שיעור מתאריך כ＂ו בסיוון תשע＂ז

יום חמישי כ"ח סיון תש"ע, עשירי ליוני 2010, שיעורו של הרב מיכאל אברהם. טוב. מה, איפה, איפה עמדנו בעצם בנושא כלל ופרט? התחלתי עם זה שבעצם יש שתי צורות להסתכל על ההיסטוריה של ההלכה, על ההתפתחות של ההלכה. יש את התפיסה המסורתית, נקרא לה הנאיבית, שאומרת שהכל ירד מסיני כמו שהוא נמצא לפנינו, פרטיה וכללותיה וכל, הכל אותו דבר בדיוק, כן? משה רבנו הלך עם שטריימל. זאת אומרת, זה באופן מטפורי אני אומר את זה ככה. והתפיסה שכנגדה זאת התפיסה האקדמית שאומרת בעצם שכל דור מחדש דברים נוספים, וגם אם הוא נתלה בחומר של הדורות הקודמים זאת איזושהי תלות טכנית. זה לא באמת שהוא חושף דברים מתוך העומק של הדורות הקודמים. ומה שאני הצגתי זה למעשה תפיסת ביניים שאומרת שכל דור מחדש דברים נוספים, אבל זה במטרה להבין את מה שעשו בדורות שלפניו, והחידוש הזה חושף דברים שהיו מונחים ביסוד מה שעשו קודם. לא תמיד אפילו באופן אינטואיטיבי? כן, בדיוק. לא תמיד אפילו זה היה מודע לחכמי הדורות הקודמים. חכמי הדורות הקודמים לא בהכרח היו מודעים לכללים שעל פיהם הם עבדו, כי הם לא עבדו את זה בצורה מפורשת, בדרך כלל לא היו מודעים לכללים, הם פשוט דיברו את השפה באופן טבעי. וחכמי הדורות המאוחרים התחילו לנסח כללים, הגדירו יותר וככה בעצם התחיל להתפתח העניין הזה של מידות הדרש. ראינו את הסוגיה בתמורה על עתניאל בן קנז, על הפלפול של עתניאל בן קנז שמתחיל לשחזר את קלים וחמורים וזה גזרות שוות שנשתכחו. אני מניח שהשחזור הזה נעשה דרך ההגדרה של הכללים האלה של כלל ופרט ושל גזירה שווה ושל קל וחומר. הכללים עוזרים להסביר את המקרים הספציפיים. זה תהליך בעצם של המשגה ופורמליזציה של העקרונות שעומדים ביסוד העבודה האינטואיטיבית שהייתה בדורות הקודמים. ואז כשראינו את זה באופן יותר קונקרטי לגבי מידות הדרש, או עוד יותר קונקרטי לגבי מידות כלל ופרט, אז ראינו שאצל הלל הזקן היו שבע מידות שבהם מופיעה אולי מידה אחת, בגרסה אחת שתיים, של כלל ופרט. אחרי זה יש רבי ישמעאל שהיו שלוש עשרה מידות. כלל ופרט, אבל בברייתא דרבי ישמעאל היו שלוש מידות כלל ופרט עם הוראה יישומית אחת. כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. אי אתה דן אלא כעין הפרט זאת הוראה יישומית, אבל היא אחת. יש שלוש מידות עם הוראה אחת. ובברייתא של הדוגמאות, הסחוליון, אז שם כבר מופיעות שלוש הוראות יישום שאחת מתאימה לכל אחת מהמידות של כלל ופרט. וההוראות הן: כלל ופרט, אי אתה דן אלא מה שבפרט, אלא מה שבפרט, רק הפרט, זה הכי מצומצם. פרט וכלל, זה נעשה כלל מוסף על הפרט ומוסיף על הפרט, זאת אומרת זאת ההרחבה הגדולה ביותר. וכלל ופרט וכלל, זה אי אתה דן אלא כעין הפרט. כעין הפרט הכוונה זה לא רק הפרט, זה דומה לפרט אבל לא הרחבה גדולה, איזו הרחבה ביניים. אז מפה כבר מתחיל להתפצל באופן יותר מפורש הטיפול בשלושת המידות השונות. עכשיו, עוד טענתי שההוראות הן בהחלט ייתכן שהן שימשו גם בדורות הקודמים, רק שהן עוד לא היו מוגדרות בצורה חדה ואפשר היה לראות את ההוראה אי אתה דן אלא כעין הפרט גם על מידה של כלל ופרט או פרט וכלל, לא רק על כלל ופרט וכלל. למה? בגלל שבסופו של דבר זה בדיוק כמו בברייתא של רבי ישמעאל. בברייתא של רבי ישמעאל יש הוראה יישומית אחת, והטענה שלי הייתה שזאת הוראה יישומית אחת שנכונה לשלושת המידות, אבל זה לא בגלל שזה באמת שלוש מידות שהן אותו דבר. כי אחרת בשביל מה להפריד את כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל? זאת אומרת, אצל רבי ישמעאל כבר הייתה הפרדה לשלוש מידות. אז איך זה יכול להיות שיש הוראה יישומית אחת? הטענה היא שההוראה היישומית הזאת גם היא איזשהו שם כולל למה שצריך לעשות עם המידות האלה. מה שצריך לעשות עם המידות האלה זה להרחיב סביב הפרט ברמות שונות. איזה רמה מרחיבים? זה תלוי אם זה כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל, אבל לא נכנסו לזה כיוון שזאת עוד לא הייתה מוגדרת באופן חד. כל אחת מן המידות. מה שהיה ידוע זה שהמידות של כלל ופרט תפקידן לעשות הרחבות לקבוצות סביב הדוגמאות שמופיעות בתורה. זה היה ידוע, וזה מה שמסומן בברייתא של רבי ישמעאל במילים אי אתה דן אלא כעין הפרט. כן, הפרט הכוונה ההרחבה של הפרט. כמה להרחיב? לא נכנסו. זו הוראה כללית לכל מידות כלל ופרט. למרות שעשו את זה אחרת, הם עוד לא היו מודעים לחוקים הכלליים שאומרים לנו כבר בכל אחד איך בדיוק לעשות את זה. הם עשו את זה באופן אינטואיטיבי לפי המופעים המקראיים השונים. ואחרי זה בברייתא של הדוגמאות, אז שם באמת יש איזה שהוא המינוחים שהשתמשו בהם קודם כבר מקבלים משמעות יותר יציבה. משם ואילך בעצם כבר בכלל ופרט משתמשים רק במינוח אלא מה שבפרט, בכלל ופרט וכלל זה אי אתה דן אלא כעין הפרט, כיוון שעכשיו כבר המונחים האלה משמשים במשמעות שהיא מוגדרת היטב. מה בעצם הדבר הזה אומר? מה שהדבר הזה אומר שכשאנחנו מוצאים מקורות שונים שבהם לפעמים אנחנו יכולים למצוא אי אתה דן אלא כעין הפרט על פרט וכלל, ולא על כלל ופרט וכלל, אז זה לא בהכרח אומר שיש פה מקור שהוא סותר את הברייתא של רבי ישמעאל או הברייתא של דוגמאות. זה אומר שזה מקור קדום יותר, או מקור שבו ההתפתחות, יכול להיות שזה קרה באותו דור, זה לא משנה, אבל באותו מקור שבו זה נשנה, עדיין לא הגיעו לשלב הזה של ההמשגה המפורשת. אז השתמשו במינוח קדום יותר אומרים אלא כעין הפרט, שהכוונה בעצם להרחיב סביב הפרט בלי להיכנס עכשיו בדיוק לשאלה כמה להרחיב. לכן זה לא סתירות אלא שלבים שונים בתהליך ההמשגה. ותהליך ההמשגה הזה כמובן גם מוביל במקביל להסתעפות למחלוקות. זה גם ראינו, והמחלוקות האלה באות בכמה צמתים ולכמה כיוונים. המחלוקת הכי בולטת אולי זו המחלוקת של רבי עקיבא לבין רבי ישמעאל. וראינו ששניהם דורשים בעצם את אותם מבנים מקראיים. הם עושים את זה אפילו בצורה די דומה, לא ממש אבל די דומה, מה שאומר בהכרח שגם שניהם זו איזושהי התפצלות משורש אחד משותף. זאת אומרת הייתה איזושהי מסורת קדומה יותר שאמרה לנו תשמעו כל העסקים האלה זה עניין של הרחבה של קבוצות. זה היה ידוע עוד לפניהם. וגם היה ברור שיש פה שלושה סוגים כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל, אבל לא היה מוגדר מה עושים בדיוק עם כל אחד. כשמתחילים לעשות את הפלפול, כן, של עתניאל בן קנז, מנסים להגדיר את הכללים בצורה קשיחה, פתאום אנחנו מגלים שיש לנו שתי מערכות כלליות. רבי עקיבא חושב שזה כך ורבי ישמעאל חושב שזה כך, כיוון שברגע שאתה מנסח כללים וזה כבר נהיה חד יותר, אז כבר ייתכן שאנחנו מגיעים להכללות שונות ואז נוצרת מחלוקת. המחלוקות היו גם קודם, אבל הם נתפסו כמחלוקות מקומיות לא כמחלוקת שבשיטה. וכשהגדירו את הכללים אז פתאום הבינו שבעצם אנחנו עובדים עם שתי מערכות כללים ונוצרו שני בתי מדרש, וזה הסברתי גם למה הבתי מדרש האלה נקראים על שמם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא ולא על שמם של נחוניה בן הקנה ונחום איש גמזו. הם לא נקראו על שמם כי הם עדיין לא הבחינו שיש פה שתי שיטות. רבי עקיבא עמד על זה, רבי ישמעאל עמד על זה. הם למדו אוסף של פרטים ובאמת עבדו אחרת, אבל הם עוד לא שמו לב שיש פה שיטה שונה. רבי עקיבא ורבי ישמעאל כבר הגדירו את הכללים. יש פה כלל ופרט וכלל, ריבוי ומיעוט וריבוי, וברגע שאתה מגדיר את הכללים אתה פתאום רואה שאתה בעצם בשיטה אחרת. איציק אמר שרבי עקיבא הגדיר את הכלל? רבי עקיבא או לא משנה, השלב אפילו אחרי רבי עקיבא, אבל בדבי רבי עקיבא מתישהו נוצק איזשהו דפוס אחר שיש ברייתא כזאת שאומרת לא חשוב, אבל יש ריבוי ומיעוט כמו שיש מקבילה ל… יש תנאים מדבי רבי עקיבא, יש שימושים בריבוי ומיעוט. יש שימושים במידות נכון, אבל אני לא, אולי אני טועה, אבל אני לא זוכר משנה מסודרת עם כללים כמו אצל רבי ישמעאל במידות של כלל ופרט. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי כן מונה בהתחלה מידות של ריבוי ומיעוט ב-32 שלו, ולכן מחליטים שזה היה קיים כי זה כביכול אגדתא. לא, זה נכון, זה לא אגדתא, נכון, זה מדבי רבי עקיבא. לכן באיזשהו שלב זה קרה, לא אכפת לי כרגע אם זה היה רבי עקיבא או תלמידיו, לא חשוב לי, אבל בשלב ההוא כבר נוצק איזשהו דפוס קבוע ולכן בעצם יש פה שני בתי מדרש חלוקים. משם התחילו להבין שיש פה בעצם מחלוקת יסודית, נוצרו שני בתי מדרש. אמרנו שאחרי זה הדברים חוזרים ומתערבבים. פתאום יש כאלה שדורשים מדבי רבי ישמעאל שדורשים ריבוי ומיעוט ולהפך. אז הדברים לא הסתיימו שם. מעבר לזה היו עוד התפצלויות, הזכרתי את זה אני חושב, שהייתה התפצלות איך לדרוש מבנים משולשים. האם לדרוש כלל ופרט וכלל, האם לדרוש את זה ככלל ופרט מתוקן או לדרוש את זה כפרט וכלל מתוקן. בלשון הגמרא קוראים לזה האם כללא קמא דווקא או האם כללא בתרא דווקא. זאת אומרת, האם כשיש לנו מבנה משולש כלל ופרט וכלל. כלל, פרט וכלל, האם אנחנו רואים את זה ככלל ופרט שצריך לתקן אותו לכן נוסף פה הדבר הזה? וזה נקרא כלל קמא דווקא. הכלל הראשון הוא הדווקאי, כן? זה המבנה הבסיסי. והכלל השני הוא רק התיקון. או שכללא בתרא דווקא זה אומר שהמבנה הבסיסי הוא פרט וכלל והכלל קמא הוא התיקון. בסדר? אז זאת עוד התפצלות שנוצרה בדיוק באותו תהליך. ברגע שדורשים שלושה מבנים משולשים כאלה ומבינים שזה מצב שהוא בין כלל ופרט לבין פרט וכלל. כלל ופרט זה הרי ההרחבה המינימלית ביותר, פרט וכלל זאת ההרחבה המקסימלית, ומבנה משולש זה משהו באמצע. עכשיו השאלה היא כמה באמצע? קרוב לכלל ופרט או קרוב לפרט וכלל? איפה באמצע בדיוק? ואנחנו נגדיר את זה יותר טוב בהמשך. זה ההבדל אם כללא קמא דווקא או כללא בתרא דווקא. אז כל אלה הם בסך הכל התפצלויות שהן תוצאה של ניתוח של הדרשות הקדומות וניסיון להגדיר כללים שיוצאים מתוכם, לזקק מתוכם כללים כלשהם. אותו דבר פרט וכלל ופרט הנזיר. אותם פרט וכלל ופרט. זה נזיר, זה במסכת נזיר בלבד מופיע, וגם זה אותו דבר, אנחנו נדבר על זה. כן. אז לכן כל ההתפצלויות האלה בסך הכל נמצאות על אותו על אותה פלטפורמה. יש פה איזשהו תהליך מתמשך לאורך כל ההיסטוריה של המשגה ופורמליזציה. ככל שהפורמליזציה מתקדמת, נוצרות יותר הסתעפויות כי אנשים פתאום מבינים שהוויכוח שהיה להם על איזושהי דרשה כזו או אחרת הוא לא ויכוח מקומי. הוא לא איזשהו במקרה אנחנו קראנו את זה כך וחשבנו כך והם חשבו אחרת, אלא יש פה איזשהו עיקרון שונה שאיתו אנחנו מבצעים את הדרשות האלה. וברגע שמנסחים את העקרונות, פתאום רואים שיש פה יש פה הבדל. כל עוד לא ניסחנו את העקרונות, אז כל מחלוקת כזאת חשבנו שזאת מחלוקת מקומית, לא ייחסנו את זה לקיומם של שני בתי מדרש. אוקיי. מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה להפסיק לדבר על ולנסות לראות את. אני חושב שזאת הקדמה הקדמה יותר טובה כי אני עוד אחזור לעל. אבל אני רוצה שיהיו לדברים שיהיה איזשהו בשר, שנוכל להסתכל על הדברים בצורה יותר טובה, ולכן מה שאני רוצה לעשות היום זה ללמוד את הסוגיה בעירובין. נתתי לכם את הדף, מי שאין לו אז שיקח. ואני חושב למה בחרתי בסוגיה הזאת? אז אל"ף, הברייתא דדוגמאות, הסכוליון מביא את הדרשה הזאת בתור הדוגמה לכלל ופרט וכלל. זאת אומרת, איכשהו נראה שבעיני התנא של הברייתא הזו, זאת הדרשה המייצגת ביותר, לכן הוא בחר דווקא אותה. ומעבר לזה אנחנו עברנו על כל בבבלי על כל הסוגיות וגם בשאר ספרות חז"ל על הרוב. ואני באמת חושב שזאת משום מה יוצא שזאת באמת הדרשה הכי מייצגת ועוד מעט תראו למה. לא מצאתי עוד אחת כזאת. זאת אומרת, זה לא במקרה נדמה לי הופיע בברייתא דדוגמאות דווקא הדרשה הזאת ועוד מעט תראו למה אני חושב שזאת הדרשה הכי טהורה, הכי נקייה. שמה רואים בדיוק את המבנה ולכן אני רוצה להתחיל דווקא ממנה. טוב. אז כדי להבין על מה מדובר, נתחיל בפסוקים, מופיעים אצלכם בדף למעלה. אנחנו מדברים על פדיון מעשר שני. בסדר? אז מעשר שני בעצם צריך לקחת אותו לירושלים ולאכול אותו שם. אבל אם אנחנו לא רוצים לסחוב איתנו את הפירות, פוחדים שיירקבו, שזה כבד לנו או מה שלא יהיה, אפשר לפדות אותם בכסף, לקחת את הכסף לירושלים, לקנות בירושלים אוכל ולאכול לאכול אותו שמה. שזה בעצם כמו לאכול את המעשר השני. זה כתוב בתורה: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה, ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים. וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלהיך, ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך. מה שמעניין אותנו זה בעיקר הפסוק האחרון. הפסוק האחרון בעצם אומר מה עושים עם הכסף. כן? מי שלא רצה לקחת את הפירות לירושלים, לקח כסף, עם הכסף הזה הוא קונה פירות או קונה אוכל, לא דווקא פירות, קונה אוכל ואוכל בירושלים. בסדר? מה אפשר לקנות עם הכסף הזה? מה זה אומר אוכל? כל אוכל? מה מה ההגדרה בכלל? מה אפשר לקנות? אז הפסוק. כשקוראים את הפסוק אז מה הפסוק אומר? בכל אשר תאוה נפשך. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך, כלל, נכון? בבקר ובצאן ביין ובשכר, זה דוגמאות פרטיות, זה פרט. בסדר? ובכל אשר תשאלך נפשך, ושוב פעם כלל. פרט, כלל ופרט וכלל, ואנחנו דורשים את זה במידה הזאת. ועכשיו זה פעם ראשונה שאנחנו רואים אולי בעיניים פסוק כזה, אבל זה ככה זה עובד. זאת אומרת שרואים פסוק בתורה שהוא מגדיר משהו דרך רוצה להגדיר לנו איזו קבוצה של דברים והוא עושה את זה באיזשהו ביטוי כללי ואחרי זה דוגמאות, דוגמה ועוד דוגמה, ואחרי זה עוד ביטוי כללי, אז אנחנו אמורים לצפות פה לדרשה של כלל ופרט וכלל. לפעמים חז"ל עשו דרשה כזאת אפילו לא אמרו שהם עושים כלל ופרט וכלל, הזכרתי את זה כבר, והראשונים, תוספות בכמה מקומות אומר את זה, הראשונים מסבירים שהייתה פה בעצם דרשת כלל ופרט וכלל. יותר מזה, אם אנחנו נדע איך לדרוש כלל ופרט וכלל אז נוכל ללכת לפסוקים אחרים שלגביהם בכלל אנחנו לא יודעים דרשות, פשוט לחפש מופעים מקראיים מהסוג הזה, האם יש משהו כללי ואחריו דוגמאות ואחריו משהו כללי ולראות מה זה אומר ולנסות לשחזר בעצם את ההלכה, לעשות דרשות בעצמנו. אז זה הברור. ואם אתה כבר מזכיר את זה, ואם אתה כבר מזכיר את זה, יש הגמרא אומרת, הגמרא אומרת שלא דורשים כלל ופרט במקומות רחוקים. למה לא דורשים כלל ופרט במקומות רחוקים? בגלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה. הרי אם אני אדרוש כלל ופרט וכלל בפסוקים שנמצאים רחוק אחד מהשני, או כלל ופרט, נניח לצורך העניין כרגע רק צמד, כלל ופרט. אז אולי זה פרט וכלל ולא כלל ופרט? הרי הסדר משנה פה. כיוון שאין מוקדם ומאוחר בתורה אז אי אפשר לדרוש בפסוקים רחוקים. זה נקודה מאוד מעניינת. מה אומר על זה רבי ישמעאל? כי רבי ישמעאל סבור שכן יש מוקדם ומאוחר בתורה. לכן הוא לקח מהוריו שקראו לו רבי ישמעאל ושמע ישמעאל אחיו של יצחק נהיה צדיק בסוף ימיו, כי כתוב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בנו. אז ישמעאל הודה שיצחק גדול ממנו, סימן שעשה תשובה בסוף ימיו ולכן אפשר לקרוא ליהודי חשוב כמו רבי ישמעאל בשם הזה. ומכאן וזה מין אמצעי לזכור את העובדה שרבי ישמעאל סבור שיש מוקדם ומאוחר בתורה. אבל אני לא זוכר כבר כי ככה זה באמת בעייתי כי דרשות כלל ופרט זה הדרשות של רבי ישמעאל, אז צריך לבדוק את זה, אני לא זוכר. הגמרא אומרת שלא דורשים את זה בגלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה. טוב, אולי זה עוד פעם בשלב של העירוב שאחרי רבי ישמעאל, אני לא יודע, זה מוזכר בגמרא זה לא מקור תנאי. בכל אופן הרמב"ן אומר שיש מוקדם, כן, הוא בראשונים אבל זה מתחיל עוד קודם. זה מתחיל עוד קודם. אז פשוט הזכרת לי משהו לכן אני מדבר על זה, מה זה בעצם אומר שלא דורשים בפרשיות רחוקות כלל ופרט כי אין מוקדם ומאוחר בתורה? הרי על פניו זה מאוד מוזר. מה זה אומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה? אין מוקדם ומאוחר בתורה פירושו של דבר שפסוק שמתאר, שמופיע מאוחר יותר לא בהכרח מתאר מאורע שהיסטורית היה מאוחר יותר. אבל למה זה חשוב הסדר ההיסטורי? הרי מידת כלל ופרט או מידות כלל ופרט הן מידות טקסטואליות, איך שהטקסט מסודר, אם הוא מסודר בכלל ופרט וכלל צריך לדרוש כלל ופרט וכלל, מה זה משנה מה היה בהיסטוריה? אז רואים פה בגמרא, זה סתם פשוט הזכרת לי בעיה, שרואים פה בגמרא שמידות כלל ופרט הן לא מידות טקסטואליות, הן מידות היסטוריות. זאת אומרת שאם אני יודע שהאירוע עם הפרט היה לפני האירוע שמתואר בצורה של הכלל אז אני אמור לדרוש פה פרט וכלל למרות שבתורה זה הופיע בסדר הפוך. אבל אני לא יודע אז מה פתאום? מה זה קשור לאירועים? איך הם סדורים? עכשיו אני לא מכיר את המקרה הזה אבל כשזה מופיע בהקשר של לא יודע מה, בפרשה שהם היו במקום בתחנה הזאת במדבר וההוא היה בתחנה ההיא במדבר, אתה לא יכול לדעת מה היה לפני מה, הציווי נאמר באיזשהו מקום וזמן כלשהו. אני הייתי רוצה להציע להגיד את זה ככה, שאם התורה אמרה הסכימה לשנות את סדר הפסוקים ולעקוף את הסידור ההיסטורי כנראה שהייתה לה סיבה מספיק טובה ויכול להיות שזאת סיבה שהיא הייתה מוכנה בגללה הייתה מוכנה להעמיד את הדברים בכלל ופרט וכלל למרות שזה באמת לא כלל ופרט וכלל, ההפך. אני הייתי. אומר את זה, אבל הגמרא לא אומרת את זה, וזאת בדיוק הבעיה. רבי יעקב, אני אומר כמו שהגמרא אומרת. אני אומר ככה, התורה היה יש סדר היסטורי מסוים, התורה הטתה אותו, הטתה לאיזושהי סיבה שאני לא יודע מה היא. אז יכול להיות שבגלל הסיבה הזאת התורה גם הטתה פה את כלל ופרט וכלל ויצרה מבנה שנדמה לנו ככלל ופרט וכלל, אבל באמת הוא לא צריך להיות כלל ופרט וכלל. למה? האלטרנטיבה היא שהוא פרט וכלל במקום כלל ופרט. נכון, כי הסדר הוא הפוך. נכון. אבל למה? למה ההיסטוריה קובעת ולא הטקסט? לא היסטוריה, הטקסט קובע. אבל התורה עשתה פה override על ההיסטוריה, אז היא גם יכולה לעשות override על הכלל שלך. למה? מה הקשר? היא לא יכולה לעשות את ההיפוך בהיסטוריה ולהשאיר את הטקסט בסדר הנכון? מה הבעיה? הייתה סיבה להקדים את השה את העגל. אתה יכול לנסח את המקרה הראשון בצורה של פרט ואת השני בצורה של כלל ולא להפך. מה הבעיה? היא תמיד יכולה לשמור על הסדר הטקסטואלית ולשחק עם הסדר ההיסטורי. אני לא רואה מה הבעיה פה. באמת מהגמרא פה יוצא דבר מאוד מעניין, ואני אולי אחזור לזה יותר מאוחר שנחזור חזרה לדבר על, אז אני אחזור לזה, כי יש לנו איזושהי תפיסה, התפיסה הפשוטה היא שמידות כלל ופרט הן מידות טקסטואליות. שאנחנו רואים איזשהו מופע לשוני, אז זה רמז לכך שכך צריך לדרוש אותו. זו השפה שהתורה מתנסחת. אבל מתברר שיש פה גם איזשהו מימד היסטורי, ובעצם אם באמת הדברים נאמרו באופן כזה, אז זאת גם פרשנות סבירה עבורם. לא שזה מוסכמה, לא קוד שניתן לנו יחד עם הפסוקים והפסוקים מסודרים כדי שנוציא מהם דברים בקוד, אלא זה באמת מתפרש כך. זאת אומרת, אם מישהו אומר לך את זה בשפה כזאת, זאת הפרשנות הסבירה. ואני אביא לכם כמה וכמה דוגמאות בהמשך, לא היום אבל בעתיד, לדרשות שעושים לכלל ופרט וכלל בחוזים, על חוזים, על דברים שהם לא פסוקים. כי זו מידה טקסטואלית? לא, לא בגלל שזו מידה טקסטואלית, הפוך, בגלל שכך בן אדם מדבר. בגלל שכך בן אדם מתכוון. כשבן אדם אומר זה, ואחרי זה זה, ואחרי זה זה, לזה הוא מתכוון. נכון. אז פה מדובר על איך הקדוש ברוך הוא דיבר, לא מה הקדוש ברוך הוא כתב. כשהקדוש ברוך הוא דיבר באופן מסוים זה כך זה מתפרש, לא משנה איך הוא כתב. מה שחשוב זה איך הוא ציווה אותנו אז, לכן ההיסטוריה קובעת. כמו שבן אדם, שבן אדם מדבר איתנו, אז אנחנו צריכים לפרש את דבריו לפי מידת כלל ופרט וכלל. אני אחזור לזה בהמשך, אבל זה עוד רק הערה במאמר מוסגר. דיברה תורה כלשון בני אדם? כן, בדיוק. אבל זה חידוש גדול, כי בדרך כלל כשרואים דרשה כזאת של כלל ופרט וכלל על מקור שהוא לא מקראי, אז אתה אומר זה בדיוק הפוך, זאת אומרת דיברו בני אדם כלשון התורה ולא דיברה תורה כלשון בני אדם. ואז אתה שואל את עצמך למה? מי אמר שבכלל הכותב התכוון לקודד פה איזושהי קבוצה במנגנון המוזר הזה של כלל ופרט וכלל? התורה החליטה על מנגנון כזה, למה להניח שבני אדם גם מדברים כך? ההנחה היא שכנראה זה פרשנות סבירה גם לאיך שבני אדם מדברים, זה לא רק קוד פורמלי טכני. ואולי זה מתקשר לרבי ישמעאל אחר שאומר דיברה תורה כלשון בני אדם. כשרבי ישמעאל אומר שדיברה תורה כלשון בני אדם ודורש כלל ופרט, אז אולי זה מתאים באמת לתפיסה שאומרת שגם בני אדם כשהם מדברים בכלל ופרט צריך להבין את זה באופן הזה. טוב, זה בערבון די מוגבל כמובן, צריך להיזהר לא לפרש את זה בצורה יותר מדי, דיבורים של בני אדם בצורה יותר מדי דקדקנית עם כל הכללים, עם כל העקרונות של כלל ופרט וכלל. אבל כן אנחנו נראה דוגמאות לצורת התייחסות מהסוג הזה. טוב. ובכלל הזה, בכלל השני, זה נראה בגלל הו' החיבור ובכל אשר תשיג ידך, כאילו ובסופו הוא מוסיף על הפרט. כן, אבל הו' אני לא חושב שהיא מקור. ובכל אשר, לא רק בצאן, לא רק בבקר, לא רק ביין, גם כן בכל אשר תשיג ידך. אבל לא דורשים את הו', אלא המבנה הוא כלל ופרט וכלל. הכלל האחרון תמיד מוסיף על הפרט, אבל זה בגלל המבנה. גם לא היה כתוב ו' זה היה אותו דבר, זה לא בגלל הו'. כשיש מבנה של כלל ופרט וכלל, אז הכלל האחרון מוסיף על הפרט. במקום פסיק? מה? במקום זה לפניו פסיק? אולי, כן, אני לא זוכר מקום כרגע שדרשו ווים, לא זוכר מקום שדרשו ו' כזה. יש ו' ניגודי, אז זה כן דורשים. אוקיי. אז עכשיו אנחנו אמורים לפענח בעצם מה מותר לנו לקנות עם הכסף כשאנחנו מגיעים לירושלים. אז זה נמצא בסוגיה בעירובין בדף כז, ולפני שאנחנו נכנסים לסוגיה תראו את הטבלה בתחתית הדף. זאת טבלה שאני כתבתי רק כדי להקל עלינו את המעקב. וסתם ככה כעברנו אחרי הסוגיות, סוגיה סוגיה, בכל סוגיה צריך. לשרטט טבלה כזאת כדי לראות מתוך זה איך חז"ל עבדו. זאת הייתה הדרך שניסינו לשחזר איך הם דרשו את הכלל ופרט, אחרת זה מאוד מבלבל. אז בהקשר הזה אני כבר כותב פה זאת כבר מסקנת הסוגיה. אנחנו נראה את זה כשנלמד את הסוגיה, אבל אני כבר כבר תראו פה, יש בעצם איזשהו סדר היררכי מאחד עד שבע של מוצרים שמועמדים לקניית תמורת הכסף של מעשר, של פדיון מעשר שני. בסדר? אז בשר וצאן יין ושכר זה כתוב מפורש בפסוק, זאת אומרת זה הכי ברור שאפשר לקנות תמורת הכסף. עופות זה הבא בתור, דגים הבא בתור, ציר דגים שמכיל אבל גם איברים של דגים, ולכן יש בזה גם דג ממש, זה לא רק הציר, זה מספר ארבע, מספר חמש זה הציר בלי הקרביים, אחרי זה שש זה מי מלח, זאת אומרת מים ומלח ביחד, ושבע זה או מים או מלח לחוד. בסדר? עכשיו תזכרו זאת ההיררכיה שתהיה לכם מול העיניים כי עכשיו אנחנו נתחיל לקרוא את הסוגיה ואתם תראו שבעצם מה שעושה הסוגיה היא חותכת את הרשימה הזאת כל פעם בקו אחר. אוקיי? אני מניח שבבשר וצאן יין ושכר זה כולל גם כל גידולי קרקע למיניהם כלולים אצלך אצל הרב מספר אחד. תכף נראה, תכף נראה. הסוגיה עושה את זה. לאט לאט. עוד לא הגענו לגידולי קרקע ולא לשום דבר. תכף אנחנו… למה אין פה עוד שורה? מה זאת אומרת עוד שורה? יש יש בבשר וצאן יין ושכר שזה אחד הבא אחד שזה הפרט. בין חמש לשש רוצה להוסיף צמחים. פירות, ירקות, לחם. זה גידולי קרקע. מה זאת אומרת גידולי קרקע? הנה זה בין שש לחמש… מים ומלח, נכון? אנחנו מונים פה רק פרטים. מה שכתוב פה זה רק פרטים. אנחנו עוד לא נכנסנו לקבוצות, זה בדיוק הנקודה, וזה מאוד חשוב להבין את המתודיקה. זאת אומרת מה שכתוב פה זה רק פרטים. אנחנו עוד לא יודעים שום דבר על איך הם מסודרים. מי אני כבר סידרתי אותם פה לפי הסדר, אבל הסדר הזה יוצא מהגמרא. אני לא יודע לסדר את זה בעצמי לפי הסדר הזה. אוקיי? אז בואו נראה. ובגמרא פה גם מופיע הפיצול בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא, של ריבוי ומיעוט וכלל ופרט. זה גם הפיצול בין כללא קמא דוקא וכללא בתרא דוקא, וגם כל ארבעת הדרשות כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל, ופרט וכלל ופרט שזה אני אוסיף, זה לא מופיע מפורשות בגמרא, כך שהסוגיה הזאת היא הכי נקייה, היא מסכמת את כל העסק הזה פשוט מסודר ומושלם. זה אמת הסוגיה היחידה שמצאתי, אין סוגיה נוספת כזאת. אז המשנה אומרת כך, בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, כן גם בשביל עירוב צריך מזון, אז מזון שצריך בשביל העירוב או שיתוף זה רק זה מזון שהוא לא מים או מלח, והכל ניקח בכסף מעשר כאן זה כבר פדיון מעשר שני חוץ מן המים ומן המלח, אותו דבר. אז עירוב ושיתוף צריך מזון, גם פדיון מעשר שני צריך לקנות מזון. מה זה מזון? זה הכל חוץ ממים ומלח. כך אומרת המשנה. אז הגמרא, הגמרא אומרת כך, הכל ניקח בכסף מעשר וכולי. רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא, יש מחלוקת בין רבי אלעזר לרבי יוסי בר חנינא. רבי אלעזר בתיקון פה. מה? יש פה תיקון אלעזר, והתיקון הזה נכון. אוקיי, אלעזר. רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא. חד מתני אולי זה יהיה נפקא מינה להמשך. אה? אולי זה יהיה נפקא מינה להמשך כי יש פה עוד רבי אליעזר בהמשך. לכן אני מעיר. רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא, חד מתני ארובי וחד מתני מעשר. זאת אומרת אחד מהם אמר את מה שאמר על עירוב, השני אמר את זה על מעשר. מה אבל הם אמרו? חד מתני ארובי, לא שנו אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו דאין מערבין, אבל במים ומלח, הכוונה מי מלח, מערבין. וחד מתני המעשר, לא שנו אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו דאין ניקחין, כן אין ניקחין בכספי המעשר, אבל מים ומלח ניקחין בכסף מעשר. אז שניהם אומרים בעצם את אותה אמירה, שכשאנחנו מוציאים מכלל מזונות את המים או את המלח אנחנו לא מוציאים מי מלח. אז מי מלח זה כן מזון. מים לחוד ומלח לחוד זה לא מזון או לא מזון רלוונטי לכאן, אבל מי מלח זה כן. על מה הם אומרים את זה? אחד אמר את זה על מעשר ואחד אמר את זה על עירוב. עכשיו אומרת הגמרא כך, מאן דמתני המעשר כל שכן הארובי ומאן דמתני הארובי אבל המעשר לא. מאי טעמא? פירא בעינן. זאת אומרת מי שאומר את זה על עירוב אז זה רק על עירוב, ובמעשר גם מי מלח לא יהיה טוב. לא מים או מלח אלא גם מי מלח לא יהיה טוב כי צריך דווקא פירות, לא אוכל אלא פירות. בסדר? אבל מי שאומר את זה על מעשר אז כל שכן שהוא אומר את זה גם על. על עירוב. אז תשימו לב בעצם מה יוצא כאן. רדו לטבלה למטה. בעצם בטבלה למטה אנחנו נאמר במשנה מה כתוב? במשנה כתוב חוץ ממים או מלח, נכון? זה מה שכתוב במשנה. אנחנו לא יודעים עם שש, עד שבע ודאי בחוץ, אבל שש לא ברור. עכשיו באה הגמרא ומביאה מחלוקת והיא אומרת תלוי, זאת אומרת, על עירוב כולם מסכימים שזה מי מלח זה בסדר לעירוב, על מעשר יש להם ויכוח, נכון? מי שאומר מעשר זה לא עירוב, מי שאומר… אז על מעשר יש ויכוח. אז מה הוויכוח בעצם? האם הקו עובר בין שבע לשש או בין שש לחמש. נכון? זה בעצם הוויכוח. כן. אבל במשנה הניסוח גם בעירוב וגם במעשר זה המילים חוץ מן המים ומן המלח. אותו ביטוי בדיוק חוזר על עצמו. אז למאן דאמר שיש הבדל זה לא מתאים למשנה, כי המשנה הייתה צריכה לנסח באופן שונה את שני הדינים. כאילו אם… אם מי מלח אסורים אז המשנה לא נתנה לנו את החידוש המקסימלי. תנא שכתב רק מים ורק מלח היה צריך לומר לפי אחד מהאמוראים שאפילו מי מלח אסורים. כי התנא לא מסכים לזה. מי אמר שהתנא מסכים? לא, אבל כל אחד מהאמוראים האלה לא יכול לעמוד מול משנה. לא אמוראים, זה תנאים. תנאים במשנה. תנאים מארץ ישראל, לא? למה? רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא? כן. שניהם… שניהם גם… לא. רבי יוסי ורבי חנינא הוא בפוסטא של רבי יוחנן. ורבא אומר עליו שסמכו על רבי יוסי בר חנינא כדיינא דנחית לעומקא דדינא. אה, אז אתה אומר… ורבי אלעזר זה רבי אלעזר ה… לא זה בדיוק אני לא יודע. זאת אומרת, רבי אליעזר ודאי היה תנא. כשאתה מסתכל על זה, אולי. כן. זה ודאי בפשטות תנא. להלן בגמרא זה רבי אליעזר באמת. אה, פה זה רבי אלעזר. בהמשך. כן. אוקיי. טוב, בכל אופן זה מה שאומרים התנאים האלה, ואז, או התנאים או לא תנאים, זה אוקיי. מה שזה אומר מבחינת הטבלה זה השאלה האם הקו בין מזון ולא מזון עובר מאז שבע או שהוא עובר מאז שש. נכון? אז כבר אנחנו מתחילים לטפס. אוקיי. עכשיו הגמרא אנחנו לא יודעים מי הוא מי. לא כתוב מי הוא מי. שתי דעות. מיד אחרי זה כי אתא רב יצחק מתני אמעשר. בסדר. אז יש פה עוד דעה שזה על מעשר. עכשיו אומרת הגמרא מיתיבי. העיד רבי יהודה בן גדיש לפני רבי אליעזר של בית אבא היו לוקחים ציר בכסף מעשר. אז מה הוא אומר בעצם? שימו לב, מה נמצא מעל מי מלח בטבלה. ציר דגים. ציר דגים, נכון? אז הוא כבר מתחיל להעלות את הקו עוד יותר למעלה, נכון? כלומר הם לקחו, אבל מי מלח לא היו לוקחים. מה? לא, החידוש הוא שציר זה היה הדבר הנחות ביותר שהחשיבו כאוכל לצורך כספי מעשר. כן, כן, בדיוק. ציר כן, בדיוק. מי מלח לא. אז הוא אומר היו לוקחים ציר. היו לוקחים ציר בכסף מעשר. אמר לו שמא לא שמעת אלא כשקרבי דגים מעורבים בהם. בין ארבע לחמש. בסדר? שזה לא היה ציר נקי. בין ארבע לחמש. עכשיו, יש אחד שאומר שהקו הוא בין שש לחמש, הראשון, והשני אומר שזה בין ארבע לחמש. הקו מתחיל לטפס למעלה, נכון? ואפילו רבי יהודה בן גדיש לא קאמר אלא בציר דשומנא דפירא היא, אבל מים… מים ומלח לא. בסדר, זה פרשיה אחרת. אמר רב יוסף לא צריכה, זה נעזוב את זה כרגע. תעברו עכשיו לפסקה הבאה. המים כאן לצד… פה בנקודה הזאת פה אני באמת עם רבי אליעזר ורבי אלעזר, רק הערה. הרי פה מה רבי אליעזר אומר? הנה, רבי יהודה בן גדיש אמר לפני רבי אליעזר, ורבי אליעזר ענה לו אולי רק ציר עם קרבי דגים. מה זה אומר שציר עם קרבי דגים? זאת אומרת שציר לבד לא לוקחים, נכון? ציר לבד לא לוקחים. ואם למעלה זה גם רבי אליעזר, אז למעלה אנחנו ראינו שאף אחת מהדעות היא לא לקחת גם ציר. נכון? אז לכן באמת זה מחזק עוד יותר את התיקון שלך שזה רבי אלעזר ולא רבי אליעזר. בכל אופן… רגע, אם הוא אומר… מה? יש מחלוקת לגבי מי מלח. מי שאומר שמי מלח מותרים, אז זה ודאי שציר… מי שאומר שמי מלח לא מותרים, עדיין יכול להיות פה… שעדיין יכולה להיות התלבטות לגבי ציר. לא, אבל רבי אליעזר אומר שציר לא, רק ציר מעורב עם דגים. רבי אליעזר אומר. אם ציר לא, אז איך מי מלח? וגם אם הוא אומר שגם אם הוא הצד שאומר שמי מלח לא, זה עדיין נמוך מדי, היה צריך כבר להגיד את החידוש היותר גדול, שאפילו ציר לא. אז לכן ממילא זה מחזק אולי קצת יותר אפילו את התיקון הקודם. טוב, בכל אופן אז הגמרא עכשיו ממשיכה ואומרת במאי קמיפלגי. כן, במאי קמיפלגי רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר והני תנאי דלקמן. מה המחלוקת? מי זה התנאי דלקמן אנחנו עוד לא יודעים. אלה שיבואו בהמשך. בסדר, זה גם מבנה מאוד מוזר של סוגיה. לא הבאת את התנאים שבכלל בהמשך, אתה רק יודע שיש תנאים בהמשך הסוגיה, ואתה כבר שואל במה הם נחלקים עם שני התנאים שדיברו כאן. תציג אותם קודם. למה אתה לא… אולי ככה עורך הסוגיה הוסיף את זה בשלב מאוחר על סוגיה. כן, אבל למה לא להוסיף את זה פה כעורך כמו בן אדם שהוסיף את זה בסוף. לא, לא רוצה לבלבל אותנו, רק אומר שיהיה גם בהמשך. היית מביא את התנאים ואחרי זה שיגיד לי במה הם חולקים. מה הבעיה? למה הוא לא עורך כמו בן אדם? טוב לא יודע, בכל אופן אז כן, אז במה הם חולקים. רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר, הנה אנחנו נכנסים עכשיו לעניין. רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דרשי ריבויי ומיעוטי. והני תנאי דרשי כללי ופרטי. אז זאת אומרת רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דורשים ריבוי ומיעוט. איך זה עובד? רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דרשי ריבויי ומיעוטי. איך זה עובד? ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך, ריבה. זה הכלל הראשון. אבל הם דורשים ריבוי ומיעוט, לא כלל ופרט. אז הראשון הוא לא נחשב אצלם כלל אלא ריבוי. בסדר? אז זה ריבה. בבקר ובצאן ביין ובשכר, זה הפרט כאילו של רבי ישמעאל, זה מיעט. ובכל אשר תשאלך נפשך, חזר וריבה. ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל. לכאורה הכל. עכשיו מה ריבה? ריבה כל מילי. ומה מיעט? לרבי אליעזר מיעט ציר, לרבי יהודה בן גדיש מיעט מים ומלח. השאלה אם הקו עובר מעל שש או מעל שבע. השאלה אם מיעטנו את התחתון או את שני התחתונים. בסדר? אבל עדיין הצד שדורש ריבויי ומיעוטי הוא תמיד וזה כלל, הוא תמיד רחב יותר מאשר הצד שדורש כללי ופרטי. זאת אומרת יש יותר דברים שנמצאים בקבוצה המותרת לפי מי שדורש ריבויי ומיעוטי. עד כמה זה רחב, אז יש פה ויכוח פנימי בתוך סיעת ריבויי ומיעוטי יש ויכוח פנימי האם מוציאים רק את השביעי או גם את השישי. שישי וחמישי, יותר מיעט ציר, לא מי מלח. ציר זה חמש. סליחה, או חמש או שש. חמש או שש. אני מניח שגם מי שממעט רק את שבע דורש את ריבויי ומיעוטי וממעט רק את שבע, כי אליו לא מתייחסים כאן, מתייחסים רק לשני האחרונים. אבל ברור שגם הוא דרש ריבויי ומיעוטי, וזה מחלוקת משולשת. יש פה שלושה, שלוש דעות שדורשות ריבויי ומיעוטי. ריבויי ומיעוטי הוא תמיד בעצם לרבות את הכל ולמעט משהו קטן. השאלה מה זה המשהו הקטן הזה, זה רק הדבר התחתון, שני התחתונים או שלושת התחתונים. אוקיי. עכשיו הגמרא ממשיכה, והני תנאי דרשי כללי ופרטי. דתניא: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך – כלל. בבקר ובצאן ביין ובשכר – פרט. ובכל אשר תשאלך נפשך – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע. אז מה הוא אומר בעצם? מי זה הני דתניא? מי אלה הני תנאי דהני תנאי? זה אלה שעכשיו מוצגים לראשונה. הם לא הוצגו קודם, כמו שאמרתי קודם. זה התנאי דלקמן שעכשיו הם מובאים. בסדר? והם דורשים כלל ופרט. ומה זה אומר? שמרבים כל פרי מפרי וגידולי קרקע. אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מה זה, איך זה מתייחס למה שהיה קודם, אבל ברור מתוך ההקשר לעומת ריבויי ומיעוטי לעומת כללי ופרטי, שאלה מעלים את הרף עוד יותר למעלה, כן? עוד מעט נראה עד איפה וכמה. ותניא אידך: מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ, אף כל ולד ולדות הארץ. אז הוא טוען שהקבוצה שאליה צריך לרבות היא אחרת, לא פרי מפרי וגידולי קרקע אלא ולד ולדות הארץ. מה זה? אז רש"י מסביר לא רק פה אלא גם במקומות מקבילים: פרי מפרי זה דבר שנולד מתוך דבר אחר. חי, כן, משהו שנולד מתוך או פרי שנולד מתוך דבר אחר. זה נקרא פרי מפרי. גידולי קרקע זה מה שניזון מהקרקע, ניזון מהקרקע, עוד מעט אנחנו נראה שגידולי קרקע זה משהו יותר רחב ממה שנראה בדרך כלל. וולד ולדות הארץ זה מה שנברא בששת ימי בראשית. כן, כל מה שנולד, בהמה, כתוב פה בפסוק, בסדר? וזה נקרא פרי מפרי. אז, אז בעצם מה הוויכוח פה? תשימו לב, הנה אנחנו פוגשים פה לראשונה את הבעיה הראשונה של ההכללות. הבעיה הראשונה של ההכללות, יש לך רשימה של פרטים. בקר, צאן, יין ושכר. עכשיו אני יודע שיש לי מבנה של כלל ופרט וכלל, אני צריך להרחיב את זה. עכשיו השאלה איך להרחיב את זה? אמרנו על זה גם בחלק הראשון, כן? איך עושים הכללות? אפשר להכליל בהמון צורות, למצוא מכנים משותפים לארבעת הפרטים האלה בהרבה צורות. אחד מוצא מכנה משותף שכולם הם פרי מפרי וגידולי קרקע. האחר טוען שזה ולד ולדות הארץ. איך קובעים דבר כזה? מי צודק? איך אנחנו יודעים איך להכליל? אז הגמרא מסבירה את זה פה עוד מעט, לכן הנושא של הסוגיה הזאת היא כל כך יפה. מאי בינייהו? מאי בינייהו? אמר אביי: דגים איכא בינייהו. למאן דאמר פרי מפרי וגידולי קרקע, הני דגים גידולי קרקע נינהו. גידולי קרקע אני מזכיר לכם זה ניזונים מהקרקע. בסדר? דגים הם ניזונים מהקרקע. למאן דאמר ולד ולדות הארץ, אז דגים לא נכללים. למה? כי דגים ממיא איברו. הם נבראו מהמים, לא מהארץ. אז כיוון שהגמרא מניחה פה שהם ניזונים מהארץ אבל הם נבראו מהמים. בסדר? אז מה זה בעצם אומר? שולד ולדות הארץ לא מכיל את דגים. אבל פרי מפרי וגידולי קרקע כן מכיל את דגים. אם הם נבראו מהמים אז הם גם לא פרי מפרי. למה? מה זה הראשון? בששת ימי בראשית. דגים אחר כך כבר נולדים מדגים. מה זאת אומרת? זה בדיוק ההבדל בין אם אתה דן על הדגים של עכשיו או על בריאת העולם. ולד ולדות הארץ מדבר לפי בריאת העולם. פרי מפרי מדבר על האופי העכשווי שלהם. ודגים הם משריצים מחוץ לגופם. כן, זה פרי מפרי. כן. לא, זה לא פרי מפרי. למה לא? פרי מפרי זה מתוך הגוף. למה? גם עופות זה מתוך ביצה, לא? גם תרנגולות. גם אלה, גם אלה מוציאות ביצים וזה יוצא. לא משנה, זה בסדר, לא רואים את זה, זה כמו במים. זה נחשב פרי מפרי כנראה בגמרא לפחות. אוקיי. כאילו שלוש, אז יש שלוש שלבים. סתם תרנגולת מטילה ביצה והביצה מוציאה אפרוח. לפי הטענה של בריאת העולם הדגים נוצרו מהמים. כן. לא מהקרקע. זה לא ולד הארץ או משהו כזה. ושאר החיות נבראו על ידי הקב"ה מן האדמה? כן, מהאדמה. מששת ימי בראשית. אז אנחנו כבר מגלים פה איזשהו יחס בין קבוצות ההכללה השונות של שני התנאים. הקבוצה של פרי מפרי וגידולי קרקע מכילה גם דגים. הקבוצה של ולד ולדות הארץ לא מכילה דגים. זאת אומרת היא קבוצה מצומצמת יותר. ולד ולדות הארץ זה אומר שהיא קבוצה מצומצמת יותר, פרי מפרי וגידולי קרקע זאת הקבוצה הרחבה. האם פרי מפרי וגידולי קרקע זה הגדרה לקבוצה אחת או לשתי קבוצות? בוא נראה עוד מעט. ומי אמר אביי, ומי אמר אביי, רגע. קודם כל לגבי איפה אנחנו נמצאים בטבלה. אז שימו לב, בין ארבע לשלוש כבר העברנו קו קודם, עוד לפני שהגענו לעולם של דרשות כלל ופרט, נכון? עכשיו אנחנו נכנסים לעולם של דרשות הכלל ופרט. לא, סליחה, בין שלוש לארבע זה כבר פה. זאת אומרת או בין שלוש לארבע או בין שתיים לשלוש, נכון? זה הוויכוח. האם הקו עובר בין שלוש לארבע או בין שתיים לשלוש? אז זה כבר מתחיל להיות העולם של דרשות הכלל ופרט. התחתונים זה דרשות ריבוי ומיעוט. עכשיו אומרת הגמרא הלאה, ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו? והא אמר אביי אכל פוטיטא, זה דג, לוקה ארבע. נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש. ואי איתא פוטיטא נמי לילקי משום השרץ השורץ על הארץ. למה אתה אומר שדגים זה גידולי קרקע? אם דגים היו גידולי קרקע אז מי שאוכל אותם היה צריך