אמונה ומשמעותה – שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אינטואיציה, אמונה, ושלושת דגמי ההתבגרות
- אמונה כטענת עובדה וארגזי הכלים של הצדקה
- טשטוש הדיכוטומיה בין הכרה לחשיבה והצדקת ההכללה המדעית
- המסלול המשותף למדע ולתיאולוגיה והבדל ההפרכה
- אי-ודאות, אינטואיציה כמשקל ולא כפונדמנטליזם, ומחיר הוודאות
- מאמין מסופק, מחירים קיצוניים, וחסיד יעבץ
- הימור באמונה, ספי החלטה, ומניין
- מפת הדרכים לאמונה והוויכוח על אבולוציה
- ההימור של פסקל והביקורת ההסתברותית על תוחלת בניסוי חד-פעמי
- דילמת האסיר, הצו הקטגורי, ואזעקות ומס הכנסה
- שלוש הראיות של קאנט והדירוג לפי תשתית עובדתית
- אלוהימים שונים, ראיות חושפות, והתער של אוקאם
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב שלוש אפשרויות לתהליך ההתבגרות—ספקנות רלטיביסטית, פונדמנטליזם, והתבגרות סינתטית שמקבלת טענות בלי לדרוש ודאות—וטוען שהמוצא היחיד שאינו ספקני ואינו פונדמנטליסטי הוא אימוץ אמון באינטואיציה ככושר אינטלקטואלי בין הכרה לחשיבה. הוא מגדיר אמונה כאותו אמון באינטואיציה שמאפשר לקבל הנחות בסיס גם מאחורי טיעונים לוגיים וגם מאחורי הכללות מדעיות, ולכן אי אפשר לפסול טענות רק מפני שהגיעו מאינטואיציה. הוא בונה מסגרת שבה דרכים להגעה לאמונה נשענות על שילוב של תצפיות עם עקרונות אפריוריים, מדגים זאת בראיה הפיזיקו-תיאולוגית ובחוק הגרביטציה, ומדגיש שההבדל בין מדע לתיאולוגיה הוא במבחן ההפרכה. הוא מנתח אמונה מסופקת כבחירה מעשית הדומה להימור ומציב שיקולים מוסריים של מחירים קיצוניים, תוקף הערצה למסירות נפש שמקורה בטיפשות, ומציע מפה של שבע דרכים לאמונה. הוא דוחה את ההימור של פסקל לא מפני שחישוב התוחלת שגוי אלא מפני שתוחלת אינה מדריך רציונלי להחלטה חד-פעמית כאשר ההסתברות זעירה, ואז מציג את שלוש דרכי קאנט ואת הטענה שכל דרך מולידה “אלוקים” מוגדר אחרת, עם אפשרות לאחד את התכונות באמצעות התער של אוקאם.
אינטואיציה, אמונה, ושלושת דגמי ההתבגרות
הטקסט מתאר שלוש תוצאות אפשריות להתבגרות: ספקן רלטיביסט שמאמץ “כל אחד והאמת שלו”, פונדמנטליסט שמחזיק באמת מוחלטת שמקורה כביכול “מעל השכל”, ואדם בעל התבגרות סינתטית שמקבל טענות שהשכל הישר אומר גם בלי ודאות. הוא טוען שהמענה לשאלה “מה כן” הוא אימוץ אמון באינטואיציה ככושר אינטלקטואלי הנמצא בין הכרה לבין חשיבה, ומקשר זאת ל“הסינתטיה אפריורי של קאנט”. הוא מזהה את הכושר הזה עם מה שנקרא אמונה, ומגדיר אמונה כהסכמה לקבל משהו בלי טיעון לוגי שמוביל אליו, משום שגם טיעון לוגי נשען על הנחות שאינן מוצדקות לוגית. הוא קובע שאין דרך לברוח מאינטואיציה אלא באמצעות ספקנות מוחלטת שמוותרת על קבלת כל מידע על העולם.
אמונה כטענת עובדה וארגזי הכלים של הצדקה
הטקסט קובע שאמונה היא טענת עובדה: “אני מאמין שיש אלוהים” פירושו “יש אלוהים”, וטענת עובדה דורשת הצדקה אם דורשים מאחרים לקבלה או אם עומדים מאחוריה. הוא מציע שני ארגזי כלים להצדקה: ארגז כלים מדעי-אמפירי תצפיתי וארגז כלים לוגי-פילוסופי אפריורי, ודוחה את “המעל השכל”. הוא טוען שהלוגי-פילוסופי לבדו אינו מספק עובדות על העולם מפני שהעולם “לא חייב לי כלום כמו שאמר מארק טוויין”, ותצפית לבדה אינה יכולה להוביל לאלוקים מפני שהטענה אינה ניתנת למבחן מדעי ואף לא למבחן הפרכה אליבא דפופר. הוא מציג את ה“פלונטר” שבו אף אחד משני הארגזים אינו “יכול לעשות את העבודה” לביסוס טענת האלוקים.
טשטוש הדיכוטומיה בין הכרה לחשיבה והצדקת ההכללה המדעית
הטקסט טוען שהדיכוטומיה בין תצפית לבין חשיבה אינה חדה, משום שגם מה שנקרא “שכל” כולל מרכיב תצפיתי והמרכיב האינדוקטיבי אינו נובע מתצפיות בלבד. הוא מדגים זאת דרך בעיית האינדוקציה של יום והכללה מחוקי תצפית לחוק הגרביטציה, ושואל כיצד יודעים ש“כל העצמים בעלי המסה” ולא רק העצמים שנצפו. הוא טוען שהוא “רואה את חוק הגרביטציה” לא בעיניים אלא “בעיני השכל”, ובכך מציב פונקציה “מכירה” בתוך החשיבה עצמה. הוא מצטט מסגרות של “עיני השכל של הרמב"ם”, “היגיון שמעי של הנזיר”, ו“ראייה אידיתית של הוסרל” כדי לתאר התבוננות שאינה חושים גרידא ואינה פילוסופיה נטו המנותקת מן העולם.
המסלול המשותף למדע ולתיאולוגיה והבדל ההפרכה
הטקסט קובע שהדרך להגיע למסקנות על אלוקים ועל תיאוריה מדעית נשענת על שילוב תצפיות עם ניתוח פילוסופי הנשען על אינטואיציה כאמון בסיסי. הוא מציג דוגמה של הראיה הפיזיקו-תיאולוגית: מן התצפית שהעולם מורכב, יחד עם הנחה פילוסופית שדבר מורכב לא נוצר לבד, מגיעים למסקנה שיש מי שיצר אותו וש“אותו דבר שהגענו אליו זה מה שאני קורא אלוקים”. הוא מוסיף טענה ש“למורכבות יש הגדרה אובייקטיבית… קוראים לזה אנטרופיה בפיזיקה”, ושהכיוון התצפיתי לבדו אינו מוציא את העיקרון הכללי. הוא מדגים במקביל את חוק הגרביטציה כתוצר של תצפיות יחד עם עיקרון פילוסופי כמו התער של אוקאם, ואז מחדד שהשוני היחיד הוא שחוק הגרביטציה ניתן למבחן הפרכה בעוד הטענה “יש אלוקים” אינה ניתנת לניסוי הפרכתי.
אי-ודאות, אינטואיציה כמשקל ולא כפונדמנטליזם, ומחיר הוודאות
הטקסט קובע שצבירת מידע נעשית “בתשלום, במחיר של ודאות”, ולכן המסקנות אינן ודאיות, והוא מתנגד ל“פונדמנטליסט של אינטואיציה” שמוותר על חשיבה ביקורתית. הוא מדגיש שקבלת אינטואיציה ככושר אמין אינה קבלה של כל אינטואיציה, מפני שאינטואיציה יכולה להטעות, והוא משווה זאת לראייה: ראייה מרחוק אינה זוכה לאותו אמון כמו ראייה מקרוב, ו“פאטה מורגנה” היא אשליה. הוא קובע שמי שאינו ספקן חייב לתת משקל לאינטואיציה, אך עדיין צריך לדון “איך בודקים אינטואיציות”, והוא טוען שזה נעשה יותר באמצעים רטוריים מאשר לוגיים.
מאמין מסופק, מחירים קיצוניים, וחסיד יעבץ
הטקסט טוען שכאשר אמונה לא ודאית דורשת צעדים קיצוניים כמו “למסור את הנפש” או “ליטול נפש של מישהו אחר”, האדם רשאי לומר שאינו מספיק בטוח כדי לשלם מחיר כזה, והוא מגדיר זאת כלגיטימי ואף כחובה של “חשבון נפשו”. הוא קובע שספק יכול להיות גם לגבי עצם קיום אלוקים וגם לגבי השאלה אם אלוקים ציווה דבר מסוים או אם הפרשנות והיישום נכונים. הוא מביא מיתוס על חסיד יעבץ שבבני ברק “נורא אוהבים”, שבו בעלי בתים עמדו בניסיון גירוש ספרד ותלמידי חכמים עשו “פוילישטיקים”, והוא דוחה הערצה למסירות נפש שמקורה בטיפשות. הוא טוען שכתות מציגות מסירות נפש קיצונית ואף “פוצצו את עצמם בהמוניהם”, ולכן מסירות נפש כשלעצמה אינה קריטריון להערכה.
הימור באמונה, ספי החלטה, ומניין
הטקסט מציג הבחנה בין רמת שכנוע (“שישים אחוז, שבעים אחוז”) לבין החלטה מעשית אם זה “מספיק טוב” כדי להיחשב מאמין, וטוען שההכרעה היא בהחלטה ולא באחוזים עצמם. הוא קובע ששני אנשים יכולים להחזיק “שבעים אחוז” ובכל זאת אחד יחליט שהוא מאמין והשני לא, בהתאם למחירים, לפרפקציוניזם, ולאופי של אהבת סיכון. הוא אומר “את הראשון אני לא אצרף למניין ואת השני כן”, ומוסיף שההנחה שמי שלא מאמין לא מצטרף למניין היא דבר שהיה צריך להיאמר למרות ש“נוהגים לחשוב אחרת, גם פוסקים. הזוי.” הוא משווה זאת להשקעות בבורסה ולשאלת “רמת הסיכון”, וטוען שאי אפשר לתת מנגנון חד לקביעת האחוזים משום שבסוף נשארים עם מה “שנראה לך נכון”.
מפת הדרכים לאמונה והוויכוח על אבולוציה
הטקסט מציע “שבע דרכים להגיע לאמונה”: ההימור של פסקל, שלוש הדרכים של קאנט (האונטולוגית, הקוסמולוגית, הפיזיקו-תיאולוגית), אינטואיציה ישירה, ראיות תיאולוגיות/חושפות, ומסורת. הוא טוען שאינטואיציה ישירה אינה “אמונת תמימה” חלשה אלא אותה תופעה כמו טיעונים שנשענים על הנחות אינטואיטיביות, ורק השאלה אם קיימת אינטואיציה כזו. הוא מבקר את הדיכוטומיה המקובלת בוויכוח אמונה-אבולוציה וטוען שאפילו אם האבולוציה מפריכה את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, אין בכך כדי להפריך אמונה באלוקים כי אפשר להגיע אליה בדרכים אחרות. הוא מדגים זאת באמצעות טעות בהוכחה לסכום זוויות במשולש: נפילת הוכחה אינה מפילה את המשפט עצמו, ומוסיף ש“בשביל לטעון שאין אלוקים… אתה צריך לפרוך את כל הדרכים להגיע אליו”.
ההימור של פסקל והביקורת ההסתברותית על תוחלת בניסוי חד-פעמי
הטקסט מציג את ההימור של פסקל כטיעון תוחלת: אמונה מניבה אושר אינסופי אם אלוקים קיים והפסד זניח אם אינו קיים, בעוד אי-אמונה מסכנת “מינוס אינסוף” אם אלוקים קיים ורווח זניח אם אינו קיים, ולכן לכאורה לא משנה מה ההסתברויות. הוא מציג ערעורים מוכרים כמו ריבוי אלוהויות והטענה של דוקינס שאמונה אינה ניתנת לאימוץ משיקולי תועלת, ואז טוען שהערעור המכריע הוא אחר: תוחלת אינה מדריך רציונלי להכרעה חד-פעמית כאשר ההסתברות זעירה. הוא מדגים זאת בהגרלה שבה הסיכוי אחד למיליארד לזכות בסכום עצום ועדיין “אני לא הייתי משלם עשרה שקל”, ומסביר שהממוצע אינו התוצאה הסבירה ושאנשים מבלבלים בין תוחלת לבין הסתברות ממשית לקבל אותה. הוא מביא את פרדוקס סנט פטרסבורג שבו לתוחלת יש ערך אינסופי אך אדם רציונלי לא משלם סכומים גבוהים, ומסיק שההימור של פסקל נכשל כקריטריון החלטה משום שהוא נשען על תוחלת בהקשר שבו “הסיכוי להגיע אל התוחלת הוא אפסי”.
דילמת האסיר, הצו הקטגורי, ואזעקות ומס הכנסה
הטקסט קושר בין דילמת האסיר לבין הצו הקטגורי של קאנט וטוען שהם “אותו דבר”, ומדגים זאת בשאלות ציבוריות שבהן שיקול אינדיבידואלי ממקסם רווח אך כשל קולקטיבי יוצר אסון. הוא טוען שפחד מטילים הוא “פסיכולוגיה” וש“מי שמפחד הוא פשוט אדם לא רציונלי”, אך כניסה למרחב מוגן היא התנהגות רציונלית מפני שאם כולם יימנעו מכך “מישהו יפגע”. הוא מביא שאלה הלכתית על הפעלת מנעול חשמלי בשבת בעת אזעקה וטוען שליחיד “בשום אופן לא” כי “אין שום סכנה”, אך אם “כל העולם היה נתקע בחוץ” אז כן, מפני השיקול הציבורי. הוא מדגים באותו אופן הצבעה בקלפי והעלמת מס, וטוען שהאיסור נובע מההכללה הקטגורית ולא מהשפעה מדידה של פעולה יחידנית.
שלוש הראיות של קאנט והדירוג לפי תשתית עובדתית
הטקסט מפרט את שלוש דרכי קאנט לפי היקף התשתית העובדתית: הראיה האונטולוגית יוצאת מ“אפס עובדות” ומנסה להוכיח קיום אלוקים מתוך ניתוח מושגי, הראיה הקוסמולוגית יוצאת מן העובדה המינימלית “יש משהו”, והראיה הפיזיקו-תיאולוגית יוצאת מעובדות עשירות יותר כמו מורכבות ותכנון. הוא מציין שברטראנד ראסל אמר ש“הרבה יותר קל ללגלג על הראיה האונטולוגית מאשר לשים את האצבע איפה הבעיה”, והוא מציב את הקוגיטו של דקארט כדוגמה נוספת למהלך אונטולוגי. הוא קובע שההבחנה בין הדרכים היא גם בנקודת המוצא, גם בעקרונות האפריוריים המוספים, וגם באופי המסקנה.
