אמונה ומשמעותה – שיעור 3

[הרב מיכאל אברהם] בפעמים הקודמות, פעמים הקודמות? פעם אחת נדמה לי, שתיים בעצם. הגענו לזה שמדובר, האמונה זה טענה, טענת עובדה. עמדה פילוסופית עם טענת עובדה שממנה נגזרת או יכולה להיגזר מחויבות הלכתית. והשאלה שבעצם מתעוררת לאור הדיון הראשוני הזה זה איך מגיעים לזה. זאת אומרת, אם האמונה שלי באלוהים היא טענת עובדה, אז אני צריך לשאול את עצמי, אוקיי, אז איך אתה מגיע להחזיק בטענת העובדה הזאת? איך אתה מכיר את העובדה הזאת? לאור מה שראינו, אז נגיד מדיטציות כנראה לא כל כך יעזרו פה, וגם לא שכנוע רגשי כזה או אחר או חוויות, אפילו לא חינוך, במובן מסוים לפחות. כי בסופו של דבר אנחנו צריכים להצדיק לעצמנו, לאו דווקא לאחרים, החזקה בטענת עובדה. זאת אומרת אי אפשר להצדיק את הטענה, אני לא יודע מה, שתורת הקוונטים נכונה בזה שחונכתי עליה, נכון? זה לא יעזור שום דבר. אלא אם כן אני חושב שהחינוך הזה משקף משהו אמיתי, אבל אז אני אצטרך להצדיק את זה. למה אני חושב שהחינוך משקף משהו אמיתי. לכן כן, באותה מידה יכול גם, יכול גם מישהו לטעון שכן, אדם פגאני הוא גם יכול לטעון שהוא חונך על משהו איך שהוא מתנהג. האם הדבר הזה מהווה הצדקה? לא חושב. כל אחד מאיתנו נולד במקום כלשהו וחונך במקום כלשהו. אין ערובה לזה שדווקא בגלל שנולדתי במקום מסוים אז כנראה שזה המקום הנכון. זה שנולדתי במקום מסוים זה לא תלוי בי, לא החלטה שלי, אם בכלל זו החלטה של מישהו, ולכן להצדיק החזקה בטענת עובדה בזה שאני נולדתי או גדלתי במקום כלשהו נשמע לי מופרך לחלוטין. טענה אגב מאוד רווחת, אני חושב שזה ברור שזה מופרך לחלוטין אבל זה כל כך רווח, זאת אומרת אתה שואל בן אדם למה אתה מאמין, למה אתה מקיים מצוות, כי כך חונכתי, אנחנו הרי חונכנו על דבר כזה. זאת אומרת מדובר באתאיסט, זאת אומרת הוא אתאיסט גמור, אלא מאי, הוא עושה את מה שהוא חונך כמו שהפגאני עושה את מה שהוא חונך. אז לכן אני חושב שכל ההצדקות האלה, למרות ששומעים אותן לא מעט, בסופו של דבר נדמה לי שהן לא הצדקות רציניות. והשאלה אז איך בכל זאת אנחנו מגיעים למסקנה העובדתית הזאת. מה הדרכים שאנחנו בכלל יכולים לחפש, באיזה דרכים אפשר לחפש אותה. ברמה העקרונית נדמה לי שיש לנו שתי, שני ארגזי כלים עקרוניים שבהם אנחנו יכולים לנסות ולהשתמש או לבחון את אפשרות השימוש. ארגז כלים אחד זה הארגז המדעי תצפיתי אמפירי, והארגז השני זה הארגז הלוגי פילוסופי אפריורי, כן, משהו שהוא לא תולדה של תצפית אלא של טיעון הגיוני פילוסופי כזה או אחר. אלה שני ארגזי הכלים, אני לא חושב שיש עוד משהו. הזכרתי נדמה לי את כל האמירות המצחיקות האלה של מעל השכל וכל הדברים, לא משנה, זה פטפוטים בעלמא. זאת אומרת, אני לא יודע מה, מקום שנגמרת הפילוסופיה מתחילה האמונה או כל מיני הבלים מהסוג הזה שכל מיני אתאיסטים שמנסים להצדיק לעצמנו למה הם בכל זאת לא אתאיסטים אלא מאמינים. לאנשים בני תמותה כמוני לפחות, אני מניח שרוב היושבים כאן גם הם כך, אז יש לנו שני ארגזי כלים כאלו, אין יותר. זאת אומרת או הארגז הלוגי פילוסופי או הארגז התצפיתי מדעי. מדע, איך אתה מגיע לידע מדעי? אתה עושה תצפית, עושה הכללות, עושה, בסדר? בכלים מדעיים. אז אני יכול או בכלים מדעיים או בכלים פילוסופיים, כן פילוסופיה היא לא מדע. למה היא לא מדע? היא לא עומדת בקריטריונים של מדע, לא מגיעים אליה דרך תצפית או לפחות לא באופן ישיר וזה לא עומד למבחן תצפיתי. זאת אומרת עמדה פילוסופית שאפשר לבחון אותה במעבדה ולפרוך אותה או לאושש אותה היא לא פילוסופית היא עמדה מדעית. אוקיי? זאת אומרת פילוסופיה זה כנראה איזה שהוא ארגז אחר, זה לא הארגז המדעי תצפיתי. ולכן אני שם כרגע על השולחן את האפשרויות העקרוניות, נראה עד כמה בכלל. הוא קורא לזה מאיזושהי סיבה בשם אחר. איך אתה ממקם? תגיד לי איך אתה ממקם, אחרי זה אני אגיד לך איך אני. תחשוב, מה הרמב"ם אומר? אתה מסתכל במעשיו הברואים והיפים וכולי ואתה מגיע למסקנה, אז מה זה אומר? תצפית, לא? מסתכל בדרך כלל זה תצפית, נכון? אז לכאורה יש פה ארגז כלים מדעי תצפיתי, אבל זה עדיין אחד משני אלה, זה לא משהו שלישי. אוקיי, אנחנו, אני עוד אחדד יותר את ההבדל אם בכלל יש בין שני הארגזים האלה, אבל כרגע אני שם אותם על השולחן באופן ראשוני כדי לקבוע מסגרת. המסגרת שבתוכה אנחנו מחפשים זו המסגרת הזאת, זאת אומרת אחד משני הארגזים האלה. אז בואו ננסה להתחיל קודם כל בארגז התצפיתי. בארגז התצפיתי, בארגז הכלים המדעי, קשה להגיע למסקנה שיש או שאין אלוהים. זאת אומרת, השאלה הזאת בפשטות לא ניתנת להכרעה בכלים מדעיים. למה? כי אני לא יכול להציע לכם ניסוי מדעי שיאשש או יפרוך את הטענה שיש אלוקים. אם מישהו חשב על ניסוי כזה אני מזמין אותו ליצור איתי קשר, אני מחפש הרבה זמן, לא, אני לא אומר את זה בציניות, אני לא חושב שיש, אבל אם למישהו יש רעיון, אדרבה, אני באמת אשמח לשמוע. זאת אומרת אני לא אומר את זה כבדיחה. לא נראה לי שיש, אבל לא יודע, יכול להיות שיש אנשים חכמים יותר שכן יודעים. מה עושים איתם? לא לא, אני מוכן להסתכל גם על התנ"ך, מה תלמד מהתנ"ך? הוא עשה ניסוי מדעי? אני לא בטוח כי זה לא ניסוי הדיר. ומה? אבל כן, אבל זה לא יחזור, בהינתן שהנסיבות חוזרות על עצמן זה לא בהכרח יחזור שוב. זאת אומרת, לכן זה לא הדיר במובן המדעי שבכל מעבדה אתה יכול לבנות את הסט-אפ כאילו ולעשות את הניסוי ולראות. אתה גם לא צריך להגיע לאליהו בהר הכרמל, משה רבנו דיבר עם הקדוש ברוך הוא, אברהם אבינו. זה ניסוי מול הצופים שלו, זאת אומרת הוא אומר בואו תראו. הבנתי, זאת אומרת לא עצם האינטראקציה מול אלה שיושבים שם. אוקיי, נכון, אבל מבחינתי זה לא זה, אני לא הייתי שם. אז הטענה בסופו של דבר זה שבכלים מדעיים קשה להתקדם בקשר למסקנה הזאת, אבל אני אסייג את זה קצת. אני אסייג את זה קצת כי מה שהרמב"ם שהזכרת קודם למשל, הוא לדוגמה, טוען. זה שהרמב"ם אומר זה עוד לא ראיה לכלום, יכול להיות שהוא טועה. זאת אומרת אני לא משתמש ברמב"ם כמקור סמכות, אני פשוט נזקק למה שהוא אמר כי אני חושב שבמקרה הזה הוא לא טעה. הרמב"ם בסך הכל אומר שאם אתה צופה בעולם, רואה את מעשיו הנפלאים של הקדוש ברוך הוא, אתה מבין שיש מאחורי זה משהו. אוקיי? הראיה הפיזיקו-תיאולוגית נקרא לה אולי בהמשך בלשונו של קאנט. ומה זה? אז אמרתי קודם כל שזה נראה כמו משהו ששייך לארגז הכלים המדעי תצפיתי, נכון? אתה מסתכל בעולם ומזה אתה מסיק את המסקנה. עכשיו למה זה לא מדויק, או לא חושב שזה אפיון נכון לקרוא לדבר הזה מדעי, כי בסופו של דבר אתה לא יכול להעמיד את התזה הזאת למבחן הפרכה, נכון? הקריטריון של פופר לתיאוריה מדעית זה תיאוריה שאפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה. זאת אומרת תציע ניסוי, אם הניסוי יעלה כך אז התיאוריה הופרכה ואם הניסוי מעלה אחרת אז היא אוששה או לא יודע מה או נשארה נייטרלית. אז אני לא חושב שאפשר להציע ניסוי שעושה את העבודה המדעית הזאת. אבל מצד שני יש פה כן ממד מדעי. יש פה ממד מדעי במובן הזה שאני מסיק מסקנות מתוך תצפית. נכון שאת המסקנה אני לא יכול להעמיד למבחן הפרכה, אוקיי? אבל מצד שני אל המסקנה הגעתי באמצעות תצפיות, עובדות שצפיתי בהן והניתוח או מה שלדעתי הן אומרות. במובן הזה זה כן דומה להתייחסות מדעית. אוקיי? זאת אומרת זה נקודה חשובה כי זה כן שייך לארגז הכלים התצפיתי אבל לא דווקא לארגז הכלים המדעי. אגב יש הרבה מאוד תצפיות שאנחנו עושים שאנחנו לא נסווג אותם כמדע, אבל עדיין זו תצפית, זאת אומרת לא יודע מה סנדלר. שיש לו, צובר איזשהו ניסיון איך מתקנים נעליים בצורה הכי יעילה. אוקיי? לא חושב שמישהו יקרא לזה תחום מדעי, אבל זאת צבירת מידע תצפיתית, זאת אומרת, על סמך עובדות, ניסיון, בדיקה של העולם, בעצם זאת צבירת מידע תצפיתית, נכון? עכשיו, יותר מזה, אין לו גם תזות שבאמת יכולות לעמוד למבחן הפרכה, כנראה לפחות לא באופן מדויק. בסדר, אבל עדיין הוא למד אותם מתוך הסתכלות בעולם. במובן הזה זה שייך לארגז הכלים התצפיתי, גם אם לא לארגז הכלים המדעי. אני אחדד את זה קצת יותר. בואו נחשוב על חוק מדעי רגיל אחר, חוק הגרביטציה. אוקיי? אתם יודעים שאחותי למדה קרימינולוגיה לפני הרבה שנים, למדה פה קרימינולוגיה, היא אמרה לי שכמעט בכל קורס שלהם היה מגיע רגע שבו המרצה או המרצה אומרים: בואו ניקח לדוגמה את התיאוריה, ואז חושבים רגע ואומרים: נגיד הקשר בין תסכול ותוקפנות. וזה תמיד היה קשר בין תסכול ותוקפנות. והיו חושבים כמה דקות כאילו לברור בין מאות התיאוריות שיש להם, בסוף זה תמיד היה תסכול ותוקפנות, אין משהו אחר. אז גם פה אני משתמש, נוטה להשתמש הרבה בגרביטציה, כי זאת תיאוריה פשוטה ומוכרת, אבל בפיזיקה יש גם עוד כמה תיאוריות, וגם בביולוגיה וגם במדעי הטבע. מה? לא לא, אל תכניס אותי עכשיו לדיון הזה. טוב, בכל אופן, יכול להיות תוקפנות בלי תסכול, יכול להיות תסכול בלי תוקפנות, יכול להיות הכל. מדעי החברה, גם חוק במדעי החברה צריך לקחת אותו ככזה. טוב, בכל אופן, הטענה, שכאשר אנחנו מסתכלים על חוק טבע רגיל, כן, זה בוודאי שייך לעולם המדעי, חוק הגרביטציה. איך אנחנו מגיעים לחוק הגרביטציה? אנחנו צופים בעולם, אנחנו רואים נגיד אני עוזב את הדבר הזה, הופ הוא נופל. עכשיו אני לוקח את זה, גם הוא נופל. וגם זה נופל. אז כנראה שכל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ או נמשכים זה לזה אם אתם רוצים בהסתכלות כללית יותר. אוקיי, ככה בדרך כלל עובד חוק מדעי. מכאן ואילך, הניסוח שאליו הגעתי עומד למבחן הפרכה. נכון? עכשיו אני מציע היפותזה, שהיא הכללה של העובדות שבהן צפיתי, ההיפותזה הזאת אומרת שכל שני גופים בעלי מסה נמשכים זה לזה. את זה אפשר להעמיד למבחן הפרכה, אני לוקח שני גופים ואני רואה האם הם נמשכים או לא נמשכים. אוקיי? החלק הראשון של התהליך הזה, ההגעה אל התיאוריה, הוא כמובן בשר מבשרה של התהליך המדעי, סליחה, מבשרו של ההליך המדעי. התוצר של התהליך הזה, ההיפותזה, היא מדעית בגלל שאפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה, אבל הדרך להגיע אל ההיפותזה היא על ידי הכללה מתוך תצפיות. אוקיי? נכון? עכשיו זה בדיוק מה שאנחנו עושים בהקשר התיאולוגי, נקרא לזה ככה, או לפחות לפי ההמלצה של הרמב"ם. תסתכל על העולם, תראה שהוא מורכב, דבר מורכב לא נוצר לבד, אז כנראה יש לו יוצר. זאת הכללה מדעית לכל דבר ועניין, זאת מסקנה מדעית. התוצר אי אפשר להעמיד אותו למבחן הפרכה, זה נכון. קח דבר

[Speaker D] שמורכב ונראה שאין לו יוצר לדוגמה.

