שיעור מתאריך ט＂ז בתמוז תשס＂ז חלק 1

[הרב מיכאל אברהם] הערמה. הערמה הוא פחות או יותר התוכנית שקבענו בתחילת הסמסטר. הערמה מלווה אותנו בכמה וכמה הקשרים. כמובן עכשיו ערב השמיטה, אז מה שאולי יותר בולט, יותר עולה לדיון, זה הנושא של היתר המכירה, אבל זאת רק דוגמה אחת מני כמה וכמה להערמות שאנחנו נוהגים לעשות. אחת הבעיות בהיתר המכירה זאת הערמה חדשה. כי הערמות יש בש"ס לא מעט ועליהם כבר אף אחד לא מתווכח. אם זה פרוזבול, מערימין על הבכור במשנה במסכת בכורות, היתר עיסקא. מה? היתר עיסקא לא מהש"ס, אבל גם היתר עיסקא זה ישן קדום לפחות, גם על זה אף אחד כבר לא מערער, ומשם התרגלנו. ובהערמות החדשות איכשהו יש כל מיני ויכוחים שמתעוררים חדשות לבקרים. אבל ברור שהנושא של הערמה לא המציאו אותו היום וגם לא לפני מאה שנה. כמו שציטטתי קודם, יש משנה על זה במסכת בכורות, "מערימין על הבכור", והמשנה מסבירה בדיוק איך עושים את זה, איך אנחנו עושים את התרגילים כדי לעקוף את ההלכה, ואולי נגיע לזה בהמשך. אבל אני רוצה אפילו להרחיב טיפה יותר את היריעה ולדבר בכלל על השאלה של פורמליזם בעבודת השם. זאת אומרת, הערמות הרבה פעמים בנויות על מציאת מוצא פורמלי שאנחנו נתלים בו אבל לא באמת בגלל שאנחנו חושבים שזה מה שצריך לעשות, אלא כי זה נוח לנו מסיבה אחרת. זאת אומרת, אף אחד לא חושב שלכתחילה מן הראוי לא לשמור שמיטה או למכור את הקרקעות בצורה כזו או אחרת לגויים, ובכך בעצם לבטל דה פקטו הרבה מן האלמנטים של שמירת השמיטה, אבל כיוון שיש איזושהי מצוקה כזו או אחרת, אז מוצאים את הפתרון הזה. אז מצד אחד אנחנו לא עושים פתרונות מהסוג הזה בלי מצוקה. מצד שני, כשיש מצוקה אנחנו עושים את זה, זה לא נחשב כעבירה. זאת אומרת, יש פה איזשהו מעמד ביניים. ממה נפשך? אם זה מותר, ואם באמת זה תקף והכול בסדר, אז מה הבעיה? למה רק בשעת מצוקה? אז תמיד נעשה את זה. אם זה לא בסדר, אז מה זה משנה אם עכשיו יש מצוקה? זאת אומרת, ממה נפשך? זה פותר את הבעיה של השמיטה או לא פותר את הבעיה של השמיטה? אם זה פותר, אז יותר טוב תמיד. אם זה לא פותר, אז מה זה משנה שאנחנו במצוקה? זה שאנחנו במצוקה זה לא אומר שמותר לנו לעשות עבירות.

[Speaker B] אבל אני מציע שיש משהו ביניים.

