אמונה ומשמעותה – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אמונה כטענת עובדה ולא כחוויה
- סי אס לואיס, אסתטיקה, ופוסט-מודרניות
- גאונות, התאמה למציאות, ודימוי לבאך
- אלוהים כסמכות מחייבת וקבלה באלוה
- רמב״ם בהלכות תשובה: עבודה מאהבה ועבודה מיראה
- הנאה, לימוד תורה, והקדמת אגל טל
- שמונה פרקים פרק שישי: מושל בנפשו, מעולה, ומצוות שמעיות
- הלכות מלכים: חסידי אומות העולם ושבע מצוות בני נח
- אוט-איז, הכשל הנטורליסטי, והמשמעות הנורמטיבית של “אלוהים”
- מחלוקות על עובדות, מעמד הר סיני, והכוזרי
סיכום
סקירה כללית
הדובר קובע שאמונה היא טענת עובדה על המציאות ולא דיווח על חוויה או רגש, וטוען שחוויה דתית כשלעצמה יכולה להתקיים גם אצל אתאיסט ולכן אינה אמונה. הוא משתמש בדוגמה מתוך סי אס לואיס כדי להראות שגם כאשר אדם מתאר תחושה פנימית הוא עשוי לטעון טענה אובייקטיבית על העולם, ומכאן שיש מחלוקות אמיתיות ולא רק “נרטיבים”. הוא מחדד שהאמונה ב*Elokim* אינה רק קביעה תיאורית שיש בורא לעולם אלא קבלה בסמכות מחייבת, ומבסס זאת דרך *Rambam* בעבודה זרה, הלכות תשובה, שמונה פרקים, והלכות מלכים. הוא מסיים בכך שאם אמונה היא טענת עובדה אז נדרשות דרכי הצדקה, ובהמשך הוא מתכוון לבחון כיצד מבססים את הטענה העובדתית של מעמד הר סיני דרך טיעון הכוזרי.
אמונה כטענת עובדה ולא כחוויה
הדובר אומר שחוויות ורגשות שייכים לפסיכולוגים ושאמונה היא טענת עובדה, והטענה היא שהקדוש ברוך הוא קיים. הדובר טוען שמי שמחליף אמונה בחוויה רגשית מחזיק למעשה אתאיזם עם חוויות רליגיוזיות, ושחוויות כאלה יכולות להיות גם תוצאה של כדור. הדובר קובע שעצם הימצאותה של חוויה רליגיוזית אינה הופכת אדם למאמין, ורק אם האדם מניח שהחוויה היא תוצר של משהו שקיים במציאות עצמה אז יש אמונה. הדובר מוסיף שמי שאין לו “אגף במוח” לחוויות כאלה יכול להיות מאמין בדיוק כמו מי שיש לו, ושחוויות הן לכל היותר אינדיקציה ולא פסגת האמונה.
סי אס לואיס, אסתטיקה, ופוסט-מודרניות
הדובר מביא את סי אס לואיס ואת הספרון ביטול האדם שנכתב בתקופת מלחמת העולם השנייה, ומייחס לו זיהוי מוקדם של תהליכים שהתגבשו אחר כך כפוסט-מודרניות. הדובר מתאר שלואיס מבקר ספר לימוד שמלמד שאין ויכוח בין אדם שמתפעל ממפל לבין אדם שנשאר אדיש, משום שכל אחד רק מדווח על מצב נפשי פנימי. הדובר מאמץ את טענת לואיס שיש ויכוח אמיתי בשאלה האם יש במפל משהו שראוי לעורר התפעמות, ולכן דיווח סובייקטיבי יכול לשקף טענה על העולם ולא רק על הדובר. הדובר קושר זאת לתפיסה נרטיבית שלפיה אין טענות אמיתיות על העולם אלא רק בועות שונות, ומציג בציניות את התקווה שגישה כזו תביא שלום עולמי תוך רמיזה לכשל שלה מול מציאות כוחנית.
גאונות, התאמה למציאות, ודימוי לבאך
הדובר מציג ניסוי מחשבתי על באך וגאונות מוזיקלית וטוען שאילו היה ניתן “לסנתז” יצורים שייהנו דווקא מיצירותיו שלו, הוא היה נחשב גאון בעיניהם. הדובר דוחה את המסקנה שהגאונות היא רק התאמה מקרית לקהל נתון, וטוען שבאך היה יודע להתאים מוזיקה גם לאוכלוסייה אחרת יותר טוב ממנו, ולכן יש כאן יכולת ואינטראקציה עם המציאות ולא מקריות בלבד. הדובר משתמש בכך כדי לחזק את ההבחנה בין “ככה אתה בנוי” כהסבר סובייקטיבי ניטרלי לבין טענה שיש במציאות משהו שראוי להיקלט ושאי קליטתו היא סוג של עיוורון או החמצה.
אלוהים כסמכות מחייבת וקבלה באלוה
הדובר אומר שאלוקים אינו “עצם ניטרלי” ומבחין בין משפטים דסקריפטיביים לפרסקריפטיביים בפילוסופיה של המוסר, וטוען ש“יש אלוהים” בדתיות פירושו גורם בעל סמכות אינהרנטית שמה שהוא אומר מחייב. הדובר מביא את *Rambam* בהלכות עבודה זרה פרק ג’ הלכה ו’ שמי שעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור אלא אם כן קיבלו עליו באלוה, ומסביר ש“אלוה” פירושו שמה שהוא אומר אני עושה. הדובר טוען שאפשר להחזיק בכל העובדות של אלוהים, מעמד הר סיני ומתן תורה ועדיין לשאול “אז מה” אם לא התקבלה המשמעות שאלוהים מחייב, ולכן יש כאן צעד נוסף מעבר לקביעה העובדתית. הדובר מוסיף שהדיינים קרויים אלוהים בתורה משום שאלוהים הוא מוסד של כוח וסמכות, ושאמונה באלוהים כוללת מחויבות לקיום מה שהוא מצווה “למה? כי הוא אמר”.
רמב״ם בהלכות תשובה: עבודה מאהבה ועבודה מיראה
הדובר מצטט את *Rambam* בתחילת פרק י’ מהלכות תשובה שמי שעושה מצוות כדי לקבל ברכות או עולם הבא עובד מיראה, ושזו אינה מעלת הנביאים והחכמים. הדובר מצטט את ההגדרה שהעובד מאהבה “עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה” ומדגיש שהטובה תבוא אך אינה המוטיבציה. הדובר מצביע על הפער הלשוני בין “אהבה” לבין הניסוח הקר של “לעשות האמת מפני שהוא אמת”, וטוען שזה מודל של עשייה בלי אינטרס. הדובר שואל כיצד הלכה ג’ שמתארת אהבה עזה כ“חולי האהבה” ושיר השירים משל לעניין זה מתיישבת עם ההגדרה הקודמת, ומציע שהמשל מעביר את רעיון האינטנסיביות והקביעות ולא בהכרח את הממד האמוציונלי.
הנאה, לימוד תורה, והקדמת אגל טל
הדובר מביא את הקדמת אגל טל שאנשים טועים לחשוב שאסור ליהנות מלימוד תורה מפני שהנאה היא *lo lishmah*, וטוען שהטעות היא לחשוב שאסור ליהנות, אך האמת היא שאסור ללמוד בשביל ההנאה. הדובר משתמש בכך כדי לחדד הבחנה בין אינדיקציה נלווית לבין מוטיבציה, ומקביל זאת לשכר ועונש: “סוף הטובה לבוא” אך לא עובדים בשביל הטובה. הדובר מיישם את העיקרון גם על מצפון ורגשות, וטוען שמותר ואף נכון שיתלוו רגשות כמו נקיפות מצפון, אך אין לעשות את המעשה כדי “לפרנס” את הרגש.
שמונה פרקים פרק שישי: מושל בנפשו, מעולה, ומצוות שמעיות
הדובר מצטט את *Rambam* בשמונה פרקים פרק שישי שמבדיל בין “המושל בנפשו” שעושה טובות ומצטער בעשייתן לבין “המעולה” שנמשך בטבעו לטובות ומשתוקק להן, ומביא שהפילוסופים מעדיפים את המעולה. הדובר מצטט שהחכמים מעדיפים את מי שמתאווה לעבירות ומתגבר, עם דברי “כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו” ועם מאמר רבן שמעון בן גמליאל “אפשי ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עליי”. הדובר מצטט את יישוב הסתירה ברמב״ם שהפילוסופים מדברים על רעות מוסריות שכליות כמו שפיכות דמים וגניבה שבהן עדיף שלא תהיה תאווה, וחז״ל מדברים על המצוות השמעיות שהן “אלמלא התורה לא היו רעות כלל” כמו שעטנז ובשר בחלב. הדובר מסיק שבמצוות מן הסוג השמעי אין עניין להזדהות טבעית, ואף יש מעלה בהתגברות, והדבר משתלב עם תפיסת “לעשות האמת מפני שהוא אמת”.
הלכות מלכים: חסידי אומות העולם ושבע מצוות בני נח
הדובר מצטט את *Rambam* בסוף פרק ח’ מהלכות מלכים שמי שמקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הוא מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, בתנאי שיעשה אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו, ולא מפני הכרע הדעת. הדובר מדגיש שאפילו במצוות ש“הדעת נוטה להם” אין ערך דתי אם קיומן נובע רק מהיגיון מוסרי ולא מן הציווי. הדובר מסביר את מושג גר תושב כמי שמקבל שבע מצוות בפני בית דין, וטוען שהמושג כולו נולד מכך שהגויים אינם מקיימים בפועל את המצוות שמחויבים בהן. הדובר משתמש בכך כדי לחזק את הטענה שאין סתירה בין הזדהות טבעית לבין קיום מפני ציווי, משום שההזדהות יכולה להיות תופעת לוואי אך לא המוטיבציה.
אוט-איז, הכשל הנטורליסטי, והמשמעות הנורמטיבית של “אלוהים”
הדובר מביא את ההבחנה של דייוויד יום בין ה*ought* ל*is* וטוען שנורמות אינן נגזרות מעובדות בלי “הנחות גשר” סמויות כמו “אסור לגרום צער”. הדובר טוען שגם הוכחה עובדתית לקיום ישות שבראה את העולם אינה מספיקה למחויבות דתית, משום שהמחויבות היא נורמה שאינה יוצאת מעובדה. הדובר קובע שהנחת הגשר במקרה הדתי היא עצם משמעות המושג אלוהים כסמכות מנדטורית מוחלטת, ולכן “אלוהים ציווה” אינו תיאור ניטרלי אלא עובדה טעונה שמולידה מחויבות. הדובר משווה זאת לטענה “יש איסור מוסרי לרצוח” שמי שמבין אותה אינו יכול לשאול “למה לא לרצוח”, וטוען שמי ששואל “אלוהים ציווה, אבל למה לעשות” אינו מבין מהו אלוהים.
