שיעור מתאריך י＂א בחשוון תשס＂ז

[Speaker A] הרב מיכאל אברהם יום חמישי י"א חשוון אור לי"ב חשוון השעה 7:45 זאת אומרת שאני באיחור של כחצי שעה מתחילת השיעור.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה שיכול להיות, שיש פה איזשהו מאפיין עוד יותר עמוק של קורבן אשם, שזה שחייבים אותו על מזיד כשוגג זה רק השלכה, רק נפקא מינא, וזה לא תמיד נכון. ואנחנו הולכים לחפש משהו שאולי באשם חייבים עליו לא, כלומר אם המאפיין היה שחייבים על מזיד כשוגג זה לא נכון, כי זה לא מתקיים בכל האשמות. אבל מצד שני מקרה? לא סביר שזה מקרה. אז אנחנו מנסים אולי לחפש משהו יותר יסודי, שבגללו באמת בדרך כלל יוצא שהמזיד הוא כשוגג, אבל לא תמיד, לא חייב להיות.

[Speaker C] מה הייתם, כמו שהדגשתם בעצם שיש מצב שזה בדיוק להפך?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker C] במעילה ששוגג ולא מזיד.

[הרב מיכאל אברהם] כן, ברור. כל השאר זה גם וגם, זה לא רק מזיד. זה גם מזיד וגם שוגג. ובמעילה זה רק שוגג.

[Speaker C] אני רק אומר שלא מצאנו נגיד מזיד ולא שוגג. אה, כן כן. מצאנו רק שוגג, נכון.

[הרב מיכאל אברהם] יותר מזה, אז באמת נכון, אולי אני אוסיף גם את זה להערה. אנחנו מחפשים משהו לא שמאפיין את המזיד, אלא שמאפיין את זה שמזיד ושוגג לא אכפת לי, נכון? מזיד ושוגג לא אכפת לי, עוד מעט נעזוב רגע את האשם מעילות רגע בצד. בוא ננסה לראות מה בכלל יכול להיות מן סוג דבר שלא אכפת לו אם הוא מזיד או שוגג. מה אתם אומרים? מה אתם אומרים? אם יש איזשהו חטא שלא אכפת לי אם הוא נעשה במזיד או בשוגג, מה יאפיין חטא כזה? אונס. יש חטאים מסוימים שמה שאם עשית אותו במזיד או עשית אותו בשוגג לא אכפת לי. בכל מקרה אתה מביא אשם, במקרה זה אשם, אבל נעזוב רגע את האשם. מה מה יכול לאפיין חטאים שלא אכפת לי אם זה מזיד או שוגג?

[Speaker A] שעצם החטא נובע מחוסר תשומת לב, מאי אכפתיות.

[הרב מיכאל אברהם] זה בכל מקרה נכון לשוגג. בשוגג תמיד יש פה איזשהו מימד של רשלנות.

[Speaker A] יש חטאים במזיד שאתה לא נענש עליהם כלום, לא עולה לך כלום, לעומת זאת כי לא התקיימו המון תנאים, לעומת זאת השוגג כן עולה לך חטאת, ויש איזשהו רש"ר הירש שאומר שעצם האי תשומת לב אותה אי אכפתיות שיצרה את המצב היא עצמה עבירה, בגלל זה אני משלם.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בראשונים כתוב, אבל זה נכון בחטאת. חטאת כשאתה מביא חטאת על שוגג, אז אומרים למה אתה… מה זה שונה מאנוס? בהרבה מקומות בש"ס אגב רואים ששוגג ואנוס זה אותו דבר. האדם בשבועה פרט לאנוס. מה הדוגמאות שמביאים שם בשבועות? דוגמאות של שוגג, לא של אנוס. וגילוי מילתא… יש מקומות שכן, יש מקומות שלא. זה סוגים שונים של אנוס. מה ההבדל?

[Speaker C] אני אומר התוצאה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אני חושב שהדבר הראשון שעולה על הדעת כשאני מחפש משהו שהוא משותף למזיד ולשוגג ביחד שלא אכפת לי אם זה מזיד או שוגג, אז הייתי אומר כנראה המציאות. זאת אומרת עצם העובדה שקרה פה משהו בלי שום קשר למניעים של האדם שעשה את זה. עצם התוצאה שקרתה פה היא הבעייתית, נכון? זה מה שהייתי חושב. אם אני רואה משהו שלא אכפת לי אם הוא נעשה במזיד או נעשה בשוגג, כנראה שמה שמפריע לי פה זה עצם התוצאה. מישהו רצח. הוא רצח בשוגג, זה מאוד יפה אבל הנרצח מת. את המשפחה שלו זה לא ינחם זה שזה קרה בשוגג. אני לא מדבר כרגע… עונש ודאי שונה, אני לא מדבר כרגע על עונש, זה סתם דוגמה. זאת אומרת אם יש עבירה שהיא עבירת תוצאה, נקרא לזה כך, שהבעיה היא התוצאה שקרתה, אז שם הייתי מצפה שלא יהיה הבדל בין מזיד לבין שוגג, נכון? אז הטענה שלי שאשם בעל תוצאות. יותר מזה אני אטען, אשם לא רק שהוא בעל תוצאות, אשם מגיע בכלל לא על עבירות. אשם מגיע על מצב בעייתי שנוצר בלי שום קשר בכלל לשאלה אם הייתה פה עבירה או לא. גם אם לא הייתה עבירה, עצם העובדה שנוצר פה מצב שהוא מצב פגום, זה מה שמחייב אשם. עכשיו אנחנו נוכיח את זה בכל האשמות עד האחרון.

[Speaker C] מצב פגום זה עבירה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בוא תראה. נתחיל. האשם הראשון, אשם שפחה חרופה. אשם שפחה חרופה זה אולי הדוגמה הבולטת ביותר. למה? מה זה אשם שפחה חרופה קודם כל? שפחה חרופה זה חציה שפחה חציה בת חורין להלכה, ומישהו והיא נשואה לעבד עברי או אולי אפילו לישראל, ומישהו בא עליה. אז יש אשת איש ומישהו בא עליה, נכון? מי שבא עליה, בין במזיד בין בשוגג, כמו שאמרנו קודם, מביא אשם. אשם שפחה חרופה. לרוב הדעות הבן אדם שבא על השפחה החרופה לא עבר כלום. אין עבירה כזאת, אין לאו. השפחה לוקה, היא עברה. אבל מי שבא עליה לא עבר על לאו, ובכל זאת הוא מביא אשם, לרוב הדעות. בגמרא עצמה למעשה יכול להיות שיש בזה מחלוקת.

[Speaker C] זה אם הוא בעל שפחה, כמו שהוא בעל שפחה, לא, שפחה

[הרב מיכאל אברהם] חרופה, מדובר על מישהי שנשואה לאיש.

[Speaker C] כן, אבל

[הרב מיכאל אברהם] אתה מביא אשם כשאתה בעל שפחה?

[Speaker C] לא, שפחה נשואה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה שפחה נשואה? נשואה למי?

[Speaker C] לעבד, לעבד עברי, אין על זה אשם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לעבד עברי זו שפחה חרופה.

[Speaker C] כל שפחה חרופה לא הולכת חצי עבד וחצי בת חורין?

[הרב מיכאל אברהם] כן, חצי עבד וחצי בת חורין שנשואה לעבד עברי. שפחה ממש שנשואה לעבד עברי? לא חושב שיש על זה אשם.

[Speaker C] נו? נו? אז מה? למה החלק השפחות שבתוך השפחה המעורבת הזאת יותר חמור מאשר אם היא הייתה כולה שפחה?

