עין אי＂ה – ברכות קכ＂ח

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אנחנו באות קכ"ח אצל רב קוק בעין איה. את הגמרא בעצם ראינו בפעם הקודמת, שדוד המלך אמר שירה, יש פסוק ששלמה כותב אותו והוא נאמר על דוד, ודוד אמר שירה ולכן זה נקרא תורת חסד. דיברנו על רגש ושכל קצת. והגמרא, הרב קוק פה מדבר על הקטע בגמרא שפה אני משתף את העין איה, קטע בגמרא שמדבר על דוד המלך שאומר דר במעי אמו ואמר שירה, יצא לאוויר העולם ונסתכל בכוכבים ובמזלות ואמר שירה, ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, נסתכל ביום המיתה ואמר שירה. כן, אז הוא בעצם רואה כל מיני דברים, חלקם טובים, חלקם רעים, חלקם סתם פרוזאיים, יומיומיים כאלה, כוכבים, מזלות, אני לא יודע מה, כל מיני דר במעי אמו והתהליכים הטבעיים שהוא עבר, ועל כולם הוא אמר שירה. והערתי כבר שאני כמובן אגדה אבל אפילו אם אני רוצה ככה להסתכל קצת בכיוון של המה האגדה אומרת, אני מניח שהכוונה שהוא אמר את השירה כבר בבגרותו, רק הוא אמר את זה על אותם מצבים שהוא עבר לכל אורך הביוגרפיה שלו. אז כשהוא כותב את תהילים בתור אדם מבוגר, הוא יכול לכתוב מזמורים מסוימים שעוסקים בשלבים שהוא היה במעי אמו. וגם זה כמובן לא חייב להיות שהוא צריך לזכור את זה בפועל, אלא הוא ידע שאנשים עוברים את השלב הזה והוא התפעל מהשלב הזה במבט של אדם מבוגר, כן. לא צריך להניח פה שהמדרש הזה מתייחס לדוד המלך כאדם שעומד על דעתו כבר בתור עובר. הבדל יש, אני קורא עכשיו את הרב קוק: הבדל יש בין המסתכל רק בהשקפה שטחית על המציאות, והוא לא יוכל להכיר רוממות השם והדר גאונו ועם זה הוד נפש האדם, רק מהדברים הגלויים בסימני החכמה שבמציאות. כן, זאת אומרת הוא לא אם הוא מסתכל בהשקפה שטחית הוא רואה רק את מה שרואים על פני השטח, אז הוא לא יוכל להכיר לא את רוממות השם והדר גאונו ואת הוד נפש האדם, אלא רק את אותם דברים גלויים שהוא מכיר במציאות כולל סימני החכמה שיש במציאות, אבל עדיין את מה שאנחנו רואים מול העיניים. אני בהמשך עוד אנסה לחדד קצת יותר. כדברי חובות הלבבות שבסימני החכמה הגלויים המשכיל והכסיל שווים בהם. גם זה אמירה שנראית לי קצת מופרזת, זאת אומרת ברגע שהוא אומר שיש פה סימני חכמה אז למרות שהם גלויים עדיין צריך להיות חכם כדי להבחין בהם כדי לקלוט אותם. כסיל רואה את מה שהוא רואה בעיניים, לראות הוא רואה כמו החכם, אבל גם בחכמה הגלויה או בסימנים הגלויים של החכמה אני מניח שיש איזה שהוא ערך מוסף להיותך חכם על פני להיותך כסיל. אבל ברמה העקרונית הוא אומר זה באותו מישור, זאת אומרת הם בסך הכל רואים את מה שעומד להם מול העיניים, לכן במובן הזה זה לא הבדל, אולי הבדל כמותי לא הבדל מהותי. אבל החכם האמיתי, שהוא מבחין אותו מהמשכיל, כן, מהחכם שרואה את מה שקורה לו מול העיניים, הוא יחדור אל סימני החכמה הצפונים שלעין הרואה רק חיצוניות הדברים לא ייוולד מהנה שום רוממות נפש. כן, זאת אומרת החכם האמיתי חודר איכשהו דרך סימני החכמה שבמציאות ומסתכל מה עומד בשורשם. ואז הוא רואה משהו שהחכם שמסתכל מבחוץ, ושוב פעם רואים שגם ההסתכלות החיצונית יש בה חכמים יותר וחכמים פחות, זה לא שהחכם והכסיל שווים ואין שום הבדל ביניהם, אלא שגם לחכם וגם לכסיל הדברים החיצוניים נגישים, כל אחד מהם תופס את זה לפי רמתו. אבל יש איזה שהם דברים שגם החכם וגם החכם הרגיל וגם הכסיל לא יתפסו, את זה רק החכם האמיתי יכול לתפוס, זה הדברים שחבויים מאחורי החכמה של הדברים החיצוניים. ולא ייוולד מהנה שום רוממות נפש, כאן כמובן הוא רומז לאמירת שירה, זאת אומרת הרי פה מדובר על דוד המלך שאמר שירה על כל הדברים האלה כי הוא היה מתבונן עמוק, כן, הוא היה החכם האמיתי, אז בשביל להגיד שירה צריך איזה שהוא רוממות נפש. רוממות נפש לא באה גם מתפיסה של דברים חכמים אם הם דברים שהם פשוט בחיצוניותם של הדברים, בממד הגלוי. השירה או רוממות הנפש שמביאה אליה מתקשרות דווקא לתפיסה של הדברים שמאחורה. ודיברנו… ודיברנו קצת בשיעור הקודם על איינשטיין ואני עוד אחזור אליו. אבל החכם האמיתי יכיר החוט של חסד, ההולך בכל המעשים כולם, מהתחלתם עד מטרתם, ויכיר נפלאות השם יתברך ויודה לשמו. ומטוב לב, טוב לב הכוונה כטוב ליבו ביין, לא טוב לב במובן שיש לו לב טוב, אלא כטוב ליבו ביין, אז רוממות, מה שקרא למעלה רוממות נפש, ישיר על השם ועל טובו. ברגע שיש לך רוממות נפש, אז אתה פוצח בשירה, על השם ועל טובו, ויכיר הוד נפשו. הוא מכיר גם את עצמו, כמו שהוא אמר למעלה, כן, מי שמסתכל על החיצוניות לא יוכל להכיר רוממות השם והדר גאונו, ועם זה, הוד נפש האדם. גם את עצמו הוא לא מכיר באמת עד הסוף. לא רק את הקדוש ברוך הוא, את עומק המציאות, אלא גם את העומק, לא רק את העומק של האובייקטיבי, אלא גם את העומק של הסובייקטיבי הוא לא מכיר. והחכם האמיתי שמסתכל על דברים לעומק, אז כן, ומטוב לב ישיר על השם ועל טובו, ויכיר הוד נפשו המכרת את הדרת מלך הכבוד. זאת אומרת, דרך זה שאתה מצליח להכיר את מה שקורה בעומק המציאות, אתה מבין שגם בתוכך יש משהו מעבר למערכת של חושים, שתופסת את מה שעומד מולם. ולכן ההכרה של עומק המציאות שמחוצה לך, המציאות האובייקטיבית והקדוש ברוך הוא שעומד בשורשה, ברקע כל העניין, בעצם חוזרת, ההכרה הזאת חוזרת ומאירה משהו שגם נמצא בתוכנו פנימה. אנחנו פתאום מגלים שגם אנחנו לא סתם אוסף של חמישה חושים ונגזרות פשוטות שלהם, אלא יש אצלנו משהו שמעבד את נתוני החושים ומצליח להבין מה עומד מאחורי המציאות. והוא מציג פה תמונה מאוד מעניינת של הסובייקט מול המציאות האובייקטיבית. במציאות האובייקטיבית יש איזשהו חלק חיצוני, ויש איזשהו מימד פנימי שעומד בבסיס החלק החיצוני, שמסביר אותו, כן, שעומד אולי אפילו מאחד את כל התופעות החיצוניות ונותן להם איזה פשר הרמוני, כן, איזושהי שלמות כזאת. אם אתה מבין את העומק שלהם, אתה פתאום רואה תופעות שונות שמתחברות למשהו אחד, יוצאות מאותה נקודה. קצת כמו הכללה מדעית, אני אחזור גם לזה. מול המציאות האובייקטיבית הזאת עומד האדם כסובייקט. אבל גם אצלי יש שני דברים. יש לי את אוסף התפיסות החושיות, שאומרות לי אני רואה את הדברים שעומדים מולי. אבל הרי עובדה היא שאם הייתי רק זה, אז גם המציאות שאותה אני תופס הייתה רק המציאות החיצונית. ברגע שאני מאבחן בתוכי, שכשאני תופס את המציאות אני רואה גם בתוכה משהו עמוק, זה אומר לי משהו גם על עצמי. זאת אומרת, גם אני לא רק אוסף החושים, התצפיות הישירות והפשוטות, אלא גם אצלי כנראה יש משהו שמצליח לחדור דרך מה שהחושים מביאים אלי, אל מה שמעבר לנתוני החושים האלה. אז הדבר הזה שמצליח לחדור מעבר לנתוני החושים, כמו שהחושים חודרים אל נתוני החושים, או תופסים את נתוני החושים, מה שמעבר לחושים, השכל, השכל העמוק יותר שלי, חודר אל מעבר לחושים אל המבנה העמוק יותר של המציאות. אז יש פה ממש תמונת מראה של הסובייקט מול האובייקט, כשהחיצוני עומד מול חיצוני, ומאחורי החיצוני הסובייקטיבי עומד משהו פנימי שתופס את המשהו הפנימי שמאחורי החיצוני בעולם האובייקטיבי. ואין זה בלא זה, ולכן הכרת העולם באיזשהו מובן עוזרת לי גם להכיר את עצמי. אמירת השירה בעצם כנראה באה מהשילוב של שני הדברים. כי כשאני רואה משהו