שינויים בהלכה שיעור 7
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- דוגמאות לטעם שבטל ולמנהגים שנשארים
- הפער בין “נכון” ל”צריך” והסכנה למערכת
- אמת הלכתית מול סמכות פורמלית
- פורים כשיעור בשבירת כללים ומעמד מגילת אסתר
- חתימת התלמוד כקנוניזציה של טקסט פתוח
- חוסר האמון התלמודי בכללים וחשיבה מלמטה למעלה
- כללים כשפה: קירוב, לא דדוקציה פוזיטיביסטית
- טבי עבדו של רבן גמליאל, לימוד תורה לעבדים, ולימוד נשים
- אפיציקלים ודיפרנטים: חריגים שמייצרים עוד כללים
- הסבר מדעי, קרל המפל, והעובדה שהכללים באים אחרי העובדות
- אינטואיציה פסיקתית והרב סולובייצ’יק
- רצון השם, סברה, וההבחנה בין יצירת כלל לבין טענה על המציאות
- ויטגנשטיין: אי אפשר “לעקוב אחרי כלל” בלי תבנית פנימית
- פונדמנטליזם, ביקורת, והפער בין אתוס לפרקטיקה
- סמכות, “גדולי הדור”, והפער בין ציות מלא למציאות החיים
- סנהדרין: סמכות שנועדה לשינוי מבוקר והבעיה של היעדרה
סיכום
סקירה כללית
הדובר מציב מצוקה עקרונית בתוך עבודת השם הנובעת מהתרחבות הפער בין מה שצריך לעשות מבחינה הלכתית-פורמלית לבין מה שנכון לעשות, וטוען שהפער הזה גדל במיוחד בגלל קצב השתנות העולם והיעדר סנהדרין זה אלפי שנים. הוא מציג את המסגרת ההלכתית כמערכת שנועדה לשמור על קיום ויציבות גם במחיר של דיסוננס מסוים, אך מזהיר שכאשר “מינון” הדיסוננס נעשה גדול מדי המערכת יורה לעצמה ברגל ומאבדת אנשים. בתוך כך הוא טוען שיש “אמת הלכתית” שאינה זהה בהכרח למה שנקבע בפועל במסגרת, ומבסס זאת על כסף משנה בהלכות ממרים ועל דרשות הר״ן בעניין זקן ממרא. הוא מבקש להבין כיצד אפשר לתת לכך מענה בלי לפרק את המסגרת, ומקדים דיון רחב על משמעות הכללים, על האופן שבו חז״ל והפוסקים בפועל חורגים ומייצרים “תת-כללים” כדי להסביר חריגות, ועל הפער בין האתוס של “לא משנים” לבין הפרקטיקה של שינוי מבוקר.
דוגמאות לטעם שבטל ולמנהגים שנשארים
הדובר דוחה תיאור של התאמה פשוטה למציאות חדשה כ”פשט” בלבד, ומבקש לעמוד על הפלונטר שבו הטעם משתנה אך המסגרת ממשיכה לחייב. הוא מביא דוגמה של עיטור ירושלים בפירות בעליית הביכורים, ומציג שרבן יוחנן בן זכאי ביטל זאת לאחר חורבן הבית והפסקת הבאת הביכורים, ואז מתעוררות שאלות פורמליות של “גדול בחכמה ובמניין” ושל סמכות לשינוי. הוא מדמה זאת לסיפור “המטאטא של הרבי מגור”, שבו פרט מקרי הופך לנוהג קבוע, וכך נוצרת מציאות שבה אנשים משמרים פעולה גם כשהמשמעות המקורית איננה קיימת.
הפער בין “נכון” ל”צריך” והסכנה למערכת
הדובר מגדיר צד אחד של המשוואה כ”אילוצים” פורמליים שאינם מאפשרים שינוי ללא תנאים, וצד שני כ”צורך” הנובע מכך שמה שנעשה אינו בהכרח “נכון” בפועל. הוא טוען שהדיסוננס נסבל כשהוא קטן משום שהוא “מחיר בשביל שלמות המערכת”, בדומה לכל מערכת חוקית, אך כשהמתח גדל הוא נעשה בלתי נסבל ומערער את ערך השימור עצמו. הוא מצביע על תחושה שהפער כיום נעשה “מאוד משמעותי”, מביא כדוגמה את “כל הפלפולים על הקטניות”, וטוען שהדבר תורם לאובדן אנשים ולריבוי שאלות גם אצל מי שנשאר במסגרת. הוא מדגיש שהמוטיבציה לשינוי איננה נוחות אישית אלא מצוקה של נאמנות למה שהקדוש ברוך הוא מצפה, ומזהיר שמסגרת שתופסת “שמונים אחוז מהמרחב” תדחוף לבסוף לדרך החוצה.
אמת הלכתית מול סמכות פורמלית
הדובר מציג הנחה שיש “אמת הלכתית” שאינה זהה לקביעה הפורמלית של בעלי הסמכות, וטוען שהאמירה “מה שהם קובעים זה מה שנכון” אינה עומדת במבחן. הוא מביא כסף משנה בפרק ב’ מהלכות ממרים שמסביר את אי-החולקים על הגמרא ככלל מסגרתי ולא כהנחה שהראשונים תמיד צדקו. הוא מביא את דרשות הר״ן על זקן ממרא כהוכחה לכך שהמסגרת יכולה לגבור על המהות גם כאשר החכם “יודע שהם טועים”, ולכן המתח הוא חלק מובנה ולא תקלה, אך יש מצבים שבהם “המינון” נעשה כבד מדי ודורש דיון גלוי על השולחן.
פורים כשיעור בשבירת כללים ומעמד מגילת אסתר
הדובר מציג את פורים כ”אחד הלקחים העיקריים שלו” שבירת כללים, ומדגים זאת בהלכות קריאת מגילה גם כאשר חלק מן הכתב נמחק, בניגוד לפסילת ספר תורה באות אחת. הוא מתאר את מגילת אסתר כתלויה “בתפר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה” גם היסטורית וגם מהותית, ומסביר שחז״ל קבעו בכוונה הקלות כדי להנציח את התפר הזה בתגובה ל”כתבוני לדורות”. הוא מוסיף שנוהגים ללבוש “כלאיים דרבנן” בפורים ושפורים כולל שבירת כללים כגון השתכרות, ומתוך זה הוא עובר לרעיון העקרוני של יחס לא מוחלט לכללים.
חתימת התלמוד כקנוניזציה של טקסט פתוח
הדובר טוען שחתימת התלמוד הייתה “החלטה גאונית” נוכח פיזור ישראל לאחר התערערות המרכז הבבלי, בדומה לחתימת המשנה לאחר החורבן כדי ליצור מסגרת בעת התפזרות. הוא מדגיש שהיו יכולים לחתום “קיצור שולחן ערוך” קובע-תוצאות, אך במקום זאת קנוניזרו טקסט של משא ומתן שנשאר לרוב בלי שורה תחתונה. הוא מפרש זאת כבחירה לסגור “צורת שיח” ובית מדרש ולא לסגור תוצאות, כך שבתוך אותה מסגרת אפשר להגיע לתוצאות שונות ועדיין להישאר נאמנים לתלמוד.
חוסר האמון התלמודי בכללים וחשיבה מלמטה למעלה
הדובר מתאר את הגמרא כקזואיסטית, אסוציאטיבית, וממעטת בכללים, ומביא כדוגמה את הכלל במשנה בבבא קמא “הצד השווה שבהם” ואת שאלת הגמרא “הצד השווה לאתויי מאי” שמצמצמת את הכלל להוספת מקרה נקודתי. הוא מביא את הסוגיה בקידושין על “כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות” ואת תגובת הגמרא “אין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ”, וטוען שזה מלמד שלא לוקחים כללים יותר מדי ברצינות גם כשנוסחו בדייקנות. הוא טוען שהחשיבה המקורית היא “בוטום אפ” מן המקרים אל הכללים, בעוד שאחר כך בני אדם מנסים להפוך זאת ל”טופ דאון” של גזירה מן הכלל אל הפרטים.
כללים כשפה: קירוב, לא דדוקציה פוזיטיביסטית
הדובר מתנגד לתפיסה פוזיטיביסטית של מערכת לוגית שממנה “גוזרים” פרטים, וטוען ששום מערכת אינה פועלת כך. הוא משתמש במשל של לימוד עברית באולפן: הכללים נותנים אוריינטציה, אך השפה חיה והקדימה את הכללים, והכללים נוצרים בדיעבד ולכן מלאים חריגים. הוא טוען שכך גם כללי התורה וחכמים אינם אבסולוטיים, ומציג כדוגמה את הכלל “אחרי רבים להטות” שמצטמצם עם שלל הסתייגויות עד שכמעט אין מי שפוסק בפועל “אחרי הרוב” באופן פשוט.
טבי עבדו של רבן גמליאל, לימוד תורה לעבדים, ולימוד נשים
הדובר מביא את הסוגיה על טבי עבדו של רבן גמליאל ואת השאלה כיצד לימד אותו תורה אם “אסור ללמד עבדים תורה”, ומביא את הריטב״א שמבחין “עבד כשר מותר”. הוא מתאר את המהלך כתגובה למציאות שבה “לא יכול להיות שעל אלה הם דיברו”, ומקביל זאת לתחושה עכשווית ביחס לאיסור לימוד נשים, שבה עומדים מול המציאות ואומרים “לא יכול להיות שעל אלה הם דיברו”. הוא מציג את התהליך כיצירת כלל חדש כדי להצדיק אינטואיציה מוסרית-דתית קודמת, ולא כהפעלת כלל נתון מראש.
אפיציקלים ודיפרנטים: חריגים שמייצרים עוד כללים
הדובר משתמש במשל הקוסמולוגיה התלמאית של מעגלים ותת-מעגלים כדי להסביר כיצד מוסיפים עוד ועוד כללים כדי להתאים מציאות שאינה נכנעת לכלל פשוט. הוא מתאר את ריבוי תתי-הכללים בהלכה כדוגמת “הלכה כרבא בר מיע״ל קג״ם” וההסתייגויות הנלוות, ומציג זאת כתופעה הכרחית משום שההסבר האנושי מתנהל במונחי כללים. הוא טוען שמספר הכללים גדל לאורך הדורות “בצורה אקספוננציאלית”, ושלעיתים “בשביל חצי מקרה המצאת ענף שלם” כדי להצדיק חריגה.
הסבר מדעי, קרל המפל, והעובדה שהכללים באים אחרי העובדות
הדובר מביא את קרל המפל ואת “הסכימה הדדוקטיבית-נומולוגית” כדי לתאר כיצד בני אדם מסבירים תופעות באמצעות חוק כללי שממנו גוזרים את המקרה. הוא מצביע על הפרדוקס שהסבר מדעי לפעמים מסביר מוכר באמצעות לא-מוכר, אך טוען שהנקודה היא שהצורך בכללים הוא מבני. הוא מסיק שהכללים נבנים כדי לארגן עובדות שכבר הוכרעו, ולכן הם קירוב ולאו דווקא “מה שממנו באו ההלכות”, ומדגיש שהוא משתמש בכללים כי “אין לנו דרך אחרת לחשוב”.
אינטואיציה פסיקתית והרב סולובייצ’יק
הדובר מביא בשם הרב סולובייצ’יק שכמעט כל משיב תשובה “יודע את התשובה רגע לפני שהוא פתח את הספר הראשון”, ואחר כך בונה את התשובה שתוביל לתוצאה. הוא מציג זאת לא כביקורת אלא כתיאור של אופן פעולה נכון שבו מתחילים מאינטואיציה על רצון השם ואז בונים מערכת נימוקים וכללים שמארגנת אותה. הוא מזהיר שהליכה “רק על פי הכללים” עלולה להוביל לדברים נוראיים, ומביא כדוגמה את חוקי נירנברג כהמחשה של הצדקה לוגית ללא חשיבה ביקורתית.
