר שהכוח שווה למסה כפול התאוצה. כן, אם אני מפעיל כוח אף על גוף במסה אם, אז התאוצה שלו תהיה הכוח חלקי המסה. אוקיי? זה עיקרון שניוטון קבע. אז אני רושם את זה אף שווה לאם איי. הכוח שווה למסה, אף זה פורס, מסה זה אם ואיי זה אקסלריישן, כן, זה תאוצה. אף שווה לאם איי. מי הסיבה ומי המסובב? כשמסתכלים על המשוואה עצמה אין לכם דרך לדעת. נכון? יכול להיות שהתאוצה היא סיבת הכוח, יכול להיות שהכוח הוא סיבת התאוצה. את המשוואה כיוון שזה שוויון אפשר לכתוב את הכוח מימין או את הכוח משמאל. אין חשיבות לאיזה צד של המשוואה אתה רושם דברים. למרות שאף פיזיקאי בעולם עוד לא ראיתי שרושם אם איי שווה לאף. כולם רושמים אף שווה לאם איי. למה? כי לכולם ברור שכאשר אני מפעיל כוח על גוף והגוף כתוצאה מזה מאיץ, הכוח הוא הסיבה והתאוצה היא המסובב ולא להיפך. זה לא שהגוף האיץ ולכן פעל עליו כוח. הכוח פעל עליו ולכן הוא מאיץ. וזה קורה באותו רגע, זה לא קורה אחרי. במכניקה הרגילה, כן, לא בתורת השדות. אז זה קורה באותו רגע. אז איך אתה יכול לקבוע שהכוח הוא הסיבה והתאוצה זה המסובב ולא להיפך? תסתכלו על המשוואה. במשוואה זה שקול לגמרי. אף שווה לאם איי. יש רמז במשוואה מי זה הסיבה ומי המסובב? אין רמז. אין דרך לדעת את זה מתוך המשוואה. או במילים אחרות למרבה האבסורד, הפיזיקה מאמצת את העיקרון הסיבתי של דייוויד יום, רק את העיקרון הסיבתי של דייוויד יום. זאת אומרת רק עם המרכיבים הזמניים והלוגיים בלי המרכיבים הפיזיקליים. המרכיבים הפיזיקליים הם פרשנות של הפיזיקאי. הם לא הפיזיקה. זה בעצם פילוסופיה. אני מסתכל על המשוואה. מה שהפיזיקה אומרת זה שכשיש כוח יש תאוצה. זה מה שאומרת הפיזיקה. אני כפרשן אומר כן, אבל ברור לי הגיונית שהכוח הוא סיבתה של התאוצה ולא להיפך. זאת פרשנות שאני נותן למשוואות. נשמעת כמובן מאוד הגיונית, אבל זאת פרשנות שאני נותן למשוואות. מהמשוואות זה לא יוצא. במשוואות המעמד של הכוח ושל התאוצה הוא אותו מעמד. הם מופיעים בדיוק באופן סימטרי. ולכן באמת בעולם הפיזיקה מקובלת ההגדרה של דייוויד יום לסיבתיות. אבל היא מקובלת כי רק היא ניתנת להכנסה למשוואות. מה שהמרכיב הפיזיקלי, כן, כמובן למרבה האירוניה, לא ניתן להכנסה למשוואות. ולכן איכשהו לא מתחשבים בו פיזיקאים בהגדרת סיבתיות. מי שמכיר, פיזיקאים כשמדברים על יחס סיבתי בין אירועים הם מתכוונים שאירוע הראשון היה לפני האירוע השני, או אירוע השני הוא בתוך קונוס האור של הראשון. זה רק האילוץ הזמני והלוגי. זה הכל. לא האילוץ הפיזיקלי. והתוצאה, בגלל שהפיזיקה מתמקדת רק בדברים שהם תצפיתיים ורק בדברים שהמשוואות יכולות לתאר ושני הדברים האלה לא מתקיימים ביחס למרכיב הפיזיקלי, ועדיין כל בר דעת מבין, גם כל פיזיקאי הוא גם קצת פילוסוף וכל בן אדם ברחוב הוא גם כן קצת פילוסוף, אז כולנו מבינים שיש במרכיב הסיבתי ביחס הסיבתי עוד משהו. חוץ מהזמן