תלמוד תורה שיעור ב

[הרב מיכאל אברהם] פעם קודמת דיברתי קצת על היחס בין לימוד לבין זאת אומרת בין הלכה לאגדה או בעצם גם על בין היתר גם על מטרת הלימוד. האם מטרת הלימוד היא כדי לדעת מה לעשות או שיש ללימוד ערך מצד עצמו? אני אעשה סיכום קטן עם הבהרות ואז אני אמשיך כי בהמשך יש נקודה שלא חידדתי אולי מספיק. קודם כל אמרתי שהבאתי את רבי ישראל סלנטר שהוכיח מהגמרא על בן סורר ומורה שלמה לא היה ולא נברא, למה נכתב שנה וקבל שכר? אז הוא שואל למה למה צריך את הפסוקים האלה, יש לנו מספיק תורה גם בלי שלושת הפסוקים האלה ואז הוא אומר שזה בא ללמד את העיקרון של שנה וקבל שכר. לא ששלושת הפסוקים האלה נכתבו כדי שנקבל עליהם שכר אלא זה בא ללמד אותנו את העיקרון שגם דבר שלא עומד ליישום בכלל, גם לא עתיד להיות, עדיין צריך ללמוד אותו למה? כי מטרת הלימוד היא לא היישום. ולכן מכאן בניין אב גם לשאר חלקי התורה שכן עומדים ליישום שגם בהם מטרת הלימוד היא לא היישום אלא יש ללימוד מטרה לעצמה. אני עוד אחזור לנקודה הזאת אבל זה נקודה ראשונה. עכשיו מעבר לזה הבאתי בנפש החיים שהוא מדבר על היחס בין הלכה ואגדה ואפשר להבין מתוך דבריו, הוא בשום מקום לא אומר את זה בצורה לגמרי מפורשת אבל אני חושב שבהרבה מקומות רואים את זה, שיש הוא מבחין שם בין מה שנקרא רצון השם לבין מה שנקרא דבר השם. רצון השם זאת ההלכה. הקדוש ברוך הוא מה הוא רוצה מאיתנו? מה מה אנחנו צריכים לעשות? באיזה מובן הוא שואל האגדה גם היא יש לה ערך של לימוד תורה? דברים שהם לא מעשיים כן? אז אז הוא אומר כי זה דבר השם. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא דיבר את כביכול את הדברים האלה ואנחנו כשאנחנו עוסקים בהם אנחנו עוסקים בדבר השם. והוא אומר שהקדוש ברוך הוא ורצונו חד, הקדוש ברוך הוא ודברו אחד. וכיוון שכך אז בעצם עיסוק ברצונו ועיסוק בדבר השם הם איזשהו סוג של דבקות בקדוש ברוך הוא. זאת אומרת זה בעצם הטענה הבסיסית ושוב פעם זה בעצם אומר שמטרת הלימוד היא לא הביצוע אלא הלימוד הוא עצמו המטרה בגלל שבלימוד זו משמעותה של הדבקות. ומתוך הדברים בעצם עולה שעיקר הלימוד הוא באמת ההלכה או רצון השם בגלל שברור שהחלקים ההלכתיים הם גם דבר השם והם גם רצון השם, הם גם חלק מהתורה. והחלקים הלא הלכתיים הם דבר השם אבל הם לא רצון השם. ולכן בעצם התמצית של הלימוד שככה מקובל בישיבות התמצית של הלימוד היא באמת הלימוד ההלכתי. והחלקים הלא הלכתיים הם דברים פחות פחות משמעותיים. אחרי זה הוספתי עוד נקודה ואותה אני רוצה טיפה לחדד. דיברתי על זה שתורה של לימוד הלכה, של לימוד הלכה יש לו איזשהו ערך אובייקטיבי לא משנה אם אני לומד שיטה שהיא לא נפסקה להלכה או אני לומד ספרות עיונית שהסברות שלה לא נראות לי. כן אני יכול להתווכח עם הסברות שיש שמה. שמה בכל מקרה זה חפצא של תורה קראתי לזה. לעומת זאת לימוד מחשבתי זה לימוד שהוא תורה בגברא לא תורה בחפצא. תורה בגברא פירוש הדברים שאם באמת זה מדבר אליי זה בונה את תפיסת עולמי את ההסתכלות שלי על העולם על התורה אז יש לזה ערך וזה לימוד תורה. זה תלוי אדם. אבל אם אני לומד משהו שהוא לא מדבר אליי בכלל וזה זר לי השפה השיקולים לא לא נראים לי אני לא מסכים איתם והם לא בונים אצלי שום דבר אז זה משהו שאני לא יודע אם לקרוא לזה ממש ביטול תורה אבל קרוב לפחות. ואני חושב שזה עוד הבדל שיש בין מחשבה לבין הלכה וניסיתי להסביר את זה אמרתי שאני חושב שאפשר לראות שכאשר אדם כותב ספר הלכתי לא דווקא קיצור שולחן ערוך גם ספר של עיון הלכה הספר הזה נכתב בתודעה של פרשנות. באופן בסיסי התורה ניתנה בסיני ומאז היא עוברת פרשנות. עכשיו ברור שבפרשנות מעורב האדם אין ספק. זאת אומרת כך נוצרות מחלוקות. עובדה ששני אנשים מפרשים את אותה סוגיה או את אותה הלכה בצורה שונה אז זה אומר שהאדם עצמו גם הוא מעורב במעשה הפרשני. אז זה ברור שיש פה מימדים סובייקטיביים שנכנסים לתוך הפרשנות אבל אם תשאלו את הפרשן ההלכתי מה הוא עושה? יגיד לא אני מפרש את ההלכה כפי שהיא הגיעה אלינו ככה. הוא מבין אותה. זאת אומרת התודעה היא תודעה פרשנית, ולכן ההלכה בעצם היא היא המסורת של התורה. תורה שעוברת במסורת זאת ההלכה. זאת אומרת ההלכה עוברת מדור לדור שכל דור כמובן מפרש ויכול גם לחלוק, זה לא אחד או אפס. אבל בבסיס אנחנו בסך הכל מנסים להבין מה כתוב. לעומת זאת בספרות המחשבתית קשה להשתחרר מהתחושה שזאת לא התודעה ששוררת שם. זאת אומרת אפילו המהר"ל שמביא הרבה מאוד מדרשי חז"ל שהוא נסמך עליהם, די ברור שהוא לא מבין את המדרשים, דן בהם ומגיע למסקנה כפי איך שהוא מפרש אותם או מה שנראה לו נכון בפירושם. זה בדרך כלל עובד הפוך. זאת אומרת למהר"ל יש משהו שנראה לו נכון, הוא כותב אותו ואז הוא מגייס כל מיני מדרשים, חלקם מסתדרים יותר חלקם מסתדרים פחות, אבל הכל נכנס שמה. זאת אומרת התודעה הבסיסית היא לא תודעה של פרשנות. אתה לא שואל את עצמך אוקיי מה אומרים הדברים האלה שהגיעו אליי, אלא אתה אומר הפוך אני מבין בתפיסתי לא משנה מכל מיני מקורות עיוניים שככה זה נכון, עכשיו אני אראה לכם את זה גם במדרש כזה או במדרש אחר, אבל המהלך העבודה הוא הפוך מהמהלך ההלכתי. שלא לדבר המהר"ל עוד מביא המון מדרשי חז"ל, אבל הרמב"ם במורה נבוכים מביא כבר פחות. הכוזרי, אני יודע מה, רס"ג, כל מיני ספרים אחרים הם עוד פחות נסמכים על חז"ל. הם מביאים כמובן פה ושם, אבל ברור לגמרי שזה עולמות שנוצרים מתוך מחשבתו של החכם שכותב את הספר. ולכן ברור לגמרי שאין פה מסורת מחשבתית שעוברת מאחד לשני וכל אחד מפרש את קודמיו. אין דבר כזה. אף אחד מהיהודים האלה שהזכרתי עכשיו, שזה בסך הכל חלק קטן מאוד מהחכמים לאורך הדורות בכלל עסק בנושאים האלה, אמרתי זה החלק הפחות חשוב, אבל גם אלה שעסקו בזה הם לא מביאים את דברי קודמיהם ומפרשים אותם ומסבירים אותם וחולקים עליהם. אין מסורת בכלל. כל אחד מציג משנה משלו. המערכת המושגית שונה לגמרי מאחד לשני. הם כמעט לא מדברים אחד עם השני. זאת אומרת צורות החשיבה הכל אחר לגמרי. זאת אומרת כל אחד ממציא את העולם הזה מחדש. אז לכן אני אומר שקשה