שיעור מתאריך כ＂ז בכסלו תשס＂ז

בסוף הקדמה לדיון על חוק ומשפט עברי כמסגרת לדיון וכקדמה, אז קודם כל ככה דיברתי באופן כללי יותר ובעצם העליתי את השאלה האם ניתן ובאיזה מידה ועד כמה זה תורם לשאוב מתוך ההלכה ולהכניס או לשתול את זה בתוך מערכת משפטית אזרחית, המערכת המשפט של המדינה למשל. וזה מבחינתי היה רק איזושהי שאלת מבחן כדי לחדד דרכה כמה נקודות חשובות שנוגעות בכלל להלכה וליחס בינה לבין מערכות משפטיות, ההבדלים בעיקר בינה לבין מערכות משפטיות, כשהמסגרת הזאת בסופו של דבר הייתה מבוא ואני רוצה עכשיו קצת להיכנס יותר למאפיינים הספציפיים שמבחינים בין ההלכה לבין מערכות משפטיות אחרות. קודם כל אני אדבר באופן עדיין באופן כללי לגבי התחומים השונים שבהם אפשר לחפש הבדלים כאלה, ואחר כך אני אתאר בצורה קצת יותר קונקרטית שני אלמנטים ששניהם בעצם קשורים לאותה לאותו אספקט, אז אני אבהיר את זה עוד מעט. באופן כללי כשרוצים לבדוק את המעמד של ההלכה כמערכת משפטית, אז אנחנו יכולים לבדוק את זה מכמה אספקטים שונים. אספקט הראשון זה הסמכות ותחום התכולה של ההלכה, זאת אומרת לגבי מה יש לה מה לומר, או יותר ממה שיש לה מה לומר אלא לגבי מה מותר לה לומר או יש לה רשות לומר, או בעצם אנחנו אמורים לציית לה. אז להבדיל ממערכות משפט, יש כאלה שגם בתחום מערכות המשפט האזרחיות הם אימפריאליסטיים, אהרן ברק הוא דוגמה טובה לעניין הזה, אבל באמת מנחם אלון שואל באחד הפולמוסים שהיה לו עם ברק, הוא שואל אותו וכי הזכות לנשום גם היא אמורה להינתן לנו על ידי המערכת המשפטית? כן, ברק הוא מייצג את הגישה שמלוא כל הארץ משפט, אז בעצם הכל הכל שפיט והכל כפוף למערכת המשפטית, גם כמובן זכויות בסיסיות שכמובן מותרות והכל, הן מותרות כי המערכת המשפטית מתירה אותן. זאת אומרת אין שום דבר שנמצא מחוץ לתחום ההתייחסות של המערכת המשפטית ולתחום הסמכות שלה גם. תיאורטית הייתה לה גם סמכות לאסור עליי לנשום. לפעמים היא גם אוסרת, זאת אומרת היא פשוט מערכות שמוכנות להוציא להורג נגיד אדם כעונש, במובנים מהותיים בעצם אוסרות עליו לנשום, כן זה בעצם מה שהן עושות. טוב, יש שמה איזה פולמוס שהוא כמובן בעיקרו סמנטי, כי אף אחד לא יקבל איסור כזה באופן גורף, לא הוצאה להורג של פושע מסוג מסוים שזה אולי אפשר להתווכח, אבל אפשר לקרוא לזה שזה לא בתחומה של המערכת המשפטית, שזה בתחומה של המערכת המשפטית אבל היא מרשה, ואפשר לקרוא לזה שזה בכלל חוק כזה יהיה כן בלתי חוקי בעליל, חוק שאוסר על קבוצת אנשים לנשום או על בן אדם מסוים לנשום. אז אני חושב שזה הרבה בהרבה מאוד מובנים זה עניין סמנטי, זאת אומרת השאלה אם זה באמת נמצא בתחומה של המערכת המשפטית או לא. לעומת זאת נדמה לי שבהלכה, לפחות בתפיסה הפשוטה, הסמכות העקרונית היא סמכות מלאה, זאת אומרת איפה שהקדוש ברוך הוא היה מחליט לצוות עלינו והוא היה מצווה, אנחנו היינו אמורים לציית. לא בטוח שהיינו עומדים בכל ניסיון, זאת אומרת אם הוא היה מצווה עלינו לא לנשום באיזשהן נסיבות, אני לא יודע כמה מאיתנו ואם היינו יכולים לעמוד בניסיון, אבל זאת שאלה במישור הפרקטי. אני מדבר כרגע במישור העקרוני, במישור העקרוני המחויבות הדתית בדרך כלל תופסת את האדם כיציר כפיו של הבורא, וכיוון שכך מה שהוא אומר אני אמור לקיים, זאת אומרת זאת ההנחה הבסיסית. להבדיל ממחוקק למשל, שאני לא מרגיש את עצמי כיציר כפיו ואני לא חושב שהוא יכול להגיד לי דברים מעבר לתחום מאוד מסוים שאני מוכן לתת לו להגיד לי, אם הוא רוצה להגיד שיגיד, אני לא מוכן לקבל על עצמי בכל אופן את העניין הזה, ונדמה לי שרוב האנשים היום לא באמת מוכנים לתת בידיו של המחוקק סמכות לגבי דברים כמו אם לנשום, זאת אומרת זה לא אז אני לא יודע מאיפה מחוקק יכול לקחת את הסמכות הזאת אם לא מהציבור. מצד שני התורה ניתנה חוק, היום אנחנו ההלכה קיימת, יש לנו מן הסתם איזה כמה מקומות שהיא לא אומרת לנו בדיוק מה לעשות והמשפט יכול להמשיך להתחדש חדשות לבקרים בעצם. בעצם על כל תחום שהוא פנוי לנו מהמשפט והוא יכול מחר בבוקר שיהיה תחום שהמשפט כבר תפס בו מקום. נכון, אבל פה צריך להבחין בין שני אספקטים שהם חשובים לשאלה הזאת. האספקט הראשון שגם ההלכה גם יכולה להתמודד בתקנות דרבנן. זאת אומרת, יש חקיקה גם בתחום ההלכתי. נכון שמעמדה הוא נמוך יותר, זה הלכות דרבנן, אבל זה בדיוק תפקידם. זאת אומרת, במקום שיש איזה חור שצריך למלא אותו, בשביל זה יושבים חכמים, אלה שיש להם סמכות ואמורים למלא אותו. אולי היום אין לנו בדיוק מוסד עם סמכות כזאת, אבל זה עניין טכני. זאת אומרת, באופן עקרוני גם בהלכה יכול להיות מילוי של לקונות או מילוי של חללים, חללים הלכתיים. מעבר לזה, אני מדבר אבל על הנגישות העקרונית של ההלכה לתחומים השונים. לא על השאלה האם בפועל היא מנצלת את הנגישות הזאת. זאת אומרת, הטענה שלי היא שההלכה באופן עקרוני יכולה להגיד לנו הכל על בכל תחום. מה לעשות בבית הכיסא ומה לעשות בארוחת הבוקר ומה לעשות בשבת ומה לעשות ביום שישי. היא אומרת גם לגבי הדברים האלה. עכשיו יש דברים שהיא יכולה לבחור לא לומר. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא החליט שתחומים מסוימים הוא לא רוצה להגיד לנו שם שום דבר, או משאיר את זה להחלטתנו. בסדר גמור, כמובן הוא יכול גם לעשות את זה. מי שיכול לומר, יכול גם שלא לומר. אין מניעה עקרונית. לעומת זאת, בתחום המשפט, אני, הטענה היא שגם הנגישות העקרונית היא בעייתית. זאת אומרת, גם אם הם ימלאו כל מיני לקונות, יהיו לקונות שאני לא אהיה מוכן שימלאו. אני פשוט לא נותן להם את הסמכות בכלל למלא, אפילו אם ירצו. כי האזרח, לא רק אני, אני אומר כל אזרח מצוי נדמה לי מרגיש שהוא לא מוכן בכלל שמערכת המשפטית תגיד לו דברים באיזה שהם תחומים כאלה או אחרים. התייחסו לזה כחוק שלא מחייב. נדמה לי שאפילו בפרקטיקה רואים את זה. למרות שהרבה פעמים אולי זה מקומם, בטח ציבור דתי, אבל אפילו בפרקטיקה רואים את זה, שכשיש איזה שהם חוקים, מצליחים להעביר איזה שהוא חוק שהוא חקיקה דתית או משהו כזה, בדרך כלל הוא לא נאכף. הוא לא נאכף נדמה לי בגלל שיש איזה שהיא תפיסה מאוד עמוקה שהתחום הזה לא אמור להימסר למחוקק. גם אם הצלחתם בקונסטלציה פוליטית כזו או אחרת להעביר את העניין הזה, העניינים הדתיים אמורים להיות שייכים לרשותו של כל יחיד במקומו, ולא המחוקק לא אמור להתערב לו בצלחת. וכיוון שכך, אני חושב שזה גם, זה גם חודר לתפיסה של המוסדות, לא רק לתפיסה של האנשים. זה