והלוגיקה יש גם את הגרימה. שאיי גורם לבי, לא רק שאיי תמיד מופיע לפני בי, אלא צריך שאיי יגרום לבי כדי שאני אגיד שאיי הוא סיבתו של בי. אוקיי? אתן לכם אולי דוגמה נוספת. יש ריימונד סמוליאן היה, אולי עדיין אני אפילו לא יודע, הוא האריך ימים כבר היום הוא צריך להיות הרבה מעל מאה, אני לא יודע אם הוא עדיין בינינו. זה לוגיקן יהודי אמריקאי שהיה עושה סטנדאפ קומדי לוגי וכתב כל מיני טקסטים משעשעים. איש מאוד מעניין וחכם והוא טען פעם שכן יש איזושהי טענה ביחס לאסטרולוגיה. כן הוא אומר אסטרולוגיה לא יכולה להיות נכונה כי איך ייתכן שמשהו שקורה בכוכבים משפיע מיידית על מה שקורה בארץ? על פי תורת היחסות ההשפעה צריכה לעבור לכל היותר ב… במהירות האור. אז איך ייתכן שמה שקורה למעלה משפיע מיידית על מה שקורה למטה? זה סותר את חוקי הפיזיקה. אני אף פעם לא הבנתי את השאלה הזאת, כי מה שאנחנו רואים עכשיו שקורה למעלה, זה כמובן מה שקרה למעלה לפני שנים רבות. זה פשוט הגיע אלינו המידע במהירות האור, וזה מה שמשפיע. בסדר, אבל לא נורא, נגיד, נגיד שהקושיה היא קושיה כי אני אומר אותה בשביל התירוץ. אז מה שאומר ריימונד סמוליאן זה שבאמת לא צריך להניח שבשביל להיות, להאמין באסטרולוגיה, אתה לא צריך להניח שהכוכבים הם הסיבה למה שקורה כאן למטה. מה שאתה צריך להניח זה שישנה קורלציה בין שני הדברים. שמה שקורה בכוכבים אותו דבר קורה למטה במקביל. זה לא אומר שקיים יחס סיבתי, שמה שקורה בכוכבים גורם למה שיקרה למטה. זה אומר שהם מסונכרנים. זאת אומרת אם אתה מסתכל על מה שקורה בכוכבים תוכל לדעת על מה שקורה למטה לא כי אחד הוא סיבתו של השני, אלא כי דברים כאלה קורים במקביל. אז זה מדגים יפה את ההבדל בין מצב שיש יחס זמני ולוגי, שזה האסטרולוגיה, לבין השאלה אם יש גם השפעה, מרכיב הפיזיקלי. נכון? יש לי שני שעונים, המשל של לייבניץ, משל השעונים של לייבניץ. יש לי שני שעונים שמראים כל הזמן את אותה שעה. אז מה המסקנה, ששעון א' הוא סיבתו של שעון ב', או שעון ב' הוא סיבתו של שעון א'? לא. המסקנה היא שכנראה יש גורם שלישי שסינכרן את שני השעונים. בנו את המנגנון שלהם כך שזה יצא מסונכרן. נכון? זאת אומרת שאני רואה שמשהו נמצא בקורלציה עם משהו אחר אין פירושו שאחד מהם הוא סיבתו של השני. לא בהכרח לפחות. אז לכן, לכן, אני רואה שהוא נפטר ב-2017 אז יהיו הדברים לעילוי נשמתו. בכל אופן, אז הטענה, הטענה היא שצריך את שלושת המרכיבים כדי לכונן יחס סיבתי, המרכיב הזמני, המרכיב הלוגי והמרכיב הפיזיקלי. אני אביא אולי דוגמה, דוגמה הלכתית. בהלכה אנחנו מדברים על דיני נזיקין. אם אני גרמתי נזק לחברי, לממון חברי, אני צריך לשלם לו. למשל, אם אני שרפתי לו, לא יודע מה, את התבואה, אני צריך לשלם לו. אבל גם כמובן לא צריך להיות תמיד גרימה כל כך ישירה בשביל להיחשב גורם. נגיד שמישהו הפקיד אצלי בהמה, בסדר? ואני פתחתי את הדלת