להתייחס לקורפוס הזה המחשבתי באותה צורה שמתייחסים לקורפוס ההלכתי. הקורפוס ההלכתי הולך ונבנה לאורך הדורות כל דור מנסה לפרש את מה שהיה בדורות הקודמים, מוסיף על זה, מפרש את זה, חולק על זה, כן, כדרכה של תורה. אבל בעולם המחשבתי יש מדי פעם יהודי חכם שהוא יוצר משנה מחשבתית. אין פה מסורת שעוברת מהר סיני עד אלינו. יש פה כמובן אמונה בקדוש ברוך הוא, יש השגחה, דברים כתובים בתורה פה ושם, אבל הפרטים או כל ההבדלים שיש בין המשניות האלה זה פשוט תוצאה לא של פרשנות לפי התחושה שלי, אלא של צורות חשיבה שונות, הם מושפעים כמובן מהעולם שבתוכו הם חיו, העולם החיצוני שלא רק העולם התורני שבתוכו הם חיו, לא תמיד לפחות. ולכן נדמה לי ששם קשה להתייחס לזה כפרשנות לתורה שהגיעה אלינו מהר סיני דור אחר דור. וכיוון שכך אז קראתי לזה תורה בגברא. זאת אומרת אם מישהו המהר"ל בונה אצלו את תפיסת העולם שלו אז מצוין נלמד מהר"ל וזה מבחינתו לימוד תורה. מי שהמהר"ל לא מדבר אליו אז חבל על הזמן שלו, זה ביטול תורה. אז העולם המחשבתי שהמהר"ל בנה לא מדבר אליו, זאת אומרת זה לא עוזר לו כלום, אז אם זה לא עוזר לו זה לא שווה. בהלכה זה לא כך. מי שילמד את הקצות או את רב חיים וצורת החשיבה שלהם לא נראית לו, בסדר אז הוא למד תורה ואחרי זה הוא יחלוק עליהם, אבל הוא למד תורה כי הם מפרשים את התורה שניתנה לנו ויש פירושים שונים לתורה. בסדר. אבל לכן אני שנייה אחת אני רק רוצה לסכם ואז אני אשמע שאלות. הטענה היא הבאה, יש שני החלקים האלה של דבר השם ורצון השם הם לא רק נבדלים זה מזה בזיקתם אל הקדוש ברוך הוא אלא גם בזיקתם אלינו בינינו לבינו. זאת אומרת העולם ההלכתי שהוא רצון השם מה שהנפש החיים קורא, זה בעצם העיקר שניתן בסיני עם כל הפירושים השונים שהם כמובן הרוב המוחלט של התורה שבידינו. הפירושים השונים שנוצרו לאורך הדורות אבל התשתית היא איזושהי בנייה קומה אחר קומה אחר קומה, כל דור מוסיף את הקומה שלו. זה מה שנקרא מסורת. מסורת זה דבר דינמי אבל זה עדיין מסורת. זאת אומרת אנחנו בסופו של דבר עוסקים בתורה כשהיא הגיעה אלינו מסיני. ולכן זה תורה בחפצא, מה שלא עשית בזה למדת תורה. לעומת זאת תורה בגברא זה צורת חשיבה. צורת חשיבה אם מישהו מתחבר לצורת חשיבה מסוימת אז מצוין, ואם לא אז לא. זאת אומרת זה עניין סובייקטיבי. לכן קראתי לזה תורה בגברא. עכשיו הנקודה שרציתי רק לחדד זה שאין כאן איזשהו ניסיון להציב היררכיה. זאת אומרת אני לא בהכרח אומר שתורה בחפצא יותר חשוב לעסוק בה מאשר התורה בגברא. זה לא בהכרח. יותר נכון בדרשה שלי שם נראה שכן, אבל מהתיאור שנתתי עכשיו לא בהכרח. הטענה היא שזה אופי שונה של תורה. זאת אומרת אם יש מישהו שלא יודע מה שתורתו המחשבתית של הרמב"ם מדברת אליו, אז מבחינתו זה תורה בגברא וזאת תורה לכל דבר. זאת אומרת זה יכול להיות יותר חשוב אפילו מהאיסור בהלכה. הרמב"ם עצמו הרי כותב שמעשה בראשית ומעשה מרכבה זה דבר גדול, ודבר קטן זה הויות דאביי ורבא. זה חז"ל כן, אז הרמב"ם מביא את זה. זאת אומרת הרמב"ם עצמו כותב שהמחשבה זה דבר גדול. אני בסדר, אפשר גם לא לקבל את זה, אבל אני חושב שזה לא בהכרח סותר. הטענה היא שאם משנתו המחשבתית של הרמב"ם מדברת אליכם, אז מבחינתך או מי שזה מדבר זה מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ואם מישהו מוצא את זה אצל המהר"ל או אצל הרב קוק או רב צדוק או אני לא יודע בדיוק כל אחד, אז אצלו זה מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ההלכה זה לא קשור לשאלה מה מדבר אליך ומה לא. אתה לומד את הסוגיה ההלכתית עם הדעות השונות, עם ההסברים השונים, מה שלמדת הוא תורה. זאת אומרת זה משהו אובייקטיבי. אז אין פה איזשהו ניסיון לקבוע יותר חשוב ופחות חשוב אלא הניסיון הוא לקבוע סובייקטיבי ואובייקטיבי. או בחפצא ובגברא. רק דוגמה לסיום הקטע הזה, תראו, יש ברמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה יש כמה פרקים שם מוקדשים לשאלת הגלגלים והשכלים הנבדלים וכל הפיזיקה האריסטוטלית. עכשיו האם מישהו לוקח ברצינות את העובדה שהדבר הזה הוא תורה? זה ברור שקודם כל ברור שזה לא נכון. אנחנו כבר יודעים היום, היום כבר היינו שם. אנחנו לא צריכים לחשוב מה יש שם למעלה. היינו. אז הספקולציות של אריסטו לא נכונות. עכשיו הרמב"ם בתקופתו כמובן זה היה נתפס כאיזשהי אמת מדעית הדברים האלה. אז הרמב"ם בנה את השפה המחשבתית שלו בין היתר, לא כולה, אבל בין היתר על ההסתכלות הזאת. עכשיו זאת דוגמה אני חושב חדה במיוחד למה שאני אומר. כי נדמה לי שהיום ללמוד את הדברים האלה זה ממש ביטול תורה. החלקים האלה של הלכות יסודי התורה. זה לא נכון. זה מבוסס על איזשהי והרמב"ם מציג את זה כיסודי התורה. דבר גדול, שמה הוא כותב את זה שהדבר גדול זה הויות דאביי ורבא, וזה לא סותר. כיוון שבזמנו כך תפסו את הטבע, כך תפסו את העולם, ולכן שמה אז בזמנו זה היה מעשה בראשית ומעשה מרכבה. זה עוצמתו וזה חולשתו. חולשתו היא שזה סובייקטיבי וזה משתנה, ועם הדורות יכול להתברר שדורות קודמים טעו בעניין הזה, ובדיוק בגלל שלא מדובר על מסורת. הרמב"ם לא לקח את זה מהרי"ף. הרמב"ם לקח את זה מאריסטו. ולכן זה לא מסורת שבאה מסיני. זה עולם מחשבתי שהאדם בונה מתוך תפיסת העולם שלו, מתוך העולם שבתוכו הוא חי וזה בדיוק הנקודה שבגלל העניין הזה גם לא כל אחד חייב להתחבר למסורת הזאת. מי שרוצה מסורת אחרת אז מסורת אחרת. כל אחד מה שהדברים האלה בונים אצלו, את מה שהם בונים אצלו, ובוודאי שגם יכול להתברר שחלקים מסוימים הם טעות. במסורת ההנחה היא בגדול, אני אומר גם שמה יש טעויות ודיברנו על זה כבר, אבל בבסיס אני אומר אם משהו בא מסיני אז הוא נכון, אז הוא חלק מהתורה. לעומת זאת פה אם מישהו המציא עכשיו איזושהי משנה מחשבתית או משתמש בעולם המחשבתי שהוא מבין כפי שהוא מבין אותו, זה גם יכול להיות טעות. אין שום מניעה וזה גם טעות באמת חלק מהדברים. אז לכן צריך לדעת שהמשמעות של שני העולמות האלה היא שונה ושוב לא בהכרח זה אומר שאחד יותר חשוב מהשני או יסודי מהשני או קודם לשני. הרמב"ם וודאי לא חשב כך. כן.

