תשובה 1

[הרב מיכאל אברהם] נתחיל אולי בסקירה קצרה של המעמד ההלכתי של תשובה ומתוך כך ננסה להיכנס יותר למשמעות העקרונית שלה, המטא-הלכתית. הרמב"ן בפירוש לספר דברים כותב שיש מצווה לעשות תשובה, ושבת עד ה' אלוהיך. יש עוד כמה מפרשים שאומרים את זה. הוא עצמו מביא שהרמב"ם בהלכות תשובה בפרק ז' מפרש את זה בתור נבואה. כשיגיע הזמן אז ושבת עד ה' אלוהיך.

[Speaker B] עתידין

[הרב מיכאל אברהם] ישראל לעשות תשובה וכו' שנאמר ושבת עד ה' אלוהיך. באמת שהרמב"ם לא תופס את הפסוק הזה כפסוק שמצווה לעשות תשובה. מבחינת מניין המצוות אז הרמב"ם, יש את הסתירה המפורסמת של המנחת חינוך, שבתחילת הלכות תשובה מצוות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה. אז בעצם יש מצוות עשה שמורכבת משני פרטים, לשוב ולהתוודות. זה שיש מצווה שמורכבת משני פרטים זה כמובן לא חידוש, יש הרבה מצוות שמורכבות מכמה פרטים, זה מה שכותב הרמב"ם. לעומת זאת בספר המצוות, נדמה לי ע"ג, עשה ע"ג אני חושב, שמה זה מצווה שמופיעה בתור מצווה של וידוי. והדיון הוא שכשישוב החוטא מחטאו, דומה קצת לניסוח בתוך ההלכות, שכשישוב החוטא מחטאו שיתוודה. זאת אומרת ששמה ההגדרה היא שהמצווה היא בעצם להתוודות, רק יש תנאי מתי לעשות את זה כאשר שבים מן החטא. זאת אומרת זאת מצווה מותנית. יש כאלה שקוראים לזה מצווה קיומית אבל זאת טעות. מצוות מן הסוג הזה כמו ציצית או דברים כאלה זה לא מצוות קיומיות, זה מצוות מותנות. מצווה מותנית זאת מצווה שחייבים לעשות אותה אבל זה רק בנסיבות מסוימות. בציצית, כשאני לובש בגד של ארבע כנפות אז אני חייב להטיל פתילים, לשים ציצית. אבל זה לא מצווה קיומית. מצווה קיומית זאת מצווה שאני יכול גם לא לעשות אותה. אם זאת הייתה מצווה קיומית אז גם ברכת המזון הייתה מצווה קיומית כיוון שברכת המזון זה גם כן רק כשאוכלים. אז כל מצווה יש איזה שהם נסיבות שבהן החיוב מוטל עלינו, כמעט כל מצווה, למעט שש שהמשנה ברורה מביא בהתחלה, החינוך בעצם הוא המקור, שהם בכל רגע ותמיד אדם מישראל מחויב בהם. אבל רוב המצוות הן לא כאלה ויש נסיבות שבהן המצוות הללו מוטלות עלינו. אז גם מצוות תשובה בעצם היא כזאת לפי מה שיוצא מספר המצוות של הרמב"ם, שכאשר ישוב החוטא מחטאו שיתוודה. בסדר? כמו שכשלובישים בגד של ארבע כנפות לשים על זה פתילים. אז ככה המנחת חינוך שואל, תירוצים כאלה תירוצים אחרים אבל העסק לא יוצא ברור. אני לא מכיר משהו שבאמת שכנע אותי. בעצם נדמה לי ששורש האבחנה בין שני הניסוחים האלה נמצא בשאלת המיקום. איפה הרמב"ם כותב את זה ואיפה הרמב"ם כותב את זה? אבל בשביל להבין את זה צריך להקדים כמה הקדמות. הרמב"ם בספר המצוות מונה את תרי"ג מצוות. המצוות שמנויות בספר המצוות הן לא כוללות את כל החיובים שמוטלים עלינו. יש חיובים שמוטלים עלינו שלא מופיעים במניין המצוות מכל מיני סיבות. חלקם אולי בגלל שזה דרבנן, חלק אחר בגלל שזה לא כתוב במפורש בתורה, חלק אחר יוצא מסברה, חלק אחר נכלל במצווה אחרת. יש ארבעה עשר שורשים ששמה הרמב"ם מסביר כל מיני סיבות למה מצוות שמחייבות אותנו לא יופיעו במניין המצוות. יש כמה דוגמאות מפורסמות, יישוב ארץ ישראל או דברים כאלה. בכל אופן, הקטגוריה של מה שמחייב אותנו, הקטגוריה של המצוות המנויות הן לא קטגוריות חופפות. זה לא אותו דבר. אז מה כן מנוי? הרמב"ם עצמו כותב, מה שמנוי בספר המצוות זה אותם דברים שאנחנו חייבים לעשות אותם דאורייתא ושמופיעים במפורש בתורה. יש יוצא מן הכלל אחד, טוב, לפני היוצא מן הכלל. מה נקרא לא מופיע במפורש בתורה? לדוגמה מצוות שיוצאות מדרשות. בשורש השני, דברים מפורסמים של הרמב"ם, שמצוות שיוצאות מדרשות לא נמנות. למה? נדמה לי שההסבר הפשוט ביותר הוא בלי להיכנס כרגע לשאלה אם זה דרבנן או דאורייתא, שלזה נשפכו קולמוסים, אבל עצם ההסבר נדמה לי בלי קשר לשאלה הזאת הוא בגלל שדברים שיוצאים מדרשות הם דברים שלא כתובים במפורש בתורה. הדרשות הרמב"ם תופס אותם כמשהו שמרחיב את מה שיש בפסוק, מעבר למה שכתוב בפסוק. בניגוד לפרשנות, שזה מה שנקרא פשט, שהיא אמורה לחשוף את מה שיש בתוך הפסוק. אז דברים שיוצאים מפרשנות של התורה יופיעו במניין המצוות, אבל דברים שיוצאים מדרשה לא יופיעו במניין המצוות. נחזור לחריג. יש חריג אחד וזה מצוות שיוצאות מדרשות אבל יש לנו מסורת עליהם. כך הרמב"ם כותב. דברים שיש לנו מסורת עליהם והם יוצאים מדרשות, או במילים אחרות יותר מודרניות, זה בעצם דרשות סומכות ולא דרשות יוצרות. אלה הלכות שכן נמנות במניין המצוות. אלה הלכות דאורייתא בהגדרה של הרמב"ם שכן נמנות במניין המצוות. ולמה? נדמה לי שההסבר המתבקש לאור מה שאמרתי קודם, זה שבמקום שבו ישנה מסורת כנראה שהדרשה היא לא דרשה מרחיבה אלא דרשה חושפת. זאת אומרת, כאשר יש מסורת נגיד שצריך לירוא מתלמידי חכמים, ואנחנו דורשים את השם אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, לולי הייתה מסורת, אז היינו חושבים שמורא תלמידי חכמים זאת הרחבה של מה שכתוב בפסוק של יראת השם. זה לא חשיפה של מה שיש בתוך הפסוק, זאת הרחבה מעבר למה שכתוב בפסוק, רוח הדברים או משהו כזה. אבל אם יש לנו גם מסורת וגם דרשה, אז הרמב"ם לפחות תופס שכנראה במצבים כאלה הדרשה היא דרשה חושפת, ולכן בעצם את השם אלוהיך תירא כשאנחנו מרבים תלמידי חכמים אנחנו בעצם מוצאים בתוך הפסוק עצמו גם את המצווה לירוא מתלמידי חכמים. וכיוון שכך אז הדרשה הזאת בעצם חשפה משהו שכבר קיים בפסוק, ממילא התוצר של הדרשה הזאת כתוב בתורה, לכן הוא מופיע במניין המצוות. בסדר? כלומר במילים אחרות ההגדרה של הרמב"ם מה מופיע במניין המצוות, מה שכתוב בתורה או מה שנמצא בתורה.

[Speaker B] בפסוק הזה, דרשה חושפת אז יש שתי מצוות? אחת ליראת השם ואחת לראות תלמידי חכמים?

[הרב מיכאל אברהם] אז זה תלוי. יש מקום לדון. לפעמים היא תהיה כלולה במצווה הפשטית ולפעמים זאת באמת תהיה מצווה אחרת.

[Speaker B] ואם זה כלול זה לא הרחבה? מה ההבדל אם זה הרחבה או כלול? מה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, יכולות להיות מצוות שיש להם כמה יישומים. נגיד מצווה לירוא מפני כל דבר קדוש. הקדוש ברוך הוא הוא דבר אחד ותלמיד חכם זה הדבר האחר, או כל דבר שיש בו תורה, לא יודע תגדיר את זה איך שאתה רוצה. אז זאת מצווה אחת שיש לה שני יישומים שונים, שני פרטים.

[Speaker B] יש עוד דוגמה למצוות לדרשות שהם לא חושפות שהם לא נמנות?

[הרב מיכאל אברהם] את השם אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, הבאתי את זה בתור דוגמה אבל זאת דוגמה לא נכונה. הרמב"ם אומר שכל הדרשות למעט שלוש או ארבע הן דרשות מרחיבות בשפה שלי, לא חושפות. הדרשות החושפות הן נדירות מאוד. כל דרשה שאתה מכיר.

[Speaker B] אז אפשר הפוך? אפשר עוד דרשה חושפת? אני פשוט מנסה להבין.

