רצון חופשי ובחירה – שיעור 14
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- טענות דטרמיניסטיות ומטריאליסטיות מתוך תלות ההתנהגות במוח
- מודל השרשרת הדטרמיניסטית לעומת המודל הליברטריאני הקריקטורי
- המודל הליברטריאני החמש-שלבי והשפעת הנסיבות
- מטאפורה טופוגרפית: הטיה סטטיסטית בלי קביעה חד-ערכית
- ביקורת על הסקת דטרמיניזם מממצאים גנטיים וניסויי ליבט
- שתי נקודות שיבוש מוחי: קלט (שלב 2) ופלט (שלב 4)
- שאלת “איפה” ההכרעה והאנלוגיה לנשמה ולקדושה
- מוח חצוי, ניקסון, ושאלת האינטגרציה של שיקולים
- משל המנסרה: המוח כמתווך שאינו מייצר את התוכן
- אמיגדלה, אמפתיה, ואחריות פלילית לעומת שאלה מטאפיזית
- “נפלאות התבונה” (סטיב נאש) כמקרה של נתונים שגויים ושליטה אפשרית
- ביקורת משפטית על דטרמיניזם: שאלת הפטור ולא שאלת השיפוט
- פיצול אישיות כ”תמונת ראי” והקושי של מיומנויות בלתי נלמדות
- אסימטריה דיונית וסיום שלבי הדיון
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את טענות המטריאליסטים והדטרמיניסטים שלפיהן התנהגות האדם נקבעת בשרשרת מוחית-מכנית, ומעמיד מולן ליברטריאניזם שמדגיש הכרעה חופשית שאינה מתמצה בחישוב מוחי. הוא טוען שהרבה מהקשיים נגד בחירה חופשית נשענים על תמונה “קריקטורית” של ליברטריאניזם שמתעלמת מהשפעת הנסיבות, בעוד התמונה ה”אמיתית” כוללת נסיבות ועיבוד מוחי שמזינים את הרצון והשכל שמכריעים, ואז ההכרעה עוברת שוב דרך המוח לביצוע. הוא מסביר כיצד פגיעות מוחיות יכולות לשבש קליטת נתונים או ביצוע החלטות בלי לשלול את קיומו של ממד מנטלי בוחר, ומביא דוגמאות ממוח חצוי, ניסויי ליבט, גנטיקה, אמפתיה, סכיזופרניה ודיסוציאציה כדי לטעון שהמדע לא הכריע את השאלה המטאפיזית ושבפועל נותרת הכרעה פילוסופית.
טענות דטרמיניסטיות ומטריאליסטיות מתוך תלות ההתנהגות במוח
הטקסט מתאר טענה שלפיה אם התנהגות נקבעת על ידי מצב מוחי, זה מעיד שאין באדם דבר מעבר למוח ושמה שמתרחש הוא חישוב מכני. הוא מביא דוגמאות של מוח חצוי שבו שינוי מבני במוח מוביל לשינוי בעמדות, כולל מצב שבו אדם יכול להפוך מרפובליקני לדמוקרט או להפך, והאונה השמאלית “מכניסה מילים לפה” ומתארים משהו אחר ממה שנראה. הוא מציג את הרושם שהתופעות הללו מציירות את האדם כיצור שהוא רק גוף או רק מוח, ואת “האשליה” שיש נפש או נשמה שלא קובעת בפועל את ההתנהגות.
מודל השרשרת הדטרמיניסטית לעומת המודל הליברטריאני הקריקטורי
הטקסט מציג בתמונה הדטרמיניסטית שרשרת שבה נסיבות חיצוניות ופנימיות, כולל מצב רוח, מצב מוחי וגנטיקה, קובעות מצב מוחי שמייצר פלט מוחי שמפעיל שרירים ומוביל לפעולה או לעמדה מוסרית ופוליטית, בלי שלב של החלטה. הוא מוסיף שבתפיסה הדטרמיניסטית כבר במפץ הגדול או ברגע בריאת העולם נקבע כל מה שיקרה עד סוף הדורות, גם אם החישוב מורכב מדי לביצוע בפועל. הוא מציב מול זה תיאור ליברטריאני פשוט שלפיו ההכרעה מתחילה את השרשרת, ההכרעה “נותנת פקודה” או “השראה” למוח, והמוח מממש אותה בפעולה ובגיבוש עמדות, אך קובע שהתמונה הזו חלקית ומטעה.
המודל הליברטריאני החמש-שלבי והשפעת הנסיבות
הטקסט קובע שהתמונה הלא קריקטורית של ליברטריאניזם כוללת חמישה שלבים שמתחילים בנסיבות, שהמוח קולט ומעבד, ואז הרצון והשכל שוקלים את הנתונים המעובדים ומקבלים הכרעה, ומשם ההכרעה עוברת למוח ולביצוע פעולה. הוא מדגיש שהחץ מהנתונים המעובדים אל ההכרעה מסומן כחץ כפול כדי לרמז על אופי לא-דטרמיניסטי של שיקול דעת ובחירה, בעוד שאר השלבים מתוארים כצינור דטרמיניסטי. הוא מסביר שהשמטת הנסיבות גורמת לכך שכל שינוי נסיבות שמוביל לשינוי פעולה נתפס כהפרכה של בחירה חופשית, בעוד שבמודל החמש-שלבי שינוי נסיבות אמור להשפיע על התוצאה גם לפי ליברטריאנים. הוא טוען שהוויכוח האמיתי אינו על עצם ההשפעה של נסיבות כמו חינוך, חברה, בית, מצב מוחי ומצב רוח, אלא על השאלה אם הנסיבות קובעות בהכרח את התוצאה או רק מטות הסתברויות.
מטאפורה טופוגרפית: הטיה סטטיסטית בלי קביעה חד-ערכית
הטקסט משתמש בהשוואה לכדורון הנע למינימום אנרגיה פוטנציאלית ומציג אדם כיצור פיזיקלי שעליו פועלים כוחות “למטה” שמקשים על “עלייה למעלה”, אך עדיין יש יכולת להחליט להתגבר. הוא מתאר מאה בני אדם על “אוכף” ומסיק שרובם ירדו למטה כי זה קל יותר, אך מזה לא נובע שהמיתאר הטופוגרפי קובע חד-ערכית את התנהגות כל אדם. הוא קושר זאת למשמעות המודל שבו ההתפלגות הכללית מוטה אך הבחירה האישית אינה מתבטלת.
ביקורת על הסקת דטרמיניזם מממצאים גנטיים וניסויי ליבט
הטקסט טוען שכותרות כמו “מצאו את הגן שאחראי על אמונה דתית” או על קמצנות ואלימות הן שטויות, וגם כשמוצאים קורלציות מדובר בהשפעה לכיוון מסוים ולא בקביעה דטרמיניסטית של התנהגות. הוא מוסיף שאם גנטיקה “מסבירה” דתיות היא באותה מידה “מסבירה” חילוניות, ולכן הוא לא מבין למה זה נתפס כמ מתקפה על דתיות בלבד. הוא קובע שרק ממצא שבו מבנה גנטי קובע בהכרח ובאופן מלא התנהגות אצל כל בני האדם היה אתגר משמעותי, וטוען שזה לא נמצא ולא נראה אפשרי לבדיקה מלאה בלי מעקב אורווליאני. הוא מיישם את אותה נקודה על ניסויי ליבט וטוען שכדי להסיק דטרמיניזם צריך להראות שתמיד “אם יש אר-פי אני לוחץ ואם אין אר-פי אני לא לוחץ” אצל כל בני האדם, דבר שלא הוכח ואי אפשר להוכיח במעבדה, ומזכיר את הווטו של ליבט.
שתי נקודות שיבוש מוחי: קלט (שלב 2) ופלט (שלב 4)
הטקסט טוען שהמוח יכול להשפיע על החלטות בשני אופנים שונים, דרך עיבוד הנתונים הנכנסים בשלב שתיים או דרך תרגום ההכרעה למעשה בשלב ארבע. הוא מתאר מצב שבו עיבוד נתונים משובש גורם לרצון והשכל להכריע על בסיס נתונים מעוותים, או מצב שבו ההכרעה טובה אך הפלט המוחי משבש את ביצועה כך שהפעולה לא משקפת את ההכרעה. הוא נותן דוגמה של אדם שקיבל אגרוף, טעה בזיהוי והכה אדם תמים בגלל קלט שגוי, או לחלופין זיהה נכון אך היד פעלה בניגוד להכרעה בגלל שיבוש ביצועי. הוא מסיק שגם במסגרת ליברטריאנית אדם יכול לקבל הכרעות מוסריות ועדיין לבצע פעולה בלתי ראויה עקב שיבוש מוחי, ולכן פגיעה מוחית אינה שוללת ממד בוחר אלא יכולה לשבש את הנתונים או את המימוש.
שאלת “איפה” ההכרעה והאנלוגיה לנשמה ולקדושה
הטקסט משיב לשאלה איפה מתרחש שלב שלוש בכך שהוא מתרחש ברצון ובשכל ולא בגוף, ושאלת “איפה” אינה שייכת לדבר שאין לו מיקום בחלל. הוא משווה זאת לשאלות “מה צבעה של המידה הטובה” ולנונסנס של לואיס קרול, ומבחין בין “אין אורך” של נקודה לבין “אורך אפס”, ובין עיוורון כ“אין ראייה” לבין “לראות שחור”. הוא מביא את הגמרא בברכות בדף ה' שמשווה בין הנשמה לגוף לבין הקב"ה לעולם, ומצטט את רעיון “מלאה את כל הגוף” כביטוי מושאל, ובקדושה את “איה מקום כבודו להעריצו?” כדי לטעון שדיבור על מקום הוא מטאפורי. הוא קובע שהרצון והשכל נותנים הוראה למוח, ושם מתחילה הפעילות החשמלית, אך ההכרעה אינה נוצרת במוח.
מוח חצוי, ניקסון, ושאלת האינטגרציה של שיקולים
הטקסט מציג דוגמה מניסויים על תקופת ניקסון שבה מוח חצוי הוביל לשינוי תמיכה או התנגדות לניקסון, וטוען שניתן להסביר זאת במודל של שיבוש שלב ארבע או שלב שתיים בלי להסיק שאין הכרעה. הוא מתאר החלטה פוליטית כשקלול יתרונות וחסרונות, ומניח לצורך הדוגמה ששיקולים בעד מצויים באונה הימנית ושיקולים נגד באונה השמאלית, וכשיש חיתוך אין אינטגרציה בין האונות ולכן מתקבלות מסקנות נפרדות. הוא מסביר שהדיבור נשלט על ידי האונה השמאלית ולכן תשובה מילולית יכולה להיות נגד ניקסון, בעוד פעולה כמו הצבעה יכולה להיות מונעת מהחלק הימני ולכן להיות בעדו, כך שהפעולה מבטאת חצי שיקולים ולא את ההכרעה הכוללת. הוא מוסיף שהשאלה “מי זה אתה שמשקלל” היא טענה לטובת דואליזם משום שהאונה השמאלית עצמה היא רק חלק מהנתונים הנשקלים.
משל המנסרה: המוח כמתווך שאינו מייצר את התוכן
הטקסט מציג מנסרה שמפרקת אור לבן לגוונים וטוען שהסקת מטריאליסטים דומה לטענה שאם שינוי במנסרה משנה את הצבעים אז המנסרה “מייצרת” את הצבעים ואין אור לבן. הוא קובע שכל הגוונים נמצאים באור הלבן, והמנסרה רק מוציאה אותם מן הכוח אל הפועל ומפזרת לפי זוויות שבירה שונות, ושבלעדיה רואים לבן אך הגוונים עדיין קיימים. הוא מקביל זאת למוח כגורם מתווך בין ההכרעה לבין הופעתה בעולם, כך ששינוי במוח משנה את הביטוי של התוכן בלי לשנות את קיומו של התוכן המנטלי עצמו. הוא מסיק שהטענה ש“המוח קובע הכל” דומה לטענה שהמנסרה יוצרת צבעים במקום לתווך.
