עין אי＂ה – ברכות קל＂א
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:02] פתיחה ודיון על האגדה של רבי שמעון
- [1:36] סוגיית השומר והרמב״ם מול הגמרא
- [9:11] החמישה ברכי נפשי – משמעות והקשר
- [11:32] הקבלה של הרב קוק: פעולה חיצונית ופנימית
- [13:53] אור אין סוף: סיבוב ומילוי של העולמות
- [15:29] הקשר בין נפש אלוהית לפעילות פנימית
- [20:28] הפילוסופיה של ויליאם ג'יימס והחתול האיננו
- [23:56] מדרש ויקרא רבה על שכר ומעשים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט פותח באגדתא בגמרא על הפסוק “ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו” ומבליט מבנה שבו תשובה ארוכה ניתנת לשאלה כפי שהובנה בטעות, ורק אחר כך מתברר שנשאלה שאלה אחרת לגמרי על “חמישה ברכי נפשי”, תוך טענה שהעורך השאיר בכוונה את הסטייה משום שהתשובה ה“שגויה” מייצרת תובנות יפות ומתחברת לתשובה האמיתית. בהמשך מובאת אנלוגיה הלכתית מרמב"ם בהלכות שכירות שנראית כסותרת גמרא ומתבררת כטעות סופר, אך בכל זאת ממשיכים ליישב אותה, מתוך תפיסה שחידושי התורה שנולדים מן הצורך ליישב חושפים אפשרויות פרשניות חדשות. לאחר פירוש הגמרא, נכנס פירוש של הרב קוק שמעמיד הבחנה בין פעולת אדם שהיא חיצונית לבין פעולת הקדוש ברוך הוא שהיא גם פנימית ועיקרה בפנימיות, ומשלב את לשון הקבלה של *ממלא כל עלמין* ו*סובב כל עלמין* כדי להסביר שהנפש יכולה למצוא את השם בתוכה בשכל וברגש עצמם. לבסוף מובא מדרש מוויקרא רבה שמעמיד את עקרון “מי הקדימני ואשלם” ומדגיש שאדם אינו מתחיל את השרשרת משום שכל קיום ואמצעי המצוות ניתנים לו תחילה מן השמים.
פתיחת הגמרא ומבנה של תשובה לשאלה מוטעית
המסגרת היא שרב שימי בר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא שכיח קמיה דרבי שמעון בן פזי שמסדר אגדתא, ורבי שמעון בן פזי לומד אגדה לפני רבי יהושע בן לוי. רבי שמעון בן פזי שואל “מאי דכתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו”, ורבי יהושע בן לוי מבין שהשאלה היא למה דווקא “קרבי” מברכים, אף שבהמשך מתברר שזו לא הייתה כוונת השאלה. הטקסט קובע שהעורך ידע שמדובר בטעות ובכל זאת הביא באריכות את התשובה, מפני שהתירוצים “על קושיה שלא נשאלה” אינם דבר שמוותרים עליו, ומפני שיש קשר מהותי בין החלק הראשון לחלק השני של האגדה.
אנלוגיה הלכתית: רמב"ם בהלכות שכירות וטעות סופר
הטקסט מביא דוגמה מהלכה שבה הרמב"ם בהלכות שכירות כותב שאם שומר פטור או אינו יכול לשלם על נזקי בהמה ששמר עליה, גובים מן הבעלים שהפקידו את הבהמה, בניגוד לגמרא שלפיה השומר “נכנס תחת הבעלים” והבעלים פטורים לאחר שמסרו לשומר. הראשונים והאחרונים מציעים פלפולים כדי ליישב את הרמב"ם ולדחוק את הגמרא, אך הכסף משנה מביא תשובה המיוחסת לרמב"ם עצמו (או לבנו) שמדובר בטעות סופר ושהרמב"ם התכוון לומר שהבעלים פטור. הטקסט מציין שגם לאחר גילוי טעות הסופר ממשיכים דמויות כמו רב חיים מבריסק ואחרונים עד זמננו ליישב את הרמב"ם, ומעלה שאלה על היחס למסורת לימודית שבונה בניינים על טעות כתיבה מול משקפיים מחקריות שהיו “מוחקות” את העניין.
ערך פרשני של יישובים שנולדו מטעות
הטקסט מציע שגם אם היסוד הוא טעות סופר, עצם העובדה שמפרשים הצליחו להתאים פירוש בגמרא לרמב"ם חשפה פירוש אפשרי חדש בגמרא שלא היה עולה בלי הלחץ ליישב. האפשרות היא שהפירוש דחוק ואז “אין לזה גאנג ממש”, אך ייתכן גם שהטעות הולידה חידושי תורה יפים שלא היו נולדים בלעדיה. אותו עיקרון מוסבר כמפתח להבנת מבנה האגדתא בגמרא, שבה חלק גדול מוקדש לתשובה שנולדה מהבנה שגויה של השאלה, ואף על פי כן התשובה נשמרת ומשתלבת עם התשובה האמיתית.