[הרב מיכאל אברהם] דרשה חושפת זאת דרשה שיש לנו לגביה מסורת. למשל נדמה לי אם ניקח את ההקדמה של הרמב"ם, אז הרמב"ם כותב שאתרוג, פרי עץ הדר שזה אתרוג זאת דרשה חושפת, כי יש לנו מסורת על זה שזה אתרוג וגם יש לנו את כל הדרשות האלה, הדר על כל מים או עד כמה שזאת דרשה בכלל. שאלה אם זה פרשנות או דרשה, יש שמה כמה מקורות בגמרא בראש השנה. כל דבר שיש לנו עליו גם מסורת זו דרשה חושפת. הרמב"ם עצמו לא מביא נדמה לי דוגמאות מפורשות לזה, צריך לחפש בתוך דבריו למה הוא מתכוון. נדמה לי שגם ל"ט אבות מלאכה הרמב"ם כותב על זה אותו דבר. זה בעצם מסורת מסיני שאלה הל"ט והדרשות הן רק דרשות שבאות אחר כך. טוב, בכל אופן. אז לענייננו, ההגדרה של מה שמופיע במניין המצוות זה מה שכתוב בתורה. מה שמחייב אותנו כמובן זה עוד הרבה דברים אחרים, נגיד הלכה למשה מסיני. זה לא מופיע מפורש בתורה, לכן זה לא ימנה במניין המצוות. אבל זה מחייב אותנו, בדרך כלל גם מקובל שזה דאורייתא, הרמב"ם כנראה לא מסכים לזה, אבל בדרך כלל מקובל שזה גם דאורייתא. אז לכן מה שמחייב אותנו ומה שמופיע במניין המצוות אלה לא קטגוריות חופפות. עכשיו בוא נחזור רגע לספרים שעליהם אנחנו מדברים. בספר בספר המצוות זה אמרנו עכשיו, מטרתו לסכם את תרי"ג המצוות שכתובות בתורה, או שמצויות בתורה כי לפעמים מחלצים אותם בכלים שונים, כלים מכלים שונים. הדברים שביד החזקה, מה מופיע? ביד החזקה כמובן מופיעות הרבה מצוות שלא מנויות, נכון? יש מצוות דרבנן למשל לא מנויות, אבל ביד החזקה הן מופיעות. הלכות למשה מסיני לא מנויות במניין המצוות, אבל ביד החזקה הן מופיעות. הלכות שיוצאות מדרשות לא מופיעות במניין המצוות, אבל ביד החזקה ודאי מנויות. למה? בגלל שהיד החזקה מטרתו לא לאסוף את מה שכתוב בתורה אלא מטרתו להגיד לי את כל מה שאני צריך לעשות. נכון, אוספת את כל ההלכות, כל מה שמחייב אותנו אמור להופיע ביד החזקה. בסדר? אז יש בעצם מטרות שונות לשני החיבורים האלה, למרות שיש קשר מסוים ביניהם, והמטרות האלה מהן נגזר התוכן השונה שיש לשני החיבורים האלה. אם נחזור עכשיו חזרה לסתירה של המנחת חינוך, אני חושב שהתשובה המתבקשת היא שבמניין המצוות לא מופיעה המצווה לעשות תשובה, למה? בגלל שהמצווה הזאת לא מופיעה בתורה. וכבר ראינו ש'ושבת עד ה' אלוקיך' הרמב"ם מפרש את זה כנבואה, לא כציווי. אז אין בתורה ציווי לעשות תשובה, אז בספר המצוות זה לא יופיע. אבל אם נשאל את עצמנו צריך לעשות תשובה? ודאי שכן. אז לכן ביד החזקה זה כן מופיע. זאת אומרת ביד החזקה, היד החזקה כוללת את כל החובות שלנו, ויש אחת החובות זה לעשות תשובה. במניין המצוות זה לא יופיע בגלל שזה לא מצווה שכתובה בתורה, אז בספר המצוות זה לא יופיע.

[Speaker B] הוא מופיע ביד החזקה גם במניין המצוות שבראש ההלכות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה מה שקראתי עכשיו, זה לא מופיע. זה בדיוק הסתירה. שבמניין שבראש ההלכות, אני קראתי, אני קורא שוב, מצוות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה', אה סליחה, במניין כן, סליחה, שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה. למה? בגלל שבמניין המצוות הזה הוא מסכם את החובות שמופיעות בהלכות תשובה. במניין המצוות בספר המצוות, שמה לא יופיע.

[Speaker B] זה הסתירה, כי בדרך כלל במניין המצוות שבראש ההלכות הוא כותב את המצוות כמו שהן מופיעות בספר המצוות.

[הרב מיכאל אברהם] יש מקום לדון על זה, צריך לבדוק את זה כמובן לכל האורך, כי זה מקומות מאוד נדירים שיש סתירה בין מניין המצוות הזה לבין ספר המצוות, אבל ברמה העקרונית אני לא רואה מניעה להגיד לא כך. הרי בסופו של דבר גם מניין המצוות נכתב כאיזשהו שלד ליד החזקה. הרמב"ם כותב את זה בהקדמות במפורש, נכון? אז מה ההיגיון להכניס במניין המצוות רק מה שמופיע במפורש בתורה, כשזה בעצם רק שלד חלקי לכל התוכן של היד החזקה? הרי כל מה שעשית את ספר המצוות זה בשביל שלא תשכח שום דבר, שתשרטט איזשהו מבנה מסודר שיהיה בסיס ליד החזקה. אז מה ההיגיון לבנות את זה על פי עקרונות שונים? ברור שצריך להיות איזשהו גשר שמעביר אותי מהשלד החלקי ההוא אל היד החזקה. בהחלט סביר להגיד שהגשר הזה זה מניין המצוות שמופיע בהתחלה. פה הוא כבר לוקח את המצוות משם ועושה להם את העיבוד שצריך כדי עכשיו אני נזכר בעצם, במצווה של בחנוכה ופורים למשל, כן מופיע. נכון? בפרק זמנים. אבל זה כתוב, בתחילת חנוכה ופורים תראו, מצוות עשה מדבריהם חנוכה ופורים, למרות שזה לא מופיע בספר המצוות.

[Speaker B] אז הנה אולי הדוגמא. שזה מדבריהם.

[הרב מיכאל אברהם] נו בסדר, כי פה זה באמת לא מדבריהם, מה זאת אומרת?

[Speaker B] יכול להיות שבגלל שיש פה רק מצווה אחת, אם נניח היו כמה מצוות, אז היינו יכולים לשאול למה הוא לא מחלק את הפרטים לכמה מצוות, פה יש רק אחת אז הוא מוסיף לה את כל התנאים שלה.

[הרב מיכאל אברהם] אינהינמי, אבל עדיין מה שיוצא מהניסוח כאן זה שיש חובה לעשות תשובה, אחד הפרטים זה לעשות תשובה והפרט השני זה להתוודות.

[Speaker B] בספר

[הרב מיכאל אברהם] המצוות לא כתוב כך.

[Speaker B] אבל זה נכון, פה ברמב"ם ביד החזקה הוא אומר מצוות עשה אחת היא, נכון,

[הרב מיכאל אברהם] מצוות עשה שיש לה שני פרטים, וזה

[Speaker B] מוכיח דווקא שבאמת שם זה מצווה. לא, ברור, זה מה שאמרתי.

[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר זה הגשר בין השלד שנמצא בספר המצוות לבין הספר שמפרט את ההלכות. מה הוא אומר? הוא אומר קח את המצווה היא ותדע לך שבתוכה בעצם יש שתי חובות, למרות שאחת החובות היא לא באמת חובה דאורייתא בהגדרה שלו, כי היא לא מופיעה מבחינת החובות שמטיל מניין המצוות, המצווה המנויה. אבל ודאי שהיא חובה, צריך לעשות את זה.

[Speaker B] והוא אומר דאורייתא? מה? איפה הביטוי דאורייתא?

[הרב מיכאל אברהם] אז והתוודו את כל חטאתם אשר חטאו, הוא לוקח את זה מאיזה פסוק.

[Speaker B] רגע, גם ישוב שכתוב בכותרת זה לא ישוב כמצווה אלא ישוב כתיאור של מצב שהאדם עובר, ובעקבות המצב הזה הוא צריך להתוודות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, כתוב שישוב החוטא מחטאו לפני השם ויתוודה. לא כתוב כשיישוב שיתוודה, כתוב שישוב ויתוודה. בפשטות זה שתי חובות.

[Speaker B] אנחנו אומרים שזה מניין המצוות וספר ההלכות יש קשר ביניהם, אז אם מצפים לראות את זה כמעט בכל הלכה שהוא מכניס עוד פרטים שהם כביכול דאורייתא והם לא מופיעים בפסוקים. זה לא כמו שאמרנו, יש המון מקרים שמרחיבים דרשות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, באמת, לא, זה לא בדיוק ככה. בשום מקום הוא לא מכניס הרי את כל הפרטים למניין המצוות. אתה צריך למצוא קטגוריה שלמה שחסרה בספר המצוות ותופיע ביד החזקה, שמה הייתי מצפה לראות איזה משפט על זה למעלה. תביא עוד דוגמאות. לא יודע, זה דבר שטעון בדיקה. בכל אופן, בהלכות עצמן אבל במצוות שיש. נכון, בהלכות עצמן, בהלכות עצמן הוא פותח במצווה דאורייתא ואחר כך מפרט אותה. הבסיס הוא מה שאנחנו מצווים בתורה. אחרי זה הוא כבר יפרט הלאה, הוא יגיד שצריך לעשות תשובה גם. אבל כשאתה מתחיל באופן סיסטמטי, אתה אומר מבחינת התורה זה מה שאנחנו מחויבים ועומדים. ואחרי זה הוא ממשיך ומפרט מה עוד. בסדר? טוב, בכל אופן, אז אם זה כך, אז נדמה לי שתשובה מתבקשת לסתירה הזאת זה שמטרות, המטרות השונות של שני החיבורים מגדירות את התכנים השונים בשני החיבורים. אבל לענייננו, אין לנו עניין כרגע בחקר המתודולוגיה של הרמב"ם אלא מבחינתי זה רק אמצעי כדי להבין איך הוא תופס את המושג הזה של תשובה. ובעצם מה שאנחנו רואים כאן זה שהרמבמ תופס את המושג של תשובה בתור חובה שלא נגזרת מציווי. נכון? כי אם היא הייתה נגזרת מציווי בתורה, היא הייתה מופיעה בספר המצוות. מצד שני, חובה כזאת ישנה. בהלכות זה מוגדר כחובה. זאת אומרת שלענייננו עכשיו, נעזוב את כל המחקר, לענייננו זאת חובה שלא נגזרת מציווי. ככה הרמב"ם תופס את מצוות תשובה. למעשה אפשר עכשיו, השלב הבא הוא כמובן לשאול, אז מאיפה היא כן יוצאת? אם אין באמת ציווי לעשות תשובה, אז למה באמת לעשות?

[Speaker B] מי אמר שצריך לעשות?

[הרב מיכאל אברהם] תשובה קדמה לעולם.

[Speaker B] בגלל שיש וידוי, אז אתה לא יכול להתוודות אם זה לא אמיתי.

[הרב מיכאל אברהם] אתה גם לא יכול לשים ציצית בלי שיש לך בגד של ארבע כנפות, אז אבל אם אתה לא שם, אתה לא חייב. מה הבעיה?

[Speaker B] לכן אם לא שמת, אתה לא חייב להתוודות.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אתה כן חייב, הוא אומר וישוב ויתוודה.

