תשובה 2

[הרב מיכאל אברהם] דוגמה אחת, מישהו הסב את תשומת ליבי לפני כמה זמן, דוגמה אחת רב משה פיינשטיין טוען שמצוות ישוב ארץ ישראל היא כזאת. שאם עשית אותה טוב, ואם לא עשית אותה לא קרה כלום. זאת אומרת אם עשית אותה זה מצוות עשה, קיימת מצוות עשה, ואם לא עשית את זה אז לא. לא משנה, יש לו ראיות, לא חשוב כרגע. המצווה היחידה, וגם זה כמובן יש ויכוח, אבל המצווה היחידה שבכלל זה עולה זה זו, מה שאני מצאתי לפחות. כל שאר המושגים של מצווה קיומית זאת אלה מצוות, אלה חלקי מצוות, או החל מרף מסוים של חיוב. מי שנותן צדקה מעבר למה שהוא מחויב, מי שלומד תורה מעבר לפרק בבוקר ובערב לחלק מהשיטות. זאת אומרת זה סוגים של מצוות שהם מצוות קיומיות. מצוות מותנות כמובן יש לא מעט. עכשיו מה קורה עם מצוות תשובה לפי הניסוח של הרמב"ם בספר המצוות? היא גם כמו שאמרתי היא גם מותנה וגם קיומית. למה? בגלל שזה שהיא מותנה זה הניסוח של הרמב"ם. כשיעשה תשובה מחטאו שיתוודה. זאת אומרת אם אתה עושה תשובה אתה צריך לעשות את זה באופן הזה. מה קורה אם מישהו עשה תשובה ולא התוודה? לכאורה ביטל עשה לא? זאת אומרת זה כמו ציצית. מי ששם בגד של ארבע כנפות ולא הטיל בו ציצית, אז הוא ביטל עשה. אומר המנחת חינוך זה לא יכול להיות. למה זה לא יכול להיות? כי אז יוצא שמי שעשה תשובה ולא התוודה הוא יותר גרוע ממי שלא עשה תשובה בכלל. נכון, מי שלא עשה תשובה בכלל לא קרה כלום, אין מצווה לעשות תשובה. אבל מי שעשה תשובה ולא התוודה אז הוא ביטל עשה. לא סביר נכון? לכן הוא אומר לכן בעצם מה שטמון מאחורי הדברים שזאת מצווה מותנה וקיומית. זאת אומרת שאם אתה מחויב להתוודות רק אם עשית תשובה, אבל גם אם עשית, לכן זה מותנה, אבל גם אם עשית תשובה אם לא התוודת אין לך עבירה, רק לא קיימת את המצווה. אז היא קיומית. זאת אומרת היא מותנה וקיומית ביחד. זה באמת דוגמה יחידאית. נדמה שלא פעם קודמת לא אמרתי את זה. טוב, בכל אופן זה הרמב"ם בספר המצוות. ביד החזקה הרמב"ם אומר מצווה אחת אמנם, אבל יש לה שני פרטים: לעשות תשובה ולהתוודות. אז אמרתי שאני חושב שהיישוב לסתירה הזאת, לא מכיר יישוב טוב לסתירה הזאת, אני חושב שהיישוב הסביר ביותר שאני חושב עליו וגם אותו צריך לבדוק יותר באופן שיטתי, לא עשיתי את זה, אבל נדמה לי שההסבר המתבקש הוא שבספר המצוות הרמב"ם כותב מה שאנחנו מחויבים לעשות מן התורה, מה שהתורה מצווה עלינו לעשות. וביד החזקה הרמב"ם כותב כל מה שאנחנו חייבים לעשות לא משנה מאיפה, נכון? מצוות דרבנן. בספר המצוות הן לא יופיעו. זה לא חלק מהתרי"ג. אבל ביד החזקה כן. הלכה למשה מסיני. בספר המצוות זה לא יופיע. זה לא אחד מתרי"ג מצוות. אבל ביד החזקה כן. למה? כי ביד החזקה מופיעה כל ההלכה, כל מה שאנחנו חייבים לעשות מופיע ביד החזקה. בספר המצוות מופיע רק מה שהצטווינו בתורה בפירוש. רק מה שהתורה ציוותה עלינו. שש מאות ושלוש עשרה מצוות שהתורה עצמה ציוותה עלינו. יש מזכיר לי שיש הרמב"ם השורש התשיעי, שגם את זה לא אמרתי, הרמב"ם בשורש התשיעי אומר יש סתירה בדברי הרמב"ם בשורש התשיעי. יש ארבעה עשר שורשים לרמב"ם שזה כללים איך הוא מונה את המצוות, איך הוא ממיין את המצוות, איך הוא הגיע למספר תרי"ג. השורש התשיעי הוא מדבר על כפילויות. אבל יש לו שני סוגים של כפילויות. החלק הראשון של השורש התשיעי עוסק באחד והשני עוסק בשני. החלק הראשון של השורש התשיעי מדבר על מצוות כמו שבת. יש שתים עשרה פעמים התורה מצווה עלינו לשמור שבת. כמה מצוות אנחנו מונים? אחת. למה? כי זה שתים עשרה ציוויים שיש להם אותו תוכן. נכון? אז אין טעם למנות אותם שתים עשרה פעמים. זה מצווה אחת. זה החלק הראשון של השורש התשיעי. ובחלק השני הרמב"ם מדבר על מצב הפוך. יש לנו לאו שבכללותו. לא תאכלו על הדם. מה בסנהדרין? לא תאכלו על הדם, לומדים מזה כמה וכמה איסורים. בן סורר ומורה, זה אזהרה לבן סורר ומורה, זה אזהרה לא לאכול לפני התפילה אגב מה שמשמע שזה דאורייתא, לא לאכול מתי שדנים דיני נפשות, לא משנה כל מיני, חמישה נדמה לי יש שמה, חמישה או שישה אפילו אם הלא לאכול לפני התפילה זה שישה. זה מופיע במקום אחר בברכות והרמב"ם מכניס את זה פה לכן משתמע שהוא תופס שזה ממש דאורייתא. לא משנה, אבל יש שש שישה איסורים שונים שנלמדים מהפסוק הזה. כמה איסורים כאלה מופיעים בספר המצוות? אחד. רק אחד. זה בעצם בן סורר ומורה. לא תאכלו על הדם. שואל רבי ירוחם פירלא, כן? ספר המצוות של רס"ג אתם מכירים עם פירוש רבי ירוחם פירלא, ספר המצוות של רבי ירוחם פירלא עם הערות קצרות של הרס"ג. אז הוא כותב שם יש סתירה ובשורש התשיעי. למה? כי הרמב"ם לא ברור אם הוא הולך אחרי הציוויים או אחרי התכנים. בחלק הראשון הרמב"ם אומר, אנחנו הולכים אחרי התכנים, לא אחרי הציוויים. יש שנים עשר ציוויים עם אותו תוכן, כמה מונים? מצווה אחת. אז מה קובע? התוכן, לא הציווי, נכון? מה קורה בחלק השני? יש חמישה תכנים שונים מציווי אחד. כמה מצוות הרמב"ם מונה? אחת. למה? אבל אתה הולך אחרי התכנים. חמישה תכנים יש, לא אחד. הרמב"ם הולך פתאום אחרי הציוויים. נו, אם אתה הולך אחרי הציוויים אז נחזור לחלק הראשון, אז למה שמה אתה לא מונה שנים עשר מצוות, למה אחת? נו מה אתם אומרים?

[Speaker C] הולכים אחרי התכנים כאשר הם זהים.

[הרב מיכאל אברהם] ברור כשהתכנים זהים אני מדבר, אבל בחלק השני יש תכנים לא זהים והרמב"ם בכל זאת לא מונה אותם.

[Speaker C] הולכים אחרי הציווי, אבל לא יכולים להבין ששנים עשר ציוויים עם אותו תוכן זה שנים עשר מצוות.

[הרב מיכאל אברהם] ולכן מה הקריטריון הקובע?

[Speaker C] אני לא יודע מה הקריטריון הקובע. זה ציווי. לא הבנתי,

[הרב מיכאל אברהם] אם הקריטריון הקובע הוא ציווי יש פה שנים עשר ציוויים.

[Speaker C] לא מבין. הקריטריון הקובע זה המורכב.

[הרב מיכאל אברהם] גם וגם. למה כל החקירות שלנו זה או זה או זה? או שמשלמים על ממון המזיק בגלל שהוא ממוני שהזיק או בגלל שהתרשלתי בשמירה, אולי זה שניהם? למה אנחנו תמיד מחליטים בחקירות האלה שזה או זה או זה? זה שניהם. הקריטריון של הרמב"ם, ולא קשה שום דבר, הקריטריון של הרמב"ם הוא שמצווה דאורייתא זה רק מצווה שיש לנו לגביה ציווי ויש לה גם תוכן ייחודי, תוכן שלא נכלל במצווה אחרת. אם שני התנאים האלה מתקיימים, זאת נקראת מצווה דאורייתא. אם אחד מהתנאים לא מתקיים, זאת לא מצווה דאורייתא. מתי אחד מהתנאים האלה לא מתקיים? למשל, כשיש תוכן ואין ציווי, שזה בדיוק לא תאכלו על הדם, יש חמישה תכנים שונים אבל יש לנו עליהם רק ציווי אחד, אי אפשר למנות יותר מאחד, נכון? בחלק הראשון של השורש התשיעי יש תוכן אחד עם שנים עשר ציוויים, עוד פעם, אי אפשר למנות שנים עשר מצוות כי יש רק תוכן אחד, צריך גם תוכן וגם ציווי. בסדר? דוגמאות נוספות, מה קורה עם הלכה למשה מסיני? יש שם תוכן, נכון? אבל ציווי אין, לא מופיע ציווי בתורה. ציווי בתורה לא מופיע, אז זה לא נמנה אצל הרמב"ם. יותר מזה, הרמב"ם קורא לזה הלכה דרבנן אגב. מצוות שנלמדות מדרשות, אותו דבר. למה גם את זה הרמב"ם, בשורש השני הרמב"ם לא מונה את זה, למה הוא לא מונה את זה? יש איזה תוכן, יש איזה שהיא סיבה למה אנחנו עושים את זה, אבל אין ציווי בתורה כי הרמב"ם תופס שהדרשות הן הרחבה של הפסוק, לא חשיפה של מה שיש בתוכו. אז בעצם הציווי לא קיים שם, אין פסוק שמצווה על זה. אנחנו מבינים מתוך רוח הדברים שהיא הרחבה, את השם אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. הפסוק את השם אלוהיך תירא לא מצווה אותנו לירא מתלמידי חכמים. אנחנו מרחיבים את הציווי הזה ומבינים שכנראה מצופה מאיתנו, רוח הדברים זה גם לירא מתלמידי חכמים, אבל אין ציווי על זה, אז את זה הרמב"ם לא מונה. גם לזה אגב הרמב"ם קורא הלכה דרבנן, הלכות שיוצאות מדרשות.

[Speaker C] מים אחרונים גם כן אין מקור. איפה זה כתוב? איפה?