לעבור על השרץ השורץ על הארץ וללקות חמש. אם הוא לא לוקה משום השרץ השורץ על הארץ, אז דגים הם לא גידולי קרקע. זאת אומרת הוא חולק עליו והוא אומר שדגים זה לא גידולי קרקע. אז מה? אז בעצם יוצא שדגים הם לא נפקא מינה בין מי שדורש פרי מפרי וגידולי קרקע לבין מי שדורש ולד ולדות הארץ. כי דגים לא נכללים לא בזה ולא בזה. אז מה בכל זאת הנפקא מינה? אלא אמר רבינא: עופות איכא בינייהו. למאן דאמר פרי מפרי וגידולי קרקע, הני נמי גידולי קרקע נינהו. למאן דאמר ולד ולדות הארץ, הני עופות מן הרקק נבראו. העופות לא נבראו מן הארץ. בסדר? דגים כבר סיכמנו לא נבראו מהארץ בזה ידוע. לגבי עופות, העופות לא נבראו מן הארץ, אז הם אומנם גידולי קרקע אבל הם לא ולד ולדות הארץ. מה שהראשון אמר שהנפקא מינה היא דגים, רבינא אומר שהנפקא מינה היא עופות. אז עלינו עוד שלב אחד בטבלה, אז עכשיו כבר יש לנו קו בין אחד לבין שתיים. מה זה הקו? מה זה? יש פה סתירה בין שתי סוגיות. במקום אחד כתוב עוף נברא מן האדמה ובמקום אחד כתוב עוף נברא מן המים, ולכן חז"ל אומרים שהוא נברא מהבוץ, מהרקק. סתם. אוקיי, אז זה, לכן זה, שזה לא רק מהארץ. זה מה שאמר שצריך ללמוד מדרשים, בקיצור. טוב, בכל אופן, אז פה כבר הקו עלה עד למעלה, נכון? הוא לא יכול לעלות יותר. זאת אומרת, בשר ויין וכולי זה מופיע מפורש בפסוק, את זה אי אפשר למעט, נכון? זה המינימום. אז בעצם ראינו איך שהסוגיה מצמצמת יותר ויותר את קבוצת ההכללה. אבל אם אנחנו נשארים רק עם מה שכתוב, אז לא הוספנו. רגע, נגיע לזה עוד מעט. אז בעצם אבל כבר פה אנחנו רואים את ההדגמה של הטענה הראשונה שטענתי, שהדרשות האלה של פרט ושל ריבוי ומיעוט הן דרשות שתפקידן להגדיר קבוצות הכללה סביב הפרטים שכתובים בתורה. התורה כותבת פרט, והמבנה שסביב הפרט הזה כלל ופרט וכלל, כלל ופרט, פרט וכלל, לא משנה איזה מבנה שלא יהיה, המבנה מגדיר עד כמה אתה מכליל סביב הפרט הזה, מה רדיוס ההכללה. האם זה רדיוס רחב, רדיוס צר, ובמה זה תלוי? א', בשאלה אם אתה דורש ריבוי ומיעוט או כלל ופרט. וב', אם אתה כבר דורש כלל ופרט, השאלה מה המופע המקראי. כלל ופרט וכלל, האם זה כלל ופרט, או שזה פרט וכלל. אוקיי? אז אלה בעצם הפרמטרים שקובעים את רדיוס ההכללה. בסדר? עכשיו בואו נראה מה בעצם הדבר הזה אומר. יש לנו שלוש קטגוריות. עכשיו אנחנו כבר מצאנו בטבלה, מופיעים פרטים, פריטים, נקרא לזה כך. בסדר? הפריטים האלה זה סוגי אוכל, או לא אוכל, אז על זה אנחנו מדברים, מה מהם הוא אוכל ומה לא. ההכללה מבוססת על ניסיון למצוא מכנה משותף לפרטים שכתובים בתורה. ואחרי שמצאתי את המכנה המשותף, אז הוא כולל עוד פריטים מעבר למה שכתוב בתורה, זאת הצורה שלי להכליל. עכשיו השאלה היא מה זה המכנה המשותף הזה? מכנה משותף כזה תמיד עובד דרך קטגוריות כלליות, דרך מאפיינים. בניגוד לטבלה שציירתי פה שהיא טבלה של פריטים, בסדר? של עצמים ספציפיים, ההכללות תמיד עובדות דרך עקרונות, דרך קבוצות. האם זה קבוצת פרי מפרי, קבוצת גידולי קרקע, קבוצת ולד ולדות הארץ? זה לא שמות של מוצרים מסוימים, אלא זה שמות של קטגוריות. וכל קטגוריה כזאת מכילה כל מיני פריטים, וזה מה שקובע איפה עובר הקו בטבלה, נכון? אז בעצם מה שחשוב מבחינתנו לדעת איפה עובר הקו, איפה שעובר הקו זו תוצאת הדרשה. ואיך אני מבצע את הדרשה? אני מבצע את הדרשה על ידי הסתכלות על הפרטים בתורה וניסיון להבין איזה מהמאפיינים שלהם אני לוקח בחשבון. בסדר? זה יגדיר את קבוצת ההכללה. איזה מאפיינים רלוונטיים יש לפריטים האלה. עכשיו איך בנויים המאפיינים האלה? אז מצאנו פה בגמרא שלושה מאפיינים. יש לנו פרי מפרי, גידולי קרקע, וולד ולדות הארץ. איך זה בנוי? זה בנוי בצורה של מעגלים קונצנטריים, זאת אומרת עם מרכז משותף, אחד בתוך השני. זה ולד ולדות הארץ, ולד ולדות, זה גידולי קרקע, וזה פרי מפרי. בסדר? איך אני יודע שהפרי מפרי יותר רחב מגידולי קרקע? דגים. מה עם עופות? אמרנו, העופות נבראו מן הרקק, אז הם לא גידולי קרקע, אבל הם פרי מפרי. אוקיי? זאת אומרת שפרי מפרי הוא הרחב ביותר, הגידולי קרקע זה באמצע וולד ולדות הארץ. עכשיו מבחינת הפריטים בטבלה, אנחנו צריכים עכשיו לשבץ פנימה את הפריטים בטבלה. בסדר? אז מים ומלח אני לא בדיוק יודע האם להכניס אותם פה בולד ולדות הארץ או לא, לא לגמרי ברור לי, אבל הם מחוץ לסיפור מבחינת מי שדורש כלל ופרט, אז זה פחות חשוב לענייננו. אנחנו מדברים על דגים, עופות וארבעת הפריטים שהם מופיעים בתורה. אז מבחינת דגים, אז דגים הם לא ולד ולדות הארץ ויש מחלוקת אם הם גידולי קרקע. זאת אומרת דגים הם או פה או פה. דגים זה או פה או פה. בסדר? עופות זה פה, נכון? עופות, רגע, פרי מפרי, הם רקק, הם לא יצאו, לא, לא יכולים להיות שם. למה? הם נבראו מן הרקק, הם לא ולד ולדות הארץ, אבל הם כן ניזונים מהקרקע. זה בדיוק ההבדל. אז העופות הם גם גידולי קרקע וגם פרי מפרי, נכון? לא העופות מגדירים את היחס בין שני אלה אלא הדגים. אמרת את זה קודם, זה הדגים מגדירים את זה, לא העופות. בסדר? הדגים, יש דעה שאומרת שהם לא גידולי קרקע, אבל הם כן פרי מפרי. אז לאותה דעה ברור שזאת הקבוצה הרחבה יותר, כי הדעה השנייה יכול להיות שהן מזדהות הקבוצות האלה, למרות שיכול להיות שיש פריטים אחרים שלא מופיעים פה. זה לא בהכרח כל הפריטים שישנם. אז יש לנו עכשיו דגים הם או פה או פה, עופות הם ודאי בשניהם, בסדר? דגים פה ודאי נמצאים בסימן שאלה. השאלה אם פה הם נמצאים גם. עופות נמצאים בשני אלה, אבל הם לא נמצאים פה. מי נמצא פה? ארבעת הפריטים שכתובים בתורה, נכון? בקר, צאן, יין ושכר. בקר, צאן, יין ושכר. אני מניח שגם חיות נכנסו. לא, אני מדבר מבין הפריטים שמופיעים בסוגיה. לא, אבל יש בזה משהו. זה לא רק הפרט, יש בזה עוד דברים. ברור, אבל אני כרגע ממפה מה שנמצא בסוגיה. אחרי זה נראה מה עוד נכלל וזאת תהיה התוצאה של ההרחבה. אוקיי, אז כרגע מבחינת מה שהגמרא דנה בו, זה המיפוי. לכן די ברור שהתמונה היא זאת. לגבי מלח למשל, אז הגמרא בסוגיית מעמר מדברת על זה השאלה אם מלח נקרא גידולי קרקע או לא, זו מחלוקת אביי ורבא. או שעל זה מחלוקת על הכלל, אם הוא מקבל את הכלל שאין אלא מגידולי קרקע או לא. אביי אומר את הכלל שאין אלא מגידולי קרקע. רבא לא מגיד. לא, אבל נדמה לי שהם זה יוצא ממחלוקת מה זה מלח. משם זה מתחיל. לאור זה גם יוצא השאלה אם אנחנו מקבלים את הכלל הזה או לא. זו הטענה של אביי. בכל אופן, לגבי מים ומלח אני לא יודע בדיוק איך לסדר את זה פה, אבל כלל ופרט וכלל בכל מקרה לא נזקק למים או מלח. אנחנו נמצאים הרבה למעלה בטבלה, אז זה לא חשוב כרגע. מים ומלח הם ודאי מחוץ לתמונה. אוקיי, אז זו התמונה. עכשיו, מי שאומר שהכלל מכיל את העופות, מה הוא בעצם אומר? שכל הקבוצה הזאת נכללת, אולי גם זאת. זה אני לא בטוח, אבל זאת ודאי נכללת. נכון? מי שאומר שהעופות לא נכללים, אז הוא אומר שרק הקבוצה הזאת, רק הפנימית, הוא מצמצם יותר. אוקיי, עכשיו אומרת הגמרא איך זה עובד? זאת אומרת, איך אנחנו מגיעים לרמות ההכללה האלה? ואולי עוד הערה אחת. יש פה קבוצה יותר רחבה הייתי אומר, מזון. נכון? מזון מכיל הכל, זה מסגרת הדיון. בתוך זה מתנהל הדיון, נכון? כל העסק הזה בעצם מתנהל בתוך מסגרת של מזון, משהו שהוא לא מזון לא משחק פה בכלל במגרש. אבל צדדים טריוויאליים חז"ל בדרך כלל לא סופרים אותם, זאת אומרת, הם לא, ברור שזה אנחנו מדברים על מזון. זה בשלב זה לא סופרים. נראה בסוגיות אחרות יכול להיות שזה ייכנס בצורה קצת יותר טריקי. עכשיו הגמרא ממשיכה ותראו מה היא אומרת: מן דמרבה עופות מאי טעמיה ומן דמיעט עופות מאי טעמיה. מן דמרבה עופות קסבר כלל בתרא