[הרב מיכאל אברהם] בוא תנסה לעשות בלי דוגמה, תעשה לי קונקרטית, ניסוי קונקרטי, לא חושב שתצליח. איך תמצא שאין לו יוצר? זאת אומרת, ברגע שתראה משהו מורכב אני מניח שגם אם לא תמצא את היוצר אני אגיד לך בטח היה לו רק בינתיים לא מצאנו אותו עדיין. זה כמו ששאלתי פעם תלמידים בפיזיקה, במכניקה, האם החוק שתיים ועוד שלוש שווה חמש הוא תיאוריה מדעית? אז לפי הקריטריון של פופר, אז צריך לבדוק האם אפשר להעמיד אותו למבחן הפרכה. אפשר? מה אתם אומרים? הנה אני אציע לכם מבחן. ניקח סלסילה, נכניס לתוכה שני אגוזים. היו היו שלושה אגוזים כן, כמו הסיפור הידוע. נכניס לתוכה שני אגוזים, אחרי זה אני מוסיף עוד שלושה אגוזים, ואני סופר כמה יש לי סך הכל. אם יצא מינוס פאי, אז התיאוריה שתיים ועוד שלוש שווה חמש הופרכה, נכון? אם יצא חמש אז היא אוששה. אוקיי? אז הנה, אז תיאוריה שתיים ועוד שלוש שווה חמש היא תיאוריה מדעית, לא? למה לא? ככה הגדרנו. מה זאת אומרת?

[Speaker C] שתיים ועוד שלוש שווה חמש.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא הגדרתי, אני טוען טענה, עכשיו אני יכול להפריך אותה. קח שתיים, תוסיף שלוש, תראה אם יצא לך חמש. מה? למה זה הגדרה? זאת טענה. בואו נעשה ניסוי מחשבתי, אוקיי? זה מה שעושים תמיד פיזיקאים שאי אפשר לעשות ניסוי, עושים ניסוי מחשבתי. מה זה אומר? בוא נניח שקיבלנו מינוס פאי, ספרנו את האגוזים ויצא לנו מינוס פאי. אוקיי? מה המסקנה? מה פתאום? המסקנה היא שהייתה טעות בניסוי. כן, או שמינוס פאי שווה חמש בדיוק. נכון, אף אחד לא יסיק ששתיים ועוד שלוש לא שווה חמש, תודו. למה לא? כי ברור לנו ששתיים ועוד שלוש שווה חמש. ברור שהייתה איזושהי טעות בניסוי, אנחנו לא באמת מעמידים את זה למבחן הפרכה. זאת פסאדה, אוקיי? אף אחד לא באמת מוכן לוותר על התאוריה ששתיים ועוד שלוש שווה חמש. ולמה? כי זה באמת תוצאה של הגדרות וכולי מה שאמרת קודם, וזה כבר ההסברים. אבל נניח תחשבו אפילו יותר מזה. נגיד שבאמת היה יוצא לי מינוס פאי ולא מצאתי טעות בניסוי, ואתם יודעים מה? התוצאה היא מינוס פאי. השתכנעתי. האם הפרכתי את הטענה האריתמטית ששתיים ועוד שלוש שווה חמש? התשובה היא לא. הפרכתי את הטענה המדעית שהוספת אגוזים לתוך סלסילה מתוארת על ידי חיבור אריתמטי. נכון? שתיים ועוד שלוש ברור ששווה חמש. אריתמטיקה לא עומדת פה למבחן. אני יכול לכל היותר להגיד שהוספת אגוזים לתוך סלסילה הדרך לתאר אותה זה לא על ידי חיבור אריתמטי. כנראה זה משהו אחר. אוקיי? זה הכל. אבל לעולם אני לא אוותר על זה ששתיים ועוד שלוש שווה חמש. הטענה האריתמטית לא באמת עומדת למבחן הפרכה. לא, לא משנה, בסיס עשר, לא אל תסבך אותי עכשיו עם זה. אז בסיס שש, בסדר? עד שש ומעלה. אז הטענה שאני מנסה לטעון זה שמתמטיקה לא באמת עומדת למבחן הפרכה. אם אני מפריך אותה זה בסך הכל הפרכתי את ההנחה שהמתמטיקה הזאת ישימה לסיטואציה שאותה בדקתי בניסוי. וההנחה הזאת היא הנחה בפיזיקה, לא במתמטיקה. כי הנחה בפיזיקה אומרת שהמתמטיקה הזאת מתאימה לתיאור הסיטואציה הזאת. את הטענה הזאת פרכתי, לא את הטענה ששתיים ועוד שלוש שווה חמש. עכשיו מה

[Speaker D] עם המחשב, המחשב להנפשה, נכון? זה הטוש, המחשב להנפשה.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, זה לא אותה טענה.

[Speaker D] אני אסביר לך. נגיד שהיינו עושים ניסוי, אני לוקח חדר, סוגר אותו שאף אחד לא יכול להיכנס, לוקח חומרים של ברזל ושל לא יודע מה, אחרי חמישים שנה שבדקתי שאף אחד לא נגע בו, היה שם שעון. נוצר שם שעון. אז הייתי אומר טוב, יש לי פה ניסוי שמראה שדבר מורכב יכול להיווצר.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא אתה כבר לוקח אותי לנמשל, אני עוד לא שם. כן, אנחנו נגיע לטיעון הזה. אפשר להפריך.

[Speaker D] אם נוצר שם שעון, אז מה שהאמנו שהדרך להוכחה שמשהו מורכב חייב להיות שיש פה בורא, בוא ניקח משהו מורכב ולא בורא.

[הרב מיכאל אברהם] נו ואז מה? ואז הפרכנו. אלא אם כן לא מצאת את הבורא. מה זאת אומרת? זה מה שעניתי לך קודם, לא ראית מה התחדש לעומת הטענה הקודמת?

[Speaker D] שאני ידעתי שלא נכנס פה בורא.

[הרב מיכאל אברהם] איך אתה יודע? הנה זה אתה, את הידיעה הזאת פרכת, לא את הידיעה ההיא. יש לך עוד הנחה פה נכון? אולי אותה פרכת. הנחה שמה? ששום דבר לא נכנס לפה. בדקתי בדקתי. בדקת? אז מה אם בדקת? בדקת ולא עלית על זה. זה היה שד שקוף. הקנקנתא דשמיא נכנס שמה בלי שראו אותו. השאלה על מה אתה בוחר לוותר. אתה צריך לוותר על משהו שאתה יודע. בסדר, אז עזוב, זה לא. אז הנקודה היא שמה שאני בעצם רוצה לומר, ולמה שאלתי את זה תלמידים במכניקה? כי במכניקה אמרתי להם בואו אני אפרוך לכם את הטענה שחמש ועוד חמש שווה עשר. במעבדה, בסדר? בוא ניקח גוף, נפעיל עליו כוח חמישה ניוטון צפונה, ועוד כוח חמישה ניוטון מערבה. מה סך הכל הכוח שפועל עליו? חמש שורש שתיים, הגודל שקול, אוקיי? כי זה הוספה וקטורית. האם פרכתי את הטענה שחמש ועוד חמש שווה עשר? לא. מה פרכתי? פרכתי את ההנחה, שהיא הנחה בפיזיקה לא במתמטיקה, שהוספת כוחות יכולה להיות מתוארת על ידי חיבור אריתמטי. לא נכון, היא צריכה להיות מתוארת על ידי חיבור וקטורי. אוקיי? את התורה המתמטית הרלוונטית זה לא אריתמטיקה אלא וקטורים, חשבון וקטורי. אוקיי? אז אתם רואים שכשנאני פורך משהו בניסוי זה לעולם לא המתמטיקה של העניין. מתמטיקה אפשר למצוא טעות בהוכחה, אבל אי אפשר לפרוך דבר שההוכחה שלו מחזיקה מים. כשאתה פורך משהו במעבדה אתה תמיד פורך הנחה בפיזיקה, לא הנחה במתמטיקה, הנחה מדעית, אוקיי? עכשיו אני אגיד יותר מזה, כאשר אני עשיתי את התצפיות, ראיתי שזה נופל לכדור הארץ וגם זה נופל לכדור הארץ וגם זה. הגעתי למסקנה שכל הגופים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ. המסקנה הזאת שהגעתי אליה על בסיס אוסף של תצפיות היא הכללה, נכון? אני עושה הכללה על בסיס כמה תצפיות ואני אומר טענה כללית על כל הגופים בעלי המסה. מה ההצדקה של זה? בעיית האינדוקציה של יום. מה ההצדקה של זה? תבינו שזה לא הליך תצפיתי, נכון? זה לא יוצא מתצפית. מתצפית יש לי את אוסף העובדות, מה שראיתי. אוקיי? המעבר מאוסף העובדות לחוק הכללי הוא לא צעד אמפירי. הוא צעד נקרא לו אינטלקטואלי, נכון? הוא צעד של מחשבה, לא של תצפית. אוקיי? זאת אומרת שגם בתהליך המדעי לא נכון לחשוב, כמו שחשבו פוזיטיביסטים, שבתהליך המדעי אנחנו בעצם מתבססים אך ורק על תצפית. ברור שלא. התצפית היא התשתית הראשונית. אחרי שיש תצפיות באים צעדים מחשבתיים. זאת אומרת תיאוריה מדעית זה לא תיעוד של אוסף תצפיות. כן, תחשבו יש את הדוגמה שאותה מביאים, נגיד קרל המפל, פילוסוף של המדע, גם פילוסוף ידוע של המדע. הוא מביא דוגמה להפרחת תיאוריה מדעית, כן, לעיקרון של פופר. אומר כל העורבים הם שחורים. כן, נדמה לי שזה הוא מביא, אולי זה אפילו פופר עצמו, כי אצלו זה פרדוקס העורבים, אז בעצם אולי זה אולי זה פופר עצמו. כל העורבים הם שחורים. אוקיי? עכשיו איך אני לא יכול להוכיח את התיאוריה הזאת, נכון? תמיד יכול להיות שיש עוד איזשהו עורב שלא ראיתי. אבל יכול לפרוך אותה. אם אני מוצא עורב אחד שהוא ורוד או שהוא לא שחור, אז פרכתי את התיאוריה הזאת. זה הא-סימטריה בין הוכחה לבין הפרכה. מה קורה אם אני אסגור את כל היקום ברשת, כמו שאתה הצעת קודם, ואני אעבור ככה סנטימטר סנטימטר על כל העורבים ואגיע לעבור לכל העורבים