[הרב מיכאל אברהם] אין לכם פה. מכאן? נו, אז אם אתה תופס את זה כציווי אז עירוב תבשילין דאורייתא. אם אתה תופס את זה כמשהו שהוא לא ציווי אז לא, אז הוא דרבנן. אין לחינם, לא יודע מה הוא מונה, אני חושב שכן. טוב, בכל אופן אז רואים ברמב"ם שבאמת מצווה דאורייתא זאת מצווה שיש לגביה ציווי ויש לה תוכן ייחודי. למה באמת? מה זה אומר? למה צריך את שני הקריטריונים האלה? בשביל להבין את זה צריך להבין מה זה, מה זה לעשות מצווה או לא לעבור עבירה. אז זה יש מאמר של רב אלחנן, לא הזכרתי אותו נכון? במאמר התשובה של רב אלחנן הוא כותב שמביא מהרמח"ל שכל מי שעושה מצווה בעצם מקיים שני דברים: הוא גם מציית לקדוש ברוך הוא, הוא נענה לציווי, והוא גם מגיע לתיקון שאותה מצווה רוצה להשיג. מי שמכבד הורים, יש סיבה למה התורה ציוותה לכבד הורים, נכון? יש, זה מתקן משהו, יש איזה שהיא תועלת כלשהי, רוחנית, לא משנה, אז את התועלת הזאת הוא השיג אם הוא עשה את המצווה. אבל חוץ מזה הוא גם קיים את הציווי. שני דברים. מי שלא עבר עבירה, מי שכן עבר עבירה, גם לזה יש שני היבטים. היבט אחד שהוא מרד בציווי, הוא הלך נגד הציווי. ההיבט השני זה הסיבה למה הצטווינו, כנראה זה מקלקל משהו, זה פוגם, אז הוא גם פגם. נכון? אז לכל מצווה ולכל עבירה ישנם שני היבטים. מי שחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, מה קרה אצלו? התוכן הגרוע לא

[Speaker B] פעל,

[הרב מיכאל אברהם] התוכן הגרוע לא היה, אבל מרד בציווי כן היה פה, נכון? ומה המקרה ההפוך? חשב לאכול טלה ועלה בידו חזיר, מה זה נקרא בלשון הרגילה שוגג, נכון? שוגג מה דינו? בעצם הוא עשה את הפעולה האסורה. אבל לא מרד בציווי, הוא לא ידע שהוא הולך נגד ציווי פה. בסדר? אז ישנם מצבים שונים שבהם יופיע רק אחד מן ההיבטים של המצווה. אבל מצווה או עבירה במובנה המלא זה כשיש את שני הדברים. אגב, הגמרא אומרת גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. למה? אז תמיד אנחנו מדברים על פסיכולוגיה, נכון? מי שמצווה ועושה אז יש לו יותר יצר הרע, הוא צריך יותר להתגבר, כל מיני הסברים מן הסוג הזה, זה לספרי מוסר. אבל למה באמת הוא יותר גדול? הוא יותר גדול כי יש בזה שני היבטים, נכון? אם הוא מצווה ועושה, אז כשהוא עושה את זה הוא גם מקיים את התיקון שבמצווה והוא גם נענה לציווי. מי שאינו מצווה ועושה, את התיקון יש פה, אבל אין פה היענות לציווי. אז לכן הוא פחות גדול. זה הכל. טוב, אז זה שני היבטים שיש בכל מצווה ובכל עבירה. עכשיו אנחנו יכולים להבין למה אצל הרמב"ם מצווה דאורייתא זה רק מצווה שיש לגביה ציווי ויש לה תוכן ייחודי. למה באמת? ציווי צריך כדי שיהיה את ההיבט של ההיענות לציווי. תוכן כמובן כדי שתהיה איזושהי תועלת מהמצווה. למה הוא ציוונו במצווה הזאת? צריך משהו שהמצווה הזאת אומרת. בסדר? צריך איזושהי תועלת שונה, תועלת מיוחדת במצווה או נזק מיוחד בעבירה. רק במקום שיש את שני הדברים האלה זאת מצווה דאורייתא. ולכן בכל מצווה יש את זה ואת זה, את ההיענות לציווי ואת התיקון. לכן הרמב"ם אומר: זה הדבר היחיד, זה מה שמגדיר מצווה דאורייתא. למה? מה המשמעות של הדברים? אז למעשה המשמעות של הדברים קיימת בכל מערכת משפטית. כן? זה הזכרתי אני חושב, נכון? אם נעבור ברמזור אדום בשתים עשרה בלילה. הפעולות של בני עקיבא. אז למה אם אתה נמצא בשתים עשרה בלילה, אף אחד לא רואה אותך, אין שם שום מכונית ושום דבר, אבל האור הוא אדום, אתה עובר או לא עובר?

[Speaker C] טוב, אז אני

[הרב מיכאל אברהם] לא אגיד לכם מה אני לא הייתי עושה במצב כזה, אבל מה הדילמה?

[Speaker C] ההרגל תמיד לעבור יעבור. לא, זה הפסיכולוגיה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל מה הדילמה? הדילמה העקרונית. השאלה אם צריך לציית לחוק בגלל, כן, בגלל הציווי, בעצם העובדה שיש חוק, או שאני מציית לחוק בגלל שאני רוצה להשיג את התועלת שלשמה הוא נועד. פה אין תועלת, אז מה אכפת לי שיש ציווי? זאת אומרת, אבל האמת היא שזה בעצם מחלוקת בתורת המשפט, מחלוקת שהייתה לפחות, בין תפיסה שנקראת משפט טבעי לתפיסה שנקראת נגיד הגישה הקיצונית ההפוכה זה פוזיטיביזם. פוזיטיביזם זה בעצם תפיסה שאומרת שהחוק מחייב לא בגלל שהוא צודק, לא בגלל התועלת או המוסר שבו, אלא בגלל שהוא חוקק כדין, באופן תקין. זה הסיבה שהחוק מחייב. והתפיסה של משפט טבעי אומרת: לא, אני מחויב כי נכון לעשות כך, כי ראוי לעשות כך, כי זה מוסרי, לא משנה, כל מיני סיבות. שכל הישר, המשפט הטבעי. היום די ברור כבר שאי אפשר לתפוס את זה רק כמשפט טבעי. החוק ודאי נגיד גם לפני שחוקקו את החוק לא לעבור באור אדום היה מסוכן לעבור באור אדום. ועדיין יש הבדל במצב בין לפני שחוקקו לבין אחרי שחוקקו. למה? כיוון שהערך המוסף של העובדה שזה חוק הוא העובדה שיש פה ציווי. חוץ מזה שזה לא בסדר, זה היה נכון גם קודם. מערכת משפטית זאת מערכת שיש בה משהו שהוא מעבר למה נכון ומה לא נכון, אלא עצם העובדה שזה חוקק אומרת שזה דורש ממך להישמע לו. אתה יכול להחליט שאתה לא רוצה, אבל מה המשמעות של העובדה שיש פה חוק? אז גם בחוק במשמעותו הכללית, לא דווקא הלכתית, ישנם שני ההיבטים האלה. יש כמובן את ההיבט התוכני, ההיבט מה זה בא להשיג, ויש את ההיבט של עצם העובדה שיש ציווי, שיש חוק. אגב יש מצבים שיש קונפליקט בין שני ההיבטים האלה, נכון? דברים שקוראים להם היום אולי בלתי חוקיים בעליל, כי מנסים למצוא פתרון פוזיטיביסטי לבעיה. אבל בעצם זה מצב של קונפליקט. יש מצב שבו החוק אומר לך להישמע למפקד שלך נגיד בצבא והמוסר אומר לך שאסור לעשות את זה בשום אופן. החוק הטבעי, המשפט הטבעי. מה עושים במצב כזה? זו הדילמה, תלוי מה עוצמת המשקלים בשני הכיוונים. עד כמה זה לא מוסרי, עד כמה זה בעייתי. אם זה באמת עובר איזה שהם קווים אדומים, אז היום מקובל לחשוב שהפוזיטיביזם, החוק שבעניין לא גובר על המוסר הטבעי. ולכן בעצם החוק נדחה מפני המוסר הטבעי. הפטנטים האלה של חוק בלתי חוקי בעליל נועדו כדי להימנע מהקונפליקט. להגיד לך שפה אפילו אין חוק, אז אתה לא צריך לעבור על החוק בגלל שהמוסר גובר עליו. לא, המוסר אף פעם לא גובר על החוק, אבל פה פשוט אין חוק. למה אין? הכנסת חוקקה את זה. זה סתם לעקוף את הבעיה, אבל לא משנה.

[Speaker B] אבל יש חוק שמותיר לך לעבור על החוק… בסדר, אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] זה ניסוחים, אבל תכלס בקיצור מה שזה אומר זה לא משנה מה כל הפלפולים יגידו, מה שזה אומר שבמקרים קיצוניים המשפט הטבעי גובר. פיקוח נפש זה קונפליקט בין שני ציוויים או בין שני תכנים. זה לא קונפליקט בין ציווי לבין תוכן. זה קונפליקט תוך-הלכתי. אין פה זה ההלכה עצמה מטפלת ומגיעה למסקנה הלכתית מה לעשות. טעמא דקרא?

[Speaker C] טעמא דקרא זה לא קונפליקט.

[הרב מיכאל אברהם] למה

[Speaker C] זה קונפליקט?

[הרב מיכאל אברהם] טעמא דקרא, למשל, במקום שהדין, נגיד, לא למשכן אלמנה, אז שמה אחד הוויכוחים בין רבי יהודה ורבי שמעון אם

[Speaker B] דורשים

[Speaker C] טעמא דקרא.

[הרב מיכאל אברהם] מי שלא דורש טעמא דקרא אומר זה גם באלמנה עשירה, נכון? אז מה הוא אומר בעצם? שלא למשכן אלמנה המשמעות של הציווי היא בכל אלמנה, זה לא בגלל שהיא מסכנה או משהו כזה. מי שכן דורש טעמא דקרא אומר שזה מה שהציווי אומר לך, אל תמשכן אלמנה מסכנה. אז הוויכוח הוא ויכוח פרשני, אין פה שאלה של קונפליקט. השאלה מה הציווי אומר פשוט. בסדר?

[Speaker B] עת לעשות לה'?

[הרב מיכאל אברהם] אולי זה מתקרב יותר, עת לעשות לה' הפרו תורתך? מה? פרוזבול זה אולי גם, למרות שזה באופן פורמלי זה תקנה דרבנן. יכולים לעקור דבר מן התורה בממון. יש שמה מכניזמים הלכתיים שמאפשרים את זה. ויש את הדוגמה הכי טובה, זה אולי עת לעשות לה' הפרו תורתך.

[Speaker C] עת לעשות לה' הפרו תורתך זה גם, כמו שהרב אמר לפני כן, פיקוח נפש. כתוב זה בתורה, יש זמנים שצריכים לפעול לפי עת לעשות לה' הפרו תורתך.