[Speaker C] איך אתה מתמודד באופן חינוכי עם מה שאתה אומר? בבית ספר או תיכון? פתאום מוצאים משהו שהוא לא נכון? אז מה זה אומר על כל שאר הדברים שהאדם אמר? בוא נניח שזה לא רמב"ם וזה לא הלכתי. אמרת משהו, זה לא נכון. יש פה משהו בתמונה, לא יודע. כן, אז בסדר אנחנו מבינים אותך. אז איך אתה מתמודד בשאלות האלה שאתה מלמד את הרמב"ם הלכות יסודי התורה או יסודות שלו ואז פתאום אתה אומר זה לא שייך, לא נכון, זה לא שייך, לא אמת, לא נכון. צריך פילטר.

[הרב מיכאל אברהם] איך אוקיי, תראו, יש פה זאת באמת שאלה חינוכית כבדה. אבל אני אגיד לך שתי תשובות. קודם כל ברור שבמחשבה יותר מורכבת המסקנה הזאת לא מתבקשת. צריך לחנך למורכבות. צריך לחנך את הבן אדם להבין שיש אספקטים מסוימים שכן, יש אספקטים אחרים שלא. לא כל דבר חייב להתקבל בצורה גורפת או להידחות לחלוטין. בסדר? זה נקודה ראשונה. נקודה שנייה מה האלטרנטיבה? אז מה אתה מציע? שאני אגיד לאנשים את השקר הזה, חבר'ה יש גלגלים והם פה והאלה מדברים עם אלה? ושיש נשמות ויש להם כל מיני דברים מהסוג הזה שאני יודע הכל לקוח מאריסטו. עכשיו מה? אנשים יצחקו ממני, זה לא בסיס חינוכי שאנשים האלה פתאום יגדלו ויפסיקו לאכול את הלוקשים שאני מאכיל אותם. אני נמצא בתוך בעיה חינוכית, אז אני בפלונטר, יכול להיות שגם מה שאני מציע יותר בעייתי חינוכית אבל האלטרנטיבה לא יותר טובה, היא יותר גרועה בעיניי. לכן אני אומר המוצא היחידי שאני רואה פה זה לנסות ולחנך אנשים למחשבה מורכבת, זאת אומרת להגיד לאנשים תראו חכמים קודם כל הם היו בני אדם. אני עם כל ההערכה שלי ויש לי הערכה עצומה לרמב"ם ולחז"ל מפיהם אנחנו חיים, אני חי את זה כל הזמן אבל הם בני אדם. וברגע שאני לא מתאר אותם כמלאכי השרת שזה לכאורה נורא נוח חינוכית אבל משלמים על זה מחיר כבד בהמשך כשרואים שהמלאכי השרת האלה קצת מפספסים פה ושם. אז אני אומר במקום זה אני משלם את המחיר החינוכי בגיל צעיר כי בגיל צעיר קשה לתפוס שהרמב"ם היה גדול מאוד בתורה אבל במחשבה יש לפעמים דברים בעייתיים אצלו אבל אני חושב שבגיל מבוגר זה בונה משהו בריא יותר. אז צריך להיזהר בגיל הצעיר איך עושים את זה, זה יותר עניין למחנכים, אני לא מרגיש מספיק מוסמך לטכניקות חינוכיות אבל אני אומר כהכוונה אני חושב שזה מחיר שעדיף לשלם אותו מאשר המחיר ההפוך. כי המחיר ההפוך לטווח הארוך לא יחזיק מעמד, לטווח הקצר נוח מאוד לחנך את הילדים שהרמב"ם היו לו כנפיים והוא היה מלאך, זאת אומרת והוא אף פעם לא טעה וכל מה שהוא אומר זה פשוט יוצא מפי הגבורה. זה מאוד נוח לחנך ככה, הילדים יעשו כל מה שהרמב"ם אמר יהיה נהדר, הכל בסדר עד כיתה ח'. זאת אומרת היום כבר כיתה ח' אפילו פחות מכיתה ח'. היום אני פה רק אתמול פגשתי ילד בכיתה ז' עם הבעיות האלה, ילד בכיתה ז' ילד מאוד חכם בכיתה ז' הוא שואל את השאלות שעד לפני כמה שנים שאלו ילדים בכיתה י"ב, גיל עשרים. אנשים פוגשים את זה בסוף העולם פתוח. אני לא חושב שפעם עוד הייתה איזושהי אופציה לסגור את הבן אדם להגיד לו תשמע כן הרמב"ם היה מלאכי השרת חז"ל הם לא טעו הייתה אופציה כזאת כי פעם בן אדם היה יכול לגדול באווירה שהוא לא יפגוש לעולם איזושהי אמירה הפוכה והוא עצמו אולי לא יעלה על זה או לא ישים לב שיש פה בעיה. בעולם הפתוח שלנו היום לדעתי זה לא אופציה אלא אם כן אתה מכניס את הבן אדם לבועה. אז נכון יש מחירים חינוכיים אני לא יודע מה להגיד ברור שיש מחירים חינוכיים אבל אני חושב שזה עדיף. כן.

[Speaker E] אדם שמשקיע הרבה זמן בנגיד מורה נבוכים או משהו אחרי שהוא השקיע שנה ומשהו אומר זה לא מדבר אליי. אוקיי אז זה ביטול תורה באונס?

[הרב מיכאל אברהם] ביטול תורה באונס הוא יקבל שכר על מחשבה טובה, מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. אם מישהו בנה סוכה כל הזמן ובסוף התברר לו שהסוכה הזאת לא כשרה הוא לא למד את הלכות

[Speaker E] סוכה הוא מקבל

[הרב מיכאל אברהם] שכר בסדר.

[Speaker E] אני רוצה לומר משהו על החסידות אני קורא.

[הרב מיכאל אברהם] הכוונה מצוינת תקבל שכר על כוונה טובה. אני רוצה לבנות סוכה נורא גדולה ומפוארת כמו בית המקדש בגובה שלושים אמה שתלך למרחוק אבל סוכה כשרה רק עד עשרים אמה. מה לעשות? אז אם אני אגלה את זה בסוף אז יתברר שהייתה כוונה טובה הקדוש ברוך הוא אני מניח ייתן לי שכר אני באמת ובתמים עשיתי משהו מכוונות טובות. בסדר אבל לא יצא משהו מה לעשות. ניסיונות זה חלק מהעניין אנחנו צריכים לנסות אני לא טוען שצריך להיזהר בכל הניסיונות צריך ללמוד צריך לבדוק צריך לראות עד שאתה מגבש את דעתך והקדוש ברוך הוא אל תדאג לא ניתנה תורה למלאכי השרת אז הוא יידע איך להתייחס לדברים האלה בטח הרבה יותר טוב ממני. כן.

[Speaker F] עוד הערה ואז שאלה לגבי השאלה שלך אני חושב שהרמב"ם גם עצמו אומר שאם אתה מסתמך על דברי חז"ל בענייני רפואות אז אתה

[הרב מיכאל אברהם] לא הכי בקיא בזה.

[Speaker F] זה לא אומר שהוא פוסל את התלמוד כן. זה הערה אחת.

[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם עצמו הוא אבי החשיבה המורכבת הזאת.

[Speaker F] או כישופים

[הרב מיכאל אברהם] כן מה שהרמב"ם כותב יש כל מיני יציאות כאלה כן.

[Speaker F] אז בעצם שתי שאלות שאלה ראשונה דיברנו בשיעור הקודם על הנושא של תנ"ך אז אתה אמרת שמחשבה זה אפילו במובן מסוים אפילו לא דבר השם זה דבר האדם. אוקיי אז תנ"ך אולי במובן מסוים זה דבר השם אבל הוא כן נסמך על מסורת ובכל זאת שמת אותו בקטגוריה אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] לא אז אני אומר זה לא רצון השם זה באמת איזה קטגוריית ביניים אם אתה כבר שם את התנ"ך פה במוקד נדמה לי שנמצא משהו באמצע. תנ"ך הוא וודאי דבר השם בתנ"ך אין טעויות זה נבואה אין זה לא העניין. אבל ויש מסורת פרשנית אני חושב שכן יש איזשהו למרות שלא לגמרי זאת אומרת הפרשנות לתנ"ך רוב הפרשנים לתנ"ך לא מצטטים פרשנים אחרים מתווכחים עליהם עושים אוקימתות וכולי אלא הם מוציאים פירוש משל עצמם פה ושם אתה מזכיר כן אבל זה לא כמו בהלכה. בהלכה אין ספר הלכתי שמתחיל אוקיי הפסוק אומר כך ולכן אסור לבורר בשבת. אין דבר כזה. יש גמרא ואז בא הרי"ף והרמב"ם ואנחנו חולקים פה והרשב"א אומר כך ויש קושיה מהגמרא שם ובסופו של דבר המסקנה היא כזאת. זאת אומרת כל התודעה היא תודעה פרשנית בהלכה במובן הזה זה הרבה יותר אדם. הרבה יותר חזק מאשר בתנ"ך. שגם אגב אם דיברתי קודם על הרגלי הלימוד בישיבות באופן מסורתי, אז תראה מה איזה מקום תופס התנ"ך בישיבות, ובהרבה פעמים היו ביקורות על זה, התחושה היא שזה כן תגובה למשכילים, שזה במידה מסוימת נכון. אבל התגובה למשכילים רק אומרת שאסור בכלל ללמוד תנ"ך. אבל המינון של לימוד תנ"ך עוד היה הרבה לפני המשכילים, היה מינון נמוך מאוד. כשלמדו בישיבה או כשבחור למד, הוא למד הלכה, הוא לא למד תנ"ך. למדו תנ"ך ומצאו איזה חצי שעה ביום.

[Speaker F] למרות שאתה מדבר על ההבחנה של הנפש החיים, ודווקא מקום שהחזירו את התנ"ך זה בבלוז'ין.

[הרב מיכאל אברהם] בבלוז'ין עשו הכל, אתה יודע, זה לא היה ראשי הישיבה. למרות שהנציב נתן שם שיעור בפרשת שבוע, אבל הוא נתן את זה בערב שבת.

[Speaker F] זאת אומרת הוא לא כתב פרשנות, הוא כתב פרשנות,

[הרב מיכאל אברהם] העמק דבר, נכון, נכון, בשביל שקרא בשבת לא תתבטל. אבל בסדרים הוא לא נתן להם לעשות את זה, עד כמה שאני לפחות יודע. שם למדו גמרא. עכשיו מתחת לספסלים נעשה שם הכל. גם פיזיקה ושפות, הכל יצא משם. אז זה נכון, אבל אני אומר כמדיניות זה לא מה שעושים. גם היום אגב בישיבות מתחת לספסלים תמצא עוד הרבה דברים. אבל השאלה מה נעשה על הספסלים, זה אומר משהו. אני לא אומר שתמיד המדיניות של המנהיגות חייבת להיות נכונה, אבל אני חושב שהמסורת, דיברתי על מסורת בדיוק, המסורת שלנו אומרת את זה, שהעיקר זה ההלכה. זאת אומרת התנ"ך, מחשבה, נהדר או לא נהדר, אבל תלמוד תורה, כשאומרים תלמוד תורה זה הלכה, וזה לפני המקורות בגמרות כאלה ובגמרות אחרות וציטוטים מפה. מה אנחנו רואים?