מבחוץ, כנראה, זאת הטענה אם אני מבין נכון, זאת הטענה שלו, זה לא מספיק כדי לעורר בי את רוממות הנפש או מה שקורה פה טוב לב, כן, כטוב ליבו ביין מה שאמרתי, כן, שמוביל לשירה. זה צריך למצוא איזשהו הד בתוכי. זאת אומרת, העומק שאני מגלה במציאות מתחבר למשהו שנמצא ממש בתוכי, והחיבור הזה, הלינק שנוצר בין שני הדברים האלה, בעצם הוא זה שמנביע את אמירת השירה. על כן דוד עליו השלום, אני ממשיך לקרוא, על כן דוד עליו השלום, שבו חובר עומק הדעת עם נועם השירה האלוהית, אמר שירה על הדברים שרק בחכמה והשקפה רבה יוכר הודם ופלאם. כן, כל הדברים שהוא הסתכל מסביבו אמרתי, זה העולם הפרוזאי, כוכבים, מזלות, עומד במעי אמו, ינק משדי אמו, ראה במפלתם של רשעים, הסתכל ביום המיתה, כל אלו זה אירועים שכולנו חווים, כולנו עוברים על ידם, אבל דוד הצליח להסתכל מה עומד בשורשם. זה מזכיר לי קצת, כן, אני חושב שהזכרתי את זה פעם, אני לא זוכר כבר, יש צילום של אלכס ליבק. צילום מאוד ידוע על הרצל עם מה שכתבתי את זה באיזה טור באתר על בצומת הסירה במבוא להרצליה שמה בכניסה להרצליה שמה, צומת הסירה יש שמה איזה שלט גדול עם צילום של הרצל. כן, הרצל הרצליה על שמו. ולמטה היו שמה פועלים ערבים שעובדים, מתקנים את השלט, לא יודע מה, משפצים אותו. עכשיו, ליבק צילם את הדבר הזה, כמובן הממד האבסורדי שיש פה איך שהרצל שחלם על עבודה עברית מתוקן על ידי פועלים ערבים, זה תפיסה של אומן. זאת אומרת, ליבק שעבר על יד זה, אני מניח שיחד איתו עברו שמה הרבה אחרים גם. גם אני אם הייתי עובר שמה הייתי מסתכל, לא הייתי מסתכל על זה פעם שנייה בכלל, הייתי עובר הלאה. אוקיי, לא הייתי שם לב לאיזושהי נקודה מעניינת שנמצאת מאחורי הסיטואציה הזאת, שכל כך מבטאת, היא מבטאת משהו כל כך עמוק שנוגע לכל המציאות שלנו כאן, וזה הכל נמצא שם והמציאות היא שם, וכולנו נעבור על יד זה, לא יודע כולנו, אני, כשאני עובר על יד זה לא הייתי מסתכל על זה עוד פעם. אבל צלם כזה עם איזה עין שמצליחה לראות, אגב הוא סיפר אחרי זה שמישהו, איזה חבר שלו קרא לו לשם, היה לו איזה חבר ששם לב לעניין הזה, זה לא שהוא עבר שם ושם לב. אבל לא משנה, אז החבר במקרה הזה היה האומן האמיתי, והוא תפס שם משהו שבסך הכל עומד מאחורי הנתונים הפרוזאיים שכולם ראו שם כשהם עברו. אבל הוא תפס שם משהו שנמצא מאחורי זה, ולכן זה הפך פתאום ליצירת אומנות. יש בה איזה ממד של שירה. כל אחד אחר שהיה עובר שם זה היה עובר שם, אוקיי. אז יש משהו בתפיסה הזאת שא' רואה איזשהו ממד עומק במציאות, אבל זה גם מעיד על האומן, שיש בתוכך איזשהו משהו שתופס את ממד העומק הזה של המציאות, אז גם אצלך יש איזשהו ממד עומק כזה. ומזה יוצאת אומנות או מזה יוצאת שירה, הביטוי לחיבור הזה בין הפנים שלי לפנים החיצון זה השירה. כן, אז רק בחוכמה והשקפה רבה יוכר הודם ופלאם. עכשיו הוא מתחיל לפרט, דר במעי אמו. לפי החיצוניות אין להפליא כל כך, מקרה האדם בזה כמו שאר החיים הבלתי מדברים. כל בעל חיים ירוד עובר תקופה במעי אמו. זה תהליך ביולוגי, חלק מהעולם שלנו. בסך הכל ליבם של רוב האנשים גס בזה. אוקיי, זה העולם, אנחנו רגילים, ככה הוא מתנהג. תינוק נולד, תינוק גדל, הכל בסדר. לפעמים יש לנו איזה רגעים של חסד כאלה שאנחנו פתאום רואים, רגע, יש פה משהו ממש מדהים, ככה מקבלים את מה שהוא קרא קודם טוב לב ורוממות נפש. אבל בפרוזה אנחנו עוברים על יד כל הדברים המדהימים האלה, זה טיבו של עולם, זה לא אומר לנו שום דבר. כן, אז הוא במדרגת, מה שהוא אומר, הוא במדרגת השרצים גם כן, שהם במדרגה הנמוכה של מערכת החי. וגם הם עוברים במעי אמם וגם האדם, ובמובן הזה אין שום דבר. אבל כשנתבונן, דוד המלך כן, כבהיותו במצב הנמוך הזה אז נגמרו ונוצרו כל יצוריו כולם, יצוריו הכוונה קישוריו, וכל האיברים המשמשים לכוחות הנפש היותר נשגבות, אחד מהם לא נעדר. כי הרי כל היכולות האנושיות שמתפתחות כשאנחנו מתבגרים ומבשילים היו נעוצות בנו לפחות בפוטנציאל כבר בתור עוברים. באיזשהו מקום זה נמצא בכוח אם לא בפועל בשלב הכי ראשוני שלנו, וכמובן בהיותנו עוברים. אומנם שם זה נסתר. אדם שפעיל וחושב ויוצר אנחנו כבר רואים אצלו את הדברים האלה, זה כבר עלי פני השטח. כשאתה מסתכל על העובר שנמצא במעי אמו אז זה בעצם נמצא מאחורי המציאות. המציאות כשלעצמה זו מציאות טבעית. ופתאום רואה שמה שמתפתח בתוך המציאות הטבעית הפשוטה הזאת זה באותה מידה מצד אחד יכול להתפתח איזשהו שרץ ירוד ומצד שני יכול להיות אדם שיוצר את היצירות הכי גדולות ונשגבות וחכמות וכל מה שלא יהיה. וזה הכל יוצא מאותו עובר שנמצא במעי אמו. זאת אומרת בתוכו בתוכו פנימה מי שניחן ביכולת להסתכל לעומק המציאות הזאת ולא רק את מה שהיא עצמה משקפת או מה שרואים בה עצמה, אז הוא רואה שכבר שמה הוא רואה שיש פה על מה לומר שירה. הוא לא מחכה לשלב שבו כבר האדם מבשיל ואז הכוחות שלו מתגלים, אלא כבר כשהוא דר במעי אמו דוד המלך מצליח לראות דרך המציאות הפשוטה הזאת שנראית סתם מציאות של שרץ, איזשהו עומק מסוים שרק החוכמה העמוקה יותר מצליחה לתפוס אותו. אם כן, מה רבה התכונה הנעשה בבטן המלאה. יצירת האדם, שאז במצב הרחוק משלמות והתפתחות כזאת, צריכים שיוכנו לו כל הכוחות וכל הכלים הרוחניים והגשמיים שיצטרכו לו בהיותו אדם המעלה, המחבק זרועות עולם ומרחבי אין קץ בדעתו ושכלו. כן, אתה בעצם יכול להבין אם אתה כאדם מבוגר מתבונן על העובר, כן, אז אתה בעצם רואה שהרי מהעובר הזה אתה כבר יודע מה הולך לצאת, אתה כבר יש לך ניסיון, אתה יודע שבני אדם הם מרשימים, המון כישורים, המון יכולות, וכל זה היה טמון בהם גם כשהם נמצאים בצורה עוברית כזאת, ראשונית כזאת, כל זה בעצם היה נמצא שם בפנים. אז דווקא בהתבוננות שלך כאדם מבוגר שמסתכל על העובר, אתה מבין מה יש מאחורי העובר הזה. וזה מעניין, כי זה מתקשר להערה הראשונה שאמרתי, שכשמדובר שהוא דר במעי אמו ואמר שירה, אני לא חושב שהכוונה, פה זה הרב קוק אומר את זה כמעט במפורש, אין הכוונה שבתוך עובר הוא אמר שירה, אלא הוא מסתכל על המצב שהוא דר במעי אמו, הוא כאדם מבוגר, מסתכל על מצב שהוא דר במעי אמו ועל זה הוא אומר שירה. ואתה כאדם מבוגר מבין שגם העובר ההיולי הזה, הראשוני הזה, יש בתוכו את כל הכוחות העצומים שיצאו ממנו כאשר הוא יתבגר, יבשיל וכדומה. יצא לאוויר העולם, אז זה היה במעי אמו. יצא לאוויר העולם ומסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה. אז שוב פעם הרב קוק מסביר, לפי השקפה שטחית אין העולם החיצוני פועל כלל על האדם עדי יגדל וישא עיניו, ובלומדו ספר ישכיל אז ערך העולם החיצוני הגדול והרחב. כן, אדם ילד קטן שמסתכל על המציאות סביבו, אנחנו תמיד רגילים ככה בספרות אני חושב, תמיד מדברים על הפליאה שילד קטן מסתכל דרכה בכל מציאות בעולם, אבל האמת שאני לא בטוח שזה נכון. דווקא ילד קטן מקבל המון דברים כמובנים מאליהם. זה פשוט ככה, הוא בלאו הכי הרי לא מכיר כלום, אז למה שיתפעל מזה ולא יתפעל מזה? כל הסיפור הזה חדש מבחינתו, אז מה שהוא רואה, הוא שואל אבא למה זה או אמא למה זה ומה זה ולמה זה לא ככה, אבל זה לא איזשהו סוג של פליאה אמיתית. פליאה אמיתית אתה מפתח רק מתי שבאמת יש לך יכולות להבין שזה לא מובן מאליו. אצל הילד הקטן זה מובן