אלוהימים שונים, ראיות חושפות, והתער של אוקאם
הטקסט טוען שכל דרך מניבה “מסקנה שונה” ומוכיחה קיומו של אובייקט אחר: אצל אנסלם בראיה האונטולוגית מדובר ב“היש המושלם”, בראיה הקוסמולוגית מדובר ב“הבורא” שיצר “יש מאין”, ובפיזיקו-תיאולוגית מדובר בישות חכמה של “מהנדס” שמסבירה מורכבות. הוא מוסיף סוג של “טיעון תיאולוגי או טיעון חושף” ומדגים זאת בטענה שמוסר תקיף אינו אפשרי בעולם בלי אלוהים, כך שהמסקנה היא “המחוקק המוסרי”. הוא קובע ש“תגיד לי מה הדרך שאיתה הגעת לאלוהים אני אגיד לך מי זה האלוהים שאליו הגעת”, ומדגיש שאלה אלוהויות פילוסופיות שאינן מחייבות מתן תורה מהר סיני. הוא מציע שאם מקבלים כמה ראיות יחד אפשר לאחד תכונות לישות אחת באמצעות התער של אוקאם, ולבסוף מציב יעד עתידי להגיע מן האלוהים הדאיסטי-פילוסופי אל “אלוקים במובנו הדתי, התאיסטי”.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בפעם הקודמת דיברתי קצת על המשמעות של אינטואיציה, תיארתי את התהליך של דרך תהליך של התבגרות שבסופו של דבר מציב בפנינו שלוש אפשרויות לצאת מהתהליך הזה. אפשרות אחת זה לצאת ספקן, רלטיביסט, כל אחד והאמת שלו, הנרטיב שלו וכדומה. אפשרות שנייה זה לצאת פונדמנטליסט, זאת אומרת לחשוב שאתה מחזיק בידך איזושהי אמת מוחלטת שמקורה משהו לא יודע עילאי, מעל השכל או כל מיני דברים כאלה, אמירות על מעל השכל הן בדרך כלל מתחתיו. והדבר השלישי זה התבגרות סינתטית. התבגרות סינתטית זה בעצם אומר אני מקבל דברים שהשכל הישר שלי אומר למרות שאין לי ודאות לגביהם, זאת אומרת אני לא דורש ודאות כדי שהדבר יהיה קביל. ואז עלתה השאלה, טוב, אז מה כן? זאת אומרת אני תמיד יכול להכריז שאני מקבל משהו לא נכון בתור נכון, זה לא באמת פתרון לבעיה. ומה שרציתי לטעון זה שהפתרון היחיד שאפשרי לבעיה הזאת זה לאמץ את האמון באינטואיציה. זאת אומרת להתייחס לאינטואיציה שלנו כאיזשהו כושר אינטלקטואלי שנמצא איפשהו בין הכרה לבין חשיבה, דיברתי על הסינתטיה אפריורי של קאנט, והטענה בסופו של דבר זה שהדרך היחידה שלנו לתת אמון במידע שאנחנו צוברים לא בתצפית ישירה, כן, תיאוריה מדעית או תיאולוגית, זאת אומרת גם קיומו של אלוהים וכל דבר אחר היא אך ורק אם אנחנו מניחים שהאינטואיציה היא איזשהו כושר שראוי לאמון, כן, שאפשר לתת אמון באינטואיציה שלנו וטענתי הייתה שאינטואיציה היא בעצם כושר אינטלקטואלי. וזה הכושר האינטלקטואלי הזה, זה מה שנדמה לי, זה מה שנקרא אמונה. ולכן אמונה לא מתקשרת דווקא לעניינים של הקדוש ברוך הוא, לעניינים תיאולוגיים. אמונה זה להיות מוכן לקבל משהו למרות שאין לי איזשהו טיעון לוגי שמוביל אליו. עכשיו כמו שאמרתי, אין משהו אחר, כי גם אם יש טיעון לוגי שמוביל אליו, לטיעון הזה יש הנחות, ולמה שאני אקבל את ההנחות האלה אם אין לי טיעון שמוביל אליהן? לכן בהכרח גם אם אני מקבל דברים בעקבות טיעון לוגי, ברקע יש תמיד הנחות שאותן אני מקבל לא מכוח טיעון לוגי. לכן אין דרך לברוח מהאינטואיציה. הדרך היחידה לברוח זה פשוט להיות ספקן, להגיד אוקיי, אז באמת שום דבר לא נכון, אני לא מקבל כלום. אבל אם אתה כן מוכן לקבל איזשהו מידע על העולם, מדעי או לא מדעי, כל מידע על העולם, אתה בעצם מניח במובלע אמון כלשהו באינטואיציה. ולכן אם יבוא עכשיו מישהו ויגיד לך תראה האינטואיציה שלי גם אומרת שיש אלוהים, הכושר הזה שאני קורא לו אמונה או אינטואיציה בעצם מוביל אותי למסקנה שיש אלוהים, אתה כבר לא יכול לטעון תראה זה הזיות. יכול להגיד אני לא מסכים, האינטואיציה שלי לא אומרת כך, אבל אתה לא יכול לפסול את זה מעצם העובדה שהכלי באמצעותה הגעתי לזה היה אינטואיציה, כי אם אתה לא מקבל את זה אתה לא אמור לקבל שום דבר. אוקיי, לכן אני מדבר כרגע רק על פסילה קטגורית של כל מה שנוצר מאינטואיציה. מי שלא פוסל את זה קטגורית זה עוד לא אומר שהוא מאמין באלוהים, זה רק אומר שעכשיו צריך להתחיל לדון, האם באמת האינטואיציה לגבי קיומו של אלוהים היא סבירה, היא לא סבירה, איך בודקים אינטואיציות, ודיברתי על זה שזה נעשה יותר באמצעים רטוריים מאשר באמצעים לוגיים. למה כל המהלך הזה היה חשוב? כי אני אזכיר לכם את הרקע שממנו יצאתי למהלך הזה, הגענו למסקנה שאמונה היא טענת עובדה. אני מאמין שיש אלוהים פירושו אני טוען טענת עובדה, יש אלוהים, אוקיי? טענת עובדה צריכה הצדקה. חוויות, אז יש לי חוויות, אם יש לי את החוויה אז יש לי את החוויה, אף אחד לא אמור להתווכח איתי על זה שיש לי חוויה, אבל אם אני טוען טענה על העולם אז אמור להיות משהו שיש לי איזשהו בסיס אליו, אני יכול כמובן תמיד לנענע שפתיים ולטעון על העולם כל מיני טענות, אבל אם אני טוען טענה שאני גם מוכן לעמוד מאחוריה או שאני דורש מאחרים גם לקבל אותה, אז זה אומר שיש לי איזשהו ביסוס עבורה. עכשיו איזה ביסוס יכול להיות לי? אז אמרתי שיש שני ארגזי כלים שבהם לפחות עקרונית אפשר להשתמש. ארגז הכלים המדעי אמפירי, זאת אומרת התצפיתי, וארגז הכלים הלוגי פילוסופי האפריורי. אוקיי? ולכן אין משהו אחר, המעל השכל אני עוזב, כן? אז אין משהו אחר. אלו שני ארגזי הכלים שיש לנו. עכשיו הבעיה הייתה שאף אחד משניהם לא יכול לעשות את העבודה. כי ארגז הכלים הלוגי-פילוסופי לכאורה לא יכול לתת לי עובדות על העולם. זה שאני בנוי או המחשבה שלי בנויה בצורה מסוימת, אז מה? העולם לא חייב לי כלום כמו שאמר מארק טוויין, נכון? זאת אומרת למה זה, זה שהפילוסופיה שלי מובילה אותי לאיזשהי מסקנה, למה זה אומר שיש בעולם באמת גם את המסקנה הזאת? למה זה אומר שהמסקנה מתארת נכון את מה שקורה בעולם? מצד שני תצפית לא יכולה להוביל אותי לאלוקים, אבל כמו ש… כן, לא יכולה להוביל אותי לאלוקים כי אין היא, זה לא דבר תצפיתי. אי אפשר להעמיד את הטענה שיש אלוקים למבחן מדעי. גם לא למבחן הפרכה, אליבא דפופר, לא להוכחה. הפרכה גם תיאוריה מדעית אי אפשר להוכיח. אבל אותה אפשר לפחות להעמיד למבחן הפרכה. את התיאוריה שיש אלוקים אי אפשר. אז בעצם זה יוצא שלא ארגז הכלים המדעי ולא התצפיתי מדעי ולא ארגז הכלים הלוגי-פילוסופי יכולים לעשות את העבודה. אז מה כן? זה בעצם היה הפלונטר. ומה שרציתי לעשות בכל המהלך הזה של ההתבגרות ושלושת סוגי ה… כן, תהליך ההתבגרות ושלושת הסוגים של האדם הבוגר, הסינתטי, הפונדמנטליסטי והספקני, בעצם נועד להגיד לי שהאבחנה הזאת בין שני ארגזי הכלים היא לא חדה. הדיכוטומיה שעשיתי בין שני ארגזי הכלים היא לא חדה. גם מה שאנחנו קוראים שכל, יש בו מרכיב תצפיתי. כן, כשאני מסתכל על העולם ואני אומר כל העצמים בעלי המסה מושכים זה את זה, מגיע לחוק הגרביטציה, הרי העובדות שבהן צפיתי היו לגבי עצמים מסוימים. נכון? איך אני יודע שכל העצמים בעלי המסה? אני עושה הכללה. בעיית האינדוקציה של יום, נכון? זה היה נקודת המוצא של כל המהלך. עכשיו זה שאני רגיל לעשות אינדוקציות או שאני בנוי בצורה שעושה אינדוקציות, אז מה? העולם הרי לא חייב לי כלום. אז הטענה הייתה שלא, אני רואה את חוק הגרביטציה. אני לא רואה אותו בעיניים, אני רואה אותו בעיני השכל. יש לי בשכל איזשהו כושר או אגף או פונקציה שהיא פונקציה מכירה, לא פונקציה חושבת. כן? דיברנו על הכרה זה אינטראקציה ביני לבין העולם. אני שואב מידע מהעולם על ידי זה שאני יוצר איזשהו קשר. החושים שלי יוצרים קשר עם העולם וככה אני שואב מידע. חשיבה זה משהו שלא קשור לעולם, זה נעשה בתוכי. אני עושה איזשהו סוג של חשיבה, עיבוד פנימי ומגיע למסקנות שאני מגיע. וזה הדיכוטומיה, התיאור הדיכוטומי הזה זה מה שיצר את הבעיה, ששני ארגזי הכלים ואף אחד מהם לא יכול לעשות את העבודה, אז איך מגיעים למסקנה שיש אלוקים? כמו שאמרתי קודם, באותה מידה אפשר לשאול איך מגיעים למסקנה שחוק גרביטציה נכון. זה לא שונה באופן מהותי. ובשביל לענות בחיוב על השאלה הזאת, גם המדעית וגם התיאולוגית, צריך לקבל את ההנחה שאין יחס דיכוטומי חד בין שתי האפשרויות האלה. יש חלק בשכל שהוא חלק מכיר, חשיבה מכירה. דיברנו על עיני השכל של הרמב"ם, היגיון שמעי של הנזיר, או ראייה אידיתית של הוסרל וכדומה. ואז בעצם מה שהדבר הזה אומר, זה שאני יכול להגיע למסקנות על העולם לא באמצעות החושים, אבל זאת לא פילוסופיה נטו, כי אם זה פילוסופיה נטו זה נעשה אצלי בראש, למה העולם חייב למה שקורה אצלי בראש? אלא זה איזשהו סוג אחר של התבוננות על העולם. לא התבוננות עם חושים, זה התבוננות דרך החושים או מעבר לחושים אם תרצו, חוש שישי תקראו לזה, לא משנה איך שלא תקראו לזה, אבל זאת האפשרות היחידה להסביר את היכולת שלי להגיע למסקנה שיש אלוקים. אבל שוב פעם אני מדגיש, זה גם האפשרות היחידה להסביר את היכולת שלי להגיע לתיאוריה מדעית. והדבר הזה הוא לא מייחד רק את החשיבה הדתית. אלא מי שלא מקבל את הדבר הזה ככושר אמין, ככושר שראוי לתת בו אמון, אמור לוותר על המון דברים, לא רק על אמונה באלוקים. אוקיי? אז לכן בן אדם צריך להחליט, או שאתה ספקן, אתה לא מקבל שום דבר, לא מדע, לא תיאולוגיה ולא כלום. אם אתה לא ספקן, אז אתה כן צריך לתת משקל לאינטואיציה. משקל אין פירושו שאני מקבל כל מה שאינטואיציה של מישהו אומרת, או אפילו שלי, כי אינטואיציה גם יכולה להטעות, זה ברור. אני לא רוצה להפוך לפונדמנטליסט של אינטואיציה. כן? פונדמנטליזם זה מישהו שלא מעמיד את הדברים למבחן של חשיבה ביקורתית. אוקיי? זאת לא הנקודה, להיפך. אני רוצה לטעון שיש פה כלי שלישי לא פונדמנטליסטי, ולכן באמת המסקנות שלו הן לא ודאיות. נכון? ברור. דיברנו על זה שצבירת מידע תמיד נעשית בתשלום, במחיר של ודאות. אם אני רוצה לצבור מידע, צריך לשלם במטבע של ודאות. אז זאת המסגרת הכללית. אז אנחנו בעצם מגיעים למסקנה שהדרך להגיע לאמונה היא באמצעות הכושר המשולב הזה בין החשיבה לבין ההכרה, מה שקראתי אינטואיציה או אמונה או מה שלא יהיה. זה בעצם אומר, זה טיעון פילוסופי שיכול להיות מבוסס גם על תצפיות, אבל התצפיות כשלעצמן לא מספיקות כדי להביא אותי למסקנה שיש אלוקים. אני צריך לעשות עוד איזה שהוא ניתוח פילוסופי של התצפיות, כאשר ההנחה היא שהניתוח הפילוסופי הוא לא רק אקט של חשיבה, כי אחרת זה רק התצפיות פלוס חשיבה, זה לא אמור להביא אותי לאלוקים. אלא יש פה איזה שהוא סוג של התבוננות על מה אומרות התצפיות האלה, מה המשמעות הרחבה יותר, מה התיאוריה שעומדת ביסודן. ואז אני יכול להגיע בעצם למסקנה שיש אלוקים. ולכן בעצם הטענה היא שאני צריך להשתמש בכלים פילוסופיים שיכולים להישען בתחילת הדרך על תצפיות. אני אביא רק דוגמה אחת כדי שיהיה ברור למה אני מתכוון. הראיה הכי נפוצה ועוד נעסוק בה רבות זאת הראיה הפיזיקו-תיאולוגית לקיומו של אלוקים. זה מינוח של קאנט, נחזור לזה עוד, אני רק קופץ רגע קדימה כדי להמחיש. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית בעצם אומרת, העולם הוא מורכב מאוד, דבר מורכב לא נוצר סתם כך לבד בדרך שרירותית או מקרית, ולכן ברור שיש מי שיצר אותו. המישהו הזה, קוראים לו אלוקים, מה שיהיה אלוקיות. זה הניסוח הכי פשוט שאני יכול לתת, עוד נדבר על זה ועל ערעורים והכול, אני כרגע רק מדגים. בואו ננסה לחשוב מה עשינו פה מבחינת שני ארגזי הכלים. התחלנו עם זה שהעולם הוא מורכב. מה זה? זה תצפיתי, נכון? רואים, יש מורכבות בעולם. אגב מורכבות, עוד גם על זה נדבר, למורכבות יש הגדרה אובייקטיבית בניגוד למה שתמצאו בכל אתר אתאיסטי שאומר לכם שלא, מורכבות זה בעיני המתבונן, זה שטויות. למורכבות יש הגדרה אובייקטיבית, קוראים לזה אנטרופיה בפיזיקה. אנטרופיה נמוכה זה אומר מורכבות. דבר שני, אחרי שאני מגיע למסקנה שהעולם הוא מורכב, יש לי איזה שהיא הנחה: דבר מורכב לא נוצר לבד. מאיפה ההנחה הזאת? מישהו יכול להגיד אולי גם זה תצפיתי, אנחנו רואים איך שדברים נוצרים, סתם ככה דברים מורכבים לא נוצרים לבד. אפשר היה להגיד ככה, אבל זה לא מספיק. גם אם יכול להיות שהניסיון שלנו נותן לנו איזה שהוא כיוון, אינסייט, לכיוון הזה, זה לא מספיק. ברור שזה לא יוצא, העיקרון הכללי הזה לא יוצא מתוך תצפית. יש פה איזה שהוא שכל ישר, איזה שהיא תפיסה שאומרת שדבר מורכב לא נוצר מעצמו. אז הנה הפילוסופיה. אנחנו מתחילים עם אוסף של תצפיות שמראות לנו שהעולם הוא מורכב, זה תשתית אחת. על זה אני מפעיל כלי ניתוח פילוסופי שאומר שדבר מורכב לא נוצר לבד, ובשניהם ביחד נותנים לי את המסקנה אז כנראה שיש משהו שהרכיב את העולם הזה וזה אלוקים. אני קורא לו אלוקים, זה לא משפט שזה אלוקים, זאת הגדרה. זאת אומרת אותו דבר שהגענו אליו זה מה שאני קורא אלוקים. זאת הדגמה לשילוב ההכרחי, זה לא מקרה, לשילוב ההכרחי בין הכלים התצפיתיים לבין הניתוח הלוגי פילוסופי, ורק שני הדברים האלה ביחד יכולים להביא אותי למסקנה שיש אלוקים. אבל רק שני הדברים האלה ביחד גם יכולים להביא אותי למסקנה שיש חוק גרביטציה. זה לא מייחד את המסקנה לאלוקים דווקא. גם לגבי חוק גרביטציה יכולתי לעשות אותו דבר, נכון? יש כל מיני עצמים שנמשכים זה לזה, הדבר היחיד שמצאתי משותף ביניהם זה שיש להם מסה. יש לי הנחה, התער של אוקאם, שבדרך כלל לתופעה שיש הסבר שמעמיד אותה על עיקרון אחד זה עדיף על כל הסבר יותר מורכב. אז אני תולה את כל התופעות שראיתי במסה, כי זה הדבר המשותף היחיד שיש לכל העצמים שראיתי. ואם זה ככה, אז המסקנה שלי שכל העצמים בעלי המסה מושכים זה את זה. עוד פעם אתם שמים לב, יש פה מרכיב תצפיתי ראשוני, אני רואה הרבה עצמים שמשכו אחד את השני, אבל את ההכללה אני עושה על בסיס עיקרון שהבאתי מהבית, התער של אוקאם או משהו איזה שהוא עיקרון פילוסופי, והמסקנה בסופו של דבר היא השילוב של שניהם. מה בכל זאת מייחד, גם על זה אני עוד אדבר, אבל רק כדי שתראו את התמונה, מה בכל זאת שונה בין המסקנה על חוק הגרביטציה לבין המסקנה על זה שיש אלוקים? עד כאן זה בדיוק אותו דבר. זה בדיוק אותו דבר. זאת אומרת אין שום דרך אני חושב רצינית לערער על צורת החשיבה הזאת. צורת החשיבה הזאת, כל מי שמקבל צורת חשיבה מדעית צריך לקבל גם את צורת החשיבה הזאת. ההבדל היחיד הוא שבמסקנה המדעית, חוק הגרביטציה, אפשר להעמיד אותו למבחן הפרכה. אחרי שהגעתי למסקנה שכל שני עצמים בעלי מסה מושכים זה את זה, אני יכול לנסות לעשות ניסויים ולבדוק האם זה עובד או לא עובד. ואם אני אגלה שבמקרים מסוימים זה לא עובד, אז פרכתי את המסקנה הזאת. במובן הזה יש יתרון למסקנה המדעית על המסקנה התיאולוגית, כי אין לי דרך לעשות ניסוי שיעמיד את המסקנה שיש אלוקים למבחן הפרכה. נכון? אין דרך לעשות את זה. לכן הדרך להגיע אל המסקנה היא אותו דבר בחוק הגרביטציה ובאמונה באלוקים. התוצר של הדרך הזאת שונה, כי התוצר המדעי יכול אחרי זה לעמוד למבחני הפרכה. התוצר התיאולוגי לא. בסדר? אז אנחנו נחזור לנקודה הזאת, אבל זאת התמונה במלואה. למעשה פה הצבתי את כל המסגרת, כל מה שנעשה מכאן והלאה זה בתוך המסגרת הזאת. אוקיי? וכל מה שנעשה מכאן והלאה אתם תראו זה בסך הכל לראות על איזה תצפיות אנחנו מסתמכים, איזה עקרונות אפריוריים אנחנו מוסיפים ולאן זה מוביל אותנו. ועכשיו כל הדרכים שנדבר עליהם לגבי קיומו של אלוקים נבחנות מובדלות זו מזו פשוט בפרמטרים האלה. אולי זה תצפיות שונות, אולי זה עקרונות אפריוריים שונים או אופי אחר של המסקנה. אבל זה כל הדרכים להגיע לקיומו של אלוקים הם במסלול הזה. אגב כשאני מדבר על תצפיות שונות תהיה לפחות דרך אחת שמסתמכת על אפס תצפיות, בלי תצפיות בכלל. הראיה האונטולוגית. זה מקרה קיצוני. אבל ברמה העקרונית אני אומר כל אחת מהדרכים שאני אסרטט בהמשך השנה בעצם אפשר לתאר אותה על המפה הכללית שסרטטתי עכשיו. אנחנו יוצאים מאיזה שהן עובדות, את העובדות אנחנו לומדים מתוך תצפית. העובדות האלה אנחנו מעבדים אותן בעין עם עקרונות פילוסופיים, הנחות של סבירות כזו או אחרת, אינטואיציה תקראו לזה, כן, או אמונה אם תרצו. ואז המסקנה היא שיש תוצאה מסקנה של עובדה על העולם, יש אלוקים. שמה זה אלוקים? יכול להיות שזה משתנה בין הדרכים השונות. איך אנחנו מגדירים אותו, את מי הוכחנו, את קיומו של מי הוכחנו. אוקיי? מה איך הוא מוגדר, בכל דרך הוא יוגדר באופן אחר. אבל כל הדרכים האלה ואנחנו נראה את זה, בכל אחת מהדרכים אני ארצה לחדד מה התשתית העובדתית שממנה אני יוצא, מה ההנחות הפילוסופיות שאני מוסיף ולאיזו מסקנה זה מוביל אותי. זה בעצם מה שיאחד כל אחת מהדרכים שעליהן אני אדבר. עוד הערה אחת לפני שאני נכנס לדרכים עצמן ובזה אני מסיים את ההקדמה לסדרה הזאת. אמרתי שקיומו של אלוקים היא טענה, כל טענה בעצם, אבל גם קיומו של אלוקים היא טענה לא ודאית. אין דרך להיות בטוח בזה. אלא אם כן אתה פונדמנטליסט, אז לדעתי אתה משלה את עצמך. זה לא, אין דרך אמיתית להגיע לוודאות על כלום ובפרט לא על קיומו של אלוקים. ואפילו לא על זה שאין ודאות בכלום. אז איך להתייחס למין מאמיני ביניים כאלה, מאמין של שישים אחוז, שבעים אחוז, שמונים אחוז, שלושים אחוז? בוא כשאני אגיע לראיה הפיזיקו-תיאולוגית נדבר בהרחבה על הכל. כאן הבאתי אותה רק כדי להדגים את המבנה. לא אכנס לפרטים של הטיעון, צריך עוד לחדד אותו, לשייף אותו, יש ערעורים ועוד נצטרך לטפל בערעורים, יש פה הרבה מה לעשות אבל שלב שלב. אז השאלה איך להתייחס למאמין מסופק. אוקיי? אז תראו, קודם כל אני רוצה להגיד משהו שהוא לכאורה תוצאה כמעט הכרחית של מה שאמרתי עד עכשיו. במקום שבו האמונה שלי מובילה אותי למסקנה שאני צריך לעשות משהו מאוד מאוד קיצוני, יש לו מחירים מאוד מאוד כבדים. או למסור את הנפש או ליטול נפש של מישהו אחר או דברים מן הסוג הזה. ברגע שאני מבין שהאמונה היא לא ודאית נפתח פה פתח בעייתי להגיד תשמעו אני לא מספיק בטוח כדי לעשות צעד כל כך רדיקלי על בסיס האמונה שלי. למרות שיכול להיות שזה מה שהאמונה אומרת או ההלכה במקרה נגיד היהודי, אבל כיוון שאני לא בטוח אז תמיד בן אדם צריך לשקול את ה כשדבר שאני לא בטוח בו דורש ממני לעשות משהו מאוד. מאוד קיצוני, יכול להיות שאני לא אעשה את זה כי אני לא בטוח. והרבה פעמים זה מאוד מרתיע אנשים מעבר לזה שהם חושבים שאמונה צריכה להיות בוודאות וכולי, שזה דוגמה כזאת אני לא יודע מאיפה היא יצאה, אבל יש דוגמה כזאת, אבל מעבר לזה יש פה באמת גם איזשהו איום על מידת המחויבות או נאמנות שלך למערכת. כי אם אתה לא בטוח שהיא נכונה, יש לפעמים דברים שדורשים מאיתנו מחירים כבדים, השאלה אם אנחנו מוכנים לשלם את המחירים האלה כאשר אנחנו לא בטוחים. אז קודם כל זה נכון, ברמה העקרונית כל אחד צריך לעשות את חשבון נפשו ולראות עד כמה הוא בטוח ועד כמה המחיר הוא באמת מחיר כבד ולראות האם הוא מספיק בטוח בשביל לעשות צעד כל כך קיצוני. ומי שלא יעשה את זה בעיניי זה צעד לחלוטין לגיטימי, זאת אומרת זה השיקול שלו, זה מה שהוא אמור לעשות. זה לא כישלון, זה לא שהוא חלש, זאת המסקנה שהוא צריך להסיק. להפך, מי שלא עושה את המסקנה הזאת הוא חוטא, כי שבסופו של דבר הוא באמת היה צריך לעשות את החשבון שלו. אגב, הספק יכול להיות בשאלה אם יש אלוקים, הספק גם יכול להיות בשאלה אם אלוקים ציווה את זה אפילו אם הוא ישנו, כי אולי זאת פרשנות מוטעית שלי, של חכמים, של לא יודע של מי. מי אמר שזאת פרשנות נכונה? מי אמר שזה היישום הנכון לסיטואציה שבפניי? יש הרבה מאוד מקומות שבהם יכול להיכנס ספק. וכל הספקות האלה ביחד יכולים לערער אצלי את המחויבות לעשות את הדברים האלה. אתם יודעים, אני אולי אביא פה, הזכרתי את חסיד יעבץ, איזה מיתוס שבבני ברק נורא אוהבים שחסיד יעבץ אומר שהבעלי בתים הם אלו שעמדו בניסיון הכי טוב בגלות גירוש ספרד והתלמידי חכמים עשו פוילישטיקים. בסדר, הם פלחו בשינוי לכנסייה. הם ידעו שיש תרגילים שאפשר לעשות מבחינה הלכתית. הבעלי בתים לא, אין חכמות, אם אסור אז אסור, הם הולכים עם זה עד הסוף ואם צריך אז הם גולים. הם עמדו בניסיון ומזה יוצאת איזושהי הערצה לבעל בתיות, הערצה לעמי הארצות. באמת תופעה מרתקת. ואני אומר, אני לא מעריץ בשום צורה את הבעלי בתים, הבעלי בתים טיפשים. זאת אומרת, מה יש לי להעריץ אותם? זה שהם מסרו את נפשם בגלל שהם היו אידיוטים, זה בא להעריץ אותם? זה אומר שהם אידיוטים. אני אומר, אם המוצא של התלמידי חכמים היה לא נכון, זה עניין אחר, אבל אם הם באמת יודעים שיש מוצא ומשתמשים בו, אז בסדר, אז מה הבעיה? זה בסדר גמור. עכשיו יותר מזה אני אומר, עכשיו אני לא מדבר על תלמידי חכמים במובן של יודעי הלכה אלא במובן של פילוסופים. אנשים שמבינים ששום דבר לא בטוח. עכשיו אני לא מוסר את הנפש שלי כל כך מהר על משהו שאני לא מאה אחוז בטוח שהוא נכון. גם זה שיקול שיעשה אותו אדם חכם ולא יהיה מודע אליו אדם טיפש. ולכאורה האדם הטיפש יותר עם מסירות נפש והאדם החכם הוא פחות עם מסירות נפש. והרבה פעמים אנחנו נוטים להעריך יותר את מי שיש לו יותר מסירות נפש ואני לא מעריך אותו יותר. אני לא מעריך אותו יותר אלא אם כן זאת באמת יותר מסירות נפש. אבל אם זה נובע לא מזה שיש לו יותר מסירות נפש אלא מזה שהוא יותר טיפש כי הוא חושב שזה בטוח כשהאמת היא שזה לא בטוח. אז הוא יותר טיפש, לא יותר מוסר נפש. אוקיי? כל כת יש לה מסירות נפש בלתי רגילה. אנשים בכתות פוצצו את עצמם בהמוניהם. אז אנחנו אני מעריך את זה? לא, לא מעריך את זה. לא מעריך את זה בגלל שהם נכנסו לאיזושהי לא יודע איך לקרוא לזה פסיכוזה והחליטו שהם צריכים לפוצץ את עצמם. הם מספיק טיפשים בשביל לעשות את זה. אז
[Speaker E] לכן,
