פרק הזהב – כסף וקניין כסף – שיעור 1

טוב, אני רואה שיש חברה שנכנסים אלינו מהזום. אני באופן עקרוני השיעור הזה לא מיועד לזום, אבל מי שרוצה שייכנס, לבריאות. טוב, אנחנו הולכים ללמוד את פרק הזהב, או נושאים בפרק הזהב ליתר דיוק, נראה מה נספיק ועד כמה. קודם כל קצת לגבי הפורמט. אולי לפני הפורמט, קצת לגבי ההתנהלות פה במכון למי שחדש ולא מכיר. אז כל סטודנט, והסטודנטים בעיקר, כן זה רק לסטודנטים, יש מול כל אחד אמור להיות ר"מ. אז אתם אמורים לקבל הודעה מהמשרד מי הר"מ שמולו אתם עובדים. זה בדרך כלל יהיה מישהו שאתם לומדים אצלו את אחד השיעורים, אבל לא תמיד. זאת אומרת, לא פחות חשוב זה שיהיה לכם שעה חופפת איתו כשהוא יושב בבית המדרש, ואז תוכלו לתפוס אותו אם קורה משהו, אם צריך משהו, לדבר וכולי. אז כל אחד שיקפיד לבדוק מי הר"מ שמולו הוא עובד. אם יש מישהו שזה אני, אני מבקש לגשת אליי לפגישה ראשונית. באופן עקרוני כל מה שמתעורר, בעיות, הערות, סתם רצון לדבר, לשוחח, להתייעץ, אתם יכולים לגשת לר"מ שמוצמד אליכם, או גם לכל אחד אחר. זאת אומרת, זו רק ברירת מחדל. אתם כמובן מבחינתי כל אחד מוזמן גם מי שלא נמצא בקבוצה שמוגדרת להיות קבוצה שלי. מוזמנים לגשת בכל נושא, גם בווטסאפ, במייל, פיזית בבית המדרש, בשמחה רבה, אז תרגישו חופשי. לגבי השעון גם, מי שעוד לא סידר את זה, אז לעשות מספר לשעון במשרד כדי שימנו את השעות, שעות הנוכחות שלכם. בסופו של דבר המלגה תלויה בנוכחות, יש מינימום נוכחות שדרוש כדי לקבל מלגה. בסוף הסמסטר עושים את החשבון. עכשיו יש תמיד בעיות עם השעון, לפעמים שוכחים להעביר את האצבע, לפעמים מעבירים אבל זה לא נקלט. יכולות להיות כל מיני בעיות. כדאי לעקוב אחרי זה כל כמה ימים לראות מה קורה. אם אתם רואים שיש איזושהי בעיה תרשמו לכם אותה, כדי שתזכרו, תגידו ביום שני הייתי בשלוש שעות, שכחתי להעביר את האצבע בסוף, או לא קלט את האצבע שהעברתי בסוף. בסוף הסמסטר תאספו את כל מה שרשמתם לכם ותגישו טופס תיקון. מקבלים את זה, לא חושדים באף אחד בשקרים וכולי, אבל צריך לעשות את התיקון כי אחרת פשוט לא תקבלו את המלגה. אז זה נקודה חשובה שכדאי לשים אליה לב בהתנהלות השוטפת. זה פחות או יותר לגבי המכון. יש בכל שיעור, אני כמו שאתם רואים אני מקליט את השיעור. ההקלטה תעלה למודל, ללמדא מה שנקרא עכשיו, למודל של הקורס הזה, זה מוגדר כקורס שמה, וגם אצלי באתר למי שרוצה. או מי שלא סטודנט אז אולי יותר נוח לו לראות את זה לא במודל אלא באתר, אז אפשר לראות את זה באתר, סדרה של פרק הזהב. מעבר לזה בלמדא אני גם אעלה סיכומים של השיעורים, סיכומים כתובים של השיעורים, וגם דפים למי שרוצה ללמוד מסביב. אני לא מניח שלומדים מסביב, זה מגבלה שלצערי קיימת כאן, היה צריך כן להקדיש איזשהו סדר סביב השיעור, אבל לא לכולם זה יוצא. לכן אני לא יכול להניח שכולם עושים את זה. מי שיעשה את זה, תבוא עליו ברכה. אז אני אעלה דפי הכנה לאתר המודל כדי שמי שרוצה ללמוד מסביב יוכל להיעזר בהם וללמוד לפיהם. יש גם אתר של ההצעה לסדר, שזה לימוד רק בסדר. מי שלא משתתף בקורס פה ורוצה ללמוד לימוד מונחה בסדר, גם זה יש על פרק הזהב, זה מקביל למה שאנחנו נעשה כאן. ככה שאפשר לראות את זה גם בדף המודל של ההצעה לסדר. אוקיי? אז אני אעלה לשמה את הדפי הכנה, אני אעלה לשמה את סיכומי השיעור, ואני מעלה לשמה את הקלטות השיעור. עכשיו באופן עקרוני מי שמשתתף אז צריך להיות נוכח. זאת אומרת צריך להופיע כאן. ההקלטות מיועדות או למי שרוצה לשמוע עוד פעם, או למי שלא יכול היה להגיע מסיבות לא יודע שלא בידו. אוקיי, אז זה באופן עקרוני. טוב, אז אנחנו עוסקים בפרק הזהב. פרק הזהב בעצם בעיקרון עוסק בדיני אונאה, אבל אונאת ממון, אונאת דברים, יושר במסחר וכדומה. אבל מעבר להנחיות איך מנהלים מסחר, אנחנו צריכים להבין, כן בפרק הבא זה איסורי ריבית, ככה שבסך הכל. שני הפרקים האלה פחות או יותר מדברים איתנו על יחסי ממון בין אנשים, איך מתנהלים יחסים בין אנשים בממון. אבל החלק הראשון של הפרק יש דיונים שקשורים בעקיפין או במישרין להגדרת מושגי יסוד. כשאנחנו רוצים לדבר על איך לנהל מסחר, איך לעשות עסקאות וכולי, צריך להגדיר מה זה מסחר ומה זה עסקאות, להגדיר את המושגים. עכשיו, המושגים האלה בדרך כלל כרוכים בטבורם בשאלה של מה זה כסף, מה זה שווה כסף, מה ההבדל ביניהם, מה זה קניין כסף מול קניין חליפין למשל, או בכלל, מה זה קניין בכלל. מה זה הלוואה מול מקח, איך מגדירים את העסקה הזאת של הלוואה מול מקח, מול חליפין, מול קניינים אחרים. זה בעצם המבואות האלה, זה הדבר שבו אני אעסוק בפגישות הראשונות. אני פשוט אנסה להגדיר את המושגים. עכשיו, אני חושב שבעיניי זה הנושא אולי הכי חשוב בכל הפרק הזה, אחרי זה כבר נכנסים לשאלות ספציפיות, כל סוגיה ומה שהיא עוסקת. אבל דווקא המבואות האלה אני חושב שהם נותנים איזה שהוא אור, שופכים איזה שהוא אור רוחבי מאוד יסודי על איך מתנהל, איך מתנהל העולם הכלכלי והמסחרי, שזאת התשתית להלכות שנוגעות לעולם הזה. אבל כפי שתראו, ההלכות שנוגעות לעולם הזה נובעות במישרין מהגדרה של מושגי יסוד. ואני חושב שהרבה פעמים לא עוסקים בהגדרה של מושגי היסוד ולכן העיסוק בהלכה נראה כמין אוסף של דברים שאין קשר ביניהם ולא לגמרי ברור ההיגיון היסודי שעומד בבסיסה. ואתם תראו שאחרי, אני מקווה שתראו, שאחרי שאנחנו נגדיר את מושגי היסוד הרבה מאוד דברים פשוט ייפלו למקום ואתם תבינו מיד למה זה ככה ולמה זה ככה, והדברים ייראו אני חושב יותר מסודרים ויותר יותר ברורים. לכן בשיעורים הראשונים כפי שאמרתי אני אתן מבואות מושגיים. מהמבואות המושגיים האלה אני אשתמש קצת גם במקורות של הפרק, אבל באופן כללי זה איזה שהוא מבט כללי יותר, ושם גם בדף ההכנה אני פחות נותן לכם הנחיות לימוד מה ללמוד לקראת השיעור, כי השיעור עוסק בהמון דברים מופשטים, אין טעם להביא מקורות ולשאול אתכם שאלות מנחות וכולי. זה לא סוגיה מסוימת שאני יכול להגיד לכם תלמדו אותה ותחשבו על שאלה א' ב' וג'. אוקיי? זה איזה שהוא מבוא כללי. אז לכן הדף הראשון למשל שאני אעלה אותו היום, הדף הראשון למשל אומר לכם תרוצו על הדפים הראשונים של הפרק ואני אלווה את זה בשיעורי המבוא. ואחרי שאנחנו נגמור את הדבר הזה אפשר יהיה להתחיל להיכנס קצת לסוגיות יותר יותר ספציפיות. אוקיי. עוד הערה אחרונה לפני שאני מתחיל, אני אשתמש בתיאור היסטורי של איך נוצרו העסקאות, הקניינים, מה זה כסף, חליפין. אני לא היסטוריון ואני לא מתחייב לזה שכך היה. מה שאני טוען זה שכך צריך להיות, צריך היה להיות. זאת אומרת אני משתמש בהיסטוריה רק כדי להראות מתוכה את המשמעות של הדברים כפי שהם היום. אני לא מתחייב, לא עשיתי חפירות ארכיאולוגיות ואין לי מושג מה מה באמת קרה שם. מה שאני מניח שזה לא היה מאוד רחוק ממה שאני אתאר, אבל אני כבר אומר אם יש פה מישהו שמתמצא בהיסטוריה ויתפוס אותי על אי דיוק, אז אני מסרתי מודעה רבה. אוקיי? אני לא היסטוריון, זה לא שיעור היסטוריה למרות שהוא מנוסח בשפה היסטורית. אני מנסה להראות איך דברים התפתחו כי מהותית הם התפתחו כך. זאת אומרת לא משנה כרגע אם בפועל זה מה שקרה, מאחורי הדברים זה בעצם נדמה לי זה מה שהיה שם. טוב, אז נתחיל לא לא להתחיל מהצעירים לקטנים, אני אתחיל אחרי זה. אוקיי? אז במצב הפרימיטיבי ביותר, הראשוני כן ביותר, אנשים היו להם דברים מסוימים והם עשו בהם שימוש. והם היו מחליפים דברים בדברים, אם לך יש עגבניות ולהוא יש כיסאות, הוא רוצה עגבניות, אתה רוצה כיסאות, מחליפים. אוקיי? אז זה מצב בעצם של חליפין. אני עוד אפילו לא קורא לזה קניין חליפין, קניין חליפין זה יופיע מאוחר יותר. בשלב זה אני עוד לא מדבר על מושג הקניין, אין דבר כזה קניין בכלל. קניין זה מושג משפטי. ושמה החיים היו חיים טבעיים, בסדר, אתה היית צריך כיסאות, הוא היה צריך עגבניות, לוקחים מחליפים, אף אחד לא הגדיר ממתי אתה קונה, באיזה צורה אתה קונה, מה זה נקרא בכלל לקנות, מה זה נקרא להיות בעלים. כל ההגדרות המשפטיות האלה זה תופעות יותר משוכללות שמגיעות בשלב מאוחר יותר. בשלב הראשוני אנחנו עושים עסקאות, עסקאות לא במובן המשפטי אלא אני רוצה עגבניות, אתה רוצה כיסאות, אנחנו מתחלפים. קח קח אתה כיסאות, אני אקח עגבניות והכל בסדר. אוקיי? אני לא הייתי. מגדיר את זה אפילו כקניין חליפין, בהמשך זה מושג החליפין. בהמשך מושג החליפין יהפוך להיות קניין. אחרי שמושג הקניין ייווצר, אז יכניסו את מושג החליפין הקדום ויהפכו אותו לקניין חליפין. עכשיו גם הוא נהיה קניין. למרות שהוא ישמר תכונות של העסקאות הפרימיטיביות. אנחנו נראה את כל זה בהמשך, לכל הדברים האלה יש השלכות הלכתיות ישירות. אז לא היה למשל גם הבדל בין מעשה קניין או בעלות לבין זכות להשתמש. אם זה אצלך, אתה משתמש. לא אצלך, אתה לא משתמש. אין פה שאלה של מי הבעלים, הגדרה, אתה רושם בטאבו, כל מיני התנהלויות משפטיות, פורמליזציה של היחסים הכלכליים בין אנשים. אלא העסק היה הולך טבעי פשוט. היית צריך משהו, לקחת, נתת, השתמשת, הלכת, באת, אין הסדרה משפטית של העולם המסחרי. אז איך בכל זאת הצלחנו לסבך כל כך את החיים ולהגיע למה שאנחנו מכירים היום? אז שורש העניין, והוא