[Speaker F] גם זו עוד שאלה, האם יכול להיות שהנפש החיים מדבר על רצון השם דווקא בהלכה להלכה למעשה? ואז הלכנו מה שנקרא פול סירקל.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו אני מגיע לסתירה הזאת. אמרתי אותה בסוף הפעם הקודמת, הסתירה בין שני חלקי דבריו, שבעצם אנחנו לא לומדים בשביל לעשות, מצד שני הלימוד המעשי הוא עיקר הלימוד. אז לא הבנתי, אז אם

[Speaker F] לא לומדים לפי הנפש החיים הוא מה? בן סורר ומורה לפי הנפש החיים הוא מה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא לימוד הלכתי לכל דבר. אז על זה אני אדבר עכשיו. זאת בדיוק הנקודה שבה אני נמצא. זאת אומרת בעצם, אמרתי את זה בסוף הפעם הקודמת במשפט אחד, אמרתי שבעצם שני חלקי השיעור הקודם לכאורה סותרים אחד את השני. כי מצד אחד אמרתי שמטרת הלימוד היא לא העשייה אלא הלימוד הוא ערך לעצמו, מצד שני אני אומר שהעיקר בלימוד זה הלימוד המעשי, ההלכה, ולא התחומים האחרים. אז מה העיקר אם לא לומדים למעשה? אז מה ההבדל בין מחשבה לבין הלכה או תנ"ך או מה שלא יהיה? מה זה משנה? אז נדמה לי שפה צריך להבין טוב מה פירוש ללמוד על מנת לעשות. לפני שמישהו הזכיר פה פעם קודמת ואמרתי שאני אגיע לזה עוד, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. הלומד על מנת לעשות. קודם כל בלומד על מנת לעשות זה הערה לשונית מעניינת. מה זה על מנת בלשון חז"ל? על מנת זה תנאי, נכון? על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה. אני מקדש אישה על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה. אז מה זה אומר? שמטרת הקידושין היא לא לתת לאישה שאר כסות ועונה? על מנת, כאילו זאת המטרה, בגלל זה אני מקדש? ודאי שלא. המושג על מנת הוא מושג של תנאי. אני מקדש את האישה כדי לקדש אותה, כדי לחיות איתה. אני לא רוצה שיהיה חיוב של שאר כסות ועונה. אם יהיה חיוב של שאר כסות ועונה הקידושין בטלים. המושג על מנת הוא לא מושג שאומר למען. כשאני עושה את זה על מנת זה, אנחנו מבינים בשפה שלנו היום שאני עושה משהו כדי להשיג משהו אחר. הלומד על מנת לעשות פירושו אני לומד כדי לעשות. אני טוען שעל מנת שם זה על מנת של תנאי. אני לומד כדי ללמוד. רק זה מותנה על מנת לעשות. זאת אומרת אם אני לא מקיים את מה שלמדתי אז הלימוד לא שווה כלום. אבל הלימוד הוא לא בשביל זה. כמו אני מקדש אישה על מנת שתעמוד על רגל אחת מחר בבוקר. בסדר? מה זה אומר? שהקידושין נעשו בשביל שתעמוד על רגל אחת מחר בבוקר? זו הסיבה שבגללה קידשתי אותה? ודאי שלא. העל מנת הזה אומר שאם היא תעמוד על רגל אחת מחר בבוקר הקידושין, לא בטלים, מה אמרתי? לא זוכר, תנאי שהיא תעמוד, אז אם היא לא תעמוד על רגל אחת מחר בבוקר הקידושין בטלים. תנאי זה דבר שמתלה את המעשה העיקרי. יש תנאי קודם למעשה, נכון? משפטי התנאי, יש מעשה ויש תנאי. המעשה זה הדבר שאליו אני באמת מתכוון. התנאי זה דבר צדדי שאני מתנה את המעשה בו. כשאני אומר ללמוד על מנת לעשות זה לשון של תנאי. הלימוד הוא העיקר. רק זה מותנה בזה שאני אקיים את מה שאני לומד, זה על מנת שאני אעשה. אם אני לא אעשה, אז גם על הלימוד אני לא מקבל שכר, אז הלימוד לא שווה כלום. אבל זה לא אומר שהלימוד הוא בשביל לעשות. עכשיו תראו, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה זה כבר משפט יותר חזק, פה כבר זה לא על מנת. אבל בוא נראה את הגמרא שם. הגמרא שם מה היא אומרת? הרי דנו שם, כן, אם תלמוד גדול או מעשה גדול. נמנו וגמרו, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. עכשיו על פניו זה משפט אבסורדי. אתה רוצה לנמק לי שהתלמוד גדול, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ומה הנימוק? שהתלמוד הרי מביא לידי מעשה. לא הבנתי, הגדול נתלה בקטן? זאת אומרת, הערך של הלימוד זה בזה שהוא מביא לידי מעשה, לכן הלימוד גדול? לכן המעשה גדול.

[Speaker C] המעשה כולל את התלמוד.

[הרב מיכאל אברהם] או. זאת אומרת מה זה גדול תלמוד שמביא לידי מעשה? זה לא שהנימוק לזה שהתלמוד גדול זה שמהתלמוד מגיעים למעשה, שמטרת הלימוד היא בעצם העשייה, אלא שמה שגדול זה השרשרת הזאת שתלמוד שמביא לידי מעשה. זה לא שני דברים נפרדים, וזה העל מנת. זאת אומרת אם אתה לומד, אבל בסוף זה לא מסתיים במעשה, אז הלימוד שלך לא שווה כלום. זה בדיוק אותו דבר כמו העל מנת. עכשיו צריך להבין מה בעצם הדבר הזה אומר. בעצם מה שהדבר הזה אומר, אני אגיד קודם את הסוף ואז נראה טיפה כמה מקורות מעניינים. בעצם אני חושב שמה עניינה של תורה, ובמקרה הזה זה בעיקר הלכה, אני חושב שזה ממשיך את מה שאמרתי קודם, זה להוריד רעיונות מופשטים לעולם המעשי. זה כל מתן תורה, אנחנו לומדים את זה ממתן תורה, לא בכדי כיוונו את השיעורים האלה לפני חג השבועות. מתן תורה פירושו שהתורה יורדת מהשמיים לארץ, ותשלך אמת ארצה. ותשלך אמת ארצה אין פירושו רק לקחת את התורה שהייתה שם ולתת אותה פה. חלק מהתורה עדיין שם, והמטרה של מתן תורה זה שמה שנמצא שם יבוא לידי ביטוי כאן. עכשיו, בשביל שמה שנמצא שם יבוא לידי ביטוי כאן צריך בעצם להיות איזשהו לינק, איזשהו קשר בין הלמעלה לבין הלמטה. הקשר הזה זה תורה. לא הלמטה, לא המעשה בסוף, אלא המעשה שנעשה מתוך תפיסות מופשטות שנמצאות שם. זה בעצם תורה. אני אדגים את זה אולי קצת, אני אחדד את זה קצת יותר. אני לא חושב שכמעט יש קבוצות או אפילו בני אדם בודדים, בודדים יש יותר, שלוקחים אוסף של עקרונות מופשטים ומקבלים החלטות ביום יום על פיהם. לא משנה איזה עקרונות, לא משנה בכלל. רוב בני האדם מתנהלים כמו שהם מבינים פחות או יותר, לא עושים איזה ניתוח מחשבתי, ניתוח לפי עקרונות נורמטיביים שקובעים להם מה לעשות בכל רגע ואפילו לא בכל רגע, כמעט באף רגע זה לא קורה. ועניינה של התורה זה בעצם, ננסח את זה באופן הזה, עניינה של התורה זה בעצם לייצר אדם רציונלי, אדם רציונליסטי. דיברנו על רציונליזם ואמפיריציזם. אדם רציונליסטי זה בעצם אדם שאומר בהקשר הזה, זה לא בדיוק המשמעות שדיברתי עליה שם, זה אדם שההתנהלות שלו מכוונת על פי עקרונות. איזה עקרונות? זאת שאלה אחרת, זו עוד שאלה. יש עקרונות נכונים ויש עקרונות לא נכונים. אבל קודם כל לפני שאני נכנס לשאלה איזה עקרונות נכונים, עצם העובדה שאתה מייצר אדם שההתנהלות שלו היא התנהלות שמכוונת על בסיס עקרונות, זה בעצמו בעצם המהות של תורה. אני חושב שבן אדם מתנהל לא כי ככה הוא חושב, כי ככה בא לו, כי זה לא יודע כי ככה הוא חי, אלא הוא עושה את החשבון, הוא בודק מה נכון לעשות ואז הוא עושה. ובמובן הזה יש פה, לא זוכר אם דיברתי על זה פעם, יש שלוש עבירות חמורות שעליהן צריך למסור את הנפש: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה זה חטא שבמחשבה, זה חטא פילוסופי, חטא מנטלי. גילוי עריות זה חטא בגוף. ושפיכות דמים זה חטא במקף, בחיבור בין הגוף לבין הנפש. זאת אומרת שפיכות דמים אתה מפרק את הקשר בין גוף לנפש. זאת אומרת הגוף נמצא פה גם אחרי ששפכת את דמו, אבל הוא לא קשור כבר לנשמה. הנשמה נפרדה ממנו. עבירה אחת שבנפש ועבירה אחת שבקשר ביניהם. בסדר? עכשיו, גם בהקשר הזה אפשר לראות את התורה כהסתכלות על העקרונות שבשמיים, המטאפוריים שבשמיים, זאת אומרת על העקרונות המופשטים, על הפילוסופיה. בסדר? אפשר לראות את התורה בפרקטיקה והגוף מול הנפש. אני חושב שהתפיסה הנכונה של התורה זה המקף. ולכן זה מה שכתוב גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. זה לא תלמוד לחוד ולא מעשה לחוד, אלא תלמוד שמביא לידי מעשה, זה מה שגדול. כיוון שבסופו של דבר כשאתה לומד ויוצאת לך תוצאה שאומרת לך משהו לעשות בעולם הזה, לא משנה אם תעשה אותו או לא, אבל היא אומרת לך משהו לעשות בעולם הזה, למדת תורה. תורה זה הוראה, כן? זה השורש. זאת אומרת, מורה הוראה למעשה. וכמובן כשאתה לומד דבר עיוני שאין לו נגיעה למעשה, זה לימוד יותר פחות חשוב, פחות תורה. אבל נגיעה למעשה אין פירושו שתקיים בסוף. תקיים או לא תקיים, זה עניין אחר. הלימוד צריך להסתיים בהוראה מעשית. לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ואתה צריך בסופו של דבר לסיים את הסוגיה במסקנה מעשית. זו צורת הלימוד. לא בגלל שהמטרה של הלימוד זה העשייה, אלא זאת הצורה הנכונה של הלימוד. וזה המשמעות של גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, הכוונה לימוד כזה שמסתיים במסקנה מעשית, זה לימוד. לכן זה נימוק לזה שגדול התלמוד. זאת אומרת, התלמוד גדול, אבל איזה? תלמוד כזה שמסתיים במעשה. כן? כמו הסיפורים המפורסמים שמתמטיקאי לא צריך להיות משולש, כן? הבדיחות הידועות האלה, אז בתורה זה לא ככה. בתורה אם אתה מגיע לאיזושהי מסקנה, אתה גם צריך לבצע אותה. זו הוראה שמחייבת אותך. וזה הגודל. הגודל הוא לא לבצע בפועל, אלא הלינק הזה, הקשר הזה בין המסקנה התיאורטית שאליה הגעת לבין זה שזה מה שאתה צריך לעשות בחיים. בן אדם צריך להפעיל את הראש שלו, להגיע למסקנה מה נכון לעשות ואת זה לבצע. זה תורה. את השרשרת הזאת, זה מה שנקרא תורה. לא נכון להסתכל על הלימוד כאמצעי למעשה או על המעשה כתכלית של הלימוד. זה מגדיר את צורת הלימוד. צורת הלימוד חייבת להסתיים בהוראה מעשית. עכשיו, נגיד נחזור לבן סורר ומורה, שאלנו מה זה בן סורר ומורה בתמונה הזאת. בן סורר ומורה זה לימוד הלכתי לכל דבר. הרמב"ם יש לו הלכות בן סורר ומורה. כתוב בגמרא שזה לא היה ולא יהיה ולא עתיד להיות. אז מה זה הלכות בן סורר ומורה? מה הרמב"ם, בשביל מה הוא מבזבז את העצים ביערות ברזיל לכתוב הלכות שאף פעם אף אחד לא יעשה בהם שימוש? פסקי הלכה, אני לא מדבר על לימוד. מילא לימוד, אתה אומר טוב, דרוש וקבל שכר. אבל הרמב"ם כתב ספר הלכה, לא ספר לימוד. אומר מה צריך לעשות. מה אתה כותב הלכות בן סורר ומורה? לא יהיה אף פעם. מי צריך את זה? אצל הרמב"ם הלכה אין פירושה מה צריך לעשות או מה עובר לאיסור, אלא מה צריך לעשות באופן עקרוני אם תהיה סיטואציה מהסוג הזה, זאת המסקנה המעשית. תהיה או לא תהיה, מה אכפת לי? מה זה משנה? בסופו של דבר אני רוצה לדעת איך העקרונות המופשטים מיתרגמים בעולם שלנו. זה המשמעות של תורה. ולכן הטענה שלי זה שללמוד הלכה זה באמת הדבר המרכזי יותר, החשוב יותר, הבסיסי יותר. ומצד שני זה לא אומר שהלימוד הוא אמצעי ליישום. אלא צורת הלימוד היא כזאת שהיא צריכה להסתיים בהלכה למעשה. זאת אומרת, זה צריך להסתיים במסקנה מעשית. כי אם אתה סתם לומד כאן ושם ופה ושם, זה לא לימוד שלם. למשל מה שעושים בישיבות הרבה פעמים בעיניי זה עוול. מקודם דיברתי בשבחן, אבל מה שעושים בישיבות לכאורה לפחות, תכף אולי אני אסייג את זה. כי לומדים שם בעצם את הגמרא לפה ולשם, שיש אפשרות כזאת ואפשרות אחרת, ועוברים הלאה לסוגיה הבאה. ולימוד הלכה, איך אתה יודע מה צריך לעשות? אז בבוקר אתה יושב עם משנה ברורה, אתה לומד חצי שעה כל בוקר עד שאתה יודע מה צריך לעשות.

