שיעור מתאריך כ＂ח בשבט תשס＂ז

הנושא שאני מבקש לעסוק היום זה בסוגיה של רוב, אחרי רבים להטות, רוב לסוגיו. יש כל מיני סוגי רוב שקשורים לפסוק הזה. היה קצת קשה להחליט בפרשת משפטים על מה לדבר, אבל נושא לא פחות מעניין מעוד הרבה אחרים. נתחיל אולי בפסוק וננסה מתוך, לצאת מתוך הפסוק ולהבין קצת איך מתוך הפסוק הזה אפשר להסתעף לכמה וכמה מכניזמים של רוב שהם בעצם שונים אחד מהשני. האחרון שבהם בכלל מופיע בתקופה מאוחרת יחסית בהיסטוריה של ההלכה, קצת דיברתי על זה בימי שני בשיעור של ימי שני, אז פה זה יופיע בסוף השיעור אני מקווה. הפסוקים מתחילים כך בפרק כ"ג: לא תשא שמע שוא, אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. זה רק כדי לראות את הרקע, זאת אומרת מדובר על בית דין שלא, שהעדים שיופיעו בפניהם לא יהיו עדים רשעים או לא להעיד עם רשע. יש כמה דרשות חז"ל על הפסוק הזה, בכל אופן זה בהקשר של דינים שמוטלים על בית דין. אחרי זה לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות, זה הפסוק השני שהוא הפסוק המעניין אותנו. אני רק מביא את ההקשר והפסוק האחרון ודל לא תהדר בריבו. זאת אומרת ההקשר אומר לנו שגם הפסוק האמצעי הזה שמדבר על אחרי רבים להטות זה פסוק שמדבר בדיני בית דין. וכך באמת למדו את זה חז"ל, שזה מדבר בדיני בית דין שצריך ללכת אחרי רוב הדיינים. אם יש חילוקי דעות בבית דין אז צריך ללכת אחרי רוב הדיינים. אבל לפני שאני מגיע לרובד החז"לי, אולי נסתכל טיפה בפשט של הפסוקים כי אני חושב שגם הוא מלמד לא מעט על המושג הזה של הכרעת רוב, גם בהקשרים יותר רחבים מאשר ההקשר ההלכתי. נראה גם בהמשך את ההשלכה להקשרים נרחבים יותר. הפסוק מתחיל, הפסוק הזה של דין הרוב עצמו, כן: לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות. יש שלושה חלקים: לא תהיה אחרי רבים לרעות, אחרי זה ולא תענה על ריב לנטות, ואחרי רבים להטות. החלק הראשון לא תהיה אחרי רבים לרעות, טוב יש כמובן, אולי אני אקדים, דרשת חז"ל רואה בזה איזשהו סוג של סתירה: לא תהיה אחרי רבים ואחרי רבים להטות. אז הגמרא אומרת אטייתך לטובה לא תהא כאטייתך לרעה, והיא לומדת את זה על דיני נפשות, שבדיני נפשות צריך רוב, כדי להמית את הנידון צריך רוב של שניים, לא מספיק רוב של אחד. כדי לזכות אותו מספיק רוב של אחד, אבל כדי להמית אותו צריך רוב של שניים. לכן לא תהיה אחרי רבים לרעות, הכוונה לעניין להרע, להרוג, הרוב לא קובע, לא כל רוב קובע, אלא רק רוב של שניים. זה הפתרון החז"לי. אבל אנחנו מסתכלים על הפסוק, בפסוק עצמו יש לנו שלושה ציוויים. רש"י על החלק הראשון לא תהיה אחרי רבים לרעות כותב כך: אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם. אז אם אתה רואה רשעים שמטים משפט, זה לא תירוץ בשבילך, אתה תעשה כפי מה שנכון לעשות. אל תתרשם מזה שיש רוב שהולכים לכיוון לא חיובי. רש"י בפירוש מדבר פה על רשעים כי ככה נראה לרעות, לרעות הכוונה לעשות דבר רע, לא תהיה אחרי רבים לרעות. אבל לרשב"ם יש לנו ניסוח דומה אבל מתון יותר. הוא אומר לא תהיה אחרי רבים לרעות אם הם דנים שלא כדין כפי לפי דעתך, ואף על פי שלא יאמינו לך כי אם למרובים. אל תלך אחריהם אף על פי שלא יאמינו לך כי אם למרובים. אז כאן הוא כבר לא מדבר על רשעים, רק הוא אומר הם הולכים לרעות מבחינתי כי זה לא כדין, אני חולק עליהם, אני חושב שהם לא צודקים. אז אומר הרשב"ם אתה חושב שהם לא צודקים תגיד את דעתך, למרות שהם הרוב, למרות שאולי דעתך לא תתקבל, אתה צריך להגיד את מה שאתה באמת חושב ולא להתרשם ממה שהרוב סביבך אומר. פה יש איזושהי חובה ראשונית בפסוק הזה, הקטע הראשון בעצם מטיל חובה על הדיין להביע בדיוק את העמדה שהוא מחזיק בה, לא להתרשם מכל מה שקורה מסביבו, הוא צריך לומר את מה שהוא חושב, לא משנה מה אומרים כל אלה שסביבו. אני אביא לכם שתי דוגמאות קיצוניות, אני אפילו לא זוכר מה המקור להן, אבל דוגמאות מפורסמות לסיטואציה שבה העסק הוא לא פשוט. מה קורה בבית דין של נפשות? אתם יודעים שהכלל הוא שבבית דין של נפשות אם כולם מחייבים אז הנידון יוצא זכאי. פה אם כל העשרים ושלושה מוציאים אותו חייב אז הוא יוצא זכאי. זה דבר מקובל וזה בגלל שאם כולם… אף אחד לא רואה צד לחיוב, אז גם פה איזושהי הסתכלות טיפה מוטה. אז כיוון שכך, אז הוא יוצא זכאי. מה קורה אם יש מצב, הולכים הרי מתחילים בקטן. הקטן מביע את דעתו, אחרי זה אחד אחרי השני עד שמגיעים לגדול. מתברר ש-22 מהדיינים חייבו. עכשיו הדיין ה-23 שצריך להביע את דעתו חושב שהוא חייב מיתה, הנידון הזה, צריך להרוג אותו. אם הוא יביע את הדעה הזאת, אז הנידון יינצל. נכון? כי אם הוא יביע גם הוא שהוא חייב, אז כולם אומרים שהוא חייב, אז לא יהרגו אותו. מה הוא צריך לעשות כדי שיעשו את מה שבאמת חושב שצריך לעשות? להגיד את מה שהוא לא חושב. זאת אומרת, להגיד שהוא זכאי כדי שיהרגו אותו. נכון? גם המצב ההפוך, יש מצב דומה. מה קורה אם הדיין האחרון חושב שהוא זכאי? 22 מחייבים והדיין האחרון חושב שבאמת הוא זכאי. עכשיו, אם הוא יגיד את עמדתו שהוא זכאי, אז יהרגו אותו, כי יש 22 נגד אחד. אם הוא יגיד שהוא חייב, אז באמת יפטרו אותו כמו שהוא חושב שצריך לעשות. השאלה אם במצבים האלה מותר לדיין האחרון להגיד לא את מה שהוא חושב כדי שיצא הדין אמת? יש גמרא, יש בזה מחלוקת, שיש בה דרשה לבית דין להוציא את האמת בדרך של שקר. מופיע שם במסכת שבועות דף ל' עמוד א' נראה לי או משהו כזה. כל מיני אפשרויות שהדיין לא להוציא את הדין כדין אמת רק שהדרך היא דרך שקרית. יש, אני לא זוכר כרגע את הגמרא הזאת, אני זוכר שיש תוספות בגיטין הרי מזויף מתוכו בהתחלה. תוספות מביא שמה מה אכפת לך שהוא מזויף מתוכו? הרי הגירושין היו כשרים, אז בית דין בעתיד יסמוך על עדים. יש לזה הרבה דוגמאות של אדם שלא ילך להעיד עדות יחד עם אל תשת ידך עם רשע. יחד עם רשע, שם מביא דוגמאות שגם הבית דין לא. אוקיי, בסדר. כן, מסתבר שזה גם קשור. אבל יש גם לוגיקה פה. זה לא יכול להיות שיעבוד על התורה. התורה כך קבעה, שכולם מחייבים אז זה לזכות, אז מה אתה הולך להיות יותר חכם מהתורה? נכון. אז בעצם מה שעולה פה מהחלק הראשון של הפסוק, שגם בשני המקרים האלה אתה צריך להגיד את מה שאתה חושב. נקודה. אתה לא צריך לעשות חשבונות איך דברים יתקבלו. זה מה שאומר הרשב"ם, אם דברים יתקבלו, לא יתקבלו, בוא נלך אחרי הרוב, נתחיל לעשות חשבונות פוליטיים איך אני אקדם את האג'נדה שלי בתוך הבית דין. אתה תגיד את מה שאתה חושב. ההצבעה תכריע בסופו של דבר על פי דין תורה. גם יש מאחורי זה היגיון, כי הרי אם התורה באמת אומרת שצריך לפטור את הנידון כשכולם חושבים שהוא חייב, הרי האמת פה שבאמת כולם חושבים שהוא חייב. אז התורה אומרת לנו שבמצב כזה יכול להיות שהייתה פה איזושהי ראייה מוטה. אז מה אתה אומר? אתה אומר שהוא זכאי כדי להרוג אותו? אבל האמת היא שלא צריך להרוג אותו. רק לעקוף את התורה? כן, זאת אומרת, לכן יש בזה גם היגיון שאתה תצטרך להישאר נאמן למה שאתה באמת חושב, לא להתחיל לעשות חשבונות מה יתקבל ומה לא יתקבל ואיך להגיע לתוצאה הרצויה. זה רק לחידוד העניין. זה הנקודה הראשונה. הנקודה השנייה בפסוק, ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות. זאת אומרת לא תענה על ריב לנטות. אז אומר הרשב"ם, להטות משפט אפילו כשהם מזכים אדם ופוטרים ממיתה. לא תענה על ריב לנטות, מה הכוונה? הוא מחבר את זה לאחרי רבים להטות, הוא תופס את זה כהמשך האיסור, לא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות. זאת אומרת אל תלך אחרי רבים כדי לנטות על ריב. מה זאת אומרת? אז אומר הרשב"ם, להטות משפט אפילו כשהם מזכים אדם ופוטרים ממיתה. זאת אומרת אם יש רוב בבית הדין שמזכים את האדם ואני חושב שהוא חייב, אז אני מתחיל להתלבט, אני אומר רגע, בכל זאת יש פה לא מעט דיינים שחושבים שהוא פטור, אם אני אגיד שהוא חייב, נגיד שאני מטה את הכף לצורך