ואני אגיע לאבדוק את כולם ואני אתעד, כן? מצאתי, כל העורבים באמת הם שחורים. האם הוכחתי את התיאוריה? למה? אוקיי, אבל התיאוריה של העורבים עכשיו נגיד, זה בסדר, נכון? אבל אז זה לא תיאוריה. זה פשוט אוסף של עובדות. צפיתי בכל העובדות. תיאוריה מדעית תמיד בהגדרה יש בה איזשהו מימד ספקולטיבי. היא תמיד טוענת משהו מעבר למה שצפיתי בו. היא לעולם לא רק מתעדת את אוסף העובדות שבהן צפיתי. אני יכול לתעד את אוסף העובדות שבהן צפיתי, זה פשוט יהיה אוסף של עובדות. ברגע שזה הופך להיות תיאוריה, זה תמיד יטען איזושהי טענה מעבר לאוסף העובדות שבהן צפיתי. ולכן אני טוען שבאופן מהותי, תיאוריה היא לא אוסף של עובדות. זאת טעות לחשוב ככה, או אוסף של תצפיות. לא. תיאוריה נוצרת מאוסף של תצפיות, אבל אחרי התצפיות האלה אני עושה צעדים של הכללה, צעדים של ניתוח, צעדים אינטלקטואליים שונים ואני מגיע למסקנה המדעית, לחוק המדעי הכללי. חוק מדעי הוא תמיד כללי. תצפיות הן תמיד פרטיקולריות, הן תמיד ספציפיות. המעבר מהתצפיות אל החוק הוא לא מעבר שכרוך בתצפיות, הוא לא הליך תצפיתי, אלא הוא הליך מחשבתי. אוקיי? אז זה אומר שגם כשאני מדבר על ארגז הכלים התצפיתי-מדעי, אמפירי-מדעי, זה קצת נאיבי לחשוב שמדובר שמה בתצפיות בלבד. זה לא תצפיות בלבד. גם בעולם המדע זה לא- אנשים חושבים שאמפיריציזם, כן יש אמפיריציסטים נאיביים כאלה או פוזיטיביסטים שרוצים שחושבים שההבדל בין מדע לפילוסופיה זה שהמדע בנוי על תצפיות והפילוסופיה לא. זה לא נכון. המדע הוא בנוי על תצפיות פלוס עקרונות הנחות או עקרונות פילוסופיים שאני מביא מהבית. המון כאלה יש בתהליך המדעי. ואותם אני לא שואב מתצפית, את העקרונות האלה עצמם. חלק מהם אני מביא מהבית, חלק מהם הם בעצמם הכללות מתצפיות קודמות. אוקיי? לכן כשאני מדבר על ארגז הכלים המדעי-תצפיתי, לא נכון לזהות אותו עם תצפיות נטו, רק תצפיות. יש הכללה על בסיס תצפיות. למה אני אומר את זה? כי עכשיו אם אני חוזר עוד פעם לניסוח של הרמב"ם שם בהלכות יסודי התורה, אז הרמב"ם אומר: היאך הדרך לאהבתו וליראתו וכולי? יתבונן במעשיו הנפלאים. אגב זה אהבתו וליראתו, זה לאו דווקא להכרתו. בהלכות עבודה זרה הוא מדבר על איך מגיעים להכרתו. כן, אברהם אבינו, שכן הסתכל מי מסובב את הגלגל וכולי. אז הדרך הזאת שאומרת אני צופה בעולם, נגיד אני רואה שהוא מורכב או לא יודע, לא יכול להיות שאין משהו שיצר אותו או מפעיל אותו, לא משנה, יש ניסוחים שונים. הדרך הזאת היא דרך תצפיתית מדעית. היא לא תצפית במובן המצומצם. זה לא שאני צופה ואני רואה שיש קדוש ברוך הוא. אני לא. הקדוש ברוך הוא הוא התיאוריה שמסבירה את מה שאני צופה. מה שאני צופה בו. בסדר? וגם במדע זה כך. גם במדע התיאוריה זה רק הסבר לעובדות שבהן צפיתי. זאת לא- התיאוריה המדעית היא לא עובדה שיצאה מתצפית. היא עובדה שמתבססת על תצפיות. אבל אחרי התצפיות אני עושה עוד איזה שהם צעדים אינטלקטואליים, היסקים, הכללות, דברים כאלה. במובן הזה. הדרך המסוימת הזאת להגיע לקיומו של אלוקים היא דרך מדעית, עדיין בסיוג מה שאמרתי קודם שאי אפשר להעמיד את התוצר למבחן הפרכה. את התוצר של כל העורבים שחורים או את התוצר של חוק הגרביטציה אפשר להעמיד למבחן הפרכה, הגעתי אליו בדיוק באותה צורה, עשיתי אוסף של תצפיות ועם הכללה הגעתי לחוק כללי. אבל החוק הזה זה לא סוף הדרך, עכשיו אני מעמיד אותו בניסיונות ואני בודק האם הוא מופרך או לא, האם מצליח להפריך אותו או לא. אוקיי, את זה אני לא יכול לעשות ביחס לקיומו של אלוקים. אבל הדרך להגיע למסקנה שהוא קיים יכולה עדיין להיות שייכת לארגז הכלים התצפיתי-מדעי, אוקיי זה לכאורה מצד אחד. בוא נעבור לארגז השני, הארגז הלוגי-פילוסופי, הארגז האפריורי, כן הארגז שלא נזקק לתצפיות אלא עושה היסקים. כאן יש כמה בעיות אפריוריות, זאת אומרת עוד לפני שאני מביא טיעון מסוים, למה לא יכולה להיות בכלל דרך אפריורית לא מדעית להגיע לקיומו של אלוקים בלי תצפיות? למה לא? אז אני אנסח את זה כך, מרק טוויין אמר פעם שהעולם לא חייב לך כלום, הוא היה פה לפניך. בסדר, זה שאתה חושב משהו זה לא אומר שום דבר על מה שקורה בעולם. אני יכול לחשוב משהו כי ככה השכל שלי בנוי או המוח שלי או השכל שלי, ככה הם בנויים, זה לא אינדיקציה למה שבאמת קורה בעולם אלא אם כן יש איזושהי טענה שהמבנה המחשבתי שלי מתאים באיזושהי צורה לעולם ואז אני כמובן אשאל מאיפה אתה יודע את זה, אוקיי נגיע לתצפית, אז חזרנו לארגז התצפיתי. ואם אני רוצה לעבוד בלי תצפיות בצורה פילוסופית טהורה זה נשמע בלתי אפשרי כי גם אם אני אגיע למסקנה שיש אלוקים מתוך איזה שהם שיקולים כאלה או אחרים שיש לי, למה העולם או המציאות חייבת לי משהו? זה מה שיוצא מתוך המבנה החשיבתי או השכלי שלי, אז מה? ככה נבראתי, אוקיי, מה זה קשור, למה למה זה אומר משהו על העולם? אוקיי. לכן אריסטו חשב שגופים נופלים לארץ במהירות שהיא פרופורציונלית למשקל שלהם, למסה שלהם. אוקיי עכשיו לא צריך מאיץ חלקיקים בשביל לבדוק שזה לא נכון, תעלה למקום שיש לו גובה לא יודע עשרה מטר, תפיל אבן חצץ וסלע גדול ותראה שמגיעים פחות או יותר ביחד, עם חיכוכים יהיה איזה הבדל, לא חושב שהוא היה מצליח להבחין בהבדל. אז הוא לא טרח לעשות את הניסוי הזה, למה? כי היה לו מובן מאליו שזה ברור, זה אם הוא כבד יותר אז הוא נופל מהר יותר, לא? זה נורא הגיוני. וזה דוגמה יפה לעניין הזה, דוגמה שאמפיריציסטים מאוד אוהבים כדי להראות שהעולם לא חייב לנו כלום. זאת אומרת זה שאנחנו רגילים לחשוב בצורה מסוימת או משהו נראה לנו מאוד הגיוני זה לא מחייב את העולם, העולם מתנהג כמו שהוא מחליט להתנהג, לאו דווקא לפי הדפוסים שמתאימים לאיך שאנחנו רגילים לחשוב. לכן דרך ההיסק הפילוסופית היא בעייתית כדי להסיק מסקנת עובדה על העולם. ושוב פעם אני מזכיר, נקודת המוצא שלי שזו אמונה באלוקים היא טענת עובדה. אני טוען טענה על העולם: יש אלוקים. ולכן מכאן מתחיל כל המסע שאותו אני מנסה להתניע עכשיו של אוקיי, אז איך אני מגיע לעובדה הזאת? זאת אומרת אם זה לא היה עובדה אלא חוויה, רגש או כל מה ששללתי בפעמים הקודמות, בסדר, איך אני מגיע לרגש? כי יש לי רגש, מה זה איך אני מגיע? זאת אומרת אם אני טוען שאמונה היא טענת עובדה, אז אני צריך למצוא דרכים איך מגיעים לעובדה הזאת, איך מצדיקים אותה? נגיע למשהו טרנסצנדנטי, לא יודע מה שלא יהיה, כן משהו מעבר למציאות שלנו אולי שברא את העולם, אנחנו נדבר עוד יותר על ההגדרות השונות, אולי כבר עכשיו אני אגיד, אנחנו נסקור כמה דרכים להגיע לאמונה באלוקים, לקיומו של אלוקים. כל דרך כזאת מגיעה לאלוקים אחר, אלוהים אחר. כל דרך כזאת בעצם צריכה להגדיר את המושג שאותו היא מחפשת ואז להוכיח את קיומו. ואנחנו נראה, כל דרך מגדירה אובייקט אחר. לכן כשאנחנו מדברים על הוכחות לקיומו של אלוהים אנחנו צריכים להגדיר לעצמנו מי זה האלוהים הזה או מי זה האובייקט הזה שאת קיומו אנחנו מנסים להוכיח. ואתם תראו שכל דרך מוכיחה את קיומו של אובייקט אחר, אם גם אם מקבלים אותה, לא מקבלים אותה עוד פרשייה, אבל גם אם מקבלים אותה היא מוכיחה את קיומו של אובייקט אחר. ואז נשאר לשאול את עצמנו אוקיי, אז אולי זה מוביל לפוליתאיזם? כן, לריבוי ריבוי אלים. לא יודע מה זה, איזה הוכחה? איזה הוכחה יש לך שהפסל הוא אלוה, לא הבנתי. לא יודע. תגיד לי אם ההוכחה היא מדעית אז אפשר להפריך אותה, אם לא אז לא.

[Speaker D] שהפסל הזה הוא יצר את העולם?