רצון השם, סברה, וההבחנה בין יצירת כלל לבין טענה על המציאות
הדובר מבהיר שכאשר הוא “יוצר כלל” הוא עושה זאת כפרשנות לרצון השם ולא כהמצאה שרירותית, והוא מקביל זאת לאנשי מדע שיוצרים או מגלים חוק וטוענים באמצעותו משהו על המציאות. הוא מדגיש שהסברה בהלכה היא ניסיון לתאר את העיקרון שמאחורי “הבגד” ולא את הניסוח המילולי בלבד, ולכן ייתכן ש”לא מלמדים עבדים תורה” חל רק על סוג מסוים של עבדים, בדומה לכלל של לבוש המותאם למזג האוויר. הוא מציג את המתח בין כלל כתוב לבין עיקרון עומק כמרכז ההכרעה והחריגה.
ויטגנשטיין: אי אפשר “לעקוב אחרי כלל” בלי תבנית פנימית
הדובר מביא את טיעון ויטגנשטיין על Following a Rule דרך דוגמת סדרה מספרית שבה אפשר להתאים פונקציה שתצדיק גם תשובה “מינוס שבע ושליש”, וטוען שאין דרך להוכיח דדוקטיבית מהו הכלל הנכון. הוא מסיק שאפשר ללמד כלל רק למי שכבר מחזיק בתוכו תבנית של הבנת הכלל, ומשווה זאת לרעיון של נועם חומסקי על כישורים לשוניים מולדים. הוא משתמש בזה כדי לתאר את ההלכה כמסגרת שבתוכה יש תמרון, הכרעות, ויישום שמחייבים שיקול דעת ולא דדוקציה מכנית.
פונדמנטליזם, ביקורת, והפער בין אתוס לפרקטיקה
הדובר מגדיר פונדמנטליזם כסירוב להעמיד עקרונות למבחן ביקורתי, וטוען שתפיסה דתית עלולה להידחף לכך אם מזהים ביקורת על פרשנות כביקורת על הקדוש ברוך הוא. הוא קובע שחובה לבקר את פרשנות בני האדם למה שהקדוש ברוך הוא אמר, ושהפוסקים לאורך הדורות בפועל לא השתעבדו לכללים אלא תיקנו, חריגו, והוסיפו תתי-כללים לפי הצורך. הוא טוען שיש אתוס של “משה קיבל תורה מסיני” ו”כללותיה ופרטותיה ניתנו מסיני” כאמירה נורמטיבית ולא היסטורית, שמטרתה לחייב יחס של קדושה למסגרת, אך בפועל רוב הדברים נוצרים במהלך ההיסטוריה באמצעות פרשנות.
סמכות, “גדולי הדור”, והפער בין ציות מלא למציאות החיים
הדובר נשען על כך שבפועל אנשים אינם פועלים לפי מודל של ציות מוחלט לגדולי הדור, ומביא דוגמה לתשובות הרב עובדיה יוסף שאנשים רבים אינם נוהגים לפיהן בעניינים כמו מסלול חינוך לילדים. הוא טוען שאין די באמירה “אין לי סמכות” כדי לתאר את המצב, מפני שכולם ממילא מפעילים שיקול דעת ובוחרים מסגרות שונות. הוא מדגיש שהוא מבקש להציג מסגרת עקרונית שמסבירה כיצד נעשים שינויים, ולא רק לאסוף “מלא פסקי דין” של שינויים בפועל בלי הבנת המשמעות.
סנהדרין: סמכות שנועדה לשינוי מבוקר והבעיה של היעדרה
הדובר מתאר את היעדר הסנהדרין כתאונה היסטורית מצערת מאז “שנת מאה וארבע עשרה”, וטוען שזה יוצר קושי אמיתי ביכולת לשנות הלכה באופן פורמלי. הוא מציג את תפקידה של סנהדרין לא כשמירה סטטית אלא כיכולת לשנות באופן מבוקר באמצעות גוף רחב של שבעים ואחד קולות, כדי למנוע שכל אחד יעשה כרצונו. הוא מודה שיש לו חשש ממי שיאכלס סנהדרין “היום”, אך ברמה העקרונית הוא כמה לסמכות כזו כדי לאפשר שינוי כשיש צורך. הוא מסיים בכך שיש דברים שאפשר לעשות גם בלי סנהדרין, בעיקר כשהמצבים אקוטיים, ומרמז שימשיך לפרט בהמשך הסדרה לאחר פורים ושושן פורים.
תמלול מלא
אבל זה לא, זה לא זה, לא מתמטיקה עם הלוח והגיר. מה שתארת עכשיו זה מצוין, זה אמיתי אבל זה לא זה. מה שתארת זה הפשט, זה לא משנה זה שאתה באת לאקלים אחר אז אתה ממשיך לשים את הבגד המתאים. נכון? לא, בגד ים. לא, זה מה שאני אומר. שאתה בודק את הדוגמאות, אני אתן לכם דוגמה, עיטור ירושלים בפירות, בסדר? נהגו לעטר, אם זו גמרא מסכת ביצה, נהגו לעטר את ירושלים בפירות כשהעלו את הביכורים. רבן יוחנן בן זכאי ביטל את זה, הפסיקו להביא את הביכורים, חרב הבית והוא ביטל את זה. מתחילים לדון שמה על שינוי הלכות, האם הוא היה גדול בחכמה ובמניין, לא גדול בחכמה ובמניין הבית דין של רבן יוחנן בן זכאי וכולי. למה זה רלוונטי? ברגע שבטל הטעם אז זה שינוי מדרשי בעצם, מה אתה אומר? מה שהייתי צריך זה לעטר את הבאת הביכורים, אבל אין הבאת ביכורים. זה כמו המטאטא של הרבי מגור, נכון? שמכירים את זה שלפני שהדליקו נרות אז הרבי מגור אומר למשמש שלו קח מפה את המטאטא, היה שם איזה מטאטא נשען על הקיר. אז שואל אותו המשמש למה? אמר כי שנה הבאה כשכל החסידים ידליקו נרות הם ידליקו נרות כשליד החנוכייה יש מטאטא. תסלק את זה. אז הוא סילק את זה. מה קרה שנה הבאה? כל החסידים שמו מטאטא, סילקו אותו והדליקו נרות. זאת אומרת, אתם מבינים? זה בעצם המצב שבו כולנו נמצאים. זה בדיוק המצב שבו כולנו נמצאים. בכל אופן אז איפה הייתי? אז זה בעצם הפלונטר, זה צד אחד של המשוואה. הצד השני של המשוואה הוא הצורך, אלה האילוצים, אבל יש את הצורך. מה הצורך? הצורך הוא שיש איזשהו פער בין מה שאנחנו עושים לבין מה שנכון לעשות. כי העקרונות האלה הם עקרונות פורמליים. יש משהו פורמלי, אי אפשר לשנות אלא אם כן התקיימו תנאים כאלה ואחרים. אבל אין פה טענה שזה לא נכון לשנות. כמו שאמרתי קודם, להיפך, אנשי השמרנות המדרשית יגידו לאלה שממשיכים ללכת עם בגדי ים: אתם עוברים על רצון השם, הוא רוצה שנלך עם חליפה עם דובון, כי קר. למה רוצה הבית דין הגדול? הא? אוקיי, אבל עדיין בסופו של דבר אנחנו עושים משהו לא נכון. אוקיי? יש איזשהו דיסוננס בין מה שאנחנו צריכים לעשות מבחינה הלכתית לבין מה שנכון לעשות. עכשיו הדיסוננס הזה הרבה פעמים קיים וכל עוד הוא במינונים קטנים לא נורא. לא נורא כי בסדר, אנחנו משלמים איזשהו מחיר בשביל שלמות המערכת, מוכנים לעשות גם דברים שהם לא נכונים. כי אנחנו יודעים שאנחנו לא רוצים לפרק את המסגרת, לא רוצים לפרק את המערכת, זה נכון אגב בכל מערכת חוקית, גם בחוקי הכנסת. יש חוקים מסוימים שלא נראים לכל כולם, כל עוד זה לא שונה אנחנו לא אמורים לעבור עליהם. למה? כי אנחנו לא רוצים לפרק את המערכת. אנחנו רוצים, אם יש לנו מחויבות או רצון לראות את המערכת מתפקדת, זה חלק מהמחיר שאותו צריך לשלם. הבעיה שמתעוררת היא כאשר המינון של המתחים האלה גדל. בקצב ההשתנות של העולם בשנים האחרונות ואנחנו תקועים בלי סנהדרין, תאונה היסטורית מצערת של כבר כמה אלפי שנים, הפער בין מה שנכון לבין מה שאנחנו צריכים לעשות הולך וגדל אקספוננציאלית. עכשיו במצב כזה נוצר איזשהו מתח שאני לא חושב שאפשר להישאר אדישים לו. זאת אומרת דווקא מי שחפץ בקיומה של המערכת מבין שהמערכת תוקעת את עצמה, זאת אומרת היא יורה לעצמה ברגל. אם הייתי מבין שכל מה שאנחנו אמורים לעשות הוא גם נכון בפועל, כן? אז אין בעיה, אין מתח. אבל אם, וזה הדגשתי והבאתי את הכסף משנה בפרק ב' מהלכות ממרים, הכסף משנה אומר שמה שאנחנו לא חולקים על הגמרא או מה שהאמוראים לא חלקו על התנאים וכולי, זה לא בגלל שהם צדקו התנאים תמיד אלא כי יש כלל כזה שקיבלנו על עצמנו כדי שתהיה מסגרת שאנחנו לא חולקים. אבל אני אומר במקום שבו, סתם אני מביא דוגמה קיצונית, במקום שבו שמונים תשעים אחוז מהדברים שאותם אני עושה הם לא נכונים אבל אני עושה את זה רק בשביל לשמור על המסגרת, אבל בשביל מה לשמור על המסגרת? בשביל העשרה אחוז הנותרים? זה מתחיל לאבד את הערך שלו. כל הדברים האלה נאמרו במקום שבו יש לך שלושה אחוז, חמישה אחוז, עשרה אחוז דברים שהם רק מחיר. אני עושה את זה אני יודע שזה לא נכון אבל זה שומר את המסגרת. יש תחושה היום, אנשים שמרשים לעצמם לתת דין וחשבון, יש כאלה שליבא לפומא לא גליא, שהפער הוא כבר מתחיל להיות מאוד משמעותי ויש פה משהו תקוע פה בכל העסק הזה. כל הפלפולים על הקטניות אם כן אפשר או אי אפשר, הדעת לא סובלת את זה. יש פה משהו בעייתי והשאלה מה עושים עם הדבר הזה. כמה אני יכול לעשות? כמה שמונים אחוז מהדברים לעשות בשביל קדושת המסגרת ועשרה עשרים אחוז מהדברים לעשות בגלל שהם באמת מה שצריך לעשות, זה בעייתי. זאת אומרת, אני אומר, אפילו ברמה הפרקטית, אנחנו מאבדים הרבה מאוד אנשים, הרבה מאוד בגלל המתח הזה. גם מי שמוכן עדיין להמשיך, אז הוא מוכן להמשיך, אבל עם הרבה שאלות. עכשיו, זה שיקול רלוונטי? אני חושב שכן. זאת אומרת, צריך לראות מה אפשר לעשות, ובלי לפרק את המסגרת. זה שאלה לא פשוטה. זאת אומרת, מצד אחד אני מתאר את המוטיבציה למה זה חשוב, חשוב לעשות את זה לא כי קשה לי, לא כי לא בא לי, לא כי זה מקשה לי על החיים, אלא כי זה לא מה שהקדוש ברוך הוא רוצה. אני מדבר על מצוקה שהיא בתוך העולם של עבודת השם. אני לא מדבר על מתח בין מה שבא לי לעשות, נוח לי לעשות, לבין מה שאני צריך לעשות. זה יחסית קל, לא תמיד קל, אבל יותר קל לפחות ברמה התיאורטית להסתדר, כי זה מה שצריך לעשות. אבל פה זה לא מה שצריך לעשות. המצוקה שלי ברמה של מה הקדוש ברוך הוא מצפה ממני, לא ברמה של אני מולו. בסדר? אז פה יש