אמונה ומשמעותה – שיעור 4

אוקיי, הפעם הקודמת עד איפה אנחנו נמצאים. קודם כל, ברגע שאנחנו מגיעים למסקנה שאמונה באלוקים היא טענת עובדה, זה מעורר את השאלה איך אנחנו מגיעים לטענת העובדה הזאת, איך אנחנו מאשרים או פורכים אותה. שתי אפשרויות או שני ארגזי כלים שבהם אפשר לחשוב להשתמש זה ארגז הכלים הא-פריורי, לוגי, פילוסופי, דברים שקשורים יותר למחשבה, וארגז הכלים התצפיתי, האמפירי, המדעי, שזה קשור יותר כמובן לתצפיות, לאינטראקציה עם העולם. אמרתי שיש לכאורה בעיה, כי אף אחד משני ארגזי הכלים האלה לא באמת יכול להוביל אותנו למסקנה, למרות שעצם ההבחנה בין שני ארגזי הכלים האלה היא הבחנה קצת מלאכותית, בגלל שגם הסקת מסקנות מדעית לא כרוכה, לא מסתפקת רק בתצפיות ישירות. מי שחושב שחוקים מדעיים הם תוצרים של תצפיות, חי בלה-לה-לנד. יש לנו אוסף של תצפיות שמהן אנחנו יוצאים, זה לא מנותק מהתצפיות, אבל אחרי שיש לי את התצפיות, הדרך מהן אל התיאוריה, אל ההכללה, אל האבדוקציה, זה בעצם דרך מחשבתית. זאת אומרת, זה באמצעים מחשבתיים, לא באמצעים תצפיתיים. לכן גם מה שאנחנו קוראים ארגז כלים מדעי, בעצם כולל בתוכו מרכיבים שהם חשיבה ולא הכרה. ולכן עצם החלוקה הזאת לשני ארגזי כלים היא קצת בעייתית. אז איך בכל זאת מתקדמים לקראת ביסוס של טענת האמונה? אז בשביל להציג את העניין הזה, תיארתי בסוף הפעם הקודמת התבגרות של אדם, התבגרות אינטלקטואלית של אדם, כתהליך של שלושה שלבים. שלב ראשון זה שלב הילדות, הדוגמטי, שבן אדם מקבל משהו כי מישהו, לא יודע, גורם סמכותי כלשהו אמר, ההורה, המורה, מי שלא יהיה, השאמאן, הכומר, או הרב, או האדמו"ר, או שד יודע מה. זה השלב הילדותי. שלב הנעורים זה השלב שבו מתעורר איזשהו רפלקס מתנגד. זאת אומרת, הנער בעצם אומר למבוגר, לאותו יודע-כל, מי אמר לך? תוכיח. זאת אומרת, למה, מי אמר שזה נכון? כשההנחה בתשתית הטענה הזאת זה שאדם רציונלי אמור לקבל רק דברים שיש להם הוכחה. ואז מגיע המשבר השני שבסוף עידן הנעורים. עידן הנעורים זה סנדוויץ' בין שתי נקודות משבר. נקודת המשבר השנייה שסוגרת את השלב הזה זה השלב שבו הוא מגיע למסקנה, הנקודה שבה אדם מגיע למסקנה שאין שום דבר שאפשר להוכיח. אז אם אין שום דבר, כי כל דבר מבוסס על הנחות יסוד, אז ברגע ששום דבר לא ניתן להוכחה, עכשיו אנחנו במשבר. למה? כי יש לנו שתי הנחות. הנחה אחת, רק דבר ודאי הוא קביל. הנחה שנייה, אין שום דבר ודאי. מסקנה, אין שום דבר קביל. מה שהיה להוכיח. אז מה עושים במצב כזה? אז קודם כל, מה זאת אומרת מה עושים? אז אין שום דבר קביל. נכון, זה מה שיוצא כתוצאה משתי הטענות האלה. ואכן זו האפשרות המתבקשת. קראתי לזה ההתבגרות הספקנית, או אם תרצו הפוסט-מודרנית. ההתבגרות שבעצם אומרת נכון, שום דבר הוא לא קביל, הכל זה נרטיבים, אין שום דבר נכון יותר מאשר היפוכו. כי בעצם בסאבטקסט יש שם איזושהי ציפייה מדברים קבילים שיהיו ודאיים. בדרך כלל העולמות האלה של השיח זוכים להתייחסות כמשהו שהוא רחוק מאוד מחשיבה הגיונית, מלוגיקה, משיטתיות. אבל ההפך הוא הנכון. זאת אומרת, עולם ספקני, פוסט-מודרני, רלטיביסטי, יחסי, זה עולם שמבוסס על רף הגיוני גבוה מדי, לא על התעלמות מההיגיון. זה רף שאומר שרק דבר שהוא ודאי, הגיוני לחלוטין, ודאי לגמרי, אני מוכן לקבל. אבל כיוון שאין דבר כזה, אז אנחנו מגיעים לעולמות היחסיים האלה, לעולמות הנרטיביים למיניהם. זה מתחיל מאיזושהי דרישה מאוד חזקה לוודאות. לומר שבלי ודאות אנחנו לא מוכנים לקבל דברים. אז זאת ההתבגרות הראשונה שמאמצת את שתי ההנחות. צורת ההתבגרות השנייה זה ויתור על ההנחה שאין שום דבר ודאי. נכון, רק דבר ודאי הוא קביל, אבל לא נכון שאין שום דבר ודאי. אנחנו יכולים להגיע לוודאות. איך? הרי לא תצפית נותנת לנו ודאות ולא לוגיקה נותנת לנו ודאות או פילוסופיה. אמרנו שני ארגזי כלים, שניהם לא באמת עושים את העבודה. אז איך בכל זאת מגיעים לוודאות הנכספת? בשביל זה יש לנו פונדמנטליזם, נכון? בעצם בשביל זה יש לנו איזה מקורות כול-יודעים, עילאיים, תחזרו עוד פעם לכל הדוגמאות הקודמות: הכומר, השאמאן, הרב, האדמו"ר, לא יודע מה, מי שלא יהיה, שהם מקורות שהם כביכול מעל החשיבה הביקורתית, הם יכולים לתת לנו ודאות והכל בסדר, פתרנו את הבעיה. נכון שרק דבר ודאי הוא קביל, אבל לא נכון שאין שום דבר ודאי. יש דברים ודאיים. מה שהרבי אמר. אוקיי? זה מספיק ודאי מבחינתי, ולכן אני מקבל. זאת ההתבגרות הפונדמנטליסטית. אמרתי פונדמנטליזם במובן הפילוסופי, זה העמדה של כמה עקרונות מעבר לחשיבה ביקורתית, זאת אומרת חוסר מוכנות להעמיד אותם לביקורת מחשבתית. אוקיי? זה כאילו מעל הביקורת, זה מקום שנגמרת הפילוסופיה מתחילה האמונה או כל מיני נונסנסים מהסוג הזה. זה בעצם תפיסות פונדמנטליסטיות. ההתבגרות השלישית זה כמובן ויתור על ההנחה שרק דבר ודאי הוא קביל. זאת אומרת אני נשאר עם זה שאין שום דבר ודאי, ההנחה השנייה אני מקבל אותה, ההנחה הראשונה אני מוותר עליה. ההנחה הראשונה שאומרת שרק דבר ודאי הוא קביל. לא, אני מוכן לקבל גם דברים לא ודאיים. מספיק שהקומון סנס אומר לי את זה, מספיק שזה סביר בעיניי בשביל שאני אקבל. כמובן, אקבל יחד עם הערת אזהרה. אני מקבל את זה יחד עם הערה בצד: אבל לא בטוח. זאת אומרת יכול להיות שטעיתי ואני מוכן לשמוע טיעונים שונים שיראו לי שטעיתי. אוקיי? אני מוכן לשנות את דעתי, אני כן מעמיד את הדברים לביקורת מחשבתית. אוקיי? זה בדיוק ההבדל. זאת אומרת אני כן מוכן לאמץ דברים, אני לא טוען שאם משהו לא ודאי אז הוא שרירותי ואין לי שום עניין, אין לי מה להגיד לגביו. לא, יש לי מה להגיד לגביו. אני חושב שזה נכון, אבל זה נכון שמבחינתי זה עומד לביקורת מחשבתית כי אני לא בטוח. יש לי עמדה מסוימת, יכול לבוא מישהו אחר להאיר את עיניי ולהראות לי שטעיתי, ואז אני באמת צריך להיות מספיק ישר כדי לחזור בי. זאת אומרת אני מקבל דברים, אבל לא בצורה פונדמנטליסטית, זאת אומרת לא בצורה ודאית. אז יש לא לקבל כלום, יש לקבל דברים בצורה פונדמנטליסטית מוחלטת, ויש לקבל דברים אבל לא בצורה פונדמנטליסטית. זו ההתבגרות הסינתטית מה שקראתי. אוקיי? עכשיו, אמרתי שהמאבק שמתנהל היום אפילו בעולם, כן, אפשר לראות אותו בעיניים, בין פוסט-מודרניות, פלורליזם, יש לזה כל מיני שמות, וברור שלא כולם בדיוק נמצאים בליבה שאפשר לקרוא לה הפוסט-מודרניות, אבל החברה כולה מאוד מושפעת מהגישה הפוסט-מודרנית, גם חברה שלא תגדיר את עצמה בדיוק ככזאת, והיא נלחמת כנגד פונדמנטליזם בכל מיני מקומות. היא לא מצליחה. היא לא מצליחה בגלל ששתי העמדות האלה שנלחמות זו מול זו יושבות על אותה פלטפורמה. שתיהן מסכימות שרק דבר ודאי הוא קביל. הוויכוח ביניהם זה רק בשאלה האם יש דברים ודאיים או לא. אתה חושב שלא כי מבחינתך יש רק פילוסופיה, לוגיקה, כן, החשיבה הרגילה שלנו. הפונדמנטליסטים אומרים לא, יש לנו איזה שהם מקורות עילאיים ואנחנו יכולים להגיע לוודאות בדרכים אחרות. אדם פלורליסט לא יכול להתמודד עם טענה כזאת. בסדר, אם יש לך מקורות כאלה אני לא מכיר אותם, אני לא זכיתי לאורם, אבל אם יש לך מקורות כאלה אין לי מה להגיד לך. אוקיי? אם זה בטוח אז מה לעשות? ולכן בעצם המלחמה הזאת היא מלחמה שנדונה להיות דו-שיח של חירשים. והאלטרנטיבה הפילוסופית, עוד פעם אני לא מדבר כרגע במובן של נשק ומלחמות פיזיות מי ינצח במלחמה. גם הפלורליסט בסוף בסוף אם יהיה בסכנה הוא יילחם. כשאנחנו בסכנה לא אכפת לו, אבל אם הוא יהיה בסכנה הוא יילחם. אוקיי? הוא יילחם למה? אבל בשביל להתגונן, לא כי הוא צודק והאחר טועה, אלא כדי להתגונן: אני רוצה להישאר בחיים. בסדר, אינטרס. זה לא ויכוח ערכי, אידאי, לא יודע איך תקראו לו. הדרך להתמודד עם זה ברמה הפילוסופית הרעיונית, לא במלחמה בשדה הקרב, זה התבגרות סינתטית. ההתבגרות הסינתטית אומרת למה אתה חושב שרק דבר ודאי הוא קביל? וממילא זה אני טוען כלפי הרלטיביסט הפוסט-מודרני. ואני טוען באותה מידה כלפי הפונדמנטליסט, למה אתה חושב שצריך להיזקק לכל מיני מקורות מפוקפקים כאלה כי אתה צריך ודאות? לא, מי אמר שצריך ודאות? אני מוכן להסתפק גם בדברים שהם קומון סנס. לא דורש דווקא ודאות כדי לקבל דברים. זאת אומרת, יש פה משהו שפונה כנגד שתי התפיסות שמתעמתות ביניהן ולא מצליחות באמת להכריע, ויש פה איזושהי אלטרנטיבה שמציעה משהו גם במישור המחשבתי, לא רק בשדה הקרב. אוקיי? ובמובן הזה זה אולי אפשר לומר במובן מסוים זה פתרון של שלום. אגב, אני חושב שאפשר לראות שהעמדות הכי מיליטנטיות שיש היום בעולם זה או הספקנים הרלטיביסטים, שהם מאוד לוחמניים ומיליטנטיים, שזה קצת פרדוקסלי אבל זאת העובדה, והפונדמנטליסטים כמובן. נכון? כי הם שניהם בעצם לא מוכנים לקבל משהו שהוא לא בטוח. אז כל מי שמתנהל לפי ערך כלשהו שהוא לא בטוח, דוסים אבל לא פונדמנטליסטים למשל, כן, בעולם שלנו, הספקנים יצאו נגדו למלחמה. כי מה, בשם מה אתה מדבר? זה סתם הזיות שלך, מה, חיה ותן לחיות מה שנקרא. זאת אומרת, בהפוך על הפוך יוצא שהם בעצם הופכים להיות מאוד פונדמנטליסטים כשהערך שבו הם דבקים זה היעדר הערכים, כן, או היעדר האמיתות אם תרצו. והפונדמנטליסטים אין צורך לדבר על זה שהם בעצם קיצוניים ואלימים. ובמובן מסוים, אגב זה לא רק במובן של דאעש ורציחות ומלחמות נוראיות וכולי, בואו נסתכל אפילו בתוך השדה הקטן, הערוגה הקטנה שלנו, העולם הדתי. גם בעולם הדתי וסביבו יש את אותם כוחות בדיוק, עם פחות אלימות, לא הורגים אחד את השני בינתיים, היהודי הדתי אני מתכוון. אבל כן, יש את אותם כוחות. יש את האלימים משני הכיוונים. ואני חושב שהאלטרנטיבה השלישית לא מספיק מונחת על השולחן. האלטרנטיבה שאומרת תראו, אני חושב שזה השכל הישר שלי אומר, יש אלוהים, התורה מחייבת, לא יודע בדיוק מה, יש לי ערכים כאלה ואחרים. לא יכול להגיד לך שזה ודאי מבחינתי אבל אני עדיין חושב שזה נכון ואני רוצה לקדם את הערכים האלה. זה לא טענה שכל כך תתקבל. זאת אומרת, אתה יכול לחיות בתוך הוואקום שלך ולעשות מה בראש שלך כל עוד אתה לא טוען שזה נכון ודורש מאחרים גם כן