[הרב מיכאל אברהם] זה שאלה אחרת בלי קשר, זה תמיד צריך לשאול את עצמנו. אני לא חושב, לא יודע, אבל זה לא קשור. קודם כל העובדות, העובדות הן שאין לאו, אין איסור, וחייבים על זה אשם.

[Speaker C] כן, אני מבין, רק אני חשבתי שזה בא להדגיש שאין איסור.

[הרב מיכאל אברהם] אפילו אני אומר בתור אבוה דא… קודם כל אין לאו והוא חייב אשם. הטענה הקודמת שלי הרי הייתה שהאשם בא על תוצאות. לא אכפת לי אם יש לאו, אבל זה לא בא על הלאו, זה בא על התוצאות. עכשיו אנחנו רואים שאפילו אין לאו. זאת אומרת, זה לא רק שזה בא על תוצאות, זה רק תוצאה נשארה, כי אין בכלל לאו.

[Speaker C] כן, הכוונה היא בעצם להגיד שיכול להיות מצב שנגיע לאותו תוצאה ברמה העקרונית ולא יהיה אשם. אבל אשם הוא על תוצאה, כנראה זה לא אותו תוצאה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, כנראה שזאת לא אותה תוצאה וצריך לחשוב למה, אבל זה לא קשור למה שאני אומר עכשיו.

[Speaker C] בואו ננסה להבין את התוצאה.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה באמת קורה פה? למה מביאים אשם? הרי אין חטא! אז למה מביאים אשם? בשביל להבין את זה, תראו בפני יהושע. הפני יהושע שואל שאלה מעניינת, פני יהושע מפורסם, שיש מחלוקת עם האבני מילואים בסימן מ"ד על העניין הזה. הפני יהושע שואל שאלה מעניינת. הגמרא אומרת שאין דבר כזה אשת שני מתים. כן? אם אשת שני מתים הכוונה היא אישה שזקוקה לייבום משני יבמים ביחד. איך זה יכול לקרות? אם יש לה שני בעלים ושניהם מתו, אז היא זקוקה לייבום משני יבמים, נכון? אבל אין דבר כזה אישה של שני בעלים, גבירתם של שני אדונים, אין דבר כזה. אז בעצם בשפה שלנו הגמרא אומרת אין דבר כזה אישה של שני בני אדם, לא משנה כרגע, זה לא שייך לייבום ולא ייבום, זה רק צורת דיבור, אין דבר כזה אישה של שני בני אדם, לא יכול להיות. למה? אם היא אשת איש כמובן, אז אף אחד אחר הקידושין שלו לא יתפסו בה, ולכן לא יכול להיות מצב שאישה נשואה לשני אנשים, נכון? אומר הפני יהושע למה? הנה יש לנו מצב כזה. יש שפחה חרופה, היא נשואה לבעלה העבד העברי, נכון? עכשיו בא מישהו ומקדש אותה, ישראל מקדש אותה. הקידושין תופסים? בוודאי שתופסים. למה? הרי קידושין תופסים אפילו בחייבי לאוין. בכריתות אם יש איסור כרת ערווה קידושין לא תופסים, נכון? להלכה. אבל בחייבי לאוין להלכה קידושין תופסים. ובשפחה חרופה אפילו לאו אין. אז מה הבעיה? וודאי שקידושין תופסים, נכון? אז אומר הפני יהושע מצינו אשת שני מתים. אז הנה, יש שפחה חרופה, מישהו מקדש אותה, האיסור על המקדש אין איסור, ולכן הקידושין חלים, אז ממילא הוא בעלה השני. יכולה לרדות עכשיו בשניים. אז מה… אז איך הגמרא אומרת שאין אשת שני מתים? אז האמת שכבר בגמרא עצמה זה לא ברור שהוא צודק בפירוש הגמרא שאין בכלל אשת שני מתים, יכול להיות שיש בזה מחלוקות, לא משנה כרגע, אבל זה הטענה שלו. מה התשובה שהוא מציע?

[Speaker C] רגע, וגם השלישי שישא אותה זה…

[הרב מיכאל אברהם] לא, השלישי כבר… לשני כבר אולי נשואה לגמרי, תלוי מה הסטטוס שלה ביחס לשני, אני לא יודע. צריך לבדוק אם זו עדיין שפחה חרופה או לא. אולי אשת מאה מתים. תרי כמאה. בכל אופן אומר הפני יהושע, כן, אם כן נראה דקידושי שני נמי תופסי בה דקיימא לן קידושין תופסין בחייבי לאוין, והכא ליכא אפילו לאו אלא אשם גרידא. שומעים? אין לאו אלא אשם גרידא. הפני יהושע עונה, ונראה לעניות דעתי ליישב, דהא דקיימא לן בעלמא קידושין תופסין בחייבי לאוין, היינו חייבי לאוין דעלמא, אבל על ידי קידושין לא, ובלאו הכי לא משכחת קידושין אחר קידושין. דכיוון דתפסו קידושין של ראובן, הרי היא ברשותו, ואין לה יד לקבל קידושין מאחר, כן נראה לי. אומר הפני יהושע כך: בדרך כלל כשאני רוצה לקדש מישהי שהיא ערווה מבחינתי, למה הקידושין לא תופסים? כי היא אסורה עליי באיסור מאוד חמור, האיסור מונע את חלות הקידושין. בניגוד לאיסור לאו שהוא פחות חמור. באשת איש, נכון שהאיסור שלה לגביי, אשת איש אחר, האיסור שלה לגביי זה איסור ערווה. ובוודאי שהקידושין שלי לא תופסים בה מחמת האיסור כמו בכל שאר העריות. אבל באשת איש יש עוד משהו, הקידושין לא תופסים בה פשוט בגלל שהיא אשתו של מישהו אחר. היא כבר תפוסה, שייכת למישהו אחר. זה נקרא אין לה יד לקבל קידושין. לא ששם מתכוון לומר שאין פה את ההיכי תמצי לעשות את מעשה הקניין, אלא הפשוט היא כבר תפוסה. יש לה בעל, אי אפשר כבר לקדש פעמיים, היא כבר לא אישה שעומדת לקידושין. אז הבעיה פה היא לא רק העבירה, גם העבירה כנראה, כנראה שיש גם את ההיבט הזה, גם העבירה של הערווה מונעת את חלות הקידושין, אבל גם עצם העובדה שהיא תפוסה, מישהו אחר כבר הוא בעלה. אז אומר הפני יהושע, איפה יהיה ביטוי לכפילות הזאת, לצבי דינים האלה, שמה שקידושין לא תופסים זה גם בגלל האיסור וגם בגלל שהיא אשתו של מישהו אחר? במקום שבו אין איסור, בשפחה חרופה. אם היא שפחה חרופה, אז לבוא עליה זה לא איסור. אז מחמת האיסור אין שום בעיה, קידושין היו אמורים לתפוס. אבל הם לא תופסים גם פה, למרות שאין איסור. למה? כי היא אשתו של מישהו אחר. אשתו של מישהו אחר אז אי אפשר לקדש אותה, היא לא פנויה לקידושין. האבני מילואים חולק עליו בסימן מ"ד, לא משנה כרגע, לא ניכנס לסוגיה. מה בעצם כתוב פה? שאשת איש או שפחה חרופה בהקשר הזה, מה שקידושין לא תופסים בה או מישהו שבא עליה. מה הבעיה פה אם הוא בא עליה? עכשיו אני עוזב את הקידושין כרגע, מישהו בא עליה אפילו לא לשם קידושין. אז מה הבעיה פה? איסור הרי אין. אז מה הבעיה? הבעיה שהוא בא על אשתו של מישהו אחר, לא בגלל האיסור. דיברנו בשיעור הראשון שהיה לנו או השני לא זוכר כבר, על האישות, על המושג של האישות שיש איזושהי מציאות שקודמת לרובד ההלכתי. פה יש רק את המציאות, אין את הרובד ההלכתי, אין איסורים. אבל יש את קשר האישות ישנו, השפחה החרופה נשואה לבעלה. אז אם אני עכשיו בא עליה, אז באתי על אשת איש, לא עברתי איסור. לא עברתי איסור הלכתי. אבל עדיין פגעתי פה בקשר נישואין, בקשר של אישות. על הדבר הזה מביאים אשם. אשם מובא על מציאות שנפגמה. אני פוגם באיזשהו קשר של אישות בלי שום קשר לעבירות, גם אם אין עבירה. במקרה של שפחה חרופה אין עבירה. אבל סוף סוף נפגם הקשר של האישות, המציאות הזאת התקלקלה. על הקלקול הזה מביאים אשם. תשאלו אותי למה באשת איש רגילה לא מביאים? הרי שמה יש את שניהם, גם עברתי את האיסור וגם פגמתי, כנראה שהחטאת כבר מכסה גם את זה, מביאים חטאת מצד ה, לא חטאת אלא לא משנה כרגע, מה שמקבלים על אשת איש מזיד או שוגג לא חשוב כרגע, מה שמקבלים על אשת איש זה כנראה מכסה גם את ההיבט של האשם. אבל בשפחה חרופה יש רק את זה, הרי את האיסור אין. כל מה שיש זה רק את הפגם המציאותי, שהקשר האישות נפגם. על זה מביאים אשם. זאת אומרת אשם מגיע על פגימה במציאות, אפילו אם אין חטא בכלל. ופה אין חטא בכלל, ואשם מגיע.

