רצון חופשי ובחירה – שיעור 6

[הרב מיכאל אברהם] מה שעשינו בפעם הקודמת דיברתי קצת על המשמעות של סיבתיות. והרקע לדברים היה שהתמונה הכללית שסרטטתי עד אותו שלב כשבדקתי את שני המודלים או שני המכניזמים, אפשר לקרוא להם, הדטרמיניסטי והחופשי או של בחירה חופשית הליברטני, ראינו שהאינטואיציה היסודית של כל בני האדם כולל הדטרמיניסטים נדמה לי היא אינטואיציה ליברטנית. זאת אומרת אנשים מרגישים שיש להם בחירה חופשית, זאת התחושה הפשוטה שיש לכל אחד. יותר מזה ראינו שיש שיקולים לא רעים לטובת התחושה הליברטנית הזאת, למשל שבלעדיה לא תיתכן התנהגות מוסרית ולא ייתכן שיפוט מוסרי, ולכן גם זה תומך בתפיסה הליברטנית. דיברתי על התפיסה שלפיה התפיסה הדטרמיניסטית צריך להגיע נגיד ביחס לשיקול התיאולוגי של הקדוש ברוך הוא, צריך להגיע להשפעה אחורה בזמן בכל מיני סיטואציות, שגם זה בעצם מעמיד באור בעייתי את התפיסה הדטרמיניסטית, ולכן עם כל הסיבתיות כל הסיבות גורמות לכך שעדיף לאמץ את התפיסה הליברטנית, השאלה שעולה כאן היא כמובן אז למה אנשים וביניהם גם אנשים מאוד אינטליגנטיים מאמצים את הדטרמיניזם. זאת אומרת מה הקסם של הדטרמיניזם שמוכן להכניס אנשים לכל כך הרבה דחוקים וכל כך הרבה הכחשה של תחושות אינטואיטיביות פשוטות שיש לנו. ואמרתי שהסיבה העיקרית לאחיזה בתפיסה דטרמיניסטית זה עקרון הסיבתיות. שהתחושה היא שלאירועים צריכות להיות סיבות ובתמונה הליברטנית יש אירועים ללא סיבה. זה בעצם המוקש העיקרי בתפיסה הליברטנית, זה העקב אכילס שלה או המגרעת העיקרית שלה, וזה מה שגורם לרוב האנשים לזנוח אותה. מבין אלו שזונחים אותה אני חושב שהרוב זה בגלל זה. ואני רוצה קצת לחדד את זה יותר. בפעם הקודמת דיברתי על ההגדרה של סיבתיות כדי להבין את עקרון הסיבתיות צריך להבין קודם כל מה זאת סיבתיות ואחרי זה מה זה עקרון הסיבתיות ואז לראות באיזה מובן ועד כמה זה סותר את הליברטניזם ואז לנסות ולראות האם יש בכל זאת איזהשהו פתרון שיאפשר לליברטן להחזיק בעקרון הסיבתיות. אז הגדרתי מה זאת סיבתיות ואמרתי שיש בה שלושה מרכיבים. מרכיב אחד זה מרכיב הזמן, הסיבה צריכה להופיע לפני המסובב. המרכיב השני זה מרכיב התנאי שזה אומר שהסיבה צריכה להיות תנאי מספיק למסובב, זאת אומרת שאם התרחשה הסיבה אז בהכרח מתרחש המסובב, אין אפשרות שתהיה הסיבה והמסובב לא יתרחש. והמרכיב השלישי הוא המרכיב הפיזיקלי, שהסיבה לא רק מופיעה לפני המסובב היא לא רק תנאי שאם קרתה הסיבה אז קורה המסובב אלא גם יש איזושהי זיקת גרימה ביניהם, שהסיבה מחוללת את המסובב. יכולים להיות דברים שתמיד יופיעו לפני דברים אחרים, א תמיד מופיע לפני ב אבל א הוא לא הגורם לב. השמש זורחת כל בוקר לפני שמישהו הולך לעבודה, זריחת השמש היא לא הסיבה לכך שהוא הולך לעבודה למרות שזריחת השמש תמיד מופיעה לפני ולכן מרכיב הזמן מתקיים, גם המרכיב התנאי מתקיים, אם השמש זרחה אז או רק אז הוא הולך לעבודה, זה גם נכון להגיד, מה שחסר פה זה המרכיב הפיזיקלי שזריחת השמש לא היא הגורם שמחולל את הליכה לעבודה. אז צריך את שלושת המרכיבים האלה. ועקרון הסיבתיות אומר שלכל אירוע צריכה להיות צריך להיות אירוע אחר שהוא סיבתו או מישהו אחר שמחולל אותו שהוא סיבתו, כשהיחס הסיבתי צריך להכיל את שלושת המרכיבים שמניתי עד כאן. עכשיו. זה בעצם הטענה העיקרית כנגד הליברטניזם, כשמבינים את עיקרון הסיבתיות באופן הזה. עכשיו מתעוררת השאלה איך אפשר להחזיק בתפיסה ליברטנית? הרי תפיסה ליברטנית בעצם אומרת שאירוע מסוים לא מתרחש, זאת אומרת יש אירועים מסוימים שמתרחשים ללא סיבה. וזה נקודה מאוד חשובה. אין שום דרך, למרות שבהגות הדתית עובדים על זה קשה, אין שום דרך להגדיר פעילות חופשית של בן אדם למרות שלפעולה שלו תמיד ישנה סיבה. אין דבר כזה. זאת אומרת אם הפעילות היא חופשית אז אין סיבה. אגב אין סיבה לא רק סיבה פיזיקלית, אין סיבה בכלל. וזה אחת הנקודות שאנשים לפעמים מפספסים בתפיסת העולם הליברטנית, וברגע שמפספסים את זה אז באמת לא מובן למה אנשים לא כולם דבקים בה, כי זה לכאורה תמונה מושלמת. אז לא, היא לא מושלמת. הנה כאן המחיר שלה. מה בעצם הדבר הזה אומר? כאשר אנחנו מדברים על תמונת עולם דטרמיניסטית, אולי אני אשתף איתכם איזשהו סרטוט שממחיש את העניין הזה. תראו פה. הנה. בתמונה הדטרמיניסטית בעצם זה השרשרת העליונה שאתם רואים מול העיניים. כן? בעצם אנחנו היה מפץ גדול, מפץ גדול חולל אירוע מסוים או אירועים מסוימים, אלה מחוללים אירועים אחרים, וככה אנחנו מגיעים בשרשרת סיבתית עד ימינו אלה, עד האירועים העכשוויים. כשיש כל מיני שרשראות שכולן מתחילות איכשהו במפץ גדול ומתגלגלות באופן סיבתי. סיבה גוררת מסובב, המסובב הופך לסיבה למשהו אחר, וככה זה ממשיך עד שמגיעים לאירוע העכשווי. בתמונת עולם ליברטנית של רצון חופשי, התמונה היא כזאת. יש אירועים כמובן דטרמיניסטיים, המפץ גדול חולל משהו והמשהו הזה חולל עוד משהו ויש שרשראות שממשיכות לאורך כל ציר הזמן מהמפץ הגדול עד ימינו, אבל בנקודות מסוימות בזמן ובמרחב נוצרים אירועים חדשים, מה שקראתי פה התעוררות ספונטנית של הרצון, שמתחילים שרשראות חדשות. אלה שרשראות שלא נעוצות במפץ גדול אלא הן מתחילות יש מאין. זאת אומרת המפץ גדול הביא אותנו לאיזה מצב מסוים נתון, במצב הזה אדם יכול להחליט האם הוא עושה א' או שהוא עושה ב'. כיוון שהוא יכול להחליט, פירוש הדבר שבנקודה הזאת הוא מתחיל שרשרת חדשה, כי אין השפעה סיבתית בין המצב עכשיו לבין מה שיקרה בעוד רגע. יכול להיות אני אחליט א', יכול להיות שאני אחליט ב'. זאת אומרת ההחלטה שלי, זה ההתעוררות ספונטנית של הרצון, היא בעצם מתחילה שרשרת חדשה. עכשיו כמובן אחרי ההחלטה הזאת אני עושה משהו. העשייה הזאת זאת פעולה בעולם הפיזיקלי, הגוף שלי הוא גוף פיזיקלי, ולכן זה מתחיל שרשרת שגם היא ממשיכה באופן סיבתי הלאה. אבל יש התחלות כאלה שמפוזרות בנקודות שונות במרחב ובזמן שמתחילות שרשראות חדשות. את זה הדטרמיניסט לא מקבל. הדטרמיניסט טוען כל השרשראות, תעקבו אחרי האירועים שאנחנו רואים סביבנו היום, תלכו אחורה אחורה כל הזמן, תחפשו סיבה וסיבה לסיבה וסיבה לסיבה לסיבה וכן הלאה, בסוף בסוף תגיעו למפץ הגדול. אוקיי? זה בעצם התמונה הדטרמיניסטית. הליברטן אומר לא, יהיו אירועים מסוימים שאם תלכו אחורה בזמן מסיבה לסיבה של הסיבה וכן הלאה תגיעו לדד אנד. תגיעו לקצה שאין לו סיבה שקודמת לו, והקצה הזה תמיד יהיה בחירה של אדם. האדם איכשהו בוחר באופן חופשי ומתחיל שרשרת סיבתית חדשה, זה לא תוצאה של סיבה קודמת. זאת נקודה מאוד חשובה, כי השאלה איך, השאלה שאיתה צריך להתמודד הליברטן זה איך ייתכן דבר כזה. הרי. ודברים קורים פה במישור הפיזיקלי בעולם. ומה שחולל את זה היה כלום. אין לזה סיבה. החלטה של בן אדם ולהחלטה אין סיבה, אז זה אומר שיש פה אירועים פיזיקליים שלא חוללה אותם שום סיבה פיזיקלית. זה יש פה משהו מאוד בעייתי. זה סותר את חוקי הפיזיקה, זה סותר את עקרון הסיבתיות. יש פה איזושהי בעיה. אני אדגים את זה אולי בצורה קצת יותר חדה. תחשבו נניח שמישהו מתגרה בי ואני מתלבט האם להחזיר לו, כן, להכות אותו או להתאפק. אוקיי? עכשיו ההנחה של הליברטן זה שיש לי את האפשרות לבחור האם להחזיר לו או להתאפק. אבל בואו נלך עכשיו בשרשרת אחורה. נגיד שהחלטתי לא להתאפק. נתתי לו אגרוף. מה גרם לאגרוף הזה? אז בואו נחשוב. הרי היד זזה. היד זזה, הייתה לזה סיבה. זה תנועה של גוף פיזיקלי. יש לו מסה. אם הוא זז היה כוח שפעל עליו. אנחנו יודעים מה הוא הכוח הזה, זה השריר. השריר של היד התכווץ ודחף את היד קדימה. טוב, אבל ההתכווצות של השריר גם היא תנועה של