[הרב מיכאל אברהם] לא, פיקוח נפש דוחה שבת כתוב בתורה שאתה צריך לשמור על הנפש וכתוב בתורה שאתה צריך לשמור שבת. אז זה קונפליקט בין ציווי לציווי. אבל עת לעשות לה' הפרו תורתך זה לא פסוק בתורה, לא מצווה. זה עיקרון שאנחנו משתמשים, זה ניב לשוני שאנחנו משתמשים כדי להגיד לך שפה אנחנו עובדים בהפרת התורה. זה לא מצווה שדוחה מצווה, זה לא דבר תוך-הלכתי. עכשיו נכון שעת לעשות לה' הפרו תורתך זה מצב שחכמים פועלים בו, רבי קיבל את ההחלטה, אז זה אולי גם כן לא לגמרי זה כי חכמים, יש להם גם את הסמכות, הרי התורה עצמה הטילה עליהם סמכות. אבל ישנם מצבים כאלה, מה עם עבירה לשמה? גמרא בדף כ"ג בנזיר, הגמרא מדברת גדולה עבירה לשמה יותר ממצווה שלא לשמה. נכון? מביאה שמה כמה דוגמאות. אחת הדוגמאות, יש שמה את יעל אשת חבר הקיני, שזה קצת קשה להבין למה זה עבירה לשמה. אבל הגמרא בהמשך מדברת למשל על בנות לוט וזה לא מובא שם בתור דוגמה לזה, אבל מתוך ההקשר אני חושב שזה די ברור שהגמרא רואה גם את זה כקשור לפרשת עבירה לשמה. מה היה את בנות לוט? כתוב מפורש בתורה, בנות לוט בעצם חיו במערה של אפלטון, הם ראו שכל העולם סביבם נחרב. בסדר? הם היו בטוחות שכל העולם כולו נחרב, שזה בדיוק משל המערה של אפלטון, אתה חושב שמה שקורה במערה פה זה כל העולם. אולי יש גם משהו בחוץ. בסדר? אז הם חשבו שכל העולם נחרב, לא נשאר כלום. אז הם אומרים לא, צריך לחיות זרע, לא נשאר לנו איש לחיות ממנו זרע. אז מה לעשות? אין דרך אחרת, האנושות עומדת להיכחד. אין דרך אחרת אלא לעבור איסור של גילוי עריות. זה הדרך היחידה. וחז"ל משבחים אותם על זה שם בגמרא. משבחים אותם על זה.

[Speaker B] אצלם בכלל היה איסור?

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא, לפחות כפי שהיא מציגה את זה, הרי אנחנו לא עוסקים בבירור היסטורי. הגמרא מציבה את המצב הזה כמצב שאותו משבחים, גם מי שכן יודע את האיסור. בסדר? אז הגמרא משבחת את זה. למה? זה הרי איסור. איפה כתוב, כתוב בתורה באיזשהו מקום שאני אמור לדאוג להמשך הזרע? בהדי כבשי דרחמנא למה לך? שידאג לזה הקדוש ברוך הוא. אני צריך לדאוג לזה? הם עשו שיקול והחליטו שכן, והגמרא משבחת אותם על זה. זאת אומרת שיש מצבים שבהם המוסר הטבעי, נקרא לו, מה שהרב עמיטל תמיד היה אוהב לדבר על אכילת בשר אדם, שזה הדוגמה החביבה עליו משום מה, לא יודע למה. בכל אופן, הדוגמה הזאת של עבירה לשמה זה מצב שבו המוסר הטבעי במקרים מאוד קיצוניים גובר על ההלכה הפורמלית. זאת אומרת גם בהלכה יש מצב שיש קונפליקט בין הציווי לבין המשפט הטבעי.

[Speaker C] ומה לגבי בטל הטעם בטלה התקנה? כן, פה בטל הטעם של העניין, אבל אתה

[הרב מיכאל אברהם] נשאר עם הציווי בגלל הציווי.

[Speaker C] אוקיי, אז מה זה אומר?

[הרב מיכאל אברהם] שזה אומר שהעיקרון ההלכתי עצמו אומר לך שתקנות, גם כשבטל טעמן הן חייבות. זה לא קונפליקט, אנחנו לא אומרים שאוטומטית זה אומר שהחוק גובר על הטעם, אלא זה אומר שהחוק קובע, החוק לא נובע מהטעם הזה, הוא נמצא גם במקום שהטעם הזה לא קיים. הרב, יש בספר המצוות בשאלה אם יש אונס בגיטין או לא, ואז הדיינים מביאים למה יש אונס בגיטין, אומרים משום צנועות ומשום פרוצות.

[Speaker C] ואז מה מקשה שם הגמרא? ואומרת "מדאורייתא זה גט", ואתה אומר לי בגלל שיש לך איזה טעם משום צנועות ומשום פרוצות, אתה לא יכול להגיד את זה, אתה חייב להגיד שזה הפקיעו. למה זו דוגמה מובהקת? שאתה לא יכול בגלל טעם מסוים רגשי לשלול דין. היא אומרת "הייתי חייב להגיע להפקיעו, אני לא יכול להגיד שזה גט".

[הרב מיכאל אברהם] אלא אם כן, אלא אם כן זה באמת לא מצב מספיק קיצוני. הרי מי שאמר שהמשפט הטבעי יכול לגבור על החוק, הוא לא אמר שהוא תמיד גובר על החוק. גם במוסר הרגיל, הוא לא תמיד גובר על החוק, לפחות בתפיסה המשפטית. במקום שזה מאוד מאוד קיצוני, שזה עובר קווים אדומים מאוד מאוד ברורים, שם זה גובר. אולי פה זה לא ממזרים? בסדר, מי אמר שלא עובר? אולי החוק הזה יותר חשוב? לא ברור. אתה לא יכול להוכיח מזה שפעם אחת אמרו לך שהחוק גבר על המוסר הטבעי, זה לא אומר, הרי הטענה הנגדית היא לא שתמיד המשפט הטבעי גובר, אלא שלפעמים יכול להיות מצב שהמשפט הטבעי גובר. עכשיו צריך להבין איפה עובר הקו. טוב, אז מכל מקום אנחנו רואים שיש בעצם גם בהלכה וגם במערכות חוק שני היבטים. לכל מצווה ולכל עבירה, ולכן מדרש גם ציווי וגם תוכן כדי שמצווה תהיה מצווה דאורייתא. כי אחרת היא עניין טוב, היא לא מצווה. מצווה צריך שיהיה לה גם ציווי ולא רק תוכן. טוב, אז אם זה ככה אנחנו חוזרים לענייננו. הרי הסברנו שהסתירה בהגדרת מצוות תשובה נפתרת על ידי זה שבספר המצוות הרמב"ם אומר לנו מה התורה ציוותה. ועל תשובה התורה לא ציוותה. איפה היא ציוותה על תשובה? כתוב "ושבת עד ה' אלוהיך". ככה הרמב"ן גם לומד שזאת מצוות עשה לעשות תשובה. אבל הרמב"ן עצמו שם במקום מביא את הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תשובה, שהרמב"ם אומר "כבר הבטיחה תורה שעתידין ישראל לעשות תשובה". זאת אומרת שהרמב"ם קורא את הפסוק הזה כנבואה, כהבטחה, לא כציווי. אז מבחינת הרמב"ם אין פסוק שמצווה על עשיית תשובה. אה, אם אין פסוק, אז בספר המצוות וודאי לא תופיע המצווה לעשות תשובה. אין פסוק, אין ציווי. צריך הרי גם ציווי וגם תוכן, נכון? אבל ביד החזקה, ביד החזקה הרי מופיעות כל ההלכות שאנחנו צריכים לעשות, לא רק אלה שאנחנו מצווים מהתורה לעשות. גם דרבנן, גם הלכה למשה מסיני, סברות, דרשות, מה שאתם רק רוצים, הכול מופיע שם. למה? כי שם זה אמור לסכם את כל מה שאנחנו אמורים לעשות. צריך לעשות תשובה? צריך לעשות תשובה. נו, אז אם צריך לעשות תשובה זה יופיע ביד החזקה. לכן הסתירה הזאת בעצם נעלמת מאליה. יש אולי רק לשון של הרמב"ם, למה

[Speaker C] זה מופיע בשם המצווה שם?

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא מופיע, מופיע וידוי, אין שם מצווה לעשות תשובה. כן, אין מצווה לעשות תשובה. הרמב"ם כותב לגבי יום הכיפורים,

[Speaker C] מה הפסוק שממנו לומדים וידוי?

[הרב מיכאל אברהם] מה? "והתוודו את חטאתם אשר חטאו". הרמב"ם כותב ככה: יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל היחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים. אתם יודעים, לפיכך זה מילה מאוד חשובה. לפיכך תמיד צריך, שימו לב, תמיד במקום שיש לפיכך שימו לב טוב, זה אומר שב' הוא בגלל א'. בסדר? תוספות לפיכך בתחילת בבא בתרא, יש על זה הרבה דיונים. אז גם ברמב"ם, בכל מקום שכתוב לפיכך, לא בכל מקום, בכמה מקומות שכתוב לפיכך כדאי לשים לב. מה זה הלפיכך פה? כיוון שזה יום מחילה וסליחה ותשובה לכל ישראל, לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה. לא נכון, הם חייבים לעשות תשובה כי יש מצווה לעשות תשובה. אין מצווה לעשות תשובה, נכון? אז למה בכל זאת צריך? הרי הרמב"ם אומר אבל שצריך. אין מצווה אבל צריך. למה צריך? כי אם זה זמן שהוא זמן תשובה לישראל אז צריך לעשות תשובה. למה? מסברה פשוטה. כי אם זה זמן תשובה ואפשר להתקרב לקדוש ברוך הוא, אז מה זאת אומרת? אז וודאי שצריך להתקרב לקדוש ברוך הוא. לא בגלל שיש מצווה. אם זה היה מצווה לא היה צריך לפיכך. זה זמן תשובה מיועד, וגם לכן התורה ציוותה, לא לכן ישראל צריכים לעשות, אולי לכן התורה ציוותה, אז זה אומר לי טעמא דקרא, זה אני יכול להבין. אבל לא היתה לפיכך שאנחנו בגלל זה צריכים לעשות. אנחנו… ברכת המזון היא מצווה נפלאה, לכן צריך לברך ברכת המזון. ככה הרמב"ם כותב? או פדיון פטר חמור מצווה עצומה, יש כאלה שעומדים בתור לאוטובוס בשביל לזכות בפדיון פטר חמור, ולכן צריכים כל ישראל לפדות פטר חמור. לא, הוא לא כותב את זה. למה לא? כי שם אנחנו מצווים. מה אכפת לי זה מצווה עצומה או לא מצווה עצומה. צריך לעשות פדיון פטר חמור כי כתוב שצריך לפדות פטר חמור. זה הכל. אבל תשובה לא כתוב. אין מצוה לעשות תשובה. אז הרמב"ם צריך להסביר לי למה לעשות תשובה. ושבת עד השם אלוהיך זה לא? לא, אז הרמב"ם אמרתי קודם, בפרק ז' הרמב"ם קורא לזה כהבטחה, לא כמצוה. הרמב"ן קורא לזה כמצוה. אבל הרמב"ם קורא לזה כהבטחה, כנבואה. הרמב"ם בכל מיני מקומות מספר לנו כמה יפה האיש הזה פעם הוא היה מרוחק ומשוקץ ומתועב, והיום הוא כן קרוב להשם וכולי, כל הפיוטים שהוא כותב עליהם בהלכות תשובה. מה קרה, מה נפל עליו רוח הפיוט פה פתאום? למה בברכת המזון הוא לא מספר לי איזה תיקונים עצומים יש בברכת המזון ולכן תראו איזה יופי, בן אדם שלא מברך איזה אדם מאוס, אדם שמברך הוא אדם נהדר, לכן מאוד כדאי לברך. הוא לא כותב את זה. למה לא? כי הלכות תשובה באות לשכנע אותנו לעשות תשובה. הם לא באות להסביר לי הלכות תשובה, כתוב לכן תעשה. אם כתוב אז גמרנו, מה יש לי לספר לך? תקרא בספרי הפיוטים על חשיבות התשובה. הרמב"ם פה מנסה לשכנע אותנו לעשות תשובה. למה הוא מנסה לשכנע אותנו? כי אין מצוה, אין ציווי, אין פסוק. אז למה באמת לעשות תשובה? הרמב"ם צריך להסביר לנו מאיפה זה יוצא, למה? אז הרמב"ם אומר זה יוצא מאיזו סברא פשוטה ברורה שצריך לעשות תשובה. למה? כי זאת הדרך להתקרב לקדוש ברוך הוא, אז צריך לעשות תשובה. נכון, אין ציווי, לכן בספר המצוות זה לא מופיע. אבל ביד החזקה הוא כן מביא את זה, אז הוא צריך להסביר למה. כי כי כי זה זמן סליחה ואפשר להתקרב לקדוש ברוך הוא ולכן צריך לעשות תשובה. בסדר? אז זה בעצם העניין של תשובה.