להתנהג כך, כן? אין בעיה, את זה יכבדו. תעשה מה שתרקוד הורה בתוך הבית על רגל אחת עם צנפת על הראש, אין שום בעיה, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אבל כשאתה יוצא החוצה ואתה אומר לא לא, אני גם מאמין בזה, אני רוצה לקדם את הערכים האלה, זה לא. ואז את העמדה הזאת לא מקבלים. אבל לא מקבלים אני מדבר קודם כל בראש ובראשונה במובן הפילוסופי, לא מקבלים כי באמת הם מזהים קבילות עם ודאות. זאת אומרת, אם אתה לא בא בשם הוודאות אז מה אתה רוצה בכלל? הפונדמנטליסטים, אין טענה כלפיהם, אנחנו רק צריכים להתגונן כי הם יהרגו אותנו. אבל אני מבין מה הם רוצים, זאת אומרת הם בטוחים שהם צודקים עם ההזיות שלהם, אבל הם בטוחים שהם צודקים. צריך להילחם צריך להתגונן נגדם אבל אני מבין את התזה. אוקיי? דווקא העמדות שלא מחזיקות בוודאות אבל כן מאמינות בדברים הם עמדות שלא כל כך מתקבלות בהבנה משני הצדדים. זאת אומרת, מה אתה משחק משחקים? אז אם אתה לא בטוח, אז אתה לא באמת דתי. נכון? זאת אומרת אתה לא באמת מאמין. אז מה אתה דורש דרישות? אז תעשה מה שאתה רוצה בבית שלך. מה אתה רוצה ממני? אוקיי? זאת אומרת יש פה משהו זה הרבה פעמים יצא לי לדבר עם אנשים, למה תמיד נבחרים הרבנים הכי חשוכים לרבנות הראשית? כן? זאת אומרת מה גורם לתהליך המשעשע הזה? משעשע ומציק. משעשע למי שלא נתקל בו באופן ישיר. בדרך כלל אומרים טוב, זה קונסטלציה פוליטית, קואליציה. זה טעות חברים, זה לא זה. אנשים בוחרים אותם כי זה הרבנים האמיתיים, האחרים הם רבנים צעצוע. זאת אומרת מי שדוס הולך עם מעיל ארוך והוא חשוך מספיק, זה רב אמיתי. עכשיו אני אריב איתו, אני אצעק שהוא כופה עליי, הכל, אבל זה רב. זאת אומרת הרב שהיה איתי בצנחנים עם סנדלים וכיפה סרוגה כזאת, זה לא רב באמת, זה צעצוע. אני לא אצביע בשבילו להיות הרב הראשי, כן? פסגת הרבנות הראשית העולמית, לא נעמיד מוקיון כזה במוסד כל כך מפואר. אז זאת הסיבה שבגללה חילונים מצביעים תמיד לאנשים הכי חשוכים, או זה חלק מהסיבה. זאת הכללה אבל זה חלק מהסיבה. זאת אומרת אתם רואים אגב, תבחנו גם את עצמכם. זאת אומרת כשאתם נתקלים באיזשהו מישהו עם מעיל ארוך וכובע וזה, מיד זה כבוד הרב, זה ישר כבוד הרב. אבל אם יבוא מישהו כזה עם כיפה סרוגה וסנדלים וזה, יכול להיות שהוא בעשר רמות מעל ההוא, אבל בסדר, הוא היה מדריך לי בבני עקיבא, זאת אומרת זה לא אמיתי, כן? רב צעצוע כזה. זה ייצוג חברתי חיצוני של מה שתיארתי קודם. זאת אומרת, איזושהי עמדה יותר פתוחה, עמדה שמוכנה להעמיד את התפיסות שלה לחשיבה ביקורתית, זה לא אותנטי, זה לא יהודי אמיתי, אתה לא באמת רב, בסדר, אתה משחק את המשחק הזה, אבל אתה לא, אתה לא אמיתי. אז יש, וזה טבוע מאוד עמוק בתוך כולנו, ובטח בחוץ לעולם הדתי, וגם בתוך העולם הדתי. זה מאוד מאוד עמוק, זה קשה להשתחרר מזה, תראה אני, מה? כן, בדיוק, או איך שהוא מצטייר, המסגרת שבתוכה הוא מופיע. לבוש זה ביטוי, אבל זה צריך להיות איזה עולם אחר, פונדמנטליסטי כזה, שלא עם חשיבה ביקורתית, אם אתה מדבר בשפה שלי, הרי אני יודע שאתה מדבר שטויות, זאת אומרת, צריך להיות מישהו שמדבר באיזה שפה כזאת שאני לא יודע, שהוא בא ממקום אחר. אם אני, אני אומר על עצמי, שהגעתי לירוחם, באתי מבני ברק לירוחם, ללמד שם בישיבה, אוקיי? לקח לי הרבה מאוד זמן כמי שבא מהעולם הציוני דתי, אני גדלתי שם, אני מכיר אותו היטב. אוקיי? כשמי שבא מהעולם הזה הגעתי לירוחם, היה לי קשה מאוד, הייתי צריך לעבוד על עצמי חזק מאוד, כדי להיות מוכן לשמוע דברים ממזרחניקים. מה, הם יכולים לשבת אצלי בשיעור, זה לא משנה כמה הם חכמים, וזה לא מעניין, הם לא באמת יכולים להיות תלמידי חכמים של ממש. אז הם ישבו אצלי בשורה הראשונה בשיעור או בשורה השלישית, אבל זה הכל, זה החסם העליון. זאת אומרת, בשביל להתייחס ברצינות למישהו כזה זה דורש עבודה מאוד עמוקה. וזה, וזה, צריך להבין, זה מאוד עמוק, זאת אומרת, זה לא להשתחרר מהדבר הזה, לא בכדי תמיד מדברים על הלבוש הרבני, ודיינים מחייבים אותם ללבוש כובע וכל השטויות האלה. למה? כי אנשים מתייחסים ככה לדמות הרב. זאת אומרת, קשה לך מאוד, בן אדם יכול להיות תותח על, למדן, צדיק, לא מה שלא יהיה, אם הוא לא יופיע בתוך המסגרת החיצונית הזאת שבדרך כלל משויכת אצלנו לרבנים, בסדר, אז הוא נחמד, הוא איש טוב, הכל בסדר, הוא לא באמת רב, כאילו, זה לא, רב זה צריך להיות משהו חשוך, שחור כזה, שמרני נורא, מדבר שטויות, עד שאי אפשר להבין מה הוא רוצה בכלל, גם הוא לא מבין מה הוא רוצה בעצמו, זה רב אמיתי. זאת אומרת, לא מישהו שסתם אומר דברים הגיוניים, זה לא רב. זה סתם, כמו שהרמב"ם כותב בחלק שלישי של, זה ממש ככה, תבינו, אני לא מדבר בצחוק, אני מדבר לגמרי ברצינות. מה שהרמב"ם כותב בחלק השלישי של מורה נבוכים. הוא כותב שמה, הוא אומר יש כאלה שקשה בעיניהם לתת טעמים למצוות. למה? כי אם המצוות הם הגיוניות, זה גם בן אדם יכול לעשות. ואם זה הגיוני גם אני יכולתי להגיד לך שתעשה מצווה ככה, אל תעשה אחרת. באיזה מובן זה יצירה אלוהית? יצירה אלוהית זה צריך להיות רק דבר שהוא הבל חסר ערך ושאי אפשר להבין אותו, אחרת זה לא, זה לא יצירה אלוהית. נכון? זה בסך הכל אותו רעיון. נכון שאפשר להוסיף לזה חסר ערך? עוד פעם? שזה חסר ערך ושאי אפשר להבין אותו? לא, אם אתה לא מדבר שטויות אז אתה לא דוס אמיתי, כאילו, בסדר, אתה מדבר הגיונית, אפשר להתווכח איתך, לא, אתה לא דוס אמיתי, דוס אמיתי צריך לבוא מאיזה, לא יודע, מהררי חרמון. משם האמת שלי מגיעה, פונדמנטליסט, זאת אומרת, מזהים דתיות עם פונדמנטליזם. אוקיי? עמוק עמוק, לא מדבר על פונדמנטליזם במובן שעורפים ראשים, לא זאת הנקודה. הנקודה היא שדתיות זה מין משהו כזה שלא אמור לעמוד למבחן חשיבה ביקורתית. זה כאילו הנקודה. כי אם זה, אז זאת פילוסופיה. אז לו יש פילוסופיה כזאת, להוא יש פילוסופיה אחרת, אז יש לך פילוסופיה דתית. אז מה? זה לא דתי. דתי זה משהו אחר, הוא לא משחק על השדה הפילוסופי. במקום שבו נגמרת הפילוסופיה מתחילה האמונה כידוע, כן? כולנו יודעים את זה. כל אלה שלא יכולים להצדיק את התפיסות שלהם, זה המוצא, מוצאו של השוטה. בכל אופן, אז התפיסה הזאת בעצם מחביאה או לא נותנת להתבגרות הסינתטית להופיע, כי היא לא, היא לא נמצאת על המפה. על המפה מתגוששים כל הזמן הפונדמנטליסטים מול הפלורליסטים, ואם מישהו מנסה להחדיר איזה אמירה מסוג שונה, זה לא, אתה לא, לא מתייחסים אליך ברצינות. אתה לא נתפס באמת. אז עכשיו אני רוצה לחזור חזרה למשל שלי כדי להתקדם יותר, אבל אולי רק במשפט אחרון על הנקודה הזאת, כל מה שאנחנו נעשה מכאן והלאה זה איזשהו ניסיון להצדיק בצורה רציונלית, אינטלקטואלית, שיטתית, שעומדת לחשיבה ביקורתית, אמונה. זה בעצמו כבר צעד שהרבה מאוד אנשים יתייחסו אליו כמשהו שהוא לא לגיטימי. גם בתוך העולם הדתי וגם מחוצה לו אגב. זאת אומרת, יש הסכמה מופלאה בין המאמינים לבין אלה שתוקפים אותם בזה שזה לא יכול להיות הגיוני. זה מאוד נוח לשני הצדדים. אלה שתוקפים אומרים טוב, זה לא הגיוני, אני פטור מלהתמודד. ואלה שמגנים ואין להם טיעונים להגן, זה. זה לא הגיוני, אני לא צריך להגן על זה, הכל בסדר, ואני פטור מלהביא טיעונים. זה מאוד נוח בשני הצדדים המוצא הזה, המוצא שאומר לא, אמונה זה ספירה בפני עצמה, זה משהו אחר. אמרתי מה דעתי על מאמינים מהסוג הזה, רבים מהם זה אתאיסטים עם חוויות רליגיוזיות. בסופו של דבר כשאני מאמץ טענות עובדה, אני אמור להיות יכול להצדיק אותן. עכשיו להצדיק אותם בסדר, יש הנחות יסוד הכל טוב, אבל אני לא טוען שוודאות לא תהיה פה. אבל כן להצדיק אותם באיזושהי צורה וזה מביא אותי לצעד הבא. חמש זה עוד הזכרתי בפעם הקודמת, נגיד שכן. אבל העמדה לפחות שלנו דורשת פה השלכות לא רלוונטיות ובנקודה מסוימת אתה אומר אני צריך להגיד אין לי וודאות. זה רף מאוד מאוד גבוה. ואני פוסק מחללי שבת זה קשה לאנשים. אוקיי, אז אני אענה לך כמה דברים על זה. דבר ראשון, תבדוק את עצמך קודם כל אם זה אצלך מאה אחוז או שבעים אחוז אמיתי. עזוב כרגע את ההשלכות. זאת אומרת אם זה שבעים אחוז מבחינתך אז תשכנע את עצמך שזה מאה אחוז כדי שתצליח לסקול מחללי שבת, בסדר אני לא אצליח, מה לעשות זה האמת. עכשיו אם אתה אומר שזה מאה אחוז, לדעתי אתה מרמה את עצמך, אולי זה נוח אבל אתה מרמה את עצמך, כי אין מאה אחוז. זה א'. ב', אני רוצה לטעון שחכמים לא בכדי נמנעו מלבצע את הדברים הקיצוניים האלה בפועל. כל הסובלימציות על הריגת עמלקים ועל סנהדרין חובלנית אחת לשבעים שנה וכולי, זה לא בא סתם. זה בא בדיוק בגלל העניין הזה, הצילו העדה ויש פסוקים והכל נכון אבל כולנו יודעים מאיפה זה בא. זה בא מאותו מקום שאתה לא באמת מוכן להוציא לפועל. היה פה אהרון שמש ז"ל, היה פה חוקר בתלמוד, הוא כתב ספר על עונשי מיתה. למרות שלי לא קראתי את הספר, על פניו זה נראה לי מוזר, לטענתו מעולם לא יושמו עונשי מיתה בפועל. זה דברים שהתפתחו בגמרא אחרי שכבר מזמן לא היה סנהדרין ולא היו עונשי מיתה. אז פתאום נולדו כל ההלכות האלה של עונש מוות ואנחנו בבית המדרש יכולים לסקול את כולם. אבל כשאתה צריך לעשות את זה בפועל, אתה לא כל כך עושה את זה. אני יש בזה אמת. אני לא עוד פעם לא יודע אם הוא צודק היסטורית, זה נראה לי קצת חשוד, יש לי כמה ראיות אפילו נגד, לא קראתי את הספר אני לא יודע. אבל יש בזה משהו. מצד שני יש הגמרא בסוף סוף פרק ראשון של מכות נדמה לי, הגמרא אומרת שם שרבי עקיבא ורבי טרפון אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. שמה על סנהדרין… בדיוק. אז רבן גמליאל אומר להם אף הם מרבים שופכי דמים בישראל. מה ההבדל? שרבי עקיבא היה בן גרים. הוא לא ישב בסנהדרין, הוא ישב בבית המדרש. בבית המדרש הכל מצוין והצילו העדה, המציל האולטימטיבי מציל את כולם. אבל אתה יודע שאם אתה תציל את כולם ולא תעניש רוצחים לא כדאי להיות פה בסביבה. אוקיי, אז רבן גמליאל אומר תראה אני נשיא סנהדרין, יש לי אחריות. עם כל הכבוד לטיעונים המפולפלים שלכם אני לא בבית המדרש, אני צריך להחליט. זה