עצם פיזיקלי. מה גורם לה? מה שגורם לה זה זרם חשמלי במערכת העצבית שמגיעה אל השריר. אז בעצם יש זרם חשמלי שהוא אירוע פיזיקלי שגרם להתכווצות השריר, התכווצות השריר גרמה ליד לזוז ונוצר אגרוף, הבן אדם קיבל מכה. עכשיו אני שואל, הזרם שזרם בעצבים שהגיעו אל השריר, כן, במערכת העצבים שהגיעה אל השריר וכיווצה אותו, מה גרם לו? גם הוא אירוע פיזיקלי. יש חלקיקים פיזיקליים שנעים, אלקטרונים נעים בתוך העצבים. העצבים זה איזשהם חוטי חשמל כאלה. מה גרם לזה? מה שגרם לזה זה כנראה איזושהי פקודה מהמוח. אבל פקודה מהמוח זה מילה. מה גרם לזרם חשמלי? לזרם חשמלי לא יכול לגרום שום דבר על פי תורת האלקטרומגנטיות אלא שדה חשמלי או מתח, מפל מתח, נכון? זאת אומרת נוצר איזשהו שדה חשמלי שיצר זרם. השדה החשמלי הזה נוצר במוח. מאיפה? השדה החשמלי גם הוא תופעה פיזיקלית. מי יצר את השדה הפיזיקלי? זה חד גדיא ממש. מי יצר את השדה הפיזיקלי? אז על פי האלקטרומגנטיות שדה פיזיקלי נוצר כתוצאה מאיזשהם מטענים שיוצרים אותו או התפלגות מטען חשמלי שיוצרת אותו. אולי תרצו שדה אלקטרומגנטי, אז יש גם זרמים וגם מטענים במוח שיוצרים את השדה האלקטרומגנטי שיצר את הזרם שקיווץ את השריר שהניע את היד שנתנה אגרוף. אז אם ככה יש מטענים שיצרו את השדה. מי מיקם את המטענים באותו מקום שיצר את השדה? הרי מטענים זה חלקיקים פיזיקליים שנעים ומתמקמים באיזשהו מקום. היה שדה פיזיקלי שהזיז אותם. מי גרם לשדה הפיזיקלי הזה? מטענים שזזו קודם וגרמו לו. תלכו עם זה עד הסוף אחורה, תפעילו כל הזמן את חוקי הפיזיקה, אלקטרומגנטיות במקרה של המוח. יש שמה גם ביוכימיה כמובן וכל מיני דברים כאלה, אבל אני יורד לרמה הפיזיקלית, הכי נוח לתאר את זה שם. ותראו שבעצם על פי חוקי הפיזיקה אי אפשר לעצור את זה. בסוף בסוף תגיעו למפץ הגדול. זאת אומרת בסוף בסוף הסיבה הראשונית שעשתה את כל הדבר הזה נעוצה במפץ הגדול. כמובן אני עוד לא הייתי קיים במפץ הגדול ולכן בעצם איזושהי תנועה חשמלית בתוך המוח שלי היה לה כנראה גורם חיצוני. הגורם החיצוני הזה היה למשל ההתגרות. מישהו שהתגרה בי, זוכרים? האגרוף בא כלפי מישהו שהתגרה בי. ההתגרות הזאת, ראיתי אותה בעיניים. היה אור שנכנס לעיניים, מידע ויזואלי שנכנס לעיניים, מזיז לי אלקטרונים במוח, הם יצרו שדה חשמלי שהזיז אלקטרונים אחרים שיצרו שדה חשמלי וכן הלאה וכן הלאה. נוצר זרם, המערכת העצבית נעה, המערכת העצבית הובילה אותו אל השריר, השריר התכווץ, הזיז את היד, היד נתנה אגרוף. ואם הולכים עד הסוף אחורה מגיעים למפץ הגדול. זאת אומרת ההוא שהתגרה בי גם זאת פעולה פיזיקלית וגם אצלו עכשיו אפשר לתאר את כל הפעולות השריריות והחשמליות והאלקטרומגנטיות שקרו אצלו וגם זה כנראה תוצאה של איזשהו אירוע קודם. אבא שלו וסבא שלו והשכנים של סבא שלו. תגיעו חזרה אחורה בסוף בסוף אתם נמצאים במפץ הגדול. זאת אומרת אם אנחנו מאמצים את תמונת העולם הפיזיקלית ואת עקרון הסיבתיות אין שום דרך להבין איך יכולה להתרחש פעולה של בחירה חופשית. פעולה של בחירה חופשית זאת פעולה פיזיקלית. פיזיקלית, שימו לב, זה לא משהו רוחני. זה קורה, יש לו מימד רוחני, אבל בסוף בסוף התוצאה היא איזשהו מעשה שאותו אני עושה. קיבלתי באופן חופשי החלטה, ועכשיו אני עושה מעשה. למעשה הזה אין סיבה. זה עקב אכילס של התמונה הליברטנית. צריך להבין את זה. זאת אומרת, יש פה מחיר, מי שמאמץ את התמונה הליברטנית, יש פה מחיר. זה לא משהו אידיאלי שכל הטיעונים פועלים לטובתו וכל השאר הם אידיוטים. יש פה משהו שהוא מחיר לא פשוט שאנחנו צריכים לשלם אם אנחנו מאמצים את התמונה הליברטנית. אולי אני אחדד עוד היבט של העניין הזה. תחשבו רגע על החלטה מוסרית שאנחנו מקבלים. כן, זה בסך הכל שיקוף של הטיעונים שדיברנו עליהם בשיעורים הקודמים של האם ייתכן מוסר בעולם דטרמיניסטי. הטענה הייתה שלא. עכשיו נראה את זה מהזווית שעכשיו תיארתי. פעולה מוסרית פירוש הדבר פעולה שאני החלטתי לעשות אותה, נכון? הייתי בסיטואציה מסוימת, שקלתי שיקולים, החלטתי לעשות פעולה מסוימת. אם זאת פעולה טובה, מגיע לי קרדיט מוסרי על זה. קיבלתי החלטה טובה. אם החלטתי החלטה רעה, מגיע לי אנטי קרדיט או קרדיט שלילי. אבל זה הכל בגלל שאני החלטתי לעשות את הפעולה הזאת. מה פירוש החלטתי? ישאלו אותי למה החלטת? מה זאת אומרת למה? למה פירוש הדבר מה הסיבה שגרמה להחלטה? תזכרו, ההחלטה הזאת בסופו של דבר באה לידי ביטוי בפעולה פיזיקלית. אני הלכתי, עשיתי משהו, זאת אומרת הגוף שלי זז, היה פה משהו בפיזיקה שהתחולל. מה גרם לזה? עכשיו, אם אנחנו מקבלים שהייתה איזושהי סיבה שגרמה לזה, פירוש הדבר שזאת לא החלטה שלי. אני מזכיר לכם שוב, סיבה זה תנאי מספיק. מה זה אומר? שאם הייתה איזושהי קונסטלציה, איזשהו מצב פיזיקלי אצלי במוח שכתוצאה מזה החלטתי לעשות את הפעולה הטובה, אז בעצם לא החלטתי לעשות את הפעולה הטובה, היא נכפתה עליי. זה בעצם תוצאה של עקרון הסיבתיות. ולכן, אגב, זה גם לא, גם אם הסיבה היא לא פיזיקלית אלא סיבה רוחנית, זה בכלל לא משנה בעניין הזה. זאת אומרת, לא יכולה להיות סיבה נקודה, לא רק סיבה פיזיקלית. כי אם תהיה סיבה רוחנית, זה עדיין לא משנה, כי סיבה פירושו תנאי מספיק. אז אם יש סיבה רוחנית, אז המצב הרוחני הוא תנאי מספיק להחלטה שלי. אבל אם זה תנאי מספיק, אז הוא חולל את ההחלטה, לא אני. כי ברגע שהוא קרה לא הייתה לי אפשרות אחרת. לא יכול להיות שהסיבה קיימת והמסובב לא התרחש. כל זו הייתה המסקנה מהפעם הקודמת. אז לכן, בעצם יוצא שאין שום דרך לדבר על פעולות בעלות ערך מוסרי חיובי או שלילי בעולם דטרמיניסטי. לא יכול להיות. מצד שני, אנחנו, אני חושב שאדם רציונלי בדרך כלל מקבל את עקרונות הפיזיקה. יש חוקי טבע, יש עקרון הסיבתיות, לכל דבר צריכה להיות סיבה. אם גוף זז יש כוח שפועל עליו, זה החוק השני של ניוטון. ואם באמת אנחנו מאמצים את עקרון הסיבתיות ואת חוקי הפיזיקה, אז לא תיתכן פעולה חופשית, וממילא גם לא ייתכן שיפוט מוסרי, והתפיסה הליברטנית נמצאת במצב שטעון הסבר. עכשיו אני רוצה לחדד עוד נקודה. יש פה למעשה התנגשות בין שני עקרונות. עיקרון אחד זה האינטואיציה המוסרית או האינטואיציה שאנחנו פועלים באופן חופשי, שבאה לידי ביטוי גם בזה שיש משמעות מוסרית למעשים שלנו ולמעשים של אנשים בכלל. זאת אינטואיציה אחת והיא מובילה לכיוון הליברטני. בכיוון השני עומדים עקרון הסיבתיות וחוקי הפיזיקה. זה מה שמתנגש. בדרך כלל, בדרך כלל ההתנגשות הזאת מתוארת, וככה מציגים את זה הרבה פעמים אנשים שבאים מכיוון של מדעי המוח, מתוארת כהתנגשות בין אינטואיציה למדע. האינטואיציה שלנו אומרת שאנחנו אנשים חופשיים ויש משמעות מוסרית לפעולות שלנו, אבל המדע אומר שלא. יש חוקי הפיזיקה ויש עקרון הסיבתיות והוא אומר שלא. אז פה אני רוצה קצת לחדד את הנקודה הזאת. זה לא התנגשות בין מדע לאינטואיציה, זה התנגשות בין אינטואיציה אחת לאינטואיציה אחרת. למה? כי גם ביסוד עקרון הסיבתיות, דיברנו על דיוויד יום, דיוויד יום הראה שעקרון הסיבתיות לא נובע מתצפית. כשאנחנו מסתכלים בעולם אין לנו דרך לשאוב את עקרון הסיבתיות. עקרון הסיבתיות הוא משהו שאנחנו מביאים מהבית. אנחנו מחליטים שאירוע א' שקרה לפני אירוע ב' הוא הסיבה שלו. אנחנו לא. מה שראיתי זה שהייתה בעיטה ואחרי זה הכדור עף. איך אני יודע אבל שהכדור עף בגלל הבעיטה? זה ניתוח שאני עושה. זאת החלטה פרשנית שלי לסיטואציה. בחושים מה שאני רואה בעיניים זה שהיה קודם אירוע הבעיטה ואחרי זה הכדור עף. אני רק רואה את העקיבה הזמנית. אני לא רואה את היחס הסיבתי שיש בין הסיבה ל…

[Speaker B] רגע אני אשמיע עוד פעם.