מחלוקות על עובדות, מעמד הר סיני, והכוזרי
הדובר טוען שמחלוקת אינה מבטלת אמת אובייקטיבית ומביא דוגמה למחלוקת על צורת כדור הארץ כדי לומר שמישהו צודק ומישהו טועה. הדובר מגדיר את מעמד הר סיני כטענה עובדתית על אירוע שקרה או לא קרה, וטוען שאם האירוע קרה התורה אמת ואם לא קרה היא אינה אמת. הדובר קובע שכאשר אמונה היא טענת עובדה נדרשות הצדקות וראיות, ומודיע שבפעם הבאה יתחיל לברר מהן הדרכים להצדיק את טענת העובדה שיש אלוהים. הדובר מצביע על טיעון הכוזרי ככיוון לביסוס רציונלי של הטענה העובדתית על מעמד הר סיני, ומציב את השאלה האם הטיעון הזה אכן מספק בסיס כזה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב. אפשר להתחיל. אמרתי ההקלטות עולות למודל גם וגם לאתר שלי, אז אם מישהו מפספס או רוצה לחזור או משהו כזה יכול להסתכל שם. מי שבמילואים כמובן, אבל אני מניח שלא נמצאים כאן מי שבמילואים. דיברנו בפעם הקודמת קצת על המהות של מה זאת אמונה. האם אמונה זאת טענת עובדה או איזה סוג של חוויה, רגש וכדומה. אמרתי שחוויות ורגשות זה עניינם של פסיכולוגים, אמונה זאת טענת עובדה. מי שרוצה חוויות ורגשות, בדיוק עכשיו מישהו שאל אותי על צדיק, על שלום צדיק, הפולמוסים האלה שעכשיו מתרחשים שם במוסף של מקור ראשון שאלו אותי אם זה דומה למה שאני אומר. אז הוא אמר שם שני הבדלים, אחד מהם אין לי מושג מאיפה הוא הוציא אותו אצלי, זה לא נכון. השני זה נכון. וההבדל השני שהוא אמר זה שהוא רואה במצוות במובן מסוים עניין אינסטרומנטלי. זאת אומרת אתה לא באמת צריך את התשתית העובדתית כדי לקיים את המצוות. מעמד הר סיני באופן עקרוני לא צריך להתקיים, נדמה לי שהוא אפילו אומר שלא מאמין בו, לא זוכר בדיוק משהו כזה. וטענתי היא שאמונה היא טענת עובדה, שהקדוש ברוך הוא קיים. ולגבי קיום מצוות, אני אדבר עכשיו על מעמד הר סיני, אדבר עוד רגע, קצת התחלתי בפעם הקודמת, אבל אני חושב שבלי התשתית הזאת, בלי התשתית האמונית הזאת אין שום משמעות לקיום מצוות. ומי שרואה את האמונה כסוג של חוויה או רגש אז שייקח כדור. זאת אומרת כדורים גם כן עושים חוויות ורגשות, הם עושים את זה יותר טוב אני חושב. זה לא, אין לזה שום קשר לאמונה, זאת אומרת זה אתאיזם עם חוויות רליגיוזיות. אז אני רוצה לחדד קודם כל את הנקודה הזאת עם קטע מסוים, לא הבאתי את הספר איתי. מכירים את המחבר של נרניה, שליט"א, סי אס לואיס? הוא חוץ מזה שהיה סופר ילדים הוא היה פילוסוף, פילוסוף נוצרי, זאת אומרת היו לו תקופות בחיים שלו אבל הוא היה פילוסוף נוצרי, אחד המבריקים שאני מכיר. מת, איש מבריק עם ניסוחים בהירים, מדויקים, פשוט תענוג. כל דבר שאתם מצליחים לשים עליו את היד של סי אס לואיס, אל תוותרו. בכל אופן אז יש לו ספרון שנקרא ביטול האדם. ובספרון שם הוא פותח, הספר נכתב אגב בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובאמת הוא זיהה תהליכים שהתגבשו סופית אחר כך, הפוסט-מודרניות מה שנקרא לימים. אז היה עוד בתחילת ההופעה שלו והוא ממש שם אצבע בצורה מאוד יפה על התהליכים האלה. והוא מביא שם שני מחברים של ספרי ספרות לכיתה י' או לא יודע בדיוק משהו כזה, ספרי לימוד בנושא ספרות לכיתה י' והוא מציג ביקורת עליהם. הוא לא נותן את השמות שלהם, הוא מקפיד על לשון הרע, אבל הוא מציג ביקורת עליהם. והטענה שלו בעצם, אחד הדברים שהוא מביא שם, זה כשהם מדברים על המשורר קולרידג', שיש לו איזה שהוא שיר על מישהו שמגיע למפל מאוד מרשים והוא פוגש שם עוד מישהו והוא נורא מתפעם מהמראה הנשגב הזה והשני נשאר אדיש. נחמד, אבל לא עושה לי את זה. אז בספר שמה לימדו את התלמידים שבעצם בין שני האנשים האלה אין ויכוח. למה? כי מה אתה אומר כשאתה נפעם? אתה בעצם מדווח, דיברנו על זה בשיעור הקודם, אתה מדווח על איזה שהוא מצב נפשי שלך, נכון? אתה אומר בעצם יש בתוכי איזה שהיא תחושה שאני קורא לה התפעמות. אני מתפעם מול הנוף הזה. זאת לא טענה על הנוף, זאת טענה עליי. אני אומר לך שיש בתוכי התפעמות. מישהו אחר אומר בתוכי אין. דיברתי בשיעור שעבר על זה שאם אני אומר שאני אוהב מישהו ומישהו אחר אומר שהוא לא אוהב אותו אין לנו ויכוח. אני בנוי כך שאני כן אוהב אותו, הוא בנוי כך שהוא לא אוהב אותו. אני לא טוען שום טענה על העולם, אני מדווח על איזה שהוא מצב נפשי בתוכי. אז המצב הנפשי בתוכי הוא כזה, המצב הנפשי בתוך מישהו אחר הוא משהו אחר, זה לא ויכוח. ויכוח צריך להיות באותו נושא שבאותו נושא אתה אומר איקס והוא אומר לא איקס, יש ויכוח. כשאני אומר שאצלי יש איקס ואתה אומר שאצלך יש לא איקס אין ויכוח, רק אם אתה תגיד שאצלי יש לא איקס אז יש ויכוח. אז הם טוענים שאותו דבר, כן, לכן אמרתי שגם אמונה בעצם, אם אתה רק מדווח על תחושות, רגשות, חוויות שמקננות בתוכך, אז אתה בעצם לא טוען שום טענה על העולם. אתה בסך הכל מדווח על מצב נפשי שאתה נמצא בו, אוקיי? זה לא, אין לו שום קשר לאמונה. זה בסך הכל, כן, זה יכול להיות גם תוצאה של כדור. אמרתי שיש כמה וכמה אתאיסטים שמדווחים על קיומם של חוויות ושל רגשות רליגיוזיות בתוכם. זהו, עניין של מבנה נפשי. אז שמה, אז הוא אומר שבספר הלימוד הזה מלמדים את התלמידים שבעצם בין שני האנשים האלה שמסתכלים על המפל, אין בכלל ויכוח. למה? כי כל אחד מדווח על מצב נפשי שנמצא בתוכו, בדיוק כמו הדוגמה של האהבה שדיברתי עליה קודם. והוא מבקר את זה קשות, הוא אומר כמובן הם עושים את המוח של התלמידים החבר'ה האלה. אתם מבינים שזה בעצם הניצנים הראשונים של הנרטיביות, הפוסט-מודרניות, מה שככה התפתח יותר חזק בתקופות מאוחרות יותר, ששמה באמת הכל זה רק שאלה של בועה שבתוכה אני חי או נרטיב שבתוכו אני פועל שבו אני משתמש ואין פה באמת טענות אמיתיות על העולם וממילא גם לא ויכוחים. ואם אנחנו טוענים טענות שונות, זה בסך הכל אומר שאנחנו חיים בתוך נרטיבים שונים. יש, הייתה תקווה גדולה שזה יביא שלום עולמי נשגב, התפיסה הזאת, כן. הפלסטינים יחיו בנרטיב שלהם, אנחנו נחיה בנרטיב שלנו והכל בסדר, אין לנו בכלל ויכוח, הכל מצוין, נכון? כל השאלה זה רק איך לא נמצא את עצמנו בים, את זה הם לא לקחו בחשבון, את השאלות הקטנות והמציקות האלה. בכל אופן, אז בספרון הזה, בביטול האדם, אז הוא בעצם טוען שזה לא נכון. יש ויכוח בין שני האנשים האלה. והוויכוח בין שני האנשים האלה בעצם נעוץ בשאלה האם יש במפל משהו שראוי לעורר התפעמות? שתחושת השגב שנמצאת בתוכי היא ביטוי שלו. זאת אומרת, זה שאני מספר לך שיש תחושת שגב בתוכי כשאני נמצא מול המפל, אני לא מספר לך את זה כשאני שוכב על הספה ואנחנו יושבים שמה, ואתה יודע, אני מרגיש עכשיו תחושת שגב נפלאה. לא מעניין, בסדר, כל אחד ותחושות השגב שלו. כשאני מספר לך על זה שהמפל מעורר בי תחושת שגב או התפעמות, אני בעצם טוען טענה על המפל. אני בעצם אומר שהמראה הזה או המפל או המראה, לא משנה, המראה הזה זה משהו שראוי שיעורר התפעמות. זאת אומרת, אני אומר, אם בך זה לא מעורר התפעמות, משהו דפוק אצלך. לכן זה כן ויכוח. העובדה שאני מנסח את זה בשפה שהיא שפה סובייקטיבית, אני מתאר דברים שקורים בתוכי, הדברים שקורים בתוכי הם ביטוי למשהו שנמצא בחוץ. ובעצם הטענה שלי מדברת עליו, לא על מה שקורה בתוכי. ואם אתה טוען טענה אחרת, למרות שלכאורה אתה מדבר על מה שנמצא בתוכך, למעשה יש לנו ויכוח. הוויכוח הוא בשאלה האם ראוי להתפעם מול המחזה הזה. אפשר בהחלט להגיד. השאלה אם זה נכון. אפשר להגיד הכל. אבל, אבל אני אומר, לא, אני לא אומר את זה בציניות, אני אומר