שכל ורגש שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- General Overview
- בעל התניא, הנפש הבהמית והנפש האלוקית
- ניסויי ליבט ומנגנון הווטו
- דומיננטיות הרגש בעידן הפוסט-מודרני ואובדן האמת
- מסחטות אמוציונליות בפוליטיקה ועיצוב תפיסת עולם
- שוברים שתיקה, חוויות קשות וחסינות נפשית
- שידוכים, אמנות ואינטליגנציה רגשית: רגש כאינפוט ולא כמחליט
- מוסר, “אשת כהן שנאנסת” ו“וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?”
- חסידות, נפש החיים ודבקות: חוויה מול מצב
- קבלה, חסידות כתורת הנפש ופריחת לימוד חסידות
- מכניות ההלכה, חתונה בירוחם ובקשת סליחה ללא רגש
- הודאה, טיסת מכשירים ו“נפש אלוקית”
- הרמב״ם: כובש יצרו והמעולה, מצוות שכליות ושמעיות
- הרמב״ם בהלכות תשובה: יראה ואהבה ועשיית האמת מפני שהוא אמת
סיכום
General Overview
הדובר מסכם דיון על היחס בין שכל ורגש דרך בעל התניא ומדעי המוח, וטוען שהאדם פועל בתוך מתווה של דחפים והשפעות אך איננו נקבע דטרמיניסטית על ידיהם, אלא מסוגל להכריע ואף להטיל “ווטו” על דחף. הוא מתאר כיצד בעידן הפוסט-מודרני יש דומיננטיות של רגש ושחיקה של טיעון רציונלי, עד שהרגש נתפס כאמת וכאותנטיות, והעקרונות והשכל נתפסים כמכניות לא אנושית. הוא מציג עמדה שלפיה רגש הוא אינפוט חשוב אך לא מכריע, ומפתח אנלוגיות כמו “טיסת מכשירים” כדי להדגיש שההכרעה צריכה להישען על מה שנכון ולא על מה שמרגישים. בתוך העולם הדתי הוא מציב את המתח בין חסידות לליטאיות, בין דבקות כחוויה לדבקות כמצב, ומסיים בקריאת הרמב״ם שהמדרגה העליונה היא לעבוד מאהבה, “לעשות האמת מפני שהוא אמת”.
בעל התניא, הנפש הבהמית והנפש האלוקית
הדובר מציג את בעל התניא כמי שמתאר את העבודה הפנימית לא כמלחמה בין יצרים בלבד אלא כמלחמה בין הליכה אחרי דחפים טובים ורעים לבין לקיחת המושכות בידי הנפש האלוקית. הוא מתרגם זאת לשפה עכשווית כמתווה טופוגרפי של כוחות, לחצים ודחפים שמקורם בגנטיקה, חברה וסביבה, שבתוכו האדם צריך להחליט מה לעשות. הוא טוען שהכרעה חופשית אינה שוללת דחפים ותבניות אלא אומרת שהם אינם קובעים חד-ערכית את הפעולה, ולכן סטטיסטית יותר אנשים “ירדו לעמק” מאשר “יעלו להר” אך אין בכך דטרמיניזם אישי.
ניסויי ליבט ומנגנון הווטו
הדובר מתאר את ניסוי ליבט ואת ה-Readiness Potential שמתעורר לפני דיווח מודע על החלטה, ואת המסקנות הדטרמיניסטיות שטענו לאשליית בחירה. הוא מייחס לליבט את התשובה שלפיה אף שיש פוטנציאל מוקדם שמקדם פעולה, עדיין יש יכולת להטיל עליו ווטו ולכן לא כל פוטנציאל מוביל בהכרח ללחיצה. הוא מבחין בין פעולות “סתמיות” כמו לחיצה שרירותית שבהן הווטו הוא מנגנון מרכזי, לבין פעולות של דילמה ושיקול דעת שבהן ייתכן שהכיוון הוא דו-צדדי ולא רק “יש דחף ואז ווטו”. הוא מוסיף שנאמר לו באוניברסיטה העברית שעובדים על ניסויי ליבט בדילמות, ומדגיש שמיצועים ופרשנויות מאפשרים בלבול בין קורלציה להשפעה דטרמיניסטית, עד כדי הטלת ספק במשמעות הרחבה של ניסויי ליבט בלי ניתוח פרטני.
דומיננטיות הרגש בעידן הפוסט-מודרני ואובדן האמת
הדובר טוען שבעשורים האחרונים יש דומיננטיות חזקה של רגש בשיח, וייאוש מטיעונים הגיוניים שמגובה באידיאולוגיה שלפיה “אין אמת” ולכן נשאר רק “מה שאני מרגיש” ומהבטן. הוא טוען שאנשים אינם בהכרח פחות חכמים, אלא חכמים מספיק כדי לזהות את ההשפעות עליהם ואז להסיק בטעות שהן כל מה שיש, כך שהמתווה “מקבל החלטות עבורי” ונוצר דימוי של האדם ככדורון או מריונטה. הוא מוסיף שמעמידים דמות קש של ליברטריאן כאילו הוא מכחיש השפעות, בעוד הטענה הליברטריאנית היא שההשפעות אינן הקובע הסופי.
מסחטות אמוציונליות בפוליטיקה ועיצוב תפיסת עולם
הדובר מתאר שימוש פוליטי ברגש דרך “מסחטות אמוציונליות” בשמאל ובימין, ומביע התרשמות שהשמאל משתמש יותר אך מציין צורך במחקר. הוא מביא דוגמה של כתיבה רגשית בסגנון גדעון לוי, וטוען שגם אם יש סבל אמיתי שצריך למנוע, שאלת המדיניות ותפיסת העולם אינה מוכרעת מעצם ההזדהות הרגשית. הוא משווה זאת לשיח אחרי רצח רבין שבו נטען שהאמונה הדתית מובילה לרצח, ודוחה את הדרישה לשנות אמונה בגלל תוצאות רגשיות או אירועים קשים במקום להציג טיעון מלא ומאוזן.
שוברים שתיקה, חוויות קשות וחסינות נפשית
הדובר טוען שחלק מתופעת שוברים שתיקה נובע מחוויות קשות של חיילים ומבעיות אמיתיות שצריך לטפל בהן, אך סבור שהצגתן כ”כל התמונה” היא עיוות פרופורציות. הוא מתאר נטייה רגשית “מאוד חזקה שמאלה” בעקבות שירות וחוויות, ומספר שגם הוא חווה פגיעה נפשית והיה לו קשה למנוע מתפיסת עולמו להיגרר אחריה. הוא מתאר גם את הצד השני שבונה חסינות נפשית דרך קהות רגשית כדי לא לאפשר לחוויה לאיים על תפיסת העולם, וטוען שמשותפת לשני העמדות ההנחה שהרגש הוא פוסק אחרון ושבעיה מוסרית מחייבת שינוי תפיסה באופן מיידי.
שידוכים, אמנות ואינטליגנציה רגשית: רגש כאינפוט ולא כמחליט
הדובר מספר שבירוחם נשאל אם בשידוכים הולכים אחרי רגש או שכל, והוא משיב שצריך ללכת אחרי השכל תוך לקיחת הרגש והכימיה כאינפוט חשוב להחלטה. הוא טוען שלתת לרגש להשפיע זה נכון, אך לתת לרגש להחליט מוביל להחלטות שגויות כי יש פרמטרים נוספים שחייבים להישקל. הוא מותח ביקורת על תרבות תגובות לאמנות שמצטמצמת לדיווח “היה מרגש” במקום ניתוח של היצירה, וטוען שדומיננטיות הרגש היא בעיה לא מפני שצריך להיות “אוטיסט”, אלא מפני שהרגש נהיה חזות הכול כולל בשיח מוסרי.
מוסר, “אשת כהן שנאנסת” ו“וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?”
הדובר מתאר כיצד טענות מוסריות רבות מוצגות כהכרעה רגשית בסגנון “אני לא יכול לחיות עם זה”, בלי המשך של טיעון שמאזן שיקולים. הוא מביא את המחלוקת הציבורית סביב “אשת כהן שנאנסת” ומתאר ביקורת על רבנים כ”אין להם לב”, גם כאשר הטענה יכולה להיות שהם מחויבים להלכה וחושבים שאין ברירה. הוא מצטט “וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?” ומפרש זאת כהעדפה ללכת עם השכל ולא עם תחושה רגשית, ומדגיש שהרגש נתפס כאותנטיות בעוד השכל נתפס כקונסטרוקציה חיצונית.
חסידות, נפש החיים ודבקות: חוויה מול מצב
הדובר טוען שספר נפש החיים וספר התניא דומים מאוד למרות שנפש החיים נכתב נגד החסידות, ומסביר שהתניא אינו “ספר חסידי קלאסי” ויש בו משהו “ליטאי”. הוא מציג את טענת נפש החיים שהחסידים רואים לימוד כאמצעי לדבקות חווייתית, בעוד שנפש החיים טוען שהלימוד הוא הדבקות עצמה כי “הוא ורצונו חד” והלכה היא רצון השם. הוא מתאר דבקות חסידית כמצב רגשי-חווייתי לעומת דבקות ליטאית כמצב אונטי-עובדתי שאינו תלוי בתחושה, ומרחיב לתיאור תפילה בנפש החיים כפעולה “אינסטלטורית” של חיבורים בעולמות ולא כעבודת רגש.
קבלה, חסידות כתורת הנפש ופריחת לימוד חסידות
הדובר טוען שמקובל ליטאי מדבר על עולמות, פרצופים וספירות ולא על כוחות נפש, בעוד חסידות משתמשת בז’רגון קבלי כדי לבנות תורת נפש של יראה, אהבה, נפש בהמית ונפש אלוקית. הוא קושר זאת לפריחת לימוד חסידות בציבור הציוני-דתי והמודרני כתגובה למעבר תרבותי מהשכל אל החוויה והאקזיסטנציאליות. הוא מביא דוגמה מהעולם הנוצרי דרך אמירת טרטוליאן “אני מאמין כי זה אבסורד” כדי להראות שגישה המעמידה אמונה כנבדלת מן השכל אינה חדשה, וטוען שהפופולריות שלה היום מחזקת את התהליך של ייאוש מן השכל.
מכניות ההלכה, חתונה בירוחם ובקשת סליחה ללא רגש
הדובר טוען שחלק מאי ההבנה כלפי התנהלות הלכתית נובע מהיתפסותה כטכנוקרטית, רובוטית וחסרת אותנטיות. הוא מספר על חתונה בירוחם שבה כל אחד “רקד כמו שהוא לומד”, כשהאנליטיים “עשו חישוב” של תנועות והרקדנים ה”זורמים” רקדו באופן טבעי, והוא רואה בכך משל לפער בין פעולה מתוך מבנה שכלי לפעולה מתוך זרימה רגשית. הוא מספר על הרצאה בתיכון הסביבתי בשדה בוקר שבה הציג מצב של בקשת סליחה ללא חרטה רגשית, ומתאר שהקהל דחה זאת כצביעות בעוד הוא ראה בכך “בקשת הסליחה הטהורה ביותר” מפני שהיא נעשית מפני שהדבר נכון ולא כדי להרגיע מצפון.