בעיה, המסגרת לא יכולה לתפוס שמונים אחוז מהמרחב. זה לא סביר. המסגרת נמצאת מסביב. בסדר. אז אם גם תת-מודע נפשי או חברתי הופך להיות מאה אחוז את המסגרת, נמצא דרך החוצה. על זה אני הולך לדבר. אני רק כרגע מציב רק את הבעיה. אוקיי, אז זאת המסגרת שבתוכה העסק מתנהל. עוד הקדמה אחת לפני שאני נכנס לתוך העניין. כן. הרמב"ם כשפסק מה שפסק לפני שמונה מאות שנה פלוס מינוס, הוא גם זיהה את המציאות שהוא יודע שאין סנהדרין והוא יודע שיש שנוצר פער אולי יותר קטן, אז בכל זאת הוא פסק מה שפסק. כי זאת הנחה, מה זאת אומרת? הרמב"ם לא החליט את זה לבד, זה גמרות. ברור. אני לא מערער על זה שזאת הנחה. למרות שיש מתח גם בתקופה שלו. בכל תקופה היה מתח, יש יותר ויש פחות, אבל זה היה דבר שתמיד ליווה אותנו. אי אפשר להגיד שאין נכון. אם אתה מסתכל מתוך הלכה, אתה יכול להגיד שאין נכון. מה שהם קובעים זה מה שנכון. זו המסגרת. מה שהם קובעים זה מה שנכון. ובשביל זה יש הנחה שזה לא נכון. אז בשביל זה צריך איזשהו דיון. לא דיברנו על פלורליזם ומתח אחד? דיברנו. אוקיי, אז שם אמרתי, לדעתי שיש אמת הלכתית. אני לא חושב שמה שקובעים זאת האמת ההלכתית. זה לא עומד בשום מבחן לדעתי. אז זאת הנחה, אתה צודק שזאת הנחה שאני מניח אותה פה כל הזמן, אבל כבר דיברנו על זה. הרמב"ם מניח? לא, הוא לא מסכים. הרמב"ם מניח גם הניח. יש אמת הלכתית, רק המסגרת לפעמים דוחה את זה. הבאתי את הדרשות הר"ן. דרשות הר"ן שאומר על הזקן הממרא, איך דורשים ממנו לשמוע בקול הסנהדרין כשהוא יודע שהם טועים? מדובר על תלמיד חכם שהגיע להוראה, לא אזרח פשוט. אז הוא אומר כי המסגרת יותר חשובה מהמהות. זה מה שהוא עונה. הוא לא אומר שכיוון שמה שהם מורים זה האמת. אז מה הבעיה? אין דיסוננס, אין מתח. מה שהם מורים זאת האמת, אז מה זה נקרא אתה יודע שהם טועים? הם לא טועים. בהגדרה מה שהם מורים זאת האמת. לא, זה לא נכון. יש הנחה שיש אמת הלכתית, ואנחנו במתח. לפעמים יש מתח בין המסגרת לבין מה שנכון לעשות. ומתח זה בסדר. אני לא חושב שיש בזה בעיה ברמה העקרונית. בסדר, כשאנחנו מחויבים להרבה ערכים, הם לפעמים מתנגשים. רק אני אומר יש מצבים שבהם המינון הוא כבר כבד מדי. ואז נוצרת איזושהי בעיה שאני מרגיש שחייבים לתת עליה יותר את הדעת ממה שנותנים בדרך כלל. לא רק לתת עליה את הדעת, אלא לתת עליה את הדעת על השולחן. כי הרבה פוסקים עושים דברים, אבל הם לא מוכנים לשים את זה על השולחן. דיברנו על זה קצת. טוב, אני אדבר על זה עוד. אז זאת הנקודה, זאת המסגרת שבתוכה העסק מתנהל. עכשיו אני רוצה לתת הקדמה שבעצם נותנת רמז לבאות, ממה שכבר דיברנו פעם על המשמעות של כללים. עד כמה הולכים אחרי כללים? לא דיברנו? זה בדיוק הדבר תורה של היום. נזכרתי, אני חושב שפורים, לא, הפעם זה בסדר, אני איתך הפעם. פורים, אני חושב שהוא אחד, זה ענייני דיומא, אני חושב שאחד הלקחים העיקריים שלו זה שבירת כללים. פורים אנחנו עושים המון דברים שהם נגד המקובל. תחשבו על ההלכות ששמענו היום, שאתה קורא מגילה כשחלק ניכר מהכתב שלה נמחק, אם הרוב או העיקר נשאר אז זה בסדר. אז זה בסדר. אנחנו רגילים שבספר תורה כל אות פוסלת את הספר. מה זה הדבר הזה? מגילת אסתר נקראת ספר, נקראת איגרת, כל מיני דברים. יש שמה המון… יש דברים שכן כמו ספר תורה יש דברים שלא. פורים עצמו אגב נמצא בתפר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, גם היסטורית. סוף גלות של בית ראשון, שזה בדיוק התפר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. וחז"ל בכוונה קבעו כללים כדי להראות לנו להנציח את זה. שהקלו בכוונה. הם לא הקלו בדיעבד. זאת אומרת, זה בכוונה יש הלכה כזאת כדי להגיד הרי אסתר ביקשה כתבוני לדורות. נכון? מה זה כתבוני לדורות? תכניסו אותי לתוך התורה שבכתב. וחכמים כאילו נענו לה, אבל לא לגמרי. היא קצת תורה שבכתב קצת תורה שבעל פה, כן, תנ"ך. קצת תורה שבכתב קצת תורה שבעל פה. גם היסטורית, גם מבחינת מגילת אסתר עצמה מכל מיני בחינות. וגם עושים שם כל מיני דברים, נהגו ללבוש כלאיים דרבנן בפורים. אתם יודעים, יש הלכה כזאת. אין תחפושות בלי כלאיים דרבנן. יש עניין ללבוש כלאיים דרבנן לדעתי. כדי לשבור את הכלל הזה שאסור ללבוש כלאיים. בפורים שוברים כללים. יום אחד שבו שוברים כללים. הרעיון מאחורי זה, משתכרים. מה? משתכרים. הרבה כללים נשברים שם. מה הרעיון מאחורי זה? דיברתי, גם על זה דיברתי פעם, ואני זוכר שדיברתי שחתמו את הגמרא, התלמוד. למה אסור לחלוק על התלמוד? אז כמו שאמרתי לדעתי זאת הייתה החלטה גאונית במבט היסטורי. אני לא יודע אם המחליטים ידעו מה צפוי והם עשו את זה במודע, אבל התברר שזה באמת הייתה החלטה גאונית. כי עם ישראל עמד לפני פיזור, במאה החמישית, שישית, שביעית. כן, עוד מעט המרכז בבבל מתפזר לכל העולם. עד אז היה סך הכל מרכז די ברור בבבל, היה קצת בארץ ישראל, הריש גלותא היה המלך כמו סנהדרין וכדומה. כן? אז במקום לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו אלו ראשי גלויות שבבבל. אבל בסוף המצב הזה מתחיל להתערער. ואז חכמים חושבים אוקיי מה עושים עם העסק הזה? בדיוק כמו עם המשנה אגב אחרי החורבן. המשנה נחתמה אחרי החורבן בדיוק כדי ליצור איזושהי מסגרת שאנחנו מתפזרים. סוגרים איזשהו טקסט. לפני התפזרות הבאה של גלות בבל, שגם שם עדיין ישבנו במבנה ממלכתי מסודר עם בתי דין והישיבות הגדולות וכולי. ברגע זה עמד להתפזר חתמו את התלמוד. שיש לזה מנגנון, לכן אני נדמה לי שזה אפילו מודע. אוקיי? ומה שעשו שם דבר נורא מעניין. אני הייתי חושב אם כבר צריך לחתום משהו כדי לקבוע מסגרת, תחתמו איזשהו קיצור שולחן ערוך כזה. תכתבו מה צריך לעשות מה אסור. התלמוד לא אומר כלום. יש משא ומתן, זה אומר ככה וההוא יש לו קושיות ותירוצים, ונשארים בסוף בלי שורה תחתונה בכלל. ברוב הסוגיות לא אומרים בכלל מה השורה התחתונה. בסדר, יש פה ושם אומרים כן והלכתא ככה, וזה מיעוט קטן. רוב הסוגיות נשארות פתוחות. זה טקסט שסוגרים כדי לשים מסגרת? איך עושים את זה? תכתבו רמב"ם, תכתבו שולחן ערוך אפילו אם אתם רוצים שהוא יותר פתוח, קיצור שולחן ערוך שזה בכלל חותם את ההלכה. מה? תכתבו איזשהו טקסט סגור. לא, הם לא עשו את זה. נכון? ובסופו של דבר מה שהם עשו הם בחרו דבר מאוד מעניין. הם נתנו קנוניזציה לטקסט שפתוח. הם סגרו טקסט פתוח. מה זה אומר? זאת אומרת, יש מסגרת לדיון, אבל בתוכה יש מקום להמון אפשרויות ואנחנו יודעים כמה מחלוקות יש וכולם נאמנים לתלמוד. ועדיין יש מחלוקות מן הקצה אל הקצה וכולם בפנים. לא רק שכולם בפנים אלא שיש אפשרות לדבר ולהתווכח. למה? בגלל שחתמו את התלמוד, כי יש משא ומתן. אתה יודע איך העסק עובד, בסדר יש לך מסקנות שונות, אתה בן אדם אתה חושב אחרת, אבל אני יכול להביא לך ראיות, אני יכול לנסות לשכנע אותך, אתה תשכנע אותי, אני אביא לך מפה ומשם. יש דיסקורס, זאת אומרת יש איזשהו שיח מסוים שאנחנו בתוכו מתנהלים. זה קובע את בית המדרש, זה לא קובע את התוצאות. חז"ל לא רצו לקבוע את התוצאות. או חז"ל שחתמו את הגמרא לא משנה כרגע הדורות שאחריהם, לא רצו לקבוע תוצאות, הם רצו לקבוע מסגרת לדיון. זה ברור, אחרת לא חותמים טקסט כזה. התוצאה יכולה להשתנות וכל זה? מה? התוצאה יכולה להשתנות. כן, זה בדיוק מה שיצא. נכון, כי הם הבינו או דה פקטו זה מה שיצא, שבכל מקום זה קיבל משמעות אחרת אצל כל אדם. לא משנה מבחינתם זה בסדר. זה מה שהם סגרו. הם סגרו את צורת השיח, הם לא סגרו את מה תעשה איתה. בתוך צורת השיח הזאת אתה יכול להגיע להמון תוצאות. עכשיו מה זה אומר בעצם וזה כאן אני מגיע לדיון הכללי, כל היחס כבר בגמרא עצמה רואים את זה, כל היחס לכללים הוא יחס מאוד מזלזל, מאוד מסויג. קודם כל איך שהגמרא כתובה, טקסט מאוד אסוציאטיבי. כמעט ואין כללים, יש מקרים, זה קזואיסטי, כן? מין מקרה כזה, מקרה אחר, מין איזה משהו כזה שהוא לא תגיד לי מה ההגדרה מה הכלל ואני אדע מה לעשות. וזה מקרה, ההיא איתתא שלחה לשם ועשתה ככה ועכשיו אתה צריך להבין מה היה שם, לך ליישם את זה על מקרים אחרים. תגיד המוציא מחברו עליו הראיה, יש… מיגו להוציא לא אמרינן, אני דווקא מצטט כללים שכן נאמרו, אבל לא משנה. פה ושם תגיד כללים, תגיד הכל בצורה של כללים וזהו. יש כללים פה ושם, זה נדיר, וגם הכללים האלה כמה תתי כללים יש שמה. למה לא עושים את זה? לא עושים את זה בגלל שיש תפיסה עקרונית שהיא נגד כללים בגמרא. אתן לכם שתי דוגמאות, אני חושב שדיברתי על זה פעם. אתן לכם שתי דוגמאות. דוגמה אחת, המשנה בתחילת בבא קמא אומרת ארבעה אבות נזיקין. היא מסתיימת, הצד השווה