[Speaker C] זה לא ללמוד על מנת לעשות. אבל הגמרא היא לאו דווקא צריכה להיות הלכה. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא היא באמת לא טקסט הלכתי, וזה עניין אחר. הגמרא היא איזשהו תשתית ללימוד ההלכתי. אם הגמרא הייתה טקסט הלכתי היא הייתה צריכה להיכתב כמו הרמב"ם. ואני חושב שמה שעושים בישיבות בעצם זה שאתה מעלה אפשרויות, אתה מלמד את הבן אדם לחשוב שזה דבר מאוד חשוב, אבל אתה לא מסיים במסקנה. ואת המסקנה אתה לוקח ממשנה ברורה. חושב שזה חטא לשני הכיוונים. גם העיון פחות רציני. למה? כי אתה לא הולך לחלל שבת על המסקנה שלך. אם אתה לומד סוגיה ויוצא לך שמעשה מסוים מותר בשבת, ומשנה ברורה אומר אסור, חייב חטאת, חייב סקילה או חטאת, כן? זה חייב סקילה או חטאת. אז אני מחלל שבת, אם זה מה שיצא לי מהסוגיה, זה מה שאני עושה. לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אם זה מה שיצא לי, זה מה שאני צריך לעשות, אם אני בר הכי. עוד פעם, זה לא מישהו שזה סתם לא רציני. אבל אם מישהו שהוא כבר בחינה שהוא יודע להסיק מסקנות, הוא מכיר את העניין, הוא צריך להיות. ינהג כפי מה שהוא חושב. הוא צריך להגיע למסקנה ההלכתית, כך מסתיים הלימוד. הלימוד לא מסתיים לפני שאתה מגיע למסקנה. אז אתה חוטא פה הן בלימוד כי צורת הלימוד צריכה להסתיים במעשה, ללמוד על מנת לעשות או תלמוד שמביא לידי מעשה, וגם במובן המעשי כי אתה לא עושה את מה שבאמת אתה צריך לעשות. מה שבאמת אתה צריך לעשות זה המסקנה שלך מהסוגיה ולא המסקנה של המשנה ברורה מהסוגיה. כמובן תקרא אותו בעיון, תחשוב טוב מה הוא אומר לפני שאתה מגיע למסקנה. אתה בכל זאת יהודי שכדאי לשמוע מה הוא אומר. אבל בסופו של דבר המסקנה שלך היא זו שמחייבת אותך. זה טעות לשני הכיוונים. אמרתי שאני אסייג את זה כי בישיבות זה רק מכינה לחיים. לא נורא שעושים את זה. בישיבות אתה מלמד את החבר'ה רק איך לחשוב, איך ללמוד, איך לנתח. אז זה בסדר, לא נורא שעושים כמה שנים כאלה כהכנה לקראת לימוד תורה. זה מכשירי מצווה, הלימוד שמה, זה לא לימוד תורה באמת, זה מכשירי מצווה. זאת אומרת אתה משתמש בטכניקות האלה כדי שבסופו של דבר הוא גם ידע ללמוד. הבעיה שהשתרשה איזושהי תפיסה כזאת שאתה מסיים שם, וכל החיים לומד בעצם בצורה הזאת, ואתה ממשיך הלאה, שזה בעצם היה אמור להיות מכינה, ואחרי המכינה גם צריך להגיע לאוניברסיטה, זאת אומרת צריך גם ללמוד. אז לכן אני אומר, זה ביקורת אבל מסויגת, לא עד כדי כך.

[Speaker D] אז למה שצריך לימודים פרטניים? זאת אומרת אני כשאני לומדת אז אם אני רואה משהו שנוגע רק לכהנים מדלגת, משהו לחוץ לארץ מדלגת. אני רק שואפת.

[הרב מיכאל אברהם] ממש לא, ממש לא, הפוך. אני לומד את בן סורר ומורה ואני לומד את הלכות כהנים ואני לומד הלכות בית המקדש שלא קיים היום, הכל אני לומד. אבל אני צריך להגיע לשורה תחתונה בכל נושא כזה.

[Speaker D] אבל אנחנו לא חייבים, אם בית המקדש איננו אז…

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? זה בדיוק הנקודה. המטרה של הלימוד היא לא העשייה, המטרה של הלימוד היא המסקנה המעשית. לא העשייה. זאת אומרת אם בן סורר ומורה לא היה, אבל אני צריך לדעת מה הדין אם יש בן סורר ומורה. זה סוף הלימוד. עד שלא הגעתי לשם לא למדתי. ההוראה, כן ההוראה, למרות שזה לא יצא אף פעם לפועל, זה בדיוק הנקודה. זה לא חשוב. אני צריך להגיע כדי לדעת מה ההוראה המעשית שיוצאת מהעקרונות של הסוגיה הזאת.

[Speaker D] לו יצויר שזה היה קורה.

[הרב מיכאל אברהם] לו יצויר שזה היה קורה. אבל זה לא בשביל לדעת מה לעשות כשזה יקרה. זה רק הצורה איך מגדירים את הלימוד הנכון. על מנת זה תנאי, כן? הלומד על מנת לעשות.