הודאה, טיסת מכשירים ו“נפש אלוקית”
הדובר מביא בשם הרב קוק על “מודה אני לפניך” שהמילה “הודאה” כוללת תודה והודאה בעובדה, ומסביר שקשה להגיד תודה כי היא מודה בתלות באחר. הוא משתמש בדוגמת הסרט נפלאות התבונה, בורטיגו אצל טייסים, ובשימוש בווייז כדי לתאר מצב שבו צריך להיצמד ל”מכשירים” ולא למה שמרגישים, ומגדיר זאת כמשל לנפש אלוקית שמשליטה את ההבנה על התחושות. הוא טוען שאנשים לא רק מתקשים בכך אלא הופכים את ההליכה עם הרגש לאידיאולוגיה שמציגה טיסת מכשירים כלא אנושית, בעוד הוא רואה אותה כדרך הנכונה.
הרמב״ם: כובש יצרו והמעולה, מצוות שכליות ושמעיות
הדובר מציג את הרמב״ם בפרק השישי משמונה פרקים שמבחין בין “כובש יצרו” לבין “המעולה”, ומביא שהפילוסופים מעדיפים את המעולה בעוד חז״ל אומרים “אל תאמר אי אפשי… אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי”. הוא מתאר את יישוב הרמב״ם שלפיו במצוות שכליות-מוסריות עדיפה הזדהות פנימית, ובמצוות שמעיות עדיף הכובש יצרו, ומציין שעריות מוגדרות אצל הרמב״ם כשמעיות. הוא מדגיש שהרמב״ם אינו אומר לפעול לפי רגש, אלא לשאוף שגם הרגש יתוקן ויתיישר עם השכל, ומציג מודל שלישי שבו ההכרעה שכלית אך הרגש מצטרף אליה.
הרמב״ם בהלכות תשובה: יראה ואהבה ועשיית האמת מפני שהוא אמת
הדובר מצטט את הרמב״ם בתחילת פרק י’ בהלכות תשובה שקובע שאין ראוי לעבוד את השם כדי לקבל שכר או להינצל מעונש, ושעבודה כזו היא “עובד מיראה” המתאימה לעמי הארץ, נשים וקטנים עד שתרבה דעתם. הוא מפרש שעבודה מיראה מעמידה את האדם במרכז מתוך מניע אגואיסטי של טוב לי או רע לי, גם אם מדובר בטוב רוחני ובעולם הבא. הוא מציג את עבודת ה’ מאהבה כעשיית האמת מפני שהוא אמת, כשהטובה באה ממילא, ומייחס זאת למעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא “אוהבי” לפי שלא עבד אלא מאהבה.
תמלול מלא
היינו בענייני שכל ורגש, אז תקציר הפרקים הקודמים. דיברתי על בעל התניא, על הנפש הבהמית והמשימה שהוא רואה שהיא לא מלחמה בין יצרים אלא מלחמה בין הליכה אחרי שני יצרים, טוב ורע, לבין לקיחת המושכות לידיים, הנפש האלוקית מה שהוא קורא. ניסיתי לתרגם את זה לשפה של מדעי המוח או לשפה של איך שאנחנו מסתכלים על זה היום, אז בעצם השפה של מפה טופוגרפית כזאת. אתה מתנהל בתוכה והמפה הזאת בעצם מפעילה עליך כל מיני כוחות ולחצים ודחפים ומנסה לקחת אותך לכל מיני מקומות, שזה תוצאה של כל ההשפעות הסביבתיות מבפנים ומבחוץ ומכל המקומות, לא משנה גנטיקה והחברה וכל מה שאתם רוצים. כשבתוך המתווה הזה בעצם האדם פועל וצריך להחליט מה הוא עושה. אז להגיד שאני פועל באופן הגיוני או מתוך הכרעתי החופשית אין פירושו שאין יצרים ואין לי דחפים ואין לי תבניות שפועלות בתוכי, אלא זה אומר שהן לא קובעות באופן חד ערכי את מה שאני אעשה. יש להן כל מיני השפעות עליי, אבל בסופו של דבר אני צריך להחליט. הכדורון הולך לאיפה שהאנרגיה הפוטנציאלית לוקחת אותו, אבל האדם שהולך על אותו מתווה יכול להחליט לעלות על ההר ולא לרדת למטה לעמק, למרות שזה יהיה יותר קשה. ולכן באותו מצב אם יהיו מאה אנשים כשיש הר או מאה אנשים שיש עמק, יהיו פחות שיעלו להר מאשר שירדו לעמק. יש השפעה סטטיסטית לעניין הזה, אבל זה לא קובע דטרמיניסטית כל בן אדם מה בדיוק הוא יעשה. דיברנו על הווטו של ליבט, שהוא מצא שמה את הפוטנציאל, הרידינס פוטנציאל, פוטנציאל המוכנות שמתעורר אצל הבן אדם לפני שהוא מחליט על הדבר, ואנשים הסיקו מזה איזושהי מסקנה דטרמיניסטית שבעצם אנחנו מונעים על ידי מנגנונים אוטונומיים שפועלים בתוכנו ולא באמת מחליטים. יש לנו אשליה של החלטה. וליבט אמר כנגד העניין הזה שזה לא נכון. נכון שלפני שאני לוחץ יש פוטנציאל כזה שבעצם גרם לי ללחוץ, אבל מצד שני גם כשיש פוטנציאל כזה לא תמיד בהכרח אני לוחץ. זאת אומרת יש לי את היכולת להטיל על זה ווטו, שזה בעצם בתרגום חופשי המודל שאמרתי קודם. זה בעצם מה שזה אומר. זה בעצם אומר שיש איזשהו דחף שמנסה לקחת אותי לעשות משהו, ואת זה אף ליברטריאן שפוי לא יכחיש. ברור שכולנו בנויים בצורות שונות ויש לנו השפעות כאלה או אחרות. הטענה הליברטריאנית רק אומרת שזה לא הכל. זאת אומרת זה המתווה שבתוכו אנחנו פועלים אבל זה לא הקובע הסופי של מה שנעשה. ההחלטה בסופו של דבר היא החלטה שלנו מה לעשות עם המתווה הזה, או במילים אחרות האם להטיל ווטו. כאשר בלחיצה על כפתור שזה היה הניסוי של ליבט, שמה באמת אין כל כך מקום לשיקול דעת ולכן די ברור שפוטנציאל הפעולה הוא זה שיגרום לי ללחוץ. אני לא אלחץ בלי פוטנציאל קודם, אבל ייתכן שיהיה פוטנציאל קודם ואני לא אלחץ, אני אטיל עליו ווטו. במקומות שבהם הדבר תלוי בהתלבטות, בשיקול דעת, שיש לי צדדים לפה או לשם, אז הפעולה שאותה אני אעשה יכול להיות שהיא תיעשה בלי פוטנציאל לפחות לפני ההחלטה. אחרי ההחלטה אני מניח שצריך איזה מנגנון שיוציא אותה אל הפועל, אבל לא בהכרח יקדם להחלטה בכלל פוטנציאל, בגלל ששמה בעצם ההחלטה מתחילה ממה שאני אחליט בשיקול הדעת שלי וזה לא רק מנגנון של ווטו. מנגנון של ווטו הוא אסימטרי, זאת אומרת אני לא יכול לפעול בלי פוטנציאל, אני יכול לא לפעול עם פוטנציאל. אבל זה בפעולות שהן סתמיות. בפעולות שהן מתי, למה אני אלחץ עכשיו ולא בעוד דקה או לפני זה? כי עכשיו היה לי פוטנציאל שגרם לי ללחוץ. נכון שלפעמים אני אחליט בכל זאת לא ללחוץ, אבל אני אף פעם לא אלחץ בלי שיש משהו שגרם לי ללחוץ עכשיו. למה שאני אעשה את זה? אין שום סיבה לעשות את זה. אז בפעולות סתמיות כאלה אני מניח שבאמת המנגנון העיקרי יהיה מנגנון הווטו ולא המנגנון ההפוך של פעולה בלי פוטנציאל, אלא מצב של עם פוטנציאל ושלא תהיה פעולה. בפעולות של בחירה שמה יכול להיות שזה יעבוד אולי לשני הכיוונים. אמרתי שבאוניברסיטה העברית אמרו לי שעובדים עכשיו על ניסוי כזה, זאת אומרת לנסות לעשות ניסוי ליבט על אירועים של דילמה, על אירועים של שיקול דעת ולראות איך זה עובד. בספר אני טוען שאם אפילו בניסוי ליבט לא הצליחו, כאילו אין יכולת לחזות את זה מראש, אז מה? לא הבנתי. אם אני אומר שאפילו בניסוי ליבט לא הצליחו, כאילו רואים שזה לא תמיד נקבע מראש, כלומר זה רק במקרים מסוימים, אז מה, מה יש לך, מה אתה יכול ללמוד מניסוי כזה? כלומר אם זה יכול להיות גם לכיוון ההפוך? כן, האם יכול להיות מצב. להיות מצב של פעולה בלי פוטנציאל או של אי פעולה עם פוטנציאל? זה לפחות. עכשיו, יש כמה מניסוי ליבט הגיעו למסקנה דטרמיניסטית, כי יש שם כל מיני ויכוחים על מיצועים וכל מיני דברים כאלו. מנגנון הווטו לא כולם מסכימים לפרשנות של ליבט על מנגנון הווטו, מצד שני כל תוצאה כזאת היא תוצאה של המון מיצועים ולכן אתה בעצם לא יכול לדעת כי אנשים קצת מפספסים את הנקודה הזאת שאני מדבר עליה כאן, ואז אנשים חושבים שאם יש עליך השפעות ואתה פועל על פיהן סימן שיש דטרמיניזם. זה לא נכון. ואתה צריך שיהיה מאה אחוז פעולה על פי השפעות בשביל להגיד דטרמיניזם, ולא שיש קורלציה כלשהי. ואז יכול להיות שבכלל אין משמעות בכלל לניסויי ליבט. זאת אומרת, צריך לעבור שם יותר על הפרטים איך בדיוק הגיעו לתוצאה הזאת. יש על זה כל מיני ויכוחים, המון ויכוחים, שאני גם לא מכיר את כל הפרטים שם. אוקיי, אז זה פחות או יותר מה שעשינו עד עכשיו, אני רוצה קצת לחזור לעולם שלנו עכשיו. יש, הזכרתי את הבדיחה הזאת של דב סדן על האורתופד האורתופד היהודי, המנגנון הזה בעצם, המנגנון של הירידה כן של המרכז ההחלטות שלנו מהראש ללב לבטן, כל מה שדיברתי, בעצם ניתן לראות את זה בצורה מאוד חזקה אני חושב בעידן שלנו בעשרות השנים האחרונות. אני חושב שבעידן הפוסט-מודרני, אני חושב שיש דומיננטיות מאוד חזקה של הרגש בחשיבה של אנשים. ושוב, זה משהו חדש באמת? כלומר לפני חמש מאות שנה זה לא היה? אני לא יודע לפני חמש מאות שנה, אני לא יכול למדוד את זה. אני כן יכול למדוד מה נכתב, או מה איך חושב האוונגרד. זאת אומרת אלה האנשים המשכילים שכותבים את הספרים, המשנות הפילוסופיות, שמה חד משמעית זה