הצד השני של המטבע. הצד השני של המטבע אומר אי אפשר בלי עונשי מיתה אבל אנחנו כן נצמצם אותם רק למקרים שבאמת… עכשיו כמובן יש עדים והתראה וקבלת התראה וזה הופך את זה לבלתי אפשרי כמעט. אני אומר מי שכבר עבר את העדים והתראה וקבלת התראה הוא פטור על אי שפיות, זאת אומרת ברור שאי אפשר להרוג אותו הוא סתם לא שפוי. אז זאת מערכת שהורסת את עצמה. זה לא באמת אפשר ליישם את זה. אם יישמו את זה אני לא יודע איך. זה נקודה שנייה ואמרתי נקודה שלישית גם יש, הנקודה השלישית היא וזאת נקודה אישית שלי אבל נדמה לי שכל אחד שיהיה ישר עם עצמו יצטרך להודות גם כן אני חושב, כיוון שאני לא בטוח במאה אחוז במערכת גם אם המערכת אומרת לי לסקול מחלל שבת כלשהו לא בטוח שאני אעשה את זה. לא בטוח שאני אעשה את זה בגלל שבסופו של דבר אני עושה את שיקולי התוחלת שלי. נדבר על שיקולי תוחלת אבל אני עושה את שיקולי התוחלת שלי ואני אומר תראה יש סיכוי שכל הסיפור הזה לא נכון. במיוחד משהו שלא כתוב בתורה אלא רק חז"ל פירשו אותה באיזושהי צורה או דרשו אותה באיזושהי צורה. חכמים היו בני אדם יכלו לטעות, הם גם עשו שימוש כנראה ביכולת הזאת לא פעם. אוקיי אז אם ככה אתה הולך להרוג בן אדם או למות בעצמך דרך אגב אותו דבר או למות בעצמך על מה על משהו שאתה לא בטוח במאה אחוז לא בטוח שהייתי עושה את זה. יש המיתוס הידוע של החסיד יעבץ, מחנכים עליו בבני ברק אני עוד זוכר תקופתי העליזה בבני ברק היה שמה איזה מיתוס נורא גדול בשבח הבעלבתיות והבורות. למה? כי בגירוש ספרד החסיד יעבץ מספר, לא יעבץ רבי יעקב עמדין מגולי ספרד הוא סיפר שמה שהעמי ארצות הם עמדו בניסיון ביד רמה והתלמידי חכמים מצאו דרכי עקיפין ואיכשהו פטרו את העניין ולא שילמו את המחיר. לא גלו אלא איכשהו לא יודע מה עשו צ'ירקס הסתדרו איכשהו. כתבתי על זה גם באתר שלי אני לא יודע מה יש לשבח עמי ארצות על זה שהם עמי ארצות. זאת אומרת העובדה שאתה לא יודע שיש דרכי עקיפין לא הופכת אותך ל… יותר טיפש. זאת אומרת, זה נכון שמי שיותר חכם עומד בניסיונות מסוימים שהבור לא עומד בפניהם. אוקיי? ויכול להיות שהוא גם נכשל, אבל זה לא אומר שאני מעדיר את הבורות. בסדר, אז אני צריך לראות איך אני עומד בניסיונות כאדם שהוא לא בור. איך אתה רואה את הטענה הזאת ביחס לזה שאומרים תשמע אתה לא אותנטי? כאילו, שכשמדברים על התורה שקיבלת סיני אתה כבר לא יכול לשפוט. אני אותנטי לגמרי. בן אדם כשהוא מאמץ עמדה הוא מאמץ עמדה בכלים שלו ואלה הכלים שלי. אין לי כלים להגיע לוודאות. לא יודע למה זה לא אותנטי. אתה עוד פעם מבטא את אותה תפיסה שאומרת שרק פונדמנטליסט יכול להיות דתי אותנטי. לא מקבל את זה. שרשרת הדורות, אני טוען שגם בדור השני והשלישי והרביעי שהייתי לא רק בדור החמישים או לא יודע כמה שמישהו נמצא, הייתי צריך לעשות אותו דבר. וגם כל השרשרת, אני פוסל את כל השרשרת, לא רק את החוליה האחרונה שלה. אני אומר מה זה פוסל? אני שם אותה בתוך מסגרת אנושית. אתה יכול לשכנע אותי מאה אלף פעמים שאני אמור להיות משוכנע אבל אני לא. אני בן אדם. בן אדם לא יכול להיות משוכנע. אז מה זה הסיפורים האלה? אני הממשיך המסורתי האמיתי, זה מה שאני טוען. אלה שמרמים את עצמם לא ממשיכים כלום. לא, הם קיבלו צו ישיר מהקדוש ברוך הוא. יכול להיות שבמצב כזה גם אני הייתי עושה את זה. זה כמו הביקורת על אברהם אבינו. יש כאלה שרוצים לטעון שהוא נכשל בניסיון העקידה כי הוא היה צריך לסרב לפקודה. אוקיי? עכשיו, זה כמובן הבל גמור במובן הפרשני כי בתורה עצמה משבחת אותו, למען דעתי וכולי. זה שטויות במיץ עגבניות. אבל השאלה באמת למה לא? אז התשובה היא שאם אני הייתי מקבל צו אלוהי ישיר, לא הייתי אף פעם במצב כזה, יכול להיות שבאמת לא היו לי שום ספקות והייתי עושה את זה אז איז כמו שהוא, בסדר גמור. אני לא מבקר אף אחד שנמצא בסיטואציה שאני לא נמצאת בה. הוא אומר לי תראה אני אומר לך, זה כמו כדוגמה ששמעתי פעם מהחוזר של חב"ד. יש גם דברי טעם שאפשר לשמוע מהכיוונים האלה מדי פעם. הוא היה אצלנו בירוחם. אני אירחתי אותו, הרב בלומנצווייג לא היה אז בישיבה. אז, כן, אחרת לא הייתי נמצא שם בסביבה. בכל מקרה אבל הוא דיבר שמה בבית המדרש, אמר דברים. אני זוכר עוד את המשל שלו, משל שאני משתמש בו הרבה. הוא אומר, שני אנשים נגיד עיוור ופיקח נכנסים לחדר והוא רואה שהוא מפוצץ ברהיטים, ממששים, רואים, הכל בסדר. אוקיי? בחדר אין שום כניסות, שום יציאות, חדר אטום. בסדר? יוצאים החוצה, נועלים את הדלת, יושבים עם שני כיסאות על הדלת. אחרי שעה הפיקח נכנס לתוך החדר, פותח את הדלת, נכנס, אומר יאנקל'ה אתה לא תאמין, אין בדל רהיט בחדר. החדר ריק. אז ברל העיוור אומר לו יאנקל'ה אתה מבלבל את המוח, הרי לפני שעה החדר היה מלא ברהיטים, נכון? אין כניסה ויציאה מהחדר. אוקיי? זאת אומרת אנחנו ישבנו על הדלת, כן, אני ישבתי על קברו מה שנקרא. זאת אומרת אין, אף אחד לא נכנס ולא יצא. אוקיי? סימן שהחדר עדיין מלא ברהיטים. מה שהיה להוכיח. נכון? וזהו. יש לי הוכחה לוגית ברורה וודאית. מה יעשה עם זה יאנקל'ה? שום דבר. אומר אני רואה שהחדר ריק, מה אתה מבלבל לי את המוח? יש לך הוכחות נהדרות אבל אני רואה שהחדר ריק. אוקיי? עכשיו אף אחד מהם לא ישכנע את השני. למה? אין לך את הכלים לראות את מה שאני רואה כי אתה עיוור. בסדר. ויש לך הוכחה לוגית ואני לא יכול לדרוש ממך ללכת נגד הלוגיקה שלך אבל אני אומר לך שאני רואה. יש מצבים שבהם אני אף פעם לא הייתי נביא בעוונותיי ולא הייתי במצב שהקדוש ברוך הוא מדבר אליי ולכן אין לי דרך לשפוט את אברהם אבינו על מה שהוא עשה או איך שהוא התייחס להתגלות של הקדוש ברוך הוא שאמר לו דברים באופן ישיר. אני יכול להגיד לו תשמע היית צריך לסרב לפקודה או היית צריך לפקפק, כן, יש שאלות כאלה של קירקגור ועוד, גם במפרשים שלנו מופיע, מי אמר לך שזה בכלל נכון, אולי זה איזה שהוא לא יודע מה איזה שד נכנס בך. כי הרי יש המון ראיות לוגיות שזה לא יכול להיות. כי ביצחק יקרא לך זרע, אם אני הורג אותו עכשיו אז איך תתקיים ההבטחה האלוהית? ומה עם המוסר שמצפים ממני להתנהלות מוסרית ועכשיו הקדוש ברוך הוא אומר לי סתם להרוג את הבן שלי בלי שהוא עשה כלום? מה זה לא הגיוני בעליל. אז יש לו הוכחות לוגיות נהדרות לזה שזה ברור שזה שד מתעתע, נכון? זה לא יכול להיות התגלות. אבל הוא חווה את ההתגלות האלוהית וכנראה היה ברור לו שלא. אני לא חוויתי את זה אף פעם אז לא יוכל להסביר לי את זה אבל אני מבין איך הוא עצמו יכול להגיע להתנהלות כזאת. אוקיי? ובאותה שלוש מאות שנה אחרונות כולם נפלו, עלו, גם נפלו. עם ישראל נשאר. איך אתה רואה את הדבר הזה? איך זה קשור למה שאמרתי? מה זאת אומרת איך אני רואה? אני רואה את זה כעובדה היסטורית שעם ישראל נשאר. מה אני אמור לעשות עם העובדה הזאת? זה לוגי, זאת עובדה. מה זה לוגי? זאת עובדה. העיקרון הוודאות הוא לוגי? בדרך כלל נתפס כסותר את הלוגיקה המקובלת, אני חושב שזה לא נכון, אבל ככה הוא נתפס בדרך כלל. בסדר, אבל זאת העובדה. מה לעשות? כמו העיוור והפיקח, החדר ריק מרהיטים, יש לך הוכחות נפלאות, אבל החדר ריק. מה לעשות? אבל איך זה נוגע למה שאמרתי קודם? אפרים בזמנו אמר שהעובדה שיש, גם אני הייתי בבני עקיבא. אוקיי, וגם הכיפה הסרוגה של קישון, המאמר שלו. אוקיי, נו, אז מה אני אמור לעשות עם זה? אז הוא אמר, בסדר. טוב, בכל מקרה, לא אני עוד לא נכנסתי בכלל למעורבות אלוקית וכולי, בסדר זה עניין אחר, יכול להיות שיש והקדוש ברוך הוא הציל אותנו מידם והכל מצוין, וניסי שבעה באוקטובר כבר עמדו עליהם בהרחבה, כל מיני דברים כאלה. בסדר, אוקיי, לא אני לא נכנס לזה, אני מדבר כרגע עכשיו במישור הלגמרי לגמרי עקרוני. טוב, בכל אופן, ניסי השואה, יש המון ניסים שעברנו לאורך ההיסטוריה. טוב, בכל מקרה, הטענה בעצם שעדיין יש פה באמת שאלה שעליה אנחנו צריכים לתת מענה. ומה היא השאלה? עכשיו אני חוזר למהלך הרגיל, סגרו את כל הסוגריים, כאשר הנער שואל את אבא שלו, כן, מי אמר לך? תוכיח. אז מה, נגיד שהאבא שלו הוא בוגר סינתטי, אוקיי? מה אבא שלו אומר לו? אין לי הוכחה אבל השכל הישר שלי אומר לי שככה זה, אוקיי? מה הנער יגיד לו? שכל הישר שלך הוא עקום, נכון? שכל הישר שלך זה בקואורדינטות עקומות, קו ישר בקואורדינטות עקומות הוא עקום. זאת אומרת, אז מה בעצם, מה בעצם קורה כאן? מה שקורה כאן, זה עוד אמרתי בפעם הקודמת אני חושב, שהנער בעצם שואל את המבוגר או מפרש את המבוגר לאור השלבים בביוגרפיה שהוא עבר. עכשיו מה הוא עבר? הוא עבר את הילדות הדוגמטית ואת הנעורים, נכון? הוא רואה את המבוגר שאומר לו תשמע זה ככה כי כי זה מה שנכון. אה, אתה תקוע עדיין בשלב הדוגמטי, זאת אומרת אתה מקבל דברים סתם כי מישהו הכתיב אותם נכונים, אבל אני אדם רציונלי, אני לא אהיה אידיוט כמוך. ופתאום אני מחכה שיוכיחו לי, ומה שמוכיחים לי אני מקבל ומה שלא לא. זאת אומרת הוא לא יכול לקבל אמירה סינתטית מהמבוגר, הוא עוד לא עבר בעצמו את תהליך ההתבשלות הזה, אוקיי? אז הוא לא יקבל את זה, הוא פשוט רואה את זה כדוגמטיות. מצד שני השאלה שלו היא שאלה טובה. אז מה, אז מה אם השכל הישר שלי אומר, כן? כמו שהוזכר פה מארק טווין, מארק טווין גם אמר מה העולם חייב לך? הוא היה פה קודם. זאת אומרת זה שאתה חושב שהעולם צריך להתנהג באופן מסוים, אז אתה חושב, אז מה? כי ככה אתה בנוי. למה אתה מניח שגם העולם חושב ככה? שגם הוא מתנהג בצורה כזאת? זאת אומרת העובדה שהשכל הישר שלך אומר משהו לא אומרת כלום, אתה בסך הכל קורא להזיות של ההוא אתה קורא שכל ישר. אוקיי, עניין של שם. למה שאני אקבל את זה? השאלה הזאת היא שאלה טובה, ואנחנו צריכים לתת לה מענה אמיתי ולא רק להגיד טוב אני בוגר סינתטי אז הכל מצוין, נתתי לזה שם ויצאתי בחיים. אין לך הוכחה. אם יש לך הוכחה הבנתי, אין לך הוכחה, נכון? גילויי אליהו אתה לא מקבל, אז למה שתקבל את זה? זה שהשכל הישר שלך אומר? טוב כי ככה אתה בנוי. אה? וגם אני אומר אותו דבר, אני אומר גם לעצמי אותו דבר אומר הילד. אנחנו בנויים בצורה מסוימת, אבל