[Speaker C] זה מונח בשורש כל ציווי. אם מצווים אותך לעשות, מצפים שתעשה, ואם לא עשית, אז עכשיו אתה צריך לחזור לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] זה כמו בציצית. מה זאת אומרת? לא,

[Speaker C] כן, לא. זה שונה מציצית בגלל שבציצית אומרים לך במצב של ארבע כנפות תשים ציצית, ואם אתה לא שם בגד ארבע כנפות, אל תשים ציצית. וגם בתשובה זה ככה. לא, אבל זה בשורש הציווי נגיד של אם תשים בגד ארבע כנפות תשים ציצית, בוא נגיד שאדם שם בגד ארבע כנפות בלי לשים ציצית. אז מה שעומד בשורש הציווי זה תשים. ואם לא שמת עד עכשיו, תשים עדיין. הציווי כל הזמן מצווה שתשים.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, אבל בתשובה זה לא ככה. אם אני לא עושה תשובה, אני לא צריך להתוודות והכל בסדר. מה הבעיה? אם אני עושה תשובה בלי וידוי, יש עליי חובה לעשות וידוי, נכון? אבל מה החובה לעשות תשובה?

[Speaker C] אז אני אומר, זה מונח בשורש הציווי. אם מצווים עליך ואתה לא עושה. מה מצווים? מה מצווים? כל מצווה שהיא.

[הרב מיכאל אברהם] אה, אתה לא מדבר על ציווי לעשות תשובה.

[Speaker C] לא, אני מדבר על ציווי באופן כללי. הציווי לעשות ציצית, ציווי לעשות קידוש.

[הרב מיכאל אברהם] לא, ציווי לעשות קידוש, לשוב ממנו זה פשוט לעשות קידוש. אבל מי אמר שצריך לשוב בתשובה על מה שלא עשיתי קידוש? מה זה לשוב? מה המשמעות של להתחרט, לקבל על עצמי להבא, כל הפרטים של התשובה.

[Speaker C] שוב, זה משהו מאוד לפחות החלק השני מאוד מעשי.

[הרב מיכאל אברהם] הוא מאוד מעשי, אבל הוא לא קשור למצוות קידוש.

[Speaker C] הוא קשור בגלל שאם לא עשית קידוש, אז הקדוש ברוך הוא רוצה שעכשיו תעשה. בסדר, אני אעשה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה קשור לתשובה אבל?

[Speaker C] לא רק שתעשה עכשיו קידוש אלא שתשנה את דרכך.

[הרב מיכאל אברהם] אני אשנה את דרכי, כן, מעכשיו אני אעשה. עכשיו מה זה קשור לתשובה? לא. תשובה יש מקובל בפוסקים שבתשובה יש ארבעה שלבים. השלב הראשון זה לעזוב את החטא. להתחרט, לקבל להבא ולהתוודות. זה תשובה, ולא להתחיל לקיים הלאה. זה לא שייך לתשובה, זה סתם מצווה.

[Speaker C] אבל זה בא ביחד.

[הרב מיכאל אברהם] קבלה לעתיד, זה… לא, הקבלה לעתיד זה להתחייב לקיים הלאה. הקיום הלאה בעצמו זה פשוט לקיים את המצווה, זה לא קשור לתשובה בכלל. אתה צריך לעשות את המצוות כי אתה מצווה. זה הכל. זאת אומרת, התשובה זה כל מה שמעבר למה שאתה חייב מעצם העובדה שאתה מצווה. אז אי אפשר להגיד שהתשובה היא מצווה מיותרת כי אתה מצווה לעשות מצוות.

[Speaker B] אבל הרב, למרות שכשמדברים על החטא, אז הרמב"ם מתאר שמהי תשובה גמורה? שיהיה על אותו מעשה ולא עשה.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אינדיקציה לזה שאתה בתשובה גמורה.

[Speaker C] אוקיי. זה די ברור שזה נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שהנקודה היא אבל לא רק המצווה הספציפית, אלא הטבת הדרכים באופן כללי.

[Speaker C] אבל מאיפה יוצאת החובה להיטיב את הדרכים? מהשורש ציווי, הקדוש ברוך הוא עומד ומצווה עליך, ברור שהוא רוצה שתעשה את הציוויים. זה לא שאתה כאילו לוקח כל ציווי באופן ספציפי. טוב, קידוש, אני אעשה עכשיו קידוש. טוב, ציצית, אני אעשה עכשיו ציצית. גם אם לא עשיתי קודם. אני אומר לא. יש איזה שהוא מצווה ויש אוסף של ציוויים, והמצווה מצפה, עצם זה שהוא מצווה, אז טמון בשורש הציוויים שלו הציפייה שתקיים אותם. ואם לא קיימת, תשפר את הדרכים שלך. למה? למה?

[הרב מיכאל אברהם] הטבת הדרכים שלך גם בעבר וגם בעתיד. אני לא רואה, אני לא רואה שום קשר. שום קשר. אם הוא מצווה עלי, הוא מצפה שאני אקיים את זה. נכון, מסכים. אוקיי. אבל מה קורה אם לא קיימתי? אז ממחר אני אקיים, בסדר גמור. אבל מה קורה על החטא שלא קיימתי בעבר?

[Speaker B] הטבת הדרך זה גם, זה גם להחליף את מה שעשית בעבר.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל מאיפה זה יוצא? אבל מאיפה יוצאת החובה לעשות את זה?

[Speaker B] מהחובה הכללית לעמוד ב…

[הרב מיכאל אברהם] אני לא רואה, אני לא רואה למה זה יוצא משם. ממש לא. מה, אני גם חייב לשמוח כשאני עושה את זה? זה גם חלק מהחובה ההלכתית? אני גם חייב לשמוח כשאני עושה את המצווה? ברור. טוב, בסדר, כן.

[Speaker B] זהו, העניין בתשובה יש ארבעה שלבים שזה עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. ולכאורה, השניים, הראשון והאחרון, הם באמת לא קשורים למצווה. כי באמת אם אתה…

[הרב מיכאל אברהם] אין הכי נמי, אז המשך חכמה כבר מעיר.

[Speaker B] נכון. אוקיי. אבל הוידוי מצווה בפני עצמה. אם כן אנחנו נשארנו רק עם החרטה למעשה. החרטה והוידוי, כן.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הוידוי… אה, הוידוי כן, בסדר, אז זה המצווה. זה החרטה שזה המצווה שהיא מחוברת לחרטה. נכון. חרטה וקבלה לעתיד. לא, קבלה לעתיד גם. מה זה קבלה לעתיד? קבלה לעתיד, אני אעשה בעתיד. אבל אני צריך לקבל על עצמי היום לעשות בעתיד. אני מצווה ועומד, ברור שאני צריך לעשות בעתיד.

[Speaker B] הקבלה היא חלק מהתשובה, מה זאת אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] אבל מה זה הקבלה הזאת? שאתה מתחייב לעשות את זה מכאן ולהבא, מקבל על עצמך לעשות

[Speaker B] את

[הרב מיכאל אברהם] זה מכאן ולהבא.

[Speaker B] כן, אבל הקבלה הזאת היא לא משהו אובייקטיבי כי אתה כבר מצווה, זה משהו סובייקטיבי פנימי.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן אני אומר שזה לא קשור לציווי בכלל. וזהו, אז לכן זה חלק מתהליך התשובה שהוא לא מיותר. למה? בדיוק בגלל מה שאמרת. כי זה לא קשור לציווי.

[Speaker B] בדיוק בגלל שזה סובייקטיבי פנימי. זה כמו שאתה, אם נניח עד עכשיו לא הנחת תפילין, לא עשית קידוש. אוקיי. עכשיו אתה צריך לעשות קידוש בהמשך.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אבל לא צריך לקבל על עצמי אותו קידוש בהמשך. מה אני צריך לעשות עוד מעמד הר סיני עכשיו? לא, אתה צריך לעשות את זה, זה הכל.

[Speaker B] בגלל שזה… זה בדיוק קבלה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, קבלה לעתיד זה לא זה. קבלה לעתיד זה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. זה קבלה לעתיד. זאת אומרת שהוא מקבל על עצמו עכשיו באופן החלטי בהמשך לעשות את זה תמיד. איפה כתוב… מה, אתה רוצה לעשות מעמד הר סיני שוב? למה? איפה זה כתוב?

[Speaker B] אולי זה חלק מהתנאי, כי אם אתה לא מקבל

[הרב מיכאל אברהם] על עצמך אז לא עשית. אני עושה, מה הבעיה? כמו שאתה עשית. אתה קיבלת על עצמך? לא, אבל עשיתי… אתה עושה את זה. מה, רק אם אני לא עשיתי אז אני צריך פתאום לקבל על עצמי? אני עושה את מה שאתה עושה כשלא חטאת.

[Speaker B] לא, אם אני עושה, אז אני קיבלתי את מה שקיבלנו בהר סיני.

[הרב מיכאל אברהם] לא קיבלת, כולנו היינו בהר סיני, מה זה קשור?

[Speaker B] אבל נניח עכשיו שנה אחת לא עשיתי. כן.