שבהם שדרכן להזיק ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. יש כלל בסוף. אוקיי, יופי, סוף סוף המשנה נתנה לי כלל, נכון? אני יודע מה לעשות עכשיו, לא רק הדוגמאות השור, הבור, המבעה וההבער, יש כלל. דף ו' מה כתוב? הצד השווה לאתויי מאי? בשביל מה הבאת את הכלל? פעם אחת הביאו לי כלל, הצד השווה לי, אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו, או לא יודע מה, מקרים עוד יותר הזויים שמופיעים שם איזה ארבע הצעות. מה? זה מה שבא הכלל ללמד? הוא בא להוציא עוד איזשהו מקרה משונה כזה. הכל הפוך. זאת אומרת, אתה אומר לי כלל, תשאל אותי למה הבאת את הדוגמאות, לא למה הבאת את הכלל. הכלל הוא נורא ברור. מה פתאום? אין אמון בכללים בכלל. אין אמון בכללים. תן לי את הדוגמאות, אני כבר אבין פחות או יותר מה עושים. ככה חושבים. חושבים בוטום אפ, לא טופ דאון. זה כל החשיבה התלמודית. אנחנו אחרי זה מנסים לייצר מזה כללים. ואז פתאום כשנהיים כללים, פתאום אנחנו עובדים טופ דאון. זאת אומרת, מהכללים אנחנו מנסים לגזור את התוצאות, אבל במקור זה עבד הפוך. ככה מקבלים מקרים, את הכללים אנחנו עשינו, לא הגמרא. עוד יותר, יש גמרא בקידושין, הגמרא מביאה שמה כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, חוץ מ-א', ב' ו-ג'. חמישה, יוצא דופן, או ארבעה, או משהו כזה. אוקיי. אומרת הגמרא, ואיכא הקהל? יש עוד אחד. מצוות עשה שהזמן גרמה שנשים חייבות. אומרת הגמרא, בסדר, אין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. זה מי שלא צוחק כשהוא קורא את הגמרא הזאת, פשוט לא הבין אותה לדעתי. ברור שהגמרא הזאת היא צינית, אירונית, לא יודע אם צינית, אבל אירונית. מה זאת אומרת? מה בעצם אומרת? תראה, אם היה כתוב כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, בסדר, יש יוצאי דופן, לא נכנסו לכל הפרטים, אמרו את העיקרון, בסדר. אבל פה נכנסו לפרטים. אמרו כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות חוץ מ-א', ב', ג' נקודה. רגע, יש גם ד'. בסדר, אל תעשה עניין, יש גם ד'. אין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. גם במקום שהניסוח הוא דייקני, גם אז אנחנו לא לומדים מן הכללות. ומה זה אומר? אה? זה מה שאתה מחייב כלפי המציאות? אני מבין שאומרים לי חבר, אל תעשה עניין מכללים, פעם אחת נתנו לך כלל, אבל אל תיקח אותו יותר מדי ברצינות. זה מה שאומרים. לא, ברור שזה ככה. וזה מה שחכמים עשו לאורך כל הדורות. הם לא לקחו את הכללים ברצינות, עד היום. רק העת הזאת היא שונה. אבל זה מה שעושים בפועל. לא לקחו את הכללים ברצינות, ובצדק לא לקחו את הכללים ברצינות. הכללים מכוונים אותנו, הכללים נותנים לנו איזה שהם כיווני הסתכלות, הם לא, זאת לא דדוקציה. תפיסה פוזיטיביסטית אומרת יש כללים ומשם אנחנו גוזרים את הפרטים כמו במשפט או בפילוסופיה, כן? יש איזושהי מערכת של כללים ומשם אנחנו גוזרים את הפרטים וזהו, זה מערכת לוגית. איזה שטויות. חז"ל לא מאמינים בזה, וגם אני לא מאמין בזה וזה לא נכון. אין דבר כזה, שום מערכת היא לא כזאת, לא יכולה להיות כזאת. כמו מערכת של כללי השפה, הנה דיברנו, מערכת של כללי השפה. כן, מישהו לומד באולפן את כל הכללים בדיוק איך מדברים עברית. ואז הוא יוצא לרחוב, רואה את כל האינדיאנים מדברים איך שהם רוצים. הוא מתחיל לתקן אותם. מי צודק? ברור שהם צודקים ברוב המקרים. למה? כי שפה אי אפשר להכניס לתוך כללים. אתה למדת כללים כדי לעזור לך להתחיל להיכנס, לקבל אוריינטציה, אבל בסופו של דבר ברור שלשפה יש ריתמוס משלה, השפה היא דבר חי, היא לא, היא התפתחה לפני הכללים, הכללים באו אחרי. השפה התפתחה כשהקהילה התחילה לדבר אותה והתפתחה שפה, ואז באו אנשים וניסו להגדיר את האופנים שבהם אנחנו מדברים דרך כללים, אבל אין כללים באמת, זה לא כללים אמיתיים, זה כללים שבאו אד הוק, אז זה כללים שיש להם כל מיני חריגות ופה ושם, כי זה הקירוב הכי טוב שמצאנו, ואנחנו צריכים לנסח את זה למה? כי אי אפשר ללמד בן אדם שפה, לפחות כשהוא מבוגר, בלי להעביר אותו דרך הכללים. ילדים מצליחים בלי זה. מה לגבי הדת והכללים? מה עם חושן משפט? אלה כללים שהם אבסולוטיים? כללי השפה של חכמים והתורה הם אבסולוטיים? חד משמעית לא אבסולוטיים. בתשעה באב האחרון דיברנו על זה, בתשעה באב האחרון, רוב החוכמה לא אצל האנשים. הרבים לא טועים. בטח. זה פרשנות על הכלל, אבל כל דבר, כל דבר אנחנו נציב את הפרשנות. לא, אם אימצת שזה רוב חכמה או רוב גולגולות, זה לא משנה. לא, מה זה אימצת? אבל איך התעורר הוויכוח? היה כלל, לא? איך התעורר הוויכוח? יש כלל. מה הבעיה? כי הכלל זה הוא כלל פתוח. ואז אומרים רגע, לא הולכים אחרי הרוב במקום שאלה מאוחרים ואלה מוקדמים, או כשהם לא ישבו ביחד, חושן משפט סימן כ"ה, שהם לא ישבו ביחד, או ש… אין, מהכלל הזה לא נשאר ממנו כלום. מישהו הולך היום אחרי הרוב? קדחת. שום פוסק לא הולך אחרי הרוב היום. תוספות פוסקים מה שמתאים לך ואתה פוסק הלכה. ויש כלל כזה. אני לא אומר שאין. אני אומר אתה בתוך המסגרת ואתה מתמרן בתוכה. אנחנו עכשיו, למדתי בכולל בבר אילן, לימדתי עכשיו את הסוגיה בתחילת פרק שני על טבי ורבן גמליאל. ראיתם את טבי עבדי שהוא תלמיד חכם הוא, והוא יודע שעבדים פטורים מן הסוכה, אז הוא ישן מתחת למיטה. אז שואלים שמה בראשונים ובאחרונים, שואלים איך הוא לימד אותו תורה? אסור ללמד עבדים תורה, גמרא בכתובות, אסור ללמד עבדים תורה. אז הריטב"א אומר טוב, עבד כשר מותר. איפה זה כתוב? יש איזה דרשה מאיזה קוצו של יוד כלשהו דרש את זה, מאיפה הוא הוציא את זה? כי תיא… יש כלל, אסור ללמד עבדים תורה. עכשיו אני עומד מול טבי, ואני רואה את הבן אדם, אני מכיר אותו. לא יכול להיות שעל אלה הם דיברו, תעשה לי טובה. לא יכול להיות שעל אלה הם דיברו. ברור שאני צריך ללמד אותו תורה. אגב, אותה תחושה שיש לאנשים היום ביחס ללימוד נשים. עזוב את כל התירוצים הפורמליים, יש איסור. אתה עומד מול נשים, רבאק, לא יכול להיות שעל אלה הם דיברו. מה הבעיה ללמד נשים תורה? לא יכול להיות שעל אלה הם דיברו. אז לא. אז לא. אין לי נימוק. לא יכול להיות, על עבד כשר לא דיברו. עכשיו יש כבר כלל, על עבד כשר אפשר ללמד אותו תורה, נכון? נוצר כלל. מה זה אומר? אני אביא אולי משל, משל לעניין בקוסמולוגיה התלמאית. אז חשבו שהמסלולים של הכוכבים הם חייבים להיות עיגולים, כי עיגול זה משהו נורא מושלם. אוקיי? הבעיה היא שהמציאות לא כל כך מצייתת לכלל היפה הזה, והם במסלולים אליפטיים, אנחנו יודעים. נכון? אבל גם הם ידעו. אז מה הם עושים? אז הם עושים, יש עיגול, ואז פה, אה, זה לא… תוסיף פה עיגול קטן, פה עוד עיגול קטן. זה קוראים לזה אפיציקלים ודיפרנטים. ואז מוסיפים, ואז בתוך העיגול הזה זה לא מסתדר, אז מוסיפים עוד עיגול. ככה הם ניסו לבנות אליפסה. ממעגלים היו צריכים אינסוף מעגלים בגדלים שונים כדי שהמעטפת תהיה בדיוק אליפסה. אז הם הלכו די הרבה בכיוון. לא הגיעו לאינסוף, אבל הם הגיעו די רחוק. כלומר, תוסיפו המון מעגלים ותת-מעגלים וכו' כדי לייצר את האליפסה. ואם אני לוקח כאן את העיגול כמשל לכלל. אז אני אומר, אנחנו, למה אנחנו מייצרים כללים? כי אנחנו לא יכולים לחשוב בלי כללים. כשאתה מנסה לפרש משהו, אתה מפרש אותו באמצעות כללים. אולי דיברתי פעם על קרל המפל, הפילוסוף של המדע, אז הוא אומר שמה זה הסבר מדעי? איך אנחנו מסבירים תופעה בעולם המדעי? זה הוא קורא לזה הסכימה הדדוקטיבית-נומולוגית. נומוס זה חוק, כן? זה סכימה שאומרת: אני מוצא את החוק הכללי שמתוכו אפשר לגזור באופן דדוקטיבי את התופעה. נגיד, אני רוצה להסביר את הגאות והשפל. מה אני עושה? אני קובע שיש חוק כללי, חוק הגרביטציה, כל שתי מסות מושכות זו את זו, בסדר? ומתוך החוק הזה אני יכול לגזור את תופעת הגאות והשפל כי יש ירח ומים המושכים אחד את השני, וככה נוצר גאות ושפל. זה הסבר, סכימת הסבר מדעי. שימו לב, אולי אני לא זוכר אם פעם דיברתי או לא, אולי כדאי לשים לב שזה הסבר שבניגוד להסברים המקובלים שהם העמדה על המוכר, זה הסבר שהוא העמדה על הלא מוכר. בדרך כלל כשאתה מסביר משהו, אז אתה לוקח משהו לא מובן ומעמיד אותו על עקרונות מובנים, נכון? או מוכרים. יש ועדה שבודקת למה המטוס התרסק. אז היא מוצאת איזה סדק בכנף. אוקיי? ואז מה זה אומר? אנחנו כבר יודעים איך הכללים עובדים. אם יש סדק בכנף, הכנף נשברת והמטוס מתרסק. אנחנו מכירים כבר את הכללים של האווירודינמיקה. אז מה זה אומר? אנחנו בודקים את התופעות, ואז אנחנו יכולים להעמיד את זה על כללים שאנחנו מכירים אותם, נכון? זה