הדיון, בסדר? אז אני מטה את הכף, אני יכול להוביל את הבן אדם הזה למות, אבל יש הרי צדדים שהוא זכאי, יש לא מעט מהבית דין שחושבים שהוא זכאי. טוב, אז מה אכפת לי, אני אגיד גם כן שהוא זכאי וזהו, לפחות הוא יינצל, מה יכול להיות? אבל אין דבר כזה, לא תענה על ריב לנטות. זאת אומרת אפילו כשאתה לריב, זאת אומרת אפילו כשאתה הולך לעשות משהו שהוא מרע כאילו לנידון, אל תענה אחרי רבים. זאת אומרת אתה תגיד את מה שאתה חושב בלי שום חשבונות, עוד פעם כהמשך למה שנאמר בחלק הראשון של הפסוק. ואז בא החלק השלישי שאומר אחרי רבים להטות. הרשב"ם קושר את זה עוד פעם לפשט, אבל בפסוק עצמו יש לכאורה שלושה חלקים. ונדמה לי שההקדמה של שני החלקים הראשונים בפסוק יש לה מטרה, זה לא בכדי. כי הדין הזה של אחרי רבים להטות, זה דין שאומר, הרי בעצם אנחנו נמצאים פה בשני שלבים של הדיון. בשלב הראשון של הדיון, כל אחד מגבש את העמדה שלו. כל דיין צריך להחליט מה הוא חושב. הוא צריך לשמוע את מה שאומרים האחרים, לדון, להעלות צדדים לכאן ולכאן ולהגיע להכרעה שלו. אחרי שכל אחד מגיע להכרעה שלו. יש חילוקי דעות. מה עושים אז? בשלב השני עושים הצבעה. ברמב"ם יש אפילו דקדוקים ברמב"ם בכמה מקומות שאצל הרמב"ם זה שני שלבים שעל כל אחד מהם אפילו יש הצבעה, שתי הצבעות לפי הרמב"ם בפסק דין. אבל זה לא משנה נעזוב את זה כרגע. בכל מקרה ודאי שיש שני שלבים בדיון. יש דיון אחד של גיבוש העמדות, ואחרי שאנחנו רואים שיש עמדות שונות בין הדיינים צריך לעשות הצבעה ולהחליט. אומר הפסוק בשלב הראשון שאנחנו מגבשים את העמדה אסור ללכת אחרי הרוב. לא רק שלא צריך, אסור. אתה חייב להגיד את מה שאתה עצמך חושב. כל הדין של ללכת אחרי הרוב נאמר רק בשלב השני, אחרי שכבר לכל אחד יש עמדה, עכשיו נעשה הצבעה. בהצבעה הזאת הרי צריך להגיע להכרעה אחת, אי אפשר עשרים ושלוש הכרעות, הכרעה אחת. בהכרעה הזאת הרוב יקבע. זאת אומרת הפסוק קודם כל אומר לנו שצריך להקפיד טוב טוב, הרוב קובע רק בשלב השני. בשלב הראשון ללכת אחרי הרוב זה עיוות דין. רק בשלב השני. אבל יותר מזה נאמר כאן, לא רק שהרוב מחייב רק בשלב השני, רק בשלב השני מותר ללכת אחרי הרוב בכלל. חייבים ומותר. אם הלכתי אחרי הרוב בשלב הראשון אין טעם לעשות את השלב השני בכלל. זאת אומרת כל מה שאנחנו מגיעים לשלב השני זה רק בגלל הציוויים שבשלב הראשון אף אחד לא הולך אחרי הרוב, כי רק ככה בדיוק כל אחד מביע את דעתו וכך נוצרים חילוקי דעות. אם אנחנו נלך אחרי הרוב כבר בשלב הראשון מה יש לעשות הצבעות כולם חושבים אותו דבר. זאת אומרת שאחרי רבים להטות זה ציווי ללכת אחרי רוב הדעות. אבל בשביל שנוכל ללכת אחרי רוב הדעות הן צריכות להיות דעות. אז השלב הראשון אומר לנו איך מגבשים דעה, מה זאת דעה. השלב השני אומר מה עושים כשיש דעות שונות. אם בשלב הראשון לא גיבשנו דעה, אז אין מה ללכת אחרי רוב הדעות. זאת אומרת יש פה שני שלבים והם מאוד חשובים לא רק בבית דין אלא גם מחוץ לבית דין. השלב הראשון לא חייב להיות פסיקת דעה, זה יכול להיות דיונים. מה זאת אומרת לעשות דיונים? לפה ולפה, כולם מדברים. וכל אחד צריך להחליט לעצמו מה דעתו. אבל הוא צריך להגיד חייב או זכאי? הוא צריך להחליט לעצמו מה הוא חושב, הוא גם צריך להגיד. סופרי הדיינים רושמים את זה, זה כתוב ברמ"א בסימן ל"ג, סופרי הדיינים כותבים מה כל אחד חשב אתמול ולמחרת אם ניגשים להצבעה למשל או בישיבה הבאה ניגשים להצבעה אז סופרי הדיינים אפילו משווים. מותר לו אבל לשנות את דעתו? זאת שאלה גדולה, לחזור לחובה, לחזור לזכות, זה מחלוקת בראשונים, תלוי בזה הרמב"ם שהזכרתי קודם כי הרמב"ם אומר שהיו שתי הצבעות אפילו לא רק שני שלבים. זה פרשיה מסובכת בפני עצמה לא ניכנס אליה כאן. בכל מקרה מי שמגבש עמדה בשלב הראשון, מה שלא עושה איתה נעזוב את זה כרגע, בשלב השני יש הצבעה. הטענה שהפסוק הזה בעצם אומר לנו למה הוא הקדים את שני החלקים הראשונים לחלק השלישי, כי שני החלקים הראשונים אומרים לנו מה זאת דעה. אחרי שיש דעות או חילוקי דעות השלב השני בא ואומר בוא נעשה הצבעה. אם אין דעות אין מה לעשות הצבעה. זאת אומרת קודם כל אנחנו צריכים לגבש דעה, אחר כך עושים הצבעה. אגב יש הלכה נוספת שהדיין אחר כך אסור לו להגיד לנתבע אני זיכיתי אותך. כן זה לא תלך רכיל בעמך. אבל רגע, אז אם יש פה עוד שלב? לא זה אחר כך, רק שאסור לגלות מה היה בדיונים, אסור לגלות בחוץ. זה לא קשור, זה יותר קשור לרשב"ם. הוא חושב שהוא זכאי אז להגיד את זה? לא, להגיד את זה בבית דין ודאי, בחוץ אסור, חד משמעית אסור על פי ההלכה, אסור להגיד בחוץ מה חשבת. להפך, בדיונים סביב הרבנות הראשית ובתי הדין של הרבנות הראשית התנהל דיון גדול על העניין הזה כיוון שהדרישה היום כבר נדמה לי הדרישה של הבריטים כשהוקמה הרבנות הראשית אם אני זוכר נכון, אז הדרישה של הבריטים כבר הייתה שזה יתנהל בצורה משפטית מסודרת. מה זה אומר? שתפרסם את הנימוקים של דעות הצדדים ואת פסק הדין, שזה אסור על פי ההלכה. במנדט הבריטי? במעמד דאנתני יש שאלה גדולה אם צריך להגיד לו או לא, תשובה מעניינת של יוסף קארו באבקת רוכל, אבל לא משנה כרגע. במעמד דאנתני פשוט לא, אני לא צריך להגיד לו כלום אם אני בית דין מוסמך. לפעמים כן, לא משנה כרגע. אבל בפשטות שאסור לי להוציא החוצה ולהגיד לבנאדם שאני הייתי מן המזכים או אני הייתי מן המחייבים, יש מחלוקת ראשונים גם האם לומר לו שהייתי מן המחייבים מותר ורק להיראות צדיק בעיניו אסור או שאסור בכלל להגיד שום דבר, זה מחלוקת רמב"ם ומאירי. והנידונים לא נמצאים? לא בדיון, בפסק דין כן, מה זאת אומרת, אבל אומרים להם מה הם חייבים, אבל הדיון לא נעשה בנוכחותם, להפך הדיון נעשה בלעדיהם. אם השלב השני הוא לא יכול לחזור בו אז הוא מיותר? בכל מקרה אפילו אם אי אפשר לחזור משום דבר עדיין זה פשוט לסכם את העניין לראות כמה יש לפה וכמה יש לשם לא במובן של עוד צעד מהותי. מותר להתלבט בשלב הזה עם האנשים? מותר להתלבט מותר לעשות הכל. הוא יכול להגיד שיש לי צדדים לפה ולכאן ואני נמנע מי יודע מה? אבל מוסיפים שני דיינים או כן. אבל הוא ידע בסוף הוא עכשיו ידע בסוף עכשיו זה הסוף עכשיו זה הסוף. אתה צריך להגיע לגיבוש עמדה. שלב א' זה הסוף כי בשלב א' אתה מגבש עמדה. ויש עוד שלבים לפני כן? כן דיון. יש שלב של דיון יכול להיות שעות של דיון ימים לא יודע כמה ימים זה בעיה של הלנת דין אבל כן צריך להיות דיון עד שמגיעים לגיבוש וכל אחד מגיע לגיבוש בעצמו ושמה אסור לו ללכת אחרי אחרים. אחרי שכל אחד הגיע לעמדה לא צריך לחלק את זה דווקא לשני שלבים במובן פורמלי סיום העסק הזה הוא הצבעה. זה מה שאני קורא השלב השני. אחרי שכל אחד גיבש את עמדתו עושים הצבעה זה נקרא השלב השני זה לא משנה אתה יכול לקרוא לזה סיום השלב הראשון. בסדר בשביל לא להיכנס לכל הוויכוחים שהזכרתי קודם. אז מה בעצם יוצא מהדברים האלה? א' ברור למפרע כמו שהעירותי וזה דבר די ברור שבעצם לפני שנמנו והצביעו אז אם יש מיעוט שדעתו שונה מדעת הרוב כמובן הוא עושה כדעתו הוא נוהג כדעתו אם אני לא מדבר עכשיו על לדון פלוני אלא בשאלה הלכתית. אחרי שנמנו והצביעו אז הרוב מחליט וגם המיעוט חייב לנהוג כדעת הרוב נגיד מדובר בסנהדרין באיזה מוסד מוסמך או משהו כזה שמחייב את כולם. אז המיעוט חייב לנהוג כדעת הרוב אחרי ההצבעה זאת אומרת תשימו לב להיפוך שקורה פה. לפני ההצבעה כל אחד נוהג כדעתו מבחינת הבעת העמדה אפילו אסור לו להביע עמדה אחרת. אחרי ההצבעה זה כבר מחייב את כולם כולם צריכים לנהוג כפי הכרעה שהתקבלה ברוב. אבל אני אביא לכם עוד הלכה מעניינית שממנה רואים אולי בצורה יותר חזקה את החובה לגבש עמדה באופן אוטונומי. המגן אברהם כותב הזכרתי אותו באחד השיעורים הקודמים פה לא זוכר מגן אברהם שם בקנ"ו קנ"א לא קנ"ו ואחר כך יצא לסק"ב כן זה המגן אברהם המפורסם הוא מביא שמה את כל ההלכות הרבה הלכות בש"ס שהושמטו בפוסקים. מביא שם רשימה שלמה