שיעור מתאריך י＂ט באלול תשס＂ו חלק 2

זה מה שהוא אומר פה. הרמב"ם מה עושה עם הפסוק הזה? אז הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תשובה הלכה ה', כל הנביאים כולם ציוו על התשובה. אבל הלשון מוזרה, התורה ציוותה על התשובה, מה זה כל הנביאים כולם? לא, אין מצווה בתורה לתשובה. כל הנביאים כולם ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומייד הן נגאלין, שנאמר, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגומר ושבת עד ה' אלוהיך ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך. אז מה זה לפי הרמב"ם? הבטחה. אין מצווה לעשות תשובה, המצווה היא זה ציוו כל הנביאים. בתורה אין מצווה. מה שכתוב בתורה ושבת עד ה' אלוהיך זו הבטחה, זה לא מצווה. הרמב"ן אומר שזה שניהם, גם הבטחה וגם מצווה, אבל הרמב"ם באופן ברור אומר ציוו זה נביאים, אין מצווה בתורה, ומה שכתוב בתורה ושבת זה הבטחה, זו לא מצווה. אז זה עקבי עם מה שראינו בשיטת הרמב"ם, שהרמב"ם באמת לא תופס את התשובה כמצווה. המצווה היא רק הפרוצדורה איך עושים את התשובה, זה הוידוי וכולי. אנחנו מכירים לזה הרבה דוגמאות, נכון? כמו ציצית שהוזכרה קודם, אם יש לי בגד של ארבע כנפות אני חייב להטיל בו ציצית. אם אני לא לובש בגד של ארבע כנפות לא צריך לשים ציצית. לא צריך ללבוש, לא צריך לשים ציצית. היום יש מי שמקפידים, התנדבותית כן או לא, זה ויכוחים גדולים, אני לא נכנס לזה עכשיו כאן. אבל מעיקר הדין לא צריך ללבוש שום ציצית. אם אני שם בגד של ארבע כנפות אז צריך להטיל בו ציצית. אם אני רוצה לאכול אז צריך לשחוט את הבהמות. מה, יש מצווה לשחוט? אני לא רוצה לאכול, אל תאכל ואל תשחט. מה הבעיה? אין שם בעיה, אתה לא עבריין. אם אתה רוצה לעשות משהו התורה קובעת מה היא הפרוצדורה לעשות את זה נכון. אז גם כאן אנחנו רואים אותו דבר. אגב, זו טעות לקרוא לדברים האלה מצווה קיומית, זה רק כהערת סוגריים. הרבה אנשים מתייחסים לדבר הזה, יש הבדל במינוח ההלכתי בין מצווה חיובית למצווה קיומית. מצווה חיובית זו מצווה שחייבים מהתחלה ועד הסוף, הנחת תפילין למשל, מי שלא עשה אותה הוא עבריין. יש מצווה קיומית, אני יודע מה, ללמוד תורה מעבר לקריאת שמע בוקר וערב, לחלק מהדעות זו רק מצווה קיומית, לא חייבים. היא חשובה אבל לא חייבים. אז מה עם המצוות האלה, מה עם ציצית? ציצית היא גם מצווה קיומית, אם אתה שם בגד של ארבע כנפות אתה שם ציצית, אתה לא שם אין בעיה, לא קרה כלום. אבל יש הרבה שאומרים שזו מצווה קיומית אבל זו טעות. זאת מצווה מותנית, לא מצווה קיומית. מצווה מותנית הכוונה רק בנסיבות מסוימות אתה חייב, אבל בנסיבות האלה אתה חייב. זה לא אותו דבר כמו תלמוד תורה שבשום נסיבות אני לא חייב, אם אני רוצה זו מצווה, אם אני לא רוצה לא קרה כלום. זו מצווה קיומית, קיימת טוב, לא קיימת לא קרה כלום. אבל בכל המצוות מן הסוג הזה זו מצווה מותנית, זו לא מצווה קיומית. בסדר, אבל עדיין לענייננו מצוות תשובה היא מצווה אצל הרמב"ם מצווה מותנית. יותר מזה אנחנו רואים בכל אורך הדרך, הרמב"ם כמו שהזכרתי קודם, הרמב"ם מתפייט פה בהלכות תשובה בצורה מאוד חריגה. לפעמים