והבהמה יצאה ונאבדה. זה מבחינה משפטית נחשב גרימה סיבתית. זאת אומרת אני נחשב פושע ואני צריך לשלם. למרות שהבהמה יכלה להישאר. פיזיקלית זאת לא גרימה. אני פתחתי את הדלת, הבהמה יכלה להישאר. זה לא תנאי מספיק לזה שהבהמה תאבד. זה תנאי הכרחי אבל זה לא תנאי מספיק. להבדיל שאם לא הייתי פותח את הדלת הבהמה לא יכלה להיאבד. אבל זה שפתחתי את הדלת זה לא אומר שהיא תיאבד. זה תנאי הכרחי, זה לא תנאי מספיק. אוקיי? אמרנו, תנאי הכרחי הוא לא סיבה. אבל בעולם המשפטי, כיוון שיש עליי אחריות כשומר, אז אם אני עשיתי תנאי הכרחי לאובדן, אז אני נחשב סיבתו של האובדן. כן, האחריות המשפטית משלימה את המספיקות החסרה. אז זה מקרה אחד. בואו נסתכל על מקרה דומה. נגיד שהפקידו אצלי מעות או שטרות כסף, ואני שמתי את המעות האלה ביער. ואז הגיעה אש ושרפה אותם, פרצה אש ביער והם נשרפו. אני נחשב פושע, אני חייב לשלם. למה? כי אדם יודע שביער פרוצות שריפות. עכשיו עוד פעם, מה שעשיתי לא היה תנאי מספיק למה שקרה, כי יכלה גם לא לפרוץ שריפה. אז יכול להיות, יכולתי לשים את זה שם וזה לא היה נשרף. אבל ברור שאם לא הייתי שם את זה שמה זה לא היה נשרף, נכון? יש פה תנאי הכרחי גם אם לא מספיק. אבל אמרתי כבר, כיוון שזה מופקד אצלי, אז תנאי הכרחי גם הוא נחשב סיבה ברמה המשפטית. אז לכן אם שמתי את המעות ביער, זה כמו להשאיר את הדלת פתוחה בפני הבהמה ושהבהמה נאבדת. שמתי את השטרות ביער והשטרות נשרפו. האחריות היא עליי, אני פושע, אני צריך לשלם. מה קורה אם שמתי את המטבעות, את השטרות ביער, החבאתי אותם, והגיעו גנבים וגנבו אותם? אז שם זה מה שנקרא בגמרא בבבא מציעא בדף מ"ב: תחילתו בפשיעה וסופו באונס. מה זאת אומרת? הרי אין לי חשש, ההחבאה ביער זה נחשב מחבוא טוב מבחינת שמירה נגד גנבות. גנבים תמיד יכולים איכשהו למצוא את זה, אבל סך הכל זה מחבוא טוב. שמתי את זה ביער, בצריף הדור, בנקיק, איזה צריף של ציידים, אף גנב לא יעלה בדעתו. החבאתי זה טוב והגנבים באו וגנבו את זה, אני אנוס, אני פטור. מה קורה עכשיו שמתי את הכסף ביער ובאו גנבים? אז זה מחבוא טוב נגד גנבים, אבל זאת פשיעה כי יכולה לפרוץ שרפה. אבל לא פרצה שרפה, באו גנבים. אז זה מחלוקת בגמרא ולהלכה אנחנו פוסקים שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. זאת אומרת אם אני פשעתי כנגד השרפה למרות שבסוף לא קרתה שרפה, היער נשאר שלם, באו גנבים ונגד גנבים זה היה מחבוא טוב, מחבוא סביר, ובכל זאת הם באו, אני חייב לשלם. מה קורה אם אני שמתי את המעות ביער והמעות התפוררו? הם היו עשויים מחומר לא עמיד, אבל כמובן הם היו מתפוררים גם אצלי בבית באותה מידה. זה לא משנה כי זה החומר שלהם, זה לא קשור איפה הם נמצאו. בעניין הזה כמעט לכל הדעות פטורים למעט שיטת אביי לפי הרי"ף בבבא מציעא בדף ל"ו. זה מה שנקרא יצאה לאגם ומתה כדרכה. כן, אני הבהמה יצאה לאגם ואז חטפה התקף לב. את