של הלכות כאלה זה מאוד מעניין המגן אברהם הזה. אחת ההלכות שהוא מביא שם זה שמותר להגיד דברים בשם אדם גדול כי היכי דליקבלו מיניה. זאת אומרת אם אני רוצה שתקבלו ממני איזה שהיא הלכה שאני חושב שהיא נכונה ואני אומר לכם תשמעו הרב אלישיב אמר שזה מותר בשבת לעשות כך וכך אז אומרת הגמרא מותר מותר לי להגיד את זה. עכשיו זה דבר מאוד והמגן אברהם מביא את זה להלכה. עכשיו זה נקודה מעניינית כי מי שמש… מה? למה יש כזה מגן אברהם? כן כן זהו אני כתבתי על זה פעם שאלה אם להאמין כן. בכל אופן יש מקרים מפורסמים במאה ה-19 שהרי היה יהודי שזייף ירושלמי של קודשין נכון ידוע יש יהודי אחר זייף את בשמים ראש של הראש תשובות של הראש עם כסא דהרסנא הוסיף לזה פירוש כסא דהרסנא וזה הכל זיוף מא' ועד ת'. ואז יצאו היו ויכוחים גדולים ויצאו ספרים על זה לברר אם זה מזויף לא מזויף ועד היום עוד אתם יכולים לראות אלחנן וסרמן מצטט את הכסא דהרסנא ומתפלפל בדבריו טובא ובסדר אפשר להתפלפל הוא היה יהודי שידע ללמוד גם אבל זה לא הראש. בכל אופן לכאורה לפי המגן אברהם הזה אין שום בעיה נכון? אם יש לי משהו שאני חושב שהוא אמיתי אז אני אומר לכם זה הירושלמי אמר ככה תקבלו ממני והכל בסדר זה מותר אין שום בעיה זה לא אסור. צריך להבין שיש לזה השלכות. עכשיו מה עומד ביסוד הדברים? הרי זה דבר תמוה איך אפשר להטעות אנשים בעבירה מי אמר שאתה צודק איך אתה יכול לתלות את זה באדם גדול? אתם יודעים החתם סופר הרי ידוע הסיפור שהוא אמר שלא אכפת לי שתגידו דברים שלכם שלי בשמכם אבל אל תגידו דברים שלכם בשמי. הטעויות שלכם אל תייחסו אלי מצדי אל תציינו את שמי על מה שאני אומר זכויות יוצרים מחול רק את הטעויות שלכם אל תייחסו אלי. נדמה לי שהאפשרות היחידה להבין את המגן… המגן אברהם הזה זה להבין שבעצם כאשר אני אומר למישהו תשמע הרב אלישיב אומר שדבר כזה וכזה הוא מותר, זה לא אומר לו כלום. הוא לא יכול הוא לא צריך לקבל לא לא אסור לו לקבל את זה רק בגלל שהרב אלישיב אמר. אסור לו. הוא צריך לבדוק מה דעתו ולהגיע למסקנה וכך לנהוג. אז למה בכלל אני אומר לו את זה בשם הרב אלישיב אם הוא לא מקבל את זה מה זה יעזור? ברור שזה יעזור, כי אם אתה לא מתייחס אליי ברצינות, תגיד אתה מזלזל בי, ויש לי נימוק שאני מרגיש שהוא נימוק מאוד טוב חשוב לי שתשקול אותו. אז אני אומר אתה יודע זה שמעתי מהרב אלישיב את הדבר הזה. כמו הכוכב של הנסיך הקטן. שמה? שהכוכב הזה נתגלה על ידי איזה אסטרונום טורקי אבל אף אחד לא הקשיב לו ואז אחרי כמה שנים הוא הופיע לבוש בחליפה אנגלית ואז כולם פתאום גילו את הכוכב. אוקיי בסדר אני לא זוכר את הפרקים. אבל עדיין אתה חייב לקחת את הטלסקופ ולבדוק את הגמרא ולא להסתמך על הרב אלישיב. טוב. הריד"א גם אומר שמה שאנחנו אומרים לא בשמיים היא אם זו ראיה אז מותר לקבל ראיה מהשמיים. כן זה אומרים כמה, תשבי יתרץ קושיות ובעיות, כמו לגבי המן, שכתוב שהעבד ידע לפי זה לאיזה בעלים הוא שייך, לפי איפה שהמן יורד בחלק של של אדון. יש פה סדרה של מה שנקרא קושיות כאלו. קושיה מפורסמת זה תשבי יתרץ קושיות ובעיות, איך הוא יתרץ, הרי זה לא בשמיים היא. אז בתור חכם, לא בתור נביא. זה כן, זה אומרים את זה כמה כמה יהודים. בכל אופן, אז מה שבעצם האפשרות היחידה להבין את המגן אברהם הזה זה להבין שכשני שומע הלכה מפי אדם גדול זה לא מחייב אותי. אני צריך לעשות את מה שאני חושב לנכון. עוד פעם, אם אני מדבר מדובר כנראה על אנשים שהם ברי הכי להכריע, לא שכל אחד יעשה מה שהוא חושב בלי להבין שום דבר. אבל מישהו שהוא בר הכי לקבל החלטה הלכתית, גם אם הוא לא יותר לא גדול כמו היהודי שהוא שמע בשמו, הוא לא צריך לקבל את זה ממנו, הוא צריך לקבל את ההחלטות שלו. אלא מאי? למה אני אומר את זה? אני אומר את זה כדי שלפחות יתייחס ברצינות לצד שאני מעלה, שישקול את זה ולא ידחה אותי על הסף. ואז אחרי שהוא ישקול שיקבל את ההחלטות שלו, ואז אין שום בעיה, איזה נזק יכול לקרות אם אני אומר את זה בשם אדם גדול? לכל היותר הוא שקל עוד נימוק, הוסיף עוד נימוק למאגר שלו והגיע למסקנה טובה יותר בין אם הסכים ובין אם לא. אז רק ככה אפשר להבין את העניין הזה של המגן אברהם ואז באמת מה יוצא? יוצא שיש איזושהי חובה לנהוג כמו מה שאני חושב. עד כדי כך שאני בכלל לא צריך לציית לא לרוב ולא לאדם גדול ולא לשום דבר. ואני אומר עוד פעם, על מישהו שהוא בר הכי להכריע, לא על כל אחד. על מי מדובר? מישהו שהוא בר הכי להכריע. מה הקריטריון זאת שאלה מעניינת, גם על זה פעם כתבתי, אני יכול לתת לך אם תרצה אבל זה יותר מסובך כבר. אני חושב שיהיה קשה לשים קו חד אבל יש אינדיקציות. בכל אופן, אז זאת החובה להיות אוטונומי, זאת אומרת לנהוג כמו מה שאתה חושב. אתם יודעים, יש מהר"ל הרי, המהר"ל כותב בנתיבות התורה שעדיף בעיני הקדוש ברוך הוא מישהו שפוסק לפי הבנתו בסוגיה אפילו אם הוא טועה, מאשר מישהו שפוסק מתוך ספרים אפילו אם הוא צודק. ככה מהר"ל כותב בנתיבות התורה. יש תשובת הרי"ם מיגאש שאומרת בדיוק הפוך לגבי פסיקה מתוך ספרות הגאונים, אבל גם על זה יש לדון, אני לא חושב שהוא כותב בדיוק הפוך. טוב. בכל אופן, אז מה שרואים מהכיוונים האלה, מהמקורות האלה, זה שיש איזושהי חובה להיות אוטונומי. על זה אנחנו מדברים בתחילת הפסוק, לא ללכת אחרי הרוב, לא ללכת אחרי שום דבר, אתה צריך לומר את מה שאתה חושב. אחרי שיש לך דעה, בבית דין הרי צריך לקבל החלטה אחת, זה לא שאלה שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, בבית דין צריכה לצאת החלטה אחת. זה בשלב האחרון, אחרי שיש חילוקי דעות עושים הצבעה ובסופו של דבר מקבלים את ההחלטה. אולי דוגמה נוספת, השלכה נוספת לאבחנה הזאת, מה קורה במצב שבו יש רוב שלא נשא ונתן? מה? יש הפוסקים כותבים, למשל בגט פשוט בקונטרס הכללים. מה פירוש רוב שלא? לדוגמה, אם אם יש רוב הפוסקים חושבים משהו אחד ומיעוטם חושבים משהו אחר. רוב הדיינים? לא, לא פוסקים, כלליים, בשאלה הלכתית שאתה מתעניין לגביה, אתה עובר על הספרות ההלכתית ואתה רואה שרוב הפוסקים חושבים כך והמיעוט חושב כך. האם אתה מחויב ללכת אחרי הרוב או לא? אז גם אם הם לא הכירו אחד את הדעות של השני? אתה לא יודע, זה המצב שעומד לפניך, אתה רואה ספרים, זה מה שאתה רואה. אז בספר גט פשוט. יש פה שולחן ערוך, יש פה משנה ברורה. רוב מוחלט של השאלות האלו לא יופיע בשולחן ערוך ולא במשנה ברורה. אבל גם אם כן, זה עוד לא ברור שזה לגמרי מכריע. זה עוד פרשייה. אבל בוא נדבר על שאלה שלא מופיעה. שם, בסדר? אז יש ויכוח בין הפוסקים, מה לעשות? פתיחת בקבוקים בשבת. שאלה שהתעוררה בשנים האחרונות. בסדר? יש ויכוח בין הפוסקים, יש כאלה שאומרים שזה מותר, יש כאלה שאומרים שזה אסור מדרבנן, יש כאלה שאומרים שזה חייב חטאת. לא חטאת, אם זה במזיד אז זה יותר. בסדר, מה עושים שם? אין שולחן ערוך, זה לא, יש ראיות לכאן ולכאן, ויש מחלוקת בין הפוסקים. מה עושים? אז צריך ללכת אחרי רוב הפוסקים או לא? אז הספר גט פשוט כותב, נדמה לי שמכאן התחלתי עם כל זה, שהוא כותב שלא צריך תמיד ללכת אחרי רוב הפוסקים. אין דין הליכה אחר הרוב במצב שהרוב לא ישב ביחד ודן. למה לא? בגלל שאם הם היו יושבים ביחד ודנים, אולי המיעוט היו משכנעים את הרוב. אחד לא שמע את הנימוקים של השני עד הסוף. עכשיו, נכון, לפעמים, כיוון שדברים מופיעים בספר, אז לפעמים אני יכול לקרוא את הנימוקים שלו ולגבש עמדה לגביהם. לפעמים כן, לפעמים לא. אבל כיוון שזה לא ברור שכל אחד שמע את האחרים, אין פה דין של ללכת אחר הרוב. ללכת אחר הרוב זה רק מתי שיש פורום אחד שנשא ונתן, כל אחד שמע את כל הנימוקים לכל הצדדים וקיבל את ההחלטה שלו. לא שמעת את הצד השני, אין פה משמעות לרוב. מה המשמעות של רוב? זה כמו הסיפור עם רבי יונתן אייבשיץ והכומר, כן, שבא אליו ואמר למה אתם לא הולכים אחרינו? אנחנו הרוב הנוצרי. אז מה הוא אמר לו, רבי יונתן אייבשיץ? שבמקום ספק, יש פה