פה ושם יוצא לו איזה פיוט קטן גם בהלכות אחרות, אבל בסך הכל, כן, נקשיב קצת ללשונותיו. אל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים, ואמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כמה מעולה מעלת התשובה. אמש היה זה מובדל מה' אלוהי ישראל, שנאמר עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם, צועק ואינו נענה, שנאמר כי תרבו תפילה וגומר, ועושה מצווה וטורפין אותם בפניו, שנאמר מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי בכם ויסגור דלתיים וכולי. והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלוהיכם, צועק ונענה מיד, שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה, שנאמר כי כבר רצה אלוהים את מעשיך. ולא עוד אלא שמתאוים להן, שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. כל הפיוטים האלה ויש עוד כמה כאלה לא נמצאים בהלכות אחרות ברמב"ם, רק בהלכות תשובה. זאת אומרת נראה בהלכות תשובה שהרמב"ם מנסה לשכנע אותם לעשות תשובה. בהלכות ברכת המזון אין פיוטים. לא יודע, כתוב שמה כך צריך לברך, פה צריך פה לא צריך, מי שלא בירך לא, מי שכן כן, אנוסים לא אנוסים, לא משנה, הגדרות הלכתיות, זה לא ספר פיוטים זה ספר הלכתי. למה פה הרמב"ם נכנס לכל מיני אמירות מן הסוג הזה? אנחנו מוצאים בכלל בראשונים, הראשונים הרי מיעטו לכתוב ספרי מוסר, ובאמת בתשובה רואים ששערי תשובה לרבינו יונה, יש פה ספר שלם שמנסה לשכנע אותם. של תשובה. למה הוא לא כתב ספר שלם שמנסה לשכנע אותנו לפדות פטר חמור? גם מצווה מאוד חשובה היא עושה תיקונים עילאיים בכל מיני מקומות. ויש אולי אנשים שגם לא עושים את זה, פחות או יותר. אז מה? למה הוא לא משכנע אותנו בזה? יש משהו במצוות התשובה שהוא וולונטרי. במצוות התשובה? בתשובה, לא. יש משהו, טוב, אתה צודק, זה פליטה פרוידיאנית. יש משהו בתשובה, לא במצוות התשובה. אני מזייף? כן. יש משהו בתשובה הוא וולונטרי. הוא נתון להחלטתנו. והרמב"ם ורבינו יונה מנסים לשכנע אותנו לעשות תשובה. שאר המצוות אני לא משכנע אותך שום דבר, לא תעשה, תחטוף, כן תעשה, תקבל שכר, זה הכל. אנחנו עובדים איתך בהלכות, אנחנו לא ספר, זה ספר הלכות. הלכות תשובה יש משהו שהוא מעבר להלכה, יש משהו שמנסים לשכנע אותי לעשות תשובה. לפי הרמב"ם זה מאוד ברור כי אין מצווה לעשות תשובה. אין מצווה. אם אני מחליט, אני אעשה תשובה, ואם לא אז לא. נכון שאם החלטתי לעשות תשובה, יש פרוצדורה איך עושים את זה. לא מצווה דרבנן בכל מקרה גם לשיטת הרמב"ם? לא, לא מכיר מצווה כזאת. הרמב"ם – ציוו חכמים. מה? ציוו חכמים. לא, אני חושב שהמושג ציווי שמה מתכוון ציווי זה כמו פיקדון גם. זאת אומרת, הניחו בידינו את העניין הזה, הצביעו כמה זה חשוב. אני לא חושב שהוא מביא את זה כמצווה מדברי סופרים. יש לו ביטויים גם איך איך אומרים הלכות דרבנן. יש מצווה דרבנן, אמנם אין מצווה דאורייתא, אבל יש מצווה דרבנן, תיקנו חכמים, מדברי קבלה, מפי השמועה, יש לו כל מיני ביטויים מהסוג הזה. זה לא כתוב בצורה כזאת. אני לא חושב שהוא באמת התכוון לזה. ציוו חכמים הכוונה אמרו לנו, תראו שזה מאוד חשוב לעשות