[Speaker C] למה אין פה חטא בכלל?

[הרב מיכאל אברהם] אין חטא, למי שבא על שפחה חרופה אין עליו חטא, זה מה שאמרנו. יש רק אשם, זה גם כתוב בפני יהושע שמה. אין עליו אפילו לאו, רק אשם. בעצם, תראו שהבאתי את הרמב"ם, חזקיה

[Speaker C] בר פומבדיתא, חזקיה עבד בגלל זה? חזקיה שפחה? כן.

[הרב מיכאל אברהם] רק בגלל זה. אחת כזאת שנשואה לעבד עברי, קשר האישות ביניהם הוא כזה שמשאירים אותו ברובד המטא-הלכתי. לא מטילים על זה איסורים הלכתיים. יש קשר אישות, אבל מי שפוגע בו לא עובר על איסורים הלכתיים. זה מה שהתורה קבעה. תראו את הרמב"ם שהבאתי אחר כך מהלכות מלכים, וכיצד מצווים על הדינים. זה דיברנו בפעם הקודמת אני חלושב, נכון? קצת משם. חייבים להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו וכולי. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנו. מה זה גזל? הוא נקרא לגזול? הוא לקח את דינה. מה זה נקרא לגזול? מה, היא ממונו של יעקב? מכאן לומדים כמה וכמה אחרונים שבפגיעה בקידושין יש אלמנט של גזל. שאתה לוקח אישה שהיא לא שלך, יש פה בחינה של גזל, למרות שזה לא גזל במובן הפשוט, אין פה היא לא ממון של אף אחד, אפילו אם היא נשואה. אבל בכל קידוש, כל מי שפוגע בקידושין יש פה איזה אלמנט של גזל, יש לזה כל מיני השלכות לגבי

[Speaker C] בני נח למשל.

[הרב מיכאל אברהם] היא הייתה נשואה?

[Speaker C] אפילו אם לא.

[הרב מיכאל אברהם] נו. הוא לקח מישהי שלא שלו, פגע בקשר, לקח מישהי שהיא לא שלו. כשלא הסכימה, לא שלו, תלוי איך מפרשים שמה. כן, הוא לא פגע בקשר של אישות? לא, לא, הוא לקח משהו לא שלו, לא פגע בקשר של אישות. אני רק אומר, שכשאתה לוקח אישה, יש פה איזה אלמנט של לקחת משהו שהוא לא שלך. אם יש שם קשר אישות ואתה לוקח, אז אתה גם פוגע בקשר של אישות. אני לא יודע אם היא הייתה נשואה שם או לא, אני לא בקיא.

[Speaker A] כאילו ההפך מהשבת אבידה לגבי נגיד אדם שאיבד את דרכו או לא מסוגל למצוא את הדרך, אז לעזור לו למצוא את הדרך, זה יש פה צד של השבת אבידה, נגיד זקן שאינו מסוגל לחזור לביתו, אם אני לא טועה זו הדוגמה שאני זוכר. כן.

[הרב מיכאל אברהם] וזה

[Speaker A] מצד השבת אבידה, אבידת עצמו, אבידת גופו. אבידת גופו.

[הרב מיכאל אברהם] אז

[Speaker A] אם כך הוא עשה לדינה דבר הפוך, הוא לוקח אותה ממקום

[הרב מיכאל אברהם] למקום שהיא

[Speaker A] לא רוצה ולא מתאים לה להיות בו.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר. אוקיי. הבנתי.

[Speaker C] איך זה מתחבר לכל זה?

[הרב מיכאל אברהם] הטענה היא, אני לא יודע אם היא הייתה נשואה או לא, אבל אפילו אם לא, הטענה היא שיש משהו בשאתה לוקח אישה שהיא לא שלך, זה כמו גזל.

[Speaker C] אבל איך זה מוכיח את העניין של התוצאה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, זה לא מוכיח. אני אביא דוגמה, כשאתה לוקח אישה, אתה פועל פה במישורים שהם קדם הלכתיים, הרי אין איסור גזל על זה. על לקחת אישה זה לא איסור גזל, האיסור ההלכתי. אבל יש פה משהו כמו בדיני ממונות, שאם אתה לוקח משהו ממישהו אחר זה גם גזל, ואז אתה גם פוגע בקשר. אבל זה הכל ברובד שהוא לפני ההלכה, אין פה איסור גזל הלכתי שמי שבא על אישה לא עובר על איסור גזל במובן ההלכתי. יש פה בחינה של גזל באיסור הזה של האשת איש. טוב, זה ה… נראה רעיון דומה שיוביל אותנו אחרי זה לאשמות הבאים. אשת איש שזינתה, נאסרת לבעל ולבועל. נכון? מעלה מעל באשה, אם היא זינתה היא נאסרת גם על הבעל וגם על הבועל. אם היא עשתה את זה בשוגג, אז לא, נכון? אומר המהרי"ק, מהרי"ק ידוע מובא גם ברמ"א להלכה, ואשר שאל מהרי"ל באשה שזינתה תחת בעלה ברצון, והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר, אם יחשב שוגג או לא. זאת אומרת היא זינתה תחת בעלה ברצון, היא רצתה לזנות. אבל היא לא ידעה שיש איסור לזנות. לכאורה זה שוגג, נכון? שוגג, היא לא ידעה שהדבר הזה הוא אסור. מה כתוב בפרק כלל גדול? נכון? יש שני סוגי שוגגים. יש שגגה שאני לא יודע ששבת היום, ויש שגגה שאני לא יודע שאסור לצוד בשבת. שני סוגי שגגה. אז גם באשת איש יכולים להיות שתי שגגות. יכול להיות שהיא לא יודעת שזה לא בעלה, בלילה לא יודע היא לא רואה, היא לא יודעת שהיא מזנה בכלל. זה סוג אחד של שגגה. סוג אחר של שגגה, היא יודעת שזה לא בעלה, והיא עושה את זה ברצון, אבל היא לא יודעת שזה אסור. יש את השגגה של האיסור ושגגה של המציאות. אז לכאורה זה צריך להיות שגגה, מה הבעיה? אז היא לא אסורה על הבעל ולא על הבועל. זאת אומרת… אז אומר המהרי"ק, לעניות דעתי נראה דאין לזאת דין שוגגת להתירה לבעלה, כיוון שמתכוונת למעול מעל באשה ומזנה תחתיו. דהא לא כתיב איש איש כי תסטה אשתו ומעלה מעל בהשם, דלשתמע דווקא במכוונת לאיסור, אלא ומעלה בו מעל כתיב. אומר המהרי"ק כך, למה האישה נאסרת על בעלה? כי היא מעלה בו מעל. מה זאת אומרת? לא בגלל האיסור שהיא עשתה. אלא בגלל שאם היא מפרקת את קשר האישות, היא לא רוצה את קשר האישות הזה, אז קשר האישות התפרק, יותר אסור. אז מה? אז עכשיו אם אישה מזנה ברצון תחת בעלה וגם יודעת שזה אסור, אז זה פשוט. אבל אז היינו חושבים אולי שזה בגלל האיסור, כי סוף סוף זה מזיד, כן? היא יודעת שזה אסור. אומר המהרי"ק לא, גם בשוגג, אם זה סוג השוגג הזה,