התקף הלב היא הייתה יכולה לחטוף גם אצלי בבית. אז זה שפשעתי ופתחתי את הדלת זה לא גרם בשום צורה לנזק, זה לא תנאי הכרחי, זה לא תנאי מספיק, זה לא תנאי בכלל. אין פה בכלל את המרכיב הלוגי. אוקיי? לפי אביי לפי הרי"ף אומר שחייב במצב כזה, אבל התפיסה המקובלת ובוודאי להלכה גם הרי"ף מסכים שפטור. אז אם אני מסכם, אז זה עובד ככה, תראו. אם פתחתי את הדלת והבהמה נאבדה, אני חייב, זה פשיעה, כולה פשיעה היא. פתחתי את הדלת הבהמה יצאה לאגם ונגנבה שם, רגע, ונגיד שהאגם הוא שמירה טובה כנגד גנבים כי זה מקום מוסתר או משהו כזה והיא נגנבה שם, בסדר? אז שמה להלכה אני חייב, זה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, מחלוקת, להלכה אני חייב. פתחתי את הדלת הבהמה יצאה לאגם וחטפה התקף לב, שמה אני פטור. מה ההבדל בין שלושת המקרים האלה? שלושת המקרים האלה מגדירים את שלושת מרכיבי הסיבתיות. כשאני פתחתי את הדלת הבהמה יצאה לאגם וחטפה התקף לב, איזה יחס יש בין פתיחת הדלת שלי לבין מיתת הבהמה? לבין מות הבהמה? רק היחס הזמני, נכון? זאת אומרת פתחתי את הדלת ואחרי זה הבהמה מתה. אין לא את היחס הלוגי, זה לא תנאי מספיק, זה לא תנאי הכרחי, זה היה קורה גם ככה, לא קשור לפתיחת הדלת, ובבוודאי ובבוודאי אין את המרכיב הפיזיקלי, לא גרמת, נכון? זה רק היחס הזמני. יחס זמני לא מספיק כדי לחייב. מה קורה כאשר פתחתי את הדלת הבהמה יצאה לאגם ואני מזכיר, האגם נחשב מקום ששמור מפני גנבים, ובאו גנבים? הבעיה הייתה שהבהמה יכלה להיאבד, לכן פשעתי בזה שפתחתי את הדלת, אבל בסוף מה שקרה זה שבאו גנבים, הבהמה לא אבדה אלא באו גנבים. במצב כזה זה מחלוקת, לכן זה מקרה יותר חמור, ולהלכה פוסקים שחייב. מה יש שם? שם מתקיים רק היחס הלוגי. למה? כי פתיחת הדלת היא לא סיבה במובן הפיזיקלי לגנבה, זה הרי לא תנאי מספיק, זה רק תנאי הכרחי. מה שאני יכול להגיד זה שאם לא הייתי פותח את הדלת, הבהמה לא הייתה נגנבת. זה לא שפתיחת הדלת גרמה לגנבתה של הבהמה, אלא אם לא הייתי פותח את הדלת אז הבהמה כמובן לא הייתה נגנבת כי לא הייתה מגיעה לאגם. או אם לא הייתי שם את המעות ביער, אז המעות לא היו נגנבות כי הגנבים לא היו מוצאים אותם שם, למרות שהשמה של המעות ביער היא שמירה טובה נגד גנבים. אבל אם לא הייתי עושה את זה, אז זה לא היה נגנב. אז יש רק יחס לוגי אבל אין יחס של סיבתיות פיזיקלית. אוקיי? זאת בעצם הטענה. אז המקרה של תחילתו בפשיעה וסופו באונס זה מצב שבו יש גם את היחס הזמני וגם את היחס הלוגי, אבל אין את היחס הפיזיקלי. מצב שכולה פשיעה היא, אני פותח את הדלת והבהמה אבדה, מה זה אומר? פה אני רואה כבר גם לפחות משפטית, אני אומר עוד פעם, זה רק משפטית, משפטית אני רואה פה גם יחס של גרימה. המעשה שלך היה הגורם לזה שהבהמה נאבדה. זה לא רק שאם לא היית עושה את זה, זה לא היה קורה. למה? כי הרי מה שאסור לך לפתוח את הדלת זה בדיוק