למה העולם חייב לנו משהו? מי אמר שאיך שאנחנו חושבים זה באמת מה שקורה? הרי הוכחה אין לך, הרי זאת בעצם מה שעומד מאחורי הטענה של הילד. עכשיו מה המענה לדבר כזה? עכשיו המענה לדבר כזה זה סיפור לא כל כך פשוט, ואני ארחיב קודם את השאלה לפני שאני אסביר מה לדעתי לפחות המענה לעניין הזה וזה נוגע ממש לענייננו. זה בעצם מקביל לשאלה פילוסופית שקיימת בלי קשר לאמונות ולקדוש ברוך הוא והכל אלא באופן כללי יותר כמו שתיארתי את הדברים גם עד עכשיו וזה הבעיה שקאנט מכנה הבעיה של הסינתטי אפריורי. מה זאת אומרת? יש בעיה, יש ספר של הוגו ברגמן שנקרא המבוא לתורת ההכרה, יש שם בפרק התשיעי קוראים לזה שכלנות של העולם בשין כף למד. איזה עברית ארכאית כזאת, הלוגיקה של העולם או התשתית ההגיונית שעליה בנוי העולם או משהו כזה. אבל בכל אופן בפרק הזה הוא סוקר את כל התשובות שניתנו לאורך ההיסטוריה לשאלה הזאת ונשאר בסוף בצריך עיון. יש לנו תמיד איזה שהיא תחושה פילוסופיה אי אפשר להוציא מזה שום מסקנה, ההוא אומר ככה וההוא אומר ככה וכל פילוסוף והתפיסות שלו. אני חושב שזו טעות, יש הרבה סוגיות בפילוסופיה שאפשר להגיע איתן למסקנה. זה שכמה אנשים דיברו שטויות, בסדר דיברו שטויות, אז מה? זה שמישהו כתב משהו אז בגלל זה עמדה פילוסופית אפשרית? זה שמישהו כתב את זה זה עוד לא אומר שזה גם נכון או שזה הגיוני. בכל מקרה אז שמה אתם רואים הוא עובר. על כל התשובות האפשריות ופוסל את כולן. טוב, זה כבר אומר דרשני, כי זה אומר שיש פה שאלה שאם אני אמצא תשובה אחרת שאותה אי אפשר לפסול בצורות שלו, אז יש לי הוכחה עבורה. כי כל האלטרנטיבות האחרות נשללו. אוקיי? אז הנה דוגמה לסוגיה, למתודה, מתודה פילוסופית להגיע למסקנות. בכל אופן, אז מה השאלה? השאלה היא בעצם הבאה: דייוויד יום, שהיה כידוע אמפיריציסט פנאט ומושבע, אז הוא אמר שיש שהדרך היחידה להגיע למסקנות על העולם, לטענות עובדה על העולם, היא הדרך התצפיתית. כל דבר שהוא לא תצפיתי… מארק טוויין, כן, שחי אחריו כמובן, אומר: העולם לא חייב לך כלום, הוא היה פה קודם. זאת אומרת, זה שאתה חושב ככה זה לא אומר שהעולם גם מתנהג בצורה כזאת. אוקיי? זה בעצם מה שהוא טוען, רק מה שראית. עכשיו, כמובן סוליפסיסטים יגידו: אז מה אם ראית? אולי העיניים שלך מטעות בכלל? בסדר, נעזוב את השאלות הספקניות האלה. אז הוא אמר, לכן למשל, אתם מבינים, הרבה פעמים אמפיריציזם נתפס כאיזושהי עמדה שהיא מרחיבה את תחומי הדעת. כל מה שאנחנו צופים בו אנחנו יכולים להאמין לו. אבל בעצם אמפיריציזם הוא דווקא בעיקר עמדה מצמצמת ולא עמדה מרחיבה. כל מה שהוא לא תצפית ישירה אנחנו לא יכולים לקבל. זה בעצם מה שעומד בתשתית של החשיבה האמפיריציסטית. היא באה לשלול, היא לא באה להרחיב. עכשיו בואו נראה את מה זה שולל. דייוויד יום היה מספיק ישר כדי לשים את האצבע על המון דברים שהאמפיריציזם שולל, שאתה נשאר עם מעט מאוד דברים שבהם אתה יכול להחזיק. כי מעט מאוד מהדברים אני יכול להגיד שראיתי או צפיתי בהם באופן בלתי אמצעי. אם נסתכל על חוקי הטבע למשל, אף חוק טבע לא צפינו בו באופן בלתי אמצעי. צפינו ביישומים פרטיים שלו אולי. אנחנו רואים שזה נפל לכדור הארץ והוא נפל לכדור הארץ. מי אמר שכל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ? מישהו צפה בחוק הכללי הזה? מישהו ראה פעם את כוח הגרביטציה? את חוק הגרביטציה אנחנו אולי רואים, אבל את כוח הגרביטציה, זאת אומרת את האובייקט הזה שקיים בעולם שמחולל את המשיכה הגרביטציונית? זה השערה שלנו שיש כוח כזה. לא ראינו אותו. מה שאנחנו רואים זה את תופעת המשיכה. לא משנה, זה נפקא מינה לקידושי אישה, אבל אני עדיין שואל אם זה נכון או לא. מותר לי לשאול. אז אני חושב שזה גם משנה, אבל זה לא הנקודה שלי פה. לכן דייוויד יום למשל אמר שאת חוקי הטבע אתה לא יכול באמת לקבל, או במילים אחרות, בתקופות מאוחרות יותר ניסחו את זה: חוקי הטבע זה סטייטמנטס עלינו, לא על הטבע. זאת הדרך שאנחנו בוחרים כדי לארגן את העובדות הידועות לנו. הדרך הכי נוחה ויעילה מבחינתנו כדי לארגן את העובדות, אבל אנחנו לא באמת טוענים… את התיאוריה המדעית אנחנו לא באמת רואים כטענה על העולם. אוקיי? כי באמת זה לא דבר שהגענו אליו בתצפית ישירה. התצפית היא תמיד תצפית על מקרה מסוים. כשאתה מוציא מזה חוק כללי, אתה לא יכול לתלות את זה בתצפית. אמרנו קודם שארגז הכלים המדעי כולל בתוכו גם מרכיבים לא תצפיתיים. ואת זה מה שדייוויד יום לא מקבל. אז שני העקרונות שבעיקר זכו למתקפות של דייוויד יום זה אחד זה עקרון הסיבתיות והשני זה האינדוקציה. נתחיל עם האינדוקציה אולי. האינדוקציה המדעית זה התפיסה שאומרת שאם ראינו כמה דוגמאות, אנחנו יכולים לעשות על בסיסן הכללה. נגיד שזה יקרה גם במקרים אחרים שאותם בינתיים לא ראינו. ודייוויד יום שואל: וזאת מניין? זה שראית משהו עד עכשיו, זה אומר שהוא גם ימשיך להיות הלאה או זה אומר שהוא תמיד נכון? מניין הוצאת את זה? כי אתה רגיל לעשות אינדוקציות, ככה אתה בנוי, אבל העולם לא חייב לך כלום, הוא היה פה קודם. זה שאתה רגיל לחשוב ככה זה עוד לא אומר שזה נכון. אוקיי? לכן בעצם הוא לא מקבל את עקרון האינדוקציה, הוא בעצם טוען שזה כלי מתודולוגי שלנו אבל הוא לא באמת מכשיר כדי להגיע לטענות על העולם. אוקיי? אני לא עומד מאחורי ההכללות המדעיות שלי, אני רק רואה בהן איזשהו כלי שהתרגלתי להשתמש בו ואין לי משהו יותר טוב, אז אני עושה בו שימוש. זאת טענה אחת. אגב יש איזה ניסיונות להעמיד את האינדוקציה, אולי זה עלה פה, אני לא זוכר, זה עלה באחד השיעורים מתישהו, להעמיד את האינדוקציה… הרי זה תמיד עבד עד עכשיו, או הרבה פעמים זה עבד עד עכשיו, אז לכן זה כנראה נכון. אתם מבינים שאנחנו משתמשים באינדוקציה כדי לתקף את עקרון האינדוקציה. זאת אומרת, אם זה עבד עד עכשיו, אז זה כנראה נכון תמיד. עכשיו זה… כן, זה לא הגיוני. טוב, אז אתה לא יכול להשתמש בעיקרון שאותו אתה רוצה להוכיח כדי להוכיח אותו עצמו. הנחת המבוקש, דיברנו על זה. אז זה… זה עיקרון אחד שיום תקף אותו. העיקרון השני זה עיקרון הסיבתיות. ויום בעצם טען שאנחנו מניחים שלכל דבר יש סיבה. נכון? זה עיקרון הסיבתיות. כשאנחנו רואים אירוע קונקרטי, נגיד מישהו בועט בכדור והכדור עף, אנחנו מניחים שהבעיטה הייתה הסיבה לכך שהכדור עף. אז זה הנחה ספציפית על מקרה מסוים. יש לנו את ההנחה הפילוסופית הכללית שלכל דבר יש סיבה, ויש לנו דיאגנוזה של מקרה ספציפי, שאם בעטנו בכדור והכדור עף, זה אומר שהבעיטה הייתה סיבתו של מעוף הכדור. אוקיי? זה דיאגנוזה למקרה מסוים. שני הדברים האלה בעצם הם ביטויים של עיקרון הסיבתיות. אומר דיוויד יום, הדבר הזה לא יוצא בתצפית משום צורה. כשאתה רואה שאני בעטתי בכדור ואחרי זה הכדור עף, לא ראית שהבעיטה שלי גרמה לכדור לעוף. מה שראית זה שקודם בעטתי ואחרי זה הוא עף. נכון? זה מה שראינו, אם אנחנו נצמדים למה שצפינו בו באופן ישיר. כל השאר זה פרשנות שאנחנו נותנים. אנחנו מניחים שהבעיטה הייתה סיבתו של הכדור. יכול להיות שראינו את זה בעוד מקרים, אז אנחנו כבר עושים מזה הכללה, וזה מחזיר אותנו לאינדוקציה. לכן בסופו של דבר, אומר דיוויד יום, ההנחה הסיבתית היא הנחה שאנחנו מביאים מהבית. היא לא תוצאה של תצפית ישירה, ולכן הוא לא קיבל אותה. טען שאין דבר כזה באמת יחס סיבתי, אבל אנחנו רגילים לחשוב ככה, אז אנחנו משתמשים במושגים האלה ובכלי החשיבה האלה. אז אלה בעצם שתי העמדות שיום תקף, אבל באמצעותן הוא במובן מסוים הפיל לחלוטין את כמעט את כל מה שאנחנו יודעים על העולם. חוץ מאשר דברים שבהם צפינו באופן ישיר. לדוגמה, שאם הדבר הזה עזבתי אותו אתמול ב-10 בבוקר, הוא נפל לכדור הארץ. שימו לב, לא שהדבר הזה אם עוזבים אותו הוא נופל לכדור הארץ, אלא שאתמול ב-10 בבוקר כשעזבתי אותו הוא נפל לכדור הארץ, כי את זה ראיתי. כל הכללה שהיא, אני כבר לא מדבר על כל העצמים בעלי המסה, אפילו על זה. מה יקרה איתו היום? לא יודע, בוא נראה. ננסה ונראה, ואז אנחנו נדע עוד פעם רק את מה שראינו. לא נדע את מה שצפוי להיות. אוקיי? זה בעצם הטענה. אז יש פה משבר מאוד גדול בפילוסופיה של המדע. פילוסופיה בכלל, באפיסטמולוגיה, תורת ההכרה, אבל גם בפילוסופיה של המדע. ועל זה בא קאנט ואומר שיום העיר אותו מתרדמתו הדוגמטית. כן? זאת אומרת, הוא בעצם היה רגיל להתייחס לדברים האלה כמובנים מאליהם, ופתאום יום אמר לו רגע רגע, יש פה משהו שדורש הצדקה. זאת אומרת, איך אתה סומך על ההנחות האלה של סיבתיות, אינדוקציה, או במילים אחרות, איך אתה סומך על הראש שלך? אתה צריך לסמוך רק על תצפיות. כל דבר שמעבר לתצפית ישירה. מה? לסמוך על מה? מה זאת אומרת? לסמוך על משהו שלא ראית, שראית שמה שקרה אכן קרה. נכון, זה אי נמי, בסדר, אוקיי. לדעת, אל תקרא לזה לסמוך, תקרא לזה לדעת. אומר, אתה יודע, אם תתערב עם מישהו, או מה נפקא מינה לקידושי אישה, כן? אם תתערב עם מישהו על זה שאם אתמול בבוקר כשעזבתי את זה זה נפל לכדור הארץ, אז זכית בהתערבות. על זה אתה יכול לסמוך. בסדר? טוב, עכשיו נדבר על האינדוקציה של ערך האמת של המשפט. אתמול ערך האמת שלו היה אמיתי, מי אמר שהיום זה ממשיך להיות אמיתי. טוב, בכל מקרה לענייננו, אז קאנט בעצם שם את הדברים על השולחן והבין עד כמה המשבר הזה הוא עמוק באפיסטמולוגיה, בתורת ההכרה. עכשיו, אמרתי לכם, זאת השאלה בעצם שהציב דיוויד יום, קאנט ניסח אותה מחדש והוא ניסח אותה כך. הוא חילק את הטענות בעולם על פני שני צירים. הציר ההכרתי, אפיסטמי, והציר הלוגי. על הציר האפיסטמי, זאת אומרת אפיסטמי הכוונה איך אני מכיר את הדבר, אפיסטמולוגיה זה תורת ההכרה. אוקיי? אז יש טענות א-פריוריות וא-פוסטריוריות. מה זאת אומרת? טענות א-פריוריות זה טענות שקודמות לתצפית. אני יכול לדעת אותן גם בלי תצפית. אוקיי? טענות, כן, כל רווק אינו נשוי. כל רווק אינו נשוי, אני לא צריך לבחון את מצבו האישי של הרווק הזה בשביל לדעת שאין לו אישה. כי אם הוא רווק אז הוא לא נשוי, זה טענה א-פריורית. יש טענה א-פוסטריורית, כל רווק הוא בגובה מטר