[הרב מיכאל אברהם] עת לעשות להשם. מה? עת לעשות להשם. כן, אני מציג את הבעיה, אבל צריך לראות מה זה המשהו ביניים הזה. זה עבירה? זה לא עבירה? עת לעשות להשם? כן, אנחנו נצטרך לראות בדיוק איזה מנגנונים יש כאן. עת לעשות להשם בדרך כלל זה לא המנגנונים שעליהם אני מדבר כאן. אולי ברקע כדאי באמת טיפה להגדיר את העניין הזה. עת לעשות להשם למשל הדוגמה שהגמרא מביאה זה כתיבת תורה שבעל פה. עת לעשות להשם, רבי ראה שמתחילים לשכוח את המשניות, את דברי התנאים, אז הוא החליט לכתוב את המשנה למרות שבסיסית יש איסור לכתוב את התורה שבעל פה. שם לא הייתה הערמה. לא היה שום דבר פיקטיבי. הוא הולך ישירות נגד ההלכה. זאת אומרת ההלכה אומרת אסור לכתוב את התורה שבעל פה, ורבי תיקן שמפאת הנסיבות והצורך אנחנו עוברים על ההלכה, כותבים תורה שבעל פה. לא רק זה, אנחנו עוברים עליה בקום עשה, שזה למעשה באופן תיאורטי לא בסמכותם של חכמים אפילו. הסמכות של חכמים לתקן לעבור בשב ואל תעשה בשעת הצורך. אבל לעבור בקום עשה זה משהו שסותר בכלל את כל העקרונות. אז "עת לעשות להשם הפרו תורתך" זה באמת מקרה שבו זה מעבר לחכמים עוקרים דבר מן התורה, שזה כלל קבוע שחכמים עוקרים דבר מן התורה בשב ואל תעשה. "עת לעשות להשם הפרו תורתך" זה אפילו משהו יותר חזק. אבל הצד השווה לשניהם, גם בחכמים שעוקרים דבר מן התורה וגם בעת לעשות להשם הפרו תורתך, זה ששם אין הערמה. שם אנחנו עושים תקנה חזיתית נגד ההלכה. ולחכמים יש את הסמכות לעשות את זה בנסיבות מסוימות, באופן מסוים. חכמים יכולים להפקיע או להקפיא את ההלכה ולהתיר לנו לעבור עליה בשב ואל תעשה לפחות, ופעמים רבות אולי גם בקום עשה. אני מדבר על מצב אחר.

[Speaker B] למה לא ביטלו את השמיטה בזמן הזה? זאת השאלה. למה לא מבטלים את השמיטה?

[הרב מיכאל אברהם] זה שאלה אחרת. באופן עקרוני, אם באמת היינו הולכים במנגנון ההוא של עת לעשות להשם או של חכמים עוקרים דבר מן התורה בשב ואל תעשה, בעצם הייתה פתוחה בפנינו גם האפשרות לבטל את השמיטה באופן. זמני, או לא באופן זמני. לבטל אותה אם זה בשב ואל תעשה, פה זה בקום עשה, אז זה יותר בעייתי. אבל נגיד אם היה משהו שהוא בשב ואל תעשה, הייתה אולי גם פתוחה לפנינו האפשרות לבטל את זה. חכמים של היום לא מרשים לעצמם לעשות בשום מקום. זאת אומרת, זה משהו שהוא באמת אלמנט חריג, למרות שאני לא חושב שיש איזושהי מניעה פורמלית. זאת אומרת, אני לא חושב שבאופן עקרוני אין סמכות לחכמים בדור הזה לעשות את זה. זה לא נדרשת לשם זה סמיכה, מה שהייתה פעם הסמיכה, והיום אין. זה לא משנה, אבל בשום מקום אני לא מכיר מקור שאומר שצריכים להיות דיינים סמוכים או בית דין סנהדרין בשביל לעשות דברים כאלה. בשביל הפקר בית דין הפקר, יש מחלוקות מפורשות בראשונים, כבר מתחיל בגמרא ואחר כך בראשונים, האם צריך להיות בית דין גדול שבדור, איזה בדיוק בית דין יכול לעשות הפקר בית דין הפקר. אבל תקנות, כל