תשובה. אז כל זה מוליך אותנו למצב שבו אנחנו רואים שהרמב"ם תופס שתשובה היא לא מצווה, בניגוד לרמב"ן שחושב שזאת מצווה. המשך חכמה על פרשת וילך באמת מסביר למה אין פה מצווה, כי מה שייך לצוות לעשות תשובה? הרי נגיד שמישהו, אני לא יודע, ברר בשבת. אז זה שהוא צריך לעזוב את החטא זה כתוב באיסור לברור בשבת. לא צריך על זה ציווי נוסף. עצם הציווי שמגדיר את המעשה הזה כעבירה הוא עצמו אומר שאנחנו צריכים לעזוב אותו. למה צריך עוד ציווי כדי לעזוב אותו? לכן הוא אומר שהאפשרות היחידה זה לצוות אולי על איך עושים תשובה. יש לנו וידוי וזה, אבל עצם העובדה שאני צריך לעזוב את החטא לא צריך איזה שהוא ציווי, זה כתוב בעצם העובדה שהוא חטא. לא צריך איזה ציווי. ואז הוא דן, אז איך הרמב"ן אומר שכן מצווה? איך להבין בכל זאת? אז זה אולי אני אדבר על זה אחר כך. הבעיה עם העניין הזה שבמקור אחד ברמב"ם נראה שכן יש מצווה לעשות תשובה, וזה בהלכות, הרי לפני כל קובץ הלכה הרמב"ם מביא את המצוות שמתפרטות באותו קובץ הלכות. תמיד לפני שהוא מתחיל, ויש בו כך וכך מצוות וזה פירוטן: א', ב', ג', ד', ואז הוא מתחיל את ההלכות. פה בהלכות תשובה הוא כותב כך: מצוות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני השם ויתוודה. עכשיו שימו לב, הכ' החסרה פה היא מאוד חשובה, והכ' הזאת נדמה לי שגם לפי פרנקל זה זאת אומרת אין זה נוסח מדויק כנראה שיש, אין גרסאות אחרות. לא כשיישוב מחטאו לפני השם שיתוודה, אלא שישוב ויתוודה. גם הו' היא לא ש'. לא כשיישוב שיתוודה אלא שישוב ויתוודה. כאן זה כבר לא מוצג כמשהו מותנה. אם זה היה מוצג כמשהו מותנה אז היה ראוי להגיד שמצוות עשה אחת והיא שכשיישוב החוטא מחטאו שיתוודה. הוא לא כותב כך, הוא כותב שישוב ויתוודה. אז מה המצווה? לשוב ולהתוודות. לעשות פרוצדורה אחת שכולה היא המצווה. זאת אומרת זאת מצוות עשה אחת, זה הוא כותב. מצווה שיש בה פרטים. זה ברמב"ם יש הרבה כאלה. מצווה שנמנית כמצווה אחת כששני הפרטים הם מכלול אחד בעצם. אולי הערה נוספת שהיא לא מהרמב"ם עצמו אלא מהלחם משנה בהלכה שעסקנו בה בתחילת המסלול. הלחם משנה הרמב"ם כותב פה כן לגבי עשרת ימי תשובה, אז אומר בינוניים, צדיקים ורשעים, והבינוניים תלויים ועומדים, כולם נכתבים בראש השנה, הצדיק והרשע נחתמים גם בראש השנה והבינוניים תלויים ועומדים עד יום כיפור. אם עשו תשובה מוטב, ואם לאו אז נחתמים למיתה. אז אחת השאלות שעולה שם, וזו השאלה שבה עסקנו אז, אם נמלא אותה עכשיו, אחת השאלות היא למה נחתמים למיתה? הרי אם לא עשו תשובה, הם נשארים עדיין חצי חצי. אנחנו אומרים תמיד שהקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד, הוא מטה כלפי רשע. אז אם הקדוש ברוך הוא רואה אדם שהוא חצי חצי, לא עשה תשובה, בסדר, חצי חצי, למה שייחתמו למיתה? אז הלחם משנה פה כותב. שמה שמטה את הכף זה זה שהוא לא עשה תשובה, לפי שהרמב"ם אולי הצריך תשובה. אז מה אם הוא לא עשה תשובה? יש לו את החטאים הקודמים, ברור, אבל זאת עצמה לא עבירה, כי הרי אין מצווה לעשות תשובה. אז הוא לא עשה תשובה, בסדר, הוא נשאר עם החטאים שלו, אבל איזה עבירה יש לו בזה שהוא לא עשה