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. לא, כנראה שלא. לא, מבחינתי הפסל הזה הוא תשובה טובה למה שאני אומר. אני כרגע עוד לא אמרתי כלום על האלוהים שאותו אני מחפש. הפסל מבחינתי הוא גם קנדידט. אבל זה לא… אז המצב הוא כזה. שימו לב. אז ארגז הכלים המדעי או ארגז הכלים התצפיתי נטו ודאי לא יכול לעשות את העבודה, נכון? אי אפשר לצפות בזה שאלוהים קיים כעובדה תצפיתית פשוטה. אז ארגז הכלים התצפיתי לא עושה את העבודה. אבל אמרתי כן, אבל ארגז הכלים המדעי הוא לא רק תצפיות, נכון? הוא עושה איזושהי עבודה מעבר לאוסף התצפיות, הכללות, ניתוח מושגים, לא משנה, בנייה תאורטית, מה שקוראים לזה בדרך כלל אבדוקציה. לא אינדוקציה אלא הכללה למקרה כללי, אלא אבדוקציה. בניית תיאוריה שמסבירה את העובדות שבהן צפיתי. אוקיי, אבל ההליך הזה הוא הליך אינטלקטואלי, לא תצפיתי. וזה מחזיר אותי לאגף הפילוסופי. אוקיי, ואז אני אשאל את עצמי, טוב, אז אם ארגז התצפית לבד לא יכול, אני צריך גם להשתמש בעקרונות פילוסופיים, בוא נראה האם עקרונות פילוסופיים יכולים בכלל לעשות את העבודה. הגענו למסקנה שלא. כי העובדה שאני רגיל לחשוב בצורה מסוימת לא אומרת שום דבר על מה שקורה בעולם עצמו. רק תצפיות יכולות לתת לי את מה שקורה בעולם עצמו. נכון? זה שאני חושב באופן מסוים, אז מה? אז אם זה ככה אנחנו בעצם נופלים בין הכיסאות. לא ארגז הכלים הפילוסופי עושה את העבודה, ולכן גם לא ארגז הכלים התצפיתי… ארגז הכלים התצפיתי וודאי לא עושה את העבודה, ארגז הכלים המדעי הוא בסך הכל שילוב של תצפיות פלוס פילוסופיה. אז אם תצפיות לא עושות את העבודה ופילוסופיה לא עושה את העבודה, אז כנראה גם מדע לא יכול לעשות את העבודה. אז מה כן? זה שאין שום דרך להגיע ל… כן? זה השוקת השבורה. אין לנו שום דרך להגיע בעצם לטענת העובדה הזאת. אוקיי. רק אומר בסוגריים שאת אותה שאלה יכולתי לשאול על כל תיאוריה מדעית, בדיוק אותו דבר. איך אני יכול להגיע לתיאוריה מדעית? זה שאני עושה תצפיות לא נותן לי את התיאוריה, נכון? אני צריך לעשות עוד הכללות או עיבוד אינטלקטואלי. אבל הממד האינטלקטואלי או הפילוסופיה גם היא לא מועילה לי כדי להכיר את העולם. אז על כל תיאוריה מדעית יכולתי לשאול אותה שאלה. זו בעיית האינדוקציה של יום, כן? איך אנחנו יכולים להאמין למשהו שהוא תוצר של הכללה שלנו. זה שאנחנו מחלילים בצורה מסוימת, אז מה? מי אמר שזה נכון? כי ככה אנחנו בנויים. אנחנו מחלילים כך כי ככה אנחנו רגילים לחשוב. מי אמר שזה נכון? מה? אוקיי, אז אתה בעצם מציע פתרון מעניין לבעיית האינדוקציה של יום. אתה פותר אותה באינדוקציה. נכון? אתה בעצם אומר, כיוון שהאינדוקציה עבדה עד עכשיו, למה שהיא לא תעבוד הלאה? זה קצת בעייתי. אני לא יודע מה זה סבירות. אם אתה לא מקבל את האינדוקציה אז גם הטיעון הזה לא יעזור לך. אם אתה מקבל שאינדוקציה זה דבר סביר אז אתה לא צריך את ההצדקה, אין בעיה. אם אתה צריך את ההצדקה זה אומר שאתה לא מקבל את תהליך האינדוקציה כשלעצמו, אז איך תשתמש באינדוקציה כדי להצדיק אותה עצמה? לא יעזור. בקיצור, אז הבעיה הזאת בעצם זאת בעיה שתוקפת את כל היכולת שלנו להכיר דברים על העולם למעט עובדות פרטיקולריות שבהן צפינו. אבל כל טענה כללית על העולם, לא טענה שחשופה לכלי התצפית החושיים שלנו, כן? לתצפית הישירה שלנו, היא בעצם טענה שאפשר לתקוף אותה באותה צורה. אם תרצו להרחיק לכת עוד יותר אז כמובן גם תצפיות ישירות אפשר לתקוף כך. מי אמר שמה שאני רואה באמת שם? אולי כן אולי לא, אני מניח שאם אני רואה משהו כנראה זה משקף משהו שקורה בעולם עצמו. אוקיי, זה מה שאני רגיל לחשוב. אבל העולם כזכור לא חייב לי כלום. אז מי אמר? אם בכלל יש כזה עולם, אם אין אז הוא בטח לא חייב לי כלום. אז הטענה הזאת לא תעזור לנו גם בהקשר המדעי. אז צריך להבין שהתמונה הספקנית הזאת שהצגתי כאן, שלכאורה מעמידה אותנו בפני שוקת שבורה כשאנחנו באים להוכיח את קיומו של אלוהים, היא בעצם מעמידה אותנו בפני שוקת שבורה הרבה יותר רחבה. לא רק השאלה של אלוהים אלא כל טענה שהיא לא תוצר של תצפית ישירה אנחנו יכולים לתהות לגביה מה ההצדקה לה. לאמון שלנו בה. אוקיי? אני אביא אולי טענה, טענה אחרת, או זווית אחרת להראות את העניין הזה. תראו טיעון פילוסופי או טיעון לוגי הוא כלי מאוד בעייתי כדי ללמוד דברים על העולם. למה? בגלל שטיעון לוגי לעולם לא מוסיף לי מידע. כן, אי אפשר לצבור מידע באמצעים לוגיים. משפט. אוקיי? בוא אני אדגים, אני לא אוכיח אותו, אני אדגים אותו. אוקיי? זה לא משפט במתמטיקה, זה משפט בפיזיקה. אי אפשר להוכיח, אפשר להדגים. אני אתחיל כמובן עם כן אברהם אבינו והכובע, אולי חלק מכם כבר קראו את זה אצלי, השתמשתי בזה לא מעט. כן, הבדיחה הידועה בישיבות, כן, מה ההוכחה לזה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע? הוכחה פשוטה. כתוב וילך אברהם, נכון? שם שם. יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע, כן, אתם מבינים. נו, אז אם אברהם הלך עם כובע אז אנחנו צאצאיו הנאמנים שהולכים בדרכיו, וודאי צריכים גם ללכת עם כובע. מה שהיה להוכיח. מה אתם אומרים על ההוכחה הזאת? בישיבות זה מקובל כבדיחה, אבל אני לא בטוח שזו בדיחה, תגידו לי אתם. מה אתם אומרים? נכון, זו הנחת המבוקש. יש פה משהו שהוא בעייתי כי הוא מניח את המבוקש. מה הכוונה? כאשר ניסחתי את הטיעון שהוביל אותי אל המסקנה, החבאתי בתוכו את המסקנה בתור אחת ההנחות. בואו נחזור על זה. כתוב וילך אברהם. טוב, זה כתוב, את זה אני יודע. עכשיו, אבל יהודי כמוהו הרי לא הלך בלי כובע. נכון? זה היה הצעד הבא. למה יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע? כי לא, כי כל יהודי צריך ללכת עם כובע. כי כל יהודי צריך ללכת עם כובע. נכון? יהודי כמוהו בטח לא הלך בלי כובע. אוקיי? עוד מעט תגידו לי שהוא גם התגייס לצבא רחמנא ליצלן. מה, אז מה זה אומר? הוא לא התגייס, הוא לקח את ה-318 שלו, כן, והלך לבד. החטיבה החרדית. אז הטענה היא שאתה בעצם הכנסת לתוך הטיעון את המסקנה בתור אחד האדנים שעליה בנית עליו בנית את הטיעון, נכון? בלי שהנחת את המסקנה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע לא היית מצליח ללכת את הדרך שהטיעון מוליך אותך אליה. אוקיי? או במילים אחרות ההוכחה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע הבליעה בתוכה הנחה שהיא: כל יהודי צריך ללכת עם כובע. זה נקרא הנחת המבוקש. אוקיי? עכשיו, זה הצעד הראשון. הצעד השני, שהוא נראה לי פשוט אבל משום מה אנשים נורא מופתעים תמיד כשהם שומעים אותו, שאין בזה שום בעיה בהנחת המבוקש. הנחת המבוקש היא לא כשל, בניגוד למה שתראו בכל תחילת ספר לוגיקה. סתם בלבול של המחברים. הנחת המבוקש היא לא כשל. הנחת המבוקש זה מילה נרדפת לטיעון לוגי תקף. כל טיעון לוגי תקף מניח את המבוקש. בואו ניקח טיעון לוגי כן שכבר היה לזרא אצל אלה שלמדו פילוסופיה או לוגיקה: כל בני אדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. עכשיו אתה שואל את עצמך, למה מי שמקבל את שתי ההנחות חייב בהכרח לקבל גם את המסקנה? נכון, זה המשמעות של טיעון לוגי תקף. מי שמקבל את שתי ההנחות, כל בני אדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, אלו שתי ההנחות. מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. אין דבר כזה מישהו שמקבל את שתי ההנחות ולא מקבל את המסקנה, נכון? אם יבוא חייזר מ, לא יודע מאיזשהו מקום, יבוא לכדור הארץ, יגידו לו שלום עליכם, דע לך יש פה איזה אברך אחד בשם סוקרטס, כל בני אדם הם בני תמותה וסוקרטס הוא אחד מהם ולכן סוקרטס גם הוא בן תמותה, תפוס אותו מהר לפני שהוא מממש את היותו בן תמותה. כן, תנסה להיפגש איתו. הוא אומר אוקיי אני מבין שכל בני אדם הם בני תמותה, אני לא מכיר את הכדור הזה אז אני נאמנים עליי דבריך. אני גם מבין שסוקרטס הוא אחד מהיצורים המוזרים האלה שאתם קוראים להם בני אדם. אבל למה אני צריך לקבל את זה שהוא בן תמותה? כך שואל אותו כן הנסיך הקטן. שואל אותי מה אני אמור לענות לו? הוא מקבל את שתי ההנחות אבל בסדר אבל למה שיקבל את המסקנה? שלב ראשון כמובן זה לאשפז. כן? אין מה לענות לו זה רק אשפוז. אבל אם בכל זאת שואל ועצמי מה אני עונה כמו תלמידיו של כן רבי יוחנן ולנו מה אתה אומר? הנקודה היא שזה לא, זה לא שלפי החוק אם אתה מניח את שתי ההנחות האלה אתה חייב גם לקבל את המסקנה. המסקנה פשוט נמצאת בתוך. ניסוח מקוצר לטענה הבאה. מוישה הוא בן תמותה, יאנקלה הוא בן תמותה, סוקרטס הוא בן תמותה, אחמד הוא בן תמותה וגם סינוואר הוא בן תמותה, או היה בן תמותה. אוקיי? כולם, נכון? הקיצור של כל האוסף הזה, אנחנו אומרים את זה פשוט בקיצור, כל בני אדם הם בני תמותה. הנחה שנייה שסוקרטס הוא אחד מאותם אובייקטים שלגביהם נעשה הקיצור קודם. אוקיי? זאת אומרת בעצם כשאני אומר כל בני אדם הם בני תמותה הנחתי פה המון מיליארדי הנחות על כל אחד מבני אדם שהוא בן תמותה, רק אמרתי את זה בקצרה. אוקיי? אז אתם מבינים שמי שמקבל את שתי ההנחות, שסוקרטס הוא בן אדם ושכל בני אדם הם בני תמותה, לא יכול שלא לקבל את המסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה. למה לא? לא כי החוק אוסר, אלא בגלל שהוא קיבל את זה במסגרת ההנחות. זאת אומרת, אם קיבלת את ההנחות אז כבר קיבלת את המסקנה. אוקיי? אז במילים אחרות הטיעון הזה הוא תקף, תקף פירושו אם אתה מקבל את ההנחות אתה חייב לקבל את המסקנה. למה? כי אין במסקנה שום דבר שלא היה בהנחות, או במילים אחרות בגלל שהוא מניח את המבוקש. וזאת המשמעות של טיעון תקף, תבינו. כשאתה אומר שהטיעון הוא תקף, אמרת במילים אחרות הטיעון הזה מניח את המבוקש, אחרת הוא לא היה תקף. מה זה טיעון תקף? זה אומר אם יש את ההנחות אתה חייב לקבל. למה אני חייב? אני חייב כיוון שהמסקנה בלועה באיזושהי צורה בתוך ההנחות. לפעמים בצורה מאוד