זה אמיתי. זאת אומרת, זה נכון שבכל מקום אפשר להגיד דבר כזה, לא בכל מקום הוא יהיה נכון. יש מקום להתלבט. למשל, מישהו יגיד לי, תשמע, נכון, לגבי המפל אין שום דבר אובייקטיבי, זה סתם שאלה סובייקטיבית, אתה בנוי כך אתה מתפעם, הוא בנוי אחרת הוא לא מתפעם. וזה טענה, זאת אומרת, יכול להיות שהוא צודק. איך הוא יכריח אותי להתפעם? ירביץ לי אם אני לא אתפעם? כן, אבל לא משנה, זה עניינים כוחניים. אני מדבר כרגע על הוויכוח עצמו. אז עברנו מקולרידג' לאורוול. אז הטענה של לואיס זה שיש פה ויכוח אמיתי. עכשיו, אני לא אומר שחייבים לקבל את מה שהוא אומר, אבל לא חייבים לא לקבל. זאת אומרת, אני רוצה לטעון שגם כאשר אתה אומר משהו שמתאר לכאורה תופעה מנטלית או רגשית או חווייתית או מה שלא יהיה בתוכך, זה לא תמיד אומר שאתה בעצם מדבר על עצמך. הרבה פעמים הדברים האלה בסך הכל מבטאים איזושהי עובדה שהיא עובדה בעולם עצמו. אתה מבטא אותה דרך מה שזה עושה לך. אוקיי, זה כמו, כן. הטענה היא שמשהו דפוק אצלך אם אתה לא מתפעם, נכון? זה בדיוק הנקודה. אני מאמין לך שאתה לא מתפעם. האם אתה לא מתפעם, אז משהו אצלך דפוק כי היית אמור להתפעם. אוקיי, יש לי פה איזשהו חיסרון, אבל יש
[Speaker B] כאן אפשרות שיש הבדלים בין אנשים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, השאלה אם אתה תופס נקודה מסוימת שיש במפל. אם אתה לא מתפעם, פירוש הדבר אתה לא תופס אותה. אתה עיוור לנקודה הזאת. ולכן, לא, זה כן. מה אתה פה? טוב, אז אנחנו בדיברתי על ה-סי אס לואיס כן, על המחלוקת בין שני החבר'ה האלה שם במפל, והטענה שלו הייתה שהעובדה שאתה מדווח על רגשות פנימיים או חוויות פנימיות שיש בתוכך לא בהכרח אומרת שזה עניין סובייקטיבי. לפעמים הרגש הפנימי או החוויה הפנימית הזאת משקפת משהו שהוא בעולם עצמו. ולכן הוא טוען שזאת מחלוקת אמיתית. אתה יכול לטעון שלא וזה בסדר גמור, רק הטענה שאני רוצה להוציא ממנו זה לא שבהכרח מחלוקת אסתטית היא מחלוקת אמיתית, אלא שהיא יכולה להיות מחלוקת אמיתית. זה הנקודה החשובה. כי אותם אלה שכתבו את הספר הניחו כמובן מאליו שזה ודאי סובייקטיבי, כי כל אחד הרי מדווח על החוויות שלו, אז מה איזה מחלוקת יש פה. והוא בא לטעון לא, זה לא בהכרח כך. סתם תחשבו, כשאתם מדי פעם יוצא להתווכח, כן, האם היה סרט יפה, סרט לא יפה, קונצרט יפה, קונצרט לא יפה. האם זה תמיד פשוט מלל בעלמא? מה, זה בכלל לא ויכוח? לא, אתה בא ומתווכח שזה היה יפה, ההוא בא ומתווכח שזה לא יפה. מה, אז אין ויכוחים באסתטיקה, זה סתם החלפת מילים מיותרת. אני חושב שרובנו לא מרגישים כך. זאת אומרת, אם מישהו לא מתפעל ממשהו שראוי להתפעל ממנו, אני מבין שיש איזשהו סוג של עיוורון אצלו. עכשיו יכול להיות שהוא טועה ואני רואה דברים שלא היו ולא נבראו, כן, אני רואה יותר מדי, לא שהוא עיוור. בסדר, אבל עדיין התחושה מבחינתי זה שיש איזשהו סוג של עיוורון. אני לא תולה את זה רק באיזושהי ככה אני בנוי. עכשיו זה מזכיר לי עוד משהו. אמרתי פעם, לא, ככה אתה בנוי פירוש הדבר שאין לזה מקור חיצוני. לא, אתה בנוי ככה ולכן אתה מתפעל, אבל לא שיש במפל משהו שראוי להתפעל ממנו. לעומת זאת, עיוורון פירושו זה שזה שאתה לא מתפעל, פספסת משהו. פשוט משהו דפוק אצלך. ברור, אבל כשאתה עיוור אז אתה בנוי גרוע. זאת אומרת, עיוור זה לא סתם מישהו אחר. עיוור יש לו חיסרון מול מישהו שרואה. הוא גם אחר. לא, אבל אני מדבר על האינטואיציוניסטים. אני מדבר בדיוק על האינטואיציוניסטים. השאלה אם יש משהו במפל שראוי להתפעל ממנו או לא. זה השאלה. בעלי הספר שם הניחו שאין. אין, זה פשוט אתה בנוי ככה, הוא בנוי אחרת, אין זה לא עיוורון ולא שום דבר, כל אחד איך שהוא בנוי. אז אם
[Speaker B] ככה אתה בנוי, ואם אם מישהו אחר בנוי שונה, יש כאן הבדל מציאותי.
[הרב מיכאל אברהם] ברור, לא, יש הבדל מציאותי בכם, אבל אין במפל שום דבר. לא, זה משנה מאוד. כי השאלה אם אני טוען משהו על המפל ואז אם אתה לא רואה את זה, זה סוג של עיוורון. יש פה שיפוט כבר, לכן אמרתי לך, אני מדבר על השיפוט, אני לא מדבר על ההצבעה על ההבדל. להצביע על הבדלים אפשר תמיד. מישהו מטר שמונים, השני מטר שמונים ושתיים. מי יותר טוב? לא מי יותר טוב, הוא בגובה הזה והוא בגובה הזה. מה? אבל יש הבדלים שהם חיסרון ויתרון. הם לא סתם נייטרליים. והטענה פה זה לא שיש הבדל, הבדלים יש תמיד. אלא שההבדל הזה הוא יתרון או חיסרון, עיוורון, כן, מה שאמרתי קודם. זה הטענה. זאת אומרת שיש טעם להתווכח על זה. נגיד אני יכול למשל לנסות ולקחת אותך למקום שתסתכל, לא למקום פיזי, כן, לצורת הסתכלות כזאת שאתה פתאום תבין למה אני מתכוון. וכשתבין למה אני מתכוון, אתה תבין שפספסת קודם משהו. יש פה משהו שראוי להתפעלות. ואם אתה יכול לשנות
[Speaker B] את נקודת המבט שלך וזה לא קיים, אולי לא הסתכלתי נכון.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה הטענה. לא זו הפיזיקה, יש הבדל מאיפה אתה מסתכל. זאת אומרת אם זה משהו שבנוי אחרת, אז יכול להיות שאני לא אוכל לתקן את זה. אבל גם משהו שבנוי אחרת אולי אפשר לתקן. מה גרם לך להסתכל דווקא מהזווית הזאת ולי מהזווית הזאת? נכון, כשאני לוקח אותך לזווית הזאת גם אתה תסכים איתי. אבל למה מראש אני הסתכלתי מהזווית הזאת ואתה לא? אולי בגלל שאתה בנוי אחרת. הבנוי אחרת הוא לא בנוי אחרת, יכול להיות מהרבה סיבות. סוגים, זה לא… זה מזכיר לי שפעם דיברתי על, שאלתי למה באך נחשב גאון מוזיקלי ואני לא. ואני לא. למה, מה ההבדל? הרי בסוף בסוף, אתם מבינים שאם הייתי יכול לייצר סוג מסוים של יצורים באופן שהוא כולו בידי, יכולתי לייצר יצורים שהם היו הכי נהנים מהיצירות שלי. אני הייתי הגאון הכי גדול במוזיקה מבחינתם. הייתי בונה להם את המוח באופן כזה שהיצירות שלי זה הדבר המושלם מבחינתם, נכון? אז בעצם כל אחד הוא גאון מוזיקלי. אלא מה, לבאך יצא מזל שהעולם שלנו בנוי עם אנשים כאלה שבאמת הם לא צריך להנדס אותם. הם נהנים מהיצירות של באך. אצלי היה צריך לסנתז אותם, זאת אומרת, אצלו הוא נפל במקרה לעולם שבנוי ככה. מקרה מוצלח, כן? ממוזל. מה, למה הוא גאון ואני לא? אני חושב שזה לא נכון. למה זה לא נכון? אני בטוח שזה לא נכון. למה זה לא נכון? כי אני חושב שבאך, אם הוא היה מגיע לאוכלוסייה אחרת, היה יודע להתאים להם מוזיקה גם כן יותר טוב ממני. זאת אומרת, יש פה איזושהי אינטראקציה עם המציאות, זה לא סתם הוא בנוי כך, הוא עושה מוזיקה והופ, במקרה זה מתאים בדיוק לקהל השומעים. כן, יותר טוב ממני. לא יודע אם יותר טוב מאום כולתום, אבל יותר טוב ממני. אה? אולי, לא יודע, לא מכיר, לא בקי, אני לא יודע. אבל אולי היא סנתזה אנשים ש… יכול להיות שגם היא, אם היא הייתה נולדת באני לא יודע איפה, אז היא הייתה כותבת מוזיקה קלאסית מערבית מופלאה. אין לי מושג, אני לא יודע. אולי כן, אולי לא. אם זה מקרה, אז זה באמת לא גאונות. צריך להבין. אם זה מקרה, זה לא גאונות. זה גאונות רק בגלל שאתה חושב שבאמת יש לו איזשהו סוג של יכולת, לא כי הוא פשוט בנוי באופן שמתאים לסביבה שלו. ויכולת פירושה, עוד פעם, לא בטוח שהוא יכול לעשות את זה בכל אוכלוסייה, אבל עדיין יש פה איזושהי עבודה שהוא עושה גם בהינתן האוכלוסייה שמקשיבה לו, ולא שזה פשוט יוצא ככה. מה שאני לא יכול לעשות, כן? אני לא, אין לי את הכישרון הזה. טוב, נחזור לענייננו. אז בקיצור, הטענה היא שאני חוזר לעצם האמונה מתוך כל הדוגמאות האלה. לא המוזיקה שנתת, היא יכולה לסנתז מוח?