[הרב מיכאל אברהם] הפסקת לעשות קידוש. אז התנתקתי ממעמד הר סיני ואני צריך מעמד הר סיני חדש? לא, אבל צריך לזה מקור. טוב, אז צריך לזה מקור. כן, אז אני חושב שבאמת התפיסה הפשוטה, אין הרבה אפשרויות אחרות, שהמקור הוא מקור מסברא. רק אני אומר, בניגוד למה שאמרו פה קודם, אני לא חושב שהסברא יוצאת מעצם הציווי. מעצם העובדה שאני חייב לקיים מצוות, מזה נגזר אוטומטית מסברא שגם צריך לעשות תשובה אם לא עשיתי אותה. אני לא חושב שזאת אותה סברא. בגלל שזה לא סברא, בעיניי זו לא סברא. אין שום סברא. צריך לקיים את זה מכאן ולהבא. מה, יש איזו שהיא סברא שאני חייב להתחרט על כל מיני דברים שהיו בעבר? העבר מת. עכשיו מכאן ולהבא מה שיהיה אני צריך לקיים, זה הכל. אני לא חושב שזאת הסברא המתבקשת. הסברא המתבקשת היא באמת איזו שהיא סברא נפשית, לא בגלל הציוויים, אלא אם אני מתרחק מהקדוש ברוך הוא, ישנה סברא פשוטה שצריך להתקרב אליו בחזרה. ואולי אני אתקרב קצת יותר לניסוחים שנאמרו כאן קודם, אני אתקרב בתשובה לניסוחים שנאמרו כאן קודם, ולצורך כך אני אתן עוד הקדמה קטנה. הרמב"ם ב… מלמד אותנו תמיד איך לעבוד עבודה זרה לפי ההלכה. אז ברמב"ם כתוב כך. בדרך כלל זה בפרק ג' הלכה ו'. אני לא יודע מה זה העניין הזה. או, פה זה הלכה, י"א ו-ו' יש פה כמה גרסאות. לא משנה. טוב, כתוב כך בפרק ג' הלכה ו' בדרך כלל. העובד עבודה זרה מאהבה, כן, אמרנו שפה אנחנו לומדים איך לעבוד עבודה זרה. העובד עבודה זרה מאהבה כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, מאוד נהנה, העבודה הזאת ממש אטרקטיבית, או שעבדה מיראתו לה שמא תרע לו, כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומרעה, אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה. ואם עבדה כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור. אז מי שרוצה לעבוד עבודה זרה רבותיי, לא לעשות את זה לא מאהבה ולא מיראה, אחרת זה לא נקרא עבודה זרה, לא יצאתם ידי חובה. אז איך כן? לקבל כאלוה, אבל מה זה? מה זה הדבר הזה? מה יכול להיות יותר עליון מאשר לעבוד עבודה זרה מאהבה או מיראה? השגה שכלית? שמה? שכך נכון? אוקיי. אז באמת הראשונים, המקור הוא מחלוקת אביי ורבא בסנהדרין. הם נחלקים בשאלה אם עובד מאהבה ומיראה פטור או חייב. הרמב"ם פוסק שהעובד מאהבה ומיראה פטור. נדמה לי שזו דעת אביי שמה אם אני זוכר נכון נגד רבא, אני חושב, אני לא בטוח, לא זוכר כרגע. בכל אופן הראשונים שם מתקשים באמת, מה זה נקרא? מה עוד יכול להיות חוץ מעבודה מאהבה או מיראה? זאת העבודה הדתית הכי עמוקה. אם זו לא עבודה מאהבה או מיראה, אז איזה עבודה כן צריך לעשות בשביל להיחשב כעובד עבודה זרה למהדרין? אז רש"י שם כותב ונדמה לי גם תוספות, שהכוונה מאהבה ויראת אדם. זאת אומרת שפטור זה מי שעובד את העבודה זרה מאהבת אדם או מיראת אדם. זאת אומרת הוא עובד לפסל כי הוא אוהב נורא איזה בן אדם והוא רוצה לעשות לו נחת, אז בוא נלך לעבוד ביחד, למרות שהוא לא באמת מחזיק מהפסל הזה, לא אוהב אותו, לא ירא ממנו ולא ממש מחזיק ממנו. זה אהבת אדם או יראת אדם, שהוא מפחד שהבן אדם ההוא יפגע בו אם הוא לא יעבוד עבודה זרה, אז הוא פטור. אז אל תשאלו אותי למה יש יהרג ואל יעבור, כי סך הכל זאת עבודה מאהבה ומיראה, זאת אומרת אני עובד בגלל שמאיימים עליי, אז למה יהרג ואל יעבור על עבודה זרה? והרי בכי האי גוונא אני פטור, נכון? טוב, נעזוב את זה, זה שאלה למחשבה. בכל אופן כך מסבירים רוב הראשונים. אבל הרמב"ם כנראה לומד לא כך. הרמב"ם כותב מי שעובד מאהבה או מיראה פטור. מה הכוונה? בפשטות אהבה או יראה של הגברת הזאת, של הצורה הזאת. כן, הוא אומר, העובד עבודה זרה מאהבה כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר. זאת אומרת הוא אוהב את העבודה הזאת, אז הוא פטור. אז מי חייב? אז הרמב"ם באמת כמו שציינו פה קודם, מי שחייב זה מי שקיבלה עליו באלוה. מה פירוש קיבלה עליו באלוה? זה האנטי-תזה של אהבה או יראה. אז כאן נעבור רגע לסיטרא דקדושה. בפשטות זה כנגד זה עשה אלוקים, כן? עבודת השם ועבודה זרה אמורות להתנהל באותם דפוסים. זאת אומרת בשביל שהעבודה זרה תהיה עבודה זרה במובנה המלא, זה צריך להיות מה שאנחנו אמורים לעשות כלפי הקדוש ברוך הוא, אבל אנחנו עושים את זה כלפי אל אחר. בסדר? אז זה בעצם מה שהקריטריונים לגבי עבודה זרה אמורים. ללמד אותנו משהו גם לגבי עבודת השם. אז לגבי עבודת השם, בדרך כלל גם כן אנחנו רגילים לחשוב שעבודה מאהבה או מיראה זה פסגת עבודת השם שיכולה להיות, גם אהבה גם יראה זה בכלל שתי מצוות, אהבת השם ויראת השם זה שתי מצוות, שתיים מאותן שש שהזכרתי קודם. אז מה למה עובד את השם מאהבה או מיראה לא עבד את השם בעצם? הרי זה מה שכתוב פה. שמי שעובד את השם מאהבה או מיראה זה לא עובד השם.

[Speaker B] הרמב"ם בהלכות יסודי התורה והרמב"ם בהלכות תשובה, הוא דווקא אומר שאדם אמור לאהוב את השם וליראה אותו.

[הרב מיכאל אברהם] עוד שנייה, עוד שנייה. הוא אמור לאהוב וליראה, לא אמרתי שלא. וזה הדרך. רגע, תכף נראה. אז זה תלוי בדבר? לא? כן? נדמה לי שזה ההסבר הפשוט. זאת אומרת שבעצם כאשר אני עובד את השם בגלל שאני אוהב אותו או בגלל שאני ירא ממנו, זה לא עבודת השם. אני עושה בסך הכל משהו בגלל שאני רוצה לעשות אותו מסיבות שונות.

[Speaker B] אהבה שהוא מפיק כלפי עבודה זרה זה אהבת הטקס, בגלל שהעבודה.

[הרב מיכאל אברהם] ויראה זה יראת הטקס. מה?

[Speaker B] לא, היראה הוא אומר שזה בגלל שהוא פוחד ש.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אז זו אנלוגיה אבל בסך הכל נדמה לי אומרת, נגיד

[Speaker B] שאני אוהב לשים טלית ובגלל זה אני שם טלית,

[הרב מיכאל אברהם] אבל

[Speaker B] זה לא אהבה כלפי השם.

[הרב מיכאל אברהם] אבל עוד פעם, תיקח את הצד של היראה, מה זה משנה? בצד של היראה אבל זה כן יראה מהפסל עצמו. אז לפחות שם זה קשה. גם לגבי האהבה יש מקום לדון. יראת הרוממות? יראת הרוממות מהפסל? טוב, יכול להיות. למה לא? לא, הוא אומר בפסל השאלה מה זה עבודה מיראה שפטור. אז נדמה לי שמה שבעצם כתוב פה ברמב"ם זה שעבודה מאהבה או מיראה היא לא עבודת השם. תן דוגמה לדבר, טעות ליבוביצ'יאנית נפוצה, נפוצה אצלו אני מתכוון. ליבוביץ' בדרך כלל היה אומר, כתב בכמה מקומות, שכשהולכים לבית הכנסת בבוקר להתפלל אז צריך ללכת כי יש גזירת הכתוב להתפלל. כי גזירת הכתוב או תקנת דרבנן, לא משנה כרגע, להתפלל. לא בגלל שאני רוצה לבקש על צרכיי או רפואה או פרנסה או גאולה או אני לא יודע בדיוק מה. אלא צריך למלמל את מה שכתוב בסידור כיוון שיש מצווה למלמל את מה שכתוב בסידור ולהתכוון לצאת ידי חובה. זו הכוונה בתפילה. עכשיו למעשה, ליבוביץ' פה עושה צעד שהוא נהג לעשות הרבה פעמים, וזה לקחת נקודה נכונה אבל לקחת אותה צעד אחד רחוק מדי. זאת אומרת, הנקודה שלו היא נקודה נכונה. שבאמת מי שבא להתפלל בגלל האהבה או היראה או בגלל בקשת הצרכים, זאת לא תפילה. הוא לא יצא ידי חובה. מה שצריך כדי לצאת ידי חובה זה לבוא לתפילה בגלל שיש מצווה להתפלל. מצוות צריכות כוונה. אבל זה לא אומר שאם אני אומר את המילים האלה שהן בקשה על צרכים וגם מתכוון לבקש על צרכים או רוצה את זה, זה פוסל את התפילה חס ושלום. זה כבר נשמע לי ממש טמטום. זאת אומרת, חז"ל תיקנו לנו סידור שלם, לא את כל הסידור, לא משנה, את החלקים מהסידור שהם תיקנו, והם בכלל לא התכוונו למה שהמילים האלה אומרות? סתם באמת יכלו לשים שם איזה טקסט רנדומלי, העיקר שנמלמל משהו? זה פשוט מופרך.

[Speaker B] חז"ל לפני הכל גם אומרים שיש זמנים ספציפיים אולי. לא יודע אם הוא אמר את זה אבל אומרים בן אדם שאין לו מה לבקש על צרכיו שלא יתפלל כאילו. יש מי שאומר פה. אני לא יודע, אני לא מכיר פטור כזה ממצוות תפילה. לא פטור, אני לא מדבר. אבל אני מדבר על מצוות תפילה, אני לא מדבר על תפילה שהיא לא מצווה. אני מדבר בכוונה. יש כל מיני תפילות אחרות.

[הרב מיכאל אברהם] אפשר להתפלל גם מעבר למצווה, אין בל תוסיף.

[Speaker B] אפשר להתפלל מעבר.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר? שמה אם אין לך צרכים אל תבקש. אבל במצוות תפילה אין פטור אם אין לך צרכים. אתה לא משמיט את הברכות הרלוונטיות בשמונה עשרה כי אין לך צרכים. זה לא. אז מה הנקודה פה למעשה? הנקודה היא מה שמעין מה שכתוב באגלי טל. אמרתי את זה בשיעור לפני לא זוכר בפגישה הראשונה אני חושב. אגלי טל בהקדמה כותב שיש טועים וחושבים שאסור ללמוד מתוך הנאה. כן? הליטאים, בהצהרות לפחות, לא במעשה. במעשה הם דווקא נראה שהם נהנים אבל בהצהרות אמורים לסבול. אז אסור ליהנות מתוך, אסור ללמוד מתוך הנאה. אז הוא אומר אין לך טעות גדולה מזו, אנחנו מברכים כל בוקר והערב נא השם אלוקינו את דברי תורתך בפינו, אנחנו רוצים שהדברים יהיו ערבים עלינו. אבל יש המשך לאגלי טל והאגלי טל כותב. הוא ממשיך ואומר, שזה פחות מצוטט בדרך כלל, שאם באמת מישהו לומד בגלל ההנאה, אז הוא באמת לא מקיים מצוות תלמוד תורה. אתה צריך ללמוד כי צריך ללמוד. זה לא אומר שגם אסור ליהנות. אבל זה למשל, אינדיקציה תהיה אם אתה לא נהנה, אתה עדיין לומד? אתה עדיין לומד. אתה נורא רוצה גם ליהנות, אבל ההנאה היא לא הסיבה שבגללה אתה לומד. אתה לומד כי צריך ללמוד. חוץ מזה אתה גם רוצה שתהיה הנאה והערב נא, וזה יוצר איזשהו חיבור, וכמו שהאגלי טל שם כותב שזה מדרגה יותר גבוהה, זה אפילו חלק מגדרי המצווה ליהנות. אבל זאת לא יכולה להיות הסיבה לעשיית המצווה.