אמיגדלה, אמפתיה, ואחריות פלילית לעומת שאלה מטאפיזית
הטקסט מתאר פגיעה באמיגדלה כמצב שבו חסרה יכולת אמפתית או שהממד הרגשי מדוכא או מעורר מדי, ומביא מחקרים על חיילים יוצאי וייטנאם שלטענתו נמצא אצלם פגיעה באמיגדלה שמונעת קליטת סבל הזולת. הוא טוען שאדם יכול לקבל החלטות מוסריות “למהדרין” אך בלי נתונים אמפתיים לא יבין שכאב והעלבה פוגעים ולכן יתנהג זוועתית בלי להיות “אדם רע”, משום שהממד הבוחר לא קיבל נתונים. הוא מבחין בין השאלה אם יש ממד בוחר לבין השאלה אם ראוי להטיל אחריות, ומסכים שבמקרים קיצוניים יש פטור מאחריות פלילית ושמערכת משפטית בוחנת זאת תדיר. הוא טוען שהמסקנה מטענות פטור אינה היעדר רוח אלא לכל היותר שיבוש נסיבתי שמשפיע על פעולה.
“נפלאות התבונה” (סטיב נאש) כמקרה של נתונים שגויים ושליטה אפשרית
הטקסט מתאר את הסרט “נפלאות התבונה” על מתמטיקאי חתן פרס נובל שנראה בתחילה כחי בסרט ריגול אך מתברר כסכיזופרן פרנואידי המדמיין דמויות כמו “סוכנים סובייטים”. הוא טוען שהמקרה ממחיש “דפיקה של שלב שתיים” שבה מתקבלים נתונים בעייתיים, ומתאר כיצד נאש לומד לזהות את הבדיוניות, לסנן מידע שגוי, ולהתעלם מהדמויות כדי לתפקד כאדם בריא. הוא מסיק שגם כשנתונים שגויים לא תמיד נשללת שליטה, ושבית משפט צריך להתרשם בעזרת מומחים עד כמה אדם יכול להתמודד עם מידע שגוי או פגיעה מוחית. הוא מדגיש שהנקודה המרכזית שלו נשארת מטאפיזית: תופעות כאלה אינן ראיה שאין רוח ושיש רק גוף.
ביקורת משפטית על דטרמיניזם: שאלת הפטור ולא שאלת השיפוט
הטקסט מציין מאמר שכתב על משפט ומדעי המוח וטוען שהנקודה הבעייתית בתפיסה מטריאליסטית-דטרמיניסטית אינה “למה אתה שופט” אלא “למה אתה פוטר” מי שאינו אחראי למעשיו. הוא טוען שבעולם שבו כל פעולה מוכתבת מוחית, אין הבדל עקרוני בין “דחף לאו בר כיבוש” לבין גניבה של אדם נורמטיבי, ולכן אם פוטרים בגלל מוח אז “אין עבריינים בעולם” ובתי הכלא יהיו ריקים. הוא מוסיף שגם לשיפוט עצמו אפשר לתת הצדקות בתוך עולם דטרמיניסטי ואף השופט “אנוס לשפוט”, אך שאלת ההבחנה בין פטור לבין אי-פטור נעשית בלתי מובנת.
פיצול אישיות כ”תמונת ראי” והקושי של מיומנויות בלתי נלמדות
הטקסט מתאר “הפרעת אישיות דיסוציאטיבית” בתוכנית “אמנון לוי פנים אמיתיות” על בחורה עם שלושים דמויות שונות, וטוען שזו תמונת ראי לטענה הקודמת: במקום שינוי מוח שמוביל לשינוי נפש, יש אותו מוח עם שינוי נפש שמוביל לשינוי התנהגות. הוא קובע שאם תופעות של שינוי מוח נתפסות כראיה למטריאליזם, אז מקרה של אישיויות שונות באותו מוח הוא ראיה נגד מטריאליזם, ואז מודה שמטריאליסט יכול להשיב שזה נובע משינויים בזרמים חשמליים או בפעילות מוחית. הוא מדגיש שני פרטים שתופסים את עינו: אישיות אחת יודעת לנגן בפסנתר ואישיות אחרת עיוורת ומתקשרת בשפת הסימנים, בעוד שהבחורה והוריה אינם מכירים לימוד של פסנתר או שפת סימנים. הוא טוען שמעבר מוחי מקרי יכול להסביר שינוי אופי אך לא נראה סביר שייצר “מצב מאוד מאוד ייחודי” של מיומנות מורכבת שנרכשת בדרך כלל בשנים, ומציע שכאילו נדרשת הנחה של “נפש אחרת” כמו דיבוק או גלגול כדי להסביר זאת, בלי להציע הסבר פוזיטיבי. הוא מוסיף דוגמה על ילד בכפר דרוזי שמדבר אנגלית שוטפת בלי שלמד, וטוען שמטריאליזם מתקשה להסביר ידע כזה כארגון מוחי מקרי ומדויק.
אסימטריה דיונית וסיום שלבי הדיון
הטקסט תוקף את “הכנסייה” של מטריאליסטים ואתאיסטים שלדבריו בטוחים בפתיחות אך נוקטים אסימטריה: מקרים שמתיישבים עם עמדתם נסגרים כהכרעה, ומקרים הפוכים נדחים כ“צריך עיון”, ומוסיף שגם דואליסטים כנראה נוטים באותו כיוון. הוא מסכם את הדיון כארבעה שלבים: הצבת השחקנים (ליברטריאניות מול דטרמיניזם), שלב פילוסופי שנותר פתוח עם נטייה לליברטריאניזם בעיניו, שלב “מדעי” הכולל חוקי טבע, כאוס, קוונטים, אמירג'נטיות ומדעי המוח שבסופו מדעי המוח לא שינו מהותית את התמונה, ולבסוף שלב רביעי “דיאגנוסטי” שיידון בפעם הבאה על מה עושים כשאין אינדיקציות מכריעות. הוא מבהיר בתשובה לשאלה שהוא אינו טוען שכל דבר הוא בחירה, שיש מקרים כמו דחף לאו בר כיבוש שבהם יש פטור מאחריות, אך מתנגד לטענה הדטרמיניסטית שאין “חלון בחירה” בשום מקום. הוא מסיים בהפניה למקור שמופיע בספרו “מדעי החופש” ובהצעה לשלוח מייל לקבלת המקור, ומצטט את אפרים קישון: “זה כל כך מפתיע שגם אני לא הייתי מאמין לולא המצאתי את זה בעצמי.”
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] פעם קודמת הצגתי קשיים שמעלים מטריאליסטים או דטרמיניסטים, או ראיות שהם מעלים לטובת התפיסה שלהם מתוך התנהגויות של האדם שנראות כאילו הן נקבעות על ידי מצב מוחי. ברגע שההתנהגות נקבעת על ידי מצב מוחי, זה אינדיקציה לזה, ככה טוענים רבים, שאין בנו שום דבר מעבר למוח. ובעצם רואים שהמוח קובע את מה שאנחנו נעשה. דיברנו על מוח חצוי, ודיברנו על זה שאדם יכול להביע עמדות, לגבש עמדות באופן שונה אם המוח שלו חצוי או לא חצוי. הוא יכול פתאום להפוך מרפובליקני לדמוקרט או להפך, והראינו איך האונה השמאלית מתעללת באונה הימנית, איך היא פתאום מכניסה לנו מילים לפה. ראינו משהו אחד ואנחנו מתארים בכלל משהו אחר. וכל הדברים האלה, שאני לא אחזור על כולם כאן, נראה כאילו שהם מציגים את האדם כיצור שהוא רק גוף או רק מוח, והאשליה במרכאות שיש לנו נפש או נשמה שעומדת מאחורי הדברים, נראה שזה לא בא לידי ביטוי, זאת אומרת זה לא מה שקובע את ההתנהגות שלנו ואת העמדות שלנו.
[Speaker C] הרב אולי תשתיק את כולם.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, רק שנייה אחת. כן. בסוף הפעם הקודמת הצגתי שלושה איורים שמנסים להראות מחדש דברים שבסך הכל כבר ראינו, את תהליך קבלת ההחלטות או קבלת החלטות, גיבוש העמדות, זה מבחינתי החלטות. מה אני חושב והחלטות מה אני עושה זה אותו דבר. שתיהן נקראות אצלי החלטות. תהליך קבלת ההחלטות של הדטרמיניסט ושל הליברטריאן. אז אני אחזור לזה כאן כי זה בעצם השורש של כל מה שיבוא בהמשך. אז זה ההחלטות בתמונה הדטרמיניסטית. בתמונה הדטרמיניסטית יש נסיבות מסוימות. אני מזכיר לכם שהנסיבות כוללות גם נסיבות חיצוניות וגם נסיבות פנימיות. זאת אומרת גם מצב הרוח שלי והמצב המוחי שלי והגנטיקה שלי, כל אלה זה חלק מהנסיבות. זה לא בשליטתי, אני נולדתי לתוך זה, נולדתי עם זה, ולכן זה בעצם הנתונים. הנסיבות האלה קובעות מצב מוחי מסוים, כתוצאה מזה נוצר פלט מוחי מסוים שעובר על השרירים, לגוף ונותן הוראה לפעול, או כמו שאמרתי קודם או מביא לגיבוש עמדה פוליטית, אידיאולוגית, מוסרית כזו או אחרת. זאת ההסתכלות הדטרמיניסטית. אין פה שום שלב בשרשרת הזאת שבו אדם מקבל החלטה. זה הכל תוצאה של חישוב מכני. בעצם בהסתכלות הדטרמיניסטית במפץ הגדול, ברגע בריאת העולם, נקבע כל מה שאנחנו נעשה בכל רגע ורגע עד סוף כל הדורות, כי בסך הכל זאת שרשרת דטרמיניסטית. קשה מאוד לחשב את התוצאה, מה בדיוק יקרה, כי זה חישוב מטורף במורכבותו. אבל ברמה העקרונית יש חישוב כזה. זאת בעצם הטענה. כנגד זה מציבים את התיאור הליברטריאני שאומר לא, לא הנסיבות קובעות את מה שאנחנו נעשה אלא ההכרעה שלנו. יש לנו בחירה חופשית, יש לנו יכולת להכריע בעצמנו על מה שאנחנו נחשוב ומה שאנחנו נעשה, ולכן השרשרת מתחילה לא בנסיבות אלא בהכרעה. יש לנו הכרעה, ההכרעה קובעת, נותנת פקודה למוח, המוח נותן או נותנת השראה למוח אם תרצו, והמוח מעביר את הפקודות כדי ליישם את ההכרעה. וככה בעצם מתגבשות עמדות, ככה בעצם נקבעים מעשים שאותם אנחנו עושים. אלא שהתמונה הזאת היא באמת תמונה