ככה. מה עשה אדם ברחוב, שמה אנשים פשוטים תמיד היו אני לא יודע, אני לא יודע איך בודקים את זה. אבל חד משמעית הטיעונים, אני לא מדבר איך אנשים פועלים בשטח אלא הטיעונים שעולים, פעם היה לפחות הייתה תחושה כזאת שאנחנו עובדים עם טיעונים הגיוניים ומנסים לגבש עמדה, להציג עמדה, להתווכח. היום יש איזה ייאוש נורא גדול מטיעונים הגיוניים. זאת אומרת היום הטיעונים הם מאוד אמוציונליים וזה בעצם מגובה באיזושהי אידיאולוגיה, זה לא נתפס אצל אנשים כהידרדרות, טוב אנחנו מנסים לעבוד עליכם, לעשות רטוריקה זאת אומרת דמגוגיה כזאת רגשית מסחטת רגשית. לא, זה תפיסה שנובעת מהעובדה שאין אמת. כן, בדיוק. ייאוש מהשכל או אובדן האמת בעצם אומר טוב אז מה נשאר? מה שנשאר זה סתם מה שאני מרגיש. עכשיו אתה יכול לשמוע, מה? מהבטן. כן בדיוק, מהבטן. וכמו שאמרתי זה לא אומר שאנשים היום יותר טיפשים ממה שהיו, אני לא חושב שזה נכון, להפך. אנשים יותר חכמים ממה שהיו וזה חלק מהבעיה. אנשים חכמים מודעים לכל ההשפעות שמופעלות עליהם ושהשיקול דעת שלהם הוא לא נקי כל כך כמו שאנשים חשבו פעם, ומצד שני הם לוקחים את זה עד הסוף, ואז אומרים טוב אז יש רק את זה. אז יש רק את ההשפעות ורק מה שאני מרגיש ואין בכלל לא מנסים אפילו לפעול בתוך המתווה, אלא אם יש מתווה אז בסדר אז כזה אני. ככה אני עושה כי כזה אני. והרבה אנשים אומרים כן אני עושה את זה כי ככה חונכנו. מן טיעון אינפנטילי כזה אני אף פעם אני לא יכול לסבול את הדבר הזה. אנשים אומרים אני שואל את הבנאדם למה אתה עושה את זה? כי ככה חונכנו. מה זאת אומרת ככה חונכנו? אם היית מחונך להיות רוצח המונים אז גם היית עושה את זה כי ככה חונכת? אתה לא אמור להעביר את זה באיזשהו מבחן ביקורתי, זאת אומרת להחליט מה אתה חושב על זה? מה זאת אומרת כי ככה חונכנו? וכל מיני אנשים באים כשאני אומר איזה דעה כאילו חריגה, אנחנו חונכנו לא כך. אוקיי, נו ואז מה? יש לך והלא יודע מה והחילוני גם חונך לא כמוך, אז יש לך טענה כלפיו? הוא בסדר? מה? אני לא מבין, טיעון משונה כזה. אני חושב שחלק מהקסם או העוצמה של הטיעון הזה זה זה. שבעצם כזה אני אז זה מה שאני עושה. המתווה מקבל החלטות עבורי. לא ככה חונכנו גם ההורים שלי ככה חונכו גם הם לא השפיעו עליי אלא אנחנו כולנו בעצם תבנית נוף מולדתנו באיזשהו מובן, כן העולם איכשהו פועל דרכנו, נפשו הקוסמית של העולם פועלת דרכנו. אנחנו בכלל רק מריונטות כאילו. זה חלק מאותה תחושה, שאנחנו בעצם כדורונים על פני המתווה הזה, אנחנו לא אנשים שמחליטים כשיש השפעות כמובן. ואז כדי להילחם מול התפיסה הליברטריאנית אז מעמידים דמויות אנשי קש, כן נלחמים באנשי קש, כאילו הליברטריאן מניח שאין בכלל השפעות, אנחנו שכלים נבדלים, מן כאלה אנשים שרק בוחרים ואין בכלל השפעות ואין פסיכולוגיה ואין כלום. זה איש קש, ליברטריאן כזה הוא טמבל, הוא לא ליברטריאן. בין הדברים האלה לבין התנהגויות, אי אפשר להתכחש לזה. השאלה אם זה הדבר היחיד שיש, על זה הוויכוח. ולכן התופעות האלה, שדיברנו על המסחטות האמוציונליות במישורים הפוליטיים למשל, גם השמאל וגם הימין משתמשים באיזשהן מסחטות. אני חושב שהשמאל משתמש בזה יותר דרך אגב, מהתרשמותי, אבל זה דורש מחקר יותר מסודר בשביל להגיד משהו ברור. מין כזה לצייר תמונות של אנשים מסכנים, גדעון לוי כזה וכל מיני כתבות קורעות לב על הפלסטיני האומלל שסובל על לא עוול בכפו, שהימין כמובן מזלזל בזה. אבל אני לא מזלזל בזה, יכול להיות שזה נכון. למרות שהוא לא חשוד עליי כדובר אמת גדול מדי, אבל כבר אני אישית בכמה מקרים הקשר בין דבריו לבין האמת היה בעייתי, אבל בסדר, יכול להיות שבאמת, לא יכול להיות, בטוח שיש דברים כאלה וכדאי למנוע אותם, להימנע מהם. אבל השאלה אם הדבר הזה אמור לשנות את תפיסת עולמי. אם אני נגיד בתפיסת העולם שלי אני ימני, אז זה שיש פלסטינים שסובלים, בסדר, זה צריך לראות איך אני יכול למנוע את הדבר הזה. זה נכון, אבל מצד שני למה תחושת ההזדהות הזאת אמורה לעצב את תפיסת העולם שלי? והרבה פעמים כשאתה מדבר עם אנשים, בכל ההתכתבויות שלנו אני חושב זה עולה הרבה, אנשים מדברים מנהמת ליבם, באמת אנשים טובים והדברים כואבים להם, ולך תסביר להם שאוקיי, גם לי זה כואב אבל אני לא משעבד את תפיסת העולם שלי לעוולות שיכולות לקרות ולהזדהות ולרצון לניסיונות שבאמת צריך למנוע את זה ואולי לא עושים את זה מספיק, זה הכל נכון. אבל מצד שני אוקיי, יש אנשים מסכנים אז מה? אז צריך לנסות ולטפל בזה. כמו שבעקבות הרצח של רבין, אז אמרו הנה אתם רואים למה האמונה הדתית מביאה. בסדר, אז מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו, אני לא אאמין בגלל שיש אנשים שמאמינים שגם מגיעים לרצח? מה אני יכול לעשות? אני מאמין כי זאת ההחלטה שלי, אני לא משעבד את ההחלטות שלי לתחושות בטן. אני מחליט מה שאני חושב. עכשיו אם יש בעיות, אני לא מתכחש לזה, אם יש בעיות צריך לנסות לטפל בהן. אוקיי, אבל זה לא אומר שבגלל הבעיות אני אשנה תפיסת העולם שלי. אלא אם כן זה טיעון. יכול להיות טיעון שאומר תראה, אם יש תפיסת עולם כזאת שמביאה להמון בעיות מוסריות ותפיסת העולם הנגדית חוסכת אותן ואין מחירים אחרים או כל מיני דברים אחרים, לפחות לא במשקל מספיק, בסדר זה בעצמו טיעון. זה טיעון בסדר, אפשר להציג את הדבר הזה כטיעון, אבל התחושה שלי שלא עושים את השלב השני, רק מציגים את התמונה ומצפים שאתה תעמוד דום ומיד תמיר את דתך. הרבה פעמים אגב התחושה שלי שחלק גדול מהתנועה הזאת של שוברים שתיקה נובע מזה. אנשים חוו חוויות קשות בתור חיילים ויש שם דברים לא פשוטים שנעשים שמה, ברור שיש בעיות והכל נכון. למרות שזה לא כצעקתה עד כמה שאני לפחות מתרשם, לא יודע, גם מה שאני עצמי חוויתי, גם מה שאני שומע מהילדים שלי או מחברים. להיפך, אני חושב שיש איזושהי דאגה ממש מרשימה להתנהלות, כשכמובן יש חייל שבקצה ויש לו כוח, וצבא שכולם נמצאים בצבא, יש גיוס חובה, אין לך שליטה. יש אנשים שבסדר, שיכרון הכוח מעביר אותם על דעתם או השנאה לפלסטינים, לא משנה, אנשים בנויים כמו שאנשים בנויים וזה יכול לקרות. עכשיו אתה עברת מצב כזה ואתה נפשך הרגישה נפגעה, ואני יודע אני עברתי גם מצבים כאלה וגם נפשי הרגישה נפגעה, אני זוכר את זה. והיה לי מאוד קשה לעצור את תפיסת העולם שלי שלא תלך אחרי הפגיעה הנפשית שחוויתי. ומצד שני אלה שהיו מוצקים בתפיסת עולמם, אז הם לא הרגישו בכלל את הפגיעה הזאת. זה לא מטריד אותם בכלל, צריך להרוג אותם כשהם קטנים את כולם, זו האמירה הרווחת. אז זה איזשהו ניסיון לבנות חסינות נפשית כנגד משהו שמאיים על תפיסת העולם שלי, שזה גם חלק מאותו דבר. כי התחושה היא שאם הם לא יבנו את החסינות הנפשית הזאת אז זה ייקח אותם לחשוב אחרת חס וחלילה. הם לא היו יכולים לעמוד. בדיוק. עכשיו מה שמשותף לשני הצדדים האלה זה ההערכה הזאת או האמונה הזאת שאם באמת יש פה בעיה כזאת, אז סימן שצריך לשנות את תפיסת העולם. אני כופר בזה. אני חושב שצריך לא להיות קהה רגש לעניין הזה, לשים לב שדברים כאלה לא קורים. ומצד שני תפיסת עולם צריך לגבש כמו שמגבשים תפיסת עולם, ולקחת את זה בחשבון ולשקול. הזכרתי איזה פעם שהייתי בירוחם, אז לא פעם בא אליי מישהו מהתלמידים ושואל אותי, תגיד בשידוכים ללכת אחרי הרגש או אחרי השכל? אז אמרתי לו רק אחרי השכל. הוא אמר מה זאת אומרת, אבל יש כימיה, אתה אוהב אותה, אתה לא אוהב אותה, איך אתה מרגיש איתה? אמרתי ודאי, זה נתונים נורא חשובים, קח את האינפוט הרגשי ותיקח אותו בתור אינפוט להחלטה של השכל. זאת אומרת השכל צריך לקבל החלטות כשהוא לוקח בחשבון גם את הכימיה שיש ואת האהבה ואת הרגש ואת הקשר ביניכם. נכון, זה אינפוט מאוד חשוב. אבל האינפוט הזה לא קובע. האינפוט הזה הוא אינפוט, זאת אומרת אתה צריך לקחת אותו בחשבון. אבל ללכת אחרי הרגש זה בעצם לומר אני נותן לזה להחליט, וזה לא נכון. אם אתה הולך אחרי זה ונותן לזה להחליט, אתה יכול לקבל החלטות שגויות. צריך לדעת, יש עוד דברים, יש עוד פרמטרים. אתה יכול