[Speaker C] זה לא שוגג הוא אומר, לא שזה…

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת לא שוגג? היא לא יודעת שזה אסור.

[Speaker C] לא, אבל היא התכוונה למעול מעל, התכוונה לבגוד בבעלה.

[הרב מיכאל אברהם] נו מה? אבל זה שוגג. בכל התורה כולה שגגה של העבירה היא שגגה. אם אתה לא יודע שהדבר הזה הוא אסור, אתה לא יודע שאסור לבורר בשבת…

[Speaker C] כן, אני מבין, תמיד יש שגגת עונש שגגת מעשה…

[הרב מיכאל אברהם] נכון, ושגגת לאו, זו שגגת לאו.

[Speaker C] אני מבין, אבל מה שהמהרי"ק בא בעצם לומר

[הרב מיכאל אברהם] שכזה מצב זה לא נקרא שוגג. זה לא היא לא נאסרת… מה זה לא נקרא שוגג? הוא לא יכול להגיד שזה לא נקרא שוגג. היא נאסרת על בעלה, זו הכוונה למעול מעל. נכון? הוא אומר שזה נקרא למעול מעל, לא שזה לא שוגג.

[Speaker C] למרות

[הרב מיכאל אברהם] שזה שוגג זה נקרא למעול מעל. למה? כי אדרבה, זה וודאי שוגג. מציאות, השם מה שאתה אומר, מציאות. נכון. אלא מאי? סוף סוף במציאות הקשר הופרש.

[Speaker C] לפי המהרי"ק אני

[הרב מיכאל אברהם] חושב שהיא כן תעבור על הלאו. מה? לפי המהרי"ק לא תעבור על הלאו מבחינה הלכתית? אני חושב שכן. מה זאת אומרת, וודאי שתעבור על הלאו. לאו בשוגג. זה לא ייחשב. מה פתאום? לאו בשוגג. לאו בשוגג ללא ספק. זאת אומרת, עניין אונס זה ברור. לעניין האיסור על בעלה, זה נחשב כמו מזיד. נאסרת על בעלה. למה? כי אפילו שזה שוגג זה נקרא שהיא מעלה בו מעל. למה? כי היא מועלת בקשר האישות. זאת מציאות. היא באמת לא רוצה אותו. היא באמת הולכת עם מישהו אחר ברצון. לא שהיא התבלבלה פה והיא לא יודעת. נו, זאת אומרת שהיא מעלה מעל. היא פירקה את הקשר הזה. אם במציאות הקשר הזה התפרק, היא נאסרת. עוד פעם אנחנו רואים שאם

[Speaker C] היא סבורה שזה בעלה?

[הרב מיכאל אברהם] אז וודאי שלא. זה השוגג, זה הדין הרגיל. בשוגג הרי אישה לא נאסרת. הרי בכהן. בישראל בשוגג היא לא נאסרת. אז אומר המהרי"ק, זה רק בשגגת המעשה. אבל בשגגת לאו היא כן נאסרת.

[Speaker C] זה מה

[הרב מיכאל אברהם] שאומר המהרי"ק, זה מובא להלכה

[Speaker C] ברמ"א.

[הרב מיכאל אברהם] מה רואים כאן? רואים כאן מה?

[Speaker C] בכהן זה חידוש מיוחד. לא הבנתי. בכהן. כן.

[הרב מיכאל אברהם] וזה בכהן זה חידוש מיוחד.