מאליו, מבחינתו הכל ברור. דווקא במובן הזה אני חושב שאצל ילד יש הרבה שאלות, אולי הוא רוצה להבין למה זה עובד ולמה זה קורה, אבל הוא לא שואל למה זה כך ולא אחרת. זאת אומרת, כי אם זה כך אז ברור שזה כך, הוא רק רוצה להבין איך זה עובד במקרה הטוב. אבל אדם מבוגר, לפחות אדם שיש לו את אותה חוכמה שהרב קוק מדבר עליה, זה אדם שמסתכל על המציאות הזאת ושואל את עצמו רגע, ריבונו של עולם, מאיפה זה בא הדבר הזה? למה זה דווקא כך ולא אחרת? איך זה יצא כל כך מתוחכם? איך הכוכבים והמזלות שליוו אותי כל החיים, עד עכשיו ראיתי אותם כל לילה, אבל פתאום עכשיו אני שואל את עצמי רגע, איך זה בעצם עובד? איך כל… מי עשה את כל זה? שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, כן? דורשים את זה על אברהם אבינו, שהרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה מתאר שאברהם אבינו מסתכל על הכוכבים, פתאום שואל את עצמו רגע רגע, מי עשה אותם? מי מסובב אותם כל הזמן? מה, יש פה איזשהו מישהו שעומד מאחורי התופעה הזאת? יש… איינשטיין פעם אמר על עצמו שהסיבה לזה שהוא התחיל לחשוב על מושג הזמן זה בגלל שהוא התבגר מאוחר. הוא היה ילדותי לאורך הרבה שנים, התבגר מאוחר. כי בן אדם שמתבגר מוקדם, אז כשהוא פוגש את מושג הזמן הוא כבר אדם מבוגר, זאת אומרת הוא לא מתחיל לחשוב עכשיו רגע אולי כן ואולי לא. זה קצת הפוך למה שאמרתי קודם. ואיינשטיין פגש את מושג הזמן, הוא כבר היה מספיק בשל אינטלקטואלית אבל לא מבוגר, זאת אומרת הוא עדיין היה ילד. ובמובן הזה הוא עוד יכול היה לשאול רגע למה הזמן הוא דווקא כך ולא אחרת, ואז כשהוא התבגר עוד יותר וקיבל גם את הכלים לעשות את העבודה שמנתחת את העניין וחושבת על העניין, הוא הגיע באמת למסקנות שהזמן הוא לא מה שאנחנו חושבים. אז יש במובן הזה, הוא דווקא מתאר מצב שהילד הוא כן חי בפליאה שהמבוגר לא חי בה. אולי יש גם פן כזה, אני לא יודע. יש פה שני פנים אני חושב, שני פנים. אבל לא יודע, אני הרבה פעמים מרגיש שדווקא פליאה מאפיינת יותר אנשים מבוגרים, מבוגרים חכמים. לא כל המבוגרים, הרבה מבוגרים הם רגילים והם לא מאוד מתפעלים מכל מה שקורה סביבם. אבל מבוגרים וחכמים כן מתפעלים, ודווקא יותר מאשר ילד לדעתי. כי ילד מבחינתו הכל זה… לא מובן מאליו אבל זה פשוט כך כי זה כך, הוא לא מכיר שום דבר, אז מה שהוא פוגש זה פשוט המציאות. אני מדבר למשל על אנשים מבוגרים הרבה פעמים בוויכוחים כן על קיומו של אל… אלוקים. הרבה פעמים הוויכוח נסוב על העניין, על הנקודה הזאת. כי בן אדם אומר מה זאת אומרת, אלה חוקי הטבע וזה הכל, מה יש פה להתפעל? אבולוציה וזה מסביר הכל והכל הכל מוסבר. מה? אין פה שום מימד מפליא במציאות הזאת מבחינתם, כאילו הכל, הכל בסדר. מה, אלה החוקים, מה אתה רוצה? עכשיו הטענה שלי בספר על האבולוציה למשל שכתבתי, אז אמרתי שגם אם אני מקבל את החוקים כאיזשהו הסבר לאיך שהעולם מתנהג, זה לא פוטר אותי מלחשוב למה החוקים הם כאלה. למה על החוקים עצמם אני לא יכול לשאול למה הם דווקא כאלה ולא אחרים? למה הם דווקא כל כך מיוחדים? היו יכולים להיות סתם איזה חוקים שלא יוצרים שום דבר מיוחד במציאות. ויש פה משהו שבהחלט מעורר התפעלות. ולכן אני חושב שדווקא אדם מבוגר, אבל אדם מבוגר שלא נותן לעצמו להיכנס לשבלונות ולהתרגל למה שהוא רואה, אלא מישהו שעומד מול מה שהוא רואה ושואל את עצמו רגע, למה הדבר הוא כפי שהוא? אז מה אם הוא כפי שהוא? אבל למה? יש איזה שהוא הסבר, יש משהו שעומד מאחורי זה. זה בעצם המדרש של אברהם אבינו, כן, ששואל את עצמו יש מנהיג לבירה, כן, מישהו מסובב את כל הדברים האלה, מישהו מנהל את כל הדברים האלה. לכן אני חושב ששתי צורות ההסתכלות האלה קיימות גם אצל מבוגרים וגם אצל ילדים, אבל במובן מסוים לדעתי דווקא התפיסה הפשוטה המקובלת היא לא נכונה. זאת אומרת ההתפעלות האמיתית נמצאת אצל המבוגר לא אצל הילד. אוקיי. ובלומדו ספר ישכיל אל ערך העולם החיצוני הגדול והרחב, אבל בעומק הדעת נבין שלא לשווא נקשרו חושי האדם ורגשותיו עם כל הסביב לו. ויש לדעת שאין השכל השלם שבחכם היותר נשגב נוצר בו מאין, כן, זה לא רק סתם חושים שמתקשרים עם מה שמסביבנו. יש משהו מאחורי החושים שמתקשר עם מה שמאחורי מה שמסביבנו. ולכן למרות שאנחנו מגלים את זה רק אחרי שאנחנו מבשילים ומתחילים להיות יכולים להסיק מסקנות ולעשות הכללות ולהבין מה נמצא בעומק הדברים, אבל זה היה בפוטנציה כבר מההתחלה. וזה מה שהוא אומר, שיש לדעת שאין השכל השלם שבחכם היותר נשגב נוצר בו מאין, רק הוא התפתחות ממה שהוכן בו מראשית יצירתו. כן, זה היה בפוטנציה, זה היה בו כבר מהתחלה. וכיוון שאנו רואים שבהשתלם האדם בשכלו פועל עליו העולם החיצוני לאין ערך ושיעור, על רגשותיו ודעתו וכל כוחותיו הנפשיים, עלינו להכיר מזה שתכף בהיפתח עיניו, עוד כשהוא היה עובר, ומצא עצמו בתוך העולם החיצוני או מיד כשהוא נולד, כבר התחילה החכמה לרקום את היחס הנפלא הזה, אף שלא הוכרו תוצאותיו כלל עדינה, כן, עד אותו שלב אדם עוד לא הבין את הפוטנציאל העמוק שיש בו, אבל זה כבר היה שם. הוא מגלה את זה כשהוא מבשיל, כשהוא מתבגר. הנרקמת בסתר החסד העליון לתכליתו הנשגב. ואז, כן, כשהוא הבין את כל זה ובהיפתח עיניו ומצא את עצמו וכולי אמר שירה. אוקיי, אז זה בעצם הטענות של הרב קוק. עכשיו זה באמת נקודה שאפשר לקחת אותה להרבה מקומות. הקונוטציה, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בהקשר הזה זה מה שאנחנו רגילים מפרשת שלח. בפרשת שלח המרגלים, כן, יוצאים לתור את הארץ. הפועל לתור אגב הוא אחד המילים המובילות שם בפרשה, מופיע הרבה מאוד פעמים. וישובו מתור הארץ, יצאו לתור את הארץ, שלח לך אנשים ויתורו את הארץ וכן הלאה. הכל, מילת לתור היא מאוד מרכזית שם, זה מוטיב מאוד, תמה מאוד מרכזית שם. והמקום האחרון שבפרשה שבו מופיע הפועל לתור זה פרשת ציצית. בסוף פרשת שלח יש את פרשת ציצית, ושם כתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. כן, והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם, זאת אומרת אתם צריכים לראות את הציצית לזכור אותה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. די ברור מבחינת המבנה של הפרשה שפרשת ציצית באה לתקן את חטא המרגלים. וחטא המרגלים היה כנראה נעוץ ביסודו, שלחו אותם לתור את הארץ. לתור, נגיד לפחות בשפה שלנו היום, עוד פעם לא בדקתי בשפת המקרא וזה טעון בדיקה, אבל בשפה שלנו היום תייר זה מישהו שמסתובב, כן, אורח לרגע כזה. הוא רואה מה קורה, מסתובב, הולך לשם הולך לפה. רש"י שם הרי מביא את המדרש הידוע על זה שהם חזרו, ארץ הנפילים, הם חזרו מדוכאים כולם שאין לנו שום סיכוי לכבוש אותה. למה? ארץ אוכלת יושביה הם דיברו שמה. מה זה ארץ אוכלת יושביה? אז רש"י מביא שם את המדרש שהם הלכו בכל מקום והם ראו ש… היושבי הארץ מלווים את מתיהם לבית הקברות, כן, הייתה שם איזה מגפה, מלא מתו. והם לא הבינו שהקדוש ברוך הוא הרג את האנשים כדי להגן עליהם, שלא יבחינו בהם, במרגלים. אז הם הסתכלו על המציאות ותיארו אותה אז איז. הם ראו את מה שהם תיארו, את מה שהם ראו. לכאורה זה התפקיד של מרגל, ששלחו אותם לתור את הארץ, תהיו תיירים, תגידו לי במחנים, במבצרים, איך הארץ פה, איך הארץ שם, וזה הכל. אגב האנטי-תזה לזה זה המרגלים של יהושע. שני המרגלים של יהושע, אני מניח שהם עברו בארץ, אבל הפסוקים מתמקדים בכלל לא באיך שהם תרו את הארץ, פשוט איך שהם היו אצל רחב בבית. למה? איזה מין סוג של ריגול עצלני זה, להתחבא אצל מישהי בבית ולהבין ממנה את המצב רוח של יושבי הארץ? אבל לא, זה בדיוק ההיפך מלתור. לפעמים כשאתה מראיין ריאיון עומק של בן אדם אחד, אתה יכול ללמוד מזה הרבה יותר ממה כשאתה מסתובב בכל הארץ ככה באופן חיצוני ומסתכל ורואה שם מה קורה. לפעמים קוראים לזה משהו שקצת אני לא אוהב אותו, אבל קוראים לזה במדעי החברה לפעמים מחקר איכותני, שאתה לוקח כמה דוגמאות של אנשים מסוימים, מראיין אותם ריאיונות עומק ורואים בזה איזשהו סוג של תחליף, או לא משנה בנסיבות מסוימות, למחקר מדעי סטטיסטי מבוסס, עם קבוצות גדולות וקבוצות ביקורת, משהו. כי המחקר המדעי המבוסס על קבוצות גדולות זה לתור, זה להסתכל בחוץ על המאפיינים החיצוניים הקשיחים שאני יכול לבסס אותם. והמחקר האיכותני, לפחות אם אנחנו נהיה אופטימיים ונקבל את ההנחה שיש לחוקרים האלה איזושהי יכולת כזאת, אז הם טוענים שהם מצליחים להיכנס לשורש של הדברים, ובבשביל זה לפעמים יותר טוב לראיין מישהו אחד או שניים ריאיון עומק מאשר לעבור על מאה אלף דוגמאות באופן מהיר וחיצוני ושטחי. ובמובן הזה המרגלים של יהושע, הם עשו ריאיון עומק לרחב ומזה הם בעצם הבינו מה קורה שם בארץ כנען. איך פוחדים מהם, איך רודפים אותם, כמה חוששים מהם, וזה בעצם אמר הכל בסופו של דבר. לא היה צריך לעבור בארץ כדי לראות את הדבר הזה, מספיק לעשות מחקר איכותני על רחב. המרגלים של משה רבנו עברו בכל הארץ, עשו מדגמים, הם היו ממש חוקרים מדעיים. הם הביאו מדגמים, הענבים עם כל הסמל של משרד התיירות, וכל ה"וישאו במוט בשניים", זה לקוח משם הסמל הזה, והראו, כן, יש לנו עובדות, אתם יכולים לראות בעצמכם, תראו את העובדות האלה והעובדות האלה והם תיארו להם, הביאו להם בטח סטטיסטיקות וכל מיני דברים מן הסוג הזה. הם היו אנשי מדע לתפארת, מדע תצפיתי אמפירי לתפארת. ואת זה הפסוק מתאר במילה לתור. הם היו תיירים, ולפעמים תיירים, למרות שהם אוספים המון עובדות, הם לא באמת יורדים לשורש הדברים. אם אתה רוצה, אגב זו דילמה גדולה גם בתחילת האנתרופולוגיה, המחקר האנתרופולוגי. מרגרט מיד ועוד כל מיני שלושה תלמידים של איזה לא זוכר איזה גורו אנתרופולוגי מאוד גדול, שהיה ביניהם כל מיני ויכוחים. ומרגרט מיד היא ביטוי לאנתרופולוגיה החדשה יותר, אנתרופולוגיה שאומרת למחקר האיכותני, אומרת לטענה: בוא נחיה בתוך האוכלוסייה ונבין מבפנים איך העסק עובד, ולא נסתכל מבחוץ ככה מההר למעלה בלי לדבר איתם, בלי כלום, רק נתעד מה הם עושים כך ומה הם עושים בסיטואציה כזאת, ונשווה את זה לשבט אחר, ונביא מסקנות מאוד מוצקות ומבוססות, סטטיסטיות, ולעשות רגרסיות וכל מיני דברים מן הסוג הזה. ולפעמים המפגש הבלתי אמצעי נותן לך איזשהו תחושת עומק יותר טובה של הדברים מאשר הסתכלות מאוד מאוד שיטתית על הממדים החיצוניים. וכן, אני יודע שזה סותר את מה שאני אומר בדרך כלל, אבל נכון, יש ממד כזה. בכל אופן, אז אם אני חוזר למרגלים, אז התיקון של הציצית בעצם, הציצית זה התכלת והלבן, חז"ל הרי דורשים: תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, רקיע דומה לכיסא הכבוד. אתה מסתכל על התכלת, אוקיי, יש לך איזשהו חוט צבוע בצבע מסוים, אבל הציצית באה ללמד אותך שאתה אמור להסתכל על מה שעומד בבסיס המציאות החיצונית. מה עומד מאחוריה? זה אמור להזכיר לך משהו. ולא בכדי הרב קוק משתמש פה, והנה זה הביטוי, תראו את זה: "החכם האמיתי יכיר חוט של חסד ההולך בכל המעשים כולם". לא יודע אם הקונוטציה לחוטי הציצית היא מכוונת, אבל החוטים של הציצית הם בדיוק החוט חסד הזה. כי החוטים של הציצית אמורים להזכיר לנו את מה שעומד מאחוריהם. כתוב אגב, זה כתוב בפסוק עצמו: "וזכרתם את כל מצוותיי". זאת אומרת, הציצית מטרתה להזכיר לנו את המצוות. ציצית אמורה להיות איזשהו סימבול שאנחנו אמורים להתבונן בו ולחשוב מה עומד מאחוריה. ומה הוא מייצג. ולכן המדרש של חז"ל קצת במקרה הזה מעוגן, יושב קצת בפסוק, שתכלת דומה לים וכולי עד כיסא הכבוד. וזה האנטי-תזה לתיאור של המרגלים. ולכן התיקון בסוף אותה פרשה זה פרשת ציצית, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוותיי ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. כי הלב והעיניים הם תרי סרסורי דעבירה, כמו שחז"ל אומרים. במובן היותר עמוק זה לא רק הבעיה של העבירה. להרבה פעמים תחושת הלב הראשונית או המבט של העין נראה לי נורא משכנע. מה זאת אומרת, ראיתי את זה הרי במו עיניי. זה חד משמעי. והרבה פעמים זה מוליך אותנו שולל. תחשוב קצת מה עומד מאחורי הדברים ותראה שיש מאחורי הדברים משהו שהוא קצת שונה ממה שחשבת במושכל ראשון. ולכן הציצית אמורה ללמד אותנו לא לתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו, אלא להבין מה עומד מאחורי מה שאנחנו רואים בעיניים או התחושות הפשוטות הראשוניות, האינסטינקטיביות של הלב. יש מאחורי זה משהו שצריך להפעיל את הקוגניציה שלנו כדי להבין מה עומד מאחוריו וזה התיקון, זה התיקון לחטא המרגלים. עכשיו, אני אחזור חזרה אבל לנקודת המבט הרגילה והיותר חביבה עליי, וזה שזה באמת מסוכן. ההיצמדות המדעית לסטטיסטיקה, לעובדות, לנתונים האמפיריים היא לא משהו שניתן לזלזל בו. מדע מודרני לא היה נוצר בלי זה. אריסטו במידה רבה לא התקדם אני חושב בהבנה המדעית שלו בגלל שהוא לא נצמד לתצפית. מצד שני אריסטו במקרים רבים יותר תיאר מאשר הסביר, ולכן דווקא יש בו גם אספקט שיותר נצמד לתצפית מאשר המדע המודרני כי מדע מודרני אחרי שאתה אוסף את העובדות אתה גם מנתח אותם ועושה על בסיסן הכללות. מי שיגיד שתורת הקוונטים מגיעים אליה על ידי תצפיות, לא יודע מה הוא שח. זאת אומרת יש פה דברים שברור לגמרי שיש פה איזה שהן אינטואיציות מאוד עמוקות שאמרו לי על איזה ניסויים לצפות, מה לעשות כדי לצפות. זה הרי לא פתאום ראיתי משהו, הופ, לא הסתדר לי, הופ, תורת הקוונטים יצאה. זה לא עובד ככה. יש פה משהו שגם אם אני נצמד לתצפית אני צריך לבדוק טוב טוב לאיזה תצפית, איך לעשות את הניסוי, מה לבדוק. ובמובן הזה מעורב פה בהחלט, מעורבת פה בהחלט אותה חוכמה פנימית שהרב קוק מדבר עליה ולא רק החוכמה החיצונית. אבל באופן עקרוני המדע המודרני מאפיין את עצמו כבעיקר כמי שנצמד לנתונים האמפיריים, העובדתיים, החיצוניים, מה שראיתי בעיניים או באמצעות מכשיר, מה שמדדתי. ובמובן הזה המחקר האיכותני שתיארתי קודם באמת מנסה לעשות משהו שהוא קצת ספקולטיבי, לא קצת, הרבה ספקולטיבי. כי בעצם הוא משאיר את זה להתרשמות של החוקר או של החוקרת. כן, ופשוט יושבת לי בראש המיא ביבליך לכן אני אומר חוקרת. אבל הטענה היא שאתה נותן איזה שהוא אמון באינטואיציה שלך ולכן אתה בעצם מייתר את הבדיקה הסיסטמטית. אתה בעצם אומר עזוב, אני לא צריך בדיקה סיסטמטית כי אני יודע. ובמובן הזה אתה קצת חוזר לאריסטו. זה מאוד מסוכן. גם אריסטו היה לו מאוד ברור שכשעם אם יש אבן כבדה ואבן קלה, אז האבן הכבדה תיפול מהר יותר מהאבן הקלה. ובשביל לעשות את הניסוי הזה, כמו