נורא לאהוב אישה שהיא חולנית. בסדר, אבל אתה יכול נורא לאהוב אותה, אז כדאי להתחתן איתה או לא כדאי להתחתן איתה? צריך להתגבר אולי, לא יודע, זאת אומרת יכולים להיות כל מיני מצבים. לתת לרגש להשפיע זה בסדר, לתת לרגש להחליט זה בעייתי. הרגש זה משהו שיכול להכניס אינפוטים, להכניס נתונים, אבל החלטות אמורות להתקבל בשכל לא ברגש. וזה גם בנושאים הכי כביכול רגשיים, אנושיים, כל מיני דברים מהסוג הזה. דיברנו על אינטליגנציה רגשית גם באחד הנושאים הקודמים, זה גם קשור לעניין. אנשים נמצאים בקונצרט או במוזיאון או משהו כזה, אז התגובות שאתה שומע בדרך כלל, גם ברדיו, זה היה מרגש מאוד, זה ממש התרגשתי נורא. מה זה מעניין אותי אם התרגשת או לא התרגשת? אני לא מבין. את מי זה מעניין? קח כדור ותתרגש גם בלי המוזיאון. זאת אומרת אתה יכול להתרגש או למנוע את ההתרגשות עם כדור נגדי. אנחנו היום יודעים כבר, יש כדורים שיכולים לעשות לך הכל. אז מה זה מעניין אותי אם התרגשת? תגיד לי מה אתה חושב על היצירה, איך, מה הוא עשה שם משהו חדש? פרץ שם איזושהי דרך. תן לזה איזה משהו שאפשר לעבוד איתו, שיש לו בשר. לא, לא, זה רק התרגשויות וזה מאוד ריגש אותי וזה כל מיני כאלה. הדומיננטיות של הרגש היא ממש בעיניי היא מזעזעת. זאת אומרת היא מזעזעת לא כי לא צריך להיות אוטיסט, אלא כי זה חזות הכל. בסדר, תתרגש, אל תתרגש, לגיטימי, כולנו מתרגשים מדי פעם. אבל זה לא הדבר העיקרי שעליו צריך לדבר ולפיו צריך לקבל את ההחלטות. זאת אומרת, אוקיי, גם זה נתון, צריך להתחשב גם בו. אם אני הולך למקום שיצירת אומנות יכולה להיות שגם אמורה לרגש אותי, אז זה יהיה אחד השיקולים אם ללכת לשמה או לא. בסדר, אוקיי. אבל חוץ מזה אני גם מצפה לשמוע מה זה היה שווה, מה זה אומר, מה המשמעויות של הדברים, מה למדתי משם. זה היה מעניין, לא מעניין, זאת אומרת לא יודע, תן איזה ניתוח תרבותי, לא איזה מין התניות פבלוביות כאלה, זה עורר בי תמיצה שלישית משמאל וזה עורר בי תמיצה רביעית מימין. שאלה מעניינת זה לא גם… מה? שאלה אם מעניין זה לא גם… לא, כשאתה מנמק, כשאתה מראה, אתה יכול להגיד גם למה זה ריגש אותך, זה כבר ניתוח. להגיד זה ריגש אותי כי ראיתי פה משהו שעשה לי ככה והרי יצירות אומנות בדרך כלל הן כאלה לכן זה ריגש אותי. אם זאת רק מסקנה אז בסדר, כי בכל זאת למדתי משהו. ריגוש זה מקובל לפחות לחשוב שזה אחד הפרמטרים בהערכה אומנותית. איזה ריגוש זה גורם לי. בסדר, שיהיה, אפשר להתכווח על זה. אבל בסדר גמור, אבל תן משהו שהוא מעבר למין דיווח על דיווח על מיצים. לא יודע. הדומיננטיות של הדבר הזה היא חלק מאותה תופעה שדב סדן אני חושב מדבר עליה, של הירידה מהראש ללב או לבטן. זאת אומרת איך שהוא הכל נמדד שמה. המוסר כמובן, אין מה לדבר שמוסר זה רק רגש היום. אתה יכול לשמוע מאנשים, אין בכלל, הטיעונים המוסריים הם גם אם הם עולים זו איזושהי קליפה מאוד דקה של, דיברנו על זה גם בהקשר של בעל התניא, שבעצם מונעת על ידי רגשות. זאת אומרת הרגש שלי אומר לי ככה, היא עוטפת את זה באיזושהי קליפה דקה, אבל בסופו של דבר זה מונע על ידי רגשות. אני שומע על כל צעד ושעל אנשים שאומרים אני לא מוכן לחיות באופן כזה שאנחנו כובשים עם זר. אני לא יודע בדיוק מה, סתם, או לא כובשים עם זר, לא משנה כרגע. אז אני תמיד מביא דוגמאות מצד אחד, אני מרגיש קצת לא נעים כי זה נמצא בשני הצדדים. אבל אמרתי, המינונים, אפשר להתווכח אולי. אני כן חושב שיש הבדל במינונים. אבל התחושה היא שהדיווח על הרגשות הופך לטיעון כשלעצמו. זאת אומרת ברגע שאני לא יכול לחיות עם זה אז זהו. אני מדבר עם אנשים שחברים טובים שלי, אנשים סופר חכמים, באמת, אני מכיר כמה כאלה, אנשים סופר חכמים. אין מה לדבר איתם על טיעונים. אתה לא יכול לדבר איתם על טיעונים. אני לא מוכן שבן אדם יסבול, אני לא יכול, אני לא מחזיק מעמד עם זה. אנשים טובים, לא קשה להאשים אנשים כאלה. זה גם שיקול, שאם זה מפעיל את הרגש ברמה הזאת, אז השכל שלו אומר לו תשמע, את המחיר הזה אל תשלם. את המחיר הזה אל תשלם? אבל אם אתה תהיה באוקיינוס בגלל זה, יסחפו אותך לים… לא יודע, הוא יכול להיות, הוא אומר אז עדיף לי גלות מאשר לסבול את זה. עדיף לי גלות, אבל תגיד לי את זה. אל תסתפק בזה… אבל הם אומרים את זה… לא, אז לא, הם לא אומרים את זה כי אני לא חושב שהם ממשיכים את זה. זה בדיוק הנקודה. הם עוצרים פה. זאת אומרת ברגע שהרגש הוא כזה אני לא מוכן, זה לא מוסרי. התחלתי עם שוברים שתיקה בעצם, אז אמרתי זה אותו דבר. שוברים שתיקה חוו חוויות שבאמת יכול להיות שחוויות קשות ובאמת צריך לטפל בהם ואולי באמת גם לא מטפלים בהם פה ושם. יכול להיות, כן, זה גם קורה אני בטוח. אוקיי? בסדר, אז מחאה. זה עוד דבר נכון, אבל ליצור מזה את כל התמונה זה בעצם שוב פעם איזשהו שיעבוד של תפיסת העולם לרגש. כי בעצם עברת חוויה קשה, בסדר, וזה לא צריך לקרות נכון, ואולי לא תירצו וזה וזה רע מאוד, אבל זה לא נכון שזה כל התמונה. וזה לא נכון שכל העולם הוא כזה. זה אאוט אוף פרופורשן, זאת אומרת ככה לפחות התחושה שלי לא עשיתי סטטיסטיקה, אבל זה לא הצבא שאני מכיר מה שהם מתארים. ואני נוטה להאמין שמתארים את האמת. ככה אני נוטה להאמין לפחות רבים מהם, האנשים הפשוטים, לא פוליטיקאים, לא יודע, אנשים פשוטים, לוחם, שינה את דעתו בגלל זה, הוא לא בא עם הדעה הזאת, יש כאלה גם. אני ראיתי גם אנשים כאלה, גם אני כמעט הייתי כזה, שאחרי שעברתי את הדברים האלה יש נטייה מאוד חזקה שמאלה. מאוד חזקה. ואני חושב שזה טעות גדולה וחלקה נובעת מהעניין הזה של התחושה היא שהאמת זה האמיתות, אמת זה רק דבר שבסוף מביא אותי לרצוח את השני. האמיתות זה לא זה וזה סתם זה שרירותי, זה מיותר, זה מזיק, כל מיני, כל הטיעונים האלה, הם טיעונים שונים, אבל כל הטיעונים האלה עולים, ולכן בעצם צריך ללכת עם הרגש, עם התחושה הטבעית, הפשוטה, הכן, וזה בעצם ההחלפה, דיברנו על הדילמה הזאת סביב האשת כהן שנאנסת, אולי באחת הפעמים דיברנו על המוסר, שם דיברתי אם המוסר הוא ברגש או בשכל. אחד הנושאים הקודמים. אז גם שם התחושה, אנשים כאילו שדיברתי איתם אחרי שמשהו כזה התפרסם בעיתון, כמו יצחק שעשה שם איזה פרובוקציה הכי מיותרת הזו, אז היה ויכוח עצום, אנשים ככה התקוממו מה אין להם לב לרבנים האלה וכל מיני איך הם יכול להיות שהם מאלצים את הזוג הזה להיפרד וכל מיני עניינים כאלה. עכשיו אני מנסה להגיד לאנשים שתשמעו, יכול להיות שיש להם לב, אולי, זה יכול לקרות, זאת אומרת יש להם לב אבל הם חושבים שאין ברירה, ההלכה אומרת להיפרד. אתה יכול להגיד אני לא מקבל את ההלכה, לא מסכים ההלכה הזו שטויות זה אנכרוניסטי זה אין לה שום מקום מאיפה המצאתם את זה. טוב, זה ויכוח לגיטימי, אתה חושב ככה אני חושב אחרת, נתווכח. אבל הטענות שמה לא היו כאלה, הטענות שמה היו אפילו אם אתה חושב שההלכה מחייבת איך אתה עושה דבר כזה, מה אין לך לב? וזאת עוד פעם התחושה או ההנחה הבסיסית היא שאם הלב שלך אומר משהו זה הפוסק האחרון, זה לא משנה שכל השיקולים האחרים מה זה מעניין? מה פתאום אתה הולך אחרי כל מיני קונסטרוקציות מחשבתיות כאלה, לא משנה אם הן נכונות או לא, יכול להיות שהן נכונות לשיטתך, אין לי, אני לא מתווכח איתך על זה. אבל בגלל זה אתה מתנהג? וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה? כן, כמו שהגמרא אומרת. וכששמה מפני שאנו מדמין ככה לפחות אני מפרש, מפני שאנו מדמין זה בדיוק הנקודה, לך עם השכל ואל תלך עם איזה תחושה רגשית. ושמה היה להפך, מה אתה הולך עם השכל שלך? תלך עם התחושה הבריאה, הטבעית, הפשוטה. הרגש נתפס גם הרבה פעמים יותר אותנטי, כן? יותר אם זה לא מלווה ברגש זה מנותק, זה לא אתה. זה כאילו הרגש זה הדבר האמיתי. דיברנו על זה שבעל התניא קורא לנפש הבהמית נפש חיונית. זה נפש חיונית בגלל שזה באמת הדבר שאתה חי אותו, זאת אומרת נפש אלוקית זה באמת דבר שהוא קר כזה, הוא מנותק. זאת אומרת אתה חושב בצורות מסוימות ומגיע למסקנה זה נראה כמו רובוט כזה, זאת