בגלל שמה שצפוי זה שהבהמה תצא. מבחינה משפטית אנחנו מתייחסים לזה כך, כשאתה פותח את הדלת הבהמה אבדה. זה מבחינתנו, למרות שזה לא חייב לקרות כך עובדתית, אבל מבחינת הטלת האחריות על האדם, אז אנחנו רואים את זה לפחות משפטית כאילו שאם פתחת את הדלת מבחינתנו איבדת את הבהמה. לכן גרמת פוזיטיבית לאובדן הבהמה. לעומת זאת אם פתחת את הדלת ובסוף בסוף הבהמה לא אבדה בכלל אלא היא נגנבה, אי אפשר להאשים אותך על זה שהיא אבדה, כי היא לא אבדה. ולגבי הגנבה רשמת כמו שצריך. כל מה שאפשר לומר זה שאם לא היית פותח את הדלת, הבהמה לא הייתה נגנבת. זה יחס שלילי, זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. אבל אם פתחת את הדלת והבהמה אבדה זה תנאי מספיק. ברמה המשפטית זה תנאי מספיק. אז שלושת המקרים האלה הם בונים היררכיה. הראשון לכולי עלמא פטור חוץ משיטה אחת לפי הרי"ף. מקרה השני מחלוקת, להלכה פוסקים שחייב. המקרה השלישי לכל הדעות חייב. מה ההיררכיה ביניהם? בדיוק שלושת המרכיבים של היחס הסיבתי. במקרה הראשון יש רק את המרכיב הזמני, במקרה השני יש גם את המרכיב הלוגי, ובמקרה השלישי יש גם את המרכיב הפיזיקלי. ולכן הסיבתיות המלאה מופיעה רק במקרה השלישי ולא במקרה השני. מקרה שני אנחנו מחייבים אבל זה לא יחס סיבתי מלא. אנחנו מחייבים גם על התנאי הלוגי. עכשיו אני רוצה להעיר עוד הערה ולומר כך, מה מתוך שלושת המרכיבים האלה, זיהיתי קודם, מה מתוך שלושת המרכיבים האלה הוא תוצאה של תצפית? אפשר להסיק אותו מהמדע? דווקא שני הראשונים. נכון? המרכיב הזמני והמרכיב הלוגי. המרכיב הפיזיקלי זה כמו שאמרתי קודם אנחנו מביאים אותו מהבית. מי שמביא אותו, כי דייוויד יום לא מביא אותו מהבית, או הוא טוען שלא מביא אותו מהבית, אני לא מאמין לו. אבל הוא אומר לא, אני מבחינתי זה לא חלק מהיחס הסיבתי. אבל שני המרכיבים הראשונים הם מרכיבים שהם תוצאה של תצפית. עכשיו נסתכל רגע על נחזור חזרה לשאלה שאותה תיארתי בסוף השיעור הקודם. עכשיו אנחנו כבר מצוידים בהבנה יותר טובה של מה זה יחס סיבתי. עכשיו בוא נגיד שאנחנו מקבלים את עקרון הסיבתיות. אם אנחנו מקבלים את עקרון הסיבתיות, פירוש הדבר שלכל אירוע צריכה להיות סיבה. סיבה פירושה שהאירוע שהוא הסיבה לאירוע שאני מדבר עליו צריך לקיים שלושה דברים. הוא צריך להופיע לפני האירוע שלי, הוא צריך להיות תנאי מספיק לאירוע שלי, והוא צריך להיות גורם לאירוע שלי. אוקיי? ועקרון הסיבתיות אומר שתמיד קיים איזשהו אירוע כזה או משהו כזה שיהווה סיבה לאירוע שאני עוסק בו, לאירוע שעליו אני מדבר. אם אני מאמץ את עקרון הסיבתיות, פירוש הדבר, נגיד שאני אומר שאם אני שורף את הנייר אז הנייר נשרף. אז הדלקתי גפרור, שרפתי את הנייר. האם ישנה אפשרות שהנייר לא יישרף? לא, כיוון שהעיקרון הסיבתי אומר שהסיבה היא תנאי מספיק למסובב. אם קרתה הסיבה, בהכרח גם קורה המסובב. עכשיו נחזור חזרה