[הרב מיכאל אברהם] אז הנקודה היא שאת עקרון הסיבתיות אנחנו גם כן בעצם שואבים מתוך אינטואיציה שיש לנו. האינטואיציה שאומרת שדברים לא קורים בלי סיבה. לכן מה שעומד פה מול האינטואיציה הליברטנית שיש לנו חופש, שיש משמעות מוסרית לפעולות שלנו, עומדת אינטואיציה מנוגדת והיא האינטואיציה הסיבתית. זה לא מדע. זה אינטואיציה סיבתית. כמובן שהאינטואיציה הסיבתית עומדת בבסיס המדע. המדע מניח אותה ומתקדם על פיה, אבל המדע מניח אותה, המדע לא מצא אותה. אוקיי? בעצם בבסיס עומדת אינטואיציה מול אינטואיציה. אני אחדד את זה קצת יותר. דיברנו על שלושה מרכיבים ביחס הסיבתי. מרכיב הזמן, התנאי, זה שהסיבה היא תנאי מספיק למסובב, והמרכיב הפיזיקלי, שהסיבה מחוללת את המסובב. אמרתי כבר שדייוויד יום כופר במרכיב השלישי. בגלל שאין לו בסיס תצפיתי, לא הוצאנו אותו מתוך תצפית, ודייוויד יום היה אמפיריציסט, הוא מקבל רק דברים שיש להם יסוד בתצפית, אז הוא לא קיבל את זה. הוא טען שסיבה זה אך ורק משהו שקודם בזמן ומתקיימת ההתנאה בינו לבין המסובב. אני רק רוצה להבהיר ש-א', גם הדבר הזה עדיין משאיר בעינה את הסתירה בין ליברטניזם לבין סיבתיות, כיוון שלא צריך את הגרימה כדי ליצור פה את הבעיה. נגיד שאין גרימה, אבל אני יודע שאם קרה א' תמיד יקרה ב'. אם א' אז ב', כיוון שיחס התנאי קיים, הגרימה לא קיימת. זה עדיין לא פותר את הבעיה מול הליברטניזם. בגלל שעדיין אני יודע שאם קרה א' בהכרח יקרה ב', ולכן לא ייתכן שלי יש בחירה אם לעשות ב' או לעשות ג'. לא משנה כרגע אם א' מחוללת את ב' או אם א' רק מנבאת את ב'. זה מספיק. אוקיי? עוד נגיע בהמשך להבדל בין מחולל לבין מנבא מזווית אחרת. לכן גם אם אני מאמץ את תמונת הסיבתיות של דייוויד יום, עדיין הסתירה בין עקרון הסיבתיות לבין הליברטניזם נותרת בעינה. אבל אני רוצה להדגיש שוב, גם מרכיב התנאי הוא תוצאה של אינטואיציה ולא של מידע, לא של תצפית. למה? כי נגיד שאני רואה שאנשים שבועטים בכדור גורמים לזה שהכדור יעוף. ונגיד שאני מאמץ את הפרשנות של יום שהבעיטה לא גרמה למעופו של הכדור אלא היא תמיד קודמת למעופו של הכדור ותמיד המעוף של הכדור יקרה אחרי שאני בועט, מרכיב הזמן ומרכיב התנאי, שהבעיטה היא תנאי מספיק למעופו של הכדור. עדיין איך אני יודע שתמיד כשאני בועט הכדור עף? הרי אני ראיתי כמה מקרים שבהם זה קרה. איך אני יודע שזה תמיד? זה מה שנקרא עקרון האינדוקציה. לדייוויד יום היו שני עקרונות יסודיים, עקרון הסיבתיות ועקרון האינדוקציה, ושניהם הם לא תוצאה של תצפית. שניהם הם הנחה שאנחנו מביאים איתנו אל עולם התצפיות. המדע מניח את שני העקרונות האלה ולא מוצא את שני העקרונות האלה. הרי אינדוקציה יכולה גם להיות שגויה. זה שאנחנו עושים הכללה על בסיס מקרים שראינו וקובעים חוק כללי, זה לא אומר שתמיד החוק הכללי הזה הוא נכון. יש לנו הנחה א-פריורית שאם היו אירועים כאלה וכאלה עד היום, כנראה שזה חוק נכון תמיד. ושוב פעם, גם בניסוח של יום, עדיין מדובר בעיקרון שביסודו הוא א-פריורי. הוא לא תוצאה של תצפית. אנחנו מניחים את זה. ולכן בעצם מה שיש לנו כאן, אני חוזר אלינו, מה שיש לנו כאן זה התנגשות בין שתי אינטואיציות. אינטואיציה אחת זה האינטואיציה שיש לנו רצון חופשי, והאינטואיציה השנייה זה האינטואיציה הסיבתית, שלכל אירוע פיזיקלי בעולם, או לכל אירוע אפילו בעולם אם תרצו, יש סיבה. ופה יש התנגשות חזיתית בין שתי האינטואיציות הללו, והשאלה היא מה אנחנו עושים במצב כזה. כי הליברטן בעצם טוען שאם תסתכלו בתהליך שקורה אצלנו במוח לפני כשאני מקבל החלטה שמתבטאת בסוף נגיד באגרוף שתיארתי קודם, אתם תראו פתאום איזהשהו אלקטרון שזז בלי שום כוח שפעל עליו. הוא זז סתם. לא פעל עליו שום כוח, כי אם פעל עליו כוח, אז הכוח יצר את תנועת האלקטרון. בסוף גם את האגרוף. אם אני מניח שהאגרוף הוא תוצאה של החלטה חופשית שלי, זה אומר שאיפה שהוא בתהליך, אם נלך מספיק אחורה, היה איזשהו אלקטרון שזז בלי ששום כוח פעל עליו. בלי סיבה פיזיקלית, בלי סיבה בכלל אם תרצו. והשאלה אם דבר כזה ייתכן. אז פה אני רוצה לחדד את הנקודה עוד יותר, את נקודת ההתנגשות, וכאן אני רוצה טיפה לרכך את ההתנגשות, וזה הרבה אנשים אני חושב לא שמים לב. אני בעצם מתאר, תסתכלו על התמונה שנמצאת לכם מול העיניים, אני מתאר התעוררות ספונטנית של הרצון שגורמת לאירוע מוחי, שהוא ההחלטה או הביטוי של ההחלטה, בעצם ההחלטה זה כבר בהתעוררות, זה קורה ברצון, בחלק המנטלי שלנו, אבל זה מתורגם על ידי המוח למשהו פיזיקלי שמניע שרירים וקורות פעולה, ואז קורית פעולה. אז באופן סכמטי תיארתי את זה כאן בתהליך של שלושה שלבים. עכשיו בואו ננסה רגע לראות איפה מופר פה עקרון הסיבתיות. לאירוע המוחי של ההחלטה, זה אירוע פיזיקלי, נכון? יש פה משהו במוח, איזה זרם חשמלי, שדה חשמלי שקורה במוח, יש פה משהו פיזיקלי. הדבר הזה מה הסיבה שלו? הרצון. זאת אומרת שזה שאני החלטתי משהו, רציתי משהו, מחולל איזשהו אירוע פיזיקלי במוח. אז האם נכון לומר שהאירוע הפיזיקלי במוח קרה בלי סיבה? התשובה היא לא, הוא קרה עם סיבה, הסיבה שלו זה הרצון. לכן הבעיה היא לא מול עקרון הסיבתיות, אלא הבעיה היא מול חוקי הפיזיקה, וזה לא אותו דבר. כי הייתה סיבה לאירוע המוחי, אבל הסיבה לא הייתה סיבה פיזיקלית אלא סיבה רוחנית או נפשית. הרצון שלי מחולל משהו פיזיקלי במוח. אז זה לא נכון שהמשהו הפיזיקלי הזה במוח קרה בלי סיבה. הייתה סיבה, הרצון. הוא הזיז אלקטרון או שהוא יצר שדה אלקטרומגנטי במוח או מה שלא יהיה. הוא התחיל את השרשרת הפיזיקלית, ומשם והלאה הכל סיבה ומסובב פיזיקלי. אז לכן לא נכון שההתחלה של השרשרת הפיזיקלית סותרת את עקרון הסיבתיות, כי יש סיבה. היא סותרת את חוקי הפיזיקה, כי חוקי הפיזיקה אומרים שבשביל שאלקטרון יזוז צריך שדה אלקטרומגנטי, סיבות רוחניות הפיזיקה לא מכירה אותם. או שבשביל שייווצר שדה אלקטרומגנטי צריך מקורות מטען. לא יכול להיות שרצון ייצור שדה אלקטרומגנטי. אז יש פה סתירה מול חוקי הפיזיקה. נלך אחורה, זה פה דיברתי על השלב הזה. בואו נסתכל על השלב הזה. השלב הזה זה התעוררות ספונטנית של הרצון. מה הסיבה שגרמה לזה? אין סיבה, נכון? זה קרה בעצמו. עכשיו, אבל האירוע הזה הוא לא אירוע פיזיקלי, זה אירוע מנטלי, רוחני. אז בעצם אולי לא צריכה להיות לו סיבה. זה למשל פה אין סתירה לחוקי הפיזיקה, כיוון שחוקי הפיזיקה לא אומרים שום דבר על רצון. רצון זה תהליך מנטלי, זה לא פיזיקה, זה לא אלקטרונים, זה אחרי זה מחולל תנועה של אלקטרונים, אבל זה כשלעצמו זה אירוע מנטלי. לאירוע מנטלי הוא לא אירוע פיזיקלי, לכן חוקי הפיזיקה לא אומרים לגביו שום דבר. זה שהוא קרה יש מאין בלי סיבה קודמת, זה לא סותר את חוקי הפיזיקה. כאן זה סותר את עקרון הסיבתיות. כי עקרון הסיבתיות הוא לא רק בקשר לפיזיקה, עקרון הסיבתיות אומר שלא קורה שום דבר בעולם, פיזיקלי או לא פיזיקלי, בלי שיש סיבה קודמת. לכן הסתירה בין עקרון הסיבתיות וחוקי הפיזיקה