כמה תשובות, במקום ספק אין דין רוב. סליחה, רק במקום ספק יש דין רוב. איפה שאני לא בספק, אין דין רוב. אם אני מסופק, אז יש דין ללכת אחר הרוב. אם אני לא מסופק, אני מוצא חתיכת בשר בשוק, והחתיכת בשר הזאת נשחטה מול עיניי, אני יודע שהיא נשחטה כדין, היא חתיכה כשרה. ורוב החנויות בעיר טרפה, אז אני אטריף אותה? מה הקשר? הרי אני יודע מה החתיכה הזאת, היא כשרה. אם אני לא יודע, אם אני בספק, אני הולך אחר הרוב. אז הוא אמר לו: בסדר, אם הייתי בספק אולי היית צודק, הייתי הולך אחר הרוב. אני לא בספק, אז מה יש ללכת אחר הרוב? ויש גרסה אחרת שמה של ותשלך אמת ארצה, נגד האמת אין רוב. זה גרסה קצת שונה. בכל אופן זה גם כן סוג של טענה תלכו אחרינו כי אנחנו הרוב. מה, ישבתם איתנו פעם לדיון? עכשיו אני מעלה כיוון אחר בעקבות מה שאמרנו קודם. ישבתם איתנו פעם לדיון? שמעתם את הטענות? שקלנו את הטענות אחד של השני? הגענו למסקנה שיש בינינו איזושהי מחלוקת אחרי משא ומתן? מה היה? היה ויכוחים של הרמב"ן עם איזה מומר? זה לא היה, לא היה פה איזה שהוא דיון שמחייב איזושהי התקבצות והצבעה. ואפילו לו יצויר שכן היה שייך פה להצביע, וודאי שהרוב פה לא קובע שום דבר. הרוב לא קובע במצב שבו יש רוב אנשים שחושבים אחרת. יש רוב טיפשים בעולם, אז בגלל זה הרוב קובע? מה זה קשור? אם היו מקשיבים לי הייתי משכנע את כולם. אז מה זה עוזר שהם הרוב? אם אחרי שהקשיבו לי וכולם הבינו את כל הנימוקים ובסופו של דבר העמדות חלוקות, אז עושים הצבעה והרוב קובע. מה לעשות? צריך במקום שבו צריך לקבל החלטה, הכרעה. בסדר, אבל אם לא הקשבת לי אז הדעה שלך היא לא דעה בכלל. אז אין מה ללכת אחרי רוב דעות. רוב דעות נאמר במקום שיש דעות. אבל אם אין דעות מה יש ללכת אחר הרוב? אז הגט פשוט, המנחת חינוך נדמה לי מזה התחלתי, שזה כבר נמצא בפסוק באיזשהו מובן, לכן התחלתי מזה. כי הפסוק מקדים את שני החלקים הראשונים כדי להגיד לך לפני שאתה מגיע לאחרי רבים להטות, קודם כל אני אסביר לך איך מגבשים עמדה. לא, לא, לא, הוא אמר את זה מסברה. כן, כן, מסברה, זה מובן מסברה. ובאמת יש גם דעות אחרות בעניין הזה של הסוגיה הזאת אם ללכת אחר הרוב או לא, זה עוד סוגיה מעניינת. אבל הוא אמר את זה מסברה אבל אני חושב שאפשר לראות גם במבנה הפסוק משהו מזה. כי הפסוק מוצא לנכון להקדים את האופן של גיבוש העמדה לפני שהוא אומר לי ללכת אחר הרוב. היה פעם, הייתי בירוחם אז באו איזה קבוצה בהקשר של אמנת כנרת. שזה היה אמנה בין דתיים לחילונים, לחיים משותפים, לגיטימציה אחד לשני וכולי כל מיני דברים כאלה. אמרתי להם שאני בחיים לא אחתום על אמנה כזאת. למה בחיים אני לא אחתום על אמנה כזאת? כי אם היית בא אליי ושומע מה יש לי להגיד, ואולי לא הייתי משכנע אותך זה יכול לקרות, אז אולי הייתי מוכן לומר אוקיי זאת דעתך אין מה לעשות. הרדב"ז הרי אומר שיש גם אנוס בדעות. זאת אומרת מי שיש לו דעות לא נכונות אבל הוא אנוס זה אונס לכל דבר וזה בסדר אוקיי, אין מה לעשות, אתה לא יכול לעשות יותר מאשר לשקול הכי טוב שאתה יכול לשקול. אבל מה אתה רוצה? קובע ממני לגיטימציה בשביל לא לבדוק שום דבר? אז למה לגיטימציה? שתהיה לך דעה קודם אחרי זה אני אגיד זו דעה לגיטימית. אם אין לך דעה היא לא תהיה גם לגיטימית. מה שאתה רוצה באמנות מהסוג הזה. אתה רוצה פטור מדיון. אתה רוצה לומר אני לא רוצה לחשוב על שום דבר, לא מעניין אותי כלום, אני אמות איך שנולדתי. לא רוצה לשקול שום דבר ואתה חייב לכבד את זכותי לעשות את מה שאני חושב. אני מכבד את זכותך לעשות את מה שאתה חושב ובלבד שאתה חושב. זאת אומרת, אם עוד פעם, לא בלבד שאתה חושב כמוני, זאת כבר התממות, אבל בלבד שאתה חושב. זאת אומרת, תשקול את מה שאני אומר לך, תקבל או לא תקבל אני לא יודע, תקשיב ברצינות, ואם תקבל טוב, לא תקבל אני אכבד את זה, אז אני אחתום איתך על אמנה. אבל אם אתה לא רוצה בכלל לבוא לבדוק שום דבר, מה אתה רוצה? איך שעל זה אתה תמות כמו שנולדת בלי לבדוק שום דבר? זה לא. זאת אומרת הכרה לגיטימיות של דעה תינתן למישהו שדעתו היא דעה. הרי אם זה לא דעה, למה אני צריך לתת לה לגיטימציה? אבל למה זה הנמשל דומה למשל? הרי אם אחד דן לעצמו ושוקל את כל הדברים? אבל הוא לא שמע את הנימוקים שלי, אולי הייתי משכנע אותו. למה שאני אקבל את דעתו? יש עשרה פוסקים שחושבים נגדי, אבל יש לי נימוקים נפלאים. אם הם היו שומעים את מה שאני אומר הייתי משכנע את כולם, כך אני חושב. אולי אני טועה. אבל אפשר לברר את זה אך ורק אם נשב ביחד ונדון. לא ישבנו. מה לעשות? אני צריך לקבל את דעת הרוב? בדורו של השולחן ערוך הפוסקים הספרדים היו רוב, ובכל אופן? בדורו של השולחן ערוך הספרדים היו רוב בעולם, אבל בדורו של הטור אני מניח, אם הם היו נפגשים פנים אל פנים עם הרמ"א והיו משכנעים אחד את השני והיה לנו שולחן ערוך אחד לכל עם ישראל. לא נפגשו, אז שתי הדעות לגיטימיות, וזה הטענה של הרמ"א. שיש לי באמת רוב פוסקים, יש לי לדון באיזשהו? לא צריך ללכת אחרי הרוב. אז מה? לא צריך ללכת אחרי הרוב. אבל במשנה ברורה ובזה נמצא עשרות פעמים? הרוב יכול להיות שיקול. במשנה ברורה אומר לך כל מיני שיקולים שמצטרפים. אבל תראה, הוא היה חכם גדול, הנימוק שלו לא מופרך, יש רוב פוסקים, אתה צריך איכשהו להחליט. אז זה בסדר, אז זה שיש רוב פוסקים זה אולי גם שיקול. אבל אין חובה של ללכת אחרי הרוב. יש הרבה פרמטרים שמופיעים הרבה. אם זה היה מחייב זה היה צריך להיות רק זה. אם הכלל היה ללכת אחרי הרוב, למה זה פרמטר? רק זה. זאת אומרת בכל הלכה שיש לך תסרוק את כל הדעות ותפסוק כמו הרוב. הוא לא עושה. אף אחד לא עושה. אפילו הרב עובדיה והידועים שהכי הולכים בכיוון הזה לא עושים את זה לגמרי. יש כאלה שמתחשבים בזה יותר, יש כאלה שמתחשבים בזה פחות, במינונים שונים. אל תהפוך את זה לגמרי. אין, וחברים, מה עם עוד צדדים? החזון איש אומר, מי אמר שכולם כתבו ספרים? יש עוד הרבה רבנים שלא כתבו ספרים. אז מה, למה אתה לא סופר את הדעות שלהם? למה רק הדעות המודפסות? זאת אומרת, מה היתרון בין אלו שהדפיסו ספר? יש פה הרבה בעיות, אני רק מביא את זה כהדגמה, לא… טוב. דוגמה נוספת אולי בהקשר הזה, אם יש רב ותלמידיו, אז הגמרא בסנהדרין בדף ל"ו באמת דנה, יש מקומות שבהם הם לא נספרים ככמה דעות אלא רק כאחת. למה? כי התלמידים הולכים אחרי הרב, זה לא נקרא דעה נוספת. ואנחנו רואים שהתנאי של תחילת הפסוק הוא תנאי הכרחי כדי לסיים את סוף הפסוק. זאת אומרת קודם כל אתה צריך לגבש את עמדתך מתוך מה שאתה חושב, אחרי זה לעשות הצבעות. אז פה צריך ללכת אחרי הרוב? זה תלוי, הרוב בתורה שלוש פרשיות, שאלה אחרת. אני חושב שבבית דין לא, נדמה לי שבבית דין ודאי שלא. בבית דין לא סתם אתה מחויב, בגלל שהוא בסבר הוא כן נוטה בגלל רבו. בפועל הוא למד אצלו, הוא גם נוטה בדעתו אחרי רבו גם אם הוא לא מחויב, זה מה שייעשה. בגלל שהוא לא מה? מה זה הקטן היה תלמיד של אחד מהגדולים? לא בהכרח, אבל יכול להיות, זאת אומרת זה בהחלט סביר. הגיוני. כן. הרי הגמרא אומרת אפילו השורות האחוריות בבית דין שמתקדמות לאט לאט אל השכבה המכרעת נקראת תלמידים בגמרא. התלמידים יושבים שמה, זאת אומרת סביר שהיו תלמידים. אז אם היו רב ותלמידים בבית הדין? אז יש נסיבות, לפעמים כן היו, אבל יש נסיבות שבהן לא יספרו אותם כקולות נפרדים. גמרא בדף ל"ו בסנהדרין, תראו שם. ואם הם אומרים דברים אחרים? לא, לא סופרים אותם ככמה דעות, הם נספרים כקול אחד. אבל אז תגיע ל-71? אז תגיע לפחות דעות. אתה סופר אבל כמה יש מול כמה. אם יש מישהו שאומר איני יודע? לא צריך, רק אם אתה נשאר שקול. אם אתה לא נשאר שקול יש הכרעה, זה הכרעה. זה על מחלוקות עקרוניות, לא על מחלוקות של תלמידים. כשיש מחלוקת של תלמידים אין בעיה להכרעה. אין בעיה, אבל עדיין יכול להיות שלא ישמעו לך בבית דין. גם אם זה לא שאלה עקרונית או למד אצלו בבית המדרש? גם אם לא תלמיד שלו בזה