באמת תפיסת החוק היום היא יחסית מצומצנת. אז אפשר להגיד שפילוסופית החוק היה יכול להתערב, הוא רק בוחר שלא להתערב. זאת אומרת, זה לא אי נגישות עקרונית, זה אי נגישות במישור הפרקטי. אני חושב שזה סמנטיקה, כי הציבור לא יקבל התערבות כזאת גם אם היא תעשה. לא יקבל באופן מהותי, לא יקבל את המרות. לא שלא יעמוד בניסיון וייכשל ולא יצליח לשמור על החוק, אלא הוא לא יהיה מוכן שהמחוקק יעשה דבר כזה, הוא לא ייתן לו את הלגיטימציה, את הסמכות לעשות דבר כזה. זה ההבדל הראשון. ההבדל השני זה הבדל שנוגע למטרות של ההלכה. ועליו כבר קצת דיברתי, אני חושב, בכמה הקשרים. אנחנו רואים מתוך ההבדלים שיש בין ההבדלים שהצבענו עליהם, בין ההלכה לבין מערכות משפטיות, רואים שיש להלכה מטרות נוספות חוץ מאשר למשל סידור החיים החברתיים, ביטוי של ערכי מוסר וכולי. ראינו את זה בדרשות הר"ן. ראינו את זה, זאת נקודה שבסך הכל דיברנו עליה די בהרחבה. והטענה היא שאפילו החלק המשפטי של ההלכה, חושן משפט, גם הוא שייך למערכת הדתית. זאת אומרת, יש לו איזה שהן מטרות שהן מעבר לסדר חברה בריאה ונורמלית והגונה ומוסרית. כיוון שאם באמת זאת הייתה המטרה שלו, יש הרבה מאוד דברים שלא כל כך מובנים בחלק הזה שנקרא חושן משפט. כן, דיני הראיות, הזכרתי כבר כמה דברים, זה שלא עונשים גזלן חוץ מאשר שישיב את הגזלה. זה שדורשים התראה וקבלת התראה ושני עדים כשרים ושלא יהיו קרובים, וזה שפוסלים את ההודאה של האדם, הפללה עצמית, מה שנקרא אין אדם משים עצמו רשע. כל מיני דברים מהסוג הזה מצביעים על זה שאנחנו לא באמת המטרה היא לא באמת רק או לא רק השגת סדר חברתי, אלא יש איזה שהן מטרות דתיות מעבר לזה. זה ההבדל השני. זאת אומרת, ההבדל הראשון זה בשאלה של תחום התחולה של ההלכה, איפה היא בכלל יכולה לדבר. ההבדל השני הוא מה היא רוצה להשיג, מה המטרות שלה. מערכת משפטית רוצה להשיג איזה שהיא מסגרת חברתית נאותה שבתוכה כל אחד יוכל לעשות מה שהוא מוצא לנכון. אז היא בסך הכל מתיימרת להשיג צדק עד כמה שאפשר וסדר, זאת אומרת שתהיה יציבות. ההלכה, אולי תהיה מעוניינת גם בזה אבל לא רק בזה. וראינו בדרשות הר"ן שלפעמים כיוון שההלכה מעוניינת בעוד דברים, זה יבוא על חשבון העניין של הצדק ושל הסדר החברתי ולפעמים יימצא מצב שההלכה היא פחות צודקת מאשר מערכות משפטיות אחרות מה שאנחנו. אז זה באשר למטרותיה של ההלכה. אני אולי אביא עוד דוגמה שהזכרתי אותה, הפסול של קרובים לעדות. אז הקרובים הרי פסולים לעדות. הגמרא עצמה כבר אומרת וכך נפסק גם ברמב"ם ובשולחן ערוך, שהפסול של הקרובים לעדות לא נובע מזה שאנחנו חוששים שמשקרים. אין חשש שישקרו משתי סיבות. אלף, לכל אדם יש חזקת כשרות, ועד שאני לא אין לי אינדיקציה שהוא משקר, ההנחה היא שהוא לא משקר. ודבר שני, אין אדם חוטא ולא לו. הכוונה, גם אם בן אדם בוחר לחטוא, יש חזקה כזאת שבן אדם לא חוטא אם לא הוא עצמו המרוויח מהחטא. יש חזקה כזאת, אני לא חושד בבן אדם שיחטא בשביל שמישהו אחר יזכה. תקראו לזה אולי נקודת מבט קצת פסימית. לפחות אם הוא חוטא, אז למה שלא יחטא גם בשביל אחרים אלא רק בשביל עצמו? וככה זה, זה הטבע האנושי. ההלכה משתדלת להיות מאוד פרגמטית בעניין הזה ולא להיסחף לרצוי אלא אולי להיצמד יותר למצוי. בפועל בן אדם לא חוטא סתם ככה בשביל שמישהו אחר יזכה. אם אני כבר חוטא, זה כנראה בגלל שאני רוצה להרוויח משהו. אז משתי הסיבות האלה אז הגמרא אומרת והרמב"ם והשולחן ערוך, זה נפסק ממש להלכה בצורה ברורה שהקרובים פסולים לעדות לא בגלל שאנחנו חוששים שמשקרים. אין חשש שמשקרים. ובכל זאת אנחנו לא מקבלים את עדותם. עכשיו צריך אני רק אעיר על זה אולי עוד הערה בתוך ההקדמה הזאת. בדרך כלל קל לנו לקבל דבר כזה, זה לא מפריע במיוחד. למה לא? כי אם הקרובים יעידו שמישהו לא יודע מה, חילל שבת, אז לא נעניש אותו. ההלכה אומרת לנו אל תקבלו עדות של קרובים. אז הקרובים הם פסולים, אז אין לנו עדות שהוא חילל שבת, אז לא נעניש אותו. אבל ישנם מצבים שזה לא כל כך פשוט לקבל דבר כזה. בדיני ממונות, שזה נדמה לי הזכרתי בפעם הקודמת, בדיני ממונות אם אני לא אקבל את העדות של הקרובים, אז הכסף יישאר אצל מישהו שלא שייך לו. נכון? באים שני עדים קרובים, מעידים שראובן חייב לשמעון כסף. ראובן ושמעון דנים לפני בית הדין. ראובן תובע משמעון כסף. באים שני עדים קרובים, הם אחים. גם קרובים זה לזה וגם קרובים לבעלי הדין פסולים. בסדר? באים נגיד שני אחים ואומרים שמעון חייב לראובן כסף. עכשיו אנחנו לא נקבל את עדותם כי הם קרובים. אז מה יצא? הרי האמת היא שלא משקרים, נכון? זאת ההנחה. אז מה שהם אומרים זה אמיתי. אז מה יוצא? שראובן חייב לשמעון את הכסף מבחינת האמת. הייתה פה הלוואה והוא לא פרע, הוא חייב לו את הכסף. אבל אנחנו לא נוציא ממנו את הכסף, למה? כי הם קרובים. אז יוצא שאנחנו יודעים שהאמת היא שהוא לווה ואנחנו לא נפעל על פי הצדק. זאת אומרת, אנחנו לא ניתן לבן אדם כסף שמגיע לו, אנחנו נשאיר כסף בידיו של מישהו שבעצם הכסף לא שייך לו, למרות שאנחנו יודעים את האמת. אם לפעמים זו טעות, טעויות יכולות לקרות, אבל פה אנחנו יודעים את האמת. באים שני עדים שאנחנו יודעים שהם דוברי אמת. עדים קרובים, אין לנו שום סיבה להניח שהם לא דוברי אמת, ואנחנו בכל זאת לא מקבלים את זה. מערכת משפטית יכול להיות שהיא תהסס קצת ביחס לעדות קרובים, היא תחשוש, אולי זה כן אולי זה לא. אבל מין פסילה קטגורית כזאת, זה יהיה נתון כנראה להתרשמותו של השופט. אני לא מספיק בקיא במערכת המשפטית, אבל נראה לי שהשופט יכול להחליט עד כמה זה משכנע אותו כן או לא. כאן יש פסילה קטגורית. אני אתן לכם דוגמה יותר קיצונית, אפילו במשפט הפלילי, לא האזרחי, הפלילי ההלכתי אני מתכוון. זאת אומרת באים שני עדים ומעידים שראובן רצח את שמעון. עכשיו, אם הם קרובים, אז אנחנו לא מענישים את ראובן, לא עונשים אותו בעונש מיתה כי אין לנו עדות כשרה על זה שהוא רצח. זה עוד קל לנו לקבל. אנחנו לא מענישים מישהו שכן מגיע לו, לא הורגים מישהו, אז להפך, אנחנו אפילו קצת שמחים בלב שלא היינו צריכים לעשות את זה. לדאוג שהוא לא יהרוג אחר כך אפשר לדאוג לזה, שיש פתרונות אחרים, אבל מבחינת להרוג אותו אנחנו לא צריכים. אבל תחשבו על מצב שונה. באים שני עדים כשרים ומעידים שראובן הרג את שמעון. עכשיו באים שני עדים שהם קרובים ומזימים את העדים הראשונים. אז תשימו לב מה המצב כרגע. המצב כרגע שמבחינת מה שאנחנו יודעים, מבחינת האמת, לא מבחינה