שנדמה לי שאמרתי באחת הפעמים האחרונות, לא צריך מאיץ חלקיקים. קח שתי אבנים, תפיל אותם ותראה שנופלות באותה מהירות. זה לא תלוי במשקל שלהן. למה אריסטו לא עשה את זה? כי לא עלה בדעתו לעשות ניסוי. הרי זה מאוד הגיוני אז למה שזה לא יהיה ככה? זה לא ניסוי מסובך לעשות. כל ילד יכול לעשות את זה בכל רגע. אבל הוא לא העלה בדעתו שצריך לעשות ניסוי כי זה נורא הגיוני, אז מה הבעיה? אז במובן מסוים האינטואיציה שלנו היא כוח מאוד גדול, אבל היא גם דבר שיכול מאוד להטעות. ולכן אני חושב שזו שאלה מאוד מעניינת איך לבנות את האיזון הזה בין ההיצמדות לעובדות, הסטטיסטיקה, המחקר המוצק, לבין שאלות הלמה והאינטואיציה והעומק ומה עומד מאחורי הדברים. עסק לא פתור מבחינתי. אני לא יודע איפה בדיוק האיזון, אני לא חושב שמישהו יודע לתת איזה תשובה מלאה לגבי האיזון הזה, איך בדיוק משלבים את שני הדברים האלה. אבל אני בהחלט חושב שיש משקל לשניהם. וזה באמת הנקודה הזאת עומדת נדמה לי מאחורי המינוח המאוד ידוע של הרב הנזיר, שהספר שלו נקרא קול הנבואה, ההיגיון העברי השמעי. תלמידו, תלמיד של הרב קוק, ומה שהוא קורא היגיון שמעי זה בעצם אנטי-תזה למה שהוא קורא ההיגיון היווני. החזותי. ההיגיון היווני החזותי זה באמת מה שנצמד ללוגיקה ולתצפית הישירה, וההיגיון השמיעי זה אני חושב מקביל למה שהרב קוק קורא כאן החכמה האמיתית, שנכנסת לשורשי הדברים שהיא במידה רבה ספקולטיבית, ולכן מאוד צריך להיזהר ממנה. אבל מצד שני כנראה שאי אפשר בלעדיה. אם תישאר צמוד רק לעובדות ולסטטיסטיקה אז תהיה תייר, גם בממלכת המדע תהיה תייר, כי גם את המדע אי אפשר לעשות רק כך, גם לא מדע הטבע. זאת אומרת, יש מאחורי התצפיות האלה משהו שאם אתה לא תפעיל את הכלים היותר עמוקים שלך, אלא תישאר רק עם הלוגיקה והסטטיסטיקה, אתה לא תבין אותו. לא תבין אותו ולא תגלה שום חוק מדעי. וזה באמת מעניין, כי בפילוסופיה של המדע מבחינים בין שני סוגי תאוריות מדעיות. יש תאוריה פנומנולוגית ותאוריה מהותית. דוגמה בולטת לזה זה קרינת גוף שחור. איינשטיין בתחילת המאה ה-20, 1905, שנת הפלאות, הוציא שם שלושה מאמרים שכל אחד מהם פתח תחום חדש אדיר בפיזיקה, פשוט בלתי נתפס מה שקרה שם השנה הזאת. ואחד מהם זה היה קרינת גוף שחור. בקרינת גוף שחור בעצם, זה גם מכניקה סטטיסטית, אבל זה גם תורת הקוונטים שאחר כך לימים איינשטיין היה מגדולי מתנגדיה, למרות שהוא לקח חלק פעיל בפיתוחה הוא היה מגדולי מתנגדיה. הוא כל הזמן מצא דברים וסירב לקבל את מה שהוא מצא, סירב לקבל את מה שהוא עצמו מצא. וזה מאוד מעניין, כי זה בדיוק הקונפליקט שדיברתי עליו קודם. זאת אומרת הוא אומר, העובדות אומרות את מה שהן אומרות, אבל אני לא מוכן לזנוח את האינטואיציה שלי. האינטואיציה שלי אומרת שזה לא יכול להיות, אלוקים לא משחק בקוביות. אבל המציאות אומרת שכן, אז צריך לחפש הסבר, לא יודע, זה לא יכול להיות. זאת אומרת, לאיינשטיין היה אמון כל כך חזק בכלים האינטואיטיביים שהוא היה מוכן לערער מכוחם גם את הממצאים האמפיריים. זה מאוד מעניין, ובהקשר הזה קרינת גוף שחור באמת עברה שני שלבים. השלב הראשון זה היה השלב פנומנולוגי, נתנו איזושהי נוסחת התפלגות לקרינה, לתדרים של הקרינה, איך התדרים של הקרינה יוצאים מגוף שחור. לא חשוב כרגע, זה סינית בשביל חלק מכם, אבל אני רק מתאר את זה כדי שתבינו את העיקרון. ואחרי זה פתאום הגיע איזשהו פשר ואומר, ההתפלגות הזאת שהנוסחה הזאת מתארת, הנוסחה הזאת רק מתארת את העובדות. גם כדי לתאר את העובדות צריך להיות חכם כדי לעשות את זה בצורה נכונה. זה מה שראינו ברב קוק גם, שהחלק החיצוני גם בו אפשר להתבונן באופן חכם ובאופן לא חכם. אבל אחרי שתיארו את זה כך, פתאום מגיע איינשטיין ואחרי זה אנשי תורת הקוונטים ואומרים רגע רגע, ההתפלגות הזאת נראית, זה כבר איינשטיין אמר את זה, ההתפלגות הזאת נראית כאילו שיש פה בעצם חלקיקים ולא גלים. קרינה היא בכלל לא גלים, היא חלקיקים. זה היה הדבר ממש פתיחת תורת הקוונטים, אוקיי? וזה כבר לשאול רגע, מה עומד מאחורי ההתפלגות שאותה אני מתאר. אז תשימו לב, שלושת המישורים שהרב קוק מתייחס אליהם כאן ממש הופיעו שם. המישור הראשון זה להתייחס למה שקרה במציאות. מה שקרה במציאות כולם הכירו. ידעו, הייתה שם איזושהי יחידה, כולם הכירו. הגיע איינשטיין נתן תאוריה פנומנולוגית, זאת אומרת הוא אומר בעצם, אני אפילו לא בטוח שזאת הייתה שלו, יכול להיות שזה היה עוד לפניו אפילו, נתנו איזושהי תאוריה איך מתפלגת הקרינה לפי כמה קרינה מכל תדר יוצאת מגוף שחור, אוקיי, לפי כמות של הטמפרטורה. אז זה נוסחה כלשהי שבשביל זה כבר צריך להיות חכם. אבל הנוסחה הזאת לא מסבירה כלום, היא רק מתארת את העובדות בנוסחה מתמטית. צריך להיות חכם בשביל לעשות את זה, אבל זו הסתכלות חכמה על העובדות כשלעצמן, העובדות אותן אני רואה. וזה השלב השני. באמת יש את העובדות הרגילות שזה הטיפש שמסתכל על המציאות. אחרי זה יש את החכם אבל החכם מהסוג הראשון, זה שמסתכל רק על המציאות החיצונית, הוא כבר יודע את חוטי חכמה שיש בה, כמו שהוא אומר למעלה, סימני החכמה הגלויים, ששמה החכם יכול להבחין שיש פה איזה שהם סימני חכמה, הופ, הוא אומר זה מתאים לנוסחה הזאת. מעניין, את זה הטיפש לא תפס. ועכשיו מגיע החכם מהסוג השני, כן, החכם האמיתי, שאומר רגע רגע, אבל מאחורי הנוסחה הזאת עומד משהו אחר. זה אומר שבעצם כל מה שחשבנו עד עכשיו על קרינה שזה בעצם מדבר על גלים, מה פתאום? זה חלקיקים. כי הנוסחה הזאת מתאימה לחלקיקים, לא לגלים. ואז פתאום מתחילים לחשוב ונגלה לפנינו עולם שלם של תורת הקוונטים שאף אחד לא רואה אותו בעיניים. זה לא משהו שרואים בעיניים, זה עולם שלם שכולו מתחבא מאחורי החוטים האלה של החסד, כן, סימני החכמה הגלויים, שבשביל להוציא אותו החוצה לא מספיקה תצפית והיצמדות לתצפית, עם זה היינו נשארים רק עם נוסחאות ותאוריות פנומנולוגיות. בלי לשאול מה עומד מאחורי הדברים לא היה לנו שום. ולכן גם בהקשר המדעי ולא רק בהקשר התורני יש את שלושת המישורים האלה ולהיפך אגב בגמרא פה והרב קוק פה כשהם מדברים לא מדברים על היבט התורני. הם לא מסתכלים על הפרשנות של התורה, מסתכלים על איך אני רואה את המציאות, נכון? כל התיאור פה הוא תיאור של איך אני רואה ומפרש עובדות במציאות, שזה בעצם על המישור המדעי, זה לא במישור התורני. ולכן כל השירה הזאת והחוכמה האמיתית והכל בעצם מדברת על הסתכלות במובן מסוים מדעית. עכשיו כמובן שברגע שאתה שואל יותר מדי שאלות למה, אז אתה כבר חורג מתחומו של המדע, עובר לתחומי הספקולציה, ואז אתה אומר בסופו של דבר בסוף בסוף אחרי כל הקוונטים ואחרי כל ההסברים המדעיים יושב משהו שכנראה קונן את כל זה, אחרת זה פשוט לא סביר. מי עשה את החוקים האלה כמו שאמרתי קודם? זה הרי לא יכול להיות. והשאלה האחרונה הזאת מובילה אותנו לקדוש ברוך הוא. זאת אומרת בסוף בסוף גם הסתכלות המדעית מסתיימת במטאפיזיקה או בתיאולוגיה או אם תרצו אפילו באמונה דתית אם קושרים את זה גם לדת. יש גם אלוהים פילוסופי אבל התמונה הזאת בעצם לוקחת אותי מהעובדות החיצוניות פנימה אל ההסברים, עוד יותר פנימה אל הסברים יותר יסודיים, אולי חוק השדה המאוחד כמו שאיינשטיין חיפש איזה כוח אחד