[Speaker B] אתה יכול לסנתז
[הרב מיכאל אברהם] עולם שיהיה לו את המכניקה שאני הייתי מגלה. לא משהו. אבל בסדר, אולי אפשר לבנות עולם שהמכניקה שלו היא המכניקה שאני המצאתי. בסדר, אוקיי. הנמשל, בסופו של דבר זה באמת מה שדיברתי על חוסר הערך של רגשות ושל חוויות בתחום האמונה. כן, אם יש לך רגשות וחוויות, יש לך רגשות וחוויות רליגיוזיות, אתה עדיין יכול להיות אתאיסט, אין לזה שום קשר לאמונה. אבל במקום שבו הרגשות או החוויות משקפות משהו שלדעתך קיים במציאות עצמה, זאת אומרת אתה מניח שקיומו של אלוקים הוא זה שיוצר אצלך את החוויות הרליגיוזיות האלה, אז אתה כן מאמין. אוקיי? אני רק טוען שעצם הימצאותה של חוויה רליגיוזית לא הופכת אותך למאמין. אם אתה חושב שהחוויה הזאת היא תוצר של משהו שקיים במציאות, אז בסדר גמור. אבל שוב פעם, אתה מאמין בגלל שאתה חושב שזה מה שקורה במציאות. החוויה והרגש הם רק האינדיקציה. בכל מקרה זה לא האמונה עצמה. ואם מישהו אין לו את האגף הזה במוח שיש לו חוויות ורגשות כאלו, אז אין לו, הוא מאמין בדיוק כמו הבעל חוויה והרגש. רק אצלו אין את האגף הזה במוח, אז אין לו חוויה ורגש מהסוג הזה. אבל את האמונה יש לו בדיוק כמו השני. ולכן במובן הזה זה בסך הכל סימפטום לא חשוב. לפעמים חושבים שהרגש והדבקות וכל הדברים האלה זה פסגת האמונה. לא, אני לא רואה למה, נדמה לי שזה די חסר ערך. הרבה פעמים יכול להיות שבן אדם שבנוי בצורה נורמלית, סבירה, לא יודע בדיוק מה, אם הוא מאמין אמיתי יכול להיות שזה אמור לעורר אצלו איזה שהם רגשות או חוויות. אני מקווה שלא, כי אצלי אני לא מוצא דברים כאלה. אבל יכול להיות, אם מישהו יטען טענה כזאת אז אולי כן. בסדר? אבל עוד פעם, הרגש והחוויה יהיו אינדיקציה ולא הדבר עצמו. טוב, אז עכשיו דיברנו על אמונה באלוקים. הזכרתי בפעם הקודמת קצת את המשמעות של העניין. אמרתי שאלוקים זה בעצם לא רק עצם ניטרלי. כן? בפילוסופיה של המוסר מחלקים בין משפטים דסקריפטיביים ופרסקריפטיביים. דסקריפטיביים משפטים מתארים ופרסקריפטיביים זה משפטי נורמה, משפטים שמצווים. יש אלוהים זה גורם בעל סמכות אינהרנטית. זאת אומרת, מעצם עצם היותו אלוהים, מה שהוא אומר מחייב. זה המשמעות של המושג אלוהים. לכן להאמין באלוהים זה לא רק להגיע למסקנה שיש מישהו טרנסצנדנטי שברא את העולם, או שלא יודע, כל אחד שיגדיר אותו איך שהוא רוצה. נדבר על זה בהמשך. אלא יש לו, אם אנחנו מדברים על המישור הדתי, לא במישור הדאיסטי אלא התאיסטי, אנחנו מדברים על אלוהים באיזשהו מובן שאולי זה שהוא ברא את העולם נותן לו את הסמכות, או משהו אחר נותן לו את הסמכות, אבל זה גורם שיש לו איזושהי סמכות שהיא לא מותנית. זאת אומרת שמה שהוא אומר אני אמור לבצע. למה? כי הוא אמר. ככה. הככה הלא שרירותי שדיברתי עליו בפעם הקודמת. אז בעניין הזה אני רוצה טיפה טיפה לחדד מה מה המשמעות של העניין הזה. אז דיברתי, אני חושב שדיברתי על הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, פרק ג' הלכה ו'. זה שמעתי מאבא שלך. עכשיו דיברתי על זה בשיעור הקודם, נכון? הרמב"ם שאומר שמי שעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור אלא אם כן קיבלו עליו באלוה. אוקיי, אז זאת דוגמה אולי הכי מובהקת למשמעות של אלוה. אלוה זה לא עצם ניטרלי, זה לא איזשהו משהו, אוקיי, הגעתי למסקנה שמשהו או מישהו ברא את העולם, אלא הוא אלוה. אלוה פירושו שמה שהוא אומר אני עושה. זאת אומרת שיש לו איזושהי סמכות מובנית. ולכן כשהוא אומר משהו אני לא צריך לשאול את עצמי האם זה מחייב אותי או למה זה מחייב אותי. מי ששואל את השאלה הזאת בעצם לא מאמין באלוה. הוא מאמין במישהו שברא את העולם. אבל אלוהים זה גורם שכשהוא אומר משהו זה מחייב מעצם היותו אלוהים. זה נקרא קבלה באלוה. אוקיי? לכן כשאנחנו מדברים על אמונה באלוהים, יהיה לנו, אנחנו ניתקל בלא מעט דרכים להגיע לאמונה הזאת. זה הנושא שלנו בעצם יהיה בהמשך. אבל הדרכים השונות להגיע לאמונה הזאת הן הרבה פעמים דרכים להגיע לאמונה במובן התיאורי, הדסקריפטיבי הניטרלי. אתה תגיע למסקנה שיש משהו שברא את העולם. או אני אגיע למסקנה שיש משהו שהנדס את העולם, הגישה הקוסמולוגית והפיזיקו-תיאולוגית בשפה של קאנט. אוקיי? אבל זה הכל משפטים ניטרליים. כשאנחנו מדברים על זה שהוא אלוהים, אמרתי עוד משהו. אמרתי שזה שאולי זה שהוא ברא את העולם נותן לו איזשהו סוג של סמכות שאם הוא אומר משהו אני חייב לבצע. הוא מבחינתי אלוהים. אחרת הוא בורא עולם. בסדר, אבל מה זה קשור אליי? דיברנו על זה שהרבה פעמים ויכוחים בין מאמין לבין אתאיסט מתמצים בשאלה אם היה מעמד הר סיני או לא היה מעמד הר סיני, אלוהים התגלה, לא התגלה, מה הוא נתן שם או לא נתן שם. אבל בעצם יכול לבוא מישהו לומר כן, יש אלוהים וגם היה מעמד הר סיני וגם נתן את התורה, הכל נכון, אז מה? לא בא לי לקיים את זה. למה שאני אקיים את זה? יש פה עוד צעד שמאוד חשוב לעשות אותו. והצעד הזה אומר, בהינתן כל העובדות האלה שיש אלוהים, מתן תורה בסיני והכל, את כל העובדות גמרנו, אוקיי, אבל התורה שהוא נתן גם מחייבת. מאיפה זה בא? זה בא מזה שאני מתייחס אליו כאלוהים. זאת אומרת, מה שאלוהים אומר אני עושה. אלוהים זה ישות או מוסד שיש לו כוח, לכן הדיינים קרויים אלוהים בתורה. זאת אומרת יש לו כוח, יש לו סמכות, מה שהוא אומר צריך לבצע. אוקיי? אז אמונה באלוהים זה לא רק מה שאנחנו נראה בהמשך, להגיע למסקנה שמישהו ברא את העולם, אלא לראות אותו כאלוהים. זאת שאלה בפני עצמה. לכן כל הראיות שנדבר עליהן בהמשך לגבי איך מגיעים למסקנה שיש, קיימת ישות כזאת, הן לא גומרות את העבודה. זה רק הצעד הראשון. אחרי זה צריך להבין למה יש לישות הזאת מעמד של אלוהים. האם זה שהיא בראה את העולם נותן לה איזושהי סמכות כתוצאה מזה? או לא יודע. זאת אומרת צריך לדבר על זה. אוקיי. מה הטעם? מה?
[Speaker E] מה הטעם של הדבר?
[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול לשאול מה הטעם של הדבר, אבל הטעם הוא לא הסיבה למה אתה מבצע. אתה מבצע כי אלוהים ציווה. אתה יכול לשאול למה הוא ציווה, מה זה מועיל. בסדר, זאת שאלה אחרת. אז יש הבדל בין לשאול מה הטעם של הדבר לבין לשאול מה הטעם שאני צריך לעשות או למה אני צריך לעשות את הדבר. שני דברים שונים. אוקיי? כמו האבא נותן לילד שלו סוכריה כדי שהוא יעשה משהו שלדעתו צריך לעשות. אז הילד עושה את זה בשביל הסוכריה. אבל למה באמת האבא עשה את כל התרגיל עם הסוכריה ועם הכל? כי הוא רוצה שהילד יעשה את המעשה הזה. זה חשוב לו מאיזושהי סיבה. אוקיי? הילד עושה את זה בשביל הסוכריה, אבל המעשה לא. יכול להיות. שאלה טובה. אוקיי, למה זה קשור אלינו? מה, קיום המצוות. מה זה המצוות? לא יודע, תחליט אתה. מה שנתן בסיני או מה שמסתעף ממה שנתן בסיני, זה דיון אחר. אפשר לדון מה כלול בזה, מה לא כלול בזה. טוב, זה עוד פרשייה. יש הרמב"ם בתחילת פרק י' מהלכות תשובה, יש רמב"ם חביב עליי טובא, תשובה.
[Speaker B] אתה
[הרב מיכאל אברהם] יכול לנסות להפריך את ההנאה שלי מסימפוניה, אז מה זה אומר? יש לי רגש ואתה יכול להפריך את זה? אתה לא יכול להפריך, למה זה רלוונטי? תפריך, בסדר, בסדר. אז אם עבדו עליי, אז תשכנע אותי שזה לא נכון. אין בעיה, הכל בסדר. מה, זה אמור להיות חסין בפני הפרכות אמונה? למה זה? להפך, בעיניי אם זה חסין בפני הפרכות אז זה מאבד את ערכו. זאת אומרת, משהו שניתן להפרכה זה בדרך כלל כפילוסופיה של המדע זה נחשב משהו חזק יותר. הרבה פעמים זה חלק מהבריחה שעליה דיברתי בשיעור הקודם, של הרב שג"ר ועמיתיו. הבריחה הזאת למחוזות סובייקטיביים כאלה שאז אי אפשר להפריך ואתה יכול להיות רגוע שאתה לא צריך להתמודד עם שום טיעון. הכל בסדר, זה הרגש שלי ואני חי על מעגל השונות והכל מצוין. אין בעיה, אבל אתה לא צריך להתמודד עם שום טענה, נכון? כי אתה לא טוען משהו אובייקטיבי, אתה אומר בסדר, זה גרם לי איזושהי חוויה ולכן אני נורא מתפעל. לא צריך להתמודד עם טענות רגע, אבל זה בובע מייסעס. אגב, גם על זה אפשר להגיד לך שאלפו אותך ותכנתו אותך, הטענות שהבאת קודם כנגד אמונות אינטלקטואליות אפשר לטעון גם פה, עוד יותר אפילו. אז בסדר, אני לא מחפש דרך שהיא חסינה בפני הפרכות. אין דרך כזאת. זאת אומרת, מי שחושב שיש לו משלה את עצמו. אין דבר כזה ולא צריך להיות. טוב, אומר הרמב"ם: אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את השם על דרך זו, שהעובד על דרך זו הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים השם על דרך זו אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. בסדר, אז זה עבודה לא לשמה, בשביל שכר או דברים מן הסוג הזה. העובד מאהבה, הלכה ב', העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש טובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה. אז מה זה העובד מאהבה? עושה האמת מפני שהוא אמת. נשמע לכם כמו אהבה הדבר הזה? אם הייתי אומר לאשתי תשמעי, את נראית בעיניי האמת המוחלטת, היא הייתה נותנת לי גט במקום אני מניח. זה נקרא לעבוד מאהבה, לעשות האמת מפני שהוא אמת? הרמב"ם אומר שכן, זה נקרא עבודה מאהבה. עוד מעט נראה הלאה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד ואין, מה? סוף הטובה לבוא, אבל אתה עושה את האמת בגלל שהוא אמת, לא בגלל סוכרייה. ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו שנאמר ואהבת את ה' אלוהיך, ובזמן שיאהב אדם את השם אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה. אוקיי? אז זה עבודה. מאהבה. עכשיו, אז מה, מה, מה זה נראה ההגדרה הזאת של עבודה מאהבה? זה נראה הגדרה מאוד קרה, נכון? לעשות את האמת מפני שהוא אמת. שאלתי למה אני עושה? ככה, כי זאת האמת. זה נקרא עבודה מאהבה. מה זה עבודה מיראה? זה הוא הגדיר בהלכה הקודמת. זה כאשר יש לך הסבר או אינטרס שמסביר למה אתה עושה את זה, נכון? עולם הבא, עולם הזה, לא משנה. אתה רוצה לעשות משהו. פחד מעונש? לא משנה. כאשר יש לך איזשהו הסבר למה אתה עושה את זה, אז העבודה מיראה. אוקיי? יש לך איזשהו סוג של אינטרס. בעבודה מאהבה זה כשאין לך שום אינטרס, אתה עושה את זה כי זאת האמת. שואלים אותך למה אתה עושה את זה? ככה. טוב, ברגע שיש לך הסברים זו עבודה מיראה. סוף הטובה לבוא, זה הוא אומר, עובדתית הטובה תבוא, אבל אסור לך לעבוד בשביל הטובה או בגלל הטובה. זה מה שהוא אומר. מיד יעשה כל המצוות מאהבה. נכון? אתה עושה
[Speaker B] את זה כי אתה אוהב את זה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא אומר מה זה האוהב, עובד מאהבה שפיל לרישא דקרא. העובד מאהבה, הוא מגדיר, כן? עושה האמת מפני שהוא אמת. זה נקרא עובד מאהבה. מה הוא מרחיב, איפה הוא מרחיב? אהבה ראויה הכוונה הוא יבין שהקדוש ברוך הוא אמת והוא יעשה את הדברים מתוך אמת, מיד הוא גם יעשה את כל המצוות בגלל שהן אמת. נכון. הוא הגדיר מה זה אהבה למעלה, לא? עבודה מאהבה. כן. שהאמת היא שמה שהשם רוצה צריך לעשות. נכון, זה יקרה. הוא אומר הרמב"ם רוצה רק להגיד לך אני לא בא להגיד לך שאין עולם הבא או אין שכר ועונש, אבל לא השכר ועונש צריכים להיות המוטיבציה שלך לעבודה. המוטיבציה לעבודה זה האמת. אל תיבהל, לא כן תיבהל משאלה אחרת, אבל העבודה, המוטיבציה לעבודה זה לא הטובה שתהיה בסוף. הוא כתב את זה כדי להגיד לך שלמרות שהמוטיבציה צריכה להיות זה שזאת אמת, אני לא אומר לך שאין שכר ועונש, שאין עולם הבא. אני רק אומר עולם הבא יש, רק אתה לא עובד בשביל העולם הבא. העולם הבא אתה תקבל אם תעבוד, אבל לא בשביל זה אתה עובד. אם זה כמו בהקדמה של אגל טל, אז הוא כותב שמה שיש כאלה שטועים מדרך השכל והם חושבים שאסור ליהנות בלימוד תורה. למה? כי אם אתה נהנה אז אתה לומד לא לשמה, נכון? אתה לומד בשביל ההנאה. אז לכן אסור ליהנות מלימוד תורה, צריך לסבול. אוקיי. אם כן יש כמו שאומרים טו גוד טו בי כושר, נכון? יש משהו שיותר מדי טוב בשביל שיהיה מותר. זאת אומרת לא יכול להיות שהוא מותר אם הוא כל כך טוב, צריך לסבול. אז האגל טל אומר שמה שהתפיסה הזאת היא מוטעית. היא מוטעית, למה היא מוטעית? הוא לא בדיוק מסביר, אבל הוא אומר שהיא מוטעית ולהפך, ואם אתה נהנה אז זה גם נכנס בך יותר ואתה מבין את זה יותר, מפנים את זה יותר וכולי וכולי. קודם כל יש בברכות התורה בבוקר אנחנו אומרים והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו, כן? אז נראה שזה נתפס כמשהו שהוא לא פסול, כן? לפחות לא פסול. אבל אחרי שהוא גומר את האמירה הזאת, יש לו עוד משפט שהוא פחות ידוע, באגל טל שם בהקדמה. אומר, אבל מי שעובד בשביל ההנאה באמת עובד לא לשמה, לומד, סליחה, בשביל ההנאה באמת לומד לא לשמה. זאת אומרת הוא אומר טעות לחשוב שאסור ליהנות, אבל זה לא טעות לחשוב שאסור ללמוד בשביל ההנאה או בגלל ההנאה. זה כן נכון. בין שני אלה אסור להתבלבל. זה לא שאסור ליהנות, רק ההנאה לא אמורה להיות המוטיבציה שלך לעבודה. אותו דבר פה. סוף הטובה לבוא, אתה תקבל שכר על מה שאתה עושה, אבל זה לא אומר שאת העבודה אתה עושה בשביל השכר. אלו שני דברים שונים. את העבודה אתה עושה כי זאת האמת. בסדר? עכשיו תראו את הלכה ג', עוד לא גמרנו את הרפתקאותינו פה. וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את השם אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת השם ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת השם בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שציוונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה. עכשיו פה הוא שופך לי את התינוק עם המים, נכון? הכל אמוציונלי פתאום. כמו אהבת אישה, שוגה בה תמיד וכל שיר השירים הוא משל לעניין זה. איך זה מתיישב עם ההלכה הקודמת? הוא שכח מה שכתב שם. לעשות האמת מפני שהוא אמת. זה העבודה מאהבה. אגב, גם מצוות, פה הוא לא מדבר על מצוות אהבת השם. מצוות אהבת השם מופיעה בהלכות יסודי התורה. פה הוא מדבר על עבודה מאהבה. שני דברים שונים. עבודה מאהבה זה עיקרון מטה-הלכתי, זה לא מצווה. כשאתה עובד אתה צריך לעבוד מאהבה. המצווה של מצוות אהבת השם מופיעה בהלכות יסודי התורה וגם עליה יש מקום לדון, האם המצווה היא להרגיש אמוציונלי, זאת אומרת להרגיש רגש של אהבה לקדוש ברוך הוא או שמדובר שם על משהו אחר, לדעתי מדובר על משהו אחר גם שם. אבל פה בהקשר הזה, כשאנחנו מדברים על עבודה מאהבה, אז בהתחלה הוא אומר זה לעשות האמת מפני שהוא אמת, זה בהלכה ב', ובהלכה כן, ובהגדרה להלכה א' זה אומר בלי שום סיבה, ככה, אתה עובד ככה כי זאת האמת. ובהלכה ג' פתאום הוא מדבר על לשגות בה תמיד כמו אהבת אישה, כן, שהאישה היא האמת האובייקטיבית, תגידו לבת הזוג שלכם שהיא האמת האובייקטיבית ביניכם. לשגות באהבת האישה תמיד. אז איך זה מתיישב עם מה שהוא אמר בהלכה ב'? נדמה לי שפה אני חושב לפחות שצריך להיזהר. משלים הם תמיד דבר מסוכן, ובטח כשהשומעים שלך הם נודניקים. אם השומעים שלך הם נודניקים אל תשתמש במשלים. אם אתה משתמש במשלים, תמיד כן, אבל במשל קראו לו מוישה ולא יאנטל או במשל זה היה ביום ולא בלילה. בסדר, המשל מצויר בציור מסוים, אני בא להגיד לך נקודה מסוימת. אל תיקח לי עכשיו את כל המשל הזה אחד לאחד עם הנמשל. זה לא אנלוגיה מלאה. אין גזירה שווה לחצאים או הקש לחצאים, אבל משל יש לחצאים. יש משל מסוים שאומר אני רוצה להעביר נקודה מסוימת אני ממחיש את זה דרך משל. והמשל אני יכול לתאר לך שועלים וזה ופה והוא דיבר שם והוא הלך ככה וזה היה פה והרפתקאות. כל זה לא רלוונטי, זה לא מופיע בנמשל. אבל זה עוזר לי לצייר את הציור של המשל. אוקיי, יכול להיות שפה מה שהרמב"ם רוצה לומר זה ששיר השירים הוא משל לעניין זה, לא במובן שאהבת השם צריכה להיות אמוציונלית או שעשיית המצוות צריכה להיות אמוציונלית, אלא כמו שאהבה אמוציונלית מעסיקה אותנו יומם ולילה ושוגה בה תמיד, גם אהבת השם שהיא דבר אינטלקטואלי, לא אמוציונלי, גם הוא צריך להעסיק אותך כל הזמן וללוות אותך תמיד. שיוויתי השם לנגדי תמיד. במובן הזה זה משל לעבודת השם, השיר השירים. אבל זה לא בהכרח חייב להיות. אפשר להבין ככה, אבל אני אומר לאור הלכה ב' זה לא סביר. לאור זה אני אומר לא חייב להיות שצריך גם להעתיק את המימד האמוציונלי לעבודת השם. זה שמישהו אוהב אישה באופן אמוציונלי זה לא אומר שאהבתו לקדוש ברוך הוא גם היא צריכה להיות אמוציונלית. לא, אני עושה האמת מפני שהוא אמת, זה גם טוב. כן, פה זה דגש חזק מאוד.
[Speaker B] כן,
[הרב מיכאל אברהם] ברור, אתה כל הזמן צריך עד שתהא נפשו קשורה באהבת השם ונמצא שוגה בה תמיד. כל הזמן אתה מתעסק באמת. ההגברה הזו, להיות באהבה שקשורה. וזו הכוונה, זו הכוונה, תמידית כן. אתה אומר תמידית כאילו זה כן, מה הבעיה? לחשוב על הקדוש ברוך הוא ושהאמת היא אמת כל רגע ורגע. כן, זה פשוט, רק צריך לעשות כל רגע ורגע. מה אתה עושה עניין מכל דבר? נפשו קשורה.
[Speaker B] כן,
[הרב מיכאל אברהם] נפשו קשורה, הכוונה שהאמת מבחינתו יהיה משהו, אתם יודעים אני כתבתי פעם באתר שלי איזשהו טור על החוויה הבריסקאית. אנשים חושבים שהבריסקערים זה צנונים שאין להם חוויות. לפעמים זה אפילו נכון, אבל זה לא בהכרח ככה. גם לבריסקערים יש חוויות, אבל זה חוויות אינטלקטואליות, זה סוג אחר של חוויות. זאת אומרת כשאתה פוגש חידה קשה שפתרון אלגנטי לחידה קשה או לבעיה מדעית או לא משנה משהו כזה, אתה עובר איזשהו סוג של גם חוויה. זה לא רק עניין אינטלקטואלי נטו. אבל זה לא אותו מימד, זה לא חוויה באותו מובן אמוציונלי כמו חוויות אהבה, פחד, דברים מהסוג הזה. זה גם סוג של חוויה אבל זה לא אמוציונלי. לעומת בן אדם שקם בבוקר ומתרגש מהנחת התפילין ורוצה לעשות את זה הן ברמה אינטלקטואלית והן הנאת נפש לצורך העניין. אוקיי, אחד, מה שדיברנו, הוא אוהב
[Speaker B] את זה שקם בבוקר להניח תפילין וזה מה שהוא רוצה.