[Speaker C] אז איפה האשם? מה?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, רגע, עוד לא אשם. אז מה רואים כאן? שני דברים רואים כאן. הדבר הראשון שרואים כאן זה שקשר האישות בין אישה לבין בעלה הוא לא פונקציה של האיסורים. אפשר לפגום בקשר האישות גם אם לא עברת שום איסור. ההשלכה של זה בשפחה חרופה זה שמביאים אשם. ההשלכה של זה כאן זה שהיא נאסרת לבעלה למרות שהיא הייתה שוגגת, כי סוף סוף קשר האישות נפגם. כמובן, במצב ההוא אין אשם כי יש אשת איש ממש, אבל זה אותו מצב בדיוק כמו בשפחה חרופה בעצם. פגמת במציאות שיש קשר בינך לבין בעלך. את באמת לא רוצה את הקשר הזה. איי, לא היה פה גט, לא היה, לא קשור. את לא רוצה את הקשר הזה, אז גמרנו. אין קשר מבחינת ההלכה. לא שאין קשר, צריך גט. אבל היא אסורה, היא אסורה לבעל. בסדר? דבר שני שאנחנו לומדים, מעניין המינוח, שימו לב. המינוח זה ומעלה מעל באשה. מעילה, שם אנחנו מגיעים לפאזל הקודם שלנו. מה זה מעילה? בדרך כלל מעילה זה שוגג, נכון? מעילה יש רק בשוגג. זה מה שראינו קודם. אז למה לגבי אשת איש התורה נוקטת דווקא את הלשון של מעילה למרות שבעצם מה שהתורה דורשת זה שיהיה מזיד? לא שיהיה שוגג. המהרי"ק מחדש שגם סוג מסוים של שוגג נחשב כמו מזיד. בסדר. אבל בסיסית, אישה מתי נאסרת לבעלה? כשהיא עברה במזיד. אז למה התורה קוראת לזה ומעלה מעל באשה? מה, מעילה זה לא רק בשוגג? אז זאת נקודה שנייה שאנחנו צריכים לזכור אותה. אז מה בעצם אנחנו לומדים עד כאן? אנחנו בעצם עד כאן עסקנו רק באשם שפחה חרופה. הדוגמאות האחרות רק באו לחדד את זה. אשם שפחה חרופה בעצם מגיע בלי שהמי שבא עליה בכלל עבר על לאו. אין לאו. הוא לא עבר איסור בכלל. הוא מביא קורבן בלי שהוא עבר איסור. למה? כי הוא פגע בקשר בין האישה לבין בעלה. אנחנו רואים אותו דבר באשת איש רגילה, שהיא יכולה לפגוע בקשר בינה לבין בעלה, ואז היא תיאסר על בעלה, אפילו שזה בשוגג. כל עוד הקשר נפגם במציאות, אז הוא נפגם. עכשיו אנחנו עוברים לאשם מעילות. אשם מעילות היה הבעיה שלנו. למה? בגלל שבאשם מעילות הרי הוא מגיע רק על השוגג. ואם הבעיה היא התוצאה, אז מה אכפת לי אם זה שוגג או מזיד? נכון? הרי מאיפה יצאנו? כיוון שבאשמות לא אכפת לי אם זה מזיד או שוגג, אז כנראה שהאשמות מגיעים רק על המציאות. ובמציאות קרה, מה זה משנה מזיד או שוגג? עכשיו שאלנו, אשם מעילות אבל הרי מגיע רק על השוגג. מה קורה? למה שמה זה לא עובד? תשובה מאוד פשוטה. הרי באשם מעילות על מה מובא האשם? על זה שהוצאתי חפץ מרשות ההקדש, נכון? על המציאות הזאת שהוצאתי את החפץ, ניתקתי את הקשר. אם אתם רוצים בשפה של האישה, זה לא משנה. פגעתי בבעלות של ההקדש על הדבר. מתי זה קורה? רק בשוגג, נכון? במזיד הרי החפץ לא יוצא לחולין. איסור מעילה יש, אבל החפץ לא יוצא לחולין. אז הנה הראיה שלכם, להפך, זה גופא הראיה. מה הייתה הקושיה? שאנחנו מביאים אשם על מעילה, ומעילה היא בשוגג, אז איך זה יכול להיות? הרי אשמות, המאפיין שלהם זה שהם באים על מזיד כשוגג. אז אמרתי לא. באמת מזיד כשוגג זה לא הקריטריון. יש לזה קריטריון יותר עמוק, שהוא הקריטריון שמגדיר אשם, שבו. בדרך כלל יוצא שהמזיד הוא כמו שוגג, אבל לא תמיד. הנה פה אנחנו רואים את זה מצוין, כי מה היה הקריטריון? הקריטריון היה שהאשם לא מגיע על העבירה, הוא מגיע על הפגיעה במציאות, נכון? עכשיו מה קורה באשמות? באשם במזיד אין עבירה כמו בשוגג. אם זה היה מגיע על העבירה, זה היה צריך לבוא גם על המזיד וגם על השוגג, כי עבירה של מעילה יש גם בשוגג גם במזיד, נכון? אז למה זה בא רק על השוגג? בגלל שרק בשוגג יש בעיה במציאות, כיוון שרק בשוגג החפץ יוצא מרשות ההקדש, במזיד הוא נשאר. ואני את האשם על מה אני מביא? לא על הלאו של המעילה, אני מביא את האשם על זה שהוצאתי את החפץ במציאות מהקדש, ולכן זה בא דווקא רק על השוגג. עכשיו תראו בדיוק מה שהרווחנו. זאת אומרת, אנחנו לא תופסים את הקריטריון שהשוגג והמזיד הם אותו דבר, לא זה מה שמגדיר אשם. מה שמגדיר אשם זה רק סימן, זה לא סיבה, זה שהמזיד והשוגג הם אותו דבר. זה סימן לזה שיש פה איזה שהיא בעיה תוצאתית, והאשם מגיע על התוצאה ולא על העבירה שבזה. ועכשיו אנחנו רואים שלפעמים באמת זה לא יקרה אם התוצאה מאיזה שהם סיבות אחרות שלא קשורות בכלל לחיוב אשם. התוצאה קורית רק בשוגג ולא במזיד, אז האשם יבוא רק בשוגג. אם התוצאה תקרה רק במזיד ולא בשוגג, האשם יבוא רק על מזיד. אין מצב כזה אבל אין בעיה, המזיד והשוגג פה הם רק סימנים, זה לא חשוב. השאלה אם קרתה התוצאה או לא. עכשיו, זה שהאשם, זה שמעילה מוציאה מרשות ההקדש, מוציאה לחולין רק בשוגג ולא במזיד, זה שייך לדיני מעילה, זה לא קשור לאשם. עכשיו צריך לנסות להסביר את זה, אבל זה לא חשוב לענייננו. אם זה הוא הנתון, אז ברור לגמרי שהאשם צריך לבוא רק על שוגג ולא על מזיד. אז זה מאוד מתאים דווקא למה שאנחנו אומרים. ותזכרו במזיד הרי יש גם לאו, אם האשם היה מגיע על הלאו אז הוא אמור לבוא גם על מזיד. הרי מעילה יש גם במזיד יש לאו. מה ההבדל בין מזיד לשוגג במעילה? שבשוגג החפץ שבו מעלו יוצא מרשות ההקדש, הוא יוצא לחולין, ועל זה מביאים את האשם, ולא על העבירה. אז אם ככה אשם מעילות הוא אפילו ראיה לדברינו, לא רק שהוא לא קושיה. מה זה ומעלה מעל באשה של האיש עכשיו אפשר להבין? למה המושג הוא מעלה מעל? כיוון שבאמת מעילה זה לא, השוגג הוא לא מהותי למושג המעילה. מעילה פירושו לקלקל משהו במציאות, זה נקרא למעול בדבר מסוים. לקלקל משהו, להתיר קשר כלשהו. כשאני מתיר קשר בין הקדש לבין החפצים ששייכים אליו, אז אני מועל בהקדש. זה קורה רק בשוגג. אם אני מתיר קשר אישות או פוגע בקשר של אישות, אז המעילה שם תהיה במזיד, בכל מקום לפי מה שהוא. אבל גם המושג מעילה כמו המושג אשם, הוא לא שייך דווקא למזיד או לשוגג, גם שם זה רק תוצאה, זה לא הסיבה, זה הסימן. עכשיו אנחנו נביא שתי דוגמאות לאשם מעילות שיוכיחו את זה יותר חזק. מביאים שתי דוגמאות תמוהות שיש באשם מעילות. דוגמה אחת זה מעילה בקונמות. אנחנו יודעים שמישהו נודר נדר הוא אוסר על עצמו כיכר לחם, קונם כיכר זו עלי, אז הכיכר הזאת אסור לו לאכול ממנה. אם הוא אכל, אז הגמרא אומרת שצריך לזה הוא עבר על מעילה, הוא צריך להביא קורבן אשם. למה? מה זה זה הקדש? סתם עשיתי קונם זה נדר, זה לא שייך לקודשים, זה לא אין שום קשר לקודשים. איזה מעילה יש פה? מה זה קשור לעניין? על איזה לאו הוא מביא את האשם הזה? על לא יחל דברו? על לא יחל דברו יש עונשים אחרים. זה לא בגלל לא יחל דברו בכלל. מה ההבדל בין נדר לבין שבועה? הגמרא אומרת, נכון? שנדר זה איסור חפצא ושבועה זה איסור גברא. נכון? על נדר מה זה איסור חפצא ואיסור גברא? הגמרא בתחילת נדרים. שאני נודר, אוסר על עצמי כיכר לחם, אז על הכיכר מונחת, בתפיסה המקובלת, אז על הכיכר יושבת חלות של איסור, הכיכר עצמה הופכת להיות חפץ אסור, וממילא אסור לי לאכול אותה. כשאני נשבע לא לאכול כיכר לחם, לא נודר אלא נשבע, אז זאת שבועה לא נדר, מה זה אומר? הכיכר היא לא מאכל אסור. לי אסור לאכול אותה, כי אני נשבעתי לא לאכול אותה. זה נקרא איסור גברא, לא איסור חפצא. למה באמת יש אשם על מעילה בקונמות? בגלל שאם באמת במציאות יש פה חפץ אסור, חפץ שהוא מחוץ לרשותי, הוא לא הוא מחוץ לתחום עבורי, אני שמתי את הגדר סביבו, אבל עכשיו יש גדר, אז כשאני פוגע בעניין ולוקח את הדבר מחוץ לרשותי, אז מעלתי מעל, נכון? עשיתי פה איזושהי פעולה שפגעה באיזשהו יחס במציאות, פלשתי לתוך רשות, כמו שלקחתי אשת אישה שלא שלי, פלשתי לתוך רשות שהיא מחוץ לתחום עבורי. אז אני מביא אשם. תשאלו על איזה לאו אני מביא את האשם הזה? שום לאו. עונש על לא יחל דברו זה עונש אחר, לא יחל דברו, מלקות, מה שלא יהיה. זה לא קשור לפה בכלל. מעילה בקונמות זאת פרשיית צדדית. חוץ מזה יש גם אשם, אין לזה מקור, אין לזה פסוק, כלום. משנה למלך תמה, כן, דברים ידועים, כולם תמהים על זה. מאיפה יוצא העניין הזה של מעילה בקונמות? לא מובא פסוק, לא כלום. לא צריך פסוק, לא צריך לאו ולא צריך כלום. אם אתה פגעת במציאות, על זה מביאים אשם, ולא על העבירה. העבירה של לא יחל דברו התורה מטפלת בה לחוד. זה מעילה בקונמות. איזו עוד מעילה אנחנו מכירים שהיא תמוהה? אשם מעילות. קפצתי שמה על, הפכתי את הסדר על מעילה בקונמות. לא, אני בטוח שאפילו צילמתי לכם את מעילה בקונמות. אני מדבר עכשיו על ברכות הנהנין. הגמרא אומרת כך בברכות: מנא הני מילי שצריך לברך ברכות הנהנין לפני שאוכלים? דתנו רבנן קודש הלולים לה' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. מכאן אמר רבי עקיבא אסור לאדם שיטעום קודם שיברך וכולי. הגמרא דנה מאיפה המקור, זה כן, זה לא. מסקנה, אלא סברא הוא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. תנו רבנן אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. מאי תקנתיה? ילך אצל חכם וכולי, ילמדנו ברכות מלכתחילה כדי שלא יבוא לידי מעילה. מי שאוכל בלי ברכה הוא מעל, כך אומרת הגמרא. טוב, לאגדתא יפה, בסופו של דבר זה איסור דרבנן לאכול בלי ברכה, נכון? מה זה מעל? הכוונה כאילו מעל, נכון? איסור דרבנן, אין איסור לאכול בלי ברכה איסור דאורייתא. תלמידי רבינו יונה כותבים שם: קודש הלולים לה' מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו, ואין זה אלא אסמכתא. דודאי מן התורה אפילו שבעת המינים שטעונים ברכה לאחריהם מן התורה, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, אינן טעונים ברכה מן התורה לפניהם אלא מדרבנן. אז מה אומרים תלמידי רבינו יונה? זה איסור דרבנן, זה רק אסמכתא בעלמא. בהמשך אומרים תלמידי רבינו יונה: כלומר מי שאינו יודע ברכות באיזה עניין יוכל לאכול, שאם יאכל יתחייב קרבן מעילה בכל פעם ופעם, ומהדרינן שילך אצל הבקי וילמדנו הברכות של כל דבר ודבר. והוא הדין אפילו אם לא ידע אלא ברכת שהכל, יצא בה מידי מעילה, דתנן ועל כולם אם אמר שהכל יצא. מה אומרים תלמידי רבינו יונה? מי שאוכל בלי ברכה חייב אשם. שומעים? אשם מעילות על כל פעם ופעם הוא חייב להביא קרבן אשם. אם הוא בירך שהכל אז הוא נפטר מקרבן אשם. וזה הם אומרים קצת אחרי שהם כתבו באחת הפסקאות הקודמות, זה לא צמוד שתי הפסקאות האלה, קצת אחרי שהם כתבו באחת הפסקאות הקודמות שזה בכלל הכל אסמכתא. איסור של לאכול בלי ברכה זה איסור דרבנן. נו, אז על מה אשם? אולי חולין בעזרה. מה זה האשם הזה? לא עברתי על שום עבירה, איזה אשם?