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שכן, תראה, עינינו הרואות, זאת אומרת אנשים לא יודע מה נלחמים בצבא, עזוב את ההיבטים הדתיים, הם מסכנים את חייהם לפעמים בסיכון מאוד מאוד גבוה בסיטואציות מסוימות. מה, אתה בטוח שאתה צודק? אתה בטוח שבלעדיך הקרב הזה לא יוכרע? אתה בטוח שהערבים לא צודקים? לא יודע מה. שום דבר אני לא בטוח, אני חושב שלא, אני חושב שאני צודק, אבל חושב, לא יודע. אולי לא, אולי יש נרטיב אחר. אוקיי? בסדר, אבל זה מספיק חזק בשביל שאני אלך על זה. בהחלט אפשר להגיע לזה. אבל בן אדם צריך לעשות את חשבון נפשו ולראות האם הוא אכן שם. וההבדל בין זה לבין זה הוא לא תמיד שזה יותר עם מסירות נפש וזה פחות. לפעמים זה יותר טיפש וזה פחות טיפש או פחות חכם ויותר חכם, ביטוי יותר עדין. אז זה נקודה ראשונה. נקודה שנייה, איך באמת זה מגיע בסופו של דבר. תראו, ההבדל בין מי שמחליט למסור נפש לבין מי שלא מחליט למסור נפש מעבר לטיפשות, ונגיד ששני אנשים מגיעים למסקנה שזה שמונים אחוז, אבל אחד מהם יחליט למסור את הנפש והשני לא. מה ההבדל ביניהם? אני חושב וזה נקודה עדינה, ההבדל ביניהם נשלח את זה אולי בטור באתר שלי שעוסק בזה, טור שש מאות שישים. אחד, מי שרוצה יכול לראות שמה, אין לי איך לשלוח כל כך בעצם, אין פה וואטסאפ. אז בטור הזה אני מדבר על היחס בין הימור לאמונה. מה זאת אומרת? אני מגיע למסקנה מסוימת שהמסקנה הזאת בעיניי נכונה לא יודע בשמונים אחוז. סתם, אי אפשר לכמת דברים כאלה אבל נגיד שאני מציג לזה איזשהו מייצג את זה איזשהו מספר, אפס נקודה שמונה, שמונים אחוז. אוקיי? עכשיו יש בן אדם שמבחינתו שמונים אחוז זה מספיק טוב בשביל ללכת על זה. בן אדם אחר אומר לא, אני בשביל דבר כזה צריך הסתברות גבוהה יותר או סבירות גבוהה יותר. למה למשל? כי יכול להיות שמבחינת בני אדם שונים המחיר נמדד אחרת. המחיר שלך לחיות חיים של מחויבות להלכה והמחיר של מישהו אחר, יכול להיות שמבחינתך זה דורש ממך יותר דברים, זה מחיר יותר גבוה, יותר קשה לך, ומישהו אחר לא. למשל, או סתם, אפילו לפעמים סתם בשביל להחליט מה נכון ומה לא נכון, יש בן אדם שיותר פרפקציוניסט, הוא לא מוכן לקבל החלטות על בסיס שמונים אחוז, רק אם זה תשעים אחוז. ובן אדם מישהו אחר פחות פרפקציוניסט, הרף שלו יותר נמוך. ואני לא מזלזל בכלל בדברים האלה, זה לא דברים שרירותיים, אני לא רואה את זה כאיזשהו סוג של הגרלה. יכול להיות בן אדם שמחזיק בשבעים אחוז והוא לא מאמין ויכול להיות בן אדם שמחזיק בשבעים אחוז והוא מאמין. את הראשון אני לא אצרף למניין ואת השני כן. כי השני החליט שמבחינתו השבעים אחוז זה מספיק ומבחינתו הוא אדם מאמין, הוא הגיע למסקנה הזאת. הוא יודע שזה רק שבעים אחוז, זה לא שהוא עכשיו אומר אה, שכחתי שזה שבעים אחוז, מעכשיו זה מאה אחוז. לא, הוא יודע שזה שבעים אחוז, רק הוא החליט שמבחינתו שבעים אחוז מספיק. אוקיי? מישהו אחר אומר לא, מבחינתי שבעים אחוז לא מספיק. עמדה לגיטימית, זאת אומרת יכול להיות שהוא אומר תשמע, דבר כזה שבעים אחוז בשביל דבר כל כך משמעותי לא מספיק. אני לא מוכן לעשות את זה. אז הוא אדם שלמרות שהוא מאמין באותה רמה כמו השני, שבעים אחוז שניהם, זה לא יצטרף למניין וזה כן. כן, ההנחה היא שמי שלא מאמין לא מצטרף למניין, כן זה משהו שהייתי צריך אולי להוסיף, כי משום מה נוהגים לחשוב אחרת, גם פוסקים. הזוי. טוב, בכל אופן, אז הנקודה הזאת שיש איזשהו סוג של הימור באמונה, אבל יש הימור בכל דבר, יש הימור גם בחוק הגרביטציה. ההימור פירושו האם אני נותן אמון באינטואיציה הזאת שהובילה אותי, ברמת האינטואיציה שהובילה אותי או לא. עכשיו יש רמות אינטואיציה שונות, יש אינטואיציות שייתנו לי סבירות של שישים, שבעים, שמונים, תשעים אחוז. הרבה דברים, יש הרבה דברים שבאים עם אינטואיציה, חלק מהם אני מאמין יותר חלק פחות. אינטואיציה זה לא כלי אחיד. זה כמו שכשאני רואה, לפעמים אני רואה באיכות מאוד טובה משהו רחוק אני רואה אותו פחות טוב, נכון? את שני הדברים אני תופס עם העיניים, אבל זה לא אומר שיש לי את אותו אמון בשתי התמונות. בתמונה הזאת שהיא רחוקה אני יותר נוטה להטיל ספק במה שהעיניים שלי מראות לי כי יכול להיות שפספסתי כי זה רחוק. במשהו קרוב אני יותר מאמין לעיניים שלי. אז זה משל טוב כדי לדבר גם על האינטואיציה. דיברתי קודם על זה שמי שלא מקבל עקרונית את התוקף של אינטואיציה, אז הוא הרבה פעמים תוקף את האמונה באלוקים, אני שואל אותו רגע ומה עם חוק הגרביטציה? גם זה מבוסס על אינטואיציה. ואז בעצם מה שהוא יכול לומר, אתה צודק, אני בעצם מקבל עקרונית את חוק הגר… את האינטואיציה ככלי הכרתי, חשיבתי או כלי תקף, אמין, אבל יש אינטואיציות שונות, פה האינטואיציה שלי אומרת תשעים אחוז, פה האינטואיציה שלי אומרת ארבעים אחוז. אז את זה אני מקבל, את זה אני לא מקבל, למרות ששני הדברים הם תוצר של אינטואיציה, אוקיי? בדיוק כמו שהראייה יכולה לתת לי מראה שהסבירות שלו, האמינות שלו היא שמונים אחוז, ומראה שהאמינות שלו היא חמישים אחוז, ויש אפילו פאטה מורגנה שזה בכלל אשליה, אוקיי? אז גם האינטואיציה אותו דבר. ולכן יש אינטואיציות שונות, זה שאני מקבל את האינטואיציה לא אומר שכל מה שיוצא מאינטואיציה אני אוטומטית מקבל. זה רק אומר שאי אפשר לדחות את זה על הסף כי זה יצא מאינטואיציה. זה לא. מה כן? אוקיי, צריך לדון עד כמה אני השתכנעתי בעניין הזה. אז לכן יש איזשהו ממד של הימור בקבלת ההחלטות שלנו. מתי אנחנו הגענו לרמת סבירות מסוימת, אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים גם להחליט מה רמת הסבירות הדרושה כדי שאני אאמץ את הטענה הזאת. איזשהו סוג שכמו הימור, אוקיי? אבל זה צעד מאוד חשוב כי זה הצעד שבסופו של דבר הופך אותנו מלא מאמינים לכן מאמינים, או להיפך. ההחלטה ולא האחוזים. מישהו אחר שעם אותה רמת אחוזים מגיע למסקנה באותה רמת אחוזים שיש אלוקים אבל לא קיבל את ההחלטה, אז הוא לא מאמין. למרות שזה באותה רמת אחוזים. זה נקודה עדינה אבל בעיניי חשובה. אוקיי. יש שאלה תאולוגית, יש לי עוד כמה שאלות תאולוגיות עליו. מה לעשות? אבל זה לא קשור בשום צורה לשאלה אם יש אלוקים. כי אם הגעתי למסקנה הזאת. על סמך טיעון מסוים שיש אלוקים, אז מכאן ואילך, אם יש לי קשיים איך הוא מנהל את העולם, בסדר, זה דורש עיון. אני לא יודע, אולי דברים שאני לא מבין. אני אומר אפשר להציע איזה תשובות, אני בכוונה לא נכנס לזה כי אני לא חושב שזה ישנה באופן מהותי, אוקיי? אפשר להתווכח על זה גם על התשובות כמובן. טוב, אז לאמונה והימור אני אגיע עוד מעט עם פסקל, אי אפשר לברוח ממנו, אבל לפני שאני מגיע אליו אני רוצה לתת איזושהי מפה כללית לאן אנחנו הולכים ללכת בהמשך השנה. איך אתה קובע את האחוזים? כל אחד והמנגנון שלו, לא יודע. איך אתה קובע בכלל את האחוזים לפני השאלה אם אתה מקבל את רמת האחוזים הזאת או לא? איך אתה קובע שזה שישים אחוז? לא יודע, האינטואיציה שלך אומרת זה סביר מאוד, זה פחות סביר, זה לא סביר. לא יודע, זה כמו שאני אשאל אותך מה המנגנון של הראייה? לא יודע, לפעמים הראייה מטושטשת לפעמים לא. נכון? אוקיי. אם הייתי נותן לך מה המנגנון? הייתי שואל אותי מה המנגנון של המנגנון? בסוף תמיד אתה נשאר עם משהו שאתה מקבל כי כי זה מה שנראה לך נכון. במידה מסוימת. אוקיי, וגם אמרתי זה במידה מסוימת זה כמו הימור, אבל גם בבורסה זה כמו הימור. אבל יש לך אינטואיציה למה להשקיע סתם. ברור, אבל אחד עם שבעים אחוז לא ישקיע ואחד עם שבעים אחוז כן ישקיע. קוראים לזה אהבת סיכון מול סיכון מול רווח, בסדר, יש תמיד מי שעוסק בהשקעות אז תמיד שואל את הלקוחות שלו, כן מה רמת הסיכון שאתה רוצה? יש אנשים שהם יותר שמרנים אז הם לא רוצים להיכנס לסיכונים גבוהים, גם הרווחים בדרך כלל יהיו בהתאם בממוצע. אוקיי? אלא מישהו אחר שהוא יותר מוכן לקחת סיכונים אז הוא ייכנס לאפיקים יותר הרפתקניים ויש לו כמובן אפשרות להרוויח יותר. אוקיי? אז זה עניין של אופי, זה עניין של צורת חשיבה, אני לא יודע, אין פה כללים, כל אחד ואיך שהוא בנוי. באופן כללי אני רוצה לומר שיש, אפשר אולי לדבר על שבע דרכים להגיע לאמונה, שבעה סוגי דרכים להגיע לאמונה, אוקיי? אחרי זה בתוך כל סוג כזה יכולים להיות גוונים שונים של טיעונים, אבל שבעה סוגים. הראשון זה ההימור של פסקל שאנחנו נטפל בו עוד מעט, אפרופו הימור ואמונה. יש שלוש דרכים של קאנט, הראיה האונטולוגית, הראיה הקוסמולוגית והראיה הפיזיקו-תיאולוגית בביקורת התבונה הטהורה, הוא מחלק שם לשלושה סוגים. זה ארבעה. אינטואיציה ישירה, מישהו יגיד יש לי אינטואיציה שיש אלוקים, לא צריך טיעונים, הרי גם טיעונים מבוססים על הנחות והנחות הן פרי האינטואיציה. למה אני צריך את כל הדרך? יש לי אינטואיציה שיש אלוקים, יש לי ישר את זה, כן? מה שקוראים הרבה פעמים אמונת תמימה. אני לא קורא לזה אמונת תמימה זה ביטוי לא מוצלח, כאילו אמונה יותר חלשה מהאמונה של אלה עם הטיעונים. כי אלה עם הטיעונים יוצאים מהנחות שהן פרי האינטואיציה ואז גוזרים מהן איזושהי מסקנה ומישהו אחר אומר המסקנה הזאת היא היא האינטואיציה שלי. במה הוא שונה? זה אותו דבר. כל השאלה זה אם יש לך את האינטואיציה הזאת. אם כן הכל בסדר, אם אין לך אז אתה צריך לקחת דברים אחרים שיש לך לגביהם אינטואיציה ולראות האם מהם אתה יכול לגזור את המסקנה שיש אלוקים. אבל אין פה שום דבר יותר חזק בזה מאשר בזה. נקודה שאנשים הרבה פעמים לא מבינים. אז אמרנו יש פסקל, שלוש הדרכים של קאנט זה ארבעה, יש אינטואיציה זה חמישה, יש סוג אחר של ראיות פילוסופיות שאני אדבר על זה אני קורא לזה ראיות תיאולוגיות או חוספות ויש מסורת. אנשים מאמינים למסורת באיזושהי צורה ולכן מאמינים שיש אלוקים. אז זה אפשר לומר שבע הדרכים להגיע לאמונה. אולי עוד הערה מעצם העובדה שיש שבע דרכים. אני אתן לכם רק דוגמה שעוד פעם גם אליה אני אכנס הרבה, הדוגמאות פה אני רק משתמש כדי לחדד נקודות במבנה הכללי. יש הרבה פעמים ויכוחים סביב האבולוציה ואמונה. הצד השווה לשני הצדדים בוויכוח הזה ששניהם מסכימים שזה דיכוטומי, זאת אומרת אם אתה מאמין באלוקים אז אתה צריך לדחות את האבולוציה, אם אתה מאמין באבולוציה אתה צריך לדחות את אלוקים, נכון? זה מוסכם. עכשיו הוויכוח הוא רק בשאלה את מה לאמץ ואת מה לדחות, אבל שני הצדדים מסכימים שזה אתה צריך לבחור, זאת אומרת זה או זה או זה, קסור מה שנקרא. אז התמונה הזאת המוסכמת על שני הצדדים היא בעייתית. למה היא בעייתית? כי כמו שאנחנו נראה כשנדבר על אבולוציה ועל הראיה הפיזיקו-תיאולוגית שהיא הנוגעת לאבולוציה, האבולוציה היא פירכה על הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. אוקיי? נכון. תקבלו את זה כרגע כנתון, לא חשוב כרגע אפילו מה המילים בדיוק אומרות. סוג מסוים של ראיה, האבולוציה היא פירכה נגדו. אוקיי? מה זה אומר? שימו לב מה זה אומר. זה אומר שגם אם אני מקבל את האינטואיציה, את האבולוציה, סליחה, וגם אם אני מקבל את הטיעון שאומר שאם האבולוציה נכונה אז הראיה הפיזיקו-תיאולוגית נפלה, שני דברים שאני צריך לקבל, אני עדיין לא צריך לוותר על אמונה באלוקים. יכול להיות שהדרך שלי להגיע לאלוקים היא אחת משש האחרות, ולא הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. זה