הוא חושב כמוהו, הוא למד אצלו. ואני מדבר על בית דין. כן, בבית דין, הגמרא בדף ל"ו בסנהדרין מדברת על בית דין, על רב ותלמידיו בבית דין. בבית דין הגדול. טוב. אז זה, זה באשר למבנה הפסוק. בואו ניכנס עכשיו קצת אל… לסיפא של הפסוק שזה בעצם הנושא, אחרי רבים להטות. הפסוק בעצם לימד אותנו שהתשתית שצריך להכין עד שמגיעים לאחרי רבים להטות היא הפוכה באופי שלה. זאת אומרת, כל אחד אמור לגבש עמדה באופן עצמאי, ורק אחרי שכל אחד גיבש עמדה ויש לו דעה, הולכים אחרי רוב הדעות, יש הצבעה. עכשיו נעבור לנושא הרוב עצמו. מה הפירוש ללכת אחרי הרוב בבית דין? זה ההלכה שיוצאת באופן ישיר מהפסוק. ההלכה שיוצאת באופן ישיר מהפסוק מדברת על בית דין, ובבית דין צריך ללכת אחרי רוב הדיינים. כידוע יש מחלוקת ראשונים, האם הולכים אחרי רוב כמותי או רוב איכותי. רב האי גאון והרמב"ן נחלקים בשאלה האם מה שקובע זה רוב הרגליים או רוב הראשים? ננסח את זה כך. זאת אומרת, האם רוב האנשים קובע בכל מקרה, או לא, רוב החוכמה. אם יש מישהו שמאוד חכם ביחס לאחרים, דעתו תישקל יותר. איך בדיוק? יש לדון. אבל ככה רב האי גאון טוען שהחוכמה קובעת, ולא רוב המניין קובע. גם בחינוך יש לשון של החינוך, אני אקרא לכם אולי קטע: ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששני הכתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשווה. במצווה הזאת של ללכת אחר הרוב, אז החינוך אומר מתי זה נכון שהולכים אחר הרוב? כששתי הכתות החולקות חולקות בחכמת התורה בשווה. זאת אומרת הם שווים במדרגתם התורנית. שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה. ורב האי גאון, ואפילו כיוצאי מצרים. תביא לי שש מאות אלף בורים. נו, אז מה? שש מאות אלף בורים זה יותר מאשר תלמיד חכם אחד? זה אוסף של שוטים חסרי דעה. הם יתגברו על החכם האחד בגלל שיש להם יותר רגליים? למה הם הגיעו בכלל לדיון? ברור שיוצאי מצרים בדרך כלל לא ישבו בבית הדין. אבל עדיין, יכולים להיות הרכבים שבהם ברור שיש פה כמה אנשים שבדרגה הרבה יותר גבוהה מאשר האחרים. זה יכול לקרות. איך בדיוק קובעים את זה היום בדור שלנו שאוהב לכמת כל דבר? הרבה יותר קשה לקבוע דבר כזה, וזה גם אגב הטעם שרוב המפרשים שמסבירים את הרמב"ן וכך נפסק להלכה, שמה שקובע זה רוב הרגליים, לא רוב הראשים. אבל רוב המפרשים מפרשים את הגמרא, רוב המפרשים מפרשים את הגמרא, את הרמב"ן סליחה, שזה רק עניין טכני. שאנחנו לא יכולים להחליט מי חכם ומי לא, וזה יתחיל ויכוחים ומחלוקות ומי כן חכם ומי פחות חכם, אי אפשר להכריע את זה, לכן צריך ללכת אחרי רוב האנשים. ואל תשב לדין אם אתה לא יודע עם מי אתה יושב, כמו נקי הדעת בירושלים שלא היו יושבים לדין אם לא היו יודעים מי יושב איתם. אז איך הבא מי יושב? מה? שפוסקים לפי רוב החוכמה? רוב החוכמה. אבל איך סופרים? כל אחד מבין שאם יש פה שניים שהם יותר חכמים מכל היתר ביחד, אז הלכה תהיה כמותם. אבל זה ששניים מול אחד? הדיינים עצמם צריכים להחליט, לא אני מחליט על זה. הדיינים עצמם, אם יש סובר בקהל איזושהי תפיסה שאומרת שהפלוני ההוא הרבה יותר חכם מכולנו, אז אנחנו נכריע כמותו. למרות שיש עשרים ושניים נגדו. כמובן זה קצת סותר מה שאמרנו קודם, נכון? כי לכאורה דיינים אסור להם ללכת אחרי מי שיותר חכם. אבל זה לא ככה, כיוון שמה שהוא אומר פה, הוא מדבר על שלב ההצבעה. זאת אומרת אתה תביע את דעתך, תעלה את הנימוקים, תנסה לשכנע את החכם ההוא שהוא טועה ואתה צודק. יכול לקרות למרות שהוא חכם. זה יכול לקרות. אחרי שהכל נגמר, הוא לא השתכנע, ואתה לא השתכנעת. אז אתה צריך לדעת, הוא הרבה יותר חכם ממך. אם הוא הרבה יותר חכם ממך, סביר שהלכה כמותו. כך אומר רב האי גאון. ההלכה לא נפסקה כך. ההלכה היא כמו הרמב"ן שהולכים אחרי רוב הדיינים. אבל אמרתי עוד פעם, רוב ההסברים הם הסברים שנובעים מבעיה טכנית, רק בגלל שאנחנו נתחיל להתווכח פה מי יותר ומי פחות חכם. לא חולקים על זה מהותית, שבבאופן מהותי באמת רוב החוכמה היה צריך לקבוע. אם נניח שאין מחלוקת, נגיד הבית דין מסכים שהשניים מתוכם הם הכי חכמים, אף אחד לא חולק על זה. האם אז אפשר להגיד שתחליטו, למרות שאנחנו חושבים אחרת? זה מה שרב האי גאון אומר. אבל הרמב"ן אומר לא. כי פה אין טענה טכנית, הם כולם מודים בזה. אין מחלוקת מי יותר חכם. לא משנה. אבל הרמב"ן מפקיע את הדין הזה של רוב חוכמה בגלל שיכולות להיות בעיות בנסיבות מסוימות, אז אין, לא רוב חוכמה קובע, רוב הדיינים. אתה יכול להגיד האם מותר לשאר להגיד באופן פיקטיבי אנחנו גם חושבים כמותכם כדי שייוצר רוב גם מספרי לטובת מה שהיינו רוצים שייצא גם ככה? זה כבר נוגע למה שאמרנו קודם. אבל למה אם הם מסכימים? לא הוה אמינא. לא הוה אמינא, זו המסקנה שלו, רק אין הלכה כמותו. זאת המסקנה. אבל הגישה שלו היא איך זה נחשב כמו שלוש קולות? איך זה ששניים שווה שלוש קולות? אבל איך פה שווה שלוש קולות? אנחנו כן יכולים לקבוע. אבל איך פה שווה שלוש קולות? אנחנו כן יכולים לקבוע! לא ששלושה שווה שלוש קולות. אם הציבור מבין שבתוך הדיון שהתפתח יש לנו שלושה גאוני עולם ואף אחד מהם לא השתכנע וכל היתר חושבים אחרת שהם דיינים בינוניים מקומיים, בסדר, שלושה הגיעו לנופש באיילת נופש, במריאנבד, באירופה, שלושה גאוני גאוני עולם, והם יושבים בסנהדרא שם של דיני נפשות. יושבים עשרים ושלושה דיינים, עשרים דיינים מקומיים שהם בסדר, אברכים שם במקום חושבים ככה, ושלושת גאוני העולם חושבים אחרת. התקבץ פורום כזה. אז אומר רב האי גאון במצב כזה תעזוב את כל העשרים האלה לפח, אתה יכול להביא פה גם שש מאות אלף, מה זה משנה? יש פה שלושה שברור שהם יותר חכמים והם קובעים. אם הפורום לא יסכים לגבי מי יותר חכם ומי קובע, אז לא, אין מה לעשות, אז ברור שהרוב יקבע כמו בבית דין. שאם אני יודע שהשלושה האלה מכריעים את הדין והעשרים לא קובעים, אז זה לא בית דין? למה זה לא בית דין? למה? הרי כתוב אחרי רבים להטות. רוב החכמה ולא רוב המניין, זה מה שהוא אומר. אחרי רבים להטות הפירוש הוא לך אחרי רוב החכמה, לא רוב הרגליים. זה אחרי רבים להטות. ולמרות שהרמב"ם לא מקבל את זה, זה קשה. בסדר, זה עניין אחר, אבל זה מה שרב האי גאון אומר פה. אולי היית צריך להוסיף למה ששלושה? זה מה שאמרתי קודם, אבל זה נדמה לי סותר תחילת הפסוק. כמו שאמרנו קודם. אתה לא יכול לקבל דברים רק בגלל שהוא אמר, זה לא. אתה צריך להביע דעתך כמו שאתה חושב, לנסות לשכנע את האחרים שאתה צודק, להילחם על שלך, אבל בסוף יש הצבעה, לא הצלחת לשכנע? יש הצבעה. עכשיו, המנחת חינוך מזכיר גמרא שהיא לכאורה ראיה לרב האי גאון. הגמרא אומרת מחלוקת בית שמאי ובית הלל. יש מחלוקת שדורות הם נחלקו עד שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כבית הלל מפני שנוחי נפש היו וכולי. אז הגמרא שם גם הגמרא במקום אחד, והראשונים מוסיפים על זה, בעלי התוספות כותבים את זה בשני מקומות, שמה היה הדיון שם? מעבר לדיונים הספציפיים שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל היה ויכוח עקרוני, ויכוח מתודולוגי. מה היה הוויכוח? בית שמאי היו מחדדי טפי, ככה הגמרא אומרת. היו יותר מחודדים, יותר חכמים. בית הלל היו הרוב, הרוב המספרי. חוץ מאשר במקום אחד שבית שמאי היו במספר גבוה יותר ולכן נפסקה שם הלכה כמותם. אבל ברוב המקרים בית הלל היו הרוב המספרי. ואז השאלה בעצם בין בית שמאי לבית הלל הייתה האם הולכים אחרי רוב החכמה או רוב המניין? זאת השאלה. ובזה נפסקה כמובן ההלכה שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, אבל הלכה כבית הלל. אבל למה הלכה כבית הלל? מפני שנוחי נפש היו, לא בגלל שהם היו הרוב. מפני שנוחי נפש היו, זאת אומרת זה פרס, מין פרס כזה שהם קיבלו, או שדיברנו על זה בשיעורים ימי שני. אבל הם קיבלו איזשהו נימוק מיוחד למה הלכה כבית הלל. ומה עם השאלה העקרונית של רוב חכמה לעומת רוב מניין מה מכריע? לא