לבין הליברטניזם היא הרבה יותר עדינה. אנחנו צריכים להסתכל על שני החוליות הראשונות בשרשרת. בחוליה הראשונה היא לא פיזיקלית, לכן אין פה סתירה לחוקי הפיזיקה, יש פה סתירה לעקרון הסיבתיות. במעבר מחוליה הראשונה לשנייה נוצר אירוע פיזיקלי, אבל כאן כבר הייתה סיבה. ההתעוררות של הרצון היא הסיבה, אז זה לא סותר את עקרון הסיבתיות, זה סותר את חוקי הפיזיקה, כי דבר פיזיקלי צריך להתרחש כתוצאה מסיבה פיזיקלית. לכן הסתירה בין עקרון הסיבתיות והפיזיקה לבין הליברטניזם היא סתירה מורכבת. קצת, היא לא סתירה חדה. אוקיי? פה, פה נשבר עקרון הסיבתיות אבל לא חוקי הפיזיקה, ופה נשברים חוקי הפיזיקה אבל לא עקרון הסיבתיות. אוקיי? אז לכן יש פה איזו חלוקת נטל. כן, זה לוקח על עצמו את שבירת הסיבתיות וזה לוקח על עצמו את שבירת חוקי הפיזיקה, ואז נוצרת פה איזו פעולה בעצם שבסוף בסוף חסרה לה סיבה ובטח סיבה פיזיקלית. בהתחלה אין סיבה פיזיקלית, באמצע יש סיבה פיזיקלית. זה בעצם התיאור היותר מדויק של הסתירה. עכשיו אני רוצה לראות איך אנחנו מתקדמים לקראת הבנה כלשהי מה בכל זאת קורה כאן. אז למעשה, אמרתי שההתנגשות היסודית פה היא התנגשות בין שתי אינטואיציות: האינטואיציה הסיבתית והאינטואיציה הליברטנית. יש לנו אינטואיציה שיש לנו חופש לבחור, זאת אומרת שיש מעשים שאנחנו עושים בלי סיבות אלא כי אנחנו החלטנו. וכנגדה עומדת האינטואיציה הסיבתית-פיזיקלית שאומרת שלכל אירוע חייבת להיות סיבה, כולל אירוע מנטלי. לאירוע פיזיקלי גם צריכה להיות סיבה פיזיקלית. אוקיי, זה מה שעומד כנגד האינטואיציה הליברטנית. מה עושים במצב שבו ישנה התנגשות בין שתי אינטואיציות ושתיים חזקות? נדמה לי שעל זה אנחנו נוכל להסכים, ששתי האינטואיציות משני הצדדים הן אינטואיציות מאוד חזקות, קשה לוותר על אף אחת מהן. מה שאנחנו עושים בסיטואציה כזו, זה עיקרון פילוסופי שמיושם הרבה בעולם המשפט, קוראים לו בלטינית לקס ספציאליס. כאשר יש התנגשות בין שני עקרונות, נגיד בעולם המשפט, יש התנגשות בין שני עקרונות, העיקרון הספציפי גובר על העיקרון הכללי יותר. לדוגמה, ניקח דוגמה נגיד מההלכה. אוקיי, יש איסור לא תרצח מצד אחד. מצד שני יש חובה להרוג מחללי שבת בעדים והתראה. צריך להרוג אותם, אבל זה סותר את איסור לא תרצח. עכשיו בא לפני מחלל שבת בעדים והתראה, אני הדיין. האם אני צריך לגזור עליו מיתה? מצד אחד יש איסור לא תרצח, אסור לי. מצד שני יש חובה להרוג אותו כי הוא חילל שבת במזיד בעדים והתראה, אז אני חייב להרוג אותו. איזה משתי הנורמות תגבר פה על השנייה? אני בקונפליקט משפטי. איזה משתי הנורמות תגבר? התשובה המשפטית היא הנורמה השנייה. למה? כי החובה להרוג אותו היא חובה ספציפית על אדם מסוג כזה. האיסור לא תרצח הוא איסור כללי על כלל בני האדם. כאשר יש התנגשות בין נורמה ספציפית לבין נורמה כללית יותר, תמיד הנורמה הספציפית תגבר. למה? כי יש בזה היגיון פשוט. כי אם אני אחליט שהלא תרצח גובר, אז לא יישאר בעצם מהנורמה החובה להרוג מחללי שבת לא תישאר בכלל, לא נוכל לקיים אותה אף פעם. הפסוק הזה בתורה יימחק. אבל יש פסוק כזה בתורה, אי אפשר למחוק אותו. מצד שני, אם אני אאמץ את החובה להרוג מחללי שבת, האיסור לא תרצח לא נמחק. הוא נשאר בנסיבות אחרות, כשהבן אדם שמולי לא חילל שבת, סתם אתה רוצח אותו, זה אסור. מחלל שבת הוא חריג. אם אני מחריג את המקרה הספציפי מתוך הנורמה הכללית, זה הפתרון המועדף במקרה כזה. ולמה? כי הפתרון הזה משאיר על כנן את שתי הנורמות באופן הכי רחב שיכול להיות. כשיש לי שתי נורמות שאני מחויב לשתיהן, אני שואף למצוא פתרון שישאיר את שתיהן באופן הכי מלא שאפשר. עד כמה שאפשר, אי אפשר תמיד, כי במקרה המסוים הזה אני כן צריך לבחור. אבל אני בוחר באופן כזה שאיסור לא תרצח יישאר על כנו, כי יש פסוק כזה בתורה. והחובה להרוג מחללי שבת גם היא תישאר, כי יש גם פסוק כזה בתורה. הדרך היחידה שלי לעשות את זה זה אם אני מעדיף את הנורמה הספציפית להרוג מחלל שבת על פני הנורמה הכללית של לא תרצח. אם אני אעדיף את הנורמה הכללית, אז הנורמה של להרוג מחללי שבת פשוט לא יהיה לה קיום בכלל. ויתרתי עליה לחלוטין. אבל אני מחויב לכל פסוקי התורה. אז הדרך היחידה שלי זה לסייג או להחריג את המקרה הפרטי מתוך הנורמה הכללית. זה נקרא לקס ספציאליס או עדיפותו של הספציפי, של הספציאלי, כן. אז זה העיקרון הזה. עכשיו אני רוצה ליישם את זה אלינו. מה שאני בעצם רוצה לטעון זה ככה: יש לי שתי אינטואיציות ושתיהן נראות לי נכונות, לשתיהן אני מחויב. מחויב אני מתכוון עכשיו אינטלקטואלית, כן, לא משפטית. אז השאלה היא מה אנחנו עושים במצב כזה? התשובה שלי שאנחנו נפעיל פה את לקס ספציאליס. בואו נראה מה אנחנו נעשה אם אנחנו נאדיף את האינטואיציה הסיבתית. אז אנחנו נצטרך לוותר לחלוטין על הליברטניזם, נכון? מוותרים לגמרי על הליברטניזם, כי ברגע שלכל דבר יש סיבה, אין ליברטניזם. אין. זה נמחק. מחקנו את האינטואיציה הליברטנית אם אנחנו החלטנו להעדיף את האינטואיציה הסיבתית. אבל, אם אנחנו מחליטים להעדיף את האינטואיציה הליברטנית, לא מחקנו את האינטואיציה הסיבתית. אנחנו טוענים שאירועים שבהם האדם בוחר הם אירועים ללא סיבה. זה לא אומר שעקרון הסיבתיות לא נכון. תשעים ותשעה פסיק תשע תשע תשע תשע אחוז מהאירועים בעולם הם אירועים שיש לכולם סיבה. עקרון הסיבתיות הוא נכון. אני מחריג ממנו את הפעולות שהן בחירה אנושית. הפעולות שהן בחירה אנושית הן פעולות שנעשות ללא סיבה. אתם רואים שהעיקרון של לקס ספציאליס מוביל פה בהכרח לליברטניזם. ברגע שאני מאמץ את שתי הנורמות או שני העקרונות הפילוסופיים האלה, את שתי האינטואיציות הפילוסופיות האלה גם יחד, ואני לא מוכן לוותר על אף אחת מהן, כי אני מאמין בתמונת העולם המדעית ואני גם מאמין באינטואיציה הליברטנית שלי. והשאלה היא איך אני מיישב אותם בצורה הכי פחות גרועה? איך אני מוותר על הכי מעט משתיהן? התשובה היחידה היא ליברטניזם. כי אם אתה דטרמיניסט, ויתרת לגמרי על האינטואיציה הליברטנית. אין בחירה חופשית לבני אדם, כי לכל דבר יש סיבה. לעומת זאת, אם אני מעדיף את הבחירה, את העיקרון של ליברטניזם, אז אני אומר שכשבן אדם בוחר באופן חופשי, אז הפעולה שאותה הוא עשה היא פעולה ללא סיבה. אני מחריג את הפעולות האלה מעקרון הסיבתיות הכללי. בכל שאר הפעולות, גם של אנשים ובוודאי של דוממים, עקרון הסיבתיות קיים, וגם חוקי הפיזיקה קיימים, אבל את זה אני מחריג. אוקיי? זה הפתרון נדמה לי המתבקש אינטלקטואלית, לקס ספציאליס, ולכן הלקס ספציאליס במקרה הזה, אם אני מחליט שאני מחויב לשתי האינטואיציות האלה, לדעתי מוביל לליברטניזם. עכשיו אני רוצה להתקדם צעד אחד הלאה. איך אני מסתכל על הפעולה הזאת, מה שסימנתי כאן, ההתעוררות הספונטנית של הרצון? אני אזכיר לכם שראינו את טיעון הדילמה של ואן אינוואגן, הפילוסוף ההולנדי הזה, שהוא אמר, הוא טען שלא יכול להיות שיש לבני אדם בחירה חופשית, כי הוא אמר שאחת משתיים: או שמה שאני עושה יש לו סיבה ואז כמובן זה לא בחירה חופשית, או שמה שאני עושה הוא ללא סיבה ואז זה סתם עניין שרירותי, אינדטרמיניסטי, וגם זה לא בחירה חופשית. כי בחירה חופשית זה משהו מושכל, זה לא משהו שקורה סתם באופן שרירותי ומקרי, נכון? מתוך איזשהו שיקול דעת, הבן אדם אחראי למה שהוא עושה. אם משהו קורה לך סתם ככה פתאום באופן שרירותי, זה לא משהו שאתה אחראי עליו, לא לזה אנחנו קוראים בחירה חופשית. ולכן הטיעון שלו היה או שיש סיבה לפעולה שלך ואז בעצם הפעולה היא פעולה דטרמיניסטית, או שאין סיבה ואז זה אינדטרמיניסטי. כך או כך זה לא בחירה חופשית. אז אמרתי שם שואן אינוואגן מניח את המבוקש בטיעון שלו, משום שהוא מניח מראש שלא יכולה להיות עוד אפשרות חוץ מהדטרמיניסטית והאינדטרמיניסטית. אם אתה מניח את זה, אתה לא צריך את הממה נפשך. אם יש רק שתי אפשרויות, אז ברור שאין שלישית. אתה מניח את המבוקש. הליברטן טוען שיש אפשרות שלישית. הליברטן טוען שאם שללת את הדטרמיניזם, עוד לא בטוח שהגעת לאינדטרמיניזם, יכול להיות שיש גם בחירה. ולכן הטיעון הממה נפשך הזה נופל. אבל עדיין לא יצקתי תוכן בעניין הזה. מה זה הדבר השלישי הזה? אני רוצה עכשיו לצקת תוכן בעניין הזה. ולצורך כך אני רוצה להגדיר את מה שלייבניץ קרא עקרון הטעם המספיק, שהוא נראה דומה מאוד לעקרון הסיבתיות, אבל הוא שונה שוני מהותי ממנו. לייבניץ בעצם אמר כך, אני אקרא לכם את לשונו הפנינים: וזה של הטעם המספיק שבכוחו אנו חושבים ששום עובדה אינה יכולה להיות אמיתית או להתקיים, ושום משפט אינו יכול להיות אמיתי בלא שיהיה טעם מספיק מדוע כך הוא ולא אחרת, אף על פי שטעמים אלו על פי רוב לא נוכל כלל לדעת אותם. בסדר? כך טוען לייבניץ בספר שלו השיטה החדשה וכתבים אחרים על תורת המונדות. שם הוא טוען. מה זה אומר? הוא מבחינתו הוכיח כך את קיומו של אלוהים. הוא אומר שלהעולם שקיים חייב להיות איזשהו טעם למה הוא כזה ולא אחר. והטעם הזה זה אלוהים, כנראה משהו בעצם יצר אותו. אבל תשימו לב, קל להתבלבל בין זה לבין עקרון הסיבתיות. עיקרון הסיבתיות בעצם אומר שלכל דבר צריכה להיות סיבה. אבל הטעם המספיק הוא משהו רחב יותר מאשר עיקרון הסיבתיות. סיבה היא רק סוג אחד של טעמים. יש גם סוגים אחרים של טעמים. אתן לכם כמה דוגמאות. בואו נסתכל על חוקי הפיזיקה. יש לנו את ארבעת חוקי הפיזיקה היסודיים. הכוח החזק, הכוח החלש, אלקטרומגנטיות וגרביטציה. אלה ארבעת הכוחות היסודיים של הפיזיקה. עכשיו אני שואל את עצמי מי יצר אותם? זאת שאלה סיבתית. מי הסיבה לקיומם? הקדוש ברוך הוא. עכשיו יבוא אריסטו ויגיד לא, החוקים האלה לא נוצרו אף פעם, הם היו תמיד. החוקים האלה קדומים. תמיד היו. אז לא צריך עכשיו לחפש סיבה או מחולל, מי יצר אותם, כי הם תמיד היו. הם לא נוצרו. אומר לייבניץ נכון, אבל עדיין, כיוון שמדובר בארבעה חוקים מאוד מיוחדים, זה טעון טעם. למה הם דווקא כאלה ולא אחרים? איך יצאו ארבעה חוקים כאלה מיוחדים דווקא, ולא כל מיני שבעה עשר חוקים לא מיוחדים, או שנים עשר חוקים כן מיוחדים, או שני חוקים לא מיוחדים, מה שאתם רוצים. למה יצא בדיוק ארבעת החוקים האלה שגם מאפשרים היווצרות של חיים וכל מיני תופעות מאוד מיוחדות בעולם שלנו? עכשיו תשימו לב, אני מדבר על השאלה הזאת גם אם החוקים הם תמיד היו. הם קדומים, הם אף פעם לא נוצרו. עיקרון הסיבתיות לא רלוונטי פה, כי אין סיבה שחוללה את החוקים האלה. אין מחוקק שחוקק את החוקים האלה, הם תמיד היו. אבל אפילו אם אני מקבל את זה שהם תמיד היו, עדיין אם הם מיוחדים, אני בהחלט צריך לשאול את עצמי למה הם דווקא כאלה ולא אחרים. זאת שאלת הטעם. מה הטעם שהחוקים האלה בעצם הם כאלה ולא אחרים? זאת לא שאלת הסיבה, זאת שאלת הטעם. עכשיו את הטעם הזה אפשר לתת לא במונחי סיבה, אלא למשל במונחי תכלית. לדוגמה, אני אומר שאני מרים טלפון כדי לקבוע פגישה עם חבר שלי מחר בבוקר. מה הסיבה לכך שהרמתי את הטלפון? אין סיבה. פשוט החלטתי להרים טלפון. אין סיבה לכך שהחלטתי. אני מזכיר לכם את התמונה שעומדת לכם פה על המסך. זה התעוררות ספונטנית של הרצון. החלטתי שאני רוצה להיפגש איתו, אין לזה סיבה. האם זאת פעולה אינדטרמיניסטית כמו שאומר ון אינוואגן? סתם, סתם עשית מין משהו כזה שרירותי בלי שום… ברור שלא. הרי התחושה שלנו היא שיש פה איזשהו אקט של שיקול דעת. אנחנו החלטנו מה אנחנו רוצים, כתוצאה מזה הרמנו את הטלפון. יש פה שיקול דעת. מה זה אומר? שבעצם הפעולה הזאת יש לה, אין לה אומנם סיבה, אבל יש לה טעם. והטעם הזה הוא הטעם העתידי. הפעולה הזאת נעשתה כדי לייצר את הפגישה מחר בבוקר. זה כדי ולא בגלל. בגלל זה סיבה. המשהו שקדם גרם לדבר הזה. כשאני אומר כדי, זה סוג אחר של טעם. זה טעם שהוא לא סיבה, הוא משהו אחר, הוא תכלית. אני עשיתי את, אני הרמתי את הטלפון כדי לחולל את הפגישה מחר בבוקר. ולכן אי אפשר להגיד שהפעולה הזאת היא סתם פעולה סתמית. פעולה סתמית לא נעשית לא בשביל תכלית ולא משום סיבה. היא נעשית סתם ככה שרירותית, משהו אקראי, רנדומלי. אוקיי? פעולה של בחירה זאת פעולה שנעשית לשם תכלית, גם אם לא מתוך סיבה. היא נעשית כדי, גם אם כדי להשיג משהו גם אם לא בגלל משהו. ולכן בעצם הטענה שלי, אני אראה לכם עכשיו עוד, עוד שקף כזה. טוב. איך יתאר הדטרמיניסט את הפגישה הזאת? אז יש גורם פיזיקלי חיצוני או פנימי, לא משנה, שגרם לי להחליט שאני רוצה פגישה מחר בבוקר עם החבר שלי. ואז באה ההחלטה, שזה אירוע מוחי כלשהו. הגורם הזה גרם לו, אבל אחרי זה יש אירוע מוחי שהוא החלטה לעשות פגישה. ואז אני מרים טלפון, זאת פעולה מוטורית, אני לוקח יד, מחייג, מרים טלפון. כבר לא מחייג, לא משנה, הנה טלפונים של פעם. וכתוצאה מזה נוצרת הפגישה. אוקיי? זה כך מתאר את זה הדטרמיניסט. אין פה שום פגיעה, זה כמובן אם תלכו מפה אחורה, אז תגיעו למפץ הגדול. זה המשך של מה שראינו קודם. אבל תראו איך מתאר את זה הליברטן. רואים? החלטה מתחילה את התהליך. היא עושה פעולה מוטורית. הפעולה המוטורית גורמת לפגישה, אבל שימו לב לחץ המקווקו הזה שהולך אחורה אל ההחלטה. יש פה פידבק, נכון? משוב כאילו. בעצם הפגישה שקורית בעתיד היא מה שמחולל את ההחלטה בהווה. אני רוצה שתהיה פגישה מחר בבוקר ולכן אני מחליט עכשיו להרים טלפון. אז מה חולל את ההחלטה שלי להרים טלפון? הרצון לפגישה מחר בבוקר. בעצם הפגישה שתהיה מחר בבוקר כביכול היא סיבתה של ההחלטה העכשווית. אבל היא לא יכולה להיות סיבה, אתם זוכרים? כי אחד מהמרכיבים של הסיבה זה הקדימה בזמן. והפגישה קורית מחר. בשביל זה יש לנו את מה שנקרא רצון. הרצון זה הכושר האנושי המופלא הזה שהופך תכליות לסיבות. אני רוצה להגיע לתכלית של פגישה מחר בבוקר. הרצון לוקח את התכלית העתידית הזאת, מתרגם אותה להחלטה עכשווית שמתחילה לחולל אירועים שבסופו של דבר יממשו את הפגישה. חד גדיא, חד גדיא. זאת אומרת הרצון בעצם הופך תכלית לסיבה ומתחיל שרשרת סיבתית שנעוצה בעתיד, לא בהווה. ולכן להחלטה שלי יש טעם, אבל