באמת נקודה מאוד חשובה שקל להבין אותה שרובכם מבינים אותה, סחר חליפין לא יכול לעבוד. לא יכול לעבוד. למה? או מאוד קשה לעבוד עם סחר חליפין. נגיד שיש לי כיסאות, ואני רוצה עגבניות. בשביל להשיג את העגבניות, אני צריך למצוא מישהו שיש לו עגבניות והוא צריך כיסאות. נכון? אז אני נותן לו את הכיסאות והוא ייתן לי תמורתם עגבניות. מה הסיכוי למצוא מישהו שבדיוק יש לו עגבניות ובדיוק הוא גם צריך כיסאות? למה שאני אמצא מישהו כזה? אולי במקרה אני אמצא, מאוד קשה. אני צריך להתחיל לחפש בשוק, לפרסם בעיתון, האם למישהו יש עגבניות והוא רוצה כיסאות? אוקיי, זה לא מעשי. אי אפשר לעבוד בצורה כזאת. עולם המסחר תקוע. עולם המסחר תקוע. עכשיו, כיוון שבזמן הקדום היו מעט מאוד מוצרים, רק הדברים הבסיסיים שהיית צריך, את רובם היית מייצר לעצמך, מעט מאוד מהדברים היית צריך לקבל ממישהו אחר, זה לא היה כל כך נורא. ככל שהחיים משתכללים, ממציאים עוד דברים, נוצרים עוד סחורות, יש יותר צרכים לאנשים, אז עולם המסחר הופך להיות יותר נחוץ, ואז התקיעות בסחר החליפין הופכת להיות מכבידה יותר. אז עכשיו מה אני עושה? אני צריך גם עגבניות, גם כיסאות, מלפפונים, בצל, שולחנות, שטיחים וספרים. אוקיי? כבר המון דברים. על כל אחד מהם אני צריך למצוא מישהו שיש לו ספרים וצריך עגבניות, מישהו שיש לו כיסאות וצריך שולחנות, מישהו שיש לו… אי אפשר לעבוד ככה. אי אפשר לעבוד בצורה כזאת. עולם המסחר תקוע. ומה שעושים במצב כזה, מה שעשו במצב כזה, ושוב פעם אני אומר, התיאור היסטורי אבל אני לא מתחייב לאמיתות ההיסטורית שלו, לעובדתיות ההיסטורית שלו, המציאו את הכסף. כן, לא משנה, איזשהו משהו, הילך חריף מה שקרוי בלשון הגמרא. זאת אומרת, משהו שיוצא בהוצאה, משהו שהוא זמין, קל להשתמש בו, יש אותו לכולם. וזה יכול היה להיות מלח בתקופות מסוימות. בתקופות אחרות זה היה יכול להיות דברים אחרים, לא משנה כרגע. באיזשהו שלב מיסדו את זה על כסף, מטבעות כסף. מה תפקידן של מטבעות הכסף? ברגע שיש לנו כסף בשוק, כל החסמים שתיארתי קודם השתחררו. למה? כי כשאני רוצה עגבניות ויש לי כיסאות, אני לא צריך לחפש מישהו שיש לו עגבניות והוא צריך כיסאות. מספיק שיש לו עגבניות. ברגע שיש לו עגבניות אני נותן לו כסף, הוא נותן לי תמורתם עגבניות. עכשיו הוא עם הכסף הזה ימצא מישהו שיש לו כיסאות, ייתן לו את הכסף, יקבל כיסאות. בהתחלה זה היה מתכת מסוימת שכולם רצו אותה והיא הייתה מתווכת, בסדר, זה כמו המלח, לא משנה כרגע, איזשהו סוג של הילך שנמצא אצל כולם, הוא נגיש, הוא מוסכם, יש לו איזשהו ערך קבוע כלשהו, קילו מלח או לא משנה מה, ואתה משתמש בו כתמורה לכל הסחורות שאותן אתה רוצה להעביר במסחר, בעסקאות. אוקיי? זה משחרר את כל החסמים. ההמצאה של הכסף היא המצאה גאונית, צריך להבין. זה נראה לנו היום מובן מאליו, כזה מן ברור, התרגלנו, גדלנו על זה, אבל זאת המצאה גאונית. זאת המצאה שמשחררת את כל השוק, משהו שפשוט עושה מהפכה מוחלטת בכל השוק. ארבע מאות שקל כסף, בסדר, אני לא נכנס כרגע לשאלה מתי זה התחיל. מתישהו זה התחיל. בסדר? אני מדבר על השלב שבו זה התחיל, מה זה משנה מתי. אז הטענה, אגב גם שם, ארבע מאות שקל כסף, יש… בכל אופן הטענה שהכסף תפקידו בעצם לשחרר את כל החסמים המסחריים ולשמן את תהליכי המסחר. בעצם אתה עכשיו יכול לעשות אותם בצורה הרבה יותר חופשית. כל אחד שיש לו עגבניות אתה יכול לקנות אותם ממנו. אתה לא צריך לחפש מישהו שצריך את הכיסאות שיש לך. אז אין בעיה, תמצא מישהו שמוכר עגבניות, תקנה עגבניות. זה מה שאנחנו עושים היום. כשאנחנו רוצים עגבניות, הולכים למישהו שמוכר עגבניות. אנחנו לא שואלים אותו תגיד אבל אתה גם צריך כסף? ברור, זאת אומרת אם הוא מוכר עגבניות, תמורת זה הוא יקבל כסף. מה הוא יעשה עם הכסף? יקנה עם זה דברים אחרים שהוא צריך. גם כן, ילך לסוחר כיסאות, ישלם לו את הכסף ויקבל כיסאות. אין שום בעיה, אתה תמיד יכול למצוא את הבנאדם שיספק לך את מה שאתה צריך. וכל זה זה בזכות הכסף. עכשיו, בעצם ההגדרה של מושג הכסף עולה מכאן. מה מיוחד בכסף מול כל סחורה אחרת? הכסף הוא דבר שבעצם אין לו שום שימוש. בדרך כלל בסחורה, יש לי פטיש, עגבנייה, שולחן, אז יש לה שימוש מסוים. השווי של הדבר הזה נגזר מהשימוש שלו. זאת אומרת כיוון שאפשר לעשות איתו עבודות כאלה וכאלה, אז הוא שווה כך וכך. אוקיי? בכסף השווי שלו לא נגזר מהשימוש שיש לי בו. אין לי בו שימוש. כסף אין בו שימוש. מדבר על כסף הסכמי כרגע. כשאני מדבר על כסף, רק כסף הסכמי. בסדר? אז אין לי בו שום שימוש. אז איך קובעים את השווי שלו? המלך קובע. זאת אומרת אני קובע שמטבע מסוימת או השלטון לא חשוב, אני קובע שמטבע מסוג כזה יש לה ערך של שקל. אוקיי? מה זה שקל? שקל זה בעשרה כאלה קונים עגבנייה. בסדר, לא חשוב, משהו כזה. גם כן צריך להגדיר מה זה שקל. אבל אבל בעצם בכסף יש לו ערך שלא נגזר מהשימוש. ולמה? כי אין בו שימוש. בכסף אין שימוש. לסחורה יש שימוש. אז זה ההבדל הראשון. אם תרצו בשפה בשפה הלכתית, לסחורה יש גוף ויש פירות. נכון? אתה יכול להיות בעלים על הפטיש ואתה יכול להיות לך זכויות שימוש בפטיש. יש משמעות לגוף של הפטיש, הפטיש כשלעצמו, ולמה אתה עושה עם הפטיש. אוקיי? בכסף אין לו גוף, אין לו גוף ולא דמות הגוף. אוקיי? לכן עובדים עבודה זרה לכסף. זאת אומרת כי הכסף בסופו של דבר אין שום משמעות למטבע כשלעצמה. אתה רוצה תחליף אותה במטבע אחר. בסדר, מה קרה, זה אותו דבר. אין לזה שום משמעות. אין שום חשיבות למטבע הזאת המסוימת שנמצאת אצלי. לא אמרתי, אני מדבר על כסף הסכמי. כל מה שאני אומר עכשיו זה על כסף הסכמי. כשהופכים משהו שהוא לא הסכמי כמו מתכת לכסף, זה פרשיה קצת יותר מסובכת למרות שפונקציונלית זה עובד גם כן כמו כסף. אבל כשאני רוצה להגדיר את המושג כסף אני מדבר כסף הסכמי בלבד. נגיד כמו השטרות שלנו, כן, שזה חתיכות נייר אבל מחליטים שזה מאה שקל וזה מאתיים שקל וההוא עשרה שקלים. אוקיי? אז בסופו של דבר הערך של הכסף הוא דבר הסכמי. להבדיל מהערך של הסחורה שהוא פונקציה של ההיצע וביקוש בשוק. אם צריך פטישים, אז הפטישים יעלו ביוקר. אם הם שווים לנו כמובן וצריך אותם, זאת אומרת אם הם עושים פעולות חשובות, ואם יש מעט פטישים אז הערך שלהם יקר. אז התכונות של השוק משפיעות על ערך הסחורה. ערך הכסף, אני לא מדבר כרגע על מטבע מול מטבע, ערך הכסף כשלעצמו הוא תוצאה של הסכם או של קביעה שרירותית. לכן המלך למשל יכול לבטל את הערך של מטבע ולהוציא מטבע אחר, כן, והוא לא יכול לבטל את הערך של פטיש. הערך של פטיש זאת עובדה, כמו שהמלך לא יכול לבטל את חוק הגרביטציה, נכון? למרות שבבג"ץ לפעמים חושבים שהוא כן יכול לבטל את חוק הגרביטציה. אבל אבל יש דברים שאותם המלך לא יכול לבטל. למה? כי אלה עובדות. זאת אומרת השוק הוא סוג של עובדה. הכסף הוא לא עובדה, הכסף הוא הסכם. והמלך בתור מי שאחראי על ההסכם יכול להחליט שעכשיו יש הסכם אחר. עכשיו לא המטבע הזאת היא המטבע ההילך הלגיטימי החוקי אלא תהיה מטבע אחרת. אוקיי? זה בדיוק תכונה של ההבדל או פועל יוצא של ההבדל בין כסף לבין סחורה. כי כסף זה עניין הסכמי. וסחורה זה עניין אובייקטיבי, עובדתי. לכן את הסחורה אי אפשר לבטל. עכשיו, בלשון הגמרא מטבע, כן הגמרא אומרת אצלנו בפרק שלנו, מטבע דאית צורתא וצורתא עבידא דבטלא. זאת אומרת הצורה של המטבע, המטבע יונקת את שוויה מהצורה שמודבעת עליה. אבל הצורה הזאת זה לא בגלל שזה יצירת אמנות. הצורה הזאת גם בציור הערך שלו זה בגלל המבנה שלו, הצורה שלו. וזה ערך אובייקטיבי, יחסי, לא משנה, גם אפשר להתווכח על ערך של יצירת אמנות, אבל עקרונית זה ערך אובייקטיבי כי באמת יש שם משהו שהוא בעל משמעות. אבל בכסף הצורה זה פשוט הביטוי ההלכתי להסכם שאותו קובע המלך. כשהוא מטביע על זה צורה, הוא בעצם אומר זאת המטבע הלגיטימית פה וערכה שקל. אוקיי? עם תמונה? מה? עם תמונה. כן, בדרך כלל התמונות של המלך היו שם על הצורה הזאת. זה היה בעצם זיהוי למשקל. לא הבנתי. במקור זה היה זיהוי למשקל של המתכת. בסדר, כי עוד פעם אתה שוב פעם מדבר על מתכת שהיא לא… שיש לה ערך אמיתי, לא משהו שרירותי. שמבטיחה הצורה. כן, אבל אני לא מדבר על זה. אני מדבר על מטבע הסכמי, כמו הציורים על השטרות שלנו של המאה שקל או מאתיים שקל. אוקיי? אז בסופו של דבר כאשר אנחנו אומרים דאית צורתא וצורתא עבידא דבטלא, זה בדיוק הנקודה. כיוון שמטבע היא תוצר של הסכם, אז המלך שאחראי על ההסכמים האלה יכול גם לשנות את ההסכם ואז המטבע הזאת לא שווה כלום. אתה יכול להיות עם ארגז מלא מטבעות ולהישאר דלפון חסר כל ברגע שהמלך אומר שזה כבר מפסיק להיות בעל ערך. מהפכה? מה? כשיש כל מיני מהפכות. כן, היה בהודו לפני כמה זמן עשו בדיוק משהו כזה. נו, חסמו המרה? לא לא, הוא רצה למשל לבטל את הערך של המטבע משהו… היה שם איזה שהוא סיפור, אני כבר לא זוכר בדיוק את הסיפור עם הממשלה שם. כי שם יש בגלל האינפלציה. כן, לא, אבל בהודו זה היה משהו אחר, זה היה משיקול פוליטי. זה סיפור מעניין, אני לא זוכר כבר ממש לא מזמן, לפני שנתיים אני חושב זה היה משהו כזה. סממן של המהפכה, המהפכה הקומוניסטית. כן, כי זה להראות שיש שלטון חדש. תמיד