שמאחד את כל ארבעת הכוחות היסודיים של הפיזיקה, אבל בסוף בסוף ביסוד כל הדברים האלה יושב הקדוש ברוך הוא. והסתכלות הזאת היא בעצם ההסתכלות שמעוררת אצל האנשים שירה, ועל זה דיברתי גם בשיעור הקודם, לכן השיעור הקודם היה ממש פתיח לזה. כי דיברתי שם על הפיוטיות שאיינשטיין מתבטא עליה, לא בכדי אני מתייחס כאן לאיינשטיין כי הוא באמת דמות מאוד מובהקת בעניין הזה, מעבר לזה שהוא היה גאון מדעי, הוא היה ערני למימדים הפואטיים של העניין, לאסתטיים של העניין, והוא בהחלט אמר שירה. הוא ביטא שירה, אני לא יודע אם הוא כתב שירים, אבל הוא ביטא דברים בצורה מאוד פיוטית את אותן תחושות שמגלות לך משהו על המציאות שמתחבא מכל העיניים האחרות. הגאון מצליח לראות את זה, אבל בערך זה הוא כנראה גם מגלה משהו בתוכו. כי אם אני מצליח לתפוס את הדבר הזה שיש בתוך המציאות אז גם אני כנראה לא סתם איזה חמור עם שתי רגליים ושתי ידיים. אלא יש בי משהו שהוא בר הכי לתפוס את העומק המציאותי הזה. אז אני מגלה גם על עצמי משהו וזה נותן לי רוממות נפש ואני אומר שירה. במובן מסוים השירה זה איזשהו מפגש בין מה שאני מגלה על עצמי לבין מה שאני מגלה בעולם. כשהם מתחברים וככה נוצרת השירה. תוך כדי הדברים של הרב קוק אז הוא מדבר גם על זה שכל הכוחות שמתגלים באדם כשהוא מתבגר ומבשיל בעצם היו טמונים בו בפוטינציה כבר בתור עובר או אם תרצו אפילו בזרע והביצית. אבל פה גם לדבר הזה אני חושב יש משמעות חשובה בתמונה שתיארתי קודם. כי באמת התפיסה הנאיבית הזאת שרואה את העבודה המדעית או המחקר המדעי כאילו כמו בתפיסה הבייקונית, פרנסיס בייקון, שהוא היה זה שניסח לראשונה את הלוגיקה המדעית, לוגיקה אינדוקטיבית, איך אנחנו עושים אלימינציה של תופעות, איך אנחנו עושים הכללות, ניסה לבנות איזושהי לוגיקה סיסטמטית של ניתוח עובדות מדעיות והגעה להכללות, אבל ההסתכלות שלו מראש הייתה הסתכלות שגויה. בגלל שהוא תפס, ועל זה עמדו כמה מחברים אגב שכבר ראיתי, שלושה כאלה נדמה לי שאף אחד לא שמע על השני. אחד זה היסטוריון, אחד זה פילוסוף של המדע ואחד זה היה רופא אפילו נדמה לי, שכל אחד מהם מהמבט שלו תיאר את אותו דבר. שההסתכלות הבייקונית זה בעצם בוא נאסוף עובדות, אחרי שנאסוף את העובדות ננתח אותן ונגיע למסקנה, להכללה, לחוק המדעי שעומד בבסיס העובדות. אבל זה כמובן לא יכול להיות ככה. כי אם אתה לא מצויד בחוק המדעי איך אתה יודע איזה עובדות לאסוף? ניקח את ההיסטוריון, יש היסטוריון בריטי בשם קאר, כתב ספר שנקרא "מהי היסטוריה", תורגם לעברית גם. אמצע המאה העשרים נדמה לי. והוא אחד מהשלושה שהזכרתי קודם, אז הוא באמת מדבר על העניין הזה, אומר לא יכול להיות שמחקר היסטורי נעשה בצורה בייקונית. כי נגיד שאתה רוצה לגלות איך נפוליאון ניצח את בליכר בקרב ווטרלו. אוקיי? אז אתה צריך לאסוף, לפי בייקון אתה צריך לאסוף עובדות, לא יודע, החימוש, לא יודע מה, תאסוף עובדות, אחרי שתאסוף עובדות תנתח אותן ותגיע למסקנה היסטורית איך נפוליאון ניצח או סליחה הפסיד, לא ניצח, הפסיד בקרב. הבעיה שאם אין לך מושג. איך מושג ניצחון בקרב, איך תדע איזה עובדות לאסוף? איך תדע איזה עובדות לאסוף? איך קוראים לאמא של השליש של הגדוד הרביעי? או מה הגובה הממוצע של החייל הנושא המד? או מאיזה צד השמש זורחת, מי היה יותר מזרחה ממערבה? ליד מי צמח דשא? איך אתה יודע איזה עובדות לאסוף? יש מיליארדי עובדות. ברור שיש לנו איזושהי יכולת אינטואיטיבית שמכוונת אותנו מראש, עוד לפני שאנחנו יודעים את ההסבר, איפה כדאי לחפש את ההסבר ואיפה פחות כדאי. וזה עושה לנו איזושהי אלימינציה ראשונית של העובדות שבהן אנחנו נסתכל. ואחרי שאנחנו בוחרים את העובדות, מסתכלים בהן, אנחנו חוזרים אחורה בונים את האינטואיציה שלנו. בנינו את האינטואיציה, חוזרים לעובדות, עושים עוד מיון. ועוד ניתוח ועוד בודקים, אולי אוספים עוד עובדות אחרות שפתאום מתברר לנו שגם הן רלוונטיות. חוזרים אחורה עושים עוד הכללה במין רצוא ושוב כזה, וזה לא עובר מהעובדות אל התיאוריה. התיאוריה קודמת לעובדות או באה בד בבד עם העובדות, לא קודמת לעובדות, אלא זה לא היא לא באה אחרי העובדות. זאת הסתכלות נאיבית. אבל אם זה ככה, אז מאיפה היא באה? אם זה לא מתצפית מההיכרות עם העובדות, אז מאיפה היא באה? היא באה מאיזושהי יכולת שלנו להתבונן על העומק של המציאות בלי להכיר את העובדות הפרטיות עדיין, אלא להבין מה יכול להיות שם. זה להתבונן על העומק של המציאות. והיכולת הזאת זאת יכולת שנטועה בנו מראש. כל אחד והיכולות שלו, אבל זאת יכולת שנטועה בנו מראש עוד בהיותנו עוברים. ולכן כשאנחנו תופסים את היכולת שלנו לתפוס את העולם, אנחנו בעצם מבינים שאנחנו לא טאבולה ראסה, כמו שנועם חומסקי מדבר בהקשר של השפה, אז הוא אומר לא יכול להיות שאנחנו נולדים בלי כישורים שפתיים. ברור שלפני שאנחנו עוד יודעים שפה יש בנו משהו שהוא לא נרכש, שהוא מולד, של כישורים שפתיים. אחרי זה על גבי זה אפשר לרכוש שפה. אם לא היה לנו את זה לא יכולנו לרכוש שפה. אי אפשר לרכוש שפה. אתה יכול ללמוד אולי מילה מילה על ידי הצבעה, זה עט, זה טלפון, אבל מזה לא תרכוש שפה. איך בונים משפט? איך תבנה משפט שלא שמעת אותו אף פעם? אתה צריך לעשות הכללות. אתה צריך להבין את הריתמוס של השפה, איך היא עובדת, לא כללי הדקדוק אלא איך היא עובדת באמת. אי אפשר ללמוד את זה אם אין לך כישורים שפתיים בנויים מראש, ככה הוא טען. ואני חושב שזה נכון לכל הקשרי המחשבה, לא רק לרכישת שפה. ובמובן הזה גם בבסיס החשיבה הרציונלית שלנו בעצם עומדות איזושהן יכולות שהן יכולות נטועות בנו, שנטועות בנו. אנחנו נולדים איתם במובן מסוים. וזה מאיר לנו עוד פעם משהו גם עלינו אבל גם על הקדוש ברוך הוא. כי מי נטע בנו את היכולות האלה? מי שנטע בנו את היכולות האלה זה אותו אחד שאפשר לנו גם להכיר אותו כמי שעומד מאחורי המציאות. אז הוא נטע בנו את היכולות ועם היכולות האלה אנחנו מגלים אותו. ואחרי שאנחנו מגלים אותו אנחנו פתאום מבינים מאיפה באו אלינו היכולות האלה, זה בא ממנו. אז אנחנו בעצם מבינים אותו ודרכו אותנו ודרכנו אותו ועוד פעם אותו רצוא ושוב שתיארתי קודם וזה בדיוק תמונת המראה שהרב קוק מצייר כאן של המציאות והעומק שלה, המציאות החיצונית והעומק שמאחוריה, האדם בפונקציות הפשוטות שלו, הקישורים החושיים והפשוטים הלוגיים הפשוטים ומה שעומד מאחוריהם, כך שבעצם הדברים האלה בסך הכל העומקים של שני הצדדים האלה מתחברים ביחד. ושירה זה תמיד משהו שיוצא כשאתה מגלה הרמוניה. עוד פעם, גם יש הרבה שירות שהן שירות שמבטאות שבר דווקא ואיזשהו עמידה מיואשת מול דיסהרמוניה, אבל השירה של המקרא בדרך כלל, ננסח את זה ככה אני לא מומחה בשירה, אבל השירה של המקרא בדרך כלל אני חושב שהיא כן שירה שעומדת מול איזשהו התגלות של הקדוש ברוך הוא. אבל אז מה אם הקדוש ברוך הוא מתגלה, למה זה מחייב שירה? כי התגלות של הקדוש ברוך הוא בעצם אומרת שיש פה סדר מאחורי המציאות שאנחנו רואים מולנו. יש מישהו שמנהל את העניין. כל מיני דברים שנראו לנו מין סתם איזה דברים שרירותיים שאין להם שום קשר אחד עם השני הם כולם בעצם איזשהם ביטויים שלו. הקדוש ברוך הוא הוא כמו מלך שנקרא בתנ"ך אחד העם, כמעט שכב אחד העם את אשתך. הוא