עין אי＂ה – ברכות קל＂ב

אנחנו בעין איה באות קל"ב. נתחיל אולי עם הגמרא רק לרענן. וראינו בפעם הקודמת את הגמרא שמתחילה כאן, רב שימי בר עוקבא. כן, רב שימי בר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא הוה שכיח קמיה דרבי שמעון בן פזי והוה מסדר אגדתא קמיה דרבי יהושע בן לוי. שאל אותו מה זה ברכי נפשי את השם? בהתחלה הוא לא הבין את השאלה. בקטע הבא, איפה שכבר לא צבוע, הוא מסביר לו את השאלה ואז עוברים לעשות משהו אחר, עובר לדרוש משהו אחר שאמרתי הראיתי שיש לו איזשהו קשר גם לדרשה הזאת שיצאה איכשהו מחוסר הבנה לשאלה. בכל אופן אז היה פה בהתחלה, אז הוא אומר בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים. והקדוש ברוך הוא אינו כן, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים. עד כאן זה בעצם מה שעסקנו בקטע הקודם של הרב קוק, שהוא דיבר על הסובב והממלא, על מה שיש שהקדוש ברוך הוא יכול לחדור לתוכנו או לתוך יצורים בכלל, בעוד שישים אחרים יכולים לפעול על זולתם אך ורק בחלק החיצוני שלו. הקדוש ברוך הוא ממלא את זה הן מבחוץ והן מבפנים וזאת המשמעות של קרביים ובני מעיים. כשבשר ודם בסך הכל צר צורה על גבי הכותל, זאת אומרת מטפל בדברים דרך הממד החיצוני שלהם, החלק החיצוני שלהם. ואז הרב קוק דיבר על זה שהיכולת שלנו להכיר את הקדוש ברוך הוא היא בעצם על ידי התבוננות בתוכנו פנימה, בגלל שהקדוש ברוך הוא הוא גם ממלא ולא רק סובב, או בשפה הפילוסופית גם אימננטי ולא רק טרנסצנדנטי. ולכן בעצם דיברתי על זה ששופנהאואר מסביר שההבחנה הקאנטיאנית בין הדבר כשהוא לעצמו לבין הדבר כפי שאנחנו תופסים אותו נשברת כאשר אנחנו מתבוננים על עצמנו. כשאנחנו מתבוננים על עצמנו אנחנו בעצם מסתכלים על זה מבפנים ולא מבחוץ ולכן אנחנו יכולים לתפוס ממש את העצמות שלנו ולא רק את האופן שבו אנחנו מופיעים כלפי חוץ. וזה שונה כמובן מתפיסה של כל דבר אחר שלגביו אנחנו בעצם נמצאים מחוץ לו ומסתכלים עליו מבחוץ וגם אם אנחנו משפיעים עליו אנחנו יכולים רק להשפיע עליו מבחוץ. והקדוש ברוך הוא תופס את הכל גם מבפנים וגם מבחוץ כי הוא בעצמו נמצא גם בתוך הדברים וגם מחוץ לדברים, זה הסובב והממלא. עכשיו אנחנו רוצים לעבור לחלק השני של הקטע המושחר. והיינו דאמרה חנה, כן, מביאים לדבר הזה עצמו מביאים איזשהו מקור או ראיה. והיינו דאמרה חנה אין קדוש כהשם כי אין בלתך ואין צור כאלוהינו. מהי אין צור כאלוהינו? אין צייר כאלוהינו. זוכרים למעלה הוא אמר שמידת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל, אז הקדוש ברוך הוא הוא הצייר גם בתחום הזה של הצור צורות מבחוץ, גם שמה הוא הכי גדול מכל אחד אחר. מהי כי אין בלתך? אמר רב יהודה בר מנסיא אל תקרי כי אין בלתך אלא אין לבלותך. שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם, מידת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו והקדוש ברוך הוא מבלה מעשיו. באופן הפשוט כך מסבירים פה שהקדוש ברוך הוא הוא בעצם נצחי, תמיד היה תמיד יהיה, ולכן בניגוד לכל יוצר אחר, יוצר אגב גם של יצירות פיזיות או אמנותיות או אומנותיות וגם ילדים כמובן שאנחנו יוצרים אותם ובדרך כלל כך טיבו של עולם הם נשארים אחרינו, הם מבלין אותנו. אצל הקדוש ברוך הוא כל מי שהוא יוצר לא מבלה אותו כי הקדוש ברוך הוא תמיד יישאר אחריו בגלל הנצחיות שלו. וזה מה שהוא אומר שמידת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו והקדוש ברוך הוא מבלה מעשיו. אז זה בעצם סיוע לדרשה שהובאה למעלה, לכן על רקע זה צריך גם לראות את החלק הנוכחי ואת הדברים שהרב קוק יכתוב עליו. אני עכשיו אשתף את מה. אני עובר לעין איה, פתחתי פה ויקיטקסט. למעלה מופיע הציטוט של החלק השני שקראנו עכשיו על הראיה מחנה. אומר הרב קוק ככה: ההוראה האמיתית, זה קטע קצת ארוך, ההוראה האמיתית הצריכה ביותר להרים קרן ליראת האלוהים ואהבתו ונועמו הוא הראות את היחס הפנימי שיש בין השם יתברך ליצוריו. אני מזכיר לכם שזה בא על הקונטקסט של הקטע הקודם. ברקע נמצא הקטע הקודם ששם הרב קוק הסביר, הגמרא והרב קוק הסביר שהקדוש ברוך הוא נמצא גם בתוכנו וגם מחוצה לנו, ולכן בניגוד לכל יצור אחר שיכול ליצור אינטראקציה עם החלק החיצוני של זולתו, הקדוש ברוך הוא יכול ליצור אינטראקציה איתנו הן מבפנים והן מבחוץ. ולכן גם אנחנו יכולים להיווכח או להכיר אותו, לפגוש אותו, בהסתכלות בתוכנו פנימה. ולכן הוא מתחיל להגיד פה, זה בעצם המשך של אותו עניין, ההוראה האמיתית, מה צריך להורות לנו כדי להרים קרן ביראת האלוהים ואהבתו ונועמו הוא הראות, כן, לראות את היחס הפנימי שיש בין השם יתברך ליצוריו. כשאנחנו מסתכלים פנימה אנחנו בעצם תופסים את הקדוש ברוך הוא איך שהוא מופיע בתוכנו. על כן, בהשכיל האדם שיחסו יתברך לנפשו היא מצד פנימיותה, ישתדל תמיד, כן, ביחס לקדוש ברוך הוא אנחנו בעצם צריכים להסתכל לתוכנו פנימה ולא כמו שאנחנו מתבוננים על כל דבר אחר שאנחנו מסתכלים עליו מבחוץ, ישתדל תמיד לדעת את השם ולדובקה בו ולרדוף אחרי דרכי היושר שהם דרכי השם יתברך העליונים. והנה ההוראה האמיתית ליחס הבורא אל הנבראים הוא כערך הצורה אל הציור. עוד פעם, אין צייר כאלוהינו, כן, אז היחס בין הבורא לבינינו, שאותו אני מזכיר לכם אנחנו רואים כאשר אנחנו מתבוננים בתוכנו פנימה, הוא כערך הצורה אל הציור, כי הצורה בהכרח עיקר מציאותה היא משכל הצייר בנפשו וציורו הפנימי. זאת אומרת הציור, במקרה זה לאו דווקא מדובר בציור אמנותי אלא בדבר שיש לו צורה, כל דבר בעולם שיש לו צורה, אז הציור זה האובייקט שהוא בעל הצורה, ומה היחס בין האובייקט לבין הצורה שהיא הצורה שלו? כן, האידיאה האפלטונית כביכול, כן, שהיא הצורה שמאפיינת את האובייקט הזה, אז הוא אומר כי הצורה בהכרח עיקר מציאותה היא משכל הצייר בנפשו וציורו הפנימי. אם אנחנו רוצים לבודד את הצורה של הציור או של האובייקט, מה שאנחנו צריכים לעשות זה להסתכל על מי שיצר את האובייקט הזה. מה שהיה בתוך ראשו פנימה של אותו יוצר, זאת הייתה הצורה במנותק מהאובייקט, מהציור. כן, כשצייר מתכנן ציור, נדבר על ציור ממש עכשיו, כשצייר מתכנן ציור, לא יודע אולי לפעמים הוא עושה את זה בלי לתכנן, אין לי מושג, אבל כשעושים את זה באופן מתוכנת, כשעושים את זה באופן מתוכנן, אז בעצם הוא מחזיק