לתפיסה של חופש הבחירה. חופש הבחירה בעצם אומר כך: האדם נמצא בצומת דרכים והוא צריך להחליט איך לפנות, לפנות ימינה או לפנות שמאלה. הטענה של הליברטני שזה מסור בידו. הוא יכול לפנות ימינה והוא יכול לפנות שמאלה. עכשיו הפנייה ימינה והפנייה שמאלה זה אירוע פיזיקלי. גוף בעל מסה הולך ימינה או הולך שמאלה. זה אירוע פיזיקלי. אירוע פיזיקלי לפי עקרון הסיבתיות חייבת להיות לו סיבה, שהיא תנאי מספיק, קודמת לו בזמן וגורמת, מחוללת אותו. נכון? מה זה הסיבה הזאת? סיבה הזאת זה כנראה איזה שהם זרמים במוח שגורמים להחלטה הזאת, כמו שתיארתי פעם הקודמת. הם זורמים בעצבים, מותחים את השרירים או מכווצים את השרירים והשרירים זזים וככה אני מתחיל לזוז, מתחיל לנוע. אוקיי? אז יש פה איזושהי שרשרת סיבתית מאוד ארוכה כמובן עם אלפי אלפי שלבים, אני רק מתאר את זה פה באופן סכמטי. אבל הכל זה יחס של סיבה ומסובב פיזיקלי. אז בעצם הטענה היא שלא ייתכן שאם מצב העניינים כשאני עומד בצומת מכתיב מבחינה פיזיקלית הליכה ימינה, לא ייתכן שיש לי את הבחירה ללכת שמאלה. אבל לא ייתכן במשמעות הרבה יותר עמוקה מאשר מה שדיברנו בשיעור הקודם על ידיעתו של הקדוש ברוך הוא, כי זה לא ייתכן לא רק במובן הלוגי או במובן הזמני. זה לא ייתכן גם במובן הפיזיקלי, זאת אומרת שמצב העניינים העכשווי, קודם כל אני יכול לדעת מה יקרה אחריו כי יש זיקה לוגית. אם המצב הוא כזה, אז התוצאה היא כזאת. ויותר מזה, עיקרון הסיבתיות אומר שהמצב הנוכחי גם מחולל את המצב הבא, לא רק שאני יודע מה הולך לקרות המצב הבא. אבל תשימו לב, זה לפי התפיסה המקובלת של עיקרון הסיבתיות. בוא ניקח את עיקרון הסיבתיות בפרשנות של יום. יום בעצם אומר זה רק זמן ולוגיקה בלי פיזיקה. כל מה שאני יכול כשאני אומר שאיי הוא סיבתו של בי, אני אומר שאם קרה איי, תמיד בעקבותיו יקרה בי. אני לא אומר שאיי מחולל את בי, זה אני לא יודע להגיד. אני יודע להגיד שאם קרה איי, תמיד בעקבותיו יתחולל בי. זה מה שאני יכול להגיד, הזמני והלוגי. האם הדבר הזה פוטר לי את בעיית חופש הרצון? אם אני מאמץ את עיקרון הסיבתיות בפרשנות של יום. כי אני בעצם אומר המצב העכשווי לא מחולל את התוצאה, הוא רק ניבא אותה. זאת אומרת, אם המצב העכשווי הוא כזה, אני יודע מה יקרה הלאה, אבל זה לא אומר שהמצב העכשווי מחולל את מה שיקרה הלאה. אני טוען שזה לא פותר את בעיית חופש הרצון. כי בשביל שנגדיר את הפעולה שלי כפעולה בחירית, צריך להיות ששתי האפשרויות יכולות להתממש. אבל גם אם יום צודק בפרשנות שלו, הפיזיקה לא מאפשרת שתתממש האפשרות השנייה. כי הפיזיקה אומרת שאם הנסיבות הן איי, המצב הבא יהיה בי. נכון, הנסיבות לא מחוללות את המצב הבא, נגיד לפי הפרשנות של יום. אני חושב שכן, כל אדם נורמלי חושב שכן. אבל נגיד נאמץ את הפרשנות של יום לצורך הדיון. אני רק רוצה לטעון זה לא יעזור לנו, זה לא יפתור לנו את הבעיה. כי עדיין