כמו שמישהו ימצא, נגיד שאני מציג לכם הוכחה לזה שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות ומצאתם לי טעות בהוכחה. האם זה מחייב אתכם לוותר על המשפט שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות? לא, יכול להיות שהמשפט נכון. זאת לא ההוכחה למשפט הזה. אבל יכול להיות שיש הוכחה אחרת. יכול להיות שאין הוכחה ועדיין המשפט נכון. העובדה שההוכחה נפלה לא אומרת שהמסקנה נפלה. היא רק אומרת שבדרך הזאת לא תצליח להגיע ל… לא תצליח להשתכנע בזה שיש אלוקים. אוקיי. אז לא תצליח. אבל יש דרכים אחרות. בשביל לטעון שאין אלוקים, או שאין ראיה לקיומו של אלוקים אפילו, שזה טענה יותר חלשה, אתה צריך לפרוך את כל הדרכים להגיע אליו. לא רק אחת. ופה יש טעות בסיסית בוויכוח על האבולוציה, אתם שמים לב? זו טעות בסיסית בלוגיקה של הוויכוח. כי גם אם כולם צודקים, והם לא צודקים לדעתי, אבל אפילו אם כולם צודקים, זה לא מוביל למסקנה שאין אלוקים. זה בסך הכל אומר שהכיוון הפיזיקו-תיאולוגי הוא לא הכיוון שיוכיח את קיומו של אלוקים. אוקיי, אבל יכול להיות שיש הוכחות אחרות. יכול להיות שזה נכון גם בלי שיש הוכחות. אינטואיציה ישירה מה שדיברנו קודם, או מסורת, או לא יודע מה שלא יהיה. אפילו דוקינס, הפנאט, אומר שהוא לא יכול להגיד שהוא לא מאמין באלוקים. הוא רק אומר שהסיכוי לזה מאוד נמוך שיש אלוקים. זאת אומרת, הוא אגנוסטיקן. הוא מחלק את זה לשבע רמות, אז הוא במספר שש. שבע זה בטוח שאין. אז הוא במספר שש. אוקיי. ומה הוא מתכוון לומר? הוא מתכוון לומר, זה שאתה, זה שאתה מאמין באבולוציה זה בסך הכל אומר שבדרך הזאת לא צריך להגיע למסקנה שיש אלוקים. אבל אולי יש. זאת אומרת אתה לא יכול לדעת שאין. יותר מזה, אולי אפילו יש הוכחה שיש אלוקים. לא רק שאולי יש ואין הוכחה אלא יכול להיות שגם יש הוכחה, רק לא זו, אחרת. ובהמשך נראה שזאת ההוכחה הנכונה. הוא טועה גם בזה. אבל על זה נדבר בהמשך. טוב, אז זה לגבי התמונה הכללית. אני חוזר רגע להימור של פסקל. אני רוצה להוריד אותו מהתמונה כדי שניכנס אחרי זה לדרכים האחרות ונעשה את זה בצורה, נעמיד אותם אחת מול השנייה, נראה מה היחסים ביניהם וכולי. אז את ההימור של פסקל קודם כל אני רוצה להוריד מהשולחן. טוב, פסקל היה פילוסוף, מתמטיקאי צרפתי מאוד ידוע, נחשב אחד האנשים הכי מוכשרים שהיו אי פעם. יש לו תגליות בכמה וכמה תחומים. מת בגיל 39 אגב, כדרכם של הדורות ההם. זאת אומרת, הספיק לא מעט ו"מעט ורעים היו שני חיי" כמו שנאמר. ובין היתר, אחד הדברים שהוא ניפק לנו זה היה ההימור של פסקל. הוא היה גם דוס חוץ מזה. וההימור של פסקל זה בעצם טיעון שאמור להוביל אותנו לאמונה באלוקים או למחויבות דתית. עכשיו אני רוצה להעיר הערה מעניינת, אנקדוטה. אמרתי שהוא היה מתמטיקאי. לא רק שהוא היה מתמטיקאי, הוא היה אחד מהאבות של תורת ההסתברות. זה התחום שלו, הוא אחד ממייסדי התחום. אוקיי? עכשיו, כשהוא הציג את ההימור של פסקל, זה כמובן מבוסס על איזשהו שיקול הסתברותי. אוקיי? וכל הראיות שאני ראיתי ושאני מכיר ונדמה לי שזה כל מה שיש, תסתכלו בוויקיפדיה, אני אראה לכם אחרי זה, אוספים את כל הטיעוני נגד, כולם לא נוגעים בהסתברות שבדבר. אלא הם מדברים על הנחות אחרות שהוא מניח שם שבעצם הם בעייתיות. ואני רוצה לטעון שיש לו בעיה בהסתברות, בחשבון ההסתברותי שלו. זאת אומרת, זה קצת יותר מפתיע כשאנחנו מדברים על פסקל. אוקיי? אז זאת הטענה שלי. טוב, זאת ההקדמה. מה אומר ההימור של פסקל? ההימור של פסקל בעצם אומר… אתם יודעים מה? מפי הסוס. ניקח את הניסוח של דוקינס. לפסקל יש איזה משפט אחד קצר, זה לא מספיק אטרקטיבי. אבל דוקינס מנסח את זה כך. לא, אני לא מקריא, אני רק… גם אם הסיכויים שאלוהים אינו קיים הם גדולים מאוד, זאתומרת הסיכוי לזה שהוא קיים הוא קטן, צריך להשלים לאחד כידוע, יש אסימטריה גדולה עוד יותר כשחושבים על חומרתו של העונש, אם יתברר שהניחוש שגוי. הניחוש זה בדיוק ההימור שדיברנו עליו קודם. עדיף שתאמינו באלוהים, כי אם הצדק אתכם, יש סיכוי שתזכו באושר לנצח נצחים, כן, אושר אינסופי. ואם טעיתם, כמדומני זה לא משנה. אם טעיתם יכול להיות שקצת סבלתם אבל זה זניח מול האושר האינסופי שתרוויחו. אוקיי? לעומת זאת אם לא תאמינו באלוהים ויתברר שטעיתם, תהיו ארורים בגיהנום לנצח. מינוס אינסוף, התוחלת כן, פונקציית התוחלת. ואם תימצאו צודקים, זה לא ישנה שום דבר. על פניו האח, כן, יצאתם צודקים שאין אלוהים וחייתם כמו שחייתם, אוקיי, מה יצא מזה? זה זניח מול האינסופים שאנחנו מדברים עליהם. על פניו ההחלטה היא ברורה, האמינו באלוהים. אוקיי, זה הניסוח. בעצם זה חישוב של זה חישוב של תוחלת, נכון? מה שהוא אומר זה ככה, בוא נניח, נניח שהסיכוי הוא חמישים חמישים כרגע. כמו שאשתי אומרת יש שתי אפשרויות, או שיש אלוהים או שאין, אז זה חמישים חמישים, נכון? אוקיי. אז חמישים חמישים נניח, אוקיי? אז בוא נעשה את חישוב האם כדאי לי להאמין באלוהים ולקיים מצוות. אז נעשה את חישוב התוחלת בהנחה שאני מאמין ומקיים מצוות, בהנחה שלא. אוקיי? אני צריך לקחת שתי אפשרויות, נכון? אם אני מאמין באלוקים ומקיים מצוות, אז בהנחה שהוא לא קיים, חמישים אחוז, הפסדתי קצת אבל לא הפסדתי הרבה. נכון? מה? כן, נכון. מה שאתה רוצה, מול האושר הנצחי זה עדיין זניח. אז בסופו של דבר הפסדת קצת בסיכוי חצי. אבל אם הוא כן קיים וקיימת מצוות והכל, אושר נצחי אינסופי. אוקיי? אז מה תוחלת הרווח? חצי כפול אינסוף פחות חצי כפול איקס, תגדיר, לא אכפת לי כמה. התוצאה היא אינסוף. אוקיי? אז תוחלת הרווח היא חיובית אינסופית. אוקיי? אם אנחנו לא מקיימים מצוות, עוד פעם, שתי אפשרויות, או שאלוקים קיים או שהוא לא קיים, נכון? אז אם הוא לא קיים אז יש לנו רווח מסוים, חיינו איך שבא לנו, רווח מסוים איקס, אוקיי, בסיכוי חצי. ואם אלוקים כן קיים ולא עשינו את מה שהוא אמר, מינוס אינסוף. מה תוחלת הרווח? חצי כפול מינוס אינסוף ועוד חצי כפול איקס, מינוס אינסוף. ולכן מסקנה, תוחלת הרווח היא כמובן מכריעה בצורה חד-משמעית לטובת מחויבות דתית. אוקיי? זה בעצם הטענה. עכשיו יותר מזה, בוא נניח שההתפלגות היא לא חמישים חמישים אלא תשעים ותשע אחד. כמו שאומר דוקינס נגיד, כן, הוא אומר בדרגה שש ברמת האגנוסטיות, כן, זאתומרת הוא כמעט בטוח שאין אלוקים, אף פעם אתה לא יכול להיות בטוח, אז הסיכוי הוא מאוד קטן שיש אלוקים. אוקיי? החשבון לא משתנה. כשאנחנו מדברים פה על אינסופים, אז לא משנה אם אתה מכפיל בחצי או מכפיל באפס נקודה תשעים ותשע או באפס נקודה אפס אחד, האינסוף נשאר אינסוף, נכון? לכן החשבון לא תלוי בשאלה, בהנחה שהאושר והסבל הם אינסופיים לנצח ולמשהו כזה, אז זה לא תלוי בשאלה מה התפלגות הסיכויים, אם זה חמישים חמישים או תשעים ותשע אחד או אפילו יותר מזה. אוקיי? זה הטיעון של פסקל. עכשיו איזה איזה הרהורים יש כנגד הטיעון של פסקל? ההימור של פסקל. אז אני פותח את ויקיפדיה. אז טיעון אחד אומר שההימור של פסקל מציע זה בעצם דילמה כוזבת. למה? כי יש הרבה יותר משתי אפשרויות. לא רק שיש או שיש אלוהים או שאין אלוהים, השאלה איזה אלוהים יש? נוצרי, יהודי, פגני, לא יודע מה, כל מיני. יש המון המון אפשרויות. עכשיו איזה מצוות אני אמור לקיים כדי לקבל את תוחלת הרווח האינסופית של מי שמקיים את מצוותיו של אלוהים? אוקיי? לכן זה שאלה שקשה לדון בה, אבל אני חושב שבחשבון ההסתברותי זה לא עובד הפרכה הזאת. למה? כי זה בסך הכל אומר שהסיכוי לזה שהאלוהים שעכשיו אני אקיים את מצוותיו הוא האלוהים הנכון הוא עוד יותר קטן, זה לא אפס נקודה אפס אחד, זה אפס נקודה אפס אפס אפס אחד, תחלקו במספר האפשרויות. עדיין כפול אינסוף זה עדיין נותן את האינסוף, כיוון שבסופו של דבר האופציה של לא לעשות שום דבר מכל זה היא ודאי הכי גרועה. ואת כל השאר תעשה הגרלה ביניהם. אבל האופציה להישאר לא מחויב לכלום, לאף אחת מהאפשרויות, היא ודאי הכי גרועה. מה? נכון, עדיף אדם לא מאמין אלא עובד אלילים, כן בטח. אוקיי, אז אתה יכול עכשיו להכניס באמת אפשרויות אחרות. אבל פה זה, טוב, אם אתה באמת עושה הגרלה, איך אפשר לבוא אליך בטענות? אם אתה באמת מאמין בעבודת אלוהים, אז גם זה אתה לא תקבל שום עונש, אתה רק לא תקבל את השכר. אנוס, זה מה שחשבת, אנוס בדעתו. ואם אתה עושה הגרלה כי לא הצלחת להגיע למסקנות, אז בכלל מה רוצים ממך? לא הצלחת להגיע למסקנות. ולכן נדמה לי שהערעור הזה הוא ערעור בוא נגיד לא לא מכריע. יש ערעור נוסף, למשל מה שדוקינס טוען, וזה דבר פשוט, אמונה זה לא בכלל לא משהו שאתה יכול לאמץ אותו מכוח שיקול הסתברותי. זאת אומרת, בוא נניח שאני הגעתי למסקנה שתוחלת הרווח החיובית זה לשמור שבת ולקיים את כל המצוות היהודיות. אוקיי? זה אומר שאני מאמין? השאלה אם אני מאמין או לא מאמין זה שאלה של טיעונים ומסקנות או ארגז הכלים המדעי או ארגז הכלים הפילוסופי או מה שאתם לא רוצים. אבל אם אני שם אז אני לא צריך את הטיעונים של פסקל. ואם אני לא שם אז מה אתה רוצה שלמרות שאני לא מאמין אני אקיים את המצוות? א, אין לזה שום ערך. קיום מצוות בלי אמונה זה מין מעשה טכני, אין לו שום ערך. אוקיי? דבר שני, אם אתה אומר לי שאני גם אאמין מכוח זה, זה כמובן אבסורדי. אני לא יכול להאמין מכוח שיקולי תוחלת. אני צריך להחליט או שאני מאמין או שלא ושיקולי תוחלת זה לא רלוונטי. זה מה שנקרא פרגמטיזם, כן? אני מאמץ עובדות או תפיסות עובדתיות כי כדאי לי או כי זה הכי משתלם. אין לזה קשר. זאת אומרת, מה תגיד לי שגם אלוהים יעריך את קיום המצוות בגלל האינטרס הזה? השאלה אם יש ערך בקיום מצוות של מישהו שרמת הוודאות שלו היא ארבעים אחוז, אני חוזר להימור הקודם שדיברתי עליו, אתה צריך קודם כל להחליט שארבעים האחוז האלה מספיקים מבחינתך. וזהו, הם לא מספיקים. אז אם הם לא מספיקים אתה לא מאמין, לא אכפת לי שזה ארבעים אחוז. אז אם אתה לא מאמין אין ערך לקיום המצוות שלך. מאמין בארבעים אחוז ובתוך זה… אז אמרתי, בסוף אתה צריך לעשות גם את ההימור מה אתה מחליט. ארבעים אחוז זה נכון, אבל אחד עם ארבעים אחוז יגיד אני מאמין, אחד עם אותם ארבעים אחוז יגיד אני לא מאמין. ואני חושב שבסופו של דבר את הקפיצה הזאת אתה צריך לעשות. מה זה אקסיומה? אני אומר כשאתה מעלה פירכא על פסקאל, אז אתה מניח פה עוד הנחה שאפשר להתווכח עליה. אני למשל חושב שבהחלט הנחה בעייתית. אוקיי? עוד פעם, בכל הערעורים האלה יש בהם משהו, אבל אף אחד מהם הוא לא לא באמת מכריע, נקרא לזה ככה. תגיד מי שלא מאמין הוא מגיע לגיהינום נצחי בעולם הבא שאני אומר שהוא קיים אם אתה לא מאמין ואז כאילו אתה בבעיה. אבל זה השאלה אם יש תזה כזאת. השאלה אם יש תזה כזאת. אתה עכשיו ממציא, אם אתה אומר שאתה ממציא אז מה אכפת לי? כל אחד, אם אתה יודע, אם אתה יודע הכי נמי אז זה יצטרך להיות אחד החשבונות. אתה יכול, לא