אין סיבה. הטעם הוא תכליתי, מה שאני רוצה להשיג בעתיד, אבל אין סיבה. זאת התפיסה הליברטנית, אוקיי? זאת התפיסה הליברטנית. בקיצור, מה שאני רוצה לענות עכשיו, לסיים את התשובה לואן אינווגן, הטענה שלי זה שיש שלושה מכניזמים. מכניזם אחד זה המכניזם הדטרמיניסטי שראינו אותו פה למעלה. המכניזם הזה שאומר בעצם הכל זה בשרשרת לינארית מהעבר אל העתיד, סיבה גורמת למסובב, מסובב גורם למסובב נוסף וכן הלאה, עד שמגיעים אל הפגישה. זה התחיל במפץ הגדול. אני באמצע עליתי על הרכבת, הרכבת גרמה לי איזושהי החלטה במוח, אבל אני בסך הכל שלב ברכבת. אני לא החלטתי שום דבר, אני רק עליתי עליה באיזשהו שלב בדרך. ובסוף זה מגיע לפגישה. כך רואה את זה הדטרמיניסט. יש אינדטרמיניזם. אינדטרמיניזם זה בעצם התמונה שאומרת, זה מתחיל פה, אבל אין משהו שקודם לו. זה לא בא מהמפץ הגדול, זה סתם התחיל פה. פתאום קפץ, לא יודע, מסיבה אקראית, הטלת קובייה. כלום. אין שום שיקול, אין שום סיבה, שום דבר. זה האינדטרמיניזם. אבל יש מכניזם שלישי והוא המכניזם הליברטני, וזה זה. וזה בעצם אומר שהדבר הזה לא מתרחש כתוצאה מהמפץ הגדול, אין פה שרשרת שקדמה לו, הוא מתחיל שרשרת חדשה. אבל זה גם לא משהו סתם מקרי ושרירותי שסתם ככה פתאום קרה מעצמו. זה משהו שהוא תוצאה של שיקול דעת. שיקול דעת שלי שאני החלטתי שאני רוצה פגישה מחר בבוקר, ולכן הרצון שלי מתרגם את הפגישה העתידית הזאת, מייצר סיבה שמתחילה להניע שרשרת סיבתית עד שאנחנו מגיעים אל הפגישה. זה בסופו של דבר מחולל את הפגישה. הרצון זה יכולת שלנו לתרגם אירוע עתידי ולהפוך אותו לסיבה לשרשרת אירועים שתוביל אליו, שתממש אותו. רצון ותכנון זה בעצם בני דודים. אנחנו מתכננים משהו כדי להשיג אירוע עתידי. וזה אין סיבה קודמת. אבל מצד שני זה גם לא אינדטרמיניסטי, זה לא משהו שקורה סתם, אלא זה משהו שנעוץ בטעם, לא בסיבה. הטעם פה הוא טעם תכליתי ולא טעם סיבתי. רק כדי להאיר את זה באור קצת יותר קרוב לשכל, אז תראו, מקובל הרבה פעמים לחשוב שטעמים תכליתיים הם פיקציה. כי בעצם נגיד נסתכל בפיזיקה, אנחנו בפיזיקה מסתכלים על חלקיק שעומד על ראש הר והוא מתגלגל למטה כי האנרגיה הפוטנציאלית למטה יותר נמוכה. והוא שואף להגיע לאנרגיה פוטנציאלית יותר נמוכה. שימו לב, אני מדבר פה בשפה שהחלקיק שואף. מין שפה כזאת, עושה לו פרסוניפיקציה, ההאנשה בא'. כאילו החלקיק שואף לכל מיני מקומות. החלקיק לא שואף לשום דבר. החלקיק נע באופן דטרמיניסטי, יש כוחות שפועלים עליו וכתוצאה מזה הוא נע. התיאור התכליתי הוא תיאור של אריסטו. כך אריסטו תיאר אירועים פיזיקליים, על ידי הסברים תכליתיים. אבל אנחנו בפיזיקה של היום יודעים שיש הסברים סיבתיים. כשהכדור עומד בראש ההר, יש כוח שפועל עליו כלפי מטה ולכן הוא נע כלפי מטה. החלקיק לא שואף. שואף לשום מקום. ולכן בעצם תשאלו פיזיקאים, אז הפיזיקאים יגידו לכם שההסבר התכליתי הוא בסך הכל ביטוי מושאל. ההסבר האמיתי הוא הסבר סיבתי. אוקיי? ובמאה ה-19 הייתה תקופה מסוימת שמתמטיקאי ופיזיקאי צרפתי בשם לגראנז' יצר ניסוח אחר של המכניקה, חוקי המכניקה, חוקי הפיזיקה היסודיים, וזה היה ניסוח טלאולוגי, ניסוח תכליתי. זאת אומרת, הוא הראה שאפשר לתאר את כל הפעולות של עצמים פיזיקליים בשפה תכליתית, לא בשפה סיבתית. זאת אומרת, שהדבר הזה קורה כדי להשיג תוצאה כזו וכזו. הדוגמה הידועה ביותר לעניין הזה, שזה היה עוד לפני לגראנז' נדמה לי, זה עקרון פרמה. עקרון פרמה בעצם אומר שהאור, יש לנו את חוקי האופטיקה הגיאומטרית, אני מניח שחלק גדול מכם מכירים, האור שעובר מהאוויר למים או עובר מתווך לתווך, שובר זווית. זאת אומרת, הוא מגיע בזווית מסוימת והזווית נשברת כשהוא עובר מהאוויר אל המים או מהמים אל האוויר. זה חוקי סנל שקובעים איך בדיוק מחשבים את הזוויות האלה, יש שבירה ועקיפה וכל מיני דברים מהסוג הזה, זה חוקי האופטיקה. מתברר שיש ניסוח מקביל לכל חוקי האופטיקה שמצא אותו פרמה, ופרמה אומר אפשר לתאר את כל חוקי האופטיקה בדרך אחרת לגמרי. האור תמיד נע במסלול שיקח לו הכי מעט זמן להגיע למטרתו. העיקרון הזה שקול לגמרי לכל חוקי הפיזיקה האופטיקה הגיאומטרית. אפשר להוכיח את זה. זאת אומרת, את חוקי האופטיקה הגיאומטרית אפשר לתאר באופן סיבתי, שהאור עובר מהאוויר אל המים זה גורם לו לשבור את הזווית, זה השפעה סיבתית, או השפעה תכליתית, האור רוצה להגיע במסלול הקצר ביותר למטרתו לכן הוא שובר את הזווית. זאת הסתכלות טלאולוגית, הסתכלות תכליתית. אוקיי? עכשיו שוב פעם אנשים וככה היה לגראנז' מצא ניסוחים מקבילים למכניקה דרך המילטוניאן, לגראנז'יאן, מי שמכיר, זה ניסוחים, ניסוחים טלאולוגיים לתהליכים מכניים כמו שפרמה עשה לאופטיקה. עכשיו ברמה הפילוסופית כשתשאלו את הפיזיקאים כולם יגידו לכם שזה סתם אנקדוטה. נכון, יש דרך טלאולוגית לתאר את זה והיא שקולה לדרך הסיבתית, אבל זה אנקדוטה מתמטית. ברור שבאמת ברמה הפילוסופית ההסבר הנכון הוא ההסבר הסיבתי ולא ההסבר הטלאולוגי. גוף או אור לא עושים חשבון לאיפה הם שואפים או מה הם רוצים. בני אדם שואפים ורוצים, אבל אבן או קרן אור לא שואפת ולא רוצה. לכן התיאור התכליתי הוא אנקדוטה מתמטית, הוא לא מתאר באמת את מה שקורה. ככה התפיסה המקובלת. פעם נתתי סמינר במחלקה לפיזיקה בבר-אילן, כבר באתי מהישיבה, זה כבר אחרי שעזבתי את העולם הזה, וטענתי שבפיזיקה המודרנית, מתורת הקוונטים, תורת השדות וכן הלאה, אין בכלל ניסוח סיבתי, יש רק ניסוח תכליתי. נחזור לגוף הזה שעומד מעל מעל ההר, כדור עומד מעל ההר, אמרתי יש שני ניסוחים לתאר למה הוא נופל למטה. ניסוח אחד הוא סיבתי, פועל עליו כוח גרביטציה כלפי מטה ולכן הוא נופל. יש תיאור תכליתי, הוא שואף להגיע למקום עם האנרגיה הפוטנציאלית הנמוכה ביותר. זאת אומרת תיאור עם פוטנציאלים זה תיאור תכליתי, תיאור עם כוחות זה תיאור סיבתי. אוקיי? עכשיו איזה מהתיאורים נכון? באופן עקרוני הם שקולים, הפיזיקה לא יכולה להכריע. אבל פילוסופית אם תשאלו, כל הפיזיקאים יגידו לכם שהתיאור הסיבתי הוא הנכון. ברור שהוא נע בגלל סיבה לא כי הוא רוצה משהו, לא למען תכלית כלשהי. בסדר? אבל בתורת הקוונטים שמתארת את אותו אירוע, חלקיק שעומד על ראש הר או גבעת פוטנציאל כזאת, אני שואל למה הוא נע כלפי מטה. בתורת הקוונטים אין בכלל תיאור של כוחות. אין כוחות בתורת הקוונטים, יש רק פוטנציאלים. זאת אומרת בתורת הקוונטים אין בכלל תיאור סיבתי, יש רק תיאור תכליתי לתנועה הזאת. אז אם במכניקה רגילה יש תיאור סיבתי ותיאור תכליתי ואנשים אומרים טוב זאת אנקדוטה מתמטית, ברור שפילוסופית ההסבר הסיבתי הוא הנכון וההסבר התכליתי זאת אנקדוטה משעשעת, מצאנו תיאור שקול שהוא גם נכון אבל זה לא מתאר באמת את המציאות. בתורת הקוונטים אין שתי אפשרויות. רק התיאור התכליתי קיים. התיאור הסיבתי לא קיים בכלל. שלא לדבר על תורת השדות ששמה ברור שזה ככה. אז בעצם אין שם בכלל תיאורים סיבתיים אלא תיאורים תכליתיים. ולכן בעצם מתברר. שזה