יודע, לכאורה מהגמרא דווקא נראה שרוב החכמה מכריע לולי הבת קול ולולי העניין המיוחד שבית הלל היו נוחי נפש ובית שמאי לא, מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם וכולי, אז אולי באמת לא הייתה נפסקת הלכה כמותם. יותר מזה, תראו את פשט הגמרא. הגמרא אומרת שיש פה רוב חכמה מול רוב מניין. מה יקרה אם יש רוב חכמה ואין רוב מניין? זאת אומרת יש הדעות שקולות, ובצד אחד יותר חכם מהשני. מה אז? אז לכל הדעות הולכים אחרי רוב החכמה, נכון? ודאי. מתי? בפסיקה, בבית דין? בבית דין של דיני נפשות. מה זה משנה? אבל איזה בית דין ובמה הוא דן? מה זה משנה? זה משנה מאוד. למה? כל בית דין? כי העיקרון של קבלת ההחלטה הוא אותו דבר. במסכת סנהדרין ויש שם את פרטי פרטי ההלכות, לא נאמר מעולם שמה ששוקלים לפי חכמה. סופרים אצבעות! ככה, זה דעת הרמב"ם. רב האי גאון אומר לא ככה. אז איך רב האי גאון יכול לחלוק על כל הגמרא? למה? הנה, אני מראה לך גמרא שהולכת ראיה לטובתו. הגמרא שהרב הביא זה דבר שאולי יכול ללמוד שמא. למה? הגמרא אומרת במפורש שרוב החכמה. איפה? לומד מהתורה שבית שמאי יותר חכמים, מחדדי טפי, וכל מה שהצד ללכת כבית הלל זה רק בגלל שהם נוחי נפש היו, וצריך בת קול מהשמיים שתגיד את זה. למה צריך בת קול מהשמיים? כמי? כבית הלל, עשו בבית דין ועשו פסיקה. ודאי. נחלקו בסנהדרין והתווכחו. כנראה שרב אשי קבע שהדין הוא כדין זה או כדין זה, הוא עשה בית דין והוא קבע. תלוי מתי, תלוי על מה. רגע, רגע. בזמנו של רב אשי לא היה סנהדרין. בית שמאי ובית הלל היו בזמן סנהדרין. רבן יוחנן בן זכאי. הוא היה מתלמידי הלל ושמאי, נכון? דור ראשון ביבנה. נו, לא סנהדרין? תלמידי בית שמאי ובית הלל. הרב לא מבדיל בין פסיקה באיזה שהוא נושא הלכתי לבין בית דין שדן בדיני ממונות ובדיני נפשות? לא, לא, לא, זה אותו דבר. בנפשות יש אולי מקום לדון, אבל אין הבדל בין פסיקה לבין בית דין. לא צריך את ההבדל הזה. ההחלטה הזו, כשאין הבדל בין פסיקת הלכה במה עושים עם בקבוק, פתיחת בקבוק בשבת או דברים מהסוג הזה, לבין פורום שדן בזה, מקרה לא טענה טריוויאלית בכלל. היא לא טענה טריוויאלית אבל זאת ההנחה הפשוטה אצל הפוסקים בגלל שהפסוק באמת למשל דן שם לכאורה, לא ברור לי, יותר מתקבל על הדעת בדיני ממונות או בסכסוך בין אנשים, לא ממש על פסיקת הלכה. מה מעמידה זה בנפשות? מה מעמידה זה בנפשות? זאת הזיקה, למרות שאפשר להגיד… לא, אבל מה זה? הסנהדרין ישבו. אנחנו רגילים היום למצב בלי סנהדרין. כשיש סנהדרין, והייתה עולה שאלה של פתיחת בקבוקים, זה היה עולה לסנהדרין, היה דיון והצבעה. בית דין גמור היה יושב על זה. בדיוק. וגם על זה היה יושב אותו דבר כמו דיני ממונות. היום אין לנו סנהדרין, כל אחד כותב את דעתו, אנחנו לא יודעים מה לעשות. אבל זאת שאלה שעולה בבית דין. אז טוב, זה רק הערה במאמר מוסגר. אולי עוד נקודה מעניינת בהקשר הזה, בהקשר הזה של רוב כמותי מול רוב איכותי, זה יש מקום קצת להתלבט. הרי בעצם מה שרב האי גאון אומר זה שאחרי רבים להטות פירושו ללכת אחרי הרוב האיכותי ולא הרוב הכמותי. רוב החכמה, לא רוב האנשים. אבל למה אני קורא לזה רוב איכותי? למה לא לקרוא לזה רוב כמותי, והכמות הנמדדת היא כמות החכמה, לא כמות האנשים? מה ההבדל בין איכות לבין כמות? למה זה נקרא איכות וזה נקרא כמות? זה הכל הערה במאמר מוסגר, אני רק מעלה את הנקודה הזאת כנקודה מעניינת, יש לה השלכות מעניינות. מה לא כמות? זה לא פרימיטיבי. מה? איך אתה מודד את זה? בקילו? לא משנה, אז מה אם אני לא מודד את זה, אבל עדיין אני יודע שזה יותר מזה. אם אני לא יודע, אין דיון. אתה לא יכול להצטרף. להוא יש שני קילו חכמה, לזה יש שלוש, אתה לא יכול להצטרף את זה. זאת אומרת, נגיד שני חבר'ה עם שבעים אייקיו כל אחד לא יצליחו לפתור משוואה שפתור אחד עם מאה ארבעים אייקיו. בדיוק. זאת אומרת, אני חושב שיש הרבה מה לדון בזה, בגבעת המורה של שלמה מימון, הוא מדבר על זה הרבה על המורה נבוכים. אבל אני חושב שבסופו של דבר העניין הזה, מאיפה נפל לי האסימון על העניין הזה? פעם שמעתי איזה יהודי תלמיד חכם שתהה, יש איזה תשובה של רב משה פיינשטיין, לא מצאתי אותה עכשיו, אבל יש תשובה כזאת שהוא מתיר למדוד חום בשבת, לא לחולה. לחולה מותר לעשות כל מיני איסורים מדרבנן, אבל מדובר על רשות, זה בכלל לא איסור מדידה. והוא שאל, יש תשובות אחרות של רב משה פיינשטיין שנראה שזה רק לחולה, אז להיזהר פה, אבל ככה אני ראיתי פעם את התשובה הזאת. יש בכמה וכמה מקומות רואים שיש איסור מדידה בשבת גם על דברים מופשטים. אסור למדוד זמן, גם אסור. בשעון, אתם יודעים, שולחן ערוך, בשעון חול. שעון חול אסור למדוד זמן. ואז על המקום המשנה ברורה כותב, אבל רגילים ללכת עם שעון יד וזה כנראה מותר. למה מותר? שעון חול הוא מוקצה, אז למה שעון יד מותר? אתה לא מודד, אתה גם מודד. למה? זה לא אותו דבר. אתה לא מודד כמה זמן עובר. בדיוק. זאת אומרת, אני חושב שהנקודה, כשאני מודד זמן נגיד בשעון חול, אז אני בעצם מודד כמות של זמן, נכון? כמה זמן עבר מרגע שהתחיל עד רגע שנגמר החול. כשאני מסתכל על השעון אני לא מודד שום דבר, אני מסתכל מה השעה. בשפה מתמטית קוראים לזה, למספרים יש שני תפקידים, הם מתפקדים בשתי צורות, יש מספרים מונים ויש מספרים סודרים. קרדינליים ואורדינליים. מספרים מונים זה מספרים שסופרים כמה יש לי, כמויות. סודרים זה מספרים שמסדרים לפי סדר עולה. לדוגמה, טמפרטורות של מדחום זה מספרים, מה אתם אומרים? סודרים או מונים? סודרים. סודרים, נכון? מספרים סודרים. השלושים ושמונה מעלות זה לא באחד יותר משלושים ושבע מעלות, זה דרגת החום הבאה אחריה. אבל לספור כמה קילוגרמים זה לספור כמה יחידות של קילוגרם יש לי. אי אפשר לבודד יחידה של מעלה. אין דבר כזה, אני לא יכול לקחת מעלה, לצרף אותה לשלושים ושבע ולקבל שלושים ושמונה. אני יכול לחמם את כל העניין עד שזה יגיע למדרגת החום הבאה שהיא נקראת שלושים ושמונה. לכן בפיזיקה גם כן יש לזה השלכות, אקסטנסיבי ואינטנסיבי. זאת אומרת, זה… גדלים שיש להם תכונות שונות והמספרים מתפקדים בצורות שונות בשני ההקשרים האלה. כשאני מודד עם שעון חול, זאת מדידה כמותית. זאת מדידה מונה, לא סודרת, אני לא מסדר שום דבר. אני סופר כמה זמן עבר. אז נכון זה דבר מופשט, אבל עדיין אני סופר אותו, אני לא מסדר אותו. אבל כשאני מסתכל על שעון, כשאני מסתכל מה השעה, שתיים ועשרה. שתיים ועשרה זה דקה אחרי שתיים ותשע. אני לא סופר כמה זמן עבר ממצב למצב. אבל אם אני רוצה לדעת חלב בשר אם עברו שש שעות, אז אסור. באופן עקרוני אסור למדוד. אתה יכול להגיד תראה אני את החשבון עושה אחר כך, אני רוצה לדעת האם השעה כבר שמונה. למה אני רוצה לדעת אם השעה כבר שמונה? כי כדי לדעת אם עברו שש שעות מהבשר. אבל מה שאני רוצה כרגע לדעת מהשעון זה לא כמה זמן עבר אלא מה השעה. אז אני לא עוסק במדידה. אחרי זה אני אתרגם את זה לכמות של זמן, אבל השעון זה לא משמש למדידה. ואני חושב שזאת הסיבה למה מותר ללכת עם שעון יד. הפוסקים לא מביאים לזה נימוק, הם נשארים ככה בזה משהו קצת מעורפל. אני חושב שזה בדיוק הסיבה. ולכן אולי גם הרב משה פיינשטיין כותב שמותר למדוד חום למרות שאסור למדוד זמן. למה מותר למדוד חום? כי כשמודדים חום זה טמפרטורה. טמפרטורה זה גודל סודר, לא מונה. המספרים הם מסדרים, זה לא נקרא לספור כמויות. הרי האיסור למדוד בשבת הוא משום מסחר, כשסופרים שם כמויות כמה מוכרים כמה צריך למכור. אז כל דבר שהוא סופר, שהוא מונה, אסור. אבל דבר שהוא סודר, אז הוא מותר. ואם אני חוזר לחוכמה ולמניין, חוכמה מול המניין, למה זאת איכות וזה כמות? כיוון שהאיי קיו גם אם יש מדד כמותי זה כמו טמפרטורה. זאת אומרת ההבדל בין מאה למאה ואחת איי קיו זה רק אומר שהוא בדרגת האינטליגנציה הבאה. זה לא אומר שתזריק לו עוד איי קיו אחד והוא יגיע למאה ואחת. אלא רמת החוכמה הזאת נקראת מאה איי