[Speaker B] ההשוואה בין תפילה לבין תלמוד תורה היא לא כל כך ברורה, כי בתפילה העצם של תפילה זה בקשת צרכים.

[הרב מיכאל אברהם] העצם של תפילה זה תקנה של להתפלל, או המצווה דאורייתא של להתפלל. אני אומר אולי אפשר, זו מצווה מנויה אצל הרמב"ם.

[Speaker B] אפשר לבוא ולהגיד, בוא נגיד ככה, אם המצווה הזו היא

[הרב מיכאל אברהם] מצווה קיומית, אם יש לי צרכים אז אני מבקש אותם ואם לא אז לא.

[Speaker B] מה זה, ציוו אותך לבקש צרכים?

[הרב מיכאל אברהם] אין לי צרכים.

[Speaker B] ובלימוד תורה אם

[הרב מיכאל אברהם] היית אומר, ציוו עליי שיהיה לי צרכים? מה, אין לי צרכים. מה לעשות? אין לי, אין לי, הכל בסדר גמור, לא רוצה כלום, הכל בסדר, מצוין. עם ישראל איש תחת גפנו.

[Speaker B] אבל ציוו אותך לבקש את הצרכים.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אין לי.

[Speaker B] אתה יכול לבוא ולתמוה, מה זאת אומרת אבל אין לי צרכים?

[Speaker C] אבל ציוו אותך להרגיש שיש לך צרכים.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אני לא, אין לי צרכים. מה זה להרגיש שיש לי צרכים? לעבוד על עצמי?

[Speaker B] טוב, מי אמר שציוו אותך?

[Speaker C] אני לא מתחייב.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר שיש מצב

[Speaker B] שציוו ציוו אותך צרכים, ציוו אותך ללכת להתפלל.

[Speaker C] כן, אולי אפשר להבין, ככה להבין.

[הרב מיכאל אברהם] אפשר להבין המון דברים, אבל מה ההיגיון הסביר אומר?

[Speaker B] בן אדם לבקש צרכים? אפשר לצפות מבן אדם לעשות איזה פעולה, אבל אי אפשר

[Speaker C] לצפות מבן אדם ללכת ולהתפלל בבית כנסת, אבל פה

[Speaker B] ההיגיון זה סוג כרגע דיון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה כן הדיון, הדיון הוא זה.

[Speaker B] ההיגיון פה זה לבקש צרכים, כשם שמבינים.

[הרב מיכאל אברהם] אז זהו, זה הטענה.

[Speaker B] ובלימוד תורה לדוגמה, מה שהאגלי טל אומר על לימוד תורה, הוא אומר על שמחה, אבל אם הוא היה אומר, יש אנשים שאומרים שצריך ללמוד תורה בלי לדעת בתוכו של דבר מה שאני לומד, או בלי להבין, או בלי שאני משיג מסקנות מסוימות. אז אם על זה הוא היה אומר שזה וודאי שזה טעות, אבל כאן אני חושב שהוא גם לא יוציא…

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה סתם שאלה בגדרי המצווה. האם גדרי המצווה הם לדעת או ללמוד? בדרך כלל מקובל שיש שתי מצוות ולכן זה לא טעות. יש שתי מצוות, יש ללמוד ויש לדעת. כך מקובל לפחות אצל חלק מהמפרשים, אבל זה לא קשור אלינו.

[Speaker B] בסופו של דבר מצוות תלמוד תורה, למה צריך ללמוד תורה? זה בשביל שנדע את התורה. התורה אמרה מבחינה מסוימת, נו בסדר, אז זה גדר המצווה.

[הרב מיכאל אברהם] נו, ובגדר המצווה בתפילה זה שתבקש צרכים.

[Speaker B] נו, וזה החפצא של המצווה בתפילה, זה מה שאתה אמור לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] נו, ולכן מה? מה הטענה?

[Speaker B] ותלמוד תורה זה שאתה אמור לדעת, ותפילה זה שאתה אמור לבקש צרכים. זה לא למלמל דברים. יש משמעות למושג של המצווה, לא רק בגלל מה שהרב מקודם אמר שזה מוזר שחכמים יתקנו לנו דברים לבקש צרכים והם לא יתכוונו לזה. אלא הם מה שהם תקנו…

[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר שאין ראיה מתלמוד תורה לתפילה, אני לא התכוונתי להביא ראיה, התכוונתי להביא דוגמה. לא ראיה, אולי אני…

[Speaker B] העיקרון, העיקרון הוא דוגמה. דוגמה, אבל הניואנס שאין בכלל כאילו בתפילה, גם מה שהרב אמר שמה שמקובל אצל אדם זה פשוט לעשות את המצווה כאילו כמו רובוט. צריך לחשוב, אוקיי, מה המצווה הזו אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] נו אבל אתה מבקש צרכים. אני מקבל את כל מה שאתה אומר, אתה מבקש צרכים. אבל למה? לא בגלל שאתה צריך את הצרכים כי יש מצווה ללכת ולבקש צרכים. רק אני אומר שזה המישור הליבוביץ'י. ועל גבי זה יש את המישור המהותי שאני גם רוצה לבקש באמת את הצרכים. אני גם רוצה אותם, מאהבה ומיראה ומכל מיני כוונות האר"י אחרי זה גם. כל מיני מדרגות יותר עליונות. אני מקבל מה שאתה אומר, רק אני אומר, אני לא מביא ראיה מתורה, אני מביא דוגמה מתורה. זה לא… לא התכוונתי לעשות השוואה ולהביא משם ראיה. אז מה בעצם הדבר הזה אומר? שיש את המוטיבציה הבסיסית, אני חוזר עדיין לתלמוד תורה. יש את המוטיבציה הבסיסית, אני לומד כי צריך ללמוד, לא בגלל ההנאה. אבל זה לא אומר שאני לא אמור ליהנות ושזה לא טוב שאני נהנה, ואולי האגלי טל טוען שזה חלק מגדרי המצווה אפילו ליהנות. אז זה גם כן חידוש גדול, אבל זה מה שהוא טוען. אז אותו דבר לגבי תפילה, אני יכול לבוא מתוך זה שבאמת יש מצווה להתפלל וזה נכון אגב, שצריך כוונה לצאת ידי חובה כמו בכל מצווה אחרת. גם במצוות תפילה צריך כוונה לצאת ידי חובה. זה דין מצוות צריכות כוונה גם בתפילה. חוץ מזה יש את הרבי חיים הידוע, כן, עם כמה כוונות בתפילה. אז הכוונה הראשונה לצאת ידי חובה. חוץ מזה יש גם את הכוונות כוונת המילים, להתכוון למה שהמילים אומרות. שזה קומה ב'. זה שיש קומה א' זה לא שולל את העובדה שקומה ב' או ג' קיימות. בסדר? זה מה שאומרים. זה מה שאני מתכוון לומר פה. אז גם בעבודת השם, אם נחזור חזרה לשתי אלה זה רק דוגמאות, נחזור חזרה לעבודת השם. אז בעבודת השם למה באמת אני עובד את השם? לא בגלל שאני אוהב אותו ולא בגלל שאני ירא ממנו, אלא בגלל שצריך לעבוד את השם. מישהו דיבר קודם על הכרה שכלית? משהו כזה, משהו שזה הכוונה פחות או יותר. עוד מעט אני אחדד את זה יותר. כי צריך לעבוד את השם, בגלל זה אני עובד את השם. על גבי זה, האם זה אומר שזה לא בסדר לירא או לאהוב אותו? ודאי שלא. יש שתי מצוות לאהוב את השם ולירא מהשם. אבל זה קומה ב' ו-ג'. גם אם אני לא אוהב אותו ולא ירא ממנו, עדיין אני צריך לעבוד אותו ולהשתדל לשפר את האהבה והיראה כי זה שתי מצוות גם כן. אבל אגב, אהבה ויראה זה שתי מצוות, שתיים מתוך תרי"ג. זה לא שורש כל התורה כולה. זה שתי מצוות מתוך התרי"ג. היסוד, החובה לעבוד את השם זה יסוד הכל, זה לא אחת המצוות. זה היסוד של כל המצוות כולן, החובה לעבוד את השם. לכן יש הבדל גדול, זה החובה הבסיסית ביותר. אהבה ויראה זה קומה ב', קומה ג', יש קומות לאין סוף על גבי זה. אבל זה לא מחליף את הקומה הבסיסית. אז אנחנו שואלים את עצמנו למה אנחנו אמורים לעבוד את השם? התשובה היא לא בגלל שאנחנו אוהבים אותו ולא בגלל שאנחנו יראים ממנו, אלא בגלל שצריך לעבוד את השם. ואם הזכירו את הרמב"ם בהלכות תשובה בפרק י' קודם, אז הרמב"ם מגדיר שם את האהבה, מה זה אהבה? לעשות את האמת מפני שהוא אמת. לא הייתי מגדיר ככה את האהבה שלי לאשתי למשל. אני לא זוכר באיזה מספר של הלכה, תסתכל שם, אבל זה מה שכתוב שם בפרק י'. אז מה? אולי זה יסוד התורה לפרשיה אחרת לגמרי, ושם אנחנו עוד נדבר על היחס בין הלכות יסודי התורה להלכות תשובה. אני מדבר על פרק י' מהלכות תשובה. אז לכן בעצם היסוד שבגללו עובדים את השם הוא בגלל שצריך לעבוד את השם. אין משהו אחר. אהבה ויראה זה מעל לזה

[Speaker B] או פחות מזה?

[הרב מיכאל אברהם] אהבה ויראה זה קומה ב' ו-ג'. מעל או מתחת זאת שאלה טריקי. הרמב"ן בפרשת יתרו כותב לגבי עשה דוחה לא תעשה. אז הרמב"ן בפרשה שמה בשמור את יום השבת בעשרת הדיברות, אז הרמב"ן שם בפירושו שם כותב, יש לו סתירה. מצד אחד עשה דוחה לא תעשה הוא יותר חזק מלא תעשה. מצד שני בשביל לא לעבור על לא תעשה צריך להוציא את כל ממונו. בשביל לעשות מצוות עשה עד חומש. למה? אם עשה יותר חשוב מלא תעשה, הייתי צריך להוציא את כל ממוני כדי לקיים עשה. אז הוא מסביר שם משהו, השדי חמד מפרט את זה יותר, ונדמה לי שזה גם כוונת הרמב"ן, שמצוות עשה קיומה הוא יותר גדול מאשר להימנע מלעבור על לא תעשה. להניח תפילין זה יותר גדול מאשר לא לחלל שבת. אבל לחלל שבת זה יותר חמור מאשר לא להניח תפילין. בצד החיובי מצוות עשה גדולה יותר בצד הקיום. בצד העבירה, בצד השלילי, הלא תעשה גדול יותר. בסדר? ולמה? זה לא סותר בכלל, זה שני צדדים של אותה מטבע. ככל שהדבר יותר גבוה במובן הרוחני, לעשות אותו זה דבר יותר עליון, אבל להימנע ממנו זאת עבירה קטנה יותר, כי בסדר, אני לא במדרגה ההיא, אני במדרגה קטנה יותר. אבל מי שלא עושה דבר בסיסי זאת עבירה יותר גדולה, נכון? לכן יש הבדל בין החשוב לבין הבסיסי. אני עונה לשאלה שלך.