בראש שלו את התמונה של הציור. מה ההבדל בין התמונה של הציור לבין הציור הקונקרטי אחרי שהוא נוצר? הציור הקונקרטי הוא אובייקט שהצורה שלו היא אותה צורה שהייתה מבודדת במוחו של הצייר. במוחו של הצייר קיימת צורה בלי החומר שנושא אותה. הציור עצמו אחרי שהוצאנו את התוכנית הזאת מן הכוח אל הפועל, אז הציור עצמו מורכב כמובן מחומר שמולבשת עליו אותה צורה שהייתה במוחו של הצייר. אוקיי? עכשיו בעולם עצמו כמו שדיברתי על העצם והמקרה של אריסטו, בעולם עצמו אנחנו לא מכירים עצם בלי מקרה ומקרה בלי עצם. כל תכונה היא תכונה של משהו. אנחנו לא יכולים לראות תכונות כשלעצמן. זה אידיאות אפלטוניות, אולי אם אפלטון צודק אז הן קיימות בעולם האידיאות. אבל בעולם שלנו קיימים אובייקטים שיש להם האובייקט עצמו, העצם, והצורה שמלבישה אותו. אי אפשר לנתק לא צורה בלי אובייקט ולא אובייקט בלי הצורה או חומר בלי צורה וצורה בלי חומר. במוחו של הצייר יושבת הצורה במנותק מהחומר. מה שהוא עושה כשהוא יוצר זה שהוא שם את הצורה הזאת על החומר וככה הוא בעצם יוצר את האובייקט שאותו הוא יוצר, שזה נכון כמו שאמרתי קודם לא רק לציור או לפסל או ליצירת אמנות אלא לכל דבר שאנחנו עושים. כל דבר שאנחנו עושים אנחנו בעצם לוקחים איזה גולם. גולם, כן איזה שהוא חומר מסוים או עצם מסוים ומעצבים אותו, צרים לו צורה, כשהצורה נמצאת במבודד בראש שלנו, במנותק מחומר ואנחנו מוציאים אותה מן הכוח אל הפועל על ידי הטבעתה בחומר. שאם לא קדמה להימצא בפנימיות נפשו, כן של היוצר, לא היה אפשר להימצא רושם ממנה על הגיליון. זאת אומרת שכשהוא מצייר את הצורה על הגיליון, כנראה היה לו בראש את הצורה במנותק. וכשהצורה היא כבר הופכת לקונקרטית, אז היא כבר לא צורה אלא היא עצם שזוהי צורתו. כן, כמו שאפלטון מדבר על היחס בין אידאת הסוסיות לבין צורתו של הסוס. צורתו של הסוס היא לא אובייקט. צורתו של הסוס היא תכונה או אוסף תכונות שמאפיינות סוס. לעומת זאת הסוסיות זה אוסף התכונות במנותק מהאובייקט, אוסף התכונות שהוא בעצמו אובייקט, לפי אפלטון. כן, אפלטון מאמין בקיומן של אידאות, אז מבחינתו אידאה היא אובייקט. להבדיל למשל מאריסטו, שאריסטו רואה את זה לא כאידאות אלא כקטגוריות. קטגוריות אלה בעצם הפשטות, אלה לא דברים שבאמת קיימים, אלא אנחנו עושים איזה שהיא הפשטה אחרי שאנחנו רואים הרבה סוסים ואנחנו יכולים לדמיין לעצמנו את אידאת הסוסיות. אבל אריסטו לא טוען לקיומה של אידאה כזאת, אלא זאת איזה שהוא סוג של הפשטה. אפלטון, הוא היה אפלטוניסט באופן מפתיע, אפלטון, אז הוא ראה את הצורות, את האידאות כסוג של ישים שיש להם קיום בפני עצמם. זאת אומרת בעולם שלנו זאת הפשטה, זאת צורה של עצמים קונקרטיים, אבל יש איזה שהוא עולם מופשט, עולם האידאות, שבהם, שבו מופיעות הצורות האלה והן בעצמן האובייקטים שנוכחים בעולם ההוא. מה שפה נחשב צורה שמה זה אובייקט, לכן זה עולם יותר מופשט. אוקיי? אגב זה מה שהרבה מפרשים קושרים לעולם שבמינוח הקבלי נקרא עולם היצירה. יש עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. יצירה זה מלשון צורה. בריאה זה, דיברתי על זה אני חושב פעם, בריאה זה היווצרות היש מן האין. בריאה זה יש מן האין אצל חז"ל. זה בעצם היווצרותו של העצם, ואז יש את עולם היצירה, אנחנו צרים לעצם צורה, ואז בעצם נולד עולם העשייה. בעולם העשייה תמיד העצמים דבוקים עם צורות והצורות בעצמים ואי אפשר לראות עצם בלי צורה או צורה בלי עצם. זה בעולם העשייה. אבל בעולמות היצירה והבריאה אפשר לראות את העצם בלי הצורה, זה עולם הבריאה, שם הוא נוצר מן האין, ועולם היצירה זה צורות מנותקות מעצם, כאשר הם מתחברים זה עולם העשייה וזה העולם שאנחנו מכירים כאן. זה אגב בין פרשני הקבלה יש את אותו ויכוח כמו בין אריסטו ואפלטון, בשאלה האם העולמות האלה שמעל עולם הבריאה, עולם העשייה סליחה, הם הפשטות או שבאמת יש עולמות כאלה. אם זה רק הפשטות, מערכת מושגית שאנחנו משתמשים בה כדי לנתח את העולם שלנו, אבל זה לא, אין לזה משמעות מטאפיזית, זה לא באמת קיים, אלא אנחנו משתמשים בהפשטות האלה כדי להסביר את העולם שלנו. התפיסה הקבלית המקובלת בכל אופן, העולמות האלה באמת קיימים, ואז זה באמת אפלטוניסטי. קבלה במהותה נוטה יותר לאפלטוניזם מאשר לאריסטוטליות. הפילוסופיה נוטה לאריסטו. אוקיי, זה עוד פעם כמובן הכל הכללות אבל אני חושב שההכללות לא רחוקות מהאמת. אם כן, אני ממשיך לקרוא. אם כן הצורה האמיתית היא דבקה עם הצייר באמת. רגע יש פה איזה רעש אולי אני אשתיק ברשותכם. אוקיי. אם כן הצורה האמיתית היא דבקה עם הצייר באמת ומכוחה נושמה דוגמתה על הגיליון, שחושב שהכוונה להושמה. הושמה דוגמתה על הגיליון, פה רשום נושמה, אולי זאת טעות הקלדה או שזה הלשון של הרב קוק, אני לא יודע, לא בדקתי את ההדפסה המקורית, זה הקלדה בוויקיטקסט. כמו כל הנבראים כולם, הלא מאין יצרם יוצרם. אם כן בהכרח קדמה ציורם וצורתם האמיתית בכוח השם יתברך, בכוח במובן של בכוח לעומת בפועל. זאת אומרת זה נמצא בכוח אצל הקדוש ברוך הוא ושמה הצורה היא לא אובייקט אלא רק תוכנית לאובייקט, וכשהקדוש ברוך הוא יוצר את הציור, שבמקרה הציור הזה זה אנחנו כולנו, כן זה לא ציור במובן האמנותי אלא במובן של יצירה של משהו, ציור. ציור במובן של דבר יצור, כן? אז הוא צר לנו את הצורה שהייתה בכוח נמצאת אצלו. והוא הוציא אותה מן הכוח אל הפועל וזה אנחנו. ומעיקר הצורה הפנימית ההיא נמשך הרושם אל המציאות. זה בעצם אותה, זה מקביל ליחס בין האידאה האפלטונית לבין התממשותה בעולם. אידאת הסוסיות לבין צורתו של הסוס הקונקרטי. כן, אז האידאה של הסוסיות נמצאה בכוח אצל הקדוש ברוך הוא וכשהוא יצר סוסים אז הוא לקח בעצם אובייקט, עצם וצר לו צורה שהייתה נמצאת בראשו, בראשו, לא משנה, אצלו בפנים באיזשהו אופן מופשט. והנה לפי הדעה האמיתית, עכשיו הרב קוק נכנס להבחנה בין שתי דעות, הדעה האמיתית זה הדעה שדוגלת בכך שהעולם נברא, מחודש. והדעה הכוזבת הוא יגיע אליה בהמשך, זה הדעה שאוחזת בקדמות העולם. אוקיי? אז והנה לפי הדעה האמיתית אין אנו מוצאים דוגמה נאמנה שתוכל להורות לנו קצת ערך אל יחס השם יתברך מצד כוחו אל הנבראים, כי אם כיחס הצייר אל הצורה. זאת אומרת בהסתכלות שהעולם נברא, הדרך היחידה שלנו ללמוד על הקדוש ברוך הוא ולהבין את