שמונים. אוקיי? אולי שגויה במקרה הזה, אבל לא משנה, אבל זאת טענה א-פוסטריורית. בשביל לדעת אותה, בשביל לדעת אם היא נכונה או לא, צריך לעשות תצפיות. אוקיי? אז זאת טענה א-פוסטריורית. זה חלוקה אחת, חלוקה במישור האפיסטמי, באיך אני יודע שהטענה נכונה, אם צריך תצפית או שאפשר לדעת אותה גם ללא תצפית. אוקיי? יש חלוקה במישור הלוגי. חלוקה במישור הלוגי מחלקת טענות לפי התוכן שלהן. יש טענות שהן טענות אנליטיות וטענות שהן טענות סינתטיות. טענות אנליטיות או מנתחות בעברית, זה טענות שנובעות מניתוח של המושגים שמעורבים בהם. למשל, כל רווק אינו נשוי. כל רווק אינו נשוי. כל רווק אינו נשוי זו טענה אנליטית. למה? כי איך אני יודע שהוא לא נשוי? אני מנתח את המושג רווק. ברגע שאני מנתח את המושג רווק, אני מבין שהטענה שהרווק הזה לא נשוי היא טענה נכונה. בסדר? אז זה לא רק אפריורי, זה גם אנליטי. לעומת זאת, כל רווק הוא בגובה מטר שמונים זאת טענה סינתטית. למה? כי זה לא נובע מניתוח של המושגים שמעורבים. ניתוח המושג רווק לא מעלה שהוא חייב להיות בגובה מטר שמונים. או, הכדור הזה הוא עגול, זו טענה אנליטית. והכדור הזה הוא כבד, זו טענה סינתטית. נכון? כי זה לא נובע מהיותו כדור. אני צריך לצפות ולראות או לא יודע באיזושהי צורה אחרת, אבל יש פה עוד מידע. עכשיו ננסח את זה כך, טענה אנליטית זו טענה שלא מוסיפה לך מידע. כל מה שיש בה זה מה שטמון בתוך ההגדרה של המושגים שמרכיבים אותה. טענה סינתטית זו טענה שמוסיפה לך מידע. אוקיי? זו טענה שמכילה מידע מעבר למה שטמון בהגדרת המושגים. עכשיו, מה? כן? לא, אין שם שום מידע. לא, אתה לא יודע, אתה יודע, אתה רק לא ידעת שאתה יודע. כי אם אתה לא יודע אז גם אחרי שיציגו לך את הפתרון לא תבין אותו. פתרון של תרגיל במתמטיקה בסך הכל מגלה, לוקח אותך כדי להבין שאתה בעצם ידעת את זה עוד קודם. לא מצאת, דיברנו על זה באחד הפעמים הקודמות. עכשיו על פניו, שתי החלוקות, אני עושה את זה באמת באופן קצר טלגרפי קצת אבל עיקרי הדברים אני חושב שאפשר להבין. על פניו אלו שתי חלוקות בלתי תלויות. חלוקה אחת על מבנה המשפט, האם המשפט הוא תוצאה של ניתוח המושגים או שהוא מכיל עוד מידע מעבר למה שטמון בהגדרת המושגים. החלוקה השנייה היא נוגעת לשאלה איך אני יודע את המשפט, זה לא קשור למבנה המשפט. שאלה איך אני יודע אותו. אתם מבינים? כמו ההבדל בין אמת לבין ודאות. אמת עוסקת במשפט עצמו, ודאות עוסקת בי. השאלה היא באיזו רמת אמינות אני יודע את המשפט. אם זה בוודאות אז אני יודע את זה במאה אחוז. השאלה אם המשפט אמיתי והשאלה אם זה ודאי בעיניי שתי שאלות שלא קשורות בכלל אחת לשנייה. יכול להיות משפט אמיתי שאני לא יודע אותו או שאני יודע אותו לא בוודאות אבל הוא אמיתי לגמרי. בסדר? אגב יכול להיות גם משפט שקרי שאני יודע אותו, ואפילו יודע אותו בוודאות, רק אני טועה. בסדר? זה טענה עליי וזה טענה על המשפט עצמו. אז החלוקה הזאת, שתי החלוקות האלה שקאנט עושה, זה הוא עצמו, ניתוח שלו עצמו. שתי החלוקות האלה שקאנט עושה הן חלוקות על צירים שהם בלתי תלויים. אם זה חלוקות על צירים שהם בלתי תלויים אז כמה קבוצות אמורות להיות? ארבע. נכון? צריך להיות משפט שהוא אנליטי אפריורי, אנליטי אפוסטריורי, סינתטי אפריורי וסינתטי אפוסטריורי. נכון? שתי חלוקות בלתי תלויות. עוד רגע, אני עוד לא הגעתי. אני צריך הקדמות, זה קאנט, הוא ייקה. צריך לטחון הרבה מים עד שמגיעים לשאלה שבה מתעניינים. לפעמים יותר מדי מים. אז הטענה בעצם זה שאמורות להיות ארבע קבוצות. עכשיו מתברר בפועל כשתבדקו יש רק שתיים. כל טענה אנליטית היא אפריורית ולהפך, וממילא כל סינתטית היא אפוסטריורית ולהפך. נסו לחשוב על טענה שהיא אנליטית אבל לא אפריורית. אין דבר כזה, נכון? טענה אנליטית טענה שנובעת מתוך מושגיה. אתה לא צריך תצפית כדי לדעת אותה, פשוט לנתח את המושגים. נכון? אז היא בהגדרה אפריורית. ולהפך, טענה אפריורית אתה שואל יכולה להיות סינתטית? לא. כי אם היא הייתה סינתטית פירוש הדבר היא מכילה עוד מידע, אז איך אני יודע אותה אפריורית בלי תצפית? זאת אומרת זה לא יכול להיות. לכן בעצם, אומר קאנט, עד זמנו שתי החלוקות האלה נתפסו כחלוקה אחת. או שני היבטים של חלוקה אחת. זה ההיבט האפיסטמי וזה ההיבט הלוגי, אבל זאת חלוקה אחת. בעצם המשפטים בעולם מחולקים לשתי קטגוריות. משפטים אנליטיים אפריורי ומשפטים סינתטיים אפוסטריורי. משפטים שמכילים מידע וצריך תצפית כדי לדעת את זה, רואים את האמפיריציזם? משפטים שמכילים מידע על העולם אבל צריך תצפית כדי לראות אותם, סינתטי אפוסטריורי. או משפטים שלא מכילים מידע על העולם כי הם רק מנתחים מושגים ואז לא צריך גם תצפית כדי לדעת אותם, יכול לדעת אותם גם בלי תצפית. אוקיי? זאת החלוקה שהייתה מקובלת עד זמנו. ועכשיו קאנט מנסח את הבעיה של יום מחדש בשפה שהוא פיתח עכשיו מה שתיארתי לכם כאן. והוא אומר בעצם אוסף כל הבעיות של יום אפשר לנסח אותם כבעיה אחת כוללת. האם וכיצד ייתכנו משפטים סינתטיים אפריורי? קטגוריה שלישית. משפטים אנליטיים אפוסטריורי אין לפי קאנט, למרות שיש כאלה שטוענים שגם את זה יש אבל לדעתי זה סתם הגדרה שונה. אבל לפי קאנט הטענה היא שיכולים להיות. עוד משפטים סינתטיים א-פריורי. שימו לב, זה שובר את המקבילות שתיארתי עד עכשיו. הרי משפטים סינתטיים אמורים להיות א-פוסטריורי. או במילים אחרות משפטים שמכילים מידע ואני יודע אותם בלי תצפית. בתרגום לעברית מדוברת, כן? זה בעצם מה שהוא שואל. איך יכול להיות משפט שמכיל מידע, אבל אני יודע אותו ללא תצפית? זה נקרא משפט סינתטי, מכיל מידע, א-פריורי, שאני יודע אותו ללא תצפית. עכשיו אומר קאנט, למה זה התרגום של כל הבעיות של יום? אתם מבינים שזאת בעצם שאלת האמפיריציזם, נכון? האם אני יכול לדעת משהו על העולם בלי תצפית? רציונליזם מול אמפיריציזם, אוקיי? רציונליזם כתפיסה פילוסופית, לא כגישה לחיים להיות רציונלי. אז הרציונליזם הפילוסופי בעצם אומר יש לי אפשרות לדעת דברים על העולם גם לא בכלים אמפיריים. בכלים אחרים. אז בעצם האוסף של כל השאלות של יום על הסיבתיות, על האינדוקציה, על כל מה שאתם רק רוצים, מתמצה בשאלה איך ייתכנו משפטים סינתטיים א-פריורי. זה בעצם מה שטוען קאנט. ועל פניו נראה שזה לא אפשרי. לא אפשרי. אם המשפט הוא סינתטי מכיל מידע שאין בתוך המושגים שמרכיבים את המשפט, אז איך אתה יודע את זה? אם אתה יודע את זה כנראה זה מתצפית. אתה לא יכול לדעת את זה א-פריורי. בעצם הוא הגדיר מערכת מושגים שבתוכה אפשר לנסח את כל השאלות של יום כשאלה אחת כללית. אוקיי? וזה צעד מאוד חשוב לקראת פתרון. שלדעתי קאנט לא מצא אותו, אבל זה צעד חשוב לקראת פתרון. עכשיו זה מעניין, כי קאנט כשהוא ניסח את השאלה הזאת, הוא לא ניסח האם משפטים סינתטיים א-פריורי אפשריים, אלא כיצד אפשריים משפטים סינתטיים א-פריורי. היה ברור לו שהם אפשריים. כל השאלה זה טוב, אבל איך אפשר להצדיק דבר כזה? למה היה ברור לו? כי היה לו אמון למשל בחוקי הטבע. וכל חוק טבע הוא משפט סינתטי א-פריורי. והוא לא היה מוכן לקבל את התזה הספקנית של יום שאומרת לא, זה רק סטייטמנט עלינו, לא על העולם. אני לא טוען שיש בעולם חוק גרביטציה. אם אני אגיד חוק גרביטציה זה יסתדר לי טוב עם העובדות, זה הכל. אני לא רוצה לטעון שבעולם יש חוק גרביטציה. אוקיי? כך בעצם אומר יום. קאנט אומר מה פתאום? יש חוק גרביטציה בעולם, אל תבלבל את המוח. עכשיו השאלה בסדר, אבל השאלה היא שאלה טובה. אוקיי? ובמובן מסוים אני רוצה לתרגם פה את השאלה של הנער מול המבוגר, זאת השאלה שלו. הנער בעצם אומר אתה מצפה ממני לקבל דברים שלא הוכחת לי אותם והם לא תוצאה של תצפית ישירה. למה שאני אקבל את זה? אז אני מתרגם את השאלה של הנער אל המבוגר כשאלה של יום שואלת קאנט, שקאנט שואל אותנו בשם יום. אוקיי? איך יכול להיות שאנחנו יכולים לקבל דברים על העולם בלי שיש לנו הוכחה מצד אחד, והוכחה לבד הרי לא מספיקה כי זה עניין אינטלקטואלי ובשביל לדעת משהו על העולם צריך תצפית, לא מספיק שיש לך הוכחות. ובלי תצפית ישירה. תצפית ישירה תיתן לך עובדות ספציפיות, פרטיקולריות, אבל לא חוקים כלליים. איך אתה יודע חוקים כלליים? חוקי הטבע הם תמיד חוקים כלליים. מה שקאנט הציע עכשיו זה את הטענה הבאה. זה הפתרון שלו. שהוא אחד מהפתרונות שברגמן שלל ובצדק. אבל זה בעצם הפתרון המקובל בדרך כלל בעולם. הפתרון של קאנט בעצם אומר כך: הוא מחלק בין מה שנקרא פנומנה ונואומנה. פנומנה זה העולם כפי שאני תופס אותו, פנומנלי זה תופעתי, כן? והנואומנה זה העולם כפי שהוא לעצמו. ועכשיו הוא אומר כל הטענות שלנו על העולם לא עוסקות בעולם עצמו. הן עוסקות בעולם כפי שאני תופס אותו. נכון? כשאני מסתכל על עובדה מדעית זה לא, אני לא מדבר על העובדה המדעית עצמה. אני מדבר על התפיסה שלי את העובדה המדעית. של ברטרנד ראסל, כן הרבה אחרי קאנט, הוא שאל את השאלה האם יש בעולם צבע צהוב? התשובה היא כמובן לא. אין בעולם צבע צהוב. צבע צהוב קיים אך ורק אצלנו בהכרה. בעולם יש גל אלקטרומגנטי. במקרה הטוב אם האלקטרומגנטיות צודקת, אז יש בעולם גל אלקטרומגנטי. כאשר רגע, גל אלקטרומגנטי שפוגע אצלי ברשתית באורך גל מסוים יוצר אצלי תמונה בצבע צהוב. אבל אם הרשתית שלי הייתה מחוברת למרכז השמיעה, אז הגל באורך הגל הזה היה יוצר את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. ולא הייתי פחות צודק מאני עכשיו כשמחוברת אצלי למרכז הראייה. והקול או הצבע אלה תופעות שקיימות אך ורק אצלי בהכרה, לא בעולם. בעולם עצמו קיימות איזה שהן תופעות מופשטות. כל מה שאני אומר עליהם זה בעצם דברים שהם בתמונה של העולם כפי שאני חווה אותה או קולט אותה. זה לא על העולם עצמו. במובנו המופשט לגמרי, בלי שאני נכנס למאפיינים ספציפיים, אני מניח שהוא קיים בעולם. שאלה טובה למה, אבל אני מניח שצייטלין שאל את זה על קאנט. יש לו מאמר נחמד על העניין הזה. אבל אני מניח שהוא קיים. שום דבר שאני אגיד עליו אבל לא יהיה שייך לעולם עצמו אלא רק לאופן שבו אני תופס את הדברים. אוקיי? מי שמכירים את החידה