שיעור מתאריך כ＂ו באלול תשס＂ו חלק 2

ואם אתה גם תלביש בגדים ותאכל עם סכין ומזלג, חנה בבלי תיתן לך צל"ש. אז זה לא יעזור לך שום דבר, אז בשביל מה לשחק? זאת אומרת, כל המשחק נועד כדי להשיג את התוצאות. אבל אם אני אפילו באופן פיקטיבי אגיע למצב שבו אתה לא תצליח להשיג את התוצאות האלה, אז מה הטעם? אז הוא באמת יבריא. אז הוא באמת יודע שזה בן אדם וזה תרנגול, הוא יחזור לאותה נקודה שבמקור הוא נמצא בה, שהוא מבין את זה. בדיוק כמו אצל הרמב"ם שאמר במי שאומר רוצה אני. אם הבן אדם באמת רוצה לקיים את מה שכתוב בתורה, אם זאת ההנחה, אז מה בעצם? הוא רק רוצה להתיר לעצמו כל מיני דברים. אז אומר לו תראה, לא תצליח להתיר את זה בכל מקרה, אני ארביץ לך ולא תצליח לעשות את זה. אני ארביץ לך, אתה לא תצליח לעשות את זה בכל מקרה. אין פה שום כוח חיצוני שמשפיע עליו כמו בגט? בגט יש… לא לא לא, אני אומר המשל פה רק משמש אותי, ברור שיש הבדל. כי אני לא מאלץ אותו לשבת על כיסא, אני רק משכנע אותו. השכנוע זה בעצם הריפוי שלו. כן, אבל שם מספיק שכנוע כיוון שכנראה שם לא מדובר פה במשהו בלתי נסבל לשבת על כיסא וללבוש בגדים. אז אני בסך הכל יכול גם באמצעים של שכנוע או אתה יודע באיך קוראים לזה הצעה שאי אפשר לסרב לה, בשב"כ איך קוראים לזה טלטולים או לחץ פיזי מתון, בדיוק, בלחץ פיזי מתון אני יכול לשכנע אותו לשבת על כיסא. עוד פעם, אני לא מתחייב שזה באמת היה הכוונה של המשל, אני יצאתי מהמשל הזה רק כדי להגיע לנקודה הזאת. זה ברור שיש הבדל מסוים, אני לא מכחיש את זה. למה זה משנה אם גויים מכין אותו? מה? למה זה משנה? מה שחשוב זה באמת לא אם גויים או יהודים, אגב זה מה שהרמב"ם אומר, לא חשוב. מה שחשוב זה אם זה מוצדק על פי ההלכה. זאת אומרת אם ההלכה מחייבת לגרש, אז גם אם הגויים ירביצו לו, גט כשר. אבל שם זה פסול. פסול מדרבנן. לא, זה אם הגויים מדעתם אנסו אותו הגט כשר, הוא לא בטל. לא, ההבדל שם שהם אומרים זה האם ההבדל הוא אם זה הגויים מדעתם או הגויים לפי בקשת בית הדין. ואם הגויים מעצמם אנסו עד שכתב, רגע, הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול, כשר זאת אומרת, לא בטל. פסול רק מדרבנן. לא, אבל יש בפסקה קודמת אם הגויים הכו אותו על פי בקשת ישראל, אז הוא כשר לגמרי. אז אני אומר גם אם הגויים לא, זה בדיוק הנקודה, החידוש של הרמב"ם, גם אם הגויים הכו אותו לא על פי בקשת ישראל, אם הגט הזה באמת צריך להינתן על פי ההלכה, אז זה לא משנה מי מכה אותו לפחות מעיקר הדין מדאורייתא. זה לא חשוב. למה לא? כי הרי הוא רוצה לעשות את מה שההלכה אומרת, זה מה שהרמב"ם כותב. רק מה, השאור שבעיסה מעכב, אז מרביצים לו קצת עד שהשאור שבעיסה יירגע, ואז הוא באמת רוצה, הוא חוזר לרצון שבמקור היה קיים בו. למה לנו זה נראה כל כך תמוה? נראה לנו כל כך תמוה, יש פה הרבה השלכות להבחנה הזאת שהיא פחות נוגעת אלינו, אבל אם כבר אנחנו נמצאים כאן, למה בעצם זה נראה כל כך תמוה? בגלל שהיום התחושה