דוקא. פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט ואתרבו כל מילי. אוקיי? אז פרט וכלל מרבה הכל, זה הריבוי המקסימלי. והאי כלל קמא אהני למעוטי כל דלא דמי ליה משני צדדין. הנה פה פוגשים את המושג היסודי בסוגיה הזאת, הצדדים. זאת אומרת, הכלל הראשון בא למעט את כל מה שלא דומה בשני צדדים, או במילים אחרות, מה שמתרבה זה רק מה שדומה לפרט בשני צדדים. מה זה אומר דומה בשני צדדים? הפרטים שכתובים בתורה נמצאים פה. כל פרט שנמצא פה יש לו את כל שלושת התכונות כמובן, נכון? הוא גם ולד ולדות הארץ, והוא גם גידולי קרקע והוא גם פרי מפרי, נכון? העיגול הזה, מה שנקרא דיאגרמות ון, העיגול הזה הוא כמובן חלק מן העיגול הזה והוא גם חלק מן העיגול הזה. זאת אומרת שכל מי שנמצא פה הוא גם גידולי קרקע והוא גם פרי מפרי. אוקיי? אז בעצם מי שנמצא פה דומה לפרטים שבתורה בשני צדדים. אוקיי? מי שנמצא פה… הקבוצה הזאת, מפה עד פה, בעיגול הזה, כן? החיצוני, הוא דומה למה שכתוב בתורה בשני צדדים, כי הוא גם גידולי קרקע והוא גם ולד ולדות הארץ, אז יש שני פרמטרים שהוא דומה למה שכתוב בתורה, אבל לא בפרמטר השלישי, הוא לא פרי מפרי. בסדר? סליחה, הפוך. הוא פרי מפרי והוא גידולי קרקע אבל הוא לא ולד ולדות הארץ. אוקיי? מי שנמצא בעיגול החיצוני הוא דומה למה שכתוב בתורה בצד אחד בלבד. ומי שנמצא לגמרי בחוץ הוא לא דומה לכלום. לא דומה בכלל. אוקיי? עכשיו, כאשר אנחנו הולכים אל העיקרון שכלל בתרא דווקא, אז אומר לנו, אומרת לנו הגמרא, התוצאה היא שני צדדים. ויש בו שני צדדים, אנחנו כבר יודעים מה זה. שני צדדים פירושו של דבר עד כאן. זאת אומרת, רגע סליחה, עד כאן. עד כאן, נכון? כל מה שנמצא כאן, זה מה שדומה בשני צדדים. כל מה שנמצא בחוץ יותר, זה כבר דמיון חלש מדי. זה דמיון בצד אחד. זאת אומרת, כמות הצדדים מגדירה את רדיוס ההכללה. לכן זה מצויר כך. רדיוס ההכללה הוא בעצם כמות הצדדים. אם יש צד אחד, זה אומר שרדיוס ההכללה גדול, כי אתה דורש מעט מאוד. מה שדומה בפרמטר אחד בלבד, מבחינתי מתרבה. זה אומר שרדיוס ההכללה הוא גדול. מה שדומה בשני צדדים זה רדיוס הכללה יותר מצומצם. מה שדומה בשלושה צדדים זה רדיוס הכללה עוד יותר מצומצם. במילים אחרות, מה שחז"ל עשו כאן, הם הכניסו את הפרמטר של הצדדים כדי להגדיר את רדיוס ההכללה. ועכשיו העסק עובד מסודר. מה זאת אומרת? יש לנו ארבעה פריטים שכתובים בתורה. לפריטים האלה יש שלוש תכונות שרלוונטיות בעיני חז"ל. ולד ולדות הארץ, גידולי קרקע ופרי מפרי. למה הכניסו דווקא את השלושה האלה? לא יודע. שאלה מעניינת, אולי אני אעיר על זה עוד רגע משהו, אבל אני באמת לא יודע. זאת שאלה שהיא לפי הקונטקסט, לפי המחשבה, לא יודע בדיוק מה. אלו שלושת התכונות. אבל עכשיו, כשהחלטת מהן שלושת התכונות, אתה עכשיו משרטט דיאגרמה של היחסים בין התכונות. במקרה הזה יצא לנו דיאגרמה נורא פשוטה, זה קונצנטרי. יכולות להיות דיאגרמות כאלה גם. היחס בין התכונות הוא כזה. שיש חפיפה חלקית בין כל שתיים, אבל אף אחת מהן לא מכילה את השנייה. יכול להיות המון דברים. יכול להיות משהו כזה, וכזה. כן? סימן אולימפיאדה. אז לכן, במקרה הזה יצא לנו דוגמה נורא פשוטה, ולכן זו סוגיה שקל דרכה לפענח את העניין. אז עכשיו כך: מי שאומר שגם עופות נכללים, אז הוא בעצם אומר שהוא דורש את כלל בתרא דווקא. אז פרט וכלל מרבה הכל, והכלל הראשון מצמצם את רדיוס ההכללה לשני צדדים. אז מה עושה לדעתכם פרט וכלל לבד? אפשר ללמוד, הגמרא לא אומרת במפורש, אבל זה די ברור מה הוא עושה. צד אחד. נכון? ברור שבמבנה של פרט וכלל זה ריבוי מקסימלי. כל מה שדומה, אם היה כתוב פה רק פרט וכלל ולא מבנה משולש, הייתי מרבה את כל העיגול הגדול, פרי מפרי. נכון? אבל כיוון שיש פה גם כלל בהתחלה, צריך לצמצם קצת את רדיוס ההכללה, לכן דורשים שני צדדים, זאת אומרת עד פה. וזה אם אנחנו אומרים כלל בתרא דווקא. לעומת זאת, מי שדורש כלל קמא דווקא, ומאן דאמר לית עופות, מי שאומר שעופות לא נכלל, אז בעצם איפה הגבול לשיטתו? פה, נכון? זה בלי עופות. רק זה. אוקיי? אז איך הוא דורש? הוא סובר כלל קמא דווקא. כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. זאת אומרת כלל קמא דווקא, זה בעצם המבנה הזה. אנחנו מתחילים עם כלל ופרט. ומה נשאר מהפרט? שהוא כלום. בואו נראה. שהוא כלום. זאת אומרת, אם היה פה רק כלל ופרט בכלל… והכלל השני מתקן או מסייג את המיעוט הזה, מגדיל בקצת, ומה התוצאה? הנך מידי אחרינא לא, והאי כלל בתרא לריבויי כל דדמי ליה משלושה צדדים. זאת אומרת, התוצאה של כלל ופרט וכלל, לפי מי שסובר כלל קמא דווקא, זה רק העיגול הפנימי. מה שדומה בשלושה צדדים. אז עכשיו אני שואל אתכם, אז מה עושה כלל ופרט לבד? כלום. כמו הפרט. כמו הפרט בדיוק, בלי שום הרחבה. נכון? אוקיי? כמו רק הפרטים, בלי שום הרחבה. אז עכשיו באמת שואל עידו בצדק, אז למה צריך בכלל לכתוב את הכלל שלפניו? תכתוב את הפרטים וזהו. אבל זה כבר הסברנו. למה צריך את הכלל שלפניו? כדי למנוע בניין אב. בניין אב, אם היו כתובים רק הפרטים, הייתי עושה הרחבה על ידי בניין אב. מה מצינו? כמו הפרטים האלה, כל מה שדומה להם. הכלל שלפני כן בא לגלות לך רק מה שבפרט, אלא מה שבפרט. זאת אומרת, הביטוי, שימו לב, ההוראה היישומית מה היא? אלא מה שבפרט. זאת אומרת. יש פה לכאורה עוד איזה סוג של ריבוי או החללה שהסוגיה מתעלמת ממנה. מה מוסיף צאן על בקר? מה מוסיף שכר על יין? הפסוק היה, למה אני בכלל צריך את ארבעת הפריטים? מספיק היה שניים. אני אעיר על זה עוד, תכף תראו כי שלא נתבלבל. עד עכשיו בואו נסכם רגע מה יצא לנו. בעצם עכשיו אנחנו כבר מבינים פחות או יותר איך העסק הזה הולך. בעצם מה שקורה, הגמרא המציאה מושג חדש שקוראת לו צדדים. מה היא עושה איתו? היא מנסה לעשות פורמליזציה עוד פעם, המשך תהליך הפורמליזציה של המידות האלה. היא מנסה לעשות פורמליזציה איך מגדירים רדיוס החללה של כל מופע מקראי. ובעצם מה שהיא אומרת זה הדבר הבא: כאשר יש לנו כלל ופרט, כלל ופרט וכלל, כלל ופרט אמרנו זה שלושה צדדים, נכון? יש כל מה שדומה בשלושה צדדים. סליחה, כלל אלא מה שבפרט, לא אמרנו, עוד מעט. פרט וכלל זה צד אחד. פרט וכלל זה צד אחד, זאת ההרחבה המקסימלית, נכון? ככל שפחות צדדי דמיון, רדיוס ההרחבה גדול יותר. זאת ההרחבה המקסימלית. פחות מבנין אב. מה? בנין אב זה המקסימום. לא, לא, לא. בנין אב רק את הפרטים. לא, בנין אב זה הרבה יותר מצומצם, תכף אני אעיר על זה עכשיו. כלל ופרט וכלל שזה מצב ביניים, זה תלוי. אם אנחנו אומרים בתרא דדווקא או קמא דדווקא. אם אנחנו אומרים בתרא דדווקא, אז פרט וכלל זה המבנה הבסיסי ואנחנו יודעים שזה כבר צד אחד, נכון? הכלל הראשון מעלה צד, מסייג את ההרחבה, אומר תעשה אותה קצת יותר מצומצמת, לשניים, נכון? אם אנחנו אומרים קמא דדווקא, אז זה כלל ופרט שהוא אפס הרחבה. בסדר? אבל הכלל מסייג את זה ומוביל אותנו לשלוש. אז בעצם באופן פורמלי אני יכול לכתוב פה ארבע, נכון? כשארבעה צדדים זה רק סימול להוראה לא להרחיב בכלל. ארבע כבר לא יכול להיות. מה? מעבר לארבע. לא, לא, פה אין הבדל. פה זה לא משנה, אין הבדל אם בתרא דדווקא או קמא דדווקא במופעים מקוטבים. אבל במופע משולש השאלה איך מתחילים לקרוא, מפה או מפה. למה נמחקו? נמחקו פה הקווים. במה? בשורה הראשונה והשלישית נמחק הקו. אוקיי. המרחק של קמא דדווקא ובתרא דדווקא יש קשור, יש איזה שהוא קשר גם למלל של הכלל עצמו? כלומר האם הם… לא, לא, זאת שיטה כללית. ככה לפחות עד כמה שראיתי בראשונים. יש הבדל בין מה שתאוה נפשך לבין מה שיתנך נפשך? לא. השאלה אם כלל הבתרא דומה לכלל הקמא זה סוגיה אחרת בגמרא ולמסקנה זה לא משנה. יש דעה