היחס בינו לבינינו זה על ידי האנלוגיה הזאת של היחס בין הצייר לבין הצורה. שאנחנו בפוטנציה נמצאנו אצלו והוא מימש את זה על ידי הדבקה שלנו באיזושהי צורה. שהנה להדעה הכוזבת שיש חומר קדום, זה האריסטוטליות שמדברת על עולם קדמון, נוכל לומר יחס פועל אל פועלו, אבל לפי זה לא היה אפשר להיות גם בנבראים יחס פנימי אל בוראם יתברך, שהרי היסוד החומרי לפי זה הטעות, כן לפי הדעה הכוזבת הזאת, הוא נמצא זולתו והוא יסוד הקיום הפנימי של הנבראים. זאת אומרת לפי התפיסה שהעולם הוא קדום, התפיסה הזאת מניחה שלא תיתכן יצירה של יש מאין. תפיסה אפלטונית בעצם, ולכן היה איזשהו חומר היולי שתמיד היה והיצירה של העולם זה הדבקת צורות אל החומר ההיולי. עכשיו לפי התפיסה הזאת יש איזשהו סוג של דבר או דברים שקיים באופן בלתי תלוי בקדוש ברוך הוא. הוא קדום, הוא לא נברא על ידי הקדוש ברוך הוא. הוא בעצם קיים במקביל לקדוש ברוך הוא כל הזמן ולא נוצר על ידו. זה המשמעות שהעולם הוא קדום. ואם הוא לא נוצר על ידו, אז יש משהו שיש לו איזשהו קיום מנותק מהקדוש ברוך הוא. והדבר הזה לא יכול להכיר את הקדוש ברוך הוא, כי הדרך היחידה להכיר את הקדוש ברוך הוא באמת, לפגוש אותו באמת, היא להסתכל לתוכנו פנימה ולפגוש אותו במקום שבו הוא נמצא בתוכנו. הוא יצר אותנו דרך הצורה שהוא טבע אותנו על החומר וככה יצר אותנו, אז הצורה הזאת שהוא טבע בנו בעצם באה ממנו. אז אם אנחנו מסתכלים בתוכנו פנימה אל הצורה שלנו, אנחנו יכולים דרכה להכיר את הקדוש ברוך הוא, כמו שהיינו בקטע הקודם. אבל מי שחושב שהעצמים כשלעצמם בעצם היו קיימים במנותק מהקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא לכל היותר צר להם צורה או עשה להם משהו אבל הוא לא יצר אותם עצמם, אז כשאתה מסתכל לתוך עצמך פנימה אתה מסתכל על מהותך, על הדבר כשלעצמו, לא על הפנומנה, על האופן שבו הוא נתפס החוצה, אלא אתה מנסה לתפוס את הדבר עצמו כמו ששופנהאואר אמר שאנחנו יכולים לתפוס את עצמנו כשלעצמנו, זאת אומרת רק את עצמנו אנחנו יכולים באמת לתפוס את הדבר עצמו ולא את ההופעה החיצונית שלו, לבעלי הדעה הכוזבת הזאת אין את האופציה הזאת, כי הם תופסים שהדבר עצמו קיים במנותק מהקדוש ברוך הוא. כשאני אסתכל לתוכי פנימה אני בעצם לא אפגוש את הקדוש ברוך הוא כי לא הוא בעצם עומד בבסיס הקיום שלי. יש לי איזשהו קיום עצמאי. אז אין לי דרך לפגוש את הקדוש ברוך הוא אלא באופן חיצוני, אלא דרך הצורה שהוא טבע בי, עוד פעם הפנומנה ולא הנואומנה, לא הדבר כשלעצמו, ולכן יש פה איזושהי מגבלה לפי התפיסה הזאת ביכולת שלנו להכיר או לפגוש את הקדוש ברוך הוא. נמצא שהטועה בדעה זו הנפסדת דומה כמי שאין לו אלוה. וזה ככה הוא אומר, שזה דומה כמי שאין לו אלוה, כי הוא אין לו דרך לתפוס את הקדוש ברוך הוא. לכן הוא דומה כמי שאין לו אלוה. הוא יכול להאמין בקיומו של הקדוש ברוך הוא, אבל אין לו איזושהי דרך להכיר אותו, לפגוש אותו, לא יודע, לעשות משהו באופן בלתי אמצעי. כי לא יוכל לרומם נפשו. להכיר את קונו, כן את הקדוש ברוך הוא, מאמיתת מציאותו וקיומה הפנימי. הוא לא יכול על ידי הסתכלות פנימית לפגוש את הקדוש ברוך הוא, כי כשהוא יסתכל עד הסוף פנימה, את מי שהוא יגלה זה את עצמו. לא את הקדוש ברוך הוא. כן, כי הוא יש לו איזשהו קיום בלתי תלוי בקדוש ברוך הוא. הוא קיים תמיד, או לא הוא, החומר ההיולי, קיים תמיד. והנה יסוד עניין קדושה הוא הבדלה ורוממות. עד שבאמת, כן, זה קדושים תהיו פרושים תהיו. רש"י אומר בתחילת פרשת קדושים, שמה המחלוקת הידועה של הרמב"ן עם רש"י. אבל קדושה זה בעצם פרישות, זה הפרשה של דבר מדבר, זה הבדלה. כן, אז זה מה שהוא אומר, זה הבדלה ורוממות. לכן, כן, עד שבאמת אין שייך יחס וערך לדבר הקדוש. כן, אין שום דבר שמתחבר לדבר הקדוש. הדבר הקדוש הוא מובדל מכל מה שמחוצה לו. על כן קדושת השם יתברך מובנת רק לדעת האמת. כי הדעה הכוזבת שהוא אמר קודם היא חיצונית לקדוש ברוך הוא, היא משהו אחר. ואם אתה משהו אחר, אז אין לך שום דרך לפגוש את הקדוש ברוך הוא שהוא קדוש ונבדל. אבל לפי הדעה האמיתית, מה שהוא אמר קודם, שבעצם בתוך תוכנו נמצא הקדוש ברוך הוא, אז יש לנו איזושהי אפשרות לתפוס אותו למרות שהוא קדוש, כן, כי הוא לא מובדל מאיתנו באמת. בתוך הפנימה אם אנחנו נסתכל אנחנו נוכל לפגוש אותו עצמו. ובערכו אין שום מציאות כלל. אם כן הוא הקדוש שאין קדוש כדוגמתו. ובערת הטעם כי אין בלתך, כן, זה חנה, חזרנו לדרשה של חנה. כי אין בלתך היינו שזולתך אין שום מציאות נמצא כלל. לא צורה ולא חומר. בניגוד לדעה הכוזבת שאומרת שזה רק צורה אבל חומר יש בלתך. החומר היה קיים תמיד. רק הצורה הקדוש ברוך הוא שם אותה. אם כן כל המציאות כולה, אפילו החומרית, זאת אומרת כולל החומר, לא נתחייבה כי אם מכוחו יתברך הפנימי. כמציאות הצורה מאמיתת הכוח המצייר. על כן זה מה שחנה אומרת, אין צור כאלוהינו, הכוונה אין צייר כאלוהינו, שהוא כערך צורה לכלל המציאות. צור זה מלשון צורה. מעניין כי בדרך כלל התפיסה היא בדיוק הפוכה. מה זה צור? צור זה סלע בתרגום המילולי. עכשיו סלע הייתי אומר זה כמעט העצם הכי טבעי שיעלה לנו בראש כשננסה לחשוב על גולם בלי צורה. מין איזשהו דבר שהוא גולמי לחלוטין בלי צורה, לא נגעה בו יד אדם, זה גולם, כן? זה צור, זה הדבר הכי בסיסי, הכי יסודי, הכי קמאי, לא יודע איך לקרוא לזה אפילו. זאת אומרת זה משהו שהוא לא שייך בכלל לצורה וזה מה שנקרא צור. זאת אומרת הוא אומר שדווקא המושג אין צור כאלוהינו שהייתי אומר זה דווקא שייך לגולם לעצם, לא, הוא מדבר על הצורה. אבל זה כמובן לא מקרה, כי הרי בתפיסה האמיתית כמו שהוא תיאר קודם, הוא אומר בעצם גם העצם עצמו הוא בעצם תוצאה של הצורה שהקדוש ברוך הוא טבע אצלנו. כי גם העצם או החומר לא היה קיים תמיד, הוא גם נוצר על ידי הקדוש ברוך הוא. והרי כל דבר שמישהו יוצר, איך הוא יוצר אותו? הוא טובע בו משהו שנמצא בתוכנית כתוכנית אצלו. נכון? אז בעצם אצלנו לא רק הצורה שלנו באה מהקדוש ברוך הוא אלא גם החומר בא מהקדוש ברוך הוא. ולכן גם הצור, הדבר הכי בסיסי, הגולם, גם הוא בעצם תוצאה של צורה שצר בנו הקדוש ברוך הוא. אוקיי? להבדיל מהתפיסה האמיתית ששם יש איזושהי אבחנה מאוד ברורה. יש את החומר, את הגולם שהוא קיים עצמאי, הוא לא בא מהקדוש ברוך הוא, הוא