תשובה? אז נראה שיש ברמב"ם בכל זאת איזה שהם רמזים לזה שכן יש מצווה לעשות תשובה. אז המנחת חינוך שואל את השאלה הזאת, הסתירה הזאת ברמב"ם, והוא נשאר שם עם איזשהו הסבר מורכב, לא מדויק, הוא אומר איזה גישה פה, משהו לא, אין הסבר מהותי. יכול להיות שאפשר להבין את זה כך, וזה משהו שצריך לבדוק אותו באופן רחב יותר, נדמה לי שמה שאני מכיר בינתיים זה עובד, אבל אני לא מתחייב לגמרי, אני מציע הצעה. הרמב"ם בספר המצוות, מה המטרה? בוא נבין איך הרמב"ם עבד. סתם תיארתי את זה אולי באיזו הצעה ממה שעבר. איך הרמב"ם עבד, מה היה סדר העבודה שלו כשהוא בנה את כל ה… הוא הרי יצק את כל ההלכה לתוך איזשהו דפוס היררכי, הוא בנה מבנה שמחזיק את כל ההלכה כולה. איך הוא עבד? איך עובדים? הרי צריך איזשהו סדר בעבודה. אז בהתחלה פירוש המשנה, הוא עבר על כל החומר, פירש אותו, יש לו פירושים על הגמרא, חלק נשארו מעט מאוד, נשארו גם בידינו. ואחר כך, כשהוא בא לכתוב את ספר היד החזקה, הוא היה צריך לעשות איזשהו מיון ראשוני. איך עושים את המיון הראשוני? אז יש לו י"ד ספרים כידוע, וכל ספר מחולק לקובצי הלכות. אבל הבסיס להכל הוא מניין המצוות. הרמב"ם כתב את ספר המצוות במטרה, בניגוד לאחרים נגיד שכתבו ספרי מצוות מכל מיני סיבות אחרות, או בגלל שיש מצווה וזכרתם את כל מצוותיי, החפץ חיים למשל בספר המצוות הקצר כותב שבגלל זה הוא אוסף את כל המצוות. יש מצווה לזכור את כל המצוות, זו אחת המצוות בתורה. הרמבנם לא בגלל זה כתב את ספר המצוות. הרמב"ם כתב את ספר המצוות בגלל שמבחינתו זה השלד של היד החזקה. הוא אוסף את תרי"ג מצוות לפי הכללים, בשורשים הוא קובע את הכללים, לאור הכללים הוא כותב את ספר המצוות. אחרי שהוא כתב את ספר המצוות יש לו תרי"ג מצוות ועוד כמה מצוות דרבנן, מצוות עצמאיות דרבנן יש רק שבע, כל השאר זה פרטים בתוך המצוות דאורייתא, ואז הוא ממיין את כל תרי"ג המצוות והדרבננים לי"ד ספרים וקובצי הלכות, תתי ספרים, קובצי הלכות שונים ואז הוא מתחיל את הפירוט כולו וככה הוא כותב את היד החזקה. מה בעצם מופיע במניין המצוות? במניין המצוות מופיעות המצוות שמופיעות בתורה. המצוות שמופיעות בתורה כדי לקשור, לצאת מהתורה שבכתב ולהגיע אל ההלכה כולה. השלד זה לקוח מהתורה שבכתב וכל ההלכה כולה נפרסת על השלד הזה. זאת אומרת שבספר המצוות הרמב"ם בעצם כותב את מה שהתורה מצווה עלינו לעשות. זה נקרא מצווה. מה קורה ביד החזקה? ביד החזקה יש קודם כל קובצי מצוות שבהם בכלל אין מצוות דאורייתא, הכל דרבנן, חנוכה ופורים, דברים כאלה. יש מצוות שבהן אין בכלל מצוות דאורייתא, הלכות שבהן אין בכלל מצוות דאורייתא. בספר היד החזקה יש לו מטרה יותר מקיפה, המטרה שלו זה לסכם את כל מה שמוטל עלינו. כל מה שצריך לעשות, דאורייתא, הכל, הכל, כל מה שיהודי צריך לעשות אמור להיות כתוב ביד החזקה. אם יש משהו שאני צריך לעשות אבל הוא לא כתוב בתורה, אין ציווי בתורה, אבל אני בכל זאת צריך לעשות אותו, מה יהיה עם זה? אז בספר המצוות לא יופיע, הרמב"ם מונה שם את תרי"ג המצוות שמופיעות בתורה, זה לא יופיע בספר המצוות. אבל ביד החזקה זה חייב להופיע. ביד החזקה כתוב כל מה שאני צריך לעשות, לא משנה מה המקורות, המטרה היא לאסוף הכל, זה הוא כותב בהקדמה, המטרה של זה לאסוף את הכל מכל המקורות, כל מה שיהודי צריך לדעת בשביל להתנהג כמו יהודי. שם ודאי צריך להופיע כל דבר, גם מה שאין לו מקור בתורה. אז עכשיו יכול להיות שאפשר להבין מה פשר הסתירה הזאת ברמב"ם. כשהוא מדבר בספר המצוות על המצוות שמופיעות בתורה, שהתורה מצווה אותנו, אין ציווי בתורה על תשובה. יש ציווי על וידוי. ושבת עד ה' אלוהיך זו הבטחה, זו לא מצווה. אז שם אין מצווה לעשות תשובה. יש שם פרוצדורה, יש את הווידוי, זה מה שהצטווה, מצווה מותנית, שאם תעשה תשובה אז צריך לעשות וידוי. זה כתוב בספר המצוות. אבל ביד החזקה הוא כותב לנו כל מה שאנחנו צריכים לעשות, לא רק מה שכתוב בתורה שצריך לעשות, כל מה שצריך לעשות, גם את התשובה צריך לעשות. לא כתוב בתורה, אז לא צריך לעשות תשובה? בטח שצריך. אבל זה לא כתוב בתורה, אז בספר המצוות זה לא יופיע. רגע, אז בספר המצוות זה לא מופיע אבל ביד החזקה זה כן מופיע, לא רק שזה מופיע זה מופיע בתור חובה, ומי שלא עושה את זה אומר הלחם משנה. בינוני שלא עשה תשובה, אז אי עשיית התשובה היא עוון. למה? כיוון שצריך לעשות תשובה, מי שלא עושה תשובה זה עוון, זה לא ביטול עשה, אין מצוות עשה לעשות תשובה, אבל זאת עבירה, ויש על זה עונש, ויש לזה משקל של עוון, וזה משקל גם בין העוונות של האדם. מה פשר העניין הזה? איך להבין דבר כזה? אז באמת זה מכניס אותנו לנושא רחב של חובות שלא כתובות בתורה. האם ישנן חובות שמוטלות עלינו שלא כתובות בתורה? לא כתובות בתורה וגם לא מדרבנן, חובות שבכלל אין להם מקור הלכתי בר תוקף. אז די ברור שיש חובות כאלו, ומוצאים את זה בכמה מקומות. ניתן דוגמה אחת מהגמרא, אולי זאת הגמרא הכי מפורסמת, הגמרא בברכות מדברת על ברכות הנהנין, דף ל"ה. הגמרא אומרת שם, מניין אנחנו יודעים שמברכים על המזון לפניו? בורא פרי העץ, מאיפה יודעים שצריך לברך? אז הגמרא דנה שם ובסופו של דבר היא מגיעה למסקנה שזה לא קרא זה סברא שצריך לברך. למה? כי מי שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל. מעל, וכיוון שכך זאת סברא, אתה לא יכול ליהנות מדבר שהקדוש ברוך הוא ברא לך בלי לברך אותו קודם, אתה חייב לברך. שואל שם הצל"ח, או הפני יהושע בעצם, הפני יהושע שואל שם, אנחנו יודעים שברכות, ברכות הנהנין הן חובה מדרבנן, ספק ברכות להקל. אם אני לא יודע אם בירכתי או לא, אני לא יכול לברך עוד פעם, ספק דרבנן להקל, אני לא מברך עוד פעם. למה? כיוון שהחובה לברך היא מדרבנן. ברכת המזון זו חובה דאורייתא, ברכות התורה לפי הרמב"ן גם דאורייתא, אבל שאר הברכות, ברכות הנהנין, זה ברכות מדרבנן. אומר הפני יהושע, ודבר שיוצא מסברא הוא דין דאורייתא, הוא לא דין דרבנן. אז איך זה יכול להיות שהגמרא אומרת שהחובה לברך ברכות הנהנין היא תוצר של סברא, אבל ההגדרה של ברכות הנהנין היא הגדרה של חובה מדרבנן? אם זה יוצא מסברא זאת חובה דאורייתא, כך אומר הפני יהושע. מאיפה הוא יודע את זה? כי הגמרא בהרבה מקומות אומרת למה לי קרא סברא היא. מביאים מקור ופסוק ואז הגמרא אומרת בשביל מה צריך פסוק זה סברא. בשביל מה צריך פסוק, צריך פסוק כדי לדעת שאני חייב. לא, אם זאת סברא לא צריך פסוק. למה? כיוון שמה שהסברא אומרת אני חייב לקיים. אז אומר הפני יהושע, נו, אז גם כאן כך. יש ברכות הנהנין, מסברא יוצא שחייבים לברך, אז זה מצווה דאורייתא, ספיקא לחומרא, עם כל הכללים של דאורייתא, בלי מקור בכלל. אז יש איזה שהוא תירוץ שם שזה לא תירוץ טוב, יש לי בשבילו תירוץ יותר טוב, אבל לא ניכנס לסוגיה הזאת עכשיו. אבל בסופו של דבר זאת התפיסה שיוצאת שם. באמת הצל"ח, בעל הנודע ביהודה, בספרו על הש"ס שנקרא צל"ח, ציון לנפש חיה, הצל"ח, ראשי תיבות, אז הוא שם באמת חולק על הפני יהושע, אומר איך זה יכול להיות שכל דבר שיוצא מסברא יהיה דאורייתא? רק מה שכתוב בתורה הוא דאורייתא, מה זאת אומרת דבר שיוצא מסברא הוא דאורייתא? עכשיו מה הוא מתווכח עם הגמרא? בגמרא כתוב הרי למה לי קרא סברא היא, הגמרא עצמה אומרת את זה. למה אתה מביא פסוק? יש סברא. רואים שהגמרא תופסת שאם יש מקור שיוצא מסברא לא צריך פסוק, סימן שזה שווה ערך לפסוק. ברור שהוא לא מתווכח על זה, מה שהוא רוצה לומר זה שיש הבדל בין מצב שבו הסברא היא סברא פרשנית, שמפרשת איזה שהוא דין שהתורה חידשה אותו, תמיד הסברא מעורבת בהליך הפרשני. אז זה ברור, למה לי קרא סברא היא, לא צריך פסוק שיפרש את הדין הזה אם הסברא הייתה מבינה אותו בעצמה כך. אבל במקום שבו הסברא מחדשת דין מיוחד מחודש, שהוא לא פרט באיזו מצווה דאורייתא, דין חדש שכל כולו יוצא מסברא, זה אומר הצל"ח מה פתאום, אין דבר כזה, אם לא כתוב בתורה אז זה לא דאורייתא. אבל הפני יהושע גם על דבר כזה אומר שהוא דאורייתא. תלמידי רבנו יונה שם במקום אומרים שמי שאוכל בלי ברכה מביא אשם מעילות. אשם לבית המקדש, קורבן, שזה ודאי דאורייתא. ומה זה בעצם אומר? לפי הצל"ח זה לא דאורייתא. אז לפחות לפי הפני יהושע רואים פה דוגמה טובה לזה, כמו שפשט הגמרא כך, שמקור מסברא מחייב אותנו גם כשאין מקור בתורה. במנין המצוות לא יופיע אצל הרמב"ם החובה לברך ברכות הנהנין, בורא פרי העץ, כי אין פסוק בתורה על זה. תרי"ג מצוות זה המצוות שכתובות בתורה, בספר המצוות זה לא יופיע. אבל ביד החזקה, איפה שכתוב כל מה שצריך לעשות, אז הכול מופיע, כל מה שצריך לעשות מופיע שם. זה מדרבנן. מה? דרבנן? לא לא, לפי הפני יהושע זה דאורייתא. אמרתי שהתירוץ שהוא נותן שם הוא לא תירוץ טוב, בכל מקרה זה מצווה. מצווה מדאורייתא? כן, מצווה, אבל היא יוצאת מסברא ולא מפסוק. ולכן בספר המצוות הרמב"ם אומר לא מביא את זה כי זה יוצא מסברא, אבל פה כתוב מצוות עשה אחת שישוב החוטא מחטאו ויתודה. זאת אומרת חובה להתודות. אני שוב חוזר לשאלה של למה הוא מתחיל מתיאור הוידוי כי אני חושב שזה עדיין התיאור שמתחיל ממה שכתוב בתורה. המקור של זה התורה וכל העסק, גם ספר המצוות נכתב כמקור לכל היד החזקה. המקור מתחיל תמיד מהתורה, התוספות אחר כך. הצעה, אני לא יודע באמת, שאלה טובה, אני לא יודע. בכל מקרה נדמה לי שזה גם מה שהרמב"ם מתכוון לומר על תשובה, ולכן הוא משכנע אותנו לעשות תשובה. הוא אומר יש חובה לעשות תשובה, החובה הזאת מסברא, אין פסוק. אני לא יכול להגיד לך הנה, מי שלא עשה תשובה ביטל