[Speaker C] עכשיו באמת השאלה שהם, למה הוא לא מביא את ושבת עד השם אלוקיך?

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי שהוא מביא את זה

[Speaker C] בפרק ז', הוא מביא את

[הרב מיכאל אברהם] זה בפרק ז', הוא מביא את זה. אבל זה הבטחה וזה שזה דבר טוב, למה משמה? אה, הוא מביא את זה בפרק ז', הוא מביא את זה. מה

[Speaker D] היחס של הרמב"ם למצוות מצוות שבנביאים? אבל הוא מקבל את הפסוק, כן? אבל הוא לא מחשיב את זה כמצוות דאורייתא, כי יש מקומות, שתיית יין ככהני.

[הרב מיכאל אברהם] הרי יש מקומות שבהם יש גילוי מילתא מהנ"ך. ואז יכול להיות שזה פשוט מגלה לך איזשהו פירוש של מילה או של משפט בתורה, אבל בסופו של דבר זה צריך להיות בתורה, בלי זה אין מצוה דאורייתא. היה את צדקיה בן כנענה קרני ברזל, תחילת בבא קמא. אז לומדים מזה שקרן ורוצים ללמוד מזה שקרן תלושה, קרן מחוברת, כל מיני דברים כאלה. מה זה? זה נ"ך. כן, אבל הנ"ך מלמד אותך מה פירוש המילה קרן. בסדר? טוב. מה פירוש המילה נגיחה, אולי זה לא קרן. טוב, בכל אופן אז יוצא שמצוות התשובה היא מצוה בלי ציווי, היא לא באמת מצוה. זה עניין, חייבים לעשות את זה, אבל אין לו מקור בציווי בתורה אלא זה צריך לעשות כי כי ברור שצריך לעשות. ודיברנו, זה כן דיברנו בפעם הקודמת על על הלכות עבודה זרה שם שהרמב"ם כותב שהעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור. אלא אם כן קיבלו עליו באלוה. דיברנו, נכון? אלא אם כן קיבלו עליו באלוה. שמה שרואים שם שבעצם גם דברים שכן כתובים בתורה, זה הבאתי שם את רב שמעון שקופ אם אני זוכר נכון, שרב שמעון שקופ שואל על למה שהוא מביא שם שיש תורת המשפטים, יש דברים שאנחנו מצווים לעשות אותם, אנחנו צריכים לעשות אותם גם מעבר להלכה, גם בלי ההלכה, ואז הוא שואל למה? למשל לא תגזול, הוא אומר שזה בעצם צריך להיות אסור גם בלי שיש פסוק לא תגזול. זה אמור להיות אסור, נפקא מינא גזל גוי. יש דעות שגזל גוי לא אסור מן התורה. אומר רב שמעון שקופ אין דעות כאלה. יש דעות שגזל גוי לא כתוב בלא תגזול. זה כן. אבל גם אם הוא לא כתוב בלא תגזול, עצם

[Speaker C] העובדה שהממון הזה שייך לגוי אומרת אוטומטית שלך אסור לגזול אותו.

[הרב מיכאל אברהם] זה דאורייתא, זה לא שום דבר אחר. אולי הוא לא יכול לקרוא לזה המוסר הטבעי? תקרא לזה ככה, המשפט הטבעי, אפשר יותר לומר אולי המוסר הטבעי.

[Speaker C] זה דאורייתא? אם זה דאורייתא זה כבר בקטגוריה של.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז הרמב"ם לא מנה את זה כמצוה, אבל התוקף, באיזו עוצמה אנחנו חייבים לעשות את זה, הוא טוען זה דאורייתא.

[Speaker C] איפה זה רשום בדאורייתא?

[הרב מיכאל אברהם] למה זה דאורייתא? זה רשום במקום שבו כתוב שיש ממון לבן אדם. כתוב כי יגח שור איש את שור רעהו. זאת אומרת יש שור לבן אדם. יש לו, יש לו שור.

[Speaker C] אז אם יש לו שור סימן שאסור לקחת לו את זה. כן, אבל התורה לא יכולה לרשום כל דבר וכל סיטואציה ספציפית, שאותם התלמוד אחר

[הרב מיכאל אברהם] כך בוחן, הגמרא בוחנת אותם כל מקרה לגופו. למה? אבל עצם העובדה שיש ממון, עצם העובדה שיש ממון לבן אדם זאת הנחה ברורה בתורה. נכון? יש ממון לבן אדם. יש בעלות.

[Speaker C] נכון, אבל יש דיונים בבבא קמא לדוגמה מה זה בדיוק ממון, מה זה שייך, זה לא ברור.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא לא לא, אני לא מדבר על הממון המזיק, אני מדבר על הממון הניזק. יש לי ממון, ממון שייך לי. אם אתה מזיק לי אתה חייב לשלם, נכון? זאת אומרת יש לי בעלות על ממון. המושג בעלות מה משמעותו? מה משמעותו? אחזקה אולי? כן, אבל אם אני יכול לקחת לך אז מה זו האחזקה הזאת? לכן ברור שאני לא יכול לקחת לך. אבל אין ציווי. זה מן סוג שאתה רואה מכללא, אתה רואה מתוך הדברים. הולך יותר רחוק, רב שלמה פישר מבקר אותו על העניין הזה. הוא טוען שלא צריך את התורה בכלל. עצם המשפט, תורת המשפטים הוא קורא לזה, אומר שאם יש ממון למישהו אז ודאי שאסור לקחת לו. רב שלמה פישר טוען לא צריך להגיע לזה, עצם העובדה שהתורה מכירה בממון של מישהו זה אומר שאי אפשר לקחת את זה ממנו. כן.

[Speaker C] אולי אפשר לומר שסיבה שהרמב"ם לא מונה את מצוות התשובה כחלק מתרי"ג מצוות היא בגלל המעלה שלה. למה אני מתכוון? מדובר על ארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל הרמב"ם לא מונה, אולי יש מישהו שיעלה בדעתו שהרמב"ם לא חושב שיישוב ארץ ישראל היא מצווה?

[הרב מיכאל אברהם] יש מישהו אחד שאני מכיר מקרוב שמעלה את זה בדעתו. מה? יש מישהו שאני מכיר מקרוב שמעלה את זה בדעתו.

[Speaker C] הוא פשוט רואה בתהליך התשובה משהו טבעי שאפילו לא צריך.

[הרב מיכאל אברהם] אז תראה, לגבי יישוב ארץ ישראל זה ודאי לא נכון מה שאתה אומר, למרות שכתבו את זה גדולים וטובים, לעניות דעתי לא מתחיל. לא מתחיל בגלל שכשתולים את זה אומרים בעצם זה מסוג המצוות הכלליות, לכן לא. עכשיו המצוות הכלליות ברמב"ם זה השורש הרביעי. ומי שמסתכל שם אז רואה למה הרמב"ם קורא מצווה כללית. מצווה כללית זה ושמרתם את כל מצוותיי, קדושים תהיו. לחזור עוד פעם על עצם המחויבות לקיים את כל המצוות ולהימנע מכל העבירות. זה נקרא מצוות כלליות. מצוות יסודיות לא כתוב שם בשורש הרביעי. בסדר? לא כתוב אז אין להם מקור בכלל. יותר מזה, מצוות האמונה היא מצווה יסודית או לא? מה אתה אומר? בטח, כן. מצוות עשה א' ברמב"ם. הרמב"ם כותב אותה. נו, אז מצוות ארץ ישראל עוד יותר יסודית? יישוב ארץ ישראל? יש כאלה שאולי חושבים שכן. ומי שעושה מצוות יישוב ארץ ישראל אפילו בלי אמונה הוא יותר קדוש מאשר מי שמאמין ולא עושה מצוות יישוב ארץ ישראל. אבל זה אני לא בטוח שאני מסכים לזה. בסדר? טוב, בכל אופן אני כן אגיד משהו דומה קצת אני חושב בהמשך. נראה. בכל אופן אז יש פה מצווה, איפה הייתי? מצוות תשובה זאת זה משהו שהרמב"ם משכנע אותנו לעשות אותו למרות שאין ציווי. למה? כי זה דבר שאמור להיות מובן מאליו. התחלתי עם הרמב"ם בעבודה זרה מאהבה או מיראה. שהרמב"ם כותב שמה שבעצם רק אם קיבלו עליו באלוה חייב, והסברנו שמה שהמשמעות של עבודת השם זה בעצם לעבוד את השם באופן בלתי מותנה בכלום, אפילו לא מאהבה או מיראה. אלא בגלל שצריך לעבוד את השם, זה עיקרון יסודי. וזה התחלתי עם רב שמעון שקופ אני מגלגל עכשיו את הכמה דקות האחרונות. רב שמעון שקופ הבאתי את הדוגמה שמה של תורת המשפטים, אז רב שמעון שקופ כשהוא רוצה להסביר לנו למה אני צריך לציית לעקרונות האלה של תורת המשפטים, אז הוא שואל למה צריך לציית לעקרונות שכן כתובים בתורה? הקדוש ברוך הוא? אז מה? לא

[Speaker C] בגלל השכר. זו סיבה.