כשבא שלטון חדש אחרי מהפכה היו מחליפים מטבע, כי המטבע הוא ביטוי לזה שהמלך הוא בעל הבית. ברגע שהשתנה בעל הבית אתה רוצה לבטא את זה על ידי זה שאתה מוציא מטבע חדש. כן? מטבעות של בר כוכבא היו עם תמונות של בר כוכבא. ברגע שלא היה בר כוכבא אז המטבעות של בר כוכבא כבר לא שוות כלום, כי המטבע יונקת כוחה מהמלכות שטבעה אותה. אוקיי? מטבע אגב, למה המילה מטבע? המילה מטבע זה כשטובעים עליו צורה, אוקיי? ולכן הוא מקבל את הערך שלו מההסכם הזה. עכשיו, יש פה בעצם… יש בעצם אפשר לומר, אתם יודעים, משל לדבר… אני בפילוסופיה יש מאמר מאוד ידוע של ברטרנד ראסל ב-1905, שנת הפלאות של איינשטיין, אז יצא גם מאמר מאוד חשוב של ברטרנד ראסל על ההצבעה. והוא מבחין שם בין שתי צורות להצביע על משהו. אפשר להצביע על משהו באמצעות שם ואפשר להצביע על משהו באמצעות תיאור. כשאני אומר דוד בן גוריון, אז הצבעתי על בן אדם מסוים דרך השם שלו. כשאני אומר ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, הצבעתי על אותו בן אדם דרך תיאור. מה ההבדל בין שני סוגי ההצבעה האלה? התיאור הוא מהותי. זאת אומרת, אתה לא יכול לשנות את התיאור אם אתה מחליט לשנות אותו, נכון? מי שהיה ראש ממשלה ראשון היה ראש ממשלה ראשון, מי שלא לא. אבל דוד בן גוריון זה עניין הסכמי, אם היו קוראים לו יוסף בן משה אז הוא היה יוסף בן משה. אז השם הוא סוג של קביעה שרירותית של הסכם. לעומת זאת התיאור הוא תוצאה של העובדות, אתה לא יכול לשלוט בעובדות. אגב, יש לזה המון השלכות על שם השם, השמות שלא נמחקים, כינויים מול שמות, זה בדיוק ההבדל הזה. ההבדל אם זה שם או תיאור. אלוקים למשל באופן עקרוני זה תיאור, זה לא שם, כי בתורה אלוהים זה אנשים חשובים, זה לשון חשיבות. אז הקדוש ברוך הוא שהוא הדבר הכי חשוב פשוט קוראים לו אלוקים, אבל זה בעצם תיאור. לעומת זאת י-ה-ו-ה זה שם שלא מייצג… הוא לא מתאר שום דבר, הוא פשוט אוסף אותיות. מה הוא… אני לא מדבר על קבלה כרגע, אבל בשפה הרגילה שלנו הוא לא מתאר כלום. זה שם שרירותי. דווקא בגלל זה הוא שם העצם. זה נקרא שם העצם. למה זה נקרא שם העצם? כי הוא מתייחס לעצם ולא לתכונות שלו. התיאור מתייחסים לתכונות. כשאני אומר שמישהו ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל זה בעצם תכונה שלו. כשאני אומר דוד בן גוריון אני מתייחס לאובייקט או לבן אדם שהוא נשוא התכונות, שהתכונות הן התכונות שלו. השם זה התייחסות לגוף, אוקיי? והתכונה והתיאור… השווי של כסף הוא שם. הכסף נקרא שקל. זהו ומכאן הוא ינק את שמו. יכולת לקרוא לו שני שקל אז הוא היה שני שקל, זה עניין שרירותי. לעומת זאת סחורה, התכונות, השווי שלה הוא תוצאה של העובדות, זה פשוט התכונות של הסחורה. מה אתה יכול לעשות עם הפטיש מה אתה יכול לעשות עם הכיסא? זה מה שקובע את השווי שלו. אתה לא יכול לשנות את זה, זה לא עניין הסכמי. אז זה בעצם אנלוגיה, אני חיושב שהאנלוגיה הזאת מעניינת לגבי הנושא שלנו. בכל מקרה בשלב שנוצר הכסף אז בעצם מתחילים להיווצר צרכים להגדיר או להסדיר באופן משפטי את יחסי המסחר והכלכלה. כי ברגע בתקופה הפרימיטיבית אני הייתי צריך עגבניות לקחתי עגבניות ואכלתי אותן או לקחת כיסא היה אצלך ישבת עליו. אף אחד לא היה צריך להגדיר מי מתי קונה ואיך ההגדרה ומשיכה של מה קונה את מה ואם אתה חייב לו את הכסף או לא חייב לו את הכסף. אתה לא חייב לו כלום תן לי עגבניות קח כיסאות ולך הביתה. בסדר? קנייה בהקפה זה כמעט לא קיים בהחלפת סחורות. קנייה בהקפה זה בדרך כלל קנייה בכסף. עקרונית יכול להיות גם בסחורות אבל באופן עקרוני בסחורות בדרך כלל מחליפים. אתה נותן לי את זה מחליף פרה בחמור אני לוקח פרה אתה לוקח את החמור. בסדר? כמובן אחרי שכבר גם החליפין הופך להיות קניין אם השגנו את המושג המשפטי של קניין אז עכשיו צריך להגדיר האם משיכת הפרה קונה את החמור משיכת החמור קונה את הפרה וממתי. אבל זה רק אחרי שהפכנו את החליפין לקניין חליפין הפכנו אותו לחלק מהשדה המשפטי שלנו. אבל הדבר הזה נוצר עם המצאת הכסף. ברגע שהמציאו את הכסף התחיל להיות עולם כלכלי יותר משוכלל היה צריך להגדיר את העסקאות ממתי קונים משיכת הסחורה קונה את הכסף משיכת הכסף קונה את הסחורה איך זה עובד? ממתי? כמה כסף אתה חייב לי? מה קורה אם משתנה ערך הכסף? כל מיני דברים מן הסוג הזה כל מיני דברים שלא היו קודם. היית צריך בגלל זה מאוד המצאת הכסף מאוד משפרת את האפשרות לעשות מסחר אבל מאוד מסבכת את המחשבה המסחרית או המחשבה הכלכלית כי אתה חייב עכשיו להסדיר את זה באופן משפטי את כל הסיפור הזה מה עושים עם הדבר הזה? וצריך לזכור שכסף כל כולו עניינו הסדרה כי זה הכל הסכמי. אין לו שום דבר אובייקטיבי אתה לא יכול להסתכל על הכסף ולהבין מתוכו מה קורה. אתה צריך לקבוע משפטית מה קורה כשנותנים כסף כשלוחקים כסף כשנותנים סחורה זה הכל קביעות משפטיות כי זה הכל שאלות פיקטיביות שאלות הסכמיות. אז בעצם מתחיל מתחיל הצורך בהסדרות הסדרות משפטיות ואז נוצרים כמובן מושגים של בעלות. עכשיו זה כבר לא אני צריך כיסא אני לוקח כיסא ואני יושב עליו אתה צריך עגבניות אתה לוקח עגבניות ואתה אוכל אותן. לא. עכשיו יש בעלות. ממתי אני קונה את זה? עכשיו זה שלי לך אסור לקחת את זה. לא כי אני צריך להשתמש אסור לך לקחת את זה כי אתה מפריע לי להשתמש זה המושג הטבעי. זה אצלי אני צריך את זה אז מה אתה לוקח לי? זה לא יפה. בעולם המשפטי לא עובדים כך. בעולם המשפטי אני אומר זה שלי אסור לך לקחת את זה כי זה שלי. זאת אמירה משפטית. כאן עברנו ממוסר למשפט. זאת אומרת במוסר אני אומר מה אתה לוקח? הוא צריך את העגבניות האלה למה אתה לוקח את זה? הוא גידל אותן הוא צריך אותן לא יפה. במובן המשפטי אני לא מדבר על לא יפה. אסור. זו קביעה משפטית אסור כי זה שלו יש מושג בעלות. אחרי שנוצר מושג הבעלות אז עכשיו אנחנו מתחילים לדון איך מחילים את מושג הבעלות איך נוצר מושג הבעלות מה היחס בין מושג הבעלות לבין זכויות השימוש. בדרך כלל אנחנו מבינים שזכויות השימוש הן תוצר של העובדה שאני בעלים. אם אני בעלים על משהו אז יש לי זכויות שימוש בו ולאחרים אין זכויות שימוש בו. בסדר? פעם זה אולי היה הפוך ואולי אפילו זה לא. היו זכויות שימוש לא היה בעלות. אם בכלל הייתה בעלות זה רק היה אומר שיש לי זכויות שימוש זה הכל. או שבכלל המושג בעלות לא היה צריך אותו יש לי זכויות שימוש כי לא יודע כי אני גידלתי את זה. זה טבעי כזה זה לא מוגדר משפטית. אבל עכשיו אנחנו לאט לאט עוברים להסדרה משפטית של כל המערכת הזאת ואז צריך להגדיר פעולת קניין כי זו פעולה שמחילה בעלות וקובעת באיזה רגע הבעלות מתחוללת כן ממתי היא מתחילה. עכשיו בוא נסתכל רגע יותר לעומק מה בעצם התהליך הזה אומר. המושג כסף בעצם איך הוא נקבע? הרי המושג כסף בעצם הוא איזשהו סוג של קנה מידה. את מה הוא מודד? בסדר, יחידה שרירותית, אבל את מה היא מודדת? גם המטר הוא יחידה שרירותית. תחשבו על מטר, בסדר? מטר אנחנו קבענו יחידה, אפשר היה לקבוע יחידות אחרות. יש יארד, יש מקומות שבהם יחידת האורך הבסיסית היא יארד, לא מטר. אוקיי? זו קביעה שרירותית. אבל המדד השרירותי הזה מודד משהו אמיתי. יש אורך שאתה מודד אותו במטרים או מודד אותו ביארדים, נכון? אז היחידה שאותה אתה קובע למדוד היא יחידה שרירותית. אבל את מה אתה מודד? זה לא שרירותי. פעם זה היה, פעם והיום בעצם כמה רכוש יש למדינה, כמה כמה זה מייצג, לא, אתה מדבר על ערך הכסף כשלעצמו, איך קובעים את ערך הכסף. אני מדבר על שאלה נגיד בעסקה בין שני בני אדם. בסדר? כשאני אומר לך תראה הכיסא הזה עולה מאה שקל, מה אמרתי לך בזה? אמרתי לך בזה בעצם שהשווי של הכיסא הוא מאה שקל. המושג שווי מאוד חשוב פה. כסף הוא בעצם החפצה או המחשה של מושג מופשט שאפשר לקרוא לו שווי. הערכת שווי של חפץ. כמה הוא שווה בעיניי שאני מוכן לתת עליו. זה המושג שווי, כן. בעצם במסחר הקדום גם כן הרי אף אחד לא נתן עגבנייה כנגד חמישה שולחנות אני מניח. זה גם שם לא היה. אבל זה היה מין ברור, טוב, כנראה שעשר עגבניות זה בערך כיסא או מין משהו כזה. אבל אף אחד לא היה צריך לכמת את המושג שווי, בגלל שכל אחד היה ברור פחות או יותר כמה משלמים לכל דבר תמורת משהו אחר. ברגע שאתה עובר לכסף, אתה צריך להגדיר יחידה אובייקטיבית ושרירותית מצד שני של שווי. ואז אתה אומר עכשיו אני צריך למדוד את השווי של כל חפץ, אז עגבנייה שווה שני שקל, כיסא שווה חמישים שקל, שולחן שווה חמש מאות שקל, אז מיד אני יודע שהעגבנייה שהיא שני שקל זה מאתיים חמישים עגבניות זה שולחן. אבל זה עבד הפוך. כאשר סחר חליפין החליף עגבניות בשולחן, הם החליפו מאתיים חמישים עגבניות כנגד שולחן. כשהמציאו את הכסף, אז אמרו אוקיי בוא נקבע עכשיו יחידה, שקל. העגבנייה תהיה שני שקל, לא חשוב, השולחן יהיה חמש מאות שקל, זאת אומרת אנחנו מייצגים את היחסים שהיו קיימים גם קודם. אבל עכשיו אנחנו קוראים להם בשם, מגדירים יחידה מסוימת שאיתה אנחנו מודדים את השווי של דברים. פעם השווי של דברים היה משהו מופשט, זה היה איזושהי תכונה של הדבר. התכונה של הדבר זה השווי שלו, נובע מהתכונות שלו כן, מה שאמרתי קודם, מה שאפשר לעשות עם פטיש זה בעצם מה