[Speaker C] כן, בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] זה רצון השם. הרי מה? בדיוק, זה המסקנה, אולי זה משפט שבאמת היה חסר אצלי. כשאנחנו לומדים אנחנו בעצם רוצים לברר מה רצון השם. נכון? דיברנו קודם. זה המשמעות של הלימוד לפי הנפש החיים. אז מה זה משנה אם אני עושה את זה או לא? אני רוצה לדעת מה רצון השם. אבל כדי לדעת מה רצון השם אני צריך לדעת מה הוא רוצה. יש בן סורר ומורה, מה צריך לעשות? ברגע שאני יודע מה צריך לעשות, אז ביררתי עוד שטיקל של רצון השם. אם אני עושה את זה או לא, זה

[Speaker E] כבר תנאי. זאת אומרת אם זה יגיע

[הרב מיכאל אברהם] לידי, זה מה שאני אצטרך לעשות כמובן

[Speaker E] כי אחרת כל הלימוד לא שווה כלום.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אם זה לא מגיע לידי אז מה קרה? אז ביררתי את רצון השם ובסוף זה לא הגיע לידי. מה קורה אם אני לומד המילואים? היה מעשה פעם אחת בהיסטוריה ואני יודע שזה לא יקרה. זה לא משנה. גם בן סורר ומורה אתה יודע שלא יקרה. שם עקרונית… לא, לא עקרונית. הגמרא אומרת לך לא היה ולא עתיד להיות. לפי שיטה אחת. בסדר, לפי אותה שיטה מה אתה אומר? אוקיי, אבל עקרונית לא משנה, אני מגיע גם בימי המילואים זה לא משהו… לא, לא בגלל אולי. בימי המילואים אני שוב לומד את רצון השם. דיברתי אני חושב על זה באחד השיעורים הראשונים, דיברתי על הגמרא בסנהדרין בדף ט"ו. הגמרא אומרת שם שור סיני בכמה. בכמה דיינים דנו את השור שעלה אל ההר? השמר לך עלות בהר ונגוע בקצהו, נכון? גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, נכון? כך כתוב במעמד הר סיני. עוד פעם, ענייני היום, בסדר? אז עכשיו היה שור שכן קרב להר, נניח. לא היה, דיון תיאורטי לגמרי כמובן, אבל נגיד שיש שור כזה, כמה דיינים צריך להושיב בבית הדין שדן את השור? הגמרא דנה שם כמיתת בעלים כן מיתת השור, אז אם על מיתת בעלים צריך עשרים ושלושה דיינים אז גם על מיתת השור צריך עשרים ושלושה דיינים. אז האם שור סיני זה גם היה כך? אז שואל הר"ן למאי נפקא מינה? מה… בסדר, מה… מי ששמע את זה פעם? אז בשביל מה ללמוד את זה? זה היה. מאי דהוה הוה. זאת אומרת היה מעמד הר סיני וגמרנו, זה היה איסור לשעתו. מה זה קשור אלינו? אז הר"ן מביא שם שני תירוצים. השני ביניהם זה נפקא מינה לנזיר. אם נזיר נודר נזירות בתנאי ששור סיני בעשרים ושלושה, השאלה אם הוא נזיר או לא. וזה נפקא מינה לקידושי אישה שאנחנו מדברים עליהם בישיבות. וברור שהוא מתבדח. מה הבדיחה הזאת אומרת? הבדיחה הזאת אומרת שזה לא… אז מה אם זה לא יהיה? אני רוצה לדעת מה רצון השם בסיטואציה הזאת. זו הנקודה. אם הוא באמת מתכוון ביסודיות אז גם ללמוד לבנות כיסא זה נפקא מינא לקידושי אישה.

[Speaker E] הגמרא דווקא שואלת למה אתה שואל את זה, זה דוגמטי, הגמרא

[הרב מיכאל אברהם] שואלת זה האח של הדידקטי. בסופו של דבר הגמרא שואלת למאי נפקא מינא. למאי נפקא מינא פירושו של דבר שהיא רוצה לדעת בין שתי העמדות האלה איפה תהיה ההשלכה המעשית. לא במובן שזה יבוא לידי ביטוי מה עלי לעשות, אלא זה לא יבוא לידי ביטוי, לא חשוב, אלא כדי להגדיר טוב את שתי העמדות שואלים אותי איפה תהיה ההשלכה המעשית להבדל. למאי נפקא מינא. כי בדיוק בגלל שהלימוד צריך להסתיים בהשלכה מעשית, אז אם אתה אומר לי שני צדדים ואין להם שום השלכה מעשית אז מה עשינו? אז מה המשמעות? לא שלא השלכה מעשית במובן שלא תהיה סיטואציה כזאת. הנפקא מינא יכולה להיות גם על משהו שלא יהיה לעולם, זה לא חשוב.

[Speaker E] אבל אם הגמרא אומרת לפעמים למאי דהוה הוה, למאי דאנן לא ענינן מה שקרה קרה, אז

[הרב מיכאל אברהם] זה צריך לראות בכל סוגיה לגופה. במקומות שאני ראיתי אין אף פעם שאלה כזאת. אני עברתי פעם על העניין הזה כי כתבתי על זה פעם משהו. אין אף פעם שאלה שהיא ממש כזאת, זאת אומרת יש תמיד שאלות שאפשר לראות במפרשים שזה לא זה.

[Speaker A] אני רוצה מה שאני מבין מדבריך זה שתכלית הלימוד זה בירור רצון השם. אני מבין את הטענה אבל ככה באופן אינסטינקטיבי זה נראה שתכלית הלימוד

[הרב מיכאל אברהם] זה לקיים את רצון השם.

[Speaker A] לקיים לו יצור שתיתקל בו?

[הרב מיכאל אברהם] אחרת אמרתי, אם זה ככה אז הבירור הוא מכשירי מצווה, אז אני חוזר לשיעור הקודם, אז אם זה מכשירי מצווה אז זה לא מצווה. אם אתה רואה בזה אמצעי אז מצוות תלמוד תורה היא לא מצווה. הבאתי ראיה הרי מנשים, גם נשים צריכות ללמוד כדי לקיים, למה הם לכאורה פטורות מתלמוד תורה? גם אני הרי לא צריך לקיים את הלכות הכוהנים, נכון? אז קודם כל למה אני לומד אותם? ב', למה אני נקרא מצווה בתלמוד תורה ונשים לא? אני חייב בדיוק כמו נשים, כל אחד חייב ללמוד את מה שהוא צריך לקיים. אז למה נשים נקראות לא חייבות בתלמוד תורה? בגלל שתלמוד תורה זה לא זה. תלמוד תורה זה לא ללמוד כדי, זה דיברתי פעם הקודמת, תלמוד תורה זה לא כדי לדעת מה לעשות. אני אביא אולי טוב אני אעבור ישר לבעל התניא, יש אולי רק משפט אחד בנפש החיים בשער ד' פרק ג' הוא אומר ככה כמה משפטים, אבל האמת כי עניין לשמה, מדבר לימוד תורה לשמה, עניין לשמה פירוש לשם התורה. לשמה זה לשם התורה, לא למטרה אחרת מחוץ לתורה, כנגד הוא יצא כנגד החסידים שהמטרה היא דבקות, חוויות דבקות וכדומה. והעניין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר רבי אלעזר ברבי צדוק בנדרים ס"ב, עשה דברים לשם פועלן ודבר בהן לשמן. כן זה הפסוק. עשה דברים לשם פועלן לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו, ודבר בהן לשמן כל דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות. דקדק עכשיו זה לשון הרא"ש בנדרים. עכשיו אומר הנפש החיים, דקדק לבאר שינוי לשונו דרבי אלעזר ברבי צדוק שבעשייה אמר לשם פועלן ובדיבור אמר לשמן. מה ההבדל? למה עשה דברים זה לשם פועלן ודבר בהן הכוונה זה ללמוד אותם, לימוד תורה זה לשמן. מה ההבדל? אז הוא אומר שלעשות את הדברים צריך לשם הקדוש ברוך הוא לשם שמיים, אבל ללמוד לא צריך לשם שמיים, ללמוד צריך לשם התורה. התורה היא מטרה לעצמה, לא הקדוש ברוך הוא, התורה. קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא זה כן אבל המטרה היא לדעת את התורה. אני לומד בשביל לדעת התורה לא לשום מטרה שהיא מחוץ ללימוד עצמו. לכן בעניין העשייה פירש לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו ובעניין הלימוד פירש לשם התורה. וכוונתו ז"ל מבוארת היינו כי עשיית המצווה ודאי שצריכה להיות למצווה מן המובחר בדבקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו כדי שיתעלה סלה לגרום תיקוני העולמות וכוחות וסדרים העליונים וזהו לשם פועלן כי כל פועל השם למענהו. ואף כי ודאי שגם במצוות העיקר בהם לעיכובא הוא העשייה בפועל והכוונה היתרה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל. המחשבה הטהורה, לא מתכוון מצוות צריכות כוונה, כוונה לצאת ידי חובה זה מחלוקת אם זה מעכב או לא, מדבר על הכוונות במובן של התוכן של הדברים, עם כל זה מצטרף קדושת וטוהר מחשבתו לעניין העשייה בפועל לעורר ולפעול תיקונים. אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצווה והלכותיהם לא בביצוע המצווה אמר ודבר בהן. רוצה לומר הדיבור בענייני המצוות והלכותיהן יהיה לשמן. פירוש לשם דברי תורה, דהיינו לדעת ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול. זה הכל, זאת אומרת זה לא לשם שום מטרה שהיא מחוץ ללימוד. ומה הרעיון פה? זה מה שהוא אומר בהתחלה, קראנו את דבריו בהתחלת השער, שהוא אומר שהלימוד הוא לא אמצעי ללימוד, הלימוד זה אמצעי לדבקות, הלימוד זה הדבקות עצמה.

[Speaker A] אבל הוא לא מסייג את זה לדברים שבהוראה מעשית פה? מה? פה הוא לא מסייג את זה להוראה מעשית? זאת אומרת שעיקר הלימוד.

[הרב מיכאל אברהם] הוראה לא מעשית ודאי שאתה לא עושה את זה בשביל למעשה, כי זה לא למעשה.

[Speaker A] אז כדי להגיע למסקנה של הוראה מעשית גם אם אני לא מקיים אותה?