הבסיסית שלנו היא שההנחה הבסיסית של הרמב"ם לא נכונה. אין לנו בעיה עם הטיעון, הטיעון הוא נכון תחת ההנחות של הרמב"ם. אבל ההנחה הבסיסית שבאמת כל אדם רוצה לקיים את מה שכתוב בתורה נראית לנו היום לא כל כך משכנעת. זה לא נכון שכל אחד באמת אוטומטית בתוכו רוצה את מה שהתורה מצווה. וכיוון שכך, אז ממילא כבר נגזר שאנחנו גם לא מסכימים, לא נראה לנו הגיוני מה שעושים פה, שאם ירביצו לו אז זה ישתנה וכולי. אבל צריך לשים לב טוב, באותה מציאות אוטופית שאנחנו נרגיש שאנחנו לא מכירים אותה, שבה ישנה חברה שיש ערך מובן מאליו לקיים מה שכתוב בתורה, כמו שיש ערך מובן מאליו שיש מישהו שרוצח. אז הרבה פעמים הוא יכול לרמות את עצמו שפה זה המוצדק והוא התחיל איתי ולא יודע מה קרה ופה ושם וזה. אבל בתוככי ליבו ברור שהוא יודע שלרצוח זה רע. זה ברור לגמרי. וכשהוא מגיע לבית משפט כשהוא מתחרט הוא מתחרט באמת בדרך כלל. כי הוא באמת חושב שזה רע, יחד עם זה שהוא עשה את זה. אז זאת דוגמה למשהו שגם היום קורה באותה צורה. שיש בן אדם שבאמת מאמין שמה שהוא עושה הוא לא נכון ובכל זאת הוא עושה את זה. לגבי התורה אנחנו לא מכירים את המציאות הזאת, כי לגבי התורה היום זה לא נתפס כאיזה ערך מובן מאליו כמו ערכי מוסר. אבל בחברה שבה אם אין אלוהים במקום הזה והרגוני, בחברה שבה החובות הדתיות נתפסות כמשהו מובן מאליו בדיוק כמו החובות המוסריות, אז תנסו לחשוב על זה כמו רוצח. זאת אומרת, אם בן אדם יגיד תשמעו חברה אני מאמין שמותר לרצוח, ברור שהוא עושה את זה בשביל הכסף. הוא לא באמת מאמין שמותר לרצוח. אז אם נרביץ לו ונגיד לו תשמע את הכסף הזה אתה לא תראה מה שלא תאמין, לא תראה את הכסף הזה. חתמו לך על חוזה, החוזה כשר למהדרין, לא תראה גרוש. אנחנו ניקח את זה. זאת דרך להביא אותו למצב שהוא יחזור לשפיות והוא יבין שלא נכון לרצוח. נכון? למה? כי ברור לנו שגם כשהוא אומר את זה הוא מבין שלא נכון לרצוח. אז תחשבו על מצב שמבחינתנו אולי הוא קצת היפותטי. אבל זה המצב שהרמב"ם מדבר עליו, הוא כותב שהוא מדבר על המצב הזה. הוא מדבר על המצב שבו כל אדם בעצם מישראל באופן ברור ומובן מאליו רוצה לקיים את מה שכתוב בתורה. אם באמת זאת ההנחה, ואם באמת זה התיאור הנכון של המצב, אז אני חושב שהמתודה הזאת היא מתודה לא רעה. אז יש לה הסבר טוב, כיוון שאם אתה מוריד את הסיבה למה הבנאדם עובד על עצמו, אז הוא יפסיק אולי לעבוד על עצמו. תגיד זה לא יעזור לך בין כה וכה, אז בשביל מה לך? אתה לא אומר לו את זה, אתה פשוט תביא אותו לזה, אתה תראה לו שזה לא יעזור לו, אז ממילא הוא יחזור למה שבאמת מאמין בו. כמובן באותן נסיבות שבהן זה באמת מובן מאליו ושבאמת נכון שכל אדם מישראל באופן טבעי רוצה לעשות את מה שהתורה אומרת. באותן נסיבות נדמה לי שזה דבר נכון. זה אחת אגב אחת הסיבות לכל מיני ויכוחים, אחת הסיבות למה אסור להעתיק כל מיני מושגים, עוד פעם זה סוגריים עכשיו, אבל למה אסור להעתיק כל מיני מושגים מהעולם של חז"ל ומהעולם