שקובע את השווי שלו. אוקיי? עכשיו צריך ללמוד חשבון, קודם לא היה צריך חשבון. זה בדיוק הנקודה. כי אתה סופר שווי. שווי זה דבר מופשט. מה זה שווי? שווי אתה אף אחד לא היה מעלה בדעתו, המושג שווי אני מאמין לא היה קיים בכלל בעולם שלפני הכסף. מה זה המושג שווי? מושג אני יודע כן, אם אתה רוצה שולחן אז טוב תן לי מאה עגבניות תקבל שולחן. אף אחד לא דיבר רגע מה השווי של עגבנייה ומה השווי של שולחן, בטח לא במונחים אבסולוטיים. איך אפשר להגיד כמה שווה עגבנייה? אתה יכול להגיד שמאתיים חמישים עגבניות שוות שולחן. שווי הוא תמיד יחסי. עגבנייה ביחס לשולחנות זה ככה, מלפפונים ביחס לכיסאות זה ככה. אבל מה זה שווי באופן מוחלט? מה, איך אפשר להגיד מה זה השווי של הכיסא? אין דבר כזה. ברגע שהמצאנו את הכסף, אתה חייב לקבוע יחידה שרירותית ולמה? כי השווי הופך להיות משהו שהוא לא יחסי אלא הוא מוחלט. לכל חפץ יהיה שווי שלעצמו, לא בהשוואה לחפץ אחר. ההשוואה לחפץ האחר היא פועל יוצא. זאת אומרת אחרי שהערך של העגבנייה הוא שני שקל, הערך של השולחן הוא חמש מאות שקל, הפועל יוצא הוא שמאתיים חמישים עגבניות שוות שולחן. מה? אפשר, היצע וביקוש, מה זה משנה? לא הבנתי. אני מסכים שזה היצע וביקוש. מה השאלה? אבל אני אומר, אתה לא יכולת היית להגיד מה השווי של עגבנייה. אין דבר כזה שווי של עגבנייה. שווי של עגבנייה מול מה? מול שולחנות? מול כיסאות? מול מלפפונים? מול מה בתקופה הקדומה? ברגע שהמציאו את הכסף, קרה פה משהו מאוד מעניין. לחפצים פתאום נהיה שווי שהוא בילט-אין בחפץ. החפץ הזה שווה שני שקל, לא אחד חלקי מאתיים חמישים משולחן. שווה שני שקל, לא השוואתי, אני לא מודד אותו מול שולחן. הוא שווי לעצמו. אוקיי? ולשולחן גם יש שווי לעצמו, ממילא גם יש יחס חליפין ביניהם. אבל זה פועל יוצא. פעם היחס החליפין היה הדבר הבסיסי. השתמשנו בדבר הבסיסי הזה כדי לייצר יחידה שרירותית של כסף, אחרי שהיחידה השרירותית הזאת נוצרה, חזרנו ליחס החליפין אבל עכשיו הוא כבר פועל יוצא של הכסף. מה ההמשך? כן, כן. בסדר? אז אני יכול עכשיו למדוד פעם היה אפשר להגיד מה יותר ארוך ממה, השולחן הזה יותר ארוך. מהכיסא, כל אחד היה אומר לי שכן. אבל אם הייתי שואל אותך, תגיד, אבל מה האורך של השולחן? לא יודע, מה זה אורך של שולחן? אתה יכול להגיד לי כמה כיסאות זה שולחן. מה זה אורך של שולחן? ברגע שהמצאת את המושג מטר, אז אתה אומר, אה, השולחן הזה הוא מטר שמונים. אז יש לו אורך לא יחסי למשהו, אלא יחסי באיזושהי יחידת קנה מידה מוחלט, שזה המטר. המטר יושב בפריז, אתם יודעים, זה גם כן יחידה. לא משנה, זה עדיין, זה אחרי שכבר היה אורך. זה אחרי שכבר היה אורך ועשית את האורך תמיד יחסית לאמה. למה? כי זה עדיין יחסי. היית מודד את השולחן במונחי אמות, אז אתה שואל כמה אמות זה שולחן. בסדר? אבל ברגע שהאמה הפכה להיות יחידת אורך, לא אורך של יד של בן אדם, אלא אמה זה כבר שם כמו מטר. אז יש אמה. בסדר, ברור שזה מדד לאורך, אבל אני אומר זה אחרי שהמושג אורך נוצר. בהתחלה לא היה בכלל מושג אורך, היית יכול להגיד לך כמה אמות יש בשולחן, כי זה יחסי. אתה משווה אמות לשולחנות. ברגע שהאמה היא משהו מוחלט, אז אתה לא שואל כמה אמות יש בשולחן, אתה שואל מה האורך של אמה או מה האורך של שולחן. לא אחד ביחס לשני, כי אמה זה כבר מושג מוגדר בעצמו. אוקיי? לכן למשל, זאת אחת הסיבות אגב שבעולם שלנו, בעולם ההלכתי שלנו, מודדים אמות עם הסנטימטרים ורבי חיים נאה והחזון איש וכל מיני דברים כאלה. למה אף פעם זה לא היה כך? כי אמה של אדם בינוני פחות או יותר, בסדר, שמת את היד אמרת, אם אני ארוך יותר אז בוא נוריד כמה קצת, נוריד קצת וזהו, זה היה אמה. למה? כי הכל היה יחסי. בעצם הכל היה שלמה כמה אמות שלי זה שולחן, או כמה ארבע אמות אם אני רוצה בקברים בטומאה, לא משנה מה שלא יהיה, אז אני מודד ארבע אמות, פשוט הכל יחסי. אבל עכשיו לא, יש יחידה מטרית. מטרית זה משהו קצוב ומוגדר היטב. אם אתה רוצה להמשיך להשתמש באמה, אז שים לב, האמה שאנחנו משתמשים בה היום זה לא אמה של בן אדם. זה כמו מטר רק יחידה אחרת, זה הכל. אז אין פלא שמגדירים את האמה ברמה של מילימטרים, כי כל הזמן מודדים האם זה מספיק, לא מספיק, יצאת ידי חובה, כזית, לא כזית. למה? בגלל שהמדידה היא כבר לא יחסית, יש מדד מוחלט. כמו שיש מטר יש אמה, ואתה צריך לדעת כמה זה אמה, מה האורך שלו. עכשיו יש ויכוח, זה כמובן כשמודדים מה האורך של אמה מודדים באמת אדם בינוני. משם זה בא. אבל זה לא מעניין שמשם זה בא. במשל שדיברתי עליו קודם בין שם לבין תיאור, אחת הדוגמאות בפילוסופיה אנליטית להבחנה הזאת, יש עיר בשם דארטמות'. דארטמות' זה עיר שיושבת על שפכו של נהר הדארט. דארט מאות'. פיו של נהר הדארט. אוקיי? עכשיו נהר הדארט התייבש, שינה כיוון, הוא כבר לא נמצא ליד העיר דארטמות'. אבל השם של העיר דארטמות' נשאר. למה? כי דארטמות' התחיל בתור תיאור של העיר הזאת, יושבת לשפכו של נהר הדארט, אבל עכשיו זה הפך לשם. שם זה לא תלוי בנסיבות, זה לא מתאר, זה לא שייך לתכונות של הדבר, שם זה שם כמו יעקב וכמו משה. אותו דבר מה? נכון. אותו דבר כמו מושג האמה, או השם יצחק. יצחק נקרא יצחק כי שרה צחקה. בסדר, אבל נגיד שהיא לא הייתה צוחקת זה לא משנה, אפשר היה לקבוע את השם שלו בתור יצחק כשם הסכמי. הדבר הזה הוא שם, הוא לא תיאור. למרות שיש לו מקור אמיתי. אותו דבר עם האמה. את האמה אנחנו מודדים לפי אמה של אדם בינוני. אבל זה לא באמת אמה של אדם בינוני, זה רק הדרך שלנו לבדוק מה היא יחידת האורך הזאת. אז יחידת האורך הזאת היא חמישים ושבעה סנטימטר, לא יודע בדיוק מה כל אחד החשבון שהוא עושה. עכשיו מבחינתי האמה זה כמו מטר. זה לא, לכן הביקורות האלה על איך שעובדת ההלכה עם המילימטרים הן לא נכונות. זה חייב לעבוד כך. זה לא יכול לעבוד אחרת. למרות שפעם היו שמים את האמה ומסתכלים אם יש פה אמה או אין פה אמה, היום זה לא עובד כך. היום אתה צריך להוציא סנטימטר ולראות אם יש פה אמה או לא. סנטימטרים של אמות, כן? זאת אומרת, סרט מדידה שמודד במונחי אמות, לא במונחי מטרים. אבל האמה זאת יחידת אורך, זה כבר לא האמה של בן אדם. האמה של בן אדם זה רק המקור למה בחרנו את יחידת האורך הזאת. עכשיו היא מתפקדת כיחידת אורך. התקטנות השיעורים? אני לא יודע. לא יודע. הפער הזה בין, כן אני מבין, אבל לא, אני לא נוטה לחשוב שזה הגיוני כי אנחנו כן מנסים לאמוד את שיעור הזית ושיעור הביצה ושיעור האמה. בסוף בסוף, נכון שהיום זה מתפקד בתור שיעור כמו מטר, אבל במקור איך הגענו לאורך שנקרא אמה או זית או ביצה? מאמה זית וביצה אמיתיים. אז אני לא חושב שפה ניתן יהיה להספיק. אם אתה טוען שהזית של אז שונה מהזית של היום, אז אתה צודק, אבל אם אתה אומר זה הזית אז את הפתרונות האלה כבר יש לנו. לא צריך את כל הוורטים שלי בשביל זה. בסדר, אם הזית קטן אז אני מבין שהזית קטן ויכול בסדר, אז זה יכול ליישב את הסתירה. אבל לא צריך בשביל זה את ההבדל התפיסתי שאני מתאר כאן. גם אם זה לא היה קורה, גם אם היום זה היה זית וגם אז היה זית, לא, אבל הזית קטן, מה לעשות? אתה לא צריך את המהלך שהופך את הזית כמו שאומרים על רב חיים, שרב חיים הוציא את המחבתות מהמטבח. נכון מכירים את העניין הזה? רב חיים כשהוא מדבר על המושג, רב חיים מבריסק כן? כשהוא מדבר על מחבת, הוא לא יודע בכלל איך נראית מחבת. מבחינתו מחבת זה קונסטרוקט תאורטי, שזה איזשהו סוג של מכשיר שמבשלים בו, מטגנים בו בשמן ויש לו תכונות כאלה וכאלה, ויש לו הלכות כאלה וכאלה. הוא לא יודע מה זה מחבת להצביע, זה מחבת וההוא זה סיר. זה לא מעניין אותו. הוא מדבר על איזו קונסטרוקציה תאורטית הלכתית מופשטת שיש לה דינים כאלה וכאלה. מי שמכיר את הרב סולובייצ'יק באיש ההלכה על התהר יומא ותהר גברא שמה עם המעיין והכל, איך שאיש ההלכה מסתכל על המציאות. זה בדיוק התיאור הזה. אז גם פה אותו דבר, כשאנחנו, נכון שהאמה באה מאמת איש, אבל עכשיו מבחינתי זה מטר. זה לא מעניין, זה יחידת אורך. אוקיי? עכשיו מה? גמרא מתארת אמה של בית המקדש, היו שני סוגי אמה, היו חמישה טפחים ושישה טפחים, זו אמה של כן, נכון, היו שתי אמות, כן. כי זה הכל הסכמי. זאת אומרת, אם אמה היא חמישה טפחים או שישה טפחים זה עניין הסכמי, אז ברגע שזה הסכמי אתה יכול להסכים על חמישה, אתה יכול להסכים על שישה. עכשיו והנקודה הזאת שהתחלתי בה היא מאוד מאוד חשובה. מושג השווי עבר המחשה. זאת אומרת פעם מושג השווי לא באמת היה קיים אלא במובלע. היינו מחליפים עגבניות במלפפונים בכיסאות. באיזשהו שלב פתאום הבינו שיש מושג מופשט כזה שמלווה כל חפץ שקוראים לו השווי של החפץ. ואז נוצר צורך למדוד אותו. איך מודדים את השווי של החפץ? מגדירים יחידת שווי. שקל, דולר, לא משנה מה שלא יהיה. אוקיי? זוז, כן? יחידת שווי וזה בעצם מטבע הכסף הבסיסי. אוקיי? יחידת השווי. עכשיו מה שקורה כתוצאה מהדבר הזה זה שאם באמת לכל חפץ יש שווי, אז אנחנו יכולים בעצם לקחת את הסולם שאיתו טיפסנו מהבור ולזרוק אותו. כי למעשה עכשיו, וזה מה שקורה היום אגב. מה שקורה היום, אף אחד מאיתנו כבר לא משתמש כמעט בכסף. מעבירים מספרים במחשב, כרטיסי אשראי, כל מיני, זה