[הרב מיכאל אברהם] פה אולי מחשבתית אתה יכול להגיד, לא משנה, אתה יכול

[Speaker A] לכלול למשל לימודי פילוסופיה נניח,

[הרב מיכאל אברהם] אידיאולוגיה, מחשבת ישראל, דברים מהסוג הזה. בסדר, יכול להיות. החילוק הזה מופיע מפרק ו' והלאה, אנחנו בפרק ג'. אז יש מקום לדון מה הוא אומר שם. אני מעריך שגם שמה הוא יגיד אולי להגיע למסקנה, אבל לא מסקנה מעשית. זה מסקנה, אבל אבל כן, האופי צריך להיות דומה. זה לימוד תורה וזה לימוד תורה, שניהם לימוד תורה. אז אני דיברתי אמרתי כבר ששניהם לימוד תורה. אז בלימוד מחשבתי ודאי שזה לא, שם לא השאלה בכלל האם זה בשביל המעשה או לא בשביל המעשה, כי אין מעשה. להפך, הרמב"ם בפירוש המשנה כותב בשלושה מקומות שבדברים שלא נוגעים למעשה לא פוסקים הלכה. אין דבר כזה פסק הלכה. שזה בדיוק מה שזה אומר שדברים שלא נוגעים למעשה, מחשבה זה סובייקטיבי, אין פסק הלכה. אם זה מדבר אליך אז תלך עם זה, ואם ההוא מדבר אליך אז תלך עם זה. זאת אומרת גם במובן הזה אין פסק הלכה. עכשיו יש הבר פלוגתא שלו הגדול, בעל התניא, כותב דברים מאוד מאוד דומים. רק אתמול ראיתי איזה מכתב של הרבי מלובביץ' שלמדנו אותו, שהוא אומר שנראה לו שנפש החיים ראה את ספר התניא למרות שאין לו ראיות על זה. כי כי באמת יש המון דברים דומים, זה מרתק ההשוואה בין שני הספרים האלה. ותמיד מנסים למצוא איזה שהם הבדלים דקים כי הרי הוא יצא נגדו, בשביל זה נכתב הספר. אז הספר נגד, אבל הוא כותב כמעט את אותם דברים. זאת אומרת אז אולי בדקויות אפשר למצוא הבדלים, אבל אם בכלל אני לא יודע. אז הוא אומר ככה בפרק ד', אומר ועוד יש לכל נפש אלוקית שלושה לבושים שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה, שכשהאדם מקיים במעשה כל מצוות מעשיות, ובדיבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצוות והלכותיהן, ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה, הרי כללות תרי"ג איברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצוות התורה. ובפרטות בחינת חב"ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה, שהוא משיג בפרד"ס כפי יכולת השגתו ושורש נפשו למעלה. והמידות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן מלובשות בקיום המצוות במעשה ובדיבור שהוא תלמוד תורה שכנגד כולם. מפרט, לא משנה. ואז הוא אומר והנה שלושה לבושים אלו מהתורה ומצוותיה, אף שנקראים לבושים לנפש רוח ונשמה, מחשבה דיבור ומעשה, זה שלושת הלבושים. מחשבה זה בעצם להבין את התורה, דיבור זה לדבר אותה ומעשה זה לבצע אותה, כן? אף שנקראים לבושים לנפש רוח ונשמה, עם כל זה גבהה וגדלה מעלתם לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה עצמה. כמו שכתוב בזוהר דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. זה בעצם הקדוש ברוך הוא והתורה הם דבר אחד. פירוש דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, שימו לב, אורייתא היא רצונו של הקדוש ברוך הוא, בדיוק כמו נפש החיים. והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כולא חד, כי הוא היודע והוא המדע וכולי, כמו שכתבנו לעיל. ואף שהקדוש ברוך הוא נקרא אינסוף ולגדולתו אין חקר ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, וכן ברצונו וחכמתו, גם בזה אין בזה תפיסה, בין רצונו וחכמתו, כדכתיב אין חקר לתבונתו וכתיב החקר אלוה תמצא וכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם, הנה על זה אמרו במקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו. וצמצם הקדוש ברוך הוא רצונו וחכמתו בתרי"ג מצוות התורה ובהלכותיהן ובצירופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל, בכדי שכל הנשמה או הרוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגם בדעתה ולקיימם כל מה שאפשר לקיים בהם במעשה דיבור ומחשבה, ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלושה לבושים אלו. ולכן נמשלה התורה למים, מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ככה תורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך, דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה, שהם רוב מצוות התורה, אנחנו עוסקים בשוורים, פרות, גנבים, שקרנים, מיגו, זה דברים שבעולם הזה. אבל התורה מתלבשת, חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא מתלבשת בענייני העולם הזה. ולכן כן הזה רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורה ובמצוותיה ואז מתלבשת בהם הקדוש ברוך הוא. דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודבקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו, כמו שכתוב וימינו תחבקני, שהיא התורה שניתנה מימין שהיא בחינת חסד ומים. זאת אומרת, כשאני מחבק את המלך, גם אם הוא לבוש, אני מחבק את המלך. הדרך היחידה שלי לתפוס את המלך זה דרך רצונותיו, כפי שהם באים לידי ביטוי בשוורים ובפרות. אבל מה שאני לומד שמה זה לא מה לעשות עם השוורים והפרות. מה שאני לומד שמה זה מה הקדוש ברוך הוא רוצה בסיטואציה הזאת. אני לומד איזשהו שטיקל של רצון השם. זה בכלל לא משנה בתוך איזה תווך זה מתלבש. תחשבו על מצב איך הקדוש ברוך הוא יכול להגיד לנו את רצונותיו במנותק מכל מושגי העולם הזה? איך הוא היה יכול לדבר איתנו? מה הוא אמור לעשות?

[Speaker A] זה לא רק רצונותיו, זה לגבי מעשה מסוים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, יש פה רצונות מופשטים. יש ביטוי לרצונות המופשטים האלה ששור נגח פרה. ויש פה איזה שהם רצונות מופשטים, רצונות מופשטים כאלה תיאורטית בעולם המלאכים שאין שוורים ופרות, עדיין יש דין ששור נגח את הפרה. אבל זה לא בשוורים ובפרות, שם זה מנוסח בספירת הוד שמתנגשת עם נצח. אני יודע מה, לא יודע מה. זאת אומרת, זה לא חשוב. הנקודה היא שדיברנו, שהזכרתי פעם את הספר של הפילוסוף הגרמני, אויגן הריגל, שמדבר על זן ואמנות הקשת, כך נקרא הספר. וזה פילוסוף גרמני שהגיע לטוקיו וביקש מחבר שלו, פרופסור למשפטים, הוא ביקש ממנו ללמוד זן אצל מורה זן. אז הוא העביר אותו לאיזה מורה זן. אז המורה זן שואל אותו: תגיד, מה אתה רוצה ללמוד? קליעה למטרה, חץ וקשת, סיוף, או שזירת פרחים? אמר לו: לא זה ולא זה ולא זה, אני רוצה ללמוד זן. אומר לו: כן, אני מבין, אבל שזירת פרחים, סיוף, או קליעה למטרה? ואז הוא הסביר לו שזה בכלל לא משנה באיזה תווך אני אשתמש כדי ללמד אותך את העניין. העניין שאותו אני מלמד אותך הוא אותו דבר, בין אם תלך במסלול הזה, במסלול הזה או במסלול הזה, כי אני לא מלמד אותך לשזור פרחים. אני מלמד אותך איזושהי צורת הסתכלות, איזושהי צורת התייחסות. עכשיו, אני לא יכול ללמד צורות התייחסות בלי שזה תפוס במשהו, בלי שאני משתמש באיזשהו תווך שדרכו העסק עובד. אתם יודעים שכל הגלים, חוץ מאור, צריכים תווך כדי לזוז. אין גל קול בחלל שאין בו אוויר. גל קול לא יכול לעבור שם, כי גל קול זה שינויי לחץ, נכון? אם אין אוויר, אין שינויי לחץ. זאת אומרת, אבל האם הגל קול זה תנודות אוויר? לא. גל הקול זה האנרגיה הזאת שלא יכולה לעבור אם אין איזשהו אוויר שדרכו היא מתקדמת. הגל לא יכול להתקדם בלי שיש תווך. גם מידע, בטח מידע מהקדוש ברוך הוא, ששאוב מעולמות אחרים, מעולמות מושגיים אחרים לגמרי, לא יכול להגיע אלינו אלא דרך התווך שמוכר לנו. וזה בכלל לא משנה אם אני לומד שוורים, פרות, שקרנים, נידה, טומאה, טהרה, זה לא משנה בכלל. זה הכל לקוח מהעולם שלנו, אבל אנחנו לא לומדים את הדין. אנחנו לומדים את הרעיון המופשט שהתלבשותו ביחס לפרה ושור נראית כמו שור שנגח את הפרה. הרעיון המופשט הזה, אני לא יודע איך… תחשבו כמו למשל לדבר על סוסיות בלי לדבר על סוסים. אם לא היו פה סוסים, היינו מבינים מה זה סוסיות? אידיאת הסוסיות, כן, של אפלטון. אם לא היו סוסים, אף אחד לא היה יודע על מה אתה מדבר בכלל, נכון? אבל זה לא אומר שכשאתה לומד את הלכות הסוסיות, אז אתה צריך את זה בשביל לרכוב על סוסים. זה בכלל לא הנקודה.

[Speaker A] אולי תגיד שזה לא רצון? מה? רצון זה כשאני רוצה שיקרה. נכון, רצון, רצון. אתה מדבר על ידע, סוסיות זה ידע.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, סוסיות זה משל, אבל אני אומר: אדרבה, זה רצון.