אומרת התוכנה מפעילה אותך, אתה לא זה לא בא מבפנים, זה לא אותנטי. היום זה נשמע רע. אבל זה בדיוק איך שצריך לעבוד לדעתי. בדיוק איך שצריך לעבוד, אין בזה שום דבר רע. זאת אומרת להפך, התחושה הזאת שהלב הוא זה שצריך להפעיל אותי, הלב זה האני האמיתי. כן, השכל זה מן משהו חיצוני. ככה הרבה פעמים יש תחושה שאנשים מדברים. הלב זה האני האמיתי שלך. השכל זה מן כזה סתם קונסטרוקציות חיצוניות שמשתילים לתוכך, וזה משהו שבא מבחוץ. תפיסה ממש הפוכה בעיניי ממה שלפחות איך שאני מבין את היחס בין שני הדברים האלה. עכשיו כמובן, אני ליטבק, אז זה חלק מהעניין, אבל אני לא יודע, זה נראה לי פשוט, אני לא מבין איך אפשר לא להיות ליטבק. איך הוא אומר את זה נגד התפיסה הממשית חסידות, לא? מה? שהוא בעצם שהוא עושה חסידות חב"ד בעצם, התפיסה הזאת של ללכת עם השכל? נכון, חב"ד היא חסידות חריגה כידוע, זאת אומרת חכמה בינה דעת, השם שלהם. זה לא חסידות במובן הקלאסי, הרי אני חושב שפעם דיברנו על זה כש אפילו למדנו פעם נפש החיים נדמה לי מתישהו, אני לא זוכר מתי, אז דיברתי על זה שאחד הדברים המפתיעים בספר נפש החיים כשמשווים אותו מול התניא זה רמת הדמיון. זה מדהים עד כמה זה פשוט אומרים אותו דבר. אתה עם מיקרוסקופ לא תראה שם הבדלים. וכל ספר נפש החיים מיועד לצאת נגד החסידות. וספר התניא הוא אחד מספרי היסוד של המשנה החסידית. אבל זה לא בדיוק, כי ספר התניא הוא לא ספר חסידי קלאסי אני חושב, למרות שהוא נחשב ספר יסוד בחסידות, אבל הוא לא ספר חסידי קלאסי. יש בו משהו הרבה ליטאי מאוד ליטאי. כן, זה חסידות ברוסיה הלבנה נדמה לי, זה אזור לא חסידי קלאסי, זה לא פולין. בכל אופן, ה… כן אז הטענה של הנפש החיים זה שהחסידים בעצם רואים את הלימוד כאמצעי לדבקות. ושוב פעם, בעצם הרגש הוא המטרה וצריך לרתום את הדברים כדי להשיג את המטרה הרגשית. והנפש החיים כל הטענה שלו זה שבשער הרביעי הוא מדבר על זה שהלימוד הוא הוא הדבקות. זאת אומרת דבקות היא לא חוויה, דבקות היא מצב עובדתי. והחסידים, ככה הוא מתאר את זה לפחות, אני לא בטוח שכולם יסכימו על זה, אבל הוא מתאר שהחסידים רואים את הדבקות כסוג של חוויה, כסוג של רגש. זאת אומרת אתה אמור להגיע לחוויה חוויה דתית, כן איזושהי דבקות בקדוש ברוך הוא, כשהמעשה הדתי תפקידו להביא אותך אל החוויה הזאת וזאת בעצם המטרה. שהנפש החיים מציג תפיסה לגמרי הפוכה. התפיסה היא שבעצם הלימוד הוא לא אמצעי לצורך חוויה, יכול להיות שלא תבוא חוויה אחרי זה, זה לא מעניין. הלימוד הוא עצמו הדבקות. כשאתה לומד אתה מדבק בקדוש ברוך הוא, כי הוא ורצונו חד. וכשאתה לומד הלכה, אז בעצם ההלכה זה רצון השם. ואם אתה לומד את רצון השם אז רצון השם נמצא בך, בשכל שלך, בפה שלך, ואז בעצם אתה דבוק בו בעצם הלימוד. זה לא אמצעי לדבקות, זה הדבקות עצמה. עכשיו זה כמובן לא רק שזה שינוי באיזה שלב אני תופס את הדבקות, מהות הדבקות היא שונה פה. החסידות רואה את הדבקות כמצב חווייתי רגשי, והוא מציע דבקות כמצב אונטי. זאת אומרת זאת המציאות, אני דבוק בקדוש ברוך הוא עכשיו, זה בכלל לא קשור למה אני מרגיש. אני יכול לא להרגיש כלום. אני עכשיו הליטבק שיושב עם העוף השמיים, כן עם יונתן בן עוזיאל, כן הבדיחות המפורסמות על הליטבקים, אז אני אני דבוק לגמרי בקדוש ברוך הוא עם כל התודעה הליטבאקית הזאת שאני שואל מי משלם את הנזק. אני דבוק בקדוש ברוך הוא והחסיד מבין שלידבק בקדוש ברוך הוא זה להתפעל מגדולתו של יונתן בן עוזיאל. וזה שני שני מודלים של דבקות שהם לא רק נבדלים בשלב שבו אני מגיע לדבקות אלא במה זאת דבקות. האם דבקות זה רגש או דבקות זה מצב? מצב שיכול להיות מנותק לגמרי מרגש. יכול להיות מישהו בלי אמיגדלה שהוא דבוק לגמרי בקדוש ברוך הוא. אין לו רגשות, אין לו שום דבר. אוטיסט מוחלט, לא אוטיסט אלא לא משנה, מין אספרגר כזה, כן זה מין אין לו רגש. וזהו והוא דבוק בקדוש ברוך הוא לגמרי. ובתפילה? מה? בתפילה? אותו דבר, אותו דבר. תסתכל על הנפש החיים על התפילה. זה השער השלישי נדמה לי על התפילה, אני לא זוכר כבר. רואים למה אני ליטבק, אפילו לא זוכר איזה שער בנפש החיים עוסק בתפילה, איזה שער בלימוד אני יודע בעל פה, השער הרביעי. אבל גם בתפילה אתם יכולים לקרוא את הנפש החיים על תפילה, אז תראו הוא מסביר לך איזה קונסטרוקציות אתה בונה שמה עם התפילה, הוא בכלל לא מדבר על הרגשות. הוא מדבר על השאלה מה זה עושה. זאת אומרת אתה אינסטלטור בתפילה, אתה מחבר את הצינורות, אתה מארגן שמה את כל העולמות העליונים וזה הכל, אתה פשוט עובד עובד אינסטלציה. ואצל החסידים הם משתמשים במונחים האינסטלטוריים האלה אבל מבחינתם זה משל לתהליכים נפשיים. בכלל כל החסידות, הבעל לשם כותב שהחסידות וגם כמה מהמקובלים תופסים את הקבלה כמשל ולכן הם בכלל לא לומדים קבלה הוא טוען. קבלה זה ללמוד את מה שקורה בעולמות העליונים. איפה שנגמרת הפילוסופיה מתחילה הקבלה כמו שדיברנו על זה פעם. אז ללמוד מעולם אצילות ומעלה זה קבלה. עולמות הבריאה, יצירה ועשייה זה פילוסופיה. זאת אומרת אתה רוצה ללמוד מה קורה שם, איזה צינורות מתחברים לאיפה. זה נקרא ללמוד קבלה הוא טוען. עכשיו החסידות בעצם כשהיא אומרת שזה משל היא בעצם אומרת אין צינורות שם. זה רק צורה לדבר עליי, על נפשי, על ה- נראה שזה משל או שזה במקביל? כלומר שיש את ה- לא, זו התפיסה הקבלית, שזה מקביל, מבשרי אחזה אלוה, שאני בנוי באופן שאיכשהו מתאים ל- מה העולמות הם בצורה של אדם, כן יש איזושהי מקבילות, זה ברור, זה נתון בסיסי שמה. אבל לא משנה, זה אני לא יודע אם זה כל החסידות. והחסידות זה צמצום לא כפשוטו כאילו שבעצם אומר אין בעצם שום אין למעלה ולמטה, אין עולם שלנו ועולם של- אתה יכול להגיד שאין למטה ואתה יכול להגיד שאין למעלה זה אותו דבר, הם פשוט מזהים את זה. אז כל העניין הזה בעצם בסופו של דבר בא להגיד לך על מבנה הנפש. במובן הזה אגב ספר התניא הוא חסידי מובהק. ספר התניא זה תורת הנפש של חב"ד. כל השימוש בז'רגון קבלי הוא מתאר את כוחות הנפש, היראה והאהבה ונפש בהמית ונפש אלוקית. המקובל הליטאי לא מדבר בשפה הזאת. המקובל הליטאי מדבר על אדם קדמון, בריאה, זאת אומרת הוא מדבר על עולמות ופרצופים וספירות, הוא לא מדבר על כוחות נפש. יש כנגד זה גם כוחות נפש, אפשר אולי לחלץ מזה גם תורה פסיכולוגית, אבל הוא לא עוסק בזה, הוא לומד קבלה. והחסידות מבחינתה הז'רגון הקבלי הוא אמצעי כדי לעסוק בתורת הנפש שלהם. בעצם אין פלא שהמטרה של החסידות זה בסופו של דבר מטרה נפשית רגשית, ולעומת זאת המטרה של הליטאי כשהוא לומד זה מטרה אינטלקטואלית, אני רוצה להבין זה כמו פיזיקה. אז פיזיקה עוסקת באיך הולך העולם הזה והמטאפיזיקה מלמדת אותי מה קורה בעולמות שם, איך הם עובדים. ואני בעצם לומד מדעי כאילו כביכול, אין פידבק ניסיוני לא משנה, אבל אני בעצם עוסק באיזשהו פיסת מציאות כשאני לומד את הדברים האלה. אז פה פועל השכל ופה פועלת החוויה, פועל פועל הרגש. ולכן אגב הפריחה הגדולה של החסידות בשנים האחרונות, הפריחה אני מתכוון לא בעולם החסידי, שמה לדעתי זה יש גם פריחה אבל בעקבות מה שקורה בחוץ, שם למרות מה שקורה שמה יש שם פריחה של החסידות, כי שמה זה ממש התנוון לגמרי עד לפני כמה שנים, עד כמה שנים לפחות מכיר, ויש איזה פריחה של החסידות מסביב בעולם הציוני דתי המודרני יותר מוצאים המון מענים כאילו בלימוד חסידות. זה נהיה נורא פופולרי, אין מקום היום בלי שלומדים חסידות וכל מיני דברים מן הסוג הזה. כשזה חלק מאותו עניין. זאת אומרת המעבר של העולם של המוקד מהראש אל הלב, מהשכל אל החוויה, פועל אל הממדים הקיומיים האקזיסטנציאליים, בעצם זה בדיוק לימוד החסידות. זאת לכן הפריחה הגדולה של לימוד החסידות זה חלק מאותה תופעה שדיברתי עליה קודם, של התמקדות ברגש על חשבון השכל, הייאוש מהשכל. יש בעולם בעולם הנוצרי למשל, אז לוקחים את זה לכיוון עוד יותר קיצוני, יש שם איזושהי אמירה של טרטוליאן שאחד מאבות הכנסייה שאני מאמין כי זה אבסורד. לא למרות שזה אבסורד אלא כי זה