[Speaker C] זה לא הלכה.

[הרב מיכאל אברהם] מה לא הלכה?

[Speaker C] מי שלא בירך מביא אשם?

[הרב מיכאל אברהם] כך תלמידי רבינו יונה סוברים. מה זה נקרא הלכה? תלמידי רבינו יונה סוברים שכן.

[Speaker C] טוב, אבל מי, שבית המקדש עכשיו, מי שלא בירך אז, אם

[הרב מיכאל אברהם] היית שואל אותם היו אומרים לך שכן, אני יודע, בסדר. אם אתה חושב שלא, אז תתווכח איתם וצריך להימנות למניין ולראות מי שיתגבר תיקבע הלכה כמותו או לא. אין הלכות בעניין הזה כי אנחנו לא, אין פה מה נוהגים בפועל. תלמידי רבינו יונה אומרים שכן. אחרי שהם אומרים את זה, אני כבר לא יודע אם מישהו חולק. כי כל מי שיחלוק עליהם, איך תדע שהוא חולק עליהם? אתה תראה שהוא יגיד שזה רק איסור דרבנן. גם הם אומרים שזה רק איסור דרבנן. אני לא יודע אם מישהו אומר במפורש שלא מביאים אשם. אולי בגלל שלא עולה בדעתו בכלל, אבל לא חושב שאני זוכר מישהו שאומר את זה במפורש. טוב, חס ושלום זה מה שהם אומרים.

[Speaker C] אולי הכוונה התחייב קרבן, לא הכוונה מבחינה אופרטיבית שהוא מביא קרבן, אלא מה? כמו כאילו מעילה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? חייב קרבן על כל פעם ופעם, הם גם מדגישים. מה זאת אומרת?

[Speaker C] אפילו שלא מביאים קרבן אם זאת עוד שגגה. אה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בסדר. כל פעם ופעם הכוונה על כל הלם והלם. קודם כל זה שגגה. אבל מי אמר שזה שגגה? יכול להיות שזה גם על מזיד אפילו.

[Speaker C] לא, הוא לא

[הרב מיכאל אברהם] יודע, ילך אצל חכם וילמד. אה, בסדר, במקרה ההוא מדובר במישהו ששוגג, אבל השוגג פה לאו דווקא, יכול להיות שזה גם על מזיד. אז מה, איך מביאים אשם?

[Speaker C] אין מקור, אין לאו.

[הרב מיכאל אברהם] אין אשם אחר, אשם מעילות. גם במעילה בקונמות זה אשם מעילות, למרות שגם שם אין מקור ואין כלום. אשם מעילות. מה

[Speaker C] השולחן ערוך אומר על זה?