הכל רישומים. ובצדק. אין שום משמעות לכסף. הכסף רק מודד כמה כוח קנייה יש לך, כמה שווי יש אצלך. כבר ברגע שיש לי דרך לרשום כמה שווי יש לכל אחד ולעקוב אחרי זה, כמו בחשבון בנק או כרטיס אשראי, לא צריך את הכסף. הוא מיותר. ברגע שהמשגנו את המושג שווי, עכשיו אני כבר לא צריך את ההתממשות שלו בצורה של כסף. כי עכשיו אני יודע, זה שווה מאה שקל, זה שווה מאה חמישים שקל, לא שקל במובן של מאה חמישים מטבעות שכל אחת מהן היא שקל. שיעור השווי של הדבר הוא מאה חמישים שקל. זה שיעור של שווי כלשהו של הדבר. ברגע שהמשגתי את המושג שווי והבנתי שיש דבר כזה, הוא הפך להיות ממופשט למוחשי, אני כבר לא צריך את המטבע שמבטא אותו. זה מיותר. מי צריך את זה? כל מה שתגיד, תרשום לך שהעברתי לך עשרה שקלים, תרשום לך שקיבלת ממני חמישה שקלים. כל עוד יש לנו איזשהו מעקב אפקטיבי אחרי הדבר הזה, אין שום בעיה. להילחם על הזכות הבסיסית של איתי לחזור אל החיים. אני בהלם מזה, אני בת תשעים, וזה מובן, זה מובן מאליו שמי… למה אני צריכה להיות זאת שצריכה להילחם עליה כשלי ברור שעושים את כל המאמצים כדי להחזיר אותם בראש סדר העדיפויות שזה ברור. כמה מטבעות זה תוצאה של הקושי לייצר מטבע כזה, הרי יש חידה ברקע שצריך לפצח אותה כדי לכרות ביטקוין, כדי להוציא מטבע. כי זה התחליף, שם מנסים, המטבע הדיגיטלי הוא קונספט אחר לחלוטין. מטבע דיגיטלי בעצם מייצר שווי, המטבע הדיגיטלי הוא סחורה בכלל. הוא לא מטבע. בגלל שבעצם הוא מייצג את רמת החוכמה שלך כמה ביטקוינים הצלחת לכרות, או כוח החישוב אם תרצו. השווי עולה כי המלאי קטן. אני לא מאמינה שזה קורה. כמו כל סחורה בדיוק. למה זה קשה לייצר יהלומים? קשה לכרות, אז הם נורא יקרים. נכון? אם היה הרבה יהלומים, אז הם לא היו יקרים. פשוט. אתם אומרים את הבסיס עצמו? לא הבסיס עצמו, לא, לא, לא, עוד פעם, לא. זה בדיוק כמו כל סחורה אחרת. אין שום הבדל בין זה לבין סחורה. מה השווי של ספר? מה השווי של שולחן? על בסיס כמה צריך שולחנות, כמה יש שולחנות, היצע וביקוש. הכל בסדר. כמה עולה לייצר שולחן? כמה קשה לייצר שולחן? זה מה שקובע את השווי שלו. בדיוק כמו הביטקוין. כל ההמצאה שם זה שאתה יכול בלי הסכמה של המלך, בלי איזה מלך מרכזי שעושה הסכמה וקובע מטבע, בלי זה אתה יכול לייצר מטבע שהיא מטבע אפקטיבית, כי בעצם המטבע הזאת היא סחורה, היא לא כסף במהות. למרות שלא רואים אותה בשום מקום, זה רק רשום. במובן הזה זה מזכיר כסף כי סחורה, מה זאת אומרת, יש פטיש, יש לך פטיש, זה לא רק השווי. ביטקוין אין לך בשום מקום משהו שאתה יכול להצביע עליו. יש לי עשרה ביטקוין, אני מצביע, הנה פה יש לי עשרה ביטקוין. זה לא ככה. במובן הזה זה מזכיר כסף, אבל זה משהו שהוא בעצם יותר קרוב לסחורה אני חושב מאשר לכסף. איך אפשר לכרות את זה? המחשב עושה? אתה צריך לפתור חידות מאוד קשות. באמת? בטח, אחרת כל אחד היה מייצר לעצמו כמה ביטקוינים שהוא רוצה. מה? כוח חישוב, לא דווקא אנרגיה. אף אחד לא פותר את החידות האלה בעצמו. אתה צריך מחשבים עם כוח חישוב ענק והם עושים את העבודה. כסף וירטואלי? כן, כסף וירטואלי. בכל אופן, מה שבעצם המטבע עשתה היא לקחה את המושג המופשט שווי והפכה אותו למוחשי. פעם היה איזשהו מושג שאפילו לא היה מוגדר, המשיגו את המושג שווי, אחרי שהמשיגו אותו יצרו מטבעות שמייצגים אותו עם קנה מידה מסוים, בסדר? ועכשיו יש לנו מטבע. מה זה המטבע? המטבע בעצם, מה שדיברתי קודם, המטבע הזה בניגוד ל… יש לו שווי כמו שלפטיש יש שווי. ההבדל בינו לבין פטיש זה שהוא יש לו רק שווי. לפטיש יש גם שימוש. למטבע יש רק שווי, זה שווי צף. זה רק שווי תוצאה של הסכם. אוקיי? לכן למשל במינוח הקודם שאמרתי, אז למטבע יש רק צורה בלי חומר. מטבע דאיתא צורתא וצורתא עבידא דבטלה, מה שהגמרא אומרת. יש לה רק צורה בלי גוף. אתה לא יכול להיות בעלים על הגוף של המטבע ומישהו אחר יהיה בעלים על הגוף לפירות. אין דבר כזה. מה זה להיות בעלים על גוף של מטבע? אין לזה שום משמעות. אגב אנחנו נראה בהמשך שלכן מטבע לא עושה חליפין, כי חליפין עושים רק גוף כנגד גוף. בכל אופן, אז התפיסה הזאת של הכסף אומרת שהכסף א' הוא המחשה של המושג שווי. המחשה, הכוונה הוא הופך למוחשי. עכשיו יש לי אובייקט, עצם, מטבע או שטר או מה שלא יהיה. ועכשיו כשאתה רוצה להעביר למישהו אחר שווי אתה יכול להוציא מטבעות או שטרות ולהעביר לו שווי בידיים, באצבעות. פעם זה היה מן… מה זה נקרא להעביר שווי? זה מן מושג שלא ברור עד כמה הוא בכלל אפשר היה להשתמש בו. עכשיו אין בעיה, תעביר לי שווי של מאה שקל. אתה חייב לי מאה שקל, אתה חייב לי מאה עשרים שקל. כל המושגים האלה לא היו קיימים בתקופת החליפין. מה זה אתה חייב לי מאה עשרים שקל? איך מודדים מה אני חייב לך? לכל היותר השאלת לי שולחן אני צריך להחזיר לך שולחן. בסדר? אבל הלוואה במובן של הכסף, כן? הלוואה, עוד פעם, אפשר להלוות סחורה בסחורה, סאה בסאה או משהו כזה, אבל באופן עקרוני המושג הלוואה לא באמת, לפחות לא באופן מלא, לא קיים. עכשיו למעשה, כמו שאמרתי קודם, הטענה, ההמשך של התהליך הזה, ההמשך של התהליך הזה הוא שבעצם אחרי שיצרנו את המושג מטבע שעזר לנו להמחיש או להמשיג את המושג המופשט של שווי, אנחנו בעצם עכשיו, וזה כבר קורה ממש בשנים האחרונות, אנחנו יכולים לוותר על המטבע. עכשיו יש לנו את המושג שווי ואנחנו עובדים עם שווי. אבל היה צריך את המטבע בדרך כי בלעדיו המושג שווי לא היה יכול להתקיים. אתה צריך לראות אותו, לחוש אותו באצבעות כדי להבין על מה מדובר. אתה לא יכול לייצר את המושג שווי המופשט בלי ש… איך תסביר לבן אדם מה זה שווי? כן? זה מן דבר שאתה לא יכול לטפל בו. כהמחשה לדבר. מה אם המטבע היה כסף או זהב, היה לו ערך עצמי? מה עוד פעם? פעם היה למטבע ערך, המטבע הוא היה חתיכת כסף או זהב. בסדר, אז זה משהו אחר. זה מבחינתי סחורה. עזוב, זה במינוח שלי כאן זה סחורה, זה לא כסף. אוקיי? אבל היום אין לו שום ערך. יש להם איזשהו ערך למטבע, זה כמו השטר… לצור על פי צלוחיתו. לצור על פי צלוחיתו. כן, השטר אתה יכול לצור על פי צלוחיתו, בסדר, אבל זה זניח, זה לא מה שקובע את השווי של הדבר. בסופו של דבר הטענה היא שאתה לא, אתה לא יכול לייצג, אתה לא יכול להבין עד הסוף את ההמסגה של השווי בלי שיצרת את הכסף שמבטא אותו, שממחיש אותו, אובייקט מוחשי. אגב, השאיפה לעבודה זרה זה תמיד, כן, כמו העגל. איפה משה? איפה הקדוש ברוך הוא? איפה אנחנו רוצים לראות פה משהו מוחשי? הרצון להמחיש משהו נובע מנקודה אמיתית, מאיזושהי נקודה שכשאתה רוצה לתפוס דבר מופשט, אתה צריך משהו מוחשי שייצג אותו או שיהיה הוא עצמו. באיזשהו שלב, כמובן, אנחנו עובדים כבר את העגל במקום את הקדוש ברוך הוא, ומה זה אומר? שאנשים כבר רוצים את הכסף בשביל הכסף, לא בשביל כוח הקנייה שלו. זה סוג של עבודה זרה מודרנית, אבל זה אותו מנגנון. זה ממש אותו מנגנון. וזה יש פעם ראיתי מאמר בנייצ'ר נדמה לי, או בסיינס, אני לא זוכר כבר, אחד משניהם, על איזשהו שבט בברזיל שזה נקרא שבט הפיראהי. והם, יש עוד כאלה בעולם, שמערכת הספירה שלהם הייתה וואן-טו-מני סיסטם. זאת אומרת, היו להם שלושה מספרים במערכת המספרים שלהם: אחד, שתיים והרבה. אחד ועוד שתיים שווה הרבה, שתיים ועוד שתיים שווה הרבה, אחד ועוד אחד שווה שתיים. אוקיי? אפשר לייצר לוחות כפל או לוחות חיבור למערכת של שלושה מספרים מן הסוג הזה. אוקיי? עכשיו, מישהו בא אליהם וניסה לבדוק באיזה מובן זה מגביל את החשיבה שלהם. ומתברר שנגיד הוא שם להם סוללות, בטריות, כן? אז הוא אומר יש פה חמש בטריות ופה יש שש בטריות והוא שואל אותם איפה יש יותר? אותו דבר, זה הרבה וזה הרבה. אותו דבר. עכשיו, אבל את ההבדל בין חמש לבין מאה הם כן ידעו. הם אמרו פה יש יותר. כן. למה? כי המושג של יותר או המושגים הגדולים יותר כן נמצא אצלם באופן מופשט, באופן מובלע, אוקיי? רק לא הייתה להם את השפה שבאמצעותה הם יכולים לחשוב על הנושא הזה. לכן התחום האפור בין חמש לשש זה קצת יותר עדין, הם לא ידעו לספור, ולכן השוואה בין חמש לשש זאת משימה קצת יותר עדינה, הם לא ידעו לעשות. עכשיו, זה לא בגלל שלא הייתה להם אינטליגנציה, אחרי שהוא לימד אותם אז הם ידעו והכול היה בסדר. לא היה להם בשפה שלהם את המילים שיכלו לעזור להם לחשוב על העניין. כמו שאומרים תמיד על האסקימוסים, כן, שיש להם שלושים מושגים לשלג. שלושים מושגים שונים כי כל שלג מכל סוג שהוא יש להם איזה שם אחר. אני מבחינתי אני אפילו בין ברד לשלג לא מבדיל. זאת אומרת, זה הכול אותו דבר נראה לי. כי בעולם שלהם באמת זה דבר יותר מרכזי אז יש להם בשפה שלהם הבחנות שבשפה שלנו אין. יש הרמב"ם בתחילת השורש השמיני, לפני ספר המצוות, אז יש את השורשים של מניית המצוות. הרמב"ם בתחילת השורש השמיני הוא מדבר שם על זה שבשפה הערבית אין הבדל בין מצוות עשה לבין לאו. זאת אומרת, לא שאין הבדל, אין שתי מילים שונות למצוות עשה וללאו. עכשיו ברגע שזה כך אז זה בעצם אפשר לראות את זה שם, אני לא אכנס לזה, אבל אפשר לראות את זה שם, אתה לא באמת יכול להבין שזה שני דברים שונים. מצד שני, הוא אומר שם, יש שם גם אין מילה, זאת אומרת יותר מזה, אין מילה