תמיד פה, אין לו קשר לקדוש ברוך הוא. מה שעשה הקדוש ברוך הוא זה רק הדביק עליו צורה. ואז אתה יכול להכיר את הקדוש ברוך הוא בתפיסה הזאת רק באופן חיצוני, רק דרך הצורה שלך, אבל החומר שלך, הדבר עצמו, הוא לא קשור לקדוש ברוך הוא. ולכן כן, דומה כמי שאין לו אלוה. וזהו כי אין בלתך, היינו לא לבד שאין בלתך באלוהות, כן, שאין אף אלוהים כמוך, כי אם אין בלתך כלל במציאות. כל דבר אין בלתך, זאת אומרת אין שום דבר בעולם שמנותק מהקדוש ברוך הוא. לא שאין בלתך הכוונה להשוואה בין אלוהים שונים, כן, כמו שאנחנו אומרים שגדול אתה מכל האלוהים, אז פה הוא אומר זה לא אין בלתך הכוונה להשוואה בין אלוהים שונים, אלא אין בלתך הכוונה במציאות עצמה אין שום דבר שמנותק מהקדוש ברוך הוא. וזהו אין לבלותך, היינו שאין שייך אצלך לגבי מעשה ידיך. דהא שהרי לפי הסוברים בקדמות החומר, הדעה הכוזבת שהוא הביא למעלה, אין שייך לומר כלל שהקדוש ברוך הוא מבלה מעשיו כי הרי החומר כמו שהוא קדום הוא גם יישאר לנצח. בחומר אי אפשר לגעת, חוק שימור החומר. מה שהקדוש ברוך הוא יכול לעשות זה רק לצור לו צורות. אז בעצם לא נכון שהקדוש ברוך הוא מבלה את מעשיו לפי התפיסה הכוזבת. לפי התפיסה האמיתית הקדוש ברוך הוא מבלה את מעשיו כי החומר כמו שהוא נוצר ככה הוא גם יכול להיכחד. רק הקדוש ברוך הוא נשאר תמיד. וזה מה שחנה אומרת שאין בלתך שבשר ודם מעשיו מבלים אותו אבל הקדוש ברוך הוא הוא מבלה את מעשיו. זה יוצא כנגד אותה תפיסה כוזבת שאומרת שהקדוש ברוך הוא הוא כמו ברואיו גם הוא מעשיו מבלים אותו או לפחות הוא לא מבלה אותם. שיסוד המעשה הוא החומר ולדבריהם אינו מתבלה כלל, אם כן אין זה השבח מיוחד לבורא לדבריהם המוטעים. אבל כיוון שלפי האמת אין בלתך כלל במציאות, יש את הדעה האמיתית, אם כן המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלפו. כי אינם מתקיימים בעצם כי אם מרצונו יתברך וכוחו כולל החומר לא רק הצורה. על כן הוא מבלה מעשיו. וכיוון שהוא יתברך קדוש יחסו שווה לחיצוניות הברואים כפנימיותם. זוכרים זה הקטע הקודם שלמדנו בשיעור הקודם שבעצם הקדוש ברוך הוא שייך לא רק לצורה החיצונית שלנו כמו התפיסה הכוזבת שהוא הטביע בנו צורה אלא גם לחלק הפנימי שלנו לעצמות שלנו. למה? כי גם את החומר שלנו הוא יצר. לא נכון שהחומר שלנו הוא קדום, גם החומר שלנו נוצר על ידו. לכן הקדוש ברוך הוא נמצא אצלנו גם מבפנים וגם מבחוץ, גם ממלא וגם סובב או אימננטי וטרנסצנדנטי. וכשנתבונן עוד בדבר, רק אסמן כדי שתראו איפה אני אומר, וכשנתבונן עוד בדבר אין שייך כלל לגביו יתברך ערך חיצוני לנבראים כי אם ערך הפנימי מצד המושג אצלם ומורגש אצלם להם משפעו ורצונו. כי תחשבו אם אנחנו מדברים על החומר והצורה של הנבראים אז את החומר אנחנו בחומר אנחנו תופסים את הקדוש ברוך הוא מבפנים כי הוא בעצם בסיס החומר אבל גם בצורה זה מבפנים. כיוון שגם את הצורה הוא יצר אצלנו ולכן אם נסתכל בעומקה של הצורה הווה אומר באידיאה גם שם נפגוש את הקדוש ברוך הוא. לכן הקדוש ברוך הוא יצר גם את החומר שלנו וגם את הצורה שלנו. וכיוון שהוא יצר את זה אז הוא בעצם טבע אותם גם מבפנים לא רק מבחוץ. גם את החומר וגם את הצורה. לא שהחומר זה החלק הפנימי והצורה זה החלק החיצוני אלא בבסיס החומר יש את הקדוש ברוך הוא וגם בבסיס הצורה יש את הקדוש ברוך הוא. אז דרך שניהם אפשר לתפוס את הקדוש ברוך הוא. על כן ראוי שיהיה יחס האדם לשמו יתברך יחס פנימי כמו שכתוב ושכנתי בתוך בני ישראל ופירשו קדמונינו בלבו של כל אחד ואחד, כן בלבבי משכן אבנה. וכמו שאמר הנביא נפשי אוויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. ומזה תבין שמה שאמרנו יחסו יתברך לנבראים הוא הכל מצידנו. אבל לגביו יתברך אין שייך יחס כלל מאחר שאין זולתו לפי אמיתת, כן אנחנו לא יכולים להגיד מה קורה בתוכו של הקדוש ברוך הוא פנימה. מה היחס של זה לנבראים, זה אי אפשר לדבר. אנחנו מדברים מצידנו. מצידנו כשאנחנו מסתכלים בתוכנו פנימה אנחנו מוצאים את הקדוש ברוך הוא. אפשר לומר אולי את החלק החיצוני של הקדוש ברוך הוא. זה קצת כמובן מושפע מרבי חיים מוולוז'ין של מצידו ומצידנו אבל אני לא אכנס לזה כאן. מאחר שאין זולתו לפי אמיתת המציאות. וכמו שכתב הרמב"ם הלכות יסודי התורה שזהו מה שכתוב והשם אלוהים אמת שאין מצוי אמת זולתו והוא הכל לפיכך הוא יודע את הכל. כן אנחנו נמצאים מותנים אנחנו נמצאים רק מכוחו של הקדוש ברוך הוא ומצוי אמת מצוי שלא תלוי במציאות אחרת זולתו זה רק הקדוש ברוך הוא ואני לא אכנס עכשיו לכל הפלפולים הפנתיאיסטים ופנאנתאיסטים וכל העניינים האלו שלא לעבור בבל תשחית האוויר. טוב אני רוצה קצת לדבר באמת על מה שכתוב פה. אני אתחיל אולי עוד פעם עם שיתוף במורה נבוכים בחלק ב' פרק כ"ו. הרמב"ם מתחיל עם איזה מדרש בפרקי דרבי אליעזר שהוא אומר שמעודו לא ראה. מדרש מוזר יותר מזה. ראיתי לרבי אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הנודעים בפרקי דרבי אליעזר, לא ראיתי מעולם יותר זרים מהם בדברי אדם מן הנמשכים אחר תורת משה רבינו עליו השלום. כן מתוך מקורות של אנשים שמחויבים לתורה, הוא לא ראה מאודו מדרש כל כך מוזר כמו המדרש הזה. זה רבי אליעזר הגדול כתב את זה לפחות מיוחס אליו. וזה שהוא אמר דבר שמע לשונו. עכשיו הרמב"ם מצטט. אמר, שמים מאיזה מקום נבראו? מאור לבושו לקח ונטה כשלמה והיו נמתחין והולכין שנאמר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. זה מאיפה שנבראו השמים. והארץ מאיזה מקום נבראת? משלג שתחת כיסא הכבוד לקח וזרק שנאמר כי לשלג יאמר הוא ארץ. זה לשון זה המאמר שנאמר שם. עד כאן הציטוט של המדרש בפרקי דרבי אליעזר. ואני תמה זה החכם, כן רבי אליעזר הגדול, מה האמין? מה איזה אמונה מונחת בבסיס המדרש הזה? אם האמין כי הוא מן השקר שימצא דבר לא מדבר, כן הרי מה מטריד את הרמב"ם במדרש הזה? שהמדרש הזה מתאר את בריאת השמים והארץ כבריאה יש מיש. שמים מהיכן נבראו והארץ מהיכן נבראה? זאת אומרת יש פה איזושהי בריאה יש מיש. השלג שתחת כיסא כבודו זה בעצם החומר ההיולי, והקדוש ברוך הוא לוקח את השלג שתחת כיסא כבודו צר לו צורה וככה נברא העולם. ממש תפיסה אפלטונית של חומר קדום. זה בעצם מה שמטריד רמב"ם, יש לזכור הרמב"ם כמובן אריסטוטלי ולא אפלטוני. ולכן זה מאוד