[Speaker B] הבסיס וסכנתא חמירא מאיסורא, אבל זה לא בגלל שהגוף הוא יותר חשוב מהנשמה.

[הרב מיכאל אברהם] פשוט תנאי לקיום המצוות. כן, נכון. זאת אומרת הבסיסי והחשוב הרבה פעמים הם לא רק שהם לא אותו דבר אלא פעמים סותרים. מה שבסיסי ביותר, אז הוא לא כזה חשוב אבל ברור שהוא תנאי להכל. בסדר? אז דיברנו.

[Speaker B] אפשר להגיד פה שלא לשמה ואהבה ויראה זה לשמה?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, לשמה תכף נראה. זאת אומרת המושג לשמה עוד לא הזכרתי אותו פה, ולא בכדי. החובה לעבוד את השם כי כך צריך, כי צריך לעבוד את השם, זה הדבר הבסיסי ביותר. שאלת אם זה הכי חשוב? אני לא יודע. הכי עליון מבחינה רעיונית, יכול להיות שהאהבה, כשיש לך גם לפחות אהבה ויראה זה ודאי יותר גבוה, יותר משמעותי. אם זה רק זה מול רק זה אני לא יודע. אבל ודאי שיש את כולם זה ודאי יותר גבוה. אבל הבסיסי ביותר זה החובה לעבוד את השם. עצם החובה לעבוד את השם ככה. בסדר? בנפש החיים, אז רגע, מה דיברנו, רק נסגור פה את המעגל לגבי הלכות עבודה זרה. בהלכות עבודה זרה כשהרמב"ם אומר לעבוד מאהבה ומיראה פטור מעבודה זרה. למה? מה צריך לעשות כדי להיות עובד עבודה זרה למהדרין? לקבל באלוה. מה הפירוש? לעשות את האמת מפני שהוא אמת, את השקר מפני שהוא אמת. כן? זאת אומרת להאמין בזה כמו שאנחנו מאמינים באלוקים. זה נקרא קבלה באלוה. תבינו, אני רואה שוטר בכביש. בסדר? אני מיד מאט כמובן, שלא יעצור אותי וייתן לי קנס. נכון? אני עובד עבודה זרה? אני מפחד ממנו שהוא ירע לי, ולכן אני מקיים את מצוותיו. זה עבודה זרה? למה זה עבודה זרה? מה, אלוה חייב להיות דווקא פסל? לא יכול להיות בן אדם עם שתי רגליים? אפילו עם כובע כמו שהגששים אמרו.

[Speaker B] אם אתה מאט בגלל שאתה מבין שזה מסוכן

[הרב מיכאל אברהם] וזה אסור, זה עבודה זרה. עוד פעם? אם אתה מאט בגלל שאתה מבין שזה מסוכן… לא לא, אני מאט בגלל הקנס. לא רוצה שיקנוס אותי.

[Speaker B] אז זה בגלל שאתה מפחד, זה עבודה זרה שהיא…

[הרב מיכאל אברהם] אז השאלה אם זה עבודה זרה. אני שואל אם זאת עבודה זרה או לא. לא כי זה מיראה?

[Speaker B] אם אתה מפחד מיראה, אני צריך להאיר…

[הרב מיכאל אברהם] אני צריך להאט לשם שמים. אז זה יהיה עבודה זרה ממש. זאת אומרת, אם אני מאט כי אני חושב שצריך להאט, זה עבודה זרה לגמרי. אם אני מאט רק בגלל שאני חושש מהקנס, זה עבודה זרה מיראה, שם אני פטור. זה אסור, כן? פטור אבל אסור.

[Speaker B] זאת אומרת, כן, זה ברור שזה לא נכון.

[הרב מיכאל אברהם] למה זה לא נכון? כי מה שאני מאט, אני מאט, השוטר מולי לא עומד בכלל בפוזיציה של אלוה, אני מקווה לפחות. זאת אומרת, אני לא מקבל על עצמי אותו באלוה. מה זה לקבל מישהו באלוה? מה שהוא אומר, אני עושה. או חייב לעשות, לא תמיד עומד בזה, אבל התפיסה היא שאני חייב לעשות. לא בגלל זה ולא בגלל שאני אוהב אותו או שאני ירא ממנו, אלא שיש לו איזושהי סמכות טבעית מובנית מאליה כלפיי, החלטה שלי שמה שהוא אומר אני עושה. זה נקרא אלוה. אם יש מישהו בעולם או משהו בעולם שככה אתם חשים כלפיו, דעו לכם שאתם עובדים עבודה זרה. עובדים עבודה זרה. הא? מי שמקבל את חוק המדינה כי חוק המדינה מחייב, נקודה, הוא עובד עבודה זרה. הלכתית, לא פרפרזה, הלכתית. אז

[Speaker B] בצבא… אז צריך לקבל את חוק המדינה כי…

[הרב מיכאל אברהם] כי זה מביא לכל מיני דברים חשובים, לא יודע מה, תועלות כאלה ואחרות. שצריך לעבוד מיראה או מאהבה, לא לעבוד לקבל באלוה. לא לא, אז אמרת, כיוון שאי אפשר, אין, לא קיימת פה בכלל עבודה של קבלה באלוה, אז זה גם לא ייחשב עבודה שלא לשמה. עבודה מוגדרת דרך הרובד הראשוני. אחרי שיש עבודה, אז יש גם אפשרויות לעבוד מאהבה או מיראה.

[Speaker B] כמו כביש של אלוה, משהו של פולחן?

[הרב מיכאל אברהם] משהו כזה, כן. אם אני לוקח תרופה, אני לוקח את התרופה כדי שהיא תרפא אותי, כי בלי זה יכאב לי. זה עבודה זרה? זה לא עבודה זרה. אני עושה את מה שאני צריך כדי לקבל את התועלת שיוצאת מהמעשה.

[Speaker B] אבל המדינה ואני לא במעמד של אל או של משהו ששייך ל…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז פה יש מקום עכשיו לדון האם אל מופשט גם הוא אל. דיברנו על זה אני חושב. אם אל מופשט גם הוא אל או לא, אני נוטה לחשוב שכן, אבל יש מקום לדון. לא חושב שחייב להיות פה איזה בובת עץ בשביל לעבור עבודה זרה, לעבור עבודה זרה. אבל זה סוגיא אחרת. בכל אופן, אז מה… רגע, אז לא הבנתי.

[Speaker C] למה, למה אם אני מאט בגלל ששוטר אומר לי לעצור, למה זה לא פטור אבל אסור?

[הרב מיכאל אברהם] למה… בגלל זה מה שעניתי עכשיו. בגלל שהאופציה לעבוד אותו כקבלה באלוה לא קיימת. כיוון שהוא לא אלוה בעיני אף אחד, אז גם אי אפשר לעבוד אותו שלא לשמה. ברגע שמשהו מוגדר כאלוה, אם אתה עובד אותו שלא לשמה, אתה פטור. אבל זה, כל המצווה הזאת או האיסור הזה מוגדר כלפי ישויות שמוגדרות איכשהו כאל. אבל אם בכלל אין מקום להגדיר אותן כאל, לא יודע מה, לשים ברקס כדי לעצור, זה עבודה זרה? אני לוחץ על הדוושה כי הדוושה אני יודע שהיא תעצור אותי אם אני אלחץ עליה. אני מפעיל פה איזשהו מנגנון שאני רוצה את התוצאות שלו. זה לא נקרא עבודה זרה. אני לא מקיים את הוראותיו של הברקס בגלל שהוא ברקס. את האמת מפני שהיא אמת, כן?

[Speaker B] אני לא יודע אם זה צריך להיות מוגדר כעבודה זרה…

[הרב מיכאל אברהם] כאלוה. אין לי מושג. אל תשאלו אותי עכשיו את ההגדרות ההלכתיות, אפשר לדבר על זה פעם אחרת. זה לא חשוב לענייננו. אני מנסה רק להגדיר את המנגנון הבסיסי. כן. מה שהרב אמר,