קיו, האינטליגנציה הזאת נקראת מאה איי קיו, ורמת האינטליגנציה הזאת נקראת מאה ואחת איי קיו. זה מספר סודר, לא מספר מונה. אז לכן החוכמה זה איכות, והמניין הוא כמובן כמות, כמה אנשים יש לי. והשאלה היא מה שקובע זה הרוב הכמותי או הרוב האיכותי. טוב, זה רק אנקדוטה לסגור את הסוגריים. נחזור רגע לדיני רוב. דיני רוב בחז"ל, ראינו קצת על קצה המזלג איך הרוב הזה עובד בבית דין. יש בחז"ל עוד כמה דיני רוב, או חז"ל או המפרשים אחריהם משליכים גם אותם או מוציאים גם אותם מהפסוק של אחרי רבים להטות. דין רוב הראשון והגמרא בחולין, ללכת אחרי הרוב באיסורים. בממונות אין הולכים אחר הרוב להלכה כסברת רב ושמואל, אבל באיסורים הולכים אחרי הרוב. מה זה נקרא ללכת אחרי הרוב? הזכרנו קודם חתיכת בשר, אני מוצא אותה בשוק, אני לא יודע אם היא כשרה או טרפה, אז אני אומר מה רוב החנויות בעיר? זה מה שיקבע את הדין של חתיכת הבשר הזאת. הולכים אחרי הרוב. הגמרא מחלקת בין שני סוגי רוב, יש רובא דאיתא קמן ורובא דליתא קמן. רובא דאיתא קמן הכוונה כשהרוב מצוי לפניי, יש רוב חנויות שנמצא פה בעיר, אני רואה אותם, אני מכיר אותם, ורוב החנויות הם טרפה. זה רובא דאיתא קמן והולכים אחריו. יש גם רובא דליתא קמן. רובא דליתא קמן זה רוב למשל רוב נשים יולדות לתשעה. רוב נשים לתשעה ילדן. זאת אומרת יש נשים שיולדות לשבעה חודשים, יש נשים שיולדות לתשעה חודשים, רוב הנשים יולדות לתשעה חודשים. זה לא שיש פה לפניי עכשיו מספר מסוים של נשים, מתוכן הרוב ילדו לתשעה והמיעוט ילד לשבעה. אני יודע שדרכו של עולם היא כזאת שבדרך כלל רוב הנשים יולדות לתשעה. זה בעצם מסתמך על חוקי הטבע, נקרא לזה כך. זה רובא דליתא קמן. יש ויכוח בין המפרשים כבר בראשונים, רבי שמעון שקופ מאריך בזה, איזה רוב יותר חזק. מן הקצה אל הקצה. בגמרא עצמה נראה שרובא דאיתא קמן יותר חזק, ורבי שמעון שקופ טוען בתוקף שרובא דליתא קמן הוא יותר חזק, לא שהוא פחות חזק, הוא יותר חזק. למה הוא יותר חזק רובא דליתא קמן? גם כן אנקדוטה משעשעת שיש לה השלכות. היה פעם סיפור במרכז הליכוד, גם משם אפשר ללמוד כמה דברים, אמנם רק במיטאטק אבל אפשר ללמוד גם שם כמה דברים. דוד לוי טען כלפי היושבים שם במרכז שהסיעה שלו מונה שלושים אחוז, אבל מספר התפקידים שהוא מקבל הוא כלום. הוא לא מקבל בכלל תפקידים, זה לא מבטא את כוחו במרכז. אז אמרו לו מה אתה רוצה? הרי הכל נקבע פה באופן דמוקרטי, עושים הצבעה על כל תפקיד, וזהו. תצביעו כמו שאתם מצביעים ויהיה לכם ייצוג הולם. אז הוא אומר להם מה זאת אומרת יהיה לנו ייצוג הולם? הרי על כל תפקיד ותפקיד עושים הצבעה, נכון? על כל הצבעה כזאת השבעים יכריעו את השלושים. זאת אומרת שמאה אחוז מהתפקידים יינתנו לשבעים אחוז מהאנשים. זה כוחם של הדילים. כן. לכן צריך דילים, אבל לולי הדילים אז מאה אחוז מהתפקידים ניתנים לשבעים אחוז מהאנשים. כאחוז באוכלוסייה זה אחוז השופטים בבית המשפט העליון פחות או יותר. רק מה? בכל הרכב של שלושה יש לכל היותר אחד דתי ושני חילונים. אז איזה אחוז מההחלטות מתאים לכיוון הדתי? אפס. אלא אם כן במקרה יושב אחד לבד וזה במקרה השופט הדתי, אבל מי שמסדר את הדברים כבר לא ישים אותו שמה אם זה שאלה טעונה. אז זה אותו דבר, זאת אומרת הרוב לא תמיד בא לידי ביטוי פרופורציונלי. לפעמים הרוב זה מה שנקרא עריצות הרוב. לפעמים הרוב רוצה לקבוע הכל. ולכאורה המנגנון הדמוקרטי מאפשר לו את זה. זה רובא דליתא קמן. רובא דליתא קמן, מה הוא עושה? הרי כשיש חתיכות בשר שבאות לפניי, באה חתיכה לפניי ואני צריך לשייך אותה לאיזושהי חנות. אז אני אומר טוב, יש שמונים אחוז מהחנויות כשרות, עשרים אחוז טריפות, אז היא כנראה כשרה. בסדר? ברור שעשרים אחוז מתוך החתיכות שמסתובבות בעיר הן לא כשרות. אבל זאת אני מניח שהיא שייכת לכשרות. הרשב"א באמת אומר שהאחרונות שיבואו לפניי אני כבר לא אוכל להקל לגביהן, כי אני לא יכול להחליט שכולן כשרות. הרי אני יודע בוודאות שעשרים אחוז לא היו כשרות. הוא מדבר על תערובת אבל זה אותו דבר. לעומת זאת מה יקרה ברובא דליתא קמן? יבואו לפניי כל הנשים בסדר, אחת אחרי השנייה. ועל כל אחת אני אצטרך להחליט האם היא תלד לשבעה או לתשעה. אני אחליט על כולן שהן ילדו לתשעה. למה? כי זה רוב שלא נמצא לפניי. אני לא יודע בוודאות שעשרים אחוז מהנשים יולדות לשבע. אני יודע שיש חוק טבע שבדרך כלל אישה יולדת לתשעה. כל אישה שתגיע לפניי לאן אני אשייך אותה? אני אשייך אותה לרוב, ליותר סביר. נכון? אז מה ייצא? שמאה אחוז מהנשים, זה לא יהיה נכון במציאות אבל מבחינה הלכתית, מאה אחוז מהנשים אני אחליט לגביהן שהן ילדו לתשעה ולא לשבע. כמו דוד לוי. ולכן רוב דליתא קמן לפי רבי שמעון שקופ יותר חזק מאשר רוב דאיתא קמן. כי רוב דליתא קמן זאת הכרעה של מאה אחוז, לא של שבעים אחוז. ומה עם הבשר? אם יש לך חתיכת בשר אז אני מחליט עליה שהיא שייכת לרוב. נכון. אבל עכשיו נשארו, באו לפניך כל חתיכות הבשר. כולם נעלמו מהחנויות, נזרקו ברחובות. בסדר? העשרים אחוז האחרונות אתה לא תוכל להחליט עליהן שהן כשרות. זה הרשב"א בתערובות. שאומר שחתיכה אחרונה, שתי חתיכות, מחלוקת ראשונים. נראה שיש רש"י על הדבר הזה, לא זוכר בדיוק. מה? זה תלוי. לא נכון. יש שיטות שזה דאורייתא. יש חתיכה שהיא שתי חתיכות, אחת מתוכן חלב ואחת שומן. ושניים יאכלו את זה, אף אחד לא יאכל… זה משהו אחר. עכשיו אתה מדבר על שני שבילין הזה. לא לא, אבל בתערובות יש שיטות ברשב"א שהאחרונה זה מדאורייתא. לא, זה מחלוקת ראשונים. הרא"ש שם והרשב"א בתורת הבית. הרא"ש לא. יש לי שאלה הלכתית. אין לי חתיכה אחת אלא עשר חתיכות בשר בעיר הזאת שיש בה שמונה חנויות. כולם יהיו כשרות? מה? כולם יהיו כשרות? כן. אז זה גם מאה אחוז. לא. אבל אם תמצא את כל החתיכות של העיר אל תלך על זה, תלך על תערובת. יש לי עשר חתיכות בתערובת, אני יודע ששתיים מתוכן טריפות. אכלתי כבר שמונה. כל אחת שאכלתי יכולתי להניח שהיא מהרוב. עכשיו נשארו שתיים האחרונות. זה מחלוקת ראשונים. יש ראשונים שאומרים שיש ביטול ואפשר לאכול גם את האחרונות. יש ראשונים שאומרים שאת השתיים האחרונות אי אפשר לאכול. ואם נפל איסור לתוך סיר של היתר ואז אתה לא צריך להוציא חתיכה, אתה יכול לאכול הכל. זה כבר שאלה, אני מדבר על יבש ביבש בלי… זאת אומרת רק יבש ביבש. חתיכות מבודדות וכולי שכל אחת עומדת לעצמה. עכשיו לא, עכשיו אני יודע שאחת מהן היא טריפה. נכון. אבל בנשים אני לא יודע. לא, אז אני אומר, אבל אם כל החתיכות בעיר נעלמו אז אתה כן יודע, עשרים אחוז מתוכן היו טריפות. אבל בנשים, למרות שאתה יודע שיש מיעוט שיולדות לשבע, אבל הן לא לפניך. יש רק חוק טבע שבדרך כלל נשים יולדות לתשעה. שם אתה תחליט על כל הנשים שהן יולדות לתשעה. לכן אומר רבי שמעון שקופ שרוב דליתא קמן הוא חזק יותר. מה אתה אומר, יוסי? טוב, אז בואו רק נתקדם. אני כבר מסיים עוד רגע. אז הרוב הראשון, דין הרוב הראשון שלומדת הגמרא, וזה הגמרא עצמה אומרת שלומדים מאחרי רבים להטות. אמנם רק את רוב דאיתא קמן הגמרא אומרת שלומדים משם, אבל יש ראשונים, רש"י למשל שם במקום כבר כתב שגם רוב דליתא קמן בסוף לומדים משם, שלומדים את זה מאחרי רבים להטות. שמה? שהולכים אחרי הרוב באיסורים. צריך להבין שזה דין לכאורה שונה מהדין של בית דין. מה הקשר בין שני המנגנונים האלה? פה אני הולך אחרי הרוב ושמה הרוב קובע את הפסק. כאן אני מחליט שהחתיכה פירשה מהרוב. פה מה פירש פה ממה? יש את המרדכי הידוע שזה בבית דין זה כמו קבוע, כי שום דבר לא פירש. בכל אופן זה דין אחר. בסדר? דין נוסף שנלמד שמשתייך ל… ביטול ברוב גם הוא נלמד מאחרי רבים להטות, את זה אומרים הראשונים. הגמרא לא מדברת על זה, על המקור של זה, אבל רש"י בכמה מקומות והראשונים אומרים זה נלמד מאחרי רבים להטות. ביטול ברוב זה כבר משהו אחר לגמרי. ביטול ברוב פירושו שאם יש לי תערובת שהמיעוטה נגיד טרפה ורובה כשר, הטרפה הופך להיות