אבסורד. זאת אומרת יש איזושהי תחושה שאמונה באופן מהותי זה אבסורד. זה לא שכל. אמונה זה משהו שהוא מחוץ לשכל, מעל לשכל לא משנה איך תקראו לזה, אבל זה לא שכל. להיפך, משהו שהוא שכל זה סתם פילוסופיה, זה משנה הגותית, פילוסופיה. אמונה זה משהו אחר. זאת אותה תחושה גם זאת אותה תפיסה שחסידות כאילו זה לא שכל, זה חוויה, זה מה? זה לא משהו חדש. לא לא, בכלל לא חדש. זה תפיסה עתיקה בנצרות. וזה שזה יורד עם דורות, לא לא, זה תגיד משהו שהוא כבר מלפני, ברור ברור בנצרות, אני אומר זה הכללות הירידות האלה. אני לא מנסה לבנות פה להכפיף את כל העולם למודל הזה של הירידות. אבל יש, קיימת התופעה הזאת. יש לה שורשים בנצרות שכמובן שורשים קדומים. אבל העובדה שזה מקבל כזה רייטינג או כזאת פופולריות אצלנו היום, שזה לא היה פעם, או לא לפחות לא בממדים כאלה, תמיד היו יש מגוון אבל אבל לא בממדים האלה. היום זה ברור לכל אחד כאילו ששכל זה ממש אנטי-תזה לדתיות כאילו זה בכלל דתיות. לא רצון לשנות כל פעם כאילו יש איזה מודל וזה נמאס פשוט ועכשיו תן לי משהו חדש. נוכל לבדוק את זה כשנראה את הדורות הבאים, אני לא יודע זה עתידנות, אולי, לא יודע. אבל כרגע יש תהליך כזה. אתה יודע שכשאתה רואה ירידה אתה אף פעם לא יכול לדעת אם זה קו ישר או זה בעצם איזשהו חלק מדבר כזה שתחכה קצת אז הוא פתאום תמיד הרי באינטרוולים קטנים כל דבר הוא קו ישר. אי אפשר לדעת. צריך לחכות ולראות. גם תחכה לא תוכל כי יש הרבה סקאלה. בחירות החליפו נשיא בגלל שנמאס להם מהאנשים האלה. כן, זה לא בהכרח שיהיה יותר טוב או פחות טוב. יכול להיות. וזה גם לא בהכרח מצביע שזה מה שהם רצו, הם פשוט לא רצו את ההוא, אז לכן זרקו אותו וזאת היתה האלטרנטיבה, זאת אומרת זה. כן. אני אומר אבל אני חושב שהתהליך הזה הוא תהליך שקורה סביבנו. מה יקרה הלאה? אני לא יודע, אני לא מסתכן בתחזיות. גם אם מסתכלים אחורה. גם אם מסתכלים אחורה אני חושב שיש תהליך כזה, זאת אומרת יש איזשהו תהליך משמעותי כזה. הייתה הייתה איזושהי אופטימיות מאוד גדולה של השכל עוד לפני העידן הזמן העת החדשה. גם בימי הביניים הייתה תקופה מאוד שכלית, רציונליסטית. נכון, אבל אז, גם בנצרות? וודאי. כן. אז איך זה הסתדר עם מה שהרב כאילו עם התפיסה הזאת כאילו אני לא לא בקיא אבל, תראה, ההוגים הנוצריים היו פילוסופים עם שיעור קומה. זאת אומרת היו שמה גדולי הפילוסופים של ימי הביניים היו הוגים נוצריים. ואיך זה הסתדר עם מה שהרב כאילו עם התפיסה הזאת כאילו אני לא בקיא אבל איך זה הסתדר עם, הם ניסו, אני לא מספיק גם בקיא אבל אני אומר יש בעולם הנוצרי יש תפיסה מאוד מושרשת כזאת. איך זה הסתדר אצל החבר'ה האלה? זה כמו לשאול איך הסתדרה המיתולוגיה אצל הפילוסופים היוונים. הם היו פילוסופים חלקם די מתוחכמים באמת עם חשיבה שיטתית, ביקורתית, מסודרת ויחד עם זה האמינו בכל השטויות המיתולוגיות. זה בא ביחד, אני לא בדיוק יודע איך מיישבים את העניינים האלה. אולי בתור פירושים אלגוריים. לפעמים כן ולפעמים לא. חלק מהפילוסופים מדברים על האלים לא נראה שזה אלגוריה, נראה שזה העולם שלהם, האלים מבחינתם, שמעתי פעם את זה כן זה תהליך שעבר הרב יעקב מדן כן בגוש. אני כשלמדתי אצלו אז אז היינו הולכים אליו ב-12 אחת בלילה והוא היה מלמד אותנו מהר"ל עם ניצוצות בעיניים, עם מיסטיקות כאלה שאני הייתי נרדם אחרי חמש דקות. כולו אש בוערת. היום לא תשמע ממנו דברים כאלה, אבל הוא ממשיך לדבר על מלאכים. אבל מבחינתו המלאכים נמצאים פה. הוא מתאר לך מה קורה ב, מה קורה בתנ"ך, אז תראה המלאך עמד פה. אני שלחתי את היד אל החרב ביד יד ימין, כאילו שלפתי את זה הוריד את הראש של המלאך כי הוא בדיוק עמד פה. הוא ממשיך לדבר על המלאכים אבל הם פה. זאת אומרת הוא חי עם, רוקד עם מלאכים, כן, היה פעם לרקוד עם מלאכים, היה משהו לא? עם זאבים, אוקיי. אז הוא רוקד עם מלאכים. זאת אומרת מבחינתו זה חלק מהעולם הקונקרטי, זאת אומרת הוא חי את זה וזה העולם שבו הוא מטפל, זה לשמוע את זה זה ממש חוויה. חוויה. אבל מה השתנה? מה? מה השתנה אז? אמרת ש לא, השתנה אצלו כי פעם הוא לא דיבר את זה ככה, הוא חי בעולמות שמה. עכשיו הוא הפסיק, הוא לא מיסטיקן בכלל, הוא לא מיסטיקן, הוא קונקרטי לגמרי, רק הפיזיקה שלו קצת שונה משלנו. זאת אומרת הוא זה עבר ממטאפיזיקה לפיזיקה, עכשיו בעולם הזה עם כל המטען הקודם. וזה תהליך מאוד מעניין, אני פעם אמרתי לו את זה. טוב, בכל אופן אז יש איזושהי תחושה אולי סביב העניין הזה של אשת כהן שנאנסה גם דיברנו על זה, שחלק גדול מאי ההבנה אני חושב בעולם החילוני, בעולם הרחב בכלל, אפילו גם אצל גויים כלפי ההתנהלות של יהודי דתי או יהודי שמחויב להלכה או החברה ההלכתית נובעת מזה, שזה נראה כמו איזושהי טכנוקרטיה מכנית כזאת, לא אותנטית, כאילו שזה לא אתה, כאילו אתה עושה איזה חשבון קר כזה מה נכון לעשות עכשיו ומה עם כל מיני עקרונות משונים. אבל זה לא הנקודה שלא מסכים לעקרונות, כמו שאמרתי קודם, טוב אתה גם לא מסכים לעקרונות אז תתווכח, זה ויכוח, אוקיי. יש שם משהו הרבה יותר עמוק. זה כמו אין לכם לב, זאת אומרת כאילו אנשים לא מבינים אפילו אם יש לך את העקרונות אז מה? יש עקרונות גם לי יש עקרונות, אז אני מתייחס אליהם בכבוד שם אותם בוויטרינה. למה צריך להתנהל על פיהם? זאת אומרת התחושה הזאת שכאילו אתה מתנהל על פי התנהלות על פי עקרונות, כאילו זה נתפס משהו נורא מכני. אז כל אחד אומר שיש לו איזה שהם עקרונות, אבל זה עקרונות באופן נורא כללי. בסופו של דבר אתה מגיב מגיב טבעי אותנטי, כן, רגשי בעצם חווייתי למה שקורה כשהמסגרת יש לך עקרונות במסגרת. אבל מי שעושה איזה שהוא חשבון לפי העקרונות מה צריך לעשות בכל מצב זה נתפס מין אז הוא רובוט, הוא לא בן אדם. אני נזכר שבירוחם במחזור הראשון בירוחם הייתה חתונה של אחד החברה, עד היום אני זוכר את זה חבל שלא צילמתי, אולי אני צריך לבקש אולי צילמו שמה, אז אני צריך לבקש. הם צילמו שם. התלמידים שלי זה המחזור הראשון שלימדתי, זה מחזור א' בירוחם קיבלתי אותם בשיעור ד'. איזה חבר'ה. ורקדנו שמה בחתונה, ההוא התחתן וכל אחד רקד כמו שהוא לומד. זה היה מדהים! לא באמת, אתה ראית אנשים שהם רוקדים ממש אתה יודע כמו רקדנים מקצועיים, זה זורם מתוכם. כשהוא לומד הוא לא עושה קונסטרוקציות הוא פשוט לומד אומר מה נראה לו כאילו הוא לא בונה מבנים מתוחכמים כאלה. עכשיו אלה שהיו יותר טכנוקרטים בלימוד מן אנליטיים יותר הם רקדו עם הם עשו חישוב איך הרגליים צריכות לזוז עכשיו, הריקוד תימני, איך בחורי ישיבות רוקדים ריקודים תימניים, הרי הם לא יודעים לרקוד, אבל הם למדו ריקודים תימניים עובדים על זה לפני החתונה, הם עשו אגב חזרות, אני זוכר אותם. לפני אותה חתונה הם עשו חזרות על ריקודים, הוא היה תלמיד חכם החתן היה תימני, אז הם עשו חזרות על ריקודים תימניים, אז כל החבר'ה האלה בדקו מתי צריך להזיז את הרגל ההיא, המפרק מספר שלוש עכשיו צריך להסתובב. זה היה לא ייאמן. זאת אומרת כל אחד רקד כמו שהוא לומד. הייתי צריך להסריט את זה. זה ממש נורא הצטערתי אחרי זה שלא הסרטתי את העניין הזה, שזה באמת תופעה תופעה מרתקת. אוקיי, אני אביא אני אביא אולי דוגמה, אני לא זוכר אם סיפרתי את זה פעם. היית בחתונה? היית בחתונה? הייתי הייתי בחתונה. לא כי גם אתה מנתח את זה ככה ב איך אני רקדתי אני לא יודע, היו צריכים לנתח אותי. איך ניתחת את החתונה. אני ליטאק תראה מחתונה צריך לבוא ל כן, זהו. אני במקום לרקוד ניתחתי את הרוקדים, כן בדיוק. זה כמו עוף השמיים של יונתן בן עוזיאל. אני ליטאק נו מה אני יכול לעשות. אז פעם פעם הזמינו אותי לתיכון הסביבתי בשדה בוקר. המנהל של התיכון הזה היה חבר טוב שלי עד היום, אבל הוא כבר לא מנהל שם. אז הוא הזמין אותי לדבר שם בעשרת ימי תשובה על מחילה, כפרה, סליחה דברים כאלה אבל לא בהקשר דתי. בבית ספר חילוני, לא בהקשר דתי. הם לא רוצים בהקשר דתי. טוב חבר'ה מאוד טובים אגב מאוד התרשמתי מהמקום, יש לי חברים. והוא הזמין אותי לדבר שם בעשרת ימי