[הרב מיכאל אברהם] אני יכול גם לצוות אותך כל מיני ציוויים. תקיים. אני מקווה שלא. אז מה? זו סיבה. אלא מה? הסברה שלי, התחושה הברורה שלי אומרת שמה שהוא מצווה אני עושה. יש איזשהו מין החלטה מאוד יסודית כזאת, זה נקרא קבלה באלוה. החלטה מאוד יסודית כזאת שמה שהוא אומר אני עושה. זה נקרא קבלה באלוה. בסדר? לא בגלל שאני אוהב אותו, לא בגלל שאני מפחד ממנו, לא בגלל גן עדן ולא בגלל שכר, ולא בגלל שום דבר אחר. אלא בגלל שיש מחויבות בלתי תלויה בכלום לעשות את מה שהוא אומר. זה נקרא אלוה. לכן דיינים נקראים אלוהים. למה דיינים נקראים אלוהים? לא בגלל שהם אנשים חשובים כמו שאתה תמיד רואה. אלא בגלל שצריך לשמוע להם. גם אם הם לא צודקים. מי שאתה שומע לו מעצם העובדה שהוא דיבר זה נקרא אלוה. זאת אומרת זה לא בגלל שהוא צודק, לא משפט טבעי. פוזיטיביזם צרוף, כן? בגלל שיש עיקרון בסיסי שאומר אני צריך לציית למה שהדבר הזה אומר לי, היש הזה אומר לי. אז למעשה ישנו איזשהו מקור מאוד מאוד יסודי לכל המחויבות שלנו במצוות שהוא לא נובע לא מאהבת השם ולא מיראת השם, על זה דיברתי פעם קודמת, לא מאהבת השם ולא מיראת השם אלא מהקבלה שלו באלוה. קיבלתי אותו עליי באלוה, זה היסוד שמחייב אותי במצוות. בעצם זאת המשמעות של המושג לשמה. המושג לשמה, לעבוד את השם לשמה. מה זה לשמה? יש כאלה שמבלבלים את זה עם המושג כוונה.

[Speaker B] אבל זה לא נכון.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא אותו דבר. מצוות צריכות כוונה זה דין שנאמר בהקשרים שהם חלק מקיום המצווה. כשאתה מקיים את המצווה אתה צריך להתכוון לצאת ידי חובה. זה דין מצוות צריכות כוונה. גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה לכתחילה צריך, רק לא מעכב. בסדר? זה דין כוונה. מה זה דין לשמה? דין לשמה זה משהו אחר לגמרי. לשמה למשל ש… שאני אופה מצה לשמה, שומרת המצה לשמה, שאני ציצית שאני עושה לשמה, קורבנות לשמה, לשם שישה דברים הזבח נזבח, זה שישה דברים שמרכיבים את הלשמה של הקורבן. מה זה לשמה? שם זה הכנת חפץ למצווה. זה לשמה. בסדר? הכנת חפץ למצווה כשאני עושה את המצה לשמה היא מצה כשרה. כשאני טווה את הציצית או קושר את הפתילים לשמה, אז הציצית כשרה. זה לא דבר שמלווה את ביצוע המצווה, זה הכנת חפצים למצווה.

[Speaker B] כשאתה לומד תורה לשמה.

[הרב מיכאל אברהם] או, עכשיו השאלה שעולה כאן, מה זה נקרא ללמוד תורה לשמה? ללמוד תורה לשמה לכאורה קשור יותר למצוות צריכות כוונה מאשר למושגים של לשמה, נכון? כי זה בעצם ללמוד תורה עם איזה שהיא כוונה שאמורה ללוות את הלימוד. לא, זה לא הכנת החפץ לשימוש בו כמצווה. למה?

[Speaker D] זה לדעת את רצון השם. מה? זה לדעת את רצון השם. מה השם, אני מתכוון, אני לומד לשם ידיעת רצון השם, הקדוש ברוך הוא, מה אתה רוצה ממני. נו, וזאת הכנה. אתה מכין את עצמך.

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא מכין את עצמך, אתה לומד, זה מלווה את הלימוד. זה לא הכנה של משהו. לשמה זה תמיד על חפצים אגב. תמיד בציצית, מצה, קורבן, תמיד זה משהו שאתה אמור לפעול עליו לשמה. צריך לעשות לשמה. בסדר? כתיבת ספר תורה אפילו, לא תלמוד תורה, כתיבת ספר תורה. בתלמוד תורה זה באמת איזה שהוא מצב ביניים, זה לא זה ולא זה, זה מושג שלישי. זה לא כוונה כי זה לא כוונה רק לצאת ידי חובה, אבל זה גם לא הלשמה במשמעותו המקובלת בהלכה. אז מה זה כן? מה זה עבודת השם לשמה? אז הרמב"ם מסביר את זה בפרק י' מהלכות תשובה. הרמב"ם כותב, אל יאמר האדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את השם על דרך זו, שהעובד על דרך זו הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובד את השם על דרך זו אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכים אותם לעבוד מיראה עד שתרבה דעתם ויעבדו מאהבה. אז לכאורה לא מיראה אלא רק מאהבה. בסדר? אבל בעבודה זרה ראינו כבר לא אהבה ולא יראה, קבלה באלוה, זה מה שצריך להיות. אז בוא נראה. העובד מאהבה, הלכה ב'. העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם. לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בכלל. זה נקרא עובד מאהבה. לעשות האמת מפני שהוא אמת. מה קשור לאהבה? אהבה זה הכוונה אני אוהב את השם לכן אני עובד אותו. אהבת האמת? אהבת האמת כן, אבל זה לא אהבת השם מה שאנחנו קוראים בדרך כלל אהבה ויראה לקדוש ברוך הוא. אפשר לקרוא לזה אהבת האמת, זה לא חשוב, אבל אני עושה את האמת מפני שהוא אמת, גם אם אני לא אוהב את זה. לא חשוב, אני עושה את זה כי צריך לעשות האמת. אני עושה את זה ככה. כי צריך לעשות את זה. דיברנו על המושג ערך, אני לא זוכר כבר. כן, המושג ערך זה אותו מושג בסיסי שאני לא צריך לו נימוקים. הוא מנמק דברים אחרים. האמת אצלי זה היסוד של כל הערכים. אני עושה את האמת ככה, מפני שהוא אמת. בסדר? זה נקרא עבודה לשמה.

[Speaker D] אבל מה לגבי אהבה? האם מי ששונא את האמת ועושה אותה גדול ממי שאוהב את האמת ולכן עושה אותה?

[הרב מיכאל אברהם] לא. זאת טעות שלא אני לא זוכר אם לא דיברתי עליה. יש האגלי טל בהקדמה. הזכרתי, נכון? אז זה אותו דבר. מי שעושה, מי שעושה את האמת בגלל שהוא אוהב את האמת הוא יותר גרוע מאשר מי שעושה את האמת בלי שהוא אוהב את האמת. אבל מי שעושה את האמת בגלל שהיא אמת וגם אוהב אותה, גדול משניהם. השאלה אם זאת המוטיבציה או שזה רק גם קיים. שאני אוהב את האמת זה גם קיים, אבל השאלה אם אני עושה את האמת בגלל שאני אוהב אותה. אם זה בגלל שאני אוהב אותה אז זה כבר בגלל משהו. זה צריך להיות בלתי מותנה, כמו קבלה באלוה. זאת אומרת אני עושה את זה כי זה הערך הבסיסי שלי, אם אני אוהב את זה כבר יש משהו עוד יותר יסודי שמסביר למה אני עושה את זה. בסדר? אז בעצם הרמב"ם כשהוא מציג פה אנטי תזה ליראה בפרק י' מהלכות תשובה, הוא לא מציג את האהבה במשמעות שאנחנו מבינים בדרך כלל. מה שהוא קורא פה אהבה זה מה שקראנו קודם לשמה. אתה עושה את זה לשמה, אתה לומד תורה כדי ללמוד תורה. אתה עושה את האמת מפני שהיא אמת. זה נקרא עבודה לשמה. למעשה מצוות התשובה למה לא הצטווינו לעשות תשובה? לא הצטווינו לעשות תשובה בגלל שאי אפשר לצוות לעשות תשובה. אם היו מצווים, נגיד הזכרתי את הדוגמה של ה המצוות השקולות, נכון? אצל הרב וולבה יש את הספר המצוות השקולות, שאומר שמה שיש איזה שבע מצוות על כל אחת מהן חז"ל אומרים שהן שקולות כנגד כל התורה. בסדר? אז שאלתי מה זאת אומרת, זה הרי לא יכול להיות, כן, מבחינה מתמטית. לא יכול להיות שכל אחת מהשבע האלו שקולה כנגד שאר שש מאות ושתיים עשרה, שבתוך השש מאות ושתיים עשרה האלו יש עוד שש ששקולות גם הן כנגד הכל. זה כמובן לא יכול להיות. אז מה כן? הנקודה היא שיש שבע מצוות שיש בהן איזשהו היבט שהוא לא באמת מצווה. זה לא מצווה. זה עניין. זה לא מצווה. העניין הזה הוא גדול כמו כל התורה כולה, אמרתי את זה. גדול כמו כל התורה כולה. יש שבע מצוות כנראה, לפחות יש יותר אולי, אבל שבע שחז"ל אמרו לנו. שבע מצוות שיש בהן איזשהו עניין ששקול כנגד כל התורה כולה. המצווה שבזה היא מצווה כמו כל מצווה אחרת, היא לא שקולה כנגד שום דבר, לפחות לא בהכרח. היא אחת מתרי"ג המצוות. מה גדול בתלמוד תורה כנגד כולם? לא מצוות תלמוד תורה. מה שגדול פה זה תלמוד תורה. תלמוד תורה, העניין של תלמוד תורה שקול כנגד כל התורה. אבל מצוות תלמוד תורה אחת מתרי"ג מצוות, זה לא שום דבר מיוחד.

[Speaker C] וזה קטר שגורר את המצוות האחרות אחריו. מה? זה קטר שגורר אחריו. רגע, אני אגיע לנקודה הזאת גם. לא המצווה, העניין הוא הקטר.

[הרב מיכאל אברהם] אז

[Speaker C] אני

[Speaker B] עכשיו, אז אני רוצה להסביר.

[הרב מיכאל אברהם] אז תראו, יש באמת דברים מסוימים שהם עניינים כל כך גדולים, וזה כאן אני חוזר למה שאתה רצית להגיד, הם עניינים כל כך גדולים שלא הכניסו אותם לתוך תרי"ג מצוות בגלל גדלותם. יש שתי סיבות למה דברים לא נכנסים לתוך ההלכה. סיבה אחת בגלל שהם קטנים מדי. הם לא מספיק חשובים, הם מצווה מן המובחר, לפנים משורת הדין, זה לא חייבים. מי שרוצה, יבוא עליו הברכה. יש דברים שלא נכנסים בגלל שהם יסודיים מדי. כמו שדיברנו על עבודת המידות. עבודת המידות, עם ההוא עם השידוכים, לא הזכרתי את זה? דוגמה חביבה. מישהו נפגש עם בנות לשידוכים. בחור ישיבה. דוחה את כולן, הן לא

[Speaker B] מתאימות לו.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אחרי שהרשימה מתארכת, בא אליו המשגיח, אומר לו, ידידי, מה אתה רשכבה"ג? אף אחת לא בליגה שלך? שב תעבוד על המידות שנה. אחרי שתעבוד על המידות שנה, תחזור חזרה לפרק האיש מקדש. טוב, הוא עובד על המידות בהתלהבות שנה שלמה. אחרי שנה הוא חוזר, מתחילים עוד פעם להיפגש עם הבחורות. מגיעות עוד פעם אחת אחרי השנייה, ועוד פעם הוא דוחה אותן על הסף. אחרי שהמשגיח רואה אחת, שתיים, שלוש, כל הרשימה חוזרת לא קרה כלום, קורא לו, אומר לו, תגיד לי, מה עשית בשנה הזאת? עבדתי על המידות, אני היום ענוותן נפלא. אז הוא אומר לו, מה זאת אומרת, אבל אז אף אחת לא מתאימה לך? אז מה קרה פה? מה ההבדל בין המצב שהיה למה שעכשיו? הוא אומר: מה זאת אומרת? לפני שנה כשהייתי בעל גאווה, אף אחת לא התאימה לי. עכשיו שאני גם ענוותן, קל וחומר שאף אחת לא מתאימה לי. דבר פשוט, לא? מה הדבר הזה מסמל? הדבר הזה מסמל מישהו שעובד על המידות כי יש סעיף בשולחן ערוך שצריך לעבוד על המידות. הוא סימן וי. אז עבודת המידות זה דבר שהתורה לא רוצה להכניס אותו כמצווה. לא רוצה, כי אם היא תכניס אותו אז הענוותן ייראה כך. אז היא לא רוצה להכניס אותו לשמה, לא בגלל שהוא לא מספיק חשוב. כי אם היא תכניס אותו לשמה, אז היא תהרוס את זה. הרב קוק כותב את זה. שיש דברים שעבודת המידות, אם יהיה על זה ציווי זה יהרוס את המושג של עבודת המידות. זה הורס את זה, לכן אי אפשר לצוות על דבר כזה. ישנם דברים שהם כל כך יסודיים שהם צריכים לבוא, כפי שדיברנו קודם על הגדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ואמרנו למה צריך ציוויים לפי הרמב"ם? כדי שתהיה גם איזשהו היבט של ציווי ולא רק ההיבט של התוכן. ומי שגדול זה מי שיש לו, מי שעושה את שני הדברים: הוא גם נענה לציווי וגם עושה את התיקון שיש במצווה. אבל ישנם דברים שבהם אם אתה תענה לציווי התוכן מתפספס. אז מה לעשות במצב כזה? אז אם תכתוב את זה בתורה, הציווי יהיה פה, אבל תוכן לא יהיה. אז אין ברירה, אי אפשר, אז לא כותבים. על זה לא כותבים, משאירים את זה בחוץ. אז יש עוד דברים כאלה. גם מצוות תשובה היא כנראה כזאת. מצוות תשובה לא נכתבה בגלל שאם היו כותבים אותה, אז היא הייתה אחת מתרי"ג מצוות. והתורה לא רוצה שאנחנו נחשוב שזה אחת מתרי"ג מצוות. זה משהו הרבה יותר יסודי. אם אנחנו נעשה את זה כי כתוב בתורה שצריך לעשות תשובה לא עשינו כלום. על מה אנחנו עושים תשובה? אנחנו עושים תשובה על זה שכשכתוב דברים בתורה אנחנו לא מקיימים אותם. אז מה הדרך לטפל בזה? לכתוב בתורה שצריך לעשות תשובה? נו, אז גם את זה אני לא אקיים.

[Speaker C] למה זה לא וידוי?

[הרב מיכאל אברהם] כי וידוי הוא באמת לא הנקודה, וידוי זה אחת מתרי"ג המצוות, שום דבר מיוחד אין בה. התשובה זו הנקודה הבסיסית.

[Speaker C] הרמב"ם אומר שכל מי ש…

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, כי מצוות הווידוי זה משהו אחד והעניין של הווידוי שהוא מרכיב בתשובה זה עניין אחר. זה פרשיה אחרת. הווידוי הוא החלק המעשי שעליו התורה ציוותה מתוך תהליך התשובה, וזה באמת רק עניין של ציווי. העניין של התשובה זה כל מה שמעבר לזה. זה בדיוק ההבדל, אז אני עוד אחדד את זה יותר. כן.

[Speaker B] אמונה לדוגמה זה משהו יסודי אבל זה…

[הרב מיכאל אברהם] אז באמת שאלה גדולה ובאמת כל האחרונים שואלים את זה על הרמב"ם, ואני לא יודע, צריך להבין מה הרמב"ם מתכוון שם, אבל זה ברור שאין שם ציווי להאמין, ולא רק בגלל האבסורד שאי אפשר לצוות על דבר כזה, זה לא בגלל שזה יקלקל. זה כי מי שלא מאמין, גם את הציווי הזה הוא לא יקבל. סתם, לא בגלל שאם יצוו על זה יקלקל וכל מה שאמרנו במידות, לכן זה סתם תרתי דסתרי. בסדר? טוב, בכל אופן, כן, אז תשובה, התורה לא ציוותה, זה שהתורה ציוותה מאיתנו לעשות תשובה כי אנחנו מבינים שצריך לעשות תשובה. לא בגלל שכתוב בתורה בסעיף זה וזה או בפסוק זה וזה שצריך לעשות תשובה. כי מי שיעשה את זה בגלל שכתוב בסעיף זה וזה, אז מה קרה? אז הוא כבר מקיים סעיפים, אז הוא כבר בעל תשובה עוד לפני שהוא עשה את זה. זאת אומרת, זה לא… אנחנו מדברים אל מישהו שיש איזשהו נתק בינו לבין המחויבות לעבוד את השם. גם דברים כתובים הוא לא מקיים. אז הדרך לתקן את זה כשרוצים לצוות עליי, דיברתי פעם קודמת על הדוגמה הזאת, אם רוצים להגיד לי לשמור על החוק. למה אני שומר על החוק? בגלל שיש חוק לשמור על החוק? וודאי שלא, נכון? כי אחרת גם את החוק הזה לא הייתי שומר. לא ייתכן שהסיבה לקיים חוקים זה בגלל שיש חוק שמצווה את זה. אלא מה? ברור שהסיבה הזאת צריכה להיות קודמת למערכת החוקית שעליה מדובר. נכון? אז כשהתורה אומרת מה זה מצוות תשובה? מצוות תשובה זה לחזור ולקבל עליי את הקדוש ברוך הוא באלוה. זה נקרא מצוות תשובה. עכשיו, כי מי שעושה חטאים כנראה לא מקבל את הקדוש ברוך הוא באלוה. כשאתה עושה חטא, מה זה חטא? חטא פירושו אתה בעצם לא מקיים את המצווה הזאת כי יש לך איזשהו עניין אחר שבגללו החלטת לא לקיים את זה. אה, זאת אומרת, ההחלטה שלך לקיים מצוות היא לא בלתי מותנית, היא בגלל משהו, ואם הוא לא מתקיים אז אתה לא עושה את זה. התשובה פירושו לחזור ולקבל על עצמך את הקדוש ברוך הוא באלוה, לא את המצוות, באלוה. זאת אומרת, לקיים את מה שהוא עושה באופן בלתי מותנה. זה נקרא תשובה.

[Speaker C] כי זה מצוות תשובה, רק שזה שייך לשוגג, מתי שאני עובר לציווי.

[הרב מיכאל אברהם] ההנחה היא שבשוגג יש גם אונס, למה אתה מביא קורבן? מה ההבדל בין שוגג לאונס? כי כנראה יש איזשהו מימד של רשלנות גם בשוגג, ולכן אתה עדיין צריך לעשות תשובה, אבל באמת על אונס לא. אפשר להגיד אולי אצל הרמב"ם שמופיע

[Speaker D] היסוד הזה של עשה אמת מפני שהיא אמת, זה אולי הפלונטר שבגללו התורה לא ציוותה על התשובה, כי בעצם המהות של התשובה, למה בן אדם שב בתשובה? כי הוא אוהב את השם, לא כי זה… אולי לא בגלל שיש פה פוקוס כזה. אנחנו רואים הרבה אנשים שהתהליך של החזרה בתשובה אצלם הוא לא בגלל שזאת האמת, בגלל שהם אוהבים את השם, מרגישים שהם אוהבים את השם.

[הרב מיכאל אברהם] מה ההבדל בין זה לבין האמת? זה כבר אהבה מהסוג הזה. מה, הם אוהבים את השם אבל זה לא אמת?

[Speaker D] לא, הם אוהבים את השם, אבל הציווי עצמו כשלעצמו של עשה אמת מפני שהיא אמת, לעשות תרי"ג מצוות כי הם כל אחת ואחת מהן אמת, לא בגלל שהקדוש ברוך הוא זה שציווה אותנו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה מה שאמרתי עכשיו, אינה חינמי.

[Speaker D] אוקיי, אבל מצוות תשובה, למה בן אדם בא ומקיים אותה?

[הרב מיכאל אברהם] כי הוא מבין שצריך לקבל את הקדוש ברוך הוא באלוה, לחזור חזרה, לקבל את הקדוש ברוך הוא באלוה. לשם הוא שב.

[Speaker D] או כי הוא חש פרץ עז של רגשות אהבה.

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא עושה תשובה שהיא לא עניינית. אני מדבר על תשובה כמו שצריכה להיעשות, אני חושב שזאת לא תשובה שצריכה להיעשות. שוב פעם, אם זה מלווה בפרץ רגשות זה בסדר גמור, אבל אם פרץ הרגשות הוא הסיבה לזה, אז זאת לא תשובה. אז הוא עובד את עצמו, לא את השם.

[Speaker B] טוב, יש מתוך שלא לשמה בא לשמה.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, לא אמרתי שזה חסר ערך, זה עוד פרשיה. אבל זה לא עבודה לשמה. אז בעצם התמונה שמתקבלת היא הבאה: היסוד שמביא אותנו למחויבות לעבוד את השם, כמו לכל מערכת נורמטיבית אחרת, הוא איזשהו יסוד בסיסי שקשה להגדיר אותו, בטח אי אפשר להעמיד אותו על עיקרון מנוסח, שאומר: זה האלוקים שלי. זאת אומרת, אני חייב, ברור שצריך לעבוד אותו כי זה האלוקים שלי. אני מקבל אותו עליי באלוה. זה השורש של הכל. מה קורה כשבן אדם חוטא? כשבן אדם חוטא הוא מתנתק מהשורש הזה, נכון? הוא בעצם זה כבר לא בלתי מותנה. לפעמים זה כן מותנה. הוא כבר לא עושה את זה בגלל שהקדוש ברוך הוא אלוה, אלא כי זה מתאים לו. ואם זה לא מתאים לו, אז הוא באמת לא עושה. זה שורש החטא. מה זה נקרא לשוב? תשובה. לאן שבים? שבים לאותה נקודה ראשונה. הנקודה שעליה בנוי הכל. אז מצוות תשובה זה לחזור חזרה לאותה נקודה שהיא שורש עבודת השם. זה נקרא מצוות תשובה. ברור שעל דבר כזה אי אפשר לצוות. אי אפשר לתפוס את זה אחרת. מי שאומר שיש על זה מצווה, הוא כנראה לא תופס את התשובה כך. כנראה אי אפשר. אם מי שתופס את התשובה כך לא יכול להגיד שיש מצווה לעשות תשובה. לא יכול להיות. פשוט לא יכול להיות. אז לכן נדמה לי שדברי הרמב"ם פה הם ברורים ופשוטים. הרמב"ם לא מונה את מצוות תשובה כי אין עליה ציווי. יש חובה לעשות תשובה, לכן זה מופיע בהלכות תשובה. למה יש חובה לעשות תשובה? הרמב"ם משכנע אותנו כי זאת האמת, כי צריך לעשות האמת מפני שהוא אמת. איפה הוא משכנע אותנו? בהלכות תשובה כמובן. והוא מסביר לנו שלמעשה צריך לעשות את זה למרות שאין ציווי. ואי אפשר היה שיהיה על זה ציווי. כיוון שמצוות התשובה זה הביטוי הכי גבוה של העבודה לשמה. לחזור לעבוד לשמה, זה נקרא תשובה. לעבוד באופן בלתי מותנה. לשמה. לא בגלל אהבה, לא בגלל יראה, לא בגלל שכר, לא בגלל עונש, אלא בגלל האמת מפני שהיא אמת. לחזור לעבוד לשמה, זה נקרא תשובה.