בהינתן הנסיבות איי, לא ייתכן שלא יקרה בי. ולכן גם אם הנסיבות איי לא מחוללות את בי אלא רק מנבאות את קיומו של בי, זה מספיק בשביל שלא ייתכן שאני אעשה סי אחרי איי. כי זה היסטורית חוקי הפיזיקה. למרות שאני מוותר על הזיקה של הגרימה בין הסיבה לבין המסובב, עדיין הדטרמיניזם יוצא מהפיזיקה. הפיזיקה היא דטרמיניסטית גם אם אנחנו מאמצים את הפרשנות היומיאנית לפיזיקה, לחוקי הפיזיקה, עדיין הפיזיקה היא דטרמיניסטית ולכן יש פה בעיה קשה. אם אנחנו מקבלים את עיקרון הסיבתיות, אז לא ייתכן שאני אעמוד באותה צומת עם אותו מצב עניינים בעולם ואני אוכל לעשות או בי או סי. אם המצב איי, ואני אומר המצב כל העניינים בעולם מכל ה- מה שאתם רוצים, נגיד שאני יודע הכל, אוקיי, אני שואל מה יקרה ברגע הבא? הליברטן אומר חופשי, תלוי מה אני אחליט. אני אחליט לעשות בי יהיה בי, אני אחליט לעשות סי יהיה סי. הדטרמיניסט אומר מה פתאום? עיקרון הסיבתיות אומר שאם כרגע המצב הוא איי, המצב הבא יהיה בי. בין אם איי מחוללת את בי ובין אם איי רק מנבאת את בי, זה לא חשוב. אבל המצב הבא חייב להיות בי. אתה לא יכול לעשות סי. וכיוון שכך, אז אין פה, אין פה אפשרות לחופש בחירה. זאת בעצם הטענה וחשוב מאוד להבין שהוויתור על הפרשנות של יום לא פותר פה את הבעיה. הוא לא פותר פה את הבעיה. טוב, אני אעצור כאן. בעצם מה שעשיתי היום, תיארתי את מושג הסיבתיות כדי לחדד יותר את הקושי מול התפיסה הליברטנית, ובפעם הבאה אני אנסה להציע פיתרון או הכרעה או איך בכל זאת ניתן ליישב את הליברטניות עם עיקרון הסיבתיות. אוקיי, סיימתי פה, אני אפתח את המיקרופונים אם מישהו רוצה לענות, אם מישהו רוצה להעיר או לשאול או משהו כזה, פתחתי. אני רוצה לשאול, אמרת שאת היחס בין שני דברים אנחנו מבינים לא רואים בעיניים. כשאני רואה חתול ועכבר האם אני לא רואה שהחתול גדול מהעכבר? אמרתי יחסים ויזואליים אני רואה כמובן. אני רואה גם שדבר מסוים נמצא מימין לדבר אחר. אבל יחסים כמו אבא ובן, יחסים כמו יחס סיבתי, יחסים כמו פלוני אוהב את אלמוני. אתה לא רואה דברים כאלה. אני רציתי קודם כל הערה כללית כאילו. לגבי זה שאתה עושה מיוט לכולם. אני מבין שלפעמים יש רעש, אבל אם אפשר לעשות מיוט אבל שזה לא נועל את כולם, השיעור פה. עשיתי מיוט לכולם בלי לקחת את השליטה על המיקרופונים, וכך יצא הרעש. אז לא הייתה לי ברירה פשוט. כי אנשים איכשהו באקראי כנראה פותחים את המיוט הזה, אני לא יודע להסביר. כשיש הרבה משתתפים כנראה שאין ברירה, זה מהניסיון המצטבר. החסידים תמיד טוענים שאין תפוח נופל אלא אם כן הקדוש ברוך הוא גוזר על זה. כן. שזה כמו יום או משהו, אבל אז הם אומרים שהקדוש ברוך הוא נותן בחירה חופשית, שזה כאילו מעל זה. זה לא פותר. אבל זה, על זה דיברתי בפעם שעברה, בעיניי זה נונסנס. זהו? עוד מישהו? תודה רבה, שבת שלום. אוקיי, שבת שלום. תודה, שבת שלום, תודה רבה.