משפטית, מבחינת האמת, יש שני עדים שהזימו את העדים הראשונים. השניים נאמנים, זה הכלל בהלכה. העדים השניים נאמנים והעדים הראשונים נפסלים, הם מוחזקים כשקרנים. אז מה יוצא? שראובן בעצם לא הרג את שמעון. העדות עליו הייתה עדות שקרית, הוזמה, נכון? אבל כיוון שהמזימים הם קרובים, אז העדים הראשונים עדיין עדותם בתוקף והם לא הוזמו. אז מה יוצא? שאנחנו נהרוג את ראובן למרות שאנחנו יודעים שהוא לא עשה כלום? אתם מבינים מה יוצא פה? הרי אין שום ספק שאף אחד לא יעשה את זה בינינו. אבל זה, זה כאילו ההלכה הפורמלית. זה בעצם מה שיוצא. עכשיו אתם מבינים, זאת אומרת זה לא משהו שתמיד הולך לקולא. זה לא משהו, בסדר, אז לא מקבלים עדים קרובים, מה קרה? אז לא נעניש את המחלל שבת, או נעניש אותו באיזשהו משהו רק כנו נו נו, אבל לא נממש את כל מה שההלכה מחייבת אותנו לעשות לו. זה בדרך כלל אנחנו לא נבהלים מהעניין הזה, להיפך. אבל ישנם מצבים שבהם יגרמו פה עוולות נוראיות. זאת אומרת, השאלה איך זה יכול להיות, האם באמת אין חשש שהם משקרים, הקרובים? זאת התפיסה ההלכתית, אין חשש שהם משקרים. אז מה? אז אני אהרוג עכשיו בן אדם כשאני יודע שלא מגיע לו למות? אני אקח כסף, זה פחות דרמטי אולי, אקח כסף שלא מגיע למישהו ואני יודע שההוא שקרן. אני אשאיר לו את הכסף ואני אקח מהשני ואני אתן לו, למרות שאני יודע שהאמת היא שזה שקרן, זה שמקבל את הכסף. איך זה יכול להיות? זאת אומרת, יש פה משהו שהוא בעליל פגיעה בצדק. בעליל. זאת אומרת, זה לא איזה עיגול פינה, זה לא, יש פה משהו מאוד בעייתי. וכאן זה לא סיטואציה ספציפית. כל פסול קרובים הוא כזה. זאת אומרת, לפעמים יכול לקרות שיוואו אנחנו בפלונטר, יש ערכים מתנגשים, אז תמיד ערך אחד משלם כדי שהערך השני יצליח בכל זאת להתממש. פיקוח נפש דוחה שבת, אז הערך של שבת נדחה בפני הערך של פיקוח נפש. בסדר, אין מה לעשות, המציאות כולאת אותנו לתוך סיטואציות כאלה. אבל כאן זה לא עניין של סיטואציה שנוצרה באיזשהו מקרה מסוים. הדין היסודי הוא כזה. יש פסול של קרובים לעדות למרות שאני יודע שמה שהם אומרים הוא אמיתי. זאת אומרת, זה בילד אין בכל מקרה שיבואו קרובים. זה לא משהו מזדמן. זה לא איזה סיטואציה פתולוגית שנוצרת באיזושהי בעיה. בסדר, זה יכול לקרות במקרה. לא, פה יש איזושהי הלכה שהיא בילד אין יוצרת בעיה במערכת ההלכתית. וזה לא, זה משהו שבכל סיטואציה שאני איישם את ההלכה הזאת תיווצר בעיה. לא באיזו סיטואציה מסוימת שנוצרה במקרה וזה צירוף מקרים מאוד מיוחד. זה דבר מאוד בעייתי. זה דבר שאומר לנו בצורה נדמה לי זועקת אפילו, שיש פה משהו מעבר למטרות של להשיב את הממון לבעליו או לעשות סדר חברתי. אם אלו היו המטרות, מי בעולם יעלה בדעתו לא לקבל עדות שהיא עדות נאמנה? הרי כל מה שאני רוצה זה לדעת אם הוא לווה או לא לווה, זה הכל. זה מה שהדיין רוצה לדעת. אז הנה הוא יודע. באו שני עדים שהוא יודע שמדברים אמת. משה ואהרון עמדו לפניו עם כל הגלימות וזה, כל ההוליווד. משה ואהרון עמדו לפניו אמרו לו ראובן לווה משמעון. יש לך ספק? הרי ברור שראובן לווה משמעון אם משה ואהרון אומרים את זה. הגמרא עצמה מביאה את הדוגמה הזאת אגב, של משה ואהרון, כדוגמה לעד איפה הולכים עם הפסול של קרובים ושזה לא קשור לחשש שמשקרים. הנה משה ואהרון, אין שום חשש שמשקרים, ועדיין את העדות שלהם לא נקבל. טוב, אז מה כן ההסבר? לא יודע, אפשר להעלות השערות כאלה ואחרות. יש לי איזושהי השערה, אני חושב שאפילו בתשובת הריטב"א אפשר למצוא סימוכין. נדמה לי שזה אם אני כבר אמרתי, אני רק אסיים בנקודה הזאת, ואני חושב שיש לי איזושהי השערה מה בכל זאת הדבר הזה בא להשיג. למה באמת לא הולכים על סמך עדות כשאני יודע שהיא עדות אמיתית? למה לא ללכת אחריה? אז בתשובת הריטב"א נראה קצת שהיסוד של הדברים הוא שכמו שאין אדם משים עצמו רשע, אדם לא יכול להעיד על עצמו, בין לחובה ובין לזכות. זאת אומרת, זה לא בגלל עוד פעם, כשהוא מעיד על עצמו לזכות, מטבע הדברים לא נקבל את זה, כי בן אדם שמעיד על עצמו שהוא צדיק ויש עד אחד נגדו אפילו, לא שניים, אני מניח שנאמין יותר לעד האחד מאשר לו. אבל בן אדם שמעיד על עצמו לחובה, בפשטות היינו מקבלים את זה, נכון? במערכות משפטיות מקובל שההודאה היא מלכת הראיות. זאת אומרת, אם מישהו מודה, זו הראיה הכי טובה שיש, מודה לחובתו כמובן. זאת הראיה הכי טובה שיש, אלא אם כן יש חששות שהמשטרה לחצה וכולי. אז לפעמים מבטלים את זה מסיבות טכניות. אבל נגיד הודאה, בא בן אדם בהתנדבות לבית המשפט והודיע: רבותיי, אני הרוצח. אני הרגתי אותו בתאריך זה וזה במקום זה וזה. בכלל המשטרה לא שמעה עליו עד שהוא הגיע. מישהו יפקפק בזה? זאת מלכת הראיות. בתורה אף אחד לא ירשום את זה בפרוטוקול מבחינה הלכתית. הוא לא נאמן. אין אדם משים עצמו רשע. מה זה אומר? זה אומר שהתפיסה ההלכתית אומרת שדין שמוחל על אדם צריך להיות מוחל עליו על ידי איזשהו גורם חיצוני. ועוד פעם, אני נכנס למטאפיזיקה, אל תחפשו פה הסבר משפטי, אין לי. אני לא חושב שיש בכלל הסבר משפטי לדבר כזה. אבל זה בדיוק הנקודה שאני מנסה להראות פה, שההסברים המשפטיים הם רק חלק מהתמונה. יש משהו בהלכה… שתופס את החלת הדין על אדם כמשהו שאמור לבוא עליו מבחוץ. אדם לא יכול להחיל דינים על עצמו. עכשיו הקרובים הם איזושהי פריפריה של האדם עצמו, וכיוון שכך כשהם מעידים עליו יש פה בעצם יכולת להחיל על עצמו. להחיל על עצמו איזשהו דין, נגיד שהוא רוצח, שהוא פסול לעדות, שהוא איזשהו סטטוס. בן אדם מחיל על עצמו נזיר. לא, ברור, אני מדבר על להחיל דין במובן המשפטי, לא במובן של כל חלות שהיא. ברור שכן, אני חושב שרק האדם עצמו מחיל על עצמו חלויות כאלה ואחרות. החלויות של הכרעת דין, הכרעת דין זה תמיד צריך לבוא גורם חיצוני ולהחיל עליו את הכרעת הדין. אנחנו רואים את זה אגב דוגמאות בכמה הקשרים. אין עד נעשה דיין. למה אין עד נעשה דיין? כי עד ודיין זה שתי פונקציות בבית הדין, לא מערבבים ביניהם. יש ראשונים שמסבירים את זה מסיבות טכניות, כי הוא לא יקבל הזמה על עצמו, ואז זה באמת הסברים משפטיים. אבל יש ראשונים שאומרים חד משמעית "ועמדו שני האנשים לפני השם", זה הכלל. מה זאת אומרת? צריכים לעמוד שני עדים מול הדיינים. זאת פונקציה אחת, זאת פונקציה אחרת, אסור לערבב ביניהם. למה לא? מה הבעיה? למה לא? כי יש כללים שהפונקציות השונות בבית הדין אסור להן להתערבב. גם בעל הדין והעדים אסור להם להתערבב. בדיוק כמו שעדים ודיינים לא