מטריד אותו, אומר זה בלתי נתפס שיהיה מדרש כזה של תנא רבי אליעזר הגדול, מדרש שמדבר על בריאה של יש מיש. אז אם האמין כי הוא מן השקר שימצא דבר מלא דבר ואי אפשר מבלתי חומר יתהווה ממנו מה שיתהווה, כן זה בלתי אפשרי. יש תפיסות כאלה אצל הפילוסופים. ולזה ביקש לשמים ולארץ מהיכן נבראו כי הרי לא ייתכן שהם נבראו יש מאין. באיזה דבר הגיע מזה המענה התחייב שיאמר לו ואור לבושו מהיכן נברא ושלג שתחת כיסא הכבוד מהיכן נברא? כן רגרסיה אינסופית. הרמב"ם אומר אם אתה אומר לי שהארץ נבראה מהשמים נבראו משלג שתחת כיסא כבודו והארץ, סליחה, הארץ משלג שתחת כיסא הכבוד והשמים מאור לבושו. טוב אז תמשיך לשאול עכשיו והשלג מאיפה נברא? ואור לבושו מאיפה נברא? ממש מזכיר את הוויכוחים הנצחיים בין האתאיסטים לבין המאמינים שמביאים להם את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. אתה אומר הרי העולם נברא מאיפה או הקוסמולוגית בעצם. מאיפה העולם נברא? כנראה יש מישהו שברא אותו. מה עונה מיד האתאיסט? אתה מניח שלכל דבר צריך להיות בורא שברא אותו? נו אז אותו אחד שברא את העולם מי ברא אותו? אתה מגיע נכנס לרגרסיה אינסופית. בדיוק זה הוויכוח שהרמב"ם מנהל פה עם רבי אליעזר הגדול. וגם יהיה זה מה שהוא אומר יהיה זה רחוק מאוד וגם יהיה מורה בקדמות העולם אלא שהוא כפי דעת אפלטון. אמנם העולם הוא קדום אבל זה היה חומר היולי והקדוש ברוך הוא ברא את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו היום הוא צר חומר היולי מה זה היולי? היולי זה נטול צורה זאת אומרת חומר בלי צורה וכשהקדוש ברוך הוא הדביק בו צורה בכך הוא יצר את העולם אבל זה לא יש מאין זה יש מיש לכן זה יצירה ולא בריאה. אגב הרמב"ם כמובן בתפיסתו הפילוסופית לא יכול לקרוא את המדרש הזה באופן שהמקובלים קוראים אותו. המקובלים קוראים אותו דיברתי על זה פעם אני חושב כיסא הכבוד במפה הקבלית נמצא בתחתיתו של עולם האצילות או בחלק העליון של עולם הבריאה. ולכן שלג שתחת כיסא כבודו זה בעצם ההתחלה של העולמות הנבראים ומשם אנחנו לוקחים את השלג ויוצרים ממנו את האדמה או את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו וזה לא אומר שזה יש מיש כי השלג עצמו גם הוא בעצם הוא אצל על ידי הקדוש ברוך הוא באיזה שהם עולמות אצילות אדם קדמון וכדומה שהרמב"ם כמובן לא מכיר בקיומם. לכן מבחינתו מה שכתוב פה זה חומר היולי שהיה קיים תמיד. המקובלים יגידו מה פתאום? זאת פשוט הפאזה הקודמת שממנה נברא העולם שלנו עולם האצילות. אוקיי אבל הרמב"ם לא מכיר בקיומם של עולמות מעבר לעולמות הנבראים כי הוא פילוסוף הוא לא מקובל. אז לכן הוא אומר זה מדרש תמוה זה בריאה יש מיש ולא יש מאין כדעת מה שהוא אומר פה כדעת אפלטון. טוב זה יספיק לנו לצרכינו כרגע אני רוצה עכשיו להראות לכם מקור מעניין אבל פחות ידוע מצאתי פעם לא זוכר אפילו איך הגעתי אליו בכתבי הרמב"ן של שעוועל יש קטע שיש זאת אומרת חיבור שזה פירוש. ועוד פעם, מיוחס לרמב"ן, יש פקפוקים קצת בעניין הזה, זאת אומרת לא ברור אם זה הרמב"ן או לא, אבל זה איזשהו חיבור בדרכו של הרמב"ן ניאו-אפלטוני, אז זה מה שכתוב. תראו, אתם רואים פה את איפה שסימנתי? וכן דעת רבי אליעזר הגדול. מה קרה פה? קשה עם התוכנות האלה. וכן דעת רבי אליעזר הגדול, רואים שורה תחתונה של הטקסט עצמו מעל ההערות. אני לא יכול לסמן פה בטקסט הזה. וכן דעת רבי אליעזר הגדול שאמר שמיים מהיכן נבראו, מאור לבושו לקח ועוטה כשלמה והיו נמתחים והולכים, שנאמר עוטה אור כשלמה נוטה שמיים כיריעה. הארץ מאיזה מקום וכולי. והוא על דעת אפלטון האומר כשבו שימציא הבורא דבר מלא דבר. עכשיו הרמב"ן לא אומר את זה כדבר מוזר כקושייה, הוא נותן הסבר למדרש, לפרקי דרבי אליעזר. אומר שפרקי דרבי אליעזר זה מדרש אפלטוני והוא מתאר את הבריאה כבריאה יש מיש מחומר היולי. והוא על דעת אפלטון אמר יוסי, לא שיתפת מסך. מה? לא שיתפת את המסך. באמת? אצלי זה משותף. כולם לא רואים? לא רואים. לא רואים. לא שיתפת. לא רואים. נעשה עוד פעם, אצלי זה מסומן כמשותף. עכשיו רואים? רואים אותך. לא עכשיו, עכשיו רואים? אה, אוקיי. אז פה זה סוף הציטוט של פרקי דרבי אליעזר. אני לא יכול לסמן פה אז אני רק אומר לכם בשורה העליונה. תראו שורה שלישית. והוא על דעת אפלטון האומר כשבו שימציא הבורא דבר מלא דבר, כי יש חומר נמצא. זה החומר ההיולי שתמיד היה. הוא לא נברא. לא ייתכן ליצור יש מאין. זאת ההנחה של הרמב"ן או של פרקי דרבי אליעזר לפי הרמב"ן. והוא על דרך משל כחומר ליוצר או כברזל לנפח שיצייר ממנו מה שירצה, כן הבורא יתברך יצייר מן החומר שמיים וארץ, ופעם יצייר ממנו זולתי זה, ואין קוצר בחק הבורא יתברך כשלא יברא דבר מלא דבר. תגידו מה זאת אומרת, הרי הקדוש ברוך הוא כל יכול, אז מה אתה מיישם עליו את הטיעון שלא תיתכן בריאה יש מאין. אומר לא נכון, דברים שהם סתירה לוגית גם הקדוש ברוך הוא לא יכול להם. ואם בריאה יש מאין היא סתירה לוגית, אז גם הקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות את זה, ולכן הקדוש ברוך הוא ברא דבר מדבר, לא דבר מלא דבר. כמו שאין קוצר ביכולתו כשלא ימציא דברים הנמנעים, שיברא מרובע שיהיה אלכסונו שווה לצלעו, ולקבץ שני הפכים ברגע אחד, וכמו שאין זה קוצר ביכולתו כך אין קיצור אם לא יאציל דבר מלא דבר אלא מתוך דבר, כי זה בכלל הנמנעים כולם. ועל זה אמר שלמה בחכמתו, הרי זה פירוש שיר השירים, אז הוא מביא את כל זה כפירוש לפסוק בשיר השירים, על זה אמר שלמה בחכמתו הברה ובמחשבתו הנכונה ברוח הקודש, שימו לב, הוא תולה זה גם בשלמה המלך ורבי אליעזר הגדול, פירוש ניאו-אפלטוני שהבריאה היא יש מיש. על זה אמר שלמה מעצי הלבנון, משם היה אצילת הכל וההוויות, בסדר? והוויות ואצילות מחודש. וזהו שאמרו ז"ל יהי אור ויהי אור, והיה לא נאמר אלא ויהי אור, כבר היה, כי כבר נאצל מאור העליון שהיה, כבר היה בכוח העליון. טוב פה בסוף יש הסתייגויות, אם אנחנו זוכרים שהרמב"ן היה מקובל או מודע לעולם הקבלי, יש פה אמירות בסוף שיכולות להתפרש קצת אחרת ממה שמבינים אותו. השבל פה למטה מעיר על העניין הזה, כי על הבעיה ברמב"ן, כי הרמב"ן בעצם אומר פה שהבריאה יש מיש. והרמב"ן בבראשית א ח אומר שהבריאה יש מאין, לא כדעת האפלטוניסטים. אז השאלה אם זה החיבור הזה שייך לרמב"ן או