הופך את העם להיות אחד. הקדוש ברוך הוא הופך את העולם להיות אחד, את המציאות להיות אחד, כי הוא נותן לנו איזשהו פשר קונסיסטנטי, עקבי, גדול של המציאות לחלקיה השונים. עם כל הסתירות הקטנות שיש באמצע כמובן וזה לא מיישב את כל הדברים שאנחנו מתחבטים בהם, אבל זה כן נותן איזשהו מבט כללי יותר מול איזה עולם שבור שאתה עומד אם אתה לא מאמין בקדוש ברוך הוא מאחורי זה. אתה רואה שיש אוסף של חוקים, אין שום קשר ביניהם. כל אחד קובע את מה שהוא קובע ואיכשהו השילוב שלהם יצר פה כל מיני דברים. אפילו לא מתפעל מזה בסוף, כי נו בסדר, אלה חוקי הטבע זה מה שיש, כמו הילד שתיארתי קודם שנולד, זאת המציאות זה הכל, מה יש להתפעל. אז יש משהו בהתגלות של הקדוש ברוך הוא שבעצם נותן לך הרמוניה או מגלה לך את ההרמוניה בעולם עצמו וההרמוניה בינך לבין העולם. היכולת שלך לתפוס את העולם בעצם מבטאת איזשהו סוג של דמיון בין איך שאתה חושב לבין מה שקורה בעולם, אחרת לא יכולת לתפוס את מה שקורה בעולם אם לא היה נטוע בתוכך המכניזמים הבסיסיים האלה, או היכולת להבין את המכניזמים הבסיסיים האלה. ולכן החיבורים האלה או ההרמוניה הזאת היא בעצם רוממות הנפש שמביאה לאמירת השירה. אני רוצה רק להגיד משהו לסיים במשהו אחד, אני אעשה אולי שיתוף של איזשהו קטע מהחתם סופר, תשובת חתם סופר, אולי זאת היום הפלגתי יותר מדי על מידותיי וכיוון השירה והאנטי מדע ומחקר איכותני, אז בכל זאת אני חוזר להלכה. עוד פעם זה לא הלכה, זה תשובה וזה לא ממש הלכה. חתם סופר מדבר, רק לא מזמן עברנו את ל"ג בעומר, ויש תשובות מפורסמות של החתם סופר, הוא חוזר על זה בעוד תשובה, ששמה הוא מדבר על המנהג הזה של ל"ג בעומר והוא כותב איזשהו כתב חידה. אז אני אקרא את זה מהר וככה רק בכמה דקות שנשארו לי אני אקשור את זה למה שקורה כאן. אומנם ידעתי כי שמעתי, שעכשיו אכשר דרי, נהוכשר הדור, וממרחק יבואו ידרושו את השם בעיר הקודש צפת ביום ל"ג בעומר בהילולא דרשב"י. כן, הוא שמע שיש איזשהו מנהג יחסית חדש, שבזמנו זה כבר היה קיים כמה דורות, אבל מנהג יחסית חדש שאכשר הדור לכאורה מנהג יפה שבאים לצפת בהילולא דרשב"י בל"ג בעומר. ואם כי כל כוונתם לשם שמיים, שכרם רב בלי ספק, אני מדלג קצת, אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי. מאותו טעם עצמו אני מתרחק מהם, אני פורש מהם, שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא איצא להתחבר עמהם בזה, כי סוף סוף כוונתם לטובה. אם זה היה דבר רע אז הייתי יושב שם ונלחם נגד זה, אבל כיוון שאני יודע שכוונתם לטובה מאותו טעם עצמו לכן אני לא בא לשם, כי אם אני אבוא לשם אני אצטרך להילחם נגד זה ואני לא רוצה לשבור אנשים עם כוונות טובות. אגב, יש כאלה שטוענים שזה פה החתם סופר נותן הסבר למה הוא לא עלה לארץ, אולי, לא יודע. בכל אופן, כי כבר כמה כירכורים כירכר בפרי חדש אורח חיים סימן תצ"ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י"ד על המקומות שעושים יום טוב ביום שנעשה להם נס. כן, יש פורים פרנקפורט ופורים קזבלנקה וכל מיני מקומות שנעשה להם נס, אז קובעים איזשהו יום טוב לדורות להודות לקדוש ברוך הוא על הגאולה, על הנס וכולי. אז זה כתוב במנהגים של הפרי חדש שאת זה אפשר לעשות. שלפי עניות דעתי דאמרינן הוא מהאי קל וחומר. מאיפה לומדים שאפשר לעשות את זה? הרי לכאורה זה בל תוסיף, אסור להוסיף מועדים מעבר למה שהתורה קבעה. מאיפה לומדים לומדות הקהילות שמותר להוסיף מועדים כאלה? לומדים את זה מקל וחומר שמופיע בגמרא, בגמרא במסכת מגילה. מהאי קל וחומר משעבוד לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן. יצאנו ממצרים אמרנו שירה וזה היה יציאה לא ממיתה לחיים אלא מעבדות לחירות. נו אז אם אנחנו ניצלים ממיתה לחיים קל וחומר שצריך להגיד שירה. ככה הגמרא מבססת את אמירת שירה בפורים, אמירת הלל בפורים, מכאן הגמרא במגילה לומדת שצריך להגיד הלל בפורים רק שלמסקנה קריאתה זו הלילה. קריאת המגילה זה בעצם אמירת ההלל, אבל עקרונית צריך להגיד הלל בפורים ולומדים את זה מהקל וחומר הזה. אז הוא אומר אז אם ככה, אז גם כל הפורימים האלה של פרנקפורט וקזבלנקה וכל אלה, גם הם כנראה על אותו קל וחומר כשהם ניצלו ממיתה לחיים אז פשוט לומדים בקל וחומר וקל וחומר זה מידה דרש שהתורה נדרשת בהם, אחת ממידות הדרש, אז אין בעיה זה לא נקרא בל תוסיף, זה פשוט מסתעף מחובת אמירת הלל בפסח, גם כמובן קשור גם ליום העצמאות, זה קשור לכל הימים האלה. אבל לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה, רק מניעת הספד ותענית מנהג הוא וטעם גופא לא ידענא. כלומר, אבל ל"ג בעומר לא נעשה נס לאף אחד, אין את הקל וחומר הזה שאם מעבדות לחירות אז ממיתה לחיים לא כל שכן. אז מה אז לשמחה מה זו עושה? אז יש איזשהו מנהג להימנע מהספד ותענית באותו יום, שזה מנהג קדום, אבל מה התחלתם לחגוג פתאום? עשיתם מזה יום טוב. זה בל תוסיף. אפילו כשאתם חוגגים גאולה זה דורש איזשהו הסבר למה מותר לעשות את זה, למה זה לא בל תוסיף, אז מצאנו הסבר. אז למה אנחנו אומרים על זה שירה? אוקיי? מאיפה זה בא? זה בל תוסיף. אז לכן אומר החתם סופר אז אני לא מצטרף לדבר הזה. עכשיו תראו את הקטע הבא וזה הכתב חידה שרציתי לדבר עליו טיפה. ובסידור מהרי יעב"ץ, כן רבי יעקב עמדין, יש לו את הסידור שלו, כתב על פי נסתר, הוא בא להסביר את זה על פי הסוד, פי קבלה. דהוה כבית דין שכולו חייב והוה זכאי, דהיינו הוד שבהוד, יעויין שם. אלא דלפי זה היה ראוי לקבוע כל טוב בהגיענו לגבורות ביום תשעה למניין בני ישראל, אלא שבלאו הכי ימי ניסן הן ואין מספידים בו. זה כתב חידה. אז כיוון שאני אפרש לכם אותו בעצמי. אז היעב"ץ אומר ככה, למה חוגגים בל"ג בעומר, הרי זה בל תוסיף? אז אומר היעב"ץ ככה, זה כמו בית דין שכולו חייב והוה זכאי, מכירים יש דין כזה בדיני נפשות שבית דין של עשרים ושלושה שדנים אדם, אם עשרים ושלושה הדיינים מוצאים אותו חייב מיתה הוא יוצא זכאי. בית דין שקובע כולו שהנידון חייב, הפסק הוא שהוא זכאי. אוקיי? זה מעורר כל מיני פרדוקסים מעניינים, אבל לא ניכנס לזה כך. אז זה, זה הדין. הוא אומר ל"ג בעומר זה הדין הזה שבית דין שכולו חייב ולכן זכאי, דהיינו הוד שבהוד. מה זאת אומרת הוד שבהוד? אז בימי הספירה זה ארבעים מסודרים לפי ארבעים ותשע ספירות, שבע כפול שבע. נכון? חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. שבע הספירות התחתונות, שלוש העליונות, חוכמה בינה דעת, הם לא במשחק. בתוך כל ספירה כזאת יש גם שבע. אז בתוך החסד יש חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד וכן הלאה. שבע בתוך חסד, שבע בתוך גבורה, שבע בתוך תפארת וכן הלאה. אז לכן זה יוצא ארבעים ותשע, שבע כפול שבע ספירות. עכשיו מתוך שבע הספירות אם מסדרים אותם בשלוש שורות וככה הסידור המקובל, יש סידור בקו ויש סידור בצורת אדם. אדם בקבלה זה שלוש שורות. יש את הגוף ושתי ידיים ושתי רגליים משני הצדדים. אז יש שלוש שורות. בשורה הימנית זה המידות של החסד שאם תעשו את החשבון אז תראו שזה חסד, גבורה זה שמאל, תפארת אמצע, נצח זה ימין עוד פעם זה הצד של החסד, נצח הוד זה שמאל, יסוד זה האמצע ומלכות זה האמצע למטה. זה שתיים ימין, שתיים משמאל ושלוש