משותפת. יש מצוות עשה, סליחה, לא, יש מילה למצוות עשה ויש מילה ללאו, אבל אין מילה משותפת לשניהם. הם לא נתפסים כשני מינים של אותו סוג. יש מצוות עשה ויש לאו, זה שני יצורים לגמרי שונים. אז אחד שגדל בתוך עולם מונחי כזה, אתה אומר לו יש מצוות עשה ויש לאו, הוא אומר למה אתה מכניס אותם לאותו ספר כאילו? תעשה ספר של מצוות עשה ותעשה ספר של מצוות לא תעשה, זה כבר אמרתי מצוות, יש לי מילה משותפת, אז אני מבין ששני הדברים האלה הם שני מינים של אותו סוג, של הסוג שנקרא מצווה. יש מצוות עשה ויש לאו. אבל מי שאין בעולם שלו, בעולם המושגי שלו, את המושג, הרמב"ם אגב קורא לזה גזירה כי מצווה זה מצוות עשה, גזירה זה שניהם, גזירות מלך, אבל בערבית אין את המונח המקביל לגזירה. יש מצווה ויש איסור. עכשיו מבחינתם הם בכלל לא רואים שזה שני מינים של אותו- מה הקשר בין שני הדברים האלה? בין מצווה לבין איסור? מבחינתנו, להיפך, עשה ולאו זה נראה לנו ברור שזה שני מינים של אותו סוג, שזה שני. ממש לא טריוויאלי. יש הרבה מאוד מצוות עשה שדורשות ממני לא לעשות. לשבות בשבת למשל. נכון? יש מצוות עשה לשבות בשבת, לא לעשות מלאכה חוץ מהלאו. למה זה מצוות עשה? זו מצווה שאומרת לי לא לעשות משהו. או לא תעמוד על דם רעך, מה זה דורש ממני? להציל מישהו שנמצא במצוקה. אז הוא דורש ממני לעשות משהו. אז זה מצוות עשה או לאו? זה לאו, לא תעמוד על דם רעך. כל הבלבולים האלה בין מצוות עשה לבין לאו נוצרים בגלל שמבחינתנו הלאו והעשה הם שני מינים של אותו סוג. אנחנו מבינים שזה בעצם הם שייכים לאותה קטגוריה, עשה ולאו. עכשיו צריך להגדיר איך, אז מה באמת ההבדל בין עשה לבין לאו? בעולם או בשפה שבה לא יהיה מושג שמחבר את העשה ואת הלאו, מושג מצווה או גזירה לפי הרמב"ם, שמחבר את העשה ואת הלאו, אז לא יהיו שום בלבולים כאלה והכל יהיה מאוד ברור. יש עשה, יש לאו, וזה בכלל לא שני דברים מאותו סוג. הם היו מוציאים שני ספרי מצוות, לא אחד. אוסף המצוות עשה ואוסף האיסורים, וזהו. כמובן ששמה אין מקום לדבר על מצוות עשה של לשבות, ברור שזה היה מופיע במצוות הלא תעשה כי זה אוסר עליך לעשות מלאכה, אז זה לאו, זה לא עשה. אצלנו לשבות זה מצוות עשה, למרות שזה דורש ממני לא לעשות משהו. כי יש משהו משותף בין עשה ללאו, אני לא נכנס כרגע לשאלה למה זה, אבל, אבל מה באמת ההגדרה בין עשה לבין לאו? אנשים לא מבינים מה ההבדל בין עשה לבין לאו, אנשים לא יודעים מה ההבדל. אבל כל הבלבול הזה נוצר בגלל שבשפה שלנו זה כן שייך לתוך אותו שדה סמנטי. הם שניים שייכים לאותו סוג, רק יש ביניהם הבדלים. אוקיי, אז בסופו של דבר מה שאני אומר זה שברגע שנוצר הכסף, אז מצד אחד אתה כמובן צריך להבין את המושג שווי לפני שאתה יוצר כסף. כי אחרת אתה לא, איך יכול לעלות לך הרעיון לייצר כסף אם אתה לא מבין מה זה שווי? כסף זה יחידת המידה של השווי. אבל מצד שני אתה לא באמת מבין מה זה שווי עד שלא יצרת את המושג כסף. עד שלא הומחש. אגב אותו דבר על המאמר ההוא בנייצ'ר, הייתה לי טענה, הם רצו להוכיח משם שהשפה קודמת למחשבה. שאם אין לך את השפה אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש וכן הלאה, אתה גם לא יכול לחשוב על זה. אבל זה טעות, בגלל שאם לא היה לי את זה במחשבה לא יכולתי לייצר את השפה. איך אני יכול לייצר את השפה שבה יש שלוש, ארבע, חמש, שש? תסביר למישהו מה ההבדל בין שלוש לבין ארבע לבין חמש לבין שש. אם אין לו בתפיסות שלו, הלא מנוסחות, כן? את המספרים, לא היית מצליח ליצור את מערכת המושגים הזאת. לכן במובלע המושגים קיימים לפני המונחים בשפה. אבל זה נכון שרק אם אתה מייצר מונחים בשפה, אז אתה מבין עד הסוף את המושגים. אתה יכול לעשות בהם שימוש ולפתור בעיות איתם וכל מיני דברים מן הסוג הזה. זה סיפור מסובך של רצוא ושוב. אין פה כיוון אחד. זה לא הולך מהמושגים אל המונחים וגם לא ההפך, אלא זה הולך מין רצוא ושוב כזה. יש לך איזשהו מושג, אתה מייצר מונח, עצם, העצם מחזירה אותך חזרה, אתה מבין יותר טוב את המושג, ואז אתה בעצם מוותר על העצם. אין כסף יותר, עכשיו יש כרטיסי אשראי. הבנת טוב מה זה שווי, ברגע שהבנת טוב מה זה שווי אתה מבין שכל הכסף הוא מיותר, זה סך הכל יחידת מדידה. ועכשיו מה שקורה, שימו לב, למושג כסף יש שני שימושים. במושג, לא למטבע, כן? שימוש אחד מתכת, בדיוק, זה המתכת שאיתה משלמים כשעושים קניין כסף. או משלמים תמורה לאו דווקא בקניין כסף, גם בקניין אחר את התמורה נותנים בכסף. לפעמים זה משמש בתור קניין, זה כסף קניין או כסף תמורה, תבסס את זה בק"צ. אבל, אבל איזה שלושה? מה? יש את המתכת-מתכת, כסף… לא לא, אני מדבר על כסף הסכמי, עזוב עזוב, כסף הסכמי, רק כסף הסכמי אני מדבר עכשיו. אוקיי? אז זה משמעות אחת, זה הדבר שאיתו אתה מעביר שווי למישהו אחר. המשמעות השנייה זה יחידת מדידה של שווי של דברים. בלי קשר לעסקאות ולקניין כסף ולהעברת תמורה וכולי. אני רוצה לדעת כמה שווה השולחן. אז אומרים לי שמונים ושתיים שקל. זה נכון שזה אומר שאם אני אמכור לך את השולחן תצטרך לתת לי שמונים ושתיים שקלים, אבל המשפט הזה יש לו משמעות מעבר לעסקאות מכירה. אני רוצה לדעת כמה שווה השולחן, כך מודדים שווי של שולחן. אי אפשר היה למדוד שווי אם לא הייתה לי יחידה של קנה מידה של שקל. אז אני אומר זה שמונים ושתיים יחידות השולחן הזה, זה שמונים ושתיים שקל. וזה כבר המושג כסף, זה לא האובייקט כסף. האובייקט כסף זה הדבר שאיתו. אני משלם בעסקת קניין כסף. המושג כסף הוא בעצם שם נרדף למושג שווי, רק שווי שמכומת עם קנה מידה מוגדר. בסדר? כשאנחנו מדברים על כסף, כמה כסף זה שווה, אנחנו מתכוונים בעצם מה השווי שלו. אנחנו לא מדברים על מטבעות כסף. מה השווי שלו, תן לי את רמת השווי של הדבר הזה. אוקיי? מצד שני, כמה כסף קיבלת מפלוני תמורת השולחן, זה אומר כמה, תספור לי את המטבעות, כמה מטבעות קיבלת. זה מדבר על החפצים, הכסף קרי המטבעות עצמם. אוקיי? עכשיו, התהליך שאותו תיארתי קודם שבו אנחנו בעצם מוותרים על החפצים ונשארים רק עם מושגי השווי בעצם מבטל את השימוש השני של הכסף ומשאיר אותי רק עם הכסף כמדד לשווי. עכשיו הכסף הוא מדד לשווי של דברים, אני לא צריך להעביר לך את החפץ הזה של מטבע כסף, כן? להעביר לך את זה בתור תמורה, אני יכול לרשום לך בבנק עבר מהחשבון שלי לחשבון שלך מאה שקל. אוקיי, זה הכל, זה עושה את אותה עבודה בדיוק. אני לא צריך כבר, אבל הייתי צריך לעבור שלב של כסף והמחשה והכל, כי בלי זה אני לא הייתי מצליח באמת להבין את המושג שווי. אי אפשר היה להמציא את הביטקוין ואת כרטיסי האשראי אם לא היינו עוברים שלב שבו יש מטבעות כסף, שטרות כסף. בדיוק כמו שאי אפשר ללמוד לספור אם אתה לא מראה לי קונקרטית זה שלוש, זה ארבע, זה חמש, אחרי שאתה יודע את זה אתה כבר חוזר לספור אתה לא צריך באמת לראות מול העיניים בטריות או כדורים או תפוזים. אתה יכול לספור כבר שתיים שלוש ארבע חמש אתה יכול להשתמש במספרים במובנים פיתגוראיים, כן? איזה מושגים מופשטים כאלה, אפלטוניים אם תרצו. מושגים מופשטים כאלה אבל בשביל ללמוד את זה אתה צריך להראות לילד כאן אתה לוקח שני דברים תוסיף להם שלושה דברים תספור כמה יש לך סך הכל, חמישה. ככה לומדים לספור. אותו דבר מושג השווי עובר תהליך עד שאנחנו מבינים אותו עד הסוף דרך יצירת הכסף המטבעות. אוקיי, עכשיו בעצם אני עובר לזה מושג הכסף. עכשיו אני רוצה לדבר על מושג הבעלות. כמו שאמרתי קודם הוא מתלווה להיווצרותו של מושג הכסף כי זה בעצם חלק מההסדרה המשפטית בעולם המשוכלל יותר. אחרי שעברנו מסחר חליפין לעולם מסחרי משוכלל יותר, אז מושג הכסף נוצר מושג השווי נוצר כל מה שדיברתי עד עכשיו, חוץ מזה כמובן גם יש את מושג הבעלות. למשל בעסקת כסף אני קונה ממך כיסא. בסדר? אז אני מושך את הכיסא ובזה נקנה לך הכסף, המשנה הראשונה שלנו בפרק הזהב. אוקיי? עכשיו אני קניתי את הכיסא. האם אתה קנית כסף? אתה בעלים על כסף? זאת שאלה גדולה אנחנו נדבר עליה עוד. או שרק אני חייב לך כסף? אין לך כסף אצלי. זה לא שיש אצלי מאה שקל ששייכים לך, או לא בהכרח, נדבר על זה עוד. אלא יש לי איזושהי חובה, פריעת בעל חוב מצווה כביכול, כן? יש לי איזושהי חובה להעביר לך מאה שקל. אז אתם מבינים שיש א-סימטריה בין הסחורה לבין הכסף. צריך להגדיר מה זה בעלות, מה זה פעולת קניין, ממתי הבעלות חלה, כמה כסף אני חייב לך, מה זה בכלל נקרא להיות חייב לך, מה זה נקרא להיות חייב לך כסף? זאת חובה עתידית פריעת בעל חוב מצווה, זאת מצווה לשלם לך מאה שקל. שווי של מאה שקל שלך שנמצא אצלי? זאת תפיסה אחרת. האם המושג שווי, תבינו, אם אני מדבר על המושג שווי, כן נגיד שמכרתי לך כיסא ששווה מאה שקל, אז נתתי לך, משכת את הכיסא, עכשיו ברגע שמשכת את הכיסא אני קניתי מאה שקל, סליחה נקנה לי הכסף. מה זה אומר שנקנה לי הכסף? אפשר היה להגיד, יש אצלך שווי מאה שקל ששייך לי, אני בעלים עליו. עכשיו אי אפשר להצביע כמובן על שום שטר קונקרטי של מאה שקל אצלך ששייך לי, נכון? אין, זה לא שום חפץ מוגדר. אבל עדיין כיוון שמושג השווי כבר עבר אצלנו המשגה, עכשיו אפשר להיות אולי בעלים על שווי. אז אני יכול להיות בעלים על הדבר המופשט הזה. עכשיו