בית דין בכל דור עושה תקנות לדורו. ואם שערי התקנות לא ננעלו, באופן עקרוני אפשר לתקן תקנות גם בדור הזה. חכמים משום מה החליטו שבדור הזה הם לא רוצים לתקן תקנות חדשות, וכיוון שכך הערוץ הזה לא עלה אפילו לדיון. הערוץ של הביטול. וכמובן יש פה גם את העניין שזה בקום עשה ולא בשב ואל תעשה, להתיר לעשות מלאכות בשדה, זה עניין של קום עשה. ולכן זה עוד יותר בעייתי, אבל אפילו דברים שהם בקום עשה כמו שהזכרתי קודם כבר מצאנו בש"ס. בכל אופן, אז אני חוזר חזרה. אנחנו מדברים בעצם על המושג של הערמה, שהוא בעצם למצוא איזשהו מנגנון פורמלי שיאפשר לנו לעקוף, נקרא לזה, את רוח ההלכה. זאת אומרת בעצם רוח ההלכה, ההלכה רוצה שאנחנו כמובן נשבית את השדות, לא נעבוד בשדה וזהו, מה שנעשה נעשה, לא משנה כרגע, נלמד תורה, לא חשוב, זה לא מוגדר בהלכה. אבל באופן עקרוני התורה רוצה שאנחנו נשבית את השדות בכל שנה שביעית. זה ברור שזה רצון התורה. אבל יש הגדרות הלכתיות שמאפשרות לנו לא להיכנס בכלל לנישה הזאת שבה אנחנו נתחייב להשבית את השדות, אם למשל אנחנו נארגן שהשדות יהיו שייכים לגוי. אז אם אין לנו שדה לא צריך להשבית אותו. ברור שזה לא רצון התורה, אם מסתכלים על איזשהו מובן מטה-הלכתי, ברור שזה לא רצון התורה. ועל זה לית מאן דפליג. לכן כולם גם מבכים את זה, גם אלה שמחייבים את היתר המכירה מבכים את זה. הרב ליכטנשטיין כתב פעם מאמר שהוא קורא לעניין הזה טרגדיה הלכתית, השמיטה בזמן הזה. אז את רוח ההלכה אנחנו מבטלים, אבל פורמלית אנחנו בסדר. אם השדה הוא של הגוי, אם הוא מכור כדין, אז הוא שייך לגוי, שדה של גוי לא צריך לשמוט. אז אם זה ככה אז זה בסדר גמור. אז אני חוזר עוד פעם, אנחנו נמצאים פה בעצם באיזושהי דילמה שברור בעצם שזה לא טוב, זה נוגד את רוח ההלכה. מצד שני נראה שמבחינה הלכתית פורמלית זה בסדר גמור, אין בעיה, ברמה העקרונית זה בסדר גמור, אין בעיה. אחרת זה לא היה עוזר שום דבר. מבחינה פורמלית זה בסדר. ועכשיו עולה בעצם השאלה, אז למה ממה נפשך. אם זה לגמרי בסדר ואנחנו פורמליסטים, אז למה רק בשעת מצוקה? אם זה לא בסדר כי רוח ההלכה מנחה אותנו, אז מה מועיל לעשות את הפורמליסטיקה הזאת גם בשעת מצוקה? סוף סוף התורה רוצה שנשמוט את השדה. אלא מה יש פה מן איזשהו מצב ביניים. מה זה מצב ביניים הזה? שאנחנו בעצם יוצאים ידי חובת ההלכה הפורמלית, אבל לא את ידי חובת רוח ההלכה, לא מה שההלכה מצפה מאיתנו. מן סוג של נבל ברשות התורה, כן, מה שהרמב"ן קורא נבל ברשות התורה. נבל ברשות התורה פירושו של דבר שבאופן פורמלי הוא בסדר, הוא מסודר אין בעיה, אבל ברור שמעשיו לא רצויים. זאת אומרת רוח התורה לא נוחה מן המעשים האלה. אז זה מן איזשהו מצב ביניים שמצד אחד אנחנו לא מאפשרים לעשות אותו אם אין מצוקה, ומצד שני אם יש מצוקה זה לא נקרא עבירה. זאת אומרת זה מוצא אפשרי. זה לא כמו מה שרבי יהודה הנשיא אמר, אז בואו נלך חזיתית נגד