מתוחכמת, אבל היא בלועה שם באיזושהי צורה, ולכן אם קיבלת את ההנחות אתה לא יכול שלא לקבל את המסקנה. זה המשמעות של טיעון תקף. או במילים אחרות טיעון תקף תמיד מניח את המבוקש. זה פירוש המילה טיעון תקף. זה לא כשל. יש לפעמים הנחות מבוקש מטומטמות, כמו עם אברהם אבינו ויעקב, ולכן זה מצחיק. למה? כי להוכיח שאם כל יהודי צריך לשים כובע המסקנה כל יהודי צריך לשים כובע, הגרירה הזאת פי גוררת פי היא גרירה תקפה. רק היא טריוויאלית, לא הוספת לי שום דבר. אוקיי? אז מה זה מעניין? יותר מזה, אם אתה בא לשכנע אותי בדיון בינינו, אם אתה מציג את עמדתך שלך תציג מה שאתה רוצה, אם אתה בא לשכנע אותי, יש לנו ויכוח אם כל יהודי צריך לשים כובע או לא ואתה רוצה לשכנע אותי. עכשיו אם יש לנו ויכוח האם כל יהודי צריך לשים כובע אתה לא יכול לבנות את הטיעון שלך נגדי על ההנחה שכל יהודי צריך לשים כובע, כי הרי זאת ההנחה שעליה אני מתווכח, אז אין לזה ערך שכנועי. לא שזה כשל, הטיעון הוא טיעון תקף, המסקנה נובעת בהכרח מההנחות. גם אצל אברהם ויעקב אגב הטיעון הוא תקף לגמרי. הטיעון פי גוררת פי הוא טיעון תקף, הוא טאוטולוגיה. אוקיי? אבל הוא חסר ערך, הוא חסר ערך כי לא תשכנע אף אחד עם טיעון תקף. וזה נכון תמיד אגב. אם אתה מניח שהלוגיקה לא נכונה אני מציע שאפילו את המשפט הזה אל תגיד, אבל בטח אחריו אתה כבר לא יכול להמשיך לדבר. זאת אומרת סתם הנעת שפתיים, לא אמרת פה כלום. אה? שהמסקנה שלו שקרית או אמיתית? ברור. אני מדבר רק על הנביעה. תקפות זה רק נביעה. המסקנה יכולה להיות אמיתית או שקרית, זה תלוי בהנחות. התקפות של טיעון זה רק נביעה של המסקנה מתוך ההנחות. אם היא אמיתית או שקרית זה דיון אחר. אני אגיע לזה. אני אגיע לזה, זה עוד נקודה מאוד חשובה ותלווה אותנו לא מעט. כן, זה פעם שמעתי מאסא כשר. הוא אמר, לקחתי איזה קורס אצלו באוניברסיטת תל אביב, התעצבנתי קשות שם, לא משנה. אבל אחד הוורטים שכן אימצתי משם, הוא אמר מה ההבדל בין פילוסופיה ותאולוגיה. פילוסופיה אתה מניח הנחות וגוזר מהן מסקנה. בתאולוגיה אתה מניח מסקנה וגוזר ממנה הנחות, שזה בדרך כלל מה שקורה באמת. אוקיי? לא משנה, אני אחרי זה הסברתי למה זה לא באמת נכון, אבל אני אסביר גם לכם, אבל זה בהמשך. בכל אופן לענייננו, אז מה שאני בעצם רוצה לומר זה שטיעון לוגי תמיד מניח את המבוקש. כן? זו הבדיחה של הכדור הפורח. כן? שני אנשים מאבדים את דרכם בכדור פורח. הם ימים מסתובבים, אין להם מושג איפה הם על הגלובוס. הם רואים איזה בן אדם חורש בשדה מתחת לכדור. מישהו מהם צועק תגיד איפה אנחנו? אז הוא מסתכל למעלה אומר מעל השדה שלי. אז ההוא למעלה אומר לחבר שלו שם על הכדור הפורח הבחורצ'יק למטה הוא מתמטיקאי, זה בטוח. למה? יש לזה שתי סיבות עיקריות. סיבה ראשונה, מה שהוא אומר מדויק וודאי לחלוטין. הסיבה השנייה שזה לא עוזר לנו כלום. עכשיו, מעבר לצחוק, זה יש פה משהו אמיתי. כל בדיחה אגב יש משהו אמיתי, אחרת היא לא הייתה מצחיקה. המתמטיקה היא מדויקת לחלוטין בגלל שהיא לא עוזרת לנו כלום. זאת הסיבה. מה זה אומר לא עוזרת לנו כלום? במסקנה המתמטית אין שום דבר שלא היה בלוע בהנחות, אחרת לא הייתה הוכחה, זה לא היה טיעון תקף. ההוכחה המתמטית זה טיעון. אוקיי? טיעון תקף פירושו יש הוכחה למסקנה על בסיס ההנחות. נכון? עכשיו, אם אני מוכיח את המסקנה הזאת על בסיס ההנחות, פירוש הדבר שהמסקנה הזאת כבר הייתה בתוך ההנחות. או במילים אחרות שהטיעון הזה לא עזר לי כלום, לא הוסיף לי מידע. אז למה בכל זאת מועיל ללמוד מתמטיקה, למי שחושב שזה מועיל? בגלל שלפעמים קשה לנו להוציא את המסקנה מתוך ההנחות ואאנחנו צריכים עזרה. אוקיי? כשאנחנו לומדים גאומטריה, זה כולם למדו בתיכון, אני מקווה, אלא אם כן ביטלו גם את זה כבר, אני לא עוקב. אז המסקנה, התאורמות בגאומטריה בעצם היו בלועות בתוך האקסיומות. אבל נדמה לי שמעט מאוד תלמידים או גם מבוגרים יצליחו להוציא את כל העושר שלומדים בקורס בגאומטריה מתוך ההנחות. למרות שהכל שם. אבל כשהמורה או המורה מראים לי שהדבר הזה יוצא, הם לא מלמדים אותי משהו חדש. הם בסך הכל עוזרים לי לראות איך בתוך ההנחות נמצאת גם המסקנה הזאת. ולכן זה גם כל כך משכנע את מי שזה משכנע. אוקיי? את מי שלא פשוט לא הבין. אז הנקודה היא שכל הוכחה כמו טיעון לוגי תקף לא יכולות, לא יכולים להוסיף לי מידע. הם בסך הכל חושפים בפניי עוד ועוד מידע שכבר קיים אצלי. למה זה יכול להועיל? זה רק בגלל שלפעמים זה קשה להוציא את המידע הזה מתוך, כן, יש לי אותו נעול בתוך כספת. לא תמיד קל לפתוח את הכספת הזאת ולחשוף את מה שטמון בתוכה, אבל הכל בתוכה. זאת אומרת שבסופו של דבר אני צריך עזרה בפיצוח של הכספת בשביל להוציא את מה שבתוכה. זה הכל. אבל בסוף בסוף מה שאני מקבל זה מה שהיה שלי מלכתחילה, מה שהיה בתוך הכספת מלכתחילה. אוקיי? זה המשמעות של טיעון לוגי או פילוסופי. וכיוון שכך, אז יש לנו בעצם בעיה עם דרך שמוצעת, דרך פילוסופית שמוצעת כדי להגיע לטענת עובדה. כי אם יש דרך פילוסופית או לוגית להגיע לטענת העובדה הזאת, זה בעצם אומר שהחבאתי את טענת העובדה הזאת בתוך ההנחות שמהן יצאתי. הלוגיקה עצמה לא יכולה להוסיף לי מידע, היא פשוט מגלה לי מידע שטמון בתוך ההנחות שכבר היה טמון בתוך ההנחות שלי. או במילים אחרות, טיעון לוגי בסך הכל יכול לגלות לך שמאז ומעולם היית מאמין. הוא אף פעם לא יכול לקחת אתאיסט ולשכנע אותו להיות מאמין. אי אפשר לעשות את זה בכלים לוגיים. אפשר לקחת מישהו שבמודעות שלו הוא חושב שהוא אתאיסט ולהראות לו שהוא פשוט טועה, הוא לא מבין את עצמו נכון. הוא בעצם היה מאמין תמיד, הוא רק לא ידע את זה, לא היה מודע לזה. אוקיי? זה מה שעושה הוכחה לוגית. אז זה בעצם אומר שאין לי דרך להגיע לטענת העובדה הזאת. לכל היותר יש לי דרך לחשוף את העובדה שאני כבר מחזיק בה. זה יכולה אולי לעשות הלוגיקה או הפילוסופיה, היא לא יכולה לקחת מישהו שלא מאמין, שהוא באמת לא מאמין, לא רק במובלע אלא בכלל לא, גם במובלע הוא לא מאמין, אוקיי? ולהפוך אותו למאמין. אי אפשר להמיר כופר למאמין בכלים לוגיים. זה בלתי אפשרי, זה משפט. לא, אי אפשר לעשות דבר כזה. לכל היותר יכול לגלות לו שתמיד היה מאמין רק לא מודע. זה הכל. אז זה אומר בעצם שהדרך הלוגית פילוסופית היא לא אופציה, הדרך התצפיתית גם היא לא אופציה, והדרך המדעית היא בסך הכל שילוב של שתי אלה. אין בשלם יותר ממה שיש בחלקיו, למרות שיש לזה דוגמאות נגדיות. מה?

[Speaker D] רגע, שני דברים. אני חיברתי לו ביניהם, אמרתי שים לב שאלף בעצם קשור לבית, אז זה נחשב טיעון לוגי או שזה נחשב משהו מתמטי?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זו סינתזה. סינתזה זה, טיעון לוגי הוא אנליטי. מה שאתה מציג פה זה טיעון סינתטי, עם סינתזה של שני דברים, הוא לא ניתוח. תגיד שבהקשרים תלמודיים, אז בשנה שעברה דיברתי על זה באריכות באחד הקורסים, אמרתי שיש יש בסוגיות בגמרא שני סוגי היסק שנראים מאוד דומים, הם גם מוצגים בצורה מאוד דומה. קראתי לזה צד שווה והבנייה מושגית. הרבה פעמים יש טיעון, למשל בגמרא בבבא קמא בדף ו', בור ואש, לומדים שמה בצד השווה את אבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג והזיקו ועוד כמה דוגמאות שמופיעים שם בגמרא. לכאורה זה צד שווה והוא מוצג שם צד שווה. זה לא. לפחות על פי חלק מהראשונים זה לא. הבניה מושגית. אני בעצם עושה סינתזה בין בור לבין אש, מחבר את שניהם ומייצר מזה אב חדש. צד שווה זה תהליך אנליטי לא סינתטי. צד שווה אומר מה משותף לבור ולאש? יש מרכיב שהוא המשותף שנמצא גם בבור וגם באש, והוא בעצם אחראי לחיוב הנזק. ואם יש אותו בתולדה, אז גם היא תהיה חייבת לשלם, גם על התולדה נהיה חייבים לשלם. זה צד שווה. כשמו כן הוא, צד שווה, זה הכוונה הצד השווה שיש בשני המלמדים, מה שמשותף להם. אתם רואים, זה תהליך אנליטי. אני עושה אנליזה של המלמד א', אנליזה של המלמד ב' ואני מוצא מה משותף ביניהם. לעומת זאת, סינתזה בעצם אומרת אני לוקח מרכיב מפה, מרכיב מפה, מחבר אותם ומייצר משהו חדש. זה תהליך סינתטי, זה לא תהליך אנליטי. תחשבו למשל, הדוגמה היא, זה אני אדבר על זה אולי בקורס על כללי מלאכות בשבת. יש דבר, כבר הערתי את זה שמה אני חושב, יש תופעה מאוד מעניינת במלאכות שבת שבניגוד נגיד לאבות נזיקין, במלאכות שבת אין דוגמה לתולדה של שני אבות שלומדים אותה בצד שווה. בשום מקום, לא בראשונים, לא בתלמודים, לא בספרות חז"ל. מה? לא, ברור, זה לא צד שווה. כן, ברור. השאלה אם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, בסדר, אבל זה לא סינתזה. עוד מעט אני אביא כן דוגמה אחת שהיא סינתזה. עכשיו, אין דוגמה אחת, דוגמה אחת בלבד אני מכיר. וזה של ר' מנשה מאיליא, תלמיד הגר"א. הירושלמי כותב, וזה מובא להלכה ברמ"א, שהרוקק ד' אמות ברשות הרבים חייב. שהוא דאורייתא, חייב סקילה, חטאת סקילה במזיד וכולי. עכשיו כולם דנים שמה מה זה רוקק, מה הבעיה ברוקק? אז יש שמה שתי גרסאות, אחד יש גרסה שחייב משום זורה, ויש גרסה שחייב משום זורק. מה זה זורה? זורה אני לוקח את הגרעינים והמוץ, זורק אותם לרוח, הרוח מעיפה את המוץ והגרעינים יורדים למטה. כן? אז בעצם אני משתמש ברוח כדי לעשות את הפעולה שלי, אז אולי רוקק גם כן, נעזר ברוח, אז זה כמו זורה. זה משונה מאוד. מה זה קשור לזורה? זורה זה מלאכה של ברירה. זורה, בורר ומרקד, זה הכל בורר פסולת מתוך אוכל. גם זורה זה תהליך של ברירה. רוקק לא בורר כלום. טוב, אז האופציה השנייה זה זורק. מה זה זורק? זורק שאני זורק משהו ד' אמות ברשות הרבים, אז זה חייב כמו כן, זה מלאכת הוצאה, תולדה כנראה של מלאכת הוצאה. אוקיי, זורק ד' אמות ברשות הרבים, אז ברוקק אני בעצם רוקק את הרוק ד' אמות ברשות הרבים, אז הוא חייב משום זורק. אבל זה פשוט כמובן, אז לא צריך להגיד את זה, זה ברור. אבל ר' מנשה מאיליא אומר לא, זה שילוב של זורה וזורק. או