כנראה לא כל כך אנקדוטה, ההסתכלות התכליטית על הפיזיקה. עובדה שהפיזיקה המודרנית משתמשת רק בתיאורים תכליתיים, לא בתיאורים סיבתיים. ריצ'רד פיינמן, כן, היהודי-אמריקאי זוכה פרס נובל בפיזיקה, הוא פיתח במאמר די ידוע, הוא פיתח פעם את מושג הכוח בקוונטים. אבל הוא עשה את זה בצורה כל כך מלאכותית ועקיפה שברור לכולם שזאת האנקדוטה המתמטית, ולא התיאור התכליתי. התיאור התכליתי זה תורת הקוונטים. הוא הצליח איכשהו לייצר במקרה מאוד מסוים תיאור של כוח גם במסגרת תורת הקוונטים, אבל בעצם אין דבר כזה. תורת הקוונטים מדברת על אנרגיות פוטנציאליות, על פוטנציאל, לא על כוח. למה אני אומר לכם את כל זה? כי לאנשים יש איזה שהיא תחושה, הרי כשאנחנו מסתכלים על העולם, ככל שאנחנו עוברים מהדומם אל החי והחברה וכולי, אנחנו עוברים מהסברים סיבתיים להסברים תכליתיים. נכון? בדומם גוף זז בגלל שפעל עליו כוח, הסבר סיבתי. כשאנחנו מגיעים לאדם, מה זה הסבר פסיכולוגי? האדם פעל כך וכך כי הוא רצה להשיג כך וכך. זה כבר הסבר תכליתי. האדם עשה משהו 'כדי', לא 'בגלל'. או לא רק בגלל. יש גם הסברים תכליתיים. אתם יודעים מה, אפילו בביולוגיה, כשאתם שואלים ביולוג למה יש לנו את האיבר התוספתן, האפנדיציט? אז יש לו בעיה לביולוג עם זה. למה? כי לא יודעים היום סיבה למה הוא קיים. אם כי היום יש כבר השערות, שמעתי, אבל לפחות עד לפני כמה שנים אנשים חשבו שאין שום סיבה למה האפנדיציט קיים. אז זה בעיה לביולוג. למה זה בעיה? הוא קיים כי הוא נוצר. לא, הביולוג חושב תכליתי. יש לי איבר מסוים כי הוא צריך לעשות פונקציה כזו וכזו. שימו לב, זה הסבר תכליתי, זה לא הסבר סיבתי. ואת הביולוגיה או הפיזיולוגיה לפחות, לא הביולוגיה, אלא הפיזיולוגיה מדברת בשפה תכליתית. שלא לדבר על הפסיכולוגיה, שאני עושה דברים כדי להשיג תשומת לב, אוקיי? אז זה בעצם הסברים של 'כדי', לא הסברים של 'בגלל', הסברים תכליתיים. שלא לדבר על פסיכולוגיה חברתית או על סוציולוגיה ואנתרופולוגיה וכל מיני מנהגים חברתיים שנוצרו כדי להשיג לשרת פונקציות מסוימות. גם שמה זה הכל הסברים תכליתיים. אז שימו לב, בעצם בפיזיקה הסברים הם לכאורה סיבתיים, אנחנו עולים לפיזיולוגיה, זה כבר מתחיל כימיה זה עדיין סיבתי, ביולוגיה אולי קצת, ביוכימיה ביולוגיה אני עושה את זה ברזולוציה גסה, כן? מגיעים לפיזיולוגיה, שזה בסך הכל ביולוגיה וכימיה, שם פתאום אנחנו כבר מתחילים לדבר בשפה תכליתית. ככל שזה מגיע לאדם, אנחנו מתחילים לדבר בשפה תכליתית. בוודאי ובוודאי לחברה, לקבוצה של בני אדם. מתחילים לדבר בשפה תכליתית. אבל הרי אנחנו בסך הכל אוסף של אטומים ואלקטרונים או מולקולות. אוקיי, אז מה, איך קורית הקפיצה הזאת מההסבר הסיבתי להסבר התכליתי? אז הדטרמיניסט המטריאליסט אומר שזה סתם פיקציה. בעצם הכל סיבתי, הכל פיזיקה, רק ברמות האינטגרציה הגבוהות כדאי לנו או נוח לנו יותר לדבר בשפה תכליתית, אבל זאת אנקדוטה. אבל כמו שאמרתי לכם עכשיו, גם בפיזיקה זאת לא אנקדוטה. לא רק בביולוגיה ובמדעי החברה, אלא גם בפיזיקה זאת לא אנקדוטה. גם בפיזיקה המודרנית הניסוחים הם רק תכליתיים, אין ניסוחים סיבתיים. הווה אומר שאי אפשר לזלזל בהסבר תכליתי גם אם אין הסבר סיבתי. וכשאני אומר, אני חוזר אלינו לרצון, אני אומר שהתעוררות הרצון סותרת את עקרון הסיבתיות אבל לא סותרת את חוקי הפיזיקה. זוכרים, נכון? כי הרצון זה אירוע מנטלי, לא פיזיקלי, אז לא צריכה להיות לו סיבה פיזיקלית. אבל זה סותר את עקרון הסיבתיות כי אין לו סיבה, ואני אומר נכון, אבל יש לו תכלית. זאת אומרת טעם יש להתעוררות הרצון, סיבה אין, אבל טעם יש. אוקיי? אחרי שהרצון מתעורר הוא מחולל מצב מוחי מסוים שזה כבר אירוע פיזיקלי. כאן לא נשבר עקרון הסיבתיות כי למצב המוחי יש סיבה, אבל הסיבה היא סיבה רוחנית. מה שנשבר זה חוקי הפיזיקה כי הסיבה היא סיבה רוחנית ולא פיזיקלית. נכון, וכאן הפעלתי את לקס ספציאליס ואמרתי שנכון, אבל בשביל לשמר את האינטואיציה הליברטנית, אני חייב להניח שאירועים של בחירה חופשית אכן מתחילים שרשראות בלי סיבה פיזיקלית, לא בלי סיבה בכלל, אלא בלי סיבה פיזיקלית. זה הלקס ספציאליס. אני מחריג את חוקי הפיזיקה ואני אומר האלקטרונים שמתחילים תהליך של בחירה חופשית אכן נעים ללא כוח פיזיקלי. זאת בעצם התמונה הליברטנית, ועכשיו אתם רואים שגם אם אני רואה, אם אני מסכם את מה שראינו היום, גם אם אני רואה שיש סתירה בין האינטואיציה הליברטנית לאינטואיציה הסיבתית, קודם כל הסתירה היא רכה יותר ממה שמציגים בדרך כלל, זה אינטואיציה מול אינטואיציה, לא אינטואיציה מול מדע. דבר שני, גם האינטואיציה. גם ההתנגשות בין האינטואיציות היא רכה יותר, כי אם אני מחלק את התעוררות תהליך הבחירה לשלבים, אז יש התעוררות של הרצון, אחרי זה יש את המצב המוחי ואחרי זה יש את הפעולה. התעוררות של הרצון זה בכלל לא אירוע פיזיקלי, אז זה לא סותר את חוקי הפיזיקה. זה סותר את עקרון הסיבתיות. זה נכון, אבל זה מקיים את עקרון הטעם המספיק. כי טעם יש להתעוררות הרצון, סיבה אין. אבל טעם יש. הטעם נעוץ בעתיד, טעם טלאולוגי. אחרי שהרצון התעורר, אני אומר עכשיו הוא מחולל מצב מוחי. כאן אין בעיה עם עקרון הסיבתיות, כי יש סיבה למצב המוחי, הרצון, זאת הסיבה. מה כן נסתר פה? חוקי הפיזיקה, כיוון שהרצון הוא אירוע מנטלי, הוא לא סיבה פיזיקלית. אני אומר נכון, אבל לקס ספציאליס אומר שאם יש לי התנגשות בין שני עקרונות, אני חייב להחריג את הפעולות של הבחירה ולהגיד ששם אני לא מפעיל את עקרון הסיבתיות. שם אני מחריג את עקרון הסיבתיות, ובאמת שם הדבר הזה קורה. ולכן אני אומר שבעצם בסופו של דבר, אם אני מסכם, יש פה שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה לאמץ את התמונה הסיבתית פיזיקלית לגמרי, ואז להכחיש את האינטואיציה של חופש הרצון. זאת אפשרות עקבית, אבל אני חושב שהיא משלמת מחיר יקר והיא מאוד מאוד סותרת את האינטואיציה שלנו, אין סיבה אמיתית, סיבה אמיתית, לאמץ אותה. אוקיי? ההיגיון אומר לאמץ את התפיסה ההפוכה, להגיד עקרון הסיבתיות נכון, אבל גם הליברטניזם נכון. יש לנו בחירה חופשית. כנראה שאירועים מאוד מסוימים, ועוד פעם אני אומר זה עשר בחזקת מינוס לא יודע כמה של האירועים מכלל האירועים בעולם, הם קורים ללא סיבה פיזיקלית. לא ללא סיבה, ללא סיבה פיזיקלית, אלא בגלל הרצון, לא בגלל כוח פיזיקלי. אוקיי? וזה החרגה של עקרון הסיבתיות. ההחרגה הזאת מאפשרת לי להישאר גם עם האינטואיציה הסיבתית וגם עם האינטואיציה הליברטנית, ולכן בעיניי היא עדיפה ברמה הפילוסופית, יותר סביר לאמץ אותה. ומשפט אחרון אני אגיד זה תחשבו על שלושת המנגנונים שתיארתי קודם. יש את המנגנון הסיבתי, יש את המנגנון האינדטרמיניסטי, משהו שקורה סתם ככה מעצמו, ויש את המנגנון של בחירה חופשית שזה שיקול דעת טלאולוגי לטובת תכלית. עכשיו, איזה משלושתם מוכר לנו בצורה בלתי אמצעית? בצורה ישירה בלתי אמצעית? רק השלישי. אנשים חושבים שסיבתיות זה