[Speaker C] זה לא כל כך מדויק. בן אדם שכאילו עובר עבירות הרבה פעמים זה לא בגלל שהוא הפסיק לעבוד את הקדוש ברוך הוא כבלעדי כאילו, אלא כי הוא עובד בשיתוף כאילו. יש את הקדוש ברוך הוא ויש את זה.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, השיתוף הזה הוא אומר שהקדוש אלוה הכוונה אלוה מונותיאיסטי. זאת אומרת, אם יש שיתוף אז זה אומר שחסר משהו בקבלה שלו. הוא לא בלעדי, הוא לא יחיד. אולי על מנגנון החטא אולי עוד נדבר, אני דיברתי על זה נדמה לי שנה שעברה, אני לא זוכר, אולי נדבר על זה קצת באחת הפעמים הבאות. בוא נסתכל עכשיו על הלכות תשובה במשקפיים האלה ונראה פה כל מיני דברים שמצביעים גם הם על אותו כיוון. מה מופיע בהלכות תשובה? מה מה התוכן של הלכות תשובה? אז בהתחלה חלק קטן יחסית זה עוסק בתשובה. חלק קטן יחסית, אולי חצי, אפילו פחות. טוב, הלכות יסודי התורה יש הלכות יסודי התורה. מה מופיע? תדפדפו תראו. פרק ד', ה' עוסק ב… ו' סליחה, עוסק בבחירה. נכון? בחירה חופשית. אחרי זה יש פרק ח' יש עבודת המידות קצת, יש שכר ועונש, עולם הבא. פרק י' זה עבודה לשמה, תלמוד תורה לשמה, אהבת השם, אבל אהבה במובן הזה, אהבת השם. לא משנה, כל אלה, זה פחות או יותר התוכן של… מה המשותף ל… מה הרמב"ם חוזר על זה כאן? הלכות אהבת השם מופיעות בהלכות יסודי התורה. מה הוא חוזר על זה כאן פתאום? תלמוד תורה יש הלכות תלמוד תורה. בחירה? למה זה לא כתוב בהלכות פדיון פטר חמור? צריך לבחור חופשי לפדות את הפטר חמור, אל תבחר לא לפדות אותו, תבחר לפדות אותו. כל מצווה תלויה בבחירה. למה דווקא בהלכות תשובה הרמב"ם עוסק בנקודת הבחירה שלנו, בהיבט הזה של הבחירה? התשובה היא שהלכות תשובה, התשובה לזה היא שהלכות תשובה זה הלכות עבודת השם. זה הלכות תשובה. זה לא הלכות בכלל. זה לא הלכות, אנחנו לא מצווים לעשות תשובה. זה מה שקודם לתחילת העבודה. ספר היד החזקה למעשה מתחיל בספר אהבה. ספר המדע זה כל ההקדמות. קודם כל צריך להגדיר מי זה הקדוש ברוך הוא, בסדר? מי זה הקדוש ברוך הוא, עבודה זרה, מי זה לא הקדוש ברוך הוא. אחרי זה צריך להגדיר את הדעות, מה המידות שהאדם מגיע אליו, אמרנו מידות זה לא ציווי. זה תשתית שקודמת לציווי. אתה צריך לעבוד על המידות. רב חיים ויטאל כותב למה לא נצטווינו על עבודת המידות, כי מי שלא בן אדם אין מה לצוות אותו מבין כה וכה. זאת אומרת, התשתית שיוצרת ממך מישהו שהוא בר קיבול ציווי, שאפשר לצוות אותו, זה עבודת המידות. אז זה הלכות דעות, נכון? הלכות תשובה זה הלכות עבודה לשמה, זה הלכות עבודת השם. כל אלה זה הכל תשתיות לפני שמתחילים לדבר איתי על ההלכה. ההלכה מתחילה בספר אהבה. עכשיו, הלכות תשובה אני חושב במידה מסוימת זה אפילו הריכוז, התמצית הגדולה ביותר, השורש של עבודת השם בפרט מבחינתנו. הגדרת האלוקות, מה זה אלוקים, זה הלכות יסודי התורה וכולי. אבל מבחינתנו, מבחינת מה נדרש מאיתנו כעובדי השם, זה הלכות תשובה. ובואו נראה מה מופיע כאן. אז אמרנו, אהבת השם מופיע גם בהלכות יסודי התורה וגם כאן. למה הכפילות? התשובה, אמרתי קודם, אהבת השם זה אחת מהמצוות השקולות. ואני חושב זה מהרב וולבה, אבל יש על זה כמה מקורות, שזה מצווה ששקולה כנגד כל התורה. למה? כי יש בה איזה שהוא היבט מעבר למצוות אהבת השם. כשאני עובד את הקדוש ברוך הוא מתוך אהבה, לא בגלל האהבה, אלא מתוך, במלווה גם באהבה, בסדר? מה זה בעצם אומר? שקיימתי את מצוות אהבת השם? גם אם לא עשיתי את זה קיימתי את מצוות אהבת השם. אהבת השם, אני אוהב את השם. מי אמר צריך גם לאהוב אותו כשאני מקיים מצוות וגם… מתי עוד? גם כשאני אוכל ארוחת בוקר. אני אוהב אותו, אני אשקיע שתי דקות מדיטציה כל יום ואני אהוב את השם. אהבת השם זה מושג הרבה יותר יסודי מאשר מצוות אהבת השם. אהבת השם זה תהליך שאמור ללוות אותנו גם כשאנחנו עושים מצוות וגם בכל מצב אחר. זה חלק מעבודת השם. זה לא בשביל לצאת ידי חובת מצוות אהבת השם. זה החלק הקטן, זה אחד מתרי"ג מצוות. זה חלק מעבודת השם שצריך להיות מתוך אהבה או מלווה באהבה. לכן זה מופיע בהלכות תשובה, כי זה הלכות אהבת השם, הלכות עבודת השם.

[Speaker B] אהבה מופיעה כציווי ולא…

[הרב מיכאל אברהם] כי יש פה גם ציווי. פה באמת התורה אומרת יש פה גם ציווי, וזה באמת לא כל כך יסודי כמו עבודה לשמה. אמרנו כבר שהלשמה יותר יסודי מאהבה ומיראה. הלשמה זה הנקודה הכי יסודית. אהבה זה פחות יסודי, אבל עדיין יש באהבה גם איזשהם היבטים שהם מעבר לציווי. יותר יסודיים שהם לא רק הציווי. הציווי אתה יכול לצאת ידי חובה אולי גם בצורות יותר מצומצמות, אבל יש איזשהו עניין לעבוד את השם מאהבה לא בגלל הציווי. זה הלכות תשובה, זה לא הלכות אהבת השם.

[Speaker B] היה צריך להתייחס ככה גם למצוות תשובה שהיא גם

[הרב מיכאל אברהם] כוללת את הכל בגלל הוידוי. הוידוי הוא החלק הפורמלי המצווה הציווי במצוות התשובה. בדיוק זה הנקודה שמה שאמרתי קודם. בסדר?

[Speaker D] טוב, יש את זה בהרבה מצוות, כמו מצוות שבת, שיש שביתה ממלאכה ויש את כל השאר שצריך לכבד את השבת.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז שמה באמת אבל זה גם יש ציוויים על זה. דברי קבלה או שביתה אפילו לפי הרמב"ם פרשת אמור זה דאורייתא, אבל שמה יש ציוויים על זה, כנראה שזה לא מספיק יסודי בשביל שייחשב בקטגוריה הזאת. מצוות תלמוד תורה, גם כן, למה זה מופיע פה? מה זה קשור לפה? יש מצוות, יש הלכות תלמוד תורה, קובץ שלם ברמב"ם. למה לחזור על זה פה? ללמוד תורה לשמה וכל מיני דברים כאלה. כיוון שגם בתלמוד תורה כבר הזכרתי את זה, יש תלמוד תורה של פרק בבוקר ופרק בערב. כן, האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוהי ישראל, גמרא בנדרים. אמר רב גידל אמר רב, כן? אז הראשונים שם דנים למה? הרי זה אין נדר חל על שבועה ומושבע ועומד מהר סיני? אז מחלוקת ראשונים. הראש והר"ן שם נחלקים והר"ן אומר שזה מדברי קבלה רק, או מדרשה, לא מדרשה, סליחה, לא מדברי קבלה, מדרשה, והראש אומר שרק קריאת שמע בוקר וערב זה חובה, השאר זה לא חובה. אתה לא מושבע ועומד מהר סיני. אז אם אתה עושה משהו מעבר לזה, זה נדר גדול נדרת לאלוהי ישראל, דבר הרשות. אז מה זה המושג ביטול תורה? לפי הראש. מה זה ביטול תורה? אבל בתורה כתוב בגמרא. לא במחלוקת ראשונים, כתוב בגמרא.

[Speaker C] אם אתה רואה מישהו שכן, ביטול תורה זה לא חייב להיות כלום במובן של אם עכשיו אתה לא לומד. אלא אם אתה רואה מישהו לומד ואתה מבטל אותו…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, ביטול תורה זה כשאתה לא לומד. זה המשמעות של זה בגמרא לפחות. שאתה לא לומד אתה נתבע על ביטול תורה. איך אתה נתבע? קראתי קריאת שמע בבוקר בערב, הכל בסדר, מה הבעיה? כיוון שתלמוד תורה זה משהו כל כך יסודי שאי אפשר ולא רוצים ואי אפשר להכניס אותו לתוך דפוס של מצווה של ציווי. הציווי הוא קריאת שמע בוקר וערב כמו באהבת השם. יש איזשהו גדר, תעשה אותו תצא ידי חובה, אבל מי שעושה רק את זה לא מבין מה זה תורה. וזה בהלכות תשובה הרמב"ם כותב, צריך ללמוד תורה לשמה לא בגלל הציווי, אלא שאתה צריך להבין מה זה תורה ואם אתה מבין מה זה תורה אז אתה מבין שצריך ללמוד כל כמה שאתה יכול. ואם אתה לא לומד זה ביטול תורה.

[Speaker C] בגלל שזה גם כן אין לו שיעור. מה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה אין לו שיעור, זה הכוונה. הגמרא במנחות, הבאתי פה את הגמרא במנחות, תראו את הגמרא במנחות דף צ"ט. אמר רבי אמי, מדבריו של רבי יוסי נלמד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצוות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. בסדר, הכל בסדר. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש. ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. למה אסור לאומרו בפני עמי הארץ? שלא יעשו את זה. למה לא? אבל זה המצווה, מה הבעיה? שיעשו. רבא אמר… למה לא? האם באמת זאת המצווה? קריאת שמע בוקר, זאת האמת. אז מה עם הארץ לכל היותר יכול לעשות? אז הוא יקרא קריאת שמע בוקר וערב ולא יותר. בסדר גמור, יצא ידי חובה, מה הבעיה?