הסבר. אנחנו לוקחים תופעה שלא ידענו מה היא הייתה ומסבירים אותה במונחי עקרונות שמובנים לנו. הסכימה הדדוקטיבית-נומולוגית זה עובד הפוך. אנחנו לוקחים תופעה מוכרת, גאות ושפל. אנחנו מסבירים אותה במונחי חוק שאף אחד לא ידע על קיומו עד שניוטון לא ניסח אותו, חוק הגרביטציה. אנחנו מייצרים משהו לא מוכר כדי להסביר את הדבר המוכר. קצת משונה. יש אנשים קצת התבלבלו עם זה במובן הפילוסופי. רגע, משהו פה לא הגיוני, זה לא הסבר. הסבר פירושו לקחת משהו לא מוכר ולהסביר אותו באמצעות דברים מוכרים, ולא לייצר דברים לא מוכרים כדי להסביר את הדבר המוכר. אוקיי? אבל מה… בסדר… זה דגם אחר… ברור… זה דגם אחר… אוקיי… תביא את הדגש של הלא מוכר… בסדר… למה לא. שמתוכם אפשר להסביר את הפרטים שמופיעים בגמרא. למה אנחנו עושים את זה? לא בהכרח בגלל שהכללים האלה נכונים, אלא בגלל שכשאנחנו צריכים להסביר משהו, כך אנחנו בנויים. ההסבר צריך להתנהל במונחי כללים. תמיד כשאתה מסביר משהו, אתה מביא כלל שמראה למה זה נכון. זה נקרא הסבר, נכון? אנחנו לא יודעים לחשוב אחרת. אנחנו מייצרים את הכללים כי אנחנו לא יכולים לחשוב אחרת. אבל זה לא אומר שהכללים האלה הם כללים נכונים. זה אומר להפך, זה אומר שהכללים האלה באו אחרי העובדות, לא לפני העובדות. השאלה אם הכללים האלה הם נכונים או לא, אני נוטה לחשוב שלא. זה קירוב. הקירוב הכי טוב שמצאנו, כמו בשפה. מה זה נכון? נכון פירושו שממנו באו ההלכות האלה. במקור הקדוש ברוך הוא חשב שמצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, ואז הוא אמר טוב, אז כתוצאה מזה הם יהיו פטורות מסוכה ומכל דבר כזה. לא, זה עובד הפוך. הוא פטר אותם מסוכה, פטר אותם מזה, פטר אותם מזה, ואנחנו מבינים שהכלל הוא שמצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. טבי עבדו של רבן גמליאל, חמש עשרה יודע במילים האלה, אוקיי, חמש עשרה יודע, איך אני יודע? אז אני אומר, אז אני מייצר כללים, לא אומר שזה נכון, זה רק קירוב. לא, אז מה? אז אני עובד, גם במדע אני עובד ככה. מה זה קשור? אני בטוח שכל חוקי המדע נכונים? לא, אבל אני משתמש בכללים האלה ואני בונה מטוסים על פיהם, כי זה מה שיש וככה אני חושב, ולפעמים אני טועה. אני מקווה מאוד שבמרבה מקרים אני צודק. זה מה שיש לי. אני לא הולך פה נגד הכללים. אני מנסה להבין, אני מנסה להסביר מה המשמעות של השימוש בהם. אני משתמש בכללים, אין לי דרך אחרת, אני גם סוג של בן אדם. אנחנו חושבים כללים, אין לנו דרך אחרת לחשוב. אז בעצם מה שאנחנו, אוקיי, הלכות זה קייסים, זה מקרים ספציפיים. הלכה, לא יודע, צריך לקשור את השרוך הימני לפני השרוך השמאלי. מה, זה כלל? זה לא כלל, זה הוראה. ההלכה שנשים פטורות מסוכה. והעבד שהיה בקשר, זו הלכה חיה. זה פרט שיש בתוכו, עכשיו התברר שיש בתוכו כמה תת פרטים, עבד כשר ועבד לא כשר. הכל יחסי, ביחס ללמעלה זה פרט, ביחס ללמטה זה כלל. שאלה איך מסתכלים, יש היררכיה. זה פרט לא ללמד עבדים תורה, זה חלק מההתייחסות לעבדים שיש לה עקרונות משלה. עכשיו התורה פתאום, הפרט הזה גם הוא מתפצל, יש עבדים כאלה, יש עבדים כאלה, ללמד אותם שילמדו לבד, זה כבר כשהגמרא עושה, אז זה כבר פרטים. אז ברגע שנוצרו פרטים זה כבר הפך לקצת כלל. אז אנחנו בעצם, מה שאנחנו עושים, זה בגלל שאנחנו בני אדם, שאנחנו מפרשים את העובדות אנחנו תמיד עושים את זה במונחי כללים. אז מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים עוד פעם עיגולים עם אפיציקלים ודיפרנטים. אנחנו מוסיפים עוד כלל, ואז יש תת כלל כזה שהוא מתאר את החריגים, ואז מגיע ההוא ואומר שיש עוד תת תת כלל שמתאר את החריגים האלה. אבל זה כללים שאנחנו מייצרים כי המציאות בועטת, היא לא מוכנה להיכנע למערכת כללים פשוטה, כמו בשפה. לכן הלכה, אביי ורבא, הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. אם הלכה כמו רבא, שתהיה תמיד כמו רבא, מה זה השישה חריגים האלה? שלא נדבר על זה כמובן שיש עוד מקומות שהלכה כמו אביי חוץ מיע"ל קג"ם, שגם הכלל הזה הוא לא. ואז כולם שואלים, כן כן, אז מתי שאביי ורבא מדברים בשם תנאים, אז לא, אז זה לא נאמר. איפה זה כתוב? אצל בעלי הכללים שהמציאו את זה. למה? כי אתה נמצא מול מציאות שלא מוכנה להיכנע לכללים האלה. אז אתה, אין ברירה, אני לא צוחק על זה דרך אגב, אני מציג את זה בצורה צינית, אבל אני לגמרי שם. אין לנו דרך לעשות את זה אחרת. כי אנחנו צריכים למשמע, אנחנו צריכים לחשוב באופן סיסטמטי. חשיבה באופן סיסטמטי היא תמיד עם כללים. אז אם אני מוצא שהוא חריג, אני צריך להסביר למה הוא חריג. וברגע שהסברתי, יצרתי כלל. עכשיו לכלל הזה, אבל גם הכלל הזה לא תמיד יעבוד, אז מישהו ייצור עוד תת כלל. וככה תסתכלו לאורך הדורות, פשוט תספרו את הספרים על המדף בספרייה ותראו שלאורך הדורות מספר הכללים גדל בצורה אקספוננציאלית. וככה אנחנו מגיעים כל הזמן לסתם ואחר כך יש אומרים בשולחן ערוך, שזה כבר ממין הלכה שזה בכלל כללים הזויים ומגוחכים, אבל באמת יש גם כללים הגיוניים. והכללים האלה זה כללים שנוצרים כדי להסביר כל מיני חריגים. כי הסברים הם תמיד במונחי כללים. אבל תשימו לב מה בא קודם. קודם החלטתי שאפשר ללמד את טבי. ואחרי זה בא מישהו, רגע, אבל רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, הוא מלמד את טבי? הרי אסור ללמד עבדים תורה. אז בא מישהו, זה בכלל לא היה רבן גמליאל, זה הרוגטשובר במאה העשרים, והוא אמר עבד כשר מותר. רבן גמליאל לא עשה את זה בגלל זה. הוא עשה את זה בגלל שהוא ראה את טבי. הוא אומר אחד כזה לא יכול להיות שאסור ללמד תורה. זה לא דמות העבד שעליו דיברו חז"ל. וכך גם אמר המאירי. המאירי ראה את הגויים סביבו ואומר זה לא הגויים שחז"ל מתארים לי. אז הוא לא יודע, לא יודע מה הכללים ומה הזה ולפי איזה כלל זה הולך, אני אומר לך פה לא יכול להיות. אז אני בא ומנסה לעשות רציונליזציה, ואז אני מנסה להגדיר פה בצורה של כללים ולהגדיר שבעצם החוקים האלו הם חוקים על רקע מוסרי ולא על רקע אתני או אמונתי או מה שזה יהיה. המאירי היה קצת מודע לזה, זה די ברור, אבל הוא לא קבע שם איזשהו כלל כזה והלך על פיו ולא הוכיח את הכלל הזה בכלל. הוא פשוט עמד מול מציאות שהיה ברור לו שזה נכון. הרב סולובייצ'יק כותב באיזשהו מקום נדמה לי, שכמעט כל, לא כמעט, הוא אומר שכל נדמה לי, כל משיב תשובה בעצם יודע את התשובה רגע לפני שהוא פתח את הספר הראשון. הוא כבר יודע מה תהיה התשובה לשאלה. ואז הוא פותח את הספרים ובונה תשובה כדי שתוביל אותו לתוצאה הזאת. אני לא בטוח שהוא צודק בצורה כל כך קיצונית, אבל ברור שיש בזה הרבה אמת. כי אתה מתחיל עם האינטואיציה ואז אתה בונה את הכללים שיארגנו את זה ככה שהאינטואיציה תעבוד וזאת לא ביקורת. ככה זה עובד. ככה זה עובד וככה זה צריך לעבוד. אם אנחנו רוצים ללכת רק על פי הכללים אנחנו מגיעים לדברים נוראיים. חוקי נירנברג הלכו על זה. סליחה על ה, חוק גודווין קוראים לזה, התנצלות אחרי שלוש שניות בדיון. בחוקי נירנברג בן אדם ניסח את הטיעון של שמרנות מדרשית על זה שאנחנו רוצים לשמר את הכללים שהם בעצם רצון השם. נכון. אז מצד אחד הכללים הם רצון השם והם בעצם יש להם איזשהו קיום אפלטוני. ופתאום עכשיו אין כלל. נכון, אתה מבלבל אותי לגמרי. אוקיי, אז זה בסדר גמור. קודם כל זה סימן שאתה עוקב. באמת גם אני לא צריך להיות עקבי אם חז"ל לא היו עקביים. וג', אני חושב שאני כן עקבי. נדמה לי שאולי, אני עוד רגע אגיע לזה, בסדר? אבל אני כבר אגיד לפי מה שאמרתי עכשיו, אחרי זה אני אוסיף עוד משהו. הטענה היא שהכלל שאותו יצרתי זה כלל שאני יצרתי. עכשיו מה זה יצרתי? אני הגעתי אליו, אבל זאת ההערכה שלי למה שהקדוש ברוך הוא רוצה. אבל זאת הערכה, הוא לא אמר לי את הכלל הזה. אני בפרשנות שלי הגעתי למסקנה שזה הכלל שמתאר את רצונו. עכשיו מבחינתי זה רצונו, זה מה שדיברתי עם הבגדי עבודה. זה לא אומר שלא אני יצרתי את הכלל, אני יצרתי את הכלל. מאיפה הם ידעו שהקדוש ברוך הוא דיבר על מזג אוויר חם? כי היה נראה להם הגיוני. אז הם יצרו את הכלל, כמו אנשי מדע. אנשי מדע יוצרים את הכלל או חושפים אותו, מגלים את הכלל. אפשר להתווכח, אבל גם אם הם יוצרים את הכלל הם טוענים משהו על המציאות, הם לא, זה שאני יצרתי את הכלל ועד אליי לא ידעו אותו, זה לא אומר שלכלל הזה אין איזשהו קורלאט במציאות. אני מנסה לתאר את העובדות, לכן אני צריך להיות מודע לזה שזה תיאור מקורב וזה כלל שאני יצרתי אותו. אני מקווה שהוא נכון, אבל אם הוא לא חריג, בסדר? בזה, כן. בשביל סברה, הלכה וסברה, המציאות קודמת