תשובה על מחילה, כפרה, סליחה, דברים כאלה, אבל לא בהקשר דתי. בית ספר חילוני, לא בהקשר דתי, לא רוצים בהקשר דתי. אז טוב, חבר'ה, חבר'ה מאוד טובים אגב, מאוד התרשמתי מהמקום. יש לי חברים שלמדו שם. היה שם מכה של חזרה בתשובה מלא באותה תקופה, זאת אומרת חבר'ה שצעירים ממני בשלוש ארבע חמש שנים נפלו שם בעשרות רבות של אחוזים, זאת אומרת חזרו בתשובה. אני אישית, סתם מהמדגם המקרי שלי, אני מכיר איזה שלושה ארבעה מאותה תקופה, אבל הם אמרו לי, זה היה מחזורים שלמים שם נפלו. נפלו. בכל אופן, אז זה מקום באמת ברמה טובה. הגעתי לשם, היה אתגר מעניין. אז אמרתי להם, ישבו שם כולם, המורים, התלמידים, ואמרתי להם, תראו, אני, תחשבו על מצב שאני פגעתי במישהו. ועכשיו אני רוצה ללכת ולפייס אותו כי הייתי לא בסדר. התנהגתי כלפיו לא בסדר, אני הולך ומפייס אותו. אבל בלב אני לא מרגיש כלום. לא מעניין אותי שפגעתי בו, הוא מעניין אותי כקליפת השום. לא אכפת לי ממנו בכלל, שישרף מצידי. אבל אני הייתי לא בסדר, אז אני בא ואני מפייס אותו, מבקש סליחה. אז נגיד שבא אליהו ואומר לכם, את האספקט הדתי הזה כנראה היה מותר לי להזכיר, אז אמרתי לו, בא אליהו ואומר לכם שזה מה שקורה אצלי בלב. זה מה שאני מרגיש. אתם מקבלים את הבקשה שלי, בקשת הסליחה שלי או לא? אז היה שם קונצנזוס מלא, נדמה לי עד אחרון השומעים, שלא. זה צבוע, מה זאת אומרת, זו לא בקשה אמיתית, כן, זה לא כן, זה לא, מה זאת אומרת, זה צבוע, זו לא בקשת סליחה, כן. אז אני אמרתי להם שבעיניי זאת בקשת הסליחה הטהורה ביותר שאני יכול לדמיין. בגלל שאם יש לי איזשהן נקיפות מצפון, כואב לי הלב על זה שפגעתי במישהו ואני הולך ומבקש ממנו סליחה, בעצם אני עושה את זה כדי לפרנס מצוקות שלי, נכון? אני בא לכסות, לטפל בעצמי, והוא מבחינתי רק האמצעי כדי לארגן לעצמי את הבטן. ואז אולי אין טעם לקבל את הבקשת סליחה שלו, כי אם הוא רוצה אותי בתור כדור הרגעה, אני לא מוכן לשמש ככדור הרגעה. אבל אם בא בן אדם ואומר תראה, אני לא מרגיש כלום, אתה לא מעניין אותי כקליפת השום, לא אכפת לי בכלל אם אתה נפגעת או לא נפגעת, אבל אני יודע שהייתי לא בסדר ומי שלא בסדר צריך לבקש סליחה, כחלק מהתשובה, אני אשתדל לא לעשות את זה גם הלאה כמובן, עם כל ההשלכות, אבל לא מעניין אותי ממך במובן הרגשי, אני לא מרגיש כלום, זה לא מפריע לי בכלל שפגעתי בך, זאת בקשת סליחה הכי טהורה שיכולה להיות בעיניי. הוא לא הלך עם המדרון, אה? כן, בדיוק, הראשון התגלגל פשוט לבקש סליחה, ההוא מטפס כדי לבקש סליחה. הוא לא מטפס, אבל לפחות לא מתגלגל. אוקיי, לפעמים זה אפילו קשה, אז הוא מטפס. הרב קוק כותב בתחילת עולת ראיה על מודה אני לפניך, אז הוא מביא את זה, רבי יצחק הוטנר מביא את זה וזה כבר מופיע אצל הרב קוק, זה אחת מהדוגמאות שרבי יצחק הוטנר לקח מהרב קוק ולא אומר, הוא הרי למד אצלו בתור בחור צעיר, מגיע לירושלים הוא למד אצל הרב קוק וזה ידוע, הוא למד אצלו לא מעט אבל אי אפשר להזכיר. מה? הייתה עוד תמונה שלו על הקיר ובאיזשהו שלב הוא הוריד אותה. אה כן? אוקיי. לא, אני חושב שזה לא בגללו, זה בגלל הסביבה, כן. אז בכל אופן, אז הוא מביא שם, הוא גם כותב את זה וגם הרב קוק כותב את זה על מודה אני לפניך, הוא אומר שהודאה יש לה שתי משמעויות. הודאה זה להגיד תודה על ולהודות ב, זאת אומרת אני מודה בכך שאני כזה וכזה או שעשיתי כך, ויכול להודות על מה שנעשה לי, להגיד לך תודה. הוא אומר למה שניהם משתמשים באותו פועל? כי יש שורש משותף לשתי המשמעויות האלה. הוא אומר שלהגיד תודה זה מאוד קשה, כי להגיד תודה זה בעצם להפנים את העובדה שהיית צריך אותו, שלא הסתדרת בלעדיו. זה בעצם להודות במשהו. זאת אומרת להודות על משהו מבטא או מניח במובלע גם הודאה במשהו וזה מה שקשה בלהגיד תודה. קשה להגיד תודה כי אתה בעצם מודה בזה שהיית צריך את השני, שבלעדיו לא היית מסתדר והוא זה שעזר לך. ולכן מה שקשה בלהגיד תודה על זה להודות ב. לכן בעצם יש פה שתי, ואני חושב שבאמת במובן הזה, אז נגיד כשאתה הולך לבקש סליחה, מה קשה בזה? כי זה קשה לבקש סליחה, זאת אומרת אתה בעצם אתה מציג את עצמך כמישהו שהוא לא בסדר, אתה מודה במשהו כשאתה מבקש, אתה מודה בזה שהיית לא בסדר. אוקיי? עכשיו אתה עושה את זה, אז אם אתה עושה את זה כדי לפרנס את הרגשות שלך, פש, אז אתה עושה את מה שקשה אבל זה קל לך מאוד מצד שני, אתה עושה את זה בשביל עצמך. אז למה שאני אקבל את הבקשה שלך? אבל אם אתה עושה את זה באופן טהור ואמיתי, לא בגלל שאתה צריך לפרנס משהו בתוכך, כי אתה באמת מבין שהיית לא בסדר, זהו, אז זאת בקשת סליחה הכי טהורה שיש. זה כמו מזכיר לי, אסוציאציה פרועה קצת, אבל זה מזכיר לי את, מכירים את הסרט נפלאות התבונה? יש את הספר ואת הסרט, אז ה- זה באמת דבר מדהים. זאת אומרת, האופן שבו מציגים את זה אני מניח שהוא קיצוני. אני לא יודע אם אנשים ממש חווים את זה כמו שחווה את זה מי שצפה בסרט, כי הם מציגים את זה כאילו שזה ממש דמויות קונקרטיות לגמרי, הדמויות שהוא מדמיין, וזה הוא לא מסוגל להבחין ביניהן לבין דמויות אמיתיות. זה נראה ממש, אני לא יודע אם זה עד כדי כך, אולי, אולי במקרים קיצוניים, לא יודע. אבל לא משנה, זה המחיש יפה את המצב. עכשיו, איך בנאדם כזה יכול באמת להתמודד עם הבעיה? זאת אומרת, הרי בסופו של דבר נש הצליח להתמודד עם זה. זאת אומרת, הוא שכנע את עצמו לא להתייחס לדמויות האלה, שהוא כנראה הצליח לזהות אותן לעומת דמויות אמיתיות, לא יודע בדיוק איך, מה שקובע שזה כנראה ניתן לזיהוי. אבל הוא הצליח לשכנע אותו שלמרות שהוא עד הסוף היה משוכנע שהם אמיתיים, ככה הסרט מציג, עוד פעם אני לא לכן זה רק מודל כזה. אבל עד הסוף הוא היה משוכנע שהם אמיתיים, אבל הוא שכנע את עצמו להתעלם ולהתנהג כמו… עכשיו מה זאת אומרת? הרי אם הם באמת אמיתיים אז על סמך מה? הרי הם יהרגו אותך, זה סוכנים סובייטיים והם יהרגו אותך וכל מיני דברים כאלה. אלא מה, הוא בעצם ידע שהם לא אמיתיים, אחרת הוא לא היה יכול. אז מה זה אומר? אתה הולך אחרי הרגש שלך או אחרי מה שאתה יודע? זאת אומרת, אז בעצם מה שהוא עשה שמה, היות שהוא היה כן עם יכולת אינטלקטואלית מרשימה גם הרי הוא זוכה פרס נובל, אז הוא כנראה הצליח להשליט את ההבנה האינטלקטואלית שלו על התחושות, שאפילו אם הם היו, לפחות הסרט מציג את זה כתחושות מאוד חזקות, זאת אומרת זה ממש נראה כמו… זה דמיון לתופעה של ורטיגו, אתה טייס… בדיוק, להיצמד למכשירים. נדמה לך שלמעלה זה למטה ולמטה זה למעלה, אתה נצמד למכשירים. הבן של בני בגין היה טייס שנהרג עם ורטיגו, כן, בטיסת לילה. אז ההוראות זה להיצמד למכשירים. עכשיו ההוראה זה לא להסתמך על מה שאתה מרגיש אלא מה שהמכשיר אומר. כמו רובוט. מה שהמכשיר אומר. וזה מאוד פשוט, זה כמו עם הווייז, בלי להיות טייס. הרבה פעמים עם הווייז אתה יודע, הוא לא צודק, אני יודע הרי צריך לנסוע מפה, הוא כנראה איבד אותי הוא התבלבל, אבל לפעמים זה גם קורה שהוא מאבד. ומה זה אומר מאבד? אחרי פעמיים שאתה חושב שאתה צודק ואתה מגלה שהוא צודק… לא לא, אז אני אומר לך, גם אצלי וגם אצל אחרים זה לא תמיד ככה. לא, זה לא תמיד ככה. גם בווייז אבל זה לא תמיד ככה. אני מפספס גשר והוא אומר לי נחסכו ארבע דקות. לא, אני אומר, הווייז גם באמת לפעמים מפספס, לא משנה כרגע. אבל ברמה העקרונית ודאי שעדיף לציית לו. בדרך כלל עדיף לציית לו. כשהוא מפספס אתה פספסת מה הוא רצה. אה, אתה אומר שיש לך אמון מלא בווייז. אוקיי. בכל אופן אז זה עניין של רק… מאז שהווייז אומר לי לפנות ימינה כשהייתי על יד דרך בגין בירושלים ויש חומות כאלה, אומר לי פנה ימינה, ימינה, ימינה! מה ימינה? אין פה שום דבר, קיר. אה, לא, אין שום ימינה שם, קיר. גם הווייז זה היה דמיון, אמונה תמימה שלי לא מגיעה עד שם. בכל אופן זה בדיוק הנקודה הזאת, זה בעצם להיות נפש אלוקית. זאת אומרת להשליט את מה שאתה חושב על פני מה שהרגש שלך אומר. להיצמד למכשירים במובן הזה זה להיצמד למה שהראש אומר, כי הראש אומר שהמכשירים