בגמרא שאם כלל הבתרא שונה מכלל הקמא לא דורשים כלל ופרט וכלל, אבל למסקנה כן דורשים. ואז הולכים לפי הכלל האחרון? לא, זה לא משנה, עוד מעט אנחנו זה מקרים יותר מסובכים שנטפל בהם בהמשך. עד עכשיו תראו מה בעצם קיבלנו. ארבעה אני קורא לזה ארבעה צדדים, ארבעה צדדים פירושו לא לעשות הרחבה בכלל, רק ארבעת הפרטים שכתובים בפסוק. למה אני קורא לזה ארבע ולא שלוש? קודם כל כי אחרת זה לא מסתדר, נכון? כי כלל ופרט וכלל לא היה יוצא שלוש אם פה אין משהו… אבל מה הרעיון מאחורי זה? הרב הנזיר כותב בקול הנבואה שגם כלל ופרט שלכאורה זה מידה שלא, רק רגע. למה ככה בכלל? גם כלל ופרט וכלל של שלושה צדדים, זאת אומרת עם קמא דדווקא זאת החללה. מה ההחללה פה? כל מה שדומה לפרטים שכתובים בתורה בשלושת הצדדים. בסדר? כל מה שהוא ולד ולדות הארץ, יש עוד דברים שהם ולד ולדות הארץ מעבר לארבעה הדברים שכתובים בפסוק. אז מה שהוא ולד ולדות הארץ וגם פרי מפרי וגם גידולי קרקע הוא מתרבה. הדבר הזה זה עדיין ריבוי, זאת אומרת זאת מידה מרבה. רק רדיוס קטן יחסית, אבל זאת מידה מרבה. אוקיי? אפשר לשרטט שציירנו קודם את המעגל את המעגלים, אז נגיד הפרטים שכתובים בתורה הם אלה. בסדר? כשאנחנו אומרים ש… שכל העיגול הפנימי הוא חוקי, זאת גם הרחבה. זאת הרחבה למה שדומה בכל העקרונות. ולכן כשאני מסמן את זה בתור ארבעה צדדים, זה אומר שזה רק הנקודה. בלי שום הרחבה, אז נקרא לזה פורמלית ארבעה צדדים, זה לא משנה. עכשיו, שאלה ראשונה, אולי כן, הערה ראשונה. לפי מי שאומר בתרא דווקא, איך התורה יכולה לתת לי הוראה לרבות בשלושה צדדים? תשימו לב, יש אפשרות לתת באחד, בשניים ובארבעה. מה, הקדוש ברוך הוא לא יכול לתת לי הוראות לרבות בשלושה צדדים? איך לשיטת בתרא דווקא אין מופע מקראי שמאפשר את זה? איך זה יכול להיות? השפה לא שלמה. השפה צריכה להיות יכולה לבטא כל הוראה. שאלה שנייה, שכמובן היא התשובה לשאלה הזאת, מה עושים עם פרט וכלל ופרט? חסר לנו פה משהו, נכון? פרט וכלל ופרט. אתם מבינים שהשאלות האלה עונות אחת על השנייה, נכון? נתתי כל כך הרבה רמזים, אז חייבים להבין. שלוש, לרבות זה שניים. זה חייב להיות. ולמאן דאמר קמא דווקא, יש לנו ארבע, שלוש ואחד, חסר לנו השניים. ולמי שאומר בתרא דווקא, יש לנו אחד, שתיים וארבע, חסר השלוש. אז למה זה צריך להיות ככה? עכשיו בואו אני אראה לכם שזה באמת ככה. למה זה באמת ככה? בואו נראה. לפי מי שאומר בתרא דווקא, איך זה עובד? כלל ופרט איך זה בנוי? מה עושה כלל ופרט? ארבע, נכון? ארבע. והכלל הראשון מוריד אחד – הנה קיבלתם שלוש. נכון? ולפי מי שאומר קמא דווקא, אז פרט וכלל מה עושה? אחד, נכון? פרט וכלל עושה אחד. והפרט השני מסייג את זה – הנה קיבלתם שניים. בסדר? זאת אומרת שזה בעצם גם עושה פרט וכלל ופרט. מסייג, אז מוריד, מוריד מהאחד לאפס? תמיד הסיווג הוא נגד הכיוון שאתה עובד. תמיד. הסיווגים הרי זה כמו שהכלל הראשון והכלל האחרון עושים פעולה לאותו כיוון. בסדר? אז בעצם זה ברור, לכן אני אומר עוד פעם, הסוגיה עצמה לא מזכירה ברמז פרט וכלל ופרט. פרט וכלל ופרט לא מופיע בכלל בספרות חז"ל חוץ מסוגיית נזיר. אבל לדעתי אין ספק, פשוט מתוך הסתכלות על הטבלה, שזאת התוצאה של פרט וכלל וזה יהיה תלוי בבתרא דווקא או קמא דווקא. ועכשיו מה שחסר לי כדי להשלים לגמרי את התמונה זה איפה נמצא פה בניין אב? הרי בניין אב גם הוא סוג של הכללה. אבל הנה, כבר כיסינו את כל ההכללות. איפה נשאר משהו, מה עושה בניין אב? אז שימו לב, הרי אמרנו שכלל ופרט מטרתו למנוע הרחבה בבניין אב, נכון? זאת אומרת, ברור שבניין אב הוא יותר מארבע. לא לא, יותר מארבע הכוונה רדיוס יותר גדול מארבע, זאת אומרת פחות צדדי דמיון. פחות. זאת אומרת מספר הצדדים קטן מארבע. לדעתי הוא שלוש וחצי. למה? אני אגיד לכם פשוט. בגלל שבניין אב אנחנו יודעים שפורכים עליו פירכא כל דהו. מה זה אומר פירכא כל דהו? יש לי את הפריטים שכתובים בפסוק, נכון? ועכשיו אני רוצה לרבות משהו אחר שדומה להם. זה בניין אב, נכון? עכשיו אני אומר, המשהו האחר הזה שונה מהם, אמנם במשהו שנראה לא כל כך רלוונטי, איזשהו שוני מאוד צדדי וטכני, אבל זה מספיק בשביל לפרוך בניין אב. אז מה זה אומר? זה אומר שרדיוס ההכללה של בניין אב הוא מאוד מאוד קטן. הוא כזה. בניין אב נמצא פה. בסדר? אלה הרי הצדדים של פרי מפרי, גידולי קרקע ותולדות הארץ, אלה הצדדים הרלוונטיים. זה פירכא שלא כל דהו. כי אם אני ארצה לעשות בניין אב ממה שכתוב בפסוק למשהו אחר שדומה לו, ופתאום אני אגיד רגע רגע, אבל זה לא פרי מפרי, זה פירכא רלוונטית, כי פרי מפרי זה אחד המאפיינים המהותיים, נכון? אבל זה ודאי לא יעבוד. לכן שימו לב, אם הדמיון הוא לא בארבעה צדדים, אם הדמיון הוא בפחות מארבעה צדדים, אז יהיה תמיד פירכא, בפחות הכוונה משלושה ומטה, תמיד תהיה פירכא לבניין אב, כי זאת פירכא שהיא אפילו לא כל דהו, אלא פירכא ממשית. כי תמיד יהיה צד אחד שבו אתה לא דומה, נכון? הרי זה כל הרעיון. תמיד יהיה צד אחד שבו אתה לא דומה. לכן ברור שכשאתה… יותר משלוש, פחות מארבע? בדיוק. ולכן ברור שאתה צריך את בניין אב למקם במקום כזה שהוא יהיה אפילו יותר מצומצם מאשר בעיה בצד אחד של דמיון. אולי זה פאי בכלל? פאי זה שלוש, אתה יודע, בתורה. ובחז"ל. שלוש נקודה ארבע עשרה, זה בסדר. אפשר להביא את הפאי הזה פה. אז בעצם, אז בעצם אתם רואים שבעצם מה שקיבלנו פה זה תמונה מלאה של כל העניין. הסוגיה הזאת היא סוגיה כל כך נקייה ויפה, כי בעצם. זאת אומרת במילים אחרות השפה היא מלאה, היא יכולה להביע כל הוראה. זה תכונה לוגית, כי אם שפה צריכה להיות בעלת כושר הבעה מלא. אז לכן בעצם, יחד עם הבניין אב לפחות, יש פה בסך הכל רדיוסים שונים של הכללה. זה הכל. זאת אומרת ורדיוס ההכללה הוא זה שמבחין בין המידות האלה, למרות שהטכניקה איך עושים את ההכללה היא שונה לגמרי. בניין אב אנחנו עושים הכללה כי זה דומה. פה תראו למשל, אני אביא לכם דוגמה למה אמרתי שאין פירכא על כלל ופרט. עשיתי עכשיו הרחבה בשני צדדים על כלל ופרט וכלל. מה זה אומר שני צדדים? גם עופות. נו בסדר, אבל עופות הם לא ולד ולדות הארץ. מה לעופות שכן אינם ולד ולדות הארץ? איך אתה יכול ללמוד אותם מארבעת הפריטים שכתובים בתורה? יש לי פירכא, וזה לא פירכא כל דהו, זה פירכא ממש. זה אחד הצדדים הרלוונטיים. נו אז למה זה לא פורך? כי אין פירכא על כלל ופרט. כי ברגע שהתורה אמרה לך שהמופע פה הוא כלל ופרט וכלל, אז היא אמרה לך לעשות ריבוי של שני צדדים. זה בדיוק המשמעות שכלל ופרט וכלל. היא אמרה לך תוותר על צד דמיון אחד. אז מה שאני איך יצאתי לדרך עם הכלל ופרט, שאלתי איך התורה יכולה לתת לי הנחיות להתעלם מפירכות, להרחיב יותר גם למה שלא דומה לגמרי. איך התורה יכולה לעשות דבר כזה? כלל ופרט זה הכלי לעשות את זה. לכן על כלל ופרט לא יכולות להיות פירכות. אין פירכות על כלל ופרט. כי כלל ופרט, שנייה אחת, המופע המקראי מגדיר את רדיוס ההרחבה. ברגע שהגדרת את הרדיוס מה שייך פירכות? הרדיוס הזה תמיד אומר לך שזה לא דומה לפרטים. השאלה עד כמה לא דומה זה מוכתב על ידי איך זה כתוב בתורה. וזה הכל, זה מגדיר את רדיוס ההרחבה, אין מקום לפירכות בדבר כזה. פירכות יש רק בבניין אב, כי בבניין אב אין לך אינדיקציה לכמה להרחיב. מה שדומה אתה מרחיב. אז הוא צריך להיות דומה. אם הוא לא דומה זאת פירכא. אז שמה הפירכא משחקת, היא משרטטת את העיגול. הפירכא אומרת מה שלא דומה לא ייכנס. אבל בכלל ופרט אין פירכות, כלל ופרט העיגול משורטט על ידי איך שזה כתוב בתורה. וזה הכל. זאת אומרת בניין אב יהיה כתוב כאן בטבלה רחוק רחוק מכל הבניינים. אוקיי, מי שיש לו עוד שאלות, לאט, בבקשה.