ואז יוצרים כללים. ופה זה לא השואף מסמכות. כשמדברים על תורה, אז המוטיבציה היא לא באה מככה אנחנו חושבים. לא, ככה אנחנו חושבים שהקדוש ברוך הוא רוצה. לא ככה אנחנו חושבים. צריך להיזהר. אני לא מדבר על ככה אני חושב, זה לא הנקודה. ככה אני מניח שהקדוש ברוך הוא רוצה. וזאת, כשאני מדבר על סברה אני מדבר על זה. אבל איך אתה יודע? אתה יודע את זה מהתורה או מסברה. אבל הכל נשען על, אתה שואף, אתה מחפש את רצונו של הסמכות הזאת. ואין לך דרך, אם יש לי אוסף של כללים, אם לא אמר לך את הכלל, אז יש לך מקרה חדש שלא בדיוק מתאים לכל הפרטים האלה, גם אם הוא היה אומר את הכלל לא הייתה לי דרך. יש טיעון מפורסם של ויטגנשטיין, פולואינג א רול. ויטגנשטיין אומר אין דבר כזה לעקוב אחרי כלל. אי אפשר לתת כללים. רמה פילוסופית, לא ניכנס לזה. ויטגנשטיין בעצם אומר ככה, הוא אומר נגיד ניתן מבחן פסיכומטרי, לא יודע אם דיברנו גם על זה, אני כבר לא זוכר. מבחן פסיכומטרי, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, הבא? ברור שתגידו שש. התקבלתם לאוניברסיטה. ואני אומר מינוס שבע ושליש. איך תוכיחו שאתם צודקים? אומרים הסדרה היא אף של אן שווה לאן, נכון? אחת, שתיים, שלוש, ארבע. אני אציע לכם סדרה אחרת שב-אן שווה אחת תיתן את אחת, ב-אן שווה שתיים תיתן את שתיים, ב-אן שווה שלוש תיתן שלוש, וב-אן שווה שש תיתן מינוס שבע ושליש. ושוב, איך בונים סדרה כזאת? אז הוא עושה את זה שם עם איזה שתי דקות, הוא אומר זו לא בעיה, זה שש משוואות עם שישה נעלמים, פשוט פולינום איי ועוד בי אן ועוד סי אן בריבוע ועוד די אן בשלישית, יש לכם שישה מקדמים. תאלצו שעבור אן שווה אחת יהיה אחת, אן שווה שתיים יהיה שתיים, ואן שווה שש יהיה מינוס שבע ושליש. אין בעיה, זה חישוב שש על שש, אתם יכולים לפתור. ומה עם אינסופי? מה אינסופי? מה אם אינסופי? לא משנה, מה זה משנה? תפתור מערכת משוואות אינסופית. אולי אתה לא יכול לפתור, אבל יש. אז מישהו פתר ברוח הקודש. לא חשוב אם יש לי את היכולת הטכנית לפתור, בשביל שיהיה קושי לפתור לא צריך אינסופית. אתה בוודאי יודע, אפילו עם מחשבים אתה לא יכול לפתור מערכת שהיא מעבר לאני לא יודע כמה, לא הרבה. כן, קראתי פעם ספר פילוסופיה מתמטית וראיתי פעם אלגוריתם כזה. הכללים בעצם אומרים שיש לך נקודות במרחב ואתה מצייר קו וכנראה קו ליניארי, קו ישר שמשתדל להיות ליניארי, כן, או מינימום קו של פולינום. נכון, ובעצם מה שאתה אומר כרגע זה מה? שאין קו או שיש קו עם נקודות סינגולריות? או שהקו הוא לא ליניארי? כי אם אתה אומר שאין קו, אז אתה בעצם שומט את הקרקע מהכול. זה קשור לשאלה הקודמת שלי. בדיוק! אני אומר יש קו, אבל לא בהכרח הוא ליניארי, אולי זה קירוב ליניארי לקו הפרבולי באזור הזה, או שזה קירוב ליניארי לאיזשהו קו מסוים, וטבי לכאורה זה נקודה סינגולרית על הקו. לא, הנה, האורוג'ינל הפך את זה לא נקודה אלא לקבוצה שלמה של נקודות, עבד כשר, וזה בדיוק מה שאני אומר. אז הוא יצר עכשיו קו חדש, אבל גם הקו הזה הוא כבר לא ליניארי, הוא כזה סינוס סביב ה… כן, אבל גם שם אתה תמצא חריגות, ואז אתה תייצר עוד מעלה של הפולינום, תוסיף עוד. רבן גמליאל הוא לא עשה כלל, הוא עשה אני חושב ספקולציה שלי. רבן גמליאל רואה את טבי, אני לא יודע מה היה שמה, אבל רבן גמליאל רואה את טבי, ברור לו שזה לא נכון. עכשיו באים המפרשנים ועושים מזה כלל. הרבה פעמים זה ככה. גם חז"ל בגמרא עצמה לא מופיעים כללים. אני מניח שזה לא שהם הסתירו מאיתנו את הכללים, לא חשבו על זה במונחי כללים. הם אומרים במקרה הזה ההלכה היא כך, במקרה הזה ההלכה היא כך. אנחנו באים עכשיו, אנחנו מייצרים מהמקרים האלה כללים. וזה נכון ככה, עוד פעם, אני לא מבקר את זה. כך צריך לעשות, אין לי דרך אחרת לשמר קל וחומר בעצם, אתה עושה יש לך סגמנט אחד ואתה עושה אקסטרפולציה. נכון, בדיוק. אז קל וחומר גם סוג של אינטרפולציה בעצם, אתה מניח שיש לך את הקווים האלו, שיש איזשהו עיקרון מאחוריהם. נכון, בדיוק! כמו שמניחים במדע. גם שם יש את אותו ויכוח אם יש קו אמיתי באמת או שזה הכל רק אנחנו מייצרים. אני דווקא חושב שיש קו אמיתי ואנחנו מתקרבים מנסים להתקרב אליו. הצורה של הכלל… הרמב"ם מתבסס על רבן גמליאל שהוא אומר שזה לא התכוונו. הרמב"ם מתבסס על למה לי קרא סברה. אבל גם סברה צריכה להיות איזשהו, נכון, הוא עבד כשר, הוא לא יכול להיות חסיד? הוא נמצא פה, חלק מהקהילה שלנו, הוא חייב במצוות כאישה, הוא עבד כשר, הכל בסדר. אז למה לא ללמד אותו תורה? אז על זה הוא מתבסס, אני לא חושב שצריך יותר מזה. בדיוק פשוט, למה לי קרא למה שאין קרא? מה? למה לי קרא סברה? לא, אבל יש קרא שאומר לא ללמד עבד תורה. אתה יכול להגיד שזה הבגדיה… אתה יכול להגיד יש קרא לא מלמדים עבדים תורה. רגע, אבל הסברה שלי אומרת זה לא ייתכן. במקום קר לא צריך ללבוש בגד יפה. יש קרא שתלבש בגד יפה. השאלה אם הקרא הזה זה הקרא או העיקרון שעומד מאחוריו. בדיוק זו הנקודה. לא מלמדים עבדים לתרגם את זה לשפת הבגדיה. לא מלמדים עבדים רק בגלל שהם כאלה שאסור ללמד אותם תורה, זה עבדים לא כשרים. בסדר, אבל אם יש לי עבד כשר, אז על זה זה לא נאמר, בדיוק כמו מזג האוויר הקר. אוקיי, זה אב טיפוס לכל הדברים האלו. ואז נדמה לי שפה גם מה שקורה, הרמב"ם ורבן גמליאל מנסים ליישר את כולם ומספר העיגולים הוא כמספר הפריטים. נכון, וזה יוצר קו משופע נכון, ואז אתה מצמיד כללים, הנה זה העיגול של המקרה הזה, ועדיין אנחנו אף פעם לא מגיעים למספר הכללים כמספר הפרטים, למרות שברמה העקרונית יכול להיות שאם נמשיך נגיע עד שם. אנחנו מאוד קרובים. אתה יכול לומר קרובים ותראה סיווגים שפתאום אתה לא מבין מאיפה זה בא, בשביל חצי מקרה המצאת ענף שלם, כי אתה צריך לתת לזה דין וחשבון למה חצי מקרה הזה הוא חריג. בטח. כן, בדיוק. בסדר, אבל אתה צריך לתת דין וחשבון למה המקרה הזה הוא חריג. אלא אם כן אתה מוותר על הכלל. לא, אי אפשר לוותר על הכלל. איך אני אבין את העולם? איך אני אסיק מסקנה ממקרה אחר? אני לא יודע. זה דיכוטומי במדע. לוותר על הכלל, תראה מה קורה ותתנהל. לא, צריך לעשות סיסטמטיזציה של הדברים ובסופו של דבר זה עוזר לי. זה לא משנה שהמערכת מסתבכת, אבל ברוב המקרים אני מכסה כבר עם הכלל הראשון. סך הכל את רוב המקרים אני אכסה. זה הרעיון של כמו בכלל דקדוקי. מה קורה בכלל דקדוקי? כלל דקדוקי אנחנו יודעים, לכל כלל יש הרבה יוצאים מן הכלל, נכון? חוץ מהכלל הזה. אז למעשה הכלל הראשון שאותו נותנים הוא כלל שמהווה… הכלל הבא כבר יכסה שורש מ… מעט מאוד מקרים. הכלל הבא יכסה עוד פחות מקרים וכולי וכולי. אז זה בסדר, זה נותן לי איזושהי הבנה, לא משנה שבשביל לכסות את כל המקרים צריך אולי מספר הכללים כמספר הפרטים. זה נכון, אבל בו זמנית גם נכון שהכלל הראשון עדיין מכסה את 80%. זה כלל השמונים עשרים. אתה יודע, פעם למדתי עם החברה בישיבה, למדנו מסכת סוכה. ואמרתי להם תראו, בואו נלמד כל יום עמוד נדמה לי, או משהו כזה, אולי דף, לא זוכר כבר. ואני אראה לכם ש-80% ממה שהיינו לומדים בעיון אנחנו נספיק גם בקצב הזה. כי אנחנו על 20% מהחומר משקיעים 80% מהזמן. ה-20% וזה לא בגלל ש… זה לא ביקורת, כי ה-20% האלה זה הדברים היותר עדינים ודקים, ואז אתה צריך להגדיר את זה יותר וזה לוקח יותר זמן. היית רוצה להבין את העקרונות הבסיסיים, אפשר לעשות את זה מאוד מהר. אפשר לעשות את זה מאוד מהר, וזה בדיוק אותו דבר. הכלל הראשון מכסה בסך הכל את רוב המקרים. זה קירוב טוב, ולכן זה הערך של כללים. מי שרוצה אחר כך ומתמודד עם יוצא דופן, אז יש עוד כלל קטן. הכללים האלה כבר קצת פחות חשובים, הם מכסים הרבה פחות מקרים. אבל בסדר, אנחנו רוצים לעשות סיסטמטיזציה, אז אנחנו צריכים להשתמש בכללים. וזה בסדר גמור. התחלתי עם אביי ורבא, כי הם השישה יוצאי דופן, בר מ"יע"ל קג"ם. אז זה עצמו אומר שהכלל הזה הוא בעצם כלל מתאר, לא כלל אפריורי. כן? זה כלל אחרי שפסקנו את המחלוקות בין אביי לבין רבא, אספנו את כל מה שיצא, ויצא לנו שתמיד הלכה כמו רבא, בר מ"יע"ל קג"ם. אז קבעו את הכלל הזה. ר' אלחנן כותב בעירובין, יש שם סדרה של כללים: רבי יוסי ורבי שמעון הלכה כרבי יוסי, רבי שמעון ורבי יהודה, וכל מיני כאלה. אז הקובץ שיעורים שם מדבר קצת על הכללים האלה. והוא אומר, דן והוא מוכיח שלפחות חלק מהכללים שם הם כללים לא, לא מתארים, הפוך, כללים מהותיים. למה? כי הגמרא שמה אומרת, אני לא זוכר באיזה שלושה תנאים אלו, תנא א' ותנא ב' הלכה כתנא ב', תנא ב' ותנא ג' הלכה כתנא ג'. עכשיו מתעוררת שאלה מה עם תנא א' וג'? אז אם אני