באמצע. השתיים משמאל זה ספירות הגבורה, הדין. והשתיים מימין זה ספירות החסד. מי זה השתיים משמאל? אז יש לנו את הגבורה, נכון? חסד גבורה, השני תמיד זה השמאל. הראשון ימין, שני שמאל, שלישי זה אמצע. אז השני בשלשה הראשונה זה הגבורה והשני בשלשה השנייה, סליחה, השני בשלשה הראשונה זה הגבורה והשני בשלשה השנייה זה הוד. אם אנחנו רוצים לדבר על דין שבדין אז יש לנו שתי אפשרויות אומר היעב"ץ, או הוד שבהוד, נכון זה או הוד או גבורה, אלה שתי הספירות ששייכות לדין לצד שמאל. דין שבדין זה או הוד שבהוד או גבורה שבגבורה. לא ניכנס עכשיו למה הוא משמיט את הוד שבגבורה וגבורה שבהוד, אבל הוד שבהוד או גבורה שבגבורה. הוד שבהוד זה בדיוק ל"ג בעומר. זה היום החמישי של השבוע החמישי. עשרים ושמונה ימים זה ארבעה שבועות, עוד חמישה ימים זה שלושים ושלושה. זה ל"ג בעומר, שזה בדיוק ספירת הוד שבהוד. אז הוא אומר, זה מה שהוא אומר, הוד שבהוד זה בית דין שכולו חייב והוה זכאי. אלא דלפי זה היה ראוי לקבוע כל טוב בהגיענו לגבורות. מה זה בהגיענו לגבורות? גבורה שבגבורה זה גם כן דין שבדין וזה תשעה למניין בני ישראל. תשעה לעומר. תשעה למניין בני ישראל זה גבורה שבגבורה. למה לא קבעו את החגיגה בתשעה למניין בני ישראל? אלא שבלאו הכי ימי ניסן הם ולא מספידים בו. כי זה במילא נופל על ניסן, אז אם נקבע שלא עושים שם הספד זה ייבלע, במילא לא מספידים בניסן. רצו יום שבו יהיה לזה השלכה מעשית לקביעה הזאת שהוא יום, יום טוב, שלא יספידו בו. אז אי אפשר בניסן כי שרגא בטיהרא מאי אהני. תדליק אור באמצע היום, תדליק נר באמצע היום, זה לא עוזר כלום. צריך להדליק נר בלילה בשביל שיראו שיש פה נר דולק. לכן אנחנו לא לוקחים ימים שבהם מותר להספיד ואוסרים להספיד, ולכן מה שנשאר זה רק ל"ג בעומר. לכן חוגגים את ל"ג בעומר. עכשיו רק ברמז למה זה קשור אלינו. מה זה דין? בלשון חז"ל דין זה קל וחומר. נכון? והלא דין הוא, אם כך אז זה, אז כך על אחת כמה וכמה. או אין עונשין מן הדין. דין בלשון חז"ל זה קל וחומר. למה זה קל וחומר? מה ההבדל בין… דין לבין חסד. דין זה משהו שהכללים של ההלכה קובעים. אני לוויתי ממך, אז ההלכה קובעת שאני צריך לפרוע לך, נכון? זה יש דין, אני צריך לפרוע לך, פריעת בעל חוב מצווה. אז לכן זה חיוב שהוא על פי דין. לתת צדקה זה חסד. אני לא חייב לך כלום. ואני נותן לך צדקה, לכן זה חסד. יש מצווה לתת צדקה, יש פה עוד הרבה להאריך אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל ברמה אין חיוב משפטי לתת את זה, אני לא חייב לך את הכסף הזה, אוקיי? יש מצווה אבל אין חיוב משפטי. בהלוואה יש חיוב משפטי, אני חייב לך. לכן מתן צדקה או גמילות חסד זה נקרא חסד. זאת אומרת דין זה הליכה לפי הכללים. חסד זה הליכה מחוץ לכללים. זאת ההגדרה. לכן גם כשמדובר על יחסים עם בהמות, נדמה לי ששוכב עם אחותו, אני לא זוכר, אז כתוב חסד הוא. מה זה חסד? כאילו זה לא מסתדר עם הכללים. זה פשוט לא נתפס בכללים הרגילים. לכן קוראים לזה חסד. זה לאו דווקא במובן החיובי. חריגה מכללים זה חסד. אז עכשיו, אז הדין בעצם מייצג את הכללים. והדין זה גם קל וחומר, נכון? וקל וחומר זה כמובן הכלל הכי הגיוני בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. זה ההיגיון, הלוגיקה, הכללים. לכן דין בעצם מייצג מבטא את קל וחומר שמייצג את החשיבה על פי הכללים. מוכר לכם הקל וחומר? בפסקה הקודמת הרי הובא קל וחומר פה בחתם סופר בתור ההסבר למה כל הימים האלה הם לא בל תוסיף. יש קל וחומר, נכון? הוא אמר מעבדות לחירות, אז ממיטה לחיים לא כל שכן. שאל החתם סופר אבל בל"ג בעומר אין לנו קל וחומר. אין לנו קל וחומר, אז על מה מתבסס ההיתר לעשות בזה יום טוב? אומר היעב"ץ אין דין, זה דין שבדין. אם תסתכל מה ההיגיון שיש בקל וחומר. תן לי כלל הגיוני שמסביר למה קל וחומר הוא הגיוני. אתה יכול? לא, אתה לא יכול. כי אתה לא יכול להסביר עם כללים הגיוניים את ההגיוניות של הכללים עצמם. אז על מה זה כן מבוסס? הדין שבדין זה בעצם אומר שאתה מחפש למה ההיגיון הוא הגיוני, למה איזה כלל מסביר את הכללים, לא תמצא כלל כזה. אין כלל כזה. או במילים אחרות מה שויטגנשטיין תיאר בטיעון הידוע שלו פולואינג א רול, הוא מראה שכשאנחנו חושבים שאנחנו עובדים על פי כללים אנחנו משלים את עצמנו. אי אפשר לפעול על פי כללים. מאחורי הכללים תמיד יושבת הבנה אינטואיטיבית. אין דבר כזה לפעול על פי כללים במנותק מהבנה אינטואיטיבית. הכללים יכולים לתאר מה האינטואיציה אומרת. ולכן כשאתה נכנס לשורש הדברים ואתה שואל רגע ולמה זה נכון? כי יש כלל כזה. ולמה הכלל נכון? אין תשובה. מה זה למה הכלל נכון? כי הוא נכון. מה זאת אומרת, מה זה? התשובה היא חסד, אין תשובה בדין. אין כלל שמסביר את זה. יש אינטואיציה, משהו שלא הולך על פי הדין, שאומר לך למה זה נכון. ל"ג בעומר זה דין שבדין. זה יום אחד בשנה שבו אנחנו חורגים מהכללים של בל תוסיף, מהקל וחומר הזה שאומר לנו באיזה ימים מותר לנו לעשות יום טוב ובאיזה ימים לא. כשאנחנו שואלים מה הקל וחומר שמסביר את הקל וחומר? מהו הדין שבדין? אנחנו נגלה שבעצם גם ביסוד הקל וחומר יש משהו יותר עמוק. הכללים ההגיוניים הם לא התשתית, יש מאחוריהם משהו אחר. ואת זה אנחנו חוגגים בל"ג בעומר. לכן לא בכדי זה החג של הנסתר. הקבלה, כגון רשב"י. למה? כי בנסתר באמת אנחנו מנסים לעסוק באותם דברים שעומדים בבסיס התופעות הנגלות. ולכן הדין שבדין זה היום הכי טוב לחגוג בו ולעבור על בל תוסיף. לעבור כי מה שעל פי הכללים נקרא בל תוסיף כי אין פה קל וחומר אז הכללים אומרים שאם אין קל וחומר אתה עובר על בל תוסיף. אבל רגע ומי אמר שהכללים נכונים? יש לך כלל שמצדיק את הכללים? כאן אנחנו מגיעים לנסתר. ועל פי נסתר אנחנו חוגגים את ל"ג בעומר כדי פעם אחת לסמן לעצמנו שגם הכללים זה לא סוף המשחק. ואני חושב שזה ביטוי לא יודע אם דרשני או אמיתי, אבל ביטוי יפה לעיקרון הזה שראינו אצל הרב קוק ושהרחבתי אותו קודם, שמאחורי ההסתכלות המדעית, התצפיתית, לפי הסטטיסטיקה, לפי החוקים, השאלה היא מי עשה את החוקים? מה ההצדקה לחוקים עצמם? לפעמים הסתכלות לא על החוק, לא סיסטמטית, אלא על מקרה פרטי, לפעמים נותנת לך איזושהי תובנה שהיא הרבה יותר עמוקה מאשר כל החוקים כולם. היא אומרת לך מה עומד בבסיס החוק. ועל זה אומרים שירה. טוב, נעצור כאן. אני אשחרר לכם את המיקרופונים אם מישהו רוצה לשאול. כן, המיקרופונים שלכם. אוקיי, נעצור כאן. לילה טוב.

[Speaker B] הרב מיכאל, יש חיבור מעניין בין המילה טור לשור שזה לראות.

[הרב מיכאל אברהם] הת' והש' מתחלפות.

[Speaker B] אבל גם סור, כשאומר "אסורה נא ואראה". אוקיי. אז האסור זה לצאת, זה יציאה מהמצב על מנת להעמיק ראות. יציאה ממצב א' למצב אחר שמאפשר כניסה לעומק של הבנה.

[הרב מיכאל אברהם] כן. במובן מסוים אתה אומר הטייר דווקא בגלל שהוא בא מבחוץ יכול לפעמים לתפוס רובדי עומק שמי שחי בפנים לא תמיד מודע להם. אתה עובר למצב אחר שהוא לא המצב שלך, אתה מסתכל רגע מבחוץ. אוקיי. לך תדע, זה "אסורה נא ואראה" בהגייה אשכנזית זה "אטורה נא ואראה". הת' והס', כן, מבטאים ככה. טוב, אוקיי. עוד מישהו? בסדר. עוזר טוב.

[Speaker B] לילה טוב, תודה רבה.