הוא לא יצטרך להודות לך כי הוא לא יאמין לך שאתה חושב ככה. זאת אומרת, לאנשים שמעבירים אליו מסורת יכול להיות שהם טועים אבל הוא מאמין להם שזה מה שהם טוענים. עכשיו הוא צריך לשקול אם הוא יקבל את זה או לא יקבל את זה, אבל אם מישהו סתם מנפיץ לי אני לא אשקול אם לקבל כי ברור לי שגם הוא לא מקבל את זה. מה מה יש לי? מישהו יגיד לי אני גם ראיתי שד מעופף עם שלוש כנפיים, אם אני לא מאמין לו שהוא ראה אני לא צריך לשקול אם להאמין לו או לא. אז בקיצור אלה כל הערעורים, יש עוד כמה גוונים כאלה או גוונים אחרים אבל… אבל מה אם התזה הדתית… מה? אם נאמר שהתוהו קיים וכל זה… זו התזה הדתית. התזה הדתית הזאת אומרת שכן, אנחנו מדברים על התזות הדתיות ואנחנו מנסים לברור ביניהן עם מי ללכת. זה מה שאומרת התזה הדתית. עונש אינסופי או שכר אינסופי. לנצח, כן? תיקון הנשמה לנצח, חיים בגן עדן, אני לא יודע מה, כל אחד והניסוחים שלו. אז זה בעצם ההימור של פסקאל עם כל הערעורים עליו, אבל אני כמו שאמרתי לכם קודם אני לא יודע למה אני לא מבין למה הערעור הכי פשוט על פסקאל זה פשוט להסביר לו שהוא טעה הסתברותית. לא, זה בכלל לא קשור לכל הערעורים האלה. מה זאת אומרת? זו לא לגמרי הסתברותית. זאת אומרת, חישוב התוחלת שלו נכון, אבל השאלה אם חישוב התוחלת הוא רלוונטי לבעיה. זאת אומרת, תראו, הוא בעצם מניח שאנחנו אמורים לקבל החלטות על פי שיקולי תוחלת, נכון? זה בעצם מה שהוא מניח. ואם אתה עושה את חישוב התוחלת אז חישוב התוחלת הוא זה שמכריע מה רציונלי לעשות או איך רציונלי להתנהג. נכון? זה בעצם ההנחה שלו. אבל זה לא נכון כמובן. זה לא נכון. קודם כל עובדה סטטיסטית, מה זה תוחלת? כשאני אומר נגיד שאם אני מטיל מטבע אז חמישים אחוז שזה ייצא על עץ, חמישים אחוז שזה ייצא על פאלי. בסדר? מה זה אומר? זה אומר שאם אני אטיל את המטבע הרבה מאוד פעמים, חוק המספרים הגדולים, אז חצי מהפעמים זה ייפול על עץ חצי מהפעמים זה ייפול על פאלי. עכשיו ברגע שזה כך אז אני אומר גם על מקרה בודד אם אני מטיל את המטבע פעם אחת חמישים אחוז שזה ייפול על עץ חמישים אחוז שזה ייפול על פלי, נכון? אבל בעצם התוחלת מה שהיא אומרת זה מה תהיה התוצאה כשאני אעשה אינסוף פעמים את הניסוי. על מה שאני עושה מה שאני אעשה בניסוי אחד זה לא אומר הרבה. למשל, הסיכוי לזה שכשתטילו מטבע שש פעמים זה בדיוק ייפול שלוש פעמים על עץ שלוש פעמים על פלי הוא סיכוי מאוד קטן. צריך להבין, הסיכוי שזה בדיוק יתחלק שלוש שלוש הוא סיכוי קטן. ולכן יש פה טעות בתפיסת המושג תוחלת. המושג תוחלת אומר לי איך כדאי לי להתנהג בהנחה שאני אעשה את הדבר הזה אינסוף פעמים או הרבה מאוד פעמים, אוקיי? אבל אם אני עושה את הדבר הזה פעם אחת, השיקול של תוחלת מי אמר בכלל שזה שיקול רלוונטי? והנה בואו אני אתן לכם דוגמה. אני מציע לכם הגרלה, בסדר? נטיל מטבע. זה ממש ההימור של פסקל. אוקיי, עכשיו בהגרלה הזאת אם ייצא עץ אתם מרוויחים מיליארד דולר, מיליארד מיליארדי דולרים, בסדר? לא יודע אם יש כזה מספר של דולרים בעולם אבל נניח. היום כבר אפשר להמציא, לא צריך אפילו להדפיס. אם יוצא פלי אז לא קרה כלום, אפס, לא קרה שום דבר, בסדר? עכשיו אתם צריכים לקנות כרטיס להגרלה הזאת. כמה אתם תשלמו עבור כרטיס כזה? אז בשיקולי התוחלת חצי כפול המיליארד מיליארדים, נכון? אם יש לכם אם אין לכם אין לכם אבל אם יש יש. אבל בואו ניקח את זה יותר רחוק. המטבע היא לא מטבע הוגנת, בסדר? ההגרלה בסיכוי של אחד למיליארד שאתם תרוויחו ייצא עץ ובשאר בכמעט אחד שייצא פלי ולא תרוויחו כלום, אוקיי? מה תוחלת הרווח? אם ייצא עץ שזה מיליארדית אתם מרוויחים מיליארד מיליארדים, זאת אומרת אחד חלקי מיליארד כפול מיליארד מיליארדים זה מיליארד, נכון? ועוד משהו מאוד מאוד קטן כפול אפס, לא משנה, תוחלת הרווח היא מיליארד, נכון? מסכימים? כמה אתם משלמים לכרטיס הגרלה כזה? מיליון אתם משלמים? אלפית? משוגע מי שמשלם מיליון. למה? תוחלת הרווח היא מיליארד, אין פה טעות בחישוב, אבל הסיכוי שלך להגיע לתוחלת הזה הוא אפסי. אנשים מבלבלים בין התוצאה הכי סבירה לבין התוצאה הממוצעת, זה לא אותו דבר. לפעמים התוצאה הממוצעת היא תוצאה מאוד מאוד לא סבירה. אין כמעט סיכוי שתקבל אותה למרות שזאת התוצאה הממוצעת. עכשיו שימו לב, אם מציעים לי את ההגרלה הזאת אינסוף פעמים אני משלם כל סכום עד מיליארד, כי בסוף באמת אני אצא מורווח אם אני אעשה אינסוף פעמים את ההגרלה. אבל אם מציעים לי אותה פעם אחת, אני אשלם עוד פעם תבינו לא יותר מזה, אם מציעים לי אינסוף פעמים את ההגרלה על כל פעם אני משלם מיליארד, לא בסך הכל, על כל פעם אני משלם מיליארד ואני אצא מורווח מיליארד פחות אחד ואני אצא מורווח על כל הגרלה על כל הטלת מטבע אני משלם מיליארד דולר ואני אצא מורווח. אבל אם אני עושה את ההגרלה פעם אחת, על ההגרלה הבודדת הזאת אני לא משלם אפילו עשרה שקלים, אני לא הייתי משלם עשרה שקל לא הייתי משלם על זה. זה אתם יוצאים לכביש כל הזמן נכון? אתם לוקחים סיכון על החיים שלכם. הסיכוי להיפגע הוא מאוד מאוד קטן. סיכון על החיים זה מיליארד דולר, נכון? אבל הסיכוי להיפגע הוא קטן, בסדר, הסיכוי להיפגע הוא קטן אבל בסיכוי הזה יהיה מחיר נוראי. מישהו בכלל מהסס אם להתחיל לנהוג באוטו או לעבור את הכביש או משהו כזה? אף אחד לא. למה לא? כי אנחנו עושים את הניסוי הזה פעם אחת ויש אנשים שנפגעים, זה לא שזה היפותטי לגמרי וזה לא קורה, זה קורה, קורה לא מעט. בסדר, אבל עדיין מעבר הכביש המסוים הזה שאותו אני עושה הסיכוי שאני איפגע הוא אפסי. בדיוק כמו עם הטילים, הפחד הזה שיש לאנשים מזה שעפים טילים זה הרי הכל פסיכולוגיה. הסיכון הוא אפס, זה ברור, אין אין שום סיכוי להיפגע הסיכוי הוא אפסי. אלא מה? שברגע שיש הרבה מאוד אנשים והטיל איפשהו פוגע, הסיכוי שאני איפגע הוא אפסי עוד פעם. אין שום פחד מזה שמתחילות האזעקות והטילים עפים זה שטויות. מי שמפחד הוא פשוט אדם לא רציונלי. זה לא מסוכן בשום צורה. אלא מה ברור שאם כולנו לא ניכנס למרחב מוגן אז מישהו ייפגע נכון? עכשיו זה זה. משנה, אני עדיין יכול להישאר בחוץ כי הסיכוי שזה יהיה אני הוא אפסי, אז מה זה משנה? נכון, אבל כל אחד יעשה את השיקול הזה. כל אחד מאיתנו יישאר בחוץ כי הסיכוי שהוא יפגע הוא אפסי, ואז אחד יפגע. ולכן הדרך הנכונה להתנהל, בטח בהנחה שכשמישהו נפגע זאת מכה ציבורית, כי חטפנו מכה תדמיתית, מורלית, איך שתקראו לזה, אז ההתנהלות כן צריכה להיות שצריך להיכנס למרחבים מוגנים. אבל לא צריך לפחד. מי שמפחד הוא אדם לא רציונלי. כן צריך להיכנס למרחבים מוגנים, כי זאת ההתנהגות הרציונלית, בלי לפחד. הא? זה מה שאני אומר. אבל כל אחד כביכול כיחידה צריך להיכנס. כל אחד עושה את השיקול הזה. ולכן בסוף מישהו יפגע. ולכן הדרך הרציונלית, זה, על זה אפשר לדבר הרבה, זה מצד אחד דילמת האסיר והצו הקטגורי. זה שני צדדים של אותה מטבע. זאת אומרת, הצו הקטגורי של קאנט זה בסך הכל דילמת האסיר. זה אותו דבר. וזה מה שאני אומר כאן, זה בדיוק זה. זאת אומרת שכל אחד לחוד מבחינתו כשהוא ממקסם את הרווח, בשביל מה להיכנס למרחב מוגן? הסיכוי שאני אפגע הוא אפסי. בשביל מה לבזבז אנרגיה ללכת עד המרחב המוגן שם בבניין ליד? הבעיה שכל אחד מאיתנו צריך לעשות את החשבון הזה, וזה חשבון נכון מצד כל אחד מאיתנו. אבל אם כולנו נעשה את החשבון הזה, אז מישהו מאיתנו יפגע בסיכוי גבוה. אוקיי? לכן למשל, מישהו שאל אותי פעם שאלה הלכתית. מה קורה במצב שיש אזעקה, ואתה נתקעת מחוץ לבניין? בסדר? השאלה אם אתה יכול להפעיל את המנעול, זאת אומרת, לעשות פעולה חשמלית כדי לפתוח את הדלת כדי שתוכל להיכנס למרחב מוגן. אמרתי לו לדעתי בשום אופן לא. למה? כי אין שום סכנה. אתה עושה את זה בגלל הצו הקטגורי. עכשיו אם כל העולם היה נתקע בחוץ, וכולם היו שואלים אותי האם להפעיל? כן, להפעיל. כולם להפעיל. כולם להפעיל. כי בסוף מישהו אחד יפגע. אבל אם אחד נתקע בחוץ, וכל השאר יושבים במרחבים המוגנים שלהם, או לפחות יכולים לשבת במרחבים, זה לא מצדיק חילול שבת בשום צורה. אין שום סכנה, הסכנה היא אפסית. אוקיי? ומה אם להצביע בקלפי וזה ביטול תורה? אותה שאלה בדיוק. זה הצו הקטגורי שדיברתי עליו קודם. זה הצו הקטגורי. אני אומר להצביע בקלפי, אבל לא שאתה תשפיע. אתה לא תשפיע כלום. אז אני אומר, אתה לא תשפיע כלום, אבל החשבון של הביטול תורה, כולם יעשו את זה ואז אף אחד לא יהיה בקלפי וזה הביטול תורה הכי גדול. כי אם לא יהיה קלפי ולא תהיה מדינה, גם תורה לא תהיה. וזה בדיוק הנקודה, זה אותו שיקול בדיוק. אני כתבתי על זה מאמרים, אם תרצו אני יכול להפנות אתכם. זה ויכוחים אינסופיים שיש לי עם הבן שלי. האם ללכת להצביע? האם להעלים מס הכנסה? כל השיקולים האלה זה אותם שיקולים. לא, זה אותם שיקולים. אתה מעלים מס הכנסה אלף שקל. לא קרה כלום. שום שערה לא תהיה שונה במדיניות של המדינה אם חסר אלף שקל באוצר המדינה. אלף שקל באוצר המדינה מופיע באיזשהו מקום אחרי הנקודה שאף אחד לא רואה אותה בכלל בסקאלות של אוצר מדינה. אז העלמתי אלף שקל, מה הבעיה? לא קרה כלום. אף אחד לא הפסיד מזה כלום. כן, אבל אם כולם יעלימו את האלף שקל שלהם, אז אנחנו נהיה קרובים מאוד לנקודה העשרונית, אולי לפניה. אוקיי? אז לכן אסור להעלים מס הכנסה, אבל לא בגלל, אבל האמת היא שאם אני אעלים זה לא ישפיע בכלל. בכלל לא. ואם אני עושה את ההחלטה שלי לבד וכל האחרים בלאו הכי עושים את ההחלטות שלהם בעצמם, מה זה קשור למה שאני מחליט? אז לכן תמיד הוויכוח חוזר: אוקיי, אחרי שאמרת את זה, שכנעת את כל האידיוטים שהם לא יעלימו מס הכנסה, ועכשיו אני אעלים את האלף שקל שלי. הבעיה היא שאז כולם יגידו את אותו הדבר. גם אנחנו, שכנעת את כל האידיוטים האחרים ואני אעלים את האלף שקל שלי. וזה איזשהו הסכם ג'נטלמני, אתם רואים את דילמת האסיר. זה איזשהו הסכם ג'נטלמני בין הצדדים השונים שכולנו לא נעלים, למרות שבשיקולי המקסימיזציה של כל אחד, החשבון אומר כן להעלים. אוקיי, אז אני חוזר למטבע שלנו. אז מה זה בעצם אומר הניסוי הזה של המטבע? ששיקול של תוחלת זה שיקול מאוד מאוד מוטעה כמנחה התנהגות. מתי הוא רלוונטי, מתי הוא סביר? במקום שבו התוחלת נמצאת איפה שהוא באזור התוצאה הצפויה גם. זה תלוי בצורת ההתפלגות, איפה נמצא הממוצע אם זה נמצא במקום רחוק מתחת לגאוסיאנו או באמצע איפה שהוא. לא דווקא גאוסיאן, אבל לא משנה, ההתפלגות איך שלא תהיה. במקום שבו התוצאה הממוצעת היא גם תוצאה הסבירה יותר, אז זה בהחלט מדד. זאת אומרת נגיד אם אומרים לי: תראה, אני מטיל מטבע חמישים חמישים, מטבע הוגנת, ואתה מרוויח אלף שקל. אוקיי? והסיכוי שיצא אלף שקל הוא חמישים אחוז. בהחלט אתה יכול להבין מישהו שמשקיע בזה ארבע מאות שקל כדי להרוויח מאה. אוקיי? חמישים אחוז שהוא יקבל שש מאות, כן? הרוויח אלף זה שש מאות, וחמישים אחוז שהוא יפסיד