אניח טרנזיטיביות, יוצא שתנא ג' ותנא א' הלכה כתנא ג'. שואל ר' אלחנן למה? אם זה רק כלל מתאר, זה לא באמת שהוא יותר חכם או משהו כזה, ככה יצא. אז מה ההצדקה להניח? זה לא חייב לשמור על טרנזיטיביות. אם אתה מניח שהוא יותר חכם מזה וזה יותר חכם מזה, אז זה טרנזיטיבי. אז שם במקרה ההוא למשל הוא טוען שהכללים הם כן כללים מהותיים ולא סתם כללים מתארים. אני לא בטוח שהוא צודק דרך אגב, כי יכול להיות שהכללים המתארים הם רומזים על זה שהוא יותר חכם. זה כלל שנוצר אחר כך, אבל אתה אומר טוב אם הלכה כמוהו בכל מקום, אז אולי הוא יותר חכם. לא משנה, אבל רק מביא דוגמה, יש דיונים כאלו פה ושם, השאלה איך להתייחס לסוג הכללים האלה. הרי הלכה כרבן גמליאל במשנתנו, בר מ… ערב וצידן וראיה אחרונה. כל כלל כזה זה חוץ מהכמה אלה, ואז כמובן אתה מוצא עוד אחד, לא לא זה במשנתנו, לא בברייתא, או… זה תמיד ככה. אבל בסדר, רוב המקרים עובדים עם הכלל הזה. אז בעצם מה שהדבר הזה אומר, זה שצריך נורא להיזהר מכללים. כללים זה עוזר מאוד, אנחנו לא יכולים להתנהל בלעדיהם, אבל גם אי אפשר איתם לפעמים. זאת אומרת, צריך לא להשתעבד להם. כשאתה מריח שמשהו, או במילים אחרות אני אנסח את זה ככה. יש את הספר החדש עכשיו שיצא, אני מדבר שמה על היחס בין ספקנות לפונדמנטליזם. ואני טוען שפונדמנטליסט זה אותו אחד שלא מעמיד את העקרונות שלו למבחן ביקורתי. לא משנה מה הוא עושה, אם הוא מתנהג קיצונית, אם הוא רוצח. יכול להיות פונדמנטליסט של עזרה לזולת. הוא עוזר לזולת באופן אין, בלתי מתפשר, הוא לא מוכן להעמיד את זה למבחן ביקורתי, אז הוא פונדמנטליסט. הוא פונדמנטליסט שנחמד לחיות לידו, להבדיל מפונדמנטליסטים אחרים שצריך קצת להיזהר עם היד על הצוואר. אבל ברמה הפילוסופית הוא פונדמנטליסט. פונדמנטליזם זה אחד שלא מעמיד את העקרונות לו למבחן ביקורתי. אבל הרבה פעמים תפיסה דתית היא פונדמנטליסטית באופן טבעי. מי אתה שתבקר את הקדוש ברוך הוא? מה זאת אומרת? אני לא מבקר את הקדוש ברוך הוא. השאלה מה הקדוש ברוך הוא אמר? אני מבקר את הפרשנות של אנשים למה שהקדוש ברוך הוא אמר. ואת זה חייבים לעשות. אחרת אתה פונדמנטליסט. אתה צריך, יש לך מערכת של כללים, קיבלת מרבותינו, מגדולי פרשנינו, מה שאתם רוצים. קיבלנו מערכת של כללים. תפעיל את הכושר הזה. יש מקומות שבהם אתה צריך להבין פה יש איזה, תוסיף איזה דיפרנציה. זאת אומרת, זה תת-כלל, זה לא יכול להיות, פה זה לא יכול ללכת. כך נוצרו הכללים. כך חכמים עבדו בגמרא, כך חכמים עבדו לאורך כל ההיסטוריה. אלא מה? יש הבדל בין האתוס לבין הפרקטיקה. על השולחן אף אחד לא שם את זה, כמעט אף אחד לא שם את זה. אוקיי? יש אתוס כזה: אנחנו משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים. כל מה שאנחנו קיבלנו, כמו שהתחלנו את הרמב"ם, כל הסדרה הזאת התחלנו עם… זו שטות גמורה. זה לשון הרע עליו אם הוא מאמין בזה. הוא היה חכם. ברור שלא, הרי רוב הדברים נוצרו לאורך ההיסטוריה. זה ברור. אז מה זה אומר? זה האתוס, אנחנו חיים בתוכו. כללותיה ופרטותיה ניתנו מסיני, כמו בשמיטה, כן? מה שמיטה כללותיה ופרטותיה מסיני, אף כל כללותינו ופרטותינו מסיני. נו באמת. אבל כללי הגזירה הוא לא קיבל מסיני. כללותיה ופרטותיה, מה זה כללי הגזירה? כללותיה ופרטותיה, כל הפרטים. בסדר, אבל זה לא ניתן מסיני היסטורית, זה ניתן מסיני נורמטיבית. זו קביעה נורמטיבית. זו קביעה שאומרת אתה צריך להתייחס לכל הכללים והפרטים כאילו הם דברים שניתנו מסיני. כי אלה הדברים שאנחנו הוצאנו מהפרשנות שלנו מתוך התורה שניתנה מסיני. מה זה משנה אם היסטורית הקדוש ברוך הוא נתן את זה או לא? הוא נתן לנו משהו בסיסי, ואנחנו עושים על זה עבודה, כי בלי זה אי אפשר. בלי פרשנות אי אפשר לעשות שום דבר. והפרשנות הזאת מבחינתנו זה מה שהקדוש ברוך הוא נתן. זו אמירה נורמטיבית, זו לא אמירה היסטורית. אבל אם זאת אמירה נורמטיבית, אז צריך להבין, אנחנו מגיע אלינו משהו, תפעילו את הראש. יכול להיות שמשהו פה לא מסתדר, או הכללים או הפרשנות שאנחנו נתנו לדברים, אולי פה היא לא חלה, אולי פה היא לא רלוונטית. צריך תמיד לעשות איזושהי ביקורת על הדברים שאותם אנחנו מקיימים. לא בגלל זה ביקורת על הקדוש ברוך הוא, כמו שתמיד אומרים המאיימים כאילו על מי שרוצה שינוי, מי אתה שתלך נגד התורה ונגד ציוויו של הקדוש, אני לא הולך נגד התורה, הפוך, אתה הולך נגד התורה. אני רוצה לדעת מה כתוב בתורה. אבל צריך איזושהי סמכות לקבוצה שיכולה, כמובן, יש סנהדרין, סמכויות, בסדר, זה נושא שכבר דיברנו עליו ועוד נגיע אליו בהמשך, שאני כבר רואה שאנחנו לא כל כך מגיעים. אני אומר ככה, אני מרגיש שאני מקשיב לך בקשב רב, אני חוזר לאותו קושי. אתה מדבר אליי כאילו אני הרב עובדיה יוסף. יש פה קושי בסיסי. בוא נחזור לאותה תשובה. יש פה איזשהו פונדמנטליסט, אני חושב, שאני לא חולק על גדולי הדור. ובזה אני פונדמנטליסט במובן הרחב, לא? אני חושב שזה הכלל של רוב האנשים, של הזרם המרכזי, שלא היית מחליף את דעתך כנגד דעת גדולי הדור. אז אנחנו צריכים לקבל את ההחלטות שלהם. מי זה גדולי הדור? ומי זה, כן, ומי זה גדולי הדור? בסדר. ומה זה נקרא לשמוע לו בכלל? יש דברים שהרב עובדיה כותב ואתה לא עושה אותם. לא אמרתי, אמרתי שאין לי את הסמכות להפעיל שיקול דעת באופן מוחלט. אבל אתה לא עושה מה שהוא אומר! זה משהו אחר. אוקיי. לא, אני מכיר אותך, אבל זה ברור, גם אני לא, כולם. מה זאת אומרת? לרב עובדיה יש תשובה אם לשלוח את הילד, תשובת הילד שלך לישיבה אחת של רק לימודי קודש, אני לא יודע. הרב עובדיה אומר רק לימודי קודש, ואפילו אם הילד רוצה וההורים לא רוצים, הוא לא צריך לשמוע בקולם. יש תשובה כזאת בכמה מקומות. אם? לא יודע, הרבה פה לא יסכימו איתו עם הדבר הזה. מה? נכון. אני כבר לא מתרגש מזה, ואני חלק מה, אני לא דיברתי עליך. אתה מגיע לאיזושהי מסגרת אחרת, אתה מגיע לאיזושהי מסגרת אחרת ממה שיש לנו היום. היום יש מסגרת, שבוא רגע, לפרקטיקה אני עוד מגיע, בינתיים אני רק במסגרת העקרונית. לפרקטיקה אני לא, אני כבר רואה שאני אצטרך עוד פעם, אבל עושים החל משבת. מה? אוקיי. החל משבת. לפרקטיקה אני אגיע, זאת המטרה שלי, אבל אני רוצה לשים את הדברים בתוך קונטקסט. אז לכן זה חשוב לי להבין את המסגרת שבתוכה, אני יכולתי להביא לכם מלא פסקי דין שעושים שינויים, יש לי, אספתי פה, יש לי מלא. מלא. עושים שינויים מטורפים נגד הכללים, נגד מה שאתם רוצים. מה זה משנה? כל אחד עושה מה שהוא רוצה, זה לא הנקודה. אני רוצה לשים את זה בתור מסגרת כדי להבין איפה כן ואיפה לא ואיך עושים את זה ומה המשמעות. ולמה מותר ולמה, אחרת בלי זה זה לא משמעותי. מה? כן, בדיוק. נכון. ואז נשבר הכלל הזה. אוקיי, אבל ככה אנחנו עובדים. זה איזה יחס אמביוולנטי לכללים. מצד אחד אני לא יכול בלי הכללים. מצד שני צריך להיזהר לא להשתעבד להם. כללים זה קירוב. מי שיכתוב שיר לפי כללי השפה, אפשר לזרוק את השיר לפח, לא צריך לקרוא את זה בכלל. זה ברור שהוא לא שווה כלום. אבל אם הוא לא יודע את כללי השפה, גם אפשר לזרוק את השיר לפח. הוא יודע את הכללים והוא מבין איפה נכון לעגל אותם, לעקוף אותם קצת, לשחק איתם. זה משחק מאוד עדין. אבל בשביל, זה גמרא. התחלתי עם החתימה של התלמוד. החתימה של התלמוד זה המשחק הזה. מצד אחד חתמו, יש כללים, אסור לחלוק, הגדרנו מסגרת. אבל איזו מסגרת אנרכית, כל כך אלסטית, כל כך מין זה משהו כזה. זה בדיוק הנקודה הזאת. יש איזושהי מסגרת, אני לא רוצה לשבור אותה, אבל המסגרת בעצמה היא מין משהו שאפשר כל כך לשחק בתוכה. זה בדיוק הנקודה, כך צריך להתייחס לכל הכללים. לא רק לסמכות של התלמוד. אולי זה הבחירה החופשית, אולי זה. בחירה חופשית, אחרת לא היית בן אדם, היית רובוט. אם כן, ודאי, אני מסכים, זה ביטוי של הבחירה החופשית, כן, נכון. גם פה בא לידי ביטוי הבחירה החופשית שלנו, נכון. אחרת היית פשוט שמי שהולך על פי הכללים ומצדיק מעשה זוועה בגלל שכך כתוב בכללים, אז הוא, אין לי ספק שהוא פשוט לא עובד לפי הכללים, הוא פונדמנטליסט. הוא יכול להוכיח לי בצורה לוגית שזה מה שיוצא מהכללים, אבל הוא לא הפעיל את החשיבה הביקורתית ולא הבין שפה היית צריך לעשות איזה, להוסיף איזה דיפרנץ. איפה זה כתוב? לא כתוב בשום מקום, לא צריך להיות כתוב, אתה צריך להפעיל את הראש שלך. אין, כמו שוויטגנשטיין אומר, גם כשאתה, לא השלמתי את הדוגמה של ויטגנשטיין. מה המסקנה? אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, הבא אחריו מינוס שבע ושליש, או מה שאתם רוצים. אז מה המסקנה פה? המסקנה פה שבסך הכל אתה לא יכול ללמד בן אדם כלל אלא אם כן הוא כבר יודע אותו לפני שפתחת את הפה. כשאנחנו אומרים לבן אדם, אני מלמד ילד לספור. אמרנו לספור אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, מאה, תשע מאות, אלף, עשרת אלפים וכולי. הגעתי עד עשרת אלפים. הופ, אמרתי לו יופי, גמרנו את הלימודים, עכשיו אתה תתחיל לספור. טוב, הוא הגיע ברוך השם, הצליח בעסקים, צריך לספור את השקלים שלו. הגיע כבר ליותר מעשרת אלפים. איך ממשיכים לספור? הוא לא למד את זה בכיתה, אבל הוא למד את הכלל. טוב, אני שומע אותו, אז אני אומר לו נו בוא תספור לי את הכסף בקופה, הגיע לעשרת אלפים, מינוס שבע ושליש. זה הבא. רגע לא הבנתי, לימדתי אותך עשרת אלפים מספרים, טחנתי לך את המוח ולי את המוח ואתה לא קולט מה אני מדבר איתך? הוא לא יבין מה אתה רוצה, הוא יסביר לי למה זה הסדרה כמו שהסברתי לכם קודם, הסדרה זה אחת, שתיים, שלוש, עשרת אלפים, מינוס שבע ושליש. אני אראה לכם את הפולינום שנותן את זה, אבאלה. אז איך תסבירו לי איך אפשר ללמד ילד לספור? רק בגלל שבתוכו יש כבר את התפיסה של מה זה ספירה. אם הוא היה בנוי אחרת ממני, שהוא היה בונה את הפולינום ההוא ולא בונה את הפולינום אן, כן את הסדרה אן אלא איזושהי סדרה אחרת שנותנת לי מינוס שבע ושליש, לא הייתי יכול ללמד אותו את זה. אני בסך הכל מלמד את הבן אדם רק דברים שהוא כבר יודע. הוא יודע ולא נגיש לו, לא יודע להשתמש בזה, אבל אני חושף בפניו דברים או תבניות שיש בתוכו. נועם חומסקי הבלשן, כן, הוא מדבר על זה שבתוך כל אדם יש איזשהו סט של כישורים לשוניים שאיתם הוא נולד. כי בלי זה אי אפשר היה ליצור שפה. אנחנו נולדים עם כישורים לשוניים. עכשיו אפשר בתוך זה לבנות הרבה שפות. נכון, יש הרבה שפות בעולם, אבל כולן מצייתות לאיזשהו סט מאוד גמיש, מאוד כללי, של כישורי שפה. ולכן אמריקאי שבא לפה יכול ללמוד עברית, או להיפך. כי זה הכל בנוי על אותה תבנית שהיא אוניברסלית, שקיימת אצל כולנו. במובן מסוים זה גם מה שקורה כאן. מערכת הכללים הזאת היא מסגרת שבתוכה אנחנו מתמרנים. אבל אוקיי, אבל מתמרנים. וצריך כל הזמן להישאר עם הראש פתוח. אם אני מסיים רק את ההקדמה, סיימתי את ההקדמה, אני מסיים את ההקדמה אז אני אומר, בעצם התחלתי עם המצוקה. יש פה בעיה, הפער האקספוננציאלי בין מה שנכון לעשות למה שצריך לעשות, אוקיי? שהוא גדל בצורה מטורפת כל הזמן. עכשיו כשיש פער גדול ובאחוז מאוד גדול מן ההלכה, זאת כבר המצוקה שאי אפשר להתעלם ממנה. אבל יש כללים. הכללים איך משנים הלכה, הלכה דאורייתא, הכל צריך לעשות בית דין גדול בחוכמה ובמניין. וכך תמיד כל ניסיון לשנות נתקע. אין לנו את הסמכות, אין לנו את זה, אין לנו פה. והרבה פעמים יוצרים אין לנו סמכות גם במקום שיש לנו. לא משנה, אנחנו נביא גם דוגמאות לזה. אין לנו היום סמכות לעשות את זה בדיוק מן התורה, פסקה הסנהדרין בשנת מאה וארבע עשרה, נגמר בית הדין הגדול. בית דין גדול אין לנו. אין לנו סמכות היום לקבוע יום טוב, אני יודע מה, חרדי, לא משנה, אבל הרב ישראלי שהוא לא חרדי, יותר קרוב לנו. אין לנו היום סמכות לקבוע מה זה צורך הכלל. למה אין לנו סמכות? מה היה במאה השבע עשרה שאין היום? מה הנך דיין שבימיך? מה זאת אומרת? לא משנה, בכל מקרה יש כללים שבהם באמת אין סמכות, אין סנהדרין. אבל זה כלל. ובמקום שאתה מבין שיש פה בעיה קשה, על זה אי אפשר ליישם את הכלל הזה. אז אתה חורג. זאת בעצם המסגרת. עכשיו אני אראה לכם שלאורך כל הדורות חרגו, ואחרי זה יצרו כללים אפיציקלים ודיפרנטים כדי להסביר את החריגות האלה. כיוון שאנחנו מגדירים את זה תמיד המדרש, כן המדרש הזה שאומר לא צריך ללבוש בגדי עור, צריך ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר ואז אין בעיה. ואז אני מסביר לך למה בעצם לא חרגתי. אבל זה להוסיף דיפרנט. אוקיי? וזה מה שעושים כל הזמן. כל מה שאני רק אומר זה צריך לשים את זה על השולחן וזה לא רע, זה לא נורא. ומצד שני צריך להיזהר, כי זה קל מאוד לשבור את כל המסגרת ולא להישאר עם כלום. וזה התלמוד בעיניי זה ממש אבטיפוס. הרצון לא לשבור את המסגרת, לשים את הכל. לשים איזושהי מסגרת אבל לאפשר דרגות חופש עצומות בתוכה. ואני חושב שזה בניין אב לכל הזמן, וזה מה שעושים כל הזמן, רק לא אומרים. והאתוס הוא שאנחנו לא משנים כלום. אביי ורבא, זה הבאתי פעם את דברי דוד שלי, שאביי ורבא למדו ביידיש. הם ידעו ללמוד אז זה ברור, מי שיודע ללמוד לומד ביידיש. מה, איזה שאלה. עכשיו ברור שהוא בעצמו לא מאמין בזה, אבל זה האתוס הוא באמת חיוני. הוא לא קובע את זה כחוויה היסטורית, אלא כחוויה נורמטיבית. ודיברנו על זה קודם, זאת אומרת, ברור, מבחינתי אביי ורבא למדו ביידיש. במציאות של היום גם אביי ורבא היו לומדים ביידיש, זה בעצם מה שהוא רוצה לומר. זאת אומרת, יש הבדל בין מה שאנחנו עושים בפועל, ובפועל אנחנו כל הזמן עושים מדרשים ודברים וחורגים מהכללים והכל, כל גדולי הפוסקים הכי שמרנים שלא יהיו עושים את זה, שלא יהיו שום אשליות, ועושים את זה הרבה. אבל באתוס, אנחנו לא משנים, יש לנו כללים, יש לנו נימוקים, יש לנו תקדימים, אנחנו לא זזים. זה השיח. ולשיח כזה יש מחיר, יש לו תועלת, בכל זאת צריך לשמור על המסגרת, כמו עם התלמוד. ואני לא מזלזל בזה בכלל, באמת, אני אומר לכם, אם היו הולכים עד הסוף עם מה שאני אומר היום לא היינו פה. באמת לא היינו פה היום, חד משמעית. כמו שאני חושב שאני צודק, הא? שברת כלי, אוקיי, אז אני צריך לבדוק את עצמי. אני בדרך כלל בודק את עצמי עוד פעם אם כולם מסכימים איתי. אבל אני אומר שבאמת לא היינו פה היום. אני אומר את זה בצורה מאוד חריפה כי אני יודע שזה יחסית דברים שלא נשמעים. רק בגלל זה. ואני בונה על זה שיש גם כאלה, יש מספיק כאלה שיעצרו את זה, כך שבאמצע באיזשהו מקום זה יבנה, לא, באמת, זה יבנה דבר נכון. אני לא אומר שכך באמת צריך להתנהל, כי אם שמים את זה על השולחן וככה מתנהלים לא יישאר כלום. אם היו עושים את זה לפני שמונה מאות שנה, לפני חמש מאות שנה, לא היינו פה היום. זה ברור. אבל אם היו עושים את מה שעושים פוסקים היום לפני חמש מאות שנה, גם אז לא היינו פה היום. זה נשבר מהכיוון השני. אם היו חותמים במקום את התלמוד עם קיצור שולחן ערוך, לא היינו פה היום. ואם לא היו חותמים כלום, גם לא היינו פה היום. המשחק הוא לעשות חתימה כמו התלמוד, זאת אומרת, יש כללים אבל יש גם שכל ישר. כן, בדיוק. עכשיו אין לנו סנהדרין וזה צרה צרורה, כמו שהיום אם היו בונים סנהדרין הייתי בורח לאוסטרליה, כבר אמרתי לכם, אבל מי שהיה מאכלס אותה היום… כן, אז אני יודע מי שהיה מאכלס אותה היום, אז אני יודע מי היה נמצא שם, אמרתי לכם. אבל ברמה העקרונית זה פתולוגיה היסטורית, כי זה תפקידה של סנהדרין. סנהדרין, למה יצרו את הסמכות הזאת? יצרו את הסמכות הזאת לא כדי לשמור, כדי לשנות. אבל כדי לשנות באופן מבוקר. כי אם כל אחד יעשה את זה זה בלאגן. למה צריך סנהדרין? צריך סנהדרין כי אפשר לשנות, לא כי אי אפשר לשנות. רק צריך שהשינוי נעשה באופן מבוקר, שיהיה גוף שישקול שיקולים, שמיטב החכמים, יהיו פה ריבוי קולות, הבית דין הכי גדול שיש, שבעים ואחד אנשים. לא סתם, לא בית דין של שלושה. כי באמת בדברים שהסנהדרין עוסקת בהם צריך שבעים קולות מכל מיני סוגים. זה לשנות את הכללים או לשנות את ההלכה? לשניהם. להוסיף אפיציקלים אם תרצה, מה זה משנה, זה תכל'ס לחרוג מהכללים, אז הם יקבעו תת-כלל שפה מותר לחרוג מהכלל. ככה עשו כל הזמן, זה לא… המושג של סנהדרין, הכמיהה לסמכות, אנשים כמהים לסמכות שתהיה סנהדרין. אני כמה לסמכות הזאת כדי שהיא תשנה, לא כדי שהיא תשמר. אנחנו היום לא משנים כי אין סמכות לשנות, לא שאנחנו משמרים כי אין סמכות לשנות. כדי לשמר? לא, אנשים אומרים יש כל מיני אנשים שמשתוללים, אם תהיה סנהדרין אז לא תסור, מה שהם יקבעו כולם יעשו את זה ויהיה עולם מופלא. כולם יעשו מה שסנהדרין אומרים. השערותיי סומרות כשאני חושב על זה. אבל אני מצפה לסנהדרין כדי שאפשר יהיה לשנות, לא כדי שאפשר יהיה לא לשנות. עכשיו מעבר לציפייה לסנהדרין יש לנו גם מה לעשות בעצמנו. לפני, ובין כה וכה זה לא משנה, מה שיקרה לא תלוי במה שאני מצפה. אבל אני אומר שמעבר לציפייה לסנהדרין שתעשה את זה זה קל. יש דברים שאפשר לעשות בלי סנהדרין, בעיקר כשהדברים הם ממש אקוטיים. אז… ברוך הבא. טוב, אנחנו נצטרך לפחות עוד פעם כנראה בשביל הסדרה הזאת. עוד שבועיים. סגור? אוקיי, סבבה, זה הרב אלגאזי. בעוד שבועיים זה לא פה, זה פורים. זה שושן פורים. ברור, שושן פורים. ברוכים תהיו. ברוך השם.