[Speaker B] שפחות מחויבים, זה קצת מוזר, כי בדרך כלל הרי מקובל שדווקא קבלת עול זה משהו של אל אחד, ששם יש מחויבות לאל אחד, ובעבודה זרה אין מחויבות, יש הרבה אלים, דוקא שם התחושה היא שאתה לא מחויב.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, מחויבות זה לא בהכרח המחויבות המונותאיסטית המוכרת לנו. יש כל מיני סוגי מחויבויות. המחויבויות כן במזרח הרחוק הן מחויבויות לכמה אלים שאתה רוצה, יש פלורליזם מוחלט. לא לא, אני לא חושב. זאת צורת חשיבה יהודית קצת. זאת אומרת, אני לא בטוח שזה נכון. יש סוגים אחרים של מחויבויות, אבל בוא נשאיר את זה, זה באמת בהלכות עבודה זרה פעם שנדבר. טוב, בכל אופן, אז למעשה עבודה, עבודת השם, אני עכשיו עובר מעבודה זרה לעבודת השם. עבודת השם פירושה מחויבות בלתי מותנית. זה נקרא עבודת השם. אני לא עובד אותו כי הכי טוב לעבוד אותו או כי זה מועיל לי לעבוד אותו או כי אני אוהב אותו כי אני ירא ממנו כי זה מתחבר כי אני לא יודע מה כל מיני דברים כאלה. אני עובד בגלל שצריך לעבוד. זה עבודת השם. על גבי זה יכול להיות שזה גם הכי טוב, יכול להיות שלא, יכול להיות שגם אני אוהב אותו וירא ממנו ועוד מאה אלף דברים, קומה ב' ג' עד ת'. בסדר? אבל הקומה הראשונה צריכה להיות זאת. ואל יתמה לבבכם על העניין הזה בגלל שלמעשה אולי רק בשני משפטים, איפה אנחנו עומדים עם הזמן? כאשר אנחנו באים לנמק מחויבויות שונות, מוסריות, משפטיות, דתיות, כל מיני, אז אנחנו תמיד משתמשים באיזשהם עקרונות שמצדיקים את המחויבות הזאת. המחויבות לקיים את החוק, יש כאלה שמצדיקים את זה בהכרת הטוב, יש כאלה שמצדיקים את זה באיזה חתימה על חוזה מכללא, כל מיני תיאוריות בתורת המשפט. ואיך מצדיקים את ההצדקות? החובה לקיים את החוק נגיד זה בגלל הכרת הטוב, סתם רק בשביל הדוגמה. בסדר? והחובה להכיר טובה? בסיסית. מה זאת אומרת בסיסית? עקרונית. ככה זה, נכון? זה מובן לנו מאליו. לא ככה במובן שזה שרירותי, הטלת מטבע והחלטת. אלא במובן שזה מובן מאליו. אני לא מחפש עיקרון יותר יסודי שיצדיק את זה. נחזור שוב פעם לליבוביץ', ליבוביץ' הגדיר ככה את המושג ערך. ערך זה אותו דבר שלא דורש הנמקה כדי להגיד שאני מחויב אליו. אני פשוט יודע שאני מחויב אליו נקודה, לא בגלל עיקרון יותר יסודי. בקיצור, תמיד כשאנחנו מנמקים מחויבויות שונות שלנו אנחנו משתמשים בנורמות. נורמה מנמקת איזושהי מחויבות. כשאני אשאל על הנורמה למה לגביה אני מרגיש מחויב, אז אני אביא אולי נורמה אחרת. וכשאני אשאל על הנורמה ההיא למה אני מחויב אז אני אביא עוד נורמה אחרת. בסוף, בשורה התחתונה, בהנחה שאין צבים כל הדרך עד למטה, אז הנורמה הבסיסית ביותר למה אני מחויב אליה, התשובה תהיה ככה. אבל מה זה ככה? שנייה אחת, לא הטלת מטבע. ככה הכוונה כי זה מובן מאליו. אני לא מחפש נימוק. זה ברור לי מאליו שאני מחויב בזה וזהו. הדבר הזה, השלב הבסיסי הזה, זה מה שנקרא ערך. בשפה הזאת עכשיו אני אומר שהמחויבות לעבוד את הקדוש ברוך הוא היא ערך. עוד שנייה אחת, פעם היה איזה דיון בירוחם בישיבה שלימדתי פעם בירוחם. אז היה שם איזשהו דיון למה צריך ללמוד תורה. כל מיני זה אמר בגלל שזה תועלתית וזה נורא חשוב ועמוק ויפה ונהדר וכל מיני דברים כאלה ואחרים. רב חיים מוולוז'ין, שהתחלתי להזכיר אותו קודם בנפש החיים, אומר צריך ללמוד תורה לשמה. מה זה לשמה? לשם התורה. מה פירוש לשם התורה? לא לשמו, לשמה, כן? מה פירוש לשם התורה? זה מקורו בר"ן בנדרים הוא מביא שם איזה ר"ן בנדרים. הכוונה ככה, נכון? זה בעצם להגיד ככה במילים אחרות. מי ששואלת אותי למה אתה יושב על הכיסא אני אומר לו כי צריך לשבת על הכיסא. זה בסך הכל להגיד במילים אחרות ככה. נכון? מה פירוש ככה? הכוונה שאם אתה שואל אותי למה צריך ללמוד תורה אתה כנראה מניח שיש עיקרון אחר שהוא עוד יותר מובן ובאמצעותו אפשר להסביר את המחויבות ללמוד תורה. אבל אם המחויבות ללמוד תורה היא העיקרון הכי בסיסי והכי מובן מאליו בעיניי, אז לאיזה הסבר אתה מצפה ממני? זה העיקרון שבאמצעותו אני אסביר את כל המחויבויות האחרות שלי. אוקיי? אז גם פה אני מדבר כרגע זה רק בדוגמה מושאלת, גם פה אני מדבר על אותה נקודה. המחויבות לעבוד את הקדוש ברוך הוא היא לא אמורה להתבסס על איזושהי נורמה או עיקרון יותר יסודי כמו אהבה, יראה, רצון, לא יודע מה כזה או אחר. אלא פשוט צריך לעבוד את השם, זה לקבל אותו באלוה. סיבה ראשונה, כן.

[Speaker C] אבל הוא אומר לשמה זה לשם התורה, זאת אומרת שהתורה כשלעצמה היא הערך. לא הציווי של הקדוש ברוך הוא.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, לא הציווי.

[Speaker B] כמו מצוות סוכה לשמה.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, אני מדבר על תלמוד תורה, לא על מצוות סוכה.

[Speaker B] אבל אז אתה אומר שההגדרה של ערך זה שאין משהו מצטווה. אם התורה זאת אומרת אני לומד תורה כי…

[הרב מיכאל אברהם] קראת תלמוד תורה, קריאת שמע בוקר וערב אתה פטור, קבל

[Speaker B] ממני בכתב.

[הרב מיכאל אברהם] אין ציווי.

[Speaker B] כן, ציווי, קריאת שמע בוקר וערב.

[הרב מיכאל אברהם] קריאת שמע בוקר וערב. בסדר, נתתי לך אישור. קריאת שמע בוקר וערב יצאת ידי חובת הציווי. הכל בסדר. למה אתה לומד בין הבוקר לערב?

[Speaker B] אז התורה היא ערך.

[הרב מיכאל אברהם] התורה היא ערך שהוא הרבה יותר רחב ממצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה זה חלק מאוד מצומצם. תלמוד תורה ומצוות תלמוד תורה זה לא אותו דבר. לא. הוא מקביל, כן. אבל לא בגלל שהשם ציווה, אלא בגלל שאני מבין מה זה תורה, וזה ברור לי מאליו שצריך ללמוד את זה. זה, זה דבר בסיסי. בסדר. מגיע לזה עוד, דווקא להיבט הזה של תלמוד תורה. כן. כי זה נורא חכם להיות חכם.

[Speaker B] זה לפי זה שאין ערכים, כי כל הככה שאנחנו אומרים, למשל, למשל, בחברה המערבית נהוג לא לרצוח אנשים ולא לאכול אותם. כן, כי לא יודע, תבוא לבן אדם תשאל אותו.

[הרב מיכאל אברהם] במשפחת שקנאז תלוי.

[Speaker B] תבוא לבן אדם תשאל אותו למה אתה לא רוצח, אז הוא ינסה להסביר לך, ובסוף, בסוף אחרי שתסתור לו את כל ההסברים, אז הוא יגיד לך, לא, כי מחנכים אותי לזה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה תולה את זה בחינוך.

[Speaker B] באינדונזיה או לא יודע איפה,

[הרב מיכאל אברהם] באיימה איפה שהוא, אוכלים אנשים כי מחנכים אותם לזה. זאת טענה, זאת טענה, זאת טענה רלטיביסטית המקובלת כנגד יחסיות של ערכים. אני לא מקבל את זה ברמה האישית, כי אני חושב שעושים את זה כי זה נכון. והראיה שאם ינסו עכשיו לחנך אותנו חינוך ארוך שנים לאכול ולרצוח, אני מהמר שלא יצליחו. למה? בגרמניה, בגרמניה הנאצית זה גם כן לא כל כך הצליח. אנשים הקיאו על ה… או שתו הרבה יין בשביל להיות שיכורים לפני שהם ירו ביהודים. או שהצליחו, כן, או שהצליחו איכשהו להסביר להם שיהודים הם לא בני אדם. יש משהו גם בכיוון ההתקדמות, על זה דיברנו פעם. משהו בכיוון ההתקדמות, איכשהו אוכלי אדם מפסיקים להיות אוכלי אדם. לא מצאתי כאלה שלא היו אוכלי אדם והפכו כן להיות אוכלי אדם. זאת אומרת, יש נכון, יש מקומות שונים, אבל יש בכל זאת איזשהו כיוון מועדף. זאת אומרת, אני לא חושב שזה לגמרי יחסי. אבל בואו נשאיר את זה. התלייה בחינוך היא תלייה מעניינת, אני לא מקבל אותה, אני לא חושב שזה נכון. טוב, אז לענייננו, החובה לעבוד את הקדוש ברוך הוא למעשה היא איזשהו ערך בסיסי. יש סדרה שלמה של ערכים בסיסיים כאלה, אולי הם נגזרות של הערך הזה, אולי הם רק מסדר שני, אני לא יודע, אבל זה פחות או יותר אותו עיקרון. ונדמה לי שהדברים האלה כמעט כולם, אולי אפילו כולם נמצאים בהלכות תשובה. החובה לעשות תשובה נובעת מן העובדה שתשובה זה הדרך להתקרב לקדוש ברוך הוא. זאת עובדה. עובדה וציווי זה כמובן שני דברים לגמרי בלתי תלויים, לפחות במובן הפילוסופי. זה שיש עובדה שלתת צדקה לעני זה מיטיב את מצבו, זה לא הופך את נתינת הצדקה למצווה, נכון? עובדה לעולם לא יכולה להיות בסיס מספיק כדי ליצור נורמה. אוקיי? בשביל ליצור נורמה צריך מקור לנורמה. זאת אומרת, עובדה זה דבר ניטרלי. היא נכונה בשל היותה נכונה.

[Speaker B] זאת אומרת נגד העובדות אל תילחם. מה? יבואו אחר כך עובדות על נורמה? מה זה? אתה מתנגד למשפט הפוזיטיביסטי?

[הרב מיכאל אברהם] לא, המשפט הטבעי זה… בסדר, השאלה איך להגדיר אותו. לא רוצה להיכנס לזה עכשיו. איך הגעתי לזה? אז בקיצור, המחויבויות הבסיסיות ביותר שלנו הן למעשה מחויבויות שאין להן הסבר, שהן מהוות הסבר למחויבויות משניות או נגזרות. המחויבויות הבסיסיות ביותר שלנו הן המחויבויות שאין להן הסבר. כשאנחנו שואלים את עצמנו למה לעשות תשובה, אין פסוק. אם אין פסוק למה לעשות, אז התשובה היא שאם היה פסוק זאת הייתה מחויבות רגילה, אבל התשובה זאת מחויבות יותר יסודית. היא מחויבות כל כך יסודית שאנחנו מחויבים לה עוד לפני פסוקים, גם בלי פסוקים. ולמה? מאותו מקור, אולי זה קצת מונח בחלק מהדברים שנאמרו פה קודם, מאותו מקור של המחויבות לעבוד את השם. ועוד פעם, לא מהמקור של המחויבות לציווי. לא שזה נובע מהציווי. אני לא מתכוון לחזור למה שבנימין אמר קודם, שבגלל שיש ציווי לא לחלל שבת, מכאן נגזרת החובה לשוב בתשובה אם חיללת שבת, לא. אני מתכוון ברובד עוד יותר יסודי. מעצם המחויבות שלי לעבוד את השם, שממנה אני מגיע גם למחויבות לשמוע בקולו ולא לחלל שבת, מהמחויבות הזאת עצמה גם יוצא שאני צריך לעשות תשובה, כי זאת הדרך להיות קרוב אליו.