הזנית המפורסמת: האם כשעץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שם, הוא משמיע קול? וכולם בדרך כלל התשובה המובנת מאליה היא שכן, מה זה הספקנות הזאת? ברור שלא! הוא לא משמיע שום קול. ברור, זאת אומרת הוא מזיז את האוויר, יש גל לחץ. אבל קול נוצר רק שגל הלחץ פוגע בעור תוף, עובר תרגום ובמרכז השמיעה זה עובר לתרגום מאוד אודיו ויש קול. בעולם עצמו אין קול. זה ברור. אין שום אינדיקציה להגיד שיש קול בעולם. אולי יש, אני לא יודע מה זה בכלל קול בעולם. הכל הוא תופעה הכרתית בכלל. אני לא יודע אם יש משמעות בכלל לשאלה אם יש קול בעולם. לא לא, מה שקאנט בעצם אומר זה אומר, אינה נמי, יום צודק ב-100%, ולכן מעכשיו אני… רגע, אני עוד לא הגעתי לאיך זה פותר את הבעיה של יום. נכון. עוד רגע, אני עוד מגיע למה הוא אומר עם יום ואם זה מחזיק מים. זה לא מחזיק מים לגמרי לדעתי. אבל אני רוצה לעשות את זה שלב שלב. אז בעצם מה שהוא טוען זה שהטענות המדעיות הן טענות על העולם כפי שאנחנו תופסים אותו, לא על העולם עצמו. אוקיי? הרבה אנשים תופסים אגב את האמירה הזאת של קאנט כמשהו שהוא סובייקטיבי, ספקני או משהו כזה. זה לא נכון. זה הרבה פעמים גם ערבוב של פוסט-מודרנים למיניהם. העובדה שאני מתאר את התופעות בעולם בשפה ההכרתית שלי, אין בה שום דבר ספקני. כשאני אומר שאתה נגיד, אם אצלך יחברו את עור התוף למרכז הראייה, אז אתה תראה קולות כמו עם ישראל בהר סיני, אין בזה שום דבר ספקני, זאת עובדה ביולוגית. אוקיי? וזה אתה גם לא תהיה פחות צודק ממני, אין פה נכון ולא נכון. אבל מצד שני זה לא שיש ריבוי אמיתות, יש אמת אחת בלבד. מה שיש בעולם זה הדבר הזה שאני קורא לו גל אלקטרומגנטי. איך אני תופס אותו? זה תמיד בשפה שלי, אבל זה אין בזה שום דבר סובייקטיבי. בסדר, ברור, תמיד תפיסה שלי מנוסחת בשפות שלי. זה לא מה שמדברים כשמדברים על ריבוי אמיתות. מדברים על ריבוי אמיתות מתכוונים שיש פה ויכוח. כן, כשאני אגיד אני רואה פה אור צהוב והוא יגיד אני שומע את הסימפוניה התשיעית של בטהובן, יש לנו ויכוח? אין לנו ויכוח. אנחנו שנינו מסכימים שיש פה את האובייקט הזה שקוראים לו גל אלקטרומגנטי. אתה חווה אותו ככה, אני חווה אותו ככה. אז מה? בסדר, אם הייתי שם משקפיים עם צלופן כתום, אז מבחינתי בכל העולם היה מופיע בצבע כתום ואף אחד לא היה מתווכח איתי שאני באמת רואה צבע כתום. נכון? אין לנו ויכוח. אנחנו תמיד תופסים את העולם במשקפיים שאנחנו מתבוננים בו. בזה אין שום עניין ספקני. זה בסך הכל צורה שהצורה שלנו לתאר את העולם היא במונחינו שלנו. כן, זה ברור, אין בזה שום דבר ספקני. אז לכן זה בעצם מה שקאנט טוען, ואז הוא אומר לפי זה הוא מנסה להציע פתרון לבעיה של יום, לבעיה של סינתטי א-פריורי. מה שהוא בעצם רוצה לומר זה שאין פלא שאנחנו יכולים לשאוב ממוחנו הקודח עקרונות כלליים על התופעות המדעיות. למה? בגלל שהתופעות המדעיות שעליהן אנחנו מדברים הן תופעות מדעיות שעוברות עלינו בתיווך של החושים שלנו, של ההכרה שלנו, של צורות החשיבה שלנו, זה הפנומנה, זה לא הנואומנה. וכיוון שכך, אנחנו יכולים להגיד כל מיני דברים על מה שאנחנו נראה גם בלי לצפות בעולם, כיוון שאנחנו מודעים לאיך בנויים הכלים שבאמצעותם אנחנו צופים על העולם. אז לכן אנחנו יכולים להגיד דברים סינתטיים באופן א-פריורי. אנחנו יכולים להגיד למשל אני כבר יכול להגיד לכם שכל דבר שאני אראה מכאן ואילך הוא בתחום אורכי הגל הנראה. בסדר? אני לא אראה לעולם דברים שהם לא באורך הגל הנראה, כי אנחנו לא רואים דברים כאלה. בשביל זה אני לא צריך לצפות בדבר באורך גל לא נראה ולראות אם אני רואה אותו או לא. אני יכול לקבוע את זה. למה? כי אני מכיר את כלי הצפייה שלי ואני יודע שהם רגישים רק לאורכי הגל האלה, הם לא רגישים לאורכי גל אחרים. אוקיי? אז לכן העובדה שאני יכול להגיד דברים על העולם בלי לצפות בו, אומר קאנט, זה נובע מכך שאני מכיר את כלי ההכרה שלי. או שיש קטגוריות שכפויות עליי, צורות חשיבה שכפויות עליי, הן טרנסצנדנטליות מבחינתי, טרנסצנדנטליות ולא טרנסצנדנטיות, זה משהו אחר. טרנסצנדנטליות, זאת אומרת הן קודמות להכרה, אבל הן כפויות על כל ההכרות שיהיו לנו מאז ומעולם כי זה המבנה שלנו. ככה אנחנו מסתכלים על דברים. אוקיי? לכן אנחנו יודעים שאנחנו נשמע קולות ולא נראה קולות כי אנחנו יודעים שאצלנו האוזן מחוברת למרכז השמע ולא למרכז הראייה, אל מי ש… בסדר, נדבר בלי כלים, עזוב, זה לא משנה. גם אם יהיו את הכלים ואני יודע מה… בוא רגע, עוד שנייה, גם כן יש פה איזשהו קושי. או, לא הבנתי. אז אתה יכול להרחיב. אין בעיה, תרחיב. וגם אז אני אגיד לך אפריורית מה תראה ומה לא תראה, ברגע שאני אכיר את הכלי שאליו הרחבת. לא משנה, ברמה העקרונית זה נשאר אותו דבר. אז הטענה בעצם של קאנט זה שהדרך לפתור את הבעיות של יום זה להבין שהטענות שלנו הן לא באמת על העולם, אלא על העולם כפי שאנחנו תופסים אותו. ואם זה ככה, אז אין פלא שעניינים סובייקטיביים או צורות החשיבה שלנו נוטלות חלק במה שאנחנו יכולים להגיד על העולם. לא רק תצפיות יכולות לתת לנו את הבסיס למה שאנחנו אומרים על העולם, אלא גם היכרות עם המבנים או התבניות המחשבתיות שלנו. הכל נורא באופן גס אני מציג כאן. עכשיו, כמו שיונתן אמר קודם, אני מסכים לגמרי. זאת אומרת, קאנט שפך את התינוק עם המים. הוא נשאר עם הספקנות של יום, הוא רק נתן לזה איזה שהם מילים יפות, אבל זה הכל. זאת אומרת, אני יותר מזה אני אשאל. למה למשל, קחו את החוק השני של ניוטון? כן? הכוח שווה למסה כפול תאוצה. נגיד בעצם מה שקאנט אומר לנו, אני מתרגם עכשיו. מה שקאנט אומר לנו, בעצם החוק האמיתי יכול להיות שהכוח שווה לקבוע כפול התאוצה בריבוע. אף שווה לקיי איי בריבוע. זה לא יהיה מסה, זה יהיה משהו עם יחידות אחרות. אבל קיי איי בריבוע, תאוצה בריבוע. אוקיי? אלא מה? שכל הגופים שנעים לפי התבנית הזאת, אני פשוט לא אבחין בהם. כי יש לי איזשהו אילוץ הכרתי שמחייב אותי לראות רק דברים שהתאוצה שלהם נמצאת ביחס ישיר לכוח. עכשיו, אני לא מבין למה גוף, אותו גוף, עם אותה מסה, שנע באותה תאוצה, אני לא אצליח להבחין בו. מאיפה באה המיסטיקה הזאת? יש לו את אותה מסה, הוא נע בדיוק באותה תאוצה כמו גוף אחר שראיתי, אבל הוא, בגלל שאצלו היחס הוא כוח שווה לקבוע כפול התאוצה בריבוע, אני לא אצליח להבחין בו. או לא אצליח למדוד את הכוח שפועל עליו, לא יודע, משהו אני לא אצליח, לא יעבור את סף ההכרה שלי. זה נשמע לי הזיה מיסטית. זאת אומרת, אתם יודעים, זה מילון אנגלי-אנגלי. מה ההבדל בין מילון אנגלי-אנגלי למילון אנגלי-עברי? מילון אנגלי-עברי לוקח מילה אחת, מסביר לך את זה עם מילים אחרות שאתה מבין. מילון אנגלי-אנגלי לוקח מילה אחת שאתה לא מבין, מסביר לך את זה עם עשר אחרות שאתה עוד פחות מבין. אוקיי? זה פחות או יותר ההסבר שמציעים כאן. זאת אומרת, אתה מנסה להציע לי הסבר לאיזושהי תופעה שאני לא מבין. איך יכול להיות שאני מצליח להכיר בעולם דברים בלי תצפית? נכון? זאת השאלה שבאת לענות. ואיך אתה עונה עליה? עם משהו שאותו אני עוד פחות מבין. עם איזה הזיה שהיא ודאי לא נכונה, לא רק שאני לא מבין אותה, אלא פשוט היא חסרת כל היגיון. שאני לא יכול לראות עצם בעל מסה קילוגרם אחד, הוא נע בתאוצה שני מטר לשנייה בריבוע, נכון? אם הכוח שהיה פועל עליו היה שניים, שזה היה מקיים את אף שווה לאם איי, הייתי רואה אותו. אם הכוח הוא ארבע, והוא אותו מסה עם אותו תאוצה, לא הייתי רואה אותו. למה? מה היה קורה לכלי החישה שלי אם הכוח שפועל על העצם הזה היה אחרת? אתם מבינים שזאת הזיה מיסטית שאי אפשר להצדיק אותה. או במילים אחרות, הפתרון של קאנט מצטרף לחבורת הפתרונות שהוגו ברגמן זרק אותם לפח האשפה ההיסטורי. זאת אומרת, זה לא פתרון. אנחנו נשארים עם שאלה ללא מענה. עכשיו, אני רוצה להציע לכם איפה לדעתי נמצא הפתרון. וזה פתרון בערבון קצת מוגבל, אבל אני לא חושב שיש אופציה אחרת. אני רוצה לטעון שהקושי קיים בגלל שאנחנו עושים איזושהי אבחנה, שבעיניי היא מלאכותית, בין חשיבה לבין הכרה. נכון? אנחנו מאוד רגילים לעשות אבחנה דיכוטומית חדה. יש הכרה, תצפית חושית על העולם, ככה אנחנו מכירים דברים. וחשיבה זה משהו שקורה בתוכנו פנימה, זה לא אינטראקציה עם העולם. נכון? אנחנו חושבים על דברים, מנתחים, מוציאים קשר בין טענות, זה נעשה אצלנו פנימה. הכרה זה אינטראקציה שלנו עם העולם דרך החושים. בסדר? זה ההבדל בין הכרה לבין חשיבה. עכשיו, ההנחה, או מה שמוביל לבעיות של יום ושל קאנט והסינתטי אפריורי וכל הבלגנים האלה, היא שיש אבחנה דיכוטומית חדה בין חשיבה לבין הכרה. ולכן אומרים לי, תראה, כלי חשיבה לא יכולים להצדיק עובדות. לא יכולים להביא לידיעתך עובדות. בעובדות אנחנו נוכחים אך ורק באמצעים הכרתיים. לא באמצעים חשיבתיים. נכון? זאת בעצם בתרגום חופשי זה העניין. ואני רוצה לכפור בהנחה הדיכוטומית הזאת. ואני חושב שזה הפתרון היחידי האפשרי לשאלה הזאת באפיסטמולוגיה. אני רוצה לטעון שיש לנו יכולת הכרתית שהיא לא באמצעות החושים. השכל שלנו יכול גם להכיר, לא רק לחשוב. את המינוחים לזה אפשר לשאוב מכמה מקומות, הרמב"ם בתחילת מורה נבוכים מדבר על עיני השכל. מה זה עיני השכל? תחשבו הביטוי הזה כן מצמיד עם מקף ביטוי של עיניים שזה שייך לעולם של ההכרה, נכון? לא של החשיבה, והשכל שייך לעולם של החשיבה. אז מה זה עיני השכל? עיני השכל פירוש הדבר שיש לנו אגף בשכל שעוסק בהכרה, לא בחשיבה. נכון? זה בעצם מה שהוא אומר. זה לא עיניים במובן הפיזי כמובן, זאת מטאפורה. זאת מטאפורה כדי לומר השכל שלנו יודע גם להתבונן, לא רק לנתח ולחשוב ולעשות דברים בפנים. יש לנו איזשהי יכולת לא דרך החושים, יש לנו איזשהי יכולת שהשכל יתבונן בעולם ויכיר את המציאות. יש הרב הנזיר משתמש בביטוי היגיון שמעי. זה אותו צירוף. שמעי שייך לעולם ההכרה, היגיון שייך לעולם החשיבה. איך איך מחברים עם מקף כלי הכרתי לחשיבה? ושוב התשובה היא שיש לנו איזשהי יכולת מה שהוא קורא להאזין לעולם באמצעות השכל, לא באוזניים, באמצעות השכל. או במילים אחרות יש לנו איזשהי אפשרות להשתמש בשכל ככלי מכיר, לא ככלי חושב. אוקיי? הוסרל גם דיבר על זה, הוא דיבר על ראייה אידיטית, ראיית אידאות. כן איך אנחנו צופים באידאות. אידאות לא רואים בעיניים. איך אנחנו צופים באידאות? אז הוא טוען יש לנו איזשהי יכולת לצפות באידאות. עכשיו אידאות נתפס אצלנו כמושג שייך לעולם המחשבה, לא ההכרה. אפלטון המציא שהאידאות גם קיימות בעולם האידאות וכדומה, אבל אנחנו בדרך כלל כן רובנו נוטים אני חושב לאפלטוניזם, אני לא דרך אגב, אבל רוב העולם נוטה לאפלטוניזם, ומבחינתו ברור שאידאות זה המצאה שלנו. אנחנו לא צופים באידאות, זה קונסטרוקציות שאנחנו מייצרים אותם. אוקיי? אבל אם אתה צופה באידאות פירוש הדבר שהשכל שלך יש לו גם איזשהי יכולת להכיר, לצפות, ולא רק לחשוב, לא רק ליצור דברים אלא גם ליצור אינטראקציה עם משהו בעולם ולדעת על קיומו. זה נקרא לצפות באידאות. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שההבדל בין הכרה לבין חשיבה הוא לא דיכוטומי כמו שבדרך כלל אנשים חושבים. יש אגף בשכל שעוסק בהכרה ולא רק בחשיבה. יש לו אגף של שכל מכיר או חשיבה מכירה. אוקיי? זה זה בעצם הטענה. אם זה כך, אז אני רוצה לטעון להעלות את הספקולציה הבאה, ומה שאני רוצה בעצם לומר זה שהדרך שלי להגיע מהעובדות שבהן צפיתי אל החוק הכללי, אל ההכללה, או הדרך שלי להיווכח ביחס סיבתי, אני חוזר לבעיות של יום, כי אני פשוט רואה אותם. יום כאמפיריציסט אומר רגע אתה לא רואה את היחס הסיבתי, ראית שהוא בעט ואחרי זה הכדור עף. איך ראית שהבעיטה בכדור גרמה לכך שהוא עף? את הגרימה לא ראית. מה שראית זה את האירוע הראשון ואחריו את האירוע השני. אוקיי? אני טוען לא, אני ראיתי גם את הגרימה. לא בעיניים, אלא כשהסתכלתי בסיטואציה השכל שלי תפס שיש פה יחס של גרימה בין הבעיטה לבין מעוף הכדור. עכשיו תבינו זה נשמע נורא מיסטי מצד אחד, מצד שני, מי שהיה אומר לכם שזה רק קודם בעטת ואחרי זה הכדור עף אבל אין יחס של גרימה ביניהם הייתם מאשפזים אותו. נכון? זה בעצם אומר שאולי אתם לא מודעים לזה, אבל אתם כולכם מאמינים במיסטיקה שתיארתי עכשיו. וזו לא מיסטיקה, פשוט עובדה. אנחנו כולנו יודעים שיש לנו איזשהו כושר כזה של הכרה באמצעות השכל. ואני חושב שההכללות שאותן אנחנו עושים כשאני לוקח אוסף של עובדות ואני מכליל אותם, כן? מה זה אומר שאני מכליל אותם? אני יוצר מהן תורה כללית יותר, תיאוריה או הכללה כללית יותר. עכשיו יכולות להיות הרבה אפשרויות להכליל את אוסף העובדות הזה. למה אני בוחר בהכללה המסוימת הזאת? בגלל שאני מבין שזו ההכללה הנכונה. איך אני מבין? הרי אני ראיתי את העובדות, לא ראיתי את ההכללה. את התיאוריה לא רואים נכון כמו שאמר לנו דייויד יום. אני כן, אני כן ראיתי, ראיתי את זה בעיני השכל לא בעיניים בשתי עיני הבשר שלי, אלא ראיתי את זה בעיני אני הבנתי מתוך הסיטואציה שזה ככה. תחשבו למשל על אקסיומה בגיאומטריה. בסדר? נגיד שני מקבילים לא נפגשים. איך אתם יודעים? הוכחה אין לזה נכון זאת אקסיומה. איך אתם יודעים? ראיתם? בחיים לא. הלכתם עם זה עד אינסוף לוודא שהם לא נפגשים אף פעם? מה זאת אומרת איך אתה יודע את זה א-פריורי? מה זאת אומרת? תעשה לי אנליזה של ההקבלה. אני יכול כל טענה שתשאל אותי אני יכול להגיד שזה אנליטי, מה הבעיה? למשל, שואלים אותי למה למה אתה חושב שיש אלוקים? זה אנליטי, כי יש פירושו קיומו של אלוקים, בלי זה אין יש בכלל. אז זה אנליטי, זה בריחה. בסוף בסוף אתה יכול תמיד הכל להציג בצורה של הגדרה, אבל בסוף אתה רוצה לטעון טענה, זה לא זה לא הגדרה. כשאתה טוען טענה אתה צריך להסביר לי למה איך הגעת אליה. אז הטענה שלי, אנחנו כן רואים, אבל בשביל לראות את זה לא צריך ללכת עם שני הקווים האלה עד אינסוף ולוודא שהם לא נפגשים. כשאני מסתכל על שני הקווים האלה אני יודע שהם לא ייפגשו אף פעם, אני פשוט רואה את זה. זה לא רואה בעיניים, אלא השכל מעורב פה, כמובן העיניים גם משמשות אותי, אבל זה לא רק העיניים, אלא דרך מראה העיניים השכל שלי עושה איזושהי פעולת ניתוח ומגיע למסקנה שזה המצב. זה מה שאני קורא ראייה עידיטית או עיני השכל או מה שלא יהיה, ואני חושב שאין מי שחולק על זה, זה פשוט כששומעים את זה זה נשמע נורא מיסטי כזה. אבל באותה מידה זה נשמע מיסטי שאני אומר שאם אני רואה שם ארון כנראה יש שם ארון. מי אמר לך? זה שאתה רואה אז מה? זה לא לא מיסטי, למה זה לא מיסטי? כי כולנו יודעים שזה שזה נכון, יש שם ארון. גם את זה כולנו יודעים, רק צריך להכיר בזה, זה הכל. עכשיו, אני אמרתי לכם, לכן אמרתי, זה לא בדיוק פתרון, אבל אני חושב שזה הפתרון הכי טוב שאפשר להגיע אליו. מה זאת אומרת? אני רוצה לטעון שבאמת אין משפטים סינתטיים אפריורי. המשפטים האלה הם סינתטיים אפוסטריורי, הם תוצאה של תצפית, אבל לא תצפית בחושים, מה שאנחנו קוראים בדרך כלל תצפית. אלא זאת תצפית, השכל שלנו מתבונן במציאות ומבין שעקרון הסיבתיות נכון. שלכל דבר צריכה להיות סיבה, שדבר בלי סיבה זה לא הגיוני. יגידו סתם אתה רגיל לחשוב כך, זה סתם תבניות שמוטמעות בך. לא, אני אומר לכם שזה נכון. בסדר, אז אמרתי, השאלה הסוליפסיסטית תמיד עולה ביחס לאמפיריציסטים והם משום מה מתעלמים ממנה, אל תשאל אותי למה. אני אגיד שזו הגדרה. זה העולם מבחינתם, כן? מה שאני רואה זה הכוונה שהעולם קיים, אין לזה תוכן נוסף. תשאל את עצמך, זה אחוז ודאות מאוד גבוה או שזה בטוח נכון לדעתך? שתיים ועוד שלוש שווה חמש. זה בטוח נכון או שזה רק כבר ראית שבמקרה הזה זה יצא חמש? ואם היית מוסיף שמה מלפפונים זה היה יוצא מינוס פאי? איך אתה יודע שזה נכון? כי ברור לך שזה נכון, לא אחוז, ברור לך שזה נכון. מה זה אחוז? יכול להיות שהיתה לי איזה לא יודע מה, משהו משוגע במוח. זה בטוח נכון פור אול פרקטיקל פרפוזס, אוקיי? זה נכון. לא לא, עזוב אותי מהמערכות צירים, שתיים ועוד שלוש שווה חמש. מה נו? גם מקבילים, אני מדבר על מרחב אוקלידי. בסדר? לא על… נו, במרחב אוקלידי. מדבר על מרחב אוקלידי. מה? לא, קווים מקבילים נפגשים באינסוף. למה? באומנות. כי עושים איזה פרספקטיבה פשוט, הם לא מקבילים באמת, אתה מקבל איזו פרספקטיבה ואתה יוצר את זה דרך כאילו נקודת מפגש דמיונית שיש מחוץ למסך או משהו כזה. טוב, בכל אופן אז הטענה היא שהפתרון, נדמה לי שהפתרון היחיד שאני מצליח לחשוב עליו ואני לא חושב שיש פתרון אחר, ולא הוצע לאורך ההיסטוריה נדמה לי שום פתרון אחר, זה שיש לנו יכולת להכיר בכלים של חשיבה. החשיבה שלנו היא גם מכירה ולא רק חושבת. אוקיי? וזה הכל, רק צריך לאמץ את העובדה המצערת או המשמחת הזאת וזה הכל, כל השאלות האלה נעלמות מאליהן, רק זה נשמע לאנשים נורא מיסטי אז הם מחפשים כל מיני פתרונות ואף אחד מהם לא מחזיק מים. אבל מה מיסטי או לא מיסטי, זאת העובדה. העובדה היא שכולנו יודעים שזה ככה וזה הכל. עכשיו למה למה זה חשוב? כי מה זה מה זה הכושר הזה של החשיבה המכירה? תחשבו אני אתן לכם אולי דוגמה, אני קורא לזה זאת אינטואיציה, זה מה שאנחנו קוראים אינטואיציה. אנשים בדרך כלל מייחסים את האינטואיציה לניסיון מצטבר באופן לא מודע. מחווט לנו את הנוירונים במוח באיזושהי צורה וזה בעצם מה שאנחנו קוראים אינטואיציה או חשיבה ישירה, מיידית, בלי כל הטיעונים בצורה מפורשת, וזה תוצאה של ניסיון. ואני לא בטוח שזה תוצאה של ניסיון, אני חושב שחלק מזה הוא אפריורי. זאת אומרת הוא קיים שם, הוא לא רק תוצאה של ניסיון. בכל אופן הכושר הזה שקוראים לו אינטואיציה הרבה פעמים אנשים מערבבים אותו עם רגש. כן נגיד שאני אולי השתמשתי בדוגמה הזאת כשדיברנו על האמונה כרגש אני לא זוכר כבר. נגיד שאני יושב על בעיה מתמטית מסובכת, יושב עליה חצי שנה מזיע יורק דם, בסוף מגיע לתשובה שהיא שמונה. זה שמונה. מגיע מישהו אחר מסתכל על הדף ככה על כל הקשקושים שלי, אמר מה מה אתה עושה פה? לא אני מחפש פתרון למשוואה הזאת. אה זה? שמונה. שמונה אני מיד רואה. אתה אומר לו איך ידעת? אני כבר מקיז דם על זה חצי שנה. היה לי רגש כזה. האם התשובה הזאת מבטאת רגש במובן של אמוציה? ממש לא, נכון? אז מה זה כן? נכון זאת אומרת אינטואיטיבית היה ברור לי שזה שמונה, אני לא יודע להסביר אפילו אחרי מעשה אני לא בטוח שאני אדע להסביר לך איך הגעתי לזה. אבל שימו לב, התשובה שלו, נגיד על רגשות הרי דיברנו אי אפשר להתווכח, נכון? אני אוהב מישהו אתה לא אוהב מישהו, אין לנו ויכוח. אני בנוי כך שאני אוהב אותו אתה בנוי כך שאתה לא אוהב אותו, זה לא ויכוח. אוקיי? על רגשות אי אפשר להתווכח. אני מרגיש כך אתה מרגיש אחרת, אין לנו ויכוח. אנחנו בנויים אחרת מרגישים אחרת. מה קורה פה אם מישהו יגיד שהתשובה היא שבע? יש לו ויכוח עם מישהו שאומר שהתשובה היא שמונה? הוא מרגיש ככה הוא מרגיש ככה זה רק רגש, לא? ברור שלא. תבדקו במשוואה ותראו אם זה שבע או שמונה. יש פה תשובה נכונה אחת בהנחה שיש משפט קיום ויחידות כמובן. אז יש תשובה אחת, נכון? אז אם מישהו אמר שהתשובה היא שמונה ומישהו אומר שהתשובה היא שבע אחד מהם צודק והשני טועה, יש להם ויכוח. אז כלומר כשאתה טוען את הטענה הזאת זה לא באמת נכון לכנות אותה רגש. זה לא רגש אלא מה זה כן? זה איזושהי יכולת להגיע לעובדה או לתשובה הנכונה בצורה ישירה. לא באמצעים של חישוב מפורט עם כל השלבים אלא באיזושהי דרך ישירה אתה ישר רואה שזה שמונה. איזה גאון כזה אז הוא יודע, יש לו איזושהי דרך לראות את זה ישר, ומי שלא צריך לטחון חצי שנה חישובים. אוקיי? אז זה אומר שאינטואיציה זה כלי להכרת המציאות, שימו לב שהוא מגיע אליי בצורה ישירה זה לא הולך דרך חושים זה לא הולך דרך שום דבר אבל התוצאה היא טענת עובדה. אם אתה לא מקבל אותה אז טעית או שאני טעיתי אבל יש פה ויכוח. אני טוען טענת עובדה זה לא דיווח על רגש שקיים בתוכי. ולכן הרבה פעמים לאינטואיציה אנשים מכנים אותה רגש אבל זו טעות. אינטואיציה ורגש זה שני דברים שונים. האינטואיציה זה אותו אגף במוח שעליו דיברתי קודם או בשכל שעליו דיברתי קודם שזה האגף שיכול להגיע למידע בצורה ישירה. מה שדניאל כהנמן קורא מערכת א. יש מערכת א ומערכת ב, לחשוב מהר לחשוב לאט. אז הוא אומר שיש כן כשאנחנו נוהגים בנהיגה אוטומטית. אנחנו נוהגים בנהיגה אוטומטית אנחנו לא באמת חושבים על מה שאנחנו עושים אנחנו מגיבים אוטומטית וזה בסדר גמור. אני לפחות בעבר לא יודע אולי הזדקנתי בינתיים אבל לפחות בעבר הייתי יכול למצוא את עצמי נמצא במקום נוסע מאה חמישים קילומטר מהבית אין לי מושג איפה עברתי בדרך. הגעתי בדיוק למקום בזמן הנכון חניתי הכל בסדר לא דרסתי אף אחד נדמה לי לפחות לא ידוע לי עד עכשיו והכל בסדר. לא הייתי מודע לזה בכלל מה עשיתי בדרך. הגיתי במושכלות בדרך לא יודע איפה הייתי. זה מערכת א. מערכת ב זה מערכת שבה אתה עושה הכל באופן מודע היא הרבה יותר איטית כמובן אבל היא יודעת לטפל בבעיות קשות שמערכת א לא יודעת לטפל בהן. הא? לא זה לא בעיה אם אתה סומך על היכולת א היכולת א שלי. אם אתה רוצה את ב אז אתה צריך, לא היום אני כבר עם ב זה בסדר. אז אני אומר שבהרבה מאוד דברים שאנחנו עושים אנחנו מגיבים בצורה אינסטינקטיבית וזה לא פחות טוב. אנחנו יודעים לעשות את הדברים וזה נכון לא שיש לנו רגש כזה. זה נכון, זאת התשובה הנכונה. אנחנו יודעים לעשות את החישוב בלי לעשות את החישוב. אנחנו מגיעים לתוצאה הנכונה בלי לעשות את החישוב. בסדר? זה בעצם ביטוי למה שאני קראתי קודם אינטואיציה. אני מניח שהיכולת העקרונית היא מולדת. מי שאין לו את היכולת העקרונית הזאת לא יעזור לו שום אימון. אבל אני מניח שגם אימון יכול אולי לשייף אותה או לשפר אותה, לא יודע אני משער. על השאלה הזאת אני לא יודע לענות עם מערכת א זה צריך להיות עם מערכת ב. כי יש דברים שמערכת א לא יודעת להתמודד. אינטואיציה אתה לא יודע לפתור את הבעיה. מה תעשה עכשיו? אין ברירה אלא ללכת לדרך הסיסטמטית ואולי תצליח ואולי לא, אבל יש לך סיכוי לפתור בעיה שמערכת א לא יודעת להתמודד איתה. מערכת א זה בדרך כלל לבעיות קלות שדורשות מהירות. אז אם תעשה את זה במערכת ב לא תגיב בזמן מתאונת דרכים, לא תגיב בזמן. מערכת א תעשה את זה מהר יותר. לא אז אמרתי זה לא תמיד. לא, אז אמרתי, זה לא תמיד ככה. הדוגמה שהבאתי קודם למשל עם השמונה, זה לא ככה באמת. שמה זה בעיה קשה והצלחת לדלג על כל השלבים הטכניים בדרך ולדעת ישר את התשובה. אפשר להסתכל על זה מהרבה זוויות, אני בסך הכל מביא הרבה זוויות שכולן מובילות אותנו למקום אחד, שיש לנו איזושהי יכולת להגיע לתוצאה נכונה, לטענה על העולם, לא רגש סובייקטיבי במובן הסובייקטיבי, אבל באיזושהי דרך ישירה. לא באמצעות תצפית ולא באמצעות חישוב ולא, פשוט ישיר. אני חושב שזה ביטוי למה שאפשר לכנות עיני השכל. עכשיו, אני כבר צריך לסיים, אז אני רק אסגור את המעגל לגבינו. אני חושב שהמושג הזה שקוראים לו הרבה פעמים אינטואיציה הוא בסך הכל שם נרדף לאמונה. זה הכושר שקרוי אמונה. כשאתה שואל אותי איך אני יודע שיש אלוהים, הרבה מאוד אנשים, יש על זה טיעונים וכולי, אבל גם לטיעונים יש הנחות יסוד, ואז אפשר לשאול מאיפה אתה יודע את הנחות היסוד, עוד נדבר על זה. אבל בסופו של דבר הרבה מאוד אנשים יגידו כי נראה לי שיש, פשוט אני מאמין שיש. עכשיו אתה יכול להגיד הרבה פעמים טוב אתה מאמין שיש כי גדלת שם או כי יש לך רגש כזה או רגש אחר, זאת עוד פעם תפיסה שאומרת אם יש לך משהו שהוא לא מבוסס ולא אתה לא נותן איזה טיעון מפורש שמוביל אליו אז זה רגש, עניין סובייקטיבי. ואני טוען שזה ערבוב בין רגש לבין אינטואיציה. מישהו יכול לבוא ולומר אני מסתכל על העולם בעיניים שלי וברור לי שבבסיסו יושבת איזושהי ישות, אלוהים, שאני מאמין בקיומו. אבל המאמין בקיומו זה בעצם טענת עובדה שהיא תולדה של תצפית במובן הרחב שהגדרתי קודם, זאת אומרת בעיני השכל. זה תולדה של אינטואיציה. אוקיי? וחוסר האמון באמירות מהסוג הזה, כי יש לי אינטואיציה לכן אני חושב שזה נכון, בעצם חוסר האמון האבסולוטי. אתה יכול להגיד תראה בעיניי אתה טועה ולכן האינטואיציה שלך בעיניי היא אשליה. בסדר, זה ויכוח לגיטימי. יכול להיות שהאינטואיציות מתעתעות בנו. זה יכול לקרות. אבל אם מישהו לא מוכן עקרונית לקבל טענות אינטואיטיביות, כי הוא בעצם רואה בהן טענות רגשיות, זה בסך הכל רגש עניין סובייקטיבי, אז הוא באופן קטגורי לא מוכן לקבל את הכלי הזה שנקרא אמונה. לא אמונה באלוהים. אמונה באלוהים זה נגזרת. השאלה אם אתה בכלל מוכן להכיר בקיומו או לתת תוקף לכלי הזה שנקרא אינטואיציה, או לכלי הזה שנקרא אמונה. אתה מאמין בעקרון הסיבתיות? גם בזה אני מאמין. זה לא תולדה של תצפית כמו שיום אמר, הפתרון של קאנט לא שווה כלום, ובסופו של דבר אז למה אני חושב שעקרון הסיבתיות נכון? כי אני רואה שהוא נכון. עכשיו יום אומר לי מאיפה אתה רואה? סתם כי ככה אתה בנוי. לא לא, אני רואה. כמו העיוור ששואל את הפיקח איך אתה יודע שאין רהיטים? יש לך הוכחה שאין? יש לך הוכחה אבל אני רואה שאין. בסדר? עכשיו אם יש לי אמון במה שאני רואה, זה אומר שמבחינתי הראייה הזאת או האינטואיציה הזאת זה איזשהו סוג של כלי להשגת עובדות. אני טוען שאני יכול להתבונן במציאות באמצעות השכל שלי ולהגיע לתוצאות שהן טענות עובדה על העולם. תשאל אותי איך אתה יודע? תן לי את הדרך הסיסטמטית, תצפיות חושיות כדוגמת תצפיות מדעיות? אין לי. אין לי. יכול להיות שאני מתחיל מתצפיות מדעיות ואז אני עושה איזושהי הכללה, על זה עוד נדבר. אבל יכול להיות גם שלא. יכול לבוא מישהו ולומר יש לי אינטואיציה ואני חושב שיש אלוהים. לגיטימי לגמרי בעיניי. בדיוק כמו שיש לי אינטואיציה לגבי חוק הסיבתיות. בסדר? אם יש לך יש לך, אם אין לך אין לך. מה? לא יכול להיות שזה לא אותה רמה של אינטואיציה? נכון, בהחלט. ברור שיש אינטואיציות ברמות שונות, כל אחת ואיך שהיא מדרגת אותן, תשאל את עצמך כמה זה נראה לך מוצק, אבל אתה היחיד שיכול לענות על זה. אוקיי? ברור. אינטואיציה זה לא אומר ודאות. ואינטואיציה אגב זה גם לא אומר שזה לא נתון לביקורת מחשבתית. אני מדבר על סינתטיות. האינטואיציה בסך הכל אומרת שאני מוכן לקבל את זה כי זה מייקס סנס. אבל אם תשכנע אותי שלא, האינטואיציה יכולה לטעות. לא להפוך את זה לפונדמנטליזם מסוג אחר. זאת אומרת, אמון מוחלט באינטואיציה וחוסר מוכנות לקבל טיעוני ביקורת זה פונדמנטליזם מהסוג ה… זה בסך הכל פונדמנטליזם במסווה. אוקיי? לא. אני יש לי אמון באינטואיציה, אני מבין שזה לא כלי ודאי. אם תביא לי טיעונים טובים יכול להיות שאני אשתכנע שפה באמת טעיתי או שכך חונכתי וזה הטעה אותי או לא משנה מאיזו סיבה שלא תהיה. אני אשתכנע. הדרך אגב לשכנע בזה היא בדרך כלל בכלים של רטוריקה ולא בכלים של לוגיקה. זאת אומרת אנשים מזלזלים ברטוריקה ובדרך כלל זה נתפס כשם נרדף לדמגוגיה. כן, אבל דמגוגיה זה שימוש ברטוריקה באמצעים נלוזים. כן, זה ניסיון להטות את דעתך בצורות לא ישרות. אוקיי? אבל כשאני מדבר על רטוריקה אני מדבר על ניסיון לשכנע, לא להטות את דעתך. ולשכנע הרבה פעמים אנחנו לא משתכנעים בטיעונים לוגיים, אלא אני יכול לצייר לך סיטואציה מסוימת, להכניס אותך לתוך צורת הסתכלות מסוימת שפתאום אתה מבין שאני צודק. ואין בזה שום דבר לא ישר. זה בסדר גמור. כך גם אני עצמי מגבש את העמדה שלי. איך אני עצמי מגבש את הנחות היסוד שלי? פשוט מסתכל על הסיטואציה ואומר, כן, זה נראה לי שיש עיקרון סיבתיות. עכשיו אתה לא רואה. בוא נכניס אותך לסיטואציה, בוא, זה יותר יכולת ספרותית מאשר יכולת לוגית. אוקיי? ובוא תנסה לבחון את עצמך בסיטואציה הזאת ולראות, מה שנקרא נגיד בהקשרים מדעיים, ניסוי מחשבתי. יש תגליות במדע שהגיעו אליהם באמצעות ניסויים מחשבתיים, לא ניסויים שעשו במעבדה. ניסויים מחשבתיים זה בדיוק הניסויים שאומרים לי, תדמיין את עצמך בתוך סיטואציה מסוימת, מה אתה חושב שיקרה שמה? אוקיי? ותראה שמה שאתה חושב שיקרה שמה אומר משהו. בסדר? גם פה אותו דבר. ולכן הכלי לשכנע מישהו לגבי אינטואיציות שיש לו או שאין לו, או להשתכנע, הכלי הזה קרוי רטוריקה ולא לוגיקה. לוגיקה זה לקחת הנחות, להוציא מהן מסקנות. פה אין לי דרך, זאת אקסיומה. אין לי דרך לשכנע אותך שהאקסיומות שלך לא נכונות. אבל זה לא נכון שאם ככה אז האקסיומות הן שרירותיות, א', וזה גם לא נכון שאין טעם לדון בהן. יש טעם לדון בהן, ואפשר לדון בהן ואנשים משנים את הנחות היסוד שלהם בכלים שקרויים רטוריקה ולא בכלים שקרויים דמגוגיה. וזה בעצם, פה אני סוגר את המעגל ואני רוצה לטעון שזה בעצם הכושר שאנחנו קוראים לו אמונה. אמונה זה לא תוכן ספציפי, אמונה באלוקים. אמונה מבחינתי זה כושר אינטלקטואלי. הכושר הזה שיש לנו להתבונן במציאות ולטעון עליה טענות לגביה, לצדוק ברמת סבירות או אמינות מסוימת. אוקיי? זה הכושר שאני קורא לו אמונה. עכשיו הכושר הזה, יש אנשים שעושים בו שימוש כדי להגיע להכרה בזה שיש אלוקים, כי אי אפשר להגיע לזה בכלים תצפיתיים ואי אפשר להגיע לזה בכלים מדעיים בכלל, אבל בסדר, אבל האינטואיציה שלי אומרת שיש. והטענות, אפשר להתווכח עם זה, נגיד האינטואיציה שלי אומרת שאין ובוא נדון. אבל מי שאומר לא לא, אם הגעת לזה באמצעות האינטואיציה אז אין מה לדון בכלל כי זה סתם רגש סובייקטיבי, לא שאני לא מסכים איתך, אני לא מקבל את האינטואיציה ככלי רלוונטי, זה בעצם אומר שאתה ספקן מוחלט, כי לא תוכל לקבל חוקי מדע, לא תוכל לקבל שום דבר, כי האינטואיציה עומדת בבסיס כל מה שאנחנו יודעים. זה הנקודה החשובה. כי הרבה פעמים הדיון הזה מוצג כאילו שהאנשים המדעיים הם לא מוכנים לקבל אינטואיציות, רק תצפיות. אין מדע בלי אינטואיציה. אם אתה לא מקבל את האינטואיציה ככלי, גם את המדע שלך אתה יכול לזרוק. עכשיו זה לא אומר שאם אתה מקבל מדע גם תהיה מאמין באלוקים. זה רק אומר שאת הטענה א-פריורית שאתה לא מוכן להיות מאמין באלוקים כי זה אינטואיציה, זה לא נכון. בסדר. עכשיו צריך לדון האם האינטואיציה אכן אומרת את זה, האם היא הטעתה אותנו, לא הטעתה אותנו, זה דיון שצריך לנהל אותו. אבל כשאתה דוחה את זה על הסף ואתה אומר לא, זה רגש, זה לא מעניין, זה ערבוב קטגורי, קטגוריאלי, בין רגש לבין אינטואיציה. אוקיי.