לא, אמרתי שיש פה ויכוחים על העניין הזה, אבל שימו לב גם בדבריו שלו פה הוא אומר, ומשם היה אצילת הכל וההוויות והאצילות מחודש. זאת אומרת, החומר ההיולי עצמו ממנו נברא העולם, אבל מאיפה בא החומר ההיולי? הוא כן מחודש. אני חושב שהרמב"ן פה מתכוון לאמירה של המקובלים, יש פה בריאה יש מאין, רק זה נעשה דרך חומר היולי. זאת אומרת נברא החומר ההיולי ומהחומר ההיולי צרו לו צורה ונברא העולם, כך שגם הרמב"ן נדמה לי לא הולך על היש מיש אלא על היש מאין בכלל. זה הרמב"ן. מה שמוזר בדבר הזה זה שהרמב"ן תולה את העניין הזה בחוסר היכולת ליצור יש מאין. ולכן הוא אומר אם אי אפשר ליצור יש מאין, אז כנראה היה חומר היולי קדום, נגיד, אם אני לא צודק בהערה שלי בסוף דבריו, פשט לשונו הכוונה היה חומר קדום. וזה לא מפתיע שהקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות יש מאין כי זה מן הנמנעות, והקדוש ברוך הוא צר לו צורה. הבעיה זה מאיפה באה הצורה? הצורה כן נוצרה יש מאין? הרי אם אי אפשר ליצור שום דבר יש מאין, כמו שהרב קוק תאר קודם, גם הצורה לא נוצרת יש מאין. היא נוצרת מאיזושהי תוכנית שנמצאת במוחו או אצל היוצר, ודרך זה נוצרת הצורה. אז גם הצורה בעצם נוצרת יש מיש ולא יש מאין. יש איזשהו חומר היולי לצורה או צורה היולית, ויש חומר היולי, והקדוש ברוך הוא איכשהו מוציא את שניהם מן הכוח אל הפועל ויוצר מהם עצמים. וזה אני חושב מה שהרב קוק מדבר עליו כשהוא אומר שהציור בעצמו גם הוא נוצר מאיזושהי צורה שקיימת במוחו של היוצר. גם הציור לא נוצר יש מאין. אבל כמובן זה יש מאין במובן הזה שהפאזה הראשונית שממנו זה נוצר היא אצל הקדוש ברוך הוא, זה לא איזשהו משהו אחר שקיים במקביל לקדוש ברוך הוא, כמו שמבין אפלטון, שיש פה איזשהו קיום נצחי למשהו שלא תלוי בקדוש ברוך הוא. אצל הרמב"ן וגם אצל הרב קוק שכמובן קשורים לקבלה, יש קיום של דבר שממנו נוצר העולם שלנו, אבל הדבר ההוא בעצמו כנראה נוצר מהקדוש ברוך הוא ולא אין לו איזשהו קיום עצמאי ובלתי תלוי בקדוש ברוך הוא. ופה זה באמת נקודה שמביאה אותי לחשוב על כל מיני עניינים שהרי האנשים שדוגלים בקדמות הם בעצם אנשים שממאנים לקבל את האפשרות של בריאה יש מאין. אבל למה לא מפריע להם היווצרות של הצורה יש מאין? למה לצורה לא צריך מקור? למה רק החומר יש לנו בעיה מה מקורו? הצורה, בטח בתפיסה האפלטונית, הצורה גם היא איזשהו סוג של דבר. מאיפה הוא בא? אז אולי אפלטון יגיד גם הוא קדום, האידיאות אולי הן קדומות ורק ההדבקה של האידיאה על הדבר נעשית על ידי הקדוש ברוך הוא. אבל אני מדבר עכשיו לא על אפלטון, נגיד על אריסטו, אז מאיפה באה הצורה? אם החומר צריך להיות קדום כי הוא לא יכול לבוא משום מקום אחר, והצורה מאיפה באה? לא יודע, אולי מהקדוש ברוך הוא, אני לא יודע בדיוק מה טיב אמונתו של אריסטו, אני לא מומחה באריסטו. בכל אופן זאת שאלה מאוד מעניינת כי מזכירה לי הרבה פעמים בלבולים שנוגעים לפילוסופיה גם בזמננו. אם תחשבו למשל על עקרון הקוגיטו של דקארט. דקארט הרי העלה טיעון פילוסופי שאמר שאם אני חושב משמע אני קיים, דהיינו קוגיטו ארגו סום. אז מה זה אני חושב משמע אני קיים? הטיעון בעצם אומר שהרי גם בשביל לחשוב שאני לא קיים אני צריך לחשוב, ומי אותו אחד שחושב את המחשבה הזאת? אני עצמי. לכן גם אם הגעתי למסקנה שאני לא קיים אני קיים כי אחרת אין מי שחושב את המחשבה הזאת עצמה. אוקיי? זה מין פלפול פילוסופי כזה שמנסה לייצר טענה על המציאות מתוך ניתוח פילוסופי בלבד ללא תצפית. זה בעצם הייתה המטרה האמיתית של דקארט, צריך להבין, הוא לא בא להוכיח את קיומי. הפרויקט של דקארט היה ניסיון לבסס תפיסה רציונליסטית בפילוסופיה. זאת אומרת תפיסה שאומרת שאני יכול לטעון טענות על העולם ללא תצפית, רק מתוך מחשבה טהורה. וזה היה, זאת הייתה בעצם אבן היסוד של המהלך הרציונליסטי שלו. אבל ההערה המעניינת פה היא ששימו לב שמה דקארט מוכיח בצורה כזאת? הוא לא מוכיח את קיומו של הגוף. הוא מוכיח את קיומה של המחשבה, נכון? של האובייקט החושב. לכן בעצם אם תשאלו בן אדם היום ברחוב מה יותר בטוח שקיים הגוף או הנפש? ברור שהגוף. על הנפש יש ויכוח, אם אתה מטריאליסט, אתה לא מטריאליסט, הגוף בטוח קיים, זה כולם מסכימים. השאלה היא אם הנפש קיימת, נכון? זה יש ויכוחים אם אתה דואליסט או מטריאליסט. אבל בהסתכלות של דקארט זה בדיוק הפוך. מה שבטוח קיים זאת המחשבה. למה? כי הרי איך אני יודע שהגוף קיים? על ידי זה שהמחשבה שלי תופסת שהגוף קיים, נכון? זאת אומרת בעצם המחשבה קודמת לגוף. של מחשבה קיימת מאשר שהגוף קיים. עכשיו אני יכול לשאול האם אני מאמין למה שהמחשבה אומרת? המחשבה אומרת לי שהגוף גם קיים, שיש גם חומר, לא רק רוח. טוב, אם אני מאמין לרוח שלי, אז אני יכול לקבל שגם קיים חומר. אבל בעצם הקיום של הרוח הוא הרבה יותר יסודי מאשר הקיום של הגוף. אגב את זה אני כן מקבל. זאת אומרת הטיעון, הקוגיטו של דקארט, אפשר לסדוק אותו. זה לא טיעון… אני חושב שהוא לא מחזיק מים בסוף. אבל התובנה הזאת שיוצאת משם אני חושב שהיא כן נכונה. שטועים כל אלה שחושבים שהגוף זה הדבר הבטוח והנפש צריך לדון אם היא קיימת או לא. הפוך בדיוק. אפרופו מדעי הרוח והפיזיקה, נדמה לי שהרוח זה הדבר שהרבה יותר מוצק מאשר החומר. זאת אומרת האם זה מדע התחום שמטפל ברוח? זאת שאלה אחרת. אבל הרוח באמת בעיניי הרבה יותר מוצקה מאשר הגוף, מאשר החומר. אם אני לא מקבל את הרוח גם החומר לא קיים. זאת אומרת הרי כל מה שאני יודע שהחומר קיים זה בגלל שהרוח תופסת שהחומר קיים, המחשבה שלי, השכל שלי. אז איך אפשר להגיד שהחומר קיים אבל אני לא מאמין שיש רוח? זה נשמע לי מוזר מאוד. אז לכן יש פה איזשהו… אני חוזר לאריסטו ולאפלטון. אריסטו כאילו אמר שהחומר היולי חייב להיות נצחי כי איך זה יכול להיות שהוא נוצר יש מאין. איכשהו יש לו איזושהי תפיסה שהחומר הוא הדבר הבסיסי בעצם, ועל הצורה ועל הרוח ועל הדברים האחרים אפשר להתפלפל. אני חושב שאם אתה אומר את זה על החומר, הייתי אומר אותו דבר על הצורה. ואז בעצם, ממקום שבאת, קוראים לזה בתלמוד. זאת אומרת אותה טענה שאתה טוען אריסטו בעצם היא טענה שתפיל את שיטתך ותביא אותנו לאפלטוניזם, לתפיסה שאומרת שהצורות, האידאות הרוחניות, יש להן איזשהו קיום נצחי גם לפני שהן יורדות ומאייכות, כמו