יכולים להחליף תפקידים, גם בעל הדין והעדים לא יכולים להחליף תפקידים. כל אחד צריך לשחק את המשחק שלו בבית הדין ולא להחליף כובעים או להחליף תפקידים. וכיוון שכך כנראה שקרובים, שהם איזושהי פריפריה שלי, כמו שאני לא יכול להעיד על עצמי, גם כשהם יעידו עליי זה כאילו שאני מחיל על עצמי עדות, כי הם בשר מבשרי. זאת אומרת הם גם איזשהו חלק ממני. טוב, זה נשמע ספקולציה מטאפיזית ואולי זה באמת כך. אני אומר, בריטב"א זה כנראה כתוב, אבל זה לא פותר את הבעיה של שני אחים שמעידים על מישהו שהוא. נכון, זה פותר רק חלק מהבעיות. ואינהמי, נכון, נכון ששני אחים אנחנו נגיד את אותו דבר, זאת אומרת צריכים הרי שני עדים ופה באופן המהותי זה גורם זה עד אחד בעצם, כי השני הוא פריפריה של הראשון, וזה נכנס כבר למחלוקות ראשונים האם כשבאים שני אחים אז יש לנו עד אחד כשר או שאף אחד לא כשר. אז בכל אופן, אז אני רק מראה את זה כדוגמה, דווקא בגלל שאני לא יודע אם אני משכנע אתכם בהסבר הזה, אבל כדי להראות לכם שההסברים המשפטיים לא מצליחים באמת להסביר לנו את המכלול ההלכתי, גם לא את החלקים המשפטיים של ההלכה. ואחת הדברים שהפנו את תשומת ליבי לכל העניינים האלה זה כל מיני שיחות שהיו לי עם משפטנים דתיים, אנשי משפט עברי למיניהם, רק עופר וכל מיני חבר'ה כאלה, שכל הזמן שמעתי מהם איזה שהם הסברים משפטיים לכל העקרונות האלה, וזה קומם אותי, לא קומם אותי במובן אם היו הסברים כאלה בסדר גמור, אבל זה לא עובד. זאת אומרת זה לא מסביר נכון, זאת אומרת הרבה פרטים לא מסתדרים עם זה. זה לא, זה לא יכול להיות. רק מה? יש איזה שהן הנחות, יש איזה שהן הנחות יסוד לא מבוססות לדעתי שההלכה אמורה להיות כן מערכת משפטית. וברגע שאתה בא מתוך משקפיים כאלה, עם המשפטן הזה טבעי כן, רק מערכת משפטית. וכיוון שכך, אז את כל מה שיש בהלכה אתה תנסה לחפש הסברים משפטיים. אתה לא חושב שאתה אמור למצוא שמה עקרונות נוספים. ואני חושב שזה לא עומד במבחן. ברור שיש עניין לצדק, יש עניין, אבל לא רק. זאת אומרת יש פה עוד דברים, כמו שאמרת, דורשות הטעם אמר שכיוון שיש עוד מטרות זה עלול לפעמים לפגוע במטרות של הצדק ובמטרות המשפטיות הקלאסיות. נקודה שלישית שמבחינה בין ההלכה לבין מערכות משפטיות. הראשונה אמרנו הייתה תחום התחולה, השנייה הייתה המטרות של ההלכה. הנקודה השלישית זה התשתית המטאפיזית והדתית של ההלכה. וכאן זה יכול לבוא לידי ביטוי בכמה מישורים ועל זה אני רוצה טיפה להתעכב. תשתית מטאפיזית ודתית של ההלכה הכוונה שההלכה היא לא רק מערכת נורמות. זאת אומרת בניגוד למערכת משפטית, מערכת משפטית זאת מערכת נורמות. קובעים חוק ועכשיו החוק הזה מחייב. אין החוק הזה לא משקף איזושהי מציאות, החוק הזה לא יוצר מציאות וגם לא משקף מציאות. משקף ערכים בחברה נתונה, ערכים או הסדרים לא משנה, כרגע לא הכל בדיוק זה ערכים, אבל ערכים או הסדרים או דברים מן הסוג הזה. ההלכה לפעמים משקפת מציאות, היא בבואה של איזושהי מציאות. את זה אני רוצה להוכיח בהמשך אז אני לא אאריך בזה, אני רק בינתיים אומר את זה. זאת נקודה אחת, זאת אומרת הנקודה של מבנה, מה משמעותם של החוקים עצמם. בהלכה החוקים עצמם הם בבואה של איזושהי מציאות, להבדיל ממערכת משפטית ששמה החוק הוא איזושהי נורמה מנותקת. ויש לזה השלכות כמו שאנחנו נראה. ההבדל האולי הרבה יותר בולט זה שההלכה זה משהו שהקדוש ברוך הוא נמצא מאחוריו. ולכן אולי ההלכה למשל יכולה להרשות לעצמה להשאיר חלק מהדברים דווקא לא מטופלים, למרות שבאופן עקרוני הנגישות שלה היא מלאה, זה מה שאמרנו בהתחלה. אבל למשל אני אומר, תראו אם יש שני קרובים פסולים. אז מה יהיה עם הצדק? מה מה יקרה עכשיו? בסדר, יש מי שיסגור את העניינים. זאת אומרת, אנחנו לא לבד בעולם. אז כיוון שהקדוש ברוך הוא נמצא ברקע, אולי אני יכול להיות קצת יותר רגוע. אם אני כמה שאני יכול לעשות אני אעשה בעצמי, אבל אם התורה אומרת לי תשמע, קרובים פסולים, גזלן אתה לא מעניש רק בהשבת הגזילה, נו אז מה יקרה עם הגזלן הזה? תשאיר לקדוש ברוך הוא גם כן משהו לעשות. זאת אומרת, לפחות ישנה את האפשרות, למרות שעוד פעם ההלכה לא נוטה לעשות את זה ובדרך כלל חכמים יטפלו בעניין, כי ההלכה כן מתייחסת כאילו שהמשימה כן מוטלת עלינו. אבל עדיין ברקע הדברים בהחלט יכולים להיות סוג כאלה של חוקים, חוקים בלי סנקציה. אין דבר כזה במערכות משפטיות, חוקים בלי סנקציה. זאת אומרת אם יש חוק אז יש סנקציה. דיברנו על זה בהקשר של "לא תעמוד על דם רעך", שבדיוק העובדה שהכניסו סנקציה היא לא מתאימה להלכה. בהלכה יש הרבה חוקים בלי סנקציה. הרבה לאווין לא לוקים עליהם. ביטול עשה ודאי שאין עונש. אז באיזה מובן שמערכת משפטית לא מכירה בחוק שאין לידו סנקציה. יש לכל היותר במשפט המינהלי נגיד, ובחוק שלנו, משפט המינהלי שזה עיוות נורא, אבל זה מה שיש שמה, זה שבאמת אין סנקציה חיצונית, אבל האקט שאותו עשית יבוטל. זאת אומרת, אם הוא לא מתאים למשפט המינהלי, אם פעלת שלא כדין, אז מה שעשית בטל ומבוטל. מה שאין שמה זה סנקציה עונשית, זאת אומרת אתה לא תשב בכלא על זה או לא תשלם קנס על זה, וזה רעה חולה. אבל זה עניין לדיון אחר. בכל אופן בהלכה כמובן יש הרבה דברים כאלה, ולמה? כי בסך הכל גם הקדוש ברוך הוא נמצא ברקע. אז אדם יודע שאם הוא מחלל שבת בלי עדים והתראה, אז הוא לא חייב מיתה ולא קרבן חטאת בשוגג או משהו כזה, אבל את הדין הוא ייתן אם לא פה אז שם. זאת אומרת, אבל יש משהו, איזשהו גיבוי לכל מיני מצבים שבהם אולי להלכה כשלעצמה אין מענה. מערכת משפטית לא יכולה להרשות לעצמה דבר כזה, היא צריכה לסגור את כל הפרצות עד כמה שהיא יכולה. אם יש פספוסים אז צריך לתקן. אין, מערכת משפטית לא יכולה להגיד "טוב בזה הקדוש ברוך הוא יטפל", אם זה חשוב לה. היא יכולה להגיד "תראה יש דברים שלא חשובים לי אז תעשה מה שאתה רוצה", אבל דברים שכן חשובים היא לא יכולה להשאיר בידיו של הקדוש ברוך הוא. והבאתי למשל את הדוגמה של "לא תעמוד על דם רעך", שזה כאילו היתה שאיבה מן ההלכה למשפט הישראלי, וזו הצלחה נורא גדולה, אבל מה בעצם עשתה השאיבה הזאת? היא לקחה דבר שאין בצידו סנקציה, מישהו לא עזר לרעהו למרות שהיה במצוקה או בסכנה, אין סנקציה בהלכה, הוא לא מגיע לו עונש על זה, למרות שהוא עבר על לאו. אין סנקציה. אבל עכשיו שזה נכנס לחוק יש גם סנקציה, אין חוק בלי סנקציה. אז זה נכנס, אז יש עליו גם סנקציה ליד זה. למה זה יוצא ככה? למה באמת העיוות הזה חייב להיות? זו דוגמה לעיוות