עשה שכתוב בפסוק זה וזה. אני רוצה לשכנע אותך למה נכון לעשות תשובה, בוא אני אסביר לך למה זה סברא פשוטה, ואם תשתכנע אז תעשה תשובה כיוון שכל מה שיש פה זה הסברא. אז מה שהרמב"ם עושה הוא מסביר לנו את הסברא. מה הסברא? שאם אדם היה מרוחק, מבודד, מנודה מהקדוש ברוך הוא והיום הוא מדבק בו וכולי, זאת גופא הסברא. יש לך דבר כזה, כלי כזה חזק להתקרב לקדוש ברוך הוא, אז צריך ציווי שיצווה אותך לעשות את זה? אז כל בר דעת מבין שחייבים לעשות דבר כזה. להיפך, אם היה ציווי זה היה מוריד כי הייתי עושה את זה כמצווה ועושה, כמשהו שהוא בעצם פרט שבו אני חייב. יש סדרה שלמה של חובות ואגב כמעט כולם מופיעות בהלכות תשובה, נדמה לי שזה הקו ששוזר את כל מה שיש בהלכות תשובה כי הפרקים האחרונים בהלכות תשובה בכלל עוסקים בדברים ממש לא ברור מה הקשר בינם לבין תשובה. עבודת השם לשמה, עבודה מאהבה, עבודה מיראה, ביאת המשיח, תחיית המתים, מה כל זה קשור להלכות תשובה? הלכות תשובה נדמה לי זה ההלכות שעוסקות בכל החובות של האדם שיוצאות מסברא ולא מפסוק. אפילו אהבת השם, הקטע הזה שכתוב בהלכות תשובה, אהיה רגע, זה בפרק י' מהלכות תשובה, אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות וכולי, אלא יעבוד לשמה ושהעובד בדרך זו הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ואין עובדים השם על דרך זו אלא עמי הארץ וכולי, אלא יעבדו מאהבה. מה זה קשור לפה אל"ף ובי"ת למה מצוות אהבת השם מופיעה פה? מצוות אהבת השם מופיעה בהלכות יסודי התורה ושם הרמב"ם מפרט את מה שנוגע למצוות אהבת השם. למה זה קשור לפה? כי פה הוא רוצה להגיד לנו שיש משהו מעבר למצווה. כמו בתלמוד תורה, גם בתלמוד תורה כתוב פה, אל יאמר אדם מצוות התורה ולימוד תורה בגלל שכתוב הגית בו יומם ולילה, בשפה שלי, אלא מי שמבין מה זה תורה צריך להבין שצריך ללמוד תורה, זה לא בגלל שכתוב, להיפך, הדברים הכי יסודיים שיש התורה לא כותבת אותם כדי שאנחנו נעשה את זה מתוך שאנחנו מבינים שהם כל כך יסודיים. מה זה לעבוד את השם מאהבה? כשאני עושה מצווה כלשהי מאהבה ולא מיראה בוודאי אני מקיים מצוות אהבת השם, זה ברור. אבל אין עלי חובה לעשות את זה מצד מצוות אהבת השם. מצוות אהבת השם אני כל בוקר יכול לעשות מדיטציה שתי דקות לאהוב את השם וללכת לדרכי. את שאר המצוות אני רק צריך להתכוון לצאת ידי חובה וזה הכל, אין תנאי במצוות שצריך לאהוב את השם. מי שאוהב את השם גם במצוות גם זה אהבת השם, זה ברור. אבל אין חובה כזאת. לכן זה מופיע בהלכות תשובה. הרמב"ם כותב שכשאתה עושה מצוות מאהבה זה לא יופיע בהלכות יסודי התורה כי זה לא חלק ממצוות אהבת השם. זה מה שיש מעבר למה שחייבים. כל מה שיש מעבר למה שחייבים מופיע בהלכות תשובה כיוון שהתשובה כולה היא כזאת. זה משהו שמעבר למה שחייבים מבחינת מה שהתורה מצווה. זה משהו שמי שמבין מה זאת תשובה ברור שצריך לעשות את זה. הרב קוק כותב על החובה לשפר את המידות, אז הרב קוק כותב על זה, למה התורה, זאת כבר שאלה עתיקה, למה התורה לא מצווה על זה לשפר את המידות? למה היא מצווה? לדעתי יש מצווה, אני אף פעם לא הבנתי את השאלה הזאת, והלכת בדרכיו כתוב שמה