[Speaker B] ומה, יש לעבוד את השם ויש להיות קרוב אליו?

[הרב מיכאל אברהם] נכון. לכן אמרתי שזה מקביל. לא אמרתי שזה יוצא משם, אלא יש… אתה יכול לקרוא לזה אולי סוג של עבודת השם הקרובה, אתה יכול לתפוס את זה כמשהו מקביל, כמו שיש איזשהו ערך שהוא אמור להיות מובן מאליו. של עבודת השם יש גם ערך מובן מאליו של להיות קרוב אליו. בסדר? והערך הזה אומר לנו שאנחנו בעצם צריכים לשוב בתשובה בלי ציווי. יותר מזה, אם היה ציווי זה היה רק גורע. זה היה הופך את זה למצווה, מצוות תלמוד תורה זה דבר נמוך. זה דבר נמוך כי זה רק מצווה, יש עוד שש מאות ושתיים עשרה כאלה. תלמוד תורה זה משהו הרבה יותר עליון. בגלל שתלמוד תורה לא קשור למצוות תלמוד תורה. תלמוד תורה אנחנו לומדים כי אנחנו, אני לפחות לא יודע מה איתכם, אני לומד כי אני מבין מה הדבר הזה אומר וברור לי מאליו שזה מה שצריך לעשות. לא בגלל שיש מצוות תלמוד תורה. לא מצוות תלמוד תורה כנגד כולם, תלמוד תורה כנגד כולם. למה ואיך יכול להיות שתלמוד תורה כנגד כולם? זה כמובן ראיתי יש איזה ספר של הרב וולבה שנקרא מצוות השקולות. מכירים את זה? שכל הוא אסף איזה שבע מצוות נדמה לי שעל כל אחת מהן חז"ל אמרו שהיא שקולה כנגד כל התורה. שזה כמובן בוטסטראפ. נכון? זאת אומרת מצוות ארץ ישראל שקולה כנגד כל התורה. כל התורה מה? בלי ארץ ישראל? הרי היא לא יכולה להיות שקולה כנגד כל התורה כולל מצוות יישוב ארץ ישראל עצמה, נכון? לכן היא שקולה כנגד השש מאות ושתיים עשרה האחרות. רגע, אבל בתוך השש מאות ושתיים עשרה האחרות יש גם את מצוות תלמוד תורה שגם היא שקולה כנגד כל התורה, וזה כבר כולל גם את ארץ ישראל. אז מה קורה פה? אז כל העסק הזה קצת לא ברור. אלא מה הפשט בזה? הפשט בזה שכל המצוות האלה שעליהן אמרו שהן שקולות כנגד כל התורה זאת טעות. לדעתי זה גם טעות בספר. מה ששקול כנגד כל התורה זה לא המצווה שבזה, זה הערך שבזה. המצווה זה רק המצוות כמו תרי"ג מצוות, יש שש מאות ושלוש עשרה מצוות, כולן יקרות, כולן חשובות, כל אחת יש לה את מקומה. משהו ששקול כנגד כל המערכת זה משהו שהוא לא מצווה. זה משהו שיותר יסודי מאשר מצווה. זה יכול להיות תשובה, זה יכול להיות יגידו יישוב ארץ ישראל, יגידו מה? ציצית?

[Speaker B] שקולה כנגד כל המצוות. למה? כל כך יכול להיות בערך הזה?

[הרב מיכאל אברהם] אין לי מושג. אפשר לחשוב, אולי זה מזכיר רקיע, כיסא הכבוד, אני יודע מה. אבל בתור מצווה מה זה אומר? זה יותר ברור. אם אתה מסתכל על מצוות ציצית,

[Speaker B] אפשר להגיד שזה משלים, אבל זה

[הרב מיכאל אברהם] סוג של משלים על כל המצוות. אבל למה? מה זה סתם? עשו הגרלה, זכיתי בפיס?

[Speaker B] המצווה הזאת חשובה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל למה היא חשובה? היא מציגה איזה שהוא משהו, נכון? נו אז אי לכך זה הערך. על זה אני מדבר.

[Speaker B] לא יודע אם אפשר להגדיר את הערך הזה בערך של

[הרב מיכאל אברהם] בתור מצווה, להגיד

[Speaker B] שזה ככה.

[הרב מיכאל אברהם] תראה, במצוות תלמוד תורה זה ודאי ככה. במצוות תלמוד תורה זה ודאי ככה. כי יש ראשונים שאומרים שקריאת שמע בבוקר וערב אתה יוצא ידי חובה. נו אז למה אתה לומד כל השאר? מה זה ביטול תורה?

[Speaker B] ביטול תורה זה שבן אדם הוא יכול לעשות יותר.

[הרב מיכאל אברהם] הוא יכול לעשות יותר, אבל הוא לא חייב. יש קריאת שמע בבוקר וערב, אז מה הבעיה? זה מצווה קיומית. בסדר? וזה הנקודה של מה שהרב

[Speaker B] דייק, תלמוד תורה לא מצוות תלמוד תורה, או יישוב ארץ ישראל.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא דיוק לשוני. אני מסביר את זה. זה לא, גם אם היה כתוב מצוות תלמוד תורה הייתי מוחק את זה.

[Speaker B] אז למה זה שמישהו סתם גורע מזה שזה הופך להיות?

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי יש תמיד סטנדרט מינימלי. בסטנדרט הזה הוא באמת מצווה. זה הכל. ואתה צריך בסטנדרט הזה לעמוד כמו כל מצווה אחרת, וגם מצוות צריכות כוונה. אתה צריך להתכוון לצאת ידי חובה. בתורה שאתה לומד עכשיו אתה לא צריך כוונה אם אמרת קריאת שמע בבוקר.

[Speaker B] ברור שהמצווה הזאת, הסטנדרט המינימלי הזה הוא שקול כנגד כל התורה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן. כי הוא דבר כל כך יסודי שהוא לא נכנס למסגרת של מצווה. יש הרבה דברים שלא נכנסו, דיברנו קודם על מה נכנס לספר המצוות. יש דברים שלא נכנסו לציוויים של התורה כי הם לא מספיק חשובים? הם פחות חשובים.

[Speaker B] אם הקדוש ברוך הוא ציווה

[הרב מיכאל אברהם] את זה, אתה עדיין צריך

[Speaker B] לעשות את זה בגלל הערך.

[הרב מיכאל אברהם] מי שהיה מבין, כנראה שכן. נכון, כי אם התורה לא הייתה מצווה, בסדר,

[Speaker B] בשביל זה היא ציוותה.

[הרב מיכאל אברהם] ועד עכשיו זה מצווה, זה לא ערך. לא, יש בזה גם ערך מעבר למצווה. יש בזה גם ערך. במקרה הזה יכול להיות שזה חופף. בתלמוד תורה זה אפילו לא חופף מבחינת התכנים. בהרבה דברים, גם באהבת השם זה לא חופף, מה שרמזתי לך קודם על יסודי התורה והלכות תשובה. אז בעצם הערכים הבסיסיים ביותר שהם נקודות מוצא, אי אפשר לשקול אותם מול משהו אחר. כי הם נקודות מוצא. בדיוק בגלל זה עליהם נאמר שהם שקולים כנגד כל התורה. אין להם משקל מוגדר שאתה יכול למקם אותם, זה פחות מזה, זה יותר מזה. זה דברים יסודיים שהם לא עומדים על משהו יותר יסודי. אי אפשר לשקול אותם. ממילא הם שקולים כנגד כל התורה. התשובה, לא יודע אם יש מדרש חז"ל כזה, אז עכשיו אני דורש את זה. תשובה שקולה כנגד כל התורה. בסדר? מדרש שלי, מה אסור לדרוש? למה אני רוצה לדרוש. אני חושב שבתוך הלכות תשובה מופיעים כמה וכמה ערכים, אולי כולם, שהם ערכים כאלה. בתוך מצוות הלכות תשובה מופיעים ערכים כמו תלמוד תורה בפרק י' שמה, עבודת השם לשמה, אולי אפילו שיפור המידות מופיע באיזה מקום, אהבת השם מופיע באיזה מקום. כל הדברים האלה אפשר להראות שהם או שהם ערכים לא הלכתיים. או שגם אם יש איזה שהוא ציווי הוא לא כולל את כל המרחב של הערך. והלכות תשובה מדברת על הערך ויש מקום אחר שהוא מדבר על המצווה. למשל באהבת השם מה שהוזכר קודם, אהבת השם הוזכרה בפרק י' מהלכות תשובה, אבל היא הוזכרה גם בהלכות יסודי התורה. למה זה צריך פעמיים לכתוב את זה? וגם תראו זה לא אותם הגדרים. זה לא חוזר על עצמו, שתי ההלכות האלה. זה תיאור אחר. כיוון שבהלכות יסודי התורה זה הלכה, ושם אנחנו מצווים, יש מצוות אהבת השם, כמו כל מצווה אחרת, יש לה הגדרות וצריך לדעת מה זה אומר. בהלכות תשובה מה שכתוב על אהבת השם זה לעשות האמת מפני שהוא אמת. זה לא מצווה לעשות האמת מפני שהוא אמת, איך אפשר מצווה לעשות האמת? אם אני עושה אותה בגלל שהיא אמת אני עושה ואם לא אז לא. אי אפשר לצוות על זה. אלא מה? זה הערך הלא מצוותי, הלא משפטי. זה מה שצריך לעשות. כל מהותן של הלכות תשובה, אני חושב לפחות, זה זה. ואבונא דכולהו זה כמובן תשובה עצמה. תשובה עצמה זה ערך יסודי כזה שלא נכנס לקטגוריה ההלכתית כי לא רצו להכניס אותו לשם. והוא סוחב אחריו בהלכות תשובה של הרמב"ם, הוא סוחב אחריו עוד כמה וכמה ערכים אחרים שהרמב"ם רוצה להגיד לנו שהם בעצם גם הם שייכים לאיזושהי פלטפורמה בסיסית של עבודת השם ולאו דווקא לפלטפורמה ההלכתית שהיא נידונה במקום אחר בהלכות. ולכן למעשה הלכות תשובה אצל הרמב"ם בכותרת אחרת אפשר לומר זה הלכות עבודת השם. זה לא הלכות תשובה. וכמובן עבודת השם הבסיסית, אולי כמעט הבסיסית ביותר חוץ מעצם החובה לעבודת השם, שזה לא כתוב בשום מקום, אולי זאת מצוות האמונה אני לא יודע, זה החובה לשוב, להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, לשאוף להיות קרוב אל הקדוש ברוך הוא. ומזה אל זה נלווים עוד כל מיני היבטים של עבודת השם שגם הם מופיעים פה בהלכות תשובה. טוב, אנחנו נמשיך בשבוע הבא.