שהוא חייב להיות כשאתה לוקח מהמערכת ההלכתית למערכת המשפטית. כי במערכת ההלכתית יש מי שיטפל באותו בן אדם שהוא לא היה בסדר גם אם אין עונש בבית דין. החוק לא מקבל דברים כאלה, החוק צריך לטפל במה שהוא חושב שצריך לטפל, הוא לא יכול להשאיר דברים לאיזושהי ישות, לא יודע אם הוא לא יכול הוא ודאי לא רוצה בכל אופן להשאיר דברים לישות כזו או אחרת שתסגור לו את הפערים. אז זה הבדל נוסף. אולי הבדל אחרון זה התשתית הערכית של ההלכה, ושוב היא כמובן קשורה לאופי הדתי שלה, שכשמסתכלים על היחס לאדם למשל, אז ברור שישנו הבדל גדול מאוד בין אם אתה בא מתוך משקפיים דתיות שאתה רואה את האדם כצלם אלוקים, לבין משקפיים חילוניות, לא דתיים, חילוניות מוסריות, לא מדבר על רשעים, אבל זו תפיסה אחרת, והתפיסה האחרת הזאת תהיינה לה השלכות. נאמר על הזכות של בן אדם להתאבד, דוגמה שמאוד נפוצה ובספר מובאת בהקשר הזה. במשקפיים חילוניות הרבה מאוד אנשים יגידו, בסדר, הוא רוצה לקחת את חייו זה החלטה שלו זה דבר שלו. במערכת דתית אין דבר כזה, אתה צלם אלוקים אתה לא בעלים על נפשך, אתה לא יכול גם להתאבד, גם זה אסור. הרמב"ם אומר "כי מי שהורג את עצמו מקום שהוא לא חייב אז הוא מתחייב בנפשו", זה ביטוי מוזר של הרמב"ם. כן, מי שמסר את נפשו לא על אחת משלוש עבירות חמורות. אז הרמב"ם תופס שאסור, בעלי התוספות אומרים שמותר רק לא חייבים. הרמב"ם אומר אסור. לא רק שאסור אלא מי שעשה את זה הרי זה מתחייב בנפשו, איך הוא יכול להתחייב בנפשו אחרי שהוא מת? אבל ככה הוא אומר, ואני מניח שהכוונה למשהו לא יודע למעלה אולי. היחס לבעלי חיים, היחס לבני אדם, לא משנה, המון דברים ניזונים מתפיסה דתית. זה שאחד הביקורות של אנשי משפט עברי גם כן שהיו בהתחלה חלק מהדברים שזירזו אותי להיכנס לעניין הזה היה על בג"ץ פיטום האווזים. שהיה בג"ץ על איסור של לפטם אווזים דברים נוראיים עשו שמה. אז בסופו של דבר באמת הבג"ץ נזקק לסוגיה הזאת והוא הביא מקורות מכל המערכות המשפטיות בעולם ושום פסוק ושום מקור יהודי וכולי. ואז כמובן אנשי המשפט העברי כתבו מאמר נזעם איך זה יכול להיות ומה זאת אומרת לא תהא כוהנת כפונדקית וכולי וכולי. ועוד פעם אני חושב שמה היו אמורים לעשות? להשתמש באיזשהו פסוק באופן שמוציא אותו מהקשרו רק בשביל אילוסטרציה? בסדר אולי יש לזה איזשהו ערך תרבותי אבל אני לא חושב שעל זה שווה לעשות מלחמה. זאת מערכת שניזונה מערכים אחרים. היא לא יכולה לקחת ערכים דתיים שמתייחסת לחיות באיזושהי צורה כזו או אחרת לטוב ולמוטב וליישם את זה לתוך עולם שיוצא מנקודת מוצא לגמרי שונה. איך אפשר לקחת מושגים של צלם אלוקים ביחס לאדם או ביחס לחיה אני מניח שלא השתמשו במושג כזה אבל עדיין יש איסור צער בעלי חיים. ונניח למשל לגבי שימוש ב אני לא זוכר איפה קראתי בהלכה משהו לגבי איזו הסתייגות שקשורה לכך שספרי תורה ותפילין ומזוזות עשויים מבעלי חיים אז זה רק בתנאי שממילא היית צריך לשחוט את בעל החיים איזה מין משהו כזה. לא זוכר לא מצליח לזכור איפה נתקלתי בזה. כן כן בהלכה לגמרי בהלכה. זאת אומרת לא אוטומטית צער בעלי צריך להימנע מצער בעלי חיים אלא אם כן נכון לגמרי. יש דעות שזה דאורייתא צער בעלי חיים. מחלוקת הפוסקים. יש דעות שזה דאורייתא יש דעות שזה דרבנן אבל זה וודאי איסור צער בעלי חיים. אבל עדיין יסודו של האיסור לשאוב עקרונות אתה מתלבט לגבי משהו אז ברור שהתלבטות לכולם חשוב שלא יצערו בעלי חיים זה נכון לחילונים ולדתיים באופן עקרוני. עוד פעם השאלה היא מאיזו מידה וכמה וכשיש ערכים שעומדים כנגד זה. אז עכשיו אתה מתחיל להתלבט ובהתלבטויות עולות כבר נקודות המוצא. זאת אומרת איך אתה מנתח את זה למה זה איך זה עומד מול ערכים אחרים. איך אפשר לקחת משהו שיוצא מנקודות מוצא שונות לגמרי? על אותו איסור שני הצדדים מסכימים שיש איסור. כל אחד מחברי הכנסת שמצביע בעד איזה שהוא חוק יש לו איזה נוסח אחר אחד חושב צער בעלי חיים אחד חושב לא יודע מה בריאות. אם מישהו יעלה את זה אז בסדר גמור אם יש חבר כנסת דתי והוא חושב שצער בעלי חיים צריך להיות ניזון מהתפיסה ההלכתית זה בסדר גמור. אבל כשיש לך טענה כלפי בג"ץ למה אתם לא מצטטים מקורות יהודיים אז לי אין שום טענה. הם לא ניזונים משם הם לא מאמינים בהם נקודות המוצא שלהם הם אחרות לגמרי. וכיוון שכך מה זה יעזור אם יצטטו פסוק אז מה? הם לא יישמו את זה הם לא מאמינים בזה. וגם שחיטה זה לא צער זה בסדר השחיטות כבר היו ויכוחים ארוכים. אבל ברור שיש שמה איזושהי מטרה בכל זאת למעט את הצער בכל מקרה זה ברור. כן אבל מה שהם טוענים אם אנחנו ניקח משהו מהמשפט מהתורה על צער בעלי חיים יגידו רגע איזה צער בעלי חיים? זה לא צער בעלי חיים אולי תרדימו קודם את החיה. לא זה משהו אחר יכולים אחרי זה לבוא ולהגיד תראה אנחנו אוסרים עליכם גם את השחיטה. אבל עדיין אתה יכול לבוא ולשאול אותם רגע למה לא השתמשתם במקורות יהודיים שעוסקים בצער בעלי חיים בנושא בג"ץ פיטום האווזים? אתם אומרים שאני לא עקבי זאת אומרת שצריך גם לא לשחוט בהמות? טוב אז תאסרו עליי אחרי זה גם לשחוט בהמות. זאת עוד טענה. אבל קודם כל למה לא השתמשתם במקורות יהודיים שיש ברבים מאוד כאלה לגבי האיסור של צער בעלי חיים? אז אני חושב שהטענה היא שהתשתית הערכית שעומדת בבסיס העניין היא תשתית לגמרי שונה ולכן לכן אני לא רואה איך אפשר לקחת משמה לתוך המערכת המשפטית. אז זה ההבדל הרביעי לגבי התשתית הערכית של ההלכה ובעצם המהות הדתית שלה. עכשיו אני רוצה להתחיל להיכנס באמת קצת יותר לפרטים וזה בקשר לעניין המטאפיזי שיש בהלכה. הרקע המטאפיזי שיש בהלכה ולא ביחס לקב"ה אלא האופי של ההלכה עצמה וכאן זו נקודה אני חושב מאוד מעניינת. יש אנחנו מי שרגיל ככה בלימוד גמרא או הלכה אז יודע שהרבה מאוד מן הדברים בהלכה משתמשים במונח שנקרא חלות. חלות אשת איש חלות בעלות חלות אגב גם במערכת המשפטית משתמשים בזה אבל אני חושב שבאופן אחר. האינטואיציה הפשוטה בישיבות זה שיש למושג הזה איזשהו ערך מוסף מעבר לשימוש באותו דבר בלי הצמדת המושג חלות. לדוגמה, כשאני אומר שיש חלות בעלות שלי על דבר מסוים זה לא אותו דבר כמו להגיד שאני בעלים על דבר מסוים. זה לא אותו דבר, יש משהו שהוא שונה באמירה הראשונה לעומת האמירה השנייה. או כשיש חלות אשת איש על איזושהי אישה זה לא אותו דבר כמו להגיד שהיא אשת איש, למרות שזה נראה מילים נרדפות. אבל המושג חלות או חלויס קוראים לזה בישיבות זה יש לו משהו שהוא מעבר לתיאור הרגיל שמקובל