במילים אחרות, אפשר לקרוא לזה צד שווה. מה זאת אומרת? זורה מלמד אותנו שכאשר אני עושה את המלאכה בעזרת הרוח, אני לא נפטר, נכון? זאת אומרת, גם אם המלאכה נעשית בעזרת הרוח, אני חייב. מחלוקת רש"י והראש בבבא קמא בדף ס', אבל לא משנה למה, אם זה בכל המלאכות או רק בזורה, אבל לא משנה לגבי זורה לפחות זה מוסכם, אוקיי? רוקק זה מלאכה שאומרת לי אני מעביר ד' אמות ברשות הרבים. אז זה תולדה של מוציא. אוקיי? מה קורה אם אני זורק, אבל הזריקה שלי לא מספיקה כדי להעביר ד' אמות ברשות הרבים, רק בעזרת האדיבות של הרוח זה עובר ד' אמות? האם אני חייב משום זורק? התשובה היא כן, אומר ר' מנשה מאיליא בגלל זורה. זורה מלמד אותי שגם אם אני מסתייע ברוח, אני עדיין עובר על מלאכת זורה. עכשיו תשימו לב, זה נראה כמו צד שווה. זורה וזורק ביחד מלמדים אותי על הרוקק. אבל זה לא צד שווה. אין שום דבר משותף לזורה ולזורק, כלום. לא השתמשתי בשום דבר משותף לשני אלה. מה השתמשתי? הפוך. לקחתי מאפיין שיש בזורה שאין אותו בזורק, שיש שם את עזרת הרוח. לקחתי מאפיין של זורק שאין אותו בזורה, שזה העברה ד' אמות ברשות הרבים שגם היא מלאכה. ועכשיו אני מחבר את שניהם, מתיך את שניהם, ואני אומר אם אני מעביר ד' אמות ברשות הרבים בעזרת הרוח, אני גם חייב. תבינו שזה תהליך סינתטי, לא אנליטי. זה לא היסק הכרחי. אתה יכול לקבל את שני האבות ולא לקבל את התולדה. זה לא דדוקציה לוגית. אוקיי? זה נקרא הבניה מושגית. לפי הראש אגב, גם בבבא קמא בדף ו', זה אותו מבנה. זה אש ובור ביחד, זה לא הצד השווה שלהם, זה להפך. זה לקחת מרכיב של אש, מרכיב של בור, להדביק אותם ולייצר תולדה. זה מחלוקת שמה בראש, יש שמה כמה שיטות. טוב, אז זה לגבי מה ששאלת על הבנייה. אז הבנייה זה תהליך סינתטי. בקיצור לענייננו, מה שאני רוצה לומר זה שאפשר לקרוא לזה נגיד עיקרון הוודאות הפילוסופי. עיקרון הוודאות הפילוסופי בעצם אומר כך: רמת הוודאות שיש לך בהיסק כפול המידע שהוא מוסיף לך זה קבוע. או במילים אחרות, ככל שיש לך וודאות יותר גבוהה זה מוסיף לך פחות מידע. ככל שיש לך פחות מידע יש לך וודאות יותר גבוהה ולהפך. אם זה מוסיף לך הרבה מידע הוודאות קטנה. אם הוודאות היא מוחלטת זה לא מוסיף לך מידע בכלל. בסדר? אם זה מוסיף לך את כל המידע שבעולם, וודאות אפס. וזה אינטרפליי בין זה בדיוק כמו עיקרון הוודאות מי שמכיר בקוונטים. כלומר יש פה איזשהו אינטרפליי בין שני דברים אחד על חשבון השני. בואו תראו את ההמחשה. בפילוסופיה בלוגיקה מחלקים את ההיסקים לשלושה סוגים. יש דדוקציה, אינדוקציה ואנלוגיה. דדוקציה זה היסק מהכלל אל הפרט. מה שאמרתי קודם: כל בני האדם בני תמותה, סוקרטס שהוא אחד מבני האדם, גם הוא בן אדם, כן? מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. אז התחלתי מהכלל, כל בני האדם בני תמותה, והמסקנה היא פרט אחד מתוך הכלל הזה, שהחוק הכללי תקף גם לגבי הפרט האחד הזה מתוך הכלל. אוקיי? זה היסק מהכלל אל הפרט. זה נקרא דדוקציה. אינדוקציה עושה את התהליך ההפוך, נכון? מהפרטים אל הכלל. אוקיי? נגיד ראיתי שזה נופל לכדור הארץ, ראיתי שזה נופל לכדור הארץ, מסקנה כל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ. זה אינדוקציה. לא אינדוקציה מתמטית, אני מדבר על אינדוקציה מדעית. אינדוקציה מתמטית זה דדוקציה. אינדוקציה מדעית זה אומר אני לוקח כמה דוגמאות ואני יוצר מזה חוק כללי. אנלוגיה זה מפרט לפרט. נגיד זה נופל לכדור הארץ, זה גם כן יש לו מסה אז כנראה גם זה ייפול לכדור הארץ. זה גם טוש, אז גם זה נופל לכדור הארץ. זה מעבר מפרט אחד לפרט אחר. או מכלל אחד לכלל כל החמורים יש להם ארבע רגליים, אז גם לכל הסוסים יש ארבע רגליים. זה מעבר מכלל לכלל אבל הוא עדיין אנלוגיה כי אנחנו נמצאים באותה רמת אינטגרציה. הכלל והכלל הם שניהם זרים ואני לומד מאחד לשני. זה כמו ללמוד מפרט לפרט, רק שהפרטים שלי פה זה קבוצות, לא חשוב. אוקיי? אז יש לי בעצם שלוש דרכי היסק, אין בלתן: או מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל, או מפרט לפרט וכלל לכלל. אוקיי? דדוקציה, אינדוקציה ואנלוגיה. דדוקציה היא הכרחית, נכון? המסקנה אתה אם אתה מקבל את ההנחות אתה חייב לקבל את המסקנה. אינדוקציה ואנלוגיה לא, נכון? בוא נחשוב עכשיו איזה מהדרכים מוסיפה לי מידע. הדדוקציה לא מוסיפה מידע, נכון? אם אני ידעתי על הכלל אז אותו מידע על הפרט זה כלול במה שכבר ידעתי. לא הוסיף לי מידע. לכן זה וודאי כי זה לא מוסיף לי שום מידע. אוקיי? האנלוגיה מוסיפה מידע או לא? מוסיפה מעט מידע, נכון? אני אומר אם זה נפל לכדור הארץ אז גם זה ייפול לכדור הארץ, נכון? עכשיו ההנחה שלי שזה נופל לכדור הארץ. המסקנה שזה ייפול. המסקנה לא טמונה בתוך ההנחה. במסקנה יש מידע שלא היה אצלי כשידעתי רק את ההנחות. אז ההיסק האנלוגי מוסיף לי מידע, לכן הוא לא הכרחי, לכן יכול להיות שיש פה טעות. אוקיי? אינדוקציה אותו דבר, גם מוסיפה לי מידע, נכון? אם הדבר הזה נפל לכדור הארץ וזה, אז כל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ. עשיתי אינדוקציה. נוסף לי מידע, ההיסק הוא לא וודאי. נכון. השאלה הבאה שרציתי לשאול, מה אתם אומרים מי יותר חזק, אנלוגיה או אינדוקציה? זה נשמע נחרץ מאוד. מה ההסברים? לא לא, אני לא בדקתי כלום, להפך, באינדוקציה אני לא בודק. אני לוקח דוגמאות, כמה דוגמאות ועושה הכללה לחוק כללי. עכשיו אני שואל מה רמת האמון שאני יכול לתת בחוק הכללי? עד כמה אני בטוח שהוא נכון? עשיתי עשרה פרטים, לא הרבה. מאה, עשיתי מאה. מיליון. והסקתי מסקנה לגבי מיליארד עצמים. אז זה בסדר, זה יותר טוב מאנלוגיה. אוקיי, והדעה השנייה? מה שאני יודע פה אני משליך אותה לכל ה… לא על הכל, על דוגמה אחרת. לא על הכל, לא, להפך, על אותה כמות. מדוגמה אחת לדוגמה אחרת. זה אנלוגיה. שמה שיש פה בטוח, בדוגמה הזאת הם נכונות גם לדוגמה הזאת. אוקיי, אז למה זה יותר טוב? הסברת למה זה לא טוב. אני שואל למה זה כן טוב. זה מוסיף לי מידע מעבר למה שידעתי זה דווקא סיבה להטיל ספק בעניין. אני שואל למה זה יותר חזק, אתה טוען שזה יותר חזק מאינדוקציה. תראו, האינטואיציה הראשונית באמת אומרת שאנלוגיה יותר חזקה. למה? כי האנלוגיה מוסיפה לי מעט מידע, רק על פרט אחד. האינדוקציה מוסיפה לי המון מידע על אוסף שלם של פרטים, נכון? מה שיותר ספקולטיבי מוסיף לי יותר מידע, רמת הוודאות שלי בו פחותה, נכון? כי אני בעצם לא, אפשר להפריך אותו בהרבה יותר צורות. הסיכון להפרכה יותר גבוה, זה יותר ספקולטיבי. אז לכן מצד אחד זה מוסיף לי יותר מידע, אבל אני משלם על זה במטבע של וודאות. זה פחות וודאי. לעומת זאת אם אני עושה מסיק מסקנה על אובייקט אחד, אולי טעיתי אולי לא, אבל לא לקחתי הרבה סיכונים. חמישים חמישים, כן, מה שאשתי אומרת. או שזה נכון או שזה לא נכון, חמישים חמישים, אה? אינדוקציה אנלוגיה, זה מה שזה כאילו, אנלוגיה אינדוקציה לאינדוקציה. אוקיי, אתה מקדים אותי, עוד רגע. אז לכאורה האינדוקציה היא יותר רעועה מהאנלוגיה, היא פחות ראויה לאמון מהאנלוגיה. אבל למה זה לא מדויק? בגלל שתחשבו יותר על האנלוגיה אז תראו שאנלוגיה היא בסך הכל אינדוקציה סמויה. אני אומר נגיד זה נפל לכדור הארץ, האם זה ייפול לכדור הארץ? גם זה. למה לא? למה כן? כי הוא דומה. במה הוא דומה? תראו אותם, נגיד כי שניהם טושים, אוקיי? אז בעצם אני מניח שכל הטושים נופלים בכדור הארץ, לא רק זה. זה מקרה פרטי, אבל בעצם מאחורי זה יושבת אינדוקציה. זה הערעור של מיל על הדדוקציה. מיל תמיד טוען שמאחורי ההנחה הגדולה של הדדוקציה יושבת אינדוקציה. אתה אומר כל בני אדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. זה וודאי, נכון? מאיפה אתה יודע שכל בני אדם בני תמותה? עשית אינדוקציה מהמקרים שהכרת, נכון? אז האשליה הזאת שדדוקציה זה משהו וודאי היא לא נכונה כיוון שההנחה הגדולה של הדדוקציה היא עצמה שאובה מאינדוקציה. החוזק של שרשרת היא כחוזק החוליה החלשה ביותר של השרשרת, נכון? עכשיו כמובן מיל טועה, הוא טועה בגלל שהאמון שלי הוא לא במסקנה של הדדוקציה אלא בנביעה. והנביעה היא באמת הכרחית. מסקנה נובעת בהכרח מההנחות. האמון שלי במסקנה עצמה היא שאלה גדולה, זה תלוי באמון שלי בהנחות וזה כבר יהיה תלוי באינדוקציה, אבל הנביעה לא תלויה בזה. במילים אחרות מה שהדבר הזה אומר זה ככה, זה לא באמת שלוש דרכי היסק. כל מה שאנחנו עושים ביקום זה רק אנלוגיות. רק את האנלוגיה אנחנו מפרקים לשני שלבים. שלב ראשון אנחנו עושים אינדוקציה, לוקחים את הדוגמה שאנחנו מכירים, מייצרים ממנה חוק כללי, ואז אנחנו עושים דדוקציה. מהחוק הכללי עוברים לדוגמה אחרת. אינדוקציה שאחריה מגיעה דדוקציה זה בעצם פירוק של האנלוגיה לשני שלבים, זה הכל. אנחנו עושים רק אנלוגיות. דדוקציה ואינדוקציה זה בסך הכל לפרק את שלב התהליך האנלוגיה לשני שלבים, זה הכל. אוקיי, ומה שבעצם הדבר הזה אומר, למרות שזה רק זה זה מעגל כזה של אנלוגיה אני בונה את זה עם אינדוקציה ודדוקציה, אבל מבחינת תחומי הדעת שלנו או ארגזי הכלים שדיברתי עליהם קודם, ארגזי כלים שונים מטפלים בצלעות שונות של המשולש הזה. בדדוקציה מטפלת הלוגיקה והאולי מתמטיקה, פילוסופיה, כי מתמטיקה זה ענף של הפילוסופיה. אז מתמטיקה ופילוסופיה ולוגיקה מטפלות בדדוקציה, אוקיי? באינדוקציה ובאנלוגיה מטפל מדע. למה? כי אינדוקציה ואנלוגיה מוסיף לי מידע. כשאתה באנלוגיה עושה הכללה זה זה מה שנעשה במחקר מדעי. אוקיי? הדדוקציה זה הליך לוגי, אני אני לא צריך בשביל זה תצפיות ואני לא צריך שום דבר, זה לא קשור למדע בכלל, זה עניינה של המתמטיקה או של הלוגיקה, אוקיי? כן, התהליכים שמוסיפים לי מידע שייכים במהותם למדע. התהליכים המתמטיים או הלוגיים לא מוסיפים לי מידע. אני הרבה פעמים אשתמש בהם, אבל הם אני אשתמש בהם ככלי, אבל הם לא מוסיפים לי מידע. כן, הרבה פעמים אנשים חושבים שפיזיקה זה בסך הכל, כן, ענף