של הראשונים לעולם שלנו היום. כל מיני מושגים כמו אני יודע מה תינוקות שנשבו, אנוסים כאלה, אנוסים אחרים, מי זה רשע, מי זה לא רשע. כל מיני מושגים מהסוג הזה צריכים להתייחס אליהם מאוד בזהירות, בגלל שכל הניתוחים החז"ליים ושל הראשונים וכולי, זה ניתוחים שהניחו איזושהי מציאות חברתית מסוימת. והמציאות החברתית שלנו היום היא שונה לחלוטין. וכיוון שכך להעתיק משם עקרונות אלינו היום זה דבר בעייתי. לדוגמה, אני לא הייתי מיישם את הדין הזה של הרמב"ם גם אם היה היום סנהדרין ומה שאתם לא רוצים, על בנאדם שגדל כחילוני גמור בלי שום מושג. לא הייתי מיישם את זה בשום אופן. כי בעיניי לא סביר שאחד כזה באמת רוצה לקיים את התורה למרות שהוא לא מודע. לא סביר. נקודה יהודית אני לא יודע מה. בפועל ברבדים המודעים, הרי זה מה שקובע בסופו של דבר, לא נשמע לי סביר. וכיוון שכך המתודה הזאת של מכין אותו עד שיאמר רוצה אני היא לא רלוונטית. כי גם אם הוא יאמר אחרי זה רוצה אני הוא בעצם אומר תפסיקו להרביץ לי, הוא לא אומר רוצה אני. רגע, אני חושבת שגם כאן אפשר לשנות קצת את המושגים, ולעשות אותם אולי מודרניים יותר ולקרוא לזה כמו אידיאולוגיה מול אינטרס. זאת אומרת, בסופו של דבר אחת הסיבות נגיד אם מישהו לא רוצה לתת גט זה בגלל שלא מגיע לה או משהו כזה. זאת אומרת, משהו ב… לא ברור. אבל אם אני עכשיו אגרום לו שהוא בין כה וכה ייתן, לא יעזור לך. נכון, אבל יש הבדל מאוד גדול אם הכריחו אותי ואני בעצם מנסה להמשיך לא לרצות כי לא מגיע לה וכו', אבל אין לי ברירה, זה יותר קל לתת מאשר שמביאים אותו לרצות מלכתחילה. לא מצליחים להביא אותו לרצות מלכתחילה. אם מכריחים אותי לעשות משהו ואני עושה אותו כי הכריחו אותי, לא כי אני… עדיין לא נכנעתי, עדיין לא מגיע לה ואני לא רוצה. אבל אז זה אומר שבאמת הגט לא כשר. אולי היה יותר קל פיזית לגרום לו לכתוב את הגט ולתת, אבל זה בעצם לא בא מהתרצות אז הגט לא יהיה כשר. זה בעייתי קצת. טוב, בסדר. יש מקום לדון פה, אני לא פסיכולוג, אבל אני חושב שיש פה כן איזשהו הסבר הגיוני להבין את מה שהרמב"ם אומר וזה מחזיר אותנו חזרה למושגים של חטא ותיקון. אנחנו דיברנו באחד השיעורים, דיברנו על הבעיה של חולשת הרצון. הבעיה של חולשת הרצון בעצם הייתה הבעיה הבאה: בדרך כלל שבנאדם מתנהג באופן מסוים, ואם אין שום אילוץ שכופה אותו לעשות את מה שהוא עושה, אז הוא יעשה את מה שהוא חושב שנכון לעשות. מה שהוא רוצה לעשות זה מה שהוא יעשה, למה שיעשה משהו אחר? אין שום דבר שכופה אותו. עכשיו אם יש דבר שבעיני אדם ראוי לעשות אותו יותר מאשר הדבר האחר, ותהיה לפניו האפשרות חופשית לבחור או בזה או בזה, באופן חופשי לגמרי, מן הסתם הוא יבחר במה שיותר ראוי, למה לא? אם זה יותר ראוי בעיניו אז כנראה הוא גם ירצה לעשות את זה יותר. מה שהוא רוצה אמרנו אם אין שום דבר שגורם לו, שמכריח אותו, אז מה שהוא רוצה הוא גם יעשה, נכון? אז השרשרת הזאת בעצם מובילה אותנו למצב, למסקנה שאומרת שאין דבר