בטוח, בחירה חופשית אפשר להתווכח. בעיניי זה בדיוק הפוך. עקרון הסיבתיות, כמו שדייוויד יום אמר, אין לנו מקור תצפיתי בשבילו. אז למה אתה כל כך בטוח בעקרון הסיבתיות? אתה אמפיריציסט? אתה נצמד למדע? המדע לא נותן את זה. זה השערה שלך. למה ההשערה הזאת יותר טובה מההשערה של בחירה חופשית? אני לא רואה למה. ולכן אני גם לא מבין, גם בלי לקס ספציאליס אני לא מבין למה להעדיף את האינטואיציה הסיבתית על האינטואיציה של הבחירה. להיפך, מתוך שלושת הדברים, מתוך שלושת המנגנונים, המנגנון הסיבתי הוא משהו שהוא אינטואיציה שלנו, אין לנו מקור תצפיתי בשבילו. המנגנון האקראי המקרי, את זה בכלל אנחנו לא מכירים מהמציאות. מישהו מכם יכול להעלות בדעתו אירוע שקרה ואין לו שום סיבה? בחיים לא. לא ראינו שום דבר כזה. שתורת הקוונטים מדברת על דבר כזה, אנשים מורטים שערות מרוב עצבים. זאת אומרת שבעצם הדבר הזה מנוגד לגמרי לאינטואיציות שלנו. גם הדבר הסיבתי הוא אינטואיציה, אבל אין לה מקור תצפיתי, זה לא קביעה מדעית. האינדטרמיניזם הוא אפילו מנוגד לאינטואיציות שלנו, למה להניח שיש דבר כזה בכלל? מה נשאר? הבחירה החופשית, שיקול הדעת או הפידבק הזה, המעגל פידבק שתיארתי קודם, שאת זה אנחנו מכירים באופן הכי אינטימי ובלתי אמצעי. כל אחד חווה בעצמו שיש לו בחירה חופשית. אז את זה דווקא את זה אתה בוחר להכחיש? ואני באמת, אתה מאמץ את זה שיש מנגנון סיבתי, שיש מנגנונים אינדטרמיניסטים, אבל לא יכול להיות שיש בחירה חופשית? את שני הדברים שאחד מהם סותר כל אינטואיציה ואין לו שום מקור תצפיתי. השני לא סותר את האינטואיציה, יש אינטואיציה כזאת, הסיבתיות, אבל אין לו מקור תצפיתי. ופה יש לנו משהו שאנחנו מודעים לו בצורה הכי אינטימית, ודווקא אותו אתה מכחיש את קיומו ואת שני האחרים אתה מקבל, הרי זה אבסורד. אני לא מצליח להבין את כל החבר'ה האלה שטוענים לטובת הסיבתיות, הם בוחרים שני מנגנונים שהם הכי פחות הגיוניים ודוחים את המנגנון ההגיוני, בלי סיבה, מכוח המנגנונים הלא הגיוניים, למה לעשות דבר כזה? אם אני יכול ליישב את המנגנון ההגיוני. את המנגנון הזה שאני מכיר אותו, של בחירה חופשית, ואני יכול עם לקס ספציאליס גם להישאר עם האינטואיציה הסיבתית לכל המקרים, חוץ מאירועים של בחירה. ואינדטרמיניזם זה בכלל לא קיים, אין דבר כזה. אין דבר בלי סיבה, כך האינטואיציה שלי אומרת. אולי תורת הקוונטים נדבר על זה בפעמים הבאות. בסדר? אז אם ככה נדמה לי המסקנה היא מתבקשת. המסקנה של לקס ספציאליס שיש לנו בחירה חופשית, ועקרון הסיבתיות קיים בכל שאר האירועים, לא אירועים של בחירה. ואמרתי כבר שאדם שפועל גם הוא לא תמיד פועל מתוך בחירה חופשית. גם אדם שפועל, הרבה פעמים פועל מסיבות שהן בלי בחירה חופשית. רק פעולות של אדם שיש לו בחירה חופשית לגביהן, שהוא הפעיל שם בחירה חופשית, רק שם אני מסייג את עקרון הסיבתיות. אוקיי, אז זאת התמונה וכאן אני חושב שניטרלתי, אני רק אסכם במילה איפה אנחנו עומדים עכשיו. אני סיימתי את השלב של תיאור שתי התמונות, הסיבתית והליברטנית. אחרי זה הבאתי טיעונים א-פריוריים, טיעונים לא מדעיים, בעד ונגד שתי התמונות. הראיתי שהאינטואיציה מורה לטובת הבחירה החופשית, והיום הבאתי את הטיעון המרכזי לטובת הדטרמיניזם, שזה הטיעון מכוח עקרון הסיבתיות, והראיתי שגם אם מתחשבים בעיקרון הזה, האינטואיציה הליברטנית צריכה לגבור על האינטואיציה הסיבתית. המחיר הוא קטן והיותר הגיוני זה להישאר עם שתי האינטואיציות ביחד כשאחת מהן קצת מסויגת. כך שברמה הפילוסופית לדעתי לפחות המסקנה המתבקשת היא חד משמעית ליברטנית ולא דטרמיניסטית. עכשיו אנחנו צריכים לראות מה עושים עם המדע. האם יש לנו בכל זאת איזושהי בעיה עם המדע בעניין הזה? אז זה הנושא הבא שלנו. מדעי המוח, קוונטים וכאוס. אלה בעצם שלושת הפרקים הבאים. אוקיי, אז עד כאן, אם מישהו רוצה להעיר או לשאול אז זה הזמן.

[Speaker C] יש לי שאלה. כן. על שני דברים בעיקר. לא הבנתי, בקוונטום יש משוואות, יש משוואת שרדינגר ועוד, אבל מה שלומדים מקוונטום שכל האינטואיציה זה לא נכון. כל קוונטום זה נגד האינטואיציה. אנחנו לא מבינים שום דבר שמה, מה ואיך זה קורה. יש מה שנקרא אנטנגלמנט וכל מיני דברים שמודדים אותם אבל לא מבינים למה.

[הרב מיכאל אברהם] אז קודם כל, אני אענה על זה בתרתי. קודם כל יהיה לנו פרק על קוונטים ואני אדבר שם על המשמעות של קוונטים ביחס לסוגיה שלנו. אני טוען שאין לזה משמעות, אבל מעבר לזה, העובדה שאנחנו לא מבינים משהו לא צריכה לדעתי לשנות את התפיסה הבסיסית. עדיין חובת הראיה היא על מי שאומר משהו שמנוגד לאינטואיציה. אנחנו לא מבינים הרבה דברים, אתה יודע, הרבה פעמים התאיסטים כשמתווכחים איתם על קיומו של אלוהים, אז אתה אומר תראה אבל יש עולם, מי גרם לעולם, מי יצר את העולם המעניין והמופלא הזה? אומרים נגיד שאנחנו לא מבינים, אז זה שאנחנו לא מבינים זה סיבה להניח את קיומו של אלוהים? וזה שאנחנו לא מבינים זה לא הסבר, זה לא מבינים. אוקיי, אבל אנחנו לא מוותרים על האינטואיציה הסיבתית, נכון? זאת אומרת בסופו של דבר אנחנו נשארים עם אינטואיציה סיבתית. אותו דבר פה. זה שאנחנו לא מבינים את תורת הקוונטים זה בסך הכל אומר שבעולם של הדברים הקטנים, בתורת הקוונטים, קורים כל מיני דברים שהם נגד האינטואיציה שלנו, ועדיין בכל התחומים האחרים אני אמשיך לחשוב באופן הרגיל שלי. ולכן כל אלה פה אלה חידושים. בתחום של תורת הקוונטים יש באמת כל מיני פתולוגיות, אבל בכל שאר ההקשרים הלא קוונטיים אני נשאר לחשוב כרגיל. אף אחד לא יעלה בדעתו ללכת ברחוב והוא פתאום רואה כדור שהיה מונח על הרצפה קופץ באוויר. אתה תחשוב שזה קרה סתם בלי סיבה כי היה פה איזה שהוא אפקט קוונטי? בחיים לא. אתה תחפש מה גרם לזה, נכון? ברור לך שתהיה סיבה לזה. למה? הרי תורת הקוונטים אומרת שיש איזה שהוא סיכוי קטן שהדבר הזה יקרה בלי סיבה. כן, לאלקטרון, לא לכדורסל. זאת אומרת כשזה שיש לי בתחום הדברים הקטנים כמה דברים שאני לא מבין, זה לא שובר לי את האינטואיציות הכלליות שלי, אלא אם כן תראה לי שזה משהו כללי יותר, אבל אנחנו הרי יודעים שבתחום של הדברים הגדולים הכל נשאר כרגיל, רק בדברים הקטנים זה קורה. אבל אני אומר זה רק מסגרת, אנחנו נדבר על תורת הקוונטים ושם אני אסביר למה לדעתי זה לא נוגע. עוד מישהו?

[Speaker B] כן הרב, קודם כל תודה על השיעור. אני אשמח לשמוע מה דעתך, יש גישה שכאילו היא מקבלת את הסתירה שהצגת לפיזיקה, שאירוע נפשי יכול לעורר איזושהי פעולה בעולם הפיזיקלי, אבל עדיין הם יכולים להגיד שכל אירוע מנטלי שיש לך הוא פשוט תוצאה של איזשהו אירוע מנטלי קודם. אני אשמח לשמוע מה אתה חושב על זה.

[הרב מיכאל אברהם] אתה מתכוון לומר שיכול להיות דטרמיניזם דואליסטי. כן. דטרמיניזם שמאמין בקיומה של רוח וגוף ביחד. נדבר על זה. אוקיי. עוד מישהו? אוקיי.

[Speaker B] שבת, שבת שלום.

[הרב מיכאל אברהם] שבת שלום, להתראות.

[Speaker B] תודה רבה, שבת שלום.