למתמטיקה, משתמשים במתמטיקה כדי לחשב כל מיני חישובים. זה חוסר הבנה גמור. זאת אומרת, מתמטיקה זה השפה שבה משתמשים, אבל הפיזיקה טוענת טענות על העולם, מתמטיקה לא טוענת טענות על העולם. פיזיקה טוענת טענות על העולם אלא שהיא עושה את זה בשפה המתמטית, אוקיי? והמתמטיקה היא בסך הכל כלי שעוזר לי לזקק את המחשבה שלי, שעוזר לי לעבור לעשות היסקים מטענות מסוימות לטענות אחרות. אבל בסוף בסוף במדע יש תצפיות ואני יכול להשתמש גם במתמטיקה וגם בשכל ישר או לא ישר וגם בפילוסופיה כדי להגיע למסקנות חוקי הטבע, אוקיי? התמצית של מדע לא קשורה בכלל למתמטיקה, מתמטיקה היא בסך הכל שפה. עקרונית היה יכול להיות מדע בלי שום מתמטיקה. עכשיו פה יש עוד שאלה שכולנו ידענו את זה כבר. בעצם כולנו ידענו את זה מראש. ברגע שאני מגיע למסקנה שמשולש על דף נייר מקיים את משפט פיתגורס, זאת טענה בפיזיקה, לא במתמטיקה. כי הטענה זאת בעצם אומרת שדף הנייר הוא מרחב אוקלידי ישר. אוקיי, זאת טענה בפיזיקה, לא במתמטיקה. אבל הטענה שבמרחב אוקלידי ישר מתקיים משפט פיתגורס היא טענה במתמטיקה. היא לא ניתנת לבחינה בעולם, היא לא טוענת טענות על העולם. בעולם, העולם יכול להיות מרחב עקום, ואז משפט פיתגורס לא יתקיים לגביו, נכון? כמו שטוענים ביחסיות. אז הטענה בעצם, אם אני חוזר אלינו, הטענה בעצם זה ששני ארגזי הכלים לא יצליחו לעשות את העבודה. אנחנו נשארים עומדים בפני שוקת שבורה. מה עושים? אז איך מגיעים לאמונה באלוקים? או בשאלה כללית יותר, איך מגיעים לחוקים מדעיים? או, יפה. ואחת המסקנות שאנחנו באמת יכולים להסיק מכאן זה שאם אנחנו רוצים להוסיף מידע צריך לוותר על ודאות. נכון? ודאות מוחלטת יש רק להליכים שלא מוסיפים לנו מידע. לוגיקה, דדוקציה וכדומה. ודאות נמוכה יותר מאפשרת לנו לצבור מידע. אבל זה עדיין לא מספיק, כי אני צריך להבין מה הצדקה להליכים האלה גם אם זה לא ודאות של מאה אחוז אלא רק שמונים אחוז, עדיין אני שואל את עצמי למה. למה לתת שמונים אחוז אמון בהליך מן הסוג הזה? אז השוקת השבורה הזאת בעצם מביאה אותי לצעד הבא. אני אתאר רגע את ההתבגרות של בן אדם בתהליך של שלושה שלבים. ההתבגרות האינטלקטואלית, לא הרגשית. בסדר, לא מעניין אותי פסיכולוגיה. אז ההתבגרות האינטלקטואלית של בן אדם אפשר לחלק אותה לשלושה שלבים. שלב הילדות, שלב הנעורים ושלב הבגרות. מה, איך אני מגדיר את שלב הילדות? שלב הילדות זה שלב דוגמטי. זאת אומרת, הילד רוצה לדעת למה, מי אמר שהשמש תזרח מחר? אז הוא שואל את אבא שלו, תגיד אבא, השמש תזרח מחר? הוא אומר כן. מצוין, עכשיו אני יודע, השמש תזרח מחר. למה? כי אבא אמר. זאת דוגמטיות כזאת. יש כאלה שיודעים את הדברים, אבא, המורה, הרב, המכשף, לא משנה מי, יודעים, אז זה בסדר, אני מקבל את זה. זה דוגמטיות. ואז מגיע, מפציע מרד הנעורים. מרד הנעורים מגיע ילד או נער ומתחיל לשאול את אבא שלו, מי אמר לך? תוכיח. למה שאני, אתה אומר נו, עראט געזאגט, אמרת. למה שאני אקבל את זה? תוכיח. נכון? זה תופעה אני חושב שכולנו מכירים אותה במידה כזאת או אחרת, שלפעמים מנסים לדכא אותה, אבל מי שאדם בריא שלא מצליחים לדכא את זה אצלו, אז נדמה לי שאמור לעבור שלב כזה. ובריא פירושו מה שאני רואה בראי כידוע. אז הטענה היא שבאיזשהו שלב מגיע מצב שבו הילד לא מוכן יותר לקבל את התשובות של אבא שלו כיודע כל. הוא שואל את עצמו מי אמר? תוכיח. לא מוכן לקבל סתם דברים. מה עומד מאחורי ההתרסה הזאת? ההנחה שהוא מקבל רק דברים שיש להם הוכחה. נכון? אם תהיה הוכחה אני אקבל, אני איש רציונלי. אבל לא אקבל סתם דברים בלי הוכחה. נכון? אבא שלי הוא אידיוט, אבל אני אהיה אדם רציונלי, הגיוני, פילוסוף, לוגיקן, מתמטיקאי, איך שלא תרצו, ולכן מבחינתי אם תוכיח לי אני מקבל, אם לא תוכיח לי, שום דבר. אוקיי? ואז מגיע משבר הבגרות. יש לנו כמה משברים בהתבגרות שלנו. משבר הבגרות זה השלב שבו הנער מגיע לאכזבתו למסקנה שאין שום דבר שאפשר להוכיח. כן, שום דבר אי אפשר להוכיח. למה? כי כל הוכחה בנויה על הנחות. עכשיו אם אתה לא מקבל שום דבר שאין לך הוכחה עבורו, אז גם דבר שיש לך הוכחה עבורו לא תוכל לקבל, כי ההוכחה תמיד בנויה על הנחות. נכון? שאלתי פעם תלמידים מה יותר ודאי, התיאורמות בגיאומטריה או האקסיומות. לתיאורמות יש הוכחה, לאקסיומות אין. הוכחה של תיאורמות זה לעשות להן רדוקציה לאקסיומות, נכון? זאת אומרת להעמיד אותן על אקסיומות, זה נקרא הוכחה. עכשיו מי שלא מקבל דבר שאין לו הוכחה עבורו, לא מקבל כלום. נכון? הוא לא יכול לקבל כלום כיוון שכל הוכחה בנויה על הנחות יסוד. אוקיי? ואז בעצם אנחנו נמצאים בשוקת שבורה אמיתית, שזאת אותה שוקת שבורה שתיארתי קודם אגב, עוד מעט נראה, והשוקת הזאת בנויה במבנה הבא. יש שתי הנחות שבעצם הבחור צבר לאורך השנים שלו, עד שהוא הגיע לשלב הבגרות. הנחה ראשונה, רק דבר מוכח הוא קביל. רק דבר ודאי הוא קביל. זה מרד הנעורים. הנחה השנייה שהוא צבר אותה בסוף הנעורים שלו, שום דבר אי אפשר להוכיח. אין שום דבר ודאי. זה מה שיוצר את המשבר, נכון? הצירוף של שני הדברים האלה יוצר את המשבר. למה חשוב להבין את זה? כי זה אומר שמהמשבר הזה אפשר לצאת באחת משלוש דרכים. הדרך הראשונה זה להישאר עם שתי המסקנות שצברתי. מסקנה אחת, רק דבר ודאי הוא קביל. שום דבר לא ודאי. מה המסקנה? שום דבר הוא לא קביל, נכון? ספקנות. הבוגר הטבעי של התהליך הזה הוא ספקן, כי הוא נשאר עם שתי ההנחות שהוא צבר לאורך הביוגרפיה שלו. הבוגר השני של התהליך הזה הוא פונדמנטליסט. ואז מה זה פונדמנטליסט? אנשים חושבים שפונדמנטליסט זה דאעש, אלה שרוצחים אותך אם אתה לא נראה להם. זה נכון, אבל זה רק דוגמה פרטית של פונדמנטליסט. גם אמא תרזה היא פונדמנטליסטית. פונדמנטליסט זה מישהו שמחזיק בעמדה שהוא לא מוכן להעמיד אותה למבחן ביקורתי, של חשיבה ביקורתית. עכשיו, אם העמדה שלו זה לרצוח את כל מי שלא נראה כמוהו, אז כדאי להתרחק מאחד כזה. אם העמדה שלו זה לעזור לכל אחד בלי לשאול שאלות, כמו אמא תרזה, אז דווקא כדאי להיות בסביבה. אבל שניהם פונדמנטליסטים ברמה הפילוסופית. כי פונדמנטליזם פירושו יש משהו שמבחינתי הוא קמאי, משהו יסודי שאני לא מוכן להעמיד אותו למבחן של חשיבה ביקורתית. הוא בטוח נכון, נקודה. מעל השכל אם תרצו, בסדר? לא מוכן להעמיד את זה למבחן ביקורתי. אז זאת צורת ההתבגרות השנייה. למה זו צורת ההתבגרות השנייה? כי בצורת ההתבגרות הזאת הבן אדם בעצם מוותר על מה? הוא עדיין חושב שרק דבר ודאי הוא קביל. הוא לא מקבל את ההנחה השנייה שאין שום דבר ודאי. למה? נכון שלוגיקה לא יכולה לתת לי ודאות, כי תמיד יש את הנחות היסוד, אבל יש לי איזה שהם מקורות עילאיים מעל השכל שהם אלה שאחראים לתת לי ודאות. החליפה, אלוהים, הרב, הרבי, המכשף, אבא, מי שלא יהיה, לא חשוב. כל הדברים האלה זה איזה שהם מקורות שהם חפים מחשש לטעות, זאת אומרת הם ודאיים מבחינתי. אז אין בעיה, הרי אני עדיין בעמדה שרק דבר ודאי הוא קביל. אבל אין לי את הבעיה בגלל שההנחה השנייה לא מתקיימת, שאין שום דבר ודאי. לא, יש דברים ודאיים. מה שהחליפה אמר. מה שהאדמו"ר אמר. אז הדרך הראשונה, הספקנית, זו דרך שנשארת עם שתי המסקנות. גם שרק דבר ודאי הוא קביל וגם שאין שום דבר ודאי. ואז כמובן המסקנה היא שאין שום דבר קביל, כל דבר נכון כמו היפוכו. ההתבגרות השנייה זה התבגרות פונדמנטליסטית שמוותרת על ההנחה השנייה. זאת אומרת היא אומרת רק דבר ודאי הוא קביל, אבל יש דברים ודאיים, מה שהחליפה אמר. מה ההתבגרות השלישית? קומבינטוריקה פשוטה. מה עוד יכול להיות? ויתור על ההנחה הראשונה, לא השנייה, נכון? מה זה אומר? להגיד נכון, אין שום דבר ודאי, כי רק לוגיקה, אין שום דבר מעל השכל, אני לא פונדמנטליסט. אין שום דבר מעל השכל והשכל לא יכול לתת לי ודאות. כי טיעון לוגי שנותן לי ודאות זה רק בהנחה שאני מאמץ בוודאות את ההנחות שלו. אבל דבר בלי הוכחה אין לו ודאות. אבל אני לא מקבל את ההנחה הראשונה, שרק דבר ודאי הוא קביל. נכון? מה שאתה אמרת. אני מוכן גם לקבל דברים שהם לא ודאיים. זה שמונים אחוז, בסדר, גם טוב מבחינתי. מה לעשות? אין לי ודאות, לא יכולה להיות לי ודאות בשום דבר. אז גם משהו שהוא לא ודאי, קומון סנס, שכל ישר, גם את זה אני מוכן לקבל. להתבגרות הזאת אני קורא התבגרות סינתטית. התבגרות סינתטית זה מינוח של קאנט. ההתבגרות הסינתטית זה ויתור על ההנחה הראשונה, התבגרות פונדמנטליסטית זה ויתור על ההנחה השנייה, התבגרות ספקנית זה לא לוותר על אף אחד מהם. אתם מכירים את המימרא שמיוחסת גם להרב קוק וגם להרבי מויז'ניץ, שעדיף לי להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. אני תמיד חושב שעדיף לא להיכשל בשניהם. משום מה תמיד מציגים לך שתי אופציות גרועות ואומרים לך טוב זאת פחות גרועה, אבל יש גם אופציה טובה. למה צריך להשוות תמיד בין אופציות גרועות? בכל אופן אז לענייננו, אתה יכול לוותר על הנחה א, לוותר על הנחה ב או להישאר עם שתיהן. אפשר גם לוותר על שתיהן אבל זה סתם לא עוד משהו, זה סתם להישאר ספקן באותה מידה. אז לכן אלו שלוש דרכי ההתבגרות. הניתוח הזה אגב נכון לא רק להתבגרות של אדם בודד, הוא נכון גם אני חושב באופן סכמטי מאוד לתהליכים שעוברת הציוויליזציה שלנו בכלל, לפחות במערב. מערב לאפוקי המזרח הרחוק, לא לאפוקי האוריינט, כן, המזרח הקרוב. הטענה בעצם שגם שם בהתחלה הייתה תקופה פגאנית דוגמטית כזאת, מי שרוצה להוריד גשם צריך לרקוד סביב האש שלוש פעמים ולמלמל איזה מנטרה, וזה יביא את הגשם. איך יודעים? כי המכשף אמר. זה המקבילה לאבא. או המסורת שלנו אמרה, או "כך הונחתי", כן? פתחנו עם זה את השיעור היום. "כי כך הונחתי". נכון? זה לילדים, זה טוב לילדים. אז זה השלב, זאת התקופה הראשונה. התקופה השנייה זה מרד הנעורים. אפשר לזהות אותו עם נגיד תחילת הפילוסופיה היוונית, למרות שכמובן היו ניצנים גם קודם, אבל אני עושה ככה תיאור נורא סכמטי