כזה חולשת הרצון. אין דבר כזה חולשת הרצון במובן הזה שבדרך כלל התחושה אחרי חטא זו איזושהי תחושה של החמצה, של אכזבה, שאנחנו בעצם אומרים אח הייתי חלש מדי, לא עשיתי את מה שאני באמת רציתי. לא היה לי את הכוח להתמודד ולכן נפלתי. והטיעון הזה של חולשת הרצון בעצם אומר שזה אתה משלה את עצמך, זה לא נכון, זה מה שרצית. אם זה מה שעשית, אז זה מה שרצית. כי אם לא היית רוצה לא היית עושה. ממה נפשך? מה, היה משהו שגרם לך שיכריח אותך או חייב אותך לעשות משהו למרות שאתה לא רוצה אותו? אז אתה אנוס, ועל אנוס התורה פוטרת אותו. הוא לא הכריח אותך? אז למה עשית? כנראה רצית. גם צריך לשקלל פנימה גם את הלחץ. נגיד, היה לחץ לא דטרמיניסטי, לחץ שלא בהכרח, יכולתי לעמוד נגדו, אבל לא עמדתי נגדו. למה באמת לא עמדתי נגדו? בגלל שהיה יותר, זאת אומרת עדיף בעיניי לא לסבול מהלחץ הזה מאשר לקיים את מה שכתוב בתורה, נכון? אז עדיין זאת מערכת ערכים. בסופו של דבר הכל מגיע לשאלה מה אני רוצה, מה הם הערכים שלי. לעולם אין מצב, ככה על פי הטיעון הזה של חולשת הרצון, לעולם אין מצב של רצון חלש, שבעצם אומר, בעצם רציתי לעשות את האיקס, למה עשיתי את זה? כי הייתי חלש מדי אז לא הצלחתי לממש את רצוני. עכשיו כולם, נדמה לי, כל מי שנופל כמעט מרגיש את התחושה הזאת, נופל אפילו לא רק בהיבט דתי, גם בדיאטה, זה לא משנה, בכל הקשר. זאת אומרת, תמיד יש איזושהי תחושה, האמת היא שאני רוצה את זה, למה עשיתי את זה? הייתי חלש מדי, לא הצלחתי. אבל מה זאת אומרת היית חלש מדי? היית חלש מדי פירושו של דבר שהיה עדיף בעיניך הסיפוק המיידי על הערך ארוך הטווח. בסדר, גם זאת מערכת הערכים, גם זה סולם ערכים. אבל בסופו של דבר באמת לא רצית, זה לא נכון שרצית. ברצונות אמרנו קודם גם אז שרצונות הפוכים זה כמובן לא סתירה. בן אדם יכול להיות בפני רצונות הפוכים וזה לא סותר שום דבר. אני יכול לרצות שוקולד כי הוא טעים ולא לרצות אותו כי הוא לא בריא בו זמנית. אין שום סתירה בין שני רצונות שהם בעלי משמעות מעשית הפוכה. זה לא דבר סותר. אז לכן בעצם, בסופו של דבר, מה שבן אדם עושה זה בסופו של דבר מה שבאמת רוצה לעשות. אל תיתן לעצמך תירוצים, לא לא אני רציתי משהו אחר רק הייתי חלש מדי אז חבל נפלתי, הכשילו אותי, שאור שבעיסה גרם, הנחש, היצר, הנחש השיאני וכולי. זה הכל תירוצים. בסופו של דבר אתה עשית את זה כי אתה החלטת שזה מה שאתה רוצה לעשות, בשקלול כל הלחצים והכל. בסדר, אתה רוצה יותר ליהנות מהלחצים מאשר, או לא לסבול מהלחצים מאשר לעמוד בפני הלחצים ולעשות את מה שהיית צריך לעשות. אבל עדיין בסופו של דבר אתה עושה את מה שאתה רוצה. עכשיו בתמונה הזאת אז באמת יוצאת בעיה, א' בעיה מול האינטואיציה. האינטואיציה הפשוטה שלנו כן חשה איזושהי חוויה של חולשת רצון, שאומרת שכן, לא נכון, אני באמת לא רוצה את זה, יותר אני רוצה יותר כן לעשות דיאטה. אבל כמובן לקחתי דוגמאות מהתחום הדתי כדי שתראו שזה שאלה שלא נוגעת דווקא לתחום הדתי. אני