[Speaker B] את המצווה אבל לא את האמת.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, יש פה משהו שאנחנו מצפים למשהו שהוא מעבר לזה למרות שזאת המצווה, לכן אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. למה? בדרך כלל מבינים מצווה לאומרו בפני עמי הארץ כדי להרגיע אותם, אל תדאגו גם אתם בסדר, יש לכם גם עולם הבא. אני חושב שהפירוש הוא הפוך. צריך להגיד לעמי הארץ תשמע, נכון שהמצווה היא קריאת שמע בוקר וערב אבל זה רק המצווה. אבל תלמוד תורה זה לא רק מצוות תלמוד תורה, בשביל מצוות תלמוד תורה קריאת שמע בוקר וערב מספיק. שאל בן דמא, תראו את ההמשך. אני קורא לכם את הגמרא לפי הסדר. תראו. שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יוונית? קרא עליו המקרא הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. צא ובדוק שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יוונית. בסדר, אסור. אז שאלו אותי פעם בירוחם, שאלו אותי בן דמא למד את כל התורה כולה, אז הוא ידע את כל התורה כולה, אז למה את זה הוא לא ידע? הוא בא לשאול שאלה הלכתית את רבי ישמעאל ומוכר לו לוקשים שהוא יודע את כל התורה כולה. נו, אז אם אתה יודע את כל התורה כולה, אז תענה לעצמך, מה אתה רוצה ממני?

[Speaker C] אולי הוא לא רצה לקבל את זה כתורה, אולי זה לא חלק מהתורה באמת.

[הרב מיכאל אברהם] אולי. אני מבין אחרת. אני מבין שזה לא חלק מהתורה באמת. הוא אומר לו תראה, אני יודע את כל התורה. כל מה שכתוב בתורה עברתי, הכל אני יודע. ואני גם מקיים מצוות תלמוד תורה אל תדאג, גם אם אני אלמד חכמה יוונית אני אקרא קריאת שמע בוקר וערב. אני גם לא שוכח, אני מחשב, לא שוכח. אין בעיה, הכל בסדר, נכון? אז הוא בא לשאול אותו שאלה לא בהלכה, הוא בא לשאול אותו שאלה אם ראוי לעשות את זה. אז אומר לו רבי ישמעאל לא ראוי לעשות את זה, למה? כי מצוות תלמוד תורה אתה באמת יצאת, אבל השאלה הזאת היא לא חלק מהתורה, לכן אתה שואל אותי, את התורה אתה יודע. אבל אני אומר לך מה שמעבר לתורה, אסור להפסיק ללמוד תורה, כי מי שלא דבוק בתורה הוא לא דבוק בקדוש ברוך הוא. זה לא קביעה הלכתית. רבי ישמעאל עצמו, שכולם שואלים, רבי ישמעאל עצמו ואספת דגנך, כל המחלוקת עם רבי שמעון בר יוחאי תורה מה תהא עליה, רבי שמעון בר יוחאי שם בברכות שם, הם הופכים את עמדותיהם פה. פה הרי כתוב שרבי שמעון בר יוחאי אומר קריאת שמע בוקר וערב ורבי ישמעאל אומר מה פתאום רק בשעה שאינה מן היום ולא מן הלילה, קיצוני. בברכות הפוך. רבי ישמעאל אומר מה זאת אומרת, וודאי שצריך לעבוד, ואספת דגנך וכולי, רבי שמעון בר יוחאי הוא פנאט, מה זאת אומרת תורה מה תהא עליה, שום דבר אל תאכל אל תעשה כלום רק תלמד. רגע, אבל עכשיו ראיתי שקריאת שמע בוקר וערב זה מספיק, לא? כיוון שרבי שמעון בר יוחאי גם אומר לך את גדרי המצווה, אבל גם הוא מבין שצריך לעשות מעבר לזה. וגם רבי ישמעאל אותו דבר. הוא אומר לך בסדר, הכל נכון, גדרי המצווה אפשר מצומצם, אבל עקרונית מה שצריך באמת לעשות, צריך שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה, אתה צריך ללמוד כל הזמן. תראו את המשך הגמרא. ופליגא דרב שמואל בר נחמני, דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. מה ההבדל בין חובה למצווה? מצווה לא בהכרח חובה. חובה זה משהו כללי כזה. נכון? מצווה זה משהו שאנחנו מצווים, חובה זה משהו שמעבר. מה רב שמואל בר נחמני אומר? זה לא חובה ולא מצווה. אז מה זה כן? ברכה. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אז זה רק ברכה כמו התשובה, כמו ושבת עד ה' אלוהיך, נכון? ורב שמואל בר נחמני הוא לא כמו רבי ישמעאל, למה? כי רבי ישמעאל מה חושב? שזה חובה, נכון? ויש כאלה, הר"ן למשל חושב כנראה שזאת מצווה, זאת אומרת המצווה עצמה מחייבת אותך כל היום. והוא חושב שזה חובה, ורב שמואל בר נחמני אומר לא זה ולא זה אלא רק ברכה. עדיין כמובן יש פה איזשהו עניין אבל זה לא הופך את זה ממש לחובה. ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר ומשרתו יהושע בן נון לא ימיש מתוך האוהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע כל כך חביבים עליך דברי תורה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. ואז תנא דבי רבי ישמעאל, עכשיו זה מוזר, דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. וזה נגד מה שאמרנו לפני רגע שהוא אמר שזה חובה. אז הוא בא להסביר. לא יהיו עליך חובה הכוונה מה הכוונה? כשאתה מקיים את זה אל תקיים את זה בגלל שזה חובה, אלא כי צריך, כי זה ברור, לא בגלל שחיובו אותך אלא כי צריך. ולכן אי אתה רשאי לפטור את עצמך מהן. אולי לא על קריאת שמע?

[Speaker B] כן, ברור.

[הרב מיכאל אברהם] ועל זה, אל תעשה בתור משהו שהוא מצווה, ובכל זאת אל תחשוב שזה התנדבות כי הוא פליג על רב שמואל בר נחמני. אל תחשוב שזה התנדבות, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. לכן הוא אמר לבן דמא אחיין שלו צא ובדוק שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה. שכל הגמרא הזאת זה מה שהיא אומרת. לכן הרמב"ם חוזר על הלכות תלמוד תורה, חוץ מהלכות תלמוד תורה הוא מדבר על תלמוד תורה לשמה הוא מדבר דווקא בהלכות תשובה. למה? למה בהלכות תשובה ולא בהלכות תלמוד תורה? כי בהלכות תלמוד תורה הוא אומר מה הגדר ההלכתי של תלמוד תורה ומדברי סופרים אולי יש מעבר לקריאת שמע בוקר וערב, מדרשות וכולי, אבל מדאורייתא לא. ופה הוא אומר מה צריך לעשות האמיתי, לא בגלל המצווה. אז האמיתי זה נמצא בהלכות תשובה כי. וזה הנושא של הלכות תשובה. שאלנו קודם למה בהלכות תשובה יש שני פרקים שמוקדשים להלכות בחירה, לדיון על בחירה, בחירה חופשית. למה לא בהלכות ברכת המזון, או כיבוד הורים, או שמירת שבת? כל המצוות אתה צריך לבחור לעשות ולהימנע מלעבור עבירות. למה פה דווקא? כיוון שהנקודה הכי בסיסית של הבחירה זה פה. בהלכות תשובה, בהלכות תשובה אתה אמור לשוב למה? לשוב להיות בוחר. זה מה שאתה, זה שם שבים. אתה אמור לשוב למקום שבו אתה באמת בוחר. אתה בוחר לעבוד את השם? תעשה את זה, אל תעשה עבירות. תחזור לממש את מה שאתה בוחר בו, תחזור להיות בוחר. אז לכן זו לא מצווה רגילה. אי אפשר למקם את זה במקום שיש מצווה. בהלכות ברכת המזון דנים בגדרי, גדרי ההלכתיים של ברכת המזון. שמה לא עוסקים ביסודי התורה, בתשתית שאיתה אנחנו באים אל ההלכה. שמה זה חלק מההלכה. אחת מתרי"ג מצוות זה ברכת המזון. כאן אנחנו מדברים על התשתית עוד לפני. אפשר, אפשר לצוות להיות בוחר? לא, אי אפשר, זה לא שייך. אם אני לא בוחר, אז גם את הציווי הזה אני לא אבחר לקיים. מה, איך אפשר לצוות עליי להיות בוחר? לכן ברור שהמיקום היחידי לדיון על בחירה נמצא בהלכות תשובה, לא בשום מקום אחר. הלכות תשובה זה הלכות עבודת השם. לכן הכול נמצא כאן, כל הנושאים האלה שפה. פרק ט' מדבר על עולם הבא. וזה כמובן לא קשור לא למצוות ולא לעבירות. אבל מה הנקודה פה? הנקודה פה שתהיה לך איזשהו אמון במערכת. אם היא אומרת לך שיש עולם הבא אז יש, אם אין אז אין. זה לא, שיהיה לך אמון במערכת. זה לא מצווה, מה שייך לצוות עליי? או שאני מאמין בזה או שאני לא מאמין בזה. אם אני לא מאמין בזה יעזור שיצוו עליי כן להאמין? אפשר לצוות על מישהו להאמין במשהו? אני חוזר לשאלה של ציווי האמונה. זה מה שכולם שואלים על הרמב"ם. אי אפשר לצוות להאמין במשהו. מוסרים לך מידע, זאת העובדה. יש עולם הבא, יש שכר, יש עונש, יש הכול. אתה אמור, זה תשתית שאיתה אתה מגיע לקראת קיום המצוות. אתה צריך לקבל את ההחלטות על זה. זה חלק מהקבלה באלוה. חלק מהקבלה באלוה זה לקבל את מה שהוא אומר ולקיים את מה שהוא מצווה. בסדר? לכן כל זה נמצא פה פתאום בהלכות תשובה למרות שזה בכלל לא קשור. והכול מתחיל מההגדרה של תשובה עצמה. וזה מה שהרמב"ם נדמה לי רומז לנו בסתירה הזאת שיש בין ספר המצוות לבין היד החזקה. כי אין על זה ציווי אבל חייבים לעשות. והרמב"ם בחלק של התשובה הוא משכנע אותנו לעשות תשובה כי זה לא מצווה. ובכל החלקים האחרים של הלכות תשובה שלא עוסקים בתשובה, זה בגלל שבאמת כל שאר התשתיות שדרושות לעבודת השם הם חלק ממצוות התשובה. מצוות התשובה זה לשוב לאותה נקודה ראשונית שבה אני בוחר, שאני עובד לשמה, שאני לומד תורה בגלל שצריך ללמוד, בגלל ש, בגלל שאני מבין מה זה תורה, לא בגלל מצוות תלמוד תורה. שאני אוהב את השם בגלל שאני מבין מה זה השם ואני אוהב אותו, לא בגלל שיש מצוות אהבת השם. כל הדברים האלה הם חלק מתהליך התשובה. לשם צריך לשוב. זה ההגדרה לאן לשוב. השלושה או ארבעה פרקים הראשונים אומרים לך שאתה צריך לשוב ושאר הפרקים אומרים לך לאן לשוב.