חלקית, חלקית ומטעה של הליברטריאניזם. התמונה היותר מלאה של הליברטריאניזם זאת התמונה הזאת, בזה סיימתי בפעם הקודמת. שנייה אחת. אוקיי, בזה סיימתי בפעם הקודמת. התמונה המלאה של ההכרעה בשרשרת הליברטנית יש חמישה שלבים. השלב הראשון זה הנסיבות, בדיוק כמו התפיסה הדטרמיניסטית וזאת נקודה מאוד חשובה. כי אלה שמשמיטים את הנסיבות מהתמונה הליברטנית, כן, בתמונה הזאת, רואים בתמונה הזאת אין נסיבות. בתמונה הזאת יש הכרעה שבאה כביכול מתוך ואקום וההכרעה קובעת את מצב המוח שקובע את התוצאה, את הפעולה. אין נסיבות. עכשיו מה שקורה בתמונה כזאת שאם אני אראה ששינוי נסיבות מביא לשינוי בפעולה, אז זה בעצם אומר שהתמונה הליברטנית לא נכונה. ותבינו שזה בעצם מה שעומד מאחורי כל הקשיים האלה שתיארתי בפעם הקודמת. כי מה שבעצם מראים לי זה שמשנים לי את הנסיבות, חותכים את המוח. המוח שלי חצוי, המוח שלי פגוע, יש משהו שונה בנסיבות שלי, כן, בפיזיולוגיה שלי שזה במקרה זה נסיבות פנימיות, אבל זה לא משנה. וזה מניב התנהגות שונה. ומכאן יש אנשים שמסיקים שאם כך אז התמונה הליברטנית לא נכונה, אין לנו בחירה חופשית, הנסיבות קובעות את מה שאנחנו עושים. מה הם מפספסים? הם מפספסים את זה שגם בתמונה הליברטנית יש מקום והשפעה לנסיבות. הנה פה גם כן מופיעות הנסיבות. ולכן ברור שאם הנסיבות תהיינה שונות, אז הפעולה תהיה שונה. גם הליברטן מסכים לזה. הרי איזה ליברטן שפוי מתכחש לזה שלחינוך יש השפעה על מה שאנחנו עושים? או לחברה יש השפעה על מה שאנחנו עושים או לבית יש השפעה על מה שאנחנו עושים, למצב מוחי, למצב רוח, מה שאתם רוצים. ברור לגמרי, זאת תופעה שלא שנויה במחלוקת ושום ליברטן שפוי לא מעלה בדעתו להתווכח על זה. לכן הקשיים האלה לדעתי מבוססים על תפיסה קריקטורית של הליברטניות. והתפיסה הלא קריקטורית, התפיסה האמיתית היא תפיסה חמש שלבית. זה מתחיל בנסיבות. הנסיבות נקלטות על ידי המוח, כן, זה הנסיבות, הן נקלטות על ידי המוח פה, והמוח מקבל את הנתונים ועושה להם איזשהו סוג של עיבוד. אחרי שהוא עשה להם איזשהו סוג של עיבוד מגיע, מגיעים הרצון והשכל, החלקים המנטליים הגבוהים שלנו ושוקלים את הנתונים המעובדים שמועברים אליהם ומקבלים הכרעה. שימו לב שהחץ פה הוא חץ שונה מהחצים האחרים. החצים האחרים הם קו בודד, החץ הזה הוא חץ כפול. זה בא לרמז שיש לו אופי שונה לחץ הזה. כל שאר החצים הם צינור חלול, זה תהליך דטרמיניסטי. פה יש הכרעה. ההכרעה הזאת בעצם אומר שקורה פה משהו שהוא לא רק חישוב מכני, זה לא משהו דטרמיניסטי, יש פה איזשהו סוג של שיקול דעת, בחירה. ולכן סימנתי את זה בחץ שונה. טוב, עכשיו המוח קיבל הכרעה, המוח, לא המוח סליחה, הרצון והשכל קיבלו הכרעה לאור הנתונים שהועברו אליהם, אז אנחנו בשלב ההכרעה זה שלב שלוש. וההכרעה הזאת מכאן ואילך עוברת, עובדת בדיוק כמו בתמונה הקריקטורית. מכאן ואילך העסק הזה באמת כמו שתואר למעלה. זאת אומרת, ההכרעה הזאת מועברת למוח, המוח בונה ממנה הוראות לשרירים או לא משנה או לחלקים במוח שמגבשים תפיסת עולם ונוצרת פעולה. אוקיי? אז השלושה שלבים האחרונים זה באמת מה שתיארה התמונה הקודמת. אבל היה חסר בה את שני השלבים הראשונים, את שלב אחד ואת שלב שתיים. היא מתחילה משלב שלוש. ושוב פעם, למה זה חשוב? זה חשוב בגלל מה שהסברתי קודם. זה חשוב בגלל שפה פתאום אנחנו רואים שגם הליברטן מסכים ששינוי בנסיבות ייצור שוני בפעולה. העובדה ששינוי בנסיבות יוצר פעולה שונה, החלטה שונה, השקפת עולם שונה, תגובה שונה, לא מוכיחה בשום צורה את הדטרמיניזם ואת המטריאליזם ודטרמיניזם.
[Speaker D] יש לי רק שאלה, הליברטנים שאני שומע שם הם טוענים שאם יש נסיבות נגיד חינוך רע זה רק מקשה על מישהו אבל תמיד הוא יכול להתגבר על זה ולבחור דרך התורה נגיד לזה וזה לא חשוב מה הם הנסיבות תמיד אפשר להתגבר. יותר קשה או משהו, לא יותר מזה.
[הרב מיכאל אברהם] וזה בדיוק הנקודה. המשפט שאמרת באמצע "לא חשוב מה הם הנסיבות" הוא המשפט היחיד שאני לא מסכים איתו במה שאמרת. זאת אומרת, ברור שהליברטן זה כל הוויכוח. הליברטן טוען שאחרי הנסיבות מגיעה הכרעה. הנסיבות לא קובעות את מה שיקרה. הנסיבות הן נותנות איזשהם נתונים, אבל אני כמובן תמיד יכול לקבל את ההכרעה באופן חופשי. לא תמיד, אבל ברוב המקרים יכול לקבל הכרעה באופן חופשי. אבל התמונה הקריקטורית אומרת שלנסיבות אין השפעה בכלל. לא שהן לא קובעות את התוצאה. ברור שהן לא קובעות את התוצאה, אבל הן לא משפיעות על התוצאה? עכשיו כאשר בנאדם חי בנסיבות, דיברנו על זה כבר לא פעם בתחילת הסדרה כשהצגתי את הליברטניות עם התמונה הטופוגרפית הזאת, כן? תיארתי את ההתייחסות של בנאדם, התנהלות של בנאדם כנגיד כבהשוואה לכדורון שנע על פני איזשהו שטח. אז הכדורון רץ תמיד למקום עם מינימום אנרגיה פוטנציאלית. הוא הולך תמיד למקום הנמוך והוא לא יעלה על ההר, למקום הגבוה. האדם נמצא באותו מצב. גם עליו פועלים הכוחות. האדם הוא יצור פיזיקלי. זאת אומרת שגם עליו בעצם פועל כוח למטה כדי לרדת למטה וכשהוא ינסה לעלות למעלה יהיה כוח שמתנגד לזה. אבל הוא יכול להחליט להתגבר. אז עכשיו אם תיקח מאה בני אדם שנמצאים על אוכף, כן? אוכף זה סאדל פוינט, שיש לך שתי ירידות לשני צדדים ושתי עליות לשני הצדדים האחרים. אוקיי? ותשים שם מאה בני אדם. ברור שלא יהיה חמישים שירדו למטה וחמישים שיעלו למעלה. אלה שירדו למטה יהיו יותר. לא יודע, שבעים, שמונים, שישים, לא יודע כמה, אבל יהיו יותר אנשים שירדו למטה כי זה יותר קל. האם כתוצאה מזה אתה יכול להסיק שהמבנה של השטח, כן? המיתאר הטופוגרפי קובע בצורה חד ערכית את ההתנהגות של בני אדם? התשובה היא לא. לכל אחד יש בחירה חופשית. נכון שההתפלגות הכללית תהיה מוטה. זה לא יהיה חמישים חמישים, זה יהיה משהו לטובת העמק ונגד ההר. זה בדיוק המשמעות של התמונה שציירתי כאן. לכן אמרתי שהפרקים האלה אוספים, קוטפים את כל הפירות של כל מה שזרענו לכל אורך הדרך. כשאני תיארתי שמה את התמונה הזאת של הליברטניות הנכונה, המפוקחת, לא הטיפשית, הקריקטורית, התכוונתי לענות לשאלות האלה. כאן אני משתמש במה שעשיתי שם. והטענה היא שהנסיבות בהחלט משפיעות. הוויכוח הוא לא בזה. הוויכוח הוא בשאלה אם הנסיבות קובעות את מה שיקרה. דיטרמיינס, כן? השאלה אם הם… זה ברור שיש השפעה של הנסיבות. אף אחד לא מתווכח על זה. השאלה אם ההשפעה הזאת מכתיבה לי מה שיקרה או שאני יכול להתגבר. זה הוויכוח. וברגע שאתה אומר שהנסיבות משפיעות לא הראית שהנסיבות קובעות. זה שני דברים שונים. הראית שהן משפיעות. וזה בדיוק הנקודה. עכשיו סיימתי בפעם הקודמת בזה, במשמעות של התמונה הזאת. המשמעות של התמונה הזאת, בעצם התמונה הזאת פותרת את כל הקשיים שהאנשים האלו, ככה נדמה לי לפחות, כל הקשיים שאני מכיר. ולכן ההבדל בציור בין הציור הקריקטורי לציור הזה הוא הבדל דרמטי לדיון. כי הרבה מאוד מאלו שמנהלים את הדיון מנהלים אותו לאור התמונה הקודמת שתיארתי, התמונה הזאת. ואז מי שליברטן שחושב לפי התמונה הזאת, ברגע שתראה לו שהנסיבות משפיעות, לא קובעות, משפיעות על התוצאה, הפלת אותו לקרשים. הוא אומר לו זה נפל כי אתה רואה שלא ההכרעה קובעת אלא הנסיבות קובעות. אבל אם אתה אומר לא, אני מחזיק בתמונה הזאת, לא בתמונה ההיא, אז זה שהנסיבות משנות את ההתנהגות ואת ההחלטה, ברור, גם אני מסכים לזה. השאלה אם זה קורה תמיד, השאלה אם זה קורה בהכרח, השאלה אם זה קורה על מאה אחוז מהאנשים, זה השאלה החשובה. והטענה שלי היא שלא. ואמרתי כבר לא פעם שכל פעם מגלים גן שאחראי על התנהגות אנושית אחרת, כן? יוצאת תמיד יוצאות כותרות לעיתון, מצאו את הגן שאחראי על אמונה דתית, את הגן שאחראי על קמצנות, את הגן שאחראי על אלימות, מה שאתם רוצים, כל מה שאתם רק רוצים הכל נמצא בגנים. אז קודם כל כמובן לא מצאו, זה הכל כותרות שטויות. אבל מעבר לזה, גם כשכן מוצאים, מוצאים משהו שיש לו קורלציה לתוצאה. זאת אומרת מוצאים משהו שיכול להשפיע לכיוון של אלימות, לכיוון של אמונה דתית, לכיוון של תוקפנות או כל מיני דברים מן הסוג הזה. אבל אף אחד בעולם לא ראה מעולם גן שקובע באופן דטרמיניסטי התנהגות. לא קרה ולדעתי גם לא יקרה. זה לא יפריע כמובן לעיתונים לצאת עם. כן, אפשר למצוא שגן, מבנה גנטי מסוים, יכול לתרום לגיבוש עמדה אמונית, שבן אדם יהיה דתי. ומבנה גנטי אחר יתרום לזה שהוא לא יהיה דתי. אבל זה לא אומר שזה קובע את היותי דתי או חילוני. אגב, משום מה מזה מתעלמים, שאותו מבנה גנטי גם קובע שתהיה חילוני. זאת אומרת, לא אותו אלא מבנה, באותה מידה מבנה גנטי אחר קובע שתהיה חילוני. אם הגנים אחראים על זה, כמו שהם אחראים על תפיסת העולם הדתית, הם אחראים גם על תפיסת העולם החילונית. לכן אני לא יודע למה תמיד רואים בזה מתקפה על הדתיות, שאומרים בעצם הדתיות שלכם זאת אשליה, זה השראה של מבנה גנטי פשוט, זה הכל. אתם לא באמת גיבשתם עמדה. אבל החילוני כמובן תמיד מגבש עמדה בצורה בלתי תלויה ולא קשורה לגנים שלו. זה מפלאי הדיון המוזר סביב הנושאים האלה. בכל אופן הטענה היא שאם ימצאו שמבנה גנטי מסוים באופן דטרמיניסטי קובע מה שיקרה, זאת אומרת כל מי שיש לו מבנה גנטי כזה הוא דתי, וכל מי שאין לו מבנה גנטי כזה הוא לא דתי. זה מה שימצאו. אם זה יהיה המצב, אז באמת זה יהיה אתגר משמעותי. זה כבר יהיה אתגר משמעותי. אין דבר כזה. אין. לא מצאו שום דבר על שום התנהגות אנושית. לא מצאו דבר כזה ואני לא רואה גם איך יוכלו למצוא. בשביל שיוכלו למצוא צריך לעקוב אחרי כל בני האדם בכל שלבי חייהם. זה צריך ממש להיות האח הגדול של אורוול בשביל לעשות ניסוי כזה. אוקיי? זה אני לא רואה איך עושים ניסוי כזה, לכן כל הניסויים האלה הם לא רלוונטיים. הם לא רלוונטיים לשאלה שלנו, יכולים להיות רלוונטיים לדברים אחרים. אבל השאלה הזאת זה לא רלוונטי. הנקודה, זה נקודה מאוד חשובה כי כמעט כל הדיונים סביב השאלות האלה של ליברטריאניות, של בחירה חופשית, נופלים בכשל הזה. כמעט כל הדיונים. כי אנשים מתייחסים, אגב גם ליבט, זאת אומרת גם בליבט ראינו אותו דבר. זאת אומרת אנשים חושבים שה-אר-פי, כן? הפיק החשמלי הזה בראש קובע את הלחיצה של הכפתור ולכן בעצם אין לנו שום דבר מעבר לסיגנלים המוחיים. אבל זה לא נכון כי לא הראו שזה תמיד קורה. זה הווטו שדיבר עליו ליבט. כל מה שהראו זה שזה קורה, אבל זה שזה קורה כולם מסכימים, השאלה אם זה תמיד קורה. שמה יש עוד בעיות חוץ מזה אבל אני אומר קודם כל יש את הבעיה הכי בסיסית. בשביל שניסוי ליבט ייתן לנו הכרעה, צריך להראות שזה תמיד, אם יש אר-פי אני לוחץ על הכפתור ואם אין אר-פי אני לא לוחץ עליו וזה קורה תמיד. אצל כל בני אדם תמיד. עד שלא הראית את זה, ואי אפשר להראות את זה במעבדה, עד שלא הראית את זה לא הראית דטרמיניזם. לכן ההבדל בין שתי התמונות שאני מציג כאן הוא הבדל דרמטי. אני אתן לכם אולי, אולי רגע, אני רק אחזיר את זה שנייה, אני רק אחזור מה שאמרתי, אז בעצם התמונה הזאת יש לה שתי משמעויות או בקיצור המוח שלנו יכול להשפיע על ההחלטות שלנו בשתי צורות או בשני אופנים שונים. אחד דרך שלב שתיים והשני דרך שלב ארבע. כן? זה הקלט והפלט, האינפוט והאאוטפוט. כאשר המוח נדפק זה יכול לעשות אחד משני דברים. או לא להעביר לי נתונים על הנסיבות, העיבוד של הנתונים נעשה בצורה לא טובה, ואז מה שקורה זה שהרצון והשכל שבאים לגבש עמדה הם עושים את זה על בסיס נתונים שגויים, נתונים בעייתיים, מעוותים, מגמתיים, בעיה עם הנתונים. אוקיי? ואז אתה מקבל החלטות לא טובות בגלל הנסיבות. הסוג השני של ההפרעה אם יש משהו בעייתי במוח, אם יש איזה דפקט במוח, זה בשלב ארבע. יכול להיות שאני מקבל החלטות מצוינות, קיבלתי את הנתונים המלאים והנכונים אבל את ההחלטות האלה אני צריך לתרגם למעשה. וכשאני מתרגם אותם למעשה שוב פעם זה עובר דרך המוח. אבל אם המוח דפוק, עם החלק הזה של המוח דפוק, אז הפעולה שנעשית פה לא תשקף את ההכרעה של הרצון והשכל מפה. כיוון שהמוח שתפקידו להעביר את ההכרעה הזאת לפעולה משבש את זה. והבאתי לזה כל מיני דוגמאות. זאת אומרת, למשל דוגמה הבאתי, לא כל מיני, הבאתי דוגמה אחת למשל, מה קורה כאשר מישהו נתן לי אגרוף. אוקיי? עכשיו אני הולך ברחוב, כואב לי ואני מאוד כועס עליו. עכשיו אני הולך ברחוב ואני רואה מישהו שנראה לי כאותו אחד שנתן לי את האגרוף. אני בא אליו, אני מחזיר לו אגרוף בחזרה. אוקיי? עכשיו מתברר שזה בכלל לא היה אותו אחד שנתן לי את האגרוף, זה היה מישהו אחר. בקיצור עשיתי פעולה לא מוסרית, נתתי. נתתי אגרוף לבן אדם שסתם לא מגיע לו, סתם אדם תמים. עכשיו, מה זה, ממה זה יכול לקרות? נגיד שהדטרמיניסטים טוענים שזה קורה בגלל דפקט במוח. ואני מסכים, או לא בהכרח, אבל זה יכול לקרות. זה יכול להיות שזה באמת בעיה מוסרית, הבן אדם עשה מעשה לא ראוי כי הוא בחר לא טוב. אבל אני מסכים שזה גם יכול להיות תוצאה של דפקט במוח, בשתי הנקודות, גם בשלב שתיים וגם בשלב ארבע בתמונה הזאת. בשלב שתיים למשל, דוגמה, איך בעיה משלב שתיים יכולה לגרום לזה? אני מזהה את הבן אדם לא נכון. זאת אומרת מגיעים לי נתונים, אני רואה את הבן אדם, אני בטוח זה הבן אדם שנתן לי אתמול אגרוף, אבל זה לא נכון. מה שאומר זה שהאינפוט שלי משובש. המוח לא מעביר לי את הנתונים הנכונים ואז כתוצאה מזה אני מקבל החלטה לא מוסרית. אבל ההחלטה הלא מוסרית היא לא בגלל שאני אדם רע. מבחינה מוסרית קיבלתי החלטה נכונה. הבעיה הייתה בנתונים המעוותים שהגיעו אליי, פשוט קיבלתי נתונים לא נכונים. מה לעשות? הצד השני, הבעיה, הסוג השני של הבעיות שיכול לגרום לזה, זיהיתי נכון את הבן אדם וראיתי שהבן אדם הזה הוא לא הבן אדם שנתן לי אגרוף אתמול. אבל המוח שלי דפוק והוא גרם ליד שלי לזוז ולתת אגרוף לבן אדם הזה למרות שבהכרעה שלי אני הכרעתי לא לתת לו אגרוף. כי התרגום של ההוראה לא לתת אגרוף עבר שיבוש וזה נהיה הוראה כן לתת אגרוף. זה בעיה בשלב ארבע. נכון? העברת ההוראות מההכרעה של הרצון והשכל אל הפעולה. וגם זה יכול להביא לאגרוף לא מוצדק. זאת אומרת שבתמונה הליברטנית גם יכולה להיות סיטואציה שבן אדם הוא צדיק גמור, מקבל החלטות מוסריות לעילא, ועדיין ייתן אגרוף למישהו שלא מגיע לו. ויכולות להיות לזה שתי סיבות, או באינפוט או באאוטפוט. או בקליטת הנתונים או בביצוע ההכרעה. ולכן הליברטן לא מכחיש את זה. הליברטן מסכים שאם במוח קורה משהו, אז יכולות להיות התנהגויות בעייתיות, או התנהגויות שלא מתאימות לערכים שלי. אוקיי? יכול להיות. אבל זה לא אומר שאין בנו את אותו ממד רוחני, שכלי, רצוני, מנטלי, שמקבל הכרעות. אני קיבלתי פה הכרעה באופן לגמרי חופשי, זה לא היה דטרמיניסטי. זה ממש לא היה דטרמיניסטי. רק קיבלתי הכרעה לאור נתונים בעייתיים או שההכרעה שלי לא תורגמה למעשה בצורה טובה בגלל שהמוח לא פעל כמו שצריך, לא פועל כמו שצריך. אוקיי? כן.
[Speaker E] איפה קורה שלב שלוש?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת איפה? איפה במוח? באותו המוח? לא. ברצון ובשכל, זה בכלל לא קורה בגוף. אחרי זה מפה זה עובר למוח. כשאתה שואל איפה זה קורה אתה מדבר על ארבע, לא על שלוש.
[Speaker E] אני שואל אבל איפה קורה שלוש?
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, אין, זה כמו להגיד מה צבעו, מה צבעה של המידה הטובה? אתה יכול לענות לי על השאלה הזאת? מה צבעה? או מה ההבדל בין שפן? אתה יכול לענות לי על השאלה הזאת? הנונסנס של לואיס קרול, כן? אלה שאלות שאי אפשר לענות עליהן. אתה שואל אותי איפה קורה משהו שאין לו מיקום במציאות? הוא לא ממוקם באיזשהו מקום בחלל. אז אין טעם לשאול איפה זה קורה, המושג איפה לא שייך לגביו. מה שקורה בחלל זה משהו שקורה במוח, אבל זה הרי קורה ברצון ובשכל, לא במוח. זה החלק המנטלי שלנו. החלק המנטלי שלנו זה משהו רוחני, הוא לא ממוקם באיזשהו מקום. כשדיברנו על זה באחת הפעמים בעבר, הגמרא בברכות בדף ה', הגמרא משווה בין הנשמה, בין היחס של הנשמה לגוף לבין היחס של הקב"ה לעולם. ואחד הדברים, באמת חמישה דברים יש דמיון ביניהם, והיא אומרת שבאחד הדברים זה כמו שהנשמה מלאה את כל הגוף, ככה הקב"ה מלא את כל העולם. מה זאת אומרת מלאה את כל הגוף? היא לא מלאה את כל הגוף, היא לא נמצאת בכלל במקום. זה לא שהיא מלאה את כל הגוף, זה רק ביטוי מושאל. היא לא נמצאת בשום מקום מסוים בגוף. היא נמצאת באינטראקציה עם הגוף הזה, אבל זה לא שהנשמה נמצאת בנקודה, כן בבלוטת האיצטרובל. יש כל מיני כאלה שמנסים לאתר כן איפה הדברים האלה נמצאים. זה לא נמצא בשום מקום. וגם הקב"ה, אתם יודעים, זה יש איזה ביטוי נורא יפה בקדושה. כתוב מלאכיו משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו להעריצו? לעומתם משבחים ואומרים, או ברוך יאמרו אם אתם בנוסח אשכנז. מה זה אומר? משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו להעריצו? הרי אין לו מקום, אז כלפי איפה נפנה? כדי לעבוד אותו. לעומתם משבחים ואומרים. זאת אומרת אין לו מקום, אני לא יודע לאתר אותו באיזשהו מקום מסוים. אז אני מה זה משנה, אני אעשה את זה איפה שאני נמצא. לעומתי, איפה שאני נמצא, שם אני אעשה את זה, זה לא מקום יותר גרוע ולא יותר טוב מכל מקום אחר. באופן מטאפורי קוראים לזה שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, אבל האמת היא שהוא לא נמצא בשום מקום. הוא לא סוג של דבר שנמצא בחלל, אוקיי? לכן, לכן בדיוק אתמול דיברתי אני חושב על ההבדל הזה שאמרתי שלנקודה אנשים חושבים שלנקודה יש אורך אפס. אבל בתפיסה הפשוטה לנקודה אין אורך, לא שיש לה אורך אפס. אורך יש ליצורים מממד אחד לפחות, אבל נקודה זה יצור מממד אפס, אז אין לה אורך, לא שיש לה אורך אפס. עכשיו אפשר בתורת המידה להגדיר גם אורך של נקודות, כל מיני פלפולים של מתמטיקאים. אבל בתפיסה הפשוטה כשמסתכלים על זה, נכון יותר לומר שלנקודה אין אורך מאשר שיש לה אורך אפס. או כמו כן הנפח שיש ליריעה דו-ממדית. זה לא שיש לה נפח אפס, אין לה נפח, היא פשוט המושג נפח לא שייך ליריעות דו-ממדיות. אמרתי להם שם שזה מזכיר לי את השאלה מה רואה אדם שהוא עיוור מלידה? שאין לו את כושר הראייה. האם הוא רואה כל הזמן חושך, שחור? או שאולי הוא לא רואה. זה לא אותו דבר. זאת אומרת לראות כל הזמן חושך או שחור זה בעצם לראות מראה ניטרלי, כן, לראות משהו שהוא אין בו שום דבר, אפס-אפס ראייה. אני אומר לא אפס ראייה, אין לו ראייה, הוא לא רואה. לא שהוא רואה כל הזמן שחור, אתם מבינים את ההבדל? אז גם גם בנידון דידן זה אותו דבר. כשאתה שואל איפה נמצאים הרצון והשכל, אז כשאני אומר מלא כל הארץ כבודו של הקדוש ברוך הוא, זה ביטוי מטאפורי. בעצם הכוונה לא שהוא נמצא בכל מקום אלא שהימצאות במקום זה משהו שלא רלוונטי לגביו. אותו דבר עם הרצון והשכל. איפה זה מתחיל להופיע במוח? בשלב ארבע. כי הרצון והשכל נותנים הוראה למוח ואז כמובן מתחילים כבר זרמים חשמליים במוח שעוברים לביצוע, עובר לעשייתן. ולכן הדברים האלה מגיעים למוח בסוף, אבל הם לא נוצרים שמה. אוקיי? הם בעצם נוצרים בחלק המנטלי שלנו. יש התמונה, התמונה הזאת שתיארתי כאן בעצם יכולה להסביר בתוך המסגרת הליברטנית את כל התופעות שתיארתי בפעם הקודמת ועוד הרבה אחרות ולהראות שאין להם שום קשר לדיון. כל התופעות שדיברתי עליהן קודם בעצם יכולות להיות מוסברות כאן או דרך בעיה בשלב שתיים או דרך בעיה בשלב ארבע. אוקיי, אני אביא לכם אולי דוגמה את הדוגמה הכי קיצונית שהובאה שמה. מה קורה עם בן אדם שברגע שנפגע לו המוח נהיה רפובליקני? או אתם יודעים מה, דמוקרטי. בדרך כלל אומרים שמישהו שנפגע לו המוח נהיה רפובליקני. אבל אז בשביל להיות פוליטיקלי קורקט אני אומר נפגע לו המוח והוא נהיה דמוקרטי. אוקיי? אז איך זה יכול להיות? לכאורה רואים שהבן אדם מקבל החלטות לא באמת כמו שאנחנו חושבים, איזה שיקול דעת, היגיון, לקיחת שיקולים שונים וגיבוש עמדה, אלא זה קורה כתוצאה ממצב מוחי, נכון? זה אחד הביטויים הכי קיצוניים של הטענות האלה כאילו שאין בנו שום דבר חוץ ממוח. אבל הנה אני אראה לכם בתמונה הזאת איך דבר כזה יכול לקרות. הרי ברור, נגיד הניסויים שעשו שמה אגב היו ביחס לניקסון. זה היה בשנות השבעים, סוף שנות השישים נדמה לי, סוף שנות השישים, ושמה הבן אדם פתאום עבר לתמוך בניקסון או להתנגד לניקסון, לא זוכר בגלל שהמוח שלו נחצה. ואז עלו טענות שרואים שבעצם המוח קובע את העמדות שלנו, וזה לא כמו שאנחנו מציירים את זה שאנחנו מגבשים לעצמנו עמדה ויש לנו דעות ואידיאולוגיה וערכים וכולי. עכשיו אני רוצה לתאר את זה בצורה ציורית. הרי רק טיפש חושב שאין לניקסון יתרונות. כן? כמו שאומרים תמיד, אם ילד בן שבע עשרה הוא לא קומוניסט אז אין לו לב, ואם בן עשרים ושלוש הוא עדיין קומוניסט אז אין לו ראש. זאת אומרת, מי שחושב שבניקסון אין בכלל יתרונות או שהוא היה כליל החסרונות, הוא חושב בצורה ילדותית, בצורה פשטנית. ברור שהיו לו גם צדדים חיוביים בלי להכיר אותו יותר מדי, זה ברור לגמרי. בכל בן אדם יש צדדים חיוביים, אבל היו לו גם צדדים שליליים. ועכשיו הבן אדם צריך כשהוא רוצה לגבש עמדה אם להצביע לניקסון או לא, הוא צריך למשקל. משקלל את הנימוקים לפה ולשם, ולהגיע בסוף לשורת תחתונה. כאשר הוא מצביע ניקסון האם הוא אומר שניקסון הוא כליל השלמות? ממש לא. הוא רק חושב שהיתרונות שלו עולים על החסרונות שלו. אם בן אדם מצביע נגד ניקסון הוא חושב שהחסרונות עולים על היתרונות, אז הוא מצביע נגדו. אבל אף אחד לא מכחיש את זה שיש לו גם יתרונות וגם חסרונות. עכשיו בוא נניח שמי שהיתרונות של ניקסון שייכים לאונה הימנית והחסרונות, כן הוא היה ימני, רפובליקני, והחסרונות של ניקסון שייכים לאונה השמאלית. כן, נגיד שזה הדברים שבהם מטפלים החלקים האלה של המוח. עכשיו, ברגע שאתה חותך, זאת אומרת אם המוח שלם והקורפוס קולוסום הזה, כן, הגשר הזה בין שתי האונות קיים, אז אתה לוקח את השיקולים מהאונה הימנית, השיקולים מהאונה השמאלית, משקלל אותם ומגיע למסקנה. אוקיי? ואז יש לך עמדה. בעד ניקסון, נגד ניקסון, יש לך איזשהו סוג של עמדה. אגב מי זה אתה? מי זה האתה שמשקלל את הנתונים, שמחבר את האונה הימנית והאונה השמאלית? אז הרבה אנשים אומרים זה האונה השמאלית. לא, האונה השמאלית זה אחד הדברים שאותם משקללים. אבל מי המשקלל? זה בעצמו טענה לטובת הדואליזם, כן, לטובת התפיסה שיש בנו משהו מעבר למוח. המשהו הזה מעבר למוח משקלל את שתי שני סוגי הנתונים האלה, אבל נעזוב את זה כרגע. אז אני משקלל את הנתונים ומגיע בסוף למסקנה אם אני נגד ניקסון או בעד ניקסון. אוקיי? עכשיו המוח נחתך. מה קורה כשהמוח נחתך? אין דיבור בין שני החלקים של המוח. אז השיקולים הימניים והשיקולים השמאליים מגיעים לשתי מסקנות. זה מגיע למסקנה בעד ניקסון, זה מגיע למסקנה נגד ניקסון. ועכשיו אין לי דרך לעשות אינטגרציה כי פיזית המוח חתוך. אוקיי? מה קורה כתוצאה מזה? כתוצאה מזה עכשיו תלוי, אם ישאלו אותי האם אני רפובליקני או לא, מה אני אענה? המוח כזכור לכם מופעל על ידי האונה השמאלית. נכון? אז מה זה אומר? שאני אענה שאני נגד ניקסון. כן, שמאליים הם נגד ניקסון, ניקסון היה ימני. אז האונה השמאלית שמפעילה את הפה, והרי האונה הימנית אין לה קשר לפה כי הקשר בין האונות נחתך. דיברנו על זה בפעם הקודמת. אוקיי? אז מי שקובע את מה שאני אדבר זה האונה השמאלית, והאונה השמאלית היא נגד ניקסון. כשישאלו אותי האם אני בעד ניקסון התשובה היא שאני נגד. עכשיו אם אני אלך להצביע, אז תלוי במה תלויים הפעולות של ההצבעה הזאת, הזזת היד, ההליכה וכל הדברים האלה. יכול להיות שאני אצביע בעד ניקסון. למה? לא כי הכרעתי שאני בעד ניקסון, אלא בגלל שמי שקבע את מה שאני אעשה בפועל, אתם רואים פה, החלק הזה, העברת ההוראות, מי שקבע את הפעולה זה החלק הימני של המוח שהוא מביא לידי ביטוי רק חצי מההכרעה. ההכרעה מורכבת משקלול של שיקולים לפה ולשם, והחלק הזה מתרגם רק חצי מהשקלול. ואז הפעולה תהיה פעולה שהיא לא תוצאה של ההכרעה הכוללת, אלא של חצי מהשיקולים. אם הפעולה היא דיבור זה יהיה של החצי השמאלי, אם הפעולה היא הליכה זה יכול להיות של החצי הימני. ואז פתאום אתם רואים בן אדם שהיה דמוקרט מובהק והופך להיות תומך בניקסון אחרי שהמוח שלו נחצה. האם זה אומר שאין לו הכרעה? לא. זה אומר שנפגע החלק מספר ארבע בשרשרת שלו. המוח לא מעביר את הפעולות נכון. כמובן זה יכול לבוא גם מכאן. זאת אומרת ברגע שאתה רוצה לגבש עמדה על ניקסון אתה רוצה לקבל נתונים. מה הוא עשה? מה דעתי על מה שהוא עשה? עכשיו אם בקליטה יש לי בעיות, אז אני לא אקבל את הנתונים הרלוונטיים בעדו, אלא רק את הנתונים נגדו, ויצא בזה… או לפחות בעוצמה אחרת אני אקבל את זה, ולכן בסוף בסוף אני אקבל החלטות נגד ניקסון למרות שבעצם יכול להיות שאם הייתי משקלל הכל הייתי בעדו. יש, אפשר לראות את זה במשל נחמד לעניין הזה, תראו פה הבאתי תמונה של מנסרה. כן, מנסרה זה בעצם מכשיר אופטי שנכנס אליו אור לבן והוא מפרק אותו לגוונים. כן, אתם רואים פה נכנס אור והוא מפרק אותו לגוונים, כחול, ירוק, צהוב, אדום וכן הלאה. אוקיי? עכשיו מה שבעצם טוענים המטריאליסטים זה שברגע שאתה משנה את המנסרה הרי תשנה את הצבעים. נכון? אם המנסרה תהיה שונה חלק מהצבעים לא ייצאו או שהם ייצאו בכיוונים אחרים או תלוי במבנה של המנסרה. האם זה אומר שאין האם זה אומר שאין אור? שהמנסרה היא הדבר היחיד שקיים? המנסרה מייצרת את הצבעים? כי עובדה שאם משנים את המנסרה מקבלים צבעים שונים. אז כנראה שהמנסרה זה הכל. מה פתאום? הרי ברור שכל הצבעים האלה נמצאים פה בתוך האור הלבן. מה שעושה המנסרה היא רק מפרקת אותם ושולחת כל צבע לכיוון אחר. זווית השבירה משתנה לפי אורך הגל, ולכן כל אורך גל הולך לכיוון שונה. כך מתפרקים הגוונים, אבל כולם נמצאים באור הלבן שמגיע אל המנסרה. רק המנסרה מפרקת אותם. מה יקרה אם לא אשים שם מנסרה? אני אראה צבע לבן. האם בתוך הצבע הלבן אין גוונים? בטח שיש גוונים. רק אני לא אראה אותם. הם לא יבואו לידי ביטוי. זה בדיוק מה שקורה במוח. יש לי בהחלטה שלי בעד ניקסון יש הרבה גוונים. יש שיקולים בעד ויש שיקולים נגד, ואני צריך לשקלל את כולם ובסוף להגיע למסקנה. אם אין לי את המנסרה שמפרקת את השיקולים, אם היא מוציאה לי את השיקולים שמאלה ואת השיקולים ימינה, אני לא אראה שההחלטה הזאת היא החלטה שמרכיבה, מורכבת מהרבה מאוד גוונים. אני אראה את זה כאילו החלטה אני רפובליקני או אני דמוקרטי, אבל זה לא נכון. החלטה של אני רפובליקני אין פירושו שאני לא רואה את היתרונות בדמוקרטים, רק אני חושב שהיתרונות של הרפובליקנים גדולים יותר. זה הכל, או להיפך. זה בדיוק כמו המשל של המנסרה. ולהגיד שבגלל הדברים האלה אין לנו בכלל נשמה, או אין לנו בכלל יכולת לקבל החלטות ורצון וקביעת ערכים וכולי אלא המוח קובע הכל, זה כמו להגיד שהמנסרה מייצרת את הצבעים ואין בכלל אור לבן שפוגע בה. או הצבעים לא נמצאים באור הלבן אלא המנסרה מייצרת מהאור הלבן, מייצרת ממנו צבעים. לא נכון, הצבעים נמצאים בתוך האור הלבן. המנסרה רק מוציאה אותם מן הכוח אל הפועל. במובן הזה המנסרה זאת הדוגמה לשלב ארבע בשרשרת. שלב ארבע בשרשרת בעצם אומר, יש לי אור לבן, ואני עכשיו רוצה להעביר את המידע הזה הלאה בצורה של צבעים. אם המנסרה פועלת, אז אני אעביר את כל הצבעים כל אחד למקום הראוי לו. אם המנסרה נדפקה, או החלפתי מנסרה, או משהו פגום בה, אז היא לא תעביר את כל הצבעים. חלק היא לא תעביר, היא תעביר לכיוונים אחרים, היא תעשה משהו אחר. זה לא אומר שמשהו השתנה באור הלבן. האור הלבן נראה בדיוק אותו דבר. אבל הגורם שמתווך בין האור הלבן לבין מה שאנחנו רואים הוא השתנה, משהו נדפק שם. זה בדיוק אותו דבר, המוח בתמונה הזאת הוא גורם מתווך. ולכן כשהמוח השתנה, ברור שגם התוצאות ישתנו. אבל זה לא אומר שיש לנו רק מוח ואין שום דבר שמזין את המוח או שהמוח בעצם מבטא אותו. עכשיו אני כבר לא מדבר על אוסף של הרבה מאוד תופעות הרבה הרבה יותר פשוטות, כמו למשל אנשים שיש להם פגיעה באמיגדלה. שזה אנשים שאין להם, אין להם יכולת אמפתית למשל, או אנשים שהממד הרגשי שלהם או מדוכא מדי או מעורר מדי, יותר מדי רגיש וחזק. זה שני סוגי פגיעה שונים. מה שיקרה במצב כזה, אתם תראו שינויי התנהגות מאוד מאוד חזקים. יש עשו מחקרים על חיילים יוצאי וייטנאם, והטענה הייתה, חיילים שעשו שמה מעשים כנראה די אכזריים ומטורפים, ומצאו אצלם פגיעה באמיגדלה. שהמרכז האמפתיה שלהם דפוק. הם לא קולטים את הסבל שהם גורמים לאנשים. עכשיו תבינו מה המשמעות של העניין. הם בעצם יכולים להיות אנשים מוסריים למהדרין בהחלטות שהם מקבלים, החלטות נהדרות. והחלטות במובן הדואליסטי, הליברטני, הם מקבלים החלטות. זה לא המוח גרם להם לזה. מה שעשה המוח, המוח לא נתן להם את הנתונים הרלוונטיים. כי אתה בשביל לא לעשות דברים כאלה למישהו אחר, צריך להבין מה זה עושה לאותו מישהו. אתה צריך להבין כמה הוא סובל כשאתה עושה לו דברים כאלה. אם אתה לא מבין כמה הוא סובל כי אין לך אמפתיה, עוד פעם, אין לך את הכושר של האמפתיה, לא שאתה החלטת לא להיות אמפתי, אלא חסר לך במוח, הדבר הזה דפוק אצלך. אז אין לך את היכולת לגלות אמפתיה לאנשים. במצב כזה אתה יכול להתנהג בצורה זוועתית. אבל זה לא אומר שאין לך ממד בוחר. זה רק אומר שהממד הבוחר שלך לא קיבל נתונים. וברגע שאתה לא מבין שלתת מכות לבן אדם זה כואב לו, מה ימנע ממך לתת לו מכות? לא בגלל שאתה אדם רע. אתה לא אדם רע. רק אתה לא מבין שדבר כזה זאת פעולה רעה, כי אתה לא יודע שזה מכאיב, או אתה לא יודע שלהעליב מישהו זה מעציב אותו, כי אתה מין אוטיסט כזה, אתה, גם אם מעליבים אותך זה לא מפריע לך. אז אתה יכול להעליב אנשים באופן לגמרי חופשי, לפגוע בהם לעיני כל ישראל. כשבעצם אתה בכלל לא בן אדם רע. אתה לא בן אדם רע, אלא פשוט אתה, אתה לא מבין שלהעליב מישהו זה דבר שעושה לו רע, זה דבר שפוגע בו.
[Speaker D] אבל סוף הדבר אין לאדם על זה בחירה. זה לא אשמתו, אבל אין לו בחירה כי תמיד הוא לא מקבל את הנתונים.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, צריך להבחין בין שני דברים. קודם כל אני רוצה להראות שיש בו מימד בוחר, לפני השאלה אם יש עליו אחריות או לא. זאת אומרת, התופעות האלה לא מוכיחות שהבן אדם הוא רק חומר מכני. יש בו משהו בוחר. ולמרות זאת, נתונים שגויים יכולים להשפיע על פעולה. זה נתון דבר ראשון. השאלה השנייה זה האם אפשר להטיל עליו אחריות. זאת שאלה אחרת. במקום שבו אין לו את האפשרות להבין את זה, הוא באמת יצא פטור בדין, אני מסכים. לכן אני אומר, אבל זה אין לי ויכוח עם הטענה הזאת, שכשבן אדם לא מקבל נתונים טובים, משהו דפוק אצלו בראש, יכול להיות שהוא צריך להיות פטור מאחריות פלילית. אני מסכים לזה, כל בר דעת מסכים לזה, בבתי משפט כל הזמן שופטים על פי זה. השאלה שאני שואל זה האם זה תמיד זה ככה. זאת אומרת, האם תמיד הבן אדם כשחוטא עושה את זה רק בגלל שככה הוא בנוי? הוא לא החליט, הוא לא החליט להיות רע או להיות טוב, אלא הוא פשוט כזה. אז אין טעם להטיל עליו אחריות בכלל. אני טוען שלא. אני טוען שבן אדם בדרך כלל מחליט. רק בן אדם שהוא בנוי בצורה לא נכונה, מקבל החלטות בגלל נתונים שגויים. ואז ההחלטות שלו הן מוטעות, ובמקרים, לפחות במקרים קיצוניים, בהחלט אפשר לפטור אותו מאחריות, על זה אני לא מתווכח. אני רק אומר שמזה אי אפשר להוכיח שהבן אדם אין בו שום דבר פרט למוח. זה לא נכון. אני אביא לכם אולי דוגמה שתמחיש את הנקודה הזאת. יצא לכם לקרוא את הספר או לראות את הסרט נפלאות התבונה, סטיב נאש? סטיב נאש? פה יש נאש מה-NBA ויש נאש המתמטיקאי, אני כבר לא זוכר. טוב, בכל אופן, המתמטיקאי אני מתכוון, חתן פרס נובל.
[Speaker F] רמי, יש רעש רקע אם אתה יכול להשתיק שוב את כולם.
[הרב מיכאל אברהם] רק רגע. אז אני זוכר שקראתי את הספר, אחרי זה הלכתי לראות את הסרט. אז הסרט מתחיל מבן אדם שהולך ברחוב ורואה מולו כל מיני דמויות, לא יודע מה, סוכנים סובייטים שמנסים לאיים עליו או לגייס אותו למשימות או כל מיני דברים מן הסוג הזה. הוא מטורף, הוא הולך ברחוב וכל הזמן פונים אליו סוכנים סובייטים ואנשים, כל מיני דברים מן הסוג הזה. הוא לא יודע מה לעשות עם זה. עכשיו, בחלק, כל החלק הראשון של הסרט, זה בנוי בצורה מעניינת. כל החלק הראשון של הסרט זה נראה כאילו שזה בסדר, זה איזשהו סרט ריגול כזה של אמריקאי שסוכנים סובייטים מנסים לגייס אותו וכל מיני דברים מן הסוג הזה. אני זוכר עכשיו אני נזכר שראיתי את הסרט לפני שקראתי את הספר, כי לא ידעתי, לא הבנתי את העניין הזה. אני רציתי בהפסקה ללכת, ללכת הביתה כי בסדר, אז סוכנים אומרים לו ככה, אומרים לו אחרת, זה לא מעניין. אמרתי, בכל זאת שילמנו את הכרטיס, נישאר. אז נשארנו שם והחלק השני היה לחלוטין שונה מהחלק הראשון. פתאום התברר שאין סוכנים ואין סובייטים ואין שום דבר, זה הכל דמיונות. הבן אדם היה סכיזופרן פרנואידי והוא דמיין לעצמו כל מיני אנשים שפונים אליו וסוכנים ורודפים אותו וכל מיני דברים. הוא חי בעולם דמיוני מטורף. אוקיי? והחלק השני עסק בשאלה איך הוא מתמודד עם זה, ואיך סביבתו מתמודדת עם זה ואיך זה נראה. עכשיו, זה היה מדהים הדבר הזה. זה אני לא יודע עוד פעם עד כמה זה קורה, איך זה קורה במציאות בדיוק ועד כמה זה נאמן למציאות, אבל זה מעורר למחשבה, זה מדהים. כי מה שקרה זה שנאש בעצם בסופו של דבר למד לחיות עם זה ולזהות את הבדיוניות של הדמויות ולהתעלם ממה שהן אומרות לו ולתפקד כאדם בריא. זאת אומרת, הוא הצליח להשתלט על התופעות האלה. אגב, זה דורש כישרון, לא רק כוח רצון והתמדה. זאת אומרת, כנראה גם הכישרון שלו לקח חלק בעניין הזה. אבל הוא הצליח, א', להבין שמדובר בדמויות בדיוניות, ב', לאתר מתי זו דמות בדיונית ומתי לא, וג', להשתלט על עצמו ולא להגיב להם, לא לענות להם, לא להתחשב בהם, להמשיך להתנהג כאילו שהם לא פונים אליו. עכשיו בסרט זה כל כך מומחש כי אתה פתאום מבין כמה קשה לעשות את זה. הרי מבחינתו הדמויות האלה שם, הם מציעים לו הצעות. מה זאת אומרת? למה שלא יחליט שגם אני כשאני אבוא אליו ברחוב ואשאל אותו מה השעה, אולי גם אני דמות בדיונית? אם הוא באמת רואה באותה צורה את הדמויות הבדיוניות ואת הדמויות האמיתיות. אז הוא לא יכול לעשות את זה. זאת אומרת הוא לא יכול להשתלט על הדבר הזה. עכשיו מתברר שהוא כן מצליח באיזשהי צורה, לא יודע איך, להבין מתי הסיטואציה היא בדיונית ומתי הסיטואציה היא אמיתית והוא הצליח להרגיל את עצמו בעזרת אשתו גם וכולי, הוא הצליח להרגיל את עצמו לחיות רק, להגיב רק לדמויות האמיתיות ולא לדמויות הבדיוניות. שזאת דוגמה נהדרת למצב שבו אתה מקבל נתונים כשלב שתיים. אתה מקבל נתונים בעייתיים, מראים לך אנשים בדיוניים ואתה אפוף כולך כל הזמן בפניות ובאינטראקציות עם אנשים שלא קיימים. זה בדיוק דפיקה של שלב שתיים. בסדר? ואז אתה אומר לעצמך אוקיי, עכשיו אני צריך לעשות עיבוד של המידע. וכאן הוא עובד מאוד מאוד קשה כדי להבין מתי זה מידע שגוי ומתי לא. והוא מצליח להתגבר על זה, לסנן את המידע השגוי ולהמשיך לפעול רגיל ולהגיב כמו בן אדם נורמטיבי, להגיב כרגיל. זה מראה לנו, בתשובה למה שפרופסור טורקל אמר קודם, זה מראה לנו שגם כאשר הנתונים הם נתונים שגויים, זה לא תמיד אומר שאין לך שליטה. בן אדם לפעמים יכול לקבל נתונים שגויים אבל יש לו את הכלים להתמודד עם זה, לא תמיד. ובית המשפט בין היתר בעזרת פסיכיאטרים, לא משנה, צריך להתרשם עד כמה הבן אדם שעמד לפניו היה יכול להתמודד מול התופעות ה… מול המידעיים השגויים או מול הדפיקות במוח שיש לו. ולכן אני אומר, במקרים מספיק קיצוניים אני לגמרי מסכים שאין לו אחריות פלילית. אין למה ל… צריך לשים אותו בכלא אולי כדי להתגונן מפניו כי סך הכל הוא יכול לפגוע באנשים או להרוג אנשים גם אם הוא לא אשם ולא כלום, אבל עדיין צריך להתגונן בפניו. אבל מבחינת הסנקציה הפלילית, מבחינת זה שמגיע לו עונש על זה שהוא מתנהג לא בסדר, אז פה צריך לבדוק. אם באמת הנתונים הם היו כאלה שהוא לא יכול היה להתמודד איתם, אז אז אין לו אחריות פלילית. אבל אני לא מדבר במישור הזה. אני מדבר במישור המטאפיזי. זאת אומרת האם אפשר להביא מכאן ראיה שאין רוח, שיש רק גוף? אז אני אומר לא נכון, יש רוח כמו במנסרה. כל הגוונים נמצאים בתוך האור הלבן, המנסרה היא זו שמפרקת אותם. אם המנסרה דפוקה לא תראה גוונים, זה לא אומר שאין גוונים. זה אומר שאתה לא תראה אותם, הם לא יבואו לידי ביטוי בעולם. זה הכל. אז במובן המטאפיזי, בשאלה אם אנחנו מוניסטים או דואליסטים, האם יש רוחניות או רק חומריות, האם יש לנו בחירה חופשית או הכל דטרמיניסטי, בשאלות המטאפיזיות האלה נדמה לי שהתשובה הזאת היא תשובה טובה. היא יכולה להשאיר דואליזם ליברטני במקום נגד כל התפיסות נגד כל התופעות שמתארים. השאלה של אחריות פלילית היא שאלה אחרת לגמרי. להפך, אני נדמה לי הזכרתי את זה, אני לא זוכר כבר, אני כתבתי על זה איזשהו מאמר לא מזמן, יצא ספר זיכרון לחבר שלי שופט שפורש שפרש בעצם כבר בינתיים, ויצא איזשהו ספר ספר לכבודו. אז ביקשו ממני שם מאמר על משפט ומדעי המוח, וכתבתי שמה שבעיניי הנקודה הבעייתית בתפיסה המטריאליסטית דטרמיניסטית היא בשאלה למה לא בשאלה למה אתה שופט, אלא בשאלה למה אתה נותן הנחות למישהו שלא אחראי למעשיו. כמו הדוגמאות שהבאתי כאן או דחף לאו בר כיבוש או כל מיני תופעות מן הסוג הזה. כי בעצם כולנו לפי התפיסות המטריאליסטיות דטרמיניסטיות, כולנו פועלים כל הזמן תחת דחפים שהם לא בני כיבוש. הרי בסך הכל ההתנהגויות שלנו מוכתבות כל הזמן על ידי המוח שלנו. אז זה כל הזמן קורה. מה שונה בבן אדם כזה מבן אדם רגיל נורמטיבי? אין שום הבדל. לזה יש מוח כזה ולזה יש מוח אחר, אבל תמיד אם הוא עשה משהו, זה מוכיח שהמוח שלו גרם לו לעשות את זה. אבל אם אתה פוטר מישהו על זה שהמוח שלו גרם לו לעשות את זה, אין עבריינים בעולם. בתי הכלא יהיו ריקים. מה ההבדל בין אדם שאתה פוטר אותו מאחריות פלילית לאדם שלא? אכן הרבה פעמים אנשים לא שואלים את השאלה הנכונה. אנשים שואלים את המטריאליסטים למה אתה שופט. אז הסברתי, למה אתה שופט יש לזה סיבות טובות גם בעולם המטריאליסטי דטרמיניסטי. יש סיבות טובות למה לשפוט, עד כמה שצריך בכלל סיבות כי גם השופט אנוס לשפוט בדיוק כמו שאני אנוס לגנוב הוא אנוס לשפוט. הוא גם בן אדם. אז לכן השאלה עד כמה בכלל יש מקום לשאלה הזאת. אבל אמרתי, יש גם תשובות טובות לעניין הזה. אבל השאלה היותר מעניינת זה למה אתה פוטר אנשים שפעלו תחת דחף שאין להם אחריות פלילית. אין דבר כזה. בעולם דטרמיניסטי אין שום הבדל בין הבן אדם ההוא לבין הבן אדם הנורמטיבי שגנב. בן אדם נורמטיבי שגנב גם כן היה לו איזשהו מבנה מוחי שגרם לו לגנוב. מה זה שונה מדחף לאו בר כיבוש? הוא לא אחראי למעשיו יותר מאשר הבן אדם שנתקף שיגעון רגעי, כף אמוק כזה. נדמה לי. אז הטענה היא שאם אנחנו מאמצים את התמונה הזאת שתיארתי כאן, אז בעצם כל הקשיים שהבאתי בשיעור הקודם נעלמים, כי התמונה הזאת מראה לנו איך ההפרעות במוח או הפגיעות במוח יכולות לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות בעייתיות, אבל זה ששינוי הנסיבות מביא לשינוי תוצאות, לא אומר שאין קבלת החלטות באמצע. זה רק אומר שקבלת ההחלטות תלויה בנתונים. וזה מה שלכן הוספתי את העיגול של הנסיבות בצד שמאל של השרשרת הליברטנית, כי הנסיבות משפיעות גם בעולם הליברטני, זה ברור. מי שאומר אחרת זה פשוט תמונה קריקטורית. אני רוצה אולי לסיים את הפרק הזה, ולסיים את הפרק הזה, שבפרק הבא אנחנו מסיימים את המהלך הזה על הבחירה החופשית ואולי אחרי זה עוד שיעור על בחירה חופשית בהקשרים ערכיים, לא בהקשרים של אם יש לנו או אין לנו. אז יש, ראיתי לא לפני כמה שנים, ראיתי תוכנית, יש מה שנקרא הפרעת אישיות דיסוציאטיבית אצל פסיכיאטרים. מה זה אומר? זה מה שאנחנו קוראים בשפה היומיומית פיצול אישיות. זה אומר שיש בני אדם שיש להם פגיעה מוחית או נפשית, לא משנה מה. בדרך כלל זה פגיעה נפשית, או הרבה פעמים זו פגיעה נפשית, לאו דווקא פגיעה מוחית, שהם חיים באישיויות שונות. הייתה שם איזושהי בחורה שבתוכנית של אמנון לוי פנים אמיתיות, והוא, זו הייתה אחת התוכניות עסקה באיזושהי בחורה שהיה לה שלושים דמויות שונות שהיא חיה בחיים שלה. זאת אומרת היא יכולה כמה שעות להיות פלוני וכמה שעות אחרי זה להיות אלמוני וכל פעם אישיות אחרת. וכל פעם היא חיה לגמרי את האישיות העכשווית שלה. היא לא יודעת שהיא במקור ינקל, עכשיו היא ברל. אז היא עכשיו חיה כמו ברל. היא לא יודעת שבמקור היא בכלל משהו אחר. או אני לא יודע מה זה המקור, היא כולם. אוקיי? אז יש לה אישיויות מרובות. עכשיו, בדרך כלל כשאתה רואה בן אדם עם אישיויות מרובות, כל אישיות כזאת יש לה התנהגות לגמרי שונה מהאישיויות האחרות. ולכאורה באותו גוף, באותו מוח, אותו אדם, אתה פתאום רואה התנהגות לגמרי שונה. שימו לב שזאת תמונת הראי של מה שתיארתי קודם. קודם תיארתי ששינוי במוח מביא לשינוי בהתנהגות, למרות שהנשמה כביכול אותה נשמה. ומכאן אנשים הוכיחו שכנראה השינוי במוח הוא הדבר החשוב ואין דבר כזה נשמות וכולי. עכשיו אני אומר, בואו נסתכל על המצב ההפוך. מה קורה אם באותו מוח, לא באותה נשמה, באותו מוח יש שינוי בנפש? לא באותה נפש יש שינוי במוח, אלא באותו מוח יש שינוי בנפש, יש נפש אחרת. אבל כשתסתכלו תעשו סריקה מוחית, זה אותו מוח, זה אותו בן אדם. והנפש שלו אחרת לגמרי ביום ראשון מאשר ביום שני. עכשיו אם העמדה הקודמת הייתה ראיה לטובת המטריאליזם, התמונה הזאת היא ראיה נגד המטריאליזם. כי זה בעצם אומר שהמוח לא קובע את האישיות שלנו. עובדה שבאותו מוח יש לנו אישיות שונה לגמרי. לא ראיתי התייחסות לתופעות האלו, אבל בעיניי אם התופעות הקודמות הן ראיה נגד הדואליזם ואמרתי שהן לא ראיה, אז התופעה הזאת היא ראיה נגד המטריאליזם הדטרמיניסטי. עכשיו פה יבוא המטריאליסט ויגיד אותו דבר את מה שאני אמרתי קודם, והוא יגיד לי זו לא ראיה, והוא יצדק. זו באמת לא ראיה. למה? כי יכול להיות שתסתכלו על הזרמים החשמליים במוח, לא על המבנה הפיזי. אז תראו זרמים אחרים, תראו פעילות חשמלית מסוג שונה. ולכן יכול להיות, הרי אנחנו יודעים שבן אדם שנמצא בדיכאון זה יכול להשפיע לו על הנוירולוגיה שלו. זאת אומרת המוח נראה אחרת באיזושהי צורה. אוקיי? זאת אומרת דברים פיזיים או נפשיים יכולים לגרום לשינויים במוח. עכשיו יכול להיות שהמטריאליסט יכול להסביר את ההבדל בין האישיויות השונות בשינוי מוחי. אין בעיה. אבל עכשיו אני אשאל שאלה יותר קשה. היו שתי תופעות בתוכנית הזאת שלכדו לי את העין. אחת מהאישיויות של הבחורה הזאת ידעה לנגן בפסנתר. לא שהיא נהייתה אלימה פתאום יותר מאשר כרגיל או פחות אלימה. מה שראינו שמה עם פיניאס גייג', כן, עם המוח החצוי. פה אני מדבר עכשיו על מיומנות מאוד מורכבת. זאת אומרת אחת האישויות יודעת לנגן בפסנתר. אגב, אישיות אחרת היא עיוורת, היא לא רואה, ויודעת לדבר בשפת הסימנים, מתקשרת בשפת הסימנים. עכשיו הבחורה שאנחנו מכירים אותה לא למדה מעולם פסנתר וגם לא שפת הסימנים. ההורים שלה מכירים אותה, הם חיו איתה, הם גידלו אותה, היא לא למדה מעולם לא פסנתר ולא שפת הסימנים. ובאחת המופעים, אחד האישויות שלה, היא מנגנת שוטף בפסנתר, היא מנגנת ברמה טובה. ושפת הסימנים זה אישיות אחרת, עיוורת שמדברת. עכשיו כאן זה בעיה יותר קשה. כיוון שאם, אם באמת קרה איזשהו שינוי מוחי, רגעי או קבוע לא משנה, וכתוצאה מזה פתאום בן אדם הופך להיות בעל אופי אחר, יותר אלים או פחות אלים, בסדר, זה יכול לקרות, עניין מקרי. היה שינוי במוח, ומה שהשינוי במוח הזה עושה, הוא עושה. או שהוא הופך אותי לפחות אלים, הופך אותי להיות יותר אלים, אבל זה משהו רנדומלי, זה משהו מקרי, שרירותי, אוקיי, אקראי. אבל כאן המוח עבר למצב שהוא מאוד מאוד ייחודי. זה מצב, מיומנות של נגינה בפסנתר. בשביל לייצר מצב כזה אנשים לומדים שנים רבות. עכשיו איך זה קרה במעבר מקרי, סתם ככה, פתאום במקרה המוח התארגן למצב שבו יש לה את המיומנות המורכבת הזאת של נגינה בפסנתר? איך זה קורה בתהליך מקרי? רק אם נגיד שבאמת יש פה איזשהו סוג של נפש אחרת שנכנסה לתוכה. אותו גוף, נפש דיבוק, כן, נפש אחרת נכנסת לתוכה, והנפש ההיא יודעת לנגן בפסנתר, לא יודע מאיפה, אולי הייתה באיזה גוף בגלגול הקודם שלמד לנגן בפסנתר. אין לי מושג, לא יודע להסביר את זה. מה שאני רק טוען זה שזה טעון הסבר, והתמונה המטריאליסטית לכאורה לא תצליח להסביר דבר כזה. כי כי מעבר מקרי של המוח לא הופך אותו ל, תבינו, זה כמו הטענה הידועה של פרד הויל, כן, הפיזיקאי, שהוא אומר שאם אם מטוס בואינג עובר מעל מגרש גרוטאות ועושה שם רוח חזקה, מה הסיכוי שכל הגרוטאות יתארגנו בצורה של, או לא, הוא אומר אחרת, אם רוח עוברת מעל מגרש גרוטאות, מה הסיכוי שכל הגרוטאות האלה יתארגנו בצורה של מטוס בואינג מתפקד? זה בעצם מה שקורה כאן. זאת אומרת דבר שהוא קורה באופן מקרי ורנדומלי ולא מתוכנן, לא מייצר מבנים מאוד מאוד מורכבים. סתם ככה במקרה. אותו דבר פה, קרה איזשהו שינוי במוח. אני מקבל, שינוי מוחי, אוקיי. אבל שינוי מוחי היה אמור להוביל אותה למצב אחר, לא מיוחד אלא שונה. בסדר, כי קרה שינוי. אבל ללמד אותה פסנתר תוך כדי איזשהו שינוי מוחי רגעי, לארגן לה את כל המוח בצורה של מיומנות של נגינה בפסנתר או של דיבור בשפת הסימנים, נשמע בלתי סביר לחלוטין. לכאורה זאת אינדיקציה, תשובת המשקל לאינדיקציות הקודמות שהיו לטובת המטריאליזם. זאת האינדיקציה ההפוכה שמראה לנו שיש באדם משהו מעבר לחומר, מעבר למטריה. כן, זה כמו היה לא מזמן גם ראיתי איזה משהו בכפר דרוזי, איזה ילד אחד שמדבר אנגלית שוטפת, שהוא לא למד מעולם אנגלית. מדבר אנגלית שוטפת. ההורים שלו לא יודעים מה לעשות, היה על זה כתבה בטלוויזיה באחד מהחדשות נדמה לי או משהו כזה. אנשים שמה משתאים. באו לשם חוקרים, בדקו את זה איך זה קורה, אף אחד לא יודע להסביר את זה, לפחות עד כמה שקראתי, אף אחד לא יודע להסביר את זה. זה אותה תופעה. זאת אומרת שיש משהו שבן אדם יודע דברים בלי שהוא למד אותם. עכשיו זה יכול להיות במקרה נולד לו מוח שבנוי בדיוק באופן כזה של מוח של אדם שיודע אנגלית. יש מצב מוחי כזה של לדעת אנגלית, נכון? אז כאילו הוא נולד בצורה הזאת. אבל זה שטויות, לא אדם לא נולד בצורה מקרית באופן שהוא מאוד מאוד מורכב ומדויק. בשביל לבנות דברים מורכבים ומדויקים צריך לעבוד, צריך ללמוד. גם ילד שנולד באנגליה לא נולד כשהוא יודע אנגלית, הוא צריך ללמוד אנגלית. אז איך זה קורה שבן אדם נולד ובאופן מקרי לחלוטין הוא בדיוק בנוי בצורה כזאת של מוח שיודע לדבר אנגלית? לכאורה יש בו איזשהו נפש שיודעת לדבר אנגלית. ועוד פעם, לא אמרתי שום דבר פוזיטיבי, אני לא יודע, אין לי הסברים. מה שאני כן יכול להסיק זה שמטריאליזם לא יודע להסביר דברים כאלה, נדמה לי. אבל זה לא יודע, משום מה המטריאליסטים תמיד יש איזה אגב לא רק הם, כל הצדדים נגועים בעניין, אבל המטריאליסטים זה כל פעם הורג אותי מחדש כי הם בטוחים שהם לגמרי פתוחים והם שוקלים את כל האפשרויות כמו האתאיסטים, כן, זה אותו זן. זאת כנסייה פנאטית. אז הכנסייה הזאת, כשהיא רואה את המקרים מהסוג השני, היא מיד כמובן טוב. ברור אז הכל מטריאליסטי ואין שום נפש ושום שום. כשרואים את התופעות ההפוכות, צריך עיון באמת, אי אפשר להבין את זה, זה צריך עיון, אנחנו לא מצליחים להבין את זה. זהו, הכל בסדר. יכול להישאר מטריאליסט בצריך עיון. יש איזושהי אסימטריה כזאת. אגב, כנראה הדואליסטים כנראה עושים אותו דבר לכיוון ההפוך. אני חושב שבדרך כלל אנחנו לא מתייחסים בצורה מאוזנת לשיקולים שהולכים נגד העמדות הא-פריוריות שלנו. אז זה עוד לקח שכדאי אולי להפיק מכאן. כדאי לדון בדברים בצורה מאוזנת. אוקיי, אז פחות או יותר סיימתי את השלב הנקרא לו המדעי. כן, אמרתי שהדיון הוא דיון בשלושה שלבים… רק שנייה אחת, הדיון הוא דיון בארבעה שלבים. השלב הראשון היה להציב את השחקנים על הלוח. מה זה ליברטריאניות? מה זה דטרמיניזם? השלב השני היה השלב הפילוסופי, שיקולים פילוסופיים לפה ולשם. וזה אמרנו נשאר לכאורה פתוח, בעיניי אפילו נטייה לליברטריאניזם. השלב השלישי זה השלב המדעי שהוא בעצם של הדורות האחרונים, מדעי המוח וכולי. ושם הראיתי שאין פערים בחוקי הטבע, כאוס, קוונטים וכולי, ואחרי זה אמירג'נטיות. ואז הגענו למדעי המוח. המסקנה בסוף בסוף היא שמדעי המוח גם הם לא שינו באופן מהותי את התמונה. השאלה נשארה שאלה פילוסופית וכל אחד יכול לקבל את החלטתו לפי מיטב הבנתו. המדע לא יכול להגיד כלום על זה בינתיים, וכנראה גם הפילוסופיה לא נותנת תשובות חד משמעיות. ולכן אני מגיע לשלב הרביעי של הדיון, זה יהיה בפעם הבאה, וזה השלב הדיאגנוסטי. אז מה עושים במצב כזה כשאין אינדיקציות לשום כיוון? אז על זה נדבר בפעם הבאה. שאלה.
[Speaker C] כן. איך יכול להיות מצב של מישהו נולד עם ידע לנגן בפסנתר? המצב של המוח שלו הוא כזה. הרי זה משהו שצריך להילמד. זאת אומרת, לא יכול להיות שיהיה לו ידיעה לנגן בפסנתר בצורה כאוטית אחד למיליארד או לאינסוף, כמו שהמוח שלו לא יכול להיות פתאום עשוי ממתכת?
[הרב מיכאל אברהם] זה עונה על השאלה שלי, אני גם שאלתי את זה, נכון? צודק, שאלה טובה.
[Speaker D] רק יש כמה דברים בצ'אט אולי…
[הרב מיכאל אברהם] אני לא עוקב אחרי הצ'אט תוך כדי ה…
[Speaker D] לא, הטי.
[הרב מיכאל אברהם] אס. אליוט זה בסדר, אבל אני… לא, זה לא מתנגד לנקודת הבחירה של הרב דסלר. הטענה שלי היא שבמרחב הזה שהרב דסלר מדבר על בחירה, שם יש לנו בחירה. אמרתי, אם יש דחף לאו בר כיבוש, אז גם אני פוטר מאחריות פלילית. זה ברור. לא אמרתי שבכל… דיברתי על זה לא פעם בעבר. בכל מצב ומצב צריך לבדוק האם לבן אדם יש יכולת לבחור, אין לו יכולת לבחור. הטענה של המטריאליסטים והדטרמיניסטים היא שאין חלון בחירה. שבשום מקום אין לבן אדם בחירה. זה הטענה… כנגד זה אני טוען. אני לא טוען שכל דבר שבן אדם עושה זו תוצאה של בחירה. יש דברים שבן אדם עושה שהם לא תוצאה של בחירה.
[Speaker D] אבל הדוגמה של נאש כאילו אומרת שתמיד יש בחירה, אין נקודה…
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה אומר שאצל נאש חלון הבחירה יותר גבוה מאשר בדרך כלל אצל אנשים. תמיד זה אמירה יותר מדי מרחיקת לכת. אני רק אומר שצריך להיזהר כשקובעים שלבן אדם לא הייתה בחירה. תמיד תמיד יכול להיות שבכל זאת הייתה לו, אבל גם יכול להיות שלא. אין מה לעשות. אוקיי, אז נעצור כאן.
[Speaker B] אפשר מקור למה שהזכרת לגבי האנשים שמתחילים לנגן וזה? זה נשמע הזוי לחלוטין.
[הרב מיכאל אברהם] אז תשלח לי מייל, אני אשלח לך את זה במייל, זה מופיע בספר שלי ב'מדעי החופש'.
[Speaker B] וחקרו את זה ובדקו שבאמת זה אמין?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אני חושב שכן, עד כמה שראיתי.
[Speaker B] טוב, ממש מפתיע.
[Speaker E] על זה אמר בזמנו אפרים קישון שזה כל כך מפתיע שגם אני לא הייתי מאמין לולא המצאתי את זה בעצמי.
[הרב מיכאל אברהם] כן. אוקיי. טוב, להתראות. שבת שלום.
[Speaker E] שבת שלום.