ההלכה. לא, את זה אנחנו כן מרשים לעצמנו לעשות, ובהנחה שהעסק הזה עובד כמובן, אז יש כל מיני ויכוחים, אבל בהנחה שהעסק הזה עובד, אז את זה אנחנו מרשים לעצמנו לעשות בשעת מצוקה. כאן באמת זה מעלה לדיון את השאלה של פורמליזם מול מהותיות בהלכה. זאת אומרת מה באמת אנחנו אנחנו עושים כשאנחנו מקיימים את ההלכה, כשאנחנו שומרים על האיסורים, מקיימים את המצוות. האם אנחנו מנסים להשיג איזשהו רעיון, האם אנחנו מנסים לחיות באיזשהו אופן מסוים כפי שהתורה מצפה מאיתנו לחיות ברמה החווייתית, ברמה התודעתית, או שלא אנחנו בעצם מנסים לצאת ידי חובה, להיות מסודרים מבחינה פורמלית וזה הכל שיעזבו אותנו. זאת אומרת. אם לא מצליחים לתפוס אותנו אז הכל בסדר. על פניו התפיסה ההלכתית המקובלת היא התפיסה השנייה, נדמה לי לפחות כשקוראים את המקורות בלי קשר לסוגיית הערמה, אלא בכלל. ההלכה זה משהו פורמלי. זאת אומרת כל מה שמעבר לעניין הפורמלי, טעמא דקרא, זה טוב לשיעורי מחשבה, לפרשנות המקרא, הכל טוב. זה לא נכנס לשולחן ערוך, זאת אומרת זה פרשייה אחרת לגמרי. אולי ראוי לעשות גם דברים ברוח הדברים וכולי, אבל זה לא חיוב הלכתי. זאת אומרת ההלכה מעצם הגדרתה נוגעת בדברים הפורמליים, בממדים הפורמליים, מה חייבים, מה לא חייבים, ההגדרות, מה נכנס להגדרה ומה לא נכנס להגדרה. זה קצת קשור למושגים מעולם הנסתר של חסד ודין. דין זה ההגדרות החוקיות, הנורמטיביות, מה צריך, מה אסור ולפי ההגדרות כך צריך ללכת. חסד זה מה שמעבר לדין. ההלכה זה דינים. ההלכה זה ההגדרות הפורמליות. ואז עולה השאלה כמובן, המושג של הערמה יוצר איזשהו תפר שמכניס את המטא-הלכה לתוך ההלכה. ולמה? כי הרי בשעה שאנחנו לא במצוקה, אז אנחנו לא עושים הערמות. למה? הרי הלכתית אנחנו יוצאים ידי חובה. אם הערמה עובדת, אז את הבעיה ההלכתית הפורמלית פתרנו. מה הבעיה? הבעיה היא רוח ההלכה, אבל רוח ההלכה זאת בעיה ברוח, זאת לא בעיה הלכתית. העובדה שאוסרים לעשות הערמות שלא במקום שיש מצוקה, זאת הכנסה מאוד נדירה של המטא-הלכה לתוך ההלכה. וזה באמת צריך לשים לב טוב, זאת נקודה שאולי נגיע אליה בהמשך. אני עוד מתלבט קצת עד כמה להיכנס ממש לסוגיות ההלכתיות של הערמה. אולי לא היום, אבל בהמשך. כי בעצם נגיד שהערמה מסוימת עובדת, היא עובדת לפי הכללים של ההלכה הפורמלית. רוח ההלכה כמו שאמרנו לא נוחה ממעשה כזה. אז עכשיו מי שעשה אותו, לא בשעת מצוקה, שאנחנו לא נוהגים להתיר דבר כזה, על מה הוא עבר? איזה איסור הוא עשה? מה, רוח השם לא נוחה הימנו? מה, זה לא איסור הלכתי. אולי הוא לא בסדר, אולי היה מן הראוי להיות יותר טוב, אבל איזה קטגוריה הלכתית יש לה? אז יש כאלה שיאמרו, ואנחנו נראה אולי קצת אם ניכנס למקורות ההלכתיים, לסוגיות שמסביב, יש כאלה שאומרים שהוא עבר את האיסור שאותו הערמה באה לעקוף. זאת אומרת מי שעשה הערמה לא הצליח. זאת אומרת זה כאילו שהוא בעצם לא שבת בשביעית, לא שמר את השדה. זה מאוד.