[Speaker A] מה זה רצון בלי חומר?

[הרב מיכאל אברהם] רצון בלי חומר זה רצון שבכל חומר אחר הוא ייראה אחרת. זה רצון, זה משהו פוטנציאלי, שכשהוא ייכנס לתוך חומר מסוים הוא מופיע באופן מסוים, ובחומר אחר הוא מופיע באופן לגמרי אחר. אבל זה אותו רצון, הרצון זה הדבר המופשט. ותחשבו על היחס בין תבנית של הסק לוגי, דפוס טיעון מה שנקרא, לבין טיעון. למשל כשאני אומר כל הכיסאות הם צהובים, הדבר הזה הוא כיסא לכן הוא צהוב. זה הסק תקף, נכון? אבל זה לא תלוי בשאלה אם הכיסאות באמת צהובים או לא צהובים, האם אני מדבר על כיסאות. יכולתי להגיד את זה: כל הפיות יש להן ארבע כנפיים ושלוש קרניים. בסדר? הספר הזה הוא פיה, לכן לספר הזה יש ארבע כנפיים ושלוש קרניים. גם זה היה הסק תקף. בסדר? ויש משהו משותף בין שני ההסקים האלה למרות שעוסקים בשני דברים שונים לחלוטין. התווך שבו העיקרון הזה מופיע הוא שונה לגמרי. פה זה בהלכות פיות ופה זה בהלכות כיסאות צהובים. אבל הרעיון הוא בדיוק אותו רעיון. הוא אומר: אם כל X הוא Y ו-A הוא X, אז A הוא Y. זה דפוס, נכון? זה הפשטה ש… אריסטו. התורה זה הדפוס. זה לא הטיעון הקונקרטי שעליו אני מדבר, זה הדפוס. הטיעון הקונקרטי אתה לא יכול בלעדיו. איך תסביר לבן אדם את המשפט כל איקס הוא וואי, איי הוא איקס לכן איי הוא וואי, אם לא תיתן לו דוגמאות מהעולם שלו? אבל מה שאתה מנסה ללמד אותו זה לא אם כיסאות הם צהובים או לא. אתה מנסה ללמד אותו איך לחשוב, איך להתייחס, איך להסיק מסקנות. אז אני אומר, זאת דוגמה טובה למה שאנחנו מדברים כאן. אולי אני רק אסיים במה שהוא אומר פרק אחד אחרי זה. הוא ממשיך.

[Speaker F] מישהו הגיע לניואנס הזה? אולי לבינה עצמית מישהו הגיע לניואנס הזה שמאחורי הדברים למעשה? אתה אומר שזה המטרה הסופית, להפשיט את זה. נכון. כי האור הולך ללמוד קשת כדי להכיר את…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל לא, זה לא צריך להיות מודע לך ההפשטה. אתה יכול לעסוק בפרט ואתה עוסק באותו דבר. זה מה שהוא אומר, לא משנה אם אתה מחבק את המלך כשהוא לבוש או שאתה מבין שזה בעצם המלך שעומד מאחורי הלבושים. זאת אומרת, גם אם אתה לא מודע לזה, זאת הטענה כמובן, זה ברמה פחותה, אבל גם אם אתה לא מודע לזה, עדיין בתוכך יושב רצון של הקדוש ברוך הוא. זה החיבור האמיתי עם הקדוש ברוך הוא כי הוא ורצונו אחד. כשאתה מלובש חושב על דבר שהוא רצון השם, זו הדרך שלנו להידבק בו. עכשיו אם אתה גם יודע לנסח את הרעיון הזה, כמו שאריסטו עשה ללוגיקה נגיד, להפשיט את הרעיון ולנסח את הרעיון במנותק מהתווך שדרכו הוא הופיע, עוד יותר טוב. אבל זה באמת תלוי לכל אחד לפי דרגתו וחכמתו. אבל זה אפשרות לכל אחד בכל רמה לחבק את המלך ממש. לא משנה אם זה דרך שלושה לבושים או חמישה לבושים, זה מה שהוא אומר כאן.

[Speaker A] אבל זה המחשבה. מה זה? אתה מבין משהו שהוא…

[הרב מיכאל אברהם] אני מבין רצון של הקדוש ברוך הוא. זה המחשבה. למה מחשבה? אני מבין שזה רצונו של הקדוש ברוך הוא. אני נדבק ברצונו של הקדוש ברוך הוא במחשבתי. אם אני מקיים, אז אני נדבק ברצונו של הקדוש ברוך הוא גם במעשה. זה מה שהוא אומר, מחשבה דיבור ומעשה, בכולם, אבל בכולם אני נדבק ברצון. לא, זה לא אינטלקטואלי גרידא. זה לא משפט עובדה. יש פה רצון, רצון פירושו דרישה ממני. הוא כותב פה בהמשך בפרק ה', אומר ככה: הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל, הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו. זה בעצם סוג של חיבור בין המידע לבין השכל שתופס אותו. וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשכילו ותופסו בשכלו. דרך משל, כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בורייה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה, וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך, יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבוא למשפט על טענות ותביעות אלו, אפילו אם זה לא התממש אף פעם בפועל, זה לא משנה בכלל. מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא שאם יטעון זה כך וכך יהיה זה כך יהיה הפסק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה, ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו. וגם שכלו מלובש בהם. והוא ייחוד נפלא שאין ייחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה. אז מה שהוא אומר בעצם, בדיוק כמו בנפש החיים, שהמטרה של הלימוד היא פשוט להיות דבוק ברצונו של הקדוש ברוך הוא. וזה בכלל לא משנה אם בסוף הרצון הזה גם התממש בפועל, אם אני אתקל בסיטואציה שבה אני אצטרך לעשות את זה. זה לא משנה. מה שאנחנו אומרים, שמה שחז"ל אומרים שאחרי שחרב הבית שאנחנו לומדים את הלכות הקורבנות זה כמו להקריב קורבן. זה לא מטאפורה. זה אמיתי ככה. כלומר שללמוד את הלכות הקורבנות זה לא בשביל לדעת מה לעשות. להקריב זה כדי להתחבר עם הקדוש ברוך הוא במישור המעשי וברצונו של הקדוש ברוך הוא במישור המעשי. ללמוד את הלכות הקורבנות היום זה בדיוק מה שהיה אז, זה להידבק בשכל ברצונו של הקדוש ברוך הוא. אז במעשה אנחנו לא יכולים היום לעשות את זה, את החלק הזה. במחשבה כן, בשכל כן. לכן המטרה של הלימוד היא הלימוד הוא ערך לעצמו, הוא לא אמצעי כדי לעשות. מצד שני לימוד צריך להסתיים במסקנה מה צריך לעשות. לא צריך לממש את זה בפועל, אבל זה סוף הלימוד. סוף הלימוד זה מה לעשות. ובזה זה שונה מכל תפיסות פילוסופיות ומתמטיקה וכל חוכמות אחרות שבהם אתה לומד בשביל לדעת להשכיל. כן, זה הסיפור שהזכרתי קודם, כן, המתמטיקאי שהוא לא משולש, זאת אומרת, שראו איזה פילוסוף שמלמד אתיקה ומתנהג כמו בהמה. אז אמרו לו מה, אתה מלמד אותנו דברים כל כך יפים. נעלים ונשגבים וככה אתה מתנהג? הוא אמר, ומתמטיקאי חייב להיות משולש? אז מי שמתמטיקאי לא צריך להיות משולש, ומי שלומד אתיקה לא צריך להיות אתי. אז זה ההבדל, הרב קוק מתחיל את אורות הקודש בהבחנה הזאת.

[Speaker D] אז למה הישיבות החרדיות באמת צריכות לעולם לא ליישם את הדברים האלה?

[הרב מיכאל אברהם] במקום שבו את נתקלת בדבר את חייבת ליישם. זה על מנת, אם לא

[Speaker D] אז הלימוד לא שווה כלום. אבל אם הם לא מתנסים בזה, אז זה נשמע שזה לא מה שהם לומדים.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, באו הישיבות החרדיות, נפש החיים זה היה אבי הישיבה החרדית הראשונה, הליטאית הראשונה בוולוז'ין. ומשם זה בא, זה ברור.

[Speaker D] אבל לא היה אפילו יותר טוב ליישם את זה באמת?

[הרב מיכאל אברהם] במקום ללמוד? לא. לא. אם אני, אם אני נתקל בזה בעולם המעשי, אז אני כמובן צריך לקיים. ואם לא, אז לא. אז אני לומד.

[Speaker D] אבל להיות חקלאי ובאמת להגשים את מה שאתה

[הרב מיכאל אברהם] לומד זה לא הכי טוב? הכי טוב זה ללמוד את הכל, לדעת את הכל וגם לעשות את הכל. אבל בדרך כלל מי שעושה חסר לו בידיעה. אנחנו בני אדם, אנחנו לא יכולים להספיק הכל.

[Speaker D] אבל לא כקולקטיב? ישיבות חרדיות לשבת וללמוד כל הזמן ואף פעם לא

[הרב מיכאל אברהם] ליישם את זה?

[Speaker F] זה לגיטימי? זה לגיטימי.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא, אני לא חייב להתנגד להם בכל מה שהם עושים. אני חושב שיש בזה הרבה אמת. זה לא אומר שמי שלא עושה את זה הוא פסול. כל אחד לוקח את תפקידו. יש את האדם שמתחבר עם הקדוש ברוך הוא במעשה ובמחשבה, יש בן אדם שהוא מקדיש את עצמו רק למחשבה. בסדר? מה הבעיה? זה חיבור וזה חיבור. לא פוסל, אבל גם לא צריך לפסול את האחרים בגלל זה. זה לא או או. אוקיי, שיהיה חג חג שמח.