דווקא באמת רוצה יותר את זה אבל הייתי חלש, לא הצלחתי. ישנה איזושהי תחושה כזאת. אפשר לפתור אותה כאיזושהי אשליה ולהגיד מה פתאום, הרי בחשבון ברור שזה לא נכון. ואפשר להגיד שכנראה משהו בחשבון לא מדויק, לא מתאר נכונה את התהליכים הנפשיים שלנו. הדבר הזה שלא מתאר נכונה את התהליכים הנפשיים שלנו הוא המימד הזה של חולשת הרצון. זה בעצם בדיוק ההבדל בין מה שהבן אדם חושב או מאמין בו לבין מה שהוא עושה. זאת אומרת לפי הטיעון שאין חולשת רצון אין פער כזה. זאת אומרת מה שאתה עושה זה מה שרצית לעשות, לא יכול להיות שום פער בין מה שאתה רוצה לבין מה שאתה עושה. אבל תחושת החטא וההחמצה הזאת כל הזמן אומרת לנו לא נכון, הרי יש פער, האמת היא שאני רציתי את זה, נפלתי, הייתי חלש. מה זה בעצם אומר? מה זה נקרא נפלתי? יבוא בעל הטיעון של חולשת הרצון יגיד מה נפלת? כי לא לסבול מלחץ היה בעיניך יותר חשוב מאשר לשמור דיאטה או לעשות את מה שהשם רוצה או כל רצון אחר שיש לך. אבל התחושה היא שזה לא נכון. זאת אומרת, זה לא נכון. האמת היא שאני באמת רוצה שם, ובכל זאת הרצון שלי חלש. יש משהו, יש איזשהו פער בנפש שלנו בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו עושים. על הפער הזה אנחנו מדברים כאן. הפער הזה הוא זה שגורם לחטא למעשה. בהנחה שבאמת כמו שאומר הרמב"ם כל אדם באמת רוצה לעשות את מה שהשם אומר ולציית למה שההלכה מצווה, אז באמת למה הוא לא עושה את זה? בגלל אותו פער. יש איזשהו כוח באדם או חולשה, חוסר כוח באדם, שגורם לאדם לא לעשות את מה שהוא רוצה. והטיפול הזה של כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, או האינדיק במשל וההסתייגות של באיילתה, המוצדקת של באיילתה, בעצם בא למחוק את הנקודה הזאת, זאת אומרת להחזיר אותנו לעשות את מה שאנחנו באמת מאמינים שצריך לעשות. ואם אנחנו לא באמת מאמינים שכך צריך לעשות אז לא יעזור כלום. אז אין ריפוי, אז לא יעזור כלום. כי אם באמת אנחנו לא חושבים שכך צריך לעשות, אז מה זה, ירביצו לי עד מחרתיים, אז אני אגיד מן השפה ולחוץ שאני רוצה, אבל זה לא יכול לעבוד. זה חייב להיות רק על בסיס מסוים שכבר קיים בתוכי ועל הבסיס הזה נאמר הכלל הזה של כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. טוב. אולי בכל זאת הפער בין המשל המשל שאני יצרתי לבין המשל נמצא בנקודה, הרי תראו פה הערה נכונה. זאת אומרת החכם הזה לא באמת מרביץ לבן המלך כדי להושיב אותו על הכיסא. הוא משכנע אותו. מה זאת אומרת משכנע אותו? אם באמת זה מה שהוא רוצה, השאור שבעיסה גורם, אז צריך ממש מה שהרמב"ם אומר שצריך לעשות, להרביץ לו ולהגיד לו תשמע, זה לא יעזור לך בשום מקום, ולכן תחזור לאותה נקודה שבלאו הכי כבר קיימת בך. בסיפור זה לא עבד ככה. כנראה שגם שכנוע זה מהווה איזשהו כלי שאפשר לטפל בו בפער הזה וזאת נקודה בעייתית קצת כדי להגדיר את זה במונחים נפשיים. כי בדרך כלל אנחנו מבינים ששכנוע אמור לפעול על מה שאנחנו רוצים או על מה שאנחנו