[הרב מיכאל אברהם] השולחן ערוך לא מדבר על קורבנות, אז אי אפשר לדעת. תראו, הפני יהושע שם במקום אומר ככה בגמרא: אלא סברא אסור לו לאדם וכולי, משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד. ולעניות דעתי נראה לכאורה יש לתמוה, דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתי מסברא הוי מדאורייתא. ואדרבא מקשה הש"ס: הא למה לי קרא? סברא הוא! אם זה סברא שצריך לברך לפני המזון, אז זה צריך להיות דין דאורייתא, ברכה שלפני המזון. למה? כי בכל מקום בש"ס אנחנו מניחים שסברא זה דין דאורייתא. הגמרא עצמה תמיד שואלת: למה לי קרא? סברא הוא! זאת אומרת במקום שיש סברא לא צריך פסוק כי הסברא תוביל אותנו לאותו מקום, זה דין דאורייתא. אם כן אינו נהנה מן העולם הזה וכולי. למה לי קרא סברא הוא? ועוד: על המזון מברך מאיחריו, אם כן אינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה, יש לו שם קושייה אחרת, לא משנה כרגע. אז מה בעצם יוצא מכאן? הפני יהושע נשאר בצריך עיון. הוא אומר הרי הגמרא אומרת לנו שזאת סברא. סברא אנחנו יודעים בגמרא בדרך כלל מקבלת מעמד של דאורייתא, מה שיוצא מסברא. אז למה בברכת הנהנין שיסודם בסברא זה רק דין דרבנן? התשובה מאוד פשוטה: זה לא דין דרבנן, זה דין דאורייתא שצריך לברך לפני המזון. ומי שלא בירך לפני המזון צריך להביא אשם מעילות כמו שאומרים תלמידי רבנו יונה. זה דין דאורייתא. אה, אז למה ספק ברכות להקל וכל הכללים האלה? זה לגבי טופס הברכה. באו רבנן ואומרים ככה: מה שאסור לך זה ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. אתה צריך לברך את הקדוש ברוך הוא, להודות לו, לשבח אותו לפני שאתה אוכל. זה דין דאורייתא. אתה יכול לעמוד שם ולהגיד תודה רבה הקדוש ברוך הוא שנתת לי את התפוח ולאכול אותו לשלום ואתה תהיה פטור ממעילה. כמו שאומר תלמידי רבנו יונה: בשהכל אתה נפטר מקורבן מעילה גם. למה? כי לא אכלת בלי ברכה, הודית לקדוש ברוך הוא. נכון, זה לא היה הנוסח הנכון, בסדר, אבל יצאת מידי מעילה. עכשיו, אם אתה מדין דרבנן, אז אתה צריך לעשות את זה בטופס מאוד מסוים, להגיד בשם ומלכות וכולי לפי הטופס של הברכה. חכמים קבעו דפוס מאוד מוגדר איך עושים את הברכה, אבל החובה הבסיסית היא דאורייתא. אז עכשיו כך: אם יש לי ספק אם אמרתי את הנוסח הנכון, זה לא חשוב, כי בכל נוסח יצאתי מידי מעילה, את הדאורייתא קיימתי. אז מה נשאר? אני רק בספק אם קיימתי את הדרבנן, ספק דרבנן לקולא. נפקא מינה: מי שיש לו ספק אם הוא בכלל בירך, לא בנוסח הברכה. מה מקובל אצלנו בדרך כלל? ספק ברכות להקל, נכון? מחלוקת בין תוספות, אבל ההלכה ספק ברכות להקל. לא מברכים. לפי מה שיצא לנו כאן, צריך להגיד איזשהו נוסח בכל מקרה, בלי שם ומלכות או משהו, צריך להגיד לקדוש ברוך הוא תודה על זה. זה דאורייתא, אחרת חייבים קורבן מעילה. בסדר, מספק כמובן. ברכת

[Speaker C] המזון הנוסח

[הרב מיכאל אברהם] הוא דאורייתא? מה? זה כמו שאלה: משה, יהושע, מי שתיקן שמה את שלוש הברכות הראשונות, אבל כנראה שזה ספציפי. כן, כן, מדבר בברכה לפניה. זה מה שיוצא לי פה. איך יוצא האשם הזה? אין מקור, אין איסור. מה זה הסברא הזאת? אין פסוק, אין לאו, לא עברת לאו. הסברא אומרת, מה זה הסברא? כי יש פה איזושהי מציאות: אתה לקחת משהו שלא היית אמור לקחת. על זה מביאים אשם, לא צריך מקור. לא צריך מקור ולא צריך כלום, פגעת במשהו, על זה מביאים אשם. על המציאות, לא על הלאו, אין לאו. הצל"ח באמת ידוע, הצל"ח מתווכח עם הפני יהושע שמה והוא טוען שזה דרבנן, וזה לא נכון שכל סברא זה דאורייתא. הצל"ח מביא ראיות, הוא חושב שזה דברים תמוהים, הדברים של הצל"ח. יכול להיות שהצל"ח מתכוון לסברא פרשנית, סברא פרשנית היא דאורייתא, לא סברא שממציאה דין חדש. סברא שממציאה דין חדש היא לא דאורייתא. אבל זה פרשייה אחרת. ואם גנבתי ממישהו

[Speaker C] משהו או גזלתי ממנו משהו, זה אשם גזילות? מה?

[הרב מיכאל אברהם] אשם גזילות, זה האשם השלישי. עד עכשיו דיברנו על אשם שפחה חרופה ועל אשם מעילות. מה קורה באשם גזילות? אשם גזילות לא הספקנו… רבי שמעון שקופ, אני כבר לא זוכר, נדמה לי שלא הספקנו בפעם הקודמת, אז גם הפעם אני לא אספיק. רבי שמעון שקופ כידוע בשער ה' מדבר שגזילה. גזילה, היסוד שלה הוא לא יסוד הלכתי. האיסור של לא תגזול מבוסס על תורת המשפטים מה שהוא קורא, על מצב שקודם להלכה. כשאתה פוגע בבעלות של מישהו אז אתה עובר על איסור לא תגזול. ככה הוא מיישב את הקושיה של המהרי באסן, המהרי באסן שואל למה ספק ממון לקולא לנחבא? למה המוציא מחברו עליו הראיה? לכאורה הוא עובר בגזל, ספק דאורייתא לחומרא, הוא צריך להחמיר ולתת לתובע את הכסף כדי לא לעבור על גזל, ספק דאורייתא. אז אומר רב שמעון שקופ לא, מה פתאום? אם הפסק המשפטי זה שהכסף הוא שלו אז גם איסור לא תגזול לא יהיה כאן. למה? כי איסור לא תגזול הוא תוצאה של איסור משפטי, לא איסור הלכתי. ההלכה היא תוצאה של המשפט. ואם אתה מותר לך לקחת את הממון הזה על פי המקובלות המשפטיות, על פי דיני הבעלויות, אז גם לא עברת על לא תגזול. זאת אומרת בגזילה בדיוק כמו באשת איש שראינו קודם ברמב"ם, אותו יסוד, בעצם מה שקיים בגזילה זה לא האיסור לא תגזול, האיסור לא תגזול זה קומה ב'. מה שקיים בגזילה זה קודם כל שאתה לוקח משהו שלא שלך במציאות ועל זה אתה מביא אשם, אשם גזלות. עכשיו אשם גזלות מובא על מקרים מסוימים וזה גם מוכיח את דברינו, אבל אני לא איכנס לזה כאן כי אני רוצה עוד להספיק משהו אחד וזה אשם תלוי. גם פה זו תורה שלמה, לא יהיה לי זמן להגיד אותה, אבל בקצרה. הרמב"ם אומר דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן מדבריהם, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי. אבל כל הספקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים. שיטת הרמב"ם הידועה שספיקא דאורייתא לחומרא זה דין דרבנן. מדאורייתא לא צריך להחמיר בספק, אפילו בספק דאורייתא, מה שצריך להחמיר בספק איסור דאורייתא זה עצמו דין דרבנן, זאת שיטת הרמב"ם. ואף על פי כן דבר שחייבים על זדונו כרת, ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי. רואים את הסוגריים האלה? סוגריים האלה זו תוספות מאוחרות, אין את זה בשום דפוס וזו המצאה מארץ ההמצאות, אין דבר כזה. למה הוסיפו את הסוגריים האלה? הוסיפו את הסוגריים האלה בגלל שהרבה אחרונים ואולי גם בראשונים כבר התחילו, מקשים על הרמב"ם איך מביאים אשם תלוי? אם החובה להחמיר היא רק דרבנן. החובה להחמיר היא רק דרבנן, נכון? חובה להחמיר בספקות על פי הרמב"ם, אז איך מביאים אשם תלוי? מישהו לא החמיר, הוא פשע, לא החמיר, על מה הוא עבר? על איסור דרבנן. אז למה הוא חייב אשם תלוי? אין איסור. אז אומרים אה, צריך להגיד שבעיקבא דאיסורא או בדברים של כרת זו חובה דאורייתא. זו המצאה מארץ ההמצאות, לא יעלה על הדעת, אין דבר כזה. למרות שאומרים את זה כמה מגדולי האחרונים, מחילת כבודם, זה פשוט לא נכון. אין דבר כזה. מביאים אשם לא בגלל זה, מביאים אשם בגלל שהאשם אתה מביא על זה שאתה פגעת באיסור, לא על העבריינות שבזה. באמת מבחינת חובת הגברא אתה לא היית צריך להחמיר.