מלשון איכות, מאייכות את הגולם והופכות אותו לסוס. כן? אז צריך להיות איזושהי צורה שקוראים לה סוסיות והיא צריכה להיות איכשהו קיימת כי גם היא לא יכולה להיווצר, גם הסוס לא יכול, גם הצורה של הסוס לא יכולה להיווצר יש מאין, לא רק החומר שלו. וזה בדיוק אפלטון. שאפלטון אומר שיש עולם אידאות שבו קיימת הסוסיות וזה כנראה קדום אם אני מבין נכון, למרות שעוד פעם אני מומחה קטן מאוד באפלטון ובאריסטו, אבל לפי צורת המחשבה הזאת לפחות אז זה אמור להיות קדום בדיוק כמו שהחומר הוא קדום, כי יש איזושהי אידאה שעומדת בבסיס העניין. והרב קוק בעצם, עכשיו אני חוזר להרב קוק, הרב קוק בעצם אומר לנו ששני הדברים האלה בעצם באים מהקדוש ברוך הוא, אף אחד מהם הוא לא קדום. אבל כן צריך להיות איזשהו בסיס שממנו העסק מתחיל, גם העסק הצורני וגם העסק החומרי, זאת אומרת העצמותי. גם העצם בא מהקדוש ברוך הוא וגם הצורה באה מהקדוש ברוך הוא. במובן הזה הוא אפלטוניסט. אבל הוא אפלטוניסט עם הסייג של הרמב"ן שראינו קודם על שיר השירים בסוף, שגם הצורה וגם השורש שממנו נוצר החומר יסודם בקדוש ברוך הוא. אין משהו שיש לו קיום עצמאי במקביל לקדוש ברוך הוא, נצחי במקביל לקדוש ברוך הוא, אבל יש איזה שהם שורשים שבעצם מתחילים מהקדוש ברוך הוא. וזה במובן מסוים מחזיר אותנו לקטע הקודם שלמדנו, שכשאנחנו מסתכלים לתוכנו, בקטע הקודם של הרב קוק, אנחנו מסתכלים לתוכנו אנחנו פוגשים בעצם את הקדוש ברוך הוא. איך אנחנו פוגשים אותו? על ידי אותה נקודה שממנה מתחילה העצמות שלנו, הדבר כשלעצמו, ואותן נקודות מהן מתחילות הצורות שלנו. אנחנו מכירים לא רק את העצמות שלנו אלא גם את התכונות שלנו, אבל מבפנים, לא מבחוץ. זאת אומרת לא כמו שמישהו אחר מכיר אותי, יכול להגיד שאני טוב לב או אני רע לב דרך ההתנהגות שלי, אני מכיר את עצמי מבפנים אם אני טוב לב או רע לב. אוקיי? אז גם הצורה שלי או המאפיינים שלי, גם לגביהם אני יכול להסתכל עליהם מבחוץ כמו שאני רואה אנשים אחרים, או להסתכל עליהם מבפנים כמו שזה מופיע אצלי. וגם על העצמות שלי, לא רק על התכונות והתארים שלי אלא גם על העצמות שלי אני יכול להסתכל, שם אני יכול להסתכל רק מבפנים, לא מבחוץ. על זה דיברנו בפעם הקודמת, זו המגבלה הקאנטיאנית שאי אפשר לתפוס את הדבר כשלעצמו. אבל אצלי, כשאני מסתכל על עצמי, אני יכול לתפוס גם את הדבר כשלעצמו. ואולי עוד הערה מעניינת, ראיתי פעם ב"לשם". ה"לשם" לוקח את הטיעון הזה הרבה יותר רחוק. הוא רוצה לטעון, כן זה הסבא של הרב אלישיב, ה"לשם שבו ואחלמה", היה מקובל אשכנזי מאוד מרכזי, והוא שם גדול במקובלי אשכנז של לפחות תחילת המאה ה-20 סוף המאה ה-19. אז הוא כותב שם שהוא מוכיח מהאר"י, יש לו תמיד דיוקים, עושה שם דיוק. והוא מוכיח שבתוך האור אינסוף, זאת אומרת הספירות שזה כביכול החלק הרוחני של העולם, גם הם לא נוצרו יש מאין. הטענה שלו היא שבתוך האור אינסוף, שהוא כאילו נטול צורה לחלוטין, לכן הוא נקרא אינסוף. סוף זה תמיד מה שצר צורה לדבר. כשאתה מסתכל על הדבר, יש לו צורה של ריבוע. מה זה אומר? שהקצה שלו הוא בצורה של ריבוע. נכון, הצורה של הדבר זה הקצוות שלו. אוקיי, זה מה שעוצר אותו. זה איפה הוא נעצר, עד איפה הוא מגיע ומאיפה הוא כבר לא נמצא. זה הצורה של הדבר. אז כשיש משהו שהוא אינסוף, זה אומר שאין לו צורה. נכון? הספירות זה התחלת ההופעה של הצורה בעולם. היה אור אינסוף, אז אור היולי, זה בעצם המקבילה של חומר היולי. ואז נוצר נוצרה צורה, זה הספירות, שאז יש גם הבדלים, פתאום נוצרים הבדלים, זה חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. יש כבר הבדלים, כי צורות מבחינות דבר מדבר, זה בצורה כזאת, זה בצורה אחרת. צורה כמובן במובן לא רק גיאומטרי אלא תכונות. כן, יש תכונות כאלה ויש תכונות אחרות. אבל הלשם טוען שגם הצורות לא נוצרו יש מאין. בתוך האור אינסוף הוא מדייק את זה גם בלשונו של האר"י, בתוך האור אינסוף נמצאות מה שהוא קורא ספירות כמוסות. מה זה ספירות כמוסות? זה ממש מה שמקביל למה שהרב קוק מדבר כאן. אגב, הרב קוק היה מאוד בקשר עם הלשם, מספיד אותו גם אחרי שהוא נפטר, הם היו בקשר מאוד הדוק. הספירות הכמוסות הם בעצם התוכנית של הספירות לפני שיצא מן הכוח אל הפועל, כאילו בראשו של הקדוש ברוך הוא כביכול. זה נקרא הספירות הכמוסות. הם היו כמוסות בתוך האור אינסוף, זה לא היה ספירות אמיתיות, זה היה התוכנית של הספירות שיצאה אל הפועל כשהקדוש ברוך הוא יצר את הספירות עצמן. אז מצד אחד לאור אינסוף אין צורה. אבל מצד שני הצורה לא נוצרה יש מאין, היא יצאה מתוך התוכנית שנמצאת אצל הצייר, כמו שהרב קוק כותב כאן. זה ההמשכה של מה שאמרתי קודם, שלא רק בתחום החומר צריך לראות מאיפה הוא בא, אלא גם הצורה צריך לראות מאיפה היא באה. הוא לוקח את זה עד אור אינסוף, שזה כמעט מקובלים אחרים יראו בזה אמירה שהיא כפירה. כי הוא בעצם אומר שיש פה צורה לאור אינסוף, יש בעצם צלם לקדוש ברוך הוא. זה ממש צלם בהיכל להגיד דבר כזה. אבל הוא אומר לא, זה ספירות כמוסות, כי התוכנית מה אמור לצאת החוצה נמצאה אצל הקדוש ברוך הוא. גם בפירוש הראב"ד אגב לספר יצירה, אז בהקדמה לפירוש הזה אז הוא כותב שם דבר מאוד דומה. הוא טוען שהכתר הוא הספירה העליונה זה לא ספירה רגילה, כי הספירות הם גילויים של הקדוש ברוך הוא, והכתר זה הרצון להתגלות. הוא עוד לא משהו שהתגלה. התוכנית שאותה אנחנו נראה כשהספירות כבר יצאו החוצה, הרצון כשהם יתגלו, התוכנית, מה עומד להתגלות זה הכתר. זה מה שתמיד אומרים המנטרות האלה שתמיד אומרים כן כשהאם האין ישנו, האם האין איננו. הכתר זה האין. חכמה מאין תמצא. חכמה זה הספירה הראשונה והכתר זה הספירה שמעליה. אז חכמה מאין תמצא הכוונה שהחכמה באה מהכתר. כתר זה האין. אבל זה לא אין במובן של משהו שאיננו, אלא זה אין במובן שזה משהו שעוד לא יצא מן הכוח אל הפועל, הוא נמצא בפוטנציאל. זה הרצון להתגלות. וזה כל הפלפולים עם האין ישנו, האין איננו, כן, הכוונה זה איזשהו סוג של ישות אבל ישות פוטנציאלית, לא ישות שקיימת בפועל, ישות קונקרטית. בכל אופן אז הטענה של הרב קוק פה בקטע הזה, שהיחס בין העולם לבין הקדוש ברוך הוא זה כמו היחס בין הציור ליוצר, או הצור, כן, זה בעצם הצורה. בעצם נובע מיישום של ההיגיון האריסטוטלי על תחום הצורה, לא