הדבר המופשט הזה הוא בסך הכל שווי של מאה שקל שנמצא אצלך שום מטבע מסוימת או שטר מסוים שלך הוא לא שלי. כלום. יותר מזה, אתה אם אתה רוצה לקנות להשתמש בכל הכסף שלך אתה רשאי להשתמש בכל הכסף שלך למרות שאתה חייב לי מאה שקל ובסוף לא תוכל לפרוע לי. אני לא אוכל לעכב את זה באופן עקרוני מן הדין. שאחר כך להגיד בכל זאת בית דין יכפה אותך לא לעשות את זה כדי שתוכל לפרוע לי אבל באופן עקרוני זה לא דבר שלי שאתה מוציא זה לא גזל אם היית מוציא את כל הכסף הזה, כי שום מאה שקל בתוך הכסף הזה הוא לא שלי. אז מה כן שלי? ערך. השווי של הכיסא בהון שלך, לא תוכל למכור את ההון שלך כי יש לי מאה שקל. מה פתאום? מה? מה אם הארון משועבד? משהו אחר, יש שיעבודים יש דיני שיעבוד. מה זה משועבד? למה משועבד? מה, בדמי מכר? מכרתי לך כיסא, ואתה רוצה להגיד שמאה שקל בתוך הארון שלי משועבד לך? נכון. נכון, אבל זה לא בארון, זה לא בשום מקום. אז אם הייתי נותן לך, הייתי אומר לך… אז אל תיתן, אבל העובדה היא שאין לך שום מאה שקל קונקרטיים אצלי לא שייכים לך. כלום. אני יכול למכור את כל רכושי, להוציא את כל כספי, להישאר עני וחסר כל, אני לא אוכל לתת לך את המאה שקל שאני חייב לך, ואני אהיה לא בסדר, כי פריעת בעל חוב מצווה. אבל אף אחד לא יוכל להגיד לי אל תוציא את הכסף כי זה גזל, זה כסף שלו. לא, אין שום דבר אצלי ששייך לך. אז תבינו מה הדבר הזה אומר, הדבר הזה אומר בעצם שחוב או דמי מכר, ואנחנו עוד נראה הבדל בין שני הדברים האלה, אבל חוב או דמי מכר זה בעצם בעלות על שווי, לא על כסף, לא על כלום, לא על שום דבר קונקרטי, שווי. יש שווי מאה שקל אצלי ששייך לך. אוקיי, נראה בהמשך שזה נכון כנראה רק לדמי מכר ולא להלוואה, אבל באופן עקרוני המושגים האלה דורשים מאיתנו לעשות הפשטות, הסדרות משפטיות. אתם רואים שהעסק מסתבך, ברגע שיש כסף ויש שווי לדברים, אתה צריך מה לעשות? הסדרות וכל הסיבוכים שאנחנו מתעסקים איתם נוצרו בגלל הדבר הזה. עכשיו אני רוצה לדבר על מושג הבעלות. בשלב שבו עשו סחר חליפין, כמו שאמרתי קודם, מושג הבעלות לא היה קיים. מה זה בעלות? אני משתמש בזה כי זה אצלי, כי אני יצרתי את זה, כי אני גידלתי את העגבניות האלה או משהו כזה, אז אני משתמש בזה, אבל אף אחד לא דיבר על זה על מושג מופשט של בעלות, אתה בעלים על הדבר. מה זה שלי? שלי הכוונה, אמרתי קודם, כשאתה לוקח לי את העגבניות שנמצאות אצלי, הטענה שלי כלפיך באותו שלב היפותטי קדום, הטענה שלי כלפיך היא טענה מוסרית, לא משפטית. מה אתה לוקח את העגבניות? אני רוצה לאכול אותם, אני גידלתי אותם. לא הייתי מדבר איתך בשפה של זה שלי, אני בעלים. מה זה מושג מופשט? מה זה בעלים? אתה לא בסדר כי לקחת משהו שאני רוצה לאכול אותו, אני גידלתי אותו. באיזשהו שלב, עוד פעם אני לא מתחייב להיסטוריה, אני רוצה רק להמחיש את התהליך, מה קורה בתהליך הזה? באיזשהו שלב אני מתחיל לדבר איתך בשפה של רגע, זה שלי. לא בגלל שאתה לא בסדר כי אתה מונע ממני להשתמש, בלי קשר, גם אם הייתי רוצה לזרוק את זה לים, לא רוצה להשתמש, מותר לך לקחת? בעולם הקדום אולי כן, זה נהנה וזה לא חסר, אתה במילא רוצה לזרוק את זה לים, אז אני אקח ממך את זה, למה לא? בעולם של אחרי ההסדרה המשפטית, בשום אופן לא, זה שלי. אם אתה לוקח את זה זה גזל, לא בגלל שאתה מונע ממני להשתמש, אלא כי אי אפשר לפגוע בבעלות של אדם. זה בעצמו איסור, זה איסור משפטי, לא מוסרי. האיסור המוסרי זה אם אני מונע ממך להשתמש, האיסור המשפטי זה כשאני פוגע בבעלות שלך. ובשביל זה צריך את מושג הבעלות. עכשיו בעולם הקדום זכויות השימוש בעצם היו טבעיות, אני גידלתי עגבנייה, מטבע הדברים אני זה שיכול לאכול אותה, נכון? מי עוד יכול לאכול אותה? אבל לא מגדירים את זה כאילו אני בעלים. יכול להיות שאחרי זה נוצר המושג בעלות כדי לחדד את הנקודה הזאת שבעצם העגבנייה הזאת היא שלי, אבל זה התחיל מהשימוש. ברגע שיש לי זכויות שימוש אז יש לי בעלות. באיזשהו שלב כשעברנו את ההסדרה המשפטית… נמצא ברשותך כביכול. לא, לא בתקופה ההיא, אמרנו בתקופה הקדומה, זה האיסור מוסרי אמרתי, לא משפטי. האיסור מוסרי, אני גידלתי את זה, זכותי לאכול את זה, למה אתה מונע ממני מלאכול? אבל אם אני הייתי רוצה לזרוק את זה לים ולא לאכול, יכול להיות שיבוא מישהו ויגיד אז תיקח את זה כי זה נהנה וזה לא חסר. במישור המוסרי זה נהנה וזה לא חסר, כן, זה הראשונים אומרים, בתוספות בבבא בתרא, בפני יהושע ועוד. זה נהנה וזה לא חסר זה איסור מוסרי, זה חובה מוסרית, זה לא מן הדין אתה צריך לשלם זה נהנה וזה לא חסר, זה נהנה וזה לא חסר פטור זה רק שמידת סדום לקחת, זה הכול. ואם זרקת את זה זה כבר לא שלו. לא, לא זרקתי, אני מתכנן לזרוק, אני לא רוצה לאכול. בא לי לזרוק, אני נהנה מלזרוק את זה לים, בסדר? עכשיו תיקח את זה, תיקח את העגבניות כי מוסרית לא גרמת לי שום נזק. אבל ברגע שזה הופך להיות שלי בבעלותי, שאתה לוקח את הדבר הזה, אתה גזלן. לא קשור לשאלה שאתה מונע ממני את התשמישים, אלא הבעלות כשלעצמה עומדת בתור חומה, היא לא נותנת לך לקחת את הדבר הזה. אני אגיד יותר מזה, אחרי שמושג הבעלות נוצר אני רוצה לטעון שהוא התנתק לחלוטין מזכויות השימוש. אני יכול להיות בעלים על משהו בלי שיש לי שום זכות שימוש בדבר. כמו למשל נכסי צאן ברזל, משהו כזה. טוב, נכסי צאן ברזל השאלה אם אתה בעלים. במילוג אתה בעלים, בגוף לפירות, אבל בגוף לפירות אתה כן יכול להשתמש. המקרקעין. מה? אני יכול להיות בעלים בלי… לא בלי רצון להשתמש, בלי זכות להשתמש. תחשבו למשל, יש תוספות, יש גמרא בגיטין בדף מ"ב, הגמרא מדברת שם על מעוכב גט שחרור. והגמרא אומרת שם שמי שחובל במעוכב גט שחרור… ממונו לרבו. הממון הולך לרבו. עכשיו מה זה מעוכב גט שחרור, אולי הקדמה, זה עבד כנעני שהאדון שלו הפקיר אותו ממונית. הפקיר אותו, בסדר? אבל עדיין לא נתן לו גט שחרור. לא נתן לו גט שחרור אז בעצם הוא בסטטוס של עבד, אבל הבעלים אין שום זכות שימוש בעבד, נכון? הוא מופקר, הוא לא שלי. ממונית הפקרתי. הוא עוד לא יצא מסטטוס של עבד, כי בשביל לצאת מסטטוס של עבד צריך גט שחרור. אוקיי, אומרת הגמרא אם אני חובל בו, הממון הולך לרבו. שואל שם התוספות למה הממון הולך לרבו? הוא אומר כמו בשלושים של עבד, מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא. בשלושים של עבד זה הולך לרבו, בסדר? אז לכן גם בחבלה זה הולך לרבו. שלושים של עבד זה כשהורגים את העבד, זה קטלא כולה. ובחבלה זה קטלא פלגא, כן, כשחובלים בעבד. אוקיי, אז כמו שכשהורגים את העבד הממון הולך לרבו במעוכב, אז גם בחבלה הממון הולך לרבו. כן? ובהריגה למה זה הולך לרבו? מה? זה לא ענה על השאלה, למה בהריגה זה הולך לרבו? למה כשהורגים אותו? אה, זה נתון שם, אוקיי, שאלה טובה. אז יותר מזה אבל, הפני יהושע שם שואל, בשלושים של עבד, למה שלושים של עבד זה קנס? נכון? שלושים של עבד זה קנס, כל סכום קצוב הוא קנס. אוקיי. עכשיו קנס הוא לא פיצוי למי שניזק. נכון? זה ההגדרה של קנס להבדיל מממון. קנס הוא תשלום עונשי, זה לא פיצוי למי שניזק. עכשיו נכון שבדרך כלל את הקנס משלמים למי שנפגע, אבל זה לא פיצוי. אני משלם תשלום עונשי, רק למי אני אתן את הכסף הזה? אני אתן את זה כבר למי שנפגע, אבל זה תשלום עונשי. אז הוא אומר בסדר, בתשלום עונשי אתה רוצה להעניש את מי שהשור שלו הרג עבד, כן, שלושים של עבד זה כשהשור הרג עבד, אוקיי? רוצים להעניש אותי על זה שהשור שלי הרג עבד, אז אני צריך לשלם שלושים כסף. למי אני אשלם את זה? העבד מת. למי אני אשלם? הרי אני צריך לשלם לא כדי לפצות מישהו, אני צריך לשלם כדי להעניש, מגיע לי עונש. את הכסף אין למי לתת, למי אני אתן? לעבד? העבד מת. יורשים אין לו. אז אני נותן את זה לאדון, נכון? אבל בחבלה, חבלה זה לא קנס, חבלה זה ממון. אפילו שיטת הרמב"ם שיש לו שיטה יחידאית בעניין הזה, אבל גם לשיטת הרמב"ם זה ממון, זה לא קנס. אני צריך לפצות את מי שניזק. עכשיו מי ניזק פה? כשחבלתי את העבד, הורדתי לו יד. מי הפסיד מזה? האדון הרי לא יכול לעשות איתו שום עבודה בין כה וכה, הוא מופקר, הוא לא שלו. מי שהפסיד מזה זה העבד. אז בעצם יוצא שאתה צריך לפצות את העבד כי הוא זה שניזק. אז למה אתה נותן את הכסף לאדון? מה? שוב יכול לחזור בו? האם הבעלים פה חבל בו? לא חבלתי, פה חבלתי מישהו אחר. הפקרתי אותו. זהו. מה, מה זה נקרא? אין דבר כזה לחזור מהפקר. לא, מה זה, מה זה חזר מהפקר? הוא לא יכול לחזור בו מההפקר. מה פתאום? הפקרת את העבד, זה שלך. נשאל אחרת, אם העבד הזה קונה משהו, אז מה שקנה עבד קנה רבו? לא. ידו של העבד זה חלק מהקניינים הממוניים שיש לי בעבד. הנפקא מינא זה שהוא עדיין מעוכב גט שחרור, זה שאולי הוא מותר בשפחה כנענית, וגם על זה לא, הוא לא הבעלים. מה? נכון, הוא לא בעלים בכלל. הוא הפקיר את העבד, הוא לא הבעלים. אז למה משלמים לו את החבלה? כך שואל הפני יהושע. זה היה לי איזה ויכוח עם המגיד שיעור שלי בישיבה. אני רציתי לטעון, שאני חושב שזה גם מה שהפני יהושע כותב, הטענה שלי הייתה, שזה שתשלום חבלה זה בעצם תשלום שהולך לאדונו של החפץ הנפגע. השומה כמה אתה משלם היא לפי מידת הפגיעה. אבל הנמען שאליו אתה אמור