[Speaker C] מי אמר שהוא עבר? אה? מי אמר שהוא פגע?

[הרב מיכאל אברהם] באשם תלוי מביאים על הספק שהוא פגע. הרי אני יש לי ספק חזיר לפניי, אני לא יודע אם זה חזיר או לא. מבחינת החובה שלי אני לא חייב להחמיר מדאורייתא, נכון? אז שואלים כל האחרונים אז למה אני מביא אשם תלוי? הרי אני לא חייב להחמיר. התשובה, בגלל שיכול להיות שאכלתי חזיר בפועל. אם אכלתי חזיר בפועל אז פגעתי באיסור. זה שיכול להיות… נכון, אז לכן זה אשם תלוי. לא מביאים פה קרבן ודאי, אני מביא על הספק.

[Speaker C] למה אני חייב להתייחס ליכול להיות בכלל?

[הרב מיכאל אברהם] בגלל שאסור לי, לא אסור לי, הרעיון הוא שאסור לי להיכנס למצב שבו אני פוגע באיסור, אולי פוגע באיסור, להיכנס לבית הספק כמו שרב שמעון שקופ קורא. ועל זה אני מביא אשם תלוי.

[Speaker C] אין איסור, אין בכלל. הרי ספק דאורייתא הוא דרבנן לחומרא. מה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן. אין איסור.

[Speaker C] לא רק אין איסור, גם יכול להיות שלא פגעתי, לא יצרתי שום פגימה גם כן. אני חייב להתייחס לספק פגימה למה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה בדיוק הנקודה. ספק דאורייתא אין עליך חובה להחמיר, אבל אם אכלת חזיר אכלת חזיר, זאת המציאות. אולי. אז יש פה צד שאכלתי חזיר.

[Speaker C] למה אני צריך להתייחס לספק אבל?

[הרב מיכאל אברהם] יש צד שכן, יש פה ספק.

[Speaker C] במקום שבו אין סיבה שמעוררת

[הרב מיכאל אברהם] את הספק אין דין ספקות, זה ידוע. אנחנו אומרים מקום שיש צד של ספק, מקום שיש צד של ספק אז נגיד חמישים אחוז אכלתי חזיר חמישים אחוז לא. על זה מביאים אשם תלוי, מדאורייתא זה כלום. מדאורייתא אני לא צריך להחמיר, לא מוטלת עליי חובה להחמיר, אבל על הצד שאכלתי חזיר אכלתי חזיר, אז על הספק הזה אני מביא אשם תלוי. לא אשם ודאי, אשם תלוי. זה בדיוק מיוסד בשביל לתקן ספק פגימות, לכן זה אשם אחר, זה אשם תלוי. הרי זה אבסורד מה שמוסיפים פה ברמב"ם. מה מוסיפים פה ברמב"ם? אף על פי כן דבר שחייבים על זדונו כרת, ספיקו. ספקו אסור מן התורה. זה התוספת של הסוגריים, נכון? תרדו שתי שורות למטה, שורה אחת למטה. בין בתרומות בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות. אינם אלא מדברי סופרים. ריבונו של עולם, עריות ושבתות? אז איך אתה אומר לי שדבר שחייבים על זדונו כרת ספקו אסור מן התורה? דבר שחייבים על זדונו כרת זה שבתות ועריות. ועל זה אומר הרמב"ם זה רק דין דרבנן. אלא מה? המצוקה הפריעה לאנשים, איך יכול להיות שחייב אשמתא בשביתא ועוד, איך יכול להיות שמישהו חייב להביא אשם כשהוא לא עבר עבירה? התשובה היא אשם זה תמיד בלי עבירה. תמיד זה בלי עבירה. וגם כאן זה בלי עבירה. טוב, אם לא היה אפשר להאריך בזה יותר, אבל היה אפשר להאריך בזה יותר. אני רק חוזר עוד שנייה אחת, אני חוזר אל הפסוקים שמהם התחלנו. פסוקים שמהם התחלנו, אז מה כתוב? בעצם בפרשה הראשונה זה היה עבירה במזיד ויש עליה עונשים והכל בסדר. העבירה השנייה הייתה שוגג. מה קורה בשוגג? אז מילת המפתח בפרשה זה חטאת, חטאה, מחטולי. שלוש פעמים מופיעה המילה חטאה, כי חטאת בא על העבירה של הגברא. זה ההגדרה של חטאת לעומת אשם. איך אנחנו יודעים את זה? מספר החטאות הוא כמספר לא העבירות אלא מספר ההעלמות, נכון? מה שקובע את מספר החטאות שחייבים זה מספר ההעלמות. למה? כי הבעיה היא הרשלנות של הגברא, העבריינות זה שלא נזהרת, לא זה שפגמת. זה חטאת. אבל באשם הבעיה היא התוצאה, וזה השורה וזה הפרשה השלישית. הפרשה השלישית ראינו כמו שהרמב"ם מסביר, כמו שכתוב במפורש בפסוקים, הוא אנוס גמור. הוא אנוס גמור, אשם? נו רגע, אף על פי כן הראשון הוא מזיד, הרי אשם בא על מזיד או על שוגג, אז למה דווקא הבאת עלינו אשם פה? התשובה היא מאוד פשוט, מי שאנוס, אז עבריינות של הגברא אין פה בכלל, אבל סוף סוף הוא לקח את הטיש,

[Speaker C] כאילו פה זה האשם בתפארתו,

[הרב מיכאל אברהם] אף על פי שגם

[Speaker C] קודם היה אשם.

[הרב מיכאל אברהם] היה אשם אבל הוא נבלע בתוך החטאת, הוא נבלע כמו אשת איש לעומת שפחה חרופה, וזה נבלע בפנים. פה זה רק אשם, כי מישהו שעבר באונס אז המציאות עדיין קיימת, לקחת אישה שהיא לא שלך, אז זה נקרא אשם. אשרי, אשרי. ממש יפה. אשם תלוי חייבים דווקא כשליבו נוקפו. אם

[Speaker C] הבעיה

[הרב מיכאל אברהם] היא בתוצאה…