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שהוא אומר את הראשון ולא את השני. להיפך, אל תאהב את זה ואל תרצה את זה אבל תעשה את זה כי צריך כי זאת האמת. אגב אני זה לא המצאה. כתוב בפרק השישי משמונה פרקים, הרמב"ם כותב את זה. בוא תראה. לא לסבול אלא לא להזדהות. בוא תראה. נכון, הנחת תפילין אבל שייכת לסוג השני בדיוק. לעשות אותה כי הנה תראו פה בזה, הרמב"ם חביב גם בהקשר הזה אז זה כבר הזדמנות בוא נסתכל עליו, שמונה פרקים פרק שישי. בואו תראו פה כן. אמרו הפילוסופים שהמושל בנפשו. וכוחות תאוותו ותכונת נפשו, והוא עושה הטובות והוא מצטער בעשייתן. מזכיר לך מישהו? בדיוק הדפוס שתיארת, נכון? הוא עושה הטובות אבל מצטער בעשייתן. רגע, רגע, לאחר כך נגיע, לאחר כך נגיע, בינתיים אנחנו כאן. אני כאן בינתיים, לאחר כך נגיע עוד רגע, כאן, זה מה שכתוב. אוקיי, אז הוא עושה את הטובות ומצטער בעשייתן. זה הדמות שהוא קורא לה המושל בנפשו, אוקיי? הכובש את יצרו, מושל את נפשו וכולי. אבל המעולה, זה הדמות השנייה, כי יש מושל בנפשו מול המעולה. המעולה הרי הוא נמשך במעשהו אחר מה שיעירו אליו תאוותו ותכונתו ויעשה הטובות והוא מתאווה ומשתוקק להם, ובהסכמה מן הנפש, עד כאן. אז אלה שתי הדמויות. אוקיי? אחד מזדהה עם הדברים באופן טבעי והשני להיפך. המעולה מזדהה עם הדברים באופן טבעי, זה הנטייה הטבעית שלו. והמושל בנפשו זה מישהו שבעצם לא היה רוצה לעשות את זה, הוא סובל, אבל הוא עושה רק את הדבר מה שאצל בעל התניא נקרא בינוני. בינוני זה מישהו שעושה רק טוב אבל הוא לא שחט את יצרו הרע. בסדר? יש לו עדיין את הכמיהה לרוע, אבל במובן המעשי הוא עושה רק את הדברים הטובים ולא עושה דברים רעים. טוב, אז, אז אומר הרמב"ם, ובהסכמה מן הפילוסופים שהמעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. המעולה יותר טוב מהמושל בנפשו. זאת ההנחה שלך מקודם. אבל אמרו, אפשר שיעמוד המושל בנפשו במקום שהמעולה עומד בהרבה דברים ומדרגתו פחותה בהכרח. הוא גם טוב, אבל מדרגתו פחותה בהכרח, להיותו מתאווה לפועל הרע. ואף על פי שלא יעשהו, אבל תשוקתו לו היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה כיוצא בזה וכולי. וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה העניין, מצאנו, זה הפילוסופים, אוקיי? כאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה העניין, מצאנו להם שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן יותר טוב ויותר שלם מאשר לא התאווה להן ולא יצטער בהנחתן. חכמים אומרים הפוך. פילוסופים אומרים שהמעולה יותר טוב, וחכמים אומרים שהמושל בנפשו או הכובש את יצרו יותר טוב. עד שאמרו שכל מה שיהיה אדם יותר טוב ויותר שלם יהיו תשוקתו לעבירות וצערו בהנחתן יותר חזקים, והביאו בזה מעשיות ואמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. אגב, זה לא ראיה בכלל, לא מבין מה הראיה מזה. זה שמישהו יותר גדול יש לו יצר יותר גדול, זה לא אומר שיש ערך בזה שיש לו יצר. הוא רוצה לטעון שיש איזשהו ערך מיוחד בזה שיש לך יצר ואתה מתגבר. פה רק כתוב, בסדר, אבל זה לא אומר שההתגברות על היצר היא הופכת אותך לגדול. ההתגברות על היצר היא תוצאה, היא לא הסיבה. נכון, אבל הוא, אבל מה שהוא אמר למעלה זה משהו אחר. הוא אמר למעלה לא שהיצר הוא אינדיקציה לזה שאתה גדול, אלא הגדלות שלך היא בזה שאתה מתגבר על היצר. וזה הגדלות, היצר הוא הסיבה לזה שאתה גדול לא אינדיקציה לזה שאתה גדול. נכון, אבל זה גם לא אומר את המודל שלו. לא נראה לי ככה, הוא מתכוון להביא את הראיה למודל שלו. טוב, בכל מקרה, ויתר על כן שהם ציוו שיהיה אדם מושל בנפשו והזהירו מלומר אני בטבעי איני מתאווה לזאת העבירה, ואפילו לא אסרתה התורה. והוא אמרם, רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערווה, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עליי. כן, אז בעצם רואים שהכובש את יצרו יותר גדול מהמעולה בעיני חכמים, וזה, וזה הנגד העמדה של הפילוסופים. זה בעצמו כבר הצבה מעניינת של הקושי. פילוסופים אומרים ככה וחז"ל אומרים ככה. אוקיי, אז הפילוסופים טעו. מה הבעיה? איפה השאלה? השאלה היא כנראה הרמב"ם, שנייה אחת, הרמב"ם כנראה מבין שכשהפילוסופים אומרים משהו וחז"ל אומרים משהו אנחנו בבעיה. זאת אומרת, הוא מקבל את המסקנות של החוכמה, מבחינתו זה דבר שיש לו תוקף. זה לא משהו שאוקיי, חכמים אמרו אחרת אז התברר שהפילוסופים טעו. זה לא עובד אצלו ככה, אוקיי? רצית להעיר? הוא אומר
[Speaker B] רבן שמעון בן גמליאל לא יאמר אדם, יכול להיות שהוא מרגיש ככה אבל אל תגיד את זה.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אל יאמר אדם בדרך כלל הכוונה למישור המעשי לא למישור של מה שאתה אומר. זה כמו עכשיו בדיוק מישהו אמר לי רגע, איך זה הולך שמה,
[Speaker C] בדיוק מישהו רצה להוציא לי איזה יציאה כזאת, לא זוכר מה.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, לא משנה. בכל מקרה, כן, אז לפי המובן הפשטי של שני הדברים, מתחילת המחשבה, הרי שני המאמרים סותרים זה את זה. ו… אין הדבר כן, אלא שניהם אמת ואין ביניהם מחלוקת כלל. וזה שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב מי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן. והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים וגניבה, גזל ואונאה, והיזק למי שלא הרע או גמול רע למטיב וזלזול הורים וכיוצא בהן. ואלו המצוות אשר אמרו חכמים עליהם שלום, דברים שאילמלא לא נכתבו ראויים היו לכותבן. כן, מה שנקרא המצוות השכליות. ויקראו קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי המדברים המצוות השכליות. ואין דבר כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו היא נפש חסרה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלו הרעות כלל ולא תצטער בהימנעם מהן. אבל הדברים אשר אמרו חכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול, הן המצוות השמעיות. וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם ולא ישים מונעו מהם אלא התורה. אז הוא אומר, תראו את הדוגמאות שרבן שמעון בן גמליאל מביא, איזה דוגמאות הוא מביא, שעטנז, לבוא על הערווה ובשר בחלב. לבוא על הערווה יש כאלה שיגידו שזה כן שכלי, אבל בפשטות הוא לא חושב שזה שכלי. איסור לבוא על הערווה הוא לא איסור שכלי, אני חושב לפחות. בכל מקרה זה שלוש דוגמאות, הרמב"ם מביא את זה בהמשך. מתוך הדוגמאות האלה אנחנו מבינים שגם חכמים מסכימים לדעת הפילוסופים במצוות השכליות. מה שהם אמרו זה לגבי המצוות השמעיות. ולכן בעצם הטענה היא, דיברנו על הנחת תפילין קודם, אז הרמב"ם בעצם אומר שבהנחת תפילין אין שום עניין להזדהות עם זה באופן טבעי. להפך, אם אתה מתגבר על יצרך אתה יותר גדול. כן. אם אתה מניח שאהבה זה משהו אמוציונלי אז נכון, אבל אם אהבה זה לעשות האמת מפני שהוא אמת, אני לא רואה למה אין לך את זה. להפך, אם אתה מתגבר על יצרך וכל הזמן עושה את זה, אז אתה באמת עושה דבר שהוא אמיתי מפני שהוא אמת. וזה אמת ולא
[Speaker C] אהבה, המושג אהבה מבלבל.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, הרמב"ם אומר מה שנקרא עבודה מאהבה, הכוונה לגבי הקדוש ברוך הוא לפחות, זה הכוונה לעשות האמת מפני שהוא אמת. זו הטענה. לעבוד את הקדוש ברוך הוא שיהיה דומה לאהבת האישה, המשהו שאתה מציע
[Speaker B] אני רואה שיש בזה משהו לא סביר. תסתכל על הלכה ג' שמתפרטת וסופר רומנטי ומבלבל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, כל הלכה ג' מפרטת את האינטנסיביות של העניין, הממד האמוציונלי רק מלווה את זה. ברור, אחרת
[Speaker B] לא הייתי כאן.
[הרב מיכאל אברהם] וקשה להפריד, יש את האהבה לאהוב את הקדוש ברוך הוא
[Speaker B] כשלעצמו ויש לעשות את האמת, דהיינו קיום מצוות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל הנושא שלו זה צריך לראות את ההקשר, כל הדיון בפרק י' זה רק על הסיבה לעשות את המצוות. הוא לא עוסק במצוות אהבת השם, לכן אמרתי את זה קודם, מצוות אהבת השם הדיון הוא בהלכות יסודי התורה. בסדר גמור, והיא
[Speaker B] המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את השם אלוקיך. בסדר גמור, בתורה ואהבת את
[הרב מיכאל אברהם] השם אלוקיך, יכול להיות. והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את השם אלוקיך ועד
[Speaker B] שיעבוד את השם אהבה ראויה. מה זאת אהבה ראויה? כל מה שתיארתי לעיל.
[הרב מיכאל אברהם] מיד יעשה כל המצוות מאהבה. נו, אתה משתמש באותו מושג באותו משפט, זה מוזר, אני לא חושב שזה נכון. בכל מקרה מצוות אהבת השם בהלכות יסודי התורה, אם כבר הוא היה צריך לפרט את זה שם. שמה הוא מדבר על מצוות אהבת השם, פה הוא מדבר על שאלה למה לעשות מצוות. אהבת השם זה לא הדיון פה. מזכיר לי, הייתי פעם בירוחם, אז חבר טוב שלי היה מנהל של בית הספר התיכון הסביבתי בשדה בוקר, תיכון טוב. הוא אמר לי בוא תיתן לנו שיחה בעשרת ימי תשובה, אבל בלי קשר לדתיות ועניינים כאלה, זאת אומרת בלי הקדוש ברוך הוא, בלי עניינים דתיים, ענייני היום על כפרה, מחילה, דברים מהסוג הזה. טוב, אז נעניתי לאתגר והתחלתי את השיחה שמה, אמרתי להם תראו, תחשבו על מישהו שפגע בחבר שלו. ואין לו שום נקיפות מצפון. הוא הולך הביתה שמח וטוב לב, שורק לעצמו שיר לכת עליז. אבל באיזשהו שלב הוא מגיע למסקנה שהוא היה לא בסדר. הוא פגע בשני. אז הוא מחליט ללכת לפייס אותו, לבקש ממנו סליחה. שוב פעם אין לו טיפת נקיפות מצפון, כלום, שום דבר. הכל בסדר. אז הוא הולך ומבקש ממנו סליחה. עכשיו נניח שאתם הייתם אלה שמבקשים מהם את הסליחה הזאת, ונגיד שהיה מגיע או אליהו הנביא או מישהו אחר לא דתי והיה אומר לכם שזה בלי זה לא בא מתוך כן, פסיכופת, אין לו את הנקיפות מצפון. האם הייתם מקבלים את בקשת הסליחה הזאת? כך שאלתי אותם. עכשיו היה שם קונצנזוס מקיר לקיר שזה לא, שזה צביעות, מה זאת אומרת, זה לא אמיתי. גם המורים, גם התלמידים, כולם היה קונצנזוס מקיר לקיר. אני אמרתי להם בעיניי זאת בקשת הסליחה הכי גדולה שיכולה להיות, אני רק כזאת הייתי מקבל. בגלל שאם כואבת לו הבטן אז הוא הולך לבקש סליחה בשביל לפרנס את הכאבי בטן שלו. הוא עושה את זה בשביל עצמו. אבל אם הוא הולך לבקש סליחה בגלל שהוא מבין אינטלקטואלית שהוא היה לא בסדר, זאת בקשת הסליחה הכי אמיתית וכנה שיכולה להיות. עכשיו מה קורה? הרבה פעמים ושוב פעם אני מסייג את זה קצת, זה נכון לגמרי לדעתי, אבל לא, בן אדם הוא לא רובוט. לכן אני אומר אני יכול גם להרגיש. זה הסייג שאני נותן עכשיו בדיוק כמו האלבטרוס, בדיוק כמו הרמב"ם, בדיוק כמו כולם. מה שאני בעצם רוצה לומר, אתה לא צריך לכבות בתוכך את נקיפות המצפון. יש למצפון תפקיד. אבל אתה לא צריך לעשות את המעשים בגלל נקיפות המצפון. שני דברים שונים. כמו עם ההנאה מהלימוד. מותר וטוב שיהיה לך הנאה מהלימוד אבל ללמוד בשביל ההנאה זה באמת לימוד לא לשמה. זאת אומרת אותו דבר פה. זאת אומרת אתה לא צריך להיות רובוט ולכבות את המצפון, אבל אתה כן
[Speaker B] צריך להיות רובוט במובן הזה שכשאתה מחליט לעשות משהו תעשה את האמת מפני שהוא אמת.