אגדת הגמרא: קרביים, צורה בתוך צורה, ו“אין צייר כאלוהינו”
לשאלה על “קרבי” עונה רבי יהושע בן לוי “בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם”, כי בשר ודם “צר צורה על גבי הכותל” ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים, ואילו הקדוש ברוך הוא “צר צורה בתוך צורה” ומטיל בה רוח ונשמה וקרביים ובני מעיים. הטקסט מפרש זאת כ”צורה בתוך צורה בתוך צורה” כמו בבושקה, שבה האיברים הפנימיים ואף הרוח והנשמה נמצאים “בתוך” האדם באופן שאדם אינו יכול ליצור. הגמרא קושרת זאת לדברי חנה “אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלוהינו” ומפרשת “אין צור כאלוהינו” כ”אין צייר כאלוהינו”, כלומר שאין מי שיודע לצייר ולעצב כמו הקדוש ברוך הוא, העושה צורות תלת־ממדיות ומכניס לתוכן פנימיות וחיות. לאחר מכן הגמרא שואלת “מאי כי אין בלתך” ורבי יהודה בר מנסיא דורש “אל תקרי כי אין בלתך אלא אין לבלותך”, ומעמיד כלל שמעשה ידי בשר ודם “מבלין אותו” ואילו הקדוש ברוך הוא “מבלה את מעשיו”.
השאלה האמיתית: חמישה “ברכי נפשי” כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד הנשמה
לאחר התשובה על “קרבי” מתברר שרבי שמעון בן פזי אומר “אנא הכי קאמינא לך” ושאלתו הייתה “הני חמישה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד”. התשובה היא ש“לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה”, והגמרא מונה חמישה דמיונות: הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם והנשמה מלאה את כל הגוף; הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה והנשמה רואה ואינה נראית; הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם והנשמה זנה את כל הגוף; הקדוש ברוך הוא טהור והנשמה טהורה; הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים והנשמה יושבת בחדרי חדרים. המסקנה היא “יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו”, והטקסט חוזר על הקריאה ש“נפשי” היא הנשמה שיש בה חמשת הדברים והיא מברכת את השם שגם בו חמשת הדברים.
הקשר בין שני חלקי האגדה ותפקיד העורך
הטקסט מדגיש שלא ניתן להתעלם מהקשר בין החלק הראשון המדבר על הכנסת רוח או נשמה וקרביים ובני מעיים “בתוך” האדם, לבין החלק השני המדבר על מילוי, הזנה, וחדרי חדרים. הוא מציע שהחלק השני הוא המשך של הראשון, ושאותה תשובה נמסרת לשתי שאלות בסגנון שונה אך באותם אספקטים. הטקסט מסתפק אם החיבור והמבנה הם עבודת העורך או של רבי יהושע בן לוי עצמו, ונוטה לומר שכנראה רבי יהושע בן לוי עצמו ענה מתוך אותו “מוּד”.
פירוש הרב קוק: פעולת בשר ודם חיצונית לעומת פעולת השם בפנימיות
הרב קוק קובע שפעולת בשר ודם על זולתו היא “רק מצד החיצוני של הזולת”, ולכן כל פעולותיו חיצוניות והוא כמי ש“צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה”. הוא מסביר שהפנימיות של כל נמצא “מתעצם בו עצמותו” ולא לזולתו “לשלח יד בו”, בעוד יחס הקדוש ברוך הוא לברואיו הוא שווה לחיצוניותם ולפנימיותם, והוא “מלא הכל” וגם הקיום העצמי הפנימי הוא משפעו ורצונו. הוא מציב שעיקר פעולת השם היא בפנימיותם, ומביא את לשון הקבלה *ממלא כל עלמין* ו*סובב כל עלמין* כדי לתאר פעולה אלוקית הן מבחוץ הן מבפנים.
מפגש הנפש עם השם בתוכה: שכל ורגש כאתר גילוי
הרב קוק מנסח שיחס הנפש האנושית אל השם יתברך הוא “גם כן מצד עצמה ופנימיותה”, ולכן “ברכי נפשי את השם” ותבקש את השם ותמצאנו “בתוכה בעצמה, בשכלה ורגשותיה הנעלות”. הטקסט מדייק שהמפגש אינו רק באמצעות השכל והרגש ככלים, אלא בהסתכלות על השכל והרגש עצמם כביטויים של חיות אלוקית השוכנת בתוכם. הוא קובע שהשליטה האלוקית ניכרת ביותר בפנימיות, ולכן ההכרה היותר עמוקה באה מן הפנים, במקום שבו “זה רק הקדוש ברוך הוא”, לעומת החוץ שבו גורמים ואנשים רבים יכולים לפעול.
דומם וצומח מול נפש משכלת, והכרה עצמית שמכירה את הקונה
הרב קוק אומר שביצורים הבלתי שכליים ומרגישים היחס האלוקי ניכר בפעולות הטבעיות המוטבעות בהם בהכרח מרצונו יתברך. הוא מציב שבנפש המרגשת והמשכלת פנימיותה היא הרגש וההשכלה, ושלמותה היא שתכיר יד השם ושפעו עליה ועל כוחותיה, ו“בהכרת עצמה תכיר את קונה לפי כוחה ותברך לשמו באהבה וחדוות עוז”. הטקסט מוסיף המחשה דרך “לופ” של חקר המוח על ידי המוח, ומצייר מצב שבו המתבונן והאובייקט של ההתבוננות נמצאים יחד בפנים, בניגוד להתבוננות החוצה שבה המתבונן הוא האדם ונשוא ההתבוננות הוא העולם והשם.
הפניה ל“החתול שאיננו שם” והכשל של ערבוב מתבונן ונשוא ההתבוננות
הטקסט מביא את ספרו של רון אהרוני “החתול שאיננו שם” ואת הפתגם של ויליאם ג'יימס על פילוסופיה כאדם עיוור המחפש בחדר חשוך חתול שחור שאיננו שם. הוא מתאר את טענת אהרוני שכל הפילוסופיה בנויה על כשל בסיסי של ערבוב בין המתבונן לבין נשוא ההתבוננות, ושבהפרדה מתודולוגית הבעיות נעלמות ונשאר רק מדע, תוך הסתייגות מפורשת מן הטענה והפניה לטורים שבהם הכותב הגדיר פילוסופיה כמדע אמפירי. החיבור לרב קוק מוצג בכך שהתבוננות פנימית נראית כמצב שבו האדם מתבונן בעצמו אך פוגש משהו שאינו הוא, כלומר את הקדוש ברוך הוא שבתוכו, והטקסט מדגיש את הקושי להצדיק תוקף של חיפוש כזה ואת האפשרות לראות בו שעשוע אינטלקטואלי בלבד לצד עמדה אחרת שמגלה בו ידיעה.
מדרש ויקרא רבה: “מי הקדימני ואשלם” והיעדר התחלה אנושית
הטקסט מצטט מוויקרא רבה בפרשת אמור את דברי רבי ירמיה בן רבי אלעזר על בת קול האומרת “כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו”, מול מחאת רוח הקודש “מי הקדימני ואשלם”. המדרש מונה דוגמאות שבהן אין אדם מקלס לפני שנתנו לו נשמה, אינו מל עד שנתנו לו בן זכר, אינו עושה מעקה עד שנתנו לו גג, אינו עושה מזוזה עד שנתנו לו בית, אינו עושה סוכה עד שנתנו לו מקום, אינו עושה לולב עד שנתנו לו דמים, אינו עושה ציצית עד שנתנו לו טלית, אינו מפריש פאה עד שנתנו לו שדה, אינו מפריש תרומה עד שנתנו לו גורן, אינו מפריש חלה עד שנתנו לו עיסה, ואינו מפריש קורבן עד שנתנו לו בהמה, ומסיים “הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז”. הטקסט מסיק שהקדוש ברוך הוא “לא חייב כלום לאף אחד” כי האדם אינו עושה יש מאין ואינו מתחיל את השרשרת, אלא רק לוקח ממה שקיבל ומחזיר מקצת ממנו במסגרת מצווה.
תמלול מלא
טוב אנחנו באות קל"ד. אני משתף קודם את הגמרא. אוקיי. רב שימי בר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא הוה שכיח קמיה דרבי שמעון בן פזי דהוה מסדר אגדתא. רבי שמעון בן פזי היה לומד אגדה לפני רבי יהושע בן לוי. אמר ליה מאי דכתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. אז כן הוא שואל את רבי יהושע בן לוי מה פשר העניין הזה ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. ורבי יהושע בן לוי חושב שהשאלה נסובה על העניין של קרבי, למה דווקא הקרביים צריכות לברך את הקדוש ברוך הוא? בהמשך הגמרא מתברר שלא זה מה שהתכוון לשאול, אבל בוא נגיד עובדה שהגמרא טרחה להביא את התשובה פה באריכות, רק אחר כך פתאום מתברר שכל העסק הזה בכלל לא נכון, לא זה מה שהוא שאל. אבל זה עניין קלאסי, אפילו בהלכה אפשר לראות דבר כזה ובאגדה בטוח. בהלכה יש רמב"ם בהלכות שכירות. הרמב"ם שם מדבר על חובה של שומר שהבהמה שהוא שמר עליה הזיקה. והרמב"ם אומר שאם השומר לא יכול לשלם או פטור מלשלם כי הוא שמר כמו שצריך, אז גובים את התשלום מהניזק, הולך לגבות את התשלום מהבעלים, מזה שהפקיד את הבהמה אצל השומר. וזה נגד הגמרא. הגמרא אומרת שאם השומר שמר כמו שצריך הוא נכנס תחת הבעלים, ואם הוא שמר כמו שצריך אז פטור. הבעלים ודאי פטור, הוא מסר את זה לשומר והאחריות עכשיו היא על השומר. זה נגד הגמרא. ויש שם פלפולים שלמים של הראשונים ושל האחרונים איך להסביר בכל זאת את הרמב"ם ולדחוק את הגמרא ולהציע כל מיני הסברים. אלא מאי, שהכסף משנה שם בצד של הרמב"ם מביא תשובה, תשובה של הרמב"ם עצמו נדמה לי אפילו או בנו, אבל נדמה לי של הרמב"ם עצמו, שהרמב"ם אומר שם שזה בכלל טעות סופר. זאת אומרת פשוט הבחור הזעצר המדפיס התבלבל שם. הוא התכוון להגיד שהבעלים פטור. אבל יצא בדפוס יצא, לא בדפוס אפילו אני לא יודע אם זה היה בתקופת הדפוס כי הרמב"ם לא יכול היה להעיר על זה אבל נפוץ הכתב יד שבו כתוב שהבעלים חייב לשלם נגד הגמרא. טוב אבל הכסף משנה הרי כמובן היה כבר אחרי זה, ופה מדברים על רב חיים מבריסק שהיה עוד ארבע מאות שנה אחרי זה, וגם הוא מיישב את הרמב"ם והוא ודאי ראה את הכסף משנה שמודפס בכל המהדורות ליד הרמב"ם. ולמרות שהוא ראה את הכסף משנה הזה שזה טעות סופר הוא יישב את הרמב"ם. והמגיד משנה גם, אבל המגיד משנה אני לא יודע אם הוא ראה את ההערה הזאת של הרמב"ם. אבל אחרונים עד זמננו ודאי ראו את זה וממשיכים ליישב את הרמב"ם. זאת שאלה מאוד מעניינת איך להתייחס לדבר כזה. אז נגיד במשקפיים של חוקר אז ברור שבעצם צריך למחוק את כל העניין הזה כי כולו יסודו בטעות. זאת אומרת ברמב"ם יש איזה טעות וכתוצאה מזה נגרם לכל מיני אנשים מצאו את עצמם צריכים לבנות כל מיני בניינים כדי להסביר את זה. ולכן אפשר למחוק את העניין. בעולם המסורתי יותר הישיבתי לא יודע איך לקרוא לזה התפיסה היא שונה. ממשיכים ללמוד את רב חיים הזה ואת המגיד משנה הזה ויש פשטים ברמב"ם והסברים ויש שיטה כזאת ושיטה כזאת כשכל העסק הזה מבוסס על טעות סופר. והנקודה שבעצם אני חושב שעומדת מאחורי זה מעבר לכל המיסטיקות וזה שהקדוש ברוך הוא מסובב את הטעות הזאת ברמב"ם בשביל להוציא מאיתנו כל מיני דברים. גם אם לא מקבלים את העניינים המיסטיים האלה עדיין אני חושב שאתה צריך להפריד את זה קצת כדי שיראו את זה מישהו פה רגע איך אני עושה שיתוף. אוקיי. עצם העובדה שהמגיד משנה ורב חיים או מי שעשה את זה הצליח למצוא פירוש בגמרא שמתאים לרמב"ם חשף לנו עוד פירוש אפשרי בגמרא. עובדה שהוא היה מוכן לעמוד מאחורי זה, נכון שהוא לא היה עושה את זה אם לא היה צריך ליישב את הרמב"ם הזה שזה מתברר כטעות. אבל תכלס הוא הציע פירוש בגמרא שלא היינו. הם עולים עליו בלי זה, ולא יודע, אולי אפילו זה פירוש נהדר. פשוט לא היינו חושבים על זה בלי זה. אם הוא דחוק אז בסדר, אפשר להגיד שזה לא, אין לזה גאנג ממש. אבל יכול להיות לפעמים מוציאים דברים כאלה שהם דברים מאוד יפים וזה סתם יסודם בטעות וזה חידש איזה שהם חידושי תורה שלא היינו זוכים להם בלי הטעות הבסיסית שיצרה אותם. אז גם פה אותו דבר, הגמרא מביאה חצי מהקטע, יותר מחצי מהקטע הזה מוקדש לתשובה על הטעות הזאת של השאלה. ואז בכלל מתברר, זה פה מתחיל, כי החלק השני מתחיל פה. תשוו, לפחות מחצי. זה החצי שהוא באמת התכוון לשאול. ואז יש את התשובה אגב שהיא קשורה לתשובה לשאלה השגויה, להבנה השגויה בשאלה. זה אפילו איזה סוג של השלמה, כך שזה מאוד מעניין המבנה הזה. זה כן עניין לחיותא, אני לא יודע, עניין לאלה שלומדים אגדתא. אבל זה באמת נקודה מעניינת העסק הזה שאתה מתחיל באיזושהי טעות, אתה מפליג עליה, אתה כבר יודע שזאת טעות, הרי העורך ידע שזאת טעות. אז למה הוא כותב את כל זה? אוקיי, הבנו, זאת טעות, אז תמחק את החלק הראשון, תביא רק את החלק השני. מה פתאום? החלק הראשון יש לנו תירוצים נהדרים על הקושיה שבכלל לא נשאלה. איך אנחנו יכולים לפספס דבר כזה? אז הוא מביא את זה, אחרי זה הוא מביא את התירוצים האמיתיים ולא רק זה אלא שיש קשר ביניהם. יש קשר ביניהם. אין לי מושג אם זה עבודתו של העורך או שזה רבי יהושע בן לוי עצמו אמר, אבל כנראה יהושע בן לוי עצמו. זאת אומרת שהוא כבר היה במוּד הזה, הוא שמע שאלה אחרת, הוא בעצם ענה לו משהו מאוד דומה. אז זה סתם, זאת הערה מעניינת על המבנה הזה פה. בואו נחזור לגמרא עצמה. כן, אז הוא שואל אותו מה זה הקרביים? למה דווקא הקרביים צריכות לברך את הקדוש ברוך הוא? אמר ליה, בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים. והקדוש ברוך הוא כן. איברים פנימיים. והקדוש ברוך הוא אינו כן, צר צורה בתוך צורה, הקרביים בתוך האדם, ומטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים. בני מעיים זה אפילו משהו עוד יותר פנימי מאשר המעיים, והרוח ונשמה שזה בכלל נמצא כבר בתוך האיברים הפנימיים. הרוח ונשמה הם לא איברים פנימיים, זה החלקים הרוחניים של האדם. יש פה משהו בתוך משהו, צורה בתוך צורה בתוך צורה, מין בבושקה כזאת, שזה רק הקדוש ברוך הוא יכול לעשות את זה. זה מידתו של הקדוש ברוך הוא ולא מידת בשר ודם. והיינו דאמרה חנה: אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלוהינו. מאי אין צור כאלוהינו? אז מסבירים פה המפרשים מה זה אין צור כאלוהינו, אין צור בכלל, אין עוד אלוהים חוץ מהקדוש ברוך הוא. מה זה אין צור כאלוהינו? אומרת הגמרא: אין צייר כאלוהינו. הכוונה אין מישהו שיודע לצייר כמו הקדוש ברוך הוא. כי צייר, כמו שהוא אמר למעלה, צר צורה על גבי הכותל. צייר מלשון לצור צורה על גבי הכותל. והקדוש ברוך הוא צייר ופסל, הוא לא צייר, זאת אומרת הוא עושה צורות תלת מימדיות, אבל לא רק צורות תלת מימדיות אלא גם מצליח לחדור לתוכן ולהכניס לתוכן איברים פנימיים ונשמה ומין משהו כזה שלא יכול אדם בשר ודם לעשות. ואז שואלת הגמרא: מאי כי אין בלתך? אמר רבי יהודה בר מנסיא: אל תקרי כי אין בלתך אלא אין לבלותך, שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו, והקדוש ברוך הוא מבלה את מעשיו. מבלין אותו הכוונה חיים אחריו. אדם שיוצר משהו או מוליד משהו, יולד משהו, אז בדרך כלל מה שהוא יצר חי אחריו. הבן אדם הולך לעולמו ומה שהוא יצר נשאר. אצל הקדוש ברוך הוא הוא מאריך ימים אחרי כל מה ומי שהוא יצר. אמר ליה, עכשיו אנחנו מגיעים לחלק האמיתי. עד כאן זה היה בעצם הכל איזושהי סטייה לא מתוכננת כתוצאה מטעות. אמר ליה, אנא הכי קאמינא לך. אני בכלל לא התכוונתי לשאול אותך את זה. אני שאלתי אותך הני חמישה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? החמישה ברכי נפשי זה מה שראינו בקטע הקודם. פיה פתחה בחכמה כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בחמישה עולמות ואמר שירה. דר במעי אמו ואמר שירה ברכי נפשי את ה'. ואז ברכו את ה' מלאכיו. ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. החמישה ברכי נפשי האלה. אז כנגד מי הם נאמרו? כאן רואים כבר את העבודה של העורך, שהדבר הזה בעצם קשור לחלק הקודם באגדתא זו. זה לא אותו דובר, הדובר הוא מישהו אחר, אבל העורך החליט לשים את זה פה כי זה קשור כמובן לאותם ברכי נפשי. אמר ליה, אז הוא שאל אותו אז מה זה החמישה ברכי נפשי האלה? אז הוא עונה לו: לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה. מה הכוונה? זאת איזושהי השוואה בין הקדוש ברוך הוא לבין הנשמה. יש חמישה אספקטים שדומים בין הקדוש ברוך הוא לבין הנשמה. מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם, אף הנשמה מלאה את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה, אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כולו, אף נשמה זנה, כלומר מחיה, את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא טהור, אף נשמה טהורה. מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו, שזה הנשמה, וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו, לכן ברכי נפשי את השם. נפשי זה הנשמה שלי שיש בה את חמשת הדברים הללו, והיא תברך את השם שגם בהשם יש חמישה דברים הללו. לכן ברכי נפשי את השם. נפשי זה הנשמה שלי שיש בה את חמשת הדברים הללו והיא תברך את השם שגם בהשם יש חמישה דברים הללו. אז יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו שזה נפשי, ויברך את הקדוש ברוך הוא שיש בו גם את החמישה דברים הללו. אבל תשימו לב, אי אפשר להתעלם מהקשר בין שני החלקים של האגדה הזאת. החלק הראשון מדבר על זה שהקדוש ברוך הוא מכניס בתוכנו דברים, רוח או נשמה וקרביים ובני מעיים, והאדם יכול לגעת רק בצד החיצוני, לצור צורה על פני הכותל. החלק השני מדבר על זה שהקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולם כמו שהנשמה ממלאה את כל הגוף, הוא זן את כל העולם, יושב בחדרי חדרים. זה בעצם המשך של החלק הראשון. אז הוא שאל שאלה אחת קיבל תשובה, שאל שאלה שנייה קיבל אותה תשובה, בסגנון קצת שונה, אבל על אותם אספקטים. הוא מדבר על אותו עניין. אוקיי, אז זאת האגדה. ועכשיו אנחנו נכנסים לחלק הראשון אצל הרב קוק. הוא אומר ככה: פעולת בשר ודם, פעולת בשר ודם שפועל על זולתו הוא רק מצד החיצוני של הזולת. אדם יכול לפעול על משהו או מישהו אחר, לאו דווקא זולת אנושי אלא גם זולת דומם. אתה יכול לפעול על משהו רק מצידו החיצוני, שאין יחס וערך לנמצא אחד עם חברו רק מצד החיצוניות שלהם. זאת אומרת אתה לא יכול ליצור קשר עם משהו פנימי באדם, אתה יוצר את זה עם החלק החיצוני או לפחות דרך החלק החיצוני. ועל זה עוד נדבר. על כן יוכלו לפעול זה על זה פעולות חיצוניות. על כן בשר ודם כל פעולותיו אינם כי אם חיצוניות. צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים, שהפנימיות של כל נמצא מתעצם בו עצמותו ולא לזולתו לשלח יד בו. המילה מתעצם זה כמובן בא מלשון עצם, עצם ומקרה. אז עוד נדבר על ההבחנה הזאת בין עצם ומקרה לבין הקשר הזה לבין ההבחנה הזאת. אבל הקדוש ברוך הוא, יחסו אל ברואיו כולם יחס שווה הוא. כחיצוניותם כן פנימיותם. והוא יתברך מלא הכל, וגם קיומם העצמי הפנימי הוא הכל משפעו ורצונו יתברך. אם כן פעולתו עליהם גם בפנימיותם, ועיקר הדבר בפנימיותם. לא רק שהוא יכול לפעול גם בפנים ולא רק בחוץ, אלא עיקר הדבר זה בפנימיותם. כי מה ערך יש לפעולות החיצוניות לגבי הפעולות הפנימיות, לעומת הפעולות הפנימיות, שהם נפעלים רק מיד השם יתברך, שהוא פועל בשווה על חיצוניותם ופנימיותם, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. זה הביטויים הקבליים ובחסידות עושים מזה הרבה צימעס על היחס בין אור אין סוף לבין העולמות הנבראים הנמוכים יותר. אז אור אין סוף מתייחס לעולמות הנבראים בשתי צורות. הוא גם סובב כל עלמין, זאת אומרת הוא נמצא מסביב ובחלל הפנוי שהוא משאיר בתוכו קיים או נוצר כל העולם שאנחנו מכירים, אבל הוא גם ממלא כל עלמין. זאת אומרת האור גם נכנס ומחיה מבפנים את כל היצורים שחיים בתוך החלל שהוא פינה. לכן האר"י מתחיל את העץ חיים שלו בהתפנות של האור אין סוף לאיזשהו והשארת חלל עגול באמצע, אבל בתוך החלל העגול הזה יורד קו. קו כזה של אור אין סוף מלמעלה, לא מגיע עד למטה, לא נוגע למטה כדי שלא יימחק הכל, וסביב הקו הזה בעצם נוצרים כל היצורים בעולם, כל היקום, כל העולמות שנבראו, אחד בתוך השני, אחד סביב השני, אחד מתחת לשני. יש כל מיני תיאורים לדברים האלה. ואז מה שיוצא בעצם זה שהאור אין סוף שהסתלק, שנמצא מסביב לחלל העגול הזה, זה הסובב כל עלמין. הוא סובב את כל העולמים, כל העולמים שנבראו בתוך החלל הזה, אבל הוא גם ממלא כל עלמין. הקו הזה, המושג של קו וצמצום, אז הקו הזה בעצם נמצא. בפנימיותם של כל הדברים שנבראים. אז הקדוש ברוך הוא יש לו שני יחסים למציאות, מה שפילוסופים קוראים טרנסצנדנטי ואימננטי. כן, זה בעצם תרגום לסובב וממלא. הסובב זה הטרנסצנדנטי והאימננטי זה מה שבפנים המובנה בתוכו, שזה הממלא. ולכן הקדוש ברוך הוא יכול לפעול עלינו גם מבחוץ וגם מבפנים, דרך האור אינסוף של הקו זה מבפנים ודרך האור הסובב זה מבחוץ. על כן יחס הנפש האנושית אל השם יתברך היא גם כן מצד עצמה ופנימיותה. את הנפש האנושית בעצם יכולה לפגוש את הקדוש ברוך הוא מבפנים ומבחוץ. כשהיא פוגשת את הקו זה לפגוש את הממלא את מה שבתוכה, וכשהיא מסתכלת החוצה, זה המבט הקיומי האקזיסטנציאלי כשאתה מסתכל פנימה. במבט החוצה, המבט הפילוסופי המתבונן כשאתה מסתכל החוצה, אז אתה מגלה את הקדוש ברוך הוא כסובב כל עלמין. לכן פילוסופים רואים בדרך כלל את הקדוש ברוך הוא כסובב, ומקובלים יותר נוטים לראות אותו כממלא. למרות שהם מדברים על שתי הבחינות, אבל הבחינה של הממלא היא מייחדת את המקובלים לעומת הפילוסופים. כן, אז היחס של הנפש האלוקית אל השם יתברך היא גם כן מצד עצמה ופנימיותה. על כן ברכי נפשי את השם, ותבקש את השם ותמצאנו בתוכה בעצמה, בשכלה ורגשותיה הנעלות, לא באמצעות שכלה ורגשותיה, אלא בהסתכלות על השכל והרגש עצמם אני רואה שמי שנמצא בתוכם מי שנותן להם את החיות זה הקדוש ברוך הוא. לא רק שאני משתמש בשכל וברגש כדי לפגוש את הקדוש ברוך הוא, אלא השכל והרגש עצמם הם ביטויים של הקדוש ברוך הוא שנמצא בתוכם. וזאת היא התכונה הראויה מצד עצם טבעה, שכיוון שאנו רואים יחס פעולת הבורא יתברך לנבראיו ניכרת ביותר מצד שליטתו בפנימיותם. אז לכן כיוון שהפעולה שלו יותר חזקה עלינו בפנימיותנו מאשר בחוץ, כי מבחוץ הרבה גורמים ואנשים יכולים לפעול עלינו, אבל מבפנים זה רק הקדוש ברוך הוא. אז גם הדרך שלנו לפגוש אותו או להכיר אותו היא יותר דרך הפנים מאשר דרך החוץ. כי המגע הוא יותר אינטימי, יותר אינטנסיבי, יותר עמוק דווקא בחלק הפנימי ולא בחלק החיצוני. והנה היחס והשליטה ויד השם יתברך ביצורים הבלתי שכליים ומרגישים, הדוממים או הצומחים, אותו היחס נמצא מצד הפעולות הטבעיות המוטבעות בהם בהכרח מרצונו יתברך. זאת אומרת איך האופי של הצמח או של בעל החיים או אפילו של הדומם מאיפה הוא בא, הרי הוא לא מחליט על משהו הוא פשוט עושה את מה שהוטבע בו. זאת אומרת שבעצם מה שהוא עושה זה ביטוי לקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא אפילו לא מכוסה פה כי זה הוא עצמו, אין פה משהו שהוא מופיע דרכו זה הוא עצמו. אז הוא אומר זה בדוממים בצומחים וכדומה. אבל הנפש שהיא מרגשת ומשכלת זאת אומרת יכולה לפעול עם השכל ועם הרגש, אם כן תכונתה ופנימיותה הם הרגש וההשכלה, זה הדברים הכי עמוקים הכי יסודיים שיש באדם מה שמייחד אותו מכל נברא אחר, וזוהי שלמותה שתכיר יד השם בה ושפעו עליה ועל כוחותיה, ובהכרת עצמה תכיר את קונה לפי כוחה ותברך לשמו באהבה וחדוות עוז. זאת אומרת עוד פעם הוא חוזר לזה שהכרת עצמה כשהנפש והשכל, שזה אבסורד, האדם איך אנחנו למשל עושים מחקר על מדעי המוח? מחקר על מדעי המוח זה בעצם להפעיל את המוח שיחשוב איך המוח פועל, זה מה שאנחנו עושים בעצם. מילא כשאנחנו חושבים על איך האדם לא יודע איך הרגליים פועלות ניחא, כשאנחנו חושבים על איך המוח פועל כבר יש פה איזשהו לופ מדהים, זאת אומרת אם המוח שלנו לא פועל נכון אז אנחנו גם לא נבין את זה שהוא לא פועל נכון כי אנחנו משתמשים במוח גם כדי להבין איך המוח פועל. אוקיי, אז בעצם הרב קוק אומר לנו כאן שההתבוננות שלנו שהיא בעצמה נעשית עם השכל ועם הרגש, לפחות לשיטתו גם עם הרגש, בשכל וברגש עצמם זה בעצם הדרך להכיר הדרך הכי עמוקה והכי בסיסית להכיר את הקדוש ברוך הוא. ובהכרת עצמה תכיר את קונה לפי כוחה, את הכוחות שלה עצמם לא עוד פעם לא באמצעות כוחותיה אלא כשהיא מתבוננת על כוחותיה היא רואה את הקדוש ברוך הוא. כמובן גם ההתבוננות נעשית באמצעות הכוחות אבל הכוחות האלה עוזרים לי להתבונן בכוחות האלה עצמם בי עצמי. ולכן באיזשהו מקום אני מכיר את הקדוש ברוך הוא כשאני עצמי בעצם הוא נמצא מאחוריי כמתבונן והוא גם מושא ההתבוננות. אבל זה הכל בתוכי לא בחוץ. חוץ מזה כמובן יש לי גם התבוננות החוצה ושמה מי שנמצא בחוץ זה רק הוא זה כבר לא קשור אליי. המתבונן הוא אני אבל נשוא ההתבוננות זה הוא. בחלק הפנימי קורה פה משהו נורא מוזר, אני מתבונן. מתבונן בעצמי, אבל להתבונן בעצמי זה בעצם לפגוש את הקדוש ברוך הוא. ופה אז אני פוגש את עצמי בשני כיוונים: אני המתבונן ואני האובייקט שבו אני מתבונן. זאת אומרת אני נמצא בשני צידי המשוואה הזאת, זה מזכיר לי עכשיו את הספר החביב של רון אהרוני, מתמטיקאי מהטכניון, שהוא כתב "החתול שאיננו שם". כך נקרא הספר, בהוצאת מאגנס נדמה לי, וזה בנוי על איזה פתגם של ויליאם ג'יימס שאומר שפילוסופיה משולה בעיניו לאדם עיוור שמחפש בחדר חשוך חתול שחור שאיננו שם. זאת אומרת מין איזה חיפוש אבוד כזה, אתה עיוור, אתה בכלל לא יכול לראות, אפילו אם היית רואה זה לחפש בחושך חתול שחור. וחוץ מזה החתול הזה בכלל לא שם. זאת אומרת זה מין איזה אמירה על הנועלות, כן, של החיפוש הפילוסופי. והטענה שלו בספר, ספר מרתק דרך אגב, שגוי מן היסוד בעיניי, אבל ממש מרתק, שבו הוא טוען שכל הפילוסופיה כולה בנויה על כשל אחד בסיסי. הוא טוען שאין תחום כזה פילוסופיה. זאת אומרת שכל הפילוסופיה על כל סוגיותיה, והוא עובר, הבחור מתמצא, הוא לא מדבר שטויות, והוא עובר על כל הסוגיות והוא מראה שכל הסוגיות כולן יושבות על כשל אחד שברגע שאתה מבין אותו הסוגיה מתפוגגת. אין דבר כזה, מה שנשאר זה רק מדע. פשוט תתבונן ותכיר את העובדות, זהו, אין דבר כזה פילוסופיה ברמה קטגוריאלית. כך הוא טוען. והכשל הוא הערבוב בין המתבונן לבין נשוא ההתבוננות. הוא טוען שכל סוגיה פילוסופית מתחילה בזה שאתה לא מבחין בין אני כמתבונן לבין האני שעליו אני מתבונן. כן, אני מתפקד פה בשני כובעים. והוא טוען שחייבים להפריד, לפחות מבחינה מתודולוגית, ואז כל הבעיות והסתירות וכל ההתלבטויות הפילוסופיות הכל נעלם. אני לא מסכים איתו, וכתבתי על זה גם איזה שני טורים או כמה טורים, לא זוכר כבר, שהגדרתי מה זה פילוסופיה. בכל אופן אז זאת בעצם מה שהרב קוק טוען כאן, שכשאתה מתבונן לתוכך, אתה כאילו מתבונן לעצמך אבל בעצם אתה גם מתבונן על משהו שהוא לא אתה. זה הקדוש ברוך הוא שנמצא בתוכך. וזה הדרך, הוא אומר יותר מזה, זאת הדרך היותר עמוקה לפגוש את הקדוש ברוך הוא יותר מאשר להתבונן במבט המדעי-פילוסופי על מה שקורה בחוץ כאיזשהו מישהו שמתבונן על משהו שמחוצה לו, שזה יותר אובייקטיבי, יותר לכאורה יותר מבוסס, יותר מוצק. אבל לא, הוא אומר לפגוש את הקדוש ברוך הוא באמת זה דווקא להתבונן על עצמי, להיכנס לתוך הלופ הזה של אני מתבונן על עצמי. שזה כמובן מרשם בדוק להגיע לשגיאות וסתירות ולולאות והטיות, ואם אני לא עובד נכון עם המוח, אז אני גם לא אגלה נכון איך המוח שלי עובד, וממילא אני גם לא יכול לתקן את זה, וממילא אני אף פעם לא יכול לדעת אם אני צודק או לא צודק בעניין הזה. כי אם אני לא צודק אז המוח שלי חושב את זה, אז איך אני אגלה שהמוח שלי לא עובד נכון אם המוח שלי בעצמו לא עובד נכון? באמצעות מה אני אגלה את זה? אז יש פה משהו בהסתכלות הזאת שהוא באמת מזכיר את ויליאם ג'יימס, זאת אומרת את הנועלות של החיפוש. חיפוש אבוד כזה, קשה מאוד להסביר איך בכלל יש הצדקה לתת תוקף לסוג כזה של חיפוש, מה הוא עושה? אז יש באמת כאלו שאומרים אוקיי, זה שעשוע אינטלקטואלי, אין בזה שום דבר, אנחנו לא מגלים עם זה כלום. בסדרת הטורים שלי שם באתר אני טענתי שפילוסופיה זה מדע אמפירי. אנחנו מגלים עם זה דברים, לא עם החושים, אבל זה סוג אחר של התבוננות. טוב, אבל זה נחזור לרב קוק. אני רוצה קצת באמת לדבר על הדברים שהוא אמר פה, אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים. אני אתחיל אולי עם, רגע, יש מדרש יפה בוויקרא רבה, רגע, ויקרא רבה בפרשת אמור. אז אמר רבי ירמיה בן רבי אלעזר: עתידה בת רבי אלעזר, כן, עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומרת, כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו. כן, מי שעשה משהו יבוא ויקבל את השכר שמגיע לו. הדא הוא דכתיב, זה מה שכתוב, כעת יאמר ליעקב ולישראל, כן, מה פעל אל וגומר. רוח הקודש אומרת מי הקדימני ואשלם. כנגד זה בעצם באה רוח הקודש ומטריסה, זאת אומרת מה פתאום אתה נותן שכר למי שעשה דברים טובים? מי הקדימני ואשלם. כן זה הקדוש ברוך הוא בעצמו מוחה בעד עצמו. מי קילס לפניי עד שלא נתתי לו נשמה? כן זה פסוק באיוב בעצם. עד שלא נתתי לו. מי מל לבנו עד שלא נתתי לו בן זכר? מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג? מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית? מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום? מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים? מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית? מי הפריש לפניי פאה עד שלא נתתי לו שדה? מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן? מי הפריש לפניי חלה עד שלא נתתי לו עיסה? מי הפריש לפניי קורבן עד שלא נתתי לו בהמה? הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז, זה פסוק בויקרא בפרשת אמור. בעצם הטענה היא שהקדוש ברוך הוא לא חייב כלום לאף אחד. כי אף אחד לא באמת עשה משהו בעצמו. סך הכל לקחת משהו שקיבלת מהקדוש ברוך הוא, ומשהו מזה החזרת לו. מה על זה מגיע לך שכר? הפוך, אתה אפילו לא החזרת לו הכל, אלא משהו מזה החזרת לו. נתת לו פאה מתוך השדה שהוא נתן לך. אז על זה מגיע לך שכר? למה? קיבלת כבר את השדה. זה שכר הרבה יותר גדול ממה שנתת לקדוש ברוך הוא, נתת לו איזושהי פאה לעני שנתת במצוותו. לכן בעצם לא מגיע לאף אחד איזשהו סוג של שכר, כי אנחנו אף פעם לא מתחילים את השרשרת. זה בעצם מה שכתוב פה במדרש הזה. אנחנו אף פעם לא יכולים לעשות משהו יש מאין. זאת אומרת, יש תמיד מישהו שהתחיל עבורנו ואנחנו יכולים להוסיף עוד משהו. אנחנו יכולים לקחת את זה ולעשות עם זה משהו חיובי. אבל אף פעם אנחנו לא נייצר משהו מעצמנו מאפס, מהיסוד. רגע, איפה אני יכול למצוא את זה? איבדתי את ה…