ארבע מאות. אבל אם זה אחד חלקי מיליארד מול אחד פחות אחד חלקי מיליארד, אז אל תשקיע אגורה. למרות שתוחלת הרווח היא מיליארדים, אל תשקיע אגורה. למה? כי הסיכוי שתקבל את הרווח האסטרונומי הזה הוא אפסי. מה זה אומר בעצם? זה אומר שכאשר אתה עושה שיקול של תוחלת בהתפלגות שהיא מאוד מאוד לא סימטרית, זאת אומרת נגיד בשתי אפשרויות. התפלגות מאוד מאוד לא סימטרית, זאת אומרת אחד מינוס אפסילון מול אפסילון, אז אין שום סיבה לעשות שיקולי תוחלת. שיקולי התוחלת הם לא מדריך התנהגותי רציונלי. לא נכון להתנהג בצורה כזאת. ועוד פעם, אם אתם עושים את זה אינסוף פעמים, כן, אז שיקול התוחלת הוא שיקול מצוין. האם אתם עושים את הניסוי פעם אחת אז לא. עכשיו הדוגמה הקלאסית לעניין הזה זה מה שנקרא פרדוקס סנט פטרסבורג. זה בקורסים להשקעות בבורסה מלמדים את הדבר הזה. אני מציע לך עוד פעם הגרלות. נדבר על הגרלות, אתם תצטרכו לקנות כרטיס. אני מתאר לכם את תהליך ההגרלה. אנחנו מטילים מטבע, אם יוצא עץ, אתה מקבל שני שקל והמשחק הסתיים. אם יוצא פלי, אתה לא מקבל כלום, מטילים עוד פעם את המטבע. אם יוצא עץ, אתה מקבל ארבעה שקל המשחק הסתיים. אם יוצא פלי, מטילים עוד פעם את המטבע, לא מקבל כלום, מטילים עוד פעם את המטבע. יוצא עץ, אתה מקבל שמונה שקל, פלי אפס, מטילים עוד פעם שש עשרה, חזקות של שתיים, כן? זאת אומרת שני שקל בעץ הראשון, בעץ השני ארבע שקל, בעץ השלישי שמונה שקלים וכן הלאה. אוקיי? זו ההגרלה שאני מציע לכם. כמה כמה אתם משקיעים בהגרלה כזאת? מה מחיר הכרטיס? כמה אני מוציא עכשיו מכרז, מי קונה את הכרטיס? שקל? אוקיי. שתיים? בטוח? שני שקל? מינימום לשניים כי אתה לא מפסיד. איך אמרת? תיתן לשני שקל, אתה לא יכול להפסיד. לא, אתה יכול להפסיד אם תמיד יצא פלי עד הסוף. כן, או לפחות מספיק כל חייך ימשיכו להטיל וכשתיפטר יכול להיות שיורשיך אולי יקבלו סכומים אסטרונומיים. כן זה חוני המעגל, אתה יודע, שהוא משקיע בהגרלה בשביל שצאצאיו ירוויחו מיליארדים. אז מה חישוב התוחלת אומר פה? אז תשימו לב, חישוב התוחלת אומר ככה, תחשבו על העץ, כן? יש פה לא עץ של עץ ופלי, אלא העץ הבינארי. זאת אומרת, יש תוצאה של עץ ותוצאה של פלי. אם וזה נגמר, שני שקל, נכון? מתחת לפלי עץ או פלי, נכון? מתחת לעץ ארבע, פה זה, סליחה, פה ארבע, פה מטילים עוד פעם, שמונה, מטילים עוד פעם וכן הלאה. אז זה משולש לא פסקל אבל זה משולש, והתוחלת הרווח, שימו לב, תאספו את כל הקצוות של העץ, אז בהסתברות חצי אתם מקבלים שניים, בהסתברות רבע אתם מקבלים ארבע, בהסתברות שמינית אתם מקבלים שמונה, בהסתברות אחד חלקי שש עשרה אתם מקבלים שש עשרה, אז כל המכפלות האלה הן אחד, נכון? חצי כפול שתיים זה אחד, רבע כפול ארבע זה אחד, שמינית כפול שמונה זה אחד. התוחלת הרווח בהגרלה הזאת היא אינסופית. אחד ועוד אחד ועוד אחד אינסוף פעמים. התוחלת, הרווח הממוצע. לא איזה שהוא רווח המקסימלי שאליו אתה יכול להגיע. הרווח הממוצע של הגרלה כזאת הוא אינסוף שקלים חדשים וישנים. אוקיי? כמה אתם משלמים לכרטיס של הגרלה כזאת? שימו לב, אני מדבר על הגרלה בודדת. תוחלת הרווח של הגרלה בודדת זה אינסופית. הגרלה בודדת זה כל השרשרת, זאת אומרת עץ ממשיכים, עץ ממשיכים וכן הלאה זה הגרלה בודדת. שאחרי זה גמרנו את זה, מתחילים עוד פעם, זה נקרא לעשות הרבה פעמים את ההגרלה. אוקיי? אני מדבר על הגרלה בודדת שיכולה לקחת גם הרבה זמן אבל זאת הגרלה, זה משחק בודד. אוקיי? כמה כסף אתם משקיעים בכרטיס למשחק בודד כזה? לא יודע, עשרה שקלים, עשרים שקל, משהו כזה. כל אחד ואהבת הסיכון שלו משהו כזה או כמה כסף שיש לו, לא משנה. נכון? בטח לא אינסוף, וגם לא עשרת אלפים. אוקיי? מי שישקיע בדבר כזה עשרת אלפים שקל זה אשפוז. למרות שתוחלת הרווח היא אינסופית. למה? כי הסיכוי להגיע לרווח הגדול, תחשבו מה הסיכוי להגיע לרווח של שלושים ושניים שקל? אחד חלקי שלושים ושניים. אחד חלקי שלושים ושניים זה אומר שלוש הגרלות מתוך מאה שאתם תרוויחו שלושים ושניים שקל. זה כבר בסיכוי מאוד קטן. הסיכוי להרוויח אלף שקל זה אלפית. אוקיי? כן, אחד קיי. זה אלפית. נכון? אלפית זה כבר לא משהו שבכלל כדאי לקחת בחשבון, זה לא יקרה. בהגרלה בודדת משהו שהוא בסיכוי אלפית לא יקרה. אז הסיכוי שתרוויחו אלף שקל לא יקרה. אתה מדבר איתי על אינסוף? לא יקרה. אבל זה הממוצע. זה לא איזה מקרה קיצוני היפותטי שיכול לקרות במקרה הכי טוב. לא, זה הממוצע. אבל אם תעשו, נגיד אם היו מציעים לי אינסוף הגרלות כאלה שכל הגרלה כזאת ממשיכה עד שעוצרים, כן? אבל ואחרי זה חוזרים עוד פעם ועוד פעם עושים את ההגרלה ועוד פעם עושים את ההגרלה אינסוף פעמים. על כל הגרלה כזאת שווה לשלם אינסוף שקלים חדשים. על כל אחת. לשלם אינסוף שקלים חדשים. אמיתית, אתם תצאו ברווח. אתם מבינים? אם יש אינסוף פעמים הגרלות כאלה. בסדר, לא חשוב, אני רק אומר אז גם צד אחד. לא חשוב, אני מדבר ברמה העקרונית. זאת אומרת, צריך להבין, זה לא מאוד אינטואיטיבי. זה מאוד לא אינטואיטיבי, אבל זה מאוד הגיוני אם חושבים על זה. וזה אומר בעצם שההימור הוא דרך, סליחה, כשאתה ניגש להימור, המחיר שאתה מוכן לשלם על ההשתתפות בהימור הזה הוא לא נקבע, לא בהכרח נקבע לפי תוחלת הרווח. זו טעות לקבוע אותו לפי תוחלת הרווח. נחזור לפסקל, אז נגיד במבט של דוקינס, בסדר? שהסיכוי לזה שיש אלוקים הוא מאוד מאוד קטן. קיים, אבל מאוד מאוד קטן. אומר לו פסקל, תראה, גם להנחותיך, עדיין שווה לך להיות מחויב. כיוון שהשכר הוא אינסופי, אז גם אם הסיכוי הוא אחד לאלף, אני לא יודע בדיוק מה, עדיין זה אינסוף, נכון? הסיכוי הוא קטן, אבל עדיין תוחלת הרווח היא ענקית, נכון? שטויות. זה בדיוק מקביל לאותה הגרלה שאמרתי לכם עם המטבע, עם שתי אפשרויות, הסיכוי הוא אחד למיליארד להרוויח מיליארד מיליארדים. זה בדיוק זה, אחד לאחד ההימור של פסקל. מי ישלם על זה יותר משני שקל? אני לא יודע, אני גם שני שקל לא הייתי משלם. כלום לא. אין שום סיכוי שזה יקרה. סיכוי של אחד למיליארד, אתם יודעים מה זה סיכוי של אחד למיליארד? זה משהו שלא קורה בחיים. סיכוי של אחד למיליארד זה שכדורסל יעבור דרך הקיר. יעבור טאנלינג קוונטי. הרי יש סיכוי כזה שהכדורסל יעבור דרך הקיר. יש סיכוי כזה, רק הוא נורא נורא קטן, לכן זה אף פעם לא קורה באמת, אבל הפיזיקה הקוונטית מלמדת אותנו שיש סיכוי כזה. זה יכול לקרות. זה לא סותר את חוקי הטבע, רק הסיכוי מאוד מאוד קטן. כל חוקי המכניקה שאנחנו מכירים הם בסך הכל בנויים על זה שהתעתועים הקוונטיים סיכוייהם מאוד קטנים. זה הכל. תחשבו תתייחסו ככה גם להימורים, ואתם תראו שבעצם כשאני מניח את חוק הגרביטציה, או כשאני מניח שכשאני זורק את הכדור הוא יחזור אליי, זה בדרך כלל מה שמניחים, נכון? אני קולע לסל, אני מניח שאם אני קולע עם הקרש אז יהיה לי שתי נקודות, נכון? אבל אם יש שם טאנלינג קוונטי, אז פגעתי בדיוק בריבוע של הקרש והוא יעבור לצד השני. יהיה חוץ לטובת הקבוצה השנייה. אוקיי? אני לא בונה על זה שזה יקרה. למה לא? כי אין סיכוי שזה יקרה. לכל הצרכים הפרקטיים הסיכוי הוא אפס. אין סיכוי שזה יקרה. אוקיי? אותו דבר פה. לכן ההימור של פסקל הוא טעות ברמה ההסתברותית. הוא לא טעות בגלל שיש עוד אמונות ובגלל שיש זה, כל הערעורים האלה הם ערעורים שבחלקם נכונים, חלקם פחות נכונים. זה לא הנקודה. הנקודה היא שההימור הוא טעות, עוד פעם, לא טעות הסתברותית, אולי זה לא מדויק, חישוב התוחלת הוא נכון. זו לא טעות הסתברותית. אתם מבינים שמי שישקיע אינסוף כסף בהגרלת סנט פטרסבורג יודח מבית ההשקעות לאלתר. נכון? מה זאת אומרת, זה תוחלת הרווח, אני חושב שזה שווה מיליון דולר. אוקיי? יש לי תוחלת היא להרוויח אינסוף. למה לא? הוא יודח. למה הוא יודח? כי הוא אדם לא הגיוני. למה? הוא בסדר, הוא בנה על הסיכוי הנורא קטן להרוויח יותר ממיליון. סיכוי קטן אבל הוא קיים, והתוחלת עדיין חיובית, אז מה הבעיה? הבעיה היא שאדם רציונלי לא עושה דברים כאלה. אוקיי? אדם רציונלי לא הולך על התוחלת כאשר הסיכוי להגיע אל התוחלת הוא אפסי. למרות שזאת התוחלת האמיתית. כשזה ניסוי בודד. אבל רגע, אם היינו חיים אינסוף פעמים, כן? אז זה היה יוצא שזה דווקא כן היה שווה לי פסקל. פתאום אתה חי אינסוף פעמים, פתאום זה שווה לי. מה ההיגיון פה? מה זאת אומרת? היה שווה לי מבחינת שיקולי תוחלת. יש את הערעורים הקודמים, השאלה אם שיקולי תוחלת הם באמת נכונים בגלל שמי אמר שאם אתה לא מאמין אז מה זה יעזור שהתוחלת היא חיובית? אתה לא מאמין. מה אבל בסדר, אבל באמת מבחינת שיקולי התוחלת כהגרלה כן, אתה צריך להשקיע בהגרלה. זה כמו סנט פטרסבורג. בהגרלת סנט פטרסבורג אם אנחנו חוזרים עליה אינסוף פעמים, תשקיע כל סכום שדורשים ממך על כל אחת מההגרלות. על כל אחת, לא ביחד. אבל מה אם יש עולם הבא עם תוחלת אינסופית? שאלה של כן קיים או לא קיים. אם הייתי חי אינסוף פעמים, הפוך הייתי נדפק מזה יותר. בכל אחד מהחיים האלה הייתי מוותר על ההנאה שלי. אינסופי וכל הדברים הגדולים שהיו לך ממול לא הם מתגמדים. אז למה זה יותר הגיוני ויותר שווה אם חיית אינסוף פעמים מאשר אם חיית פעם אחת? הרי בוא עזוב את העולם הבא, במטבע אנחנו מסכימים? כן, ברור. נו, אז מה ההבדל? ההבדל היא ההקבלה שלך לגבי כאילו לגבי פסקאל. מה? אם זה פעם אחת או אינסוף פעמים שאתה חי כאן. אם היית חי אינסוף פעמים זה כן היה שווה? במה? כי אז תוחלת הרווח שלי היא תהיה חיובית, מה זאת אומרת? הייתי מקבל עולם הבא על הפעם הראשונה שחייתי, עולם הבא על הפעם השנייה שחייתי, עולם הבא על הפעם השלישית שחייתי. עוד פעם, אתה יכול להגיד שעולם הבא זה לא דבר מצטבר, אני לא מבין בעולם הבא. אם הוא לא מצטבר, אז בסדר, אז לא. כי אם אתה חי בעולם הבא לנצח, אז איך תחזור אחרי זה להגרלה הבאה? זאת אומרת אתה כבר שם. בסדר, אוקיי, אבל אני אומר ברמה העקרונית, הטענה שלי היא לא שאם אינסוף פעמים זה כדאי, הטענה שלי זה שאם פעם אחת זה לא כדאי. אם אינסוף פעמים זה כן כדאי זה שאלה אם זה מוגדר בכלל. אבל אם פעם אחת זה לא כדאי. וזה הטעות ביישום של קריטריון של תוחלת על ניסוי בודד. בהקשר הזה. בהקשרים אחרים אולי לא. בהקשר של הגרלה של חמישים חמישים על סכומים סבירים, אז כן, תעשה שיקול של תוחלת ובהחלט יש היגיון להשתתף בהגרלה כזאת לפי קריטריון של תוחלת. אוקיי. מה? עוד פעם כרטיס פיס עולה כמה שקלים. מי שרוצה להשקיע כמה שקלים בשביל סיכוי נורא קטן להרוויח כסף גדול, בסדר, אין בזה משהו לא רציונלי. כל עוד זה מחיר שאתה יודע שאתה יכול לעמוד בו, הוא לא באמת מכניס אותך לאיזה בעיה. אם אתה נכנס לבעיות זה בדיוק המכורים. הרי המכורים לכאורה צודקים, נכון? הם בסוף בסוף כשהם ירוויחו את המיליארד זה הדרך היחידה שלהם לצאת מהברוך שלהם. אבל אבל זה בדיוק הבעיה של המכורים שהם משקיעים לפי… הם משקיעים בהנחה שהם ירוויחו והסיכוי שהם ירוויחו הוא אפסי. אוקיי? אז לכן… כן, נכון. לכן זה לא רציונלי. לכן אתה אומר זה דחף בלתי נשלט כי בשיקול רציונלי אתה לא מגיע למסקנה הזאת. אוקיי? אני מקבל את הזווית הזאת. מה? התוחלת היא שלילית בפיס אבל זה לא משנה. כי נגיד שיש נגיד שיש בן אדם שנקלע לחובות, אוקיי? יש לו בעיות, אין הוא לא יכול לחיות, הוא יצטרך להתאבד. אין לו אין לו איך לחיות, אין לו איך להחזיר את החובות שלו. עכשיו יש לו נשאר לו מאה שקל. ההיגיון אומר תשקיע את המאה שקל האלה בפיס, תעשה חמש הגרלות, יש לך סיכוי נורא נורא קטן להרוויח אבל אחרת אתה מילא כבר מת. זאת אומרת אז לכן לאדם כזה למשל אפילו סיכוי קטן להרוויח הרבה כסף זה תוחלת חיובית, זה לא תוחלת שלילית. זה תוחלת חיובית כשאתה לא עושה רק את חשבון הכסף אלא גם את חשבון החיים. בסדר? אוקיי אז עכשיו סילקנו את ההימור של פסקאל מהשולחן, אנחנו עוברים עכשיו לדיון קצת יותר שיטתי על הדרכים להגיע לאמונה באלוקים. אני רק כמה הערות ובפעם הבאה נתחיל את הדרך הראשונה. אז בואו נפרט קצת את הדרכים. שלוש הדרכים של קאנט שזה בעצם מה שצריך לפרט בעיקר כי אינטואיציה אנחנו יודעים מה זה, מסורת אנחנו גם יודעים מה זה. שלוש הדרכים של קאנט זה ראיה אונטולוגית, ראיה קוסמולוגית וראיה פיזיקו-תאולוגית. הן נבדלות זו מזו, זוכרים את המבנה שתיארתי בהתחלה? הן נבדלות זו מזו בנקודת המוצא העובדתית שעליה הן מתבססות. הן נבדלות זו מזו בהנחה הפילוסופית שלוקחת את העובדות האלה הלאה, והן נבדלות זו מזו במסקנה שאליה מגיעים. מי זה האלוקים שאת קיומו הוכחנו. עכשיו הראיה האונטולוגית יוצאת מאפס עובדות. זה בעצם טיעון שמנסה להוכיח את קיומו של אלוקים ללא הנחות. בלי הנחות. לא צריך להניח שום דבר. מתוך ניתוח מושגי הוא מגיע למסקנה שיש אלוקים. מין איזה הוקוס פוקוס פילוסופי כזה. כולם נורא מלגלגים על הטיעון הזה כי הוקוס פוקוס אפשר להוכיח איתו אני לא יודע מה כל מיני דברים. אבל כמו שאמר ברטראנד ראסל שהוא היה אתאיסט גאה וידוע, הוא אמר הרבה יותר קל ללגלג על הראיה האונטולוגית מאשר לשים את האצבע איפה הבעיה. ולשים את האצבע איפה הבעיה זאת טענה לא פשוטה ולכן אני בכל זאת ארצה גם לעסוק בה למרות שבסופו של דבר אני חושב שהיא לא מחזיקה מים. אז זה הראיה האונטולוגית, זו ראיה שיוצאת מתוך אפס עובדות, ניתוח מושגי והופ פתאום פליק פלאק מוציא לכם החוצה קיומו של אלוקים. טענת עובדה על העולם. שזה יש כאלה שטוענים שזה עצמה פירכה על הראיה. אתה לא יכול להוכיח טענת עובדה על העולם מאפס הנחות. נכון, בלי תצפית, בלי להניח שום דבר. מתוך ניתוח מושגי לא יכול להיות שיוצאת עובדה על העולם. למה? כי העולם לא חייב לך כלום, הוא היה פה קודם. כי זה שאתה חושב בצורה מסוימת, זה לא אומר משהו על מה שקורה בעולם. אוקיי, זה בעצם אבל זה כמובן מניח את המבוקש. ברור. זה מניח את המבוקש. דקארט. נכון, הקוגיטו. ואני אדבר עוד על זה כשנדבר על האונטולוגיות של הראיה. יש כמה טיעונים לאורך הפילוסופיה שמנסים לעשות מהלך אונטולוגי, זאת אומרת, להוכיח את קיומו של משהו או לטעון טענה על העולם מכוח ניתוח מושגי בלבד. אחד מהם זה הראיה האונטולוגית, השני זה הקוגיטו של דקארט, אגב לדקארט יש גם ראיה אונטולוגית משלו וכן הלאה. הדרך השנייה זה הראיה, המיון או המינוח הוא של קאנט. הכיוון השני זה הראיה הקוסמולוגית. ראיה קוסמולוגית יוצאת כן מהנחה מנקודת מוצא עובדתית, מתצפית. אבל התצפית היא תצפית מינימלית, מאוד פשוטה. יש משהו. קיים משהו, קיים עולם, לא יודע. משהו קיים. בלי להניח שום דבר מה יש בעולם הזה, או האם הוא מורכב או לא מורכב, מעצם זה שקיים משהו, אני יכול להוכיח שיש אלוקים, שמשהו יצר אותו ולכן יש אלוקים. זה המסלול הקוסמולוגי. אז אתם רואים שהאונטולוגי לא מניח כלום, הקוסמולוגי מניח הנחה אחת פשוטה. הפיזיקו-תיאולוגי יוצא מהנחה יותר מורכבת, או מהנחה פחות פשוטה. וזה שלא רק שיש משהו, אלא יש גם אופי למשהו הזה. הוא מורכב, הוא נראה מתוכנן, כל אחד ויש ניסוחים שונים, אבל יש לו איזשהו אופי מסוים למשהו הזה שקיים, ומתוך האופי המסוים הזה אני יכול להוכיח את קיומו של אלוקים. אתם רואים שהדירוג בין שלוש הדרכים של קאנט להגיע לקיומו של אלוקים הוא בשאלה מה ההיקף של התשתית העובדתית שממנה אתה יוצא. הראיה האונטולוגית אין, אתה לא מניח בכלל עובדות. הראיה הקוסמולוגית אתה מניח עובדה אחת פשוטה, יש משהו. בראיה הפיזיקו-תיאולוגית אתה מניח כבר כמה וכמה עובדות. יש עולם והוא מורכב ומתוכנן ויש יחסים בין האובייקטים בעולם או התכונות של העולם וכן הלאה. אוקיי? אז הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. זאת אומרת מה שהדירוג שנעשה בין שלוש הראיות האלה הוא בעצם דירוג שנקבע לפי מה היקף התשתית העובדתית שממנה אנחנו יוצאים. אוקיי, זה בעצם הדירוג שקאנט עושה. עכשיו חוץ מזה אני אומר, את האינטואיציה ואת המסורת, אז בסדר, אנחנו יודעים למה הכוונה. אינטואיציה יש לי אינטואיציה שיש אלוקים, לא צריך להסביר. או מסורת הגיעה אליי מסורת, אני מאמין למסורת הזאת, ואם הם פגשו את הקדוש ברוך הוא, כנראה שהוא קיים. בדרך כלל לא פוגשים משהו לא קיים. אז הראיה מהמסורת ומהאינטואיציה אני לא צריך להסביר. נקודה נוספת שחשוב להדגיש פה, זה שכל דרך להוכיח את קיומו של אלוקים או כל דרך להגיע לאמונה באלוקים היא מניבה מסקנה שונה. היא מוכיחה את קיומו של אובייקט אחר. למשל הראיה האונטולוגית של אנסלם שעליה נדבר ראשונה, אני אדבר עליהם לפי הסדר הזה. הראיה האונטולוגית של אנסלם מוכיחה את קיומו של היש המושלם. זאת אומרת הוא מראה מתוך ניתוח מושגי שחייב להיות קיים בעולם יש מושלם. אוקיי. אז בעצם מבחינתו הוא הוכיח את קיומו של היש המושלם, לזה הוא קורא אלוקים. אוקיי. הראיה הקוסמולוגית לא מניחה משהו על מושלמות של אלוקים. אומרת אם קיים משהו והמשהו הזה צריך כנראה מישהו שעשה אותו, כי הוא לא יוצר את עצמו והוא לא היה קיים תמיד, אז לכן יש משהו שיצר אותו והמשהו הזה זה אלוקים. בסדר? מה את קיומו של מי הוכחנו כאן? קיומו של מי שברא את העולם, נכון? מי שיצר משהו מוואקום, ממשהו שלא היה הוא יצר משהו שכן היה. אז היש שאת קיומו הוכחנו בדרך הראשונה זה היש המושלם. היש שאת קיומו הוכחנו בדרך השנייה זה הבורא, זאת אומרת מישהו שיצר את העולם מתוך וואקום, שמצליח לייצר משהו, בלי קשר למה אופיו של המשהו הזה, מתוך וואקום. יש מאין. אוקיי? הראיה הפיזיקו-תיאולוגית מדברת על המורכבות. אם יש עולם מורכב, עולם מורכב לא נוצר לבד, מישהו הרכיב אותו, יש מהנדס שעומד ברקע העניין הזה. אז את קיומו של מי הוכחנו כאן? את קיומה של ישות של מהנדס, בעצם של ישות חכמה או אינטליגנטית, נכון? בשתי האפשרויות הראשונות לא דיברנו על האינטליגנציה של הישות הזאת. יכול להיות שאם הוא מושלם אז הוא גם אינטליגנטי, אבל זה כבר שאלה שסעדיה גאון אולי יחלוק על זה. אבל הדרך השלישית. השלישית אומרת שהוא, יש לו איזה שהם תבונה אינסופית או תבונה גדולה, לא יודע אינסופית, אבל תבונה מאוד גדולה, הוא יודע להרכיב דברים מתוכננים ומתואמים ומורכבים. אז הוכחנו את קיומו של היש החכם, היש המושלם, היש שביכולתו ליצור יש מאין, היש הבורא והיש החכם או המהנדס השלם או המהנדס המושלם, משהו כזה. אוקיי? אתם מבינים שבעצם כל דרך כזאת מוכיחה את קיומו של אובייקט אחר. אנחנו תמיד מדברים על הוכחות לקיומו של אלוהים, אבל כל דרך כזאת בעצם מוכיחה את קיומו של אובייקט שמוגדר אחרת. תגיד לי מה הדרך שאיתה הגעת לאלוהים אני אגיד לך מי זה האלוהים שאליו הגעת. זה לא אותו אחד. ואף אחד מהחברה אלה, בינתיים מותר לי לדבר כמו רב אשי עם החברייא, אז אף אחד מהחברה אלה לא נתן תורה מהר סיני, או לפחות לא בהכרח. נכון, אין קשר לממדים הדתיים. זה פשוט הוכחתי את קיומם של אובייקטים פילוסופיים שונים. זה הכל. מכאן ועד הר סיני מרחק גדול, אם בכלל. אוקיי? בנוסף, יש לי עוד סוג אחד שאני צריך להציג בפניכם, זה הטיעון החושף או הטיעון התיאולוגי. אז אני בשביל להגדיר אותו אני צריך שיעור בפני עצמו, אז אני אשאיר את זה לשלב שבו נגיע אליו. אבל אני רק אומר למשל, זה אני אתן את הדוגמה פשוט ישר, הנה ראיה לקיומו של אלוקים מקיומו של המוסר. אם אין אלוהים במקום הזה והרגוני, מה שכתוב כן בספר בראשית, ובעלי המוסר אומרים שכן במקום בלי אלוהים אין מוסר, כמובן לא נכון, אבל מה שכן נכון זה שבמקום שאין אלוהים אין מוסר תקיף, לא שאין התנהגות מוסרית של בני אדם. אנשים יכולים להתנהג באופן מוסרי גם אם הם לא מאמינים באלוהים. יש הרבה דוגמאות לזה, לא בטוח אפילו שהסטטיסטיקה פה לטובת המאמינים מול הלא מאמינים בממוצע. אבל ברור שיכולים להיות אנשים לא מאמינים שמתנהגים מוסרית. זה ברור, יש הרבה כאלה. אוקיי? מה שלא יכול להיות לדעתי, לא יכול להיות שבעולמו של אדם לא מאמין יש מוסר תקיף, זאת אומרת אם הוא מתנהג באופן מוסרי זה או מקרה או טעות. אבל זה לא יכול להיות שיש צו מוסרי תקיף במקום שבו אתה לא מאמין באלוהים, בעולם מטריאליסטי נקרא לזה כך, בעולם בלי אלוהים. עכשיו, לזה אני אקרא בהמשך טיעון תיאולוגי או טיעון חושף, נדבר עוד על זה, אבל מה שאני רוצה לטעון זה שהטיעון מהסוג הזה מה הוא מוכיח? קיומו של מי? של המחוקק המוסרי, נכון? שזה עוד פעם, זה כבר אלוהים הרביעי. אוקיי? אז בעצם תשימו לב שאנחנו מדברים על דרכים שונות להגיע לקיומו של אלוהים זה לא מדויק. יש לנו דרכים שונות להגיע לקיומם של אלוהימים שונים. אוקיי? וכל דרך מובילה אותי למישהו אחר. עכשיו יכול לבוא מישהו ולומר: בסדר, יש את התער של אוקאם, נגיד שאני מקבל את כל הראיות, הרי בשביל להגיע לקיומו של אלוהים מספיקה ראיה אחת, אבל כמובן תלוי איזה ראיה אימצתי זה יקבע מי הוא האלוהים שלקיומו הגעתי. אבל יכול להיות אם אני נגיד מאמץ את כל הטענות, הגעתי למסקנה שכולן טובות, כולן שכנעו אותי, מה זה אומר? זה יכול להיות בהחלט, זה לא אומר שהוכחתי את קיומם של ארבעה אלוהימים, אלא הוכחתי את קיומו של אובייקט שהוא גם מושלם, הוא גם המהנדס השלם, הוא גם הבורא והוא גם המחוקק המוסרי. וזה יכול להיות אותו אחד, אין סתירה. ואולי התער של אוקאם אפילו יגיד לי שעדיף להניח שזה אובייקט אחד עם כל המאפיינים האלה ולא ארבעה אובייקטים כל אחד עם אחד המאפיינים. אוקיי? אבל זה כבר דיון עוד פעם, דיון פילוסופי איך אנחנו מתייחסים לעניין הזה. אז זה פה סיימתי את המסגרת של הדיון. מהפעם הבאה והלאה אנחנו נתחיל לצעוד בדרכים האלה אחת לאחת. זאת אומרת נתחיל עם הראיה האונטולוגית, קוסמולוגית, פיזיקו-תיאולוגית, ראיה חושפת, אחרות זה כבר פחות אולי ניגע גם בהן. ואולי בסוף, אני מקווה שנגיע לזה, חזון רחוק, נגיע גם לאלוקים במובנו הדתי, התאיסטי. בינתיים אנחנו מדברים רק על האלוהים הדאיסטי, הפילוסופי. אוקיי? ומה היחס בין שני אלה או ארבעת אלה? טוב, עד כאן.