להעביר את הכסף זה בעל החפץ הנפגע. עכשיו בדרך כלל בעל החפץ הנפגע, בעל החפץ הנפגע הוא גם זה שניזק, אז לכן זה ברור, זה תמיד, נכון? אם הזקת את השור שלי אתה משלם לי את הכסף כי אני בעל השור אבל אני גם זה שניזק. אבל במקרה של מעוכב גט שחרור הנה ההבדל. במעוכב גט שחרור הבעלים זה עדיין האדון, אבל מי שנפגע זה העבד. אז שווי הפגיעה נשם לפי השאלה כמה העבד נפגע, השומה נעשית לפי השאלה כמה הוא נפגע, אבל המען שאליו אני מעביר את… הכסף זה בעליו של העבד הזה. ובעליו של העבד הזה זה הבעלים, זה לא העבד. פה יש נקודה חשובה, למה הוא בעלים? אפשר להגיד, מה פתאום הוא לא בעלים הרי הוא הפקיר אותו. ואני רוצה, אז הוא המגיד שיעור שלי שלא קיבל את התזה הזאת, הלכנו לדין תורה אצל מגיד שיעור אחר והוא היה העורך דין שלי, המגיד שיעור שלי שהתווכח איתי הוא הציג את העמדה שלי יותר טוב ממה שאני הצגתי את זה. אומר לו תראה, יש בראשונים הרי קוראים לזה לקניינים שיש לאדון בעבד בשני שמות, קניין ממון וקניין איסור. למה קניין איסור נקרא קניין? למה זה קניין? מה זה קניין איסור? קניין איסור הכוונה שהוא עבד, קניין ממון זה הזכויות שיש לי בו. למה זה נקרא קניין איסור? מה זה קניין? למה זה קניין? יש איסור בעבד, זאת אומרת הסטטוס של עבד, המעמד האישי שלו הסטטוס שלו זה שהוא עבד, מה זה קשור לקניין? והטענה בעצם שהוא טען לטובת העמדה שלי זה שזה נקרא קניין בגלל שהעבד הוא שלי למרות שהפקרתי אותו. זה החידוש בעבד שעד שלא נתת לו גט שחרור הוא שלך, מה שהפקרת זה רק אומר שאיבדת את זכויות השימוש בעבד אבל הבעלים הוא עדיין אתה. אז כל הזכויות הם נשארו רק החובות לא? לא, הזכויות לא נשארו, אין, הזכויות לא שלי. אז הבעלות? איזה חובות? שום דבר, העבד עומד ברשות עצמו מבחינה ממונית. אבל נשאר הקניין איסור? נכון, אבל הקניין איסור זה קניין בגופו של העבד, קניין ממוני כאילו בגופו של העבד שלא מלווה בשום זכות שימוש. אין שום זכות שימוש כי הזכויות שימוש הופקרו. ועדיין בדיני חובל זה חידוש נוסף שצריך להגיד פה, שבדיני חובל אתה משלם לא למי שנפגע אלא לבעליו של החפץ הפגוע. זה חידוש בדיני חובל שצריך לדון בו לחוד אולי תלוי במחלוקת רש"י וראש בתחילת חובל, אבל אחרי שמקבלים את החידוש הזה אז בסופו של דבר מה שאני אומר זה שהוא עדיין נשאר הבעלים. איך? אין לו שום זכות שימוש, אז איך הוא הבעלים? כי מושג הבעלות קיים גם בלי קשר לזכות שימוש. זכויות השימוש בדרך כלל הם פועל יוצא של העובדה שאתה בעלים אבל לא נכון לומר שלהיות בעלים פירושו להיות בעל זכויות השימוש. זה לא זהות. זה לא שבעלות זה אוסף של זכויות שימוש, לא, בעלות זה סטטוס מטא-משפטי, יש זיקה ביני לבין הדבר זה נקרא שאני הבעלים שלו. בדרך כלל יש לזה השלכה שיש לי זכויות שימוש ולאחרים אסור להשתמש בלי רשותי, זה השלכות, אבל מושג הבעלות עצמו זה פשוט שיש זיקה ביני לבינו. הרוגאטשובר בבבא קמא בדף יז, הרוגאטשובר מביא לזה שתי דוגמאות. דוגמה אחת זה שביתת בהמתו. העובדה שבהמה ששייכת לי צריכה לשבות בשבת, אני לא מדבר על מחמר. מחמר זה כשאני עושה את העבודה באמצעות הבהמה. שביתת בהמתו זה שהבהמה עצמה מחללת שבת, לא קשור אלי בכלל. באופן עקרוני אם הבהמה אוכלת עשבים בשדה אני עברתי איסור דאורייתא של שביתת בהמתו, רק הגמרא אומרת שזה היינו רבייתי, זאת אומרת היא אוכלת לצורכה על זה לא נאסר. אם הבהמה הוציאה מרשות לרשות אז אני עברתי איסור דאורייתא, לא בשבילי לא שאני הוצאתי באמצעות הבהמה, זה ההבדל בין מחמר לשביתת בהמתו. אם אתה נתת לה לגוי לעבוד? כן בדיוק. אז עכשיו אומר הרוגאטשובר מה זה אומר? זה אומר שזה שהבהמה היא שלי חוץ מזה שיש לי זכויות שימוש בבהמה, יש כנראה איזושהי זיקה ביני לבין הבהמה שאני הבעלים שלה. הפועל היוצא זה שיש לי זכויות שימוש אבל זה פועל יוצא. קודם כל הבהמה זה איזשהו סוג של פריפריה שלי, הממון הוא איזושהי פריפריה שלי, וברגע שהוא חלק ממני אז הוא צריך לשבות כמו שאני צריך לשבות. אפשר להגיד כי גוף הבהמה שייך לאדון שלה אבל בדוגמה של העבד הגוף של העבד כבר לא קנוי לאדון? לא לא הגוף של העבד קנוי זה מה שאמרתי קודם. בבהמה מה שאני רוצה לומר לך לא את אותו דבר כמו בעבד אלא אתה רואה השלכות שלא קשורות לזכויות הממוניות שלי בבהמה. למה אני צריך לדאוג שהבהמה שלי לא תחלל שבת? בגלל שהבהמה שלי היא איזושהי פריפריה שלי זה בעצם האני המורחב שלי ואם היא מחללת שבת זה כמו שאני מחלל שבת. אז זה אומר שמושג הבעלות לא מתמצה בזה שיש לי אוסף של זכויות שימוש בבהמה אלא יש איזושהי זיקה שהופכת את הבהמה או הרכוש שלי באופן כללי לאיזשהו חלק ממני. אדם קרוב אצל שורו, הגמרא בפלגינן בסנהדרין גם שמה זה אותו דבר, למה אדם קרוב אצל שורו ועושים פלגינן לפי העד עושים פלגינן רק בבעל דבר. הנקודה היא שהשור הוא חלק ממני, להעיד עליו זה להעיד עלי. למה להגיד את זה? השור הוא שלך, נכון? הגוף שלו קנוי לך. בטח. לא, הוא לא חלק ממך. אז אני אומר, אז אם הוא קנוי לי, למה הוא אסור לו לחלל שבת? קנוי לי, אז מה שיחלל שבת? מה הבעיה? כי יש לי מצווה בתורה שבהמה שקנויה לך אסור לה לחלל שבת. למה? למה? לא אני מחלל שבת, מה הבהמות צריכות לשמור שבת? לא, אבל בני אדם צריכים לשמור שבת. מה זה קשור? אם אני עושה את העבודה עם הבהמה, זה מחמר. אבל הבהמה עצמה עושה, לא יודע מה, משהו שהוא אחד מל"ט מלאכות, אז מה? למה למה זה אסור? אז הרוגצ'ובר טוען שזה פשוט בגלל שזה נחשב חילול שבת שלי. זאת אומרת, מושג הבעלות הוא מושג שבעצם הוא לא שיש לי, לא רק שיש לי זכויות שימוש בדבר, אלא יש זיקה ביני לבין הדבר, הוא בעצם האני הרחב יותר, שכתוצאה מזה יש לי גם זכויות שימוש. בסדר? זה כמו שאדם שמזיק, זה שמעתי פעם מרב שלמה פישר, זה אדם שמזיק, כן, אז אדם המזיק הרי חייב גם באונס. עכשיו אדם ישן, כן, ואבן בחיקו, הגמרא בבבא קמא שם פרק ראשון, אז אבן בחיקו והיא נפלה והיא הזיקה. הוא חייב לשלם. למה הוא חייב לשלם? כי הוא הזיק. אבל הוא לא הזיק, הוא זה לא הגוף שלו, הוא זה הנשמה שלו, הוא ישן. הגוף שלו מה זה קשור אליו? הגוף לא היה בשליטתו. הוא טוען שהגוף זה גם פריפריה שלי, זה לא אני עצמי. הגוף שלי זה גם איזושהי פריפריה חיצונית שלי ויש לי אחריות על מה שהפריפריה שלי עושה. עכשיו כשאדם, גופו של האדם מזיק, אז אפילו באונס אתה חייב, כי זה ממש נחשב חלק ממך ממש. כשהממון שלך מזיק, ממון המזיק באונס פטור. נכון? באונס אתה פטור. שלוחו של אדם כמותו זה אדם אחר, זה משהו אחר, אני מדבר על ממון. הזיקה של הממון לבעלים. אז אני אומר כשהממון שלי מזיק, אז באונס אני פטור, אבל כשזה לא באונס אני חייב. למה אני חייב? כי זה כאילו שאני הזקתי. וזה תלוי בחקירה של האחרונים למה חייבים על ממון המזיק, על תשלום על ממון המזיק בנזקי ממון. האם אני חייב כי התרשלתי בשמירה? או שאני חייב מעצם העובדה שממוני הזיק, זה מחייב אותי. לפי התפיסה השנייה, זה מה שהרוגצ'ובר כותב שם. לפי התפיסה השנייה מה זה אומר בעצם? כמו שביתת בהמתו, שכשהבהמה מחללת שבת זה כאילו שאני חיללתי שבת. כשהבהמה שלי מזיקה זה כאילו שאני הזקתי. אבל כשאני הייתי אנוס, אז אני בעצם ניסיתי לשמור על הבהמה והבהמה הלכה נגד מה שאני ניסיתי לשמור. שם היא ניתקה את הקשר ביני לבינה, לכן אני לא חייב, כי היא עבדה בשם עצמה. אבל כל עוד לא שמרתי כמו שצריך, אם אם לא הייתי אנוס, אז זה שהבהמה הזיקה לא הרשלנות בשמירה. עצם העובדה שהבהמה שלי הזיקה מחייבת אותי לשלם. כיוון שבעלות על משהו אומרת שהמשהו הזה הוא חלק ממני וזכויות השימוש הן השלכות של הדבר הזה. בהמה ועבד בשבת זה באותה הקבוצה. עבד לא משוחרר ואם הוא שבר משהו. אז אני הבעלים שלו? מה זה נקרא בעלים? לעניין מה? לעניין נזק. איזה נזק? מעוכב שחרור. שמע, מה הנזק של מה? קרה לו מה? הוא שבר את הרגל ולכן מה? לא, אם הוא שבר למישהו את הרגל. הוא שבר למישהו את הרגל? נו, אז מה? והוא עבד מעוכב שחרור? הגמרא בבבא קמא אומרת, עבד אישה וקטן פגיעתן רעה, אפילו אם הוא עבד הוא לא מעוכב, אני לא חייב לשלם. הוא בר דעת, הוא יכול לעשות לי נזקים במיליוני שקלים, אני לא יכול להיות אחראי לנזקים שהוא עושה. אבל הבעלות בעבד מעוכב שחרור ממש… תחפש. לא מובן לי שהבעלות בעבד מעוכב שחרור, הוא הפקיר אותו, נכון? נכון. אז איזה בעלות יש? הטענה שכל עוד לא נתת גט שחרור, הזיקה המטאפיזית בינך לבינו עדיין בתוקף. ולכן אתה נחשב הבעלים שלו, אתה נחשב בעלים על גופו. אין לך שום דבר בפירות, אתה בעלים על הגוף, אבל על הגוף אתה עדיין בעלים לגמרי, בעלים במובן המשפטי. גם אם הפקרת אותו? נכון. זה הייחוד של מעוכב גט, זה הייחוד של עבד כנעני שבלי גט אתה לא יכול לנתק את הזיקה. בסדר? טוב, נעצור כאן. תודה רבה. אז מחלוקת בית הלל ובית שמאי על שביתת כלים, זה על העניין הזה? אולי קשור לזה גם, כן. הגמרא במסכת ראש השנה בדף ל"א עמוד א' אומרת, עשרה גלויות גלתה סנהדרין. מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומשם לציפורי, ומשם לטבריה. וטבריה עמוקה מכולן, שנאמר ושפלת מארץ תדברי. רבי יוחנן אמר, ומשם עתידין להיגאל, שנאמר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים.