קול הנבואה שיעור 15

[הרב מיכאל אברהם] וזה, אם עכשיו אנחנו קוראים את לאור הרקע הזה אנחנו קוראים עכשיו עוד פעם את הסעיף ד', אנחנו אומרים: העברי לעולם אינו רואה את הדבר כשהוא, העצם האחרון המוחלט, אלא מה שנגלה נראה לו הוא בעיניו מעבר למה שלמעלה הימנו, הרמוז בו, דמיון אליו, מה שכולל את התכונה השמיעתית המיוחדת להיגיון העברי השמיעי. אז כאן, אני לא זוכר כבר בדיוק על איפה הגענו, אבל למעשה כאן מתעוררת השאלה למה זה יהודי? גם קאנט אמר את זה. הוא מתייחס פה לקאנט, אמנם לא באופן לא ישירות אבל די ברור שהוא מתייחס אליו. אז למה זה יהודי? כל אחד, גם כל פילוסוף שקצת חושב מבין שמה שהוא רואה זה רק האופן שבו הדברים נראים לעיניו שלו. הוא לא רואה את הדברים של עצמם. או, פה בדיוק הנקודה. זה מה שאני

[Speaker B] רוצה לחדד פה.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, הנקודה שאותה הוא רוצה להדגיש פה זה שבניגוד לתפיסה הקאנטיאנית, שקאנט אמר שאי אפשר לראות את הדבר של עצמו, כל מה שאתה יכול זה רק לראות את הצורות שבהן הוא מופיע לעיניך. הדבר הזה נובע מכך שקאנט תפס שהאופן היחידי שלנו לתפוס את העולם שמחוץ לנו הוא רק באופן חושי. ולכן אנחנו יכולים לראות רק את התרגומים החושיים של העולם שמחוץ לנו. אבל אם אנחנו מקבלים את העובדה שישנה גם אופן שמיעתי, אופן של ההאזנה לעולם, אז בעצם האופן הזה משמעותו העמוקה זה איזושהי נגישות שקאנט לא הכיר בה בכלל, נגישות ישירה אל הדבר עצמו, לא דרך המאפיינים שלו, לא דרך הצבע, הצורה הזאת, אלא הדבר עצמו. לראות מה נמצא מעבר לכל מכלול התכונות האלה שאני רואה אותם דרך החושים. זאת אומרת, הנקודה שהוא מציין פה היא לא ההבחנה בין הדבר של עצמו לבין הדברים שאותם אנחנו רואים, אלא היכולת שלנו לראות דרך הדברים שאנחנו רואים, להאזין בעצם בשפה שלו, לשמוע דרך הדברים שאותם אנחנו רואים, להגיע גם אל הדבר עצמו. בשלב הזה כבר קאנט לא דיבר עליו, להיפך.

[Speaker B] חומר, אבל אפשר גם לראות את הצורה.

[הרב מיכאל אברהם] לא חומר, חומר. כן, זאת אומרת הצורה זה רק דבר שקיים אצלנו.

[Speaker B] אז אפשר בכלל לתאר את זה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי לתאר את זה זה תמיד במונחי צורה. כל תיאור שייך לצורה. אולי תובנה פנימית? כן, נכון, נכון, תובנה פנימית, נכון. אתה יכול להסביר לו, תסביר לו שזה ירוק וזה מרובע וזה לא משנה, ודרך זה הוא גם יקבל איזושהי תובנה פנימית, וזה בעצם החומר של המושג הזה, זה הדבר עצמו. דיברנו על המושגים האלה ששנויים במחלוקת, כמו יהודי, כן, שזה אומר שזה הגדרה ליהודי וזה אומר שזה הגדרה ליהודי. נדמה לי שהזכרתי את זה, נכון? יש ויכוח נגיד בין שני אנשים היום. חוזרים לנקודה הקודמת. יש שני אנשים שמתווכחים מה זה יהודי היום. אחד שאומר שיהודי זה מי שהתגייר או שהוא בן לאם יהודייה ומתחיל מאברהם אבינו ושרה. ויש מי שטוען שיהודי זה מי שמרגיש את עצמו יהודי, או הגדרה מהותנית מסוג זה או אחר. אז בסדר, נעזוב רגע את המעגליות של ההגדרה, ונניח שבסדר, נניח שיש פה שתי הגדרות אלטרנטיביות. לכאורה יש דרך מאוד פשוטה לפתור את הדילמה הזאת. מה הבעיה? לזה תקרא יהודי ולזה תקרא ינקלה. ינקלה זה זה, ויהודי זה זה, וכולם… למה לריב על אותו… אנחנו רבים על מילה הרי. כל אחד מאיתנו מדבר על מושג אחר. אני מדבר על אחד שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה, ואתה מדבר על אחד ש… לא יודע מה, הגדרה אחרת שאני לא מצליח אפילו להגיד אותה כי היא מעגלית תמיד.

[Speaker B] נניח שאנחנו מתעלמים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אתה משנה את ההגדרה, אתה מציע הגדרה אחרת. אני אומר איך יכול להיות אותו מושג שיש לו הגדרה אחרת? אז אתה מדבר על מושג אחר. אז בוא נקרא להם בשמות שונים ונפסיק לריב. למה אנחנו רבים? אני לא מבין.

[Speaker B] עוד פעם, גם פה אתה חושב רק על השם.

[הרב מיכאל אברהם] כי אתה רוצה את המילה, אתה רוצה להיות בעלים על המילה. כן, אני מוחל לך, אז

[Speaker B] אני מוחל לך על המילה.

[הרב מיכאל אברהם] אני אקרא לעצמי ישראלי, בסדר? מה, ודאי שזו שאלה. אם זה שורש העניין, ודאי, אין שום ספק שאני מוכן. הרי בשביל מה צריך לריב? אני לא מבין, בשביל המילה הזאת? ברור שלא. אנחנו מתווכחים פה על תוכן סובייקטיבי, לא על מילה. הנקודה היא ששנינו מדברים כן על אותו מושג. אנחנו כן מדברים על אותו מושג. כי מושג זה לא אוסף ההגדרות שלו. ההגדרות הן הצורה של המושג. אבל המושג עצמו זה דבר שמעבר להגדרות, שאותו ההגדרות מאפיינות. אז כששנינו מתווכחים מיהו יהודי, אנחנו מתווכחים ויכוח אמיתי, כי אנחנו מדברים. על אותו מושג. ואתה טוען שזאת ההגדרה שלו ואני טוען שזאת ההגדרה שלו. אבל אתם מבינים מה צריך להניח בשביל זה? צריך בשביל זה להניח שמושג זה לא אוסף הגדרות. מושג יש לו איזושהי משמעות בסיסית שאותה ההגדרות באות לבטא. אבל המושג זה הדבר ההוא, זה לא ההגדרות. אחרת באמת אין שום משמעות לוויכוחים. שום משמעות. כל ויכוח שתביאו לי כאן, אני אראה לכם שאתם פשוט מדברים על שני מושגים שונים. אני אציע להם מושגים הולמים לשני הצדדים וייפרדו לשלום איש לרעהו, יאמר חזק. וזהו, למה לריב? אם רבים, שימו לב, שני הצדדים, למרות שאחד מהם לא מכיר בזה, וזו אולי אחת האפשרויות לנסות כן לדבר עם אנשים, כמו אותו יום שדיברנו עליו קודם. לנסות להסביר לבן אדם שלא יגיד מצד אחד ש"טוב אין, זה הכל שטויות, זה הכל הגדרות וזה", ומצד שני יריב עליהם. זאת אומרת, זה נשמע לא הגיוני. כי אם אתה רב עליהם, סימן שלא הכל הגדרות. סימן שיש פה משהו מהותי שעומד מאחורי ההגדרות, ואתה עומד על זכותך שזאת ההגדרה הנכונה ולא שלו. זו כבר התקדמות. זאת אומרת, כבר שנינו מסכימים שיש מושג כזה, רק אנחנו מתווכחים מה באמת האפיון הנכון שלו. בסדר, זה אולי צורה כן לנסות קצת להתחיל להתמודד עם הבירור.

[Speaker B] היה שיעור באיזה… בקיצור היה באיזה דיון האם יהדות זה אוסף חוקים או משהו כזה, או אמונות או משהו כזה, הרב אומר שזה סימוד. זאת אומרת, זה לא… הוא באמת מנתק את זה מכל ההשלכות המעשיות שלו וכל זה.

[הרב מיכאל אברהם] ובכל מושג זה ככה. בכל מושג זה ככה. אין מושג עלי אדמות שהוא הגדרות. אין אחד כזה. אם היה אחד כזה לא היינו מבינים מה הוא אומר. מושג שאנחנו לא מבינים אותו, הגדרה אף פעם לא יכולה להעביר לנו אותו. רק דבר שאנחנו מבינים אותו, הגדרה יכולה אולי להבהיר לנו אותו יותר או להגדיר אותו, לחדד טוב יותר את מה שאנחנו מבינים. הגדרה אף פעם לא יכולה להעביר לך מושג שאין לך שמץ של מושג מה הוא אומר. רק דבר שאתה כבר יודע אותו באיזושהי צורה, אולי עמומה, אולי מין משהו שלא טרחת להגדיר לעצמך או לא הצלחת להגדיר לעצמך, באה ההגדרה ושמה אותו אולי על דפוסים יותר ברורים. אבל דבר שאין לו בכלל שורש מציאותי, זה רק קונבנציה, זה רק איזשהו הסכם בין שני צדדים, "בוא נגדיר את המילה הזאת כך", אז לא יכול להיות… המילה הזאת לא תהיה מלווה בשום משמעויות פנימיות. כשאתה אומר את המילה אתה לא… זה לא יהיה מלווה באיזושהי הרגשה מה המילה הזאת אומרת. המילה שאתה אומר, אתה… יש איזושהי הרגשה שמלווה את מה שאתה אומר, שמה שאתה אומר זה זה. כן? מילים שכל משמעותן רק קונבנציה, אי אפשר לדבר אותן. זאת אומרת, מה? אתה סתם משחק. זה לא… כל דיבור מניח שיש משמעות מאחורי המילים. והמשמעות הזאת, זה בעצם הדבר כשהוא לעצמו. זאת ההדגמה ליכולת שלנו לתפוס את הדבר דרך הצורה שלו. דרך ההגדרה של מושג יהודי, אנחנו לא עוצרים בהגדרה. ההגדרה הזאת באה לאפיין את היהודי עצמו. יהודי זה השם של המושג. ההגדרה הזאת, נגיד, מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה. השם זה יהודי. באיזשהו מובן השם קשור אל החומר באופן הרבה יותר אינטימי מאשר ההגדרה. דווקא בגלל שזה… אתה לא יודע להסביר איך. זה פשוט זה. אין… אתה לא… הגדרה זה תיאור, כן? זאת אומרת, הגדרה זה אוסף תכונות, מי שנולד לאם יהודייה, התגייר כהלכה. זאת אומרת, אלו מושגים שאני מבין. יהודי זה אוסף אותיות, זאת אומרת, זה לא… אין לזה משמעות, אפשר היה לבחור כל מילה אחרת באופן עקרוני. דווקא בגלל זה זה קשור יותר באופן אינטימי לדבר עצמו. כי זה לא תיאור שלו, זה הצבעה עליו עצמו. זה פשוט… הוא עצמו. היכולת שלנו לראות דרך התיאורים את הדברים עצמם, זו היכולת השנייה. זה מישהו הראה לי לפני כמה… איתי פוני הראה לי לפני כמה ימים משהו ששמע אצל הרב ברזילאי, איזה קטע של הרב קוק ב"עין איה". אתם הייתם במקרה בשיעור הזה?

[Speaker B] בשיעורים היו שם…

[הרב מיכאל אברהם] זה שהוא דיבר שמה על מישהו בא לרבי ואמר לו "בניך בניי ואשתך אשתי", או לרבי חייא הוא בא, ש"אמא שלך אשתי ואתה בני". בקיצור, אמר לו שהוא ממזר. אז הוא הציע לו כוס יין, שישתה לחיים, שאתה פקע. מת או לא יודע איך להבין את זה. והרב קוק שם מדבר, אני חושב שזה קטע מאוד יפה ב"עין איה" בשבת חלק א' קטע ק"ו, ק"ז. והרב קוק שם מדבר על… על ההכרה שלך בזה שזה הבן שלך ובזה שזאת אשתך לא דרך המושגים של "רוב בעילות אחר הבעל" או כל מיני מושגים פורמליים הלכתיים, אלא פשוט ברור שזה ככה. אתה לא מצליח לערער לי בכלל משהו. כל מה שאותו אחד רצה לערער זה בדיוק את ה… "רגע רגע, רוב בעילות אחר הבעל, אז רגע, יש לי חזקה כזאת וספק כזה וכל מיני כאלה, אז אשתך אשתי ובניך בניי". אז מה הוא אומר לו? עזוב, אני האמון שלי באשתי ובילדים שלי לא מבוסס על רוב בעילות אחר הבעל. מי שהאמון שלו מבוסס על זה מצבו די עגום. אומר לו האמון שלי מבוסס על איזה שהיא הכרה פנימית חד-משמעית ברורה, לא דרך כל מיני כללים פורמליים, זאת אשתי ואלו הילדים שלי, ואל תבלבל לי את המוח. וזה הכל. ברגע שהוא הבין את זה הוא נותן לו לשתות לחיים, הוא אפילו לא מתווכח עם אחד כזה, זאת אומרת, הוא השתתק. אתה מבין, ברגע שאחד כזה בנוי על ויכוחים, זאת אומרת, הוא בעצם, אני אשנה חזקה כזאת, ואביא רוב כזה וספק כזה, אבל הוא לא מוכן להתווכח איתו בשפה שלו. הוא אומר מה זאת אומרת? זאת אשתי וזה הילדים שלי וגמרנו, מה אתה רוצה מהחיים שלי עכשיו? אז הוא פוקע מאליו. קצת חשוב למה שדיברנו קודם. בכל אופן, הגם שם הרב קוק מזכיר את דבריו וזאת נקודה אני חושב מעניינת שצריך לשים עליה לב, לצורבא מרבנן כידוע מחזירים אבדה בטביעת עין. ויש סוגיה בחולין בדף צ"ו שם שדנה בשאלה הזאת מה זה בדיוק הסימנים, מה זה טביעת העין הזאת. אז סתם בוא נחשוב על המושג טביעת עין עוד לפני ההשלכות ההלכתיות. מה זה טביעת עין? טביעת עין זה שאני לא נותן סימנים ברורים בעצם. כי אם יש סימנים ברורים אז אין על מה לדבר. פשוט אני יודע שזה שלי. אני יודע שזה שלי. זה בדיוק מה שהיה שם עם הבנים שלו ואשתו, כן? טביעת עין. אז מחזירים אבדה לצורבא מרבנן. לעם הארץ לא מחזירים. בפשטות זה נראה בגלל שהוא משקר, לא בגלל שאין לו טביעת עין. מי שחוששים שיגיד סתם ככה למרות שזה לא באמת נכון. אבל לא כופרים בזה שישנה הרגשה כזאת אולי אפילו אצל עם הארץ. אבל מה שחשוב פה שבתלמיד חכם זה

[Speaker B] מי שלא משקר, זה לפני הכל.

[הרב מיכאל אברהם] למרות שאפשר להגיד שזה רק אינדיקציה. כיוון שהוא תלמיד חכם זה שלא משקר זה אינדיקציה לזה שהוא תלמיד חכם. ועכשיו שהוא תלמיד חכם אתה יודע שיש לו טביעת עין. אז אולי שניהם נכונים.

[Speaker B] אינדיקציות וחסרונות וכל מיני מי הוא עם הארץ, יש כל מיני הגדרות,

[הרב מיכאל אברהם] לא חשוב, אני לא אכנס עכשיו לסוגיה שם. אבל מה זה באמת המושג של טביעת עין? המושג של טביעת עין זה לא אוסף הסימנים כשאני לא יודע להצביע עליהם בדיוק. ברור שלא, נכון? זה לא שתיתן להם היום יש הרבה עבודה עם מחשבים, שינסו לזהות אותיות, לזהות כתב או לזהות תמונה. עסק מאוד פופולרי היום בענייני מחשבים. ואיכשהו לא מצליחים להגדיר טוב למחשב מה שכל בן אדם, כל ילד עושה את זה פשוט ככה. ולמחשב מזינים עוד ועוד תמונות כדי שיצליח לזהות תמונה או אות או משהו כזה, שיבין שהאות הזאת גם אם יש בה איזה שהוא שינוי קטן, צריך לנסות להגדיר למחשב מה משותף לשתי האותיות האלה למרות שזאת שונה מזאת, ולמה השינוי ברמה כזאת זה כבר האות ב' ולא א'. אבל שינויים כאלה זה הכל צורות של האות א'. אז בדרך כלל התפיסה היא טוב, כי זה נורא מסובך, יש הרבה אפשרויות. אני לא חושב שזה נכון, לא חושב שזה אמיתי. התשובה האמיתית היא באמת שזה לא עובר דרך אפיון. זה לא עובר דרך אפיון. זה לא שאם הייתי מחשב מדויק יכולתי לנסח כל אפיון בדיוק עם אינסוף זיכרון, כמה שאתה רוצה, תזין אותו את כל האפיונים שאתה רוצה, אז הוא היה יודע לזהות. זה לא היה אותו זיהוי. זה משהו אחר. יש לך איזה שהיא תחושה ברורה שאתה עומד מול האות א'. זה לא דרך כל מיני כללים וכל מיני פרטים וסימנים כאלה וסימנים אחרים שאתה לא יודע להגדיר אותם. זה לא שאתה לא יודע להגדיר אותם, זה לא מבוסס על זה בכלל. זה מבוסס על איזה שהיא הרגשה ברורה אינטואיטיבית שאתה עומד מול האות א'. בטביעת עין של תלמיד חכם אותו דבר באבדה, גם כן זה לא שהוא לא יודע לנסח מה הסימנים שלו. אין לו סימנים. הוא יודע שהוא עומד מול חפץ שלו. מה זה? זה בדיוק לעבור אל החפץ לא דרך המאפיינים שלו אלא אל החפץ עצמו, אל הדבר שהוא לעצמו, להגיע אולי דרך המאפיינים להגיע אבל הנקודה שאני מצביע עליה היא לא דרך שלושה-עשר מאפיינים שבגלל זה זה שלי, אלא זה שלי נקודה. אין שום ספק בזה, אין פה מה להתווכח. זה המושג של טביעת עין, על זה, זה בדיוק השמיעה הזאת. זה בדיוק הניסיון לראות את הדבר עצמו דרך המאפיינים שלו. אז זאת הנקודה החשובה אני חושב שהנזיר בא להדגיש פה. לא עצם ההבחנה של קאנט בין הדבר כשהוא לעצמו לבין איך שהוא מופיע לעיניים שלי, אלא זה שאחרי שהדבר מופיע לעיניים שלי באותם צורות שהוא מופיע, דרך זה אני יכול גם לגשת אל הדבר עצמו. זה לא נכון שהדבר עצמו הוא לא נגיש. הדבר עצמו הוא נגיש, הוא נגיש לא לחושים, נגיש להכרה, באופנים אחרים של ההכרה. וזו טענה יהודית, יש פה סוד יהודי. גם גוי יכול לעשות את זה, אבל הגוי לא מכיר ביכולת שלו לעשות את זה.

[Speaker B] אני אסביר יותר את זה.

[הרב מיכאל אברהם] אולי שכן, אולי שלא, אבל זו טענה יהודית. לא שזה רק יכולת יהודית, שבנוגע לתחומים מסוימים יכול להיות שיש פה גם רק יכולת יהודית. יכול להיות שיש פה, אבל אני מדבר אפילו ברמה הפילוסופית הפשוטה, אתה ניגש לחפץ, אתה מדבר פה, אני חושב שגם גוי יש לו טביעות עין בחפצים שלו. אני לא חושב שזה פריבילגיה ששמורה ליהודים. כן, נכון, בדיוק. לא, אתה יכול להגיד שהם מזהים אותיות כמו מחשבים. אנחנו נזהה אותיות כמו בני אדם. כן, נכון, זה שטויות, זה באמת. הנקודה זאת אמירה יהודית, לא תכונה יהודית. האמירה היהודית טוענת שמעבר לקאנט, כל אדם, לא רק יהודי, אבל האמירה היהודית פה היא ההיגיון היהודי השני, הוא היגיון שמופנה לכל העולם. אולי לא כל העולם יכול להשתמש בו בכל מקום ולכל עניין, אבל באופן עקרוני יש פה אמירה על כלל העולם, לא רק עלינו. שבתוך כל דבר טמון משהו שאני יכול להאזין לו ולהבין אותו לא דרך המאפיינים שלו. או דרך המאפיינים שלו אבל להגיע אליו עצמו. למה דרך המאפיינים? למה דווקא דרך המאפיינים? לכאורה המאפיינים הם לא שייכים בכלל לתחום הזה. המאפיינים לא תורמים שום דבר. כנראה שכן, עוד פעם, אף אחד לא יכול לדעת מה היחס בין המאפיינים לבין הדבר עצמו, כי זה בדיוק מסוג התחום שאני לא יודע איך מדברים עליו בכלל. אבל כנראה שכן, זאת אומרת, כנראה שלראות את המאפיינים זה תורם משהו גם לתפיסת הדבר עצמו, אין מה לעשות. עובדה שהגדרה מבהירה לי גם מושג שידעתי אותו קודם. תתן הגדרה למשהו, זה בכל זאת גורם לי לתפוס אותו טוב יותר. אם ידעתי אותו קודם ועכשיו אני רק מנסח הרבה מילים, אז הגדרה בעצם לא עושה כלום. מצד שני, אם לא ידעתי את זה קודם, הגדרה לא יכולה ללמד אותי יש מאין דבר שאין לי מושג עליו. אז רואים שבכל זאת איכשהו להגדיר טוב מאפיינים זה דבר שעוזר גם לתפיסה פנימית. אבל צריך לדעת שאחרי ההגדרה הטובה ישנה גם תפיסה פנימית, זה לא נעצר בהגדרה, זה לא נעצר במאפיינים. כל זה ולפני שעוד לא דיברנו, חשבתי, תמיד אומרים שאי אפשר להכיר את הקדוש ברוך הוא. ההכרה שלנו את הקדוש ברוך הוא זה לא כמו הכרה של שאר דברים אחרים בעולם. הוא רחוק, הוא מופשט, אנחנו מכירים רק את גילוייו, כן, עוד פעם כמו שכתוב בכל מיני ספרים דברים כאלה. לכאורה כל העצמים גם באותו דבר. גם בכל העצמים אנחנו מכירים רק את גילוייהם, אז מה ההבדל? אז זה באמת אותו דבר? בואו ננסה לחשוב, שני עצמים זהים, שני עצמים זהים, ברור שגם הצורה שלהם אצלי בעיניים תהיה זהה, נכון? זאת אומרת בהכרה, לא בעיניים, תהיה זהה, נכון? שני עצמים שונים תהיה להם צורה שונה, נכון? מה זה אומר? זה אומר שבעצמים עצמם יש איזשהו שוני. אני לא יודע באיזה מושגים לנסח אותו, אני יכול להגיד שהצבע שלהם שונה, אבל זה עוד פעם אמירה על מה שאצלי, אבל ברור שהשורש של זה, למה יש צבע שונה אצלי משני העצמים האלה? כי בעצמים עצמם יש משהו שונה. מה זה אומר? זה אומר שהצבע הזה הוא בכל זאת אינדיקציה למשהו שקיים בעצם עצמו. נכון שבעצם עצמו אין צבע, כל המערכת המושגית שאני מטפל בה בעצמים לא קיימת בעצמים עצמם, היא קיימת אצלי. אבל ברור שהיא משקפת משהו שהוא בעצם עצמו. על זה עוד לא דיברנו, נכון? פעם שעברה? אז בעצם באמת דרך הצורה אני תופס משהו שבתוך הדבר. אני לא רק מדבר על הצורה. נכון שהצורה זה הדרך היחידה שלי לגשת אליו, כי תמיד אני צריך איכשהו לדבר עליו באיזשהי שפה. מדבר בשפה של צבע, בשפה שההכרה שלי תופסת את הדבר, אבל זאת שפה לדבר על הדבר עצמו. אצל הקדוש ברוך הוא זה לא כך. או במונחים הקודמים כמו שאמרתי שדרך הצורה אנחנו תופסים את הדבר עצמו בצורה של השגה, לא בצורה של הגדרה, כן, בצורה של השגה. זה גם, זה לא קיים אצל הקדוש ברוך הוא. ובמובן מה אני חושב שזה מה שמתכוונים כל פעם ספרים שאומרים שהתפיסה של הקדוש ברוך הוא היא לא כמו תפיסה של שאר העצמים. זה נכון גם אחרי קאנט, לא רק לפני קאנט. כשאני תופס שולחן, אז כמו שאמרתי קודם, הרי דרך הצורה שלו אני גם מבין מה זה שולחן באמת, באיזשהי צורה היולית, עוד פעם, ברגע שאני אתחיל לדבר על זה זה עוד פעם יהיה במושגים שלי, אבל ההבנה שמלווה את הדיבור שלי היא הבנה אמיתית של מה זה שולחן. אצל הקדוש ברוך הוא אין לנו תפיסה באמת מה זה העצם הזה ששמו קדוש ברוך הוא. יש לנו כל מיני הבנות על מאפיינים, על גילויים, על איך הוא נראה, אבל שם זה באמת נעצר. שם זה באמת נעצר בגילויים. אנחנו לא יכולים לתפוס שתהיה לנו איזשהי תובנה פנימית מה זה הקדוש ברוך הוא. אז הרבה פעמים קוראים לזה תארים שליליים, קוראים לזה כל מיני דברים אחרים, כל אחד מנסח את זה באופנים אחרים, יש גם הבדלים, אבל עקרונית ברור שיש פה איזשהו חוסר יכולת להגיע אל העצמות עצמה. אפילו דרך העצמים, אפילו אם בעצמים דרך הצורה, אפילו אם בעצמים אחרים דרך הצורה אני כן מפתח איזשהי תובנה לגבי מה זה העצם עצמו, אצל הקדוש ברוך הוא זה כנראה לא קיים. זה פשר ההבדל אני חושב בסיסית. לפי קאנט, סליחה, עוד שנייה אחת, רק לחדד את זה, לפי קאנט באמת אין הבדלים, כי לפי קאנט גם בעצמים רגילים אני לא תופס את העצם עצמו, רק את המאפיינים שלו. אין לי גישה לעצם עצמו. דווקא בגלל שאני הולך מעבר לקאנט ואני טוען ש… התפיסה כאן תהיה, מי שנשאר ברמה הקאנטיאנית זה באמת אותו דבר. הקדוש ברוך הוא ועצמים, כל דבר אני רואה איך הוא נגלה לעיניי. זה מה שאני רואה, אז מה ההבדל? זה אותו דבר בדיוק.

[Speaker B] אפשר להגיד שגם סובייקט הוא עצם. מה? כן.

[הרב מיכאל אברהם] כל דבר יש לו שורש אלוקי כביכול.

[Speaker B] אבל כאן זה ממש לראות את הדבר כשלעצמו ממש ממש, עם כל הצינורות שמה שמה, וזה באמת פה.

[הרב מיכאל אברהם] זהו, זה משהו אחר.

[Speaker B] לא, הוא לא אמר על הקדוש ברוך הוא. על כל עצם!

[הרב מיכאל אברהם] בנפש שלנו, הקשר, כן, זה נשאר

[Speaker B] פה.

[הרב מיכאל אברהם] שופנהאואר הזכיר שיש מקום אחד שבו אנחנו כן רואים את הדבר

[Speaker B] כשלעצמו, כשאנחנו

[הרב מיכאל אברהם] מסתכלים פנימה, אל תוך עצמנו. כשאדם מסתכל על עצמו, הוא תופס את עצמו מבפנים ולא מבחוץ. אבל למה אני לא רואה את הדבר כשלעצמו? כי הדבר עומד מבחוץ ויש לי את אוסף המאפיינים שדרכו הוא מופיע לעיניי. ואני לא יודע מה עומד מאחורי אוסף המאפיינים, אני לא יכול לחדור את המסכה הזאת. משהו שלא יכול לחדור, זה לא מוגדר, החדירה הזאת, כבר דיברנו על זה קודם. אבל כשאדם מסתכל על עצמו פנימה, הוא

[Speaker B] תמיד מוצא את הדבר כשלעצמו.

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא רואה את הנפש בין לבין.

[Speaker B] לא, עזוב

[הרב מיכאל אברהם] את המושגים המופשטים

[Speaker B] האלה, בוא נדבר פילוסופיה פשוטה. הוא לא תמיד רואה את הכל, הוא… שתי קומות של תת-התודעה, שתי קומות.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל עקרונית הוא כן. זה שהוא לא תמיד רואה, בסדר, אני גם לא תמיד רואה צבע של משהו, זאת אומרת, זה לא… אבל השאלה היא האם עדיין יש שם את המגבלה העקרונית, לא המגבלה בפועל. והאם עקרונית גם שם יש את המגבלה שאני רק יכול לראות מבחוץ ולא מבפנים? רק את המאפיינים כפי שהם מופיעים לעיניי ולא את הדבר עצמו.

[Speaker B] אולי כל התוכן של זה זאת התפיסה? התוכן של הדבר כפי שהוא נתפס אצל העצמו?

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל עדיין את הדבר הזה עצמו אתה תופס אותו או את איך שהוא מופיע לעיניך? האמת שאני נוטה לחשוב שגם פה זה אותו דבר, אבל גם פה אני לא תופס את הדבר כשלעצמו באותו מובן ששופנהאואר דיבר עליו. אז זה עניין אחר. טוב, בכל אופן. אז זה סעיף ד'. סעיף ה'. תורת האמצעים, הכוחות או המלאכים לאלכסנדרונים, כה החכמה הפנימית העברית, אלכסנדרונים כן, זה פילון ושותפיו הווירטואוזיים, כה החכמה הפנימית העברית אינה באה מחשבון השכל הקר בלבד משום צורך העלאת אותו ברוך הוא על עולמו, או כאמצעי בין האחד והריבוי כדברי בעל תולדות הפילוסופיה, אלא נובע מתוך החיות האלוקית הבוקעת ועולה בריבויה. זאת ההשלכה של מה שנאמר בסעיף ד'. פילוסופים כדרכם תמיד, תופסים דברים מבחוץ. כשהם תופסים דברים מבחוץ, הם מסתכלים על נגיד על גישה אלכסנדרונית רווחת, שהיו שמה אמצעים, כוחות, מלאכים, כל מיני מתווכים בין הקדוש ברוך הוא לבינינו. אז הם אמרו, אז יש שמה כל מיני אמירות שהן רווחות מאוד במחקר של כל מיני אמונות או כל מיני גישות שבא אליהם חוקר ומסתכל עליהם מבחוץ ומנסה להסביר למה המציאו את המושגים האלה. למה המציאו את המושגים האחרים? למה פיתחו גישה כזאת או אחרת? זה תמיד גישה שהיא מבחוץ. ואז מה הוא אומר? אומר טוב, היו צריכים לגשר על הפער הפילוסופי בין האחד לבין הריבוי. או בין ה… כן, אני יודע מה, להעלות אותו על עולמו, כן, כל הביטויים שיש פה למטה, הוא מביא פה את המקורות. אבל האמת היא שזה לא נכון. לא יצרו את זה בשביל משהו. וזאת עוד פעם תפיסה חיצונית שכל מושג מופשט הרי אי אפשר לראות אותו כידוע, נכון? מושגים מופשטים אי אפשר לראות. ומה שלא רואים כמובן רק המצאות. אז לכן אין ברירה, צריך לשאול למה המציאו את ההמצאה הזאת? המציאו את ההמצאה הזאת כיוון שכנראה הם היו צריכים לגשר איכשהו בין האחד לבין הריבוי. זו הצורה המחקרית להסתכל על העניין. אומר הנזיר, מה פתאום? לאור מה שדיברנו בסעיף הקודם, זה לא נכון. את הדברים האלה לא ממציאים לצורך משהו, ופשוט לא ממציאים אותם בכלל, רואים אותם. שומעים אותם, כן. אומרת אנחנו אומרים שיש כוחות או יש מלאכים לא כדי להשיג איזשהו גישור בין רעיון אחד לרעיון אחר ולהישאר באיזושהי רמה של ספקולציה מטאפיזית, אלא אנחנו… אנחנו מבינים שיש דבר כזה. זאת אומרת, זה מה שפועל פה במילים אחרות זאת ההכרה, לא השכל. וזה נקודה חשובה שהיא לכל אורך הספר הזה זאת הנקודה. המרכזי של הנזיר. שמה שפועל פה, החלק של האדם שפועל פה כשהוא מייסד את המושגים האלה של כוחות או של אמצעים של מלאכים זאת ההכרה, לא השכל. הפילוסופים והחוקרים וכל אלה בדרך כלל תופסים את זה כפעולה של השכל, זאת אומרת זה דבר שמנותק מן העולם, אני לא רואה את זה בעולם. אז אני חושב לעצמי ואני אומר רגע, אם יש אחד למעלה ופה יש הרבה אז איך עוברים מהאחד להרבה? כן, השאלה הקלאסית. טוב, אז נמציא מושג ביניים, מתווכים, כאלה, אין ברירה, צריך להגיע לזה שיש כל מיני עולמות באמצע. זה הצורה של מי שמסתכל מבחוץ. כי הוא מבין שזאת פעולה של השכל, פעולה של השכל היא תמיד מנותקת מן העולם, זאת פעולה פנימית, השכל מקבל נתונים מהחושים ואז הוא מעבד אותם, הוא חושב מה משמעותם וממציא לעצמו כל מיני מושגים כדי לארגן אותם. אבל התפיסה השמית היא לא כזאת. התפיסה השמית אומרת שגם רעיונות אני יכול לראות, להכיר, לשמוע יותר נכון, אני יכול להכיר אותם. רעיונות זה לא המצאה. לא תמיד אפשר לתפוס אותם בחושים, לפעמים תופסים אותם בחוש השישי באמצעות איזושהי הכרה לא חושית. אבל זאת הכרה, זה לא שכל. זאת אומרת הרעיונות האלה נשאבים מן העולם, הם לא המצאה פנימית שלי בתוך עולמי שלי. אז יש להם שורש בעולם. ואני יודע שיש מלאכים ויש אמצעים לא כדי לגשר בין רעיונות, כי אני יודע כי אני יודע.

[Speaker B] אתה לא מתכוון פה על השתלשלות עולמות? ואני יכול להבין אם אתה מדבר על זה ש… כאילו מלאכים, אז אני לא מבין מה… אני לא מרגיש מלאכים. כן, גם אני לא. המושג הזה של השתלשלות עולמות זה רק אפשרות.

[הרב מיכאל אברהם] ויש כל מיני נביאים או כאלה שכן הרגישו. אני לא אומר שכל אחד מאיתנו מרגיש הכל. אבל השאלה למה המציאו את המושג, זו לא המצאת המושג.

[Speaker B] רבי עקיבא הרגיש שיש איזה ישות כזאת?

[הרב מיכאל אברהם] בוודאי, הוא ידע, הוא לא הרגיש, לו היה ברור שיש. מה זאת אומרת? הוא נתן לך אפילו כל מיני אלגוריתמים איך רואים אותם שם בברכות למי שמכיר את כל ה… העיניים של החתול והזנבות של ה… לא יודע מה… שורפים אותם ושמים בעיניים. וזה איך… עין זבוב…

[Speaker B] טוב יש פה

[הרב מיכאל אברהם] איזה בדיחה פנימית על זה… מושג שלא ניסיתי זה אף פעם. ואם תנסה… בוכרתא בת בוכרתא, בוכרתא בת בוכרתא, אבל אפשר לנסות… מה? שמה בברכות…

[Speaker B] דף ו'… בנדרים שם…

[הרב מיכאל אברהם] אתה תמשיך לראות אותם, זה לא מספיק. בוכרתא בת בוכרתא, ניחוס, ואז זה שחורה שצריך לשים על העיניים בדיוק בשעה… לא זוכר בדיוק את כל הכללים.

[Speaker B] אז זה לא

[הרב מיכאל אברהם] לגמרי פשוט, אבל אתה מוזמן לנסות ותדווח לי על התוצאות, אני באמת לא יודע. ואז אפשר לראות אותם? כנראה. זה לא שאלה של חשיבה, זה שאלה של עובדה. זה בדיוק הנקודה. שהדברים האלה זה שאלה של עובדות. זאת פשוט עובדה כזאת? עובדות זה דבר שלא צריך לחשוב מה הם, אלא צריך לראות אם כן או לא.

[Speaker B] מה אם פגשתי איזה שד או משהו עם סבתא שלי, משהו כזה?

[הרב מיכאל אברהם] אז מי אמר לך שסבתא זאת אופק של שדים?

[Speaker B] בסדר, היא נורמלית לגמרי, אבל אני בדרך כלל לא יודע,

[הרב מיכאל אברהם] קשה לי קצת להאמין לסבתות אלו אישית, אבל הן הרבה יותר פתוחות לרעיונות שאנחנו כבר סגורים עליהם ולכן הן רואות באמת שדים ואנחנו לא רואים אותם. אני פשוט פרימיטיבי כמו שנאמר. טוב, בכל אופן, אז הנקודה, הסעיף ה' הזה הוא השלכה של סעיף ד', שכיוון שאני יכול לראות או לחוות או להכיר גם מושגים שלא נחווים בחמשת החושים, אז ברור שגם העקרונות שמובילים אותי לקראת ייסוד של כל מיני מושגים תיאורטיים כמו אמצעים מלאכים וכולי הם לא בהכרח ספקולציה מטפיזית. זה לא איזה המצאה כדי לקשר בין רעיונות, אלא פשוט להכיר, לדעת שהם קיימים כמו שאני יודע שהשולחן קיים, אני יודע שגם הם קיימים. נכון, דרך חושים קצת קשה אולי לראות את זה, אם כי יכול להיות שגם זה אפשרי, זה הדיון הקודם, אבל אפילו אם לא דרך חושים יש לנו עוד חוש שישי שגם הוא אמון על העניין הזה. כל חוש ריח דעת אלוהות, אין בלי מצב פיוטי מוסרי ושכלי הבוקע ועולה כגילוי. אור כבוד רוח עז או עוז בעומק חכמה נהדר ומרומם השונה בעיקרו מהניסיון הרגיל, מעלה נפש ורוח האיש לעולמות עליונים הקרובים לחיי אלוהים. חיות אישית קדושה רוממה מגלה לבחיר העם לקדוש ישראל אור עליון צפוי הצפון מעיני בני אדם. אך האור הזרוע הקדוש איננו מוחלט בעיני החכמה העברית כעצמיות עליונה אלא משל ואות דמיון אנלוגון למה שלמעלה הימנו הבלתי נראה והבלתי צפוי הנקשב מתוכו באוזן הבינה כבנבואה. כאן אני חושב שהקטע הזה ממשיך את המהלך הלאה עוד צעד אחד, והוא בעצם אומר גם באות ד' בסוף, הוא מסיים: מה שכולל התכונה האינסופית המיוחדת להגיון העברי-שמי. התכונה האינסופית הזאת במה שהוא מדבר באות ד' זה לתפוס את הדברים כמשל למה שמאחוריהם. וגם זה שייך לתכונה האינסופית. הרי אנחנו דרך מה שאנחנו רואים, אנחנו מנסים להבין הרי מה שאחורי זה, נכון? בניגוד לכאן, אנחנו מנסים להבין מה שמאחורי זה. אז בעצם מה זה משל? משל זה ניסיון להציג לי משהו שאני לא מבין בשפה שאני כן מבין, נכון? כל צורה מציגה לפניי את החומר בדיוק באותו מובן.

[Speaker B] זאת אומרת, אתה חושב בכלים שאתה מבין בהם. כן, אתה חושב בכלים שאתה מבין בהם, אז בעצם אתה לא מבין את מה ש… זה הקטע הזה עכשיו מוסיף עוד צעד.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק לזה אני מגיע. אז מה המשל עושה? המשל בעצם אומר לי: בוא ניקח את הרעיון שאותו אתה לא מבין, נדבר אותו בשפה שלך, במושגים שלך, וככה תבין אותו. ואותו דבר זה מה שעושה הצורה לחומר. אני אל החומר הרי אין לי גישה ישירה. אז מה אני עושה? אני תופס את החומר דרך האופנים שהוא מופיע לעיניי, דרך כל החושים שלי שתופסים כל מיני פנים שונות של החומר. אז עוד פעם, להציג את החומר שהוא לעצמו בשפה שאני מדבר אותה. אבל כמו שבאמת נכון, כמו שהערת נכון, יש פה באיזשהו מקום באמת פספוס. זאת אומרת, אני לא באמת מבין את הדבר עצמו. כל מה שאני יכול זה להביא אותו אליי, לדבר בשפה שלי. אז אני בכל זאת מפספס משהו מהדבר הזה. ואם הדבר באמת נמצא במישור עליון יותר, במישור אחר יותר, במישור ששם יותר קולע לדבר בשפה שהיא לא שלי אלא בשפה אחרת. איך אני אפתח את התובנה הזאת? אז זה אני חושב האות הבאה. האות הבאה אומרת שהמשל עושה שני דברים, פעולה דו-צדדית. המשל מביא את המומשל אליי על ידי התיאור בשפה שלי, אבל הוא גם מביא אותי אליו. וזה לא נכון להסתכל על זה אחרת. זה באמת סתם לנסות לחשוב על זה בחוויה היומיומית שלנו. זה לא, כל הדברים האלה זה לא רק עניינים תאורטיים. אני חושב שאפשר להרגיש את זה אם מנסים. זאת אומרת, כשאני, כשמישהו מתאר לי משהו דרך תיאור מסוים, אז לכאורה הוא לא יכול היה להוסיף לי משהו שלא ידעתי קודם, אלא רק לתאר לי בשפה… פה יש משהו מהותי. לא רק להכניס את הדברים לתוך הקטגוריות שאותן כבר הכרתי. אז איך בן אדם מכיר בכל זאת קטגוריות גבוהות יותר? איך בן אדם מתפתח? איך בן אדם מתעלה, מתקדם בהבנה שלו? כנראה שבכל זאת אחרי התיאור בשפה שלי זה בכל זאת איכשהו מצליח גם להביא אותי לשם. עובדה. עוד לפני שאני מדבר על איך זה קורה, לא יודע איך זה קורה, אבל זאת עובדה. זאת אומרת המשל או התיאורים או ההסברים או הצורה, כל מקום זה מופיע באופן אחר, אבל זה בסך הכול הכול אותו דבר, עושה בעצם פעולה דו-צדדית, לא חד-צדדית כמו שבדרך כלל חושבים. זה לא רק מביא את הדבר אליי, זה גם מביא אותי אל הדבר. ובמובן הזה לכן בעצם מאוד חשוב גם המשל. המשל זה לא דבר שרירותי. יש הרבה אנשים שחושבים שמשל טוב, משל זה דבר שרירותי, תבחר משל כזה, משל אחר, העיקר שיהיה מוצלח שיבהיר לבן אדם על מה מדובר. זה כאילו תפיסה של ניסיון להביא עד כמה שאפשר את הדבר ההוא אליי. טוב, אז בשפה שלו אפשר לבחור כך, אפשר לבחור אחרת, אפשר לעשות מה שרוצים. אבל אם אני תופס שהמשל גם צריך להביא אותי אל הדבר ולא רק את הדבר אליי, כאן כבר לא ברור שאני יכול להחליט באופן שרירותי באיזה משל אני מעוניין. המשל לא צריך רק להתאים לי, הוא צריך גם להתאים לדבר. הוא איכשהו עושה קשר בין שנינו. הרבה פעמים מדברים על הקבלה כמשל. אז יש מעטים שמדברים על זה והרבה שיוצאים חוצץ כנגד הקביעה הזאת שזה משל. אבל אני חושב שגם מי שמדבר על זה כמשל תופס את זה כמשל הכרחי. זה לא איזה שהוא משל שרירותי, בסדר, יכולתי לדבר בשפה אחרת, בשביל מה מסבכים לי את החיים, יכולתי לדבר בשפה אחרת והשפה האחרת גם היא הייתה מעבירה לי את הדברים אולי ואולי אפילו יותר טוב. לא, תופסים את המשל הזה כאיזה שהוא משל הכרחי. למה הכוונה משל הכרחי? משל מהגדרתו הוא לא הכרחי. משל הרי זה דבר שרירותי, אתה תבחר לך תיאור שיהיה הכי מתאים לתאר את הדבר ההוא בשפה שלך. כנראה שהמשל גם צריך להיות בקשר לדבר ההוא, והקשר לדבר ההוא לא תמיד אתה יכול לברור איזה משל הוא המוצלח ביותר. אתה יכול לברור איזה משל מבהיר לך יותר, אבל אולי אתה מפספס וזה באמת לא מבהיר לך את המושג הנכון? אולי זה מבהיר לך מושג שהוא לא לגמרי נכון? כי זה צריך גם להיות מותאם אל הדבר, לא רק אליך. המשל קושר את שני הדברים אחד לשני. וזה מה שהוא אומר פה, שכל חוש וריח דעת אלוקות הם במצב פיוטי, מוסרי ושכלי הבוקע וכולי. זה שונה בעיקרון מהניסיון הרגיל, מעלה נפש ורוח האיש לעולמות עליונים, הקרובים לחיי אלוקים. זאת אומרת, התפיסה השמית היא לא רק מביאה את הדבר כשהוא לעצמו אליי דרך הצורה, היא גם מביאה אותי אליו. זה מעלה אותי גם לספירות הגבוהות יותר. וזה מה שהוא כותב פה: חיות אישית קדושה רוממה, מגלה לבחינה אל דור ישראל אור עליון צפוי, הצפון מעיני. בני אדם בדרך כלל. אבל הוא לא מופרך מעיני החוכמה העברית כעצמיות עליונה, גם הדבר הזה שאני רואה אותו זה לא, גם הדבר העליון הזה זה לא דבר ערטילאי. זה לא דבר. גם הוא רק משל למה שמאחוריו. ואני תמיד שואף להגיע עוד יותר למעלה ועוד יותר למעלה, אל המשל ועוד דמיון, אנלוגון למה שלמעלה ממנו. הבלתי נראה והבלתי צפוי, הנקשב מתוכו באוזן הבינה כבת גבוהה. אוזן הבינה זה דיברנו על זה בסוף המאמר הקודם. באות י"ד של המאמר הקודם. שמה עוד זה שיעור תשובה שם דיברנו על זה. שהבינה מביאה את החוכמה אלי. תפקידה הוא תפקיד של מתווך. הבינה זה בעצם משל. הבינה זה הדבר שמביא את החוכמה אלי, נותן לו צורה שאני יכול לתפוס אותה. זה משל, או אנלוגיה, או המשל, כן, כל המילים הנרדפות שהוא משתמש בהם פה. זה בעצם בינה. זה תפקידה של הבינה. היא מייצגת את החוכמה. חוכמה זה החוכמה עצמה, זה הדבר הגבוה. הבינה מביאה אותו אלי, אבל גם הבינה עצמה זה עוד דבר גבוה שאני צריך להגיע אליו עוד דרך דברים אחרים כמו שראינו שם. תרעא לדרתא משהו כזה שמה. הבינה זה שער אל הדירה. הדירה זה החוכמה עצמה. כי הבינה באמת היא רק בחינת קול, כמו שהקול נושא את המסר אלי, הבינה נושאת את החוכמה אלי. אבל כאן הוא אומר, זה גם נושא אותי אל החוכמה, לא רק את החוכמה אלי. עושה שני דברים. וכידוע נוקבא היא פונה גם למעלה וגם למטה. נוקבא בקבלה היא גם מקבלת שפע וגם מעבירה אותו הלאה. היא פונה גם למעלה וגם למטה. גם בינה וגם מלכות שתיהן נוקבות. זה בעצם עיקרו של הסעיף הזה שבעצם בחיר יה, כן הנביא, או החכם גם כן בבחינה מסוימת, הם אנשים שיכולים לעלות לאותם גבהים ולתפוס את הדברים עצמם באמצעות המשלים ולא רק להוריד את הדברים הגבוהים אליהם באמצעות המשל. התפיסה היא התקרבות דו-צדדית ונפגשים איפשהו באמצע. זה שונה בעיקרו מניסיון רגיל, וזה בעצם מה שהוא מדבר כאן.