על תחום החומר, שזה מוביל אותנו בעצם לאפלטוניות, לקיומן של אידאות, אבל אצל הרב קוק קיומן של האידאות זה לא בעולם האידאות אלא זה בתוך הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת התוכנית הזאת מה הוא הולך לעשות זה בעצם אותן ספירות כמוסות, הצורה שנמצאת בתוכו של הקדוש ברוך הוא שאותה אנחנו מכירים דרך ההסתכלות שלנו בתוכנו פנימה. טוב, עד כאן קצת הפלגתי היום. אז אם מישהו רוצה להעיר או לשאול? אני, יש שאלה שמטרידה אותי עוד משבוע שעבר. אם אתה מסכים אולי להעלות שוב את הטקסט של הרב קוק כי זה משהו שהפריע לי. של שבוע? זה אותו טקסט? לא, היום העליתי של שבוע שעבר. כן. היום העליתי של שבוע, סליחה, של שבוע שעבר זה היה קודם. אולי זה, אולי זה של, לא משנה. אותו עיקרון, ה. יכול להיות שזה של שבוע שעבר אבל זה קשור, זה קשור לצור ולצייר, שהרב קוק אומר שבעצם אדם, הטיעון שלו זה שאדם לא יכול ליצור אדם. אדם לא יכול ליצור שום דבר כי אדם בסופו של דבר רק הקדוש ברוך הוא יכול, כי אדם יכול ליצור רק את הצורה החיצונית אבל בתוכן הפנימי אז זה רק הקדוש ברוך הוא. אין יש מאין אצל בן אדם, זה הכל יש מיש. כן. מה שמטריד אותי אבל בדבר הזה זה מה קורה בין שני בני אדם? זאת אומרת, אני ראיתי פה איזה ציור של ציור על הקיר. מה שבן אדם יכול לעשות זה לצייר ציור. מי שיכול למלא את זה בתוכן פנימי, נשמתי, חי, יוצר, והתוכן הזה אחר כך יוצר איתו קשרים, כי מתוכו הוא מגלה את היוצר שלו וכן הלאה וכן הלאה. אבל מה קורה בעולם של שני בני אדם? שמה אי אפשר להגיד שאתה רואה רק איזשהו אובייקט, איזושהי צורה חיצונית. יש התקשרויות בין בני אדם, יש משפחה, יש חברות, יש כל מיני דברים ששמה יש זיקה בין החלקים הפנימיים של הבן אדם, לא רק בין צורות חיצוניות. נכון, אנחנו לא יכולים לברוא בני אדם, אבל אנחנו יכולים לגעת בנפש של החבר שלנו. נראה לי שעולות לי שתי הערות בקשר לזה. הערה אחת זה מה שחז"ל הרי אומרים ששלושה שותפים באדם, או איש ואישה זכו שכינה ביניהם עם היוד וההא, כל המדרשים האלה בעצם אומרים שגם חיבור בין שני בני אדם לא יכול להיעשות אלא דרך הקדוש ברוך הוא. ואז זה בעצם תשובה לשאלה שלך. זה בעצם אומר שאני מסתכל בתוכי פנימה, רואה את הקדוש ברוך הוא ודרך זה אני יכול להגיע לפנימיותו של מישהו אחר כי הקדוש ברוך הוא נמצא גם שם. ולכן תמיד חייב להיות בתיווך תלת-זוגי של בעל ואישה או קשר בין אנשים, אפילו של חברות, הוא לא יכול להיות מלא אלא אם כן הוא נעשה בתיווך של הקדוש ברוך הוא. זאת בעצם הטענה בהרבה מדרשים של חז"ל אני חושב. זה קצת מחבר אותי לבובר ולסובייקט ולאני והלז, הסובייקט והאובייקט. פחות מכיר, אני את האקזיסטנציאליסטים לא מכיר, אני לא יודע. הערה שנייה אבל שעלתה לי בהקשר ששאלת, זה שיכול להיות, דיברתי על זה באחת הפעמים הקודמות על השאלה מה אני יכול להגיד על האובייקט כשלעצמו ומה אני יכול להגיד על התכונות שלו. ואמרתי שיש דברים שאני יכול להגיד על האובייקט עצמו, למשל שהוא קיים, או שהוא לא האובייקט השני, דיברנו על עקרון זהות הבלתי נבדלים. והבאתי שם פעם שמישהי פעם אמרה לי שאני יכול להגיד או הקשר של אהבה למשל הוא גם קשר עם הדבר עצמו ולא עם התכונות שלו. אהבה שתלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה. זאת אומרת אם אני אוהב מישהו בגלל תכונה כלשהי שיש לו, התכונות יכולות להשתנות, בן אדם פתאום מקבל איזה דפיקה במוח, לא יודע בדיוק מה. השאלה אם זה בהכרח מבטל את האהבה, אולי לפעמים כן אבל לא בהכרח נדמה לי. זאת אומרת יכול להיות שהאהבה תישאר למרות שהבן אדם משתנה וזה אומר שזאת באמת אהבה שלא תלויה בדבר. זה איזשהו קשר עם האדם עצמו לא עם התכונות שלו. השאלה איך קשר כזה נוצר, וזה מה שאת בעצם שאלת קודם. השאלה אם אפשר להפריד בין האדם עצמו לבין התכונות שלו. יש שם ואנחנו מרגישים שכן, שיש שם איזה משהו מאחורי. אפילו אם תכונות ישתנו יכול להיות שעדיין יישאר לי קשר איתו, זה אומר שזה לא מותנה בתכונות. איכשהו דרך התכונות הצלחתי לחדור וליצור קשר עם האדם עצמו. אבל יכול להיות שזה באמת יצירת קשר אבל לא הכרה. אני לא יכול להכיר את האדם עצמו, זאת אומרת איכשהו נוצר לי איזשהו קשר, אני לא יודע לתאר אותו במילים. תמיד כשאני אדבר במילים, תפיסות, המשגות, תמיד נוגעות לצד החיצוני של מי שמולי. אבל קשר איכשהו יכול להיווצר באמת גם איתו עצמו, לא רק עם ההופעות החיצוניות שלו. ולכן אני לא בטוח שזה סותר את מה שהרב קוק אומר כאן, כי הוא מדבר על השאלה איך אני יכול לתפוס דבר. לתפוס אותו אני יכול רק דרך החיצוניות. התפיסה החיצונית הזאת איכשהו בסוף ממשיכה ודרך החיצוניות אני יוצר קשר עם הדבר עצמו, ואולי לחבר לזה את מה שאמרתי קודם. כן אבל זאת הייתה הטענה שלי, שזה לא רק קשר דרך, יש קשרים אנושיים שהם פנימיים, הם לא רק דרך החיצוני. מסכים, קשרים אבל לא הכרה. את לא תוכלי להמשיג את מה שאת מרגישה בקשר הזה. כשתנסי להמשיג את זה. את תמיד תזדקקי לתכונות. זה בגלל שהוא כזה והוא אחר, זאת אומרת ההמשגות תמיד מתייחסות לצורות. הקשר איכשהו נוצר שהוא קשר מטאפיזי, רוחני, לא יודע איך לקרוא לו, שהוא באמת יכול להיות קשר, זיקה אל הדבר עצמו, לא אל ההופעה החיצונית שלו, אל התכונות שלו. אבל זה קשר, זה לא הכרה. להכיר את הדבר, אין לי דרך לנסח דברים שהם לא נוגעים לתכונות אלא לדבר עצמו. ולכן קשר אני מסכים שיש עם הדבר עצמו, אבל הכרה יכול להיות שהרב קוק עדיין צודק. עוד מישהו? הרב? בזה שאומרים שקודשא בריך הוא לית מחשבה תפיסא ביה, אז אם אנחנו אומרים שכשאני מסתכל על עצמי אני כן בעצם תופס איזשהו משהו בקדוש ברוך הוא, אז איך זה, איך מיישבים את זה? הרב קוק בעצמו כותב, קראנו את זה. הרב קוק בעצמו אומר שאנחנו זה הכל מצדנו ולא מצדו. הזכרתי שזה כמו רב חיים מוולוז'ין, שהוא אומר שאנחנו תופסים את הקדוש ברוך הוא, אבל ברור שאנחנו לא תופסים אותו בנבדלותו. אומר קדוש תמיד הוא מובדל. אנחנו מצדנו יכולים לתפוס כביכול את הצד החיצוני שלו, זה שפונה אלינו, זה שנמצא בתוכנו וממנו אנחנו יוצאים. אבל זה לא, זה לא דרך לתפוס אותו כשלעצמו. כנראה שזאת הכוונה בלית מחשבה תפיסא ביה כלל, אם אני מחבר את זה לדברים של הרב קוק כאן. זהו? אוקיי, אז לילה טוב ולהתראות. תודה רבה, לילה טוב.