[הרב מיכאל אברהם] ואל תעשה את זה בגלל שאתה צריך לפרנס את הנקיפות מצפון שלך, כי אז אתה עושה את זה בשביל עצמך, לא בשביל לפייס את הנפגע. או, אז מה שאתה בעצם מה שאתה רוצה לומר שהרבה פעמים אותו רגש של נקיפות מצפון הוא איזושהי אינדיקציה לזה שהגעתי למסקנה שהייתי לא בסדר. זאת אומרת בן אדם סביר כמו עם המפה של קולרידג' זאת אומרת בן אדם סביר אם הוא בנוי כמו בן אדם נורמלי אז כשהוא פוגע במישהו והוא מבין שהוא פגע בו יש לו נקיפות מצפון. זה בסדר גמור לא צריך לכבות את זה זה מה שהרמב"ם אומר. זה טוב שיהיה לך הזדהות עם מעשים טובים וחוסר הזדהות עם מעשים רעים. אבל כשאתה עושה אותם אתה צריך לעשות את האמת מפני שהוא אמת לא בגלל ההזדהות. זה טוב שיש לך הזדהות אבל ההזדהות היא לא המוטיבציה לעשייה. ואיך אני יודע את זה ברמב"ם עצמו? כי הרמב"ם בפרק סוף פרק ח' מהלכות מלכים זה מה שהזכרתי קודם נכון? לא הזכרתי את זה? פשוט זה אצלי בראש. חשבת בזה לא כמו הרמב"ם שאומר שמסכים עם הפילוסופים שעדיף להיות לא לא עוד רגע בגלל זה אני מביא את זה. רגע. אה הלכות מלכים אמרנו נכון? הלכות מלכים. דבר שבע מצוות בני נח. גר תושב זה מישהו שמקבל על עצמו שבע מצוות בני נח. אתם רואים בן נח שרצה סתם אני רואה עכשיו במקרה בן נח שרצה לעשות מצווה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר אין מונעים ממנו לעשותה כהלכתה. זה לא מצווה הוא עושה את זה בשביל לקבל שכר בסדר יקבל שכר לא נורא. טוב בכל מקרה לענייננו אה פרק ח' למה י'? סוף פרק ח'. הרמב"ם אומר ככה: כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותם ויעשה אותם מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם אבל לא הגרסה פה היא אלא לא ולא. כן אז אם הוא עושה את זה בגלל הכרע הדעת אז זה לא גר תושב ולא מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. הכוונה הוא עושה מעשה טוב אבל אין לזה ערך דתי הוא לא מחסידי אומות העולם למה? כי ערך דתי יש רק לדברים… שאתה עושה אותם מחמת הציווי. כן, אתה צריך לעשות את זה בגלל שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן. מה? כן. השאלה היא אם הוא מקיים את זה בגלל מעמד הר סיני או מקיים את זה בגלל שישו ציווה על זה. לא, זה שאתה לא מבחין בין הקשר הגילוי והקשר הצידוק. בפילוסופיה של המדע עושים אבחנה. השאלה איך הגעתי לתיאוריה מסוימת זה הקשר הגילוי. סבתא שלי התגלתה אליי בלילה וסיפרה לי את תורת המיתרים בשישים ושלושה מימדים. מה? כן, מבין. אתה שואל איך זה הגיע אליי, אבל אני לא שואל את השאלה איך זה הגיע אליי, אני שואל את השאלה למה אני מקיים. לא בגלל משה, בגלל ישו הוא מקיים. כן, ישו אמר שצריך לעשות את המצוות האלה, ובגלל זה הוא עושה את זה. אם הוא עושה את זה בגלל מתן תורה בהר סיני, אז אי הכי נמי, באמת הוא יכול להיות גר תושב, חוץ מזה שאולי עבודה זרה, שעל זה אפשר להתווכח, אבל כן. הוא חושב שכך ראוי להתנהג. הוא לא עושה, לא, הוא שמע שיש ציווי אולי, אבל הוא לא עושה את זה בגלל הציווי. שכך ראוי להתנהג, כן, אדם טוב צריך להתנהג ככה. אז אין לו מצוות, זה לא מצווה. מצווה זה רק שאתה עושה את זה בגלל הציווי שציוונו הקדוש ברוך הוא על ידי משה בתורה. מה? גם אצל יהודי. ברור, מה פתאום? אותו דבר. אין שום הבדל. מה? ברור שלא. מה? למה? זה אני כתבתי על זה פעם מאמר שמצוות צריכות אמונה. מצוות צריכות כוונה זה מחלוקת, אבל לכל הדעות מצוות צריכות אמונה. זאת אומרת, מישהו בלי אמונה שמקיים מצווה, אין לו שום מצווה. דיברנו קודם על הנחת תפילין, שגם עם זה התבלבלתי. דיברנו, טוב. אז הטענה שצריך לעשות את זה בגלל הציווי. עכשיו תשימו לב על איזה מצוות הרמב"ם מדבר כאן. חוקים או המצוות השכליות? מה פתאום? שבע מצוות בני נח. הרמב"ם אומר מה זה שבע מצוות בני נח? הרמב"ם אומר שהן דברים שהדעת נוטה להם. ככה הוא אומר בכמה הלכות קודם. כן, אבר מן החי זה תמיד הערה, אבל באופן עקרוני שבע מצוות בני נח זה מצוות שהדעת נוטה להם. ועל זה אומר הרמב"ם שאתה צריך לקיים את זה לא בגלל הכרע הדעת, לא בגלל שאתה חושב שכך ראוי להתנהג, אלא כי הקדוש ברוך הוא ציווה. בלי זה זה לא מצווה. עכשיו אני מזכיר לכם שבפרק שישי משמונה פרקים, הרמב"ם אומר שבמצוות מהסוג הזה דווקא ראוי שתהיה לך הזדהות טבעית. בדיוק. מצטרף לכל האגלי טל וכל מה שהבאתי, וקולרידג' וכל החבורתא קדישתא הזאת. חסידי אומות העולם זה גר תושב. כן, גר תושב, זה הכוונה חסידי אומות העולם. לא, זה לא אלה שהצילו יהודים בשואה.
[Speaker B] שאלה אם זה משהו פורמלי בגלל הסטטוס.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה גר תושב. רק הגר תושב צריך לעשות את המצוות בגלל ש… גר תושב זה מישהו שמקבל על עצמו בפני בית דין לעשות שבע מצוות בני נח.
[Speaker B] השאלה אם באמת חייב שיש איזה מין חידוש או עניין מיוחד לעשות את זה. להיות גר תושב, להיות חסידי אומות העולם. ברור שכן.
[הרב מיכאל אברהם] באופן עקרוני כל המושג של גר תושב בכלל הוא מושג מונפץ. בני נח חייבים בשבע מצוות בני נח לא בגלל שהם קיבלו על עצמם בפני בית דין, כי הקדוש ברוך הוא ציווה אותם שבע מצוות בני נח. רק בגלל שהגמרא בבבא קמא בדף ל"ח, עמד וראה גויים ויתר ממונם לישראל, הגמרא אומרת שהוא ראה שהגויים לא מקיימים שבע מצוות בני נח והתיר ממונם לישראל. זאת אומרת, הגויים באיזהו שלב הגיעו למסקנה שהם הגיעו למצב שהם לא מקיימים שבע מצוות בני נח, ואז נולד המושג גר תושב. המושג גר תושב אומר גויים שמוכנים לחזור ולקיים את הציוויים שמוטלים עליהם גם ככה, והם מקיימים את זה בפני בית דין, אז יש להם מעמד של גר תושב. באופן עקרוני כל הגויים היו צריכים להיות ככה. המושג גר תושב לא אמור להיות בעולם בכלל. ואז הוא מדבר פה: כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן זה מחסידי אומות העולם, זה גר תושב. זה אומות העולם הרגיל, רק עכשיו הוא נחשב מחסידי אומות העולם כיוון שהגויים. אבל את השבע מצוות בני נח הגוי חייב לעשות, מה זאת אומרת? לא, ברור שהוא לא חייב לקבל, מי אמר שהוא חייב לקבל? לקבל את המצוות בפני בית דין הוא לא חייב, הוא חייב לקיים אותם. אם הוא קיבל את המצוות בפני בית דין יש לו מעמד של גר תושב ואפשר לתת לו לגור בארץ וכל מיני דברים כאלה. אז הוא בסדר גמור, הכל בסדר, רק בארץ הוא לא יושב, כי גר תושב מותר להניח אותו לשבת בינינו. כן, ברור, אבל השבע מצוות זה לא מעבר, שבע מצוות הוא חייב. את הקבלה על עצמו לקיים שבע מצוות, אם אתה רוצה תעשה אם אתה לא רוצה אל תעשה, אבל זה הסטטוס שנותן לך סטטוס של גר תושב. למה אני מביא את זה? כי אני מביא את זה כדוגמה, כתשובה למה שאמרת קודם, שמצד אחד בפרק השישי הרמב"ם אומר לנו שלהזדהות עם המצוות השכליות כי הן צריכות, אבל פה הוא מדבר על המצוות השכליות והוא אומר שצריך לקיים אותם בגלל הציווי ולא בגלל הכרח הדעת. זאת אומרת אין סתירה, זה כמו אגלי טל, זאת אומרת זה אותו, זה שאתה צריך להזדהות זה בסדר, אבל זאת לא הסיבה או המוטיבציה שבגללה אתה מקיים. אלו דברים שונים. אז למה אתה מקיים? אתה עושה האמת מפני שהוא אמת. מה זאת אומרת? כי אלוהים ציווה. אלוהים זה מושג שמה שהוא מצווה מחייב אותי. לעשות האמת מפני שהוא אמת זה אותו דבר כמו קבלה באלוה. קבלה באלוה פירושו אני מקבל על עצמי את מה שאלוהים אמר, זה מה שאני עושה. למה? כי אלוהים אמר. כמו מלורי המטפס הרים מלורי, תומאס מלורי, ששאלו אותו למה אתה מטפס על האוורסט, אז הוא אמר כי הוא שם. עכשיו זר לא יבין זאת, אני מניח שזאת תשובה כנה, זה לא בדיחה. זאת אומרת כשהוא רואה את ההר הזה, הוא פשוט ברור לו שצריך לטפס עליו, נכון? זה הכוונה לעשות האמת מפני שהוא אמת. למה ככה? כי אלוהים ציווה. זהו. עכשיו מי שלא חי את הדבר הזה ואין לו את האינטואיציה הזאת שמה שאלוהים ציווה צריך לקיים, אז הוא באמת לא מבין, זה נשמע לו לא רציונלי. אז מה אם הוא אמר? אז הוא אמר, אוט גזוגט, מה אז מה? למה צריך לקיים אם הוא אמר? ואם אני אומר גם כן צריך לקיים? מה זאת אומרת? זה עניין של תפיסה, איך אתה מבין את המושג אלוהים. המושג אלוהים כולל בתוכו, בתפיסה הדתית, כולל בתוכו את המחויבות לקיים את מה שהוא מצווה, זה לא רק איזושהי אמירה כי הוא ברא את