מאמינים בו. אבל אם האמת היא שאנחנו בלאו הכי מאמינים ועושים את הדבר הנכון, רק הבעיה היא שאנחנו קצת חלשים, אנחנו לא עושים את מה שאנחנו באמת מאמינים בו, אז מה יעזור השכנוע? זה לא עניין לשכנוע. שכנוע זה פונה לעקרונות. אם העקרונות לא נכונים אני אשכנע אותך אולי לאמץ עקרונות אחרים. אבל אם העקרונות שלי נכונים ואני רק חלש, אז מה עוזר השכנוע? אבל כן יש פה איזשהו מימד ששכנוע יכול לפנות אליו. כן מעורב פה בכל זאת איזשהו מימד של הרצון, עד כמה אני רוצה או משהו כזה. מעבר לזה, השכנוע שנעשה פה הוא לא שכנוע לא להיות תרנגול הודו. הוא לא שכנע אותו למה לא נכון להיות תרנגול הודו, הוא שכנע אותו ללבוש בגדים. הוא שכנע אותו עניין טכני. הוא לא טיפל בנקודת המחלה השורשית, למה אתה חושב שאתה תרנגול הודו הרי אתה בן אדם? הוא לא ניסה לשכנע אותו בזה. נכון שהיה פה שכנוע ולא מכות, אבל השכנוע טיפל בצדדים הטכניים. במקום להרביץ לו הבאתי אותו באמצעים אחרים ללבוש בגדים. אבל לא הבאתי אותו להכיר בזה שהוא אדם ולא תרנגול הודו, הבאתי אותו ללבוש בגדים. אחרי שכבר לבש בגדים זה מילא כבר יצוף מה שבלאו הכי קיים בתוכו. לכן אני חושב שזה בכל זאת השרשרת הזאת רלוונטית גם לתהליך של תשובה. זאת אומרת איך שהוא יוצא שלמרות שהרצונות הם רצונות אולי האמיתיים והנכונים ורק השאור שבעיסה הוא המעכב, אנחנו לא תמיד עושים את מה שאנחנו רוצים, עדיין לא תמיד הפתרון הוא הפתרון של הרמב"ם, פשוט להרביץ עד שתשש כוחו של היצר. אפשר לראות את זה מהמשל של מה העובדה שהוא נתן לו לגיטימציה להיות תרנגול הודו? זה הדבר שגרם לו להרגיש אוקיי, זה בסדר, אני אהיה תרנגול הודו וגם אלבש בגדים, אולי זה מה שעזר לו? רצה קודם כל להראות לכולם שאפשר להיות גם תרנגול הודו ועכשיו הוא הראה להם כבר אז גמרנו, אז מה אכפת לו ללבוש בגדים? יכול להיות. אפשר להציע לזה כל מיני הסברים. בטח יש בני מלך כאלה ובני מלך כאלה, לא כל בני המלך הם אותו דבר. דיברנו על בן מלך מטיפוס אחד, יש עוד כל מיני טיפוסים שם. כולנו בני מלך. אז באמת בהקשר הזה של התשובה, אז גם פה מצד אחד אומר לנו החינוך אחרי המעשים נמשכים הלבבות. מה זאת אומרת אחרי המעשים נמשכים הלבבות? לא מדובר פה על להרביץ לנו שנעשה את המעשים הנכונים למרות שאנחנו לא רוצים לעשות את המעשים הנכונים. זה כן מקביל יותר לאינדיק, זאת אומרת לשכנע את עצמו לעשות את המעשים הנכונים וההנחה היא שאם נעשה ביהביוריסטית את המעשים הנכונים גם הלבבות יימשכו. זאת אומרת רואים פה שהמכות זה אולי מקרה קיצוני, אבל גם תהליכים של שכנוע יכולים לגרום לזה. בדרך כלל שכנוע שלא מטפל בנקודה, כי בנקודה עצמה אין מה לטפל, היא כנראה בסדר, אחרת לא יעזור כלום. צריך לטפל באמצעים שהם לכאורה חיצוניים, המעשים או הנגזרות האלה או האחרות של הרצונות הפנימיים. ועם השנים המעטפת הזאת איכשהו מתגלה ממילא הרצון הפנימי. אני פשוט אין כל כך זמן להתחיל את החצי השני אז אולי נעצור כאן. טוב, נעצור כאן.