בדרך כלל. עכשיו כשתשאלו ישיבה בוחרים מה באמת ההבדל ניסיתי את זה הם לא ידעו להגדיר. ורובם אחרי שתשאלו אותם בעצם יגידו מי אמר שיש הבדל? אבל בחשיבה אינטואיטיבית כשעוד לא מותקפים עם שאלות עם קושיות אז זה ברור לכולם שזה לא אותו דבר. יש מקומות שבהם משתמשים בחלות בעלות ויש מקומות שבהם משתמשים בבעלות וזה לא אותו דבר. והשאלה היא מה באמת ההבדל בין שני הדברים האלה. הטענה שלי שעל ידי אני רוצה בסופו של דבר בה אני רוצה לתמוך כאן זה שחלות זה סוג מסוים של ישות רוחנית. כשאני אומר שחפץ מסוים הוא בבעלותי אז אני אומר שיש לי זכויות בחפץ ושאחרים אסור להם להשתמש בלי רשותי וכולי. כשאני אומר שיש על החפץ חלות בעלות שלי אז אני בעצם אומר שהחפץ נושא על גבו איזושהי ישות רוחנית מטאפיזית כזו או אחרת שקוראים לה חלות בעלות. התוצאה של קיומה של הישות הזאת זה הזכויות זה ההיבטים המשפטיים, אבל זה רק תוצאה והם תוצאה של משהו שקיים ברובד מטא-משפטי עוד לפני ההיבטים המשפטיים. זאת אומרת כשאני אומר שמישהו בעלים על חפץ מסוים בהלכה אני בעצם אומר שני דברים. אני אומר א' ישנה איזושהי זיקה מטאפיזית בינו לבין החפץ איזשהו קשר רוחני נפשי לא יודע מטאפיזי איך שלא תקראו לזה בינו לבין החפץ. כתוצאה מן הקשר הזה נוצרות זכויות משפטיות. מותר לי להשתמש בחפץ הזה ולאחרים אסור להשתמש בחפץ הזה בלי רשותי או חובות כן זכויות וחובות. אבל הזכויות והחובות שבמשפט הכללי זה הדבר היחידי שיש אין עוד משהו. לי יש זכויות ולך אסור להשתמש כי זה שלי. בהלכה לכן אני מברר את המושג חלות בהלכה ישנה איזושהי תשתית מטאפיזית שעומדת בבסיס הרובד המשפטי. הרובד המשפטי הוא תוצאה של איזושהי מציאות שעומדת מאחוריו או בבסיסו. זאת הטענה הבסיסית ואני רוצה להראות א' להגדיר את זה יותר וב' להראות את ההשלכות של זה. כי זאת הדגמה טובה מאוד נדמה לי להבדל בין ההלכה לבין מערכות משפט אחרות ולהשלכות של ההבדל הזה בלי להכניס את הקדוש ברוך הוא אפילו בתמונה פשוט לראות איך שתי המערכות האלה מתפקדות אחת מול השנייה. אז נתחיל אולי עם המושג הזה של חלות בעלות. חלות בעלות מה זה אומר שישנה חלות בעלות? הטענה היא שכאשר אני בעלים על משהו זה מקנה לי כל מיני זכויות. הזכויות הם רק תוצאה של איזושהי עובדה מטאפיזית של איזושהי ישות מטאפיזית שרובצת על החפץ הזה החלות בעלות שלי שהוא כאילו סוחב אותה על גבו. וכיוון שכך לי יש זכויות וכל ההשלכות המשפטיות. אני אביא דוגמה או שתיים. יש הגמרא במסכת גיטין אומרת בדף מ"ב היא אומרת שמי שחובל ב… יש נקדים אולי. יש דבר שנקרא עבד כנעני ועבד עברי. עבד עברי זה עבד שהוא יהודי הוא נמכר בגניבתו או מוכר את עצמו שש שנים ובשביעית הוא יוצא. עבד כנעני זה עבד עולמי שהוא גוי לאו דווקא כנעני כל גוי שאני קניתי אותו להיות עבד בצורה כזו או אחרת ועכשיו הוא עבד שלי. עכשיו עבד כנעני כשאני רוצה לשחרר אותו אני צריך לתת לו גט שחרור. כמו שנותנים לאישה גט יש גם גט לעבד. ואחרי שאני משחרר אותו הוא הופך להיות יהודי. זה הכלל. בעבד כנעני זה חצי גר אחרי שאני משחרר אותו הוא נהיה גר שלם. אבל עקרונית אם אתה משחרר אותו הוא משוחרר. זאת אומרת, אסור ברוב הנסיבות אלא אם כן יש נסיבות מסוימות שצריך. מה קורה אם עבד, העבד הכנעני הזה שייך לי, הוא ממוני? ראשונים מסוימים כותבים כמו שורו וחמורו, זאת אומרת הוא ממון שלי כמו הכלב שלי. לא שאני חייב להתייחס אליו כמו הכלב שלי, אבל הוא ממון שלי לגמרי, זאת אומרת הוא פשוט רכושי. אני יכול לעשות איתו מה שאני רוצה, להבדיל מעבד עברי ששמה יש יותר מגבלות, למרות שגם שמה גופו קנוי למסקנת הגמרא. מה קורה אם אני הפקרתי לגמרי את הזכויות הממוניות שיש לי בעבד? לא, הפקרתי. אני יכול להפקיר כל רכוש שיש לי, הפקרתי את העבד. על פניו, הדבר הזה נקרא מעוכב גט שחרור. זה השם, זה המושג המשפטי למצב כזה. מעוכב גט שחרור. מה זה אומר? הבן אדם הזה למעשה לא שייך לי כבר בשום מובן, אין לי שום זכויות בו, הוא לא שייך לי ממונית, אבל הסטטוס שלו, הסטטוס האישי שלו, הוא עדיין סטטוס של עבד. השלכה, אסור לו להתחתן עם יהודיה עד שהוא לא משתחרר, הוא עוד לא יהודי לגמרי. עגון כמו עגונה, כן, משהו נכון, משהו כזה, באמת לגבי מצב כזה אז זה ויכוחים בגמרא אם יש מצווה לשחרר אותו ולא להשאיר אותו עגון. בכל אופן אז הסטטוס הוא בעצם כזה, הבעלות הממונית פקעה והבעלות והסטטוס המעמד האישי שלו נשאר, הוא עדיין עבד מבחינת מעמד אישי. עד שאני נותן לו גט ואז הוא הופך להיות יהודי גם במעמד האישי שלו. בסדר? אז צריך לשים לב טוב שהגט למעשה לא פועל פה במישור הממוני. נכון? המישור הממוני הפקרתי אותו עכשיו כבר אין לי שום זכויות ממוניות הוא כבר לא שלי, הוא רק נקרא עבד זה הסטטוס המעמד האישי שלו, כשיקבל את הגט הוא הופך להיות יהודי הוא מפסיק להיות עבד בסטטוס והופך להיות יהודי כשר לכל דבר. אנחנו מכירים עוד מצבים כאלה שבהם ישנה איזושהי תפוגה או תפוגה חלקית של הזכויות, לדוגמה איסורי הנאה. יש דברים שהתורה אוסרת עליי בהנאה. עבודה זרה ומשמשיה, כל מיני דברים כאלה. אז אסור עליי בהנאה. מה זה אומר? נגיד שהיה פסל עבודה זרה שעבדתי אותו וקניתי אותו כדין לגמרי, הוא שלי על פי כל אמת מידה משפטית, אבל התורה אוסרת אותו עליי בהנאה. אז למעשה אין לי שום זכות שאני יכול, מה זה שום זכות? אני לא יכול להשתמש בחפץ הזה ולהפיק ממנו איזושהי הנאה, אסור, פשוט אסור, התורה אוסרת עליי. אבל הוא שלי ברובד המשפטי. מה המצב של חפץ כזה? אז יש מחלוקת בין הראשונים האם חפץ כזה בכלל נקרא שלי רק אסור לי להשתמש בו או שכיוון שאין לי שום זכות לגביו אז הוא גם לא שלי. מה זה נקרא להיות שלי? להיות שלי פירושו שאני יכול להפיק ממנו איזשהן תועלות. אם אסור לי להפיק ממנו שום דבר אז באיזה מובן הוא שלי? אבל יש ראשונים שאומרים שכן, הוא שלי למרות שאני לא יכול להפיק ממנו שום תועלות. איך? איך יכול להיות דבר כזה? כי עליך מוטלת החובה להיפטר ממנו, להשליכו לא יודע לים המלח. לא, השאלה היא עוד פעם, זה חובה, אבל היא לא העובדה שאני בעלים שלו לא נותנת לי כלום, אולי מטילה עליי חובות, אבל היא לא נותנת לי שום דבר, אז אתה יודע מה, אני מפקיר אותו. אני לא רוצה אותו. זאת אומרת, חפץ שהוא רק מטיל עליי רק חובות ולא זכויות אני בדרך כלל לא מתייחס אליו כאל ממוני. יש נגיד ילדים לפעמים, סתם, שמביאים לך בעיות. אם אני בעלים של בשר, אני בעלים של בשר בחלב באיזשהו אופן של חמץ שעבר עליו הפסח, עדיין