לא טועים או נדפקים פחות מאשר הבן אדם. ולכן בעצם זה הכל אותו עניין. זאת אומרת, נפש אלוקית זה טיסת מכשירים. אבל מה עם כל מיני משפטים כמו רחמנא ליבא בעי, רחמנא מבקש את הלב שלך? לזה אנחנו נגיע. זאת אומרת, אני אמרתי שבסופו של דבר אני ארצה להגיע למצוות שקשורות ללב, בשאלה מה הן אומרות, ודרך זה אני אדון גם בתפקידו של הלב בעבודת ה' בכלל. אבל באופן כללי אני אומר שחלק מאי ההבנה כלפי ההתנהלות ההלכתית זה באמת המכניות שלה, הרובוטיות שלה, הכפייה של התחושות הטבעיות כנגד או בפני המכשירים, הטיסת מכשירים הזאת. ודווקא טיסת מכשירים היא דוגמה טובה למה באמת זאת הדרך הכן נכונה לנהוג ולא נכון ללכת עם התחושות הטבעיות, אבל איכשהו בחיים אנשים לא אוהבים טיסת מכשירים. זאת אומרת, הם הולכים עם הרגש. ואני חושב שגם בחיים צריך לעשות טיסת מכשירים. לא רק שלא אוהבים, זה גם קשה. כן, לא, אבל הם גם הופכים את זה לאידאולוגיה. זאת אומרת, זה לא בסדר, זה לא אנושי, זה לא נכון לעשות, לא משנה, זה אידאולוגיה. אני אומר, זה שאתה לא מצליח, בסדר, כולנו נופלים, זה לא הנקודה. האם אתה לא רואה את זה כנפילה אלא להיפך, זו ההתנהלות הנכונה. פה אני אומר שיש איזושהי בעיה. אולי נקודה אחרונה, יש הרמב"ם בפרק השישי משמונה פרקים, הרמב"ם מדבר על זה שהוא מביא הרי שהפילוסופים אמרו שיש, הוא מתאר שמה מישהו מה שהרב קוק קורא כובש וישר. הוא קורא לזה שמה מושל ביצרו מול המעולה, נדמה לי שזה המודל כזה. בפרק השישי משמונה פרקים הרמב"ם מדבר על זה שהוא מביא הרי שהפילוסופים אמרו שיש, הוא מתאר שמה מישהו מה שהרב קוק קורא כובש וישר. הוא קורא לזה שמה מושל ביצרו מול המעולה, נדמה לי שזה הביטוי, למרות שזה כתוב ערבית אז זה תרגומים, אבל לא משנה. הכובש יצרו מול המעולה. הכובש יצרו זה מישהו שיש לו יצר הרע וטיסת מכשירים, זאת אומרת זה מי שמתנהג באופן הנכון למרות שיש לו יצר הרע והוא מתגבר עליו. שניהם צדיקים, אוקיי? לעומת זאת המעולה זה אותו אחד שגם היצרים שלו הם טובים, זאת אומרת הוא הולך עם הוא תיקן את נפשו פנימה. אז הוא שואל מי יותר טוב? אז הוא אומר שהפילוסופים אומרים שהמעולה יותר טוב. שהבן אדם שהוא עצמו אדם טוב הוא לא צריך לכפות על עצמו את ההתנהגות הטובה, זה כמו מה שאני תיארתי קודם. פילוסופים בעצם אומרים שטיסת מכשירים זה לא טוב. זאת אומרת אתה צריך להיות ללכת עם הרגש שלך ושהרגש יהיה טוב, זה לא בדיוק אותו דבר. כי ללכת עם הרגש כשהרגש הוא טוב זה גם סוג של החלטה, אתה כבר החלטת שהוא טוב ולכן אני הולך איתו. בסדר, אבל זה לא בדיוק אותו דבר אבל זה מדגים. וחכמינו אומרים הרי אל תאמר אי אפשי לאכול בשר חזיר אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, זאת אומרת דווקא המושל ביצרו הוא היותר טוב. עכשיו זה בעצמו דבר מאוד מעניין כי הרמב"ם רואה את זה כקושייה. אם היית שואל מישהו היום היה אומר נכון אז הנה עוד מקום שהפילוסופים טעו כי חז"ל הרי אמרו אחרת. זאת אומרת אז גמרנו מה השאלה איזה מין קושייה זאת? אז לא הרמב"ם מתייחס ברצינות הוא מביא מקורות מהפסוקים. מה? הוא הביא גם מקורות הוא אומר שגם מהפסוקים נראה כמו הפילוסופים. כן? אני לא זוכר דבר כזה. כן מספר משלי יש כל מיני נפש רשע התאוה. אה כן יכול להיות אני כבר לא זוכר. בכל אופן הטענה שלו שיש פה איזושהי סתירה בין הפילוסופים לבין החז"ל. ואז הוא מיישב את זה הוא אומר שבמצוות השכליות המוסריות עדיף הזדהות שמה עדיף המעולה. ובמצוות השמעיות שמה עדיף הכובש יצרו. ובאמת הוא מראה שמה שהדוגמאות שחז"ל הביאו כשהם אמרו אי אפשי אז הם אמרו אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לבעול את הערווה או כל מיני דברים כאלה אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי שכל אלה זה בעצם מצוות שמעיות מעניין שגם עריות נתפסות אצלו כמצוות שמעיות ולא שכליות אני חושב שיש עוד מקורות ברמב"ם שרואים את זה. והטענה שלו בעצם שבמצוות המוסריות שם באמת עדיף עדיף להזדהות. עכשיו זה לא בהכרח סותר את מה שאמרתי קודם וזה פה נכנס ההבדל שהערתי עליו קודם בסוגריים כי הרמב"ם לא אומר שאני צריך להיות מונע על ידי הרגש הוא רק אומר שנכון שאני מונע על ידי השכל אבל אם אני מצליח גם לרתום את הרגש לאותו מקום אז אני יותר שלם מאשר מישהו שהרגש שלו נשאר מאחורה והוא עובד עם טיסת מכשירים אבל זה לא שהוא אומר ללכת אחרי הרגש מה שהרגש אומר אלא הוא אומר תדאג לזה שגם הרגש יגיד את הדבר הנכון. אז בבקשת הסליחה שאתה דיברת עליה אולי המעולה יותר הוא זה שגם ירגיש את זה. אינה חינמי לכן אני אומר אם המעולה עכשיו זה מודל שלישי קודם תיארתי שני מודלים מודל אחד זה מי שמונע על ידי הרגש מודל שני זה מי שמונע על ידי השכל ואין לו רגש עכשיו אני אומר מי שמונע על ידי השכל ויש לו גם רגש המודל השלישי. דיברנו על העגל טל על ההקדמה של העגל טל דיברנו פעם שהוא אומר שיש כאלה שחושבים ליהנות מלימוד תורה זה לימוד לא לשמה הוא אומר שזה טעות כי והערב נא השם אלהינו דברי תורתך בפינו וזה אנחנו רוצים לשמוח וליהנות וכולי וזה גם חשוב ללימוד עצמו והכל אבל הוא אחרי זה אומר כן אבל מי שלומד מתוך ההנאה או בשביל ההנאה זה באמת לימוד לא לשמה אז זה שני דברים שונים. אז אני לא צריך להיות מונע על ידי רגש את הרמב"ם את זה לא אומר שם שאהיה מונע על ידי הרגשות אני צריך להיות מונע על ידי השכל רק הרגשות האמורים להיות רגשות מתוקנים זה במקום שגם הרגש מורה לי את הדבר הנכון יותר קל להזדהות כך יותר וודאי שאני אעשה את זה כמובן כי הרגש הוא החלק החיוני שלנו זאת אומרת החלק שאנחנו חיים איתו יותר הוא יותר יש לו כוח הרבה יותר חזק מאשר לשכל. הרמב"ם בכמה מקומות הרי כותב שאנחנו אמורים להתנהל על פי השכל ולא על פי הרגשות אני מדבר על הדרך השלישית דרך האמצע זאת אומרת דרך האמצע שם בהלכות דעות והרמב"ם בהלכות מלכים שדיברנו עליו פעם אני חושב שיותר מפעם אפילו שצריך לעשות שצריך לעשות את הדברים בגלל הציווי שהקדוש ברוך הוא אמר שם הוא מנגיד את זה להכרע הדעת אבל אני מניח שאותו דבר כמובן גם ליצרים או לרגשות אתה צריך לעשות טיסת מכשירים הקדוש ברוך הוא אמר אז זה מה שאני צריך לעשות. או עבודת השם בהלכות עבודה זרה בפרק ג' הלכה ו' שעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור אלא אם כן קיבלה באלוה. ומה זה קיבלה באלוה עוד פעם טיסת מכשירים זאת אומרת מה שהאלוה אומר זה נכון לא בגלל שאני אוהב אותו או שאני ירא ממנו לא מוטיבציות רגשיות אלא טיסת מכשירים זאת אומרת כי זה הדבר הנכון. הרמב"ם בתחילת פרק י' בהלכות תשובה ועם זה אני אתחיל בפעם הבאה הרמב"ם אומר שאהבת השם זה לעשות האמת מפני שהוא אמת. זה נקרא לאהוב. ובזה אני אתחיל לדבר בפעם הבאה. הפרק העשירי, הפרק האחרון של הלכות תשובה, פותח הרמב"ם ואומר, אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את השם על הדרך הזה, שהעובד על הדרך הזה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים את השם על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. אומר הרמב"ם, יש כאן שתי קומות, יש קומה אחת של יראה ויש קומה אחת של אהבה. מה ההבדל ביניהן? כשאדם עובד מיראה מה עומד במרכז? הוא עומד במרכז. הוא רוצה שיהיה לו טוב או שהוא לא רוצה שיהיה לו רע. זה לא משנה אם זה טוב גשמי או טוב רוחני, זה לא משנה אם זה בעולם הזה או בעולם הבא, המניע הוא מניע של אגואיזם, של דאגה לעצמי. זה נקרא לעבוד מיראה. אומר הרמב"ם, זה לא הדרך הראויה. העובד על הדרך הזה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. העבודה האמיתית היא עבודה מאהבה. מה זאת עבודה מאהבה? אומר הרמב"ם, העובד מאהבה הוא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בכלל. זאת אומרת המניע שלי הוא לא מה יצא לי מזה, המניע שלי הוא כי זה הדבר הנכון לעשות, כי האמת היא אמת. וזאת המעלה הגדולה מאוד, שאין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבי, לפי שלא עבד אלא מאהבה.