ובגדול. אז שמה התחילו להגיד רגע, הוכחות. התחילה חשיבה רציונלית. זאת אומרת, אז מה אם יש לך מסורת שאומרת כך וכך? כל האימות או כל האיום שחכמים רואים בתרבות היוונית או בחשיבה היוונית, נדמה לי שנעוץ בזה. שהחינוך המסורתי הוא חינוך לדוגמטיות. אתה מקבל את זה כי ככה המסורת אמרה. וכשבא נער ואומר רגע, מי אמר לך? תוכיח. אז זה מאיים עליך. במיוחד אם אין לך מה לענות לו. אתה לא יכול להוכיח לו, אז זה בכלל מאיים עליך. כן, בדרך כלל כשמכריזים עליך שאתה כופר זה בדרך כלל כשאין תשובות לשאלות שלך, אבל זה כלל יהיה נקוט בידכם, אני יודע את זה מניסיון. אז הטענה בעצם זה שמרד הנעורים בעצם מציב את אותו אתגר שמציב מרד הנעורים אצל האדם הפרטי. ואז מגיע השלב שבו עוברים מנעורים לבגרות. שזה, אני מזהה את זה עם תחילת המאה העשרים, תחילת אמצע המאה העשרים. כן, זאת קפיצה די ארוכה. שלב הנעורים של הציוויליזציה שלנו זה לא יודע, אלף חמש מאות שנה או אלפיים שנה. ששם מה שקורה זה שהגיעו למסקנה שאי אפשר להוכיח כלום. נכון? הייתה תקווה נורא גדולה במדע ובזה ובזה, המדע המשפטי אצל היקה, הכל נהיה מדע, הכל זה מדע, כן? כי המדע יגאל אותנו מכל ייסורינו, תחליף לדת כמובן, לאט לאט הוא הפך להיות בעצמו דת. ואז הגיע משבר. יש כאלה שתולים את זה במלחמת העולם השנייה, אבל אמרתי אני לא עוסק בפסיכולוגיה, אני עוסק בלוגיקה. אז לא אכפת לי כרגע מה סוציולוגית, פסיכולוגית, היסטורית גרם לעניין. בפועל הופיע פה שלב שבו יש איזשהו ייאוש מהיכולת להגיע לוודאות. לימים זאת התופעה שנקראה פוסטמודרניזם. אוקיי? או ספקנות בגרסתה העכשווית או החדשה, קוראים לזה פוסטמודרניזם. אז הפוסטמודרניות בעצם היא אינדיקציה לזה שעברנו לשלב השלישי, לשלב הבגרות, כשהפוסטמודרניות זה ההתבגרות הספקנית. כי נשארת עם שתי ההנחות שרק דבר ודאי הוא קביל, אבל אין שום דבר ודאי כי כל אחד והנרטיב שלו, כל אחד והנחות היסוד שלו, הנחות יסוד אי אפשר להוכיח. וכיוון שכך אני נשאר עם ספקנות. מעגל השונויות של הרב שג"ר אם תרצו, הזכרתי את זה בימים הקודמים, דברים מן הסוג הזה. אבל כמו שאמרתי בניתוח האינדיבידואלי, גם פה יש שתי אופציות נוספות. אופציה אחת זה פונדמנטליזם. שנייה. אנחנו רואים שפונדמנטליזם עולה מאוד במאה העשרים, אחרי שחשבו שהוא שוקע כבר לגמרי, נכון? הוא ממריא במאה העשרים. למה? כי זה בדיוק האופציה השנייה להתבגר, הריאקציה כנגד הספקנות זה פונדמנטליזם. כן, אנשים חושבים שחרדים הולכים ונהיים יותר קיצוניים בגלל שהעולם סביבם יותר רחוק מהם. אין לכם טעות גדולה מזאת. חרדים תמיד נלחמים רק עם עצמם. הם אף פעם לא נלחמים עם משהו מבחוץ. פשוט חודרים יותר ויותר רעיונות מבחוץ לתוך העולם החרדי וזה הופך את הליבה החרדית ליותר נוקשה, ליותר פונדמנטליסטית, בגלל שיש עליה איום מבפנים, לא מבחוץ. זה תמיד מבפנים. כל חברה סגורה אני חושב זה ככה. בכל אופן, אז הריאקציה לספקנות זה בעצם פונדמנטליזם גם בעולם הרחב. למה מה תקוע במאבק בין פוסטמודרניות לפונדמנטליזם או הסימביוזה המופלאה שאנחנו רואים ביניהם בימים אלה באוניברסיטאות בעולם? לא רק באוניברסיטאות אבל בעיקר באוניברסיטאות. סימביוזה נהדרת בין פוסט-מודרניות לפונדמנטליזם, נכון? זו תופעה מופלאה. למה? מה משותף לשניהם? מה שמשותף לשניהם שרק דבר ודאי הוא קביל. את ההנחה הזאת שניהם מקבלים. הוויכוח ביניהם זה בשאלה אם מקבלים את ההנחה השנייה. נכון? האם יש דברים ודאיים? הפונדמנטליסט אומר שכן, מה שאללה אמר. אוקיי? הפוסט-מודרניים אומרים שלא, אין שום דבר כי רק הלוגיקה, הפילוסופיה, או זה מדע, שום דבר הוא לא ודאי. אוקיי? לכן הם לא יכולים להתמודד אחד עם השני. כי הוא אומר לו: תראה, אצלי יש ודאות, אני אומר לך, זה ודאי. אז מה אני יכול להגיד לו? אם זה ודאי, אז אתה מקבל את זה. אני גם הייתי מקבל את זה אם הייתה לי ודאות, אבל אין לי. אוקיי? אתה לא יכול להתמודד איתו. אתה יכול רק להילחם איתו, להתגונן, אבל אין דרך להתמודד. זה חוסר האונים של פוסט-מודרניות מול פונדמנטליזם. יש להם הנחה משותפת. הדרך היחידה להתמודד עם שניהם, להתמודד אינטלקטואלית, להתמודד בשטח זה רק לירות, אבל להתמודד אינטלקטואלית הדרך היחידה להתמודד עם שניהם זה להציע התבגרות סינתטית. מה זה אומר? לוותר על ההנחה שרק דבר מוכח הוא קביל, רק דבר ודאי הוא קביל. אני מוכן לקבל גם דברים אחרים. אם אתה פונדמנטליסט, יפה מאוד, אז לך יש את האמת שלך. אבל לי, אני יש לי גם כן דברים שאני מאמין בהם. ואם אתה מאיים עליהם, אז אנחנו נלחם על זה כי אני חושב שאני צודק ואתה טועה. אני לא פוסט-מודרני. אוקיי? נכון, אני לא בטוח ב-100%, 80%. ובשבילי 80% זה גם טוב. אם תשכנע אותי, אני אוותר, אני אשנה את דעתי. אבל זה שזה 80% זה לא אומר שאני לא מחזיק בזה. אוקיי? ולכן זה מציע אלטרנטיבה גם לפוסט-מודרניות וגם לפונדמנטליזם הסינתטיות. אלטרנטיבה יחידה, אין יותר, כי זאת הקומבינטוריקה שאמרתי עשיתי קודם. זאת האלטרנטיבה היחידה. לכן שני האחרים יישארו במלחמה לנצח עד שאחד מהם ייכחד. אין להם דרך לדבר חוץ מאשר לתקוף ביחד את הסינתטיים. אבל זאת הדרך היחידה שלהם זה לתקוף ביחד את הסינתטיים. זה מה שנקרא השמרנים בעולם היום, לצערי, שאני לא מזדהה איתם בהרבה דברים, אבל היסוד שמאחד מטעם השמרנים על שתי הקבוצות האלה, על הפוסט-מודרניים ועל הפונדמנטליסטים, היסוד הזה זה הסינתטיות. והמוכנות לקבל דבר כאמיתי למרות שאני לא בטוח לגביו, אבל הוא אמיתי, ככה אני חושב, ואני חושב שאתה הפונדמנטליסט טועה, ואני חושב שאתה הפוסט-מודרני שאומר שאין אמת גם טועה, יש אמת, האמת היא שלי, מה שאני חושב, זאת האמת. אני לא בטוח, 80%, תביא לי טיעונים אני אשקול את זה מחדש, אין בעיה, אני לא פונדמנטליסט, הכל עומד למבחן ביקורתי. בסדר? אבל זה הדבר שאותו תוקפים בעולם הזה. אני חושב שהניתוח המושגי והפילוסופי הזה שופך המון אור על מה שקורה בתקופה הזאת היום. עכשיו עוד, אני כבר צריך לסיים, אז מה שאני ארצה לומר אולי עוד שני משפטים. כאשר הנער שואל את אבא שלו: תגיד מי אמר לך? תוכיח שהשמש תזרח מחר. כי זרחה עד היום אז היא כנראה תזרח גם מחר, באינדוקציה. אז היא תזרח גם מחר. אוקיי? אז הילד אומר: אינדוקציה, אני מחפש הוכחות, אני מקבל רק דברים מוכחים. אני לא אהיה אידיוט כמוך. אני אדם רציונלי. תביא לי הוכחות. מה עומד מאחורי זה? למה אני לא אצליח לעולם לשכנע אותו או לגרום לו לקבל את מה שאני אומר? כי בן אדם הרי תמיד מתגלח על הזקן של עצמו. נכון? בן אדם לא מתגלח על הזקן של אחרים. הוא לא ילמד מהניסיון שלי, הוא ילמד רק מהניסיון של עצמו. ככה אנחנו בנויים, לטוב ולמוטב. מה זה אומר? שמה הוא מכיר בביוגרפיה שלו? הוא עבר את הילדות והוא הגיע למרד הנעורים, נכון? זה מה שהוא מכיר. עכשיו כשאני אומר לו: תראה השמש תזרח מחר כי ברור, זה השכל הישר, איך הוא מאבחן אותי? אני דוגמטי, נכון? אני הרי נתקעתי ברחם, אני תקוע ברחם של אימא שלי, אני עוד בשלב הילדות הדוגמטית כי אני מקבל דברים בלי הוכחה. והוא אומר טוב, אתה אידיוט דוגמטי, אני כבר עברתי את השלב הזה, אני עכשיו כבר במרד הנעורים. הוא לא מצליח עדיין להבחין שיש פה עמדה אחרת, עמדה סינתטית. עמדה שאומרת לא, אני לא דוגמטי, אני מוכן לקבל גם דברים אחרים, אבל יש לי עמדה. גם 80% זה בסדר מבחינתי וזה מה שאני אומר לך, 80% שהשמש תזרח מחר. ועל זה אני הולך. יכול להיות שיתברר שאני טועה, אז אני אעדכן את האמונות שלי. אוקיי? הנער לא מסוגל להבין את זה כי הוא עוד לא חווה את זה בביוגרפיה שלו, הוא עוד לא עבר את השלב הזה. התקווה שכשהוא יתבגר הוא יתבגר. יתבגר פירושו להיות סינתטי. שני האחרים לא התבגרו, נשארו נערים. אבל אם הוא יתבגר אז הוא יבין את התשובות שהוא קיבל בתור נער. אוקיי? אבל זה רק אחרי שהוא יתבגר. הוא לא יכול להתגלח על הזקן שלי, רק על הזקן של עצמו. אוקיי, עד כאן זה התיאור של הסכמה. איך זה מתקשר אלינו מהרבה דרכים. קודם כל ניסיתי לחדד את ארגז הכלים המדעי והפילוסופי. דדוקציה שייכת לפילוסופיה. אנלוגיה ואינדוקציה שייכות למדע. וניסיתי להראות שאין אף דרך מהן שיכולה להוביל אותי לכאורה, להוביל אותי לאלוקים. ועכשיו אני מתרגם את זה לשאלה קונקרטית יותר. כשאני מאמץ עמדה סינתטית אני בעצם אומר ככה. נכון, אין לי הוכחות לקיומו של אלוקים, אבל אני מקבל את זה שהוא קיים כי השכל הישר שלי אומר. או יש לי איזשהו טיעון שמבוסס על הנחות יסוד שהן סבירות בעיניי. לא בטוחות, שום דבר לא בטוח. שמונים אחוז, תשעים אחוז, שישים אחוז. לא יודע כמה, כל אחד והמדדים שלו. אוקיי? אז אני מקבל את הטענות האלה. זה המוצא היחידי, נכון? זה בעצם תרגום של השוקת השבורה שתיארתי קודם. אי אפשר במדע, אי אפשר בלוגיקה כי לוגיקה זה רק ודאות, אבל מדע זה לא בטוח והרי רק דבר בטוח הוא כביל. אתם מבינים שזה תרגום של אותה בעיה של השוקת השבורה? ומה שאני מציע עכשיו בתור אלטרנטיבה זה לקבל משהו שהוא לא בטוח, לוותר על הוודאות, מה שאתה אמרת קודם. אוקיי? עדיין זה לא מספיק, זו סיסמה. צריך להגיד לי על מה זה מבוסס. אם אתה לא בטוח, אז ככה אתה בנוי, העולם לא חייב לך כלום, הוא היה פה קודם. זה שאתה חושב בצורה מסוימת זה לא אומר כלום על מה שקורה באמת בעולם, על מה שאמיתי באמת בעולם. את השאלה הזאת לא פתרתי. הניתוח הזה בסך הכול עזר לי לאתר את הכיוון שבו אני יכול לנסות ולחפש את התשובה, אבל זה לא תשובה. אני עדיין צריך לחפש מהי ההצדקה להחזיק בעמדה סינתטית. ואני רוצה לטעון שזה, אני כבר מקדים את המאוחר רק כדי לשים את זה בקונטקסט, אני רוצה לטעון שזה מה שנקרא אמונה. אמונה זה בעצם כושר קוגניטיבי שעומד ביסודה של החשיבה הסינתטית. בכל תחום, לא קשור לאלוקים בכלל, לא דווקא לאלוקים, גם בתחום המדע, בכל תחום שלא יהיה. זה בעצם מה שאני רוצה ובזה אני מסיים את התהליך שהוא המבוא למסע שאנחנו נתחיל עוד רגע. בסדר? עד כאן.