בהיותי הבעלים חובתי להיפטר מהם בדרך שההלכה קבעה. ברור, ודאי, אבל השאלה היא באמת, אם אני בעלים של איזה גוויה אני יודע מה, אז אני גם חייב להיפטר ממנה על פי ההלכה. חמץ באמת הגמרא אומרת ששלושה דברים אינם ברשותו של אדם והכתוב עשאן ברשותו, אחד מהם זה חמץ בפסח. חמץ בפסח הוא באמת לא שלי בעצם בשום מובן שהוא, אבל כדי להטיל עליי את החובה להיפטר ממנו עשו זה כאילו שזה שייך לי בכל זאת, למרות שהוא לא באמת שייך לי. אז אני תפקידי לבער אותו ולזרות אותו לרוח או מה שלא יהיה. זה מוטל עליי, באמת יש חובות לגביו. כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את ניזקו. אם השור שלי נגח לא יעזור כלום אם הפקרתי אותו. אוקיי, נכון. נו, אז מה? זאת אומרת העובדה שהחפץ אין לי שום היתר הנאה בו, אז עדיין עדיין יש לי עליו חובות. יש לך עליו חובות. ואנחנו גם מכירים את זה. המכונית הנטושה שלי היא לא, אני זה שאצטרך לדאוג שהיא תגיע לגריטה. יש לי עליו חובות. יש חובות גם על חפצים גם אם הם לא שלי. יש גם דברים כאלה. זאת אומרת, העובדה שיש לי לגבי חפץ מסוים חובה היא לא יכולה לשמש אינדיקציה בלעדית לזה שאני בעלים עליו. צריך להיות בו עוד משהו בשביל שאני איחשב בעלים. יש לי חובת האב על בנו. אז מה אני בעלים על הבן שלי? אני לא בעלים, הוא לא שייך לי, הוא לא רכושי. מת מצווה נגיד? מת מצווה, לא משנה. זאת אומרת יש דברים שיש לי לגביהם חובות והם לא שייכים לי. אז פה אתה יכול להגיד כיוון שהוא היה שלי, כיוון שאני אשם באיזשהו מובן במה שקרה, אז לכן מטילים עלי חובה, אבל למה זה אומר שאני בעלים עליו עכשיו? מה, באיזה מובן באה הבעלות הזאת לידי ביטוי? אז באמת יש ראשונים שאומרים לא, הוא לא שלי. הוא לא שלי. נפקא מינה לדוגמה אתרוג שהוא אסור בהנאה, השאלה אם מותר לצאת בו ידי חובה בסוכות. אתרוג של אשרה. הרי צריך להיות לכם, נכון? לכם משלכם. זאת אומרת ארבעת המינים צריכים להיות שייכים לי. אם האתרוג הזה הוא לא שלי, אני לא יכול לצאת בו ידי חובה ביום הראשון של פסח. תגיד היציאה ידי חובה היא עצמה הנאה, אם הוא אסור בהנאה אז מה זה משנה אם הוא שלי או לא? אז לא, מצוות לאו ליהנות ניתנו. זאת אומרת שאפשר לעשות מצוות גם בדבר שהוא אסור עלי בהנאה. אלא אם כן יש לי איזושהי הנאה עקיפה מהעניין, לטבול במעיין או משהו כזה, אבל לנענע לולב אין לזה שום הנאה מעבר לזה שאני עושה את המצווה. אז זאת אחת ההשלכות למשל שמדברים עליה. בכל אופן לענייננו, אז אנחנו רואים שישנם מצבים שבהם הבעלות מופיעה בלי הסימפטומים המשפטיים שלה. זאת אומרת אני נקרא בעלים, אבל כל הזכויות שבדרך כלל מתלוות למושג בעלות לא מתלוות, הן לא מופיעות. אז הדוגמה הזאת שהתחלתי להגיד קודם לגבי הגמרא במסכת גיטין, הגמרא שמה אומרת מה קורה עם עבד שהוא מעוכב גט שחרור? זאת אומרת הוא בעצם הופקר מבחינה ממונית, אבל הסטטוס, המעמד האישי שלו הוא עדיין מעמד של עבד. עכשיו מישהו חבל בו. אז עבד שהוא שייך לי, אם מישהו חובל בו הוא משלם לי, לא לעבד. כי מי הפסיד? אני הפסדתי, נכון? זאת אומרת יש לי עבד ששווה פחות. הוא שייך לי כמו שור וחמור. אז אם מישהו חבל בו הוא צריך לשלם לי. מה קורה עם עבד שהוא מעוכב גט שחרור? אז אומרת הגמרא, הוא גם צריך לשלם לי. הגמרא בגיטין אומרת. למה הוא צריך לשלם לי? העבד לא שייך לי, לא אני זה שהפסדתי, אסור לי לעבוד בו, אין לי שום זכויות בעבד הזה. אם עכשיו מישהו הוריד לו יד, אז מי שהפסיד מי זה זה הוא עצמו, עכשיו הוא ברשות עצמו, אתה הפסדת לו את כוח העבודה שהיד הזאת נותנת לו. למה צריך לשלם לבעלים? יותר מזה, מצב כזה של מעוכב גט שחרור נקרא אצל הראשונים, בגמרא לא מופיע הביטוי הזה, אבל הוא נקרא אצל הראשונים קניין איסור. יש קניין ממון ויש קניין איסור. זאת אומרת כשאני הפקרתי את הזכויות הממוניות שלי בעבד, הוא כבר לא שייך לי בשום מובן, אבל יש לי בו קניין איסור. מה זאת אומרת יש לי בו קניין איסור? המעמד האישי שלו הוא עבד. באיזה מובן זה למה זה נקרא קניין שיש לי בעבד? איזה קניין יש לי בו? אז התשובה לשתי השאלות האלו היא אותה תשובה, אני לא אכנס פה לראשונים ואחרונים שמדברים על זה אבל בסופו של דבר זאת התמונה שעולה, שהקשר שביני לבין העבד כשהוא היה שלי לגמרי גם הוא לא היה רק קשר משפטי. העובדה שיש לי בו זכויות היא תוצאה של העובדה שרבצה עליו איזושהי חלות של בעלות. איזשהו קשר מטפיזי, איזשהו אופי מסוים שמאפיין את העבד הזה, וההשלכות המשפטיות הן שזה נותן לי זכויות, יש לי זכויות בעבד כמו ברכוש. מה קורה כשהפקרתי את כל הזכויות? לגבי עבד ספציפית, לגבי ממון אם הפקרתי איזשהו ספר, כל הקשרים בינינו נותקו. לא נשאר כלום. אבל לגבי עבד כיוון שהוא עדיין נשאר בסטטוס של עבד, אז הקשר המטפיזי נשאר בעינו ולכן אני עדיין נחשב הבעלים שלו, אבל זאת בעלות בלי שום השלכה משפטית. אני לא יכול לעשות איתו כלום, לא יכול לתת לו לעבוד, אני לא יכול להרוויח ממנו שום דבר, הוא איש עצמאי במובן של בעלות על עצמו. הוא לא שייך לאף אחד אחר. ועדיין אני נקרא בעלים. ולכן אם מישהו פוגע בו הוא ישלם לי. למה? כיוון שהמושג בעלות הוא קודם להשלכות המשפטיות שלו. להיות בעלים אין פירושו שיש לי זכויות ולאחרים אין. זה שיש לי זכויות ולאחרים אין זאת השלכה של העובדה שאני בעלים, זה לא עצם המושג שאני בעלים. בדרך כלל בתפיסות משפטיות תופסים, מה זה בעלות? שיש לי זכויות ולאחרים אין. זה הפירוש המושג בעלות. מה שאני אומר שבהלכה, הבעלות, פירוש המושג זה משהו מטאפיזי. יש השלכות משפטיות שיש לי זכויות ולאחרים אין, הם השלכות של מושג הבעלות. איפה רואים את ההבדל? ישנם מצבים שבהם יש לי בעלות אבל אין לי שום זכויות משפטיות. זאת אומרת שיש משהו מעבר לזכויות המשפטיות במושג הבעלות. בסדר? זה ברור מה שאני אומר? אז אלו שתי דוגמאות שמראות את זה. אני יכול לתת כמה דוגמאות בהלכה שיחדדו את זה יותר. יש איסור שנקרא שביתת בהמתו בשבת. אני מוטלת עליי חובה שבהמתי תשבות. לפי רוב המפרשים זה לא אותו דבר כמו איסור מחמר. איסור מחמר פירושו לעבוד עם הבהמה בשבת. וזה איסור שאני פשוט עושה עבודה שאסורה בשבת באמצעות בהמה. אבל שביתת בהמתו זה לא הבעיה, הבעיה היא לא המלאכה שאותה אני עושה. הבעיה היא שהבהמה עושה מלאכה. כמו חמורו של פנחס בן יאיר שלא רצה לחלל שבת, נכון? זה היה חמורו של פנחס בן יאיר? אני לא זוכר. לא רצה לאכול טבל ושביעית. מה? לא רצה לאכול. כן, ולא רצה, היה איזה מישהו שבהמה