העולם. זאת אמירה תיאורטית, לזה יכול להסכים גם חילוני. אבל החילוני אומר אוקיי, אני דתי במובן הפילוסופי, אני מאמין במובן הפילוסופי, יש אלוהים שברא את העולם, לא קשור אליי מה שהוא אמר, אז הוא אמר. גם אם הוא אמר, או שהוא לא אמר, אבל אפילו אם הוא אמר, אז מה? אז הוא לא דתי, הוא מאמין באלוהים אבל לא באלוהים במובן הזה, באלוהים בעל הסמכות. טוב, אז זה רק מה שרציתי פה בעצם זה בסך הכל להוסיף עוד נדבך לטענה מהשיעור הקודם, שדיברתי על זה שאמונה זאת טענת עובדה. ולהגיד שאני מאמין באלוהים זה לא לדווח על רגש אלא זה לטעון טענה על משהו שקיים במציאות. ולכן אם מישהו לא מאמין באלוהים, אז זה לא כמו שאני אוהב מישהו והוא לא אוהב מישהו שזה לא ויכוח, אלא פה יש גט ויכוח. אני טוען טענת עובדה והוא טוען שהטענת עובדה הזאת לא נכונה. ויש לנו ויכוח, שאפשר לדון מי צודק, אבל זה ויכוח, כי הטענה היא טענת עובדה. ומה שאני רוצה לומר עכשיו זה יותר מזה, יש הבחנה פילוסופית בין האוט לאיז, כן, של דייוויד יום, בין האוט לאיז. האוט זה מה שצריך לעשות והאיז זה מה שקיים, מה שהעובדה, כן? יש פער בין עובדות לבין נורמות. עובדות לא מכתיבות נורמות. כן, למשל אם מישהו אומר לי אסור לרצוח כי אם אתה רוצח זה גורם צער להרבה מאוד אנשים. זה טיעון בטל. הטיעון בטל בגלל שזה שזה גורם צער זאת עובדה, וזה שאסור לרצוח זאת נורמה. נורמה אף פעם לא יוצאת מעובדה. אם תוסיף את ההנחה שמה שגורם צער הוא אסור, אז זה בסדר. כי אז הוספת לתוך ההנחות שלך מעבר לעובדה שזה גורם צער גם את ההנחה הנורמטיבית שאסור לגרום צער. ועכשיו אתה יכול לגזור את המסקנה שאסור לרצוח. נגיד, סתם אני רק דוגמה, אוקיי? לא בגלל זה אסור לרצוח. אז הכשר הנטורליסטי, או יש שמכנים אותו הכשל הנטורליסטי, בין הפער בין האוט לאיז. זהו פער נורא גדול שאי אפשר בעצם לגשר עליו באמת. אז איך בכל זאת אנחנו מסיקים מסקנות נורמטיביות, מוסריות, משפטיות, מה שלא יהיה? איך אנחנו מסיקים מסקנות כאלה? יש לנו איזה שהן הנחות ולפעמים הן סמויות, אבל יש לנו לפעמים הנחות כאלה שהן הנחות גשר. הנחות שמעבירות אותנו מהעובדות אל הנורמה. כמו אם זה גורם צער אז זה אסור, אסור לגרום צער. למשל ההנחה הזאת. לכן הרבה פעמים אתם תשמעו מישהו שאומר אסור לרצוח כי זה גורם צער, ולכולם זה נשמע טענה סבירה. זאת אומרת זה בסדר, נכון, למה? כי אנחנו פשוט מבינים שבעצם הוא גם הניח שצער זה דבר רע. הוא לא אומר את זה כי זה נראה לו מובן, אבל ברור. שיש גם את ההנחה הזאת. בלי ההנחה הזאת זה לא יכול להיות קיים. זה מה שנקרא בלוגיקה השלמת אנתמיממות. אתה מציג טיעונים בשפת היומיום, הרבה פעמים אתה לא מציג את כל ההנחות. ולכן כשאתה רוצה להצרין את זה, לכתוב את זה כטיעון לוגי, אז אתה צריך לחשוב, יכול להיות שיש עוד הנחות שמעורבות בטיעון שהבן אדם פשוט לא שם אותם על השולחן, אולי כי זה היה נראה לו מובן מאליו. אוקיי, גם בהקשר שלנו, כשאתה מוכיח שיש אלוהים, כשמדברים על הוכחות לקיומו של אלוהים וכולי, אז אתה מגיע למסקנה עובדתית, שיש משהו שברא את העולם, שיש משהו שמצפה מאיתנו להיות מוסריים, לא יודע מה, כל מיני דברים כאלה. אבל זה שיש משהו זה רק עובדה. המחויבות לקיים את מה שהוא מצווה זאת נורמה. נורמה לעולם לא יוצאת מעובדה. אוקיי, לכן בעצם תמיד צריך להוסיף את אותו סוג של הנחה שדיברתי עליו קודם, שלפעמים הוא סמוי, אבל זה תמיד צריך להיות שם ברקע. ובמקרה שלנו נדמה לי שההנחה הזאת היא בעצם המשמעות של המושג אלוהים. אלוהים זה לא רק תיאור. אלוהים זה בעצם דמות או ישות שיש לה איזושהי סמכות מנדטורית מוחלטת, שמה שהיא אומרת אני עושה. למה? כי היא אמרה. כשאני מבין את המושג אלוהים באופן כזה, אז עכשיו אני אומר, אם אלוהים אמר אז אני צריך לעשות. זה שאלוהים אמר זאת עובדה. זה שאני צריך לעשות זה נורמה. איך גוזרים את הנורמה מהעובדה? כי כשאני אומר אלוהים אמר זה לא עובדה. כשאני קורא לו אלוהים זה כבר לא עובדה. זה משהו שצבוע בצבע מסוים, יש לו כבר, הוא מחייב אותי. זה כמו נגיד אם הייתי אומר לכם, תראו, אסור לרצוח, כמו שדיברתי בשיעור הקודם. אם מישהו אומר תראו אני יודע שאסור לרצוח, אבל למה לא לרצוח? זה אסור מוסרית, כן, לא לרצוח, אבל למה לא לרצוח? ברור שהוא לא יודע שאסור לרצוח מוסרית, נכון? אם הוא היה יודע הוא לא היה שואל למה לא לרצוח. למה? כי איסור מוסרי לרצוח פירושו אל תרצח. נכון? אם הוא לא מבין את זה אז הוא לא באמת מבין שיש איסור מוסרי לרצוח. אבל לכאורה להגיד יש איסור מוסרי לרצוח זה תיאור, זאת עובדה. ולא לרצוח או הציווי לא לרצוח זה נורמה. איך נורמה יוצאת מעובדה? כי העובדה הזאת היא לא באמת עובדה. זאת עובדה לא ניטרלית, עובדה פרסקריפטיבית ולא דסקריפטיבית. זה לא תיאורי, זה משהו שטעון במטען כלשהו, זאת אומרת הוא מחייב אותך או גורם לך לא לעשות, אבל זה משהו טעון, זה לא משהו ניטרלי. אותו דבר כשאני אומר אלוהים ציווה, זו לא אמירה ניטרלית. זה לא כמו שאני אמרתי שאני ציוויתי. אני ציוויתי, אוקיי, אני ציוויתי, אז מה? מה זה אומר מבחינת מישהו אחר? כלום. כשאני אומר אלוהים ציווה זו לא טענת עובדה. כשאני אומר אלוהים ציווה זו טענת עובדה אבל יש בתוכה גם מטען מעשי. אם אלוהים מצווה אתה חייב לעשות. אתה לא יכול להגיד אלוהים ציווה, נכון, אבל למה לעשות את זה? זה אותו דבר כמו לשאול אני יודע שהמוסר אוסר לרצוח אבל למה לא לרצוח? זה אותו דבר. זאת אומרת, מי ששואל את השאלה הזאת פשוט לא מבין מה זה אלוהים. אוקיי, אז לכן אני רק רוצה לחדד פה את הנקודה הזאת שהמושג אלוהים כולל בתוכו את המחויבות למצוותיו, לעשות אמת מפני שהוא אמת, קבלה באלוה, כל מה שדיברנו היום. ולכן כשאנחנו מדברים על הגעה בדרך כלשהי לאמונה ולמחויבות דתית אנחנו צריכים לצלוח את שני השלבים האלו. א, להראות עובדתית דסקריפטיבית שקיימת ישות כזאת, וב, שהישות הזאת היא אלוהים. זאת אומרת שיש לה איזושהי סמכות שמה שהיא אומרת מחייב מעצם זה שהיא אמרה. אוקיי? לא מספיק להוכיח שקיימת סמכות כזאת. אוקיי? עכשיו כמובן השאלה שעולה ובה נתחיל לטפל בפעם הבאה, אם באמת מדובר בטענת עובדה שיש אלוהים, אחרי זה גם יש את השיפוטים, אבל קודם כל טענת עובדה שיש אלוהים, השאלה איך מגיעים למסקנה הזאת? איך מהן הדרכים להגיע לאמונה? מהן הדרכים להגיע להבנה שטענת העובדה הזאת נכונה, שיש אלוהים? אוקיי? אז יש לנו בעצם את ברגע שאני מגיע למסקנה שזאת טענת עובדה ולא רגש, אם זה היה רק רגש אז אין שאלה איך מגיעים לזה. אם יש לך את הרגש הזה יש לך ואם אין לך אין לך. אוקיי? אבל אם אני טוען שזאת טענת עובדה, אז אנחנו כבר עברנו למישור אחר לחלוטין. עכשיו צריך להבין אוקיי, טענת עובדה צריך לבדוק. למה אתה חושב שזה נכון? מה הבסיס? מה יש לך ראיה לזה? סתם החלטת? אז הוא החליט שכן ואתה החלטת שלא והכל בסדר. אז מה? סתם ויכוח סתמי. אבל אם אתה מדבר על טענות עובדה, טענות עובדה דורשות הצדקה וגם יכולות להיות מוצדקות. אז עכשיו אנחנו צריכים להבין מהן הדרכים שבהן אפשר להצדיק את האחיזה בטענת העובדה הזאת. אוקיי? אז בזה אנחנו נתחיל לעסוק בפעם הבאה. יש מחלוקות גם על עובדות. יש מחלוקות גם על עובדות ובשיעור הקודם גם דיברתי על עובדות מוסריות ששם ודאי יש מחלוקות. נכון, יש מחלוקות גם על עובדות. יש מחלוקות גם על עובדות ובשיעור הקודם גם דיברתי על עובדות מוסריות ששם ודאי יש מחלוקות. אבל גם על עובדות מדעיות, עובדות אמפיריות, יש מחלוקות. יש אנשים שחושבים שהעולם הוא שטוח ויש אנשים שחושבים שהעולם הוא כדור. אז מה? אז זה אומר שאין עובדה לגבי צורת כדור הארץ? ברור שיש עובדה, אלא שיש מישהו שצודק ויש מישהו שטועה. זאת אומרת, עצם קיומה של מחלוקת לא אומרת שאין אמת אובייקטיבית בבסיס העניין. הוויכוח הוא מי מחזיק באמת ומי טועה. עכשיו, בטענה הדתית, כשאנחנו מדברים על מעמד הר סיני, אנחנו טוענים טענה עובדתית. זה לא עניין של דעה, זה לא עניין של ערך, זו טענה על אירוע שקרה או לא קרה. אם הוא קרה, אז התורה היא אמת. אם הוא לא קרה, אז היא לא אמת. עכשיו, השאלה היא איך אנחנו יכולים לבסס את הטענה שהאירוע הזה אכן קרה. וכאן אנחנו מגיעים לטיעון של הכוזרי, וזה מה שננסה לבחון, האם הטיעון הזה באמת מספק בסיס רציונלי לאמונה בעובדה הזאת.