שצריך, אבל טוב לא יודע, הרבה שואלים את השאלה למה אין מצווה לשפר את המידות. אז רב חיים ויטאל כותב למה אין מצווה כזאת, כיוון שהתורה מדברת לבני אדם, מי שלא בן אדם אי אפשר לדבר איתו. אתה צריך להבין לבד שצריך לשפר את המידות שלך. אם אתה צריך ציווי בשביל זה אז אין את מי לצוות כבר, אז את מי אני מצווה את הציווי הזה? הרי כל ציווי צריך להיאמר לבני אדם, אבל אם מישהו הוא לא בן אדם מה אני אצווה עליו להיות בן אדם? אי אפשר לעשות את זה. זה לא, או שאתה בר ציווי או שאתה לא בר ציווי. אז יש תנאים לקבלת המצוות, הם עוד לפני המצוות, הם יותר יסודיים. זה תנאים שעוד לפני שאני מתחיל לצוות אותך זה מה שאתה צריך להבין. הרב קוק כותב. הרב קוק כותב יותר מזה, הרב קוק כותב שאם היו מצווים זה היה גורע. למה? מפני שחז"ל אומרים לנו שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. סברא פשוטה שלנו הרי אומרת ההיפך, שגדול מי שאינו מצווה ועושה, נכון? אז אומר הרב קוק, במצוות התורה שהתורה כתבה, היא כתבה את זה בגלל ששם באמת גדול המצווה ועושה. אבל יש דברים שבהם באמת נשארת הסברא הפשוטה שגדול מי שאינו מצווה ועושה. ואת אותם דברים התורה משאירה לא כתובים, לא רק בגלל שאין טעם לכתוב, אלא לכתוב זה מזיק. כי אם התורה הייתה כותבת, אז הייתי עושה את זה כמי שמצווה ועושה, וזה יותר גרוע. צריך לעשות את זה כמי שאינו מצווה ועושה. אני לא זוכר אם הבאתי את זה פה, אני כבר מתבלבל מדברים. יש בדיחה ידועה בישיבות על אותו בחור שיצא לשידוכים. ולא, באו כל מיני בנות, הוא נפגש איתן, אף אחת לא מצאה חן בעיניו. הגיע למשגיח, המשגיח אומר לו תשמע ידידי, לא יכול להיות שאף אחת לא מתאימה לך, אתה צריך לעבוד על המידות. שב שנה תעבוד על המידות, שנה הבאה תחזור לפרשת האיש מקדש. אז הוא יושב עובד על המידות, חזק בהתלהבות ובהתפעלות, קורא ספרי מוסר. אחרי שנה עוד פעם, עוד פעם מתחיל התהליך, מביאים את כל הבנות שהוא יפגוש אותן וכולי. שוב פעם לא נראה לו שום דבר. הרב המשגיח תגיד לי מה עשית בשנה הזאת? עשית משהו? מה זאת אומרת, בוודאי, אני עבדתי על המידות, אני עכשיו עניו מוסמך. אז הוא אומר לו, אז מה, אז איך יכול להיות שאף אחת לא מתאימה לך? אז הוא אמר מה זאת אומרת, כשהייתי בעל גאווה אף אחת מהן לא התאימה לי, עכשיו שאני גם ענוותן, אז קל וחומר שאף אחת לא מתאימה לי. עכשיו אני כבר ממש בן אדם מושלם. אומר זה, כך נראה מישהו שעובד את השם בגלל שכתוב בשולחן ערוך, ומשפר את מידותיו כי כתוב בשולחן ערוך בסימן קי"ט הלכה ג' שצריך להיות עניו. אומר זה אי אפשר לכתוב דבר כזה, כי אם כותבים דבר כזה זה הורס. אז גם בתשובה אותו דבר. תשובה צריכה לבוא מאיזשהו, מאיזושהי מוטיבציה וולונטרית. זאת אומרת, אם יש מצווה לעשות תשובה, אז עוד פעם זה יהפוך להיות חלק מהפרוצדורה. וזה מסיים את מה שעשיתי גם בפעמים הקודמות, שיש תשובה שהיא פרוצדורה ויש תשובה שהיא מהות. והתשובה שהיא מהות אי אפשר לצוות עליה. הפרוצדורה זה באמת תלוי בוידוי, הוידוי הוא חלק מהפרוצדורה. אבל התשובה שהיא תשובה מהותית גם לא צריכה את הוידוי בסופו של דבר, כמו שאמרנו בפעמים הקודמות.