כשר, הוא מתהפך, נגיד חלק מהדעות, מתהפך, זאת אומרת הוא בטל אל הרוב. דין שלישי שבהקשר של רוב זה דין רובו ככולו. רובו ככולו זה מצב שבו נדרש איזה שהוא מכלול מסוים, לדוגמה להקריב קורבן פסח. להקריב קורבן פסח בטומאה אפשר כשכל ישראל טמאים, כי טומאה הותרה בציבור, דחויה בציבור, אז אפשר להקריב קורבן פסח גם כשכל ישראל טמאים. מה קורה אם רק רוב ישראל טמאים? אז הגמרא אומרת רובו ככולו. זאת אומרת גם אם רוב ישראל טמאים אפשר להקריב קורבן פסח בטומאה. אותו דבר עם בית דין שהורו הוראה בפר העלם דבר של ציבור. בית דין הורו הוראה, אז אם כל הציבור עשה על פי הוראתם מביאים פר. מה קורה אם רוב הציבור עשה כהוראתם, לא כל? רובו ככולו, הם עדיין מביאים פר. זה עיקרון שלישי של רובו ככולו. יש מקומות, יש ראשונים שמהם משתמע שזה אותו דבר כמו ביטול ברוב, יש ראשונים, רב חיים טוען שזה משהו אחר, זה דין אחר בפשטות, בכל אופן יש פה שלושה דינים שונים ויש להם אופיים שונים, לכל אחד יש אופי אחר. הדין של דיינים זה דין שאומר לנו בפשטות זאת ההבנה, ולכן רב האי גאון והרמב"ן מתווכחים, כי הדיינים כל הרעיון של הרוב זה שהרוב קולע יותר טוב לאמת בדרך כלל. לכן אומר רב האי גאון אם יש רוב חוכמה, אז רוב החוכמה יקבע ולא רוב המניין, כיוון שכל המטרה של ללכת אחרי הרוב זה לקלוע אל האמת, נכון? מה עם דין רובו ככולו? יש פה איזה חיפוש לאמת? מה קשור לאמת בכלל? מה עם דין ביטול ברוב? יש פה שאלה של אמת? זה פשוט שאלה של אמת? יש פה שאלה מה השם של המכלול הזה? למה הרב קובע שזה אמת? ככה התורה אמרה. אז אני אראה לך למה. למה רב האי גאון אומר שזה רוב חוכמה? אומר לי זה לא קרוב לאמת? לא, כיוון שהוא אומר שכל המטרה של הרוב זה בגלל שהרוב מוביל אותך יותר קרוב לאמת, אז יותר הגיוני ללכת אחרי רוב החוכמה ולא רוב המניין. זה גם מי שאומר שהולכים אחרי רוב המניין, הסברתי, הזכרתי קודם, אומר את זה רק מסיבות טכניות. באופן עקרוני הוא מסכים לדעת רב האי גאון. הבאתי את הגמרא של בית שמאי ובית הלל, שזה הרבה ראיות שהרוב הזה, ככה החינוך גם כותב מפורש ועוד, המטרה של הרוב הזה זה להתקרב כמה שאפשר לאמת. לא בטוח שאתה מגיע לאמת, אבל רוב זה סיכוי יותר טוב להגיע לאמת. בסדר? אז זה ברוב. מה ברובו ככולו אני מתקרב לאיזושהי אמת? מה זה קשור רובו? אם רוב ישראל הם טמאים, אז אני מחליט שזה כאילו שכל ישראל טמאים. מה, יש פה איזושהי התקרבות לאמת באיזשהו מובן? מה זה קשור בכלל? זה עיקרון אחר לגמרי. כל האמירה שכל הפסוק הזה, כל הטענה שטומאה הותרה בציבור לא דורשת בכלל את הכל, היא רק דורשת את הרוב? אבל מאיפה יודעים את זה? מתוך העיקרון שרובו ככולו. אבל הגמרא לא אומרת ככה. הגמרא אומרת שלומדים את זה בגלל העיקרון שרובו ככולו. כן דרוש הכל, הכי קרוב שיש לך הכל. ככה הגמרא אומרת. אז פה זה משהו, זה יסוד אחר לגמרי. אז באמת רב חיים בסטנסילים, רב חיים דן בשאלה הזאת, וכמה אחרונים דנים בשאלה איך לומדים את זה בכלל מאחרי רבים להטות? הרי זה עיקרון אחר לגמרי. אז הוא אומר כך, נגיד בדיני ממונות. בדיני ממונות יש לי שלושה דיינים ושניים מהם אומרים לכיוון אחד ואחד הולך לכיוון אחר. נגיד הולכים אחרי הרוב, אז השניים גוברים על האחד וההלכה כמותם. כמה דיינים פסקו את ההלכה הזאת? שניים. אומר רב חיים אבל בית דין צריך להיות שלושה. אז איך אפשר בכלל להכריע את ההלכה על פי הרוב? רק אם הפסוק הזה מניח במובלע רובו ככולו, או ביטול ברוב, תלוי, זה פה ניואנסים שונים. זאת אומרת אז משם לומדים, זה מניח כמה הנחות כמובן, אבל זה מה שהוא טוען, שזאת המשמעות של בית דין. בית דין זה שלושה שישבו הכריעו. השאלה אם המשמעות של בית דין זה על שלב הישיבה או שלב ההצבעה, הוא מניח שזה על שלב ההצבעה, זאת אומרת על ההכרעה. בסדר, לא ניכנס לזה, אני רק מביא את הדוגמה כדי להראות שזה שני יסודות שונים לגמרי, אני צריך לחפש להם מקור. זה לא פשוט. עכשכשיו אני אביא לכם דוגמה שבזה אני מסיים. במאה ה-11 ואילך, על מה שדיברנו בימי שני, התחילה להתעורר שאלה איך לקבל החלטות בקהילות. נוצרו אז קהילות, זה פעם ראשונה שנוצרו קהילות במובן שאנחנו מכירים היום, המאה ה-11. אז איך איך מקבלים החלטות בתוך קהילה כזאת? אז היה נראה הולכים אחרי הרוב. מה הבעיה? אבל כשמסתכלים בתשובות רואים שיש בעיה. מצד אחד מביאים את הפסוק של אחרי רבים להטות, אבל מצד שני תמיד. הרי מה הרוב בקהילה? נחשוב על המצבנו היום. אנחנו רוצים לעשות הצבעה על נושא מסוים פה במדינה. רוצים לעשות הצבעה על משהו. למה לא ללכת לאנשים הכי חכמים לקבל את ההחלטה הזאת? זו תהיה החלטה יותר טובה מאשר שכולם יצביעו. למה לתת משקל שווה לקול של ההדיוט הגדול ביותר ולקול של הגאון הגדול ביותר? זה לא הגיוני. אז יש תמיד כאלה שאומרים הסברים טכניים, כי לא רוצים שהגאונים ישתלטו וישללו את הזכויות של האנשים הפשוטים וכולי. אבל ההסברים האמיתיים הם לא הסברים הטכניים. הנקודה היא שבהכרעות מהסוג הזה אנחנו לא מחפשים אמת. ובהכרעות מהסוג הזה אנחנו רוצים לדעת איך העסק יתנהל. אני אזרח במדינה, אני רוצה לדעת איך המדינה תתנהל. רוצה לקבוע את הזכות שלי לקבוע גם מה המדינה תתנהל. זאת זכותי, לא בגלל שאני צודק, אלא בגלל שזה מדובר פה בערכים. ובערכים אין צודק ולא צודק. לי יש ערכים כאלה, ולך יש ערכים כאלה, ואנחנו צריכים עכשיו להחליט איך תתנהל המדינה. אז אנחנו עושים הצבעה. מה הצבעה הזאת אומרת? אנחנו מנסים להגיע להכי קרוב לאמת שאפשר? מה פתאום? זאת הצבעה שמטרתה היא לא לחשוף איזושהי אמת. זאת הצבעה שיוצרת אמת, לא חושפת אמת. בבית דין מחפשים את האמת ההלכתית ביחס לנסיבות הנתונות. אז אומרים רוב האנשים כנראה קולעים יותר קרוב לאמת מאשר המיעוט. אבל בהצבעות מן הסוג הזה, הצבעות על התנהלות של קהילה, על מדינה, כל מיני דברים מהסוג הזה, זה הצבעות מסוג אחר לגמרי. זה לא הצבעות שמנסות לקלוע לאיזושהי אמת. זה הצבעות שמנסות לקבל הכרעה מה לעשות כשיש דעות חלוקות. במצב כזה אף אחד בעולם לא יגיד כמו רב האי גאון, שילכו אחר רוב החכמה ולא אחר רוב המניין. אין דבר כזה, חוץ מאפלטון. אבל אף אחד לא יגיד דבר כזה. למה? בגלל שההכרעה מטרתה לא לחשוף אמת. ההכרעה מטרתה לקבל החלטה כשיש דעות חלוקות, וזכותי לקבוע איך המדינה הזאת תתנהל כמו כל אחד אחר למרות שאני טיפש גדול. אני רוצה שתתנהל כך. השאלה היא אולי יהודים כקהילה מה שמעניין אותנו זה להגיע לאמת ולא להתנהל. אז אפשר לדון. אבל אז מדובר פה בסוג שונה של הליכה אחר הרוב. ובאמת למרבה הפלא נדמה לי לפחות, שכשמשייכים את הרוב הזה לאחרי רבים להטות, והראשונים עושים את זה, תשובת הרא"ש והרשב"א, משייכים את הרוב הזה לאחרי רבים להטות, תמיד מביאים עוד כל מיני נימוקים. לא אומרים כמו בבית דין אחרי רבים להטות נקודה. תמיד יש בלי זה אי אפשר להתנהל, אחרת זה לא ילך, כל מיני נימוקים מכל מיני סוגים שאתה לא שומע בהקשר של בית דין. בבית דין כתוב אחרי רבים להטות, הרוב קובע גמרנו. למה? כי מרגישים שיש פה משהו ששונה מבית דין. אם בכלל אפשר ללמוד את זה מהפסוק של אחרי רבים להטות, זה ללמוד את זה דווקא מהדינים של רובו ככולו או מהדינים של ביטול ברוב, ולא מהדינים של הליכה אחר הרוב של דיינים. כיוון שרובו ככולו וביטול ברוב זה בדיוק שני דינים שאומרים לי איך אני קובע את המהות של כל הקולקטיב, של כל המכלול. אומרים הרוב הוא זה שנותן את השם למכלול. וזה בדיוק מה שקורה בהחלטה של קהילה בניגוד לבית דין. טוב פה אני מסיים רק עוד חצי דקה אם ירשו לי המחכים. משבוע הבא והלאה אנחנו מחליפים את האיוש. הרב בן זאב יעמוד בראש הכולל ערב פה. הוא יתן את השיעור בימי חמישי משמונה, נכון? משמונה עד שמונה וחצי. אחרי ערבית אני אתן, אני אמשיך לתת את השיעורים האלה. אני קורא לכל הציבור מיום חמישי הבא. בימי חמישי? כן, אחרי ערבית בשמונה וחצי. כל הציבור מוזמן לשני השיעורים ולהגדיל תורה ולהאדירה.