כלשהי שלא רצתה גם לעבוד בשבת כשנמכרה לגוי. אני לא זוכר כבר. כה עשו חכמינו, היה משהו, משהו, מה שכתוב בגמרא אני מדלג על זה. אז מה פשר העניין הזה בעצם? הרי זה ברור שהבהמה היא לא בת מצוות, זאת אומרת אף אחד לא מטיל על בהמה חובות. ברור שהחובה היא עליי כבעליה. אבל יש חובה עליי לדאוג לזה שהבהמה לא תחלל שבת. ואם היא מחללת שבת, אני עברתי איסור. לא בגלל שאני עשיתי מלאכה באמצעות הבהמה, אלא הבהמה עשתה מלאכה אסורה בשבת, ואני צריך לדאוג לזה שזה לא יקרה. למה? כי אני הבעלים שלה. מי שלא הבעלים שלה לא צריך לדאוג לזה. החובה היא חובה על הבעלים. זאת אומרת אנחנו רואים שישנן נפקא מינות לבעלות שהן נפקא מינות שלא נוגעות בכלל לשאלות של זכויות ממוניות. זאת אומרת דברים אחרים לגמרי. אתן אולי דוגמה נוספת לגבי תשלומי נזיקין. בהמה שלי מזיקה. גם שם יש דיון בישיבות שטורחים בו הרבה, איך להסביר את המחויבות שלי לשלם אם הבהמה שלי הזיקה. יש שיטות בין הפוסקים, בראשונים, באחרונים, שמבינים שהחובה עליי לשלם היא תוצאה של זה שהתרשלתי בשמירה. לא שמרתי, יש עליי חובת שמירה כי זאת בהמה שלי. התרשלתי בשמירה וכתוצאה מזה נגרם נזק, אז אני צריך לשלם. זה עונש כזה על ההתרשלות בשמירה. אבל רוב השיטות, נדמה לי שזה רוב השיטות בראשונים ובאחרונים, אומרות שזה לא בגלל זה. זאת אומרת אני חייב לשלם כי זאת בהמה שלי. בלי קשר לשאלה אם התרשלתי בשמירה. נכון שאם לא התרשלתי יכול להיות שאני אהיה פטור, אבל לא שההתרשלות גורמת לחובת התשלום. מה שגורם לחובת התשלום זה עצם העובדה שהבהמה שלי הזיקה וזה שהיא שלי. זה הכל. השמירה זה פרשייה אחרת. איך אפשר להבין דבר כזה? אז מה אם היא שלי? מה זה קשור? היא הזיקה, לא אני. יכול להגיד לי התרשלת בשמירה, אני מבין. התרשלתי בשמירה, הייתי לא בסדר, אני צריך לשלם. אבל איך אפשר לחייב אותי לשלם, אז מה אם היא בהמה שלי? מה זה קשור לזה שהיא שלי? היא הזיקה, לכן אני צריך לשלם, למה? התשובה היא בגלל שזה כמו אפשר לשאול את השאלה הזאת בצורה יותר קיצונית, מה קורה אם אני הזקתי בעצמי בגופי? אני יכול לטעון, טוב הגוף שלי הזיק לא אני. אני זה הנשמה. זאת אומרת למה תחייבו אותי? ברור שאי אפשר לטעון טענה כזאת, נכון? למה אי אפשר לטעון טענה כזאת? כי הגוף הוא איזשהו פריפריה שלי. מה זאת אומרת? הגוף הוא חלק ממני עצמי. אני לא רק נשמה, אני נשמה בתוך גוף. הגוף הוא איזושהי פריפריה, הנשמה אולי היא הליבה של האדם. אבל הגוף גם הוא איזושהי פריפריה של האדם. הממון של האדם הוא הפריפריה הבאה בתור. גם הוא סוג של פריפריה, קודם דיברנו על קרובים כסוג של פריפריה. אז כאן הממון של האדם הוא איזשהו סוג של פריפריה שלו, וכיוון שכך אם הוא מזיק אז האדם צריך לשלם על זה כמו שאם גופו מזיק אז האדם צריך לשלם. לשלם על זה. לא בגלל שהתרשלת בשמירה. זה שאתה צריך לשלם על זה שהגוף שלך הזיק, זה לא בגלל שהתרשלת בשמירה. ידוע, אדם מועד לעולם, הוא חייב בין ער בין ישן אפילו אם הוא אנוס, הוא חייב לשלם. למה? מה הבעיה? הגוף שלי הזיק, מה הקשר אליי? לא התרשלתי בשמירה, אני אנוס. אין דבר כזה, מה זאת אומרת אתה אנוס, התרשלת בשמירה? זה אתה. לא התרשלת בשמירה, אתה הזקת. זה לא שיש פה שומר ונשמר ולא שמרתי כמו שצריך או כן שמרתי כמו שצריך. גם הממון שלי זה אני. זאת אומרת, הקשר ביני לבין ממוני זה לא רק קשר של זכויות וחובות ממוניות, אלא יש איזשהו קשר מטפיזי שהזכויות המשפטיות הן תוצאה שלו ולא מהותו שלו עצמו. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שבתפיסה הלכתית המושג של הבעלות הוא לא מושג שקיים רק בספירה המשפטית של זכויות, חובות ודברים מהסוג הזה, אלא הספירה המשפטית או מה שקיים בספירה המשפטית הוא תוצאה של איזשהו רובד מטפיזי עמוק יותר. עכשיו, זה כמובן קיים בהלכה, זה לא קיים במערכות משפטיות אחרות, שום מערכת משפטית לא תגדיר שחלות של בעלות זה איזה יש מטפיזי. לא מדברים בשפות כאלה בכלל שמה. ברור ששם מגדירים מה מותר, מה אסור, איזה זכויות יש ואיזה זכויות אין. גם בהלכה מגדירים את זה, אבל בהלכה זה לא יסוד הדברים. וכיוון שכך, בהלכה למשל, זו אחת ההשלכות, אפשר למצוא מצבים שבהם אני בעלים למרות שאין לי שום זכויות. לא מגיע לי כלום מהעניין הזה ובכל זאת אני נחשב בעלים. וזה גם מטיל עליי כל מיני חובות. אבל זה קיים גם במערכות משפטיות, זרקתי מקרר באמצע הרחוב, ברגע שזרקתי אותו אין לי בו שום זכויות, זכותו של כל אלטע זאכן לקחת אותו, אבל אם מישהו יוזק בו… כן, אבל שמה אתה תשלם רק בגלל ההתרשלות בשמירה, ולא בגלל שזה מקרר שלך נקודה. תמיד בסופו של דבר תמיד יצטרכו להגיע אליך, לא למקרר, וההלכה תחייב אותך כי המקרר הוא שלך, אפילו אם שמרת עליו כמו שצריך תאורטית. בסדר? תמיד ההסברים יראו לך את ההבדל, גם אם זה נראה דומה מבחינת ההשלכות המשפטיות. אבל בשפה הרגילה זה גם כן תפיסת הבעלות. בגלל שאני בעליו אני צריך לשמור. אבל למה מחייבים אותי לשלם? כי לא שמרתי כמו שצריך. בהלכה לא הרשלנות בשמירה היא המחייבת בתשלום, עצם העובדה שזה ממוני. זאת אומרת, בגלל שזה שלי אני צריך לשלם, זה כאילו חלק ממני. יש איזשהו קשר ביני לבינו שהופך אותו להיות חלק ממני ממש, וההשלכות הן כמובן השלכות משפטיות, אבל זה מתחיל בקשר המטפיזי. ובעצם זה קשר… למה זה לא בהלכה זה קשר מטפיזי או איזה קשר? לא, שום קשר, זו הגדרה משפטית, זו קונבנציה משפטית. ברגע שאנחנו מחליטים שזה שלך, זה שלך, ואז יש לך זכויות כאלה ואין לך זכויות אחרות, או לאחרים אין זכויות אחרות. זה שאלה של קונבנציות, מוסכמות חברתיות. אולי זה נובע מתפיסה של הלכה שבעצם לא הזכויות הן הפרמטר הקובע אלא החובות. יש לי חובה לא להתעסק עם החפצים שהם שייכים למישהו אחר ולכן הוא נהנה מהם, אבל לא שזה… ההגדרה מגדירה את זכויותיי. לא מגדירים את זכויותיו של הפועל לקבל משכורת מבעל הבית, מגדירים את חובתו של בעל הבית לשלם את המשכורת לפועל. אני חושב ששני הדברים האלה באים ביחד. יש לפועל זכויות ויש לבעל חובה לתת לו את הזכויות שמגיעות לו. אחרת בית הדין היה צריך לכפות את בעל הבית לשלם לפועל, אבל הפועל לא יכול היה לתבוע אותו. היו אומרים לו לאו בעל דברים דידי את, מה אתה עוסק כאן? מי אתה בתוך התמונה הזאת? זה רק עסק בינינו לבינו. לא, יש לי זכויות, אני יכול לתבוע שישלם לי זכויותיי, זה הולך ביחד, זה לא כל דבר לחוד. טוב, אני אמשיך עם זה אולי קצת בפעם הבאה, אנחנו נראה את זה בצורה קצת יותר חדה.